צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.2.22

* היזהרו מספינים – יש לחקור לעומק את פרשת הריגול המשטרתי. אם יתברר שנעשו עבירות על החוק, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים על כך, וככל שהם בכירים יותר, כך יש להקפיד אתם יותר. איש בישראל אינו עומד מעל החוק, גם לא המשטרה ולא בכיריה.

אולם עד שתהיינה מסקנות של החקירה, כדאי להיזהר מספינים של מי שקופצים על הפרשה כמוצאי שלל רב לצורך חיסול חשבונות.

* אמי פלמור כמשל – אמי פלמור מונתה בידי ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. היא נחשבה למנכ"לית מקצועית, סיביל סרבנס קלסית שכל חייה מילאה במקצועיות ובמסירות רבה תפקידים רבים במשרד המשפטים. כאשר איילת שקד החליפה את ציפי לבני, היא השאירה בתפקידה את פלמור. העובדה ששקד לא החליפה את המינוי של לבני, מעידה על מקצועיותה של פלמור ועל היותה א-פוליטית. אבל לאורך שנות כהונתה של שקד, יאיר נתניהו ובעקבותיו צבא הכתב"מים רדפו את איילת שקד על כך שלא הדיחה את "הססמולנית". כמובן שהיה זה תירוץ לרדוף את שקד, שנואת "המשפחה". כאשר אמיר אוחנה נשלח להיות הסוס הטרויאני במשרד המשפטים והפרויקטור להרס מערכת המשפט, הוא מיהר להדיח את פלמור מתפקידה, לקול תרועות התעשיה, שהגדירה זאת כ"ניקוי אורוות".

על פי הדיווח בעיתון "כלכליסט" אמי פלמור נמנית עם רשימת המודבקים ברוגלת "פגסוס", בפרשת הריגול המשטרתי, בתקופה שבה כיהנה כמנכ"לית המשרד.

אם נלך על פי שיטת הביביזם של "אויבו של אויבי הוא ידידי" (כך הפכה אתי כרייף לחביבת הביביזם. הציר סביבו סובב העולם הוא נתניהו. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה בעת הגשת כתבי האישום הוא האויב. כיוון ששי ניצן הכשיר בדיעבד את הפריצה לטלפון של אפי נווה שחשף את פרשת המין והמינוי, נווה וכרייף הם אויבו של אויבי ולכן הם ידידי) – אמי פלמור היא מהרעים. והנה, על פי הפרסום, המשטרה ריגלה אחריה, לכאורה. מכאן שהמשטרה היא מהטובים. כלומר פרשת הריגול היא נגד הרעים, כלומר היא מטעם נתניהו… מה, נתניהו הורה לרגל אחרי בנו?

זה שיקוף של הניסיון הציני למנף את הפרשה החמורה הזאת לקידום תאוריות הקונספירציה המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. זאת הרמה של הספין הזה.

אם הפרסום נכון, המשטרה ריגלה אחרי כל הצדדים. טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על בדיקת הפרשה באמצעות השב"כ והמוסד. הבדיקה הזאת בשום אופן אינה צריכה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום במקרה הזה ולהגיע לחקר האמת, למסקנות אישיות (כולל המלצה על חקירה פלילית של מי שעברו עבירה, אם היו כאלה, יהיו תפקידם ודרגתם גבוהים ככל שיהיו) ולצעדים שיבטיחו שהדבר לא יישנה בעתיד. מן הראוי שניתן לוועדה לחקור במקצועיות וללא הפרעה פוליטית. הניסיון של נתניהו להקדים את הוועדה ביצירת תודעה ציבורית כוזבת, שנועדה לחלצו מאימת הדין ולהעמידו מעל החוק, היא המשך חתירתו תחת מדינת החוק.

* הכוונה רצויה אך התוצאה מזיקה – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה שלישית את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער לביטול שלילת רישיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל או במרכז לגביית קנסות. אני שמח על כל מקרה שבו האופוזיציה והקואליציה מתאחדות; אירוע נדיר ביותר בכנסת הנוכחית. בהודעה של גדעון סער אחרי קבלת החוק נאמר: "מגבלה על רישיון נהיגה מהווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה של החייב, ביכולתו להגיע למקום העבודה ובהתנהלותו היומיומית, ואף אין לה בהכרח זיקה לגביית החוב ולנכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב. ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים בהם דווקא הטלת מגבלה כזאת מכבידה על החייב לפרוע את חובו".

החוק הזה אופייני מאוד לגדעון סער, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נלחם למען זכויות האסיר, העציר, הנחקר וכו'. בכך הוא נאמן למורשת בגין, שאף הוא נשא את דגל הזכויות הללו, כביטוי לזכויות האדם והאזרח בכלל, והחלש בפרט; ועציר ואסיר, גם אם הם פושעים – במצבם זה הם החלשים בחברה; הם במצב של נחיתות. החוק הראשון של גדעון סער, שהתקבל בשנת 2003, ביום הולדתו ה-37, הסדיר בפעם הראשונה את נושא כבילת עצורים שמובלים בפומבי. המסר שלו היה שכבילה פומבית של אנשים שהם רק חשודים, פוגעת בכבוד האדם ובזכויות האזרח.

סער, כח"כ צעיר, העביר גם את "חוק ההגנה מן הצדק". החוק מעניק סמכות לבית המשפט לפסול אישום על הסף ולבטלו, משום שעצם ההליך ונסיבות האישום היו מנוגדים לצדק.

אתן דוגמה – בשנת 2008 הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז צפון כתבי אישום נגד תושבי היישוב נמרוד בגולן, בגין ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. (גילוי נאות – הייתי המזכיר הראשון של היישוב, מעין פרויקטור הקמה, בחודשים הראשונים לאחר עלייתו לקרקע). התושבים הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". טענתם הייתה שהם אזרחו היאחזות נח"ל, בתמיכה ועידוד של רשויות המדינה ושל החטיבה להתיישבות, "תוך הסתמכות על הבטחה שלטונית מפורשת של החטיבה להתיישבות, כי היישוב, על אדמותיו, עתיד להיות מוסדר ומוכר על ידי הגופים המיישבים וזאת באחריותם המלאה, תוך שהם ממליצים, מאשרים ואף מעניקים הלוואות מתאימות לצורך הקמת המבנים נשוא כתבי האישום". בית המשפט קיבל את הבקשה, העניק להם הגנה מן הצדק וכתב האישום בוטל. אגב, המציאות במרבית ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שהוגדרה במסמך טליה ששון "מאחזים בלתי חוקיים", דומה למציאות של נמרוד.

עוד לפני הבחירות גדעון סער התחייב להמשיך ולקדם את זכויות החשודים, הנאשמים והאסירים. בספר "שיחות על הדרך", שקיים ד"ר אופיר העברי עם גדעון סער, סער הקדיש לנושא מקום מרכזי. הוא הקדיש לנושא גם את עיקר נאומו בטקס חילופי השרים במשרד המשפטים, ביומו הראשון בתפקיד. ואכן, חוק היסוד הראשון שמקדם שר המשפטים ויובא בקרוב לאישור הכנסת, הוא "חוק היסוד לזכויות בחקירה". חוק היסוד מקנה מעמד חוקתי לזכויות יסוד של חשודים, נאשמים ונפגעי עבירה. החוק יוכל להגן על עצורים, חשודים ונאשמים מפני כוחה העודף של המדינה ומערכותיה, בזמן שהם נמצאים במצב פגיע ומוחלש, ומציע בין היתר לעגן את הזכות להליך הוגן כפי שבמדינות רבות בעולם מחשיבים כעיקרון מרכזי בהליך הפלילי. בנוסף, הצעת החוק מעגנת את זכותו של הנאשם לייצוג והתייעצות על-ידי עורך דין כזכות חוקתית.

מהלך נוסף שמקדם סער נועד להפוך חלק גדול מן הדין הפלילי לעבירות מנהליות.

חוק נוסף שסער מתכנן להגיש, הוא "חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק הקיים בארה"ב, המאפשר לבית המשפט לפסול ראיות שנאספו בצורה שאינה חוקית. למשל, ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ללא צו שופט, בביתו של החשוד.

בניגוד ליוזמותיו של סער שהזכרתי כאן, שבהן אני תומך בכל לבי, אני מתנגד ל"חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק שכוונותיו רצויות, אך תוצאותיו עלולות להיות מזיקות.

אם גנב פרץ לבתים, והראיות להעמדתו לדין נאספו באופן בלתי חוקי, הדבר אינו משנה את העובדה שהאיש גנב. אי העמדתו לדין פוגעת באינטרס החברה. ואם מדובר באנס או רוצח? האם ראוי שהם יסתובבו חופשי ואולי יוכלו להמשיך במעשיהם, גם אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתם, רק כיוון שנגבו באופן בלתי חוקי? האם פסילת האשמה היא עונש לחוקרים ולתביעה או לחברה כולה ולקורבנותיו של הפושע?

בעיניי, אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתו של עבריין, יש להרשיע אותו גם אם הראיות הושגו באופן בלתי חוקי. איך אפשר להרתיע את המשטרה והתביעה מפני השגת ראיות באופן בלתי חוקי? באמצעות העמדתם לדין של השוטרים שעברו על החוק.

* ביביריון המיקרופון – אין דבר רחוק יותר מעיתונאות, ממה שמייצג ביביריון המיקרופון ברדוגו, שבהתערבותו האישית של נתניהו הפך לקול של התחנה הצבאית; קול צעקני, חסר אתיקה מינימלית, חסר קשר לאמת, משמיצן גס של כל מי שסוטים מן הקו הביביסטי. תכניתו הייתה בושה לגל"צ ולתקשורת הישראלית.

נו, אז עכשיו נתניהו מתבכיין על שנלקח מידיו הצעצוע.

ברוך שפטרנו!

* התבכיינות פופוליסטית – ברדוגו והביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של תכניתו. זה הפופוליזם בהתגלמותו – אין משמעות לאיכות, אין משמעות למקצועיות, אין משמעות לאמינות, אין משמעות לאתיקה, אין משמעות לתרבות גם אין שום כללים זולת תחרות פרועה על הרייטינג.

תעמידו חשפנית בתור מנחת החדשות בטלוויזיה, והיא תעקוף את ברדוגו. מה זה אומר? נכון, אנשים אוהבים את התגרנות שלו, את השתלטנות שלו, את ההתלהמות שלו, את ההתבהמות שלו. זו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל חדשות – זה לא.

אז מתבכיינים הביביסטים ש"העם" רוצה את ברדוגו ואם "העם" לא מקבל את מה שהוא רוצה זה בולשביזםצפוןקוריאהאשכנזיםפריבילגיםסתימתפיותאכלולישתולי.

* אין להם גבולות – אין גבול לחוצפה הביביריונית. תחילה, נתניהו כראש הממשלה התערב בגסות בתחנת שידור וכפה עליה את שליחו, התועמלן הזול ברדוגו. ברדוגו לא קיבל רצועה של תכנית אישית ולא הוזמן כ"פרשן" להגיב בתכניות האקטואליה, אלא השתלט על רצועת החדשות, יומן הערב, והפך אותה לשעת תעמולה יומית, שבה התלהם, התבהם, השתלח, התגסס, השמיץ, ללא כל קווים אדומים של אתיקה, של אמינות, של הגינות ושל מקצועיות. וכאשר מ"מ מפקד גל"צ קיבלה החלטה מקצועית להחזיר את רצועת החדשות למה שהיא אמורה להיות – תכנית חדשות, הם מכריזים על חרם ראיונות על גל"צ, על מנת לכפות על התחנה את המשך החרפה של הפיכת החדשות לשעת תעמולה ביביריונית. אפשר לחשוב שהרצועה הזאת רשומה על התועמלן הגס בטאבו.

אני מקווה מאוד שמ"מ מפקד התחנה לא תיכנע לסחטנות הזאת. אלמלא קיבלה את החלטתה והייתה משאירה את הפארסה הברדוגית, הייתה זו החלטה פוליטית לא מקצועית.

יש לציין שגל"צ, משום מה, מייעדת לתועמלן רצועת שידור אחרת, למרות שברור שהיא תמשיך להיות שעת תעמולה, הרומסת כל קוד אתי של עיתונאות. אבל זה לא מספק את הביביסטים. הם לא רוצים שיהיה בגל"צ יומן חדשות, אלא שבמקומו תהיה שעת התעמולה של ברדוגו, שהרצועה הזאת רשומה על שמו בטאבו. אין להם גבולות.

* מגלומן – מופע ההתבכיינות של ברדוגו מגוחך, אבל הדבר המשעשע ביותר הוא המגלומניה. הוא אשכרה בטוח שראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון ושרת הפנים הם שהחליטו על החלפתו. הוא כל כך חשוב, שהקבינט המדיני ביטחוני התכנס לדון בתכניתו. הזוי.

* האקוויוולנט של ברדוגו – הביביסטים, אוהדי התועמלן הגס ברדוגו, מנסים באופן מגושם להציג כל מיני תואמי ברדוגו "בצד השני" (כלומר בסססמול – הרי ברדוגו הסית והעליל בעיקר על סססמולנים ידועים, שרובם נמצאים מימין לאלוהיו, כדוגמת ריבלין, בנט, שקד, סער, יועז הנדל, מנדלבליט ואלשייך), אך כל הדוגמאות שלו הן בדיחה ריקה ועצובה.

אשמח לעזור להם. יש תואם ברדוגו. נתן זהבי. אם במקום יומן החדשות של גל"צ הייתה ניתנת לנתן זהבי שעת נביחות יומית במשך ארבע שנים, זה היה האקוויוולנט של ברדוגו.

* עבד נרצע – כאשר נתניהו פרץ בסערה לשמי הפוליטיקה הישראלית בעלילה על דוד לוי בפרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים". ה"פושעים" היו ברדוגו, אחד המקורבים ביותר לדוד לוי (ומי שהיה המתווך בין דוד לוי לאהוד ברק בהקמת "ישראל אחת").

איך הוא הפך לעבד נרצע של האיש שרמס אותו בשקרים ועלילות למען צרכיו, ולשופר של אותה השיטה של אותו אדון?

* ילד כאפות – אין לי גרם של הערכה לירון וילנסקי. מי שהשלים במשך שנים עם תפקיד הסטטיסט במופע האימים של ברדוגו; עם תפקיד ילד הכאפות של הביביריון הגס; עם תפקיד עלה התאנה בשעת התעמולה ופולחן האישיות א-לה צפון קוריאה, הוא אדם חסר כבוד עצמי ונטול יושרה מקצועית.

* תחנת האבסורד – מזה שלושים שנה אני קורא לביטול / אזרוח גלי צה"ל. העובדה שבמשך ארבע שנים במקום יומן החדשות היומי שודרה שם שעת תעמולה של ראש הממשלה, תוך השתלחות גסה ובוטה בנשיא המדינה, בבית המשפט העליון, ביועמ"ש ובכל פוליטיקאי שלא אמר אמן, רק מחזקת את האבסורד שבקיומה של תחנה כזו. אם אכן גנץ היה מעורב בהחלטה המתבקשת מאליה מבחינה מקצועית, של שחרור רצועת התעמולה לרצועת חדשות – גם התערבות זו מחזקת את האבסורד. די, הגיעה השעה לשים קץ לאבסורד.

במאמר שכותרתו "גל"צ: תחנת האבסורד", שפרסמתי ב-2012 ב"ישראל היום", כתבתי, בין השאר: "האם יש מקום לתחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית? אני סבור שאם מדובר בתחנת שידור של ממש, שמרכיב מרכזי בה הוא אקטואליה, התשובה היא שלילית. אין כל הצדקה לכך שתחנת שידור חופשית, המשדרת אקטואליה, תהיה כפופה לצבא. במקרה כזה, יקרה בהכרח אחד מהשניים – או שלא תהיה זו תחנת שידור פתוחה ודמוקרטית, או שלא תהיה זו תחנה צבאית. אין מקום לשידור פתוח בפקודה. אולם אם השידור אינו בפקודה, אינו שופרו של דובר צה"ל, איזו סיבה מצדיקה את קיומו דווקא במסגרת צה"ל? מדוע הכתבים הצעירים של התחנה צריכים להיות חיילים במדים? מדוע יש לממן את השידור מתקציב הביטחון?

מראיין בתוכנית חדשות צריך להיות מסוגל לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל ואת הדרג המדיני הממונה על הצבא. איך הוא יעשה כן כחייל? ואם הוא עושה כן כחייל, האם זה ראוי מבחינת ההיררכיה שהצבא חייב להתבסס עליה?"

* אחדות לאומית – הכנסת ה-24 חרגה ממנהגה, נהגה באחריות לאומית והפגינה אחדות לאומית בהצבעה על חוק האזרחות, כפי שהיה מקובל ב-23 הכנסות הראשונות. יש לנצל את שעת הרצון הזאת להידברות בין האופוזיציה לקואליציה כדי לגבש הסכמות באשר להתנהלות הבית. על הקואליציה להציע הצעה נדיבה לאופוזיציה בנוגע להרכב הוועדות, שייתן ביטוי הולם ליחסי הכוחות המספריים בכנסת. על האופוזיציה לשים קץ להתפרעויות והפרות הסדר בכנסת ולאפשר הקמת ועדת אתיקה, שתתמודד עם תופעת האמסלמיזם (שכוללת, כידוע, יותר מח"כ אחד). ויש לשוב לשיתוף פעולה בנושאים לאומיים, כפי שנעשה בחוק האזרחות.

זה נשמע דמיוני, אבל זה צריך היה להיות המובן מאליו.

* עליה מאוקראינה – אני מקווה מאוד שאנו ערוכים לעליה גדולה מאוקראינה ולקליטתה.

כמובן שאני מייחל לעליית יהודים מכל מקום כי זו מולדתם. אני מדבר על הצורך להיערך לעליה גדולה מאוקראינה בשל המשבר ובשל סכנת המלחמה, שאני מקווה שלא תפרוץ.

* פרסונה נון גרטה – סמוטריץ' נסע לבריטניה כדי להסית את יהודי בריטניה נגד ממשלת ישראל ולהפיץ את שקריו על רפורמת הגיור (שהיא מעט מדי ולאט מדי אבל לפחות משנה את הכיוון של לפיטת החנק של הקנאים שהשתלטו על הרבנות הראשית). ארגון הגג של יהודי בריטניה כינה את דעותיו של המסית מתועבות, וקרא לו "תחזור למטוס, בצלאל, ותהיה לדיראון עולם. אתה לא רצוי כאן".

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל העם היהודי. סמוטריץ' וחבר מרעיו רוצים להפוך אותה למדינת מגזר של הפלגים הקנאיים של הזרם האורתודוקסי. עכשיו הם יוצאים במסעות הסתה נגד דתיים אורתודוקסיים שאינם קנאים פנאטים כמותם. טוב שיהדות בריטניה הראתה לו את הדלת.

מי שפועל לקעקוע זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו – כופר בעיקר הציוני. השימוש הציני במותג "הציונות הדתית" מצד הכהניסטים ועוזריהם הוא גניבת דעת.

* הרב צבי יהודה על נוער הגבעות – בי"ד באדר א' (יום שלישי הקרוב) ימלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצב"י, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הראי"ה קוק, היה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" ושל מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם של ההתיישבות הדתית בגולן.

זכה הרצב"י שעיניו לא שזפו את פראי נוער הזוועות, גידולי הפרא שצמחו בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של שולי המחנה, ולכן אין התייחסות ישירה שלו לפשעיהם. אבל אולי הסיפור הבא מלמד מה הוא היה חושב עליהם.

להלן מכתב שכתב הרצב"י בחודש ניסן תש"ז (1947) למנהל בית ספר בירושלים, תחת הכותרת "מעשה נעורים מבייש ומצער".

וזו לשון המכתב:

"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר פה עיר קודשנו תיבנה ותיכונן!

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.

נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.

אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו".

* הניו-דיל של המאה ה-21 – הדיסוננס האידיאולוגי והפוליטי שלי, הוא שהמפלגות המייצגות את השקפת עולמי בנושא המדיני-ביטחוני מייצגות גישה מנוגדת לשלי בנושאי חברה וכלכלה. הרי אחדות העבודה זצ"ל לא קיימת כבר שנים רבות לפני שהייתה לי זכות בחירה.

כך הדבר גם לגבי תקווה חדשה שלה הצבעתי בבחירות האחרונות ולמפלגות הקואליציה הנוספות שמייצגות את הכיוון המדיני שלי, כמו ימינה וישראל ביתנו. הן דוגלות באותה השקפת עולם כלכלית של הליכוד בעידן נתניהו (להבדיל מהליכוד בעל הרגישות החברתית של בגין ומהשקפת העולם החברתית של ז'בוטינסקי).

התכנית הכלכלית החדשה, שהיא התחלה טובה בכיוון הנכון ואני מקווה שיהיה לה המשך, כמו גם המדיניות הכלכלית של נתניהו בזמן הקורונה, כמו גם התגובה של מדינות ומנהיגים שמרניים באירופה ובארה"ב למשבר הקורונה (וקודם לכן למשבר הכלכלי של 2008), מנוגדת להשקפת עולמן הבסיסית, המטיפה לאי התערבות המדינה בכלכלה, ולכך שתפקידה של הממשלה הוא רק לאפשר לשוק החופשי לפעול ללא הפרעה. משבר הקורונה הבהיר לממשלות, שהתערבותן הכרחית למניעת קריסה של הכלכלה, של החברה, של המדינה.

כאשר השוק החופשי מביא לעליית מחירים מטורפת – מה זה עניינה של המדינה? מה פתאום המדינה מתערבת בהתנהלות העסקית של "אסם" ושל חברות גדולות שייעודן העסקי הוא הגדלת רווחיהן? מה פתאום המדינה "מכניסה את ידה לכיס של האזרחים" כדי להתערב במשחק החופשי של כוחות השוק?

אפילו לליברמן, שבחצי השנה הראשונה בתפקידו התבצר בעמדתו הימנית, נפל האסימון. וגם האופוזיציה הימנית תוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה – משמאל.

הקורונה עשויה לבשר שינוי ארוך טווח בכלכלה העולמית והישראלית, ברוח ה"ניו-דיל" של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מן המשבר העמוק של שנות השלושים של המאה שעברה, ורוחו שרתה על מדינת הרווחה באירופה וארה"ב עד שנות השמונים. זהו שינוי היוצר דמוקרטיזציה של הכלכלה; לא שוק פרוע של כוחות הנלחמים ביניהם בפראות על הרווח המקסימלי, אלא ויסות השוק והתערבות בו (לא ביטול השוק החופשי, אלא ויסותו ומיתונו) בידי המדינה, המייצגת את הצרכים, האינטרסים של אזרחיה – רווחתם, בריאותם, חינוך ילדיהם וביטחונם.

* מרסק ההסכמה הלאומית – אהוד ברק בן 80. לאיש זכויות וחובות רבות בקריירה הארוכה שלו. הזכויות – רובן בקריירה הצבאית. החובות – רובן בקריירה הפוליטית.

אך תרומתו הגדולה והחשובה ביותר להיסטוריה הישראלית היא שלילית ביותר. הוא האיש שריסק לרסיסים את ההסכמה הלאומית שהייתה במדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד (בשנת 2000); ההסכמה על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן ישראלית, על התנגדות מוחלטת ועקרונית לנסיגה לקווי 4.6.67.

נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון של רבין, ערב הירצחו (5 באוקטובר 1995), נאום מורשתו המדינית, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נאום הקונצנזוס הלאומי. נאום זה הבהיר מה המשותף לנו, בשיאה של המחלוקת על אוסלו שקרעה את העם (הנאום היה בדיון על אוסלו ב') ומה קווי המינימום שעליהם אין ולא תהיה פשרה.

חמש שנים אחרי שיגאל עמיר רצח את רבין האיש, אהוד ברק קבר את מורשתו. הוא פרם את כל הקווים האדומים שלו והפך כל "לאו" של רבין ל"הן".

כה אמר רבין: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

רבין דיבר על ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית. לב תכניתו של רבין והכותרת של תפיסתו הייתה "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". לב תכניתו של ברק הייתה חלוקת הארץ על פי עקרונות קווי 4 ביוני 1967, ולכן כ"פיצוי" על כבשת הרש שישראל אינה יכולה למסור לפלשתינאים – גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הציע למסור להם שטחים ריבוניים של ישראל בנגב, מעשה שרבין לא העלה על דעתו גם באפלים שבסיוטי הלילה שלו. רבין דיבר על ירושלים המאוחדת וכל סביבותיה, ירושלים רבתי. ברק הציע לראשונה לחלק את ירושלים, להפוך את חלקה המזרחי לבירת המדינה הפלשתינאית ולחלק אפילו את העיר העתיקה ולמסור אותה למדינה הפלשתינאית בניכוי הרובע היהודי והכותל. ולמעשה הוא הציע למסור לרשות הפלשתינאית גם את הר הבית כשלישראל תהיה איזו ריבונות פיקטיבית מתחת לפני האדמה. בעוד רבין דגל בכך שבקעת הירדן במובנה הנרחב ביותר, כלומר כולל המעלות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה, תהיה ישראלית, ברק הסכים למסור לפלשתינאים את בקעת הירדן. בעוד רבין ראה בגוש קטיף מודל לגושי יישובים שיישאר בידי ישראל והביע תקווה שיוקמו גושים נוספים כאלה גם ביהודה ושומרון, ברק הציע לעקור את גוש קטיף ולסגת מכל רצועת עזה.

כזכור, הצעותיו נדחו על הסף בידי ערפאת, כפי שיורשו אבו-מאזן דחה הצעה דומה של אולמרט. היא נדחתה בדם ואש ותמרות עשן. במקום שברק יכריז מיד לאחר כישלון פסגת קמפ-דיוויד שכיוון שתכניתו נדחתה, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא מקפיד מאז לחזור כמו תוכי על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה". ואחרי דחיית הצעתו ותחת אש מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה, הוא שלח את יוסי ביילין לזחול לטאבה ולנסות לרצות את ערפאת בהצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ימים אחדים לפני הבחירות. וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין אמר לו שהוא אינו יכול ערב בחירות להציע הצעות כאלו לפלשתינאים הוא לא רק צפצף על הנחייתו אלא אף איים לפטרו. ועד היום תכניות אהוד א' ואהוד ב' מקובלות בעולם כנקודת הפתיחה למו"מ עם הפלשתינאים.

הנזק המדיני והחברתי שגרם לו ברק הוא נזק לדורות, לדיראון עולם, המקנה לו את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

על כך יש להוסיף את העובדה, שהוא היה ראש הממשלה האובססיבי ביותר למסירת הגולן כולו לאויב הסורי תוך עקירת כל היישובים, אך כמו ערפאת גם אסד הבריז לו, כאשר התעקש לקבל גם נתחים מן הכינרת.

וראוי לזכור את עמותות ברק המושחתות ואת העובדה שהוא ניצל מאימת הדין בזכות השתיקה של סביבתו.

נו, שיהיה במזל טוב.

* נתון מעניין – בכל הארץ יש רק שלושה יישובים שאינם אדומים: ביתר עילית, מודיעין עילית ושבט קודייראת א-צאנע בנגב. שלושה יישובים ממגזרים שבהם היה שיא התחלואה בגלים הראשונים.

* משהו התרופף – את מתי כספי אני מעריץ משחר נעוריי. גדלתי עליו. הוא בעיניי גאון, ורק על מעטים אני אומר זאת. מוסיקאי וזמר דגול. יש לי כמעט כל תקליטיו וצפיתי בהופעות רבות שלו, מימי נעוריי הרחוקים, ועד האחרונה, עם שלום חנוך, לפני שנתיים בשוני.

אבל אני חייב להודות ש… אפעס, איזשהו בורג קצת התרופף שם. האיש נהיה קוקו-קורונה.

* זיקוקי די-נור – "אלתרמן? הוא לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי די-נור. חרוזים לילדים". את הדברים האלה אמר בראיון ל"ישראל היום" המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו. דורות אחרי שלא יהיה אדם בעולם ששמע על בוזגלו, עוד יקראו וילמדו את שירתו הגדולה של גדול משוררי ישראל, נתן אלתרמן.

* חוויה תרבותית ואינטלקטואלית – סדרת מאמריה של זיוה שמיר על פזמוניו של אלתרמן, ובעיקר הרשימה על "מסביב למדורה", היא מתנה של ממש. קריאתה – היא חוויה תרבותית ואינטלקטואלית צרופה ומאירת עיניים.

כך גם מאמרו של יוסף אורן על שלושת ספריו הנפלאים של נתן שחם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו" ו"רביעיית רוזנדורף" והמסר הציוני שלהם. גם אני רואה ב"רביעיית רוזנדורף" את פסגת יצירתו של שחם; יצירת מופת של ממש. כדאי להזכיר גם את ספרו של שחם "צלו של רוזנדורף", שהוא ספר המשך של "רביעיית רוזנדורף".

          * ביד הלשון

שמעון הצדיק / שייח' ג'ראח – מקום חם בחדשות – שכונת שמעון הצדיק ושכונת שייח' ג'ראח.

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כוהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

בצפון ירושלים, לצד דרך הר הזיתים – הכביש העולה משכונת שייך ג'ראח להר הצופים, מצויה מערת קבורה, שעל פי המסורת היא מערת שמעון הצדיק.

ב-1890 הוקמה בסמוך למערה שכונת שמעון הצדיק, בידי ועד העדה הספרדית בירושלים ואגודת "כנסת ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1891, הוקמה בקרבת המערה השכונה היהודית נחלת שמעון, הקרויה כך בשל קרבתה למערה.

סמוך למקום יושבת השכונה הערבית שייח' ג'ראח, שהוקמה במחצית השניה של המאה ה-19. השכונה נקראת כך על שמו של חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אל-ג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי. קברו של השייח' נמצא במקום ועל שמו נקראת השכונה. תוארו של השייח היה ג'ראח, שמשמעותו היא רופא מנתח וזה מקור שמה של השכונה.

במלחמת השחרור, עוד בחודשים שקדמו להקמת המדינה, הותקפה שכונת שמעון הצדיק פעמים רבות בידי פורעים משייח' ג'ראח. הפלמ"ח שחרר את השכונה, אך סולק בידי הבריטים. עם עזיבתם מסרו הבריטים את האזור לירדנים ושכונת שמעון הצדיק נפלה. הירדנים יישבו בשכונת שמעון הצדיק פליטים פלשתינאים.

במלחמת ששת הימים שוחררה מזרח ירושלים ובתוכה שכונות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח וישראל החילה על כל ירושלים את ריבונותה. הנכסים היהודיים שנפלו בידי הירדנים במלחמת השחרור, ובהם הבתים של שכונת שמעון הצדיק, עברו לאחריות האפוטרופוס הכללי. ב-1972 שחרר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי בעליהם המקוריים, ועד העדה הספרדית בירושלים וכנסת ישראל. ב-1982 הבעלים תבעו לממש את בעלותם על 17 בתים בשכונה. הם הגיעו להסכמה עם באי כוח התושבים הערבים באותן דירות שהתושבים מכירים בבעלותם על הדירות ובתמורה יזכו למעמד של "דייר מוגן" וישלמו דמי שכירות לבעלים ויבטיחו אחזקה נאותה של הנכס. התושבים לא מילאו את חלקם בהסכם וב-1993 בעלי הנכס תבעו את הוצאתם מן הבתים. בית המשפט קיבל את התביעה ומאז בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, דחו את כל הערעורים של התושבים. זה מקור הסכסוך הנפיץ שאינו יורד מן הכותרות.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "תצוה"

קבלת שבת 11.2.22

פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, מסופר בגמרא מדרש על נוכרי שעבר ליד בית המדרש, ושמע את קריאת התורה עם התיאור של מדי הכהן הגדול. הוא כל כך התפעל, שהחליט שהוא צריך את הבגדים הללו ולכן עליו להיות הכהן הגדול. הוא הלך לשמאי, אחד משני גדולי הדור, וביקש ממנו שיגייר אותו, כדי שיוכל להיות הכהן הגדול. שמאי, ש היה פועל בניין במקצועו, דחף אותו באמת הבניין שבידו. אין לו סבלנות לנודניקים. הוא הלך להלל, גדול הדור השני וחזר על הבקשה. הלל גייר אותו, אבל אמר לו: האם ממנים מלך בלי שילמד טכסיסי מלכות? הלך אותו הגר לבית המדרש, ולמד את הלכות הכהונה. הוא למד על כך שרק לכהן הגדול, רק ביום הכיפורים, מותר להתקרב לקודש הקודשים בבית המקדש, ונאמר "והזר הקרב יומת". הוא שאל את החברותא שלו, מי זה הזר הזה שעליו נאמר כך? והוא השיב לו: אפילו על דוד המלך. אותו גר הבין בקל וחומר, שאם על דוד מלך ישראל נאסר להתקרב, קל וחומר על גר שכמותו.

הוא הלך להלל. הוא לא תבע אותו על גניבת דעת, על הולכת שולל, אלא אמר לו: "ענוותן הלל. ינוחו על ראשך ברכות, שקרבת אותי תחת כנפי השכינה".

אותו אדם ביקש להתגייר מהסיבה הכי הזויה שאפשר לדמיין. שמאי מיהר ודחה אותו. הלל קירב אותו. הוא האמין שמתוך שלא לשמה – יבוא לשמה. ואכן, דווקא דרכו הפתוחה, המקרבת והמקבלת של הלל, הכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, אל תחת כנפי השכינה.

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

צרור הערות 9.2.22

* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.

כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עמם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.

* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ לבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.

בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.

יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".

גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.

* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.

יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי,  הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.

 אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל הייתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.

* הכל כפופים לחוק – במדינת החוק הכל כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים.

פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשיה שלו מפמפמת בציניות.

* להקים ועדת חקירה –  יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.

בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה.

וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו.

על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.

* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי.

כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.

* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו.

התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט.

פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.

* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים.

והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.

אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?

הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.

בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים.

החסרים משוגעים אנו?

* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פרסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!

* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.

* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.

* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה; זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה הייתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה.

בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם. 

יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שניה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שניה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים.  

שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, הייתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.

לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת.

אגב, איני רואה שום בעיה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.

* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לא עולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.

* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור.

ח"כ עופר כסיף פרסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים". כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב", צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.

* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה והחלפתו במפקד חסר ניסיון ואולי את הדחתו כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.

אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.

זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.

* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסברטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.

בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?

אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.

* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר; את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכיה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.

היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.

… ועל רשימתו המוטה ורוויית השנאה של כהן אין טעם להכביר מילים.

* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).

מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".

חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שכנע, ומעניין אם זו הייתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.

לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא. 

קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.

* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל.

אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?

          * ביד הלשון

פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים.

מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.

המקור השני הוא במלכים א, כב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שניה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ:  חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.

* "חדשות בן עזר"