דרשה לפרשת "כי תשא" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל 10.3.23

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה באחד המשברים הקשים בתולדותיה. המשבר הוא, בראש ובראשונה, משבר מנהיגות. חובתה של מנהיגות למנוע הידרדרות של החברה לכאוס וקרע, וכאשר לא הצליחה למנוע הידרדרות כזו, ניתן היה לצפות ממנה לעצור, לבחון את עצמה, לעשות חשבון נפש. לא בדיוק מה שאנו רואים.

לא אדבר על אקטואליה אלא על פרשת השבוע העוסקת אף היא במשבר לאומי ובמשבר מנהיגות. אבל אני מאמין שדרך פרשת השבוע אנו יכולים ללמוד תובנות מעניינות הרלוונטיות לחיינו. את ההקשרים בין משבר המנהיגות בפרשה לחיינו, מוזמן כל אחד לעשות בעצמו.

המשבר החמור שבו עוסקת הפרשה היא אירוע עגל הזהב. לאחר מעמד הר סיני, נורא ההוד וההדר, משה עולה על הר סיני ומתייחד עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה. בהיעדרו, העם חש מיותם ויוצר את עגל הזהב, תחליף לאלוהים.

את חומרת המשבר ניתן להסיק מכך שבעקבות האירוע אלוהים התכוון להשמיד את העם, לא פחות, אך משה משכנע אותו להימנע מכך. ביטוי נוסף הוא הצעד הדרמטי של משה, ששיבר את לוחות הברית. ועוד ביטוי הוא מלחמת האחים בעקבות האירוע, שבה בני שבט לוי טובחים במי שהיו שותפים לחטא. בעצם… בכולם זולת אדם אחד.

בהעדרו של משה, אהרון אחיו הוא האיש הבכיר בשטח. הוא יד ימינו של משה, דוברו וכפי שקראנו בפרשות הקודמות – הוא נבחר בידי אלוהים להיות הכהן הגדול וראש שושלת הכהונה, ופרק שלם בתורה הוקדש רק לבגדי הכבוד והתפארת שלו.

בני ישראל פונים אליו בדרישה: "קום עשה לנו אלוהים אחרים, אשר ילכו לפנינו". מה עושה אהרון? החידה השבועית על פרשת השבוע הייתה טריקית. איך ניסה אהרון לשכנע את בני ישראל לא להקים את עגל הזהב? פשוט, הוא אפילו לא ניסה. הוא לא ניסה להסביר, והרי הוא ניחן בכושר רטורי. הוא לא ניסה לעכב. הוא לא ניסה לעצור אותם. הוא מצווה עליהם מיד לפרוק את תכשיטיהם וכל זהבם, ויוצר את עגל הזהב.

זה מנהיג? זו מנהיגות? התנהגותו של אהרון בפרשה, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חריף. קשה להבין איך כאשר אלה שעשו כמצוותו הוצאו להורג, הוא לא נפגע ואף נמצא עדין ראוי להיות אבי שושלת הכהונה.

אך הפרשה מעוררת סימן שאלה גם בנוגע למנהיגותו של משה. משה הוא גדול המנהיגים של עם ישראל, גדול הנביאים. אך מה משמעות העובדה שבהעדרו של המנהיג העם מבצע תפנית של 180 מעלות מהדרך המקורית? האין זה גם כישלון של המנהיג, שלא השכיל לחנך את העם, והתנהגות העם תלויה בנוכחותו הפיזית האישית?

בשירו "עגל הזהב", שמיד נאזין לו, מציג אהוד בנאי חידוש מעניין: עגל הזהב אינו תחליף לאלוהים אלא למשה, למנהיג. המנהיג הוא אב. האב אינו יורד אל העם, הוא מרוחק ונעדר, ולכן הם מוצאים אב חלופי, בתקווה שבניגוד למשה, הוא לא ינטוש אותם. הם, עדר נעזב, רוקדים סביבו ומתחננים אליו: "היה לנו לאב, אל נא תעזוב אותנו עכשיו". זוהי תמונה גרוטסקית, שהרי ברור שמדובר בפסל, בהבל וריק – והעדר הנעזב קורא אליו לשווא. אך כיוון שהוא פסל, הוא לא יכול ללכת ובטוח שהוא לא ינטוש אותנו כמשה.

בקריאה ראשונית, ניתן למצוא בשיר ביקורת על משה – על היותו מנהיג מרוחק, מתנשא שאינו יורד אל העם. אך אני רואה בכך ביקורת על עצם מושג המנהיגות, ובעיקר על העם הסוגד למנהיגות. אהוד בנאי מציג את המנהיגות כעגל הזהב. 

כמובן שאין הוא מתנגד למנהיגות באשר היא. הוא מתנגד להפיכת המנהיגות לפֶּטיש, לאליל. הוא מדבר על סגידה למנהיג חזק שיעשה סדר, שיגיד לנו מה לעשות, שגורם לנו לתלות בו. כאשר אנו מאבדים את החשיבה העצמית, את העצמיות, כאשר אנחנו סוגדים למנהיג, אנו מאבדים חלק מן האנושיות שבנו, מצלם האדם שבנו. וכך, כאשר המנהיג נעדר, אנחנו אבודים. אנו רואים זאת היטב בכתות הסוגדות לגורו. עגל הזהב, לפי אהוד בנאי, הוא תופעת הגורו.

אלא שהתופעה הזאת אינה קיימת רק בכתות, אלא גם בעמים. האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים נבעו מסגידה כזאת של עם למנהיג. האם יש עם שהוא חסין מפני התופעה? האם העם היהודי, שיש בו מסורת כמעט אנרכיסטית, חסין מפני התופעה?

אהוד בנאי מזהיר אותנו מפניה, מפני עדריות ההמון הסוגד למנהיג, מפני עגל הזהב של הסגידה למנהיג.

וכיוון שאמרתי שאדבר על הפרשה ולא על אקטואליה, לא אשאל האם המשבר שבו אנו מצויים נובע מתופעת פולחן האישיות.

דרשה לפרשת "ויקהל" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 16.3.19

פרשת "ויקהל" מתארת את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.

בשירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים", הוא מתאר כיצד בסיטואציות מיוחדות, הפנים היפים של הארץ מתגלים. למרבה הצער, בימינו הם מתגלים דווקא במלחמות, ושירו נכתב במבצע "עופרת יצוקה". בפרשה שלנו, הפנים היפים מתגלים דווקא במיזם של בניה ושל רוח.

רק בשבוע שעבר קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה, אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". רצון ההתנדבות היה גדול יותר מן הצורך, וכבר אי אפשר היה להכיל את ההתנדבות.

מעשה אבות סימן לבנים, וכקיבוץ משימתי, וכקיבוץ שהרים בשנים האחרונות מיזמים קהילתיים גדולים, אנו מכירים את היופי שבהירתמות ציבור רחב לעשיה משותפת למען מטרה גדולה.

יש בחברה הישראלית הרבה עשיה התנדבותית, שלעתים עוברת מתחת לרדאר התודעה הציבורית, אך תמיד יש מה לשפר.

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", התפעלה אמו של אריאל הורביץ, נעמי שמר, וממש שפשפה את עיניה כשגילתה שוב מחדש את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

והיום, בעידן שבו המנהיגות שאמורה לשמש לנו דוגמה אישית, מציעה לנו תרבות של הושטת היד כדי לקחת, ולא כדי לתת, כפי שלמדנו רק אתמול –השינוי הערכי והתרבותי הגדול שנחוץ כל כך כדי להחזיר את החברה הישראלית לתלם, הוא בחירה שלנו, האזרחים.

היאך אנו נגאלין?

פרשת "בא" היא אחת המרכזיות והחשובות בתורה. זו הפרשה המתארת את האירוע המכונן בה"א הידיעה של העם היהודי ואחד האירועים המכוננים של האנושות כולה – יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים היה, לאורך הדורות, לאב טיפוס של מאבק לחרות; חרות לאומית, חברתית ואישית.

בפרשת "בא" מופיע אחד הפסוקים המכוננים בתורה, המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). רש"י מעורר את השאלה, מדוע התורה לא נפתחה כאן. יש לו תשובה, אך עצם השאלה, המבוססת על ההנחה שיש לראות בפסוק זה מועמד טבעי לפתוח את התורה, מעידה על חשיבותו. מן הפסוק הזה, ניתן להבין שעד הרגע שבו אלוהים מורה למשה ולאהרון לקבוע את ניסן כראש החודשים, לוח השנה היה אחר, והמשמעות האדירה של אירוע יציאת מצרים מגמדת כל אירוע אחר, ומצדיקה את שינוי לוח השנה.

את הפסקה בה מופיע פסוק זה, אנו קוראים שנית ב"שבת החודש", השבת שלפני ראש חודש ניסן. במדרש "פסיקתא דרב כהנא", העוסק במדרשי חכמים על אודות הפרשות הנקראות בחגים והפרשות וההפטרות בשבתות מיוחדות לאורך השנה, מתעורר דיון מעניין סביב הפסוקים האלה. חכמים עוסקים באמצעות פסוק בשיר השירים אותו הם דורשים: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא. מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח). שה"ש הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכיליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'. ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. פסוקים אלה בשה"ש מתרחשים באביב, "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", ומכאן החיבור ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

פסיקתא דרב כהנא מביא לנו דיון בשאלה – מה פירוש "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". אומר רבי יהודה, שקול דודי הוא משה – קולו של הקב"ה. כשבישר לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם סרבו להאמין ותירצו את חוסר אמונם בברית בין הבתרים: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?' (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר". גם ר' נחמיה מתאר אותה סיטואציה בדיוק, אלא שבה מחליפים בני ישראל את התירוץ: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצרים מלאה מטינופת עבודה זרה שלנו". ותירוץ אחר המופיע באותו דיון: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים".

על כל שאלה תשובה, הדורשת את הפסוק "מדלג על ההרים" וגו'. תשובה אחת היא שבשל אהבתו ותשוקתו של אלוהים לעם ישראל הוא מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין. תשובה שניה היא שאלוהים מדלג על ההרים, מגיא לגיא, ומתעלם ממזבחות הע"ז שעל פסגות ההרים. תשובה שלישית היא שאלוהים מדלג על ההרים, מפסגה לפסגה, ומוצא שם את בתי הדין של הצדיקים היחידים בין בני ישראל, דוגמת בית דינו של עמרם, ומתעלם מהחטאים של המוני העם. מה שמעניין בעיניי, אינן התשובות, אלא השאלות, הפחד מפני הגאולה, מפני ההסתכנות במעשה אקטיבי, המתורצת תדיר בשאלת העיתוי.

המשך הדיון בפתיחתא, מביא את דברי האמוראים ר' יודן ור' חונה, ואצלם קול דודי אינו משה, אלא "מלך המשיח". הם כבר אינם עוסקים בגאולה מעבדות מצרים, אלא אוחזים בשור בקרניו ודנים בגלות שבה הם שרויים, אחרי חורבן הבית, ובגאולה לה הם מפללים. הם מכירים את עמם, ומתארים לעצמם שימצא את התירוצים המתאימים כדי לדחות את הגאולה, ובמקרה זה, עדין בראשית תקופת הגלות, כשעוד הייתה מצומצמת למספר קטן של ארצות, הם משערים שהתירוץ עלול להיות זה: הם אומרים לו, רבנו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות? גם כאן, מתפלפל המשיח בתשובות הלכתיות, אך גם כאן פחות חשובות התשובות, ומעניינת יותר עצם התופעה.

תופעה זו חוזרת בקורותינו. הנה, סיפור על האר"י הקדוש בצפת, שיצא לקבל את השבת עם תלמידיו. "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

גם כשהחזון הציוני פרץ לחיי העם היהודי, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה, לשים קץ לגלות ולהביא את הגאולה הלאומית והחברתית. וכך, למשל, דבקו רבנים במדרש זניח המפרש את השאלה מדוע נאמר בשיר השירים שלוש פעמים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". התשובה היא שאלה שלוש השבועות שהקב"ה השביע את ישראל – שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו בגויים ושלא ידחקו את הקץ (יש גם גרסאות אחרות לשלוש השבועות).

ונשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חרות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית. התורה, המחנכת אותנו לסלוד מן העבדות, מצווה להעניש ולהשפיל עבד שאינו רוצה להשתחרר בטענה "אהבתי את אדוני", ברציעת אוזנו.

הציונות באה לשחרר את העם היהודי ממנטאליות העבד הנרצע, ולהחליפה בתודעת חרות של עם הלוקח את גורלו בידו ואינו ממתין עוד לגאולה נסית. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו", כתב אהרון זאב, והכתיר את שירו – "הנס של הלב האמיץ", כלומר הנס הוא לקיחת האחריות האקטיבית בידי העם היהודי.

אין זו רק גישה חילונית, אלא גם גישת הציונות הדתית, על פיה הגאולה האלוהית תבוא רק כתגובה לאקטיביזם שלנו. הרב שלמה טייכטל, רב חרדי אנטי ציוני שהתפכח וחזר בתשובה במהלך השואה, הספיק לכתוב, טרם הירצחו, בתנאים הקשים של הגטו, את ספרו "אם הבנים שמחה". בין השאר, הוא מתפלמס עם הפרשנות החרדית לשלוש השבועות, ומפרש מחדש את הפסוק בשיר השירים: "שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה. ואם כן, כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה".

ערב הכרזת המדינה, הטיל בן גוריון את כל כובד משקלו, לנוכח היסוסי חבריו להנהגה, שחששו לקבל את ההחלטה הנועזת. "עכשיו, או לעולם לא", הבהיר להם ב"ג את המצב, ושכנע אותם.

הרוח הפוסט ציונית מנסה להחזיר אותנו למנטאליות העבד הנרצע. האתגר שלנו הוא לדבוק באמונה בדרך הציונית, המתריסה כנגד המנטאליות הזאת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏11.1.23

* מסרב לקפל את הדגל  – קיימתי בסוף השבוע ויכוח קשה, נוקב וסוער עם אנשים שהם שותפים להתנגדות החריפה שלי לממשלה הרעה הזאת, למהפכה המשטרית, לניסיון לחסל את מדינת החוק, לשחיתות בצמרת ולחקיקות המושחתות, לכניעה לחרדים ועידוד השתמטות מצה"ל וחינוך לבערות, לשילוב גזענים בצמרת הממשלה, להומופובים בממשלה ועוד.

אבל כאשר אני שומע מהם דיבורים בזכות הירידה מהארץ כי אין יותר מה לעשות כאן ונדאג שיהיו דרכונים זרים לילדים, שהציונות מתה, ואפרטהייד ואקיבוש וסרבנות והשוואה לנאצים… ברור שאלה דברים איומים ונוראים בעיניי, ותהום פעורה ביני לבין בעלי הדעות הללו.

מה שכואב, הוא שאין מדובר באיזה אנרכיסטים סהרוריים אלא במלח הארץ – קצינים ביחידות מובחרות, אנשי התיישבות, האנשים האחרונים שניתן לצפות מהם אמירות כאלה.

כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני חש בדידות. ברור שאיני יכול להיות חלק מתומכי הממשלה הרעה והתופעות ההרסניות שהיא נושאת. ובאותה מידה, ברור שאם אלה מתנגדי הממשלה, אין לי חלק ונחלה בתוכם. הם לא יקהו בשום אופן את התנגדותי למגמות המסוכנות של הממשלה, אך הממשלה לא תדחוף אותי בשום אופן למגמות ההרסניות של בני שיחי.

ברור לי שהמגמות הללו הן ריאקציה לחולי שהשלטון הזה מביא. אך ברור לי גם שהתמיכה הציבורית בממשלה, שהביאה אותה אל השלטון, היא ריאקציה לתופעות הללו. אמנם אותה ריאקציה באה דווקא לאחר שהוצגה אלטרנטיבה הרחוקה מאוד מן הקוטב הזה, בממשלת השינוי, שמכונת הרעל ותעשיית השקרים וההסתה הביאו להפלתה כאשר לא הייתה למתנגדיה שום סיבה אמתית להתנגדות, זולת רעל ההסתה והשקרים שהינדסו את תודעת הציבור. אולם בפרספקטיבה של עשרות שנים, זו ריאקציה למהלכים מסוכנים לאורך זמן.

אני לא מוותר על הציונות הממלכתית. לא על הציונות ולא על הממלכתיות. ואני מאמין שברוב הדומם יש תמיכה גדולה בערכי הציונות הממלכתית. גם במצב הזה של אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי, אני מסרב לקפל את הדגל.

* זו לא ההפגנה שלי – באחת מקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר נשאלתי: "אורי, אתה כותב: 'אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי'. באיזה אופן אתה רואה את עצמך משתתף במאבק נגד הממשלה?

כתיבה או גם עשייה?"

אני משער שנשאלתי כך בשל התנגדותי לבלפוריאדה בשעתו. מגמת השאלה הייתה לדרבן אותי להשתתף גם בהפגנות. השבתי: "בוודאי כתיבה. עשיה במפלגת דרך ארץ. ואולי גם מעבר, בדברים שבעיניי מתאימים. קשה לי לראות את עצמי מפגין עם מי שהופכים את זה להפגנות נגד 'אקיבוש', מציגים עמדות שמקוממות אותי או מזדהים עם מסית לרצח ישראלים. אני אבחר לעצמי את הדרכים להיאבק שאני שלם אתן". אותו מסית לרצח ישראלים הוא ישראל פריי שהביע תמיכה נלהבת במחבל שנתפס בדרכו לפיגוע, והיה לגיבור מקומי. באשר לדרך ארץ – דווקא עכשיו, לאחר שיועז הנדל סיים את תפקידו כשר התקשורת, הוא התפנה לפעולה נמרצת של הקמת המפלגה, ואני אהיה חבר פעיל בה ומתוכה איאבק. ובאשר להפגנות?

צפיתי במראות ההפגנה במוצ"ש. הסרטון עם הצתת תמונתו של הרב דרוקמן היה זיוף, פוטו-מונטאז', פרובוקציה נטו. האירוע לא היה ולא נברא. אך ראיתי שם מפגין עם דגל אש"ף. אפשר לומר – היו שם עשרת אלפים איש, היו מאות דגלי ישראל. והיה פרובוקטור אחד עם דגל אש"ף. מזה לעשות עניין?

העניין שאני עושה אינו מנושא הדגל, אלא מתגובת המפגינים. היו שקראו לו להסתלק מהמקום ומיד אחרים הגנו עליו. "אין שום בעיה בדגל פלשתין", הם אמרו. ובסופו של דבר הוא נשאר עם הדגל. אילו היה זה ערבי, ניחא. אבל היה זה יהודון אוטואנטישמי עלוב נפש. דגל אש"ף אינו רק דגל של ארגון טרור, המגואל בדם אלפי ישראלים. זהו גם דגל המסמל את חזון השמדתה של מדינת ישראל והקמת מדינת פלשתין על חורבותיה. כאשר מי שבא להפגנה עם דגל כזה אינו מסולק מן ההפגנה בבושת פנים – זו הפגנה שכף רגלי לא תדרוך בה.

בהפגנות של ועד יישובי הגולן הצבנו סדרנים שתפקידם היה להוריד כל דגל או סמל כהניסטי. מארגני ההפגנה יכולים לנהוג כך כלפי דגלי אש"ף ופרובוקציות אנטי ישראליות כאלו. הם יכולים לתאם מראש עם המשטרה שהיא תסלק כל פרובוקציה מן הסוג הזה. עובדה – זה לא נעשה.

אם הנפת דגל אש"ף הייתה אירוע חריג של מפגין אחד, לא כן כל הכתובות נגד אקיבוש וכל ארסנל סיסמאות השמאל הקיצוני. אלו סיסמאות לגיטימיות, אבל מה לי ולהן? אני יכול להפגין כתף אל כתף עם אנשים שדעתם בנושאים רבים שונה מדעתי, בהפגנה שכל כולה ממוקדת בנושא שהוא מכנה משותף שלנו. למשל, נגד המהפכה המשטרית. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כתובת הקוראת לריבונות על בקעת הירדן ויריביי האידיאולוגיים לא ישאו את סיסמאות אקיבוש-אפרטהייד וכו'. אבל בהפגנות מן הסוג של מוצ"ש – לא נאים השכנים בעיניי.

* על מה ראוי איימן עודה לבוז – לאחר הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, נערכה בכיכר רבין הפגנה גדולה נגד השחיתות ובקריאה להתפטרותו. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן (במתכונתה המאוחדת) מקצרין. בדרכנו, כשהתקרבנו לת"א, שמעתי ברדיו שאיימן עודה ינאם בהפגנה, בניגוד לסיכומים. התקשרתי לבוגי יעלון, והוא אישר זאת באוזניי והביע זעם על עפר שלח שעשה תרגיל, הפר סיכומים והעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת. האם תשתתף בכל זאת בהפגנה? שאלתי, ובוגי ענה לי שאין לו ברירה, כי אחרת המשמעות היא משבר ב"קוקפיט" ערב הבחירות (הסיבוב השני, כמדומני).

כשהגענו לת"א, ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה, בדרכי הביתה. מאוחר יותר שמחתי לשמוע שיועז הנדל וצביקה האוזר ביטלו את השתתפותם מאותה סיבה.

בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל, איני יכול להתייחס אל מי ששולל את עצם קיומה כאל שותף.

קראתי שעודה נאם גם בהפגנה במוצ"ש האחרונה. הנה, עוד סיבה טובה מדוע עליי להדיר רגליי ממנה. כותרת הידיעה דווקא הסבה לי קורת רוח: היא סיפרה שעודה התקבל בשריקות בוז. והוא אכן ראוי לבוז – על שהוא שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על תמיכתו בארגוני הטרור, על התנגדותו להסכמי אברהם כי הוא נגד שלום עם ישראל וכן הלאה. אך כשקראתי את הכתבה עצמה, הבנתי ששריקות הבוז הן על כך שהוא חבר לליכוד ולימין בהפלת ממשלת בנט. כלומר, הבעיה אינה הזדהותו עם האויב, אלא חבירתו אל היריב. אילו דבק בעמדותיו אך נתן לממשלה רשת ביטחון, לא הייתה בכך כל בעיה.

אלה שתוקפים את עודה על שהפיל את ממשלת בנט – יותר משהם מעידים על עודה, הם מעידים על עצמם. הם מעידים על עצמם שאין להם הבנה בסיסית בנוגע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזאת היא בראש ובראשונה אנטי ציונית, ובתור שכזאת אינה יכולה שלא להפיל ממשלה ציונית. יתר על כן, כסיף, עודה, טיבי וחבר מרעיהם חזרו והדגישו, לפני הבחירות וגם אחריהן, שממשלת השינוי הייתה גרועה מבחינתם יותר מאשר ממשלות נתניהו. לשיטתם הם צודקים – הייתה זו ממשלה ציונית יותר, ביטחוניסטית יותר, מיישבת יותר. מה טבעי להם יותר מלחבור לאופוזיציה למדינה ולהפיל ממשלה כזאת?

* להוציא מהלקסיקון – צריך להוציא מהלקסיקון את הדיבור חסר האחריות על מלחמת אחים. לא תהיה מלחמת אחים אבל דיבור הסרק הזה רק מסלים את המתח ומרחיב את הקרע. יש מחלוקות קשות והממשלה מספקת סיבות למאבק נגדה. אבל הכל חייב להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה.

* הכהניזם הפשיסטי מרים ראש – ח"כהניסט צביקה פוגל הפך רק לאחרונה לכהניסט, אבל כבר הפנים את הדרך. הוא קורא לעצור את לפיד וגנץ באשמת בגידה במולדת. כמובן שכוונתו לכך שהם ראויים לעונש מוות על בגידה. זו הסתה כהניסטית פשיסטית חמורה לרצח. וזאת, כשהדוצ'ה שלו הוא השר לביטחון לאומי.

ספוילר – הם לא ייעצרו. אבל ההסתה עושה את שלה. ואפשר להבין מה יקרה אם חלילה הכהניזם יתפוס את השלטון. ספוילר – אנשים כמוני ייעלמו, או במקרה הטוב יגיעו למחנות ריכוז.

* השר הבא – אם בן גביר הכהניסט יעלה לשלטון, ח"כהניסט צביקה פוגל לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. בתפקיד הזה יזכה יגאל עמיר.

* רפורמה בהסכמה – על נשיא המדינה לזמן אליו את ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון, ולהשיק הידברות בין הגורמים הללו על רפורמה מוסכמת ומאוזנת במערכת המשפט, ובראשה חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה. זו חובתו הלאומית.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.  

* באיזה רוב ההתגברות רצויה – אני בעד פסקת התגברות, כחלק מחוק יסוד חקיקה, אולם כמובן שלא להתגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, שפירושה ריקון בג"ץ מתוכן. ראוי שפסקת התגברות תהיה ברוב של 75 או לכל הפחות 70 ח"כים.

פרופ' יובל אלבשן הציע הצעה אחרת – חוק ההתגברות יכול להיות ברוב קטן יחסית, אך הוא חייב לכלול בתוכו גם מספר, שיקבע בחוק, של ח"כים מן האופוזיציה.

יש היגיון בכך, אבל החסרונות בהצעה זו גדולים מן היתרונות. אם תקום (הלוואי) ממשלת אחדות רחבה, בתמיכת למעלה משמונים ח"כים ממפלגות המרכז, הימין והשמאל, והם יתמכו בהתגברות – האם ניתן זכות וטו למפלגות הקיצוניות, הקטנות?

אם תהיה קואליציה רחבה ו-75 ח"כים יתמכו בהתגברות – זה רוב גדול מספיק כדי לאפשר התגברות, גם אם אין בה תמיכה מן האופוזיציה.

* הלחישה של הנשיאה – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות היא שמאלנית, נכון? ברור, מה, כולם יודעים.

אולי כולם יודעים, ובכל זאת אשמח אם מישהו יאיר את עיניי בהתבטאויות פוליטיות שלה, שיאוששו את הטענה הזאת? כי אני, כצרכן חדשות כמעט כפייתי, לא זוכר ששמעתי ממנה התבטאות פוליטית כלשהי.

בעצם, שמעתי התבטאות אחת. בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות השבעים של ישראל, היא לחשה באוזניו של יהודה הראל, שזכה בפרס על מפעל חיים בתחום ההתיישבות: "איזה מזל שניצחתם במאבק והגולן נשאר ישראלי".

* תעריף לרצח – לאחר הטבח במערת המכפלה, שביצע מורו ורבו של השר לביטחון לאומי, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, אמר חנן פורת, שהטבח הזה זיעזע אותו יותר מאשר פיגועים של מחבלים פלשתינאים, כיוון שכאן נוסף לזעזוע מהמעשה עצמו הזעזוע מכך שיהודי ביצע אותו.

איפה הוא ואיפה ח"כ חנוך מיליביצקי מהליכוד, שאמר בכנסת, שהוא "מעדיף רוצחים יהודים על פני רוצחים ערבים". בקואליציית בן גביר, כל ח"כ שרוצה להתבלט צריך להחריף את מינון הלאומנות מעל ומעבר לחבריו.

מן הסתם, תעריף הרצח מורכב יותר מהאבחנה בין רוצחים יהודים לרוצחים ערבים. מבין הרוצחים היהודים, יש הבדל, בוודאי, בין רוצחים יהודים שרצחו יהודים לבין רוצחים יהודים  שרצחו ערבים. ובין רוצחים יהודים שרצחו יהודים, בטוח שיש הקלה למי שרצחו ססמולנים, להט"בים או אשכנזים פריבילגים.

* העבודה בדרכו הקלוקלת של הליכוד – הטריגר שהביא לנפילת ממשלת השינוי היה ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש. האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, הייתה נחושה להצביע הצבעה בוגדנית יחד עם המפלגה האנטי ישראלית נגד החוק, ובכך ליצור כאוס נורא. כאשר בנט הבין שהם רציניים בחוסר האחריות המשווע ומתכוונים – לא בפעם הראשונה, להצביע נגד מדינת ישראל ונגד ביטחון ישראל, הוא התפטר טרם פקיעת התקנות ובכך התקנות הוארכו אוטומטית.

והנה, הממשלה המורכבת מהמפלגות שעמדו להצביע נגד המדינה מביאה להצבעה בכנסת אותו חוק שהיא התנגדה לו. אולם היום עומדת מולם אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית, אופוזיציה לממשלה ולא למדינה, וכמובן שהיא תצביע בעד. כך תצבענה סיעות יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ו… ו? ומה עם מפלגת העבודה?

מסתבר שמפלגת העבודה הולכת בדרכו הקלוקלת של הליכוד ומתנהגת כאופוזיציה למדינה. היא מצביעה נגד החוק שתמכה בו לפני חצי שנה. למה? יש להם תירוצים שונים, לא משכנעים ולא מעניינים. אגב, זהו חוק מבית מדרשה של מפלגת העבודה, ומקורו בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים. אבל מפלגת העבודה, שהפתיעה בממשלת השינוי בעמדות שהצביעו על חזרה לתלם של תנועת העבודה הציונית, כמו התמיכה בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, בהקמת 14 יישובים חדשים בנגב, במדיניות תקיפה מאוד כלפי הפלשתינאים ברצועת עזה ועוד, חוזרת לסורה ובוחרת למלא את התפקיד של מרצ.

אם זו הדרך שבה הם בוחרים, הם ימצאו את עצמם במצב של מרצ.

* אימג'ן – דמיינו לרגע שהשמאל הציוני יחזור לתפיסה האקטיביסטית של החלוציות, ההתיישבות והביטחוניזם של תנועת העבודה והימין הציוני יחזור לתפיסה הממלכתית, הליברלית, עליונות המשפט, מדינת החוק וזכויות האדם והאזרח של בגין ותנועת החרות.

יהיה כאן נפלא.

* דגל העבודה בשבת – האם עבודה בשבת היא איזה דגל, איזה ערך, איזו אידיאולוגיה שראוי להילחם עליה?

עבודה של מעטים המאפשרת את עונג השבת של הרבים, כמו באתרי נופש, בילוי ותרבות מוצדקת. אבל עבודה בשבת לשם עבודה בשבת? אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת.

כאשר החרדים דורשים להפסיק את עבודות הרכבת בשבת, איני קופץ בראש להתנגד. איזו קדושה יש בעבודת הרכבת בשבת? יש צורך ענייני בעבודה בשבת דווקא? יתכן. נכון לבחון זאת באופן מקצועי, מתוך אוריינטציה על צמצום מרבי של העבודה בשבת. אם הבדיקה תעלה שיש צורך אמתי בעבודה בשבת, אבל אפשר לצמצם אותה לחצי – יהיה זה רק לטובה לחברה הישראלית.

לא צריך להיות אוטומטיים בהתנגדות לכל דבר שהחרדים מעלים. השבת אינה של החרדים אלא של כולנו. אני חש בכל נימי נפשי את קדושתה של השבת ואת הגדולה שביום המנוחה. נכון, בעיני החרדים עונג השבת שלי הוא "חילול שבת". אבל אני שותף לתביעתם לצמצם את העבודה בשבת.

יש יוזמות חרדיות חמורות שיש להיאבק נגדן ובראשן ההתנקשות בחוק השבות. מוטב שכציונים נאבק על חוק השבות ולא נשחית את כוחותינו על מאבק למען עבודה בשבת.

* בדרכו של משה – בפרשת השבוע, פרשת "שמות", מתגלה גדול המנהיגים של עם ישראל, משה. רק בגיל 80 הוא נקרא להנהגה. מה בעברו העיד על היותו ראוי לתפקיד? שלושה אירועים – הסיכול הממוקד של המצרי שהיכה איש עברי (בשפת המקרא – היכה = היכה למוות), ההתערבות בין שני עברים נצים וההגנה על בנות יתרו מפני הרועים המדיינים שהתנכלו להן. בכל המקרים הוא התגלה כאדם אכפתי, ראש גדול, נוטל יוזמה, רודף צדק, עוזר לחלש. בכל המקרים לא היה לו כל תפקיד שחייב אותו להתערב – מצפונו דחף אותו להתערב גם במחיר סיכון עצמי.

משה הוא המופת שלנו, המודל לחיקוי. הוא עצמו חוקק את "אל תעמוד על דם רעך", והוא קיים את מאמר פרקי אבות "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

אני מצדיע לאותו עולה חדש, שבקושי יודע עברית, אך כשראה השבוע נערים בריונים מבצעים מעשה ונדליזם בגן ציבורי, לא השתפן, לא עצם את עיניו ולא אטם את אוזניו, לא התרחק משם כל עוד נפשו בו, אלא העז, נטל יוזמה, לקח אחריות, גילה אומץ – ניגש אליהם, העיר להם על המעשה, צילם אותם על מנת להעביר למשטרה. הביריונים התנפלו עליו והיכו אותו מכות קשות במוט ברזל. אותו עולה חדש הלך בדרכו של משה. הוא עוד לא לגמרי ישראלי, אבל הוא לגמרי הישראלי היפה.

* יוני קורן – שמעתי בצער על פטירתו של יוני קורן. הכותרות דיברו על "ראש לשכתו המיתולוגי של אהוד ברק". אבל בעבורי הוא יוני משבט צופי רמת גן, המדריך, הרשג"ד, מרכז השכבה הגילאית, מעמודי התווך של השבט. הוא היה שנתיים מעליי.

כשהיה ראש לשכת ראש הממשלה ואני הייתי דובר ועד יישובי הגולן, יצא לנו להיפגש מדי פעם. כל הפגישות היו לבביות מאוד. הוא לא היה בדרג המדיני ולא מקבל החלטות ולא היה לי כעס עליו. הוא לא היה היריב שלנו.

במשך 11 שנים הוא התמודד עם מחלת הסרטן, וביום ראשון נפטר, בטרם עת.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

שפי – את הפינה האחרונה הקדשתי לקיבוץ שפיים, ששמו לקוח מפסוק בישעיהו. העיר לי קורא, בצדק, שלא הסברתי את משמעות המילה שפיים.

שפיים הם רבים של שפי. מה זה שפי?

שמונה פעמים מופיעה המילה שפיים בתנ"ך, וקשה למצוא מכנה משותף לכולן, ולכן יש מחלוקת בין הפרשנים על ההסבר למילה. הפירוש של רש"י הוא ששפיים הם יובלי מים (כלומר, ששפי הוא יובל מים). הפירוש הזה מתאים לפסוק מישעיהו שממנו נגזר שמו של הקיבוץ: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת".

* "חדשות בן עזר"

שתי רשומות על פרשת "כי תשא" תשפ"ב

* להוציא את הגלות מישראל – בפרשת השבוע, "כי תשא", אנו קוראים על חטא העגל. משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות. 

ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל", אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם התחדשות השיח העדתי בעת האחרונה אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

* הבוקר שאחרי עגל הזהב – כאשר אהרון קורא לבני ישראל לתרום את חומרי הגלם לעגל הזהב, בני ישראל מגלים נדיבות נלהבת, "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן". לימים, בבניית המשכן, משה קורא לבני ישראל קריאה דומה, ושוב, ההיענות היא אדירה. "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ויכלא העם מהביא". משה הורה לעצור את זרם התרומה וההתנדבות, כיוון שכבר אין צורך בכל כך הרבה חומרי גלם.

חז"ל התייחסו לעובדה הזאת; להירתמות הזהה של העם למעשה חיובי של קדושה ולמעשה שלילי של טומאה. "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".

ההתנדבות לתרום לעגל הזהב הייתה האסוציאציה הראשונה שלי כאשר החל מסע התרומות למען נתניהו, הקבצן מקיסריה. מיד כאשר שמעתי על כך, העליתי רשומה ובה פסוקים המתארים את התלהבות התרומה לעגל הזהב.

כתבתי זאת מתוך בוז לתורמים. זו הייתה תגובתי הספונטנית. במחשבה עמוקה יותר, בזמן שחלף מאז, הרגש שלי התחלף מלעג לצער. מדובר באנשים טובים המוכנים לתת משלהם למען מטרה שמחוץ לעצמם. צר לי על אנשים טובים ותמימים שהולכים שבי אחרי קסמו של מאחז עיניים שרלטן. אני משוכנע שאותם אנשים יהיו הראשונים להתנדב ולתרום למען מטרה חיובית; לעבור את המהפך מעגל הזהב למשכן.

מה יגרום למהפך הזה? אני מאמין שהדרך לכך תהיה בחירת הנהגה חזקה ואמיצה לימין הישראלי, שתנהיג מהלך גדול של דה-ביביזציה. הנהגה שתשכיל לעשות מעשה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ.

נכון לעכשיו, לצערי הרב, איני רואה שמנהיגים כנפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער מצליחים לחולל רעידת אדמה כזו בקרב הציבור הימני. להיפך, רובו מפנה להם עורף ודבק בביביזם. ולצערי, בין הטוענים לכתר בליכוד, בבוקר שלמחרת נתניהו, איני רואה הנהגה עם אומץ ועוצמה הדרושים כדי להוביל מהלך היסטורי כזה. אולם משבר מוליד מנהיגים, ויתכן שמשבר המנהיגות של פרישת נתניהו יצמיח הנהגה כזו; בין אם מנהיגים חדשים שיצמחו ובין אם מתוך המנהיגים הקיימים, שמנהיגותם תצמיח כנפיים רק כשישתחררו מצלו של נתניהו (כפי שהיה עם מנהיגים כגורבצ'וב, סאדאת ואחרים).

דרשה לפרשת "תצוה"

קבלת שבת 11.2.22

פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, מסופר בגמרא מדרש על נוכרי שעבר ליד בית המדרש, ושמע את קריאת התורה עם התיאור של מדי הכהן הגדול. הוא כל כך התפעל, שהחליט שהוא צריך את הבגדים הללו ולכן עליו להיות הכהן הגדול. הוא הלך לשמאי, אחד משני גדולי הדור, וביקש ממנו שיגייר אותו, כדי שיוכל להיות הכהן הגדול. שמאי, ש היה פועל בניין במקצועו, דחף אותו באמת הבניין שבידו. אין לו סבלנות לנודניקים. הוא הלך להלל, גדול הדור השני וחזר על הבקשה. הלל גייר אותו, אבל אמר לו: האם ממנים מלך בלי שילמד טכסיסי מלכות? הלך אותו הגר לבית המדרש, ולמד את הלכות הכהונה. הוא למד על כך שרק לכהן הגדול, רק ביום הכיפורים, מותר להתקרב לקודש הקודשים בבית המקדש, ונאמר "והזר הקרב יומת". הוא שאל את החברותא שלו, מי זה הזר הזה שעליו נאמר כך? והוא השיב לו: אפילו על דוד המלך. אותו גר הבין בקל וחומר, שאם על דוד מלך ישראל נאסר להתקרב, קל וחומר על גר שכמותו.

הוא הלך להלל. הוא לא תבע אותו על גניבת דעת, על הולכת שולל, אלא אמר לו: "ענוותן הלל. ינוחו על ראשך ברכות, שקרבת אותי תחת כנפי השכינה".

אותו אדם ביקש להתגייר מהסיבה הכי הזויה שאפשר לדמיין. שמאי מיהר ודחה אותו. הלל קירב אותו. הוא האמין שמתוך שלא לשמה – יבוא לשמה. ואכן, דווקא דרכו הפתוחה, המקרבת והמקבלת של הלל, הכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, אל תחת כנפי השכינה.

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

דרשה לפרשת "משפטים" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 28.1.22

בפרשת "יתרו" אותה קראנו בשבת שעברה, קיבלנו את התורה. עשרת הדיברות המופיעים בה הם ליבת החוקה העברית. אלו אמירות מוסריות וצווים קצרים של אסור ומותר, טוב ורע. פרשת "משפטים" פורטת לפרוטות מעשיות את חוקי התורה. היא מתחילה מיד, ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראיים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

העבדות בארה"ב הסתיימה רק לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות הייתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרשת "משפטים" מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ'). 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חוליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חוליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

השבוע מלאו מאה שנים למותו של א.ד. גורדון, ענק הרוח, איש העליה השניה ומנהיגה הרוחני, שדורות התחנכו על תורתו, שאותה הגשים בחייו מיום עלייתו לארץ.

אין דבר שגורדון סלד ממנו יותר מעבדות ומעריצות כלפי עובדים. לא אחת רב את ריבם של עובדים שמעבידיהם פגעו בהם. ההיפך מן העבדות היא העבודה החופשית, העבודה והיצירה מתוך בחירה ואהבה בחברה של אנשים חופשיים המקיימים ביניהם חברה שיתופית. הוא ראה בעבודה וביצירה את הדרך לתחיית האדם היהודי והעם היהודי. במאמרו "עם-אדם" אמר גורדון: "תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות. לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה".

דרשה לשבת שירה ולטו בשבט תשפ"ב

קבלת שבת וחג באורטל, 14.1.22

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי.

כפי שראינו השבוע בנגב, תפקיד הנטיעות במימוש ריבונותנו על הארץ, תקף היום בדיוק כפי שהיה באותם ימים. השנה, הנטיעות נעשו למרות שזו שנת שמיטה, בהיתר רבני, כפיקוח נפש, לצורך שמירה על אדמות הלאום. אני רואה בכך סדר עדיפויות ראוי. וזה מזכיר לי את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו". כלומר אפילו כדי לקבל את המשיח, אין עוצרים את הנטיעה. זו אמירה, שמה שמביא את הגאולה אינו משיח אלא המעשה שאנו עושים, כאן על פני אדמה. והרי זו מהות הציונות – להפסיק לחכות למשיח ולעשות מעשה; לנטוע עץ ולבנות בית בארץ ישראל.

אותה פסיקה שהתירה את הנטיעות, שנויה במחלוקת. במגזר החרדי הובעה התנגדות לכך. היהדות היא תרבות של מחלוקת, בכל נושא יש עמדות שונות ויכולת בחירה. לוז התרבות היהודית הוא הבחירה, והבחירה היא בראש ובראשונה ערכית.

פרשת "בשלח" מציבה בפנינו בחירה ערכית ממדרגה ראשונה, בין עמדות ערכיות ומוסריות הפוכות לחלוטין. הפרשה מספרת על חציית ים סוף בידי בני ישראל שחצו את הים בחורבה ועל טביעת פרעה וכל חילו בים. ולאחר הנס, יצאו בני ישראל בשירה, שירת הים הנפלאה המופיעה בפרשה, ועל שמה נקראת השבת שבת שירה.

מצד אחד, רבן שמעון בר יוחאי אומר על טביעת המצרים בים סוף: "הטוב שבגויים הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו". זו אמירה נוראה, כלפי כל מי שאינו יהודי, הסותרת את ערך חיי אדם.

אך בדיוק על אותו סיפור, אומר רבי יונתן, ובגרסה אחרת זה דווקא רבי יוחנן: "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!".

כלומר, אותו קדוש ברוך הוא שהטביע אותם, אבֵל על שמעשי ידיו טובעים בים והוא אוסר על מלאכי השרת לשיר שירה לפניו. האם יש כאן ביקורת על בני ישראל שיצאו במחולות ושרו את שירת הים?

מצד אחד, המדרש מדבר על מלאכי השרת. אנחנו בני אדם, יש לנו חולשות אנוש וקשה לצפות מאתנו לא לשמוח בנפול אויבינו. אולם את המדרש הזה כתבו בני אדם והם רצו להעביר מסר. המסר הוא, שגם אם המלחמה צודקת ואנו הורגים בה, בלית ברירה, לעולם עלינו לזכור שההרג אינו מטרה, ואם אפשר רצוי להימנע ממנו, ושזה בסדר לשמוח, אך ראוי שנשמח על הניצחון שלנו, לא על התבוסה והמוות של האויב. זה הבסיס של ערך טוהר הנשק.

שני מאמרי חז"ל אלה הם דבר והיפוכו. שניהם היהדות. ואנו בני חורין לבחור, על פי ערכינו, מהי היהדות שלנו.

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"