דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

שתי רשומות לפרשת "כי תשא"

שבירת הלוחות

 בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

יִשַּׁר כּוֹחַ

פינתי "ביד הלשון" עסקה בפרשת השבוע

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק. כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

דרשה לפרשת "יתרו" תש"ף

קבלת שבת באורטל 14.2.20
קבלת השבת מוקדשת לזכרו של יוסי גמזו

פרשת "יתרו" היא אחת הפרשות החשובות והמשמעותיות בתורה. בפרשה זו מסופר על מעמד הר סיני וקבלת התורה – עשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם ליבת ערכי היהדות והמוסר האנושי בכללו.

החיים הם מורכבים, רובם הם בתחום האפור ולא בתחומי השחור-לבן. וכיוון שהחיים הם מורכבים, ובעיות האנושות הן מורכבות, מן הראוי שגם התשובות והפתרונות יהיו מורכבים. אבל דווקא לנוכח המורכבות הזאת, יש חשיבות רבה לנחרצות ולחד-משמעיות של הדיברות, בעיקר אלה שבין אדם וחברו. לא תרצח. לא תגנוב. לא תנאף וכו'. החיים הם מורכבים, אך יש מקום לכמה אמירות נחרצות, חדות, ברורות, שאינן משתמעות לשני פנים. אין מורכבות באיסור על גניבה. לגנוב זה רע. נקודה. וכמובן לרצוח. זה המסר הגדול של עשרת הדיברות.

הפרשה נקראת על שמו של יתרו, חותן משה, כהן מדין. בתחילת הפרשה הוא בא לבקר את משה ועמו. הוא מוצא את משה עמוס מעל הראש מצאת החמה עד צאת הנשמה, בניהול לבדו של כל ענייני העם וכשופט יחיד בכל קובלנה של כל אחד מבני ישראל ובכל סכסוך בין אנשים.

יתרו לימד את משה פרק בהלכות ניהול וארגון. הוא לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, שבין בחירות לבחירות, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמדו לנגד עינינו בקלפי.

מנהיגות של גאולה, מנהיגות של חורבן

לימוד לצוות היגוי מרכז "זהות" בגולן, 26.12.10

פרשת השבוע שעבר – "שמות".

1. שמות ב'

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. יח וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן. כ וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. {פ}

שאלת חינוכו של משה. האם ידע שהוא מאומץ, שהוא עברי? גרסאות שונות – האם סופר לו, מי סיפר לו. לדוגמה – ספר היובלות (הסבר – ספר חיצוני, ההיסטוריה על פי חלוקה לסדרות של 7 שנים), גודל עד גיל 21 ("שלושה שבועות") בבית הוריו. אביו עמרם לימד אותו תורה (התורה ניתנה כבר לאדם הראשון). הסרט "נסיך מצרים" – גדל כמצרי לכל דבר, כנסיך מצרים ולא ידע שהוא מאומץ, עד שמרים פגשה בו, סיפרה לו ובישרה לו על ייעודו להושיע את ישראל.

האם יועד מראש? האם בנה את מנהיגותו?

ש. מה אנו לומדים על משה מן הטקסט? כיצד התבלט כמנהיג?

אקטיביזם, דאגה לחלש, רדיפת צדק, לקיחת אחריות. לצד כל נרדף ללא הבדל דת ומין (בנות יתרו).

2. "משה", אחד העם

"… וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר : הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכוָנה ברורה, ועל כן אי אפשר להן אמנם, כידוע, להינצל מ'קשוטים' יתרים וזרים, ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוּוָנים אל הרעיון העיקרי ; אבל כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן.
ובכן הנני סוקר בלבי בבת אחת כל המסורה על דבר משה ושואל אני את עצמי קודם כל : מה טיבו של משה? כלומר מאיזה מין הוא האידיאל הלאומי, שנתגשם במשה? …

… זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים : 'ולא קם עוד נביא בישׂראל כמשה'. הוי אומר : נביא הוא משה. ולא נביא כשאר נביאים, שמציאותם המוחשית נתגלתה בעמנו בצורתה האמתּית רק בימי המלכים, אלא – כמו שקראו לו למשה בדורות המאוחרים – 'אדון הנביאים', כלומר טוֹפסה האידיאלי של הנבואה הישׂראלית במובנה היותר צרוף והיותר נעלה. …

ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד : שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה ? ובהיותו איש הקצוות, אינו יכול לשעבּד את הצדק – כמו שאינו יכול לשעבּד את האמת – לשום תכלית צדדית, לוַתּר עליו במקום שהשעה צריכה לכך או אף במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו. הצדק של הנביא הוא על כן צדק מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות. …

כשיוצא משה מבית חנוכו לשוק החיים, מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ותיכף מתגלע הריב הנצחי שבין הנביא ובין החיים.
'איש מצרי מכּה איש עברי', התּקיף רומס ברגל גאוָה את החלש : זה הוא החזיון הראשון, מעשׂה בכל יום, – ומתמרמר הנביא ועומד לימין החלש. מעט מעט הוא הולך ומכּיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב : 'שני עברים נִצים', שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם נצים ומכים זה את זה !… ועוד הפעם מתקומם הצדק בלב הנביא, והוא מתעבּר על ריב לא לו. ובפעם הזאת נוֹכח לדעת, כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק, כי החיים חזקים ממנו והרוצה לעמוד נגדם מביא את עצמו בסכנה. אבל הנסיון הזה לא הועיל לו להיות 'פקח' מעתה ולהשמר לנפשו. קנאת הצדק גרשה אותו מארצו ומולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש, עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו, – וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף. לא עברים נצים הפעם, כי אם בני עם אחר אשר לא ידע, אבל מה בכך ? הנביא אינו מבחין בין אדם לאדם, אלא בין צדיק ורשע. הוא רואה רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות – 'ויקם משה ויושיען'.

התייחסויות לטקסט. השלכות אקטואליות – על מה אסור לשתוק? "לא תעמוד על דם רעך". פיינגולד – השייטת שטבעה. לינץ' לזקן בירושלים. האדם שנהרג ממכות קסדה כשהתערב בין נצים. ראוי לסכן את החיים? האם היינו מעודדים את הילדים שלנו להתערב במקרה כזה? דמויות מופת לעומת מציאות חיים. דילמות.

3. "ויגדל משה ויצא אל אחיו", נחמה ליבוביץ'

ונסתכל עתה בפרקנו בפסוקים יא-כב, שהם היחידים המספרים משהו על משה רבנו לפני התגלות ה' אליו בסנה, על משה האיש בטרם היותו לנביא. מכל מעשיו בימי ילדותו ובחרותו … לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה: שלוש פעמים הוא מתערב בסכסוכים, שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק. והסכסוכים האלה כל אחד מהם מייצג ארכיטיפוס:

הראשון: סכסוך בין עברי לבן נכר;
השני: סכסוך בין עברי לעברי;
השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר –
ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק.

וכל מקרה רביעי על כרחו שיהיה חזרה או על הטיפוס הראשון או על השני או על השלישי. והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: ושמא אין זה דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו. ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום למפקפק לטעון: ושמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו? והנה בא המקרה השלישי, וכאן גם העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים ולא רעים ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן בראותו עולל, קם ועשה מעשה, והתייצב לימין הנרדף.

ועוד חשיבות מיוחדת למקרה השלישי. לא אחת מצינו בסיפורי המקרא, שרק העמידה והניסיון בפעם השניה והשלישית יוכיחו הוכחה מלאה על צדקת המנוסה. כי בעמוד המנוסה בפעם הראשון בניסיון (הדורש אומץ לב, סיכון עצמי) עדיין ניתנה רשות למפקפק לומר: שמא מתוך אי ידיעת התוצאות עשה מעשהו, שמא מתוך אופטימיות תמימה הסוברת שכל עושה טוב יבוא על שכרו. אולם בהישנות ההזדמנות, בבוא הניסיון שנית ושלישית, ועדיין עומד המנסה בצדקתו ועוז רוחו, ולא נסוג מעמדתו, הרי עתה ייסתם פי המפקפקים בצדקתו, כי עתה כבר ידע האיש מה תהיינה תוצאות מעשיו עבורו, ושכר מצווה אינו אלא מצווה, ולכן הפעם תוכיח עמידתו בניסיון על צדיקותו. והנה משה רבנו בהתערבו בריב לא לו, בראשונה ובשניה, אולי חשב שיש שכר לפעולתו, שיש הכרת טובה בין אחריו, שיהיה בפרי לעמלו. אבל הוא נוכח, ששכרו מבפנים, מצד אחיו, חוצפה וגסות רוח, ("מי שמך") ומצד פרעה רדיפות וסכנת מוות ("וישמע פרעה ויבקש המיתו"). שכרו היחיד – שעליו לברוח מגלות לגלות אחרת, מארץ גלות מוכרת שבה גדל, לארץ גלות זרה לו. … ומהו המעשה הראשון (הדגשה במקור א.ה.) אשר יעשה לאחר בריחתו בגלל הגנתו של החלש? בראותו עושק ועוול, אין הוא אומר כתוהה על הראשונות; "עתה חכמתי, לא אעשה עוד", אלא הוא קם ומציל עשוק מיד עושק.

התייחסויות לטקסט. האם נחמה לייבוביץ' הציגה את כל הטיפוסים האפשריים? אבטיפוס נוסף – יהודי הפוגע בבן נכר. למשל – "תג מחיר", עצומת הרבנים. איך ניתן לצפות מאדם מוסרי לנהוג במקרה כזה?

"ויפן כה וכה וירא כי אין איש"

4. אם לא היה איש / איך נודע המעשה? / אין זאת כי אם רבים / עמדו מסביב, עת משה / פנה כה וכה לעזרה / אל ציבור עבדים מחריש / וירא כי אין איש להושיע / ויהי בעצמו לאיש.

בארי צימרמן, "דורש טוב לתורה", ע' 18.

5. חשב משה, שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי, ויציל את אחיו המוכה; "וירא כי אין איש": ראה שאין ביניהם גבר בגוברין ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

ר' יעקב צבי מקלנבורג
(1785-1865, פרשן תורה, בעל "הכתב והקבלה")

6. "מכה איש עברי מאחיו": הכהו לא בשביל איזו עצלות וכדומה, אלא בשביל שהוא עברי – אבל הוא מאחיו. "ויפן כה וכה": חיפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חינם, "וירא כי אין איש" להגיד לפניו העוול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.

הנצי"ב, "עמק דבר"
(ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין 1819-1893)

7. ר' יהודה אומר: ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה.
ויקרא רבה, לב, ד.

המשותף לטקסטים הללו – "במקום שאין איש השתדל להיות איש" (פרקי אבות).

8. קמצא ובר קמצא

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?! השיב בר קמצא: הואיל ובאתי, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי. אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן. – אתן לך דמי חצי סעודתך. – לא. – אתן לך דמי כל סעודתך. – לא. נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה. אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מנין לי? אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו. שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, ואצל הגויים אינו נחשב למום. חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג". אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נה ע"ב (המקור בארמית).

סיפור טרגי של כדור שלג – כולם אשמים, אין אף צדיק. כל אחד יכול היה למנוע את ההידרדרות אילו בצומת שישב היה נוהג אחרת מכפי שנהג. אחד מהם – אותם חכמים ששחקו ראש קטן, ראו עוול ושתקו. לו נהגו אחרת, ההידרדרות הייתה נעצרת והחורבן היה נמנע.

ההבדל בין משה לבין החכמים. אקטיביזם, סולידריות ורדיפת צוות, מול אטימת עיניים, אזניים ופה מול עוול. מנהיג שהביא לגאולה. מנהיגים שהביאו לחורבן.

דרשה לפרשת "ויקהל" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 16.3.19

פרשת "ויקהל" מתארת את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.

בשירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים", הוא מתאר כיצד בסיטואציות מיוחדות, הפנים היפים של הארץ מתגלים. למרבה הצער, בימינו הם מתגלים דווקא במלחמות, ושירו נכתב במבצע "עופרת יצוקה". בפרשה שלנו, הפנים היפים מתגלים דווקא במיזם של בניה ושל רוח.

רק בשבוע שעבר קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה, אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". רצון ההתנדבות היה גדול יותר מן הצורך, וכבר אי אפשר היה להכיל את ההתנדבות.

מעשה אבות סימן לבנים, וכקיבוץ משימתי, וכקיבוץ שהרים בשנים האחרונות מיזמים קהילתיים גדולים, אנו מכירים את היופי שבהירתמות ציבור רחב לעשיה משותפת למען מטרה גדולה.

יש בחברה הישראלית הרבה עשיה התנדבותית, שלעתים עוברת מתחת לרדאר התודעה הציבורית, אך תמיד יש מה לשפר.

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", התפעלה אמו של אריאל הורביץ, נעמי שמר, וממש שפשפה את עיניה כשגילתה שוב מחדש את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

והיום, בעידן שבו המנהיגות שאמורה לשמש לנו דוגמה אישית, מציעה לנו תרבות של הושטת היד כדי לקחת, ולא כדי לתת, כפי שלמדנו רק אתמול –השינוי הערכי והתרבותי הגדול שנחוץ כל כך כדי להחזיר את החברה הישראלית לתלם, הוא בחירה שלנו, האזרחים.

דרשה לפרשת "וארא" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 4.1.19

בערב שבת שעברה הלך לעולמו הסופר עמוס עוז. ליד קברו הטרי, באדמת קבוצת חולדה, שרו הנאספים את השיר שנשיר לאחר הדרשה, מתוך ספר תהלים:

"מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה; סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

וכשסיימו את השיר, פרצו המלווים ספונטנית בשיר נוסף: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר. פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה".

המלווים חזרו לשיר של החלוצים, מייסדי חולדה, מייסדי הקיבוצים, בוני הארץ. הם לא הסתפקו ב"נירו ניר ניר ניר", אלא האמינו שביצירה שהם יוצרים תהיה השכינה שורה, והיצירה שהם יצרו לא נועדה להפריח רק את שממות הארץ, אלא גם שפת התורה. לא סתם את השפה העברית – את שפת התורה.

לפני חמש שנים הוציאו עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר את ספרם המסאי "יהודים ומילים". בספרם הם עסקו במקומה ומשמעותה הייחודיים של המילה הכתובה בתולדות העם היהודי, במהותו, בזהותו ובתרבותו. הם הציגו את הייחוד של העם היהודי, בהיותו עם של טקסט. זה עברו וזו הערובה לעתידו. זה מה שהחזיק אותו על אף כל התלאות ואם יאבד זאת, לא תהיה לו תקומה.

אקרא שלושה ציטוטים קצרים מן הספר:

"כאשר קרסו האימפריות העתיקות, אשר הגלו את היהודים והכניסו צלם להיכל, וספריהן עלו באש או העלו אבק בפינות מנזרים, ספרי היהודים בפזורותיהם לא מתו ולא נרדמו. הם נקראו בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר".

וכן "הכתבים מופלאים, הספרים מרווים את הנפש. ספר בראשית, ספר ישעיהו וספר משלי הם הפירמידות שלנו, הם ניצבים במלוא הדרם בתוך זרם הזמן. הם הזינו שפע של צאצאים: מן המשנה ועד ההשכלה, משירת ספרד בימי הביניים ועד הספרות העברית המודרנית – אותן בארות עמוקות הרוו את כולם, ונשאר עוד לדורות שיבואו".

"אנו מאמינים שכישרון ההיי-טק הישראלי ניזון איכשהו מאותם מקורות אינטלקטואליים. כוונתנו להרגלים, לא לכרומוזמים".

יותר משלושים שנה קודם לכן, בספרו "פה ושם בארץ ישראל", כתב עמוס עוז: "המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר, אלא כיורש".

והדבר המעניין, הוא שעם שישותו היא המילים – גדול מנהיגיו, משה, היה "כבד פה וכבר לשון", כפי שהוא הגדיר את עצמו בפרשה שקראנו בשבוע שעבר. "לא איש דברים אנוכי".

לדעתי יש כאן אמירה הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.

הדמות המרכזית בפרשה הקודמת הייתה משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשה הנוכחית, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.

שמות מ: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא

פרק מ הוא הפרק האחרון בספר שמות. פסקת הסיום של הפרק ושל הספר:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

הגיבור של ספר שמות הוא משה – גדול המנהיגים, גדול הנביאים, גדול המצביאים. אך כשכבוד ה' מלא את המשכן, משה אינו יכול להיכנס אליו.

ללמדך, שמשה, עם כל גדולתו, הוא בשר ודם, כאחד האדם, אחד מבני ישראל. ראשון בין שווים, אך חלק מן העם.

והמסר לדורות הוא סלידה מפולחן אישיות. כל פולחן אישיות, למנהיג פוליטי או דתי, הוא עבודת אלילים. ולמרבה הבושה, איננו חפים מפולחן אישיות.

* 929

שמות לט: אחדות, לא אחידות

אפודו של הכהן הגדול, ועליו 12 אבני החושן הוא סמל לאחדות לאומית, שאינה אחידות. יש בו הכרה בשונות בין השבטים, אך בהיותם מאוחדים באומה אחת, ברעיון גדול משותף. האומה היא הסינרגיה בין השבטים. העובדה שהרעיון הזה מגולם בכהן הגדול, משמעותה שבית המקדש, המשותף לכל השבטים, הוא התגלמות הרעיון.

מן הראוי שכזה יהיה בימינו הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. שהוא יהיה הנכס הלאומי שמעל למחלוקות, למחנות, לפלגים ולזרמים. שהוא יהיה הבית לכל יהודי, שבו יוכל לבטא את יהדותו בדרכו שלו. שהוא יהיה האתר המשותף לכל זרם ביהדות, תוך כבוד הדדי, כיבוד השונות, הכלת הריבוי; שהוא יגלם את ברית הגורל וברית הייעוד שמעל למחלוקות, הברית המשותפת לכל הזרמים, לכל העדות, לכל המפלגות, לכל דרכי החיים.

הוא שאמרנו – אחדות, שאינה אחידות.

* 929

שמות לח: אור בארץ, אור בבית

בפרק לח של ספר שמות, נמשך תיאור בניית המשכן, פריט אחר פריט. אך אני חוזר לפרק הקודם, שבו תוארה יצירת המנורה. המנורה אינה עוד פריט, אלא היא הייתה לסמל לאומי יהודי לדורות, עד ימינו. לא בכדי, מנורת שבעת הקנים ניצבת במרכז סמל מדינת ישראל, כפי שהחליטה פה אחד מועצת המדינה הזמנית, בישיבתה האחרונה טרם פיזורה והתכנסות האסיפה המכוננת שהייתה לכנסת הראשונה.

המנורה היא סמל, אבל – סמל לְמה?

ככל סמל, אנו בני חורין לצקת בו את התכנים הראויים בעינינו בכל דור. וגם כאשר ישנה מחלוקת על התוכן, ראוי להתעקש על הסמל המאחד, כחישוקים המקיימים את היחד, את ה"אנחנו".

****

מנורת שבעת הקנים כסמלה של מדינת ישראל, מסמלת את הגאולה שבהקמת המדינה, את המהפכה הגדולה של יציאה מחושך לאור, מעבדות לחירות, מגולה לגאולה.

המנורה מסמלת את ההמשכיות של מדינת ישראל, שאינה סתם עוד מדינה, ואינה רק מקלט לנרדפים, אלא היא הבית השלישי, היא הגאולה והתחיה של אומה שחיה אלפיים שנה בגולה, ושבה ומחדשת את חייה הריבוניים במולדתה.

מנורת שבעת הקנים כסמלה של מדינת ישראל, היא התשובה למה שמסמל שער טיטוס ברומא.

שער טיטוס מסמל את ניצחון האימפריה הרומית על יהודה, את ביזת אוצרות המקדש והליכת העם היהודי לגולה. על השער חקוק תבליט של שיירת שבויים יהודיים מובסים מירושלים, הנושאים על גבם כלים מבית המקדש ובראשם המנורה.

אותה המנורה, בהיותה סמלה של מדינת הלאום היהודית, בהיותה מוצבת מול משכן הכנסת – המוסד המייצג ריבונות המדינה, מגלמת את הניצחון, את התקומה, את נצח ישראל, שלא ישקר.

****

את שער טיטוס שיקם השלטון הפשיסטי באיטליה, במאה שעברה. לא בכדי, שותפו של היטלר ראה חשיבות רבה בשיקום השער המנכיח את תבוסת היהודים.

להקת הבריגדה היהודית "מעין זה", שרה בתקופת מלחמת העולם השניה את שירו של יצחק יצחק "כל הדרכים מובילות לרומא", בביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין). שיר הומוריסטי קליל, על זוג ארצישראלי, זוּג מְאֹהָב, שְׁנֵי סַבְּרֶס מִכְּנַעַן / רוּת וְאַמְנוֹן מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל המגיע לטיול ברומא, ומבקר בשער טיטוס. דרך הפזמון הקליל הזה, ניתן ללמוד על הלך הרוח, שהוביל כעבור שנים אחדות לבחור במנורה המוצבת על השער, כסמל המדינה.

וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת
תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת?
הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ,
לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל!

עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ,
זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ,
זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

דווקא. דווקא חיילים מארץ ישראל, ביחידה יהודית, אם כי עדיין לא יחידה בצבאה של המדינה היהודית. דווקא זוג מאוהב מארץ ישראל. דווקא על יד השער שאתה, האימפרטור בנית. וכשהזוג הזה מתנשק, הוא גם מתריס בפני האימפרטור. והוא קופץ מיד לאימפרטור של תקופתו:
וְיִהְיֶה עוֹד חֲצוֹת בְּבֶּרְלִין הַנִּכְבֶּשֶׁת
שְׁנֵינוּ נִצְעַד אָז אוּנְטֶר דֶּן לִינְדֶּן

הקו הנמתח משער טיטוס לברלין, הוא קו אויבינו, בפזמון אופטימי, פזמון של ניצחון: "וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת בְּהָקִיץ בִּנְפֹל כָּל אוֹיְבֵינוּ".

אך הניצחון כשלעצמו אינו מטרה בפני עצמה. הניצחון הוא שָׁם, בשער טיטוס ובברלין, אך המטרה היא כאן, ארץ ישראל. וכמי שהקדימו בשלושים שנה את "יושב בסן פרנסיסקו על המים" של אריק איינשטיין, הם שרים:
כֵּן, יָפָה הַדָּנוּבָה
גָּדוֹל הוּא הָרֵיְן
אַךְ הַיַּרְדֵּן
הַיַּרְקוֹן
וְגַם נַחַל קִישׁוֹן
לִי יָקְרוּ כָּל אֵלֶּה פִּי אֶלֶף, אַמְנוֹן!

****

לאורך שנות הגלות, היה שער טיטוס סמל לגלות, לתבוסה ולהשפלה של העם היהודי. יהודי רומא נמנעו מלעבור תחתיו.

בה"א באייר תש"ח, יצאו יהודי רומא, בראשות הרב הצעיר אליהו טואף, שאתמול הלך לעולמו בגיל 99, למסע ניצחון יהודי, תחת שער טיטוס, בכיוון הנגדי לכיוון השיירה של הגולים המובסים.

****

מוריי ורבותיי אריה בן גוריון מבית השיטה ואברהם אדרת מאיילת השחר, הקדישו את שנותיהם האחרונות לכתיבת "ספר המנורה". אב"ג, אחיינו של דוד בן גוריון ומגדולי אנשי הרוח, החינוך והתרבות בתנועה הקיבוצית, גייס את רעו, המחנך הדגול אברהם אדרת למלאכה. השניים ראו במנורה את הסמל הממצה ביותר של רוח היהדות לדורותיה, המרכז בתוכו את כל המשמעויות, ההיסטוריות והרוחניות, של עיקריה. 12 שנים כתבו השנים את הספר, ונפטרו בהפרש של שנה וחצי זה מזה, לאחר שהשלימו את כתיבתו. עד היום הספר טרם יצא לאור, והוא מצפה עדיין לגואלו.

התזה של הספר עב הקרס, המחקר העשיר ורחב היריעה על אודות המנורה, היא שבמנורת שבעת הקנים גלום האור גנוז מבריאת העולם, שיבקיע בבוא הגאולה.

המהפכה הציונית המירה את הציפיה לגאולה הנסית, בגאולה של עם הלוקח אחריות על גורלו וגואל את עצמו. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו / … ויהי אור".

****

בשיר שבת של שלונסקי, מתוך מחזור "אוהלינו", נאבק המחבר על מעמדם של החלוצים הציונים כממשיכי הדרך היהודית; כחוליה בשרשרת ההובלה של עם ישראל. אך אין זו סתם עוד חוליה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכן הלאה. עכשיו תורנו. אלא שלהבדיל מקודמינו, אנו מביאים את הגאולה. ולכן, "אנחנו ראויים לשבת ראשונה בכיסא שבתך הגדולה".

ולתיאור הרוח הגדולה שהפיחה הציונות בעם היהודי הוא כותב: "ומי אשר הצית המנורה בנפש, הוא יצק השמן לאורה". המנורה מסמלת בעיני שלונסקי את המהפכה שהציונות מחוללת בעם היהודי, מעם של רוחניות תלושה, עם שכולו שבת וקדושה, לעם הנוטל אחריות על החולין, על העבודה, על החיים האמתיים. אך הוא גם מזהיר מפני הסכנה שבשקיעה בחולין, תוך התנתקות מן הקדושה, מן הרוח, מן השבת. את החיבור בין החולין והקדושה מסמלת המנורה, העשויה מקשה אחת. "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה". שבעת הקנים העשויים מקשה אחת, מסמלים את שבעת ימות השבוע – אין קיום אמתי של שבת בלבד, ללא ששת ימי מעשה, אך אין טעם בששת ימי המעשה ללא השבת, ללא חזון גדול, ללא קדושה.

למעלה מששים שנה מאוחר יותר, ארי אלון כתב רעיון דומה בספרו "עלמא די", כאשר הציע אלטרנטיבה הן ל"חולמים בהקיץ" והן ל"קצים בחלומות".

****

450 הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, מיד לאחר הקמת המדינה. ההצעה שנבחרה הייתה של האחים גבריאל ומקסים שמיר. בהצעה המקורית של השנים, הופיעה מתחת למנורה הכתובת "שלום על ישראל", הכתובה בפסיפס בית הכנסת העתיק ביריחו, שבו מצוירת גם המנורה. בסופו של דבר, נשארה תחת המנורה רק המילה ישראל, והכמיהה לשלום מיוצגת בשני ענפי הזית, משני צדי המנורה.

הכתובת "שלום על ישראל" חזרה דרך שירו של רפאל ספורטה על סמל המדינה:

מנורה וענפי זית,
שמן טוב ואור יהל –
אור בארץ, אור בבית
ושלום על ישראל.

* 929