שתי רשומות על פרשת "כי תשא" תשפ"ב

* להוציא את הגלות מישראל – בפרשת השבוע, "כי תשא", אנו קוראים על חטא העגל. משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות. 

ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל", אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם התחדשות השיח העדתי בעת האחרונה אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

* הבוקר שאחרי עגל הזהב – כאשר אהרון קורא לבני ישראל לתרום את חומרי הגלם לעגל הזהב, בני ישראל מגלים נדיבות נלהבת, "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן". לימים, בבניית המשכן, משה קורא לבני ישראל קריאה דומה, ושוב, ההיענות היא אדירה. "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ויכלא העם מהביא". משה הורה לעצור את זרם התרומה וההתנדבות, כיוון שכבר אין צורך בכל כך הרבה חומרי גלם.

חז"ל התייחסו לעובדה הזאת; להירתמות הזהה של העם למעשה חיובי של קדושה ולמעשה שלילי של טומאה. "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".

ההתנדבות לתרום לעגל הזהב הייתה האסוציאציה הראשונה שלי כאשר החל מסע התרומות למען נתניהו, הקבצן מקיסריה. מיד כאשר שמעתי על כך, העליתי רשומה ובה פסוקים המתארים את התלהבות התרומה לעגל הזהב.

כתבתי זאת מתוך בוז לתורמים. זו הייתה תגובתי הספונטנית. במחשבה עמוקה יותר, בזמן שחלף מאז, הרגש שלי התחלף מלעג לצער. מדובר באנשים טובים המוכנים לתת משלהם למען מטרה שמחוץ לעצמם. צר לי על אנשים טובים ותמימים שהולכים שבי אחרי קסמו של מאחז עיניים שרלטן. אני משוכנע שאותם אנשים יהיו הראשונים להתנדב ולתרום למען מטרה חיובית; לעבור את המהפך מעגל הזהב למשכן.

מה יגרום למהפך הזה? אני מאמין שהדרך לכך תהיה בחירת הנהגה חזקה ואמיצה לימין הישראלי, שתנהיג מהלך גדול של דה-ביביזציה. הנהגה שתשכיל לעשות מעשה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ.

נכון לעכשיו, לצערי הרב, איני רואה שמנהיגים כנפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער מצליחים לחולל רעידת אדמה כזו בקרב הציבור הימני. להיפך, רובו מפנה להם עורף ודבק בביביזם. ולצערי, בין הטוענים לכתר בליכוד, בבוקר שלמחרת נתניהו, איני רואה הנהגה עם אומץ ועוצמה הדרושים כדי להוביל מהלך היסטורי כזה. אולם משבר מוליד מנהיגים, ויתכן שמשבר המנהיגות של פרישת נתניהו יצמיח הנהגה כזו; בין אם מנהיגים חדשים שיצמחו ובין אם מתוך המנהיגים הקיימים, שמנהיגותם תצמיח כנפיים רק כשישתחררו מצלו של נתניהו (כפי שהיה עם מנהיגים כגורבצ'וב, סאדאת ואחרים).

דרשה לפרשת "תצוה"

קבלת שבת 11.2.22

פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, מסופר בגמרא מדרש על נוכרי שעבר ליד בית המדרש, ושמע את קריאת התורה עם התיאור של מדי הכהן הגדול. הוא כל כך התפעל, שהחליט שהוא צריך את הבגדים הללו ולכן עליו להיות הכהן הגדול. הוא הלך לשמאי, אחד משני גדולי הדור, וביקש ממנו שיגייר אותו, כדי שיוכל להיות הכהן הגדול. שמאי, ש היה פועל בניין במקצועו, דחף אותו באמת הבניין שבידו. אין לו סבלנות לנודניקים. הוא הלך להלל, גדול הדור השני וחזר על הבקשה. הלל גייר אותו, אבל אמר לו: האם ממנים מלך בלי שילמד טכסיסי מלכות? הלך אותו הגר לבית המדרש, ולמד את הלכות הכהונה. הוא למד על כך שרק לכהן הגדול, רק ביום הכיפורים, מותר להתקרב לקודש הקודשים בבית המקדש, ונאמר "והזר הקרב יומת". הוא שאל את החברותא שלו, מי זה הזר הזה שעליו נאמר כך? והוא השיב לו: אפילו על דוד המלך. אותו גר הבין בקל וחומר, שאם על דוד מלך ישראל נאסר להתקרב, קל וחומר על גר שכמותו.

הוא הלך להלל. הוא לא תבע אותו על גניבת דעת, על הולכת שולל, אלא אמר לו: "ענוותן הלל. ינוחו על ראשך ברכות, שקרבת אותי תחת כנפי השכינה".

אותו אדם ביקש להתגייר מהסיבה הכי הזויה שאפשר לדמיין. שמאי מיהר ודחה אותו. הלל קירב אותו. הוא האמין שמתוך שלא לשמה – יבוא לשמה. ואכן, דווקא דרכו הפתוחה, המקרבת והמקבלת של הלל, הכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, אל תחת כנפי השכינה.

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

דרשה לפרשת "משפטים" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 28.1.22

בפרשת "יתרו" אותה קראנו בשבת שעברה, קיבלנו את התורה. עשרת הדיברות המופיעים בה הם ליבת החוקה העברית. אלו אמירות מוסריות וצווים קצרים של אסור ומותר, טוב ורע. פרשת "משפטים" פורטת לפרוטות מעשיות את חוקי התורה. היא מתחילה מיד, ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראיים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

העבדות בארה"ב הסתיימה רק לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות הייתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרשת "משפטים" מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ'). 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חוליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חוליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

השבוע מלאו מאה שנים למותו של א.ד. גורדון, ענק הרוח, איש העליה השניה ומנהיגה הרוחני, שדורות התחנכו על תורתו, שאותה הגשים בחייו מיום עלייתו לארץ.

אין דבר שגורדון סלד ממנו יותר מעבדות ומעריצות כלפי עובדים. לא אחת רב את ריבם של עובדים שמעבידיהם פגעו בהם. ההיפך מן העבדות היא העבודה החופשית, העבודה והיצירה מתוך בחירה ואהבה בחברה של אנשים חופשיים המקיימים ביניהם חברה שיתופית. הוא ראה בעבודה וביצירה את הדרך לתחיית האדם היהודי והעם היהודי. במאמרו "עם-אדם" אמר גורדון: "תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות. לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה".

דרשה לשבת שירה ולטו בשבט תשפ"ב

קבלת שבת וחג באורטל, 14.1.22

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי.

כפי שראינו השבוע בנגב, תפקיד הנטיעות במימוש ריבונותנו על הארץ, תקף היום בדיוק כפי שהיה באותם ימים. השנה, הנטיעות נעשו למרות שזו שנת שמיטה, בהיתר רבני, כפיקוח נפש, לצורך שמירה על אדמות הלאום. אני רואה בכך סדר עדיפויות ראוי. וזה מזכיר לי את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו". כלומר אפילו כדי לקבל את המשיח, אין עוצרים את הנטיעה. זו אמירה, שמה שמביא את הגאולה אינו משיח אלא המעשה שאנו עושים, כאן על פני אדמה. והרי זו מהות הציונות – להפסיק לחכות למשיח ולעשות מעשה; לנטוע עץ ולבנות בית בארץ ישראל.

אותה פסיקה שהתירה את הנטיעות, שנויה במחלוקת. במגזר החרדי הובעה התנגדות לכך. היהדות היא תרבות של מחלוקת, בכל נושא יש עמדות שונות ויכולת בחירה. לוז התרבות היהודית הוא הבחירה, והבחירה היא בראש ובראשונה ערכית.

פרשת "בשלח" מציבה בפנינו בחירה ערכית ממדרגה ראשונה, בין עמדות ערכיות ומוסריות הפוכות לחלוטין. הפרשה מספרת על חציית ים סוף בידי בני ישראל שחצו את הים בחורבה ועל טביעת פרעה וכל חילו בים. ולאחר הנס, יצאו בני ישראל בשירה, שירת הים הנפלאה המופיעה בפרשה, ועל שמה נקראת השבת שבת שירה.

מצד אחד, רבן שמעון בר יוחאי אומר על טביעת המצרים בים סוף: "הטוב שבגויים הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו". זו אמירה נוראה, כלפי כל מי שאינו יהודי, הסותרת את ערך חיי אדם.

אך בדיוק על אותו סיפור, אומר רבי יונתן, ובגרסה אחרת זה דווקא רבי יוחנן: "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!".

כלומר, אותו קדוש ברוך הוא שהטביע אותם, אבֵל על שמעשי ידיו טובעים בים והוא אוסר על מלאכי השרת לשיר שירה לפניו. האם יש כאן ביקורת על בני ישראל שיצאו במחולות ושרו את שירת הים?

מצד אחד, המדרש מדבר על מלאכי השרת. אנחנו בני אדם, יש לנו חולשות אנוש וקשה לצפות מאתנו לא לשמוח בנפול אויבינו. אולם את המדרש הזה כתבו בני אדם והם רצו להעביר מסר. המסר הוא, שגם אם המלחמה צודקת ואנו הורגים בה, בלית ברירה, לעולם עלינו לזכור שההרג אינו מטרה, ואם אפשר רצוי להימנע ממנו, ושזה בסדר לשמוח, אך ראוי שנשמח על הניצחון שלנו, לא על התבוסה והמוות של האויב. זה הבסיס של ערך טוהר הנשק.

שני מאמרי חז"ל אלה הם דבר והיפוכו. שניהם היהדות. ואנו בני חורין לבחור, על פי ערכינו, מהי היהדות שלנו.

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

שתי רשומות לפרשת "כי תשא"

שבירת הלוחות

 בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

יִשַּׁר כּוֹחַ

פינתי "ביד הלשון" עסקה בפרשת השבוע

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק. כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

דרשה לפרשת "יתרו" תש"ף

קבלת שבת באורטל 14.2.20
קבלת השבת מוקדשת לזכרו של יוסי גמזו

פרשת "יתרו" היא אחת הפרשות החשובות והמשמעותיות בתורה. בפרשה זו מסופר על מעמד הר סיני וקבלת התורה – עשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם ליבת ערכי היהדות והמוסר האנושי בכללו.

החיים הם מורכבים, רובם הם בתחום האפור ולא בתחומי השחור-לבן. וכיוון שהחיים הם מורכבים, ובעיות האנושות הן מורכבות, מן הראוי שגם התשובות והפתרונות יהיו מורכבים. אבל דווקא לנוכח המורכבות הזאת, יש חשיבות רבה לנחרצות ולחד-משמעיות של הדיברות, בעיקר אלה שבין אדם וחברו. לא תרצח. לא תגנוב. לא תנאף וכו'. החיים הם מורכבים, אך יש מקום לכמה אמירות נחרצות, חדות, ברורות, שאינן משתמעות לשני פנים. אין מורכבות באיסור על גניבה. לגנוב זה רע. נקודה. וכמובן לרצוח. זה המסר הגדול של עשרת הדיברות.

הפרשה נקראת על שמו של יתרו, חותן משה, כהן מדין. בתחילת הפרשה הוא בא לבקר את משה ועמו. הוא מוצא את משה עמוס מעל הראש מצאת החמה עד צאת הנשמה, בניהול לבדו של כל ענייני העם וכשופט יחיד בכל קובלנה של כל אחד מבני ישראל ובכל סכסוך בין אנשים.

יתרו לימד את משה פרק בהלכות ניהול וארגון. הוא לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, שבין בחירות לבחירות, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמדו לנגד עינינו בקלפי.

מנהיגות של גאולה, מנהיגות של חורבן

לימוד לצוות היגוי מרכז "זהות" בגולן, 26.12.10

פרשת השבוע שעבר – "שמות".

1. שמות ב'

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. יח וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן. כ וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. {פ}

שאלת חינוכו של משה. האם ידע שהוא מאומץ, שהוא עברי? גרסאות שונות – האם סופר לו, מי סיפר לו. לדוגמה – ספר היובלות (הסבר – ספר חיצוני, ההיסטוריה על פי חלוקה לסדרות של 7 שנים), גודל עד גיל 21 ("שלושה שבועות") בבית הוריו. אביו עמרם לימד אותו תורה (התורה ניתנה כבר לאדם הראשון). הסרט "נסיך מצרים" – גדל כמצרי לכל דבר, כנסיך מצרים ולא ידע שהוא מאומץ, עד שמרים פגשה בו, סיפרה לו ובישרה לו על ייעודו להושיע את ישראל.

האם יועד מראש? האם בנה את מנהיגותו?

ש. מה אנו לומדים על משה מן הטקסט? כיצד התבלט כמנהיג?

אקטיביזם, דאגה לחלש, רדיפת צדק, לקיחת אחריות. לצד כל נרדף ללא הבדל דת ומין (בנות יתרו).

2. "משה", אחד העם

"… וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר : הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכוָנה ברורה, ועל כן אי אפשר להן אמנם, כידוע, להינצל מ'קשוטים' יתרים וזרים, ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוּוָנים אל הרעיון העיקרי ; אבל כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן.
ובכן הנני סוקר בלבי בבת אחת כל המסורה על דבר משה ושואל אני את עצמי קודם כל : מה טיבו של משה? כלומר מאיזה מין הוא האידיאל הלאומי, שנתגשם במשה? …

… זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים : 'ולא קם עוד נביא בישׂראל כמשה'. הוי אומר : נביא הוא משה. ולא נביא כשאר נביאים, שמציאותם המוחשית נתגלתה בעמנו בצורתה האמתּית רק בימי המלכים, אלא – כמו שקראו לו למשה בדורות המאוחרים – 'אדון הנביאים', כלומר טוֹפסה האידיאלי של הנבואה הישׂראלית במובנה היותר צרוף והיותר נעלה. …

ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד : שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה ? ובהיותו איש הקצוות, אינו יכול לשעבּד את הצדק – כמו שאינו יכול לשעבּד את האמת – לשום תכלית צדדית, לוַתּר עליו במקום שהשעה צריכה לכך או אף במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו. הצדק של הנביא הוא על כן צדק מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות. …

כשיוצא משה מבית חנוכו לשוק החיים, מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ותיכף מתגלע הריב הנצחי שבין הנביא ובין החיים.
'איש מצרי מכּה איש עברי', התּקיף רומס ברגל גאוָה את החלש : זה הוא החזיון הראשון, מעשׂה בכל יום, – ומתמרמר הנביא ועומד לימין החלש. מעט מעט הוא הולך ומכּיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב : 'שני עברים נִצים', שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם נצים ומכים זה את זה !… ועוד הפעם מתקומם הצדק בלב הנביא, והוא מתעבּר על ריב לא לו. ובפעם הזאת נוֹכח לדעת, כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק, כי החיים חזקים ממנו והרוצה לעמוד נגדם מביא את עצמו בסכנה. אבל הנסיון הזה לא הועיל לו להיות 'פקח' מעתה ולהשמר לנפשו. קנאת הצדק גרשה אותו מארצו ומולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש, עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו, – וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף. לא עברים נצים הפעם, כי אם בני עם אחר אשר לא ידע, אבל מה בכך ? הנביא אינו מבחין בין אדם לאדם, אלא בין צדיק ורשע. הוא רואה רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות – 'ויקם משה ויושיען'.

התייחסויות לטקסט. השלכות אקטואליות – על מה אסור לשתוק? "לא תעמוד על דם רעך". פיינגולד – השייטת שטבעה. לינץ' לזקן בירושלים. האדם שנהרג ממכות קסדה כשהתערב בין נצים. ראוי לסכן את החיים? האם היינו מעודדים את הילדים שלנו להתערב במקרה כזה? דמויות מופת לעומת מציאות חיים. דילמות.

3. "ויגדל משה ויצא אל אחיו", נחמה ליבוביץ'

ונסתכל עתה בפרקנו בפסוקים יא-כב, שהם היחידים המספרים משהו על משה רבנו לפני התגלות ה' אליו בסנה, על משה האיש בטרם היותו לנביא. מכל מעשיו בימי ילדותו ובחרותו … לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה: שלוש פעמים הוא מתערב בסכסוכים, שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק. והסכסוכים האלה כל אחד מהם מייצג ארכיטיפוס:

הראשון: סכסוך בין עברי לבן נכר;
השני: סכסוך בין עברי לעברי;
השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר –
ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק.

וכל מקרה רביעי על כרחו שיהיה חזרה או על הטיפוס הראשון או על השני או על השלישי. והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: ושמא אין זה דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו. ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום למפקפק לטעון: ושמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו? והנה בא המקרה השלישי, וכאן גם העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים ולא רעים ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן בראותו עולל, קם ועשה מעשה, והתייצב לימין הנרדף.

ועוד חשיבות מיוחדת למקרה השלישי. לא אחת מצינו בסיפורי המקרא, שרק העמידה והניסיון בפעם השניה והשלישית יוכיחו הוכחה מלאה על צדקת המנוסה. כי בעמוד המנוסה בפעם הראשון בניסיון (הדורש אומץ לב, סיכון עצמי) עדיין ניתנה רשות למפקפק לומר: שמא מתוך אי ידיעת התוצאות עשה מעשהו, שמא מתוך אופטימיות תמימה הסוברת שכל עושה טוב יבוא על שכרו. אולם בהישנות ההזדמנות, בבוא הניסיון שנית ושלישית, ועדיין עומד המנסה בצדקתו ועוז רוחו, ולא נסוג מעמדתו, הרי עתה ייסתם פי המפקפקים בצדקתו, כי עתה כבר ידע האיש מה תהיינה תוצאות מעשיו עבורו, ושכר מצווה אינו אלא מצווה, ולכן הפעם תוכיח עמידתו בניסיון על צדיקותו. והנה משה רבנו בהתערבו בריב לא לו, בראשונה ובשניה, אולי חשב שיש שכר לפעולתו, שיש הכרת טובה בין אחריו, שיהיה בפרי לעמלו. אבל הוא נוכח, ששכרו מבפנים, מצד אחיו, חוצפה וגסות רוח, ("מי שמך") ומצד פרעה רדיפות וסכנת מוות ("וישמע פרעה ויבקש המיתו"). שכרו היחיד – שעליו לברוח מגלות לגלות אחרת, מארץ גלות מוכרת שבה גדל, לארץ גלות זרה לו. … ומהו המעשה הראשון (הדגשה במקור א.ה.) אשר יעשה לאחר בריחתו בגלל הגנתו של החלש? בראותו עושק ועוול, אין הוא אומר כתוהה על הראשונות; "עתה חכמתי, לא אעשה עוד", אלא הוא קם ומציל עשוק מיד עושק.

התייחסויות לטקסט. האם נחמה לייבוביץ' הציגה את כל הטיפוסים האפשריים? אבטיפוס נוסף – יהודי הפוגע בבן נכר. למשל – "תג מחיר", עצומת הרבנים. איך ניתן לצפות מאדם מוסרי לנהוג במקרה כזה?

"ויפן כה וכה וירא כי אין איש"

4. אם לא היה איש / איך נודע המעשה? / אין זאת כי אם רבים / עמדו מסביב, עת משה / פנה כה וכה לעזרה / אל ציבור עבדים מחריש / וירא כי אין איש להושיע / ויהי בעצמו לאיש.

בארי צימרמן, "דורש טוב לתורה", ע' 18.

5. חשב משה, שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי, ויציל את אחיו המוכה; "וירא כי אין איש": ראה שאין ביניהם גבר בגוברין ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

ר' יעקב צבי מקלנבורג
(1785-1865, פרשן תורה, בעל "הכתב והקבלה")

6. "מכה איש עברי מאחיו": הכהו לא בשביל איזו עצלות וכדומה, אלא בשביל שהוא עברי – אבל הוא מאחיו. "ויפן כה וכה": חיפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חינם, "וירא כי אין איש" להגיד לפניו העוול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.

הנצי"ב, "עמק דבר"
(ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין 1819-1893)

7. ר' יהודה אומר: ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה.
ויקרא רבה, לב, ד.

המשותף לטקסטים הללו – "במקום שאין איש השתדל להיות איש" (פרקי אבות).

8. קמצא ובר קמצא

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?! השיב בר קמצא: הואיל ובאתי, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי. אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן. – אתן לך דמי חצי סעודתך. – לא. – אתן לך דמי כל סעודתך. – לא. נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה. אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מנין לי? אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו. שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, ואצל הגויים אינו נחשב למום. חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג". אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נה ע"ב (המקור בארמית).

סיפור טרגי של כדור שלג – כולם אשמים, אין אף צדיק. כל אחד יכול היה למנוע את ההידרדרות אילו בצומת שישב היה נוהג אחרת מכפי שנהג. אחד מהם – אותם חכמים ששחקו ראש קטן, ראו עוול ושתקו. לו נהגו אחרת, ההידרדרות הייתה נעצרת והחורבן היה נמנע.

ההבדל בין משה לבין החכמים. אקטיביזם, סולידריות ורדיפת צוות, מול אטימת עיניים, אזניים ופה מול עוול. מנהיג שהביא לגאולה. מנהיגים שהביאו לחורבן.

דרשה לפרשת "ויקהל" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 16.3.19

פרשת "ויקהל" מתארת את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.

בשירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים", הוא מתאר כיצד בסיטואציות מיוחדות, הפנים היפים של הארץ מתגלים. למרבה הצער, בימינו הם מתגלים דווקא במלחמות, ושירו נכתב במבצע "עופרת יצוקה". בפרשה שלנו, הפנים היפים מתגלים דווקא במיזם של בניה ושל רוח.

רק בשבוע שעבר קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה, אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". רצון ההתנדבות היה גדול יותר מן הצורך, וכבר אי אפשר היה להכיל את ההתנדבות.

מעשה אבות סימן לבנים, וכקיבוץ משימתי, וכקיבוץ שהרים בשנים האחרונות מיזמים קהילתיים גדולים, אנו מכירים את היופי שבהירתמות ציבור רחב לעשיה משותפת למען מטרה גדולה.

יש בחברה הישראלית הרבה עשיה התנדבותית, שלעתים עוברת מתחת לרדאר התודעה הציבורית, אך תמיד יש מה לשפר.

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", התפעלה אמו של אריאל הורביץ, נעמי שמר, וממש שפשפה את עיניה כשגילתה שוב מחדש את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

והיום, בעידן שבו המנהיגות שאמורה לשמש לנו דוגמה אישית, מציעה לנו תרבות של הושטת היד כדי לקחת, ולא כדי לתת, כפי שלמדנו רק אתמול –השינוי הערכי והתרבותי הגדול שנחוץ כל כך כדי להחזיר את החברה הישראלית לתלם, הוא בחירה שלנו, האזרחים.