פינתי השבועית ברדיו: אנחנו לא צריכים

אנחנו לא צריכים / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.21

אפתח את הפינה בחוב קטן מן השבוע שעבר. בפינה שהוקדשה למשוררת רחל, סיפרתי שהיא הספיקה בימי חייה לשמוע לחן של שיר אחד שכתבה; לחנו של יהודה שרת לשירה "ואולי". בעקבות הפינה כתבו לי, בנפרד, שני חוקרי הזמר העברי, אליהו הכהן ועופר גביש, שהשיר הוא "שי", ואת "ואולי" הלחין שרת אחרי מותה. האמת שידעתי זאת, אך זיכרוני תעתע בי, ואני שמח לתקן את הטעות.

ונעבור לשיר של השבוע הזה.

ב-11 בפברואר הלך לעולמו בגיל 76 הפזמונאי והמתרגם אבי קורן, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קורן היה פזמונאי פורה מאוד, שכתב למעלה מ-500 שירים, בהם שירים למבוגרים ולילדים, שירים לסרטים ולמחזות זמר, שלושה ספרים ובהם הספר "עומד לי… על קצה הלשון – שירים ארוטיים". בין שיריו: "שלווה", "שרה שרה שיר שמח", "אנחנו לא צריכים", "ימים טובים", "החיים יפים", "אין מלחמות שמחות", "יא ליל יא לילי", "באביב את תשובי חזרה", "חמש חמש", "בוא הביתה" ובין השירים שתרגם: "המנון לאהבה", "דו-רה-מי" ועוד.

קורן נולד ב-1945, שירת בלהקת הנח"ל ואף היה מפקדה ושם הכיר את הזמרת שולה חן עמה התחתן והיה נשוי לה שלושים שנה. קורן כתב לשולה חן כמה משיריה המוכרים ובמשך השנים אף הופיע לצדה. הוא היה עורך, מפיק ומגיש ב"קול ישראל" ובגל"צ, איש הפרסום של בנק הפועלים, דובר ומנהל הפרסום של מפעל הפיס וחבר בצוות המטה של ראש הממשלה רבין.

ב-2019 זכה קורן בפרס אקו"ם על מפעל חיים ותרומה ייחודית לזמר העברי ולתרבות הישראלית. עם זכייתו הקדשנו לו את הפינה והשמענו את האהוב עליי מבין שיריו – "שלווה", בביצוע צוות הסרט "הלהקה".

היום נשמע שיר נוסף של קורן שאני אוהב – "אנחנו לא צריכים", המוכר יותר כ"כבר יבשו עינינו מדמעות" או "את הגשם תן רק בעתו", בביצוע שלמה ארצי, מתוך אלבום הבכורה שלו "שלמה ארצי", שיצא בשנת 1970. ב-1998 הקליט ארצי גרסה חדשה של השיר. בשתי הגרסאות זכה השיר להצלחה רבה.

יום אחד ב-1969 התקשר הבמאי והמוסיקאי שמוליק אימברמן לחברו אבי קורן וסיפר לו שיש מנגינה שמתנגנת בראשו כבר מספר ימים והוא רוצה להשמיע לו אותה. הוא שרק לו את המנגינה בטלפון וקורן התלהב והשיב: "אל תזוז, אני בדרך אליך". כעבור חצי שעה קורן כבר היה אצלו ובידו דף נייר. "כתבתי תוך כדי נסיעה" הוא אמר לו.

מספר שמוליק בספרו האוטוביוגרפי "מייקינג אוף": "אני מתרגש, הוא מגיש לי את הנייר, שאקרא בעצמי. הטקסט מפעים אותי. ולא רק זה – הוא גם נראה כאילו נוצר ביחד עם הלחן שלי, ממש באותו מקום, ממש בידי אותו אדם!

"עכשיו התרגשותי הופכת להתפעלות רגשנית. ברור לי שימי מלחמת ההתשה האופפים אותנו משפיעים על שנינו, אבל נראה לי שכאן מדובר במיזוג מופלא במיוחד.

"'כתבתי את זה לזכר חבר שלי שנפל', הוא אומר לי. ושנינו עומדים זה לצד זה דקות ספורות אחוזי צמרמורת.

"אבי מבקש ללמוד את הלחן שלי ומיד קולט אותו.

"זהו, להיט נולד במקרה. או שלא. קראנו לו 'אנחנו לא צריכים' והצעתי לשלמה להגיע לשמוע את הלחן ואת מילותיו.

"שלמה שמע והתלהב. אחר כך הקליט את השיר. אחר כך כלל אותו באלבום הבכורה שלו באותה שנה".

את השיר כתב קורן על שני חבריו לגרעין "השומר הצעיר", האחד שנפל והשני שהוא התפלל שיחזור שוב לביתו. השנים הם יוסי ריין, חברו הקרוב ביותר מימי נעוריו, שהלך לקצונה ונשאר בצבא ואליעזר גרונלנד שכינויו לשקה.

"טוראי אליעזר (לשקה) גרונלנד נפל בקרב בסנהדריה בירושלים ביום השני של מלחמת ששת הימים, בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגיל 22.

מספר אבי קורן: "הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.

שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמוליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש".

הבדיחה של קורן נאמרה ליוסקה בתום כיתה י"ב. הוא אמר לו שבתמונת המחזור הוא נראה כמו "נפל במילוי תפקידו". אגב, אני מכיר את יוסי ריין. הוא חבר קרוב של יהודה הראל. בשנות ה-80 הם העבירו יחד סדנאות לחשיבה אסטרטגית ואני השתתפתי בסדנה. יוסי מופיע לא מעט בביוגרפיה של יהודה הראל, פרי עטי.

השיר "אנחנו לא צריכים", בעיבודו של בני נגרי, היה לשיר פופולרי מאוד, שמרבים לשיר אותו כתפילה בטקסי זיכרון והוא אף נכנס לסידורי תפילה בזרם הרפורמי. ציטוטים ממנו כתובים על מצבות של חיילים שנפלו.

לפני חודשיים וחצי נפטר אבי קורן. יהי זכרו ברוך!

כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם בלי קול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן שיחזור שוב לביתו,

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,

עמוק בפנים הסתרנו אנחה.

כבר יבשו עינינו מלבכות –

אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לה להיות שנית אתו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,

טמנו את ליבנו בין ברושים.

עוד מעט תפרוץ האנחה –

קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לנו לשוב ולראותו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

פינתי השבועית ברדיו: חום יולי אוגוסט

חום יולי אוגוסט / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.8.20

בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה. ב-8 באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש. בחסות הפסקת האש, הפרו המצרים בגיבוי הסובייטים את ההסכם וקרבו סוללות טילים לקרבת התעלה. מה ישראל תעשה? תחדש את המלחמה בגלל כמה טילים?  אחרי כמעט אלף הרוגים? אחרי התשה שהתישה את החברה הישראלית? ישראל הבליגה.

נאצר חתר להפסקת אש בדיוק כדי לקרב את הטילים האלה. את המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים, כאשר בשל אותם טילים ישראל איבדה את יתרונה האווירי. ההבלגה על קירוב הטילים – היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת ההתשה החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. את שמה נתן לה נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר בנאום שנשא במרץ 1969. עד אז בישראל כלל לא התייחסו אליה כאל מלחמה, אלא כאל תקריות גבול. אך היו אלה שלוש שנים של התשה אמתית, של מלחמה סטטית קשה בעיקר בגבול מצרים, לאורך תעלת סואץ, אך גם בגבולות ירדן וסוריה.

בתקופת מלחמת ההתשה שלמה ארצי היה חייל. הוא התגייס לשייטת, אבל בשל פחד גבהים פרש לפני קורס צניחה ועבר לתותחנים. הוא שירת שנה וחצי בתותחנים ובעקבות פציעה שהורידה את הפרופיל שלו עבר ללהקת חיל הים. ארצי עבר בהצלחה את הבחינות ללהקות הצבאיות עוד טרם גיוסו, אך בשל הפרופיל הגבוה שלו שובץ לקרבי. אבל האמת היא שטבילת האש שלו הייתה דווקא בלהקה הצבאית.

הימים היו ימי מלחמת ההתשה. הלהקות הצבאיות היו אז בשיא תהילתן. הן הופיעו בפני חיילי צה"ל במעוזים, כפי שנקראו אז המוצבים, לאורך תעלת סואץ. ולא אחת היו תחת אש. כך גם שלמה ארצי ולהקת חיל הים. אחת ההופעות הייתה במוצב "טמפו", המוצב הצפוני ביותר לאורך התעלה, אחד המוצבים שספגו יותר מאחרים הפגזות אין סוף. באותה הופעה המוצב הופגז.

18 שנים לאחר תום מלחמת ההתשה, חזר אליה שלמה ארצי בשירו "חום יולי אוגוסט".

שלמה ארצי צפה בסרט "פלאטון" של אוליבר סטון, שעלה לאקרנים ב-1986. סטון היה לוחם במלחמת וייטנאם ואף נפצע פעמיים וזכה באותות הצטיינות על גבורה שגילה בקרב. הסרט מספר את סיפורה של מחלקת חי"ר אחת שכל חייליה נהרגו. בהשראת הסרט, בשובו הביתה, הוא כתב את השיר, על מלחמת ההתשה. הוא סיפר בו את סיפורה של פלוגה אחת. שמו המקורי של השיר היה "הפלוגה".

שלמה ארצי מספר שהמסופר בסרט הוא שילוב של מציאות ודמיון, חוויות שהוא חווה, חוויות ששמע מאחרים, דברים שראה ודברים שפינטז. שמו של השיר השתנה בסופו של דבר, ונקרא על שם מילות הפתיחה שלו.

השיר נפתח ברעש של מסוק. בשיר מסופרים במקביל שלושה סיפורים: סיפורה של הפלוגה, סיפורו של ועקנין וסיפור האהבה של המספר והחברה שלו.

ועקנין הוא דמות אמתית, חייל מקריית גת ששכב במיטה לידו במסלול בתותחנים. הוא מציג אותו כמי שהיו לו נעורים על סף העבריינות או מעבר לסף, ורק בצבא, בפלוגה, הוא נרגע קצת.

השיר הוא מעין סיפור שאחד הלוחמים מספר אחרי שנים רבות לאדם אחר, שכותב את הסיפור. "תרשום בספר דף", הוא אומר לו בתחילת השיר. והוא מסיים בציווי "תרשום, תרשום", וחברו משיב "רושם, רושם". יש בכך ביטוי לכמיהה לפרוק את המטען שרבץ על הלוחם במשך שנים רבות; ברצון לספר את סיפורו האישי, את הסיפור של חבריו, את הסיפור של הפלוגה, את סיפורה של מלחמת ההתשה.

בשיר, המספר וועקנין היו לוחמים באותה פלוגה, הפלוגה עליה נכתב השיר, שישבה במוצב "טמפו".

המספר מבקש מן הרושם שירשום על פצועים שרועדים, וזה נורמלי. הנעורים יפים, הוא כותב, והאסוציאציה שלו ליפי הנעורים היא דווקא נעוריו של ועקנין, שהם אולי ביטוי של חופש, לעומת המסגרת הצבאית הנוקשה.

המספר אסוציאטיבי. הוא מכתיב לרשם את מה שהוא זוכר. "מרחפים באלונקות שניים בלי שם". והוא אומר, כבתיאור של פוסט טראומה, שבזמן האחרון חוזרות אליו תמונות משם. והוא אומר: " בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות", שזה נשמע תיאור קלסי של הלם קרב, שבאותה תקופה עוד לא היה בתודעה.

הוא ממשיך לתאר טראומה שחוזרת אליו מן המלחמה, שבה הוא שוכב לבד בשטח, מסוק נוחת ואח"כ נעלם והוא רעב. וכאן הוא לראשונה מכניס לשיר את בת הזוג: "מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח".

הבית הבא הוא בביתה של חברתו, באותו "בסיס האם" אליו הוא התגעגע. הוא יצא לחופשה וביקר את החברה. כל מה שהוא רצה היה להתנתק מן המלחמה ולהיות עם החברה. "סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה". אך פתאום אביה של החברה – אפשר לראות בו ניגוד למושג בסיס האם – נכנס לחדר ובפיו בשורת איוב: במוצב "טמפו" פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס (נגד סוללה). זאת הפלוגה של המספר. האם כל הפלוגה נהרגה? לא ברור. אך זו ההשראה של "פלאטון".

בבית האחרון הוא מדבר על הבריחה שלו לדיסקוטק, כשבגופו רק שד בוער, והוא הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

על כתיבת השיר סיפר ארצי בראיון ל"מעריב" לפני ארבע שנים: "כשחזרתי מהסרט הייתי בהלם. רציתי לכתוב דבר כזה, וכתבתי. בהתחלה קראתי לשיר 'הפלוגה'. באתי ללואי (המפיק לואי להב) ונכנסתי להקלטה שלו כשהוא עבד עם גידי (גוב) על 'דרך ארץ' ב'טריטון' (אולפן), הוצאתי אותו מההקלטה ואמרתי לו תראה איזה טקסט כתבתי. עוד לא השמעתי לו את המנגינה. הוא אמר לי שזה לא מספיק טוב. זה היה באמצע השבוע ובשבת חזרתי אחרי שעשיתי את התיקון וכבר הייתה לי מנגינה".

"חום יולי אוגוסט" היה שיר הנושא של התקליט "חום יולי אוגוסט", אחד התקליטים החשובים בתולדות הרוק הישראלי וכמובן בקריירה של שלמה ארצי. היה זה תקליט כפול, שמשלב שירים אישיים מאוד, משפחתיים מאוד עם שירים בעלי מסר פוליטי, מסר מחאה בימי האינתיפאדה הראשונה. זה התקליט הרוקי ביותר של שלמה ארצי. וכפי שהוא מעיד, זה היה התקליט שבו גם הקול שלו השתנה, לקול הצרוד המאפיין אותו עד היום. ביום שישי האחרון התפרסם ראיון ארוך עם המפיק המוסיקלי לואי להב ב"גלריה", והוא סיפר כיצד שינה את השירה של שלום חנוך ושל גידי גוב לשירה צרודה ומחוספסת, שונה משירתם עד לעבודתם אתו. עם גידי גוב היה זה ב"דרך ארץ" ועם שלום ב"חתונה לבנה". ושלמה ארצי מעיד שכך היה גם אתו.

התקליט היה מורכב מאוד וסיכון מסחרי, אך הוא הצליח מאוד, והניב כמה מלהיטיו הגדולים של שלמה ארצי ובהם: "ארץ חדשה", "טלפני, טלפני", "עבד הממהר", "באיזשהו מקום", "בגרמניה לפני המלחמה" "תחת שמי ים התיכון".

במלאת חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה, נאזין לשלמה ארצי ב"חום יולי אוגוסט".

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,

שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.

תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,

תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.

ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,

שרף צריפים, ברח לבית גוברין,

המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

מרחפים באלונקות שניים בלי שם,

בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,

בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר

מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.

כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,

מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,

סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה.

פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,

בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.

זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,

הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

תרשום תרשום, רושם רושם.