שתי רשומות לפרשת "כי תשא"

שבירת הלוחות

 בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

יִשַּׁר כּוֹחַ

פינתי "ביד הלשון" עסקה בפרשת השבוע

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק. כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

דרשה לפרשת "יתרו" תש"ף

קבלת שבת באורטל 14.2.20
קבלת השבת מוקדשת לזכרו של יוסי גמזו

פרשת "יתרו" היא אחת הפרשות החשובות והמשמעותיות בתורה. בפרשה זו מסופר על מעמד הר סיני וקבלת התורה – עשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם ליבת ערכי היהדות והמוסר האנושי בכללו.

החיים הם מורכבים, רובם הם בתחום האפור ולא בתחומי השחור-לבן. וכיוון שהחיים הם מורכבים, ובעיות האנושות הן מורכבות, מן הראוי שגם התשובות והפתרונות יהיו מורכבים. אבל דווקא לנוכח המורכבות הזאת, יש חשיבות רבה לנחרצות ולחד-משמעיות של הדיברות, בעיקר אלה שבין אדם וחברו. לא תרצח. לא תגנוב. לא תנאף וכו'. החיים הם מורכבים, אך יש מקום לכמה אמירות נחרצות, חדות, ברורות, שאינן משתמעות לשני פנים. אין מורכבות באיסור על גניבה. לגנוב זה רע. נקודה. וכמובן לרצוח. זה המסר הגדול של עשרת הדיברות.

הפרשה נקראת על שמו של יתרו, חותן משה, כהן מדין. בתחילת הפרשה הוא בא לבקר את משה ועמו. הוא מוצא את משה עמוס מעל הראש מצאת החמה עד צאת הנשמה, בניהול לבדו של כל ענייני העם וכשופט יחיד בכל קובלנה של כל אחד מבני ישראל ובכל סכסוך בין אנשים.

יתרו לימד את משה פרק בהלכות ניהול וארגון. הוא לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, שבין בחירות לבחירות, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמדו לנגד עינינו בקלפי.

מנהיגות של גאולה, מנהיגות של חורבן

לימוד לצוות היגוי מרכז "זהות" בגולן, 26.12.10

פרשת השבוע שעבר – "שמות".

1. שמות ב'

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. יח וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן. כ וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. {פ}

שאלת חינוכו של משה. האם ידע שהוא מאומץ, שהוא עברי? גרסאות שונות – האם סופר לו, מי סיפר לו. לדוגמה – ספר היובלות (הסבר – ספר חיצוני, ההיסטוריה על פי חלוקה לסדרות של 7 שנים), גודל עד גיל 21 ("שלושה שבועות") בבית הוריו. אביו עמרם לימד אותו תורה (התורה ניתנה כבר לאדם הראשון). הסרט "נסיך מצרים" – גדל כמצרי לכל דבר, כנסיך מצרים ולא ידע שהוא מאומץ, עד שמרים פגשה בו, סיפרה לו ובישרה לו על ייעודו להושיע את ישראל.

האם יועד מראש? האם בנה את מנהיגותו?

ש. מה אנו לומדים על משה מן הטקסט? כיצד התבלט כמנהיג?

אקטיביזם, דאגה לחלש, רדיפת צדק, לקיחת אחריות. לצד כל נרדף ללא הבדל דת ומין (בנות יתרו).

2. "משה", אחד העם

"… וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר : הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכוָנה ברורה, ועל כן אי אפשר להן אמנם, כידוע, להינצל מ'קשוטים' יתרים וזרים, ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוּוָנים אל הרעיון העיקרי ; אבל כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן.
ובכן הנני סוקר בלבי בבת אחת כל המסורה על דבר משה ושואל אני את עצמי קודם כל : מה טיבו של משה? כלומר מאיזה מין הוא האידיאל הלאומי, שנתגשם במשה? …

… זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים : 'ולא קם עוד נביא בישׂראל כמשה'. הוי אומר : נביא הוא משה. ולא נביא כשאר נביאים, שמציאותם המוחשית נתגלתה בעמנו בצורתה האמתּית רק בימי המלכים, אלא – כמו שקראו לו למשה בדורות המאוחרים – 'אדון הנביאים', כלומר טוֹפסה האידיאלי של הנבואה הישׂראלית במובנה היותר צרוף והיותר נעלה. …

ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד : שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה ? ובהיותו איש הקצוות, אינו יכול לשעבּד את הצדק – כמו שאינו יכול לשעבּד את האמת – לשום תכלית צדדית, לוַתּר עליו במקום שהשעה צריכה לכך או אף במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו. הצדק של הנביא הוא על כן צדק מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות. …

כשיוצא משה מבית חנוכו לשוק החיים, מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ותיכף מתגלע הריב הנצחי שבין הנביא ובין החיים.
'איש מצרי מכּה איש עברי', התּקיף רומס ברגל גאוָה את החלש : זה הוא החזיון הראשון, מעשׂה בכל יום, – ומתמרמר הנביא ועומד לימין החלש. מעט מעט הוא הולך ומכּיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב : 'שני עברים נִצים', שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם נצים ומכים זה את זה !… ועוד הפעם מתקומם הצדק בלב הנביא, והוא מתעבּר על ריב לא לו. ובפעם הזאת נוֹכח לדעת, כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק, כי החיים חזקים ממנו והרוצה לעמוד נגדם מביא את עצמו בסכנה. אבל הנסיון הזה לא הועיל לו להיות 'פקח' מעתה ולהשמר לנפשו. קנאת הצדק גרשה אותו מארצו ומולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש, עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו, – וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף. לא עברים נצים הפעם, כי אם בני עם אחר אשר לא ידע, אבל מה בכך ? הנביא אינו מבחין בין אדם לאדם, אלא בין צדיק ורשע. הוא רואה רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות – 'ויקם משה ויושיען'.

התייחסויות לטקסט. השלכות אקטואליות – על מה אסור לשתוק? "לא תעמוד על דם רעך". פיינגולד – השייטת שטבעה. לינץ' לזקן בירושלים. האדם שנהרג ממכות קסדה כשהתערב בין נצים. ראוי לסכן את החיים? האם היינו מעודדים את הילדים שלנו להתערב במקרה כזה? דמויות מופת לעומת מציאות חיים. דילמות.

3. "ויגדל משה ויצא אל אחיו", נחמה ליבוביץ'

ונסתכל עתה בפרקנו בפסוקים יא-כב, שהם היחידים המספרים משהו על משה רבנו לפני התגלות ה' אליו בסנה, על משה האיש בטרם היותו לנביא. מכל מעשיו בימי ילדותו ובחרותו … לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה: שלוש פעמים הוא מתערב בסכסוכים, שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק. והסכסוכים האלה כל אחד מהם מייצג ארכיטיפוס:

הראשון: סכסוך בין עברי לבן נכר;
השני: סכסוך בין עברי לעברי;
השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר –
ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק.

וכל מקרה רביעי על כרחו שיהיה חזרה או על הטיפוס הראשון או על השני או על השלישי. והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: ושמא אין זה דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו. ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום למפקפק לטעון: ושמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו? והנה בא המקרה השלישי, וכאן גם העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים ולא רעים ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן בראותו עולל, קם ועשה מעשה, והתייצב לימין הנרדף.

ועוד חשיבות מיוחדת למקרה השלישי. לא אחת מצינו בסיפורי המקרא, שרק העמידה והניסיון בפעם השניה והשלישית יוכיחו הוכחה מלאה על צדקת המנוסה. כי בעמוד המנוסה בפעם הראשון בניסיון (הדורש אומץ לב, סיכון עצמי) עדיין ניתנה רשות למפקפק לומר: שמא מתוך אי ידיעת התוצאות עשה מעשהו, שמא מתוך אופטימיות תמימה הסוברת שכל עושה טוב יבוא על שכרו. אולם בהישנות ההזדמנות, בבוא הניסיון שנית ושלישית, ועדיין עומד המנסה בצדקתו ועוז רוחו, ולא נסוג מעמדתו, הרי עתה ייסתם פי המפקפקים בצדקתו, כי עתה כבר ידע האיש מה תהיינה תוצאות מעשיו עבורו, ושכר מצווה אינו אלא מצווה, ולכן הפעם תוכיח עמידתו בניסיון על צדיקותו. והנה משה רבנו בהתערבו בריב לא לו, בראשונה ובשניה, אולי חשב שיש שכר לפעולתו, שיש הכרת טובה בין אחריו, שיהיה בפרי לעמלו. אבל הוא נוכח, ששכרו מבפנים, מצד אחיו, חוצפה וגסות רוח, ("מי שמך") ומצד פרעה רדיפות וסכנת מוות ("וישמע פרעה ויבקש המיתו"). שכרו היחיד – שעליו לברוח מגלות לגלות אחרת, מארץ גלות מוכרת שבה גדל, לארץ גלות זרה לו. … ומהו המעשה הראשון (הדגשה במקור א.ה.) אשר יעשה לאחר בריחתו בגלל הגנתו של החלש? בראותו עושק ועוול, אין הוא אומר כתוהה על הראשונות; "עתה חכמתי, לא אעשה עוד", אלא הוא קם ומציל עשוק מיד עושק.

התייחסויות לטקסט. האם נחמה לייבוביץ' הציגה את כל הטיפוסים האפשריים? אבטיפוס נוסף – יהודי הפוגע בבן נכר. למשל – "תג מחיר", עצומת הרבנים. איך ניתן לצפות מאדם מוסרי לנהוג במקרה כזה?

"ויפן כה וכה וירא כי אין איש"

4. אם לא היה איש / איך נודע המעשה? / אין זאת כי אם רבים / עמדו מסביב, עת משה / פנה כה וכה לעזרה / אל ציבור עבדים מחריש / וירא כי אין איש להושיע / ויהי בעצמו לאיש.

בארי צימרמן, "דורש טוב לתורה", ע' 18.

5. חשב משה, שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי, ויציל את אחיו המוכה; "וירא כי אין איש": ראה שאין ביניהם גבר בגוברין ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

ר' יעקב צבי מקלנבורג
(1785-1865, פרשן תורה, בעל "הכתב והקבלה")

6. "מכה איש עברי מאחיו": הכהו לא בשביל איזו עצלות וכדומה, אלא בשביל שהוא עברי – אבל הוא מאחיו. "ויפן כה וכה": חיפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חינם, "וירא כי אין איש" להגיד לפניו העוול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.

הנצי"ב, "עמק דבר"
(ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין 1819-1893)

7. ר' יהודה אומר: ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה.
ויקרא רבה, לב, ד.

המשותף לטקסטים הללו – "במקום שאין איש השתדל להיות איש" (פרקי אבות).

8. קמצא ובר קמצא

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?! השיב בר קמצא: הואיל ובאתי, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי. אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן. – אתן לך דמי חצי סעודתך. – לא. – אתן לך דמי כל סעודתך. – לא. נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה. אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מנין לי? אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו. שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, ואצל הגויים אינו נחשב למום. חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג". אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נה ע"ב (המקור בארמית).

סיפור טרגי של כדור שלג – כולם אשמים, אין אף צדיק. כל אחד יכול היה למנוע את ההידרדרות אילו בצומת שישב היה נוהג אחרת מכפי שנהג. אחד מהם – אותם חכמים ששחקו ראש קטן, ראו עוול ושתקו. לו נהגו אחרת, ההידרדרות הייתה נעצרת והחורבן היה נמנע.

ההבדל בין משה לבין החכמים. אקטיביזם, סולידריות ורדיפת צוות, מול אטימת עיניים, אזניים ופה מול עוול. מנהיג שהביא לגאולה. מנהיגים שהביאו לחורבן.

דרשה לפרשת "ויקהל" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 16.3.19

פרשת "ויקהל" מתארת את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.

בשירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים", הוא מתאר כיצד בסיטואציות מיוחדות, הפנים היפים של הארץ מתגלים. למרבה הצער, בימינו הם מתגלים דווקא במלחמות, ושירו נכתב במבצע "עופרת יצוקה". בפרשה שלנו, הפנים היפים מתגלים דווקא במיזם של בניה ושל רוח.

רק בשבוע שעבר קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה, אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". רצון ההתנדבות היה גדול יותר מן הצורך, וכבר אי אפשר היה להכיל את ההתנדבות.

מעשה אבות סימן לבנים, וכקיבוץ משימתי, וכקיבוץ שהרים בשנים האחרונות מיזמים קהילתיים גדולים, אנו מכירים את היופי שבהירתמות ציבור רחב לעשיה משותפת למען מטרה גדולה.

יש בחברה הישראלית הרבה עשיה התנדבותית, שלעתים עוברת מתחת לרדאר התודעה הציבורית, אך תמיד יש מה לשפר.

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", התפעלה אמו של אריאל הורביץ, נעמי שמר, וממש שפשפה את עיניה כשגילתה שוב מחדש את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

והיום, בעידן שבו המנהיגות שאמורה לשמש לנו דוגמה אישית, מציעה לנו תרבות של הושטת היד כדי לקחת, ולא כדי לתת, כפי שלמדנו רק אתמול –השינוי הערכי והתרבותי הגדול שנחוץ כל כך כדי להחזיר את החברה הישראלית לתלם, הוא בחירה שלנו, האזרחים.

דרשה לפרשת "וארא" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 4.1.19

בערב שבת שעברה הלך לעולמו הסופר עמוס עוז. ליד קברו הטרי, באדמת קבוצת חולדה, שרו הנאספים את השיר שנשיר לאחר הדרשה, מתוך ספר תהלים:

"מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה; סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

וכשסיימו את השיר, פרצו המלווים ספונטנית בשיר נוסף: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר. פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה".

המלווים חזרו לשיר של החלוצים, מייסדי חולדה, מייסדי הקיבוצים, בוני הארץ. הם לא הסתפקו ב"נירו ניר ניר ניר", אלא האמינו שביצירה שהם יוצרים תהיה השכינה שורה, והיצירה שהם יצרו לא נועדה להפריח רק את שממות הארץ, אלא גם שפת התורה. לא סתם את השפה העברית – את שפת התורה.

לפני חמש שנים הוציאו עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר את ספרם המסאי "יהודים ומילים". בספרם הם עסקו במקומה ומשמעותה הייחודיים של המילה הכתובה בתולדות העם היהודי, במהותו, בזהותו ובתרבותו. הם הציגו את הייחוד של העם היהודי, בהיותו עם של טקסט. זה עברו וזו הערובה לעתידו. זה מה שהחזיק אותו על אף כל התלאות ואם יאבד זאת, לא תהיה לו תקומה.

אקרא שלושה ציטוטים קצרים מן הספר:

"כאשר קרסו האימפריות העתיקות, אשר הגלו את היהודים והכניסו צלם להיכל, וספריהן עלו באש או העלו אבק בפינות מנזרים, ספרי היהודים בפזורותיהם לא מתו ולא נרדמו. הם נקראו בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר".

וכן "הכתבים מופלאים, הספרים מרווים את הנפש. ספר בראשית, ספר ישעיהו וספר משלי הם הפירמידות שלנו, הם ניצבים במלוא הדרם בתוך זרם הזמן. הם הזינו שפע של צאצאים: מן המשנה ועד ההשכלה, משירת ספרד בימי הביניים ועד הספרות העברית המודרנית – אותן בארות עמוקות הרוו את כולם, ונשאר עוד לדורות שיבואו".

"אנו מאמינים שכישרון ההיי-טק הישראלי ניזון איכשהו מאותם מקורות אינטלקטואליים. כוונתנו להרגלים, לא לכרומוזמים".

יותר משלושים שנה קודם לכן, בספרו "פה ושם בארץ ישראל", כתב עמוס עוז: "המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר, אלא כיורש".

והדבר המעניין, הוא שעם שישותו היא המילים – גדול מנהיגיו, משה, היה "כבד פה וכבר לשון", כפי שהוא הגדיר את עצמו בפרשה שקראנו בשבוע שעבר. "לא איש דברים אנוכי".

לדעתי יש כאן אמירה הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.

הדמות המרכזית בפרשה הקודמת הייתה משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשה הנוכחית, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.

שמות מ: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא

פרק מ הוא הפרק האחרון בספר שמות. פסקת הסיום של הפרק ושל הספר:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

הגיבור של ספר שמות הוא משה – גדול המנהיגים, גדול הנביאים, גדול המצביאים. אך כשכבוד ה' מלא את המשכן, משה אינו יכול להיכנס אליו.

ללמדך, שמשה, עם כל גדולתו, הוא בשר ודם, כאחד האדם, אחד מבני ישראל. ראשון בין שווים, אך חלק מן העם.

והמסר לדורות הוא סלידה מפולחן אישיות. כל פולחן אישיות, למנהיג פוליטי או דתי, הוא עבודת אלילים. ולמרבה הבושה, איננו חפים מפולחן אישיות.

* 929

שמות לט: אחדות, לא אחידות

אפודו של הכהן הגדול, ועליו 12 אבני החושן הוא סמל לאחדות לאומית, שאינה אחידות. יש בו הכרה בשונות בין השבטים, אך בהיותם מאוחדים באומה אחת, ברעיון גדול משותף. האומה היא הסינרגיה בין השבטים. העובדה שהרעיון הזה מגולם בכהן הגדול, משמעותה שבית המקדש, המשותף לכל השבטים, הוא התגלמות הרעיון.

מן הראוי שכזה יהיה בימינו הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. שהוא יהיה הנכס הלאומי שמעל למחלוקות, למחנות, לפלגים ולזרמים. שהוא יהיה הבית לכל יהודי, שבו יוכל לבטא את יהדותו בדרכו שלו. שהוא יהיה האתר המשותף לכל זרם ביהדות, תוך כבוד הדדי, כיבוד השונות, הכלת הריבוי; שהוא יגלם את ברית הגורל וברית הייעוד שמעל למחלוקות, הברית המשותפת לכל הזרמים, לכל העדות, לכל המפלגות, לכל דרכי החיים.

הוא שאמרנו – אחדות, שאינה אחידות.

* 929

שמות לח: אור בארץ, אור בבית

בפרק לח של ספר שמות, נמשך תיאור בניית המשכן, פריט אחר פריט. אך אני חוזר לפרק הקודם, שבו תוארה יצירת המנורה. המנורה אינה עוד פריט, אלא היא הייתה לסמל לאומי יהודי לדורות, עד ימינו. לא בכדי, מנורת שבעת הקנים ניצבת במרכז סמל מדינת ישראל, כפי שהחליטה פה אחד מועצת המדינה הזמנית, בישיבתה האחרונה טרם פיזורה והתכנסות האסיפה המכוננת שהייתה לכנסת הראשונה.

המנורה היא סמל, אבל – סמל לְמה?

ככל סמל, אנו בני חורין לצקת בו את התכנים הראויים בעינינו בכל דור. וגם כאשר ישנה מחלוקת על התוכן, ראוי להתעקש על הסמל המאחד, כחישוקים המקיימים את היחד, את ה"אנחנו".

****

מנורת שבעת הקנים כסמלה של מדינת ישראל, מסמלת את הגאולה שבהקמת המדינה, את המהפכה הגדולה של יציאה מחושך לאור, מעבדות לחירות, מגולה לגאולה.

המנורה מסמלת את ההמשכיות של מדינת ישראל, שאינה סתם עוד מדינה, ואינה רק מקלט לנרדפים, אלא היא הבית השלישי, היא הגאולה והתחיה של אומה שחיה אלפיים שנה בגולה, ושבה ומחדשת את חייה הריבוניים במולדתה.

מנורת שבעת הקנים כסמלה של מדינת ישראל, היא התשובה למה שמסמל שער טיטוס ברומא.

שער טיטוס מסמל את ניצחון האימפריה הרומית על יהודה, את ביזת אוצרות המקדש והליכת העם היהודי לגולה. על השער חקוק תבליט של שיירת שבויים יהודיים מובסים מירושלים, הנושאים על גבם כלים מבית המקדש ובראשם המנורה.

אותה המנורה, בהיותה סמלה של מדינת הלאום היהודית, בהיותה מוצבת מול משכן הכנסת – המוסד המייצג ריבונות המדינה, מגלמת את הניצחון, את התקומה, את נצח ישראל, שלא ישקר.

****

את שער טיטוס שיקם השלטון הפשיסטי באיטליה, במאה שעברה. לא בכדי, שותפו של היטלר ראה חשיבות רבה בשיקום השער המנכיח את תבוסת היהודים.

להקת הבריגדה היהודית "מעין זה", שרה בתקופת מלחמת העולם השניה את שירו של יצחק יצחק "כל הדרכים מובילות לרומא", בביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין). שיר הומוריסטי קליל, על זוג ארצישראלי, זוּג מְאֹהָב, שְׁנֵי סַבְּרֶס מִכְּנַעַן / רוּת וְאַמְנוֹן מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל המגיע לטיול ברומא, ומבקר בשער טיטוס. דרך הפזמון הקליל הזה, ניתן ללמוד על הלך הרוח, שהוביל כעבור שנים אחדות לבחור במנורה המוצבת על השער, כסמל המדינה.

וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת
תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת?
הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ,
לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל!

עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ,
זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ,
זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

דווקא. דווקא חיילים מארץ ישראל, ביחידה יהודית, אם כי עדיין לא יחידה בצבאה של המדינה היהודית. דווקא זוג מאוהב מארץ ישראל. דווקא על יד השער שאתה, האימפרטור בנית. וכשהזוג הזה מתנשק, הוא גם מתריס בפני האימפרטור. והוא קופץ מיד לאימפרטור של תקופתו:
וְיִהְיֶה עוֹד חֲצוֹת בְּבֶּרְלִין הַנִּכְבֶּשֶׁת
שְׁנֵינוּ נִצְעַד אָז אוּנְטֶר דֶּן לִינְדֶּן

הקו הנמתח משער טיטוס לברלין, הוא קו אויבינו, בפזמון אופטימי, פזמון של ניצחון: "וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת בְּהָקִיץ בִּנְפֹל כָּל אוֹיְבֵינוּ".

אך הניצחון כשלעצמו אינו מטרה בפני עצמה. הניצחון הוא שָׁם, בשער טיטוס ובברלין, אך המטרה היא כאן, ארץ ישראל. וכמי שהקדימו בשלושים שנה את "יושב בסן פרנסיסקו על המים" של אריק איינשטיין, הם שרים:
כֵּן, יָפָה הַדָּנוּבָה
גָּדוֹל הוּא הָרֵיְן
אַךְ הַיַּרְדֵּן
הַיַּרְקוֹן
וְגַם נַחַל קִישׁוֹן
לִי יָקְרוּ כָּל אֵלֶּה פִּי אֶלֶף, אַמְנוֹן!

****

לאורך שנות הגלות, היה שער טיטוס סמל לגלות, לתבוסה ולהשפלה של העם היהודי. יהודי רומא נמנעו מלעבור תחתיו.

בה"א באייר תש"ח, יצאו יהודי רומא, בראשות הרב הצעיר אליהו טואף, שאתמול הלך לעולמו בגיל 99, למסע ניצחון יהודי, תחת שער טיטוס, בכיוון הנגדי לכיוון השיירה של הגולים המובסים.

****

מוריי ורבותיי אריה בן גוריון מבית השיטה ואברהם אדרת מאיילת השחר, הקדישו את שנותיהם האחרונות לכתיבת "ספר המנורה". אב"ג, אחיינו של דוד בן גוריון ומגדולי אנשי הרוח, החינוך והתרבות בתנועה הקיבוצית, גייס את רעו, המחנך הדגול אברהם אדרת למלאכה. השניים ראו במנורה את הסמל הממצה ביותר של רוח היהדות לדורותיה, המרכז בתוכו את כל המשמעויות, ההיסטוריות והרוחניות, של עיקריה. 12 שנים כתבו השנים את הספר, ונפטרו בהפרש של שנה וחצי זה מזה, לאחר שהשלימו את כתיבתו. עד היום הספר טרם יצא לאור, והוא מצפה עדיין לגואלו.

התזה של הספר עב הקרס, המחקר העשיר ורחב היריעה על אודות המנורה, היא שבמנורת שבעת הקנים גלום האור גנוז מבריאת העולם, שיבקיע בבוא הגאולה.

המהפכה הציונית המירה את הציפיה לגאולה הנסית, בגאולה של עם הלוקח אחריות על גורלו וגואל את עצמו. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו / … ויהי אור".

****

בשיר שבת של שלונסקי, מתוך מחזור "אוהלינו", נאבק המחבר על מעמדם של החלוצים הציונים כממשיכי הדרך היהודית; כחוליה בשרשרת ההובלה של עם ישראל. אך אין זו סתם עוד חוליה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכן הלאה. עכשיו תורנו. אלא שלהבדיל מקודמינו, אנו מביאים את הגאולה. ולכן, "אנחנו ראויים לשבת ראשונה בכיסא שבתך הגדולה".

ולתיאור הרוח הגדולה שהפיחה הציונות בעם היהודי הוא כותב: "ומי אשר הצית המנורה בנפש, הוא יצק השמן לאורה". המנורה מסמלת בעיני שלונסקי את המהפכה שהציונות מחוללת בעם היהודי, מעם של רוחניות תלושה, עם שכולו שבת וקדושה, לעם הנוטל אחריות על החולין, על העבודה, על החיים האמתיים. אך הוא גם מזהיר מפני הסכנה שבשקיעה בחולין, תוך התנתקות מן הקדושה, מן הרוח, מן השבת. את החיבור בין החולין והקדושה מסמלת המנורה, העשויה מקשה אחת. "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה". שבעת הקנים העשויים מקשה אחת, מסמלים את שבעת ימות השבוע – אין קיום אמתי של שבת בלבד, ללא ששת ימי מעשה, אך אין טעם בששת ימי המעשה ללא השבת, ללא חזון גדול, ללא קדושה.

למעלה מששים שנה מאוחר יותר, ארי אלון כתב רעיון דומה בספרו "עלמא די", כאשר הציע אלטרנטיבה הן ל"חולמים בהקיץ" והן ל"קצים בחלומות".

****

450 הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, מיד לאחר הקמת המדינה. ההצעה שנבחרה הייתה של האחים גבריאל ומקסים שמיר. בהצעה המקורית של השנים, הופיעה מתחת למנורה הכתובת "שלום על ישראל", הכתובה בפסיפס בית הכנסת העתיק ביריחו, שבו מצוירת גם המנורה. בסופו של דבר, נשארה תחת המנורה רק המילה ישראל, והכמיהה לשלום מיוצגת בשני ענפי הזית, משני צדי המנורה.

הכתובת "שלום על ישראל" חזרה דרך שירו של רפאל ספורטה על סמל המדינה:

מנורה וענפי זית,
שמן טוב ואור יהל –
אור בארץ, אור בבית
ושלום על ישראל.

* 929

שמות לז: קדושת הרצון (פורסם לראשונה לפני כ-3.5 שנים)

כשני קודמיו, גם פרק לז בספר שמות עוסק בבניית המשכן. בפרק מתוארת יצירתם של הארון, השולחן, המנורה ומזבח הקטורת.

מאיר אריאל זצ"ל התלהב מתיאורי ההתלהבות והמסירות של העם שנרתם לבניית המשכן, ובשירו "שיר התעסוקה", הציג את הקמת המשכן כהשראה וכמודל לעשיה מתוך אמונה באידיאל, והשווה זאת לחלוצים הציונים, בוני הארץ. ואף אני, בעקבותיו, הצגתי את שירו, והזדהיתי עם המסר הרואה בבניין הארץ ובהגשמת הציונות "מלאכת עבודת הקודש", כיצירת המשכן.

דורון מיינרט לא התפעל מהחיבור בין הציונות והקדושה: "לא היא [הציונות א.ה.] לא אורי, לא קדושה. חשובה, מעוררת הערכה ולפעמים הערצה, אבל לא קדוֹשה. קדוּשה משמעה הפקעה מהיום יום, הפקעה מהמציאות, ומכאן שלילת כל הנתנות לביקורת. הציונות כמו כל מעשה אנושי, יש בה צדדים הראויים לביקורת, גם אם לא הולכים עד הקצה הפוסט ציוני אסור להתעלם מכך, ומי שמתעלם מכך, מי שעוצם בכוונת מכוון את העין הלא מכוונת, איננו חילוני לטעמי, הוא מחליף דת בדוֹגמה".

האמת היא שאין לי עניין להימדד בחילונומטר, ולו בשל העובדה שאיני מגדיר עצמי כחילוני. על פי ההגדרות הסוציולוגיות של החברה הישראלית, אני מוגדר חילוני, כיוון שזו הגדרה על דרך השלילה. מי שאינו עושה כך וכך וכך הוא ממילא חילוני. אולם אני מעדיף להגדיר את עצמי על דרך החיוב – אדם, יהודי, ישראלי, ציוני, חבר קיבוץ, תושב הגולן ועוד. ובכל אלה, אני דווקא מוצא קדוּשה.

****

מחר, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נקרא את ה"יזכור" – אותה תפילה שחיבר ברל כצנלסון לזכרם של חללי תל-חי, וברבות הימים היא הותאמה לזכרם של חללי צה"ל ומערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, נעשה ניסיון להמיר את הנוסח של ברל, "יזכור עם ישראל" בנוסח "יזכור אלוהים", והתפתח דיון ציבורי ער בנושא, שאף אני נטלתי בו חלק. הוויכוח הזה לא היה בין נוסח של קודש לנוסח של חול. אם יורשה לי לצטט את עצמי, הרי באחד המאמרים שכתבתי בנדון הופיע המשפט הבא: "המספד הזה, שיוחד לשמונה נופלים באירוע נקודתי אחד, קודש בידי העם וקיבל מעמד של תפילה קדושה". וכן "שינוי הנוסח הזה הוא חילול הקודש".

כשאני מדבר על קדושה, אני יכול להתלות באילן גבוה, גבוה מאוד. בברל עצמו, מחבר ה"יזכור", שכתב ב"יזכור" עצמו, שעם ישראל "יֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש". קדושת הרצון.

ודומני שמאיר אריאל העורג אל לב הנדבה של בני עמו, ומוצא אותה בריח הפועלים במעברת העולים, התכוון בדיוק לאותה קדושת הרצון.

****

קדושת הרצון היא תנאי לחיים המגשימים אידיאל גדול, המגשימים חלום גדול. מה בצע לי בחיים נטולי קדושה? חיים ללא קדושה הם ניהיליזם.

על אחת מחולצות הפלוגה שלי בצבא, בתום אימון הקמה, הופיע ציור של צעיר שוכב על ערסל, וציטוט משירו של אריאל זילבר "אני שוכב לי על הגב / מביט על התקרה / רואה כיצד חולפים ימיי / בבטלה גמורה". כחיילים באימון הקמה מפרך, התגעגענו לערסל ולקצת בטלה טובה, והשיר שהיה באותה תקופה עתיקה להיט גדול, היטיב לתאר זאת. אבל האם באמת הזדהינו עם המילים הניהיליסטיות, נטולות הקדושה, של השיר? "בלי להיות או לא להיות / אני פשוט ישנו / בלי שום דבר אשר כדאי / למות למענו". הרי איש לא כפה עלינו את הבחירה ביחידה קרבית ובמאמץ הכרוך בה. ודאי שאיש לא כפה עלינו את מסירות הנפש, עמם עלינו מן האימון לתעסוקה, שלא כולנו חזרנו ממנה. כי כנראה הבנו שבלי שום דבר אשר כדאי למות למענו, אין גם שום דבר שכדאי לחיות למענו.

בפרודיה "מחרתים", לעג אהוד מנור לניהיליזם נטול הקדושה:

בלב חושש מאוד, ביד רועדת,
ברגל חלשה, כמעט מועדת,
ללא חלום, בראש מורכן, בגוף תשוש –
אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.

פנינו אל השמש השוקעת,
נפשנו מתקווה גדולה נוקעת.
לקול תרועת החצוצרות הישנות,
אנחנו מאבדים את כל העשתונות.

יחד, בגרון ניחר,
נזמר: "רק לא מחר".
מן המטרה ברחנו.
אחרונים תמיד אנחנו.

ואת המנגינה הזאת
אפשר להפסיק.

כששמעתי לראשונה את השיר המבריק, כעסתי על אהוד מנור. איך הוא חשב על זה לפניי?

כן, אני יודע שיש מי שבעיניהם הפאתוס הזה פאתטי, אך פניי הם עדין אל השמש העולה:

פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה.
אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה,
זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה.

חוֹצְבִים אָנוּ גּוֹרָל בְּיָד רָמָה,
נוֹשְׂאִים בַּלֵּב תִּקְוָה יוֹקֶדֶת.
אָנוּ זוֹכְרִים כִּי יֵשׁ לָנוּ אֻמָּה,
אָנוּ יוֹדְעִים כִּי יֵשׁ לָנוּ מוֹלֶדֶת.

הוֹלְכִים אָנוּ לַקֵּץ שֶׁל הַנֵּכָר,
חֲלוֹם חֵרוּת יַחְדָּיו נַגְשִׁימָה.
אָנוּ דּוֹגְלִים בְּעֹז בְּשֵׁם מָחָר,
וְטוּר אֶל טוּר נֵלֵךְ תָּמִיד קָדִימָה!

****
… ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

****

לא בכדי קבעו מייסדי המדינה את מנורת שבעת הקנים כסמל המדינה. היה בכך מסר שישראל אינה סתם עוד מדינה, אלא מדינה עם ייעוד וייחוד; מדינה שנועדה להגשים את חלום הדורות של העם היהודי, מדינה שנועדה להגשים את החזון הציוני. אני מרשה לעצמי לומר, ויסלח לי דורון – מדובר בחזון שיש בו לפחות קורטוב של קדוּשה.

* 929

שמות לה: רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי (פורסם לראשונה לפני 3.5 שנים)

פרק לה והפרקים הבאים מתארים את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. בפרשות אלו שני גיבורים. האחד הוא בצלאל בן אורי לשבט יהודה, שהנו האמן המושלם, הבקיא בכל סוגי האמנויות והוא האיש הבונה את המשכן לפרטי פרטיו. מעניין, שמי שנחשב לאמן המוחלט, אינו ניחן ביצירתיות ודמיון, אלא ביכולת ביצוע מוחלטת, של מתווה אמנותי ואדריכלי שנקבע ונמסר כציווי מפי הגבורה.

הגיבור השני, אינו גיבור אחד אלא גיבורים רבים – בני ישראל. רק בראשית השבוע קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה, לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ".

את הפרקים הללו דורש מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה". הוא מחפש את המקבילה להתלהבות הזאת, להתנדבות הזאת, לעבודה לשמה הזאת – בימינו. השיר מופיע באלבומו "רישומי פחם". בשירי האלבום הזה מציג מאיר אריאל תמונה קודרת למדי של מחיר הקדמה ופגעי המודרנה. בין השאר הוא עוסק בסוגיית העבודה, העבודה המנוכרת והמנכרת. שיא הניכור הוא ב"שיר המקצוע", מין גירסה שירית לסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים", בו מתאר הכותב את עצמו כעבד של המכונה עליה הוא עובד שנים, כשרק דבר אחד מייאש יותר מן השעבוד הזה – השחרור ממנו, המותיר את הכותב חסר אונים. זוהי עבדות נפשית שהשתלטה על אישיותו של העובד.

וכפי שגורדון כתב "בעבודה לקינו, בעבודה נרפא", כך גם מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה". בשיר הזה, מבקש מאיר אריאל לחזור לסיפורי בניין המשכן בספר שמות, כביטוי לעבודה מסוג אחר לגמרי, עבודה של אנשים חופשיים, המאמינים בעבודתם, מחויבים לה, מאושרים ממנה; עבודה המבטאת את האישיות והיצירתיות של העובד, החש את תרומתו לכלל ולעצמו. בשיר מדלג מאיר אריאל רצוא ושוב בין תיאור מלאכת המשכן המקראית, לתיאור העבודה בקיבוץ ובמעברה, של אנשים המאושרים בעבודתם ולכן גם שלמים בחייהם. בשלב מסוים הוא נופל לרגע של ייאוש, המחזיר אותו לשירים הקודמים, בתור לדמי אבטלה, בדילמה האם למכור את כיס המרה כדי להיחלץ ממצבו הכלכלי הנואש, אך אין הוא שוקע בייאוש, אלא שב ונזכר – "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר" ומתעודד. בשפל של השפל הוא רואה בעיני רוחו את האוטופיה של בניית המשכן והיא הנותנת לו את כוחות הנפש להמשיך, את התקווה ואת האמונה בחיים.

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר – / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים / במעברת העולים – ריח פועלים. // רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי / לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי – / איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי, / בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי. // אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות / התכשיטים וכלי הבית המהבהבות / ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב / לבלוקים של נחושת וכסף וזהב. / אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב. // אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים / קירות משכן, לוחות-מזבח והרהיטים / מריח דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין / חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין. / הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים // אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות / אורגות ומרקמות מעשה חושב את היריעות / בארגמן ותכלת ושני ושש מושזר / עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה / כן, מעשה חושב – בעולם הזה // וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור: / האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור? / אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות / המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות. / הראני את האמנים, המציירים את המחשבות. // לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים / איך להוציא את המנורה – מקשה, והכלים / מבלוק זהב התכשיטים… שוקלים כל אונקיה / ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה / מבלוק זהב התכשיטים – שלמה ונקיה. // אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז / מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז / מכל העברים כל הדברים, בהתחבר – / אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר. / כל מרכז המעברה – מחנה זוהר. // ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה. / אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה? / אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר? / קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו שבמדבר… // הרפתנים, הדירניקים והשוחטים / הברסקאים, הרצענים והחייטים / היינאים והרוקחים, הטוחנים והאופים / והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים / המשוררים, הזמרים, הפורטים והנושפים…

* 929