צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר.

גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר.

נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם.

האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל?

או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו?

התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות.

ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו.

עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל הייתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכל כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב הייתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשליה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות. א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת. ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המספר גבוה הרבה יותר. ג. מספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והייתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר אתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":
"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

– והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה'! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:
– שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה.

הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני לבו".

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קיד בתהלים המופיע בתפילת ההלל.

במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". מה פירוש המילה "חוּלִי"?
יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.9.19

* הממשלה הראויה והרצויה – אני מעריך מאוד את מנהיגותו של ריבלין, שעצר את משחקי הקואליציות ב"נדמה-לי", ואת משחקי "תפאדל תהיה אתה ראשון", והוא מטיל את כל כובד משקלו כדי לקדם במהרה הקמת ממשלת אחדות לאומית.

ממשלת אחדות לאומית רוטציונית אינה רק הפתרון היחיד האפשרי לפלונטר הפוליטי, שימנע את הטַרֶפֶת של סיבוב בחירות שלישי, אלא מלכתחילה זו הממשלה הראויה והרצויה. זו עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי, שעשויה לשקם מחדש את ההסכמה הלאומית, ולעצור את השפעתם הרעה של הכוחות הצנטריפוגליים המושכים את החברה הישראלית לקצוות, להיגררות המחנות אחרי שוליהם המטורפים מן הסוג של הכהניסטים ושוברים שתיקה למיניהם.

נכון, כמו כחול לבן, הרשימה שלה נתתי את קולי, גם אני ייחלתי לכך שנתניהו יפנה את מקומו או שמפלגתו תראה לו את הדרך החוצה, וממשלת האחדות תהיה עם הליכוד בראשות מנהיג אחר. אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להשלים עם העובדה שנכון לעכשיו אין סיכוי לתרחיש הזה. ולכן, נכון לקיים את המו"מ עם הליכוד בראשות נתניהו.

על שני דברים כחול לבן חייבת להתעקש. א. התחייבות של נתניהו לא לבקש חסינות. ב. שהראשון ברוטציה יהיה גנץ. הסיבה לכך אינה דווקא שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, אלא מצבו המשפטי של נתניהו. הוא עומד כעת בפני שימוע, ויתכן מאוד שגם בפני משפט. במשך השנתיים הוא יוכל להתרכז בניהול ענייניו המשפטיים ולהילחם על חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף את גנץ כעבור שנתיים. אם יורשע, יבחר הליכוד מנהיג אחר.

* טירון – "נתניהו חייב להיות ראש ממשלה ראשון במקרה של רוטציה", אומרים תומכיו, "בשל הניסיון הרב שלו. שהטירון גנץ ילמד שנתיים ואז…"

פעם אחת הצבעתי בעד בנימין נתניהו – בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1996. הייתה זו התמודדות בין מי שהיה פעמיים ראש הממשלה, פעמיים שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר ותפקידים מיניסטריאליים, פרלמנטריים ומנהליים נוספים (פרס) לבין מי שהיה סגן שר החוץ וסגן שר במשרד ראש הממשלה. בחרתי בטירון, ואילו עמדתי היום באותה סיטואציה הייתי חוזר על בחירתי. כי ניסיון זה דבר חשוב, אך אינו חזות הכל. הוא לא היה השיקול המכריע בעיניי, ואז באמת היה מדובר בטירון ולא ברמטכ"ל, עם כל הניסיון שרמטכ"ל רוכש גם בשנות השתתפות בישיבות הקבינט.

אלמלא מצבו המשפטי של נתניהו, הניסיון היה בהחלט שיקול משמעותי בקביעת סדר הרוטציה. בסיטואציה הנוכחית זה שיקול כמעט בלתי רלוונטי.

* בלי בלוקים – המו"מ על ממשלת האחדות הרוטציונית, צריך להיות אך ורק בין כחול לבן והליכוד. עליהם לגבש קווי יסוד, וכל מי שקווי היסוד יתאימו לו, מוזמן להצטרף. על כחול לבן לעמוד על כך, שאין זה מו"מ עם "בלוק", שמסונדל מראש לתביעות קיצוניות של המפלגות החרדיות וימינה. אם המפלגות החרדיות תקבלנה את קווי היסוד שייקבעו בין המפלגות הגדולות, כולל בענייני דת ומדינה, שלבטח לא יהיו דומים כלל לקווים של קואליציה שתלויה בחרדים – הן תתקבלנה בשמחה.

* משפטים ותקשורת – בכל הרכב של ממשלת האחדות הלאומית, כחול לבן חייבת להחזיק בתיקי המשפטים והתקשורת. אין צורך להסביר למה.

* כבדהו וחשדהו – האם אתה סומך על גנץ? שואלים אותי. אתה בוטח באמירתו שלא יחזור על השגיאה של ההתנתקות ושלא תהיה כל נסיגה חד צדדית? אתה סומך על התחייבותו שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד? אתה מאמין לאמירתו שירושלים השלמה תהיה בידינו? לקביעתו שהגולן לא יעמוד לכל מו"מ?

תשובתי היא שבני גנץ מעולם לא נתן לי סיבה כלשהי לפקפק באמינותו. דומני שאין לו רקורד כזה. להיפך. ולכן, אני סומך עליו.

ויחד עם זאת, לעולם איני שוכח את האמירה שאמר פעם זלמן ארן לבן גוריון (כן, בזמן בן גוריון שרים העזו לבקר את ראש הממשלה, לחלוק עליו, להצביע בממשלה נגד הצעותיו, שלפעמים כלל לא היה להן רוב וכך גם במפלגה): "אני הולך אחריך בעיניים עצומות. אבל מפעם בפעם אני פוקח עין תורנית, כדי לראות שהעיניים שלך אינן עצומות".

זו גישתי לכל מנהיג ולכל פוליטיקאי, גישה מפוכחת של כבדהו וחשדהו. והיא מבוססת על ניסיון. השתתפתי בעצרת ה-25 שנים להתיישבות בגולן, 12 יום לפני בחירות 1992, ושמעתי את רבין מכריז: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". וכאשר נבחר לראשות הממשלה, נשא ונתן עם אסד על הפקרת, הפקרת, ביטחון ישראל – נסיגה מהגולן.

בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישות רבות עם ראש האופוזיציה נתניהו. תמיכתו במאבקנו הייתה נחרצת. הוא עלה להזדהות עמנו בשביתת הרעב בגמלא, ואמר מילים כדורבנות. וכראש הממשלה הוא הסכים במו"מ עם אסד לנסיגה מלאה מהגולן ועקירת כל יישובי הגולן.

כאשר אהוד ברק השתחרר מצה"ל, יהודה הראל נפגש אתו והציע לו להצטרף לדרך השלישית ולעמוד בראשה. ברק אמר ליהודה: "אני מזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית, אך לא אצטרף אליה. כדי להגיע לעמדת ההשפעה שאליה אני חותר, עליי להצטרף למפלגה גדולה. לכן אצטרף לליכוד או למפלגת העבודה". כשנבחר לראשות הממשלה, מי ש"הזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית" נקט מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מדרכה: חתר באובססיביות מטורפת לנסיגה מהגולן, הציע לחלק את ירושלים כולל העיר העתיקה ולסגת מהבקעה, בניגוד לעמדת כל הממשלות ולעמדת מפלגתו. אגב, שבועות ספורים לפני שהציע לערפאת בקמפ-דיוויד את חלוקת ירושלים, הוא נשבע אמונים לירושלים השלמה והמאוחדת בריבונות ישראל, בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם אריק שרון, בלשכתו במצודת זאב בת"א. הייתה זו שיחה ארוכה, מלבבת ומרתקת. במהלכה הוא אמר לנו: "יש דבר אחד שעשיתי ושעליו אני מתחרט – תמיכתי בעקירת יישובי סיני. לעולם לא אתן את ידי לעקירת יישוב בארץ ישראל". שאלתי אותו מיד: "אני יכול להוציא זאת לתקשורת?" והוא השיב בחיוב. בתום הישיבה מיהרתי להוציא את דבריו בהודעה לתקשורת. שרון נבחר ועקר את גוש קטיף.

לכן, גם כאשר אני מאמין במנהיג פוליטי, לעולם לא אהיה חסיד שוטה שלו, לעולם לא אעריץ אותו, לעולם לא אלך אחריו בעיניים עצומות. תמיד אבדוק אותו בשבע עיניים.

* תזכורת – באירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, סיפר קהלני איך נתניהו, ראש האופוזיציה, הגיע לביקור הזדהות בגמלא, הצטלם אתו, הכריז הכרזות… ואחר כך נבחר לראשות הממשלה והמשיך את המו"מ על נסיגה מהגולן.

* ביזור הכוח – שאלה שרבים הפנו אליי לאחרונה: איך זה אתה, שהתנגדת לאקטיביזם השיפוטי וכתבת נגדו עשרות מאמרים לאורך שנים רבות, הפכת פתאום למגן בית המשפט?

שאלה טובה. ובכן, עמדתי בנושא האקטיביזם השיפוטי נשארה כשהייתה. אולם היום סוגיית האקטיביזם היא שולית ולא כל כך חשובה. היום האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הניסיון לסרס את בית המשפט ולהכפיף אותו למעשה לראש הממשלה ששולט בעוצמה חסרת תקדים בממשלה ששולטת באופן מוחלט בכנסת וכעת רוצים שהכנסת הזאת תבחר את השופטים. כלומר שנתניהו, המסובך מעל הראש בפלילים, יבחר למעשה, את השופטים. היום הסוגיה היא ניסיונו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. היום הסוגיה היא הלגיטימציה לשחיתות לעומת מלחמת חורמה בשחיתות. היום הסוגיה היא הניסיון להמציא "דמוקרטיה" חדשה, שעל פיה המנהיג מבטא את רצון העם, ולכן כל מה שהוא עושה או רוצה לעשות, מבטא את רצון העם, כולל מעשי שחיתות ועבריינות, וכל מי שניצב בדרכו חותר נגד רצון העם. היום הסוגיה היא מלחמת חורמה במדינת החוק ובשוויון בפני החוק או הגנה על מדינת החוק. היום הסוגיה היא הסתה חמורה נגד מערכות החוק והפצת העלילה הנוראה, תאוריית הקונספירציה המטורללת על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע מהפיכה נגד רצון העם. מול האיומים הללו, האקטיביזם השיפוטי הוא בעיה קטנה.

יש הבדל בין ביקורת עניינית על בית המשפט העליון, על החלטות אלו או אחרות שלו, על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת דופי בהגינות של השופטים והצגתם ככנופיה מושחתת שרודפת את רוה"מ.

ההתנגדות שלי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מאותו מקום שבו אני נלחם נגד האקטיביזם השלטוני נוסח נתניהו (בסגנון פוטין וארדואן). ההתנגדות שלי ל"הכל שפיט" וההתנגדות שלי ל"הכל משיל" נובעות מאותה תפיסה דמוקרטית של ביזור הכוח, ושל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אני יוצא נגד כל רשות שמנסה לצבור כוח יתר ולפגוע באיזונים ובבלמים, הן כאשר זו הרשות השופטת והן כאשר זו הרשות המבצעת. כעת האיום הגדול יותר הוא ההשתלטות הכוחנית של הרשות המבצעת.

* צבא העם – פורום המנהלים של אורטל ערך אמש ביקור בחוות השומר – שם מתקיימת טירונות לחיילים מרקע סוציואקונומי קשה מאוד או כאלה שמאופיינים בחוסר מוטיבציה קיצונית לשירות בצה"ל. מדובר באוכלוסיות שבעבר לא היו מגייסים לצה"ל. היה זה מפגש מעורר השראה עם מפעל לאומי נפלא, שבו צה"ל נותן מענה יוצא דופן לצעירים שהמסלול שלהם היה חד חד כיווני לעבר עולם הפשע, ובזכות התכנית הם הופכים לחיילים ואזרחים נורמטיביים, מועילים ותורמים לחברה. לא מעטים מהם הופכים ללוחמים ביחידות השדה, למפקדים ואף לקצינים. נפגשנו עם קצינה ומפקדות מסגל החווה ושוחחנו אתן, ואי אפשר היה שלא להתלהב מהמוטיבציה האדירה והאמונה הגדולה בשליחות הלאומית שהן מבצעות; אמונה שנותנת להן כוחות להתמודד בנחישות ובהצלחה בקשיים האדירים של התפקיד הקשה והמחייב שלהן.

וחשבתי, שכדאי להביא לסיור במקום את אלה שמטיפים להפיכת צה"ל מצבא העם ל"לגיון שכירים מקצועני". מעבר לעובדה שזה רעיון הבל מבחינת צרכי הביטחון של מדינת ישראל, מדינה קטנה מוקפת אויבים החותרים להשמדתה, השונה כל כך ממדינות שחיות ביחסי שלום ושלווה עם שכנותיהן ומחזיקות צבא שנלחם נגד אויבים אלפי ק"מ מחופיהן – זה גם רעיון עוועים מבחינת החברה הישראלית והחוסן החברתי והלאומי.

לא הופתעתי להיווכח שמרבית המפקדות הן בוגרות שנת שירות או מכינה קדם צבאית. ולא בכדי, הן הציגו את השנה הזאת כהכשרה החשובה ביותר שלהן למהות שהן מגשימות כעת.

כמובן, שבעבורי עצם השהיה (ולא בפעם הראשונה) במקום שבו הייתה חוות סג'רה, שבו פעל הקולקטיב ההתיישבותי בסג'רה, שבו היה מרכז ארגון בר-גיורא וארגון "השומר", שבו נבט הרעיון השיתופי, היא כשלעצמה חוויה מרוממת נפש וממלאת מצברים.

* ביד הלשון

תש"פ או תש"ף? – איך נכתבת השנה הבאה עלינו לטובה – תש"פ או תש"ף? התשובה היא תש"ף, בדיוק כפי שהיו תש"ן, תש"ם, תש"ך, תר"ץ ותר"ף.

השנה היא מילה, וכמו כל מילה שמסתיימת באות פ"א, היא נכתבת בפ"א סופית – ף, וה-ף אינה דגושה.

זו קביעה חד משמעית של האקדמיה ללשון עברית.

לקראת שנת תש"ך, לפני שישים שנה, התנהל מעל דפי העיתונות פולמוס ער בשאלה זו – תש"כ או תש"ך. מאמרים ומכתבים למערכת צדדו בעמדה זו או זו בהתלהבות. בכתב העת של האקדמיה ללשון עברית, "לשוננו לעם", התפרסם מאמר שכנראה הכריע את הכף. כתב אותו הבלשן ד. תמר, שהביא אסמכתא בת אלף שנים, משנת ד' תש"ך (שנת 959-960 למניינם), שכבר אז כתבו בכ"ף סופית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.4.19

* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?

הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.

* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.

האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – הייתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?

ברור שהייתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.

* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.

הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.

אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.

מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.

* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.

* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.

* ערעור הסולידריות – פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.

הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.

ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.

לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.

* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.

הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.

מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.

בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.

אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד… תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג…).

המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים". בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.

אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהייתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.

ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.

אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).

* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות הייתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית הייתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.

זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.

* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.

האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.

מה גרם למפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.

ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.

* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.

מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.

הבעיה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.

* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פרסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.

במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.

כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עמנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.

זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עמה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשליה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.

הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.

* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה וה"פליטים". התכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום ושהנצחת הבעיה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.

אם אכן הדבר מופיע בתכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.

אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.

לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.

* בחזרה לתכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).

רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?

עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.

האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.

* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.

בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.

* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.

* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.

וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כא).

* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפיה דתית / איראן וכו'.

משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.

חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.

חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.

אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!

אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.

* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.

ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו…לא היה כלום.

* החזיר את חובו – האם יתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?

* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עליה?

* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השניה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).

זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:

ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה…" שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טוב".
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.

* ביד הלשון

שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע' ".

ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע".

גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.10.18

* ברית ייעוד – תחושה אותנטית של שותפות גורל אופפת אותנו, לשמע הטבח האנטישמי המזעזע בפיטסבורג.

נסיעתו המיידית של השר לענייני תפוצות נפתלי בנט לפיטסבורג היא מסר חשוב של שותפות בינינו לבין אחינו בגולת ארה"ב.

מן הראוי שלא תהיה זו רק ברית גורל, אלא גם ברית ייעוד. מן הראוי שלא רק אסונות יאחדו אותנו, אלא נהיה מאוחדים גם בימי שלום, בשותפות תרבותית, רוחנית ודתית, בין המדינה היהודית לבין העם היהודי כולו, על כל זרמיו.

ההגדרה מדינת הלאום של העם היהודי, שבאיחור של 70 שנה היא כעת הגדרה חוקתית – מחייבת. היא מחייבת את ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי כולו, ולא רק של זרם אחד בתוכו.

יהי זכרם של אחינו, שנרצחו בידי בן עוולה, ברוך.

* תוצאה ישירה של מדיניות ה"הכלה" – ביום חמישי נורתה רקטה משטח עזה לעבר המועצה האזורית אשכול, ונפלה בשטח פתוח. ב"הארץ" האירוע דווח בע' 22, בחלקו התחתון של העמוד, בצד ימין בידיעה קצרצרה. ב"ישראל היום" הוא דווח בע' 9, בפסקה קטנטנה בתוך ידיעה על העברת הדלק הקטארי לרצועה, ללא איזכור בכותרות המשנה. ב"ידיעות אחרונות" הוא כלל לא דווח.

האם יש קשר בין ההתעלמות הזאת, להסלמה למחרת? קשר ישיר נקודתי, כנראה שלא. אבל זה בהחלט סימפטום למה שקורה בגבול עזה בשבעת החודשים האחרונים. לאחר ארבע שנות שקט (הגם שלא מוחלט), מאז "צוק איתן", נוצר מצב שבו ישראל משלימה עם רמת אלימות וטרור עד גובה מסוים של הלהבות, ומדובר בגובה לא קטן. היא מגיבה בעוצמה על מתקפות רקטות, ו"מכילה" עצימות נמוכה יותר. זה החל במדיניות הכושלת והבלתי מוסרית של "הכלת" טרור ההצתות והנה, גם ירי רקטה בודדת אנו מכילים, אם במקרה לא הייתה פגיעה ישירה. כאשר ביום שבו יש "רק" 7 הצתות, כלומר "רק" 7 ניסיונות הצתה הצליחו, אנו מכנים זאת "רגיעה" – אנו מזמינים הסלמה.

הגישה הזאת בלתי סבירה, מנוגדת לתפיסת הריבונות של כל מדינה ולחובתה של המדינה להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחיה.

על ישראל לחתור להסדרה ובמקביל – לפעול בכוח נגד הטרור. אולם ההסדרה מחייבת הפסקה מוחלטת של האלימות הפלשתינאית והפעולה בכוח צריכה להיות בעקבות כל הפרה. ה"סבבים" אחת לכמה שבועות נובעים מכך שאי אפשר לשמור על רמה "נסבלת" בלי שהיא תסלים.

* בין הפסקה לאש – הפסקת אש? אני בעד. תמיד עדיפה הפסקה על אש. אולם זאת רק אם אכן האש פוסקת. הצתות – הן אש. בלוני תבערה – הם אש. חניקת יישובינו בעשן היא התגלמות הקלישאה שאין עשן בלי אש. מטעני חבלה ורימונים לעבר כוחות צה"ל אינם "הפגנה" אלא אש. ניסיונות לחבל בגדר הגבול ולחדור לישראל – הם אש. כל עוד אלה נמשכים זו אינה הפסקת אש, ואם אין הפסקת אש, על ישראל לפעול בעוצמה.

* הדדיות – כמויות המים שישראל מעבירה לירדן כפולות ממה שישראל התחייבה בהסכם השלום, למרות המשבר במשק המים ומצב הכינרת. והירדנים זקוקים, כל כך זקוקים למים האלה.

על ישראל להבהיר לירדן, שאם תפגע בהסדרים בערבה ובנהריים, זה רק אחד המנופים שהיא תפעיל נגדה. אם הירדנים מנצלים לקונה בהסדר כדי לפעול בניגוד לרוח ההסכם, שיצפו להדדיות.

* טיהור אתני – שטחי המחלוקת בערבה ובנהריים, הם בריבונות ירדן, על פי הסכם השלום. כלומר, אין מחלוקת על הריבונות. אז במה מדובר? ברצון של הירדנים לכך שהשטח יהיה יודנריין, נקי מיהודים. ובמקרה זה, אפילו לא ממגורי יהודים, אלא משטחים המעובדים בידי יהודים. זאת השקפת עולם של טיהור אתני.

* אנחנו פה במזרח התיכון – כאשר נתניהו מדבר על הקשר עם "המדינות הערביות המתונות", הוא מתכוון, בין השאר, לסעודיה. רצח העיתונאי חשוקג'י הוא רק דוגמית קטנה איזו מין "מתינות" זאת. ובכל זאת, נתניהו צודק. יחסית למדינות הערביות והמזרח תיכוניות, סעודיה היא מדינה מתונה. יחסית למדינות כמו סוריה ואיראן, היא מאוד מתונה. וגם טורקיה המתחסדת, קיצונית יותר מסעודיה.

האם נכון שישראל תחתור לנורמליזציה עם דיקטטורות מן הסוג של סעודיה? בהחלט כן. יתר על כן, הלוואי שיכולנו להגיע לשלום ולנורמליזציה גם עם המדינות הקיצוניות.

אנחנו חיים במזרח התיכון. כפי שאנו המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כך אנו גם המדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת, וכנראה שזה לא ישתנה בקדנציה שלנו. אין זה מתפקידנו לחנך את שכנותינו, אלא לשמור על זהותנו ומהותנו היהודית והדמוקרטית, ולחתור לשלום ולנורמליזציה עם שכנינו, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו.

הביקור הפומבי של נתניהו בעומן, משרת בהחלט את האינטרס שלנו והוא הישג מדיני חשוב ומבורך.

* חוסר אחריות – כשהתגייסתי לצה"ל, הרמטכ"ל היה מבוגר יותר מאבא שלי. וזה בהחלט דבר סביר ונורמלי. היום, לראשונה, נבחר לתפקיד הרמטכ"ל נער צעיר ממני. וזה נראה לי כבר חוסר אחריות משווע.

* מפקד למופת – וברצינות – הבחירה בכוכבי היא בחירה מעולה בלוחם ומפקד למופת. ובנוסף לכך, אני שמח על כישלון הקמפיין המקארתיסטי המכוער נגדו, שניסה להציג אותו כ"שתול" של "אַקֶרֶן".

* קונספירציה חולנית – מה עומד מאחורי תאוריית הקונספירציה המטורללת שהומצאה ב"סביבתו" של נתניהו, על פיה נשיא המדינה רוקח מזימה לעוות את תוצאות הבחירות הבאות, וגם אם נתניהו יבחר, לא להטיל עליו את הקמת הממשלה?

ארבע אפשרויות:

א. עוד ביטוי לפרנויה החולנית המאפיינת את נתניהו משנים.
ב. עוד נדבך במסעות הנקם, ההסתה והשיימינג הבזויים שנתניהו מוביל נגד נשיא המדינה ריבלין.
ג. סיכול ממוקד לגדעון סער, מקורבו של ריבלין ומי שפרנויית נתניהו סימנה כאיום, לקראת הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.
ד. נתניהו יודע, שהמון חסידיו השוטים, עובדי האלילים, יקנו את הקונספירציה החולנית הזאת בלי לשאול שאלות.

איזו מן האפשרויות היא הגורם לתאוריה המופרעת?
ארבעתן.

(אגב, את ההערה הזאת כתבתי והעליתי כרשומה בפייסבוק מיד כששמעתי את התיאוריה, עוד לפני שהוזכר שמו של סער).

* לא עזר לו – במידה מסוימת, יש צדק פואטי בהתנכלות המכוערת לסער. הוא לא העז להתייצב בעוז להגנת ריבלין מול מסעות ההסתה, השיימינג והעלילות שנתניהו הוביל נגדו. מסתבר שזה לא עזר לו.

* התגלמות הממלכתיות – על מי יטיל הנשיא ריבלין את הרכבת הממשלה הבאה?
על מי שרוב חברי הכנסת ימליצו עליו.
מה הסבירות שהוא ינהג אחרת?
0%.
על סמך מה אני כל כך בטוח?
ראשית, על כך שבכל שנות המדינה, ב-100% מהמקרים, לא היה אף מקרה שהנשיא נהג אחרת. שנית, כי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך ינהג רובי ריבלין, שהוא התגלמות הממלכתיות וההדר הבית"רי.

יש במערכת הפוליטית רק אדם אחד שאם יהיה נשיא הוא עלול לנהוג אחרת. האיש שבדה מלבו את תאוריית הקונספירציה החולנית כדי לחסל את גדעון סער ולהמשיך להסית נגד הנשיא.

* מתי זה התחיל? – זה התחיל כשהוא העליל על דוד לוי, כאילו נציג שלו איים עליו שיפיץ קלטת לוהטת המתארת את בגידתו בשרה, אם לא יסיר את מועמדותו בפריימריז בליכוד 1993.

* חלופה מנהיגותית – אם גדעון סער בוחר, משום מה, להישאר בליכוד, עליו לגלות מנהיגות, להציב חלופה ערכית, לעמוד בראש מחנה הליכוד הממלכתי, לעומת מחנה הליכוד הביביסטי. ברור שהוא לא יניב תשואה משמעותית בתקופה הקרובה, אך בטווח הרחוק יותר, הוא עשוי להנהיג את הליכוד ולהחזיר אותו אל דרך הישר.

* התעלמתי מן הפרובוקציה – בפאנל שבו השתתפתי אתמול, אמרה מישהי מהקהל, שאנחנו שולחים את הילדים שלנו למסע לאושוויץ, הם רואים שם מה הנאצים עשו, אח"כ הם מתגייסים וממלאים פקודות לירות בערבים שמרימים ראש.

העדפתי לא להיכנס לסמטה האפלה הזאת, לדבוק בנושא של רב השיח (על ה"תקווה" כהמנון הלאומי. למרבה הצער זה נושא במחלוקת) והתעלמתי מן הפרובוקציה.

האם צדקתי? איני בטוח. יכול להיות ששתיקה עלולה להתפרש כלגיטימציה לדברי הבלע.

* איש רע – אני מכיר שנים רבות את אסנת וְווֹני חיות, שבנם עילי נפצע קשה בטקס חניכה מטופש ומיותר ביחידת "מגלן". אמו היא ממייסדות קיבוץ אורטל.

צפיתי השבוע בכתבת טלוויזיה מרגשת על מלחמת השיקום של עילי – איזו עוצמה, איזו נחישות, איזו דבקות במטרה; הן דבקות במטרת השיקום והן דבקות בדרך בה בחר, להיות לוחם. רצונו – לחזור להיות לוחם, כפי שאמר בכתבה. בחירתו להיות לוחם ביחידה מובחרת הייתה חרף העובדה שהנו ספורטאי מצטיין, שהוצעו לו כל התנאים שצה"ל מספק לספורטאים מצטיינים. הוא העדיף להיות לוחם, על פי ערכיו וכפי שחונך במשפחתו ובמושב, על פני הקריירה. בכתבה במהדורה המרכזית של חברת החדשות, ראינו דמות מופת ומשפחת מופת.

כשציפיתי בכתבה ידעתי, ואמרתי לבני משפחתי, שמחר יפרסם רוגל אלפר פשקוויל שיימינג נגד עילי ומשפחתו בשוקניה. התחביב של אלפר הוא לבטא שמחה לאיד, שנאה ובוז למשפחות שכולות, לפצועי צה"ל ולנפגעי הטרור. אין דבר שעושה לו טוב יותר מלהשפיל משפחות כאלו ולזרות מלח על פצעיהן.

למחרת בבוקר – נדהמתי. לא התפרסם הפשקוויל הצפוי של אלפר. איך זה יתכן? איך הוא החמיץ את ההזדמנות? מה קרה?

חלף יום נוסף, והפשקוויל פורסם. וכך הוא מתחיל: "כתבת 'לוחם צה"ל המשתקם מפציעה קשה' היא הז'אנר הכי לאומני בחברה הישראלית, ומשמשת להפצת רעל שמוזרק היישר לתודעת האזרחים והופך אותם למורעלים". חייל פצוע שדבק בפטריוטיות שלו הוא "סצנת תיאטרון האבסורד האולטימטיבית" וכו' וכו' וכו'.

מעבר להיותו של אלפר מטיף אוטו-אנטישמי, הוא פשוט איש רע. קודם כל איש רע. והוא ניגודו המוחלט של עילי חיות, מלח הארץ.

* רק שאלה – אני רק שאלה. האם בשלושת הימים עד הבחירות, יישלחו פקחי עירייה לתת קנסות חניה?

* ביד הלשון

ארנונה – בשבוע הבא תתקיימנה הבחירות המוניציפליות. ומהי המילה הכי מוניציפלית שיש? ארנונה, כמובן.

מי זאת אותה ארנונה, שזכתה לכבוד המפוקפק שהמס המוניציפלי ייקרא על שמה?

ובכן, המס אינו מנציח אף ארנונה. ארנונה היא מילה בארמית, המופיעה בתלמוד, שמשמעותה – מס חקלאי. יתכן שמקורה במילה הלטינית אנונה, שציינה באימפריה הרומית את היבול השנתי.

* "חדשות בן עזר"

שנאת ריבלין

לפני שבועות אחדים פרסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שכותרתו: "עם ישראל אייכה?", בזו הלשון:

"נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג'לס, היה חשוב מאוד, ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדין בגולה.

הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה"ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, 'אנחנו עם אחד'. אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה. היא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו, והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל, וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו"ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.

מילים כדורבנות. הכל טוב. הכל נכון. הכל חשוב.

אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה"ב לעלות לישראל. בעיניי, זו בעיה חמורה ביותר. ולמרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.

במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העליה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.

'עם ישראל – אייכה?' זעק נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.

העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?"

****

שאלות העם היהודי קרובות ללבי וחשובות לי מאוד; סוגיות כמו עליה, הקשר בין ישראל ותפוצות הגולה וכד'. אבל אני מודע לכך שאין אלה נושאים "סקסיים", אין בהם הרבה עניין ציבורי, ולכן, לא ציפיתי שהפוסט יעורר עניין, כמו פוסטים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. ציפיתי לתגובה או שתיים, אם בכלל.

להפתעתי, המאמר עורר גל של עשרות תגובות, במשך ימים אחדים. אולם מכל אותן תגובות, הייתה תגובה אחת בלבד שעסקה בנושא. כל השאר, היו תגובות של מי שעצם הזכרת השם ריבלין שיחררה אצלם באופן אוטומטי את הנצרה, והם החלו לירות.

מקבץ נבחר מהתגובות: "ריבלין מוקיון… ריבלין מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה.

רוח רעה, מן המעמקים האפלים ביותר של הנפש הישראלית, מתוך היצרים הרעים ביותר הקיימים בתוכנו, וכולם מכוונים כלפי נשיא המדינה. או ליתר דיוק – כולם הוכוונו ותועלו לעבר נשיא המדינה.

וכמובן, איך לא, המגיבים הזכירו ש"הוא אמר שעמי בחר בטרור".

****

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי.

עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שריבלין מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אמון: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.

הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשנתיים וחצי האחרונים על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד שהיה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא את דבריו של ריבלין בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.

אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".

כל מי שמצליח להשתחרר משנתיים וחצי של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

****

מנין נובעת שנאת ריבלין?

הכל החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית רבבות רבות נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

הגל העכור הזה, גל השנאה וההסתה, הגיעו לשיאם לאחר החלטתו האמיצה של ריבלין שלא לחון את אלאור אזריה.

אם ההסתה הזאת תתורגם לכדורי אקדח, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

* "שישי בגולן"