צרור הערות 30.3.22

* אומה במבחן – בשעה כזו, אומה חסונה מתלכדת לעמידה איתנה ולמלחמה באויב.

בוז למי שעושים פוליטיקה קטנה ורוקדים על הדם.

* הלנו הם אם לצרינו – ערביי ישראל אינם יכולים לפסוח על שתי הסעיפים. עליהם להחליט – הלנו הם אם לצרינו.

אנו מציעים להם השתלבות במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. אין הצעה הוגנת מזאת.

כעת נדרשת הנהגת ערביי ישראל להירתם בכל כוחה לעצירת מתקפת הטרור של מחבלים אזרחי ישראל. אם הם אינם אתנו במלחמתנו בטרור – משמעות הדבר שהם עם המחבלים בטרור נגדנו.

* גינוי שכזה – חד"ש הוציאה הודעת גינוי לטבח בבאר שבע. גינוי? הבא נקרא את ההודעה במלואה: "חד"ש מגנה את הפגיעה הרצחנית באזרחים בב"ש. דרך האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי בכלל ובנגב בפרט ואינו חלק ממאבקם הצודק של ערביי ישראל נגד הנישול והדיכוי. אנו כבר שומעים את המסיתים מתכוונים להשתמש בטרגדיה כדי להצית תבערה גזענית ולהוביל לאלימות נגד אזרחים ערבים. אסור לתת להם לנצל רצח של חפים מפשע כדי להוביל לעוד אלימות".

אז מה היה לנו שם. הפתיחה – כסת"ח, חד"ש יצאה ידי חובתה בגינויצ'יק. ואז – מאבק צודק, נישול, דיכוי, גזענות, אלימות נגד ערבים וכו' וכו'. כלומר, ברור מי הצד הרע בסיפור – מי מנשל, מדכא, גזען, אלים. אגב, הנישול והדיכוי אינם בשטחים "אקבושים", כי הרי גם הנגב הוא שטח כבוש. המאבק שבשמו המחבל רצח ארבעה אזרחים צודק. אלא שיש לנהל אותו אחרת. הרי זו ממש התשתית הרעיונית לרצח הבא, שיבוצע בידי עוד מישהו שחושב שהמאבק צודק, אבל חושב שיש לנהל אותו ברצחנות.

האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי? האם שכחנו מה קרה כאן במאי האחרון, בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות". האם שכחנו שיישובים יהודים בנגב היו במצור וכנופיות הטרור והפשע הבדואיות שלטו בדרכי הנגב ולא איפשרו מעבר של יהודים? ומי אם לא הרשימה המשותפת ובתוכה חד"ש הסיתה לפרעות הללו?

ואם מישהו לא מבין מה לא בסדר ב"גינוי" הזה, שינסה לחשוב על "גינוי" ברוח זו למעשי הטבח של עמי פופר או ברוך גולדשטיין.

* התבטאות אומללה – "דבריי הוצאו  מהקשרם", אמר אלון שוסטר, בהתייחס לדברים שאמר בראיון לאחר הטבח בבאר שבע. כיוון שלא שמעתי את הראיון כולו, איני יודע מה היה ההקשר המלא ומה היו דבריו במלואם. גם בלי לשמוע, ברור לי שמי שטוען שהוא הצדיק את הטבח – שקרן. הרי הוא קרא לתגובה נחרצת נגד האלימות. אבל עצם הדברים שאמר, ובמיוחד בעיתוי שאמר אותם, חמורים מאוד. "אסור לשכוח שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל שגתה קשות באפליה של המגזר הבדואי". חמור מאוד.

אני מעריך ומוקיר את אלון שוסטר, אף שלמעלה משלושים שנה אנו מצויים במחלוקת אידיאולוגית עמוקה, משני צדי המתרס בתנועה הקיבוצית – הוא מהיונים ואני מהניצים. אני מעריך אותו, כי הלב נמשך אחרי המעשים, ומעשיו הם הגשמת הציונות בהתגלמותה, ולא בדיבורים. שוסטר היה ראש המועצה האזורית שער הנגב ב"עוטף עזה" בשנים 2002-2018, הימים הקשים ביותר של מתקפות הרקטות והטרור על היישובים, כולל בימים הקשים של "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". ובימים האלה הוא הנהיג את תושבי האזור לעמידה איתנה ונחושה, לדבקות באדמתם ואף הוביל לפיתוח ואכלוס היישובים גם תחת אש. הוא גילה מנהיגות מופתית במבחן העליון של מנהיגות, וזכה על כך לשבחים מכל חלקי המפה הפוליטית. עוד אזכיר שהוא היה שר חקלאות מצוין. הוא הבין שתפקיד שר החקלאות הוא לקדם ולפתח את החקלאות בישראל ולא להרוג אותה, כפי שמנסה יורשו. הדבר היחיד שבו אני מתגעגע היום לממשלה הקודמת, הוא תפקודו של שר החקלאות.

אין בכל אלה כדי להמעיט בחומרת התבטאותו של שוסטר לאחר הטבח. יש לציין שאין זו ההתבטאות ההזויה הראשונה שלו, היו לו עוד מעידות מסוג זה בעבר, ולפעמים קשה להבין איך לשונו פולטת שטויות כאלו. אך אין בהתבטאויות אלו כדי להמעיט ממעשיו למען ההתיישבות והביטחון.   

* דמגוגים חסרי אחריות – למעלה ממאה וארבעים שנות התיישבות ציונית, הם למעלה ממאה וארבעים שנות מאבק על הארץ, מאבק דמים. גם ההרוגים בטבח בבאר שבע אינם האחרונים. זה מחיר הנחישות שלנו להיאחז בארץ. את האלטרנטיבה אנו מכירים היטב.

זו שעה לחוסן לאומי. וחבל שפוליטיקקים דמגוגים חסרי אחריות סוג ז', פוצחים במחולות סוערים על דם אחינו, כדי להסית נגד הממשלה ולעשות הון פוליטי. והם קוראים לעצמם… "מנהיגים".

עלובי נפש.

* הערפד – הכהניזם נבנה על דם. ככל שנשפך יותר דם, טוב יותר לכהניסטים. ולכן, לכל מקום שבו נשפך דם, מגיע במהירות הערפד הכהניסט ופורץ במחולות על הדם.

* איך לעשות זאת אחרת – האזרחים שעצרו את מסע הטבח בבאר שבע, הם אזרחים למופת, גיבורים לאומיים הראויים לצל"ש על מעשיהם. ואכן, הם זכו לשבחים מכל עבר, ובראש ובראשונה מראש הממשלה.

ואז בוצע הנוהל האוטומטי של לקיחת הנשק לבדיקה בליסטית לצרכי החקירה. יתכן שלקיחת הנשק לצרכי חקירה היא הכרח המציאות. אם כן, חשוב מאוד לעשות זאת נכון.

בראש ובראשונה, על המשטרה להודיע ליורים שהם פעלו נכון, שיש להם גיבוי על המעשה ושהמשטרה מוקירה אותם על פעולתם המהירה ומצילת החיים ובקרוב מאוד תמצא את הדרך לבטא זאת בטקס רשמי ופומבי עם צמרת המשטרה. לאחר מכן, יש לומר להם שלצורך החקירה יש צורך בבדיקה בליסטית של הנשק, שתעשה באופן מידי והנשק יוחזר להם בתוך שעות, מיד בתום הבדיקה. עד אז, הם יכולים לבחור האם להמתין בתחנה או לנסוע לביתם. אם הם חוששים, המשטרה תאבטח אותם בשעות הללו, עד שיקבלו חזרה את הנשק.

במקביל, על המשטרה להוציא הודעה לתקשורת ברוח זו. דומני, שפעולה כזו, תאפשר מצד אחד לקיים את הבדיקה ומצד שני לא לתת לגיבורים תחושה שהם חשודים במשהו, לא ליצור בציבור תחושה שהמשטרה משפילה אותם ולא לתת לדמגוגים ורוקדים על הדם למיניהם תחמושת להסתה (למרות שהם כבר ימצאו במה להיאחז כדי לגזור קופון מהאסון, כדרכם).

* נשק צמוד – בעקבות גל הטרור, צה"ל החליט שכל החיילים יצאו הביתה עם נשק.

כשהייתי חייל, בסדיר ובמילואים, היה מובן מאליו שחייל יוצא הביתה עם נשק. הנשק הוא חלק מן החייל הקרבי, ואין דבר כזה שהוא בלעדיו. רק כשבניי היו חיילים, נחשפתי לתופעה המוזרה, ההזויה, של חיילים קרביים שמאפסנים את הנשק בבסיס לפני צאתם הביתה.

חיילים צריכים להיות חמושים גם כדי לתת מענה מידי במקרה של פיגוע וגם כחלק מחינוך החייל למהותו כלוחם. יש לחזור לנוהל הישן והנכון.

ובאותו עניין – לנוכח גל הטרור, על צה"ל להחזיר לאלתר את הנשק לצוותי הכוננות ביישובי הגולן ובאזורים האחרים שבהם הנשק נלקח מן היישובים לפני קרוב לשנתיים. החשש מגניבת הנשק מופרך, כי עיקר ביזת הנשק היא דווקא מבסיסי צה"ל ולא מהנשקיות ביישובים. אם תהיה חדירה ליישוב ולא יהיה מי שייתן מענה מיידי, יהיה טבח. ואז יוחזר הנשק ליישובים. עדיף להחזירו לפני האסון.

ועדת החו"ב של הכנסת דנה בנושא וקראה לצה"ל להחזיר את הנשק לצוותי הכוננות. על צה"ל לעשות זאת מיד. מדובר בפיקוח נפש.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם החליטה לגנות את הציונות ולהגדיר אותה גזענות (1975), כינס רבין את ממשלתו והיא החליטה על הקמת מיידית של ארבעה יישובים חדשים בגולן. זה המקור למושג "תגובה ציונית הולמת".

האם צריך היה את ההחלטה האנטישמית באו"ם כדי לקבל את ההחלטה הציונית החשובה הזאת? לא. אדרבא, כבר היו גרעינים לארבעת היישובים וחלקם כבר ישבו באופן זמני ביישובי הגולן. אבל יש משמעות למסר, לאמירה למי שמתנכל לציונות, שהוא ישיג את ההיפך. וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

האם צריך היה את הטבח בבאר שבע כדי להחליט על הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב? לא. התכנית כבר קיימת. אולי גם עיתוי ההחלטה בממשלה על חמישה מבין היישובים האלה נקבע מראש. אבל יש חשיבות רבה למסר. יש חשיבות לכך, שמי שחושב שהוא יקפל אותנו מארצנו באמצעות טרור, ישיג את ההיפך המוחלט.

זה המענה הנכון. לא התלהמות, לא הפגנות פרועות חסרות תכלית, לא ריקודים על הדם, לא הפיכת הלוויות להפגנות פוליטיות ובטח לא הצגות דוחות כמו של הכהניסט בכנסת. כל אלה ביטויים לחולשה, לרפיסות, לבכיינות, להתפרקות החוסן הלאומי. אלו הצגות שמזמינות טרור. המענה הראוי – ציונות של "אף על פי כן". כך נהגנו מראשית הציונות וזו הדרך הנכונה.

* הציונות בהתגלמותה – לאחר ההחלטה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הכוללת הקמת יישובים חדשים ולאחר ההחלטה על הקמת עיר ויישוב כפרי בנגב בשבוע שעבר – הממשלה החליטה השבוע על הקמת ארבעה יישובים יהודים ויישוב בדואי אחד בנגב. בקרוב תובא לאישור הממשלה ההצעה להקמת עוד 5 יישובים יהודיים.

זו הציונות בהתגלמותה. העליה לארץ ישראל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הם ייעודה של מדינת ישראל.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן מאז ממשלת שמיר.

* מתנגדי ההתיישבות בנגב – כאשר גוש אמונים החל את מפעל ההתיישבות ביש"ע, עמדו מולם מפגינים מהקיבוץ הארצי והשומר הצעיר וקראו לעברם: "לכו לגליל ולנגב".

היום מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם – מרצ, מתנגדים להתיישבות בנגב. שרי מרצ הצביעו בממשלה נגד הקמת היישובים החדשים.

* בנגב ייבחן העם בישראל – מן הראוי היה שפסגת שרי החוץ תיערך בירושלים, בירת ישראל. כנראה שמבחינת האורחים, טרם בשלה השעה למהלך כזה. במצב זה, קיום הפסגה בשדה בוקר, קיבוצו של בן-גוריון, מייסד המדינה והאיש המזוהה עם קיומה יותר מכל אדם אחר, היא הברקה; זה הביטוי הסמלי ביותר להכרה בצדקתה של ישראל.

כאשר רע"ם הצביעה לפני חודשים אחדים בעד החוק להנחלת מורשת בן גוריון, הרשימה המשותפת יצאה נגדה במסע הסתה על כך שהצביעה בעד ה"נכבה". וביום הפסגה כתב "אל-אחבר" הלבנוני: "השרים הערבים צריכים להבין מה הרקע שבגללו בחרה ההנהגה הישראלית במקום הזה: עבור הציונים יש סמליות להתנחלות שדה בוקר – מייסד הישות הישראלית, דוד בן גוריון, חי בה עד יומו האחרון במטרה לעודד את ההתנחלות בנגב, ושם הוא גם נקבר", נכתב. "דבר שני הוא שהמנגנונים הביטחוניים והפוליטיים הגבירו בשלב הזה את ההתנכלות לתושבי הנגב בניסיון להמשיך את הייהוד בו על חשבון תושביו המקוריים".

אכן אכן. הם צודקים. ביום שבו ממשלת ישראל החליטה על הקמת יישובים חדשים בנגב התארחו בנגב שרי החוץ של ארבע מדינות ערביות ובהן מצרים שלחמה נגדנו בנגב. וכבר אמר בן גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו".

* אויב השלום – אחמד טיבי יצא נגד פסגת שרי החוץ בשדה בוקר. זה לא מפתיע מצד מי שהתנגד להסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שהוא נגד שלום עם ישראל.

* ריצת אמוק פייסנית – אני מאמין שאחד ההישגים של פסגת שדה בוקר יהיה ביטול ההחלטה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. זה חשוב מאוד ואין לזלזל בכך כלל וכלל. אך ראוי לזכור – הבעיה הזאת שולית לעומת סכנת הגרעין האיראני. וכאן ארה"ב, במדיניותה הפייסנית, דוהרת להסכם מסוכן. מסוכן לישראל, מסוכן למזה"ת, מסוכן לעולם. ומסוכן גם לארה"ב.

* קשקוש – בנט הוא ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינת פלשתינאית עצמאית והוא ראש הממשלה הראשון מאז ועידת מדריד שאינו מקיים מו"מ עם הפלשתינאים.

ליהודה ושומרון הוא קורא יהודה ושומרון. אז הייתה לו איזו מעידונת והוא אמר "הגדה המערבית".

אם לקשקוש הזה הם נטפלים, הם באמת לא מצאו שום עילה לתקוף אותו. והרי ברור שהחטא היחיד שלו, הוא שהוא העז להיות ראש הממשלה ולעבור על האיסור מספר 1 של דת פולחן האישיות: "על כיסאו לא ישב זר".

* מחדל האוניברסיטה – הנהלת אוניברסיטת ב"ג השאירה באוניברסיטה סטודנטים שהקימו "משמרת צניעות" איסלמיסטית והטילו טרור על סטודנטיות בדואיות שהתלבשו "לא צנוע", עד סיכון חייהן.

האוניברסיטה לא דיווחה על הסטודנטים למשטרה. נשיא האוניברסיטה הסביר שהאוניברסיטה טיפלה בפרשה באופן "פנימי".

* מודה ועוזב? – יאיר גולן: "ההליכה למחוזות של השואה הייתה טעות".

אה, הוא אמר את זה על נאום זלנסקי.

* מפלגה משיחית – במאמר ב"ישראל היום" לציון שלושים שנה להקמת מרצ (מאיחוד בין מפ"ם, התנועה לזכויות האזרח – רצ ושינוי) היטיב פרופ' אודי לבל להגדיר אותה – תנועה משיחית. "הטרגדיה שלה היא שבניגוד מושלם ל'נאורות' המפלגתית הזו, לתדמית של מפלגה כל כך חילונית ומוסרית, היא תמכה במשיחיות בהסכמי אוסלו. מפלגה שהייתה אמונה על שיח של זכויות אדם וליברליזם, שלום ופמיניזם, תמכה בהבאת רב-מרצחים ללב ליבה של ישראל. אדם שלא רק פעל במודע למניעה מתמדת של סיום הסכסוך, אלא היה הגורם המרכזי להשחתת המרחב הפלשתיני, להרג מתנגדיו, לעינוי משתפי פעולה עם ישראלים, להגליית פלשתינאים מתונים, ולדיכוי כל סיכוי לכך שיהיה סיכוי לפשרה בסוף התהליכים המדיניים… גם אם למפלגה יש תדמית של 'שלום וזכויות אדם', היא עשויה להיות אינפנטילית מספיק כדי לעשות טרגדיות ולחולל קטסטרופות מדיניות בדיוק בתחומים אלו, להוביל לכך שהארץ תהפוך למרחץ דמים, שהשלום יורחק עשרות שנים, שהמיליטריזציה תתגבר, שתומכי הפשרה יתמעטו, שהקיצונים יתגברו ושהמלחמות יחודשו".

במאמר תגובה בטור שלו בעיתון, סינגר יוסי ביילין על המפלגה, שבראשה עמד. יש לציין, שעוד בהיותו במפלגת העבודה, מטעמה כיהן כסגן שר החוץ, הוא היה האדריכל של אוסלו ואח"כ של הקריסה המדינית שבאה לידי ביטוי בהצעות המופקרות של ברק לערפאת בקמפ-דיוויד. אין בו שום ספקות ושום חרטה באשר לדרך, להיפך, הוא טוען שמרצ צדקה בכל הדרך יותר מכל מפלגה אחרת והיא המפלגה שראתה יותר מכל מפלגה אחרת את הנולד.

לקרוא ולשפשף את העיניים ולא להאמין. לא להאמין שאדם כל כך מנותק מן המציאות מילא תפקיד כל כך מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בשנות ה-90. הנה דוגמית לניתוקו מן המציאות – הוא חוזר על הבדיחה השחוקה, שמי שאשם במתקפת הטרור הקשה והעקובה מדם ביותר בתולדות הסכסוך, שהחלה בספטמבר 2000, היה ראש האופוזיציה אריק שרון שביקר בהר הבית. והרי היום ידוע שכבר חצי שנה לפני פרוץ המתקפה אמ"ן הציג לראש הממשלה ברק לא רק את המתווה המדויק של מתקפת הטרור, אלא דייק אפילו בעיתוי (ואפשר לקרוא על כך בהרחבה בספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם אלוף מיל' עמוס גלעד "המתריע"). מה שגרם לגלי הטרור הרצחניים היה הכנסת ערפאת וצבאו ליהודה, שומרון ועזה. מה שהוביל למתקפה של שנת 2000, שגבתה יותר מאלף נרצחים ישראלים ומוגרה רק במבצע "חומת מגן", היה פסגת קמפ-דיוויד. בפסגה זו, ברק התערטל מכל הקווים האדומים של ישראל והפך כל "לאו" של רבין ל"הן". אולם בתמורה הוא דרש הסכם שלום והכרזה על סיום הסכסוך. משמעות הדבר הייתה ויתור פלשתינאי על דרישת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים; פסגת האסטרטגיה האש"פית. ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה של ברק ואת מתווה קלינטון המבוסס עליה והוציא לפועל את המתקפה שכבר הייתה ערוכה ומוכנה (והעניק לה את שם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא"). כחלק ממסע הטרור, הפיצה התעמולה האש"פית את השקר שהיא תגובה לביקור שרון בהר הבית. ויוסי ביילין, אדריכל המחדל, מדקלם את השקר הזה. אגב, נניח שזה היה נכון – אפשר לקבל את הטיעון האנטישמי שרגל יהודית טימאה את הר הבית וזו סיבה המצדיקה רצח של יותר מאלף ישראלים ושליחת עשרות מחבלים לפיגועי התאבדות רצחניים באוטובוסים, מסעדות, קניונים, מלון ודיסקוטק?

אילו יוסי ביילין היה אדם הגון, הוא היה מתנצל בפני הציבור הישראלי על האסון שהמיט עליו, או לכל הפחות מסתגר בביתו מבושה. אך ללא בושה הוא מגדיר את עצמו ואת מפלגתו כמי שראו את הנולד. ראיתם את הנולד?!

בראיית הנולד המוזרה הזאת, אפשר להיווכח בנקל באמצעות הציטוט הזה מראיון של יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26 בספטמבר 1993, פחות משבועיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* צמא לבמות – ב-2016 נערך כנס הקמתו מחדש של "הזרם המרכזי" במפלגת העבודה, הזרם הניצי, שהיה דומיננטי במפלגה עד הסכם אוסלו. עם הדוברים המרכזיים בכנס נמנה נחמן שי. שי, לצד חברים נוספים במפלגתו, היה בין החותמים על הצעת חוק הלאום, שהייתה מרחיקת לכת יותר מהנוסח הסופי, המרוכך. ב-2018, בראיון ל"מקור ראשון", הוא אמר שאינו שמאל ואינו שמאלן והגדיר את השמאלנות – "כתם". המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה קראה להשעות אותו מכל תפקידיו במפלגה, בשל דברים אלה.

בשבוע שעבר הוא השתתף בכנס של הגוף האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה", תחת הכותרת הנבזית "בין קייב לרמאללה", והיה הדובר המרכזי בכנס.

דומה שנחמן שי צמא לבמות. ובאשר לתוכן הבמה – הוא כבר יתאים את עצמו.

אגב, לאור עמדותיו, המלצתי לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו בפריימריז. חשבתי שאני מכיר את עמדותיו. כנראה שהוא עצמו אינו מכיר אותן.

* יש יומן חדשות – אני נהנה להאזין ליומן הערב בגל"צ. אחרי ארבע שנים, שוב יש יומן חדשות בגל"צ. ארבע שנים הופקעה שעת היומן לטובת שעת תעמולה זולה, מתלהמת, בריונית ואלימה. ואני שמח לשמוע שוב את ירון וילנסקי כאיש חדשות, ולא כילד כאפות נזוף וכנוע של ברדוגו.

* ראוי לפרס – לפני כעשר שנים נערך עימות בין עודד קוטלר לביני, בקיבוץ שער הגולן, בעקבות מכתב השחקנים שבו הודיעו שלא יופיעו בהתנחלויות.

הוויכוח היה סוער, קשה ונוקב, ובמידה רבה היה זה שיח של חרשים. אני ניסיתי למשוך את הדיון למשמעות של החרם ועל כך שאין דבר זר יותר לתרבות ולאנשי תרבות מחרם כזה. הוא ניסה למשוך את הדיון לאקיבוש / נישול וכו'. לא רציתי להיגרר לדיון הפוליטי, כי העמדה שלי היא שגם לשיטתם; גם אם נניח, לצורך הדיון, הם צודקים בעמדותיהם – הצעד שלהם הוא בגידה בתרבות, בתיאטרון, באמנות; בגידה במהותם כאמנים.

השקפותיו הפוליטיות של קוטלר רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני סבור שפרס ישראל מגיע לו, כי אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה לתיאטרון הישראלי זה למעלה משישים שנה. ועל כך ניתן פרס ישראל.

דעותיו הפוליטיות אינן רלוונטיות לפרס. החרמת ההתנחלויות בהחלט מעיבה על הפרס, ואף על פי כן, הוא ראוי לו. ובכלל, הגיעה השעה להפסיק עם הספורט הלאומי של סקנדל מדי שנה סביב הפרס, בשל התבטאות זו או אחרת של חתן זה או אחר. זה מריח מקארתיזם. הבה נכבד את ההחלטות המקצועיות של ועדות הפרס. ובלי הכותרות על "זעם ב…". די עם הזעם האוטומטי, תרגיעו. שחררו.

אבל כמובן שקריאה כזו תיפול על אוזניים ערלות. אושיית התרבות הדגולה מירי רגב תצווח כהרגלה ככרוכיה, תקבל את דקת השידור המיותרת שלה, היא אינה יכולה בלי זה. ואח"כ תתחיל תחרות הצווחות של חקייניה.

* חוסר מודעות – תגובתו של עודד קוטלר על פרס ישראל שהוענק לו, שהוא קיבל את הפרס למרות שהוא שמאלני, מבטאת לא רק חמוציות והתבכיינות, אלא גם חוסר מודעות עצמית ובעיקר חברתית.

* על המפה – לפגוש גיבור ילדות זה דבר מרגש. אז את ירון זהבי אמנם לא פגשתי, אבל טל ברודי הרצה באורטל במוצ"ש. ואני מודה שהתרגשתי עוד לפני שפתח את הפה.

טל ברודי לא השתחרר כהוא זה מהמבטא האמריקאי הכבד, וגם אחרי 57 שנים בישראל, העברית שלו די עילגת ורצוצה. ואף על פי כן, יש מעט אנשים שאני חש שאנו דוברים אותה שפה כמו טל ברודי – שפת הציונות והפטריוטיות, בלי לגמגם, בלי להצטדק ובלי להתנצל.

* כנס מחקרי גליל – ב-22-24.3 נערך כנס מחקרי גליל ה-24 של המכללה האקדמית תל-חי. אני השתתפתי ביום האחרון במושב בנושא: "התמודדות עם משבר ושינוי בערי הצפון – בין פריפריה לסְפָר". הרציתי על מחקר שערכתי, במסגרת קבוצת מחקר של מכון שמיר למחקר והמכללה האקדמית תל-חי, שעסקה במיתוג ערים ותחושת המקום של תושבי הערים, בנושא המרתק: מיתוג נצרת עלית כנוף הגליל. מבין המושבים שבהם נכחתי נהניתי במיוחד ממושב ארכיאולוגי בנושא: הגליל והגולן – מסע היסטורי ארכיאולוגי בין תקופות.

* נצחונו של הכישלון – אנשים אוהבים לספר על הצלחות וניצחונות. כישלונות, אנו מעדיפים להדחיק. זאת, חרף העובדה שלעתים ניתן ללמוד דווקא מהכישלונות לא פחות מאשר מן ההצלחות. על מבצע אנטבה יצאו סרטים, אינספור ספרים, אני אישית שמעתי לאורך השנים הרצאות רבות מאוד, ומלחמות הקרדיט על המבצע, הן בדרג המדיני והן בדרגים הצבאיים, לא שככו גם כמעט יובל לאחר האירוע. להצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל הכישלון יתום. מי הולך לדבר ולספר על הטבח במעלות והכישלון הנורא והרה האסון של מבצע החילוץ? אך מי יודע אם היינו מגיעים לאנטבה, בלי הפקת הלקחים ממעלות. והרי היה גרף שיפור מפיגוע מיקוח אחד למשנהו בשנתיים שבין שני האירועים, שהיו עתירי פיגועי מיקוח.

המפגש השני בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית הוקדש לפעולות של היחידות המובחרות בצה"ל. איש שייטת 13 אל"מ (מיל') דב בר הרצה על הפשיטה לאי גרין במלחמת ההתשה. הוא פיקד על הכוח של השייטת בפשיטה וקיבל את עיטור המופת על הקרב. הוא תיאר את הקרב ולא חסך מאתנו את הפחדים והלבטים שליוו אותו לפני הפעולה ובמהלכה. הוא אף אמר בסיום, שאינו בטוח שהמטרה של הפעולה הזו הצדיקה את מחיר הדמים הכבד. הוא סבור שחיל האוויר יכול היה להשיג אותה תוצאה לפחות ללא הפשיטה.

לאחר מכן הרצו אורי צפריר ואמנון פלד, לוחמים ומפקדים בסיירת מטכ"ל – אורי על הטבח במעלות ואמנון על מבצע אנטבה. הכותרת של הרצאותיהם הייתה משותפת – "ניצחונו של הכישלון. מאירוע מעלות ועד אנטבה". אורי צפריר דיבר על תחושותיו הקשות לנוכח הכישלון הצורב והאסון הכבד, שאותם הוא תיאר בלי לייפות דבר. הוא סיפר שהוא בן להורים שורדי שואה, כל אחד מהם – היחיד ממשפחתו, ואמר שהליכתו לסיירת מטכ"ל נבעה מהסיפור שלהם ומהתובנה שאסור שנהיה שוב חסרי אונים כמו בשואה. ומראות הטבח במעלות היו בעבורו, מהבחינה הזאת, מכה בפרצוף. במסגרת ההרצאה על מבצע אנטבה, הוקרן סרט אנימציה קצר באנגלית, על אמיר, לוחם בצוות שעליו פיקד אמנון, שהתמה המרכזית בו הייתה היותו בן לשורדי שואה והמשמעות של עובדה זו בתפקידו כלוחם במבצע אנטבה.

היה זה ערב מרתק ומרגש.

שלושת המרצים קיבלו כמתנה את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* הצלילים עולים והלב נרעד – מופע של שלום חנוך בצנובר. האולם מלא עד אפס מקום, מבני נוער ועד הסבים שלהם. לצדו של שלום שניים מזקני השבט, מאבות המזון של המוזיקה הישראלית – אלי מגן שניגן על קונטרבס, גיטרה בס ושר ומשה לוי (שעם השנים דומה יותר ויותר לשלום חנוך) על הקלידים ואקורדיון. לצדם שני נגנים צעירים שטרם פגשתי – המתופף עופרי נחמיה ורפאל כהן על הגיטרה החשמלית.

שלום פתח בשישה שירים חדשים, מתקליטו החדש. צריך הרבה ביטחון עצמי לפתיחה כזו, עם רצף של שירים בלתי מוכרים. "לשירים האלה הקהל מקשיב. לשירים המוכרים אתם כבר לא מקשיבים. אתם שרים". אח"כ הוא עודד את הקהל לשיר את שיריו המוכרים מכל הזמנים.

גדלתי על שלום חנוך, או אולי נכון יותר שגדלתי עם שלום חנוך. וכל שיר זרק אותי לתקופה אחרת בחיי, שבה הייתי בהופעה או קניתי את התקליט. החל ב"אדם בתוך עצמו" ב"צוותא", בשנות השבעים, ליל אהבה בצמח, "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח" בפארק הירקון בשנות השמונים, "יציאה" ביקב הגולן ועוד מופעים רבים; כנראה שהוא הזמר שצפיתי במספר ההופעות הרב ביותר שלו. ובשנים האחרונות – מופע בפארק ראשל"צ שחלקו השני היה מופע האיחוד של להקת "תמוז" והמופע המשותף עם מתי כספי באמפי-שוני. ושירי הסיום במופעים לזכר מאיר אריאל. הלכתי להופעה עם בתי הצעירה שבגילה הלכתי ל"אדם בתוך עצמו" ועם בני האמצעי שבגילו צפיתי ב"מחכים למשיח", וכל כך נהניתי לראות אותם מכירים ושרים את השירים שנולדו שלושים שנה ויותר לפניהם.   

המופע היה מצוין, הנאה גדולה. אושר של ממש. גם הקהל הגולני היה נהדר ושלום חנוך ממש התמוגג. ובתחושה שלי – גם אריק איינשטיין ומאיר אריאל היו שם.

          * ביד הלשון

עשהאל – אחד משני האזרחים שחתרו למגע, פעלו בגבורה, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הטבח בבאר שבע, ששמו טרם פורסם (היורה השני, בעל החולצה האדומה) הוא תושב היישוב הקהילתי התורני עשהאל שבמועצה האזורית הר חברון.

עשהאל הוא יישוב בחבל יתיר, הממוקם בדרום יהודה, בין הנגב להר חברון. היישוב נישא לרום של 680 מ' וצופה על יער יתיר, היער הגדול בישראל והגדול בעולם שניטע בידי אדם באזור חצי מדברי. היישוב עלה לקרקע לפני עשרים שנה, ב-2002. שני הגרעינים הראשונים שעלו לנקודה נטשו אותה בשנים הראשונות. הגרעין השלישי שמנה תחילה שתי משפחות עלה לקרקע ב-2012 והפך אותה ליישוב של קבע, המונה 84 משפחות ו-250 ילדים. היישוב קלט בתוכו משפחות רבות מעקורי גוש קטיף.

היישוב נקרא על שמו של עשהאל בן צרויה, מגיבוריו של המלך דוד, אחיהם של יואב, שר צבאו של דוד ואבישי. על פי דברי הימים, צרויה הייתה אחותו של דוד, כלומר עשהאל ואחיו היו אחייניו. עשהאל נרצח בידי אבנר בן נר, שר צבאו של שאול. כנקמה, יואב בן צרויה רצח את אבנר. "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמ"ב ב, יח).

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: מכופף הבננות

מכופף הבננות / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.9.21

כיוון שערבי החג בחגי תשרי השנה הם ימי שני, הפינה הזו היא היחידה שאנו משדרים החודש. לכן, אני מאחד לפינה אחת, שני תאריכים שבנסיבות אחרות הייתי מקדיש להם שתי פינות נפרדות. ב-1 בספטמבר חל יום הולדתו ה-75 של שלום חנוך. ב-10 בספטמבר חל יום השנה העשרים לפטירתו של המעבד אלכס וייס.

על שלום חנוך אין צורך להכביר מילים, וכאן בפינה השמענו שירים רבים שלו. אולם אלכס וייס הרבה פחות מוכר, בוודאי בקרב המאזינים הצעירים. וגם המקצוע שלו – מעבד מוסיקלי, כמעט ונעלם מן העולם.

היום מקובל שזמרים כותבים את המילים והלחן של שיריהם. יש בזה הרבה יופי, בוודאי כאשר מדובר ביוצרים מוכשרים כמו שלום חנוך. לעתים זה מביך. אבל פעם היה פה סיידר. משורר היה משורר, פזמונאי היה פזמונאי, מלחין היה מלחין וזמר היה זמר. והיה מקצוע נוסף – מעבד מוסיקלי. המלחין כתב את המנגינה של השיר והעביר אותה למעבד. המעבד סידר ואירגן את המנגינה, התאים לה את הקצב, את הסגנון, את הסולם, את הקולות, את התזמור וכתב את התפקיד של כלי הנגינה השונים. היום, בדרך כלל המלחין גם מעבד את שיריו ולכן תפקיד המעבד כבר לא ממש קיים. בהופעות ותקליטים יש מנהל מוסיקלי, שמבצע חלק מהעיבוד, לצד המלחין.

אלכס וייס, שלפני עשרים שנה בדיוק נפטר בגיל 72, היה מטובי המעבדים המוסיקליים בישראל. הוא היה מוסיקאי מוכשר מאוד, אך כמעט לא כתב לחנים. לעתים כתב מוסיקה לסרטים. בשירונט מופיעים רק שני שירים בלחנו – "הדודה מחדרה" ו"שיר כובש עשרה". את עיקר כשרונו הקדיש לעיבוד.

הוא עיבד מוסיקה לטובי הזמרים והיוצרים, ובהם להקת "התרנגולים", "גשר הירקון", אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, "הצ'רצ'ילים", "הטוב הרע והנערה", צביקה פיק, אושיק לוי, נורית גלרון, אריק לביא, אילנית, חבורת בימות, צמד דרום, מוטי פליישר, רבקה זוהר ועוד רבים וטובים. הוא נהג להוסיף לשירים שעיבד קטעים אינסטרומנטליים. אחד ממאפייני סגנונו, היה שילוב של מוסיקה קלה עם מוסיקה קלסית, כולל שילוב של קטעים שלמים מתוך יצירות קלסיות בתוך שירי זמר.

אז איך מחברים את שלום חנוך, מלחין המעבד בעצמו את שיריו, לאלכס וייס, שעיבד לחנים של אחרים? המחבר ביניהם הוא אריק איינשטיין. החיבור נקרא "מזל גדי". מזל גדי הוא תקליט מופת של אריק איינשטיין משנת 1968, תקליט הסולו השני שלו, ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם שלום חנוך. אריק איינשטיין כבר היה אז כוכב גדול במוסיקה הישראלית. שלום חנוך, בן ה-22, יוצא להקת הנח"ל, היה צעיר בראשית דרכו. אריק איינשטיין התאהב בשלום חנוך, פרס עליו את חסותו, והזמין אותו להפיק יחד אתו תקליט שלם. בכך החל אריק את מה שהיה ממש למפעל חיים שלו – אימוץ אמנים צעירים והצבתם במרכז הבמה. כעבור שנתיים, בתקליטים "שבלול" ו"פלסטלינה", הקפיד אריק לתת לשלום קרדיט שווה לשלו על עטיפת התקליט, וכך עשה בהמשך הדרך עם מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבנר קנר, קלפטר, פיטר רוט וגיא בוקטי.

אריק איינשטיין הוציא את התקליט לאחר פירוק להקת "החלונות הגבוהים". התקליט כולל 12 שירים, שאת מילותיהם כתבו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל ושני שירים הם של המשוררות לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס. שלום חנוך כתב את המילים למחצית משירי התקליט והלחין את כל 12 השירים. אלכס וייס עיבד את כל השירים, וטביעות אצבעותיו נוכחות בהם מאוד. וייס היה מעבד הבית של חברת התקליטים סי.בי.אס. והמנצח של תזמורת סי.בי.אס. שירי התקליט הוקלטו בליווי של התזמורת. לאחר התקליט הזה, אריק איינשטיין, בועז דוידזון ושיסל הקימו חברת תקליטים עצמאית, "הגר". ושלום חנוך לא עבד יותר עם מעבדים. אריק ושלום פנו למוסיקת רוק. "מזל גדי" הוא מעין תקליט מעבר בין התקופה הראשונה והתקופה השניה בקריירה של אריק איינשטיין.

השירים ששלום חנוך כתב גם את מילותיהם הם "האדון הרופא" המוכר יותר כ"דוקטור דוליטל", "האיש השוקע עם שמש", "מה שהיה היה", "לילה" שאותו כתב והלחין בגיל 16, "כשנופל כוכב" ו"כהה כהה". שאר השירים: "רוח רוח", "מדוע הילד צחק בחלום", "כתר של זהב", "הימים הארוכים העצובים". השיר שבחרתי להשמיע מתוך התקליט הוא שירו של מאיר אריאל "מכופף הבננות". הבחירה לא הייתה קלה, כיוון שכל השירים, אחד אחד, מקסימים. טבעי היה שאבחר באחד מן השירים ששלום כתב, אך בחרתי ב"מכופף הבננות". סיבה אחת לבחירה היא שהיה זה השיר המצליח ביותר בתקליט, ולכן על העטיפה, ליד כותרת התקליט, הוא מוזכר בנפרד, כמקדם מכירות של התקליט. הסיבה השניה, היא טביעת האצבע המאוד ייחודית של אלכס וייס בעיבוד השיר, ובעיקר הפתיח והסיום של השיר, בנגינת נֶבֶל-פה. נבל-פה הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר. הכלי מורכב מלשונית מתכת גמישה המחוברת למסגרת ברזל או פלדה יצוקה, כך שהיא נמצאת בין זרועות המסגרת. קצה לשונית זו מוחזק בפיו של הנגן, והוא פורט על הלשונית עם אצבעותיו כדי להפיק תווים. על ידי שינוי כמות האוויר בפה, נוצרים הצלילים.  

בשנותיו האחרונות היה מאיר אריאל יהודי מאמין. אבל כל חייו הוא חיפש תשובות לסודות הבריאה. בשירו המוקדם "נוגה" הוא מבקש לראות את זה אשר משכין שלום באהובתו הישנה לצדו. וכאן הוא מתפעל מיפי צורותיהם של הפירות והירקות. מי נותן להם את הצורה המיוחדת שלהם?

התשובה הניתנת בשיר, היא שמדובר בייצור פלאי, איזה מין ענק גמד, שעובר בלילות בבוסתנים ובמטעים, עושה חריץ במשמשים, מנקב נקבוביות בתפוזים, שם רקבוביות בפירות הרקובים, מסמן את הפלחים באבטיחים, מושך את הפטמות בלימונים, והוא מספר שכמעט חטף שוק כשראה מה הוא עושה לארטישוק. אבל יותר מכל אוהב הוא לכּופף בננות. אגב, נכון לומר לכופף בננות, בכ"ף רפה. אבל מאיר אריאל, שהכיר היטב את כללי הדקדוק, בחר משום מה בצורה השגויה.

במשך השנים הוקלטו גרסאות כיסוי לשיר, של שלום חנוך, רמי קליינשטיין, מזי כהן, יוני בלוך וגרסה של שב"ק ס' במילים חלופיות. אבל יותר מכל אני אוהב את הגרסה המקורית של אריק איינשטיין עם נבל הפה.

שיר מצחיק, חביב ומקסים, שנחגוג באמצעותו את יום הולדתו העגול של שלום חנוך ונזכיר את אלכס וייס.

הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים

בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?

מופיע לו פתאום מאי משם או אי מזה

אפס איזה מין גמד ענק, אני חושב כזה

השד יודע איזה שד אותו כל כך מריץ

לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ

בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות

ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

אבטיחים הרי ראיתם בצדי דרכים

עכשיו אתם יודעים מי מסמן את הפלחים

תודו שככה לא היה בכלל נראה פלפל

לולא מיודענו הזריז גם בו טיפל

זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים

אה, נו, תנחשו מה הוא עושה לרימונים

אני צריך לומר לכם, כמעט חטפתי שוק

כשרק שמעתי מה שהוא עושה לארטישוק

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

לראות אותו אפשר עם איזה אינפרא צעיר

אם כי מה שרואים זה רק הפס שהוא משאיר

תרד אל הבננות, אם אתה לא מפונק

ושם, אומרים, אולי תוכל לשמוע את הקנאק

הוא את כל התפקיד הזה עתיר המעשים

ירש מאבותיו הנפילים הננסים

מהם למד הוא טריקים מדי לילה בלילו

אבל כיפוף בננות זאת ההברקה שלו

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…    

פינתי השבועית ברדיו: צרות טובות

צרות טובות / השלושרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.6.21

מדי שנה מתקיים באוניברסיטת בר-אילן הכנס האקדמי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי!". בשנה שעברה, בשל הקורונה, הכנס לא התקיים והשנה הוא שב ומתכנס.

אני משתדל בכל שנה להגיע לכנס ואף הרציתי בו פעמים אחדות. הכנס של 2021 מתקיים היום, אך לא הצלחתי להתארגן ולהשתתף בו.

בסופו של כל כנס, מוקדש ערב מיוחד לכבודו של יוצר מסוים, ומוענק לו עיטור הוקרה מטעם הכנס. השנה העיטור מוענק לפזמונאית שמרית אור. כיוון שלא נכחתי היום באירוע, לפחות אקדיש לה את הפינה.

שמרית אור היא בתו של המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

שמרית אור היא יוצרת בולטת מאוד ובעלת זכויות רבות בזמר הישראלי, ולא בכדי עוד לפני העיטור שקיבלה היום היא גם כלת פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס כינור דוד.

שירה הידוע ביותר ופסגת הקריירה שלה היה "הללויה", שזיכה את ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

תחילת דרכה הייתה דווקא כשחקנית. היא השתתפה בהצגות ובהן "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהרכבים המקוריים שלהם.  

היא למדה משחק בביה"ס לתיאטרון בית צבי. שלום חנוך היה בן כיתתה, ושם נרקם שיתוף הפעולה ביניהם, שאחד מפירותיו הוא השיר שנאזין לו היום. הם גם כתבו יחד את השיר "סתיו" של חדווה ודוד.

לאחר שנים ספורות על הבמות היא פרשה מעולם התיאטרון והתמקדה בכתיבה – כפזמונאית ומתרגמת. היא שיתפה פעולה עם טובי המלחינים, ובהם מתי כספי שהלחין משיריה ובהם "שיר היונה" ו"עוד תראי את הדרך", בועז שרעבי שהלחין ושר את "אצלי הכל בסדר" ו"תני לי יד". שירים שלה הפכו ללהיטים גדולים שכבשו את צמרת מצעדי הפזמונים ומצעדי הפזמונים השנתיים כמו "כל חיי" של אבי טולדנו ו"גלגל ענק" של גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש". מלבד "הללויה" ו"גלגל ענק" אור כתבה לגלי עטרי גם את "נסיך החלומות" המוכר כ"ולנטינו" ו"יש לך שמש". אחרי שגלי עטרי נפרדה מלהקת "חלב ודבש" ולאה לופטין החליפה אותה, המשיכה שמרית אור לכתוב להם, וכתיבתה הניבה להיטים כמו "אולי עוד קיץ" ו"יחד". להיטים נוספים שלה הם "אל הדרך" של אילנית, "חלקת אלוהים הקטנה" של יגאל בשן, תרגומים כמו "אני חוזר הביתה", שירי ילדים כמו "אמת או חובה" ו"איזידור" ועוד ועוד.

אנחנו נאזין היום ל"שלושרים" בשירם של שמרית אור ושלום חנוך "צרות טובות". "השלושרים" היא שלישיה שפעלה בשנים 1969-1967 ביוזמתו של בני אמדורסקי הוותיק שצירף אליו את שני בוגרי להקת הנח"ל וקיבוץ משמרות הצעירים שלום חנוך וחנן יובל. בשיר הזה, חנן יובל היה הסולן.

שלום חנוך נתן את המנגינה לידידתו שמרית אור והיא כתבה את המילים. בשם השיר יש משחק מילים. למילה צָרָה שני פירושים. האחד הוא דבר רע, מצוקה. השני הוא כינוי לאישה במערכת יחסים פוליגמית ביחס לרעותה. כלומר אשתו האחת של הגבר היא צרתה של אשתו האחרת. המילה נובעת כנראה מכך שהנשים הללו מתחרות ביניהן על אהבת הבעל וקרבתו, ולכן כל אחת מהווה צרה לרעותה. אני נותן לכך פירוש נוסף – צרה במובן של אויבת, כי בלשון התנ"ך צר פירושו אויב. השיר אכן עוסק בשתי אחיות תאומות, שכל אחת מהן היא אהובה של המספר, אך הן אינן יודעות זו על זו.

אפשר לפרש את כותרת השיר "צרות טובות" כביטוי הסלנג לבעיות הנובעות משפע, כמו שפע כסף וכו'; אמירה שאלה אולי צרות אך הן צרות טובות. ואפשר לפרש זאת כשתי הצרות, שתי האהובות במקביל, שכל אחת מהן טובה למספר. מצד שני, אם הן אינן יודעות זו על זו וזו על זו, משמעות המושג צרה מתעמעמת.

שמרית אור כתבה את השיר על פי הזמנה לגבר, והיא כתבה אותו בלשון זכר וכסיפור של גבר על שתי אהובותיו. שתיהן עלמות יפות והן תאומות. הן כל כך דומות העלמות, אולי הן אפילו תאומות זהות. והן אינן יודעות אישה על רעותה. עם כל אחת מהן הוא מבלה במקום אחר ובשעה אחרת של היממה. את האחת לקח להרים לראות בזרוח החמה ואת השניה ליערים לראות בשקיעתה. והוא אוהב את שתיהן, "זו שלי הייתה וזו שלי".

אבל זה לא יכול להימשך כך לעד, והמלאכים מדרבנים אותו לבחור כבר. והשיר מסתיים ללא פתרון – מה אעשה? במי מהן אבחר?

שלום חנוך הקליט את השיר מחדש במופע ובתקליט "יציאה", גם חנן יובל הקליט אותו בנפרד, חנן יובל שר אותו גם עם "החברים של בני", הלהקה המנציחה את בני אמדורסקי ויש ביצוע יפה של גידי גוב ושייקה לוי מתוך "שירים מלילה גוב". אחרי לבטים בחרתי להשמיע את המקור – השלושרים.

בעירי היו שתי עלמות

שתי עלמות יפות ותאומות.

הן היו תמיד כל כך דומות,

כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,

זאת שלי הייתה וזאת שלי,

ככה באו לי צרות טובות

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים

כדי לראות בזרוח החמה

ואת השניה ליערים

לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי…

איך שהימים חולפים מהר

ואיך הליל הולך ומתקצר,

והמלאכים רומזים לי כבר –

מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי…