שיר השירים ח: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי? אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ, אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי. אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי, תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

שלוש פעמים נאמר בשיר השירים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" וזו אותה שבועה, בניואנסים קלים שונים – לא להעיר ולא לעורר את האהבה עד שתחפץ. התנ"ך אינו אוהב חזרות, ומקובל שאין אות מיותרת. וכשיש חזרות, זו "הרמה להנחתה" למדרש. על פי המדרש, החזרה נובעת מכך שמדובר בשלוש שבועות שונות. "מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ" – זו קריאה לא להחיש את הגאולה, להמתין בשקט ולאפשר לה להופיע בעִתה. המדרשים הללו, שנכתבו לאחר מרד בר כוכבא, מבטאים חשש מפני רוחות לאומיות ומיסטיות שעלולות להמיט אסון.

ישנן גרסאות שונות לשלוש השבועות, ועל פי אחת מהן מדובר בהשבעה אחת לגויים לא להתעמר יותר מדי בעם ישראל ובשתי שבועות לעם ישראל. אולם הגרסה המוכרת והנפוצה היא שלוש שבועות לעם ישראל: לא לדחוק את הקץ, לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים.

לא לדחוק את הקץ, כלומר את קץ הגלות, את הגאולה. אין לדחוק בה. עלינו לשבת ולהמתין באופן פאסיבי עד שיגיע משיח צדקנו ויגאל אותנו, גאולה נסית.

לא לעלות בחומה – אדם פרטי יכול לעזוב את הגלות ולעלות לא"י, אבל עליה לאומית, המונית, של עם ישראל, כדי לשנות את מציאות חייו, אסורה.

לא למרוד בגויים – להשלים עם מצב הגלות והשעבוד, לכופף את הראש ולא למרוד. ובוודאי לא לעלות לארץ ולהקים מדינה ללא הסכמתם.

בראשית הציונות, נשלף המדרש ההזוי הזה כנשק בלתי קונבנציונלי של החרדים שוללי הציונות, נגד הציונות. עד היום הסאטמרים טוענים שהשואה היא העונש של הקב"ה לעם ישראל על הפרת השבועות. הציונות הדתית נאלצה להתמודד עם האתוס הזה בדרכי מדרש יצירתיות. למשל, לאחר הצהרת בלפור ואימוצה בידי חבר הלאומים, טענה הציונות הדתית שמעתה אין המדובר עוד במרד בגויים, ולכן המדרש אינו רלוונטי עוד. ומה על העליות שקדמו להצהרת בלפור? לא הייתה זו עליה בחומה, כי היא הייתה מדורגת, ולא עליה של עם ישראל כולו בפעימה אחת.

כמה אסונות נחתו על העם היהודי בשל דבקותו במדרש הטיפשי הזה; כמה רדיפות ובראש ובראשונה השואה. הציונות היא בראש ובראשונה מרד באתוס הזה.

בפואמה "מסדה" משתמש יצחק למדן ב"הִשְׁבַּעְתִּיכֶן", הנטולה משיר השירים, בהיפוך משמעות מדרשי, במסר ברור האומר: כן תעירו וכן תעוררו את רצון הגאולה שבעם.

הִשְׁבַּעְתִּיכֶן, יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם גַּם מִפֹּה רֵיקוֹת תָּשֹׁבְנָה
לְגַשֵּׁשׁ בֶּחָלָל הָרֵיק!
הִשְׁבַּעְתִּיכֶן לַחֲבֹק אֶת חוֹמַת מַסָּדָה,
חָבֹק וְאַל חָדֹל,
וָלֹא – תְּקֻצַּצְנָה הַיָּדַיִם אֲשֶׁר מֵחִבּוּקָן
יִשָׁמֵט הַכָּל!

אם יש דמות רבנית שהיא היפוכה של תפיסת שלוש השבועות, זהו הראי"ה קוק, ובנו הרצי"ה קוק, שנשאו את דגל אתחלתא דגאולה, ומדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. אך גם הרצי"ה קוק השתמש במילים "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כנימוק להתנגדותו לעליית יהודים להר הבית.

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ?

הפסוק הזה מנצנץ בשירה הקסום של נעמי שמר "לחם האוהבים":
רָאִיתִי נְסִיכָה עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר.

אלתרמן, ב"שירי עיר היונה", שואל:
מִי זֹאת עוֹלָה? עוֹלִים בְּאֵר וָנִיר,
עוֹלוֹת חַמָה עִם לְבָנָה, סוֹאֶנֶת
עוֹלָה הָאָרֶץ, חֲשׂוּפַת טְרָשִׁים,
לִהְיוֹת לוֹ חוֹתָמָיו הַחֲדָשִׁים.

אלתרמן שואל, מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר אל הארץ ומתרפקת אליה, מתחברת אליה. ומתוכה עוֹלִים בְּאֵר וָנִיר, עוֹלוֹת חַמָה עִם לְבָנָה, סוֹאֶנֶת עוֹלָה הָאָרֶץ. כל אלה עולים לקראתה מן האדמה ומן השמים שמעליה.

חוֹתָמָיו הַחֲדָשִׁים מרמז לחוֹתָם המופיע בפסוקים הבאים. ארץ ישראל מטביעה את חותם הברית, כמו בריתו של אברהם אבינו – ברית בבשר, בעולים אליה ממדבר העמים.

עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה, חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה, חִבְּלָה יְלָדַתְךָ. שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.

כמה איום ונורא הפסוק הזה, הקושר את האהבה, המעניקה חיים, למוות דווקא. איזוהי אהבה המתקשרת למוות? זו שמלווה אותה קנאה. זה סוג האהבה, אם נכון להגדירה בשם זה, המהווה רקע "רומנטי" למעשי רצח ולמעשי התאבדות.

השירה העברית כמו שירת שפות אחרות, אהבה את האהבה הקשה הזאת, שיש בה דרמה והיא, לכאורה, מעניינת יותר מאהבה שלוה, שמה יש כבר לספר עליה? כך לדוגמה אלכסנדר פן ב"וידוי"; שיר מקסים, אך מזעזע:

הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ.
הוּא יָבוֹא פִּתְאֹמִי, כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר – מִיָּדֶיךָ יָבוֹא
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי.

ובשירו של אלתרמן, "ניגון עתיק":

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.

ואלו רק דוגמאות בודדות. דור משוררים זה, ואלתרמן בראשו, הם המשוררים האהובים והנערצים עליי, אך איני יכול להתעלם מהצד האפל העולה בשירים אלה.

בצלאל אלוני הלחין את הפסוקים האלה ואת הפסוקים הבאים, בעבור עפרה חזה.

אביתר בנאי לקח את הפסוק למקום אחר. בשירו "אותיות פורחות באוויר" הוא מתאר החלטה לשינוי מהפכני בחיים, שריפת גשרים והליכה קדימה בלי להביט אחור. ואז מופיעות המילים "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה", במעין אמירה שגם הפרידה היזומה, כרוכה בקרע קשה, כי האהבה למה שהיה, עזה כמוות.

באמצע הלילה
אני מתעורר
הלב מלא
אני מוזר לכולם
וזר לעצמי
בלי מקום בעולם
אולי צריך להיגמר
כדי מחר להתחיל
במקום אחר
הגיעה השעה
משליך גפרור בכוונה

יומנים נשרפים
אותיות פורחות באוויר…

אנ'לא יודע לאן
אני ממשיך מכאן
פשוט מוכרח ללכת.
משאיר זאב בודד
וערפל כבד
תמונות על הקירות
מדליק את האש
ומבקש
לא להביט לאחור
עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה
שַׁלְהֶבֶתְיָה.

ב"שירי עיר היונה", אלתרמן משוחח עם הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ", וכותב:
וְחוֹתָם עַל לִבּוֹ שָׂמִים
וּמְחַדְּשִׁים אֶת בְּרִיתָם עִמּוֹ
וּפוֹקְחִים בּוֹ כֹּחוֹת סוּמִים –
אוֹן אָבִיהוּ וּבְכִי אִמוֹ.

החותם הזה, המחדש ימי ישראל כקדם, הוא חוֹתָם אהבת החירות, שהיא עַזָּה כַמָּוֶת, חוֹתָם שַׁלְהֶבֶתְיָה של אהבת המולדת.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ.

כמה מקסים ונפלא הפסוק הזה, על אהבה סוערת, בלתי נכבית, בלתי נשטפת.

יוצרים שונים לקחו את המילים האלה למקומות שונים.

חוה אלברשטיין נאמנה למקור, למסר של הפסוק. היא הרחיבה אותו בשירה "מים רבים":

מים רבים רבים
לא יכבו את האהבה.

אם אהבה היא אש,
לא יכבו את האהבה.

אלף שוברי גלים,
לא יעצרו את האהבה.

היא אוכלת, היא שותה הכל,
היא צמאה, היא רעבה.
אל תיגע בה, כי היא לא תחמול,
היא תבלע אותך.

לחש ורפואות,
לא ירפאו את האהבה.

אם היא שריטה בלב,
לא ירפאו את האהבה.

כמו קוצים, חדה ודוקרנית,
וצורבת כל הזמן.
גם אם הכאב נרגע תמיד,
ישאר סימן.

נתן זך קובע, במילים אלו, ש"מים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה", בשירו "במה להמתיק ימים"; השיר הפותח את ספרו "כל החלב והדבש".

במה להמתיק ימים אם לא בשירים.
במה להמתיק? עלמים ישמעו
וירקדו חלומים, נערות תמחינה דמעה. ישישים,
כטוב ליבם הטוב בשירים, ישכחו
את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק?
ילדים
מנותקים מביתם במרחקים
או בעצם ביתם הרע
יהיו להם שיריו של משורר זה ניחומים
אף הוא כמה לנחמה.
ידעו שנכתבו בערבים
ידעו שנכתבו באהבה
יעמדו לפניהם כמו לפני ימים
ומים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה
וכשישתו מהם – יעלו מהם צלילים
עולזים וירקדו עימם ברגל יחפה
על כל הרים
שבם שימחה לעד עצבת ילדים,
זיכרון נעוריהם הרע.

"שיר מים רבים" של מאיר אריאל עוסק בכמיהה של המים למצבם הבראשיתי, טרם בריאת העולם, שההגמוניה הייתה שלהם. השיר מסתיים במילים:

זהו עצב של מים רבים,
שרוצים להציף לי את העולם
כמו בימים הטובים שלהם,
כשהכל פשוט הכל היה מים.

ולכאן לקח דני סנדרסון את הפסוק:

אלף כבאים
לא יצליחו לכבות אותי.
מלמטה הסולם עולה
להתקרב אלי הוא מנסה,
מגיע?
לא מגיע, לא מגיע.

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף. וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת, אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.

בניגוד למדרש הרואה בעליה בחומה איסור על שבועה, בני ארץ ישראל בימי בית שני, המשנה והתלמוד גינו את יהדות בבל, שלא עלתה בחומה, ובכך פגעה פגיעה קשה בשיבת ציון. במסכת יומא מתוארת דרשה בטבריה בגנותה של בבל, והיא מופיעה בתוך סיפור על מפגש בין ריש לקיש, הארצישראלי, לבין רבה בר בר חנה, שבא מבבל. ריש לקיש שחה בירדן, ורבה בר בר חנה התקרב אליו והושיט לו את ידו לשלום. הגיב ריש לקיש: "באלוהים! אני שונא אתכם, שנאמר: 'אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף. וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז' ". אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף , שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארץ שהרקב שולט בו.

מבחינת ריש לקיש, יהדות בבל היא האחות הקטנה של א"י, בפניה עמדו האפשרויות לעלות כחומה או כדלת. אילו עלו כחומה, יחד, בחוזקה, היינו בארץ בנויים כטִירַת כָּסֶף; חסונים, בנויים לתלפיות. כיוון שבחרתם לעלות כדלתות, דלתות מסתובבות, דלתות שנפתחות ונסגרות, נמשלתם לעץ ארז רקוב.

האמירה הזאת מזכירה את קריאתו של חיים ויצמן אחרי הצהרת בלפור: "עם ישראל אייכה?!" כאשר העם לא ניצל את ההזדמנות ועלה כחומה לארץ ישראל. וזו הייתה טענתו של ריש לקיש על יהדות בבל אחרי הצהרת כורש. אילו מאסה בגולה ועלתה בחומה לארץ ישראל, כאיש אחד בלב אחד, כוחה של ארץ ישראל ושל הריבונות היהודית על ארץ ישראל, הייתה גדולה לאין ערוך, ואולי הייתה נמשכת הלאה, עוד דורות רבים.

כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן. נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים. אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי. בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים.

זו סצנת הסיום של שיר השירים – פגישה אקראית של הדוד והרעיה בגנים. הדוד מטייל עם חבריו, ופתאום שומע את קולה. קולה גילה את מקום המצאה. הוא מבקש ממנה לשיר לפני חבריו. כנראה, מתוך כבוד לחברים, שלא לביישם. היא שרה, אך בשיר היא קוראת לו: "בְּרַח דּוֹדִי". ברח יחד אתי, קח אותי ונברח. והמדרש: הקב"ה מבקש מכנסת ישראל, שתשמיע בפניו קול תפילה ולימוד התורה, שאף מלאכי השרת הנלווים אליו ישמעו. כנסת ישראל עונה לקב"ה בתחינה ותפילה, שיקחנה עמו ויוציאנה מן הגלות ויביאנה במהרה אל א"י ואל הגאולה השלמה.

* 929

שירים השירים ז: שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית

לאחד משיריו היפים של מאיר אריאל שם מוזר: "שיר גנוב". למה גנוב? אולי בלשון סלנג – שיר מגניב?

לא. פשוט, זה שיר שמאיר אריאל לא כתב את מילותיו. הוא רק הלחין את מילותיו של שלמה המלך. "שיר גנוב" הוא עשרת הפסוקים הראשונים בפרק ז של שיר השירים. ועל כך נאמר: מים גנובים ימתקו.

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ. מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם? מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת נָדִיב? חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה. צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן. מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים? זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי: אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

בפרק השביעי של שיר השירים, אנו נחשפים לראשונה לשמה של הרעיה: שּׁוּלַמִּית. מצד שני, אם זה שם פרטי, מדוע מוסיף לה המשורר את ה"א הידיעה, הַשּׁוּלַמִּית? ולכן, יש פירושים לפיהם אין מדובר בשמה של הנערה, אלא השולמית במובן של בת העיר שלם. הירושלמית.

נתן אלתרמן כתב על השולמית. בעוד המשורר הלאומי ביאליק, כתב ברוח שיר השירים שירי אהבה אירוטיים ("קומי צאי", "בשל תפוח", "לא ידע איש מיהי") אלתרמן הרבה לכתוב בהשראת שיר השירים, שירים לאומיים. שיר השירים נתפס כמגילת הגאולה, על פי מדרש שיר השירים, ואלתרמן מגייס אותו לשירת הגאולה והתקומה הציונית. במאמריי לאורך פרקי המגילה, ציטטתי מדברים שכתב אלתרמן ברוח שיר השירים ב"שירי עיר היונה".

אלתרמן היה משורר לאומי, אך היטיב יותר מכל משורר לכתוב שירים אישיים, שירי אהבה נפלאים. גם בהם היו רמזים של שיר השירים, כמו "תשוקתי אליך, ואלי – גנך", ב"פגישה לאין קץ", המתכתב עם הגן הנעול בשיר השירים. אבל הזיקה החזקה שלו לשיר השירים, היא דווקא בשירתו הלאומית.

את "שולמית" כתב אלתרמן ב-1946, לאחר השואה וטרם הקמת המדינה, בשיא המאבק בבריטים, התקופה עליה כתב בדיעבד את "שירי עיר היונה". משה וילנסקי הלחין את השיר ושושנה דמארי שרה אותו. בשנות ה-80 שם טוב לוי כתב לשיר לחן חדש, עבור אריק איינשטיין.

עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.

הוֹי הוֹי…

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר – הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!

הוֹי הוֹי…

תחילתו של השיר נראית כשיר אל אהובה. "בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית! שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל. שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ". המשפט הבא מתחיל לבלבל: "כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". אולם עדין יתכן שמדובר בשיר אהבה אישי, שבו מדמה המשורר את יופיה של אהובתו ליופיה של ארץ ישראל, ברוח תיאורה של השולמית: "אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" וכד'.

אולם בהמשך מתבהר השיר בהדרגה, כשיר שעוסק בגאולה לאומית, כשהוא פונה אל ארץ ישראל ושר לה את שירת הגאולה הקרבה.

"אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב, דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד. אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף. דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!" אהבת הארץ דורשת מסירות אין גבול, לקום גם יחיד מול אלף – זו השבועה לשולמית. בניגוד לפרשנות על שלוש השבועות בשיר השירים, כשבועה לפסיביות, השבועה לשולמית על פי אלתרמן הפוכה – שבועה לא להיכנע לצל החרב, כי כניעה כזאת מעידה על כך שאהבת הארץ קלוקלת. השבועה היא למסירות נפש ללא גבול.

"אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית". אנו נמצאים כשגבנו אל הקיר ומעל ראשנו תלויה החנית. אך ממצב כמעט נואש זה, נתנער, בזכות שבועתנו לשולמית, וכך נזכה לשמוע את שיר השולמית, שיר התקומה.

אלתרמן רואה בעיני נביא את התקומה, את השמחה הגדולה והשירה הגדולה הצפונה בה: הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד! עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ, עוֹד יוּשַׁר", הוא מבטיח, ומעורר את קוראיו: "הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!"

ובשיר לאומי שבו מתכתב אלתרמן עם שיר השירים, הוא מתכתב גם עם התכתובת של ביאליק עם שיר השירים, בשיר האהבה האישי "בשל תפוח": "גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן".

גם נעמי שמר כתבה על השולמית. היא כתבה עליו במישור הרומנטי, האישי. וכמו ברבים משיריה, היא כתבה כגבר לאישה.

כמעט לכל שיריה, כתבה נעמי שמר את המילים ואת הלחן. היא הלחינה אך ורק שירים של גדולי המשוררים, כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן ורחל. אך כמעט לעולם לא כתבה מילים ללחנים של אחרים. יוצא מן הכלל הוא מתי כספי.

באמצע שנות השמונים העביר מתי כספי לנעמי שמר שתי מנגינות שכתב, וביקש ממנה לכתוב להם מילים. נעמי שמר נענתה לאתגר, וכתבה שני שירים בהשראת שיר השירים. על האחד, "על ראש שמחתי", כבר כתבתי. השיר השני הוא "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית". ישנה הקלטה של מתי כספי ונעמי שמר מנגנים את השיר יחד, בארבע ידיים, ושרים אותו בדואט.

שיר קליל ועליז, שבו הכותב מזמין את השולמית לריקוד.

תני לי את ידך
ואני אתן
אתן ידי לך
אם נא מצאתי חן
ככה נרחף
ניסחפה במעגל
(אי שולה שולמית)

צעד תימני
הצלבה משמאל
ועוד מבט אחד
שאומר הכל
יד על הכתף נסחפה במעגל

שובי אל הקן
שבנינו יחד
השולמית
(שלנו)
שובי ונחזה בך
שובי ונחזה בך
שובי הנה
שובי שולמית

ככה במחולות מחנים את
תחוגי מה יפו פעמיך בת
איך טופפת לך
מרחפת במעגל
(אי שולה שולמית)

אל תרשו לשולה
להתחמק
לא אל תרשו לה
שולה היא אשת חיק
יחד נרחף נסחפה במעגל

שובי אל הקן…

תני לי את ידך
ואני אתן
אתן ידי לך
אם נא מצאתי חן
יחד נרחף
נסחפה
במעגל.

נעמי שמר כתבה שירים רבים בהשראת שיר השירים, כפי שראינו בפרקים הקודמים, אולם לפרק ז הייתה לה כנראה חיבה מיוחדת, כי ניצוצות ממנו מנצנצים ברבים משיריה.

ב"אלף ב" מוציאה נעמי שמר את האותיות למְחוֹל המחנים, ברוח הפסוק "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם?"

ב"אחותי רוחמה" היא שרה לרוחמה "קוֹמָתֵך תָּמָר, אֹחַז בְּסַנְסִנָּיִךְ הַנִיחִי וַאֲטַפֵּס", בהשראת הפסוק: "אָמַרְתִּי: אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים".

אותו פסוק מנצנץ גם בשירה "תפוח בדבש": "רֵיחַ אַפֵּךְ לִי מָתוֹק כַּתַּפּוּחַ".

הדימויים הללו הסעירו גם את מאיר אריאל. מלבד הלחנתם ב"שיר גנוב", הוא השתמש בהם גם בשירו "בשדה ירוק":
וְהָיְתָה תְּחוּשָׁה שֶׁל תַּפּוּחַ
וְהָיִינוּ כָּל כָּך קְרוֹבִים לַנְּגִיעָה!
… עֲדָרִים גָּלְשׁוּ אֶל הַשֹּׁקֶת:
עַל שְׂפָתַי מַפָּלֵי שֵׂעָר!
… בְּשָׂדֶה יָרֹק, עַל גִּבְעָה תְּלוּלָה
רֵיחַ תַּפּוחִים נוֹדֶפֶת וּטְלוּלָה.

על ריח התפוח כתב גם יורם טהרלב בשירו "ריח תפוח אודם שני", שיר שלכל אורכו מופיעים ייצוגים של שיר השירים:

שובי ציפורת על כנף הרוח
כבר בגני פִּתח הסמדר
בושם לימון ניצת התפוח
גשם הלך וחורף עבר.

הו מי יביא לך זו האיגרת
מי יישאך כלה אל גני
קן לך אבנה על בד וצמרת
ריח תפוח אודם שני.

בואי נא בואי צביית החמד
בגד של טל לבשו השדות
כבר האדימה לנו השמש
ובגביענו יין אדום.

הו מי יטוס ידאה בשמיים
מי לך יביא בשורת האביב
מי יישאך כלה על כנפיים
מי אל גני אותך לי ישיב.

שובי נא שובי כי תם החורף
שחר חדש הקיץ הביא
שובי אלי קנך הציפורת
שובי צביה אל ערש הצבי.

וגם משה דור כתב ברוח פסוקים אלה, ואין זה מקרה שדווקא "הדודאים", ששמם נטול מ"שיר השירים", שרו אותו, ללחנו של יוסף הדר:

נד אילן
צמרתו ליטף הרוח
ונשק עליו

שם בגן
יפתי קטפה תפוח
וצחוקה שנהב

לו אני אילן היא רוח
ונשקה אף לי
עוד תקטוף אותי תפוח
חינני

הו מתי היום יפוח
ואשא קולי
יפתי רדי לשוח
בגני.

על החיבור בין שיר השירים למתח הגאולה, יכול להעיד השם שכינו את עצמם חלוצי העליה מתימן, אנשי העליה הראשונה. הם עלו בשנת תרמב (1982). הם שיכלו את אותיות השנה – תרמב ל-בתמר, ואת העליה שלהם כינו במילות שיר השירים: אֶעֱלֶה בְתָמָר.

אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ.

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים.

צבי שרף הלחין פסוק זו והוסיף לו פסוק אחר, והשיר "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַם" הושר בפי חבורת הזמר של קיבוץ העוגן ולהקת "סקסטה".

על המגדים כתב והלחין עמנואל זמיר:

מְגָדִים לְרֵעִי בְּצִנְעָה מִי צָפַן?
שְׂחוֹק עָלִים גְּשׁוּמִים – מַה יָּרֹק הוּא!
וּטְרוּפָה שִׂמְחָתִי מִיֵּינָהּ כִּי שָׁכַר
וְרוֹגְעָה – עֲיָנוֹת בָּהּ יָשֹׁקּוּ…

אֶחֱזוּ לִי, לֵילוֹת וְיָמִים בְּרוּכִים
מִשְׁעוֹלֵי בְּשָׂמִים – אֶחֱזוּ לִי
בּוֹא רֵעִי, בּוֹא דּוֹדִי, גְּשׁוּמִים הֶעָלִים
הֵן לְךָ מִשֶּׁלְּךָ וְאַתָּה לִי.

ב-1949 עלה לקרקע מצפון לעתלית מושב עובדים דתי, שחלוציו היו עולים ממרוקו, אלג'יר, מצרים, טורקיה וספרד. זאב וילנאי הציע להם את שם היישוב, הלקוח מן הפרק שלנו: מְגָדִים.

חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.

* 929

שיר השירים ו: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי

אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ. דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, לִרְעוֹת בַּגַּנִּים

פסוק זה זכה לשני לחנים. האחד של רן אלירן והשני של גיל אלדמע.

וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים.

ליקוט השושנים מופיע בשירו של ביאליק "אחותי כלה", הגדוש בשיר השירים – וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים. השיר נכתב ב-1905 וזכה לשני לחנים, האחד של פאול בן חיים, והשני, המוכר יותר, של נעמי שמר. הלחן שומר על ההברה האשכנזית, המלעילית, שבה נכתב השיר.

קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל בֵּיתִי.

מִן הַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים סִפֵּךְ
זָהֳרֵי גִיל, זָהֳרֵי גִיל,
נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחָיִךְ;
צְאִי אֲלֵיהֶם, תַּמָּה, בָּרָה,
וּשְׁטָפוּךְ וְחִדְּשׁוּךְ,
וְהִקְרִינוּ אֶת עֵינָיִךְ.

עָבַר חֶסֶד אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף אוֹר, עַל כְּנַף אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.

גַּם בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי
פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ –
צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ;
אַף אֲנִי, אַף אֲנִי
אֶת אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה
וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ.

עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,
וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת,
צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!
וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ,
וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,
וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.

יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה
וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגָּיְא,
וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת;
אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי טָל,
פְּנִינֵי טָל –
אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.

אָסֹף אֶאֱסֹף קַרְנֵי אוֹר,
קַרְנֵי אוֹר,
וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים;
אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו,
צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז,
וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים.

יַחְדָּו נֵרֵד אֶל הַמַּעְיָן,
וְכָמוֹךְ, מָלֵא רֹךְ,
עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,
תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי
עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר
יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.

ועוד בשיר מהשפעת שיר השירים (אם בציטוט מדויק או צירופי מילים בהשראת שיר השירים): אֲחוֹתִי כַלָּה, דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ, רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" הוא מדרש שם של חודש אלול, באמצעות ראשי תיבות; אחד מרבים והיפה והמקובל שבהם. ראשי תיבות נוספים: "אחד לחטאת ואחד לעולה", "אינה לידו ושמתי לך", "איש לרעהו ומתנות לאביונים", "אשירה לה' ויאמרו לאמֹר", "את לבבך ואת לבב…". אבל ראשי התיבות הנפוצים והנכונים בשנים האחרונות הם: אני ל-אומן ואת לבד…

יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ. מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת?

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת – הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.

כפי שראינו בפרקים קודמים, שרה לוי תנאי הלחינה מקבצי פסוקים רבים משיר השירים. הפסוק הזה פותח את אחד המקבצים, והעניק לו גם את שמו: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי.

אִבֵּי הַנָּחַל מופיעים גם בשירו של נתן יונתן "הרדופים ליד החוף".

לֹא נִפְרַח כְּבָר פַּעֲמַיִם וְהָרוּחַ עַל הַמַּיִם
יְפַזֵּר דְּמָמָה צוֹנֶנֶת עַל פָּנֵינוּ הַחִוְּרוֹת
שָׁמָּה בֵּין אִבֵּי הַנַּחַל בְּשָׁעָה אַחַת נִשְׁכַּחַת
זִכְרוֹנוֹת אֵזוֹב שֶׁלָּנוּ מִתְרַפְּקִים עַל הַקִּירוֹת.

בְּלִי תּוּגָה כְּפוּפֵי צַמֶּרֶת בְּלוֹרִיּוֹת שֵׂיבָה נִבְדֶרֶת
בַּאֲשֶׁר יְפוֹת הַתֹּאַר בֵּין שְׁרִיקוֹת הָעֲדָרִים
תַּפְנוּקֵי גֵּוָן יַרְטִיטוּ בְּלֶכְתָּן לִרְחֹץ בַּזֶּרֶם
נִכְלָמִים נַשְׁפִּיל עֵינֵינוּ אֶל הַמַּיִם הַקְּרִירִים

לֹא נוֹסִיפָה עוֹד לָנוּעַ מִשְׁתָּאִים נַבִּיט בָּרוּחַ
אֵיךְ הוּא יַחַד עִם הַמַּיִם מְפָרְקִים אֶת הַסְּלָעִים
תְּאֵנָה חָנְטָה פַּגֶּיהָ וְהַנֶּשֶׁר הַיָּגֵעַ
אֶל קִנּוֹ חָזַר בַּחֹשֶׁךְ מִדַּרְכֵי הָאֱלֹהִים

הַרְדּוּפִים שֶׁלִּי כָּמוֹנִי וְכָמוֹךְ שֶׁכָּל יָמַיִךְ
אֶת פִּרְחֵי הָאוֹר שֶׁלָּנוּ אַתְּ פִּזַּרְתְּ לְכָל רוֹעֶה
לֹא עוֹפוֹת מָרוֹם אֲנַחְנוּ וְאֶל גֹּבַהּ הַשָּׁמַיִם
גַּם אַתֶּם גַּם אָנוֹכִי לֹא נַגִּיעַ כַּנִּרְאֶה

רַק בַּהַר עַל קַו הָרֶכֶס מִישֶׁהוּ מוֹסִיף לָלֶכֶת
מִן הַוָּדִי וְהָאֶבֶן לָרְכָסִים אֶל הָרוּחוֹת
עַד אֲשֶׁר בִּכְסוּת הָעֶרֶב יַחֲזֹר נוּגֶה אֵלַיִךְ
עִם פִּכְפּוּךְ פְּלָגִים עִם רַחַשׁ הַרְדּוּפִים לְיַד הַחוֹף.

אווירת העלומים של שיר השירים, מבוטאת היטב בשיר זה. בלוריות השיבה מייצגות את הגיל מתקדם של המשורר בעת כתיבת השיר, אולם זיכרונות עלומיו מתרפקים על הקירות. פיכחון הבגרות מתבטא בהשלמה עם העובדה ש"אֶל גֹּבַהּ הַשָּׁמַיִם – גַּם אַתֶּם גַּם אָנוֹכִי לֹא נַגִּיעַ כַּנִּרְאֶה". שיר השירים מיוצג בשיר גם במילים "תְּאֵנָה חָנְטָה פַּגֶּיהָ".

לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי, שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב.

* 929

שיר השירים ה: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם? דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק, עָבָר. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.

הרעיה מספרת לחברותיה, בנות ירושלים, על חלומה. "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" – החלום, שבו אדם רואה מהרהורי לבו. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" – הדוד מתדפק על דלתה, מבקש שתפתח לו, מכנה אותה בשמות חיבה רבים.

הציונות הדתית פירשה זאת כגאולה המתדפקת על דלתותינו. האם נחמיץ אותה? האם לא נשמע את הקול? זה לב המחלוקת בין הציונות הדתית לבין החרדים. הציונות הדתית התריסה כלפי החרדים, שאינם שומעים את הקול. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" – זה שם הספר של הגרי"ד סולובייצ'יק, מספרי היסוד של הציונות הדתית. הספר מבוסס על דרשה של הרב סולובייצ'יק ביום העצמאות השמיני של ישראל – תשטז 1956, שבה הציג את הקמת המדינה כנס של אתחלתא דגאולה וקרא לעם ישראל לא להחמיץ את האותות.

על בסיס שיר השירים, המתאר כיצד דופק הדוד על דלתה של הרעיה, אך זו מתעצלת לפתוח לו, עד אשר מאוחר מדי, "ְדוֹדִי חָמַק, עָבָר", הרב מתריע, שאם נתעלם מדפיקות הגאולה, נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית.

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידאנק, טרבלניקה ובוכנוואלד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית. בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צץ ועלה הדוֹד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!"

הרב תיאר בדבריו שורת הוכחות לכך שהדוד דופק בדלת: החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, ובעיקר ההתלכדות הנדירה של ארה"ב ובריה"מ שתמכו שתיהן בהחלט. ניצחון צה"ל על צבאות ערב במלחמת השחרור. ביטול יסוד מרכזי של התיאולוגיה הנוצרית לפיו העם היהודי איבד לנצח את ארצו. האטת תהליך ההתבוללות בעקבות הציונות והקמת מדינת ישראל. האנטישמים נוכחים שדם יהודי אינו הפקר. העובדה שהעם היהודי הרים יד להגנה עצמית ונקם באויביו שקמו עליו. ההיתר לעליה חופשית לכל יהודי בעולם עם הקמת מדינת ישראל, עובדה שמונעת שואה נוספת.

****

במחזור השירים "ילודי אישה" ב"שירי עיר היונה", מתאר אלתרמן את יתומי השואה, העולים בספינות המעפילים. אחד הבנים, המכונה "בֶּן הַשְׁדוּדָה", מתואר בדימוי הלקוח מן הפרק שלנו:
יָשֵׁן בֶּן הַשְׁדוּדָה, יָשֵׁן וְלִבּוֹ עֵר
וְכָל כֻּלּוֹ צָרוּר בְּרוּחַ סוֹאֲנָה –
שֶׁכֵּן כֻּלּוֹ, כֻּלּוֹ, כִּי סַעַר עֲבָרוֹ,
נִשָּא מִבְּלִי יֵדַע, כְּפֶלֶג בָּאָבִיב,
אֶל זוֹ אֲשֶׁר קָשְׁרָה לוֹ פְּתָק עַל צַוָארוֹ
וּבוֹ הוֹרִישָׁה לוֹ אֶת שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו.

בנספח לשיר "צלמי עולים", לקראת סוף "שירי עיר היונה", אלתרמן מדבר כבר על התקומה, על הימים שאחרי הקמת המדינה; אחרי מלחמת השחרור ובעיצומה של העליה הגדולה. הוא פונה אל האומה הצעירה, באמירה שהקוממיות עוד אינה ממוסמרת; עוד לא הגיעה עת המנוחה והנחלה, המנוחה ליגע. עדיין איננו אורחים קרואים ב"זְּבוּל" – היכל האומות, והאויב שהובס במלחמה, עוד מכין את הסיבוב הבא, "מִשְׁפַּט הַגְּמוּל", כי הוא לא השלים עם תבוסתו ועם עובדת קיומה של המדינה. הם מתכננים גְּמוּל. דלת החשבון – הנקם, עדיין פתוחה, ולכן, ידינו עדיין לא נוטפות מוֹר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל – ביטוי לשלווה ולשלום.

עוֹד לֹא קְרוּאָה וְלֹא בְּרוּכָה
אֶת בֵּין עַמָּיו שֶׁל זֶה הַזְּבוּל.
עוֹד לֵילוֹתַיִךְ לֹא מְנוּחָה,
כִּי גֵּיא חֶזְיוֹן מִשְׁפַּט הַגְּמוּל.
עוֹד דֶּלֶת חֶשְׁבּוֹנִים פְּתוּחָה,
לֹא מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.

והפסוק הנוכח כל כך בבית הזה הוא: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל".

****

שיר הילדים "בין הרים ובין סלעים" הוא גלגול משובש של שיר געגוע ביידיש, שכתב לוחם הגדוד העברי במלה"ע ה-1, יוסל רולניק; שיר געגוע של חייל לאהובתו שנשארה בארצה. הסופר והעיתונאי שמשון דוד יפה, בעצמו לוחם בגדוד, תרגם לעברית. והשיר מתכתב עם פסוקי הפרק שלנו. הנה הבית הרלוונטי:
דום ניצב הוא בחלון
ישקיף אל מעוני
קול משמיע פעמון
האח מה רב ששוני

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק עכשיו
פִּתְחִי לִי יפתי,
חרש דובבות שפתיו
יוֹנָתִי תַמָּתִי.

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת.

על בסיס פסוקים אלה הלחין ידידיה אדמון ב-1943, את שירו "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד".

ספרו התשיעי של אברהם שלונסקי, שיצא ב-1947, נקרא "עַל מִלֵּאת", והוא לקוח כמובן מפרק זה.

אחד השירים ב"עַל מִלֵּאת" הוא "זֶמֶר" (לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ), שיר שבו חוזר שלונסקי, בהתלהבותו בעקבות עליית יא הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים תשז, אל ימיו בגדוד העבודה בגלבוע. ובשיר הוא מתפייט במילות הפרק שלנו:
הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ,
הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?
וְלִבֵּנוּ זֶמֶר,
אוֹ שָׁכַחְנוּ,
אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל!

השורה "הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?" מהדהדת בבירור את המילים "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל".

שיר השירים הופיע לא רק בשיריו של שלונסקי, אלא גם בתרגומיו. גם בתרגום שייקספיר. בתרגומו ל"המלט" למשל, מופיעים משפטים כ"מנעי דודייך מדודי" ו"אל תעלי על יצועי דודי".

"שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" מופיע גם ב"מסדה", של יצחק למדן. אלא ששם, רסיסי הטל על ראשו של העולֶה, הם רסיסי דמעת אמו ואביו, שביכו את עלייתו לארץ. השיר "עוֹלָה רַכָּה" (המחבר בין העולֶה לארץ, לעולָה – ההורים חשו שבנם עולה קורבן כמו בעקדת יצחק) מתחיל כך:
וּמִי אַתָּה הָעוֹלֶה פֹּה בִּרְנָנָה
וְרֹאשְׁךָ רְסִיסֵי טַל מָלֵא?
– לֹא רְסִיסֵי טַל הֵם – דְּמָעוֹת
אָב וָאֵם טוֹבִים עַל רֹאשׁ יְחִידָם
הִרְעִיפוּ בְּלֶכְתּוֹ.

וְכֹה בִּרְנָנָה אֶעֱלֶה לִי,
וְאִם גַּם רֹאשִׁי דְּמָעוֹת מָלֵא –
אַשְׁרַי וְטוֹב לִי!

המשכו של הפסוק "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" הוא "קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה".
בפיוט "שיר הכבוד", שבחלק מן העדות נהוג לשיר אותו מידי שבת, כאשר החזן הוא ילד לפני בר המצווה, התיאור הזה הוא חלק מתיאורי הבורא: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה".

הפסוק במלואו: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה", הוא המוטו של התקליט "רְסִיסֵי לָיְלָה", של אהוד בנאי. לאורך התקליט פזורים שלושה קטעים אינסטרומנטליים שכתב אהוד בנאי, והם נקראים: "רסיס לילה 1", "רסיס לילה 2" ו"רסיס לילה 3".

שיר השירים משמעותי לאהוד בנאי ונוכח ביצירתו. תקליטו האחרון, הוא "היא הופיעה עם הרוח", שהוציא במשותף עם ברי סחרוף, ובו שירי הלדינו שעליהם גדלו השניים בבתי הוריהם, בתרגום לעברית. גם בשירים הללו קיימת נוכחות משמעותית של שיר השירים. כותב אהוד בנאי במאמר, בספר המצורף לתקליט:
"בתוך שירת החול של הלדינו מסתתרת שירת הקודש של שיר השירים.
אל החלון אשא עיניי הנערה איננה.
ואז לפתע נדלק האור בחלון.
הוא עולה בסתר המדרגות ודופק בדלת.
היא שומעת ואומרת לעצמה: 'קול דודי דופק'.
הוא אומר: 'פתחי לי, אחותי רעייתי תמתי. שראשי מלא טל קווצותיי רסיסי לילה'.
מצטערת. אני כבר בדרך למיטה. לא פותחת.
למה לא פתחת לי את השער?
אחר כך משהו בה חסר מנוח, היא בכל זאת קמה ופותחת, אבל הוא כבר הלך.
היא יוצאת ומחפשת אותו בשווקים וברחובות, בפאבים ובמסעדות.
נעצרת על ידי אנשי המשמר: 'כן גברת, לאן את הולכת?'
'אני. אני חולה. חולת אהבה, מבקשת את שאהבה נפשי,
ממש עכשיו הוא עבר כאן, כמו צל חומק לאור ירח, מציץ מבין החרכים,
מבין התריסים האחידים של הבתים המשותפים…'.
ובאותו הזמן הוא משוטט בעיר ומחפש אותה בין המוני האנשים בכיכרות ובסמטאות, ורגע לפני עלות השחר, כשהוא מגיע סוף סוף אל התחנה שם ישבה
כבר חצי שעה על ספסל, היא עולה על האוטובוס הראשון שיוצא לדרכו,
משאירה אחריה עננה קטנה של מור לבונה עם כל מיני בשמים".

נגיעות של שיר השירים מופיעות במספר שירים בתקליט. למשל, בשיר "אל החלון אשא עיניי", נרמזים "שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת": "חומות מעליי ואני כשבוי / לא עוד אראה פניה". ובאופן מובהק יותר, שיר הערגה והכיסופים לאהבה החומקת, "פתחי לי":

פתחי לי את דלתך הלילה
קחי אותי אל תוך לבך.
גלי לי את סודותייך
השמיעיני את קולך.

פתחי לי את דלתך הלילה
שושנה בין שיכונים.
יונתי, את לא יודעת כמה
אני מחכה לך כל כך הרבה שנים.

פתחי לי את דלתות עינייך
קחי אותי אל בית אמך.
טל יורד, רסיסי לילה
נאספים לאט אל מול חלונך.

פתחי לי, זה אני כאן שר לך
שיר ישן של אוהבים.
זה השיר שאבא שר לאמא
מור ולבונה עם כל מיני בשמים.

****

הפסוק "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה", מהדהד בשורה "בכלולותיי ענד דודי טבעת פז ואודם", ב"איילת אהבים" של נעמי שמר.

את "יוֹנָתִי, תַמָּתִי" אנו מוצאים גם בפרודיה של ג'קי מקייטן וחנה לסלאו "מריומה":
מריומה שלי יונתי תמתי
את היחידה בתוך נשמתי
חולם עלייך ולא יכול לישון
כי הלב בוער כמו חריף על הלשון.

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ. מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז. מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים.

בשירו "לא ידע איש מיהי", מספר ביאליק על בחורה צעירה ויפה שהגיעה לפתע לעיירה, "עם גילה וצחוקה", סובבה את ראש כל הגברים, "הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ". ולפתע פתאום, ללא התראה, היא נעלמה כלעומת שבאה. ולעיר חזרו שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְ…שִׁמָּמוֹן. והגברים נאלצו לחזור לחיים האמתיים. וכך הוא מתאר באירוניה את נשותיהם, בלשון שיר השירים:
וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים
עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,
וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים
וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

אין זה השיר היחיד של ביאליק בהשראת שיר השירים. כזהו, למשל, "קומי צאי", עליו אכתוב במאמרי על פרק ו, והבלדה הארוטית "בשל תפוח".

הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?
אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַ.
כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ –
זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי
לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי.
וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?
אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַ!

לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה,
וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם.
וּבְתוֹךְ הַפַּרְדֵּס בְּרֵכַת מַיִם
מְפַכִּים חֶרֶשׁ, שֹׁקְטִים, בָּרִים,
כְּמַיִם גְּנוּבִים, כְּיֵין סְתָרִים.
לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה,
וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם.

בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט,
עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים;
וּבְעֵת הַקַּיִץ הַמַּזְהִירָה
כָּל זֶה מִתְמַלֵּא צִיץ וְשִׁירָה
וְשִׁפְעַת אוֹר וְשִׁפְעַת צְלָלִים.
בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט,
עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים

וַיְהִי הַיּוֹם בַּעֲלוֹת הַקַּיִץ,
כְּחֹם הַיּוֹם – הַיּוֹם הַבָּהִיר –
וַאֲנִי עִם פְּנִנָּה שַׁאֲרָתִי
לָשׂוּחַ אֶל הַגַּן יָצָאתִי.
הִיא עַלְמָה רַכָּה וַאֲנִי אִישׁ צָעִיר;
וַנְּצַחֵק יַחְדָּו לְרוּחַ קָיִץ,
כְּחֹם הַיּוֹם – הַיּוֹם הַבָּהִיר.

הַפַּרְדֵּס כְּלִיל יְרַקְרַק חָרוּץ,
זִיז אוֹר וְגִיל עַל כֹּל זָרוּחַ.
מְסֻבָּל עוֹמֵד הַתַּפּוּחַ,
מַזְהִירִים עִנְּבֵי דֻבְדְּבָנִים,
מִתְאַדְּמִים גַּרְגְּרֵי הַשָּׁנִים
בְּצֵל הַשִּׂיחִים בִּירַקְרַק חָרוּץ;
זִיז אוֹר וָגִיל עַל כֹּל זָרוּחַ.

וּבְקוֹל עֲנוֹת "פִּי-פִּי, צִיף-צִיף"
מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים
בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ.
גַּם מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים
וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ –
וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם "פִּי" גַּם "צִיף"
תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים.

וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס,
אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי.
פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים,
וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי
גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים.
וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס,
אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי.

הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן,
אֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה,
אוֹ דִמִּיתִיהָ לְשׁוֹשַׁנָּה –
אֶת זֹאת לֹא אֶזְכֹּר – לִבִּי תָעָה –
מַה יָּפְתָה פְנִנָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה!
הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן,
וַאֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה.

וּפִתְאֹם בָּאנוּ עַד תַּפּוּחַ
וַיַּעַל רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ –
חִישׁ קַל מִיָּדִי כָּאֶפְרֹחַ
יוֹנָתִי פְנִנָּה הִתְמַלָּטָה,
וַתָּרֶם יָד וַתָּכָף מַטָּה
אֶת אַחַד עַנְפֵי הַתַּפּוּחַ
הַנּוֹתֵן רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ.

וּכְרֶגַע שָׁבָה וּבִימִינָהּ
תַּפּוּחַ גָּדוֹל צַח וְאָדֹם;
וַתִּטְעַם מֶנְהוּ, וַתַּבְרֵנִי
מִיָּדָהּ מִן הַחֲצִי הַשֵּׁנִי.
אֲנִי פָּעַרְתִּי פֶה וָאָדֹם,
וְהִיא עֹמֶדֶת, וּבִימִינָהּ
פֶּלַח תַּפּוּחַ צַח וְאָדֹם.

וּבְמַחֲשֹׂף לִבְנַת הַתַּפּוּחַ
הִכִּירָה שִׁנִּי עִקְּבוֹת שִׁנָּהּ,
וַיָּרַח אַפִּי רֵיחַ פְּנִנָּה;
אַךְ רֵיחָהּ – רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי
וּכְיַיִן מָתוֹק עֲבָרָנִי –
לְבָבִי פָג, לֹא קָם בִּי רוּחַ,
מֵאָז – מֵאָז לִי הָיְתָה פְנִנָּה.

****

פסוקי שיר השירים, שהסעירו את ביאליק, טשרניחובסקי, למדן, שלונסקי ואלתרמן, אם בהקשרם כשיר אהבה ארוטי, ואם בהקשרם כמשל לאומי, במאה ה-19 ובמאה ה-20, מסעירים גם היום את צעירי היוצרים במאה ה-21. למשל – יובל דיין, בשירה "לבי ער".

נצחק נצחק עד השניה האחרונה
כל עוד יש איפור
העיניים זורחות, הפנים מאירות
והלב, הלב לא ברור.
וזה זז בתוכי כבר שנים
הרצון להתעמק, לדעת,
לדפדף את הכריכה היפה שמעל
להסיר את הקליפה
להיכנס בין השורות לרגע
לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן
איך פתאום זה כובש את כולי ברגע
אוחז בי, מטעה
ועוזב
אז שוב אני ישנה ולבי ער
שוב אני ישנה ולבי ער.

זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

* 929

שיר השירים ד: אֲחֹתִי כַלָּה

ספק בידי, האם יש בספרות, בכל הדורות ובכל השפות, שיר אהבה יפה כל כך, ותיאור יופיה של אהובה מפעים ומרגש כל כך, כמו פרק ד בשיר השירים.

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.

כמה שירים נכתבו לאורך הדורות בהשראת שורות אלו.
כך למשל בשירו הקסום של יעקב אורלנד "עץ הרימון". הרימונים הם בני בית בשיר השירים, כמו פרדס הרימונים בפרק זה, ותיאורי שיר השירים הם לב השיר. אורלנד כתב את חלקו הראשון של השיר על בסיס מנגינה בוכרית ששמע בחתונה בירושלים, שעבר לידה במקרה, והמנגינה כבשה אותו. חלקו השני של השיר הולחן בידי ידידיה אדמון.

לרימון, שבשירו של אורלנד נתן ריחו, אין ריח. וכיוון שבמשך שנים סנטו באורלנד על הריח שהדביק לרימון, הוא שינה את המילים ל"נתן לֵחו". וטוב שהשינוי לא נקלט, והקהל נשבה בקסם חירות המשורר.

אורלנד מזכיר את אֶלֶף הַמָּגֵן ואת כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים שבפסוק זה, ולכן הבאתי אותו כאן. אך יש בו גם הדוֹד, ודגולה כנדגלות, ותַּמָּתִי ועֵינַיִךְ יוֹנִים; השיר כולו משדר – שיר השירים. הוא גם נטוע בזירת ההתרחשות של שיר השירים – אזור ים המלח.

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ
בֵּין יָם הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.
שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,
שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד
רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.
אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן
מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,
אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת
שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים
וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,
לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,
מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?
לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,
שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.
לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,
בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,
לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,
מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?
לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.

המור והלבונה הם צמחים ריחניים המשמשים לבשמים ולקטורת. הוא בושם. אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה – זה דימוי צורני של השדיים כהרים, והם מדיפים ניחוח ערב. המשיכה היא אל המראה ואל הניחוח.

הַר הַמּוֹר מרמז גם על הר המוריה, וככזה הוא מעצים את המתח הגאולי במדרש שיר השירים כשירת הגאולה. כאשר התפלגה ישיבת מרכז הרב, והרב טאו הקים את הפלג החרד"לי יותר, הוא קרא לישיבה שלו הַר הַמּוֹר. המֹר הוא גם ראשי תבות של "המשך מרכז הרב".

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים.

"אִתִּי מִלְּבָנוֹן" הוא שם של שיר – לחן של נירה חן למקבץ פסוקים משיר השירים, אחד מכמה מקצבים כאלה, פרי עטה.

אִתִּי מִלְּבָנוֹן, אִתִּי, כַּלָּה, תָּבוֹאִי.
מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן.
הִנָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי, עֵינַיִךְ יוֹנִים.
זֶה דוֹדִי, זֶה רֵעִי,
בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם (זֶה דוֹדִי).

"אִתִּי מִלְּבָנוֹן" הוא שם ספרו של אלוף יורם "יאיא" יאיר, שתיאר את לחימתה של חטיבת הצנחנים, בפיקודו, במלחמת שלום הגליל.

"אִתִּי מִלְּבָנוֹן" זו שמה של להקת זמר משותפת לילדים מאצבע הגליל, על גבול לבנון, וילדים לבנוניים, מדרום לבנון, ילדי צד"ל, שפעלה בשנים 1999-2000, בהדרכת עֹפר גביש. עופר עצמו הוא חבר קיבוץ יפתח, בקרבת גבול לבנון. אבא של עפר, ישעיהו גביש, ישב במלחמת השחרור בשבי הלבנוני. עפר חיבר יוזמה של הסוכנות להקמת להקה, עם יוזמה של יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) למסיבה משותפת של ילדים ישראלים ולבנונים – להקמת להקת נוער משותפת.

זהו תקדים עולמי. להקה של ילדים משתי מדינות אויבות, משני צדי גבול של מלחמה. בני גנץ, מפקד יק"ל, וגבי אשכנזי, מפקד פיקוד הצפון, נתנו את ברכתם וחסותם ללהקה. החזרות נערכו באבן גבול 14, ליד בירנית, במועדון של חיילים, במעבר הגבול, בין שתי גדרות המערכת. עפר גייס את ג'ורג' יוסוף סמען, כמתורגמן ומוסיקאי ערבי.

הילדים כולם, הישראלים והלבנונים, שרו יחד את כל השירים, הערביים והעבריים. היו אלה בעיקר שירי שלום ולצדם שירי כיף.

הלהקה פעלה שנה וחצי, עד הנסיגה מלבנון. ההופעה הראשונה הייתה בכיכר רבין, בעצרת השנתית לזכר רבין, בפני 80 אלף איש. ילדים לבנונים שכף רגלם לא דרכה מעולם בביירות, הופיעה בתל-אביב, שהיא בשבילם פלנטה אחרת. איזו התרגשות!

מחצית מהילדים, חברי הלהקה, היגרו לישראל עם הצד"לניקים לאחר הנסיגה. מארגן הלהקה מהצד הלבנוני נעצר ונכלא לאחר הנסיגה ונפדה בכסף שגויס בידי הורי הילדים הישראליים.

לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ, בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ. מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה, מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים. נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן. גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים.

שירים רבים נוצרו בזמר העברי, בתכתובת עם פסוקים אלה. שרה לוי תנאי הלחינה מספר מקבצי פסוקים משיר השירים, שחלקם כבר הזכרנו בפרקים הקודמים. אחד המקבצים, שרובו מפרק ד, נקרא לִבַּבְתִּנִי.

כך נקרא מקבץ פסוקים נוסף, מוכר יותר, שאותו קיבץ והלחין מוני אמירליו.

"לִבַּבְתִּנִי" הוא גם שמו של שיר אהבה שכתבה נעמי שמר, ובו מופיעות השורות הבאות:

לפעמים אחות
לפעמים את אם לי
לפעמים אינסוף או התחלה.
רק אותך אחמוד
ואחרת אין לי
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.

שיר אהבה שכתב ארז לב ארי, אף הוא נקרא "לִבַּבְתִּנִי", ואף הוא שופע, לכל אורכו, משִפְעת שיר השירים.

מה לך בבת העין? גלי לי את פנייך ואדע.
מה לך יפת עיניים? האירי את פנייך, אחות ברה.

הנה את צוחקת את הכאב מוחקת
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.
לא נשחיר פנינו ישוב מאור עינינו
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.

מה לך עיניים? מה לך כי תבכי, יונה צחורה?
פתחי לי שערייך, גלי לי סודותייך ואדע.
מה יפו דודייך וריח שלמותייך
נופת תקטוף נא שפתותייך
ארעה בשושנייך, ינוסו כל צללייך
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.

הנה את צוחקת, את הכאב מוחקת,
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.
לא נשחיר פנינו ישוב מאור עינינו
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.

מה יפו דודייך, ארעה בשושנייך,
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה.

"אֲחֹתִי כַלָּה" הוא שמו של שיר אהבה מקסים שכתב המחזאי והמשורר ניסים אלוני, כולו בהשפעת שיר השירים. עודד לרר הלחין.

טל מהר גלעד אביא לך, אֲחֹתִי כַלָּה.
זהב אופיר אני אמצא לך, אֲחֹתִי כַלָּה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

את פנינת הים אדוג לך, אֲחֹתִי כַלָּה.
ובגדי מלכות אתפור לך, אֲחֹתִי כַלָּה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

אל גני תבואי חרש חרש,
אל גני באין רואים.
שחורים כל שושניי, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

פת של חרובים אתן לך, אֲחֹתִי כַלָּה.
ושמלת אביון אלביש לך, אֲחֹתִי כַלָּה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

את יומי המר תמתיקי, אחותי כלה.
ובגדי כלולות תתני לי, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

אל גני תבואי חרש חרש
אל הגן באין רואים.
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

על הגן הנעול כתבה רחל המשוררת. השיר, אותו הקדישה רחל "לזר" (ומקובל לפרש זאת כזלמן רובשוב, הֲלֹה הוא זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של ישראל) מבטא כמיהה למפגש, למגע. אך היא נתקלת במחסום. הגַּן נָעוּל. מיהו גַּן נָעוּל? אדם.

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

הגן הנעול מופיע, לצד השפעות רבות משיר השירים, בשירה של להקת שבע "שכינה":

משכני אחריך
נרוצה
הביאני המלך חדריו
נגילה ונשמחה בך.
אם לא תדעי לך, היפה בנשים,
צאי לך בעקבות הצאן
ורעי את גדיותיך
על משכנות הרועים.

לא איש בלא אישה
לא אישה בלא איש
ולא שניהם בלא שכינה.

באל גם איש וגם אישה.
האב בעל החכמה
נהר העדנים
עץ החיים וגם האישה, היולדת
האם המניקה
הגן הנעול
וים החכמה.

לא איש בלא אישה
לא אישה בלא איש
ולא שניהם בלא שכינה.

הגן הנעול, המעיין החתום, אלה המקומות הכמוסים, שאשת אמונים לא תניח לעין זר לראותם או להתקרב אליהם. ב"שירי עיר היונה", רומז אלתרמן למעיין החתום, כאשר הוא כותב על הסליקים; מחבואי הנשק של המחתרת.
אֶת פִּגְיוֹנוֹ מָרְטָה, נִקְּתָה רוֹבֵהוּ,
צָפְתָה אֶת מַחֲבוֹאָיו הַחֲתוּמִים.

בשירהּ "אחותי רוחמה", כותבת נעמי שמר על המור והקינמון וכל מיני בשמים.

בשירו "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה", כתב מאיר אריאל בהשראת שיר השירים:
עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי
ונרגעתי
הכניסיני אחותי כלה.
שעשועים – אני לפנייך
געגועים – אני אלייך
תעתועים – אני עדייך.

מאיר אריאל ציטט מפרק זה גם בשירו "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב").

הפסוק הוא: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים. כְּפָרִים אינם ריבוי של כְּפָר אלא של כֹּפֶר – צמח שממנו נעשה בושם, כמו נרד, כרכום, מור וקינמון.

בביוגרפיה שכתב על מאיר אריאל, "ארול אחד", מפנה נסים קלדרון את הקורא למאמר שכתבתי לפני 12 שנים, "צופן אריאל", שבו פענחתי את השיר כתשובה של מאיר אריאל לשירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ("האמנם"). הייתי הראשון, או בין הראשונים, לפענח את הקשר בין השירים, והיום זו הפרשנות המקובלת.

מאיר אריאל כתב שיר דאגה של אב או אח בוגר לנערה, שבו הוא מזהיר אותה מפני הסכנות והפיתויים ביציאה למרחב הפתוח. וכמו בשיר השירים, וכמו בשירי מאיר אריאל, לשירי האהבה יש רובד לאומי – אזהרה לחברה הישראלית מפני איבוד העצמיות והיגררות אחרי ערכים זרים ופיתויים חומרניים. השיר מתכתב לאורכו עם מגילת רות, ישעיהו, תהילים וכמובן, שיר השירים.

בחיים עובר שבוע
עוד מעט נִרָדֵם
לב נודד אל מבוע
אל שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
כְּפָרִים עִם נְרָדִים.

בספר שיריו הראשון של מאיר אריאל, מופיעה גרסה השיר, ובתוכה קטע בלתי מושר:
יונתי בחגווי הסלע
הראיני
השמיעיני.

למה הוא לא שר אותו? לא ברור. למה הוא הכניס אותו לשיר? יתכן שהוא רצה לרמוז דרך שיר השירים, ודרך המטפורה של שיר השירים, שבמעמקי השיר חבוי גם רובד לאומי.

הציטוט הזה מכתב את השיר עם הפסוק, עליו כתב מאיר אריאל את "מדרש יונתי", שיר העוסק בסוגיה הלאומית. יתכן שבאמירה לחברה הישראלית, "אל תלכי לבדך", הוא רומז לזיקה שלו לדת, ליהדות, לאמונה, ומתריע מפני הניכור שבהעדר זיקה כזו; אמירה המופיעה גם בשירים נוספים של מאיר אריאל.

מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן – קריאה לרוחות לבוא מכל הכיוונים, מצפון ומדרום (תימן) ולהכין את הכלה לזיווג עם הדוד.

מאיר אריאל הכניס את המילים הללו לשירו "שחר עולה":
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן
הפיחי גני ייזלו בשמיו
יבוא דודי לגנו
ויאכל פרי מגדיו.

שיר שמחברו אינו ידוע, ויואב יצחק שר ללחנו של נועם נתנאל, משתמש בביטוי זה לקריאה לעם היהודי לבוא מקצוות הגולה אל ארץ ישראל.

תֵּן שיפתח השער
וגלות בו תעבור,
כבר שבעה מרור וצער
עוד קוראת מתוך הבור,
וצופה היא כבר אלפיים
שנות מחשך שלא העירו,
אך תמיד נושאת עיניים
אל חלקת האלוהים שהותירו.

תן שיפתח השער
וגולה בו תעבור,
תן שיפתח השער והושט יד לעזור.
עורי צפון ובואי תימן.
עורי צפון ובואי תימן.

בן לאב השב ושא – נא
הטה לבך לאח זועק,
לדור אשר קורא פדה נא
בלב נסער ופה שותק.
הבא אותם אל הר זורח
הצל בנים ממאכלת
הן על פניהם סימן צומח
יהודים זועקים – פתח נא דלת.

****

שני יישובים בארץ ישראל קיבלו את שמם בהשראת פרק ד בשיר השירים.

כַּרְכֹּם – יישוב קהילתי ברמת כורזים, סמוך לערוץ הירדן ההררי מצפון לכנרת. היישוב, המשתייך למועצה האזורית מבואות החרמון, עלה לקרקע ב-1986. הוא גם מנציח שם של יישוב קדום באותו אזור – עין כרכום.

מַעֲלֵה לְבוֹנָה – יישוב קהילתי דתי בשומרון, במועצה האזורית מטה בנימין. לבונה הוא שיח ריחני, ששימש להקטרת קטורת בבית המקדש.

* 929

שיר השירים ג: מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר

אין כמילות שיר השירים לבטא אהבה, געגוע, ערגה ויופי. מחומר הגלם הזה יצר עידן רייכל את שירו "הנך יפה רעייתי".

השיר נפתח בשורות הפתיחה של פרק ג ויש בו הרבה מפרק ג, אך גם מפרקים אחרים ובהם פרק ב, ממנו לקוח שם השיר.

במיטתי כבר שבועות ביקשתי
את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
חיפשתי בין כל רחובות העיר
העמוסה שקרים הזאת ולא מצאתיו
מצאוני השומרים הסובבים בעיר
אך אהובי כמעט ולא מצאתי אותו
אך לא ארפה ממנו עד שאביאו אל תוך עירי
אל בית אמי ואל חדרי אל מיטתי.

הנך יפה רעייתי ושפתותייך חוט שני
שינייך לבנות כמו אור הלבנה
מי זאת עולה מן המדבר מארץ רחוקה
נישאת על כנף ציפור גדולה הגיעה לביתי

במיטתי כבר שבועות ביקשתי…

הנך יפה רעייתי ושפתותייך חוט שני…

הנך יפה רעייתי אני נגנב משתי עינייך
ששורפות אותי כאש הלהבה
מי זאת עולה מן המדבר מארץ רחוקה
נישאת על כנף ציפור גדולה הגיעה לביתי.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.

בשירו "איתן איתן" כתב מאיר אריאל בהשראת הפסוק את המילים:
מתהפכת על משכבה בלילות
מבקשת את שאהבה
אני אחת כזאת.

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת. אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – רְאִיתֶם?

סמוך למותה הוציאה נעמי שמר את ספרהּ "סימני דרך", ובו מיטב שיריה, על פי בחירתה. בראש הספר, היא בחרה להציב את שירה "על ראש שמחתי", חרף העובדה שהוא אחד משיריה הבודדים שהיא לא הלחינה בעצמה (אלא נתנה אותו למתי כספי להלחנה). השיר הזה הוא היחיד בכל שירי הספר, שהיא פרסמה בכתב ידה. היה בבחירה הזו מסר של נעמי שמר לקוראיה – שימו לב לשיר הזה. הוא אינו סתם עוד שיר. זהו שיר מפתח. זה שיר המסביר את עולמי.

נעמי שמר כתבה את השיר אי אז בתחילת האינתיפאדה הראשונה ואחרי מלחמת לבנון הראשונה. בשנות ה-70 נעמי שמר פעלה במישור הציבורי והפוליטי, בהזדהות עם "גוש אמונים" ועם התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. ואחרי הנסיגה ועקירת היישובים היא השתתקה, ולמעט מקרים חריגים, נמנעה מלבטא את עמדותיה.

מעבר לתסכול ולאכזבה מעצם עקירת ההתיישבות, היא חשה ששילמה מחיר כבד בשל הליכתה נגד הזרם. היא השתתקה, אך חשה כאנוסה. ובשירים אחדים רמזה בין השיטין על תחושותיה. כך גם בשיר זה.

בשירה "על ראש שמחתי", נעמי שמר מסרבת לשיר שירי מחאה, כפי שהיא נדרשת, כי "זה מה שהולך עכשיו", ומי שלא שם, לא קיים. היא מסרבת להיות חלק מעדר קרנפים. ושירה זה, הוא שיר מחאה. שיר מחאה נגד משטרת המחשבות, המאלצת את האמנים להתיישר בקו מוכתב, כמצוות הברנז'ה.

נעמי שמר אינה מבטאת עוד את דעותיה הפוליטיות, אך היא מביעה אותם בסירובה לדקלם את דף המסרים של המיליֶה. כאשר כתוב בדף שעכשיו צריך למחות ולכעוס, שעכשיו הזמן להיות ממורמר ונרגן, נעמי שמר בוחרת לשמוח. והשמחה שלה היא המחאה שלה, והיא כוחה האמתי. וכמו רבי עקיבא, שקרא קריאת שמע עד צאת נשמתו, כך גם היא, תשיר ותרקוד "עד צאת נשמתי".

את מחאתה היא מבטאת באמצעות מילות שיר השירים. משטרת המחשבות של הברנז'ה הז'דנוביסטית, היא הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, משיר השירים, המופיעים בפרק זה, ובפרק ה הם יתגלו כאלימים: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת.

כותבת נעמי שמר, וריקי גל שרה יפה כל כך:

תפסוה השומרים
הסובבים בעיר,
מה את רוקדת ככה,
ועל מה יצהל קולך?
מוטב שתשירי שירי מחאה,
זה מה שהולך עכשיו,
זה מה שהולך.

אמרה שמחתי
אני אשיר וארקוד,
עם זר פרחי שדה
וקוץ אחד או שניים
כי השמחה שלי
היא המחאה שלי.

שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – רְאִיתֶם? הרעיה מהלכת כסהרורית ברחבי העיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, שואלת את הסובבים אותה את השאלה המטלטלת אותה.

את השאלה הזאת לוקח גדול מחזאי יוון, משורר, סופר ותסריטאי, יאקובוס קמבנליס, למקום המצמרר ביותר. "הגדנה, בנות אושוויץ, בנות דכאו, אמורנה: ראיתן את אהבתי שלי?" השיר נקרא "שיר השירים", מתוך "הבלדה על מטהאוזן". קמבנליס היה פעיל אנטי פשיסטי ועל כן נשלח למחנה מטהאוזן, ולאחר שחרורו כתב רומן בשם מטהאוזן. מטהאוזן היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה, שהוקם בשלהי שנות השלושים למתנגדי השלטון הנאצי, ובתקופת השואה היה למחנה ריכוז אכזרי ביותר לנשים וילדים יהודיים, בעיקר מצ'כיה ומהולנד.

בשיר המצמרר, מחפש הדובר את אהובתו היפה, שגורשה למטהאוזן, ומתאר באוזני שומעיו את יופיה, את שמלתה ותסרוקתה. "איש לא ידע, עד כמה יפה הייתה". והוא נענה בתשובה הנוראה: "ראינו אותה קפואה – בכיכר גדולה, מספר לה על זרועה הלבנה, כוכב צהוב רוטט לה על לבה". מיקיס תאודורקיס הלחין את השיר. נורא לחשוב על כך שתאודורקיס אימץ במשך השנים השקפת עולם אנטישמית, והיה לאחד הבוטים במסע הדה-לגיטימציה האנטישמי לישראל. תרגמה את השיר הציירת והמשוררת אביבה אור שלום, לערב משירי תאודורקיס ב-1973 (כשהוא עוד היה ידיד ישראל). ליאור ייני שר את השיר בערב, ולפני שנים אחדות חנן יובל, המנהל המוסיקלי של הערב, שר גרסת כיסוי.

מה יפה אהבתי, הו, מה יפה היא
בשמלת החול הפשוטה שלה
עם מסרקות בשערה.
איש לא ראה, איש לא ידע,
עד מה יפה הייתה.

הגדנה, בנות אושוויץ,
בנות דכאו, אמורנה:
ראיתן את אהבתי שלי?

ראינו אותה במסע ארוך,
שוב לא לבשה את שמלתה
ואין מסרקות בשערה.

כה יקרה היא לאמהּ שלה
ולנשיקות שפתיי אחיה.
איש לא ראה, איש לא ידע,
עד כמה יפה הייתה.

אִמרו, בנות מטהאוזן,
הגדנה, בנות בלזן:
ראיתן את אהבתי שלי?

ראינו אותה קפואה –
בכיכר גדולה,
מספר לה על זרועה הלבנה,
כוכב צהוב רוטט לה על לבה.

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל.

על פי המדרש, הפסוק הזה מדבר על בני ישראל שיצאו ממצרים, עלו מן המדבר, חצו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל.

בפירוש מצודת דוד, נאמר: "הידען מי היא זאת שעלתה מן המדבר ומרוב זהרה הייתה נראית למרחוק? … הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש ועשן… ועמי המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בושם!"

ב"שירי עיר היונה", אלתרמן מציג שאלה: מי זאת עולה מ"מִדְבַּר הָעַמִּים" אל מדינת היהודים? את התשובה יתנו הדורות הבאים, שיקבעו "מַה תֹּאַר לַהּ וּדְמוּת"?
והוא תוהה: "מִי זֹאת עוֹלָה, אִם הִיא אוֹ זוּלָתָהּ".

מהי אַבְקַת רוֹכֵל? בהקשר של המור והלבונה, יתכן שמדובר בבושם במצב צבירה של אבק, שהרוכל נושא אותו, או אולי איפור.

בשירו "סיפור מלילה" מתוך "שירי עיר היונה", המתאר את הורדת המעפילים ב"ליל וינגייט", הורדת ספינת המעפילים "אורד וינגייט", מתאר אלתרמן את ההתגייסות של הציבור הרחב, אזרחים מן השורה, ש"יָצְאוּ הָאֶזְרָחִים, אִישׁ מִבֵּיתו, והוא מרחיב בתיאור הציבור שעלה על המתרסים. בין השאר הוא מתאר איך אותו הלילה הרחוב המה ככל לילה, בשגרה, אך היה זה לילה אחר, לילה של אירוע כביר. בתיאור השגרה, מופיעה "אַבְקַת רוֹכֵל" הלקוחה מן הפרק שלנו.
הָמָה כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם לֵיל סַדְנָאוֹת, לֵיל רוּחַ
לֵיל תַּגָּרִים צוֹעֵן, סוֹחֵר וְשָׁר, אוֹכֵל
בַּשׁוּק, עָמֵל בָּרְחוֹב. כִּתְמוֹל, מוּעָם וּפְּרוּעַ-
אוֹרוֹת הוֹסִיף הָרְחוֹב לִנְסוֹעַ וְלָשׂוּחַ
בְּצִלְצְלֵי מָעוֹת וּבְרָק אַבְקַת רוֹכֵל.

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

"צְאֶנָה וּרְאֶינָה" הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1616. ספר של מדרשים וסיפורים סביב סיפורי התורה. במאה ה-20 הוא תורגם לעברית.

במלחמת העולם השניה, כאשר צעירים רבים התגייסו לצבא הבריטי, נפוץ השיר "צאנה צאנה", שהפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן" וגו', מהדהד בו. המילים של יחיאל חגיז והלחן של יששכר מירון.
צֶאנָה! צֶאנָה
הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה:
חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה!
הֵנָּה! הֵנָּה!
אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה
מִבֶּן חַיִל אִישׁ צָבָא!

אָנוּ, אָנוּ,
נֶחְמָדִים כֻּלָּנוּ,
כַּפְתּוֹרֵינוּ מַבְרִיקִים.
בָּאנוּ, בָּאנוּ,
מֶרֶץ רַב אִתָּנוּ,
וּבְעֵינֵינוּ אֵשׁ זִיקִים!

צֶאנָה! צֶאנָה
הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה:
חַיָּלִים בָּאִים לָעִיר!
הֵנָּה! הֵנָּה!
בֹּאנָה הִגָּלֶּינָה!
כִּי אִתָּנוּ עֹז וָשִׁיר!

אָנוּ, אָנוּ,
אַמִּיצִים כֻּלָּנוּ
וּבְחָזֵנוּ לֵב גּוֹעֵש;
בָּאנוּ, בָּאנוּ,
מֶרֶץ רַב אִתָּנוּ,
זֶרֶם, כּוֹחַ, לַהַט אֵשׁ!

ובתקופת הצנע בימיה הראשונים של המדינה, נהוג היה לשיר אותו כ"צנע צנע צנע צנע".

* 929

שיר השירים ב: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא

אוֹר חֲבַצָּלוֹת
זֶמֶר שׁוֹשַׁנִּים
בַּשָּׁרוֹן עָלָה
רֵיחַ עֲדָנִים

חֲבַצֶּלֶת לָךְ
וְלִי הַשּׁוֹשַׁנִּים
בַּשָּׁרוֹן עָלָה
רֵיחַ עֲדָנִים.

השיר "אוֹר חֲבַצָּלוֹת" של שרה לוי תנאי, מהדהד את הפסוקים הראשונים בשיר השירים ב. הפסוק הראשון, בפני עצמו, הולחן בידי עזרא גבאי ובוצע בפי עליזה עזיקרי. הנה, גם פרק ב, כבר בשורות הראשונות שלו, הנו עדות נוספת להשפעה הגדולה של שיר השירים על הזמר העברי.

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.

ניתן להדגים באמצעות פסוקים אלה את הדיאלוג בין פשט הכתוב לבין האלגוריה של מדרשי חז"ל. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת – הייחוד של אהובתי בין כל הנשים סביבה. והאלגוריה – הייחוד של עם ישראל בין הגויים. תשובת הרעיה: היא ממשילה את דודה לאילן – הייחוד שלו כאילן הנושא פירות בין עצי הסרק. ובאלגוריה – האלוהים מול הפיתוי של אלילי הסרק, שאינם באמת מניבים פרי. לעומת זאת, אלוהים הוא כאילן שבאמת נותן גם צל וגם פרי. האילן, כמוהו כמו דודה של הרעיה / כמו אלוהי ישראל: מושלם בכל המעלות.

לעומת זאת, במדרש אחר: כל העצים האחרים נותנים צל, אך אין להם פרי. ואילו אני בחרתי דווקא את התפוח, שכולם בורחים ממנו כיוון שאין לו צל, ואני בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי. למה? כי הוא מניב פרי של אמת. הפרי הזה הוא התורה. המסר של הפשט הוא הבחירה של הרעיה בדודה מכל הגברים והבחירה של הדוד ברעיה מכל הנשים; ואילו של האלגוריה – אלוהים בחר בישראל מכל האומות, וישראל בחרו לעבוד את הקב"ה לבדו.

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.

הפשט: הרעיה מתארת את עצמה כחולת אהבה שאינה ממומשת. אהבתה לדודהּ נסכה בה שיכרון, כאילו הוא הביא אותה אל בית היין. מבטו עליה עורר את אהבתה. היא חולה ומבקשת מחברותיה לסייע לה. היא מתארת תיאורים אירוטיים של תשוקה.

על פי הדרש, כנסת ישראל הכמהה להתגלות של הקב"ה, בתקופה של הסתר פנים, חורבן וגלות. בית היין הוא כאוהל מועד, שמאלו וימינו הם תיאורי הנסים במדבר. העם הכמה להתגלות נזכר בימים הגדולים של הקשר הממומש בין הקב"ה וכנסת ישראל.

להקת "צלילי העוד" שרה את הפסוקים הללו בלחן עממי, והצמידה אותו ל"חנהל'ה התבלבלה", גלגול של "מעפולה" של אלתרמן. השרשרת הזאת הייתה אחד הלהיטים הגדולים של הזמר המזרחי בשנות השבעים.

המילים "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" מופיעות גם בשירה של נעמי שמר "על כנפי הכסף". את השיר כתבה נעמי שמר לנשף הניצחון של חיל האוויר על הישגו הגדול במלחמת ששת הימים. השיר רצוף שברי פסוקים מן התנ"ך, ובין השאר היא כותבת על הטייס:
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

הנערה משביעה את בנות ירושלים: אל תהרסו לי את הפנטזיה… אל תספרו לי שעליי להתפשר, שאין סיכוי להמתין לאביר על הסוס הלבן. הניחו, היא מפצירה בהן, לאהבה, עד שיגיע יומה להתעורר.

ובאלגוריה המדרשית מדובר על תשוקת הגאולה של עם ישראל. הגאולה היא החיבור בין עם ישראל והקב"ה. אל תנסו לשכנע אותנו שאנו מפנטזים בגאולה שלא תחפץ. יומה יבוא.

ההשבעה הזאת מופיעה עוד פעמיים בשיר השירים, ולשלוש השבועות הללו משמעות רבה בהיסטוריה של עמנו, אך לכך אתייחס במאמרי האחרון על שיר השירים.

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.

הרעיה מרוחקת מן הדוד ומדמה שהוא מגיע אליה. מכוח אהבתו, הוא מדלג על ההרים אליה, אץ רץ בדילוגים מירושלים לעין גדי. היא חושבת שהוא כה משתוקק אליה, עד שהוא מקצר את ההליכה ככל האפשר, ולכן הוא מדלג אליה.

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא" – איך קול יכול לבוא? האם האדם מדלג על ההרים או קולו? התשובה לשאלה זו אינה ברורה. יש פרשנים הדורשים את הפסוק באמצעות פיסוק: "קוֹל: דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא". היא שומעת קול, ומזהה אותו כדודה. היא מספרת על תשובתו אליה.

מדרש על הפסוק מספר שמות, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים", נודד אל הפרק שלנו בשיר השירים. הקול הוא משה. הוא מודיע לבני ישראל במצרים את בשורה הגאולה. אבל הם מתעקשים לא לקבל את הבשורה, ויש להם שלל תירוצים. המדרש מצטט חכמים שונים המתארים תירוצים שונים. למשל – חלפו רק 210 שנות גלות, והרי בברית בין הבתרים נאמר בפירוש שהגולה והעבדות תהיה בת 400 שנה. והתשובה שנותן המדרש, היא שיש קיצורי דרך בהיסטוריה; קיצור פז"מ. "אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים". וכך, באמצעות פסוקים אלה משיר השירים, ניתן מענה לכל התירוצים נגד הגאולה. החכמים שדרשו את סרבנות הגאולה של אבותינו במצרים, התפלמסו למעשה עם סרבני הגאולה בדורם. והמסר הזה נכון גם לחרדים בימינו, שהתנגדו לציונות כי צריך להמתין בפאסיביות לבוא המשיח, ורבים מהם עדין לא למדו.

שרה לוי תנאי הלחינה גם את הפסוקים הללו. הגרסה המקוצרת, עד מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, מוכרת יותר, אך יש גם גרסה רחבה, הממשיכה פסוק נוסף ונודדת לפסוקים נוספים משיר השירים.

במאמר על פרק א ציינתי ששיר שירים תופס מקום מרכזי בסדרי הפסח הקיבוציים. הפסוק השכיח ביותר בסדרים הקיבוציים, במגוון לחנים, הוא זה:
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר, הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ.

השיר הראשון שהלחין נחום היימן, בגיל 17, הוא "נִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ". לחן אחר לאותו פסוק כתבה שרה לוי תנאי.
מתתיהו שלם השתמש במילות הפסוק לשירו "פנה הגשם":
פָּנָה הַגֶּשֶׁם,
חָלַף, הָלַךְ לוֹ.
עֲנַן רָקִיעַ
חָלַף, הָלַךְ לוֹ.

נעמי שמר, ב"יש לי חג", פתחה את אחד הבתים במילים:
הנה היום חָלַף הָלַךְ הַגֶּשֶׁם
ובמרום חמה גדולה תלויה.

ובשירה "פסח כאן":
רוח ממדבר
וְהַסְּתָו עָבָר
זה סימן שפסח כאן.

ובהמשך השיר:
יוצאים בחודש האביב
הבן שואל האב מקשיב
וְקוֹל הַתּוֹר
ושיר מזמור
ואור גדול סביב.

ונתן יונתן כתב בשירו "הרדופים", אותו הלחין ושר שלמה ארצי:
תְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, והנשר היגע –
אל קִנו חזר בחושך מדרכי האלוהים.

למופע של עפר גביש ושלי, העוסק בשיר בזמר העברי, הענקנו את השם "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ". הזמיר הוא זמירת הגפן, אבל אנחנו בחרנו בכותרת דו משמעית, המתייחסת לזמיר גם מן המילה זמר. ובכך כיוונו לדעת רש"י, שפרש ברוח זו את מצוותו של יעקב לבניו, ברדתם למצרים לשבור שבר: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ".

במדרש שיר השירים רבה מפרשים את הפסוק לעניין הגאולה. "הַנִּצָּנִים" הם מנהיגי הגאולה ומבשריה, משה ואהרון. "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" – הגיע זמנן של ישראל להיגאל… הגיע זמן של מצרים שיִזָמְרוּ… הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו… הגיע זמן של שירה שתֵאמר, שנאמר: "אז ישיר משה"… "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" – אמר רבי יוחנן: קול תייר טוב נשמע בארצנו; אי זה זה? זה קולו של כורש".

"עֵת הַזָּמִיר" הוא שמו של רומן מאת חיים באר, רומן בעל מרכיבים אוטוביוגרפיים, המתאר את סיפורו של חייל ברבנות הראשית, בתקופת מלחמת ששת הימים. באר מבקר בספרו את התגברות המתח המשיחי בקרב הציונות הדתית, וההשראה לשם הספר היא מ"שיר השירים", שהמדרש עליו עוסק בגאולת עם ישראל, ובמיוחד בפסוקים אלה.

בפואמה הציונית "מסדה", למדן רומז לסימני האביב והגאולה של המדרש על שיר השירים, כאשר הוא מציג במילות שה"ש את הפניית העורף לגולה:
על אשר הָלַךְ חָלַף לו –ֹ
לֹא, לֹא צַר, לֹא צָר.

קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי, יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.

שושנה דמארי שרה את "דּוֹדִי לִי" בלחנה של נירה חן, להקת הנח"ל שרה את "יונתי בחגווי הסלע" בלחנו של דובי זלצר, בצלאל אלוני כתב לעפרה חזה, ממילות שיר השירים את "רֹעָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", מתתיהו שלם הדביק את "רֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", לדוד המלך, בשירו "ודוד יפה עיניים". ושאול טשרניחובסקי כתב את השיר "בין חגווי הסלע":
וְהָיָה בְּחֶשְׁכַת הָעֶרֶב
כִּי יִתְכַּס בַּעֲרָפֶל הַיָּם,
וְרוּחַ מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב
כִּי יִלְחַשׁ לָרֹתֶם הַנָּם,

לִמְעוֹנִי בֵּין חַגְוֵי הַסֶּלַע,
הָעֶלֶם, תָּבוֹאָה עָדַי!
תַּעֲלוּמוֹת יִתְלַחֲשׁוּ צִ'ינָרִים
יָרֵחַ שָׁם יָהֵל בַּגַּיְא.

אֵלַי! דְּמִי הַלַּיִל הִגִּיעַ,
הַזָּמִיר כְּבָר עָמַד מֵרֹן.
בּוֹא! אָבִי עַל תּוֹעֲפוֹת יַיְלָה
שָׁם יִנְהַג אֶת עֶדְרֵי הַצֹּאן.

אֲנִי בַּאֲבִיב יָמַי רַעֲנָנָה,
שְׁחַרְחֹרֶת וְיַעֲלַת חֵן,
כַּגַלִּים יָנוּעוּ שְׁנֵי שָׁדַי,
וְשִׁנַּי יַלְבִּינוּ מִשֵּׁן.

לִרְגָעִים תֻּצַּתְנָה, תִּדְעַכְנָה
שְׁתֵּי עֵינַי שֶׁעָמְקוּ מִתְּהוֹם,
אֲנִי – אֵשׁ, אֵשׁ חֶשֶׁק, אֵשׁ תַּאֲוָה,
אֵלַי בּוֹא – הֵן כְּבָר רַד הַיּוֹם.

על פי מדרש חז"ל, בעל השובך – הקב"ה, מצפה מכנסת ישראל הקוראת לתשועתו, להתנהל ביחס אליו בתפילה ובמעשים טובים. קולך ערב – התפילה. ומראך נאווה – מעשים טובים. כמו יונה הקוראת לבעל השובך – בתפילה / ובמעשים טובים.

מאיר אריאל כתב מדרש על "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" – "מדרש יונתי".

מאיר אריאל בשיר מלא כעס, המתכתב עם מקורות ישראל רבים ומגוונים אך בעיקר עם שיר השירים, חובט בחברה הישראלית, על העוולות בתוכה, על חוסר הצדק, ובעיקר על יחסה לפלשתינאים, שלטענתו מקעקע את צדקת דרכנו. מאיר שר "יונתי שוב בחגווי הסלע", כאומר שכבר היינו בסרט הזה, ומזהיר שהתנהגות בלתי מוסרית מסכנת את קיומו של הבית השלישי, ועלולה להמיט עליו חורבן, כפי שכבר קרה בעבר. הגאולה אינה מובנת מאליה, היא מותנית בכך שכנסת ישראל תקיים את מה שמצופה ממנה. "אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", והוא מזהיר "אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ". מזהיר מפני שנאה ואולי מלחמה שאנו עלולים להמיט על עצמנו.

נעמי שמר לקחה מפסוק זה את המילים "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ", והם מופיעים בשירה "אחותי רוחמה".

אהוד בנאי מחפש בסתר המדרגות את הכוכב של מחוז גוש דן:
אחפש בין הסמטאות, בסתר המדרגות
אחרי כוכב חום אגוז זוהר שיאיר לי בלילות.
מקטרתי כבויה, נשמתי שבויה, עד שהיא תחזור לכאן
עד ששוב יאיר, מעל העיר, הכוכב של מחוז גוש דן.

****

ב-1966 כתב חנוך לוין הצעיר, בן ה-23, במדורו הסאטירי "דף האחוריים של חנוך לוין", שערך בעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב "דרבן", את הסיפור הקצר "דודי חוני".

"דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

ימינו, ימי שיר השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולאריים.

כל שד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני, היה אדם בלתי מציאותי; הוא חש למכור מעגלים בעולם ישר זווית. הייתה זו שטות.

כמובן, הימים, ימי שיר השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות השרון ושושני העמקים שעיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם, חייך ולא האמין.

אלוהיו שלו לא דיבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש הייתה רשימה ארוכה של מחשבי קיצין מבולבלים אך נקיי זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין מספר.

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטלפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו פצעוהו.

השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?"

הסיפור עוסק בשבר התרבותי היהודי ישראלי עברי בימינו, ובביקורתו של היוצר על ההוויה הציונית, בתלת שיח וירטואוזי בין שיר השירים, חוני המעגל וההוויה הישראלית העכשווית.

על פי גרסת התלמוד הירושלמי, חוני המעגל נרדם סמוך לחורבן בית ראשון והתעורר עם הקמת הבית השני. חוני בסיפורו של לוין נרדם לאחר חורבן הבית והתעורר לתוך ההוויה הציונית של מדינת ישראל, שמקובל להציגה כבית השלישי. אולם בעוד חוני מן הירושלמי מתקבל בכבוד מלכים, הציבור זוכר אותו כמי שמכניס אור לבית המקדש בהיכנסו אליו ואכן בכניסתו לעזרה היא מתמלאת נהרה, ובעוד חוני מהבבלי אינו מתקבל בבית המדרש אך הוא לפחות זוכה לשמוע שהדור החדש זוכר אותו לטובה ומתהדר בגדולתו בתורה – חוני של חנוך לוין מגיע לחברה הישראלית, ולא זו בלבד שאינו מוצא את עצמו ונתקל בעוינות ובוז, "גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל".

הזירה של הסיפור היא מדינת ישראל של שנות השישים. החברה רואה עצמה כהתגלמות שיר השירים. שיר השירים הוא שיר רענן של אהבה ונעורים. העבריות הצעירה תפסה את עצמה במונחים של התפרצות מחודשת של נעורים וביהדות הגלותית – כזקנה ומיושנת. חנוך לוין לועג לתפיסה הזאת, ומציג את ההוויה הישראלית כהוויה תרבותית רדודה ווירטואלית, שיש לה יומרה של שיר השירים, אך למעשה אין היא אלא פלגיאט זול של פזמונים פופולאריים. בהוויה הזו, היכולת לשרוד היא רק באמצעות התחברות לאותה תרבות פזמונית "שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם". כל הסיפור מתאר את ההוויה הישראלית כבבואה עלובה של שיר השירים. הצעירים הישראלים מאמצים את מראה הנעורים החיצוני של הוויית שיר השירים – השולמית, שדייך כעופרים, אפך כמגדלות, שועלים בכרמים, חבצלות השרון ושושני העמקים, עיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם. "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה" נכתב בשיר השירים, ואצל לוין – "שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות". בשיר השירים השולמית אומרת "מצאוני, השומרים, הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני". אצל לוין השומרים היכו את חוני, אחרי שהשולמית "פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה". בשה"ש אומרת השולמית "השבעתי אתכן בנות ירושלים… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לוין, המספר, מסיים את סיפורו: "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו"?

הדוד הוא הגבר האהוב בסיפור האהבה בשיר השירים. בסיפורו של לוין, חוני נקרא "דוד". בעצם כינויו "דוד" הוא הופך לדמות בתוך ההוויה של "שיר השירים", אף שהוא זר ומוזר להוויה הישראלית של פסבדו שיר השירים, אותה מבקר לוין. יש כאן אמירה, שההוויה הישראלית אינה יכולה להתנער ממה שמייצג הדוד. "דוד" הוא גם ביטוי לאדם ארכאי גלותי בעברית הישראלית המודרנית. ההוויה הישראלית אינה יכולה להתנתק מן הדוד הזה, אך היא אינה מקבלת אותו והוא אינו מתחבר אליה. הדוד הזה הוא מנוכר ואבוד. אין סיכוי שהוא ידע לשיר את שירי התקופה. כשהוא שומע את בני התקופה השרים על עצמם את שירי שיר השירים, הוא מתייחס לכך באירוניה, "חייך ולא האמין".

לחוני חכמה של בן 2000 שנה. הוא ראה הכל, ואין הוא קונה את הסיפור הציוני. ממרומי ניסיונו המפעל הציוני נראה לו פיקציה. "הייתה לו רשימה ארוכה של מחשבי קיצין". בעיניו הציונות היא חוליה בשרשרת של משיחי השקר ומחשבי הקצין לאורך שנות הגלות, וסופה – מפח נפש כמו בגלי משיחיות השקר. בדבריו אודות מחשבי הקצין, הוא רומז למשיחיות של הציונות הדתית, שהסתמכה על פירוש פסוקים משיר השירים. למשל – "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" שהיווה בסיס לחישובי קיצין של הגר"א, שהציג את הגאולה שעתידה לבוא בשנת תש"ח והייתה מוקד הזדהות בקרב הציונות הדתית. "קול דודי דופק" – דרשה של הרב סולובייצ'יק ביום העצמאות תשט"ז, שהייתה בסיס למאמר חשוב שלו, שעיקרו – אסור להחמיץ את ההזדמנות לגאולה ועוד. חנוך לוין, מזדהה עם אותו חוני, שגישתו האירונית והספקנית כלפי הציונות מבטאת את ראייתו שלו. על פי הפרשנות המסורתית המקובלת, לפיה שיר השירים עוסק במערכת היחסים בין אלוהים לכנסת ישראל, הדוד הוא אלוהים. אם כך, "דודי חוני" המפוכח, כמוהו כאלוהים הנצחי שמתייחס בבוז ליומרה הציונית, אך הציונות מגרשת אותו מעולמה בבושת פנים.

חנוך לוין נולד בת"א, להורים עולים חדשים, שעלו 8 שנים לפני הולדתו מלודג'. הוא למד בבתי ספר דתיים בת"א. בשנות החמישים, הציבור הדתי נתפס כ"אחר" בהוויה הצברית, ובוודאי כאשר מדובר בבן של עולם מפולניה. ברבים מאוד ממחזותיו מתאר לוין את הוויית הפליטות והניכור של העולים, וכך גם בסיפור זה. מיכאל הנדלזלץ מעלה השערה שחוני הוא קיצור של חנוך, ובעצם לוין מתכוון לעצמו.

לוז דמותו של חוני של חנוך לוין הוא הבדידות, הניכור וחוסר השייכות שלו. הוא אינו יכול למצוא את מקומו בעולם אליו התעורר. העולם הזה מתנכל אליו, מכה אותו, משפיל אותו, לא מבין אותו. הילדים מתקלסים בו. הממסד (השומרים) והחברה כאחד מקיאים אותו מתוכם. חוני הוא אנכרוניזם בסביבה אליה נקלע, הוא "מנסה למכור מעגלות בעולם ישר זווית". לוין מתאר את ההוויה הישראלית כהוויה של זוויות ישרות, שחסרה בה העיגוליות של ההוויה היהודית בגולה, והיא דוחה את מי שמנסה לעגל את המרובע (רמז ליומרה הציונית לרבע את המעגל).

****

שיר השירים הוא שירה של הגאולה, ואך טבעי שנתן אלתרמן, יתכתב עם שיר השירים באפוס של גאולת ישראל בימינו, "שירי עיר היונה".

הוא כותב על הַנִּצָּנִים:
עוֹד יֻגַּד בְּשָׁנִים בָּאוֹת
אֵיךְ נָבְטוּ בְּלֵילוֹת בְּרִיחָה
עַל בַּדֵּי הָאֻמָּה הַזֹֹּאת
נִּצָּנִים נוֹרְאֵי פְּרִיחָה.

בתיאור קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא נאמר: מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים.
"סיפור מלילה" מתוך שירי עיר היונה, מעלה על נס את גבורתה של פרכה פולד, הנערה מן "ההגנה" שנפלה מאש הבריטים ב"ליל וינגייט". אלתרמן מתאר את תושבי העיר תל אביב, המציצים "מִן הַחֲרַכִּים" בנשים הלוחמות, המושיעות, במעין היפוך תפקידים לתפקידו של הדוֹד.
וְהַמֵּצִיץ מֵחֲרַכִּים בְּרַחַשׁ
אַחַר נָפְלָן עַל פִּי מוּסַר אָבוֹת
וְהַהוֹפֵךְ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶן עִם שַׁחַר
לָאֳנִיּוֹת בַּיָּם וְלִרְחוֹבוֹת.

היפוכו של הדוד המדלג ומקפץ להביא גאולה, משגיח ומציץ מאחר כתלנו להחיש את בואה, הוא מלאך ה"חִדָּלוֹן" העומד "אַחֲרֵי כּתְלָם בְּלִי נוֹעַ". החִדָּלוֹן, הוא היפוכה של הגאולה; הוא "ההרס העצמי והאבדניות בדמות התבוללות ושואתיות", כפי שפירש יריב בן אהרון.

הפסוק של אלתרמן על החִדָּלוֹן, ב"צלמי פנים" מתוך "שירי עיר היונה", מפורש בידי יריב כהיפוכו של הפסוק בשיר השירים על קוֹל דּוֹדִי:
גַּם אֶת תָּווֹ הַדַּק שֶׁל חִדָּלוֹן
הַקָּם כְּמוֹ אַחֲרֵי כּתְלָם בְּלִי נוֹעַ.

קולו של הדוד הוא קולו של הגואל ש"הִנֵּה זֶה בָּא". ב"שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים", כותב אלתרמן בשבחם של כלי הנשק והמערכה, ומעניק להם מעמד כמעט משיחי. והוא מדבר עליהם במילות שיר השירים, על הדילוגים של קוֹל דּוֹדִי:
שֶׁדִּלְּגוּ כַּיְּעֵלִים בְּבוֹא הָאוֹת,
דָּלֵּג וְהִשָּׁלַח וְהִתְעוֹפֵף וְהִנָּעֵץ.

****

ההתיישבות הציונית קיבלה השראה משיר השירים לשמות יישובים, שלושה מהם מן הפרק שלנו:

נִצָּנֵי עוֹז – מושב באזור השרון ליד טול כרם השייך למועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1951 כהיאחזות נח"ל ואוזרח בשנת 1952. שמו של היישוב מציין גבורה ועוז, והוא משתמש ב"ניצנים" של שיר השירים, המרמזים אל הגאולה.

חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – מושב של תנועת האיחוד החקלאי באזור השרון ליד נתניה, במועצה אזורית עמק חפר. היישוב הוקם על ידי חלוצים מפולין ב-1935. היישוב נקרא על שמה של לילי פריימן מקנדה ('לילי' היא חבצלת באנגלית). בעלה, אהרון פריימן, עמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור. וכמובן שצירוף המילים לקוח משיר השירים.

שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – לא רחוק מחֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, נמצא המשך הפסוק. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים היא יישוב קהילתי ליד נתניה, במועצה האזורית עמק חפר. היישוב נוסד ב-1954 כמעברה לעולים מאירופה.

* 929

שיר השירים א: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

נה נה ני דיגידם דיגידם,
נה נה ני דיגידם דיגידם,
נה נה ני ני ני דיגידי דיגידם.

יונתי, תמתי, חמדתי,
יפתי, כלתי, נשמתי,
את שלי לילי ואני רק שלך.

שושנה שלי, יונה שלי, בואי אל גני,
כי דודך אני, ילדה תמה שלי.
כי הנך יפה רעייתי, עינייך כיונים.
בגינת אגוז הנצו רימונים.

יונתי, תמתי, חמדתי…

חבצלת השרון שלי, שושנה בין חוחים,
בין חוחים, בין חוחים.
רקתך כפלח הרימון בעד לצמתך,
בואי נלך.

יונתי תמתי…

לשדות נצא תמה שלי, נלינה בכרמים,
ענבים בכרמים,
כי הנה הסתיו חלף עבר, פיתח גם הסמדר,
בואי כבר.

יונתי תמתי…

בקרדיט לשיר הזה, "שיר מספר 8" של אריק איינשטיין, המושר במבטא תימני בתקליט "בדשא אצל אביגדור" נכתב: מילים – יענקלה רוטבליט, לחן – מיקי גבריאלוב. אכן, הצירוף הזה הוא של רוטבליט, אך אין בו אף ביטוי מקורי אחד של רוטבליט. הכל, ללא יוצא מן הכלל, לקוח משיר השירים. מילות השיר הן לקט ביטויי אהבה ותיאורי יופי של אהובה, הלקוחים משיר השירים.

בכך מצטרף רוטבליט, ומצטרפים מיקי גבריאלוב ואריק איינשטיין לשורה ארוכה מאוד של יוצרים, משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת שיר השירים. שרו פסוקים ופרקים מולחנים, וכן שירים ששורבבו בהם ביטויים משיר השירים. אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה עברית.

חברי עפר גביש, מוסיקאי וחוקר הזמר העברי ואני, מופיעים כבר שנים מספר בערב "עת הזמיר הגיע" – שיר השירים בשירה ובזמר העברי. כדי לעמוד בזמן המוגבל של מופע, הגבלנו את עצמנו מאוד, והכנסנו לתוכו רק מקבץ חלקי מאוד של שירים ברוח זו.

שירי השירים, אם כן, הוא בעבורי בראש ובראשונה מתנה; מתנה גדולה של התנ"ך, המבוע הגדול של התרבות היהודית, לתרבות היהודית לדורותיה. וכיוון שהתנ"ך הוא התרומה של העם היהודי לתרבות העולם כולו, שיר השירים הוא מתנה לבני תרבות בעולם כולו.

זו מתנה של מי שיצר או יצרו את יצירת המופת הזאת. וזו מתנה של מי שהחליטו לכלול אותה בספרי הקודש. בקרב חז"ל הייתה על כך מחלוקת חריפה. שיר השירים, שיר אהבה, רווי בתיאורים אירוטיים, באהבת בשרים, שירה רוויית תשוקה. מה לה ולקדושה של התנ"ך?

מי שראוי יותר מכל לתודה על ההחלטה הזו, הוא גדול התורה שבעל פה, ר' עקיבא. ר' עקיבא, מי שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה", ועל פי פירושו של הרב אשלג, הכוונה היא שהכלל הזה כולל בתוכו את שאר תרי"ב מצוות, הוא גם מי שהכריע ששיר השירים ראוי גם ראוי להיות בכתבי הקודש. ולא סתם להיות בין כתבי הקודש, אלא – "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים". לא פחות.

ולא בכדי, שיר השירים נכלל בין חמש המגילות. על פי מדרג הקדושה המקראי, חמש המגילות הן שניות בקדושתן, אחרי התורה אך לפני שאר התנ"ך. כמו התורה, כך גם חמש המגילות נקראות ממגילת קלף. המגילות נקראות בחגי ישראל, כל מגילה בחג אחר. שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות ואסתר בפורים. שיר השירים, שכולו רווי ברוח נעורים ועלומים, ראוי לעטר את חג האביב. מדרשי שיר השירים עוסקים בגאולה ופסח הוא חג הגאולה. שיר השירים נקרא בפסח בבית הכנסת, ויש עדות הקוראות אותו בליל הסדר. הוא תופס מקום מרכזי בסדר פסח הקיבוצי. אין כמעט הגדה של פסח קיבוצית, שאינה משלבת פסוקים משיר השירים. חלק מן הסדרים הקיבוציים בעבר, כללו את קריאת שיר השירים בשלמותו, כהקראה או בשירה.

ולמה נקראת המגילה שיר השירים – מהי הכפילות הזאת, הרומזת שהשירה הזאת שונה משירים אחרים, קדושה יותר, נעלה עליהם? חז"ל מעניקים לכך שלושה הסברים. א. בכל שיר אחר יש פגם כלשהו, שיר השירים הוא כליל השלמות. ב. "חכמים אומרים", כלומר זהו קונצנזוס ולא אמירה במחלוקת, שמהר סיני ניתנה. ג. רבי אלעזר בן עזריה אומר שמגילה זו היא הסולת שבסולת, כלומר המובחר שבמובחר.

יש לנו שני שיר השירים. השיר כלשונו וכפשוטו, שיר אהבה בין איש ואישה. ויש לנו אלגוריה, לאהבה שבין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. יש המפנים עורף לאלגוריה, ומציגים אותה כהרס היופי שבשיר המקורי, הנובע מהרתיעה מעיסוק באהבה וארוס. ויש הסונטים במי שחוזרים לשיר המקורי, ומאשימים אותם בראיה פשטנית וצרה.

ואילו אני שמח בעיקר על הריבוי. על כך שזכינו לשתי יצירות בכרטיס אחד. היצירה המקורית, שירת האהבה הגדולה, והאלגוריה, המבטאת חכמת דורות שדרשו בה כל תג ופסיק בהקשר לאומי ודתי. בוויתור על אחת משתי היצירות, אני רואה מעשה של חוסר תרבות. וכשאני קורא את שיר השירים, אני קורא כל אחת משתי היצירות בפני עצמה וקורא את השיחה ביניהן. אני נהנה מהיופי ומהחכמה שבשתי היצירות. זו הבחירה התרבותית שלי, וזו המלצת הקריאה שלי לכל יהודי בן תרבות.

****

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. המקרא מייחס את השיר לשלמה המלך. שלושה ספרים מיוחסים לשלמה, שיר השירים, משלי וקהלת. אומר המדרש, ששיר השירים הוא השיר שכתב שלמה בעלומיו, מלא תשוקה ואופטימיות. את משלי הוא כתב בבגרותו, והוא מפגין בו את תבונתו וניסיונו. את קהלת הוא כתב בזקנתו, והספר משדר פסימיות וציניות מפוכחת.

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ.

פסוקים אלה הולחנו בידי בועז שרעבי, והם מבוצעים בפיו ובגרסה נוספת בפי עפרה חזה. השיר נקרא בפשטות, "שיר השירים", אולי כיוון שהוא נפתח במילות פסוק א, "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה".

שיר נוסף, המורכב אף הוא מפסוקים של שיר השירים, ונפתח ב"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", נקרא "טוֹבִים דֹּדֶיךָ". אלונה טוראל קיבצה את הפסוקים והלחינה אותם, ונחמה הנדל שרה.

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ, נָּרוּצָה. הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ, בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

פסוקים אלה הניבו שירים אחדים.
"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" שהלחין עמנואל עמירן ושרה חנה אהרוני.
"שְׁחוֹרָה וְנָאוָה" של דן אלמגור ללחנו של בני נגרי, מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור", העוסק במאבק השחורים בארה"ב לחירות ולשוויון.

שחורה את, ונאוה את,
ונאוה את
כי שחורה את.
כי שחורה את, ונאוה את,
ואותי את משגעת!

כי שחורה את,
ונאוה את,
למראך עובר בי רעד,
את פוסעת צעד צעד –
איך שאת מנענעת!

ואני, ואני כאן בלהט צופה –
אלוהים, איך שאת משגעת!
כי שחור הוא יפה,
כי שחור הוא יפה,
ויפה את,
ויפה את
כי שחורה את…

"שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" של שימי תבורי, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח "למנצח שיר מזמור" בשנת תשלז 1977, ואף הוא מקבץ פסוקים משיר השירים, בלחנו של מאיר ניסים.

הפסוקים הללו נרמזים גם בשירו של חיים שלמוני, בביצוע ישראל יצחקי, "סימונה מדימונה".

יום יום על רמת דימונה
שם ניצבת היא נוגה
שזופה ושמה סימונה
ומחכה לבן זוגה.
שזופה ושמה סימונה
ומחכה לבן זוגה.

בי יוקדת אהבה
לשחורה ולנאוה
וליבי לה רון ירונה
לסימונה מדימונה.
וליבי לה רון ירונה
לסימונה מדימונה.

"יוקדת אהבה לשחורה ולנאווה", כלשון שיר השירים, וגם "שזופה", המתכתב עם "שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ".

אחד היוצרים העבריים שהרבה לכתוב בהשראת שיר השירים, הוא מאיר אריאל. הוא שר בהשראת שה"ש בשני הרבדים – רובד הפשט של שיר האהבה ורובד הדרש הלאומי. הרב רבדיות הזו הולמת אותו, כיוון שהיא קיימת גם בשירים שלו אין בהם נגיעה לשיר השירים, כמו "שיר כאב" ורבים אחרים. בין שיריו של מאיר אריאל המתכתבים עם שיר השירים: "איתן איתן", "הולך אִתך הלילה", "מדרש יונתי", "עלית לי בזיכרון", "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה", "שחר עולה", "שיר גנוב", "שיר מים רבים" ו"שדות גולדברג".

השיר "הולך אתך הלילה", שאותו הלחין ושר דיוויד ברוזה, כולו נובע מפסוקי שיר השירים, ובהם מתוך פרק א. "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ".

ובשירו של מאיר אריאל:
הולך אתך הלילה
לדודך בין הגנים
שלמה תהיי לי
כעוטיה על העדרים.

הולך אתך הלילה
לדודך הולך וטוב
רבים ראו עינייך
מצאוך השומרים ברחוב.

ביער כתפוח
כן דודך בין הבנים
מעיין חתום
אחותי מעיין גנים.

אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים.
לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים. תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין. אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי. הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי, אַף נָעִים, אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים.

גם נחצ'ה היימן קיבץ פסוקים משיר השירים ליצירה שאותה שרה להקת הגבעטרון. המקבץ מתחיל בפסוק "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים", והוא נקרא "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ".

אמיתי נאמן כתב והלחין לשושנה דמארי את "הנאווה בבנות", בהשראת שיר השירים:
הנאווה בבנות
אנא האירי פנייך אלי
האירי פנייך אלי.
אנא האירי פנייך אלי
האירי פנייך אלי.

בוא דודי כי יפית
אף נעמת עד מאוד.
שלח ידך וחבקני
אמצני עוד ועוד.
הנאווה בבנות.

פסוק מפרק א שזכה ללחנים רבים, הוא: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים.

יוצרת נוספת שהרבתה לשלב פסוקים וצירופי לשון משיר השירים לשיריה היא נעמי שמר. על שירה "אחותי רוחמה" כתבתי במאמרי על הושע פרק ב. אציין כאן שאת האהבה לרוחמה, היא ביטאה בלשון שיר השירים. כבר בפתיחת השיר היא מציינת זאת:
כבר מזמן רציתי, אחותי רוחמה
לאמר לך מילים חמות
לא היה לי כוח, רוח בי לא קמה
לשיר לך כמו שלמה.

"לשיר לך כמו שלמה", והיא לא התכוונה לקהלת, אלא לשיר השירים. היא מתארת את האהבה בתיאורים המופיעים בשיר השירים בפרקים ב, ד, ה, ז.

היא שרה על "מור וקינמון, כל מיני בשמים", ומבקשת "הראיני את מראיך", ומציינת "קומתך תמר, אוחז בסנסיניך, הניחי ואטפס", ומשדלת "קול התור הומה, מעיין גנים", ומסכמת:
"באביב אגיע מאוהב פי כמה
אלייך עם הזמיר
ואני והוא ואחותי רוחמה
את שיר השירים נשיר".

****

אסיים את האנתולוגיה הזו ביהודה עמיחי, בשיר 32 במחזור "תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ, אִתָּךְ אִתָּךְ וּמִדְרָשִׁים אֲחֵרִים", בספרו האחרון (והאהוב עליי ביותר) "פתוח סגור פתוח".

מְשׁוֹרֵר שִׁיר הַשִּׁירִים מֵרֹב שֶׁחִפֵּשׂ אֶת זוֹ שֶׁאַהֲבָה נַפְשׁוֹ,
נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְיָצָא לִמְצֹא אוֹתָהּ לְפִי מַפַּת הַדִּמּוּיִים
וְהִתְאַהֵב בַּדִּמּוּיִים שֶׁבְּעַצְמוֹ דִּמָּה. הוּא יָרַד לְמִצְרַיִם
כִּי כָּתַב "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּימִּיתִיךְ", וְעָלָה לַגִּלְעָד
לִרְאוֹת אֶת שַׂעֲרָה הַגּוֹלֵשׁ, שֶׁכַּתָב "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד", וְעָלָה בְּמִגְדָּל דָּוִד כַּכָּתוּב,
"כְּמִגְדָּל דָּוִד צַּוָּארֵךְ" וְעַד הַלְּבָנוֹן הִגִּיעַ וְלֹא מָצָא
מָנוֹחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "אַפֵּךְ כְּמִגְדָּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה
פְּנֵי דַּמָּשֶׂק", וּבָכָה בְּמַפָּלֵי הַמַּיִם
שֶׁל עֵין גְּדִי כִּי כָּתַב, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת
אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת", וְחִפֵּשׂ יוֹנִים בְּבֵית גּוּבְרִין
וְעַד וֶנֶצְיָה הִגִּיעַ כִּי כָּתַב, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע".
וְרָץ לַמִּדְבָּר כְּמוֹ שֶׁאָמַר, "מִי זֹאת עוֹלָה
מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן". וּבֶדְוִים חֲשָׁבוּהוּ
לְאַחַד הַנְּבִיאִים הַמְּשֻׁגָּעִים וְהוּא חָשַׁב
שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וְעֲדַיִן הוּא נוֹדֵד נָע וְנָד
וְאוֹת הָאַהֲבָה עַל מִצְחוֹ. וְלִפְעָמִים הוּא מַגִּיעַ
אֶל הָאֲהָבוֹת שֶׁל אֲחֵרִים בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים וְהִגִּיעַ
גַּם אֶל בֵּיתֵנוּ שֶׁגַּגּוֹ שָׁבוּר עַל הַגְּבוּל
בֵּין יְרוּשָׁלַיִם וִירוּשָׁלַיִם. וְלֹא רָאִינוּ אוֹתוֹ
כִּי הָיִינוּ חֲבוּקִים, וְעֲדַיִן הוּא נוֹדֵד וְצוֹעֵק
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי" כְּמוֹ מִתּוֹךְ שַׂק עָמֹק
שֶׁל שִׁכְחָה. וּמִי שֶׁכָּתַב "עַזָּה כַמָּוֶת אָהֲבָה"
רַק בַּסּוֹף הֵבִין אֶת הַדִּמּוּי שֶׁדִּמָּה
וְהֵבִין וְאָהַב וּמֵת (הַנִּמְשָׁל הִתְפּוֹצֵץ עִם הַמָּשָׁל).

* 929