צרור הערות 12.11.17

* קול המצפון – משמעת קואליציונית היא דבר חשוב. בלעדיה, קשה מאוד לנהל דמוקרטיה פרלמנטרית. אולם יש מקרים שבהם נדרשת הכרעה מצפונית להפר את המשמעת. כל הכבוד לח"כ רחל עזריה, על נאמנותה לצו מצפונה, והצבעתה נגד החוק לשיבוש חקירת בכירים. אילו היה מדובר רק בחוק מושחת אחד, ניחא. אבל מדובר במתקפה מתוזמנת ומתוזמרת היטב נגד המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, כולל מתקפת חקיקה, כולל שינוי חוק יסוד (שבינתיים סוכל – חוק קרנות המזבח); ניסיון להפוך על צירו את כל שלטון החוק בישראל, למען חשוד מסוים. על כך ראוי לא רק להפר משמעת קואליציונית, אלא גם להפיל ממשלה.

* נותן בהם סימנים – לאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ביטן לאמסלם: ביטן הוא נער השליחויות של החשוד. אמסלם הוא השוליה של נער השליחויות של החשוד.

* חמאה על ראשו – ישנם שני נושאים שבהם מוטב לאהוד ברק לשתוק – עניינים מדיניים ושחיתות. מי שיושב בבית זכוכית, שלא ימרח חמאה על ראשו.

* הישגו הגדול של נתניהו – התעלמות מהישגו המדיני הגדול של נתניהו – חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשריה המדיניים בעולם, דומה להתעלמות מהנזק המוסרי והערכי שהוא גורם לחברה הישראלית, בהתנהלותו המסואבת, במסע שהוא מוביל נגד הממלכתיות ובחקיקה לעידוד השחיתות השלטונית שהוא דוחף. בשני המקרים מדובר בראיית שחור לבן, המתעלמת מן המורכבות של החיים, המורכבות של האנשים. אם אדם מסומן באופן שלילי, נתעלם מכל יתרונותיו, הישגיו וצדדיו החיוביים. אם הוא מסומן באופן חיובי, נתעלם מכל חסרונותיו, כשליו וצדדיו השליליים, בעיקר אם מדובר בפוליטיקאי ובמנהיג.

ההישג המדיני של נתניהו בולט במיוחד לנוכח ההפחדות מפני בידוד מדיני שהוא ממיט עלינו. המציאות הפוכה. וכך, חלק מאלה שאיימו מסבירים שזה לא בזכותו של נתניהו, זה היה קורה גם בלעדיו. יתכן. אבל אם אכן היה בידוד מדיני, גם אז הם היו אומרים שזה לא באשמתו? כך או כך, כעת הוא אחראי, והוא מוביל מדיניות, והמדיניות הובילה לתוצאות הפוכות מאלו שהזהירו אותנו מפניהן.

טיעון נוסף רווח לאחרונה, ואצטט אותו מפיו של ניר גונטז' במוסף "הארץ": "כשדיברו על בידוד דיברו על הדמוקרטיות האירופיות. נתניהו חיבר אותנו לאפריקה". ראשית, זה לא נכון. גם באירופה מעמדנו התחזק. אבל לא צריך להתאמץ הרבה כדי לדמיין את גונטז' עצמו ואת שכמותו מכתירים בדיוק את המשפט הזה, כמשפט אוריינטליסטי, קולוניאליסטי, אדנותי, מתנשא וגזעני.

* קוראים ערניים – די נדיר שאני מזדהה עם כל מילה במאמר המערכת של "הארץ". כך קרה ביום ד, כשקראתי את המאמר, העוסק בנושא הפגיעות וההטרדות המיניות, "לא שותקות יותר". אממה? אני סולד מצביעות. לאורך כל קריאת המאמר, הדהדו במוחי שתי מילים: יצחק לאור. הרי על אף שנים רבות של עדויות על אונס ותקיפות מיניות הוא ממשיך להיות מיקירי דבוקת שוקן. רציתי לכתוב תגובה ברוח זו, אולם כשנכנסתי לתגובות, שמחתי לראות שעשרות קוראים ערניים הקדימו אותי.

* משלנו או משלהם – גל החשיפות של הטרדות ופגיעות מיניות, מעלה באופן חסר תקדים את הנושא לסדר היום הציבורי, ומעורר סוגיות רבות שראוי לעסוק בהן, ואף לקבוע כללים, כמו מהי באמת הטרדה מינית, מהו מדרג הפגיעה, איך להוקיע בכל לשון של הוקעה פגיעות מיניות ומצד שני להיזהר מלהאשים אוטומטית כל מי שהוגשה נגדו תלונה ולהבין שיש גם האשמות שווא ועוד.

ומשום מה, שיח רווח מאוד ברשתות הוא שיח המחנאות המאוס, סעיף הטרדות מיניות. בשיח הזה הסוגיה אינה מה ראוי ומה פסול, אלא האם הפוגע הוא "משלנו" או "משלהם". אם הוא "משלנו" הוא כמובן קורבן לרדיפה פוליטית, לעלילות שווא… חזקת החפות, התיישנות וכו'. אם הוא "משלהם" הוא בהכרח סוטה מין, אנס סדרתי, אשם מראש ו… הווו איזו שמחה לאיד! איזו שמחה לאיד!

וכי לנפגעת תקיפה מינית אכפת אם התוקף אותה הוא שמאלני או ימני?

* בית לאומי לעם היהודי – בימים אלה, בהם אנו חוגגים מאה שנים להצהרת בלפור, שהביאה להכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, ושבעים שנה לאחר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, מן הראוי שנהפוך את המדינה היהודית לבית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי. בית לאומי לעם היהודי כולו, על כל זרמיו. הכרה מלאה בזרמים השונים ביהדות, בשוויון בין הזרמים ביהדות, בגיור של הזרמים השונים היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות, ולהבטחה שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי ובית לאומי לעם היהודי. הכרה זו ראויה להתנוסס בחוק הלאום. זו מצוות עשה ציונית עליונה.

* יש שירה – המלצת הקריאה שלי לשבת, היא אנתולוגיה של שירה העוסקת באלוהים ובאמונה, בעריכת אילן ברקוביץ', במוסף הספרותי של "הארץ". כותרת האנתולוגיה (שחלק שני שלה יתפרסם בעוד שבועות אחדים), היא: "השירה העברית כבר החליטה: יש אלוהים". מה שריגש אותי יותר, היא ההחלטה: יש שירה. כלומר, הידיעות על מותה של השירה העברית היו מוקדמות.

השאלה אם יש ישות אמפירית שנקראת אלוהים, היא עניין אחד, ועניין אחר הוא האם יש שירה ואמנות שאין בה אלוהים. בעיניי, אמנות המתנתקת מאמונה היא דלה, ואמנות של יהודים המתנתקת משורשיה היהודיים היא משמימה. גם אם התכתובת שלה עם הדת, עם האמונה, עם האלוהים היא של התרסה וויכוח, זו שירה שורשית ומשמעותית.

מתחת לכל שיר, נכתבו שורות אחדות על המשורר. על אלינור יוסף נכתב, בין השאר: "אינה דתייה אך מחוברת לזהות היהודית שלה", כפי שהיא מגדירה את עצמה. ואולי זו התמצית.

שיר אחד קלקל את השורה: "המבוא לחלומותינו", של אריאל דוד. שיר שטנה ושנאה ליהודים שהם, הוריהם או סביהם באו מאירופה ואמריקה, כלומר ה"אשכנזים". שיר נורא. שיר של שנאה עזה, המסתתרת מאחורי התקרבנות המשחררת מאחריות. מי ששונא כל כך את רוב העם היהודי, אינו אלא אנטישמי קטן. איני מבין למה צריך לפרסם תועבה גזענית.

* ביד הלשון

לא היה ולא נברא, אלא משל היה – השר אורי אריאל התראיין לרדיו למחרת השתתפותו בעצרת לציון יום השנה לרצח רבין. בראיון מוחזרה האגדה האורבנית, על פיה לפני רצח רבין התבטא אריאל באמירה על רבין, שדמו בראשו. תגובת השר: "לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה".

דבריו אלה הם פרפרזה מרחיבה לדברי ריש לקיש, במסכת בבא בתרא בגמרא: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה". נדרש אומץ רב לאמירה זו על ספר בתנ"ך, ואף על פי כן היא נכנסה לתלמוד.

ובאשר לדברי אריאל – אני מאמין לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.9.17

* איזונים ובלמים – שיטת המשטר הדמוקרטית מבוססת על איזונים ובלמים בין הרשויות. הבקרה השיפוטית של בית המשפט על החקיקה, כולל היכולת לפסול חוקים הסותרים את החוקה (וחוקי היסוד בישראל הם חוקה בהתהוות), הם מרכיב חשוב במערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטית. אולם פסילת חוק היא נשק יום הדין; השימוש בה צריך להיות במשורה, נדיר ביותר. זילות השימוש בכוח הזה בידי בית המשפט, פוגע הן במעמד בית המשפט העליון ואמון הציבור בו והן ברשות המחוקקת המייצגת את הציבור שבחר בה.

מערכת איזונים ובלמים נועדה למנוע עוצמת יתר לאחת הרשויות. גם את עוצמתה של הרשות השופטת יש לאזן. ולכן, יש מקום לפסקת התגברות, המאפשרת לכנסת להתגבר על פסילת חוק. אבל גם היכולת הזאת חייבת להיות מרוסנת, שלא תסרס את בית המשפט.

התגברות על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים, כפי שהציע בשעתו שר המשפטים דניאל פרידמן, עושה צחוק מהביקורת השיפוטית, כיוון שמשמעותה היא, שהקואליציה תוכל להתגבר על כל פסילת חוק באופן אוטומטי.

אחזור על ההצעה שכבר הצעתי פעמים אחדות בעבר: ניתן יהיה לפסול חוק של הכנסת רק ברוב של 2/3 משופטי בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים לפחות. ניתן להתגבר על פסילת חוק, ברוב של 2/3 מכלל חברי הכנסת.

עדין לא ברורים פרטי הצעת חוק יסוד החקיקה שמגבשים השרים בנט ושקד, ומן הסתם מה שיציעו היום ישתנה במהלך החקיקה, כפי שקורה בדרך כלל. אך עצם העלאת הנושא לדיון ולגיבוש חוק חדש, חיוני וחיובי. ובוודאי שעצם חקיקת חוק יסוד חקיקה, המסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות ואת דרכי החקיקה בישראל, הוא התקדמות משמעותית בגיבוש חוקה לישראל.

* אינו צד בעניין – בדיוק כפי שאין זה תפקידו של בג"ץ להילחם בעוני, להגן על גבולות המדינה ולנהל את יחסי החוץ של ישראל, כך אין זה מתפקידו להתמודד עם ההשתמטות הממארת של המגזר החרדי מצה"ל. זה תפקידן של הכנסת והממשלה, ואם הן אינן מבצעות את המלאכה, ולמרבה הצער הן אינן מבצעות את המלאכה, יש לנהל על כך מאבק ציבורי או להחליפן בקלפי. בית המשפט אינו צד בעניין.

* תהיה מלחמה – החרדים הגיבו על פסיקת בג"ץ באיום ש"תהיה כאן מלחמה". נו, ומי ילחמו במלחמה הזאת? אלה שממיתים עצמם באוהלה של תורה?

* תינוקות שנשבו – כיוון שאנו בחודש הרחמים והסליחות, אני מנסה ללמד סניגוריה על החרדים הצעירים שמשתמטים מצה"ל, מההגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל. דבר הסניגוריה היחיד שאני מוצא, הוא שהם תינוקות שנשבו.

* במקום שבעלי תשובה מתגייסים – מה איחוליי לשנה הבאה עלינו לטובה למשתמטים החרדים? שיחזרו בתשובה.

* הציונות החדשה – תגובה אוטומטית על פסיקת בג"ץ בנושא השתמטות החרדים, של פעיל ימין (בפייסבוק): "בג"ץ הכריז מלחמה על הציונות". הבנתי. ציונות = השתמטות מצה"ל. עולם הפוך.

אני נגד התערבות בית המשפט בנושא, למרות שאני תומך בתוכן הפסיקה. אבל זו החלטה ציונית ממדרגה ראשונה, בעוד ההשתמטות היא אנטי ציונית. אני נגד האקטיביזם השיפוטי, אבל החלטה זו מוכיחה שהטענה שבג"ץ אינו ציוני היא שקר נתעב. הרי בג"ץ יכול היה לפסוק, בשם זכויות האדם, שיש לקבל את ההשתמטות ההמונית של החרדים בשם "חופש המצפון" או משהו מהבליל הזה, מארסנל הממבו-ג'מבו הפסאודו-ליברלי. אך הוא העדיף פסיקה ציונית ביטחוניסטית.

* קצת סדר בבלגן – קרולינה לנדסמן, מן הבולטות בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל של תמיכה בלתי מסויגת בהשתמטות החרדים. זאת, כדי שלא יהיו עוד דתיים בצה"ל. גם ככה יש יותר מדי וזה מסוכן. והיא כבר התגלגלה לעופר וינטר שאותו כינתה בפרץ של שנאה "מח"ט הג'יהאד היהודי" (ונתנה על הכינוי הנתעב קרדיט לחברה לדבוקה אורי משגב), לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. הרי החיילים הדתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, לא?

לצד פשקווילה, הופיע מאמר מצוין של ישראל הראל, מן הדוברים הבולטים והרהוטים של הציונות הדתית, שגינה בתוקף את השתמטות החרדים מגיוס לצה"ל. הוא השמיע קול ציוני דתי, ההולם את דרכה של הציונות הדתית.

וכיוון שלעתים היוצרות מתהפכים, הדף הזה דווקא עושה סדר בספקטרום האידיאולוגי של החברה הישראלית. השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך בהתלהבות בהשתמטות החרדים והציונים בכלל והציונים הדתיים בפרט מתנגדים בתוקף להשתמטות החרדים.

* הברית המוזרה – מוסי רז, ישראל אייכלר ומשה פייגלין מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא "מקצועי". האמת היא שאני לא ממש מופתע מן הברית המוזרה הזאת, של שופכי התינוק עם המים.

* האידיאולוגיה החדשה של הליכוד – משה כהן ("חדשות בן עזר" 14.9.17) כתב: " 'ליכודניקים חדשים' מתראיינים באמצעי התקשורת, אני מאזין לדבריהם ושואל את עצמי מה מבדיל אותם מחברי מרצ, כשהם מביעים אותן דעות".

יכול להיות שאני צריך להחליף רדיו, כי גם אני מקשיב לראיונותיהם של "הליכודניקים החדשים" בתקשורת, ולא מצאתי שום דמיון, לא צל של דמיון ולא צל צלו של דמיון בינם לבין חברי מרצ. לא שמעתי אותם מצדדים במדינה פלשתינאית, לא שמעתי אותם תומכים בנסיגה מהשטחים, לא שמעתי אותם קוראים לעקור יישובים או להקפיא את הבניה בהתנחלויות, לא שמעתי אותם מטיפים להפרדת הדת והמדינה, לא שמעתי אותם מצדדים בכלכלה סוציאליסטית (האמת שבעניין הזה גם לא את מרצ). מה כן שמעתי? שמעתי אותם מתנגדים לאידיאולוגיה החדשה של "נאמנות למנהיג" ויוצאים נגד השחיתות. האם התנגדות לשחיתות היא "העמדות של מרצ", לשיטתו של משה כהן?

אגב יש ליכודניק אחד, שבנאום באוניברסיטת בר אילן קרא להקמת מדינה פלשתינאית, שהתנצל בפני ארדואן על הפיגוע הטורקי נגד ישראל, שחרר אלפי מחבלים בעסקאות שונות והתקפל במשבר הר הבית. אבל הוא ליכודניק אמתי, כי אין כמוהו מגשים את האידיאולוגיה החדשה של הליכוד – נאמנות למנהיג. הוא באמת נאמן למנהיג.

* שיחדש – בעברית החדשה התנגדות לשחיתות = "צדקנות".

* היהדות על פי ש"ס – גנבים ונוטלי שוחד כשרים להנהיג את ש"ס. מי שהשתתף בחתונת אחיינו, חתונה חד מינית, נדרש להתפטר.

* מזכיר תהליכים – בשבוע שעבר סיפרתי על אחד, שהשווה בפייסבוק את ישראל לנאצים (!), בעקבות פרשת המורה טלי מזרחי מערד, ומיד קיבל עשרות לייקים ותגובות תמיכה מתלהמות. חלף שבוע, והנ"ל, שכל מיני דברים מזכירים לו כל מיני תהליכים, כתב כמה הוא סובל בנסיעה ברכבת, כי יהודים מתפללים בה. בשפה אירופאית מסוימת זה נשמע יותר אותנטי.

* שקרנית – כל טענה שמופיעה בדו"ח המאחזים של טליה ששון היא שקר, כל עוד לא הוכח אחרת. על סמך מה אני קובע זאת? מנוולת שמסוגלת לכנות את ישראל "מדינת רשע המבצעת טיהור אתני", היא שקרנית חשוכת מרפא, וכל מילה שהיא אומרת או כותבת היא שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

* קשקוש קונספירטיבי – אמיר אורן, "הארץ", פרסם תאוריית קונספירציה מטורפת, על פיה המטרה של בגין בסיפוח הגולן, הייתה לגרום למובארק לבטל את הסכם השלום ובכך להימנע מהשלמת הנסיגה מסיני (והפנטזיה ממשיכה לתקווה שהסורים יתקפו בתגובה ויספקו לישראל עילה לפלוש ללבנון).

היה באמת קשר בין עיתוי חוק הגולן לנסיגה מסיני, אך הקשר בדיוק הפוך מהקשקוש של אורן. כיוון שבגין החליט לספח את הגולן, הוא מיהר לבצע את ההחלטה לפני השלמת הנסיגה מסיני, כדי למנוע פגיעה בהסכם השלום. הוא ידע ששום דבר לא יגרום למובארק לסכן את קבלת כל סיני, ולכן ידע שהוא יעבור לסדר היום על סיפוח הגולן.

* איפה הסלפי – ביקרנו במוזיאון טיקטין לאמנות יפנית בחיפה. מוזיאון יפה ומעניין מאוד. אבל כיוון שיש בי משהו ילדותי, יותר מכל הממצאים במוזיאון, התרגשתי לראות בין באי המוזיאון את חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן.

איפה הסלפי? תשאלו. מה, אני אורן חזן?

* מזלו – תמכתי במועמדותו של פרופ' שכטמן לנשיאות המדינה, ואף כתבתי על כך בשעתו. אולם בבחירות, הוא קיבל קול אחד בלבד, קולה של ח"כ רות קלדרון.

בדיעבד, מזלו שלא נבחר. כך נחסך ממנו מסע שנאה והסתה, שיימינג ואלימות מילולית, מצד אויבי הממלכתיות.

מבין הפוליטיקאים שהתמודדו העדפתי את ריבלין והוא אכן נשיא מצוין. ואכן, מתקפת שנאה של אויבי הממלכתיות, היא מנת חלקו. כמי שבא מן המערכת הפוליטית, אני משער שהוא מחוסן יותר.

* שיחה בגל"צ – ביום ה' שעבר הוזמנתי לשוחח בגל"צ על פרשת "כי-תבוא". האמת היא, שנגררתי לוויכוח עם ניצן הורביץ על דחליל ההדתה-שמדתה ולא הספקתי לומר את מה שהתכוונתי. אבל אולי חשוב לא פחות לומר את דברי על הדחליל.
https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%A6%D7%93-%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%9E%D7%A6%D7%93-%D7%A9%D7%A0%D7%9907-09-2017-1101/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90

* ביד הלשון

התפוטר – התפטרותו הצפויה של ח"כ גואטה מן הכנסת (אם לא ימצא פתרון פשרה) היא התגלמות המושג התפוטרות.

התפוטר הוא מי שנאלץ להתפטר. כלומר, לא התפטר מרצונו החופשי, לא פוטר בידי הבוס, אלא אולץ להתפטר. במקרה הזה – אי אפשר לפטר ח"כ, אבל הנהגת ש"ס הפעילה על גואטה לחץ שחייב אותו להתפטר.

אבי הביטוי הוא השר לשעבר ישראל גלילי. הוא המציא את הביטוי ב-1949, כאשר מפקדי הפלמ"ח התפטרו מצה"ל. הוא רצה להסביר שלא הייתה זו באמת התפטרות מרצונם, אלא דחקו אותם למצב שחייב אותם להתפטר, ועשה זאת בביטוי היצירתי הזה.

הפועל התפוטר אינו קיים בעברית התקנית וגם בניין כזה לא קיים – אין בניין התפועל. אך ההברקה הלשונית קנתה שבת בעברית, והבניין הבלתי תקני נתן כנראה מענה לצורך לשוני, ולכן משתמשים בו גם לפעלים נוספים, כמו התנודב (נאלץ "להתנדב").

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 10.9.17

* גרוע יותר משחיתות – ההחלטה להעמיד לדין את שרה נתניהו, בכפוף לשימוע, עדין אינה כתב אישום. ואם יהיה כתב אישום, כלל אין זה ברור שהוא יוביל להרשעה. ומבחינה משפטית, אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו.

הבעיה אינה בתחום הפלילי–משפטי, אלא הציבורי, המוסרי. גם התיקים שנסגרו, כיוון שלא הוכחה מעבר לספק סביר מעורבותה האישית של שרה נתניהו בהם, מעידים על שחיתות וכמובן התיק על פרשת המעונות.

כל הפרשות הללו וכל פרשות נתניהו, מעבר לעניין הפלילי, מעידות על התנהלות שלטונית רקובה, מסואבת ומושחתת.

נתניהו, שהוא קמצן קיצוני בנוגע לכספו הפרטי, הוא בזבזן גדול כאשר מדובר בכספי הציבור להנאותיו הפרטיות. נתניהו, נושא הדגל של "ריסון תקציבי", גם על חשבון החלשים ביותר בחברה, משולל כל רסן בהוצאות תקציביות לצרכיו הפרטיים. נתניהו, שמבזבז ללא חשבון כספי ציבור להנאותיו, מקבל בנוסף לכך "מתנות" מטייקונים למימון אורח החיים הראוותני, הרהבתני, הגרגרני, הנהנתי המסואב שלו. וכשהדברים כרוכים גם במרמה, דיווחים כוזבים וכד', ברור שהדברים נעשים במודע.

אבל יש דבר גרוע יותר מהשחיתות, והוא התמיכה הגורפת של המוני חסידי נתניהו בשחיתותו. בפרשות אולמרט, מצד אחד עלתה התנהלות חמורה, עבריינית, מושחתת ופושעת של אולמרט וסביבתו הקרובה, אך מצד שני – התנערות של הציבור הישראלי, שעמד על רגליו האחוריות לניקוי האורוות. ואילו בפרשת נתניהו, אנו רואים תמיכה גורפת בו, תמיכה גורפת בשחיתותו, הסתה ושנאה כלפי גורמי אכיפת החוק. המונים המצדיקים את התנהלותו הבזבזנית והמסואבת ואת ה"מתנות", וכותבים ש"התמזל מזלו של עם ישראל, שאדם שיכול ביום אחד להרוויח בעסקים פרטיים כמו בשנה כראש הממשלה בוחר באלטרואיזם קיצוני לוותר על כל זה כדי לעבוד למען העם כפוי הטובה הזה", זאת כבר מחלת נפש קולקטיבית. זה חמור יותר מעצם השחיתות, כי המחסום הגדול ביותר בפני שחיתות הוא הבושה, וכאשר אין בושה, הסכר נפרץ. כאשר עומד החשוד בפלילים בפני המון ולועג ל"חמגשיות" ולועג "הם עוד יזמנו לחקירה את קאיה. באזהרה!" והאספסוף מריע, אות הוא שהשחיתות הפכה להיות לגיטימית.

זו סכנה אסטרטגית למדינת ישראל.

* תרבות של שחיתות – כל אימת שאני שומע על פרשת שוחד, מטרידה אותי השאלה הנוגעת למגע הראשון בין המשחד למשוחד; להצעת השוחד. מעבר לסוגיה המוסרית, הערכית – מטרידה אותי השאלה האנושית: המשחד לא מפחד? הוא לא מתבייש? הרי מקבל ההצעה יכול לגשת מיד לתחנת המשטרה הקרובה ולהפליל אותו.

מציע השוחד כנראה מכיר את מקבל ההצעה. הוא לא יציע אותה למי שישליך אותו מכל המדרגות.

כאשר אנו קוראים על עוד ועוד מקרים של שוחד, בחלונות הגבוהים ביותר של השלטון ושל מערכת הביטחון, פירוש הדבר שיש כאן תרבות של שחיתות ושוחד. תרבות כזאת היא איום אסטרטגי על ביטחון המדינה.

כאשר קיימת תופעה כזאת, מי שאמון על הנהגת המדינה, ולכן גם על טיפול באיומים אסטרטגיים, כלומר ראש הממשלה, חייב להוביל מלחמת חורמה בשחיתות. לשם כך, הוא צריך להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.

כלומר לא נתניהו.

* מה מטרת ההפגנות? – ההחלטה להגיש כתב אישום (בכפוף לשימוע) נגד שרה נתניהו מוכיחה עד כמה מרושעות ושקריות הטענות הנבזיות נגד היועץ המשפטי לממשלה. האם המפגינים נגדו יכרעו ברך ויתנצלו? חחחחחה. האם הם יפסיקו את ההפגנות נגדו? מה פתאום? הרי ההפגנות כלל אינן קשורות לשחיתות, לא לנתניהו ולא למנדלבליט, אלא לאמביציה המטורפת של אלדד יניב להיות "מנהיג".

* מאן דהוא ששמו אלדד יניב – יוסי ורטר, "הארץ", עוקב מקרוב אחרי חקירות נתניהו מראשיתן, והוא אחד העיתונאים הבקיאים בהם ביותר. בלשון המעטה, אי אפשר לחשוד בו באהדה לנתניהו. וכך הוא כתב השבוע: "החקירה המסועפת אינה קופאת על שמריה, ההיפך הוא הנכון. היא מתפשטת כאש מאכלת. אולי כדאי למארגני הפגנת מוצ"ש הקבוע בפתח תקווה לשקול לסגור את הבסטה. התנהלות החוקרים, שמגובה ומלווה על ידי היועץ המשפטי לממשלה וצוותו, אינה מלמדת על ניסיון מריחה או טיוח. אין צורך לנשוף בצווארם. בשלב זה ההפגנות הללו נראות יותר כקמפיין פוליטי של מאן דהוא לקראת הבחירות לכנסת ה-21".

גיא פלג מערוץ 2, שאף הוא עוקב מקרוב אחרי החקירות ואף הוא בקיא בהן מאוד וגם בו קשה לחשוד באהדה יתרה לנתניהו, בלשון המעטה, אומר בדיוק אותם הדברים.

אין אפילו שמץ של יושרה בהפגנות שמארגן "מאן דהוא" ששמו אלדד יניב.

* בובת פיתום – יאיר נתניהו הוא בובת הפיתום של נתניהו. קראו מה הוא כותב ומשתף ותדעו מה אבא שלו חושב ואומר. ומה שהוא כותב ומשתף הוא איום ונורא.

* חילופי תפקידים – על פי שיטת הסניוריטי, נשיא בית המשפט העליון הבא, אחרי אסתר חיות, יהיה לתקופה קצרה פוגלמן, אחריו יצחק עמית והחל ב-2028 – נועם סולברג, תושב גוש עציון.

והרי התחזית – ככל שיתקרב מועד מינויו של סולברג, התומכים הנלהבים בשיטת הסניוריטי יקראו לשינויה. המתנגדים לשיטה יהיו לתומכיה המובהקים. לאלה ולאלה יש מן המוכן את כל הנימוקים וההסברים, מנוסחים היטב.

* קווים אדומים – סיפור משנותיה הראשונות של אורטל. ב-1984 מינה הקיבוץ את פ' למדריך גרעין של תנועת הצופים לאורטל. היה זה בחור צעיר, בוגר גרעין שהשתחרר באותה שנה מצה"ל, בעל ניסיון הדרכה מרשים בצופים, מי ששירת כחל"תניק, בשנת הדרכה בתנועה במהלך שירותו. מדובר בצעיר מוכשר, כריזמטי, חרוץ וחביב על הכל.

זמן קצר לאחר מכן, התבטא פ' והתברר שהוא כהניסט מוצהר. תנועת הצופים פנתה לאורטל בבקשה להפסיק את העסקתו כמדריך. פ' הוזמן לשיחה עם מזכיר הקיבוץ, ואישר שאכן אלו דעותיו. מזכירות אורטל החליטה לפטר אותו, אך בשל המשמעות העקרונית ציבורית, הביאה את הנושא לאסיפת חברים.

באסיפה רבת משתתפים, שבה פ' שב ואישר שאלו עמדותיו, עמדה הדילמה בין חופש הביטוי והכישרון של האיש, לבין המיאוס הכללי מדעותיו. ברוב גדול הוחלט להפסיק לאלתר את עבודתו כמדריך (אני תמכתי בהחלטה, ואף הבעתי את דעתי באסיפה, אך עדין לא הייתה לי אז זכות הצבעה).

נכון, חופש הביטוי הוא נר לרגלינו. אין לפטר אדם מעבודתו בשל עמדותיו. אילו פ' עבד במוסך, בנגריה או במטע, איש לא היה מעלה על דעתו לפגוע בעבודתו. אולם כאשר מדובר על חינוך נוער, על השפעה על עמדות החניכים, על ייצוג דרכה של אורטל בפני נוער שאנו רוצים לגייסו להגשמה בקיבוץ – יש לנו אמירה חינוכית: לא בבית ספרנו.

אני מאמין שכך בדיוק היינו נוהגים היום, אילו היה מדובר באיש "שוברים שתיקה". "שוברים שתיקה" הוא ארגון הפועל בכל רחבי העולם, כחוד החנית של ה-BDS, נגד מדינת ישראל; עובר מעיר לעיר, ממדינה למדינה ומעליל עלילת דם קולקטיבית נוראה על צה"ל. האם אדם שאלו עמדותיו ראוי לחנך נוער? לדעתי לא.

העליתי באוב את הפרשה העתיקה הזאת, בשל פרשת המורה טלי מזרחי ממיתר. גל עכור מציף את התקשורת ובעיקר את הרשתות החברתיות – מורה פוטרה מתפקידה בשל דעותיה הפוליטיות, כיוון שהיא נגד השלטון, כיוון שהיא "שמאלנית". הממשלה מפטרת מורים שמסרבים לדבוק בקו הפוליטי שלה. פשיזםגזענותלאומנות בלה בלה בלה. מזכיר תהליכים בלה בלה בלה. אחד השווה בפייסבוק לנאצים, ומיד קיבל עשרות לייקים ותגובות תמיכה מתלהמות, כשכל מגיב מחמם את הבא אחריו הכותב ביתר קיצוניות.

ובכן, היא כלל לא פוטרה. היא התפטרה. היא לא התפטרה בגלל החלטה של משרד החינוך, אלא בשל מחאת ההורים. מחאת ההורים אינה כיוון שהיא נגד הממשלה – יש עשרות אלפי מורות ומורים שמתנגדים לממשלה. מחאה ההורים אינה כיוון שהיא "שמאלנית" – רבים מן המורים הם "שמאלנים". המחאה הייתה כיוון שהיא השתתפה באירועי "שוברים שתיקה" והצטלמה עם דגל אש"ף.

האם יש לנו, ההורים, זכות להביע עמדה ערכית באשר לחינוך ילדינו?

היא לא פוטרה, ולאחר שהתפטרה מבית הספר הספציפי שבו הייתה מחאת ההורים, היא חזרה ללמד בבית הספר בו לימדה עד אותו רגע.

אז תרגיעו. לא, לא חזרנו לימים האפלים של יולי תמיר, שבה פוטרו מורים בשל עמדותיהם.

* מכחישי השואה תוצרת בית – דבר שאני מקפיד מאוד שלא להיגרר אליו, הוא ויכוח עם המנוולים שמשווים את ישראל לנאצים. עצם ההשוואה הנואלת, פוסלת את הדיון עם אותם אנשים. הרי הם מנסים להכניס אותנו למלכוד. כאשר משיבים להם, לדוגמה, "מה, אצלנו יש תאי גזים?" הם משיבים, "עדין לא, אבל…". עצם ההיגררות לדיון עם המנוולים הללו, נותן לגיטימציה להשוואה הזאת, כאילו: נכון, יש הבדלים מסוימים. אבל הרי אין כל מישור להשוואה.

הגישה שלי לאותם מנוולים, היא פשוט להבהיר להם שאינם אלא מכחישי השואה.

* מי גרוע יותר מדאעש – צבי יחזקאלי ראיין ניצולי דאעש בגבול טורקיה סוריה לכתבה בערוץ 10. לא ראיתי את הכתבה, אך כנראה שהדברים באמת מזעזעים, כיוון שאפילו רוגל אלפר (!) בפשקוויל "ביקורת התקשורת" שלו, לא יכול היה להכחיש זאת. הפשקוויל שלו נאלץ להתמודד עם העובדה שהצופה ראה דברים מזעזעים. ולכן, הוא תקף את יחזקאלי, על כך ששכח להציג את הדברים בפרופורציות (רוגל אלפר ו… פרופורציות) ולהזכיר שכך נהגו שלטונות באירופה ובכל העולם, ומכאן שהכתבה של יחזקאלי נועדה בסך הכל לשרת את האג'נדה האנטי מוסלמית שלו. השורה המסכמת של הפשקוויל היא: "האיסלאם לא גרוע יותר מכל דת מונותיאיסטית אחרת". וכיוון שבפשקווילי הפרופורציות שלו הוא נוהג להציג את ישראל כאוטוקרטיה רודנית של הדת היהודית, ברור מה מגמת הפשקוויל. שהאיסלאם בנוסחו הדאעשי, שעליו נסוב הדיון, לא גרוע יותר, ואם לדייק – גרוע פחות, מישראל.

וכך נפתח הפשקוויל: צבי יחזקאלי נסע לגבול טורקיה־סוריה, לגבות מאנשי דאעש לשעבר "וידויים".

"וידויים" במירכאות, שכן יחזקאלי הוציא את העדויות הללו בעינויים, לא?

* חגיגת פרידה – ההתיישבות בגולן חוגגת השנה יובל להיווסדה. זהו גם יובלו של קיבוץ מרום גולן, בכור יישובי הגולן. לפני 25 שנה בדיוק, במלאת 25 שנה להתיישבות בגולן, הונפה עלינו מאכלת העקירה, החורבן ומסירת הגולן לידי הדיקטטור הסורי.

השבוע לפני 25 שנה, ערך נשיא המדינה חיים הרצוג ביקור ממלכתי בגולן, לציון 25 שנים להתיישבות, שהסתיימה בחגיגת ה-25 במרום גולן, בהשתתפותו. הביקור תואם חודשים מראש, עוד טרם החל המו"מ על נסיגה, ומטבע הדברים, החדשות הרעות האפילו על הביקור.

כך הכתיר נחום ברנע, שנלווה לביקור, את כתבתו במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", שלושה ימים אחרי הביקור: "הדמעות, הזעם, הנוסטלגיה; חגיגת פרידה ברמת הגולן".

"חגיגת פרידה". כך חשו רבים.

אנו, תושבי הגולן, לא אמרנו נואש. ניהלנו מאבק נחוש ודמוקרטי, וסחפנו עמנו את רוב עם ישראל, תחת הסיסמה "העם עם הגולן". אכן, העם היה עם הגולן, ולכן רבין, פרס, נתניהו וברק, שניסו למסור את הגולן לסורים, כשלו.

הכתבה של נחום ברנע התפרסמה ב-11.9.92. בדיוק שנתיים מאוחר יותר, ב-11.9.94, חבריי ואני פתחנו בשביתת הרעב בגמלא. במשך 19 יום חיינו על מים בלבד. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגמלא להזדהות אתנו. שביתת הרעב מיקדה לענייננו את תשומת הלב התקשורתית בארץ ובעולם. השאר – היסטוריה.

חלפו עוד 7 שנים, וב-11.9.01 אירעה מתקפת הטרור האיסלמיסטית על ארה"ב ובמרכזה – התרסקות המטוסים אל המגדלים התאומים. למחרת בבוקר, הייתי במשרדי התנועה הקיבוצית, שם ראיינתי מועמדים לקליטה באורטל. פגש אותי אחד מראשי התנועה, ואמר לי: "ניצחתם". תחילה לא הבנתי למה הוא מתכוון, והוא הסביר: "עכשיו, כשכל העולם ראה עם מי יש לנו עסק – נסיגה מהגולן כבר לא תהיה עוד על הפרק". איני יודע האם ועד כמה העולם באמת התרשם והבין. אולם אילו הנסיגה התרחשה, חלילה, השאלה היום הייתה מי יישב בחופי הכינרת, צבא איראן או דאעש.

"חגיגת פרידה". במאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. היום הכל מבינים זאת (למעט קומץ סרבני התפכחות). חלפו 25 שנים, הגולן פורח ומשגשג כפי שלא פרח מעולם.

"חגיגת פרידה". איך אמר דני סנדרסון? "הפרדה קשה, אבל החמור קשה יותר".

* צליל מכוון – זו השנה השניה שהשתתפתי בליל שירה בגני חוגה שבעמק המעיינות, של מועדון הזמר "צליל מכוון", שמבוסס בעיקר על תושבי בית לחם הגלילית ואלוני אבא. לילה שלם, ליל שבת, למעלה מעשר שעות שירה ללא הפסקה, בליווי הירח ה(כמעט)מלא עד אחרי הזריחה, עם השירים היפים והטובים ביותר, מכל הסגנונות, כולל שירי איכות שלא נהוג לשיר אותם בשירה בציבור.

מוביל את השירה צליל בירן, וירטואוז יוצא דופן בנגינה על פסנתר ובהובלת השירה. לצדו נגנים מן האזור, בגיטרה ובוזוקי, כלי נשיפה וכלי הקשה. אשתו, סלעית, זמרת מוכשרת כשלעצמה, אנרג'ייזרית של ממש, מתרוצצת עם המיקרופון הנודד, רוקדת וקופצת כל הלילה (טוב, לא בשירים השקטים).

הקהל כולל מבוגרים וילדים בכל הגילאים. הילדים הם שותפים פעילים. חלק מן האנשים פורשים לאוהלים במהלך הלילה ויש המתמידים כל הלילה. אני למשל, שרתי כל הלילה ללא הפסקה (חוץ מכאשר הכנסתי לפה קציצה או קלח תירס).

צליל עצמו, כתמיד, אינו מפסיק לרגע, אף לא להפסקת פיפי. זה כבר הפך לנושא לבדיחות, כולל הומור עצמי – הוא הציג באמצע "פרסומת חסות"; פרסומת לחיתולים למבוגרים…

גם אנשים מהקהל שרים כסולנים. אני שרתי את "רואים רחוק רואים שקוף" ואת "דברים שרציתי לומר".

והיה גם חידון מוסיקלי על משפחת בנאי. מעין "תו השעה" לזיהוי שירים על פי התווים הראשונים שלהם, ושיבוץ תמונתו של האמן בעץ המשפחה. החידון היה תחרות בין בית לחם ואלוני אבא. מי ניצחו בגדול? אורטל (היינו שם כשתי משפחות).

חוויה אדירה לחובבי הזמר העברי.

* ביד הלשון

המגדלים התאומים – ב-11 בספטמבר ימלאו 16 שנים למתקפת הטרור האיסלמיסטית של ארגון אל-קאעידה על ארה"ב, ובמרכזה התרסקות המטוסים החטופים אל תוך צמד גורדי השחקים בני 110 הקומות במרכז הסחר העולמי בניו יורק – Twin Towers.

איך יש לקרוא ל- Twin Towersבעברית? השם המקובל הוא "מגדלי התאומים", אך זו טעות. מגדלי התאומים, פירושם המגדלים של התאומים. אך המגדלים אינם של התאומים, אלא הם הם התאומים.

ולכן, נכון לומר המגדלים התאומים.

 * "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 3.9.17

* יקיר הימין הרדיקלי – איני בטוח אם חיים רמון מודע לכך, אבל הוא אחד מיקירי הימין הרדיקלי. חיים רמון?! זה שדוחף בכל כוחו לנסיגה חד צדדית מרוב השטחים וממזרח ירושלים?!

מוזר, אבל עובדה. במלחמתם נגד מערכת אכיפת החוק ובעיקר מערכת המשפט בישראל, חיים רמון הוא אחד מגיבוריהם, בגין המעשה המגונה עליו הורשע. הנראטיב המטורף, הוא שמערכת המשפט תופרת תיקים לכל מי שמבקר אותה או מנסה לחולל בה שינויים. חיים רמון כשר המשפטים רצה לחולל שינויים, ולכן הוא חלק משורה ארוכה של פוליטיקאים שהמערכת המאפיוזית של המשפט הישראלי תפרה לו תיק.

האמת היא שחיים רמון אמנם הציע שינויים מסוימים במערכת המשפט, אך הוא לא היה רפורמטור של ממש. שר המשפטים שהיה רפורמטור אמתי, שמתח ביקורת חריפה ורוחבית על המערכת והציע לערוך בה שינויים נרחבים היה פרופ' דניאל פרידמן. וראה זה פלא, שום תיק לא נתפר לו. שום רבב לא דבק בו. ומעולם איש לא טען כנגדו כל טענה בדבר ניקיון כפיו, טוהר מידותיו, ובפרוטוקולים של זקני מערכת המשפט לא הודחה אף קצינה להתנפל עליו בנשיקה צרפתית כדי להאשים אותו במעשה מגונה. איך זה מסתדר?

מסתבר שיש הסבר: "החריג הוא פרופסור דניאל פרידמן. הוא בא מהאקדמיה, בשר מבשרם, אותו לא הצליחו להפליל, לכן הפלילו וסלקו את פטרונו, ראש הממשלה". הנה, עכשיו הם מגייסים גם את אולמרט. אולמרט, שמנסה כבר כמה שנים להפיץ את הנראטיב המטורף, לפיו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט תפרו לו תיק כדי לסכל את השלום שהוא כמעט הביא על ישראל ועל המזה"ת, משתלב בנראטיב המטורף של הימין הרדיקלי. אגב, יש גם "הסברים" איך זה שלא תפרו שום תיק על איילת שקד, שבניגוד לרמון באמת מציעה שינוי משמעותי במערכת המשפט (אם כי פחות מפרידמן).

* מיהו רדיקלי – ולמה אני מגדיר אותם "רדיקלים"? הרי בדרך כלל הביטוי "ימין רדיקלי" שמור לאזור חיוג החיה הכהניסטית, החותרת לעקור מן השורש את מהותה הדמוקרטית של ישראל ולהפוך אותה לישות אחרת לגמרי. והרי לא בהם מדובר.

יש להבחין בין קיצוני ורדיקלי. קיצוני הוא מי שעמדותיו הן בקצוות של ספקטרום הדעות. רדיקלי הוא מי שמציע לשנות את המצב הקיים מן השורש. לדוגמה, השמאל הרדיקלי, להבדיל מן השמאל הציוני, הוא מי שמתנגד לכך שישראל תהיה מדינה יהודית, וחותר להפוך אותה לעיסה קוסמופוליטית לא יהודית.

בימין הישראלי ובהנהגתו הולכים וגוברים הקולות המנסים להפוך את מדינת ישראל על צירה. שם הקוד של המגמה הוא "למה ארבעים שנה אנחנו בוחרים בימין ומקבלים את השמאל"? המסר הוא, שהימין לא שולט באמת, ולכן צריך לשנות מן היסוד את השיטה הקיימת, כדי שלימין יהיה שלטון ללא מיצרים. לשם כך יש לקעקע את כל מערך האיזונים והבלמים שהוא יסוד מוסד של כל דמוקרטיה, את שלטון החוק שבלעדיו אין דמוקרטיה, ולהמיר אותם ב"דמוקרטיה" המבוססת על עיקרון אחד בלבד – שלטון הרוב. כדי שהרוב ישלוט, יש להכפיף לו את החוק, את מערכת המשפט, את האקדמיה, את השירות הציבורי וכו'. ובשם הרעיון הזה, הם נלחמים באותם גורמים, המכונים בשם השנוא "אליטות". וכאשר הרוח הזאת נושבת מרחוב בלפור, זאת בהחלט סכנה של פוטיניזציה.

מי שקרא את מאמריי בעשרים השנים האחרונות, יודע שאני מתנגד עקבי וחריף לאקטיביזם השיפוטי. תמכתי בחלק ניכר מהרפורמות של פרופ' פרידמן ואני תומך בחלק מרעיונותיה של איילת שקד. זאת עמדתי בדיון ציבורי הדוגל במערכת משפט חזקה ועצמאית, וסבור שעליה לנהוג אחרת, ושהאקטיביזם, בעיקר בתקופת ברק ובייניש, רק החליש אותה, את עוצמתה ומעמדה. מכאן ועד לעלות על מערכת המשפט בדי-9 ולהעליל עליה עלילות שווא המציגות אותה כמאפיה פלילית, ומכאן ועד תמיכה בשחיתות ובמושחתים רב המרחק.

* ביביזם רדיקלי – וברור לי שלפחות חלק מרדיקליות הזאת אינה ימין רדיקלי, אלא ביביזם רדיקלי – כלומר עבודת אלילים של חסידיו השוטים של נתניהו, שמוכנים לחרב את החברה הישראלית ואת מערכות החוק והמשפט, כדי לשרת את האינטרס של אלילם.

* כפני קאיה – נאומו המתלהם של נתניהו, והמון חסידיו השוטים, המשולהבים, שטופי המוח, שצווחו ככרוכיה את סיסמת הקרב האינפנטילית "לא יהיה כלום כי אין כלום" (על סמך חקירה וראיות, כמובן), הזכירו לי את דבריו של רבי יהודה במסכת סנהדרין: "… בית הוועד יהיה לזנות… ופני הדור כפני קאיה, והאמת נעדרת".

* שינוי חברתי – אני שמח על השינוי בעמדת המדינה בנושא אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות. ביקרתי את העמדה הקודמת של המדינה, מן הסיבה שהשיקול היחיד בהחלטה על אימוץ, צריך להיות טובת הילד, ולא הנטיה המינית של המאמצים.

למרות שביקרתי את העמדה הקודמת, כאן אבקר את הנימה שהייתה בקרב רבים מאלה שיצאו נגד אותה עמדה. היה טרנד חזק של טענה על מדינה ההולכת אחורה, נסוגה מדרכה ומתפיסותיה ומאמצת גישות הומופוביות קיצוניות חשוכות וכו' וכו' וכו'. מן הביקורת הזאת ניתן להבין, כאילו עד עתה משפחות חד מיניות יכלו לאמץ ילדים, ולפתע באה ממשלה הומופובית ושינתה זאת. אך הרי זו עמדת המדינה מיום הקמתה, והעמדה שהוצגה היא תשובה לעתירה לבית המשפט העליון, של מי שמנסים לשנות את הדרך המסורתית.

דווקא השינוי בעמדת המדינה, הוא ייצוג למגמה מבורכת של החברה הישראלית בעשורים האחרונים – של פתיחות כלפי הלהט"בים. דוגמה לכך, היא עמדתו הנחרצת של נפתלי בנט, שדחה בתוקף את הביקורת שנמתחה עליו בקרב חוגים בציונות הדתית, על כך שיועצת התקשורת שלו היא לסבית. הוא ענה בפשטות שהוא בוחר עובדים על פי כישוריהם, ונטיותיהם המיניות כלל אינן מהוות שיקול. ומה שיותר יפה, הוא הגיבוי הרחב שהוא קיבל ממרבית הציבור הדתי לאומי, שהתייחס לעמדתו כמעט כמובנת מאליה.

לפני עשור, אף מנהיג דתי לא היה מעסיק לסבית מוצהרת ובוודאי שלא היה מקבל לכך גיבוי מציבורו. לפני עשרים שנה, אף מנהיג חילוני לא היה נוהג כך. ולפני שלושים שנה, כאשר רצו לסכל את מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל, הפיצו כלפיו את הטענה שהוא הומו. הטענה הזאת הביאה לבדיקה שהפריכה את השמועה. כל ההתנהלות סביב הפרשה הייתה רק סביב השאלה האם הטענה היא טענת שווא או אמת, ואיש לא העלה על דעתו את הטיעון, שהיום הוא כמעט מובן מאליו – ואם כן, אז מה? מה הקשר?

* ליברמן צודק – שר הביטחון ליברמן צודק בהתנגדותו לחזרה על הטעות של עסקת שליט. עסקת שליט, מבית מדרשם של נתניהו וברק, כבר עלתה לנו בחיי ישראלים, שדמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט, וכך היה גם בעסקאות קודמות.

המקרה של הדר גולדין ואורון שאול קיצוני עוד יותר, כיוון שתמורת המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, חייל ישראלי חי חזר לישראל, ואילו כאן מדובר בגופות של חללי צה"ל. תמורת גופות של חללי צה"ל, אין לשחרר אף מחבל חי.

הגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ את מסקנות ועדת שמגר כמדיניות מחייבת (בהנחה שהשמועות וההדלפות על ההמלצות נכונות).

יש לציין, שלפחות משפחת גולדין אינה דורשת עסקת שבויים אלא הגברת הלחץ על חמאס.

* קורבניותם אומנותם – מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש מזהיר מפני משבר הומניטרי ברצועת עזה. הוא צודק, אלא שהוא מפנה את דבריו לכתובת הלא נכונה. לא ישראל אחראית למצב וגם לא מצרים, אלא אך ורק השלטון הפלשתינאי ברצועה. הם האחראים, הם האשמים והם אלה שיכולים למנוע אותו, אם רק ירצו. כנראה שאינם רוצים.

לפני 12 שנים ישראל נסוגה באופן חד-צדדי מרצועת עזה, עד המ"מ האחרון ועקרה את כל יישוביה ואת כל אזרחיה מן הרצועה. מרגע זה, האחריות על הרצועה היא של שליטיה – תחילה רש"פ ולאחר זמן קצר חמאס.

אילו הפלשתינאים השתמשו בשטח שקיבלו כדי לפתח את רצועת עזה ולהצמיח את כלכלתה, כל העולם היה עומד בתור כדי להשקיע בה, ובראש ובראשונה ישראל. רצועת עזה הייתה הופכת סינגפור של המזה"ת. אולם הפלשתינאים העדיפו להפוך את הרצועה לבסיס יציאה לטרור ובסיס לשיגור טילים לעבר האוכלוסיה האזרחית הישראלי ולחפור מנהרות תופת לתוך שטח ישראל. עיקר משאביהם הופנו לטרור. עובדות אלו אינן היסטוריה – זה המצב גם היום. הם עוסקים בהכנות לחידוש התוקפנות ובמקביל מייללים בפני העולם על מסכנותם. יתר על כן, למרות שישראל נסוגה מעזה ונענתה בטרור וטילים, היא מסייעת באופן מסיבי לאויביה. גם בימים הקשים ביותר של ירי הרקטות, מאות משאיות אספקה עברו מדי יום מישראל לרצועה.

כרגיל, הקורבניות הפלשתינאית האינפנטילית; חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות על מצבם, כי הרבה יותר קל ליילל ולהאשים את ישראל. ומי שמסייע להם הוא העולם, שבמקום להעמיד אותם במקום ולדרוש מהם אחריות, מסתפק בלנגב להם את הדמעות ולדרוש אחריות מישראל.

מסתבר שגם המזכ"ל החדש, שתלינו בו ציפיות לשינוי כיוון, ממשיך ללכת בדרך הנלוזה של קודמיו, ולהיות פטרון ההתבכיינות של הפלשתינאים – שקורבניותם אומנותם.

* חאג' שמח – מיליוני מוסלמים סבבו את הכעבה במכה שבסעודיה, לרגל חג הקורבן. כולם עברו בידוק ביטחוני במגנומטרים, ולא התבכיינו.

* אי אפשר להבין – יש לי ויכוח ממושך עם חבר, היסטוריון, שתמה שוב ושוב איך איני מסוגל להבין את תופעת האוטו-אנטישמיות. איך איני יכול להסביר את המדרון החלקלק הזה. האמת היא, שאני מסוגל להסביר ולנתח את הרציונל, אך איני מסוגל להבין. להבין, זה הרבה מעבר ללדעת לספק הסבר רציונלי. יכול להיות שניתן לספק ניתוח רציונלי מה גורם ליהודי לתמוך ב-BDS כפי שניתן לספק ניתוח רציונלי מה גורם לאבא לרצוח את ילדיו. אך לעולם אי אפשר באמת להבין את התופעה.

* כיוונים חדשים – "כיוונים חדשים" הוא כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק. אין זה כתב עת אקדמי, אבל אנשי אקדמיה רבים כותבים בו, ורמתו גבוהה מאוד. זהו כתב עת ציוני פלורליסטי, הנותן ביטוי למגוון דעות רחב של הספקטרום הציוני, וזה מה שיפה בו, בעיניי.

מייסד כתב העת, עורכו והרוח החיה שלו הוא אלי אייל. אני אוהב את כתב העת הזה, קורא אותו תמיד מכריכה לכריכה ואף מרבה לכתוב בו. לאורך השנים פרסמתי בו 12 מאמרים; בכשליש מן הגיליונות התפרסמו מאמרים שלי.

למרבה הצער, כתב העת חדל להתפרסם. הסיבה לכך היא מצב בריאותו של אלי אייל. אלי היה המשוגע לדבר וכתב העת כולו ניצב על כתפיו. כעת, משאין הוא יכול עוד לשאת בעול, כתב העת חדל לצאת. חבל, ואף הייתי מגדיר זאת כתעודת עניות להסתדרות הציונית העולמית, שכתב העת שלה תלוי באדם אחד.

* הייטנר תומך בנתניהו – עלה ליוטיוב סרטון מתוך חפירות ארכיאולוגיות מלפני 21 שנה.
העלה זאת מי שרצה להראות איך אני, שמרבה לבקר את נתניהו המסואב, הבעתי תמיכה בנתניהו, בשידור ליל הבחירות ב-1996 בערוץ הראשון, כדובר ועד יישובי הגולן. וואו, אני ממש צבוע.

נכון, בבחירות 1996, שבהן בחרתי לכנסת ב"דרך השלישית" זצ"ל, תמכתי בבחירות הישירות לראשות הממשלה בנתניהו.

גם אז לא הערכתי את נתניהו. נהגתי לומר, שלעולם לא אסלח לפרס על שגרם לי לבחור בנתניהו, ושאילו מול פרס היה מתמודד סוס, הייתי תומך בסוס.

גם היום, אילו ראש ממשלה היה מנסה למסור את הגולן לסורים, ומולו היה מתמודד מועמד שמתחייב לשמור על הגולן, הייתי תומך במועמד.

בדיעבד, גם נתניהו ניסה למסור את הגולן לסורים.

ובכל מקרה, העובדה שתמכתי בנתניהו לפני 21 שנים, והיום איני צורח "לא יהיה כלום כי אין כלום" כעדרי חסידיו השוטים, אינה מעידה על כך ששיניתי את דעותיי (אם כי, לגיטימי גם לשנות את הדעות), אלא להיפך, שאני עקבי. העקביות אינה תמיכה באיש אלא בדרך. אבל כאשר "הנאמנות למנהיג" הפכה פתאום לערך המרכזי של הליכוד, דבקות בדרך ולא במנהיג, מצטיירת כזיגזג.

ואגב, גם היום אני משבח את נתניהו כאשר הוא ראוי לשבח, ומגנה אותו כאשר הוא ראוי לגנאי.

וחוץ מזה, נחמד לראות איך הייתי פעם צעיר ויפה. היום נשארתי רק צעיר.

* ביד הלשון

משוגעים רדו – בעת עלייתם של חברי הכנסת יהודה גליק ושולי מועלם להר הבית, הפגינו נגדם ליד גשר המוגרבים פעילי שמאל, תחת הסיסמה: "משוגעים רדו מן ההר".

זוהי פרפרזה לביטוי "משוגעים רדו מהגג", הנפוצה בשיח הציבורי. אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר בממשלת בגין, בשנים 1979-1981. הורביץ ניסה לנהל מדיניות של הקטנת הצריכה הפרטית, הקפאת שכר וריסון תקציבי.

הוא נודע בשתי סיסמאות שהיו שגורות על פיו. האחת – "אין לי", שבעטיה זכה לכינוי "יגאל אין לי". השניה – "משוגעים, רדו מהגג", שנועדה לרמוז לבולמוס הצריכה הפרטית מצד אחד, ולדרישות התקציביות של שרי הממשלה, שהיו בלתי שפויות בעיניו.

הורביץ התפטר לאחר שנתיים בתפקיד, כיוון שלא קיבל גיבוי מראש הממשלה בגין בסירובו להעלות את שכר המורים.

ממנחם רהט למדתי, שיש לביטוי מקור ביידיש. יהודי מזרח אירופה השתמשו בדימוי זה כאשר ביקשו להוריד אדם מרעיונות בלתי מציאותיים: "משיגינער, ארופ פון דאך" (משוגע, רד מהגג, כלומר חזור לקרקע המציאות).

מעניין אם הורביץ, יליד הארץ, הכיר את המקור היידי.

עמק המעיינות 2 – את פינתי האחרונה הקדשתי לשינוי שמה של המועצה האזורית בקעת בית שאן לעמק המעיינות.

תגובה שקיבלתי טענה ששינוי המיתוג נועד לבדל, מבחינה תדמיתית, את המועצה האזורית מן העיר בית שאן.

אני מציג את הגרסה הזאת לשיפוט הקורא, בלי לחוות דעה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

תסמונת "הוא זכאי"

לא הכל פוליטיקה.
לא הכל אידיאולוגיה.
לא הכל "שמאל" ו"ימין".

יש דברים שהם מתחת לפוליטיקה. יש דברים שהם מעל הפוליטיקה.

למשל – שחיתות. השחיתות היא מתחת לפוליטיקה.
כשפוליטיקאי נוטל שוחד, הוא אינו עושה זאת מתוך אידיאולוגיה. הוא אינו עושה זאת כדי לקדם השקפת עולם.
כשפוליטיקאי גונב, הוא אינו עושה זאת כדי לשרת את עמו.
כשפוליטיקאי מקבל טובות הנאה ("מתנות" בכיבוסית) הוא אינו עושה זאת למען בוחריו.
פוליטיקאי שמטריד מינית, אינו עושה זאת כדי להגשים את חזון תנועתו.

המאבק בשחיתות הוא מעל הפוליטיקה.
הדרישה ממנהיג ליושר, לטוהר מידות, לניקיון כפיים, לשמירה על החוק, לאזרחות טובה ולדוגמה אישית, אינה קשורה לימין או שמאל, להשקפת עולם מדינית, חברתית, כלכלית או דתית. מדובר בנורמה, שכל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג – אחת היא אם הוא מן המחנה שלו או ממחנה יריב.

לא, אתקן את דבריי. כל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג, אך לא באותה מידה. בראש ובראשונה עליו לדרוש זאת ממנהיגי מחנהו.

למרבה הצער, נוצרה כאן נורמה פסולה – פוליטיזציה של השחיתות. אני אלחם מלחמת חורמה נגד "המושחתים שלכם" ואגן בחירוף נפש על "המושחתים שלנו".

זהו ביטוי קיצוני של אחת התופעות הבעייתיות בחברה הישראלית – המרת הזהות הלאומית בזהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אינו מדינת ישראל, אינו החברה הישראלית, אלא "הימין" או "השמאל". יש לכך ביטויים רבים, ועמדתי עליהם לא אחת. וכעת הרעה החולה הזאת חדרה גם לנושא השחיתות.

****

תסמונת "הוא זכאי", אני מכנה את התופעה. "הוא זכאי" הייתה קריאת הקרב של חסידיו השוטים של אריה דרעי, העבריין ונוטל השוחד. היא החלה כאשר היו תחקירים בעיתונות שחשפו את מעשי השחיתות שלו, נמשכה כשנפתחה חקירה פלילית, התעצמה כשהוגש כתב אישום והגיעה לשיאה כאשר ערכאה אחר ערכאה הרשיעה אותו. כל הרשעותיו היו על סמך ראיות. אך מי זקוק לראיות? הרי הוא "שלנו", ולכן נתייצב אוטומטית לצדו. ואם הוא הורשע, סימן שבית המשפט רודף אותו כי הוא מזרחי וחרדי.

התופעה מעוררת הפלצות הזאת הוסברה בכך שמדובר בציבור מנוכר למדינת ישראל, לחברה הישראלית; כפי שהם אינם משרתים בצה"ל כך הם בזים גם לשלטון החוק. אבל, היינו משוכנעים, ברור שתופעה כזאת לא תיתכן במפלגה נורמטיבית, או בזרם נורמטיבי, ממלכתי, ציוני. ברור שלא תתכן תופעה כזאת בקרב מצביעי הליכוד, מפלגת העבודה, הבית היהודי, יש עתיד וכו'.

והנה, אנו רואים אותה תופעה גם היום, בליכוד.

"לא יהיה כלום" צועק המנהיג, וההמון צורח בעקבותיו: "כי אין כלום" ומריע בתשואות.

אין כלום?! מהיכן אתם יודעים? אתם החוקרים? אתם יודעים את תוצאות החקירה? אתם מכירים את הראיות? ירדתם לנבכי החשדות?

עומד המנהיג החשוד בפלילים, שנמצא בעיצומן של חקירות על חשדות חמורים ביותר – ובמקום שישתוק וייתן למערכות לבצע את תפקידם, הוא מקהיל קהלים ומסית. "השמאל!!! התקשורת!!!!"

והקהל מתמוגג כאשר הוא מספר בדיחה: "עוד מעט הם יחקרו גם את קאיה". והוא מוסיף ומעצים את הבדיחה: "באזהרה!" והקהל מתפקע מצחוק.

עוד מעט "הם" יחקרו. הם? מי זה "הם"? אה, "השמאל והתקשורת". כידוע, נתניהו ואשתו ובן דודו ועוזריו ומקורביו לא נחקרו, נחקרים ויחקרו ביחידת להב 433, אלא בחדרי החקירות האפלים של "השמאל והתקשורת". והחקירה לא נעשית על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, אלא על פי הנחיות זקני השמאל והתקשורת.

והקהל מריע. וכל הח"כים והשרים (מלבד בני בגין – צדיק אחד בסדום) מתייצבים. המצלמה מתעכבת על פניהם, וניכר בעליל שרבים מהם אינם יודעים כיצד לכבוש את פניהם מבושה. ואיש אינו קם ואיש אינו אומר "עצור". למה? כי הם מ-פ-ח-דים!

ועומד המנהיג החשוד, האיש שהוא התגלמות המושג "אני, אני, אני", זה שתמיד "אני הוריתי" ו"אני הנחיתי" ו"אני הראשון שזיהיתי" ומי שרץ לגנוב קרדיט מכל הצלחה של שר, ולפתע הוא נהיה קולקטיביסט. כאשר הוא חשוד בשחיתות, הוא פתאום "אנחנו". השמאל והתקשורת רודפים "אותנו" ומבצעים "ניסיון הפיכה" נגדנו, כדי להפיל את הימין. אנחנו? מה, מישהו מהקהל המריע נהנה מהסיגרים והשמפניות?

מן הראוי היה שדווקא מצביעי הליכוד, מי שנתנו את קולם לנתניהו, יהיו הראשונים לדרוש חקירה יסודית, קפדנית, כדי להגיע לחקר האמת. הם היו צריכים להיות הראשונים להגן על גורמי האכיפה ושלטון החוק, כדי שיהפכו כל אבן ויבדקו האם החשדות נכונים. מה הם צועקים "אין כלום" כאוטומטים?

****

גם אולמרט נקט באותן שיטות. גם הוא דקלם "לא היו מעטפות". וגם הוא סיפר ש"הימין הקיצוני", התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי וכל ערכאות בתי המשפט חברו יחדיו לתפור לו תיק, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא לישראל ולמזה"ת.

אלא שאז רק קומץ קטנטן של חסידים שוטים קנו את הסחורה. ואילו לנתניהו יש גייסות של חסידים, המגוננים עליו ומדקלמים כאוטומטים חסרי יכולת חשיבה ביקורתית ועצמאית את סיסמאותיו.

****

המאבק בשחיתות צריך להיות מעל הפוליטיקה והאידיאולוגיה. למרבה הצער, התמונה של חסידי נתניהו המפגינים למענו היא תמונת הראי של המפגינים נגד היועץ המשפטי, בדרישה להעמיד אותו לדין.

גם אותם, או לפחות את היוזמים, המארגנים והמסיתים, מעניין המאבק בשחיתות כשלג דאשתקד. אילו ביעור השחיתות היה מעניין אותם, הם לא היו פוגעים במכוון בשלטון החוק, הם לא היו מחלישים את היועץ המשפטי לממשלה בטענות שווא, דווקא כאשר הוא זקוק לתמיכה ולחיזוק.

מה משמעות ההפגנות שלהם? גם הם אינם זקוקים לראיות, גם הם אינם זקוקים לחקירה, גם אותם לא מעניינים הפרטים. הם "יודעים" – הוא אשם. מבחינתם, תפקידה של החקירה אינה לחשוף את האמת, אלא להדיח את נתניהו ולשלוח אותו לכלא. אם זו אינה התוצאה, לשם מה צריך חקירה? היא מיותרת. והם מפגינים נגד היועץ, על כך שטרם סיפק את הסחורה ולא מימש את ציפיותיהם.

ומה יקרה אם היועץ המשפטי יגיש כתב אישום? הם יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שיפסקו "נכון"?

אני בוטח ביועץ המשפטי לממשלה שהוא לא יושפע מהפגנותיהם, אבל אם הוא יחליט להגיש כתב אישום – רבים יטענו שהוא נכנע ללחץ המפגינים. זאת התוצאה היחידה שהם יכולים להשיג.

שלטון החוק בישראל מצוי במתקפה דו-ראשית, הן מצד המפגינים נגד היועץ והן מצד חסידי נתניהו. אלה ואלה פוגעים במלחמה בשחיתות, כי הם מכפיפים אותו לאינטרסים פוליטיים.

* "שישי בגולן"