צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

הניצול הציני של הרצח

רצח רבין צרוב בזיכרוני כמכה קשה, עד רמת כאב פיזי; לא רק מכה לאומית, אלא אישית. ממש חשתי שיגאל עמיר שירה ברבין, ירה גם בי.

הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי הייתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. ואף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, הייתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבליעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית, והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית, והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.

הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח ארגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח הוצאתי גיליון מיוחד של "הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.

במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ' סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין באולם מסוים בת"א. הוא סיפר שעבר בחניה של האירוע, וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר "העם עם הגולן". הוא כינה זאת "צביעות". רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ', ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחיהם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה-לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.

בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת "קול ישראל" שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. והנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. "מה אתהההההה עושה כאן?" שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. וכשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.

למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל, שבאותו אירוע הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.

כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה, והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. ובכל מקום אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עמו כתב על כך ב"ידיעות אחרונות". גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ שלא היו לרוחו של ברנע. וכך גם הוא היה מסומן.

גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא "נהנה" מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: "אין מלחמות צודקות". הרי כל חייו רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת "מורשת רבין" שהם מנסים להמציא?

אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני"שים, קבוצת בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים, והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם "הסגירו אותם" והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. ואני חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון, והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי חובשי הכיפות. 

****

אם אנו רוצים להבין מה הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה"ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זכרו של רבין. מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל"מורשת רבין", שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת, והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם "מורשת רבין" השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמתית; קו של "שמאל" קיצוני, שהיה רחוק מרבין ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זכרו של רבין.   

בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב-שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.

אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה. לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!

****

חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן ארגן הפגנה מול משרד הביטחון בקריה בת"א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם, מה היה הטריגר. מה שאני זוכר, היה ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו.

חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.

* "שישי בגולן"

מיתוס מסוכן

"רצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה"… "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו"… "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלשתינאים"…

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". רחוק כל כך מהצעות ברק ואולמרט, שמחקו את כל ה"לאווים" שלו,  שאף הן נדחו בדם ואש ובטרור.

סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלשתינאים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 6.11.19

* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.

ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.

תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.

מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.

* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה.

הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.

* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל.

המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.

אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.

ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אלי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.

העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.

* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.

* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בלבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?

ההרצאה הייתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא הייתה תת-רמה. ההרצאה הייתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה הייתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.

ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חדשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא הייתה הסתה. הייתה גם הייתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.

* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האויב נלחם בנו, וכחייל – שהאויב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.

גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.

ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.

* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האויב.
ג. כאשר האויב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האויב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.

עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האויב על סעיף א'. אבל כל עוד האויב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.

יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.

* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.

אך התביעה הזאת נגועה בהעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.

אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה אתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.

על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.

* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפליה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שיכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.

מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.

פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.

* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).

* עשרים שנה לפני חוק הלאום – בעיזבונו של אבי, מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה". הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העליה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.

חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי".

* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.

הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.

קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת הכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.

ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים וקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.

הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.

* ביד הלשון

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.

הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: ”בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם“ (נחום ב, יא).

אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.

* "חדשות בן עזר"

מי רצח את תהליך השלום?

נראטיב משותף לימין הרדיקלי ולגורמים בשמאל הישראלי מספר שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום; הצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח, דרכו צלחה. זהו מיתוס מסוכן, שעלול לעודד יגאל עמירים חדשים. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאין לו שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה מוחץ כמו ניצחונו שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השניה.

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין כאיש מרצ או שלום עכשיו, כביכול. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בו שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחו בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים באש ובטרור את תכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את השטחים.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה. חומרת המעשה היא עצם העובדה שישראלי, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל. אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח כל השפעה על המהלכים המדיניים. חבל, שרבים בתוכנו מסרבים להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, ומעדיפים להיות שותפים בבניית המיתוס המסוכן, לפיו יגאל עמיר רצח את אוסלו, כביכול, ולהעניק רהביליטציה לפלשתינאים – רוצחי תהליך השלום.

* "חדשות בן עזר"

בין רצח רבין לרצח גדליהו בן אחיקם

מאז רצח רבין, לפני 24 שנים, רצח גדליהו בן אחיקם וצום גדליהו קיבלו נופך ציבורי חדש בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי באירועים בצום גדליהו, בשיח ציבורי ותקשורתי ביום זה וגם בהצעה העולה מפעם בפעם, להעביר את יום הזיכרון לרצח רבין לצום גדליהו.

רצח של מנהיג הוא רצח פוליטי, אולם יש סוגים שונים של רצח פוליטי. יש רצח פוליטי על רקע אידיאולוגי ויש רצח פוליטי על רקע של מאבקי שליטה וכוח.

רצח רבין הוא פשע אידיאולוגי. רבין נרצח בידי קנאי דתי ואידיאולוגי, שסרב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית והרשה לעצמו לנסות באלימות לכפות את עמדתו על המדינה (בסופו של דבר הוא השיג את ההיפך. רבין הקפיא את התהליך בשל הטרור הפלשתינאי ופרס שהחליף אותו הפשיר את התהליך והשלים את הנסיגה שרבין עצר. בסופו של דבר הימשכות הטרור הפלשתינאי וסירוב הפלשתינאים לקבל את הצעות ישראל עצרה את התהליך).

רצח גדליהו היה על רקע אחר לגמרי. הרוצח, יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע היה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וראה בעצמו את האיש הראוי להנהגה. בשום מקום לא מוזכרת עמדה פוליטית שלו, השוללת את דרכו של גדליהו בן אחיקם. הוא לא רצח אותו ואת אנשיו ואת הבאים אליו כדי לעצור דרך, לשנות כיוון או לנקום על פעולה, אלא כדי לרשת את השלטון. היה זה קשר, בעל רקע כוחני אזורי, שקשר ישמעאל יחד עם מלך בני עמון, נגד גדליהו. את המודיעין על כך מסר יוחנן בן קרח לגדליהו כבר בפרק הקודם: "בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ".

חרף ההבדל המהותי בין שתי הרציחות, יש צדק רב בזיקה בין השניים. ואין זה ההבדל היחיד. הבדל אחר הוא בזהות הנרצחים.

מי היה גדליהו בן אחיקם?
גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם; שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן.

מי היה יצחק רבין?
יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו הייתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו.

ההבדל המהותי, התהומי, בין שני האישים, מעורר תמיהה חריפה. כיצד זה 2,600 שנה העם היהודי אבל על רצח גדליהו בן אחיקם, הפקיד הממונה מטעם הצורר, ואילו 24 שנים לאחר רצח מנהיג לאומי נבחר, יום הזיכרון הממלכתי לזכרו איבד כל כך את מרכזיותו?

למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? הרי קראנו בתנ"ך על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?

דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.

דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של רצח מנהיג בישראל.

אם כך גדליהו בן אחיקם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ביצחק רבין. אז מה קרה? מה התקלקל?

הקלקול הוא הצביון הקלוקל שניתן ליום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין. תחת לעצבו כיום אבל לאומי, שבו עם שלם – על כל מגוון הדעות וחילוקי הדעות שבתוכו, ומתוך לגיטימיות מלאה לדעות השונות, אֵבֶל על המעשה הנפשע של רצח מנהיג לאומי, של רצח פוליטי, של אלימות פוליטית, של הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית; נעשה ניסיון להפוך את היום הזה ליום אבל של תומכי מדיניותו של רבין, שלא רק מדיר מתוכו את בעלי הדעה הלגיטימית שהתנגדה לדרכו של רבין, אלא אף מעליל על בעלי הדעה האחרת את אשמת הרצח. יתר על כן, הצעד הזה נעשה תוך עיוות דרכו של רבין, וניסיון להפכו אחרי מותו לאדם בעל דעות רחוקות מרחק רב מהדרך המדינית שבה הוא באמת דגל ואותה הוא באמת הוביל.

הקלקול הזה הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,600 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין 24 שנה אחרי הרצח.

למרות הנזק שנוצר ב-24 שנות הוזלת יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בליעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה: לעולם לא עוד!

****

יצחק רבין היה מנהיג שהגן על הדמוקרטיה הישראלית ונאבק יותר מכל מנהיג אחר נגד עבריינות פוליטית ונגד הפרת חוק אידיאולוגית. לא היה בישראל מנהיג שנלחם כמוהו במארת הסרבנות.

כאשר הוחלט להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1993), הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על החרמת הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות והשווה את חיילי צה"ל לנאצים. בעקבות זאת ויתר ליבוביץ' על הפרס.

יצחק רבין, שהבין את חומרת העבריינות הפוליטית, נרצח בגילוי הקיצוני ביותר של עבריינות פוליטית והפרת חוק אידיאולוגית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 23.10.19

* הכדור בידי גנץ – לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, עבר הכדור לידי בני גנץ. אני מאחל לו מכל לבי להצליח במשימה, אך הסיכויים לכך אינם גבוהים במיוחד. מדוע? כיוון שהממשלה היחידה שגנץ יכול להקים היא הממשלה היחידה שנתניהו יכול להקים, ואם הממשלה הזאת לא קמה כשהמנדט היה בידי נתניהו, יהיה קשה להקים אותה גם כשהמנדט בידי גנץ.

אף על פי כן, אני מייחל לכך שבחירות מיותרות ובזבזניות, שתמשכנה את שיתוק המדינה ותעמקנה את הקרע, והן עלולות להסתיים באותה תוצאה, לא תתקיימנה. לכן, אני מקווה שבכל זאת תקום הממשלה היחידה האפשרית – ממשלת אחדות לאומית רוטציונית.

על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ, אבל הפעם מו"מ אמתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות, תוכל להצטרף לקואליציה.

הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, היא שגנץ יהיה הראשון ונתניהו יתפנה לטפל בענייניו המשפטיים. אבל במו"מ ללא תנאים מוקדמים, אין להציג זאת כתנאי מוקדם. אין לשלול מראש את מתווה ריבלין, על אף היותו עקמומי ובעייתי ביותר מבחינה חוקתית וביצועית. במקרה כזה, כמובן שעל כחול לבן לעמוד על הסכם ברור – שהנבצרות היא מיום הגשת כתבי האישום, שנתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום והגדרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים על מהות הנבצרות; בקיצור, ההסכם צריך להבטיח שאי אפשר יהיה לפרש אותו בדרכים מתחכמות ועקלקלות.

אל לגנץ לנסות להקים ממשלה צרה. אין לכך סיכוי בלי תמיכה של הרשימה המשותפת, ואפילו מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יהיה מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן, שבחרו מפלגה שלא בכדי שמה הוא כצבעי דגל הלאום. אין מקום למו"מ קואליציוני בין מפלגה ציונית לבין רשימה אנטי ציונית. אם ייעשה ניסיון להקים קואליציה כזאת, הוא יכשל, הקואליציה לא תקום, וכחול לבן תלך לבחירות עם כתם של המו"מ עם רשימה כזו.

ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.

יש לעשות מאמץ, אם כי לא בכל מחיר, להקמת ממשלת אחדות לאומית.

בהצלחה לבני גנץ!

* אירועי יצהר – מי שמרים יד על חיילי צה"ל ומיידה בהם אבנים הוא בוגד. בוגד בעם ישראל, במדינת ישראל ובארץ ישראל.

כל מי שמיידה אבן על חיילי צה"ל הוא מחבל, אך יהודי שעושה זאת הוא גם בוגד במולדת.

* צביעות – גם "הארץ" מגנים את יידוי האבנים על חיילי צה"ל ביצהר. אבל מהגינוי שלהם איני מתרשם, כי הם תומכים במעשים דומים בהפגנות בבילעין וכו'. כך שהגינוי שלהם הוא גינוי צבוע.

* בין שמגר לברק – על פי הנראטיב המקובל, הן על אוהדי האקטיביזם השיפוטי והן על שולליו, נחשב אהרון ברק לאבי האקטיביזם, ששינה את דרכם של קודמיו. כיוון שקודמו היה שמגר, רבים רואים בו את אחרון הנשיאים "השמרנים". ולא היא. אבי האקטיביזם השיפוטי היה דווקא שמגר. ברק היה ממשיך דרכו. ההבדל בין שמגר לברק לא היה מהותי, אלא כמותי (או בשפתו של ברק – מידתי) וסגנוני. לא היה זה הבדל בין שמרן לאקטיביסט, אלא בין אקטיביסט מתון לאקטיביסט קיצוני. לא הייתה ביניהם מחלוקת על כך שסמכותה של הרשות השופטת להתערב בחקיקה ובהחלטות ממשלה. הפער ביניהם היה בשאלה עד כמה צריכה הרשות השופטת לממש זכות וסמכות זאת. אולי גדול מכך הוא הפער בסגנון, ואין להמעיט בחשיבות הסגנון, כמעצב תודעה. שמגר לא דיבר כברק על "מהפיכה שיפוטית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ולא טען ש"גם החלטה של מפקד זוטר אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית". הסגנון הזה של ברק, שקנה לו מעריצים רבים, קנה לו גם יריבים מובהקים, שהיו ליריבי בית המשפט. עובדה זו פגעה במעמדו הציבורי של בית המשפט ובאמון הציבור בו, ובכך החלישה אותו מאוד, והקלה על מסע ההסתה והשטנה נגדו כיום.

הן שמגר והן ברק היו שופטים הנאמנים לאידיאולוגיה הציונית, שניהם ביטחוניסטים ושניהם דוגלים בזכויות האדם ובחופש הביטוי. את ההבדל ביניהם במידתיות, ניתן לראות בפרשת גירוש 415 מחבלי חמאס בידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1992. שמגר עמד בראש המצדדים בגירוש וברק בראש המתנגדים. הרוב תמך בעמדתו של שמגר. ברק הוא שנתן את צו הביניים שעצר את הגירוש. סביר להניח שגם שמגר היה פוסק כך, ולא מאפשר גירוש ללא דיון בבג"ץ. אך שמגר הוא שפסק שהדיון יפתח ב-5:00 בבוקר, כדי לאפשר החלטה מהירה. בדיון, שמגר צידד בגירוש ובמתן אפשרות לכל מחבל לערער בפני בית המשפט לאחר הגירוש, בניגוד לברק שתמך בדחיית הגירוש עד שכל המגורשים יוכלו לערער. ובדיון הסופי, כעבור חודש, שמגר עמד בראש הרוב שקבע שהגירוש חוקי וברק בראש המיעוט שקבע שאינו חוקי. אולם שמגר הוביל לפשרה, שבה מיתן את הניסוחים בעד הגירוש וברק לא הציג עמדת מיעוט.

עם זאת, יש לזכור שדווקא שמגר הוא האחראי להחלטות שבעטיין מותקפת המערכת המשפטית, והן נחשבות למורשת ברק. הוא האיש שהחליט על זכות העמידה הגורפת בבית המשפט העליון. הוא האיש שקיבע את מעמדו של היועמ"ש כפוסק בענייני חוק, שהממשלה מחויבת לקבל את פסיקתו. הוא היה נשיא בית המשפט העליון בעת קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, והיה שותף מלא לניסוחיהם. אגב, ראוי לזכור שאת החקיקה הזאת הובילה ממשלת הליכוד בראשות שמיר, בהובלת שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט מטעם הליכוד אוריאל לין. הוא עמד בראש ההרכב שקבע את התקדים של פסילת חוק הכנסת הסותר את חוקי היסוד הללו (פס"ד בנק המזרחי). בנושא זה, שמגר וברק היו באותו צד, בניגוד לשופטים אחרים ובראשם מישאל חשין, שהתנגדו להתערבות בית המשפט ולפסילת החוק. שמגר הוא שעמד בראש ההרכב שכפה על ראש הממשלה רבין להעביר מתפקידם את השר אריה דרעי וסגן השר פנחסי, לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום. הלכת דרעי-פנחסי תקפה עד היום, כפי שנוכחנו רק לאחרונה עם התפטרותו של חיים כץ מן הממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.

ועוד הערה. גם קו ההפרדה בין שמגר לקודמיו בנושא האקטיביזם אינו חד משמעי. מי שעמד בראש ההרכב שחייב את ממשלת בגין להעביר ממקומו את היישוב אלון מורה, כיוון שקם על קרקע פלשתינאית פרטית, היה קודמו של שמגר, משה לנדוי, שבהשקפותיו המדיניות היה איש ארץ ישראל השלמה מובהק ומתנגד לאקטיביזם השיפוטי. פסק דין בנק המזרחי אמנם היה הראשון שפסל חוק של הכנסת בהקשר של שני חוקי היסוד שהזכרתי, אך קדמו לו פסיקות שפסלו חוקים. לדוגמה, ב-1969 התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.

שמגר וברק הם שני ענקי משפט שתרמו תרומה אדירה לעיצוב המשפט הישראלי, אך שניהם גם פגעו במעמד בית המשפט ובאיזונים והבלמים בין הרשויות באקטיביזם השיפוטי. אולם ההבדל בין השניים במזג, בסגנון ובמידתיות, הוא הבדל משמעותי, ולכן תרומתו החיובית של שמגר הייתה גדולה משל ברק ותרומתו השלילית של ברק הייתה גדולה משל שמגר. היום ראוי לעצב מחדש את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות, בשיח משותף, מכבד ומכובד.

* אמת משפטית ואמת עובדתית – "לפעמים יש הבדל בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית". משפט זה שאמר מאיר שמגר, מעיד על ענווה של שופט שגזר גורלות. הוא לא ברח מאחריות והחליט החלטות, אך הוא מודע לכך שאינו אדם-על ואינו חף משגיאות. שמגר אמר את הדברים בעיקר בנוגע לפסק הדין שאותו הוא מגדיר כקשה ביותר שפסק, שרדף אותו עד יומו האחרון – זיכויו של ג'ון דמיאניוק. הוא דיבר על הספקות הרודפים אותו, אך בין השורות אני מבין שהוא כמעט משוכנע שג'ון דמיאניוק הוא איוואן האיום, ואף על פי כן, זיכה אותו מחמת הספק. בעיניי, פסק הדין הזה הוא פסק דין של כבוד לבית המשפט. יש בו הבנה במשמעות העמוקה של אי הפיכותו של גזר דין מוות. וכאשר ההגנה הצליחה לערער את הוודאות באשר לזהותו של הנדון למוות, העדיפו השופטים, למרות שהאמינו שהוא האיש, לזכות אותו מחמת הספק, מאשר להוציאו להורג למרות הספק.

* פשקווילים נגד שמגר – מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, זרמו הודעות אבל והספד על מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ומעמודי התווך של מדינת החוק הישראלית. ניכרים דברי אמת, ודומני שלא היו אלו רק מחוות נימוסיות של "אחרי מות קדושים אמור".

שני חריגים היו, שניהם בעיתון "הארץ"; שני פשקווילים, אחד של אריאנה מלמד – "פרידה מאבי הכיבוש" והשני של גדעון לוי "אבי אבות השטחים המוחזקים". פשקוויל המערכת ברובו משבח את המנוח, אך אינו מחמיץ פסקת גינוי על תרומתו של שמגר ל"כיבוש". גדעון לוי אמנם מגדיר אותו גאון, אך מבהיר: "גאוניותו האמתית הייתה בעיצוב התדמית הליברלית והנאורה שלו ושל בית המשפט". אך את התדמית הזאת הוא מגדיר כ"תרמית גדולה".

52 שנה השמאל הרדיקלי מנסה לסכל באמצעות בית המשפט העליון את מדיניותן של ממשלות ישראל; לסכל באמצעות בית המשפט את מדיניות ההתיישבות של ישראל ולחייב באמצעות בית המשפט את נסיגת ישראל מיהודה ושומרון ומהגולן. אך שוב ושוב מוכיח את עצמו בית המשפט כרשות דמוקרטית, המכבדת את ההכרעות הדמוקרטיות של העם ואת המדיניות של הממשלות הנבחרות, ולא הופכת את עצמה כלי משחק בידי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. נכון, מערכת המשפט מקפידה על כך שהמדיניות תעשה על פי חוק, פוסלת נקודתית פעילות שאינה חוקית. זה תפקידה. ונכון, היא שעיצבה את המעטפת החוקית למדיניות של הממשלות הנבחרות, וגם זה תפקידה. תפקידה אינו לעשות פוטש כדי לקדם את הסיסמאות החלולות של גדעון לוי ואריאנה מלמד.

אגב, אין זה נכון שבית המשפט העליון הכשיר את מדיניות "אקיבוש". הוא לא קבע עמדה בעדה ולא נגדה, כי אין זה תפקידו ואין זה מעניינו. הוא אינו קובע את המדיניות, אך גם אינו מגדיר מדיניות חוקית כבלתי-חוקית, רק כי גאון המשפט גדעון לוי רוצה בכך. אגב, רוגל אלפר טרם פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגד שמגר ז"ל. המשך יבוא.

* היכן נקברים נשיאי בית המשפט? – מאיר שמגר לא יקבר בחלקת גדולי האומה. למה? כי נשיאי בית המשפט העליון אינם נטמנים בחלקה זו. זה החוק. יש לתקן את החוק. כפי שראשי הרשות המבצעת וראשי הרשות המחוקקת נקברים בחלקה, כך יש לנהוג גם בראשי הרשות השופטת. זו אמירה חשובה במיוחד היום, כאשר יש ערעור על עצם היות הרשות השופטת רשות שלטונית, ויש המתייחסים אליה כאל "פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר ומי שמם…" וכו' וכו'.

ב-ynet התפרסמה כתבה בנושא, ונאמר בה שעל פי החוק נקברים בחלקת גדולי האומה נשיאי המדינה, ראשי הממשלה ויו"רי הכנסת ובנות/בני זוגם. יש להוסיף על כך, שגם ראשי ההסתדרות הציונית (שהם גם יו"רי הסוכנות) נקברים בחלקה. אני מתפלץ מעצם המחשבה שאברום בורג האנטי ציוני, שלמרבה החרפה ישב על כסאו של הרצל, יוגדר כאחד מגדולי האומה וייטמן בחלקה (מגיעים לו שם שני קברים, גם כיו"ר הכנסת). גם המחשבה על האנס הסדרתי משה קצב כאחד מגדולי האומה מעוררת בי קבס.

בכתבה ב-ynet צוין שהנשיאים חיים ויצמן ויצחק בן צבי, וראשי הממשלה בן גוריון, שרת ובגין, לא נקברו, לבקשתם, בחלקת גדולי האומה. יש להוסיף עליהם גם את הנשיא עזר ויצמן, שנטמן, לבקשתו, בבית העלמין באור עקיבא, השכנה לקיסריה, מקום מגוריו, ואריק שרון, שנקבר לבקשתו, בגבעת הכלניות הסמוכה לחוות שקמים; החווה שהקים וחי בה.

* הארון והקדיש – האשמתם של אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו ובכך ייחלו למותו, הזכירה לי את ההאשמות נגד נתניהו, כאילו צעד בהפגנה עם ארון מתים של רבין ובכך הסית לרציחתו. בשני המקרים מדובר בהאשמת שווא.

על הארון בהפגנה בה צעד נתניהו נכתב "רבין קובר את הציונות". בשום אופן לא היה זה ארון של רבין. פעמים רבות הזכרתי הפגנות שונות, לפני ואחרי אותה הפגנה, שבהן מפגינים צעדו עם ארון קבורת הציונות, הביטחון, הדמוקטיה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, התרבות וכו' וכו', או מודעות אבל דומות. איני אוהב את הסגנון, מטעמי טעם טוב, אך זו רטוריקה מקובלת ולגיטימית. ההאשמה נגד נתניהו נועדה לפגוע בו ולהשחיר את דמותו תוך סילוף ההפגנה. ובדיוק כך גם האשמתם חסרת השחר של אברמוביץ' ובן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אמר הלל הזקן. חבל מאוד שנתניהו עושה לאברמוביץ' ובן עמי בדיוק מה שעשו לו.

* לא חסיד שוטה ולא מתנגד שוטה – חוה לוינסון תמהה כיצד במאמר אחד ביקרתי את דוד לוי על כך שחתר תחת יצחק שמיר והגנתי עליו בנוגע להאשמתו בידי נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת". התשובה על כך ברורה. הוא אכן חתר תחת שמיר. הוא ומחנהו פעלו כל העת להפלתו. לעומת זאת, כל פרשת "הקלטת הלוהטת" הייתה עלילה של נתניהו על לוי.

אני מתייחס לגופם של נושאים ולא של אנשים. איני מסמן אדם מסוים, במקרה זה דוד לוי, כחיובי או כשלילי ובכל מקרה מצדד בו או מתנגד לו. אני בוחן נושא, ושופט אותו כמיטב הבנתי, ואין כל בעיה בכך שבמקרה א' אצדד בעמדתו של אדם שבמקרה ב' אתנגד לו. איני חסיד שוטה או מתנגד שוטה של איש.

זו גם גישתי לנתניהו, בניגוד לטענתה של לוינסון. פעמים רבות אני תומך בו ובהחלטותיו ומצדד בו וכותב בזכותו כאשר הוא מותקף שלא בצדק, לדעתי. כך עשיתי, למשל, כאשר תקפו אותו על נאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין האיראני ובכלל בהבעת תמיכתי, בדרך כלל, לא תמיד, בדרכו ופועלו בסוגיה האיראנית ובנושאי חוץ וביטחון רבים. כך כאשר מעלים את טענת הכזב כאילו הוא הסית, כראש האופוזיציה, נגד רבין. ורק לאחרונה צידדתי בהסכם שלו עם ממשלת פולין בנושא חלקם של הפולנים בשואה, עליו הותקף קשות, העליתי על נס את העובדה שממשלתו פעלה לפיתוח המגזר הערבי יותר מכל ממשלה בעבר ובעוד מקרים רבים. אני תמיד מבחין בין ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. למרבה הצער, בשנים האחרונות, מאז החלו החקירות נגדו, מיסטר ביבי גבר על ד"ר נתניהו, עד שהפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית.

* טרור חקלאי – האובססיות של נעמן כהן מגוחכות. כבר רבים עמדו על האובססיה לחזור שוב ושוב עד לזרא על שמות נעוריהם ושמותיהם הלועזיים של אנשים. כזו גם האובססיה שלו בנושא הטרור החקלאי.

הטרור החקלאי הוא מונח מוכר בשיח הציבורי הישראלי. הוא מגדיר את הפעולות של ערבים נגד החקלאות הישראלית כטרור הנובע ממניעים לאומניים. המונח הזה שנוי במחלוקת – יש המכחישים שמדובר בטרור, ומגדירים זאת כ"פשיעה חקלאית", כלומר כנושא פלילי בלבד. בראש המשתמשים במונח טרור חקלאי, עומדים הארגונים החקלאיים וארגונים כמו "השומר החדש" הלוחמים בו. גם אני משוכנע שמדובר בטרור לאומני, ולכן פעמים רבות בשנים האחרונות כתבתי נגדו והשתמשתי במונח.

נעמן כהן, משום מה, מתייחס למונח הזה בנוקדנות מילולית, ומסביר שאין דבר כזה טרור חקלאי כי חקלאות אינה יכולה לעסוק טרור. ובאובססיה הזויה קופץ בכל פעם שהמונח מושמע. ובפשקוויל האחרון שלו, שבו הגיב, בין השאר על השימוש שלי במושג, הוא האשים אותי שאני מגדיר את החקלאות כטרוריסטית (!). לא פחות. איזה טמטום. ובפשקוויל קודם, הוא כתב שאני משתמש בביטוי טרור חקלאי, כדי להסתיר את העובדה שזה לא טרור חקלאי אלא טרור ערבי, כדי לא לפגוע בתמיכה של הרשימה המשותפת בקואליציה עם כחול לבן. איזו אובססיה חולנית ומטופשת. הרי אני מתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. בין השאר, בשל עמדתי בנושא הטרור החקלאי.

אבל באמת, קל יותר למצוא מחט בערימת שחת, מאשר רציונליות באובססיות של נעמן כהן.

* מלחמת שלושת הימים – רבות נאמר ונכתב על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. פחות מכך, אך לא מעט נכתב על הקרבות לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אולם הקרבות בגולן במלחמת ההתשה נשכחו מן התודעה.

כאשר מדברים על מלחמת ההתשה, מתכוונים בדרך כלל בראש ובראשונה לקרבות לאורך תעלת סואץ, בגזרה המצרית, וקצת למרדפים בבקעת הירדן, בגזרה הירדנית. כמעט ואין זוכרים ואין מזכירים את העובדה שגם בגזרה הסורית התרחשה מלחמת התשה קשה.

עיקרה של מלחמת ההתשה בגולן הייתה בשנים 1970-1973, להבדיל משתי הגזרות האחרות שבהן המלחמה הסתיימה באוגוסט (מצרים) וספטמבר (ירדן) 1970. גם בין מלחמת ששת הימים לשנת 1970 היו חדירות מחבלים, אירועי מיקוש, רובם מגבול ירדן בדרום הגולן ומעט מסוריה. אך החל ב-1970 הייתה זו מלחמת התשה של ממש, הן נגד צבא סוריה והן נגד ארגוני המחבלים, שכללה הפגזות מאסיביות על היישובים בגולן ועל כוחות צה"ל, חדירות מחבלים רבות וימי קרב.

מדרשת קשת יהונתן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן) במושב קשת שבמרכז הגולן, נקראת על שמו של יוני וודק, שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן. בשבע השנים האחרונות, עורכת המדרשה כנס לזכרו: "קשת יהונתן לא נסוג אחור", העוסק לרוב בקרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. השנה הקדישה המדרשה את הכנס למלחמת ההתשה בגולן, ועל כך היא ראויה לשבח.

המושב הראשון בכנס, שנערך באסרו חג של סוכות במכללת אוהלו, עסק בחיים האזרחיים של חלוצי ההתיישבות בגולן תחת אש הסורים במלחמת ההתשה. שלושה מראשוני המתיישבים, ורדה ושמעיה הרשקוביץ ואלי זיו, סיפרו את סיפוריהם הקשים, המצמררים והמרגשים, על אירועי התקופה. המושב השני עסק ב"מלחמת שלושת הימים" ביוני 1970; שלושה ימי קרב קשים, הקשים ביותר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבמהלכם נערך מבצע "קיתון 10" שבו צה"ל כבש והשמיד ששה מוצבים סוריים לאורך הגבול. 13 לוחמי צה"ל נפלו בקרבות שלושת הימים. קצינים מחטיבה 188 בפיקודו של משה (בריל) בר-כוכבא סיפרו על הקרבות. המושב השלישי הוקדש להרצאה מאלפת של אלוף (מיל') עוזי דיין על מבצע "ארגז" שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כקלפי מיקוח לשחרור שבויים ישראלים שבידי הסורים. עוזי השתתף במבצע כקצין בסיירת מטכ"ל.

הכנס, שנכחו בו תושבים רבים מן הגולן, ותיקי השריון שנטלו חלק בקרבות ומשפחות שכולות היה חשוב, מלמד ומרתק. בחלקו השני – סיור באזורי הקרבות, נבצר ממני להשתתף, לצערי.

* תקופת ההפגזות – בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" הקדשתי פרק לתקופת ההפגזות, כפי שמכונה מלחמת ההתשה בפי ותיקי ההתיישבות בגולן. בין השאר, סיפרתי על "מלחמת שלושת הימים":

ההסלמה בגבול הובילה לקרבות בין צה"ל לצבא הסורי, ששיאם בין 26-24 ביוני 1970, במלחמת "שלושת הימים", בפריצה של צה"ל לעומק סוריה בפעולת תגמול רחבת היקף ובניסיון החדירה של שתי פלוגות סוריות שנועדה לכבוש שני מוצבים של צה"ל. לקראת הפעולה הגיע למרום גולן בשעת לילה מאוחרת מפקד החטיבה המרחבית, אז אל"מ אפרים חירם. הוא הודיע לגדי גולן, מזכיר הקיבוץ, וליהודה, שלמחרת בבוקר יהיה עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגולן השיבו שבמקרה כזה עליהם לכנס אספה. זו נקבעה למרתף הקולנוע של קוניטרה, שהפך למקלט מוגן. אחדים לא התעוררו.
מפקד החטיבה הציג את דרישתו מן הנוכחים, וכשסיים את דבריו התייצבו יהודה וגולן והביעו את התנגדותם לפינוי. התעורר ויכוח, חלק חשבו שאסור להפר את הוראת הצבא, ואחרים, בחסות השקט היחסי ששרר באותה שעה, דרשו להישאר. בסופו של דבר נערכה הצבעה והוכרע ברוב קטן לפנות את הנשים והילדים.
השכם בבוקר למחרת החלו החברים לארוז לצורך הפינוי. חברים אחדים התלוננו על כך שלא העירו אותם אמש לאספה. יהודה וגולן קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, ודרשו הצבעה חוזרת, הפעם לא בנוכחות מפקד החטיבה ואנשיו. בהצבעה זו היה הרוב עם יהודה וגולן. הוחלט להישאר, והרוב נשארו.
"באותם ימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים," מבהיר יהודה, "פינוי היה כפירה בעיקר." ההפוגה בהפגזות נסכה ביהודה ובתושבים ביטחון מופרז, הוא מודה, וכיוון שכאזרחים לא היו כפופים לפקודות הצבא, חשו חברי מרום גולן שהם דבקים ברעיון הציוני כאשר אינם עוזבים יישוב. בסמכותו כמזכיר הקיבוץ, שיגר גדי גולן מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, בו דרש שהגוף היחיד שיהיה בסמכותו להחליט על פינוי יהיה ממשלת ישראל. ראש הממשלה קיבלה את תביעתו.

* זיכרונות שמחת תורה – שמחת תורה. שמחת תורה הראשון לאחר מות אבי. ואני מוצף. מוצף בזיכרונות ובגעגועים. זיכרונות ילדות, של שמחת תורה עם אבא שלי, בבית הכנסת "שלו" – "תהילות ישראל" בר"ג. השמחה, ההקפות, הריקודים עם ספרי התורה, הריקוד בתוך עזרת הנשים (עוד לא הבנתי אז איזה אבסורד יש בהפרדה הזו ובהדרה הזו), ובבית הכנסת של "התימנים" להקפה משותפת. המכירה הפומבית של הכיבודים ("חמש לירות 'אתה הוראת'"). יהושע, הגבאי הנצחי, רוקד ומתלהב ומשתולל. היום אני מבין שאולי היה קצת מבושם. אך אולי, בעצם, היה שיכור-ולא-מיין. כיוון שבשמחת תורה כל המתפללים עולים לתורה, מתקיימים כמה מוקדים של קריאת התורה – קריאה שוב ושוב עד שאחרון המתפללים עולה לתורה. אנו נהגנו לגשת למוקד שבסוכה. ואח"כ הוזמנו, "כל הנערים", כלומר הילדים, לעליה משותפת לתורה. חופת טלית נפרשה מעלינו, ויהושע ברך אותנו. וזעק "צאן קדושים", שנשמע "צוין קֶדושים" (במלעיל, כמובן) וכולנו השבנו בפעיה "מֶהההה".

… בשנה שעברה, בשמחת תורה, הייתי עם אבא שלי בבית החולים. במחלקה הגריאטרית בתל-השומר. היה זה האשפוז האחרון שלו. אחריו החלטנו לא לאשפזו עוד. הוא היה חלש מאוד, מנומנם, מעורפל. ולפתע שמעתי קולות שירה וריקודים. היו אלה חניכי ומדריכי "בני עקיבא" שהגיעו לבית החולים, עם ספר תורה, לשמח את המאושפזים. עמדתי במסדרון, לוודא שלא יפסחו על חדרו של אבי. והם נכנסו, שרו, רקדו, חילקו ממתקים ומאפים. הייתי בטוח שביקורם יעורר אותו, יחזיר אותו לאזור מוכר, בטוח, שמח. אבל הוא בהה ברוקדים, ושריר לא זע בפניו. ולבי נצבט, ורחמיי נכמרו עליו.

מאז עוד כמה פעמים התאושש, וכמה פעמים שקע, עד שעצם סופית את עיניו, באמצע התמוז.

* לבית הכנסת ולים – אחרי פטירתו של אבי, כתבתי על בית הכנסת שלו, ונשאלתי אם היה יהודי דתי. לא. הוא היה יהודי מסורתי. איזה סוג של מסורתי? כזה שהולך בליל שבת לבית הכנסת, ובשבת בבוקר נוסע לים.

* ביד הלשון

שמגר – הלך לעולמו מי שהיה הפצ"ר, היועמ"ש ונשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל מאיר שמגר, מענקי המשפט הישראלי. שמגר נולד כשטרנברג, אך עם מינויו לפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) נענה לקריאת בן גוריון ועיברת את שמו לשמגר.

מה פירוש שמגר? זהו שמו של השופט השלישי של ישראל בתקופת השופטים, שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת. שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת היה לוחם שהיכה בפלישתים. כאיש צבא ומשפט, אימץ מאיר שמגר את דמותו של השופט המקראי לשם משפחתו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין.
אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמיניה, לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת". אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו".

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם", כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו. לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד. בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה הייתה לבורג וחבר מרעיו בעיה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן", והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים? אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התכנית ואין בלתה". אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

הייתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטין הוא עבריין מין מורשע, ואף על פי כן, עשה אתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור". הבחירה שלו הייתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון השומר החדש ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות". כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפליה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות. השומר החדש, תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל"השומר החדש", הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכל שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם "השומר החדש".

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות. הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל לבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תמצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים".

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים…

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים. במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעיה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי יבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מבריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפרנסנו אותם כל חייהם".

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכל, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

… ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המלים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת', היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון… הייתי שם לבד'. … הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית".

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה הייתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון

עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפיה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זיכרונות
מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

* "חדשות בן עזר"

אין הבדל

אני רק שאלה:

מה ההבדל בין הקריקטורות של דודו פלמה – זו שמתארת את נתניהו מסתחבק עם היטלר וזו המתארת את הליכודיאדה כמחנה אושוויץ, לבין תמונת פוטו-מונטז' של רבין במדי SS?

מדוע התמונה הפכה לסמל ההסתה לרצח והקריקטורות מוגדרות "שימוש בכלים שהעמידה לרשותי הדמוקרטיה"?

אני רק תשובה:

אין שום הבדל.

* "הזמן הירוק"