צרור הערות 6.11.19

* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.

ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.

תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.

מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.

* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה.

הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.

* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל.

המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.

אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.

ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אלי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.

העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.

* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.

* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בלבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?

ההרצאה הייתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא הייתה תת-רמה. ההרצאה הייתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה הייתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.

ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חדשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא הייתה הסתה. הייתה גם הייתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.

* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האויב נלחם בנו, וכחייל – שהאויב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.

גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.

ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.

* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האויב.
ג. כאשר האויב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האויב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.

עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האויב על סעיף א'. אבל כל עוד האויב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.

יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.

* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.

אך התביעה הזאת נגועה בהעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.

אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה אתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.

על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.

* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפליה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שיכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.

מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.

פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.

* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).

* עשרים שנה לפני חוק הלאום – בעיזבונו של אבי, מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה". הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העליה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.

חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי".

* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.

הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.

קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת הכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.

ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים וקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.

הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.

* ביד הלשון

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.

הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: ”בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם“ (נחום ב, יא).

אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.

* "חדשות בן עזר"

מי רצח את תהליך השלום?

נראטיב משותף לימין הרדיקלי ולגורמים בשמאל הישראלי מספר שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום; הצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח, דרכו צלחה. זהו מיתוס מסוכן, שעלול לעודד יגאל עמירים חדשים. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאין לו שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה מוחץ כמו ניצחונו שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השניה.

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין כאיש מרצ או שלום עכשיו, כביכול. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בו שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחו בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים באש ובטרור את תכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את השטחים.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה. חומרת המעשה היא עצם העובדה שישראלי, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל. אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח כל השפעה על המהלכים המדיניים. חבל, שרבים בתוכנו מסרבים להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, ומעדיפים להיות שותפים בבניית המיתוס המסוכן, לפיו יגאל עמיר רצח את אוסלו, כביכול, ולהעניק רהביליטציה לפלשתינאים – רוצחי תהליך השלום.

* "חדשות בן עזר"

בין רצח רבין לרצח גדליהו בן אחיקם

מאז רצח רבין, לפני 24 שנים, רצח גדליהו בן אחיקם וצום גדליהו קיבלו נופך ציבורי חדש בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי באירועים בצום גדליהו, בשיח ציבורי ותקשורתי ביום זה וגם בהצעה העולה מפעם בפעם, להעביר את יום הזיכרון לרצח רבין לצום גדליהו.

רצח של מנהיג הוא רצח פוליטי, אולם יש סוגים שונים של רצח פוליטי. יש רצח פוליטי על רקע אידיאולוגי ויש רצח פוליטי על רקע של מאבקי שליטה וכוח.

רצח רבין הוא פשע אידיאולוגי. רבין נרצח בידי קנאי דתי ואידיאולוגי, שסרב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית והרשה לעצמו לנסות באלימות לכפות את עמדתו על המדינה (בסופו של דבר הוא השיג את ההיפך. רבין הקפיא את התהליך בשל הטרור הפלשתינאי ופרס שהחליף אותו הפשיר את התהליך והשלים את הנסיגה שרבין עצר. בסופו של דבר הימשכות הטרור הפלשתינאי וסירוב הפלשתינאים לקבל את הצעות ישראל עצרה את התהליך).

רצח גדליהו היה על רקע אחר לגמרי. הרוצח, יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע היה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וראה בעצמו את האיש הראוי להנהגה. בשום מקום לא מוזכרת עמדה פוליטית שלו, השוללת את דרכו של גדליהו בן אחיקם. הוא לא רצח אותו ואת אנשיו ואת הבאים אליו כדי לעצור דרך, לשנות כיוון או לנקום על פעולה, אלא כדי לרשת את השלטון. היה זה קשר, בעל רקע כוחני אזורי, שקשר ישמעאל יחד עם מלך בני עמון, נגד גדליהו. את המודיעין על כך מסר יוחנן בן קרח לגדליהו כבר בפרק הקודם: "בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ".

חרף ההבדל המהותי בין שתי הרציחות, יש צדק רב בזיקה בין השניים. ואין זה ההבדל היחיד. הבדל אחר הוא בזהות הנרצחים.

מי היה גדליהו בן אחיקם?
גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם; שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן.

מי היה יצחק רבין?
יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו הייתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו.

ההבדל המהותי, התהומי, בין שני האישים, מעורר תמיהה חריפה. כיצד זה 2,600 שנה העם היהודי אבל על רצח גדליהו בן אחיקם, הפקיד הממונה מטעם הצורר, ואילו 24 שנים לאחר רצח מנהיג לאומי נבחר, יום הזיכרון הממלכתי לזכרו איבד כל כך את מרכזיותו?

למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? הרי קראנו בתנ"ך על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?

דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.

דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של רצח מנהיג בישראל.

אם כך גדליהו בן אחיקם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ביצחק רבין. אז מה קרה? מה התקלקל?

הקלקול הוא הצביון הקלוקל שניתן ליום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין. תחת לעצבו כיום אבל לאומי, שבו עם שלם – על כל מגוון הדעות וחילוקי הדעות שבתוכו, ומתוך לגיטימיות מלאה לדעות השונות, אֵבֶל על המעשה הנפשע של רצח מנהיג לאומי, של רצח פוליטי, של אלימות פוליטית, של הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית; נעשה ניסיון להפוך את היום הזה ליום אבל של תומכי מדיניותו של רבין, שלא רק מדיר מתוכו את בעלי הדעה הלגיטימית שהתנגדה לדרכו של רבין, אלא אף מעליל על בעלי הדעה האחרת את אשמת הרצח. יתר על כן, הצעד הזה נעשה תוך עיוות דרכו של רבין, וניסיון להפכו אחרי מותו לאדם בעל דעות רחוקות מרחק רב מהדרך המדינית שבה הוא באמת דגל ואותה הוא באמת הוביל.

הקלקול הזה הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,600 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין 24 שנה אחרי הרצח.

למרות הנזק שנוצר ב-24 שנות הוזלת יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בליעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה: לעולם לא עוד!

****

יצחק רבין היה מנהיג שהגן על הדמוקרטיה הישראלית ונאבק יותר מכל מנהיג אחר נגד עבריינות פוליטית ונגד הפרת חוק אידיאולוגית. לא היה בישראל מנהיג שנלחם כמוהו במארת הסרבנות.

כאשר הוחלט להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1993), הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על החרמת הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות והשווה את חיילי צה"ל לנאצים. בעקבות זאת ויתר ליבוביץ' על הפרס.

יצחק רבין, שהבין את חומרת העבריינות הפוליטית, נרצח בגילוי הקיצוני ביותר של עבריינות פוליטית והפרת חוק אידיאולוגית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 23.10.19

* הכדור בידי גנץ – לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, עבר הכדור לידי בני גנץ. אני מאחל לו מכל לבי להצליח במשימה, אך הסיכויים לכך אינם גבוהים במיוחד. מדוע? כיוון שהממשלה היחידה שגנץ יכול להקים היא הממשלה היחידה שנתניהו יכול להקים, ואם הממשלה הזאת לא קמה כשהמנדט היה בידי נתניהו, יהיה קשה להקים אותה גם כשהמנדט בידי גנץ.

אף על פי כן, אני מייחל לכך שבחירות מיותרות ובזבזניות, שתמשכנה את שיתוק המדינה ותעמקנה את הקרע, והן עלולות להסתיים באותה תוצאה, לא תתקיימנה. לכן, אני מקווה שבכל זאת תקום הממשלה היחידה האפשרית – ממשלת אחדות לאומית רוטציונית.

על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ, אבל הפעם מו"מ אמתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות, תוכל להצטרף לקואליציה.

הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, היא שגנץ יהיה הראשון ונתניהו יתפנה לטפל בענייניו המשפטיים. אבל במו"מ ללא תנאים מוקדמים, אין להציג זאת כתנאי מוקדם. אין לשלול מראש את מתווה ריבלין, על אף היותו עקמומי ובעייתי ביותר מבחינה חוקתית וביצועית. במקרה כזה, כמובן שעל כחול לבן לעמוד על הסכם ברור – שהנבצרות היא מיום הגשת כתבי האישום, שנתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום והגדרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים על מהות הנבצרות; בקיצור, ההסכם צריך להבטיח שאי אפשר יהיה לפרש אותו בדרכים מתחכמות ועקלקלות.

אל לגנץ לנסות להקים ממשלה צרה. אין לכך סיכוי בלי תמיכה של הרשימה המשותפת, ואפילו מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יהיה מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן, שבחרו מפלגה שלא בכדי שמה הוא כצבעי דגל הלאום. אין מקום למו"מ קואליציוני בין מפלגה ציונית לבין רשימה אנטי ציונית. אם ייעשה ניסיון להקים קואליציה כזאת, הוא יכשל, הקואליציה לא תקום, וכחול לבן תלך לבחירות עם כתם של המו"מ עם רשימה כזו.

ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.

יש לעשות מאמץ, אם כי לא בכל מחיר, להקמת ממשלת אחדות לאומית.

בהצלחה לבני גנץ!

* אירועי יצהר – מי שמרים יד על חיילי צה"ל ומיידה בהם אבנים הוא בוגד. בוגד בעם ישראל, במדינת ישראל ובארץ ישראל.

כל מי שמיידה אבן על חיילי צה"ל הוא מחבל, אך יהודי שעושה זאת הוא גם בוגד במולדת.

* צביעות – גם "הארץ" מגנים את יידוי האבנים על חיילי צה"ל ביצהר. אבל מהגינוי שלהם איני מתרשם, כי הם תומכים במעשים דומים בהפגנות בבילעין וכו'. כך שהגינוי שלהם הוא גינוי צבוע.

* בין שמגר לברק – על פי הנראטיב המקובל, הן על אוהדי האקטיביזם השיפוטי והן על שולליו, נחשב אהרון ברק לאבי האקטיביזם, ששינה את דרכם של קודמיו. כיוון שקודמו היה שמגר, רבים רואים בו את אחרון הנשיאים "השמרנים". ולא היא. אבי האקטיביזם השיפוטי היה דווקא שמגר. ברק היה ממשיך דרכו. ההבדל בין שמגר לברק לא היה מהותי, אלא כמותי (או בשפתו של ברק – מידתי) וסגנוני. לא היה זה הבדל בין שמרן לאקטיביסט, אלא בין אקטיביסט מתון לאקטיביסט קיצוני. לא הייתה ביניהם מחלוקת על כך שסמכותה של הרשות השופטת להתערב בחקיקה ובהחלטות ממשלה. הפער ביניהם היה בשאלה עד כמה צריכה הרשות השופטת לממש זכות וסמכות זאת. אולי גדול מכך הוא הפער בסגנון, ואין להמעיט בחשיבות הסגנון, כמעצב תודעה. שמגר לא דיבר כברק על "מהפיכה שיפוטית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ולא טען ש"גם החלטה של מפקד זוטר אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית". הסגנון הזה של ברק, שקנה לו מעריצים רבים, קנה לו גם יריבים מובהקים, שהיו ליריבי בית המשפט. עובדה זו פגעה במעמדו הציבורי של בית המשפט ובאמון הציבור בו, ובכך החלישה אותו מאוד, והקלה על מסע ההסתה והשטנה נגדו כיום.

הן שמגר והן ברק היו שופטים הנאמנים לאידיאולוגיה הציונית, שניהם ביטחוניסטים ושניהם דוגלים בזכויות האדם ובחופש הביטוי. את ההבדל ביניהם במידתיות, ניתן לראות בפרשת גירוש 415 מחבלי חמאס בידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1992. שמגר עמד בראש המצדדים בגירוש וברק בראש המתנגדים. הרוב תמך בעמדתו של שמגר. ברק הוא שנתן את צו הביניים שעצר את הגירוש. סביר להניח שגם שמגר היה פוסק כך, ולא מאפשר גירוש ללא דיון בבג"ץ. אך שמגר הוא שפסק שהדיון יפתח ב-5:00 בבוקר, כדי לאפשר החלטה מהירה. בדיון, שמגר צידד בגירוש ובמתן אפשרות לכל מחבל לערער בפני בית המשפט לאחר הגירוש, בניגוד לברק שתמך בדחיית הגירוש עד שכל המגורשים יוכלו לערער. ובדיון הסופי, כעבור חודש, שמגר עמד בראש הרוב שקבע שהגירוש חוקי וברק בראש המיעוט שקבע שאינו חוקי. אולם שמגר הוביל לפשרה, שבה מיתן את הניסוחים בעד הגירוש וברק לא הציג עמדת מיעוט.

עם זאת, יש לזכור שדווקא שמגר הוא האחראי להחלטות שבעטיין מותקפת המערכת המשפטית, והן נחשבות למורשת ברק. הוא האיש שהחליט על זכות העמידה הגורפת בבית המשפט העליון. הוא האיש שקיבע את מעמדו של היועמ"ש כפוסק בענייני חוק, שהממשלה מחויבת לקבל את פסיקתו. הוא היה נשיא בית המשפט העליון בעת קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, והיה שותף מלא לניסוחיהם. אגב, ראוי לזכור שאת החקיקה הזאת הובילה ממשלת הליכוד בראשות שמיר, בהובלת שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט מטעם הליכוד אוריאל לין. הוא עמד בראש ההרכב שקבע את התקדים של פסילת חוק הכנסת הסותר את חוקי היסוד הללו (פס"ד בנק המזרחי). בנושא זה, שמגר וברק היו באותו צד, בניגוד לשופטים אחרים ובראשם מישאל חשין, שהתנגדו להתערבות בית המשפט ולפסילת החוק. שמגר הוא שעמד בראש ההרכב שכפה על ראש הממשלה רבין להעביר מתפקידם את השר אריה דרעי וסגן השר פנחסי, לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום. הלכת דרעי-פנחסי תקפה עד היום, כפי שנוכחנו רק לאחרונה עם התפטרותו של חיים כץ מן הממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.

ועוד הערה. גם קו ההפרדה בין שמגר לקודמיו בנושא האקטיביזם אינו חד משמעי. מי שעמד בראש ההרכב שחייב את ממשלת בגין להעביר ממקומו את היישוב אלון מורה, כיוון שקם על קרקע פלשתינאית פרטית, היה קודמו של שמגר, משה לנדוי, שבהשקפותיו המדיניות היה איש ארץ ישראל השלמה מובהק ומתנגד לאקטיביזם השיפוטי. פסק דין בנק המזרחי אמנם היה הראשון שפסל חוק של הכנסת בהקשר של שני חוקי היסוד שהזכרתי, אך קדמו לו פסיקות שפסלו חוקים. לדוגמה, ב-1969 התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.

שמגר וברק הם שני ענקי משפט שתרמו תרומה אדירה לעיצוב המשפט הישראלי, אך שניהם גם פגעו במעמד בית המשפט ובאיזונים והבלמים בין הרשויות באקטיביזם השיפוטי. אולם ההבדל בין השניים במזג, בסגנון ובמידתיות, הוא הבדל משמעותי, ולכן תרומתו החיובית של שמגר הייתה גדולה משל ברק ותרומתו השלילית של ברק הייתה גדולה משל שמגר. היום ראוי לעצב מחדש את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות, בשיח משותף, מכבד ומכובד.

* אמת משפטית ואמת עובדתית – "לפעמים יש הבדל בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית". משפט זה שאמר מאיר שמגר, מעיד על ענווה של שופט שגזר גורלות. הוא לא ברח מאחריות והחליט החלטות, אך הוא מודע לכך שאינו אדם-על ואינו חף משגיאות. שמגר אמר את הדברים בעיקר בנוגע לפסק הדין שאותו הוא מגדיר כקשה ביותר שפסק, שרדף אותו עד יומו האחרון – זיכויו של ג'ון דמיאניוק. הוא דיבר על הספקות הרודפים אותו, אך בין השורות אני מבין שהוא כמעט משוכנע שג'ון דמיאניוק הוא איוואן האיום, ואף על פי כן, זיכה אותו מחמת הספק. בעיניי, פסק הדין הזה הוא פסק דין של כבוד לבית המשפט. יש בו הבנה במשמעות העמוקה של אי הפיכותו של גזר דין מוות. וכאשר ההגנה הצליחה לערער את הוודאות באשר לזהותו של הנדון למוות, העדיפו השופטים, למרות שהאמינו שהוא האיש, לזכות אותו מחמת הספק, מאשר להוציאו להורג למרות הספק.

* פשקווילים נגד שמגר – מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, זרמו הודעות אבל והספד על מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ומעמודי התווך של מדינת החוק הישראלית. ניכרים דברי אמת, ודומני שלא היו אלו רק מחוות נימוסיות של "אחרי מות קדושים אמור".

שני חריגים היו, שניהם בעיתון "הארץ"; שני פשקווילים, אחד של אריאנה מלמד – "פרידה מאבי הכיבוש" והשני של גדעון לוי "אבי אבות השטחים המוחזקים". פשקוויל המערכת ברובו משבח את המנוח, אך אינו מחמיץ פסקת גינוי על תרומתו של שמגר ל"כיבוש". גדעון לוי אמנם מגדיר אותו גאון, אך מבהיר: "גאוניותו האמתית הייתה בעיצוב התדמית הליברלית והנאורה שלו ושל בית המשפט". אך את התדמית הזאת הוא מגדיר כ"תרמית גדולה".

52 שנה השמאל הרדיקלי מנסה לסכל באמצעות בית המשפט העליון את מדיניותן של ממשלות ישראל; לסכל באמצעות בית המשפט את מדיניות ההתיישבות של ישראל ולחייב באמצעות בית המשפט את נסיגת ישראל מיהודה ושומרון ומהגולן. אך שוב ושוב מוכיח את עצמו בית המשפט כרשות דמוקרטית, המכבדת את ההכרעות הדמוקרטיות של העם ואת המדיניות של הממשלות הנבחרות, ולא הופכת את עצמה כלי משחק בידי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. נכון, מערכת המשפט מקפידה על כך שהמדיניות תעשה על פי חוק, פוסלת נקודתית פעילות שאינה חוקית. זה תפקידה. ונכון, היא שעיצבה את המעטפת החוקית למדיניות של הממשלות הנבחרות, וגם זה תפקידה. תפקידה אינו לעשות פוטש כדי לקדם את הסיסמאות החלולות של גדעון לוי ואריאנה מלמד.

אגב, אין זה נכון שבית המשפט העליון הכשיר את מדיניות "אקיבוש". הוא לא קבע עמדה בעדה ולא נגדה, כי אין זה תפקידו ואין זה מעניינו. הוא אינו קובע את המדיניות, אך גם אינו מגדיר מדיניות חוקית כבלתי-חוקית, רק כי גאון המשפט גדעון לוי רוצה בכך. אגב, רוגל אלפר טרם פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגד שמגר ז"ל. המשך יבוא.

* היכן נקברים נשיאי בית המשפט? – מאיר שמגר לא יקבר בחלקת גדולי האומה. למה? כי נשיאי בית המשפט העליון אינם נטמנים בחלקה זו. זה החוק. יש לתקן את החוק. כפי שראשי הרשות המבצעת וראשי הרשות המחוקקת נקברים בחלקה, כך יש לנהוג גם בראשי הרשות השופטת. זו אמירה חשובה במיוחד היום, כאשר יש ערעור על עצם היות הרשות השופטת רשות שלטונית, ויש המתייחסים אליה כאל "פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר ומי שמם…" וכו' וכו'.

ב-ynet התפרסמה כתבה בנושא, ונאמר בה שעל פי החוק נקברים בחלקת גדולי האומה נשיאי המדינה, ראשי הממשלה ויו"רי הכנסת ובנות/בני זוגם. יש להוסיף על כך, שגם ראשי ההסתדרות הציונית (שהם גם יו"רי הסוכנות) נקברים בחלקה. אני מתפלץ מעצם המחשבה שאברום בורג האנטי ציוני, שלמרבה החרפה ישב על כסאו של הרצל, יוגדר כאחד מגדולי האומה וייטמן בחלקה (מגיעים לו שם שני קברים, גם כיו"ר הכנסת). גם המחשבה על האנס הסדרתי משה קצב כאחד מגדולי האומה מעוררת בי קבס.

בכתבה ב-ynet צוין שהנשיאים חיים ויצמן ויצחק בן צבי, וראשי הממשלה בן גוריון, שרת ובגין, לא נקברו, לבקשתם, בחלקת גדולי האומה. יש להוסיף עליהם גם את הנשיא עזר ויצמן, שנטמן, לבקשתו, בבית העלמין באור עקיבא, השכנה לקיסריה, מקום מגוריו, ואריק שרון, שנקבר לבקשתו, בגבעת הכלניות הסמוכה לחוות שקמים; החווה שהקים וחי בה.

* הארון והקדיש – האשמתם של אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו ובכך ייחלו למותו, הזכירה לי את ההאשמות נגד נתניהו, כאילו צעד בהפגנה עם ארון מתים של רבין ובכך הסית לרציחתו. בשני המקרים מדובר בהאשמת שווא.

על הארון בהפגנה בה צעד נתניהו נכתב "רבין קובר את הציונות". בשום אופן לא היה זה ארון של רבין. פעמים רבות הזכרתי הפגנות שונות, לפני ואחרי אותה הפגנה, שבהן מפגינים צעדו עם ארון קבורת הציונות, הביטחון, הדמוקטיה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, התרבות וכו' וכו', או מודעות אבל דומות. איני אוהב את הסגנון, מטעמי טעם טוב, אך זו רטוריקה מקובלת ולגיטימית. ההאשמה נגד נתניהו נועדה לפגוע בו ולהשחיר את דמותו תוך סילוף ההפגנה. ובדיוק כך גם האשמתם חסרת השחר של אברמוביץ' ובן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אמר הלל הזקן. חבל מאוד שנתניהו עושה לאברמוביץ' ובן עמי בדיוק מה שעשו לו.

* לא חסיד שוטה ולא מתנגד שוטה – חוה לוינסון תמהה כיצד במאמר אחד ביקרתי את דוד לוי על כך שחתר תחת יצחק שמיר והגנתי עליו בנוגע להאשמתו בידי נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת". התשובה על כך ברורה. הוא אכן חתר תחת שמיר. הוא ומחנהו פעלו כל העת להפלתו. לעומת זאת, כל פרשת "הקלטת הלוהטת" הייתה עלילה של נתניהו על לוי.

אני מתייחס לגופם של נושאים ולא של אנשים. איני מסמן אדם מסוים, במקרה זה דוד לוי, כחיובי או כשלילי ובכל מקרה מצדד בו או מתנגד לו. אני בוחן נושא, ושופט אותו כמיטב הבנתי, ואין כל בעיה בכך שבמקרה א' אצדד בעמדתו של אדם שבמקרה ב' אתנגד לו. איני חסיד שוטה או מתנגד שוטה של איש.

זו גם גישתי לנתניהו, בניגוד לטענתה של לוינסון. פעמים רבות אני תומך בו ובהחלטותיו ומצדד בו וכותב בזכותו כאשר הוא מותקף שלא בצדק, לדעתי. כך עשיתי, למשל, כאשר תקפו אותו על נאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין האיראני ובכלל בהבעת תמיכתי, בדרך כלל, לא תמיד, בדרכו ופועלו בסוגיה האיראנית ובנושאי חוץ וביטחון רבים. כך כאשר מעלים את טענת הכזב כאילו הוא הסית, כראש האופוזיציה, נגד רבין. ורק לאחרונה צידדתי בהסכם שלו עם ממשלת פולין בנושא חלקם של הפולנים בשואה, עליו הותקף קשות, העליתי על נס את העובדה שממשלתו פעלה לפיתוח המגזר הערבי יותר מכל ממשלה בעבר ובעוד מקרים רבים. אני תמיד מבחין בין ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. למרבה הצער, בשנים האחרונות, מאז החלו החקירות נגדו, מיסטר ביבי גבר על ד"ר נתניהו, עד שהפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית.

* טרור חקלאי – האובססיות של נעמן כהן מגוחכות. כבר רבים עמדו על האובססיה לחזור שוב ושוב עד לזרא על שמות נעוריהם ושמותיהם הלועזיים של אנשים. כזו גם האובססיה שלו בנושא הטרור החקלאי.

הטרור החקלאי הוא מונח מוכר בשיח הציבורי הישראלי. הוא מגדיר את הפעולות של ערבים נגד החקלאות הישראלית כטרור הנובע ממניעים לאומניים. המונח הזה שנוי במחלוקת – יש המכחישים שמדובר בטרור, ומגדירים זאת כ"פשיעה חקלאית", כלומר כנושא פלילי בלבד. בראש המשתמשים במונח טרור חקלאי, עומדים הארגונים החקלאיים וארגונים כמו "השומר החדש" הלוחמים בו. גם אני משוכנע שמדובר בטרור לאומני, ולכן פעמים רבות בשנים האחרונות כתבתי נגדו והשתמשתי במונח.

נעמן כהן, משום מה, מתייחס למונח הזה בנוקדנות מילולית, ומסביר שאין דבר כזה טרור חקלאי כי חקלאות אינה יכולה לעסוק טרור. ובאובססיה הזויה קופץ בכל פעם שהמונח מושמע. ובפשקוויל האחרון שלו, שבו הגיב, בין השאר על השימוש שלי במושג, הוא האשים אותי שאני מגדיר את החקלאות כטרוריסטית (!). לא פחות. איזה טמטום. ובפשקוויל קודם, הוא כתב שאני משתמש בביטוי טרור חקלאי, כדי להסתיר את העובדה שזה לא טרור חקלאי אלא טרור ערבי, כדי לא לפגוע בתמיכה של הרשימה המשותפת בקואליציה עם כחול לבן. איזו אובססיה חולנית ומטופשת. הרי אני מתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. בין השאר, בשל עמדתי בנושא הטרור החקלאי.

אבל באמת, קל יותר למצוא מחט בערימת שחת, מאשר רציונליות באובססיות של נעמן כהן.

* מלחמת שלושת הימים – רבות נאמר ונכתב על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. פחות מכך, אך לא מעט נכתב על הקרבות לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אולם הקרבות בגולן במלחמת ההתשה נשכחו מן התודעה.

כאשר מדברים על מלחמת ההתשה, מתכוונים בדרך כלל בראש ובראשונה לקרבות לאורך תעלת סואץ, בגזרה המצרית, וקצת למרדפים בבקעת הירדן, בגזרה הירדנית. כמעט ואין זוכרים ואין מזכירים את העובדה שגם בגזרה הסורית התרחשה מלחמת התשה קשה.

עיקרה של מלחמת ההתשה בגולן הייתה בשנים 1970-1973, להבדיל משתי הגזרות האחרות שבהן המלחמה הסתיימה באוגוסט (מצרים) וספטמבר (ירדן) 1970. גם בין מלחמת ששת הימים לשנת 1970 היו חדירות מחבלים, אירועי מיקוש, רובם מגבול ירדן בדרום הגולן ומעט מסוריה. אך החל ב-1970 הייתה זו מלחמת התשה של ממש, הן נגד צבא סוריה והן נגד ארגוני המחבלים, שכללה הפגזות מאסיביות על היישובים בגולן ועל כוחות צה"ל, חדירות מחבלים רבות וימי קרב.

מדרשת קשת יהונתן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן) במושב קשת שבמרכז הגולן, נקראת על שמו של יוני וודק, שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן. בשבע השנים האחרונות, עורכת המדרשה כנס לזכרו: "קשת יהונתן לא נסוג אחור", העוסק לרוב בקרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. השנה הקדישה המדרשה את הכנס למלחמת ההתשה בגולן, ועל כך היא ראויה לשבח.

המושב הראשון בכנס, שנערך באסרו חג של סוכות במכללת אוהלו, עסק בחיים האזרחיים של חלוצי ההתיישבות בגולן תחת אש הסורים במלחמת ההתשה. שלושה מראשוני המתיישבים, ורדה ושמעיה הרשקוביץ ואלי זיו, סיפרו את סיפוריהם הקשים, המצמררים והמרגשים, על אירועי התקופה. המושב השני עסק ב"מלחמת שלושת הימים" ביוני 1970; שלושה ימי קרב קשים, הקשים ביותר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבמהלכם נערך מבצע "קיתון 10" שבו צה"ל כבש והשמיד ששה מוצבים סוריים לאורך הגבול. 13 לוחמי צה"ל נפלו בקרבות שלושת הימים. קצינים מחטיבה 188 בפיקודו של משה (בריל) בר-כוכבא סיפרו על הקרבות. המושב השלישי הוקדש להרצאה מאלפת של אלוף (מיל') עוזי דיין על מבצע "ארגז" שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כקלפי מיקוח לשחרור שבויים ישראלים שבידי הסורים. עוזי השתתף במבצע כקצין בסיירת מטכ"ל.

הכנס, שנכחו בו תושבים רבים מן הגולן, ותיקי השריון שנטלו חלק בקרבות ומשפחות שכולות היה חשוב, מלמד ומרתק. בחלקו השני – סיור באזורי הקרבות, נבצר ממני להשתתף, לצערי.

* תקופת ההפגזות – בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" הקדשתי פרק לתקופת ההפגזות, כפי שמכונה מלחמת ההתשה בפי ותיקי ההתיישבות בגולן. בין השאר, סיפרתי על "מלחמת שלושת הימים":

ההסלמה בגבול הובילה לקרבות בין צה"ל לצבא הסורי, ששיאם בין 26-24 ביוני 1970, במלחמת "שלושת הימים", בפריצה של צה"ל לעומק סוריה בפעולת תגמול רחבת היקף ובניסיון החדירה של שתי פלוגות סוריות שנועדה לכבוש שני מוצבים של צה"ל. לקראת הפעולה הגיע למרום גולן בשעת לילה מאוחרת מפקד החטיבה המרחבית, אז אל"מ אפרים חירם. הוא הודיע לגדי גולן, מזכיר הקיבוץ, וליהודה, שלמחרת בבוקר יהיה עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגולן השיבו שבמקרה כזה עליהם לכנס אספה. זו נקבעה למרתף הקולנוע של קוניטרה, שהפך למקלט מוגן. אחדים לא התעוררו.
מפקד החטיבה הציג את דרישתו מן הנוכחים, וכשסיים את דבריו התייצבו יהודה וגולן והביעו את התנגדותם לפינוי. התעורר ויכוח, חלק חשבו שאסור להפר את הוראת הצבא, ואחרים, בחסות השקט היחסי ששרר באותה שעה, דרשו להישאר. בסופו של דבר נערכה הצבעה והוכרע ברוב קטן לפנות את הנשים והילדים.
השכם בבוקר למחרת החלו החברים לארוז לצורך הפינוי. חברים אחדים התלוננו על כך שלא העירו אותם אמש לאספה. יהודה וגולן קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, ודרשו הצבעה חוזרת, הפעם לא בנוכחות מפקד החטיבה ואנשיו. בהצבעה זו היה הרוב עם יהודה וגולן. הוחלט להישאר, והרוב נשארו.
"באותם ימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים," מבהיר יהודה, "פינוי היה כפירה בעיקר." ההפוגה בהפגזות נסכה ביהודה ובתושבים ביטחון מופרז, הוא מודה, וכיוון שכאזרחים לא היו כפופים לפקודות הצבא, חשו חברי מרום גולן שהם דבקים ברעיון הציוני כאשר אינם עוזבים יישוב. בסמכותו כמזכיר הקיבוץ, שיגר גדי גולן מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, בו דרש שהגוף היחיד שיהיה בסמכותו להחליט על פינוי יהיה ממשלת ישראל. ראש הממשלה קיבלה את תביעתו.

* זיכרונות שמחת תורה – שמחת תורה. שמחת תורה הראשון לאחר מות אבי. ואני מוצף. מוצף בזיכרונות ובגעגועים. זיכרונות ילדות, של שמחת תורה עם אבא שלי, בבית הכנסת "שלו" – "תהילות ישראל" בר"ג. השמחה, ההקפות, הריקודים עם ספרי התורה, הריקוד בתוך עזרת הנשים (עוד לא הבנתי אז איזה אבסורד יש בהפרדה הזו ובהדרה הזו), ובבית הכנסת של "התימנים" להקפה משותפת. המכירה הפומבית של הכיבודים ("חמש לירות 'אתה הוראת'"). יהושע, הגבאי הנצחי, רוקד ומתלהב ומשתולל. היום אני מבין שאולי היה קצת מבושם. אך אולי, בעצם, היה שיכור-ולא-מיין. כיוון שבשמחת תורה כל המתפללים עולים לתורה, מתקיימים כמה מוקדים של קריאת התורה – קריאה שוב ושוב עד שאחרון המתפללים עולה לתורה. אנו נהגנו לגשת למוקד שבסוכה. ואח"כ הוזמנו, "כל הנערים", כלומר הילדים, לעליה משותפת לתורה. חופת טלית נפרשה מעלינו, ויהושע ברך אותנו. וזעק "צאן קדושים", שנשמע "צוין קֶדושים" (במלעיל, כמובן) וכולנו השבנו בפעיה "מֶהההה".

… בשנה שעברה, בשמחת תורה, הייתי עם אבא שלי בבית החולים. במחלקה הגריאטרית בתל-השומר. היה זה האשפוז האחרון שלו. אחריו החלטנו לא לאשפזו עוד. הוא היה חלש מאוד, מנומנם, מעורפל. ולפתע שמעתי קולות שירה וריקודים. היו אלה חניכי ומדריכי "בני עקיבא" שהגיעו לבית החולים, עם ספר תורה, לשמח את המאושפזים. עמדתי במסדרון, לוודא שלא יפסחו על חדרו של אבי. והם נכנסו, שרו, רקדו, חילקו ממתקים ומאפים. הייתי בטוח שביקורם יעורר אותו, יחזיר אותו לאזור מוכר, בטוח, שמח. אבל הוא בהה ברוקדים, ושריר לא זע בפניו. ולבי נצבט, ורחמיי נכמרו עליו.

מאז עוד כמה פעמים התאושש, וכמה פעמים שקע, עד שעצם סופית את עיניו, באמצע התמוז.

* לבית הכנסת ולים – אחרי פטירתו של אבי, כתבתי על בית הכנסת שלו, ונשאלתי אם היה יהודי דתי. לא. הוא היה יהודי מסורתי. איזה סוג של מסורתי? כזה שהולך בליל שבת לבית הכנסת, ובשבת בבוקר נוסע לים.

* ביד הלשון

שמגר – הלך לעולמו מי שהיה הפצ"ר, היועמ"ש ונשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל מאיר שמגר, מענקי המשפט הישראלי. שמגר נולד כשטרנברג, אך עם מינויו לפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) נענה לקריאת בן גוריון ועיברת את שמו לשמגר.

מה פירוש שמגר? זהו שמו של השופט השלישי של ישראל בתקופת השופטים, שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת. שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת היה לוחם שהיכה בפלישתים. כאיש צבא ומשפט, אימץ מאיר שמגר את דמותו של השופט המקראי לשם משפחתו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

אין הבדל

אני רק שאלה:

מה ההבדל בין הקריקטורות של דודו פלמה – זו שמתארת את נתניהו מסתחבק עם היטלר וזו המתארת את הליכודיאדה כמחנה אושוויץ, לבין תמונת פוטו-מונטז' של רבין במדי SS?

מדוע התמונה הפכה לסמל ההסתה לרצח והקריקטורות מוגדרות "שימוש בכלים שהעמידה לרשותי הדמוקרטיה"?

אני רק תשובה:

אין שום הבדל.

* "הזמן הירוק"

מיתוס חסר שחר

"רצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה" פסקה תמר זנדברג. יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית, את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". רחוק כל כך מהצעות ברק ואולמרט, שאף הן נדחו באש ובטרור. סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה ערפאת, שהוליך את רבין שולל. הטענה שהרצח הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של ההסכמים ומאחריותם לטרור.

יגאל עמיר, בן הבליעל, עשה מעשה נבלה נורא, אך לא השפיע כהוא זה על המציאות המדינית.

* "ישראל היום"

יום הזיכרון מתרחק מייעודו

שלושה ימי זיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח רבין.

לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בא"י לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בא"י וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני.

על אף מאמצים ניכרים של גורמים מסוימים, ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל הם עדיין ימי סולידריות ואחדות לאומית. יום הזיכרון לרצח רבין הפך להחמצה; דווקא הוא הפך ליום המלבה את השנאה.

במקום שיהיה זה יום שבו נעלה על נס את הדמוקרטיה הישראלית, נערוך חשבון נפש משותף על הסכנות האורבות לה ונוקיע יחד את המגמות הפוגעות בה, דווקא היום הזה מעצים את הקרע, ואת המגמה שבה ה"אנחנו" אינו החברה הישראלית, אלא "המחנה". במקום חשבון נפש לאומי, או למצער פנים מחנאי, דובריו של כל מחנה מכים "על חטא" על חזה המחנה האחר.

טוב היה אילו בנאומו בכנסת נתניהו היה מגנה את דבריו של ח"כ יוגב, שקרא לעלות על בית המשפט העליון בדי-9 וציפי לבני הייתה מוקיעה את דבריו של פרופ' עמירם גולדבלום, מראשי שלום עכשיו ומרצ, שקרא לעלות בטנקים על ההתנחלויות. אם אנו מחולקים למחנות, ניתן לצפות למסר מנהיגותי, שבו כל מנהיג נלחם בקיצונים שבמחנהו, ומנסה ליצור במחנהו אווירה המוקיעה את הקיצוניות, לא נגררת אחריה.

למרבה הצער, האירועים הממלכתיים יוחדו להגברת השנאה והקיטוב. מחיאות הכפיים לנאומה של נועה רוטמן בטקס בהר הרצל, נבעו דווקא מהמסר הקיצוני, המתריס, התוקפני של הנאום.

האם לא נכון היה, במעמד זה, לדבר על ההכרח לכבד את ההכרעות הדמוקרטיות, גם כשלא אוהבים אותן, ולכבד את הזכות להיאבק נגדן באופן דמוקרטי, במסגרת כללי הדמוקרטיה? האם לא נכון היה, דווקא במעמד זה, להוקיע את מי שהלך בשבוע שעבר למועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול בכל האמצעים נגד מדינת ישראל, כדי לכפות עליה מדיניות המנוגדת לרצון אזרחיה? יש להניח שהוקעה כזו לא הייתה נענית במחיאות כפיים.

יום הזיכרון לרצח רבין מתרחק משנה לשנה מן הרוח הראויה לו. מן הראוי שנֵענה לקריאתו של הנשיא לבחון מחדש את תכניו ומהותו.

"ישראל היום"

צרור הערות 24.10.18

* תאריך תפוגה – בתקופת המאבק נגד נסיגה מהגולן, עלו מצד אישים שונים רעיונות לחכירת הגולן מידי הסורים ל-50 או 100 שנה. יש לציין, שהרעיונות הללו באו מבעלי רצון טוב, אנשים שניסו למנוע בכך את הנסיגה מהגולן. אנו שללנו מכל וכל את הרעיונות הללו. לא היינו מוכנים להתפשר על פחות מהריבונות הישראלית המלאה על כל הגולן.

הדרישה הירדנית לבטל את ההסדרים המיוחדים הנוגעים לשטחים החקלאיים בערבה ובאזור נהריים, נובעים בעיקר מכך שחלפו 24 שנים, ובתום השנה ה-25 יפוג תוקפם של ההסדרים.

כן, 25 שנה הן תקופה שחולפת. חולפת כהרף עין. גם 50 שנה. גם מאה. בהסכמים כאלה השעון מתקתק ומתקרב בכל יום לתאריך התפוגה שלהם. זו חכמה קטנה למשכן את עתיד ילדינו ונכדינו, העיקר שירווח לנו עכשיו.

אני מקווה שהממשלה תנהל מו"מ נמרץ ונוקשה למניעת אסונם של חקלאי הערבה ועמק הירדן. יש לישראל הרבה מנופי לחץ על ירדן, ולירדן יש הרבה מה להפסיד, אם תפגע בישראל. גם אנחנו יכולים להסתפק אך ורק במה שמחייבות אותנו האותיות הקטנות של הסכם השלום, ויש לא מעט שיברים שביכולתנו לסגור.

* האוטומט השוקניסטי – פשקוויל המערכת של השוקניה מצדיק את החלטתו של המלך עבדאללה להפסיק את ההסדרים המיוחדים בערבה ובנהריים, ומאשים בכך את ישראל, כמובן, בשל התנהגותה בשטחים ובעיקר בעזה. לא מפתיע. השוקניה תומכת אוטומטית בכל צעד אנטי ישראלי וישראל אשמה תמיד, בכל. למשל – בעזה. ישראל נסוגה מכל עזה ועקרה את כל יישוביה, והיא אשמה בכך שהיא מגֵנה על הגבול שאליה נסוגה, מפני התוקפנות והטרור היוצאים מעזה. אז למה שלא תהיה אשמה גם בצעדים אנטי ישראליים של מלך ירדן?

* תחרות פופוליסטית – ראש הממשלה מנסה להוביל מהלך לפינוי הפולשים מחאן אל-אחמר בהסכמה, שתחסוך מאתנו את הנזק המדיני הכרוך בפינוי בכוח. לא בטוח שהוא יצליח, אך זהו מהלך אחראי, המשרת את האינטרס הלאומי של ישראל.

חברי הקבינט בנט וליברמן מזנבים בו, בחוסר אחריות, מתוך תחרות פופוליסטית על ה"בייס".

* פרופלורים – בנאומו באירוע זיכרון ליצחק רבין בבית הנשיא, תקף נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, את נתניהו. הוא גינה את נתניהו שכינה "משעממת" אזרחית שמחתה נגדו. הוא צודק. אכן דבריו של נתניהו לא היו דברים של מנהיג, לא דברים ראויים לראש ממשלה.

מה שהזכיר לי, שכאשר חבריי ואני נאבקנו נגד הניסיון לעקור אותנו ולסגת מהגולן, ראש הממשלה רבין אמר עלינו: "הם יכולים להמשיך להסתובב כמו פרופלורים, הם לא מזיזים לי את קצה הקרסול".

* הצילו מהמציל – בעקבות דברים שכתבתי נגד פעולותיו השפלות של מנכ"ל "בצלם" נגד מדינת ישראל, כתבו לי שהוא עושה זאת "כדי להציל את מדינת ישראל". האמת היא, שיותר מכל עלינו להיזהר מאנשים שבטוחים שהייעוד שלהם הוא להציל את מדינת ישראל, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. השבוע אנו מציינים 23 שנים למעשה נתעב של אדם כזה.

* נפיל – האמירה האספסופית: "הכלב המצורע הייטנר או איך שקוראים לפוחלץ הזה הוא חסר תקנה", היא ממש מחמאה מפי טוקבקיסט שקובע: "חגי אלעד הוא נפיל, גיבור".

ועל כך אמר הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה, כ).

* צורך דחוף – ח"כ איתן כבל גינה את המנוול חגי אלעד על פועלו נגד מדינת ישראל, וכינה את מעשהו "מעשה נתעב". בתגובה, פרסם גדעון לוי פשקוויל בו קרא "למחיקתה של מפלגת הרקב הרעיוני שלהם מעל פני האדמה". את מחיקת מפלגת העבודה הוא הגדיר "צורך דחוף". אם חלילה גדעון לוי ושכמותו יהיו פעם בשלטון, המפלגה היחידה שתורשה לפעול היא הרשימה המשותפת.

* פסק דין חשוך – אנו כבר רגילים לכך שהשוקניה משתלח בבית המשפט העליון, "המשת"פ של אקיבוש" וכו' וכו'. ובכל זאת, הופתעתי, כאשר התפרסם פשקוויל נגד בג"צ דווקא בשל פסק דינו בנושא לארה אל קסאם. "פסק דין חשוך", הגדיר אותו אורי וייס. למה? כיוון שבפסק הדין השופטים דיברו ברוח חוק החרם, וביטלו את איסור הכניסה של אל-קסאם בטענה שהיא התחרטה ושינתה את דעתה. ולכן זהו "פסק דין חשוך, המכפיף את השיח האקדמי לצנזורה". כיוון שבית המשפט קבע ששר הפנים יוכל לגרש אותה אם יתברר שהיא ממשיכה לפעול ברוח BDS הוא פגע בזכויותיה הלגיטימיות. אלו זכויות? "האם למשל לאל-קאסם יהיה מותר לתמוך בכך שפושעי מלחמה ישראלים יועמדו לדין בהאג? האם יהיה לה מותר לתמוך בעמדה שהקמת ההתנחלויות היא פשע מלחמה?" באמת, נורא.

נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

* מלחמת בוץ – מעולם לא הצצתי בתכנית של איל ברקוביץ' ואופירה אסייג, אפילו לא לשניה. אני מכיר את התכנית רק מהפרודיה ב"ארץ נהדרת", אך "יודעי דבר" אמרו לי שהחיקוי מדויק.

כשקראתי את תכתובת הציוצים של אסייג עם יאיר נתניהו, הבנתי שאכן, מדובר באישה גסה, בעלת סגנון נחות ועלוב. היא ויאיר נתניהו ממש מתאימים זה לזה – אותה תת רמה, אותה עליבות, אותו קבס. שני ערסים. לכן, אין טעם לנסות אפילו לשכנע אותם להעביר את מלחמת הבוץ העלובה שלהם "לפרטי". שניהם נהנים ממנה. וגם מירי רגב.

* סכנה לשלום העולם – הסכם INF – הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני, שנחתם ב-1987 בין ארה"ב לבריה"מ, הוא סמל לסופה של המלחמה הקרה. היה זה הסכם חשוב מאוד לשלום העולם. היה זה הסכם בין שני מנהיגים דגולים ואחראיים – רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב.

בניגוד להחלטתו של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין האיראני, שהיא החלטה המשרתת את שלום העולם, כוונתו של טראמפ ואיומו לצאת מה- INFמסכנת את שלום העולם. הפעם טראמפ אינו מפנה עורף למורשת הפייסנית של אובמה, אלא למורשת הניצית של רייגן שהביאה להסכם החשוב.

יש לציין, שטראמפ אינו הראשון שמאיים בפירוק ההסכם. קדם לו פוטין, שאחת לכמה שנים מאיים בכך.

* מתרחבים נחיריי – חיים באר הוא הסופר האהוב עליי. כל ספר שלו, וקראתי את כולם, הוא חגיגה של ממש. כך גם "קשר לאחר – מסעות, בתים ואנשים בירושלים".

והנה פסוק, המיטיב כל כך לבטא אותי; שאני כל כך מזדהה אתו: "בכל מקום שאני נקלע אליו בנסיעותיי לחוץ לארץ, מתרחבים נחיריי כשריח ארץ ישראל עולה באפי". גם באפי.

יש הרואים בכך "פרובינציאליות", אז הנה, אני נתלה באילן גבוה.

* ביד הלשון

מְצַחֵק – שירו הנפלא של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" נפתח כך:
"קורא 'איים בזרם' מאת ארנסט המינגווי
תרגם את זה יפה אהרן אמיר
אז עוד מעט הוא יְצַחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר".

לא צריך הרבה דמיון, כדי להבין את כוונת המילה יְצַחֵק. ומי שאינו משוכנע, יגיע כעבור שני בתים ל"זונה זקנה שותה אתו".

מאיר אריאל נהג לתאר תיאורים מיניים בשפה נקיה. בצדק, לטעמי, הוא נמנע מסגנון גס ובוטה לתיאורים אלה, והעדיף את החדות והחן של "זרועות וצווארים" – הקהל מבין כבר את הכוונה, או לכל היותר "צחוק ועילוסין".

וכאן הוא השתמש בשפה מקראית. פעמים אחדות מופיע הביטוי "מְצַחֵק" במקרא, והפרשנים פירשו אותם בקונוטציה מינית (יש גם פירושים אחרים).

כך גם בפרשת השבוע, פרשת "וירא". "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". חלק מן הפירושים הלכו לכיוון של פגיעה מינית של ישמעאל ביצחק. כך גם במקומות נוספים שבהם: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". וכאשר אשת פוטיפר הטרידה את יוסף ואח"כ טפלה עליו תקיפה מינית היא אמרה: "רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ. בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי. וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל".

* "חדשות בן עזר"

המלצתי לרותי שדמון: קראי את הספר

במכתבה "מה שאורי הייטנר שכח", טוענת רותי שדמון שרצח רבין גרם לנעמי שמר לשנות את עמדותיה, ו"להבין את הטעות הפטלית שלה".

אני ממליץ לרותי שדמון לקרוא את הביוגרפיה של נעמי שמר שכתב מוטי זעירא. ראשית, כי זה ספר מרתק. שנית, כי אם היא תקרא את הספר, היא תיווכח שלא חל כל שינוי בהשקפותיה הפוליטיות של נעמי שמר עד יומה האחרון. אני אישית יכול להעיד על כך מהתכתבות בינינו בשנת 2000, בתקופת המאבק נגד ניסיונו של אהוד ברק למסור את הגולן לאסד. אך גם הספר שופע ציטוטים ברוח זו. המתקפה הארסית ביותר נגד נעמי שמר, של נחום ברנע, שכינה אותה גזענית והציע לכל מי שרואה אותה לעבור לצד השני של הכביש, היה שבע שנים אחרי הרצח.

מנין נובעת טעותה של רותי שדמון? מכך שהיא מאמינה לתעמולת הכזב בת ה-22 שנים, על פיה הזעזוע והכאב הנורא על רצח רבין הם מנת חלקם של תומכי מדיניותו בלבד, בעוד האמת היא, שאין כל הבדל בין הזעזוע והכאב של מתנגדיו לאלו של תומכיו. אני התנגדתי לדרכו המדינית, אך מעולם לא היה אירוע בתולדות המדינה שזעזע אותי כמו רציחתו, ואני מזדהה לחלוטין עם כל מילות השיר "הו רב חובל".

יצחק רבין היה הקברניט שלי, שנרצח על סיפונו. הוא היה הקברניט שלי, כיוון שהוא היה ראש הממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות. במקרה, אני גם בחרתי בו, אך זה לא קשור. התנגדתי לדרכו, אך הוא היה הקברניט של הספינה שלי – מדינת ישראל. וכל ראש ממשלה, אחת היא אם אני תומך בו או מתנגד לו, הוא הקברניט שלי.

גם נעמי שמר התנגדה לדרכו המדינית של רבין. היא התנגדה לו בכל מאודה – לפני הרצח וכתיבת השיר, ואחרי הרצח וכתיבת השיר.

* "הזמן הירוק"