צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"

איש ההדר

אורח הכבוד בעצרת היובל להתיישבות בגולן, לפני ארבע שנים, היה נשיא המדינה רובי ריבלין. כאשר ריבלין הגיע, נעמד הקהל על רגליו ובמשך דקות ארוכות קידם אותו בתשואות רמות והרעיף עליו אהבה.

קבלת הפנים החמה לא הייתה "לפי הספר", היא הייתה הרבה מעבר לזה. לא היו אלה ימים קלים לריבלין. היה זה באחד משיאי מסעות ההסתה, השנאה והשיימינג נגדו. והקהל כולו, חילונים ודתיים, קצרינאים, מושבניקים וקיבוצניקים, כולם חיבקו אותו באהבה, ויותר מבכל מקרה אחר שאני זוכר, חשתי בפער העצום בין החיים עצמם לבין ההשתקפות שלהם ברשתות החברתיות ובטוקבקים.

****

ראובן רובי ריבלין, הנשיא העשירי, היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. ניתן להציב אותו בשורה אחת עם הנשיא השני יצחק בן-צבי והנשיא החמישי יצחק נבון.

יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר עם עממיות וסחבקיות אותנטית. שילוב של רצינות תהומית מהולה ביראת קודש כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל, על ארץ ישראל, על ירושלים עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי.

הוא נכנס לתפקיד לאחר שלושה נשיאים שלמיטב הכרתי לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות. הנשיאים ויצמן ופרס היו נשיאים פוליטיים מאוד, מדיניים מאוד, שניצלו את מעמדם הרם לקידום עמדותיהם הפוליטיות ולעתים מתוך התנגשות עם הממשלה הנבחרת ועם דרכה. על הנשיא האנס מוטב שלא נכביר מילים.

ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי ולהתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה, את "הממלכה" על כל מגזריה. אם כך כיו"ר הכנסת, שעומד בראש המוסד הפוליטי ביותר במדינה – קל וחומר כנשיא המדינה.

לא בכדי, ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מי שהתנגד בתוקף להסכם חברון של נתניהו, להסכם וואי של נתניהו, לנאום בר-אילן של נתניהו ובעיקר להתנתקות של אריק שרון אליו היה מקורב ביותר, שהוחלט עליה בתמיכת נתניהו – ידע להתחבב גם על השמאל הישראלי שעמדותיו רחוקות משלו ת"ק פרסה ואף על ערביי ישראל. זאת, כיוון שהוא לא נכנס לתפקידו כדי לקדם אג'נדה פוליטית כיתתית, אלא כדי לגלם ולסמל את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את היחד, את המשותף לנו מעל המחלוקות, את ערכי היסוד, את ערכי המוסר, את ערכי הממלכתיות, שמעל למחלוקות הללו.

אז איך קרה שדווקא חלקים מקרב המחנה הפוליטי שלו יצאו נגדו, הסיתו נגדו, שנאו אותו, מאסו בו? איך זה שדווקא בקרב אנשים מן הבית הפוליטי שלו, השם ריבלין עורר אמוציות של שנאה וביטויים כמו "מוקיון… מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה? (הכל ציטוטים אוטנטיים רק מתגובות למאמר אחד שלי בשנת 2017, שאגב מתחתי בו ביקורת על נאום מסוים של ריבלין).

****

השנאה לריבלין בקרב חלקים בימין נובעת בראש ובראשונה משנאה אישית כלפיו של אדם אחד, שהפעיל תעשיה של שקרים והסתה במלחמה אישית נגדו.

הכל החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים ולשטיקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד או נער שליחויות של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, שנאתו לריבלין ורגש הנקם שלו העבירו אותו על דעתו; וכך הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית המונים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

אך הנימוק האישי הוא רק הסבר אחד של העניין. יש לכך גם הסבר רעיוני, פוליטי-אידיאולוגי. איזו התנגדות פוליטית אידיאולוגית יכול לעורר מי שמעמיד את עצמו מעל הפוליטיקה ומגלם את הממלכתיות, את המשותף לנו? זה בדיוק העניין. כאשר ראש הממשלה מוביל אידיאולוגיה אנטי-ממלכתית, מי שמגלם את הממלכתיות הוא אויבו הפוליטי.

המחלוקת הרעיונית בין ריבלין לנתניהו, היא המחלוקת בין הימין הממלכתי לימין הפופוליסטי, בין הימין הז'בוטינסקאי לימין הביביסטי. כי ניתן לומר על ריבלין שהוא הז'בוטינסקאי האחרון בצמרת המדינה.

הימין הז'בוטינסקאי הוא ימין שמשלב דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה, תקיפות ביטחונית ("קיר הברזל"), עם גישה ליברלית, הומניסטית, דוגלת בזכויות האדם והאזרח ונאבקת עליהם, דוגלת בזכויות המיעוט ונלחמת עליהם, מכבדת את מוסדות המדינה, מכבדת את מערכת המשפט, דוגלת במדינת חוק ובשוויון בפני החוק, מעריכה את השירות הציבורי, מגלמת את ההדר. הליכוד של בגין היה ימין ממלכתי (אף שהיו לו פרצי ימין פופוליסטי שסתרו את הדרך הליברלית והממלכתית שאפיינה אותו בדרך כלל). הליכוד של שמיר היה ימין ממלכתי. לא בכדי, הליכוד של שמיר העביר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך למשיסה בפי הימין הביביסטי. ריבלין הוא ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. התהום האידיאולוגית בין נתניהו לריבלין, היא התהום בין נתניהו לבין מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר.

****

המוקד המרכזי של ההסתה והשנאה כלפי ריבלין הוא, כמובן: "הוא אמר שעמי בחר בטרור".

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי. עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שהוא מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו במו אוזניהם את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אחראי: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.

הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשש השנים האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד היה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא אותם בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.

אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".

כל מי שמצליח להשתחרר משש שנים של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא. זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

****

ריבלין מסיים שבע שנים מאתגרות ולא קלות, שבהן ייצג את מדינת ישראל בכבוד, גילם את ערכיה היפים של מדינת ישראל, של הישראליות, של היהדות. שבהם נאלץ להתמודד עם הסתה ושנאה שבאו מצד ראש ממשלת ישראל.

אני בטוח שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מוקירים את הנשיא ריבלין ומכירים לו תודה. מגיע לו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.4.21

* לרדת מהעץ – שמחתי על הכרזתו של איימן עודה שהרשימה המשותפת תתנגד לממשלה בראשות בנט. אולי הוא יוריד סוף סוף את לפיד מן העץ הזה, שמלכתחילה היה פנטזיה, כיוון שתקווה חדשה וימינה לא היו מצטרפות לממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת.

לפיד חייב להבין שהדרך היחידה להקמת ממשלת שינוי, היא ממשלה עם המפלגות החרדיות, והגעה לפשרות הדדיות עמן. ותנאי הכרחי להגיע לכך הוא כישלון של נתניהו בהרכבת הממשלה היחידה שהוא יכול לנסות להקים – ממשלת עבאס-בן-גביר.

* נשיא שמחל על כבודו – שבע שנים הנשיא ריבלין הוא ילד כאפות של בריון שמתעלל בו ומשלח בו את כלביו בלי סיבה והוא מבליג. פעם אחת הוא לא מחל על כבודו באקט סמלי, ובצדק. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

* חטא בל יכופר – דליה איציק לעולם לא תסלח לרובי ריבלין על תבוסתה בבחירות לנשיאות. השבוע היא סובבה את הסכין שנתניהו נעץ בו.

* כאחרון הביביסטים – פשקוויל ההשתלחות של רוגל אלפר בנשיא המדינה ("בוט", "אימפוטנט", "כחייל שביצע פקודה בלתי חוקית בעליל") נכתב כתגובה על כך שריבלין  החליט נכון בתנאים שעמדו לפניו והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל זה פשקוויל כשל אחרון הביביסטים. כמוהם הוא בז לממלכתיות ולכן בז לריבלין שהוא התגלמות הממלכתיות. כמוהם הוא נהנה לנשוך בהנאה כל סמל ממלכתי. ומי שאמסטפים נוטפי ריר כמו רוגל אלפר ומירי רגב מתגוללים עליו משני הצדדים – כנראה שהוא מגלם את הטוב והיפה.

* הביביסט האולטימטיבי – איזה ביביסט כתב לי ערימת נאצות כתגובה לביקורתי על מושא סגידתו, והוסיף שלפעמים הוא מקווה שאני אצליח להעלות את השמאל לשלטון כדי שייסוג מהגולן ואז אלמד את הלקח ואבין מה זה.

הנה, זה הביביסט המושלם. מה ביבי מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו, כך גם עובד האלילים בפולחן האישיות שלו מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של אדוניו.

אגב, לא שכחנו שראש הממשלה היחיד שניסה למסור את הגולן הן לאסד האב והן לאסד הבן הוא נתניהו.

* תמונת ראי – יחסו של עיתון "הארץ" למוסדות הממלכתיים של המדינה הוא תמונת ראי של יחסו של נתניהו למוסדות הממלכתיים של המדינה. כמו נתניהו, גם מערכת "הארץ" חושבת שהמוסדות הממלכתיים עובדים אצלה, ומי צריך אותם אם הם אינם רוקדים על פי החליל שלה.

אינספור פשקווילי מערכת של "הארץ" נכתבו לאורך השנים נגד בית המשפט העליון, על שהוא מכשיר את אקיבוש ואת ההתנחלויות. כי הרי בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק, אלא על פי עמדת המערכת. וכשהוא מעז לחרוג מן השורה – הוא ננזף ומועמד אל עמוד הקלון. כאשר בית המשפט החליט ברוב של 11:0 על פי חוק יסוד מפורש, שנתניהו יכול לכהן על אף כתב האישום נגדו, מערכת "הארץ" התגוללה בו ובכל השופטים, כי מי זה חוק היסוד שהשופטים נשמעים לו, כאשר מערכת "הארץ" פסקה אחרת. השופטים הם פחדנים ומשת"פים. פשקוויל המערכת של יום שישי שוב הוקדש להתגוללות בבית המשפט, על כך שדחה עתירה נגד שר החינוך גלנט, שניסתה למנוע ממנו לממש את סמכותו על פי חוק לבחון אם המועמד לחתן פרס ישראל עודד גולדרייך עבר על "חוק החרם", כאשר חתם על עצומה שהפצירה באקדמיה בעולם להחרים את אוניברסיטת אריאל. בית המשפט קיבל את עמדת היועמ"ש ודחה את העתירה. (אגב, מה יש לבדוק? גולדרייך חתם ועבר על החוק).

וואהו וואהו. איזו השתלחות, איזו התגוללות של פשקוויל המערכת בבית המשפט, ששוב העז לפסוק על פי החוק ולא על פי תכתיבי שוקן. החל בכותרת: "פרס ישראל לקיבוש" (בכותרת הפשקוויל הייתה שגיאת כתיב במילה קיבוש) ודרך הפשקוויל כולו: "הרודפים ומשתיקים כל ביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים… מסלול נפרד לשמאלנים… פרס לכל מלשין… ציד שמאלנים… פגעו באמון הציבור בפרס ישראל, וצבעו את מקבליו בהתאם לדרישות השלטון" וכו' וכו' וכו'.

ועוד השבוע, פשקוויל המערכת התגולל בנשיא המדינה, על שעשה את הדבר היחיד שיכול לעשות בעקבות ההתייעצויות עם הסיעות, והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הפשקוויל תיאר אותו כחייל שמילא פקודה בלתי חוקית בעליל. לא פחות. והוא טען שהיה עליו להתפטר ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כי מי צריך נשיא, אם הוא לא עובד בשביל שוקן.

את התשובה המוחצת לפשקוויל המערכת נתן הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר. ורטר אינו חשוד בתמיכה בנתניהו. אך הוא הסביר שבמצב שנוצר, הנשיא לא יכול היה להחליט אחרת. הוא לעג לפשקוויל המערכת, והסביר מה היה קורא "אילו הנשיא היה נוהג כהמלצת הכותב האלמוני" (מאמרי המערכת אינם חתומים, אך מבטאים את דעותיו של שוקן). הוא הסביר שאז יריב לוין היה הופך אוטומטית מ"מ הנשיא, היה משתלח מבית הנשיא בשלטון החוק ובבתי המשפט, מכנה אותם "שלטון הפקידים" ומתפרע כפי שהוא נוהג מדוכן יו"ר הכנסת. והוא כמובן היה מטיל על נתניהו את המנדט וגם נותן לו הארכה ועושה כל שביכולתו כדי שנתניהו ירכיב את הממשלה. והחמור מכל – הוא היה מעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. אמנם הנשיא אינו יכול לתת חנינה ללא חתימת שר המשפטים, אך הרי הנאשם מונע מינוי שר משפטים, ולכן הממשלה הייתה מטילה אד-הוק את סמכות מ"מ השר על אחד השרים, נניח דרעי או אוחנה, כדי שיחתום על ההמלצה וכבוד מ"מ הנשיא לוין יחון את הנאשם לפני משפט, לא אחרי שהכנסת תאשר את חוק ההתגברות הרדיקלי שבו הרוב האוטומטי יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט, כדי להבטיח שבית המשפט לא יפסול את החנינה.

* אופוזיציה למדינה – למה עופר כסיף וחבר מרעיו, ח"כי הרשימה המשותפת, מתקשים כל כך לומר בכבוד ובפשטות "מתחייב אני" על שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה? כי הם אינם אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה. וגם אם הם יהיו בקואליציה הם יהיו אופוזיציה למדינה.

* מחיר לפרובוקציה – לאחר שח"כים פרובוקטורים ביזו את מעמד השבעת הכנסת והפכו אותו לקרקס, כאשר במקום שבועת אמונים הם סיננו נאומים מתלהמים, הודיע היו"ר ששבועתם אינה בתוקף. הם ידעו זאת כמובן, וזה היה מחיר שהיו מוכנים לשלם תמורת ההזדמנות לפרובוקציה בשידור חי בשלושת הערוצים. לפני ההצבעה הראשונה או הנאום הראשון של כל אחד מהח"כים האלה, הוא ישבע אמונים ולא קרה כלום.

אבל צריך למנוע מצב שמעשה כזה יהפוך ללגיטימי ויחזור על עצמו בכל השבעה (כל חצי שנה?). לכן, מן הראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תעניש אותם בכלים שבידיה – אם זה איסור לנאום חצי שנה או כל עונש אחר שהתקנון מאפשר. ואם יש צורך – להכניס סעיף מיוחד לתקנון הקובע את העונש על ביזוי טקס ההשבעה. מן הראוי לקבוע תג מחיר כואב על הפרובוקציה הזאת.

* החסינות המהותית – יש שני ח"כים שאני שונא. ממש שונא. אחד מהם הוא עופר כסיף. עם זאת, המראות של ההתקפה האלימה של השוטרים עליו מחרידות. הן מחרידות אילו היה אזרח מן השורה, קל וחומר ח"כ. הרי בדיוק להפגנות כאלה קיימת החסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית, החסינות המושחתת לעבירות פליליות, שיש להעביר אותה מן העולם. היא קיימת בדיוק כדי למנוע מראות כאלו.

אסייג את דבריי בכך שהנושא תחת חקירת מח"ש ואין בפניי התמונה השלמה. אני משער שהתמונות שהוצגו אין התמונה השלמה ושלהתנפלות קדמה פרובוקציה. עם זאת, גם מול פרובוקציה יש להגיב בתקיפות אך באיפוק ולא באלימות כזו.

* אלוביץ' יהיה עד מדינה? – יותר משתחילת עדותו של אילן ישועה מפלילה את נתניהו, היא מפלילה את אלוביץ'. לא אפול מן הכיסא אם אלוביץ' יחזור בו ויהיה עד מדינה.

* הקרטל נאבק לשימור כוחו – ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט לצרף לשורותיו את אוניברסיטת השומרון באריאל. למה הוועד חזר בו מהתנגדותו בת העשור וקיבל את ההחלטה הזאת? כיוון שעתירה בנדון ניצבת בפני בג"ץ והוועד ידע שאין לבג"ץ כל דרך לקבל החלטה אחרת מלבד קבלת העתירה, כיוון שאין כל דרך להצדיק את ההתנגדות.

המניע למלחמה של ור"ה נגד אוניברסיטת אריאל אינו אקדמי מקצועי, כמובן, אך גם לא אידיאולוגי פוליטי. המניע הוא כוחני ותקציבי. מדובר בקרטל הנאבק על שימור כוחו. זה לא דבר חדש. האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל-אביב, שתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה וכן הלאה עד הקמת אוניברסיטת אריאל. ההבדל הוא, שהפעם גייס הקרטל למאבקו גורמים פוליטיים, שמתנגדם לאוניברסיטה בשל מיקומה, ונתנו למאבק הקרטל ארומה אידיאולוגית, כביכול.

אני מקווה מאד שראשי אוניברסיטת אריאל ישברו את המסורת הזאת, ולא יצטרפו למאבק של ור"ה נגד הקמת אוניברסיטת הגליל.

* הארגון להנצחת הסכסוך – אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, בהגדרתו הרשמית והמכובסת של הארגון), הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל עוד הוא קיים, הוא ימשיך ללבות את הסכסוך ולהרחיק כל סיכוי לשלום.

נשיא ארה"ב ביידן החליט לחדש את הזרמת הכספים האמריקאיים לארגון, שבוטלה בידי טראמפ. זהו צעד של הנשיא נגד השלום (אבל אולי הוא יישא חן בעיני ועדת פרס נובל לשלום).

* סולידריות עם מושתלי האיברים – ד"ר חגי בועז, ראש אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים, הוא מושתל כליה וכבד. במאמר ב"הארץ" הציג ד"ר בועז

הסבר נוסף (זה מוזר, אך מסתבר שיש צורך בהסברים נוספים) מדוע הצו המוסרי מחייב כל אחד ואחת להתחסן.

"אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית", הציג את עצמו ד"ר בועז והסביר שבתור שכזה החיסון אינו יעיל בעבורו ובעבור שאר מושתלי האיברים. משמעות הדבר, היא ש"כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות, למשל, הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חיו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים. כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים… אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?), הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים 'מטורפי חיסונים' – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, ודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?"

* בן מאה – הנסיך פיליפ נולד ב-1921 ומת ב-2021. אז בן כמה הוא היה במותו? בעוד חודשיים, ב-10 ביוני, ימלאו מאה שנה להולדתו. אז למה הכותרות מספרות על מותו בגיל 99?

ספירת שנות חיי אדם באופן המוזר הזה אינה חדשה והיא שכיחה מאוד. אבל איזו מין מתמטיקה מוזרה היא זאת? האם ילד בן 11 חודש ועשרים יום הוא בן שנה, או שהוא עוד לא נולד?

בשביתת הרעב בגמלא (1994) לסיכול סכנת הנסיגה מהגולן, שוחחתי עם חברי ושותפי לשביתה יהודה הראל, וציינתי שהוא בן 60. "מה פתאום אני בן 60?" הוא הביע פליאה. "אני בן 59". מיד הגבתי: "אבל הרי בעוד פחות מחודשיים ימלאו לך 60". והוא השיב: "נכון. בעוד חודשיים אהיה בן 60, עד אז אני בן 59". "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך" אמרתי לו והוא השיב: "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך". החלטנו לעשות סקר. לשאול עשרה אנשים איך הם סופרים. ומה הייתה התוצאה? 5:5.

* נפגשים בשביל ישראל – נפגשים בשביל ישראל הוא מיזם חברתי ותרבותי יוצא דופן. זו השנה ה-16 שבה נערך מסע בשביל ישראל, מאילת עד שאר ישוב, לזכר חללי אסון המסוקים. יש "חבורת השביל" ההולכת את השביל כולו ויש מצטרפים ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. מטרת המסע היא קירוב לבבות בין חלקי העם – חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים וזקנים. בלב המסע – סדנה הנערכת מידי יום במעגלי שיח, לרוב מתוך נושא שנתי. השנה הנושא הוא חופשי למדיי.

מדי שנה, מאז השנה השניה של המסע, אני מצטרף כמנחה התוכן לימים אחדים. השנה הנחיתי בימים חמישי ושישי בשבוע שעבר. ביום חמישי יצאנו מחורבת חממה והלכנו בנחל צבעון ונחל דישון ועלינו למושב דישון – מהלך 18 ק"מ.

הנושא של הסדנה שיצרתי והנחיתי ביום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה ספרו של הרב שלמה יששכר טייכטל "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל היה רב חרדי אנטי ציוני בהונגריה, ששם הייתה החרדות האנטי ציונית הקנאית הקיצונית ביותר. בימי השואה הוא ערך חשבון נפש יסודי וחזר בתשובה. היה לציוני אדוק בכל רמ"ח ושס"ה. הספר, שאותו כתב בתנאים לא תנאים, הוא ספר הגותי והלכתי של תורה ציונית דתית, שנותנת תוקף אמוני למהלך הציוני, למהלך החלוצי של ציונים חילונים (שלשיטתו בעצם יישוב הארץ הם מקיימים מצווה דתית הגדולה יותר מכל שאר המצוות בתורה), להסבר מדוע מיתוס "שלוש השבועות" כבר לא רלוונטי, ויש בו הכאה קשה על חטא כמי שחש שהוא שייך לאלה שהמיטו את השואה על העם היהודי וביקורת חריפה ביותר על הקנאים שגם עכשיו אינם מפיקים את הלקח, אינם עושים חשבון נפש ודבקים בדרכם הרעה. הרב טייכטל נרצח באושוויץ.

בסדנה הבאתי ציטוטים מהספר עם שאלות ודילמות שעולות ממנו.

ביום שישי יצאנו ממושב דישון להר זמר וקרן נפתלי עד מצודת כ"ח (נבי יושע), מהלך 10 ק"מ. כמו ביום חמישי, גם ביום שישי, היה זה טיול בנוף מרהיב בשיאה של הפריחה האביבית בשלל צבעי הקשת, הן של פרחי הבר והן של פריחת עצי הפרי במטעים.

הסדנה בערב שבת הוקדשה לפרשת השבוע, פרשת "שמיני", ועסקה בדרמה הגדולה של מות נדב ואביהוא. עסקנו בדילמות העולות מן הפרשה, חלקן רלוונטיות אף לימינו.

היו אלה ימים נפלאים. גם בשנה הבאה, כבכל שנה, אצטרף למס' ימים ואנחה את הסדנאות.

          * ביד הלשון

כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים – בימי הזיכרון האלה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שומעים בטקסים את תפילת אל מלא רחמים, ובתוכה הניב "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

ביטוי זה לקוח מפסוק בפרק יב בספר דניאל. פרק זה הוא היחיד בתנ"ך כולו שמדובר בו על תחיית המתים (חזון העצמות היבשות הוא מטפורה להצגת תחיית עם ישראל וגאולתו), ולא בכדי עמו מתכתבת תפילת אל מלא רחמים. התפילה מצטטת ביטוי נוסף מהפרק – "וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין", מתוך הפסוק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".

בפרק נכתב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת". ומכאן לקוח המשפט בתפילת "אל מלא רחמים": "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

כאמור, תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק, העוסק בתחיית המתים. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי דניאל יב לְחַיֵּי עוֹלָם; אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר.

גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר.

נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם.

האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל?

או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו?

התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות.

ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו.

עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל הייתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכל כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב הייתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשליה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות. א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת. ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המספר גבוה הרבה יותר. ג. מספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והייתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר אתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":
"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

– והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה'! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:
– שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה.

הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני לבו".

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קיד בתהלים המופיע בתפילת ההלל.

במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". מה פירוש המילה "חוּלִי"?
יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.9.19

* הממשלה הראויה והרצויה – אני מעריך מאוד את מנהיגותו של ריבלין, שעצר את משחקי הקואליציות ב"נדמה-לי", ואת משחקי "תפאדל תהיה אתה ראשון", והוא מטיל את כל כובד משקלו כדי לקדם במהרה הקמת ממשלת אחדות לאומית.

ממשלת אחדות לאומית רוטציונית אינה רק הפתרון היחיד האפשרי לפלונטר הפוליטי, שימנע את הטַרֶפֶת של סיבוב בחירות שלישי, אלא מלכתחילה זו הממשלה הראויה והרצויה. זו עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי, שעשויה לשקם מחדש את ההסכמה הלאומית, ולעצור את השפעתם הרעה של הכוחות הצנטריפוגליים המושכים את החברה הישראלית לקצוות, להיגררות המחנות אחרי שוליהם המטורפים מן הסוג של הכהניסטים ושוברים שתיקה למיניהם.

נכון, כמו כחול לבן, הרשימה שלה נתתי את קולי, גם אני ייחלתי לכך שנתניהו יפנה את מקומו או שמפלגתו תראה לו את הדרך החוצה, וממשלת האחדות תהיה עם הליכוד בראשות מנהיג אחר. אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להשלים עם העובדה שנכון לעכשיו אין סיכוי לתרחיש הזה. ולכן, נכון לקיים את המו"מ עם הליכוד בראשות נתניהו.

על שני דברים כחול לבן חייבת להתעקש. א. התחייבות של נתניהו לא לבקש חסינות. ב. שהראשון ברוטציה יהיה גנץ. הסיבה לכך אינה דווקא שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, אלא מצבו המשפטי של נתניהו. הוא עומד כעת בפני שימוע, ויתכן מאוד שגם בפני משפט. במשך השנתיים הוא יוכל להתרכז בניהול ענייניו המשפטיים ולהילחם על חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף את גנץ כעבור שנתיים. אם יורשע, יבחר הליכוד מנהיג אחר.

* טירון – "נתניהו חייב להיות ראש ממשלה ראשון במקרה של רוטציה", אומרים תומכיו, "בשל הניסיון הרב שלו. שהטירון גנץ ילמד שנתיים ואז…"

פעם אחת הצבעתי בעד בנימין נתניהו – בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1996. הייתה זו התמודדות בין מי שהיה פעמיים ראש הממשלה, פעמיים שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר ותפקידים מיניסטריאליים, פרלמנטריים ומנהליים נוספים (פרס) לבין מי שהיה סגן שר החוץ וסגן שר במשרד ראש הממשלה. בחרתי בטירון, ואילו עמדתי היום באותה סיטואציה הייתי חוזר על בחירתי. כי ניסיון זה דבר חשוב, אך אינו חזות הכל. הוא לא היה השיקול המכריע בעיניי, ואז באמת היה מדובר בטירון ולא ברמטכ"ל, עם כל הניסיון שרמטכ"ל רוכש גם בשנות השתתפות בישיבות הקבינט.

אלמלא מצבו המשפטי של נתניהו, הניסיון היה בהחלט שיקול משמעותי בקביעת סדר הרוטציה. בסיטואציה הנוכחית זה שיקול כמעט בלתי רלוונטי.

* בלי בלוקים – המו"מ על ממשלת האחדות הרוטציונית, צריך להיות אך ורק בין כחול לבן והליכוד. עליהם לגבש קווי יסוד, וכל מי שקווי היסוד יתאימו לו, מוזמן להצטרף. על כחול לבן לעמוד על כך, שאין זה מו"מ עם "בלוק", שמסונדל מראש לתביעות קיצוניות של המפלגות החרדיות וימינה. אם המפלגות החרדיות תקבלנה את קווי היסוד שייקבעו בין המפלגות הגדולות, כולל בענייני דת ומדינה, שלבטח לא יהיו דומים כלל לקווים של קואליציה שתלויה בחרדים – הן תתקבלנה בשמחה.

* משפטים ותקשורת – בכל הרכב של ממשלת האחדות הלאומית, כחול לבן חייבת להחזיק בתיקי המשפטים והתקשורת. אין צורך להסביר למה.

* כבדהו וחשדהו – האם אתה סומך על גנץ? שואלים אותי. אתה בוטח באמירתו שלא יחזור על השגיאה של ההתנתקות ושלא תהיה כל נסיגה חד צדדית? אתה סומך על התחייבותו שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד? אתה מאמין לאמירתו שירושלים השלמה תהיה בידינו? לקביעתו שהגולן לא יעמוד לכל מו"מ?

תשובתי היא שבני גנץ מעולם לא נתן לי סיבה כלשהי לפקפק באמינותו. דומני שאין לו רקורד כזה. להיפך. ולכן, אני סומך עליו.

ויחד עם זאת, לעולם איני שוכח את האמירה שאמר פעם זלמן ארן לבן גוריון (כן, בזמן בן גוריון שרים העזו לבקר את ראש הממשלה, לחלוק עליו, להצביע בממשלה נגד הצעותיו, שלפעמים כלל לא היה להן רוב וכך גם במפלגה): "אני הולך אחריך בעיניים עצומות. אבל מפעם בפעם אני פוקח עין תורנית, כדי לראות שהעיניים שלך אינן עצומות".

זו גישתי לכל מנהיג ולכל פוליטיקאי, גישה מפוכחת של כבדהו וחשדהו. והיא מבוססת על ניסיון. השתתפתי בעצרת ה-25 שנים להתיישבות בגולן, 12 יום לפני בחירות 1992, ושמעתי את רבין מכריז: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". וכאשר נבחר לראשות הממשלה, נשא ונתן עם אסד על הפקרת, הפקרת, ביטחון ישראל – נסיגה מהגולן.

בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישות רבות עם ראש האופוזיציה נתניהו. תמיכתו במאבקנו הייתה נחרצת. הוא עלה להזדהות עמנו בשביתת הרעב בגמלא, ואמר מילים כדורבנות. וכראש הממשלה הוא הסכים במו"מ עם אסד לנסיגה מלאה מהגולן ועקירת כל יישובי הגולן.

כאשר אהוד ברק השתחרר מצה"ל, יהודה הראל נפגש אתו והציע לו להצטרף לדרך השלישית ולעמוד בראשה. ברק אמר ליהודה: "אני מזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית, אך לא אצטרף אליה. כדי להגיע לעמדת ההשפעה שאליה אני חותר, עליי להצטרף למפלגה גדולה. לכן אצטרף לליכוד או למפלגת העבודה". כשנבחר לראשות הממשלה, מי ש"הזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית" נקט מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מדרכה: חתר באובססיביות מטורפת לנסיגה מהגולן, הציע לחלק את ירושלים כולל העיר העתיקה ולסגת מהבקעה, בניגוד לעמדת כל הממשלות ולעמדת מפלגתו. אגב, שבועות ספורים לפני שהציע לערפאת בקמפ-דיוויד את חלוקת ירושלים, הוא נשבע אמונים לירושלים השלמה והמאוחדת בריבונות ישראל, בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם אריק שרון, בלשכתו במצודת זאב בת"א. הייתה זו שיחה ארוכה, מלבבת ומרתקת. במהלכה הוא אמר לנו: "יש דבר אחד שעשיתי ושעליו אני מתחרט – תמיכתי בעקירת יישובי סיני. לעולם לא אתן את ידי לעקירת יישוב בארץ ישראל". שאלתי אותו מיד: "אני יכול להוציא זאת לתקשורת?" והוא השיב בחיוב. בתום הישיבה מיהרתי להוציא את דבריו בהודעה לתקשורת. שרון נבחר ועקר את גוש קטיף.

לכן, גם כאשר אני מאמין במנהיג פוליטי, לעולם לא אהיה חסיד שוטה שלו, לעולם לא אעריץ אותו, לעולם לא אלך אחריו בעיניים עצומות. תמיד אבדוק אותו בשבע עיניים.

* תזכורת – באירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, סיפר קהלני איך נתניהו, ראש האופוזיציה, הגיע לביקור הזדהות בגמלא, הצטלם אתו, הכריז הכרזות… ואחר כך נבחר לראשות הממשלה והמשיך את המו"מ על נסיגה מהגולן.

* ביזור הכוח – שאלה שרבים הפנו אליי לאחרונה: איך זה אתה, שהתנגדת לאקטיביזם השיפוטי וכתבת נגדו עשרות מאמרים לאורך שנים רבות, הפכת פתאום למגן בית המשפט?

שאלה טובה. ובכן, עמדתי בנושא האקטיביזם השיפוטי נשארה כשהייתה. אולם היום סוגיית האקטיביזם היא שולית ולא כל כך חשובה. היום האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הניסיון לסרס את בית המשפט ולהכפיף אותו למעשה לראש הממשלה ששולט בעוצמה חסרת תקדים בממשלה ששולטת באופן מוחלט בכנסת וכעת רוצים שהכנסת הזאת תבחר את השופטים. כלומר שנתניהו, המסובך מעל הראש בפלילים, יבחר למעשה, את השופטים. היום הסוגיה היא ניסיונו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. היום הסוגיה היא הלגיטימציה לשחיתות לעומת מלחמת חורמה בשחיתות. היום הסוגיה היא הניסיון להמציא "דמוקרטיה" חדשה, שעל פיה המנהיג מבטא את רצון העם, ולכן כל מה שהוא עושה או רוצה לעשות, מבטא את רצון העם, כולל מעשי שחיתות ועבריינות, וכל מי שניצב בדרכו חותר נגד רצון העם. היום הסוגיה היא מלחמת חורמה במדינת החוק ובשוויון בפני החוק או הגנה על מדינת החוק. היום הסוגיה היא הסתה חמורה נגד מערכות החוק והפצת העלילה הנוראה, תאוריית הקונספירציה המטורללת על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע מהפיכה נגד רצון העם. מול האיומים הללו, האקטיביזם השיפוטי הוא בעיה קטנה.

יש הבדל בין ביקורת עניינית על בית המשפט העליון, על החלטות אלו או אחרות שלו, על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת דופי בהגינות של השופטים והצגתם ככנופיה מושחתת שרודפת את רוה"מ.

ההתנגדות שלי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מאותו מקום שבו אני נלחם נגד האקטיביזם השלטוני נוסח נתניהו (בסגנון פוטין וארדואן). ההתנגדות שלי ל"הכל שפיט" וההתנגדות שלי ל"הכל משיל" נובעות מאותה תפיסה דמוקרטית של ביזור הכוח, ושל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אני יוצא נגד כל רשות שמנסה לצבור כוח יתר ולפגוע באיזונים ובבלמים, הן כאשר זו הרשות השופטת והן כאשר זו הרשות המבצעת. כעת האיום הגדול יותר הוא ההשתלטות הכוחנית של הרשות המבצעת.

* צבא העם – פורום המנהלים של אורטל ערך אמש ביקור בחוות השומר – שם מתקיימת טירונות לחיילים מרקע סוציואקונומי קשה מאוד או כאלה שמאופיינים בחוסר מוטיבציה קיצונית לשירות בצה"ל. מדובר באוכלוסיות שבעבר לא היו מגייסים לצה"ל. היה זה מפגש מעורר השראה עם מפעל לאומי נפלא, שבו צה"ל נותן מענה יוצא דופן לצעירים שהמסלול שלהם היה חד חד כיווני לעבר עולם הפשע, ובזכות התכנית הם הופכים לחיילים ואזרחים נורמטיביים, מועילים ותורמים לחברה. לא מעטים מהם הופכים ללוחמים ביחידות השדה, למפקדים ואף לקצינים. נפגשנו עם קצינה ומפקדות מסגל החווה ושוחחנו אתן, ואי אפשר היה שלא להתלהב מהמוטיבציה האדירה והאמונה הגדולה בשליחות הלאומית שהן מבצעות; אמונה שנותנת להן כוחות להתמודד בנחישות ובהצלחה בקשיים האדירים של התפקיד הקשה והמחייב שלהן.

וחשבתי, שכדאי להביא לסיור במקום את אלה שמטיפים להפיכת צה"ל מצבא העם ל"לגיון שכירים מקצועני". מעבר לעובדה שזה רעיון הבל מבחינת צרכי הביטחון של מדינת ישראל, מדינה קטנה מוקפת אויבים החותרים להשמדתה, השונה כל כך ממדינות שחיות ביחסי שלום ושלווה עם שכנותיהן ומחזיקות צבא שנלחם נגד אויבים אלפי ק"מ מחופיהן – זה גם רעיון עוועים מבחינת החברה הישראלית והחוסן החברתי והלאומי.

לא הופתעתי להיווכח שמרבית המפקדות הן בוגרות שנת שירות או מכינה קדם צבאית. ולא בכדי, הן הציגו את השנה הזאת כהכשרה החשובה ביותר שלהן למהות שהן מגשימות כעת.

כמובן, שבעבורי עצם השהיה (ולא בפעם הראשונה) במקום שבו הייתה חוות סג'רה, שבו פעל הקולקטיב ההתיישבותי בסג'רה, שבו היה מרכז ארגון בר-גיורא וארגון "השומר", שבו נבט הרעיון השיתופי, היא כשלעצמה חוויה מרוממת נפש וממלאת מצברים.

* ביד הלשון

תש"פ או תש"ף? – איך נכתבת השנה הבאה עלינו לטובה – תש"פ או תש"ף? התשובה היא תש"ף, בדיוק כפי שהיו תש"ן, תש"ם, תש"ך, תר"ץ ותר"ף.

השנה היא מילה, וכמו כל מילה שמסתיימת באות פ"א, היא נכתבת בפ"א סופית – ף, וה-ף אינה דגושה.

זו קביעה חד משמעית של האקדמיה ללשון עברית.

לקראת שנת תש"ך, לפני שישים שנה, התנהל מעל דפי העיתונות פולמוס ער בשאלה זו – תש"כ או תש"ך. מאמרים ומכתבים למערכת צדדו בעמדה זו או זו בהתלהבות. בכתב העת של האקדמיה ללשון עברית, "לשוננו לעם", התפרסם מאמר שכנראה הכריע את הכף. כתב אותו הבלשן ד. תמר, שהביא אסמכתא בת אלף שנים, משנת ד' תש"ך (שנת 959-960 למניינם), שכבר אז כתבו בכ"ף סופית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.4.19

* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?

הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.

* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.

האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – הייתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?

ברור שהייתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.

* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.

הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.

אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.

מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.

* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.

* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.

* ערעור הסולידריות – פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.

הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.

ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.

לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.

* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.

הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.

מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.

בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.

אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד… תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג…).

המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים". בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.

אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהייתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.

ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.

אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).

* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות הייתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית הייתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.

זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.

* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.

האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.

מה גרם למפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.

ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.

* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.

מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.

הבעיה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.

* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פרסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.

במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.

כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עמנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.

זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עמה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשליה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.

הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.

* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה וה"פליטים". התכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום ושהנצחת הבעיה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.

אם אכן הדבר מופיע בתכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.

אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.

לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.

* בחזרה לתכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).

רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?

עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.

האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.

* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.

בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.

* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.

* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.

וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כא).

* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפיה דתית / איראן וכו'.

משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.

חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.

חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.

אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!

אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.

* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.

ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו…לא היה כלום.

* החזיר את חובו – האם יתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?

* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עליה?

* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השניה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).

זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:

ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה…" שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טוב".
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.

* ביד הלשון

שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע' ".

ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע".

גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.10.18

* ברית ייעוד – תחושה אותנטית של שותפות גורל אופפת אותנו, לשמע הטבח האנטישמי המזעזע בפיטסבורג.

נסיעתו המיידית של השר לענייני תפוצות נפתלי בנט לפיטסבורג היא מסר חשוב של שותפות בינינו לבין אחינו בגולת ארה"ב.

מן הראוי שלא תהיה זו רק ברית גורל, אלא גם ברית ייעוד. מן הראוי שלא רק אסונות יאחדו אותנו, אלא נהיה מאוחדים גם בימי שלום, בשותפות תרבותית, רוחנית ודתית, בין המדינה היהודית לבין העם היהודי כולו, על כל זרמיו.

ההגדרה מדינת הלאום של העם היהודי, שבאיחור של 70 שנה היא כעת הגדרה חוקתית – מחייבת. היא מחייבת את ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי כולו, ולא רק של זרם אחד בתוכו.

יהי זכרם של אחינו, שנרצחו בידי בן עוולה, ברוך.

* תוצאה ישירה של מדיניות ה"הכלה" – ביום חמישי נורתה רקטה משטח עזה לעבר המועצה האזורית אשכול, ונפלה בשטח פתוח. ב"הארץ" האירוע דווח בע' 22, בחלקו התחתון של העמוד, בצד ימין בידיעה קצרצרה. ב"ישראל היום" הוא דווח בע' 9, בפסקה קטנטנה בתוך ידיעה על העברת הדלק הקטארי לרצועה, ללא איזכור בכותרות המשנה. ב"ידיעות אחרונות" הוא כלל לא דווח.

האם יש קשר בין ההתעלמות הזאת, להסלמה למחרת? קשר ישיר נקודתי, כנראה שלא. אבל זה בהחלט סימפטום למה שקורה בגבול עזה בשבעת החודשים האחרונים. לאחר ארבע שנות שקט (הגם שלא מוחלט), מאז "צוק איתן", נוצר מצב שבו ישראל משלימה עם רמת אלימות וטרור עד גובה מסוים של הלהבות, ומדובר בגובה לא קטן. היא מגיבה בעוצמה על מתקפות רקטות, ו"מכילה" עצימות נמוכה יותר. זה החל במדיניות הכושלת והבלתי מוסרית של "הכלת" טרור ההצתות והנה, גם ירי רקטה בודדת אנו מכילים, אם במקרה לא הייתה פגיעה ישירה. כאשר ביום שבו יש "רק" 7 הצתות, כלומר "רק" 7 ניסיונות הצתה הצליחו, אנו מכנים זאת "רגיעה" – אנו מזמינים הסלמה.

הגישה הזאת בלתי סבירה, מנוגדת לתפיסת הריבונות של כל מדינה ולחובתה של המדינה להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחיה.

על ישראל לחתור להסדרה ובמקביל – לפעול בכוח נגד הטרור. אולם ההסדרה מחייבת הפסקה מוחלטת של האלימות הפלשתינאית והפעולה בכוח צריכה להיות בעקבות כל הפרה. ה"סבבים" אחת לכמה שבועות נובעים מכך שאי אפשר לשמור על רמה "נסבלת" בלי שהיא תסלים.

* בין הפסקה לאש – הפסקת אש? אני בעד. תמיד עדיפה הפסקה על אש. אולם זאת רק אם אכן האש פוסקת. הצתות – הן אש. בלוני תבערה – הם אש. חניקת יישובינו בעשן היא התגלמות הקלישאה שאין עשן בלי אש. מטעני חבלה ורימונים לעבר כוחות צה"ל אינם "הפגנה" אלא אש. ניסיונות לחבל בגדר הגבול ולחדור לישראל – הם אש. כל עוד אלה נמשכים זו אינה הפסקת אש, ואם אין הפסקת אש, על ישראל לפעול בעוצמה.

* הדדיות – כמויות המים שישראל מעבירה לירדן כפולות ממה שישראל התחייבה בהסכם השלום, למרות המשבר במשק המים ומצב הכינרת. והירדנים זקוקים, כל כך זקוקים למים האלה.

על ישראל להבהיר לירדן, שאם תפגע בהסדרים בערבה ובנהריים, זה רק אחד המנופים שהיא תפעיל נגדה. אם הירדנים מנצלים לקונה בהסדר כדי לפעול בניגוד לרוח ההסכם, שיצפו להדדיות.

* טיהור אתני – שטחי המחלוקת בערבה ובנהריים, הם בריבונות ירדן, על פי הסכם השלום. כלומר, אין מחלוקת על הריבונות. אז במה מדובר? ברצון של הירדנים לכך שהשטח יהיה יודנריין, נקי מיהודים. ובמקרה זה, אפילו לא ממגורי יהודים, אלא משטחים המעובדים בידי יהודים. זאת השקפת עולם של טיהור אתני.

* אנחנו פה במזרח התיכון – כאשר נתניהו מדבר על הקשר עם "המדינות הערביות המתונות", הוא מתכוון, בין השאר, לסעודיה. רצח העיתונאי חשוקג'י הוא רק דוגמית קטנה איזו מין "מתינות" זאת. ובכל זאת, נתניהו צודק. יחסית למדינות הערביות והמזרח תיכוניות, סעודיה היא מדינה מתונה. יחסית למדינות כמו סוריה ואיראן, היא מאוד מתונה. וגם טורקיה המתחסדת, קיצונית יותר מסעודיה.

האם נכון שישראל תחתור לנורמליזציה עם דיקטטורות מן הסוג של סעודיה? בהחלט כן. יתר על כן, הלוואי שיכולנו להגיע לשלום ולנורמליזציה גם עם המדינות הקיצוניות.

אנחנו חיים במזרח התיכון. כפי שאנו המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כך אנו גם המדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת, וכנראה שזה לא ישתנה בקדנציה שלנו. אין זה מתפקידנו לחנך את שכנותינו, אלא לשמור על זהותנו ומהותנו היהודית והדמוקרטית, ולחתור לשלום ולנורמליזציה עם שכנינו, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו.

הביקור הפומבי של נתניהו בעומן, משרת בהחלט את האינטרס שלנו והוא הישג מדיני חשוב ומבורך.

* חוסר אחריות – כשהתגייסתי לצה"ל, הרמטכ"ל היה מבוגר יותר מאבא שלי. וזה בהחלט דבר סביר ונורמלי. היום, לראשונה, נבחר לתפקיד הרמטכ"ל נער צעיר ממני. וזה נראה לי כבר חוסר אחריות משווע.

* מפקד למופת – וברצינות – הבחירה בכוכבי היא בחירה מעולה בלוחם ומפקד למופת. ובנוסף לכך, אני שמח על כישלון הקמפיין המקארתיסטי המכוער נגדו, שניסה להציג אותו כ"שתול" של "אַקֶרֶן".

* קונספירציה חולנית – מה עומד מאחורי תאוריית הקונספירציה המטורללת שהומצאה ב"סביבתו" של נתניהו, על פיה נשיא המדינה רוקח מזימה לעוות את תוצאות הבחירות הבאות, וגם אם נתניהו יבחר, לא להטיל עליו את הקמת הממשלה?

ארבע אפשרויות:

א. עוד ביטוי לפרנויה החולנית המאפיינת את נתניהו משנים.
ב. עוד נדבך במסעות הנקם, ההסתה והשיימינג הבזויים שנתניהו מוביל נגד נשיא המדינה ריבלין.
ג. סיכול ממוקד לגדעון סער, מקורבו של ריבלין ומי שפרנויית נתניהו סימנה כאיום, לקראת הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.
ד. נתניהו יודע, שהמון חסידיו השוטים, עובדי האלילים, יקנו את הקונספירציה החולנית הזאת בלי לשאול שאלות.

איזו מן האפשרויות היא הגורם לתאוריה המופרעת?
ארבעתן.

(אגב, את ההערה הזאת כתבתי והעליתי כרשומה בפייסבוק מיד כששמעתי את התיאוריה, עוד לפני שהוזכר שמו של סער).

* לא עזר לו – במידה מסוימת, יש צדק פואטי בהתנכלות המכוערת לסער. הוא לא העז להתייצב בעוז להגנת ריבלין מול מסעות ההסתה, השיימינג והעלילות שנתניהו הוביל נגדו. מסתבר שזה לא עזר לו.

* התגלמות הממלכתיות – על מי יטיל הנשיא ריבלין את הרכבת הממשלה הבאה?
על מי שרוב חברי הכנסת ימליצו עליו.
מה הסבירות שהוא ינהג אחרת?
0%.
על סמך מה אני כל כך בטוח?
ראשית, על כך שבכל שנות המדינה, ב-100% מהמקרים, לא היה אף מקרה שהנשיא נהג אחרת. שנית, כי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך ינהג רובי ריבלין, שהוא התגלמות הממלכתיות וההדר הבית"רי.

יש במערכת הפוליטית רק אדם אחד שאם יהיה נשיא הוא עלול לנהוג אחרת. האיש שבדה מלבו את תאוריית הקונספירציה החולנית כדי לחסל את גדעון סער ולהמשיך להסית נגד הנשיא.

* מתי זה התחיל? – זה התחיל כשהוא העליל על דוד לוי, כאילו נציג שלו איים עליו שיפיץ קלטת לוהטת המתארת את בגידתו בשרה, אם לא יסיר את מועמדותו בפריימריז בליכוד 1993.

* חלופה מנהיגותית – אם גדעון סער בוחר, משום מה, להישאר בליכוד, עליו לגלות מנהיגות, להציב חלופה ערכית, לעמוד בראש מחנה הליכוד הממלכתי, לעומת מחנה הליכוד הביביסטי. ברור שהוא לא יניב תשואה משמעותית בתקופה הקרובה, אך בטווח הרחוק יותר, הוא עשוי להנהיג את הליכוד ולהחזיר אותו אל דרך הישר.

* התעלמתי מן הפרובוקציה – בפאנל שבו השתתפתי אתמול, אמרה מישהי מהקהל, שאנחנו שולחים את הילדים שלנו למסע לאושוויץ, הם רואים שם מה הנאצים עשו, אח"כ הם מתגייסים וממלאים פקודות לירות בערבים שמרימים ראש.

העדפתי לא להיכנס לסמטה האפלה הזאת, לדבוק בנושא של רב השיח (על ה"תקווה" כהמנון הלאומי. למרבה הצער זה נושא במחלוקת) והתעלמתי מן הפרובוקציה.

האם צדקתי? איני בטוח. יכול להיות ששתיקה עלולה להתפרש כלגיטימציה לדברי הבלע.

* איש רע – אני מכיר שנים רבות את אסנת וְווֹני חיות, שבנם עילי נפצע קשה בטקס חניכה מטופש ומיותר ביחידת "מגלן". אמו היא ממייסדות קיבוץ אורטל.

צפיתי השבוע בכתבת טלוויזיה מרגשת על מלחמת השיקום של עילי – איזו עוצמה, איזו נחישות, איזו דבקות במטרה; הן דבקות במטרת השיקום והן דבקות בדרך בה בחר, להיות לוחם. רצונו – לחזור להיות לוחם, כפי שאמר בכתבה. בחירתו להיות לוחם ביחידה מובחרת הייתה חרף העובדה שהנו ספורטאי מצטיין, שהוצעו לו כל התנאים שצה"ל מספק לספורטאים מצטיינים. הוא העדיף להיות לוחם, על פי ערכיו וכפי שחונך במשפחתו ובמושב, על פני הקריירה. בכתבה במהדורה המרכזית של חברת החדשות, ראינו דמות מופת ומשפחת מופת.

כשציפיתי בכתבה ידעתי, ואמרתי לבני משפחתי, שמחר יפרסם רוגל אלפר פשקוויל שיימינג נגד עילי ומשפחתו בשוקניה. התחביב של אלפר הוא לבטא שמחה לאיד, שנאה ובוז למשפחות שכולות, לפצועי צה"ל ולנפגעי הטרור. אין דבר שעושה לו טוב יותר מלהשפיל משפחות כאלו ולזרות מלח על פצעיהן.

למחרת בבוקר – נדהמתי. לא התפרסם הפשקוויל הצפוי של אלפר. איך זה יתכן? איך הוא החמיץ את ההזדמנות? מה קרה?

חלף יום נוסף, והפשקוויל פורסם. וכך הוא מתחיל: "כתבת 'לוחם צה"ל המשתקם מפציעה קשה' היא הז'אנר הכי לאומני בחברה הישראלית, ומשמשת להפצת רעל שמוזרק היישר לתודעת האזרחים והופך אותם למורעלים". חייל פצוע שדבק בפטריוטיות שלו הוא "סצנת תיאטרון האבסורד האולטימטיבית" וכו' וכו' וכו'.

מעבר להיותו של אלפר מטיף אוטו-אנטישמי, הוא פשוט איש רע. קודם כל איש רע. והוא ניגודו המוחלט של עילי חיות, מלח הארץ.

* רק שאלה – אני רק שאלה. האם בשלושת הימים עד הבחירות, יישלחו פקחי עירייה לתת קנסות חניה?

* ביד הלשון

ארנונה – בשבוע הבא תתקיימנה הבחירות המוניציפליות. ומהי המילה הכי מוניציפלית שיש? ארנונה, כמובן.

מי זאת אותה ארנונה, שזכתה לכבוד המפוקפק שהמס המוניציפלי ייקרא על שמה?

ובכן, המס אינו מנציח אף ארנונה. ארנונה היא מילה בארמית, המופיעה בתלמוד, שמשמעותה – מס חקלאי. יתכן שמקורה במילה הלטינית אנונה, שציינה באימפריה הרומית את היבול השנתי.

* "חדשות בן עזר"

שנאת ריבלין

לפני שבועות אחדים פרסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שכותרתו: "עם ישראל אייכה?", בזו הלשון:

"נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג'לס, היה חשוב מאוד, ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדין בגולה.

הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה"ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, 'אנחנו עם אחד'. אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה. היא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו, והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל, וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו"ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.

מילים כדורבנות. הכל טוב. הכל נכון. הכל חשוב.

אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה"ב לעלות לישראל. בעיניי, זו בעיה חמורה ביותר. ולמרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.

במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העליה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.

'עם ישראל – אייכה?' זעק נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.

העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?"

****

שאלות העם היהודי קרובות ללבי וחשובות לי מאוד; סוגיות כמו עליה, הקשר בין ישראל ותפוצות הגולה וכד'. אבל אני מודע לכך שאין אלה נושאים "סקסיים", אין בהם הרבה עניין ציבורי, ולכן, לא ציפיתי שהפוסט יעורר עניין, כמו פוסטים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. ציפיתי לתגובה או שתיים, אם בכלל.

להפתעתי, המאמר עורר גל של עשרות תגובות, במשך ימים אחדים. אולם מכל אותן תגובות, הייתה תגובה אחת בלבד שעסקה בנושא. כל השאר, היו תגובות של מי שעצם הזכרת השם ריבלין שיחררה אצלם באופן אוטומטי את הנצרה, והם החלו לירות.

מקבץ נבחר מהתגובות: "ריבלין מוקיון… ריבלין מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה.

רוח רעה, מן המעמקים האפלים ביותר של הנפש הישראלית, מתוך היצרים הרעים ביותר הקיימים בתוכנו, וכולם מכוונים כלפי נשיא המדינה. או ליתר דיוק – כולם הוכוונו ותועלו לעבר נשיא המדינה.

וכמובן, איך לא, המגיבים הזכירו ש"הוא אמר שעמי בחר בטרור".

****

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי.

עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שריבלין מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אמון: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.

הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשנתיים וחצי האחרונים על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד שהיה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא את דבריו של ריבלין בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.

אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".

כל מי שמצליח להשתחרר משנתיים וחצי של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

****

מנין נובעת שנאת ריבלין?

הכל החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית רבבות רבות נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

הגל העכור הזה, גל השנאה וההסתה, הגיעו לשיאם לאחר החלטתו האמיצה של ריבלין שלא לחון את אלאור אזריה.

אם ההסתה הזאת תתורגם לכדורי אקדח, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

* "שישי בגולן"