* חומת מגן בעזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, ב-2005. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף וחזרה לקווי 4 ביוני 1967. אבל הנסיגה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס, רפיח והכפרים שביניהם הייתה ב-1994, במסגרת ביצוע הסכם אוסלו א', עזה ויריחו תחילה. ערפאת הקים את מפקדתו בעזה וישב שם עד הנסיגה מרמאללה.
מרגע שערפאת הגיע לעזה, הוא הפך את הרצועה לאזור של טרור נגד ישראל ואזרחיה, כפי שעשה בכל השטחים שעברו לידי הרש"פ. ההבדל בין רצועת עזה ליו"ש הוא שבמבצע "חומת מגן", 2002, המבצע המוצלח מאוד נגד הטרור, שבו צה"ל ריסק את תשתיות הטרור ביו"ש, לא בוצע ברצועת עזה. חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון שהוחזר לשטחי הרש"פ ב"חומת מגן", לא הוחזר לרצועת עזה. ולכן, ברצועת עזה תשתית הטרור הלכה והתעצמה.
בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. הפנטזיה הייתה שרצועת עזה תהיה "סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט פרס. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמד להשקיע מיליארדים רבים בשגשוגה של רצועת עזה. אולם הפלשתינאים בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ופשע נגד האנושות – ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, גם במחיר אימלול בני עמם. כאשר ישראל נסוגה מכל הרצועה, הרש"פ שלטה ברצועה ותחתיה פעל הטרור. לא רק חמאס והג'יהאד האסלאמי הפעילו את הטרור אלא גם פת"ח. שנתיים לאחר העקירה, חמאס השתלט על רצועת עזה, והסלים את הטרור. בארבעת המבצעים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" חמאס חטף מכה קשה, נוצרה הרתעה, אך עם הזמן היא נשחקה, חמאס השתקם וחזר לסורו.
היום, הטקטיקה של סינוואר היא להסית ולהצית את יהודה ושומרון, ירושלים וערביי ישראל, ולהשאיר את רצועת עזה חסינה, עד שהוא יבחר את המועד ואת הזמן לשוב ולתקוף אותנו ברקטות. אי אפשר להסכים לכך. סינוואר הוא בן מוות, וראוי לסיכול ממוקד. ולשאלה האוטומטית – ומה? במקומו יבוא ציוני? לא. אבל אם מי שיבוא במקומו ימשיך בדרכו, נחסל גם אותו. ככל שהם יתעסקו יותר בהימלטות ומסתור, הם יעסקו פחות בטרור.
לי קל לומר זאת, כי האחריות של קבלת ההחלטות אינה על כתפיי. כי זאת לדעת, המשמעות של חיסול סינוואר היא מלחמה. מי שצריך לקבל את ההחלטה, חייב לקחת זאת בחשבון, ולשאול את עצמו אם החברה בישראל יכולה לעמוד היום במבול של רקטות על כל הארץ. הוא חייב לקחת בחשבון גם את העובדה שניצבת מולו אופוזיציה ברוטלית, אופוזיציה למדינה, שתעמוד עם סטופר לספור את החללים ותאשים כל צעד במלחמה, קשה ככל שיהיה, שהוא "רופס" מתוך "כניעה לאחים המוסלמים" וכל השקרים האהובים על תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.
לדעתי, נכון לקבל את ההחלטה, כי ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה של חמאס. והפעם, לא עוד מבצע נוסח ארבעת המבצעים שכבר נעשו ברצועת עזה ולא שינו את המאזן, אלא מבצע נוסח "חומת מגן" שיצר מציאות חדשה. וכשאני מדבר על "חומת מגן", אין כוונתי רק למבצע קרקעי להשמדת תשתיות הטרור, אלא גם ובעיקר להחזרת חופש הפעולה לצה"ל ברצועת עזה, כפי שהוא קיים ברש"פ.
האם יש לבנט העוז לקבל את ההחלטה שכל קודמיו מאז הסכם אוסלו לא העזו לקבל?
* אין להם ברירה – גדעון לוי מסביר למה הם רצחו בגרזנים. אין להם ברירה. מה, הרי אין להם מטוסים. וואלה.
בינתיים הוא מגנה את הקול האחיד "ממרצ עד הכהניסטים" שקורא "לרצוח" מנהיג "פוליטי".
במקום זאת, הוא מציע לשוחח עם סינוואר. על מה? אולי על כך שיהיה לו צבא עם מטוסים? כך הם לא "ייאלצו" לרצוח בגרזנים.
* והיה מחננו טהור – ישנו נראטיב, על פיו הסיבה לטרור לאחר הסכם אוסלו היא הטבח במערת המכפלה. על פי הנראטיב, אכן ערפאת והפלשתינאים התכוונו לשלום ולהפסקת הטרור ואז בא גולדשטיין, ביצע את הטבח ועל כך הפלשתינאים הגיבו במתקפות הטרור שבהן נרצחו למעלה מאלף ישראלים. כמובן שמדובר בשקר וכזב, בשטות מוחלטת. לא זו בלבד שהטרור לא פסק בהסכם אוסלו, כפי שהתחייבו הפלשתינאים, אלא גבר. כשערפאת הגיע לארץ, הוא הבריח ברכבו אמל"ח לטרור. פיגועי הטרור קדמו לטבח במערת המכפלה. מבחינה כרונולוגית, לפחות, הטענה של תומכי גולדשטיין כאילו המעשה שלו היה נקמה על הטרור, לבטח נכונה יותר מהטענה ההפוכה, אם כי גם היא חסרת שחר; הטבח נעשה כדי להגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית. יתכן שהטבח הביא לפיגוע נקם או שניים, אך לבטח הוא אינו הסיבה לטרור.
אז מה? האם יש בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הטבח? הרי הטבח הזה הוא כתם על תולדות מדינת ישראל. ישראלי, רופא (!), לבוש במדי קצין בצה"ל, עם נשק צה"לי ביצע את אחד הפיגועים הנפשעים בתולדות הסכסוך. המעשה הזה, כשלעצמו, הוא הרע המוחלט, בין אם הוא הביא לפיגועי נקם ובין אם לאו. אין צורך בשום תוצאה שלו כדי להוקיע אותו – די בטבח עצמו כדי שכל אדם ובטח כל יהודי יראה בו מעשה בלתי נסלח, לדיראון עולם.
הנראטיב השקרי הזה דומה לנראטיב על פיו הסכם אוסלו נכשל והתרסק בשל רצח רבין. גם הנראטיב הזה חסר שחר לחלוטין. להיפך, הסכם אוסלו כשל למרות רצח רבין. רצח רבין נתן גב אדיר לתהליך אוסלו, הביא את מתנגדי התהליך לשתוק במשך חודשים ובהם פרס, שזכה בעקבות הרצח לרוב אדיר בסקרים, חידש את הנסיגה מן הערים ביו"ש, שאותה רבין הקפיא בשל הטרור. הנראטיב הזה יוצר רהביליטציה לערפאת, רב המרצחים, שחתם אתנו באוסלו ובבית הלבן על הסכם הונאה שנועד להביא אותו ואת צבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה על מנת שיוכל להמשיך מכאן את המאבק המזוין הטרוריסטי נגד קיום המדינה. כיוון שההסכם היה הונאה, הרי שכישלונו מניה וביה, מצוי כבר בחתימה עליו, ללא כל קשר לרצח.
אז מה? האם צריך להוסיף עוד רשימת "הישגים" לרצח רבין, כדי לראות בו את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל? האם העובדה שרצח רבין לא השפיע כהוא זה על הסכם אוסלו עושה אותו פחות חמור, פחות נפשע, פחות מזעזע? הרצח כשלעצמו – הוא הדבר החמור ולא תוצאותיו המדומיינות. יגאל עמיר, הרוצח הנתעב, הוא רע מוחלט, לא כי הוא רצח את אוסלו, כביכול, אלא כי הוא רצח את ראש ממשלת ישראל.
מדוע נזכרתי לכתוב על כל אלה? בשל תרגיל דמגוגי של אוהדי הלגיטימציה לכהניזם, שבו כל התנגדות לפרובוקציות של הכהניסט, מוצגת כטענה, כביכול, שהוא האשם בטרור. אם אני כותב נגד הפרובוקציות שלו בהר הבית או בשער שכם או בשכונת שמעון הצדיק, מיד קופצים עליי באמירות אינפנטיליות כמו: "הא, ברור, בן גביר אשם בכך שמאה שנה רוצחים בנו. בטח, בעיניך אם יהודי עובר בשער שכם זה מצדיק את הרצח ברח' דיזנגוף. הא, ברור, אתה מאשים 'אותנו' בטרור נגדנו". וכן הלאה וכן הלאה. דמגוגיה עלובה.
ברור שהטרור אינו בגלל הכהניסט. אבל הכהניזם הגזעני והפשיסטי הוא רע מוחלט בפני עצמו. כמו הטבח במערת המכפלה וכמו רצח רבין – יש להוקיע אותו, לגנות אותו, לבודד אותו ולהילחם בו לא כיוון שהוא אשם, כביכול, בטרור, אלא בשל מה שהוא, כיוון שהוא כתם על העם היהודי, כיוון שכיהודים עלינו לעקור מתוכנו את הסרטן הזה, והיה מחננו טהור.
* החזירו את הנשק – יאיר מימון, תושב תקוע שחיסל את המחבל שבא לטבוח בתושבי היישוב, ובכך הציל חיי אדם רבים, הוא חבר בצוות הכוננות של יישובו, והנשק שבו הציל חיים הופקד בידיו בתוקף חברותו בצוות.
לפני שנתיים, צה"ל אסף את כלי הנשק של צוותי הכוננות בגולן ובאזורים אחרים בארץ, מחשש שהנשק ייגנב. זאת, חרף העובדה שרוב ביזת הנשק והתחמושת נעשית דווקא בבסיסי צה"ל. כל הפניות והמחאות בנושא נפלו על אוזניים ערלות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בנדון ותבעה להחזיר את כלי הנשק לצוותי הכוננות, ודבר לא קרה.
אם יחדור מחבל ליישוב בגולן וירצח ילדים, למחרת יוחזרו כלי הנשק לצוותים. למה צריך לחכות לאסון? יש להחזיר את כלי הנשק לאלתר.
* סינדרום פינדרוס – החלום הוא מדינה ללא רשות שופטת. חלום בלהות.
* יש לו חלום – האם "תורתו אומנותו" פוטר גם מפיצוץ בית המשפט העליון?
* מערכת משפט יהודית – הלוקים בסינדרום פינדרוס, טוענים שהמטרה שלהם היא מערכת משפט יהודית.
איזו עזות מצח! מערכת המשפט של מדינת הלאום של העם היהודי, מסמלי הממלכתיות של המדינה היהודית, היא מערכת משפט יהודית לעילא ולעילא. היא מחוקקת חוקים שנחקקו בידי בית המחוקקים הריבון של המדינה היהודית. אחד ממקורותיה הוא המשפט העברי. רק כופר בציונות יכפור בכך שזו מערכת משפט יהודית. החלום שלהם הוא מערכת משפט חרדית פונדמנטליסטית, כי לעומקו של דבר, הם אולי משלימים בדיעבד עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, אבל הם מנוכרים לה ולבטח אינם מצדיקים אותה מלכתחילה.
* חילול דו-צדדי – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל, הוא התהליכים הצנטריפוגליים מימין ומשמאל, שמפוררים את חישוקי הציונות הממלכתית המבוססת על סולידריות לאומית וחברתית, ועל קונצנזוס רחב על עיקרי הציונות והדמוקרטיה, ומושכים לכיוונים שונים ומנוגדים; הרחק כל הניתן מן הציונות הממלכתית.
הן בשמאל והן בימין אנו רואים תופעות שאך לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות אותן על הדעת. בשני הצדדים אנו רואים מיינסטרימיזציה של השוליים הרדיקליים, הסהרוריים, הבלתי לגיטימיים. בשמאל אנו רואים איך הרעל הפוסט ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומביא לתופעות של נכבאיזם, של השוואת ישראל לנאצים וכד' ובימין אנו רואים את החיבוק לתועבה הכהניסטית שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בימין עד לאחרונה, ובשנה האחרונה אנו עדים לתופעה המאיימת על מדינת ישראל – כהניזציה של הביביזם.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא אחד מחישוקי הציונות הממלכתית; יום שבו מניחים בצד את המחלוקות ואומה שלמה מתלכדת בהתייחדות עם בניה ובנותיה שנפלו על תקומת המדינה וקיומה. בשנים האחרונות דווקא היום הזה חולל, והפך ליום שבו הקצוות המטורללים מושכים אחריהם את המיינסטרים של המחנות. מצד אחד – הפרובוקציה סרת הטעם של המרת יום הזיכרון הלאומי שלנו באיזה מישמַש דלוח של התייחדות משותפת עם חללי המערכה על קיום המדינה והרוגי המלחמה לחורבן המדינה. ומצד שני – השתוללות מכוערת והפיכת אזכרה ממלכתית בהר הרצל להפגנה פוליטית רדיקלית דוחה נגד הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל.
שני האירועים האלה הם חילול יום הזיכרון. מבחינה מסוימת ההתפרעות באזכרה חמורה יותר, כי חילול יום הזיכרון בטקס המשותף לפחות היה במקום אחר ואילו ההתפרעות היא חילול משולש – גם חילול יום הזיכרון, גם חילול טקס הזיכרון וגם חילול הר הרצל.
* החוליגן – משה מירון הוא ביביריון חוליגן, שבמערכת הבחירות האחרונה קיבל כסף מהליכוד הביביסטי על התפרעויותיו והפרות הסדר הסדרתיות שלו. משה מירון הוא החוליגן שבא לטקס הממלכתי לזכר נרצחי פעולות האיבה כדי לעשות בו שמייייח ורקד על דם אחינו. הוא זה שהלהיט את הרוחות, הוא זה שהסית, שהתסיס, שחימם. הוא מי שעמד בראש הצווחנים שחיללו את טקס יום הזיכרון במפגן של שנאה פוליטית למי שהעז להיות ראש ממשלה; תפקיד שרשום בטאבו על שם שולחו של מירון.
משה מירון, הישראלי המכוער, הביביריון הממומן, הוא פרצופו האמתי של הביביזם.
* ממשלה טובה לבדואים – "ממשלת ביבי הייתה רעה לבדואים. ממשלת בנט יותר רעה לבדואים". כך אמר אחד המרואיינים לכתבה המצוינת של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה על הבדואים בנגב. למה ממשלת בנט רעה יותר לבדואים? כי היא הרסה הרבה יותר בתים.
כאן נעוצה הבעיה. כל עוד הבדואים לא יבינו שהריסת הבתים הבלתי חוקיים היא לטובתם, יהיה קשה מאוד לחולל שינוי.
ראש עיריית רהט התראיין והרשים מאוד. הוא אמר שיש לירות במי שיורה ברחובות, כי הוא מחבל לכל דבר. הוא אמר שיש להכניס את השב"כ לטיפול בבעיית משפחות הפשע והפרוטקשן ברהט. הוא מתח גם ביקורת עצמית על המגזר הבדואי, שאינו משתף פעולה עם המשטרה. ואז הוא נשאל על הריסת הבתים. אופס. פתאום הוא כבר לא תומך נלהב במדינת החוק.
בתחילת הכתבה, הציגו כפר מוכר ולידו כפר בלתי מוכר (שם מכובס לבניה בלתי חוקית), ובשניהם אותה הזנחה, בשניהם אין תשתיות – אז מה הועילו חכמים בתקנתם? איך אפשר לשכנע את הבדואים לעבור מן הכפרים הפיראטיים לכפרים החוקיים? חובתה של המדינה לספק תשתיות מעולות לכפרים החוקיים. זה נראה כמו מחדל של המדינה. אולם כאשר הכתבה נכנסה יותר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת. הנה, חוברו תשתיות חשמל לכפר, וכעבור יומיים לא הייתה תאורה, כי אנשים התחברו באופן פיראטי לחשמל, בלי לשלם, כמובן. כלומר, הבעיה אינה אי הפניית משאבים של חשמל, מים, כבישים וכו', אלא של אי הפניית משאבים של שלטון החוק, של המשטרה.
איבדנו בעשור האחרון את הריבונות בנגב. אזורים שלמים הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור, פלילי ולאומני. הנפגעים הראשונים מכך הם הבדואים עצמם, אך גם שכניהם היהודים והמדינה כולה. המחדל המתמשך של אובדן הריבונות מחייב שינוי דרמטי. מלחמה בנשק הבלתי חוקי (בראש ובראשונה, כי זו הבעיה החמורה ביותר), בפשיעה, בפרוטקשן, בפוליגמיה, בבניה הבלתי חוקית, בהשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום, בסחר בסמים, בהברחות ממצרים, באי תשלום מסים ועוד. לצד זה, יש להשקיע בתשתיות ובחינוך ולחזק את היישובים החוקיים והמוכרים. אך זה סדר העדיפויות. בלי ריבונות, כל ההשקעה בתשתיות תהיה זריקת כסף לשווא. החזרת הריבונות היא התשתית היסודית לשאר התשתיות, שתממשנה את הריבונות לטובת האזרחים.
ממשלה שתעשה זאת היא ממשלה טובה לבדואים.
* לא מעידה חד פעמית – מנהל בית ספר (!) צילם תלמידות בנות 14 בעירום חלקי והפיץ את התמונה. מזעזע!
עצם העובדה שהבנות התפשטו בפניו וביקשו ממנו לצלם אותן, מעידה על דמותו של המנהל ועל הנורמות של בית הספר. זו אינה מעידה חד פעמית.
מדובר בעבירה פלילית (בגיר שצילם קטינות בעירום) אבל הרבה יותר חמור בעיניי העניין החינוכי, המוסרי. איך קורה דבר כזה?
* מפגן של נמיכות קומה – הרעיון שמאחורי תחרות האירוויזיון הוא רעיון יפה; מפגש תרבותי של נציגי עשרות מדינות ותרבויות, שכל מדינה מציגה את תרבותה הייחודית. תרבות היא בראש ובראשונה שפה. תרבות לאומית היא קודם כל שפה לאומית. מפגש שבו נציגי כל מדינה מופיעים בשפתה, עשוי להיות יפה, מעשיר ומעניין.
בפועל, האירוויזיון הפך למפגן של השטחה תרבותית, כשנציגי כל המדינות אינם מביאים עמם קורטוב של תרבותם הלאומית ואינם שרים בשפתם, אלא רובם שרים באנגלית. עובדה זו הופכת את האירוויזיון למיותר לגמרי.
כישראלי, אני חש שהנציגים שלנו לאירוויזיון מבטאים נמיכות קומה, בהופעותיהם באנגלית. מן הראוי שאנו, הישראלים, ניוצג בשיר בשפתנו, בעברית. אפשר להתפשר על שפת הבי"ת.
* חזון היובל – הנושא המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "בהר סיני", הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.
האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? התשובה היא שלילית, וספק רב אם גם בתקופת המקרא המצווה קוימה. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.
איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו… יש לנו עוד הרבה מאוד מקום לשיפור. הפערים הכלכליים בתוכנו גדולים מאוד. השחיתות השלטונית מנחילה מן ההנהגה לציבור דוגמה אישית של תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה (כך לפחות באשר לשלטון בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה החדשה מקרינה דרך אחרת, אך מוקדם לשפוט אותה אחרי פחות משנה). פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.
זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.
* ביד הלשון
אֶלְעָד – הטבח במוצאי יום העצמאות הביא אל התודעה בדרך המצערת והכואבת ביותר את העיר אֶלְעָד. אלעד היא עיר חרדית (על פי ההגדרה המשפטית – עיר המיועדת לאוכלוסיה דתית), באזור שבין ראש העין, פתח תקווה ונתב"ג. היא הוקמה במסגרת תכנית שבעת הכוכבים – יוזמה של אריק שרון בשנות ה-90 להקמת יישובים יהודיים גדולים לאורך הקו הירוק, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים. בין היישובים שקמו במסגרת תכנית זו – העיר מודיעין, בת חפר, צורן ושוהם.
לא מצאתי סימוכין בכתובים להשערתי שהעיר קרויה על שם אֶלְעָד, מבני אפרים, המוזכר בדברי הימים א' פרק ז'. אולם כיוון שהיישוב נמצא בנחלת שבט אפרים, נראה לי שההשערה נכונה. על פי גרסה אחרת אלעד היא ראשי תיבות של: "אזור לבניית עיר דתית". לי זה נשמע כמו אגדה אורבנית.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 