* הפגנת עוצמה – השתתפותם של 80,000 אזרחים בהפגנה נגד המהפכה המשטרית היא מפגן כוח דמוקרטי רב עוצמה. דווקא הסדר המופתי והמתינות של ההפגנה – הם סוד כוחה.
מאה האידיוטים השימושיים של בן גביר, שניסו לעשות לו קצת נחת ולחסום את נתיבי איילון לא הצליחו לסדוק את עוצמת ההפגנה.
* הפגנה תכלת לבן – צפיתי בסרטון שבו פרובוקטור עם דגל אש"ף מסולק בבושת פנים מן ההפגנה בת"א, בידי המפגינים.
זה מובן מאליו. בהפגנה ציונית, הנאבקת על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וכמדינת חוק, אין מקום לדגל המסמל את החתירה להשמדת ישראל. הייתה זו הפגנה ציונית, שצבעה תכלת לבן, והונפו בה אלפי דגלי הלאום.
כיוון שאיני מעשן ואין לי מצית בכיס, אני משער שאילו הייתי בהפגנה ורואה את הפרובוקטור, לא הייתי מצית את דגל אש"ף.
* הם מ-פ-ח-דים – ראש הממשלה והשרים והח"כים של הליכוד, מנסים לדגמן אדישות לנוכח הפגנת הענק בת"א. אם הם כל כך אדישים, למה הם מתאמצים כל כך לגמד את ממדיה? השר איציק זוהר שהתראיין אצל עודד בן עמי, דיבר כל הזמן על 20-30 אלף. דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה מתפלפלים ברשתות החברתיות בכל מיני תמונות מכל מיני זוויות כדי להוכיח שלא יכול להיות שאלו המספרים, ורק התשקורת הסססססמולנית מנפחת את המספר בלה בלה בלה. אבל אין אלה נתוני התקשורת אלא נתוני המשטרה. ומניסיון אני יכול לקבוע שנתוני המשטרה תמיד זהירים מאוד ויש בהם הערכת חסר (כלפי ההפגנות מכל הצדדים). כך שאם המשטרה קבעה שהיו 80,000 איש, בטוח שלא היו פחות. וברור שהמשטרה, שעל ראשה מתנפנפת החרב המתהפכת של השר הממונה, הפרחח הכהניסט, שכבר שבוע הוא אובססיבי להפגנה הזאת, לא הייתה מטה כלפי מעלה את מספר המפגינים.
כנראה שהאדישות מזויפת. האמת היא שהם די מ-פ-ח-דים.
* אם כל ההפגנות – בדבריו בפתח ישיבת הממשלה, התייחס נתניהו ברמז להפגנה בת"א, באומרו שהבחירות היו "אם כל ההפגנות". הביטוי הזה, אפעס, נשמע לי קצת מוכר.
מהו מקור הביטוי? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק.
לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא הייתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.
ידענו שאמא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת.
וכך במשך מספר שנים "אם כל ההפגנות" הייתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק.
בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת שפרדסטאון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לאויב הסורי.
ההצלחה שלנו הייתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא הייתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול, אך לא עצרה בהתפכחות והפכה לימננית אוטומטית), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב". ואז, בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'"? "מחר בשש בערב", השבתי.
זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.
בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. כיכר רבין גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בת"א.
ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN . למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.
ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.
חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגיה שהייתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה.
ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון.
אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.
* יחס שווה – היחס של המשטרה למפגינים נגד המהפכה המשטרית בת"א וכלפי הפלג הקיצוני של החרדים בירושלים, הוא יחס שוויוני. הפגנה ברישיון ובתיאום עם המשטרה נהנית מהגנת המשטרה. הפגנה בלתי חוקית מפוזרת. הפגנה שקטה, מסודרת ובלתי אלימה אינה נתקלת בתגובה אלימה. הפגנה סוערת ואלימה נתקלת באלימות. הפורעים בירושלים חסמו כבישים, השתוללו והתפרעו וניסו לפגוע בחנות סלולר. חובתה של המשטרה להשיב את הסדר על כנו.
כאשר אחרי הפגנת הרבבות בת"א מאה מפגינים ניסו לחסום את נתיבי איילון, השוטרים מנעו זאת. אילו ניסו לפרוץ באלימות – המשטרה הייתה מגיבה, בצדק, בכוח, כפי שעשתה בבלפוריאדה.
תגובתו המכוערת של הפרחח הכהניסט, שדרך התקשורת ביקש לבדוק את "אלימות השוטרים", נועדה לדרבן את המשטרה לפעול באלימות ובחוסר מקצועיות כלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית במוצ"שים הקרובים.
* ממתי קיימת עילת הסבירות – בדברים שכתבתי בימים האחרונים, הפרכתי את הטענה לפיה עילת הסבירות היא חידוש של אהרון ברק בשנות ה-90. הוכחתי, דרך ציטוטים מפסקי דין בראשית שנות המדינה, שבג"ץ פסק גם פסק, בפסקי הדין החשובים ביותר שלו, על פי עילת הסבירות.
בדבריי, טעיתי בטענתי, שבית המשפט פסק על פי סבירות ומידתיות, עוד בטרם הומשגה העילה במילים הללו. במאמר ב"הארץ" של שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, הוא הסביר שעילת הסבירות, בשמה זה, תקפה במשפט הארץ ישראלי מראשית שנות המנדט, עת הוחלפה שיטת המשפט העות'מאנית המפגרת בשיטה הבריטית המתקדמת, יחסית. במשפט הבריטי עילת הסבירות קיימת כבר מאות שנים. המשפט הישראלי התבסס על המשפט הבריטי, כולל עילת הסבירות. זמיר ציטט מפסקי דין בשנות החמישים שביטלו החלטות שלטוניות בלתי סבירות. הוא הראה שעילת הסבירות קיימת בכל שיטות המשטר במדינות הדמוקרטיות.
* משבר אמון כפול – המטרה שלנו היא להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט, מצהיר עוכר המשפט יריב לוין.
אכן, האמון הציבורי בבית המשפט במשבר חמור. על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 42% מהציבור רוחשים אמון למערכת המשפט. זה נתון מדאיג ודורש חשבון נפש, שינויים ורפורמות במערכת.
אבל על פי אותו מדד, האמון הציבורי במפלגות ובפוליטיקאים ירד לשפל של עשרים שנה – רק 18% אמון. רוב מוחלט של הישראלים סבורים שהפוליטיקאים דואגים יותר לאינטרסים שלהם מאשר לאינטרסים של הציבור שבחר בהם.
האם באמת מה שיחזיר את האמון לבית המשפט הוא הכפפתו לפוליטיקאים?
* דובון לא לא – מרב מיכאלי תקפה את יאיר לפיד על נכונותו להידברות על הרפורמה המשפטית ועל תמיכתו בפסקת התגברות בתנאים מסוימים.
מה היא רוצה? היא לא רואה שהחברה על סף קרע נורא? היא לא רוצה לנסות למנוע זאת? איני אופטימי באשר לסיכוי להגיע לפשרה, כיוון שהממשלה שיכורת כוח ואינה רואה ממטר. אבל חייבים לנסות. ואם נשיא המדינה לקח על עצמו את התפקיד של המבוגר האחראי, מחובתה של האופוזיציה לתת כתף למהלך.
את עמדתי בעד פסקת התגברות, ברוב סביר (לא פחות מ-70-75) כבר כתבתי. אני תומך בכך לא כפשרה, אלא כי אני באמת מאמין בחשיבותה של פסקת התגברות. אך גם אם מדובר בפשרה – מה רע בפשרה? אם אפשר להסכים על פסקת התגברות ברוב סביר – עדיף לדחות אותה ולקבל פסקת התגברות אוטומטית ברוב האוטומטי של כל קואליציה? מרב מיכאלי אינה מבינה שההתעקשות להתנגד לכל שינוי ולכל תמורה במערכת המשפטית, היא חלק מהגורמים לריאקציה בדמות המהפכה המשטרית?
היא לא רואה שההתחפרות בעמדות קיצוניות הורידה את מרצ אל מתחת לאחוז החסימה ואת מפלגת העבודה אל סף אחוז החסימה? היא חושבת שלהיות דובון לא-לא זאת אג'נדה? או שמא היא משתכרת מניחוחות המרי האזרחי, מתוך איזה רצון ילדותי להיות מהפכנית בגרוש?
על מערכת המשפט ועל האופוזיציה לפעול בכל דרך לפשרה, שתביא לרפורמה קונסטרוקטיבית. מלחמה על הכל או לא-כלום, תסתיים בלא-כלום. היא לא תביא לשום הישג.
אם האופוזיציה תבטא נכונות כנה לפשרה והממשלה תדחה אותה, יהיה קל יותר לגייס, בידיים נקיות, את האזרחים למאבק.
* האם לערוך משאל עם? – הצעתו של יאיר לפיד לערוך משאל עם על המהפכה המשטרית, אינה הפתרון האידיאלי למשבר. הפתרון הרצוי הוא הידברות של ראשי שלוש הרשויות ושל הקואליציה והאופוזיציה לצורך חקיקת חוק יסוד חקיקה מוסכם, שיסדיר סוף סוף את מערכת היחסים המורכבת בין הרשויות.
אולם אם אי אפשר יהיה להגיע להסכמה, מן הראוי שה"רפורמה" תבוא למשאל עם. מהפכה כל כך דרמטית בסדרי השלטון ובמבנה של מדינת ישראל, מחייבת הכרעה במשאל עם, בדיוק כפי שהדבר נכון בנוגע לוויתור על שטח ריבוני של המדינה.
האמת היא שאין זו הצעה של לפיד, אלא של רובי ריבלין, בראיון מרתק ל"7 ימים". הצעתו זו הפתיעה אותי. רובי ריבלין, כיו"ר הכנסת, היה המתנגד החריף ביותר לחוק יסוד משאל עם. הוא טען שהחוק מנוגד לעקרונות השיטה הפרלמנטרית ופוגע בכנסת כריבון. אני שמח שהוא רואה זאת אחרת היום.
לא אחת הגדרתי את ריבלין, לצד בני בגין, כחרותניק האחרון. כי הוא אחד האחרונים שמגלמים את השקפת העולם הכוללת של תנועת החרות בהנהגת בגין. אולם בנושא משאל עם, עמדתו עד כה הייתה מנוגדת לזו של בגין. בגין היה חסיד של משאלי עם. בשנות החמישים הוא דגל בשיטה השוויצרית, שבה אם כמה עשרות אלפי אזרחים חותמים על דרישה לקיים משאל עם בנושא מסוים, מתקיים המשאל. בהמשך הדרך הוא לא חזר על ההצעה הזאת, אבל במוקדי הכרעה כמו הסדר השילומים, הנסיגה מסיני ועזה אחרי מלחמת סיני, האפשרות לנסיגה מיו"ש ועוד, הוא תבע להביא זאת למשאל עם. בהצעתו זו, ריבלין חזר לצור מחצבתו הפוליטית.
* גישה מורכבת – בשיח הציבורי הרדוד, יש לכאורה רק שתי אפשרויות. או שאתה תומך באקטיביזם השיפוטי, מעריץ את אהרון ברק וסבור שהוא חף מטעויות, מאמין ש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של קצין אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה", בעד מישפוט החברה הישראלית, בעד התערבות רבה ובוטה של בית המשפט בחקיקה ואף בהחלטות מדיניות, או שאתה תומך בתכנית לוין לחורבן מדינת החוק, להרס הרשות השופטת ולהכפפתה לממשלה, מאמין שבג"ץ הוא כנופיית פשע מושחתת ואנטי ציונית שנשלטת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל ומדקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת לפיה תפרו תיקים לנתניהו. אין אמצע.
כמי שרחוק משני הקטבים האלה, צר לי שאני מוצא בשיח הציבורי מעט שותפים לדרך השלישית המורכבת שבה אני דוגל. ולכן, שמחתי כל כך לקרוא את הראיון עם הנשיא לשעבר רובי ריבלין.
ריבלין היה הראשון במערכת הפוליטית שיצא נגד האקטיביזם השיפוטי. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל מחלוקת מכובדת ומכבדת אך נחושה נגד האקטיביזם השיפוטי ונגד דרכו של אהרון ברק, שאותו הוא מעריך מאוד ומכנה אותו "מורי ורבי" וכמובן מקפיד לציין שהוא ציוני לעילא ולעילא וביטחוניסט. ריבלין תמך ותומך ברפורמות במערכת המשפט, אך רפורמות קונסטרוקטיביות, ולא הפיכה משטרית כמו זו של לוין ובטח לא בחירת השופטים בידי הממשלה. הוא דבק בהתנגדותו לאקטיביזם השיפוטי והוא מציין שהזהיר פעמים רבות, בארבע עיניים ובפומבי, את אהרון ברק מ"הפיכת נגד" לדרכו, מה שקורה היום. אך ודאי שהוא אינו מצדד בשפיכת התינוק עם המים, כבתכנית לוין.
ריבלין מציע היום, כפי שהציע עוד כשהיה יו"ר הכנסת, את הפתרון הנכון והראוי – חקיקה בהידברות ובהסכמה רחבה של חוק יסוד החקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. זה הפתרון ואין בלתו, וחשוב להשמיע את הקול הזה.
ריבלין גם מציע רעיון מעניין באשר לפסיקת ההתגברות. הוא מציע שניתן יהיה להתגבר ברוב של 65 ח"כים בלבד, אך בתנאי שאין יותר מ-50 ח"כים שהצביעו נגד. יש בכך מענה מסוים לטענה שכמעט בלתי אפשרי לגייס 70 תומכים להתגברות. אז הנה, אם יש חמישה נעדרים או נמנעים, אפשר גם ברוב קטן של 65 להתגבר על פסיקת בג"ץ. אני חושב שהמספר הראוי הוא 75 ח"כים ולבטח לא פחות מ-70, אולם טוב שתעלינה הצעות פשרה יצירתיות, שאולי ניתן יהיה להסכים עליהן.
אמירה אחת של ריבלין הפתיעה אותי. ריבלין הוא אדם חכם ופוליטיקאי ותיק ומנוסה, אך מסתבר שהוא גם נאיבי. הוא קונה את תחפושת התאקיה של בן גביר, שכביכול התמתן ומתחיל להבין את המציאות, ומסביר את ההבדל בינו לבין ברוך מרזל. ברור שיש הבדל בין השניים. שניהם כהניסטים ארורים, אבל בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממרזל ולכן הוא הרבה יותר מסוכן. עובדה, הוא הצליח להנדס אפילו את ריבלין.
* אתנחתא קומית – קראתי רשומה של איזה טיפש, שמטיף לחילול שבת, לאכילת טריפה ונגד קיום ברית מילה, ומייחס את השקפתו לרב קנייבסקי, שהוא מציג את עצמו כתלמידו.
לא. לא קראתי רשומה כזאת. אבל קראתי רשומה זהה במשמעותה. מישהו שתומך בהתלהבות בהפיכה המשטרית בשם… החזיקו טוב… בגין! והוא מגדיר עצמו כתלמידו!
* איך הפכנו למדינה מושחתת? – אני לא יודע מה יחליט בג"ץ בעתירה נגד מינוי דרעי. אני משער שהם יקבלו את ההחלטה המובנת מאליה.
אבל השאלה אינה מה יחליט בג"ץ, אלא איך הידרדרנו למצב שבו צריך בכלל התערבות של בג"ץ בנושא. איך בכלל מפלגה בישראל מעמידה בראשה פושע סדרתי. איך המוני מצביעים תומכים במפלגה שעבריין מועד עומד בראשה. איך ראש ממשלה מוכן למנות עבריין בלתי משוקם לשר בממשלתו. איך בחקיקת בזק הכנסת משנה את חוק יסוד הממשלה בחוק פרסונלי רטרואקטיבי כדי שהפושע הזה יהיה שר בה.
איך הידרדרנו להיות מדינה מושחתת?
מהי מדינה מושחתת? לא מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ולא נלחמת בה.
כאשר האנס הסדרתי משה קצב היה נשיא המדינה והעבריין אהוד אולמרט היה ראש ממשלה, לא היינו מדינה מושחתת, כי החברה הקיאה אותם, הם פרשו ונכנסו למקום הראוי לאנשים כמותם. ואילו היום ממשלה שהעומד בראשה עומד לדין על פשעי שחיתות חמורים ומספר עבריינים הם שרים בכירים בתוכה, כולל השר הממונה על המשטרה, מובילה הפיכה משטרית שנועדה לרסק את מדינת החוק ולהפוך את השחיתות לחוק.
לסדום היינו? לעמורה דמינו?
* כך פועל ארגון פשע – ח"כ אברהם בצלאל מש"ס: "אם שופטי בג"ץ יפסלו את דרעי – הם יורים לעצמם בראש". זו התנהלות והתבטאות של מאפיה. כך פועל ארגון פשע, שבראשו עוד פושע סדרתי ואסיר משוחרר שלא שוקם.
* מושחת מן היסוד – לפני שנים אחדות, ראיינתי לצורך מחקר שכתבתי את ישראל קניג, מנהל מחוז הצפון המיתולוגי במשרד הפנים. כבר אז הוא היה מעל גיל 90, וצלול לחלוטין, וכזה הוא גם היום בגיל 98.
בראיון הוא סיפר לי שפרש מן התפקיד ב-1986, מיד עם מינויו של אריה דרעי למנכ"ל המשרד. עוד בהיותו של דרעי עוזר השר, סיפר קניג, הוא ראה עד כמה האיש מושחת. כשהוא מונה למנכ"ל, קניג הבין מה עומד לקרות שם, היה לו ברור שאין זה עוד מקומו והוא פרש. השר, יצחק פרץ, מנהיג ש"ס, סר לביתו של קניג ודיבר אל לבה של אשתו, שתשכנע אותו לחזור בו מהתפטרותו. אך קניג, ישר כסרגל, סירב.
מאז חלפו 37 שנים, העולם השתנה ללא הכר, אך המושחת הזה ממשיך להיות אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה. הוא הספיק להיות מורשע שלוש פעמים. הוא הספיק לשבת בכלא. וכעת שונה למענו חוק יסוד הממשלה, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, כדי לאפשר לו, חרף היותו עבריין סדרתי, לחזור ולכהן בממשלה. ובליכוד מכינים דרכים שונות איך לעקוף פסיקה של בית המשפט שתפסול את מינויו המושחת.
שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.
* בעד הרחבת החוק הנורבגי – אני תומך בהרחבת החוק הנורבגי. כבר שנים אני מטיף לכך שישראל תאמץ את החוק הנורבגי כפי שנהוג בנורבגיה – ללא כל שיקול דעת וכולל את כל שרי הממשלה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר, כהונתו תפקע אוטומטית והבא אחריו ברשימה יכנס לכנסת. אם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה, הוא חוזר אוטומטית לכנסת והאחרון מסיעתו שנכנס – יוצא.
זה טוב להפרדת הרשויות. זה טוב, כי חשוב שיהיו בכנסת 120 ח"כים במשרה מלאה, שתפקידם הוא העשיה הפרלמנטרית. וחשוב שהשרים יעסקו בענייני משרדם ולא יהיו מרותקים להצבעות בכנסת.
ובאשר לעלות? לדמוקרטיה יש מחיר. אבל יש הרבה מקום לחיסכון. החיסכון צריך להיות בהגבלת מספר השרים בממשלה ל-18 לכל היותר וביטול תפקיד סגן השר. שם נמצא הבזבוז ולא בחוק הנורבגי.
* עצומה הזויה – ברשת רצה עצומה נגד הממשלה, שבפתיח שלה נאמר שמתארגנת תנועה להשתמש בכוח שלנו כאזרחים. אם 250,000 אזרחים מביעים אי אמון בממשלה זה עולה לכנסת והמנדט עובר לנשיא. וכבר נאספו ככה וככה אלפי חתימות.
מדובר בקשקוש מקושקש. אין לכך שחר. אין שום הליך חוקי של הבעת אי אמון בידי האזרחים שלא דרך הכנסת. הדבר גם אינו הגיוני כי אין ממשלה שאי אפשר בתוך ימים להחתים רבע מיליון אזרחים הקוראים להפלתה.
עצומה, כמו הפגנה, היא צעד דמוקרטי חשוב בפני עצמו, אך אין בו כדי להפיל ממשלה באיסוף חתימות, כמו שכתוב בעצומה ההזויה הזאת.
* מעודד פשעי מלחמה – יוזמתו של הפרחח הכהניסט תחת הכותרת המכובסת "חסינות לחיילי צה"ל", נועדה לעודד פשעי מלחמה ולהפוך את צה"ל לכנופיה. הרצי הלוי יידרש לאתגרים שקודמיו לא ידעו – להגן על צה"ל וחייליו מפני הממשלה.
* ביד הלשון
זרזיף – החורף הנוכחי בצפון הגולן רע, רע מאוד. עד יום ראשון בבוקר מדדתי 127.5 מ"מ בלבד, ואנחנו כבר באמצע ינואר!
אני רואה את התמונות ממישור החוף וממרכז הארץ, של הגשמים העזים והשיטפונות, ודווקא כאן, אזור ברוך משקעים יחסית – בקושי זרזיף.
זרזיף הוא גשם קל, טיפטוף. אבל מקורה של המילה הפוך. היה זה שם נרדף דווקא לגשם חזק. "יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז, כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ" (תהלים עב, ו). נאחל ונייחל שהזרזיף בעברית עכשווית יהפוך לזרזיף בעברית המקראית.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 