צרור הערות 11.5.22

* חומת מגן בעזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, ב-2005. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף וחזרה לקווי 4 ביוני 1967. אבל הנסיגה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס, רפיח והכפרים שביניהם הייתה ב-1994, במסגרת ביצוע הסכם אוסלו א', עזה ויריחו תחילה. ערפאת הקים את מפקדתו בעזה וישב שם עד הנסיגה מרמאללה.

מרגע שערפאת הגיע לעזה, הוא הפך את הרצועה לאזור של טרור נגד ישראל ואזרחיה, כפי שעשה בכל השטחים שעברו לידי הרש"פ. ההבדל בין רצועת עזה ליו"ש הוא שבמבצע "חומת מגן", 2002, המבצע המוצלח מאוד נגד הטרור, שבו צה"ל ריסק את תשתיות הטרור ביו"ש, לא בוצע ברצועת עזה. חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון שהוחזר לשטחי הרש"פ ב"חומת מגן", לא הוחזר לרצועת עזה. ולכן, ברצועת עזה תשתית הטרור הלכה והתעצמה.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. הפנטזיה הייתה שרצועת עזה תהיה "סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט פרס. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמד להשקיע מיליארדים רבים בשגשוגה של רצועת עזה. אולם הפלשתינאים בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ופשע נגד האנושות – ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, גם במחיר אימלול בני עמם. כאשר ישראל נסוגה מכל הרצועה, הרש"פ שלטה ברצועה ותחתיה פעל הטרור. לא רק חמאס והג'יהאד האסלאמי הפעילו את הטרור אלא גם פת"ח. שנתיים לאחר העקירה, חמאס השתלט על רצועת עזה, והסלים את הטרור. בארבעת המבצעים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" חמאס חטף מכה קשה, נוצרה הרתעה, אך עם הזמן היא נשחקה, חמאס השתקם וחזר לסורו.

היום, הטקטיקה של סינוואר היא להסית ולהצית את יהודה ושומרון, ירושלים וערביי ישראל, ולהשאיר את רצועת עזה חסינה, עד שהוא יבחר את המועד ואת הזמן לשוב ולתקוף אותנו ברקטות. אי אפשר להסכים לכך. סינוואר הוא בן מוות, וראוי לסיכול ממוקד. ולשאלה האוטומטית – ומה? במקומו יבוא ציוני? לא. אבל אם מי שיבוא במקומו ימשיך בדרכו, נחסל גם אותו. ככל שהם יתעסקו יותר בהימלטות ומסתור, הם יעסקו פחות בטרור.

לי קל לומר זאת, כי האחריות של קבלת ההחלטות אינה על כתפיי. כי זאת לדעת, המשמעות של חיסול סינוואר היא מלחמה. מי שצריך לקבל את ההחלטה, חייב לקחת זאת בחשבון, ולשאול את עצמו אם החברה בישראל יכולה לעמוד היום במבול של רקטות על כל הארץ. הוא חייב לקחת בחשבון גם את העובדה שניצבת מולו אופוזיציה ברוטלית, אופוזיציה למדינה, שתעמוד עם סטופר לספור את החללים ותאשים כל צעד במלחמה, קשה ככל שיהיה, שהוא "רופס" מתוך "כניעה לאחים המוסלמים" וכל השקרים האהובים על תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

לדעתי, נכון לקבל את ההחלטה, כי ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה של חמאס. והפעם, לא עוד מבצע נוסח ארבעת המבצעים שכבר נעשו ברצועת עזה ולא שינו את המאזן, אלא מבצע נוסח "חומת מגן" שיצר מציאות חדשה. וכשאני מדבר על "חומת מגן", אין כוונתי רק למבצע קרקעי להשמדת תשתיות הטרור, אלא גם ובעיקר להחזרת חופש הפעולה לצה"ל ברצועת עזה, כפי שהוא קיים ברש"פ.

האם יש לבנט העוז לקבל את ההחלטה שכל קודמיו מאז הסכם אוסלו לא העזו לקבל?

* אין להם ברירה – גדעון לוי מסביר למה הם רצחו בגרזנים. אין להם ברירה. מה, הרי אין להם מטוסים. וואלה.

בינתיים הוא מגנה את הקול האחיד "ממרצ עד הכהניסטים" שקורא "לרצוח" מנהיג "פוליטי".

במקום זאת, הוא מציע לשוחח עם סינוואר. על מה? אולי על כך שיהיה לו צבא עם מטוסים? כך הם לא "ייאלצו" לרצוח בגרזנים.

* והיה מחננו טהור – ישנו נראטיב, על פיו הסיבה לטרור לאחר הסכם אוסלו היא הטבח במערת המכפלה. על פי הנראטיב, אכן ערפאת והפלשתינאים התכוונו לשלום ולהפסקת הטרור ואז בא גולדשטיין, ביצע את הטבח ועל כך הפלשתינאים הגיבו במתקפות הטרור שבהן נרצחו למעלה מאלף ישראלים. כמובן שמדובר בשקר וכזב, בשטות מוחלטת. לא זו בלבד שהטרור לא פסק בהסכם אוסלו, כפי שהתחייבו הפלשתינאים, אלא גבר. כשערפאת הגיע לארץ, הוא הבריח ברכבו אמל"ח לטרור. פיגועי הטרור קדמו לטבח במערת המכפלה. מבחינה כרונולוגית, לפחות, הטענה של תומכי גולדשטיין כאילו המעשה שלו היה נקמה על הטרור, לבטח נכונה יותר מהטענה ההפוכה, אם כי גם היא חסרת שחר; הטבח נעשה כדי להגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית. יתכן שהטבח הביא לפיגוע נקם או שניים, אך לבטח הוא אינו הסיבה לטרור.

אז מה? האם יש בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הטבח? הרי הטבח הזה הוא כתם על תולדות מדינת ישראל. ישראלי, רופא (!), לבוש במדי קצין בצה"ל, עם נשק צה"לי ביצע את אחד הפיגועים הנפשעים בתולדות הסכסוך. המעשה הזה, כשלעצמו, הוא הרע המוחלט, בין אם הוא הביא לפיגועי נקם ובין אם לאו. אין צורך בשום תוצאה שלו כדי להוקיע אותו – די בטבח עצמו כדי שכל אדם ובטח כל יהודי יראה בו מעשה בלתי נסלח, לדיראון עולם.

הנראטיב השקרי הזה דומה לנראטיב על פיו הסכם אוסלו נכשל והתרסק בשל רצח רבין. גם הנראטיב הזה חסר שחר לחלוטין. להיפך, הסכם אוסלו כשל למרות רצח רבין. רצח רבין נתן גב אדיר לתהליך אוסלו, הביא את מתנגדי התהליך לשתוק במשך חודשים ובהם פרס, שזכה בעקבות הרצח לרוב אדיר בסקרים, חידש את הנסיגה מן הערים ביו"ש, שאותה רבין הקפיא בשל הטרור. הנראטיב הזה יוצר רהביליטציה לערפאת, רב המרצחים, שחתם אתנו באוסלו ובבית הלבן על הסכם הונאה שנועד להביא אותו ואת צבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה על מנת שיוכל להמשיך מכאן את המאבק המזוין הטרוריסטי נגד קיום המדינה. כיוון שההסכם היה הונאה, הרי שכישלונו מניה וביה, מצוי כבר בחתימה עליו, ללא כל קשר לרצח.

אז מה? האם צריך להוסיף עוד רשימת "הישגים" לרצח רבין, כדי לראות בו את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל? האם העובדה שרצח רבין לא השפיע כהוא זה על הסכם אוסלו עושה אותו פחות חמור, פחות נפשע, פחות מזעזע? הרצח כשלעצמו – הוא הדבר החמור ולא תוצאותיו המדומיינות. יגאל עמיר, הרוצח הנתעב, הוא רע מוחלט, לא כי הוא רצח את אוסלו, כביכול, אלא כי הוא רצח את ראש ממשלת ישראל.

מדוע נזכרתי לכתוב על כל אלה? בשל תרגיל דמגוגי של אוהדי הלגיטימציה לכהניזם, שבו כל התנגדות לפרובוקציות של הכהניסט, מוצגת כטענה, כביכול, שהוא האשם בטרור. אם אני כותב נגד הפרובוקציות שלו בהר הבית או בשער שכם או בשכונת שמעון הצדיק, מיד קופצים עליי באמירות אינפנטיליות כמו: "הא, ברור, בן גביר אשם בכך שמאה שנה רוצחים בנו. בטח, בעיניך אם יהודי עובר בשער שכם זה מצדיק את הרצח ברח' דיזנגוף. הא, ברור, אתה מאשים 'אותנו' בטרור נגדנו". וכן הלאה וכן הלאה. דמגוגיה עלובה.

ברור שהטרור אינו בגלל הכהניסט. אבל הכהניזם הגזעני והפשיסטי הוא רע מוחלט בפני עצמו. כמו הטבח במערת המכפלה וכמו רצח רבין – יש להוקיע אותו, לגנות אותו, לבודד אותו ולהילחם בו לא כיוון שהוא אשם, כביכול, בטרור, אלא בשל מה שהוא, כיוון שהוא כתם על העם היהודי, כיוון שכיהודים עלינו לעקור מתוכנו את הסרטן הזה, והיה מחננו טהור.

* החזירו את הנשק – יאיר מימון, תושב תקוע שחיסל את המחבל שבא לטבוח בתושבי היישוב, ובכך הציל חיי אדם רבים, הוא חבר בצוות הכוננות של יישובו, והנשק שבו הציל חיים הופקד בידיו בתוקף חברותו בצוות.

לפני שנתיים, צה"ל אסף את כלי הנשק של צוותי הכוננות בגולן ובאזורים אחרים בארץ, מחשש שהנשק ייגנב. זאת, חרף העובדה שרוב ביזת הנשק והתחמושת נעשית דווקא בבסיסי צה"ל. כל הפניות והמחאות בנושא נפלו על אוזניים ערלות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בנדון ותבעה להחזיר את כלי הנשק לצוותי הכוננות, ודבר לא קרה.

אם יחדור מחבל ליישוב בגולן וירצח ילדים, למחרת יוחזרו כלי הנשק לצוותים. למה צריך לחכות לאסון? יש להחזיר את כלי הנשק לאלתר.

* סינדרום פינדרוס – החלום הוא מדינה ללא רשות שופטת. חלום בלהות.

* יש לו חלום – האם "תורתו אומנותו" פוטר גם מפיצוץ בית המשפט העליון?

* מערכת משפט יהודית – הלוקים בסינדרום פינדרוס, טוענים שהמטרה שלהם היא מערכת משפט יהודית.

איזו עזות מצח! מערכת המשפט של מדינת הלאום של העם היהודי, מסמלי הממלכתיות של המדינה היהודית, היא מערכת משפט יהודית לעילא ולעילא. היא מחוקקת חוקים שנחקקו בידי בית המחוקקים הריבון של המדינה היהודית. אחד ממקורותיה הוא המשפט העברי. רק כופר בציונות יכפור בכך שזו מערכת משפט יהודית. החלום שלהם הוא מערכת משפט חרדית פונדמנטליסטית, כי לעומקו של דבר, הם אולי משלימים בדיעבד עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, אבל הם מנוכרים לה ולבטח אינם מצדיקים אותה מלכתחילה.

* חילול דו-צדדי – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל, הוא התהליכים הצנטריפוגליים מימין ומשמאל, שמפוררים את חישוקי הציונות הממלכתית המבוססת על סולידריות לאומית וחברתית, ועל קונצנזוס רחב על עיקרי הציונות והדמוקרטיה, ומושכים לכיוונים שונים ומנוגדים; הרחק כל הניתן מן הציונות הממלכתית.

הן בשמאל והן בימין אנו רואים תופעות שאך לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות אותן על הדעת. בשני הצדדים אנו רואים מיינסטרימיזציה של השוליים הרדיקליים, הסהרוריים, הבלתי לגיטימיים. בשמאל אנו רואים איך הרעל הפוסט ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומביא לתופעות של נכבאיזם, של השוואת ישראל לנאצים וכד' ובימין אנו רואים את החיבוק לתועבה הכהניסטית שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בימין עד לאחרונה, ובשנה האחרונה אנו עדים לתופעה המאיימת על מדינת ישראל – כהניזציה של הביביזם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא אחד מחישוקי הציונות הממלכתית; יום שבו מניחים בצד את המחלוקות ואומה שלמה מתלכדת בהתייחדות עם בניה ובנותיה שנפלו על תקומת המדינה וקיומה. בשנים האחרונות דווקא היום הזה חולל, והפך ליום שבו הקצוות המטורללים מושכים אחריהם את המיינסטרים של המחנות. מצד אחד – הפרובוקציה סרת הטעם של המרת יום הזיכרון הלאומי שלנו באיזה מישמַש דלוח של התייחדות משותפת עם חללי המערכה על קיום המדינה והרוגי המלחמה לחורבן המדינה. ומצד שני – השתוללות מכוערת והפיכת אזכרה ממלכתית בהר הרצל להפגנה פוליטית רדיקלית דוחה נגד הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל.

שני האירועים האלה הם חילול יום הזיכרון. מבחינה מסוימת ההתפרעות באזכרה חמורה יותר, כי חילול יום הזיכרון בטקס המשותף לפחות היה במקום אחר ואילו ההתפרעות היא חילול משולש – גם חילול יום הזיכרון, גם חילול טקס הזיכרון וגם חילול הר הרצל.

* החוליגן – משה מירון הוא ביביריון חוליגן, שבמערכת הבחירות האחרונה קיבל כסף מהליכוד הביביסטי על התפרעויותיו והפרות הסדר הסדרתיות שלו. משה מירון הוא החוליגן שבא לטקס הממלכתי לזכר נרצחי פעולות האיבה כדי לעשות בו שמייייח ורקד על דם אחינו. הוא זה שהלהיט את הרוחות, הוא זה שהסית, שהתסיס, שחימם. הוא מי שעמד בראש הצווחנים שחיללו את טקס יום הזיכרון במפגן של שנאה פוליטית למי שהעז להיות ראש ממשלה; תפקיד שרשום בטאבו על שם שולחו של מירון.

משה מירון, הישראלי המכוער, הביביריון הממומן, הוא פרצופו האמתי של הביביזם.

* ממשלה טובה לבדואים – "ממשלת ביבי הייתה רעה לבדואים. ממשלת בנט יותר רעה לבדואים". כך אמר אחד המרואיינים לכתבה המצוינת של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה על הבדואים בנגב. למה ממשלת בנט רעה יותר לבדואים? כי היא הרסה הרבה יותר בתים.

כאן נעוצה הבעיה. כל עוד הבדואים לא יבינו שהריסת הבתים הבלתי חוקיים היא לטובתם, יהיה קשה מאוד לחולל שינוי.

ראש עיריית רהט התראיין והרשים מאוד. הוא אמר שיש לירות במי שיורה ברחובות, כי הוא מחבל לכל דבר. הוא אמר שיש להכניס את השב"כ לטיפול בבעיית משפחות הפשע והפרוטקשן ברהט. הוא מתח גם ביקורת עצמית על המגזר הבדואי, שאינו משתף פעולה עם המשטרה. ואז הוא נשאל על הריסת הבתים. אופס. פתאום הוא כבר לא תומך נלהב במדינת החוק.

בתחילת הכתבה, הציגו כפר מוכר ולידו כפר בלתי מוכר (שם מכובס לבניה בלתי חוקית), ובשניהם אותה הזנחה, בשניהם אין תשתיות – אז מה הועילו חכמים בתקנתם? איך אפשר לשכנע את הבדואים לעבור מן הכפרים הפיראטיים לכפרים החוקיים? חובתה של המדינה לספק תשתיות מעולות לכפרים החוקיים. זה נראה כמו מחדל של המדינה. אולם כאשר הכתבה נכנסה יותר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת. הנה, חוברו תשתיות חשמל לכפר, וכעבור יומיים לא הייתה תאורה, כי אנשים התחברו באופן פיראטי לחשמל, בלי לשלם, כמובן. כלומר, הבעיה אינה אי הפניית משאבים של חשמל, מים, כבישים וכו', אלא של אי הפניית משאבים של שלטון החוק, של המשטרה.

איבדנו בעשור האחרון את הריבונות בנגב. אזורים שלמים הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור, פלילי ולאומני. הנפגעים הראשונים מכך הם הבדואים עצמם, אך גם שכניהם היהודים והמדינה כולה. המחדל המתמשך של אובדן הריבונות מחייב שינוי דרמטי. מלחמה בנשק הבלתי חוקי (בראש ובראשונה, כי זו הבעיה החמורה ביותר), בפשיעה, בפרוטקשן, בפוליגמיה, בבניה הבלתי חוקית, בהשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום, בסחר בסמים, בהברחות ממצרים, באי תשלום מסים ועוד. לצד זה, יש להשקיע בתשתיות ובחינוך ולחזק את היישובים החוקיים והמוכרים. אך זה סדר העדיפויות. בלי ריבונות, כל ההשקעה בתשתיות תהיה זריקת כסף לשווא. החזרת הריבונות היא התשתית היסודית לשאר התשתיות, שתממשנה את הריבונות לטובת האזרחים.

ממשלה שתעשה זאת היא ממשלה טובה לבדואים.  

* לא מעידה חד פעמית – מנהל בית ספר (!) צילם תלמידות בנות 14 בעירום חלקי והפיץ את התמונה. מזעזע!

עצם העובדה שהבנות התפשטו בפניו וביקשו ממנו לצלם אותן, מעידה על דמותו של המנהל ועל הנורמות של בית הספר. זו אינה מעידה חד פעמית.

מדובר בעבירה פלילית (בגיר שצילם קטינות בעירום) אבל הרבה יותר חמור בעיניי העניין החינוכי, המוסרי. איך קורה דבר כזה?

* מפגן של נמיכות קומה – הרעיון שמאחורי תחרות האירוויזיון הוא רעיון יפה; מפגש תרבותי של נציגי עשרות מדינות ותרבויות, שכל מדינה מציגה את תרבותה הייחודית. תרבות היא בראש ובראשונה שפה. תרבות לאומית היא קודם כל שפה לאומית. מפגש שבו נציגי כל מדינה מופיעים בשפתה, עשוי להיות יפה, מעשיר ומעניין.

בפועל, האירוויזיון הפך למפגן של השטחה תרבותית, כשנציגי כל המדינות אינם מביאים עמם קורטוב של תרבותם הלאומית ואינם שרים בשפתם, אלא רובם שרים באנגלית. עובדה זו הופכת את האירוויזיון למיותר לגמרי.

כישראלי, אני חש שהנציגים שלנו לאירוויזיון מבטאים נמיכות קומה, בהופעותיהם באנגלית. מן הראוי שאנו, הישראלים, ניוצג בשיר בשפתנו, בעברית. אפשר להתפשר על שפת הבי"ת.

* חזון היובל – הנושא המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "בהר סיני", הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? התשובה היא שלילית, וספק רב אם גם בתקופת המקרא המצווה קוימה. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו… יש לנו עוד הרבה מאוד מקום לשיפור. הפערים הכלכליים בתוכנו גדולים מאוד. השחיתות השלטונית מנחילה מן ההנהגה לציבור דוגמה אישית של תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה (כך לפחות באשר לשלטון בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה החדשה מקרינה דרך אחרת, אך מוקדם לשפוט אותה אחרי פחות משנה). פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.

זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.

          * ביד הלשון

אֶלְעָד – הטבח במוצאי יום העצמאות הביא אל התודעה בדרך המצערת והכואבת ביותר את העיר אֶלְעָד. אלעד היא עיר חרדית (על פי ההגדרה המשפטית – עיר המיועדת לאוכלוסיה דתית), באזור שבין ראש העין, פתח תקווה ונתב"ג. היא הוקמה במסגרת תכנית שבעת הכוכבים – יוזמה של אריק שרון בשנות ה-90 להקמת יישובים יהודיים גדולים לאורך הקו הירוק, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים. בין היישובים שקמו במסגרת תכנית זו – העיר מודיעין, בת חפר, צורן ושוהם.

לא מצאתי סימוכין בכתובים להשערתי שהעיר קרויה על שם אֶלְעָד, מבני אפרים, המוזכר בדברי הימים א' פרק ז'. אולם כיוון שהיישוב נמצא בנחלת שבט אפרים, נראה לי שההשערה נכונה. על פי גרסה אחרת אלעד היא ראשי תיבות של: "אזור לבניית עיר דתית". לי זה נשמע כמו אגדה אורבנית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.2.22

* היזהרו מספינים – יש לחקור לעומק את פרשת הריגול המשטרתי. אם יתברר שנעשו עבירות על החוק, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים על כך, וככל שהם בכירים יותר, כך יש להקפיד אתם יותר. איש בישראל אינו עומד מעל החוק, גם לא המשטרה ולא בכיריה.

אולם עד שתהיינה מסקנות של החקירה, כדאי להיזהר מספינים של מי שקופצים על הפרשה כמוצאי שלל רב לצורך חיסול חשבונות.

* אמי פלמור כמשל – אמי פלמור מונתה בידי ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. היא נחשבה למנכ"לית מקצועית, סיביל סרבנס קלסית שכל חייה מילאה במקצועיות ובמסירות רבה תפקידים רבים במשרד המשפטים. כאשר איילת שקד החליפה את ציפי לבני, היא השאירה בתפקידה את פלמור. העובדה ששקד לא החליפה את המינוי של לבני, מעידה על מקצועיותה של פלמור ועל היותה א-פוליטית. אבל לאורך שנות כהונתה של שקד, יאיר נתניהו ובעקבותיו צבא הכתב"מים רדפו את איילת שקד על כך שלא הדיחה את "הססמולנית". כמובן שהיה זה תירוץ לרדוף את שקד, שנואת "המשפחה". כאשר אמיר אוחנה נשלח להיות הסוס הטרויאני במשרד המשפטים והפרויקטור להרס מערכת המשפט, הוא מיהר להדיח את פלמור מתפקידה, לקול תרועות התעשיה, שהגדירה זאת כ"ניקוי אורוות".

על פי הדיווח בעיתון "כלכליסט" אמי פלמור נמנית עם רשימת המודבקים ברוגלת "פגסוס", בפרשת הריגול המשטרתי, בתקופה שבה כיהנה כמנכ"לית המשרד.

אם נלך על פי שיטת הביביזם של "אויבו של אויבי הוא ידידי" (כך הפכה אתי כרייף לחביבת הביביזם. הציר סביבו סובב העולם הוא נתניהו. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה בעת הגשת כתבי האישום הוא האויב. כיוון ששי ניצן הכשיר בדיעבד את הפריצה לטלפון של אפי נווה שחשף את פרשת המין והמינוי, נווה וכרייף הם אויבו של אויבי ולכן הם ידידי) – אמי פלמור היא מהרעים. והנה, על פי הפרסום, המשטרה ריגלה אחריה, לכאורה. מכאן שהמשטרה היא מהטובים. כלומר פרשת הריגול היא נגד הרעים, כלומר היא מטעם נתניהו… מה, נתניהו הורה לרגל אחרי בנו?

זה שיקוף של הניסיון הציני למנף את הפרשה החמורה הזאת לקידום תאוריות הקונספירציה המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. זאת הרמה של הספין הזה.

אם הפרסום נכון, המשטרה ריגלה אחרי כל הצדדים. טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על בדיקת הפרשה באמצעות השב"כ והמוסד. הבדיקה הזאת בשום אופן אינה צריכה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום במקרה הזה ולהגיע לחקר האמת, למסקנות אישיות (כולל המלצה על חקירה פלילית של מי שעברו עבירה, אם היו כאלה, יהיו תפקידם ודרגתם גבוהים ככל שיהיו) ולצעדים שיבטיחו שהדבר לא יישנה בעתיד. מן הראוי שניתן לוועדה לחקור במקצועיות וללא הפרעה פוליטית. הניסיון של נתניהו להקדים את הוועדה ביצירת תודעה ציבורית כוזבת, שנועדה לחלצו מאימת הדין ולהעמידו מעל החוק, היא המשך חתירתו תחת מדינת החוק.

* הכוונה רצויה אך התוצאה מזיקה – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה שלישית את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער לביטול שלילת רישיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל או במרכז לגביית קנסות. אני שמח על כל מקרה שבו האופוזיציה והקואליציה מתאחדות; אירוע נדיר ביותר בכנסת הנוכחית. בהודעה של גדעון סער אחרי קבלת החוק נאמר: "מגבלה על רישיון נהיגה מהווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה של החייב, ביכולתו להגיע למקום העבודה ובהתנהלותו היומיומית, ואף אין לה בהכרח זיקה לגביית החוב ולנכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב. ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים בהם דווקא הטלת מגבלה כזאת מכבידה על החייב לפרוע את חובו".

החוק הזה אופייני מאוד לגדעון סער, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נלחם למען זכויות האסיר, העציר, הנחקר וכו'. בכך הוא נאמן למורשת בגין, שאף הוא נשא את דגל הזכויות הללו, כביטוי לזכויות האדם והאזרח בכלל, והחלש בפרט; ועציר ואסיר, גם אם הם פושעים – במצבם זה הם החלשים בחברה; הם במצב של נחיתות. החוק הראשון של גדעון סער, שהתקבל בשנת 2003, ביום הולדתו ה-37, הסדיר בפעם הראשונה את נושא כבילת עצורים שמובלים בפומבי. המסר שלו היה שכבילה פומבית של אנשים שהם רק חשודים, פוגעת בכבוד האדם ובזכויות האזרח.

סער, כח"כ צעיר, העביר גם את "חוק ההגנה מן הצדק". החוק מעניק סמכות לבית המשפט לפסול אישום על הסף ולבטלו, משום שעצם ההליך ונסיבות האישום היו מנוגדים לצדק.

אתן דוגמה – בשנת 2008 הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז צפון כתבי אישום נגד תושבי היישוב נמרוד בגולן, בגין ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. (גילוי נאות – הייתי המזכיר הראשון של היישוב, מעין פרויקטור הקמה, בחודשים הראשונים לאחר עלייתו לקרקע). התושבים הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". טענתם הייתה שהם אזרחו היאחזות נח"ל, בתמיכה ועידוד של רשויות המדינה ושל החטיבה להתיישבות, "תוך הסתמכות על הבטחה שלטונית מפורשת של החטיבה להתיישבות, כי היישוב, על אדמותיו, עתיד להיות מוסדר ומוכר על ידי הגופים המיישבים וזאת באחריותם המלאה, תוך שהם ממליצים, מאשרים ואף מעניקים הלוואות מתאימות לצורך הקמת המבנים נשוא כתבי האישום". בית המשפט קיבל את הבקשה, העניק להם הגנה מן הצדק וכתב האישום בוטל. אגב, המציאות במרבית ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שהוגדרה במסמך טליה ששון "מאחזים בלתי חוקיים", דומה למציאות של נמרוד.

עוד לפני הבחירות גדעון סער התחייב להמשיך ולקדם את זכויות החשודים, הנאשמים והאסירים. בספר "שיחות על הדרך", שקיים ד"ר אופיר העברי עם גדעון סער, סער הקדיש לנושא מקום מרכזי. הוא הקדיש לנושא גם את עיקר נאומו בטקס חילופי השרים במשרד המשפטים, ביומו הראשון בתפקיד. ואכן, חוק היסוד הראשון שמקדם שר המשפטים ויובא בקרוב לאישור הכנסת, הוא "חוק היסוד לזכויות בחקירה". חוק היסוד מקנה מעמד חוקתי לזכויות יסוד של חשודים, נאשמים ונפגעי עבירה. החוק יוכל להגן על עצורים, חשודים ונאשמים מפני כוחה העודף של המדינה ומערכותיה, בזמן שהם נמצאים במצב פגיע ומוחלש, ומציע בין היתר לעגן את הזכות להליך הוגן כפי שבמדינות רבות בעולם מחשיבים כעיקרון מרכזי בהליך הפלילי. בנוסף, הצעת החוק מעגנת את זכותו של הנאשם לייצוג והתייעצות על-ידי עורך דין כזכות חוקתית.

מהלך נוסף שמקדם סער נועד להפוך חלק גדול מן הדין הפלילי לעבירות מנהליות.

חוק נוסף שסער מתכנן להגיש, הוא "חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק הקיים בארה"ב, המאפשר לבית המשפט לפסול ראיות שנאספו בצורה שאינה חוקית. למשל, ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ללא צו שופט, בביתו של החשוד.

בניגוד ליוזמותיו של סער שהזכרתי כאן, שבהן אני תומך בכל לבי, אני מתנגד ל"חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק שכוונותיו רצויות, אך תוצאותיו עלולות להיות מזיקות.

אם גנב פרץ לבתים, והראיות להעמדתו לדין נאספו באופן בלתי חוקי, הדבר אינו משנה את העובדה שהאיש גנב. אי העמדתו לדין פוגעת באינטרס החברה. ואם מדובר באנס או רוצח? האם ראוי שהם יסתובבו חופשי ואולי יוכלו להמשיך במעשיהם, גם אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתם, רק כיוון שנגבו באופן בלתי חוקי? האם פסילת האשמה היא עונש לחוקרים ולתביעה או לחברה כולה ולקורבנותיו של הפושע?

בעיניי, אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתו של עבריין, יש להרשיע אותו גם אם הראיות הושגו באופן בלתי חוקי. איך אפשר להרתיע את המשטרה והתביעה מפני השגת ראיות באופן בלתי חוקי? באמצעות העמדתם לדין של השוטרים שעברו על החוק.

* ביביריון המיקרופון – אין דבר רחוק יותר מעיתונאות, ממה שמייצג ביביריון המיקרופון ברדוגו, שבהתערבותו האישית של נתניהו הפך לקול של התחנה הצבאית; קול צעקני, חסר אתיקה מינימלית, חסר קשר לאמת, משמיצן גס של כל מי שסוטים מן הקו הביביסטי. תכניתו הייתה בושה לגל"צ ולתקשורת הישראלית.

נו, אז עכשיו נתניהו מתבכיין על שנלקח מידיו הצעצוע.

ברוך שפטרנו!

* התבכיינות פופוליסטית – ברדוגו והביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של תכניתו. זה הפופוליזם בהתגלמותו – אין משמעות לאיכות, אין משמעות למקצועיות, אין משמעות לאמינות, אין משמעות לאתיקה, אין משמעות לתרבות גם אין שום כללים זולת תחרות פרועה על הרייטינג.

תעמידו חשפנית בתור מנחת החדשות בטלוויזיה, והיא תעקוף את ברדוגו. מה זה אומר? נכון, אנשים אוהבים את התגרנות שלו, את השתלטנות שלו, את ההתלהמות שלו, את ההתבהמות שלו. זו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל חדשות – זה לא.

אז מתבכיינים הביביסטים ש"העם" רוצה את ברדוגו ואם "העם" לא מקבל את מה שהוא רוצה זה בולשביזםצפוןקוריאהאשכנזיםפריבילגיםסתימתפיותאכלולישתולי.

* אין להם גבולות – אין גבול לחוצפה הביביריונית. תחילה, נתניהו כראש הממשלה התערב בגסות בתחנת שידור וכפה עליה את שליחו, התועמלן הזול ברדוגו. ברדוגו לא קיבל רצועה של תכנית אישית ולא הוזמן כ"פרשן" להגיב בתכניות האקטואליה, אלא השתלט על רצועת החדשות, יומן הערב, והפך אותה לשעת תעמולה יומית, שבה התלהם, התבהם, השתלח, התגסס, השמיץ, ללא כל קווים אדומים של אתיקה, של אמינות, של הגינות ושל מקצועיות. וכאשר מ"מ מפקד גל"צ קיבלה החלטה מקצועית להחזיר את רצועת החדשות למה שהיא אמורה להיות – תכנית חדשות, הם מכריזים על חרם ראיונות על גל"צ, על מנת לכפות על התחנה את המשך החרפה של הפיכת החדשות לשעת תעמולה ביביריונית. אפשר לחשוב שהרצועה הזאת רשומה על התועמלן הגס בטאבו.

אני מקווה מאוד שמ"מ מפקד התחנה לא תיכנע לסחטנות הזאת. אלמלא קיבלה את החלטתה והייתה משאירה את הפארסה הברדוגית, הייתה זו החלטה פוליטית לא מקצועית.

יש לציין שגל"צ, משום מה, מייעדת לתועמלן רצועת שידור אחרת, למרות שברור שהיא תמשיך להיות שעת תעמולה, הרומסת כל קוד אתי של עיתונאות. אבל זה לא מספק את הביביסטים. הם לא רוצים שיהיה בגל"צ יומן חדשות, אלא שבמקומו תהיה שעת התעמולה של ברדוגו, שהרצועה הזאת רשומה על שמו בטאבו. אין להם גבולות.

* מגלומן – מופע ההתבכיינות של ברדוגו מגוחך, אבל הדבר המשעשע ביותר הוא המגלומניה. הוא אשכרה בטוח שראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון ושרת הפנים הם שהחליטו על החלפתו. הוא כל כך חשוב, שהקבינט המדיני ביטחוני התכנס לדון בתכניתו. הזוי.

* האקוויוולנט של ברדוגו – הביביסטים, אוהדי התועמלן הגס ברדוגו, מנסים באופן מגושם להציג כל מיני תואמי ברדוגו "בצד השני" (כלומר בסססמול – הרי ברדוגו הסית והעליל בעיקר על סססמולנים ידועים, שרובם נמצאים מימין לאלוהיו, כדוגמת ריבלין, בנט, שקד, סער, יועז הנדל, מנדלבליט ואלשייך), אך כל הדוגמאות שלו הן בדיחה ריקה ועצובה.

אשמח לעזור להם. יש תואם ברדוגו. נתן זהבי. אם במקום יומן החדשות של גל"צ הייתה ניתנת לנתן זהבי שעת נביחות יומית במשך ארבע שנים, זה היה האקוויוולנט של ברדוגו.

* עבד נרצע – כאשר נתניהו פרץ בסערה לשמי הפוליטיקה הישראלית בעלילה על דוד לוי בפרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים". ה"פושעים" היו ברדוגו, אחד המקורבים ביותר לדוד לוי (ומי שהיה המתווך בין דוד לוי לאהוד ברק בהקמת "ישראל אחת").

איך הוא הפך לעבד נרצע של האיש שרמס אותו בשקרים ועלילות למען צרכיו, ולשופר של אותה השיטה של אותו אדון?

* ילד כאפות – אין לי גרם של הערכה לירון וילנסקי. מי שהשלים במשך שנים עם תפקיד הסטטיסט במופע האימים של ברדוגו; עם תפקיד ילד הכאפות של הביביריון הגס; עם תפקיד עלה התאנה בשעת התעמולה ופולחן האישיות א-לה צפון קוריאה, הוא אדם חסר כבוד עצמי ונטול יושרה מקצועית.

* תחנת האבסורד – מזה שלושים שנה אני קורא לביטול / אזרוח גלי צה"ל. העובדה שבמשך ארבע שנים במקום יומן החדשות היומי שודרה שם שעת תעמולה של ראש הממשלה, תוך השתלחות גסה ובוטה בנשיא המדינה, בבית המשפט העליון, ביועמ"ש ובכל פוליטיקאי שלא אמר אמן, רק מחזקת את האבסורד שבקיומה של תחנה כזו. אם אכן גנץ היה מעורב בהחלטה המתבקשת מאליה מבחינה מקצועית, של שחרור רצועת התעמולה לרצועת חדשות – גם התערבות זו מחזקת את האבסורד. די, הגיעה השעה לשים קץ לאבסורד.

במאמר שכותרתו "גל"צ: תחנת האבסורד", שפרסמתי ב-2012 ב"ישראל היום", כתבתי, בין השאר: "האם יש מקום לתחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית? אני סבור שאם מדובר בתחנת שידור של ממש, שמרכיב מרכזי בה הוא אקטואליה, התשובה היא שלילית. אין כל הצדקה לכך שתחנת שידור חופשית, המשדרת אקטואליה, תהיה כפופה לצבא. במקרה כזה, יקרה בהכרח אחד מהשניים – או שלא תהיה זו תחנת שידור פתוחה ודמוקרטית, או שלא תהיה זו תחנה צבאית. אין מקום לשידור פתוח בפקודה. אולם אם השידור אינו בפקודה, אינו שופרו של דובר צה"ל, איזו סיבה מצדיקה את קיומו דווקא במסגרת צה"ל? מדוע הכתבים הצעירים של התחנה צריכים להיות חיילים במדים? מדוע יש לממן את השידור מתקציב הביטחון?

מראיין בתוכנית חדשות צריך להיות מסוגל לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל ואת הדרג המדיני הממונה על הצבא. איך הוא יעשה כן כחייל? ואם הוא עושה כן כחייל, האם זה ראוי מבחינת ההיררכיה שהצבא חייב להתבסס עליה?"

* אחדות לאומית – הכנסת ה-24 חרגה ממנהגה, נהגה באחריות לאומית והפגינה אחדות לאומית בהצבעה על חוק האזרחות, כפי שהיה מקובל ב-23 הכנסות הראשונות. יש לנצל את שעת הרצון הזאת להידברות בין האופוזיציה לקואליציה כדי לגבש הסכמות באשר להתנהלות הבית. על הקואליציה להציע הצעה נדיבה לאופוזיציה בנוגע להרכב הוועדות, שייתן ביטוי הולם ליחסי הכוחות המספריים בכנסת. על האופוזיציה לשים קץ להתפרעויות והפרות הסדר בכנסת ולאפשר הקמת ועדת אתיקה, שתתמודד עם תופעת האמסלמיזם (שכוללת, כידוע, יותר מח"כ אחד). ויש לשוב לשיתוף פעולה בנושאים לאומיים, כפי שנעשה בחוק האזרחות.

זה נשמע דמיוני, אבל זה צריך היה להיות המובן מאליו.

* עליה מאוקראינה – אני מקווה מאוד שאנו ערוכים לעליה גדולה מאוקראינה ולקליטתה.

כמובן שאני מייחל לעליית יהודים מכל מקום כי זו מולדתם. אני מדבר על הצורך להיערך לעליה גדולה מאוקראינה בשל המשבר ובשל סכנת המלחמה, שאני מקווה שלא תפרוץ.

* פרסונה נון גרטה – סמוטריץ' נסע לבריטניה כדי להסית את יהודי בריטניה נגד ממשלת ישראל ולהפיץ את שקריו על רפורמת הגיור (שהיא מעט מדי ולאט מדי אבל לפחות משנה את הכיוון של לפיטת החנק של הקנאים שהשתלטו על הרבנות הראשית). ארגון הגג של יהודי בריטניה כינה את דעותיו של המסית מתועבות, וקרא לו "תחזור למטוס, בצלאל, ותהיה לדיראון עולם. אתה לא רצוי כאן".

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל העם היהודי. סמוטריץ' וחבר מרעיו רוצים להפוך אותה למדינת מגזר של הפלגים הקנאיים של הזרם האורתודוקסי. עכשיו הם יוצאים במסעות הסתה נגד דתיים אורתודוקסיים שאינם קנאים פנאטים כמותם. טוב שיהדות בריטניה הראתה לו את הדלת.

מי שפועל לקעקוע זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו – כופר בעיקר הציוני. השימוש הציני במותג "הציונות הדתית" מצד הכהניסטים ועוזריהם הוא גניבת דעת.

* הרב צבי יהודה על נוער הגבעות – בי"ד באדר א' (יום שלישי הקרוב) ימלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצב"י, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הראי"ה קוק, היה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" ושל מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם של ההתיישבות הדתית בגולן.

זכה הרצב"י שעיניו לא שזפו את פראי נוער הזוועות, גידולי הפרא שצמחו בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של שולי המחנה, ולכן אין התייחסות ישירה שלו לפשעיהם. אבל אולי הסיפור הבא מלמד מה הוא היה חושב עליהם.

להלן מכתב שכתב הרצב"י בחודש ניסן תש"ז (1947) למנהל בית ספר בירושלים, תחת הכותרת "מעשה נעורים מבייש ומצער".

וזו לשון המכתב:

"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר פה עיר קודשנו תיבנה ותיכונן!

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.

נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.

אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו".

* הניו-דיל של המאה ה-21 – הדיסוננס האידיאולוגי והפוליטי שלי, הוא שהמפלגות המייצגות את השקפת עולמי בנושא המדיני-ביטחוני מייצגות גישה מנוגדת לשלי בנושאי חברה וכלכלה. הרי אחדות העבודה זצ"ל לא קיימת כבר שנים רבות לפני שהייתה לי זכות בחירה.

כך הדבר גם לגבי תקווה חדשה שלה הצבעתי בבחירות האחרונות ולמפלגות הקואליציה הנוספות שמייצגות את הכיוון המדיני שלי, כמו ימינה וישראל ביתנו. הן דוגלות באותה השקפת עולם כלכלית של הליכוד בעידן נתניהו (להבדיל מהליכוד בעל הרגישות החברתית של בגין ומהשקפת העולם החברתית של ז'בוטינסקי).

התכנית הכלכלית החדשה, שהיא התחלה טובה בכיוון הנכון ואני מקווה שיהיה לה המשך, כמו גם המדיניות הכלכלית של נתניהו בזמן הקורונה, כמו גם התגובה של מדינות ומנהיגים שמרניים באירופה ובארה"ב למשבר הקורונה (וקודם לכן למשבר הכלכלי של 2008), מנוגדת להשקפת עולמן הבסיסית, המטיפה לאי התערבות המדינה בכלכלה, ולכך שתפקידה של הממשלה הוא רק לאפשר לשוק החופשי לפעול ללא הפרעה. משבר הקורונה הבהיר לממשלות, שהתערבותן הכרחית למניעת קריסה של הכלכלה, של החברה, של המדינה.

כאשר השוק החופשי מביא לעליית מחירים מטורפת – מה זה עניינה של המדינה? מה פתאום המדינה מתערבת בהתנהלות העסקית של "אסם" ושל חברות גדולות שייעודן העסקי הוא הגדלת רווחיהן? מה פתאום המדינה "מכניסה את ידה לכיס של האזרחים" כדי להתערב במשחק החופשי של כוחות השוק?

אפילו לליברמן, שבחצי השנה הראשונה בתפקידו התבצר בעמדתו הימנית, נפל האסימון. וגם האופוזיציה הימנית תוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה – משמאל.

הקורונה עשויה לבשר שינוי ארוך טווח בכלכלה העולמית והישראלית, ברוח ה"ניו-דיל" של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מן המשבר העמוק של שנות השלושים של המאה שעברה, ורוחו שרתה על מדינת הרווחה באירופה וארה"ב עד שנות השמונים. זהו שינוי היוצר דמוקרטיזציה של הכלכלה; לא שוק פרוע של כוחות הנלחמים ביניהם בפראות על הרווח המקסימלי, אלא ויסות השוק והתערבות בו (לא ביטול השוק החופשי, אלא ויסותו ומיתונו) בידי המדינה, המייצגת את הצרכים, האינטרסים של אזרחיה – רווחתם, בריאותם, חינוך ילדיהם וביטחונם.

* מרסק ההסכמה הלאומית – אהוד ברק בן 80. לאיש זכויות וחובות רבות בקריירה הארוכה שלו. הזכויות – רובן בקריירה הצבאית. החובות – רובן בקריירה הפוליטית.

אך תרומתו הגדולה והחשובה ביותר להיסטוריה הישראלית היא שלילית ביותר. הוא האיש שריסק לרסיסים את ההסכמה הלאומית שהייתה במדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד (בשנת 2000); ההסכמה על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן ישראלית, על התנגדות מוחלטת ועקרונית לנסיגה לקווי 4.6.67.

נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון של רבין, ערב הירצחו (5 באוקטובר 1995), נאום מורשתו המדינית, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נאום הקונצנזוס הלאומי. נאום זה הבהיר מה המשותף לנו, בשיאה של המחלוקת על אוסלו שקרעה את העם (הנאום היה בדיון על אוסלו ב') ומה קווי המינימום שעליהם אין ולא תהיה פשרה.

חמש שנים אחרי שיגאל עמיר רצח את רבין האיש, אהוד ברק קבר את מורשתו. הוא פרם את כל הקווים האדומים שלו והפך כל "לאו" של רבין ל"הן".

כה אמר רבין: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

רבין דיבר על ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית. לב תכניתו של רבין והכותרת של תפיסתו הייתה "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". לב תכניתו של ברק הייתה חלוקת הארץ על פי עקרונות קווי 4 ביוני 1967, ולכן כ"פיצוי" על כבשת הרש שישראל אינה יכולה למסור לפלשתינאים – גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הציע למסור להם שטחים ריבוניים של ישראל בנגב, מעשה שרבין לא העלה על דעתו גם באפלים שבסיוטי הלילה שלו. רבין דיבר על ירושלים המאוחדת וכל סביבותיה, ירושלים רבתי. ברק הציע לראשונה לחלק את ירושלים, להפוך את חלקה המזרחי לבירת המדינה הפלשתינאית ולחלק אפילו את העיר העתיקה ולמסור אותה למדינה הפלשתינאית בניכוי הרובע היהודי והכותל. ולמעשה הוא הציע למסור לרשות הפלשתינאית גם את הר הבית כשלישראל תהיה איזו ריבונות פיקטיבית מתחת לפני האדמה. בעוד רבין דגל בכך שבקעת הירדן במובנה הנרחב ביותר, כלומר כולל המעלות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה, תהיה ישראלית, ברק הסכים למסור לפלשתינאים את בקעת הירדן. בעוד רבין ראה בגוש קטיף מודל לגושי יישובים שיישאר בידי ישראל והביע תקווה שיוקמו גושים נוספים כאלה גם ביהודה ושומרון, ברק הציע לעקור את גוש קטיף ולסגת מכל רצועת עזה.

כזכור, הצעותיו נדחו על הסף בידי ערפאת, כפי שיורשו אבו-מאזן דחה הצעה דומה של אולמרט. היא נדחתה בדם ואש ותמרות עשן. במקום שברק יכריז מיד לאחר כישלון פסגת קמפ-דיוויד שכיוון שתכניתו נדחתה, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא מקפיד מאז לחזור כמו תוכי על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה". ואחרי דחיית הצעתו ותחת אש מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה, הוא שלח את יוסי ביילין לזחול לטאבה ולנסות לרצות את ערפאת בהצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ימים אחדים לפני הבחירות. וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין אמר לו שהוא אינו יכול ערב בחירות להציע הצעות כאלו לפלשתינאים הוא לא רק צפצף על הנחייתו אלא אף איים לפטרו. ועד היום תכניות אהוד א' ואהוד ב' מקובלות בעולם כנקודת הפתיחה למו"מ עם הפלשתינאים.

הנזק המדיני והחברתי שגרם לו ברק הוא נזק לדורות, לדיראון עולם, המקנה לו את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

על כך יש להוסיף את העובדה, שהוא היה ראש הממשלה האובססיבי ביותר למסירת הגולן כולו לאויב הסורי תוך עקירת כל היישובים, אך כמו ערפאת גם אסד הבריז לו, כאשר התעקש לקבל גם נתחים מן הכינרת.

וראוי לזכור את עמותות ברק המושחתות ואת העובדה שהוא ניצל מאימת הדין בזכות השתיקה של סביבתו.

נו, שיהיה במזל טוב.

* נתון מעניין – בכל הארץ יש רק שלושה יישובים שאינם אדומים: ביתר עילית, מודיעין עילית ושבט קודייראת א-צאנע בנגב. שלושה יישובים ממגזרים שבהם היה שיא התחלואה בגלים הראשונים.

* משהו התרופף – את מתי כספי אני מעריץ משחר נעוריי. גדלתי עליו. הוא בעיניי גאון, ורק על מעטים אני אומר זאת. מוסיקאי וזמר דגול. יש לי כמעט כל תקליטיו וצפיתי בהופעות רבות שלו, מימי נעוריי הרחוקים, ועד האחרונה, עם שלום חנוך, לפני שנתיים בשוני.

אבל אני חייב להודות ש… אפעס, איזשהו בורג קצת התרופף שם. האיש נהיה קוקו-קורונה.

* זיקוקי די-נור – "אלתרמן? הוא לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי די-נור. חרוזים לילדים". את הדברים האלה אמר בראיון ל"ישראל היום" המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו. דורות אחרי שלא יהיה אדם בעולם ששמע על בוזגלו, עוד יקראו וילמדו את שירתו הגדולה של גדול משוררי ישראל, נתן אלתרמן.

* חוויה תרבותית ואינטלקטואלית – סדרת מאמריה של זיוה שמיר על פזמוניו של אלתרמן, ובעיקר הרשימה על "מסביב למדורה", היא מתנה של ממש. קריאתה – היא חוויה תרבותית ואינטלקטואלית צרופה ומאירת עיניים.

כך גם מאמרו של יוסף אורן על שלושת ספריו הנפלאים של נתן שחם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו" ו"רביעיית רוזנדורף" והמסר הציוני שלהם. גם אני רואה ב"רביעיית רוזנדורף" את פסגת יצירתו של שחם; יצירת מופת של ממש. כדאי להזכיר גם את ספרו של שחם "צלו של רוזנדורף", שהוא ספר המשך של "רביעיית רוזנדורף".

          * ביד הלשון

שמעון הצדיק / שייח' ג'ראח – מקום חם בחדשות – שכונת שמעון הצדיק ושכונת שייח' ג'ראח.

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כוהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

בצפון ירושלים, לצד דרך הר הזיתים – הכביש העולה משכונת שייך ג'ראח להר הצופים, מצויה מערת קבורה, שעל פי המסורת היא מערת שמעון הצדיק.

ב-1890 הוקמה בסמוך למערה שכונת שמעון הצדיק, בידי ועד העדה הספרדית בירושלים ואגודת "כנסת ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1891, הוקמה בקרבת המערה השכונה היהודית נחלת שמעון, הקרויה כך בשל קרבתה למערה.

סמוך למקום יושבת השכונה הערבית שייח' ג'ראח, שהוקמה במחצית השניה של המאה ה-19. השכונה נקראת כך על שמו של חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אל-ג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי. קברו של השייח' נמצא במקום ועל שמו נקראת השכונה. תוארו של השייח היה ג'ראח, שמשמעותו היא רופא מנתח וזה מקור שמה של השכונה.

במלחמת השחרור, עוד בחודשים שקדמו להקמת המדינה, הותקפה שכונת שמעון הצדיק פעמים רבות בידי פורעים משייח' ג'ראח. הפלמ"ח שחרר את השכונה, אך סולק בידי הבריטים. עם עזיבתם מסרו הבריטים את האזור לירדנים ושכונת שמעון הצדיק נפלה. הירדנים יישבו בשכונת שמעון הצדיק פליטים פלשתינאים.

במלחמת ששת הימים שוחררה מזרח ירושלים ובתוכה שכונות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח וישראל החילה על כל ירושלים את ריבונותה. הנכסים היהודיים שנפלו בידי הירדנים במלחמת השחרור, ובהם הבתים של שכונת שמעון הצדיק, עברו לאחריות האפוטרופוס הכללי. ב-1972 שחרר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי בעליהם המקוריים, ועד העדה הספרדית בירושלים וכנסת ישראל. ב-1982 הבעלים תבעו לממש את בעלותם על 17 בתים בשכונה. הם הגיעו להסכמה עם באי כוח התושבים הערבים באותן דירות שהתושבים מכירים בבעלותם על הדירות ובתמורה יזכו למעמד של "דייר מוגן" וישלמו דמי שכירות לבעלים ויבטיחו אחזקה נאותה של הנכס. התושבים לא מילאו את חלקם בהסכם וב-1993 בעלי הנכס תבעו את הוצאתם מן הבתים. בית המשפט קיבל את התביעה ומאז בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, דחו את כל הערעורים של התושבים. זה מקור הסכסוך הנפיץ שאינו יורד מן הכותרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.12.21

* אם תלך ותחזור – מתוך ספרו של יואל פלגי, מצנחני היישוב באירופה הכבושה במלחמת העולם השניה, "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

מוקדש ללוחמת וללוחם שחיסלו את המחבל ובו ביום מצאו את עצמם בחדר החקירות של מח"ש. מורשת ועדת אור.

* השפלה לאומית – חקירתם במח"ש של הלוחמת והלוחם שחתרו למגע, גילו נחישות, הסתערו על המחבל ונטרלו אותו בתוך שניות, ובכך עצרו מסע רצח והצילו חיי אדם, היא ביזיון. אף שאני משוכנע שכבר בימים הקרובים תיקם ייסגר מחוסר אשמה ולראיה – כלי הנשק שלהם הוחזרו אליהם, אין זה מקרה של "סוף טוב – הכל טוב". לא הכל טוב, כיוון שהלוחמים הראויים לשבח הושפלו ועמם הושפלה משטרת ישראל ועמם הושפל עם ישראל.

שני הלוחמים נחקרו בשל נוהל המחייב חקירת מח"ש בכל מקרה של הרג מירי של שוטרים. מתברר שלא תמיד הנוהל מקוים. אם קיום הנוהל הזה הוא סלקטיבי, הרי שההחלטה לחקור את הלוחמים במקרה הזה – הזויה ושערורייתית שבעתיים. אולם עצם העובדה שיש נוהל כזה מחייבת את ביטולו המידי. בכל אירוע יש לקיים תחקיר משטרתי מבצעי שנועד להפיק לקחים. חקירה פלילית יש לבצע רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבאירוע הזה אין כל חשד כזה.

אנחנו מדינה במלחמה. מיום הקמת המדינה, היא במלחמה. האויב הטרוריסטי מנסה כדבר יום ביומו לרצוח יהודים. תפקידם של כוחות הביטחון, ובהם משטרת ישראל, לסכל את הטרור. נטרול מחבלים בפיגוע הוא הנורמה שעליה יש לחנך כל לוחם. חקירה פלילית ללוחמים המבצעים את משימתם, את חובתם, היא פגיעה בביטחון המדינה. מן הראוי שהממשלה, שירשה את הנוהל השערורייתי הזה, תבטל אותו לאלתר. ואם יש צורך בחקיקה לשם כך, יש לחוקק זאת מיד.

הלוחמת והלוחם אינם ראויים לצל"ש כי הם מילאו את תפקידם, הם עשו את המובן מאליו. אולם יתכן שעליהם לקבל צל"ש כדי להפגין את תודת המדינה אחרי ההשפלה שהם ספגו. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יזמנו את הלוחמים כדי לבטא את הערכת האומה וכדי להתנצל בפניהם על החקירה.

* מתי ראוי לחקור – לפני שנה וחצי נהרג איאד אל-חלאק, צעיר בעל צרכים מיוחדים שנחשד כמחבל, בירי שוטרים שערכו אחריו מרדף בתוך סמטה והגיעו אליו כאשר ניסה להסתתר בחדר אשפה.

זה מסוג המקרים שיש בהם חשד לפלילים ועל מח"ש לחקור אותם. החשד שמדובר במחבל היה אמתי. קראו לאיש לעצור והוא ברח. הוא נורה כאשר לא היווה באמת סכנה. בחקירה הסתבר שהשוטר ירה בחשוד למרות שמפקדו צעק לעברו שעליו לחדול. תיקו של המפקד נסגר. השוטר הואשם בגרימת מוות בקלות דעת. ככל הידוע לי, המשפט עוד לא החל ומכל מקום עוד אין פסק דין. השוטר טוען לחפותו ובית המשפט יכריע. תהיה הכרעת בית המשפט אשר תהיה, ברור שמקרה כזה חייב חקירה של מח"ש.

הפיגוע בשער שכם הוא התגלמות המקרים שבהם אין שום מקום לחקירה. כאן מדובר במחבל חמוש שנורה, נוטרל ונהרג תוך כדי פיגוע. אין כל חשד לפלילים. הפיגוע כולו מצולם וניתן לראות בעליל שהלוחמים פעלו כהלכה. זימון השוטרים, שפעלו היטב וביצעו את משימתם על הצד הטוב ביותר, לחקירת מח"ש, הוא ביזיון.

* זה ילד זה? – אילו המאבטחים שהרגו את המחבל שפצע ישראלי בפיגוע הדריסה היו שוטרים, הם היו נלקחים לחקירת מח"ש כחשודים בהריגת "ילד".

* המגנומטרים יחזרו – מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בניהול ענייני המדינה הייתה הפקרות שערורייתית. אולם אם זה נכון שהם לחצו על נתניהו להשאיר את המגנומטרים בהר הבית – נקודתית הם צדקו. בסופו של דבר המגנומטרים יחזרו להר הבית. כנראה שזה יהיה אחרי פיגוע קטלני על ההר; פיגוע שאי אפשר יהיה לומר שאי אפשר היה למנוע אותו.

* תשלובת הפשיעה הפלילית והלאומנית – אחרי העשור האבוד, ממשלת בנט מתמודדת עם הפשיעה במגזר הערבי. "ממגננה למתקפה" הגדיר זאת ראש הממשלה בביקור בנגב. כמובן שהממשלה תישפט על פי התוצאות, אך עצם הגדרת המטרות ותקצוב המערכה, הם התחלה טובה וחשובה.

במצב החדש, ברחוב שוקן צריך להחליף דיסקט. לא עוד התרסה נגד הממשלה שאינה פועלת נגד הפשיעה ושלא אכפת לה שערבים נרצחים כי זה מקדם את שאיפותיה הדמוגרפיות, אלא מתקפות על הממשלה על כך שהיא יוצאת למלחמה בפשיעה.

במתקפה חריפה בעקבות ביקור ראש הממשלה והשרים הבכירים בנגב, פרסמו נועה לנדאו ונדין אבו לבן פשקוויל, שבו הם הגדירו את הבעיה: הממשלה מתייחסת לפשיעה "כבעיה ביטחונית ולא כבעיה אזרחית". והמאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי, שכל עוד הממשלות לא ניהלו אותו הן הואשמו בגזענות ובאפליית הערבים, הוא הוא הגזענות ואפליית הערבים. "כי ערבים הם תמיד בעיה ביטחונית, וכי עוד לא נולדה הבעיה שממשלות ישראל לא ניסו לפתור קודם בכוח ואז בעוד קצת כוח". ושיא השיאים, התגלמות הגזענות, היא: "הגדילה לעשות איילת שקד שחשפה כרגיל את כל הקלפים הגזעניים בגלוי: 'אחרי שנים של הקפאה, סוף סוף נתחיל גם לבנות יישובים יהודיים חדשים בנגב', אמרה". כי התיישבות היא ציונות וציונות היא גזענות, מ.ש.ל.

הפשיעה במגזר הערבי היא שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. הנשק במגזר משמש לפשיעה פלילית ולאומנית. ראינו מה היה כאן במבצע "שומר החומות" ואנו יכולים רק לשער מה עוד צפוי לנו בסבב הבא או במלחמה הבאה. הטרור החקלאי שמשתולל כאן כבר למעלה מעשור, הוא בפירוש טרור לאומני המשולב עם פשיעה פלילית. אי אפשר להפריד בין המלחמה בפשיעה הפלילית והטרור הלאומני במגזר הערבי. הניסיון המלאכותי של השוקניסטים ליצור הפרדה כזאת, נובע מהצדקת הטרור הלאומני. הם מסיתים נגד ראש הממשלה וטוענים שאין לבנט "איזה עניין באלימות ובפשיעה שפוגעות בערבים עצמם". הנה, כאשר סוף סוף הממשלה נלחמת בפשיעה הערבית, הם ממחזרים את העלילה שלא אכפת לה מהרג ערבים.

כן, התיישבות ציונית בנגב היא חלק משמעותי במאבק בטרור ובפשיעה בנגב. בעשורים של הקפאת ההתיישבות היהודית, חדרו לוואקום הזה מאות אלפי בדואים בהתיישבות בלתי חוקית, בבניית 120,000 בתים בלתי חוקיים. אובדן הריבונות מתבטא בכך שהאזור הפך אקס-טריטוריאלי של ישראל והוא נשלט בידי כנופיות פשע וטרור. הסובלים הראשיים משלטון הכנופיות הם הבדואים עצמם. אי אפשר להתמודד עם הפשיעה הפלילית בלי להחזיר את הריבונות ולשבור את שלטון הכנופיות. מי שיוצאים נגד החזרת הריבונות – שלא יתבכיינו שהממשלה לא עושה דבר נגד רצח הערבים. די לצביעות.

ואגב, אלה שציטטו את דבריה של שקד על חידוש ההתיישבות היהודית, לא ציטטו את דבריה על ההסדרה לבדואים בנגב ועל הכרה בשלושה כפרים. כי הציטוט הזה לא מסתדר עם האג'נדה.

עיקר המתקפה נגד סיור ראש הממשלה והשרים, כהדהוד לדברי הבלע של איימן עודה וח"כי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, התמקדה בכך שנערכה תצפית על רהט ולא ביקור ברהט. אילו ביקרו ברהט, ברור אלו אמצעי ביטחון היו נלווים לביקור. ואז הם היו תוקפים את "כיבוש רהט" בידי כוחות הביטחון הישראליים.

* בחינה מפוכחת של מציאות מורכבת – ד"ר אורי ורטמן, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסם ב"וויינט" מאמר, שהוא תקציר של מאמר מקיף שפרסם בכתב העת "עדכן אסטרטגי", ובו טען, שמטרת העל של רבין בהסכמי אוסלו לא הייתה שלום עם הפלשתינאים, אלא מניעת הסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה ישראל תאבד את הרוב היהודי המוצק של 80% מכלל האוכלוסיה במדינה. מטרתו של רבין, טוען ורטמן, הייתה להיפרד מהפלשתינאים כדי להבטיח את הרוב היהודי המוצק, תוך שמירה על בקעת הירדן, גושי היישובים וירושלים השלמה בידינו ולהבטיח שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה.

ורטמן צודק. לא בכדי, אלה הדברים שאמר רבין עצמו בנאומו הפרוגרמטי בכנסת חודש טרם הירצחו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשתו המדינית. צודק ורטמן בטענתו, שרבין לא נסחף אחרי חזון השלום האוטופי של פרס.

אולם ורטמן גם טועה. טעותו היא בכך שאינו מכיר בשגיאה החמורה של חתימת הסכם עם אש"ף, לא רק כיוון שזהו ארגון טרור רצחני שחותר להשמדת ישראל, אלא כיוון שמהותו היא ייצוג כל הפלשתינאים בעולם וכמובן כל "הפליטים". הן רבין עצמו עמד, עד זמן לא רב לפני חתימת הסכם אוסלו, על האבחנה בין "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". אש"ף שטחים – פירוש הדבר נציגי הפלשתינאים החיים ביש"ע, שאיננו רוצים לשלוט בהם אלא להגיע אתם להסכם.

ערפאת לא "לא עשה מאמץ מהותי להילחם בארגוני הטרור הפלשתינאיים", כהגדרתו של ורטמן, אלא הוא עצמו הוביל את הטרור ואת הפיגועים, בין אם ישירות בידי פת"ח או באמצעות חמאס והג'יהאד האסלאמי כקבלני משנה. הסכם אוסלו היה הונאה של ערפאת, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל על מנת להמשיך במאבק המזוין ובטרור בתנאים משופרים. שגיאה חמורה נוספת של רבין הייתה, שהוא הסכים לכך שאחד הנושאים שיידונו בהסדר הקבע יהיה "בעיית הפליטים". היה עליו להתנות את הדיון בנושא בהצהרה פלשתינאית שהם מוותרים על טענת "זכות" השיבה. במקרה כזה, ניתן היה לדון בהתגייסות העולם לפתרון הבעיה במדינות ערב. הכנסת סעיף הפליטים למו"מ ללא התניה כזו, יצרה לגיטימציה לדרישת השיבה.

עצם ההיפרדות שלנו ממרבית האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היא אכן הישג חשוב, ולא בכדי גם ממשלות שבראשן עמדו מתנגדי אוסלו – נתניהו, שרון ובנט, המשיכו לשמור על קיומה של הרשות הפלשתינאית ולא ניסו להחזיר את הגלגל אחורה. אולם אי אפשר להתעלם מ-1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו. אלמלא מבצע "חומת מגן" שהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוך שטחי הרש"פ, מרחץ הדמים הזה היה נמשך ומתעצם עד היום, גובה את חייהם של אלפים רבים בתוכנו והופך את החיים בישראל לסיוט, כפי שהיה במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה שלה "האינתיפאדה השניה". אילו המבצע נערך גם ברצועת עזה, כפי שתוכנן מלכתחילה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי ירי הרקטות על אזרחי ישראל, ועדין לא מאוחר לעשות זאת.

בחינה מפוכחת של מדיניותו של רבין ושל הסכמי אוסלו, צריכה לברך על התועלת שהם הביאו אך לראות גם את הנזק שלהם. שיפוט היסטורי אפולוגטי, המתעלם מן התוצאות השליליות של המהלכים, הוא שיפוט חלקי ורדוד. השאלה ההיסטורית שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם ניתן היה להשיג את התוצאה החיובית בלי לשלם את המחיר הכבד. ויותר משזו שאלה היסטורית, זו שאלה שעל פי מסקנותיה עלינו לכלכל את צעדינו בעתיד.

* המצע האינטלקטואלי של שיקום הציונות הממלכתית – לפני כ-15 שנים פגשתי בכנס "הקהל" באפעל את ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות ואז ראש מכינת פרת, והוא הציג לי חבר צעיר שעמד לצדו, שותפו במכינת פרת – מיכה גודמן. הוא ביקש ממני לזכור היטב את השם, כי בעוד שנים אחדות הוא יהיה הוגה הדעות החשוב ביותר והמשפיע ביותר בישראל. מאז אני עוקב אחרי מיכה, קראתי ספרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו, הזמנתי אותו להרצאות באירועים בגולן ובגליל ונפגשנו בכנסים של התחדשות יהודית. ואכן, מספר לספר הוא תופס מקום מרכזי יותר ומשפיע יותר בחברה הישראלית. בסופשבוע האחרון הוא התראיין לכתבת שער בת שמונה עמ' על אודותיו במוסף "הארץ", שהגדירה אותו כהוגה המשפיע ביותר על ממשלת ישראל. בכתבה תוארה השפעתו על דמויות מרכזיות במערכת הפוליטית ובראשן בנט, לפיד וגדעון סער וכן על ראשי המערכת הצבאית ואחרים.

מבין ספריו שקראתי, אני רואה ב"הנאום האחרון של משה" את אחד מספרי ההגות היהודית החשובים והמקוריים ביותר שנכתבו בעשרות השנים האחרונות, ספר מופת. מיכה קצת נפגע ממאמר ביקורת שכתבתי על ספרו "מלכוד 67", אך לא בצדק, כי ביקרתי עצים אך שיבחתי את היער. כותרת מאמרי הייתה "לשבור את הקופסאות" ובמאמר הבעתי הזדהות עם דרכו של מיכה, שאינו כובל את עצמו בקופסאות השחוקות והמשמימות של "שמאל" ו"ימין" אלא פורץ דרך של חשיבה עצמאית, שיש בה רעיונות מן המחנות הקיימים, אך היא מבקרת אותם ומציגה אלטרנטיבה, דרך שלישית ריאלית ונכונה יותר.

אין דבר מאוס על אנשי הקצוות יותר מאשר המרכז. נוח להם להילחם בתמונות הראי שלהם במחנה היריב, אך בעלי העמדות המורכבות, לא עמדות דיכוטומיות של "או-או" אלא עמדות של "גם וגם" מבלבלים אותם ומפחידים אותם. במאמר בעקבות הכתבה על מיכה יצא נגדו התועמלן הפנאט גדעון לוי במאמר משתלח. הוא סיים את המאמר באמירה שהוא "מעדיף את הלאומנים המוצהרים — לפחות הם ישרים". הוא אינו מסוגל להבין אנשים שאינם בתבנית שלו. קל לו להבין את איתמר בן גביר. שניהם חולקים אותה צורת חשיבה דיכוטומית, קיצונית, עיוורת לניואנסים ולגוונים. שניהם "ישרים". בעיניהם, המרכז מורכב מאופורטוניסטים חסרי עמוד שדרה, חפים מאידיאולוגיה.

כמי שמגדיר עצמו "מרכז קיצוני" ומאמין ברעיונות מורכבים של "גם וגם", אני שמח על כל הוגה מן הסוג של מיכה גודמן, שגם כאשר איני מסכים עם פתרונות אלו או אחרים שהוא מציע, אני מזדהה עם הכיוון שאליו הוא חותר ועם סיעור המוחות שאותו הוא מחולל. אני מאמין שמול התהליכים הצנטריפוגליים הקורעים את החברה הישראלית, רעיונות מן הסוג שהוגה מיכה גודמן, כמו גם ספריהם האחרונים של שי פירון וארי שביט, הם המצע האינטלקטואלי והאידיאולוגי לגיבוש ושיקום המיינסטרים הציוני הממלכתי בישראל.

הדבר ששימח אותי במיוחד בכתבה ב"הארץ" היה להיווכח עד כמה ראש הממשלה ומנהיגי המדינה הנוכחיים מחשיבים את גודמן, קוראים את כתביו, נפגשים אתו, מאזינים לו. זו בשורה מעודדת.  

* אפס אידיאולוגיה – כאשר הימין הפגין נגד אוסלו או נגד ההתנתקות, הייתה זו מחאת אמת, נגד דבר אמתי שהמפגינים התנגדו לו ויצאו נגדו.

נגד מה הימין מפגין היום? אלו הפגנות סרק נגד שום דבר. ממציאים דחלילים דמיוניים ומפגינים כביכול נגדם.

האמת היא שאלו הפגנות פרסונליות נטו. הפגנות של דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו.

אפס אידיאולוגיה. אפס מסר. עבודת אלילים נטו.

* ממשלת הצלה – מנדלבליט טועה. כלומר, הוא צודק כמעט בכל מילה בדבריו בפורום סגור שפורסמו בחדשות 12. הוא היטיב לתאר את הסכנה הממשית לדמוקרטיה הישראלית אילו חלילה הצליח נתניהו להקים את ממשלת החסינות. הוא תיאר במדויק את הפוטש שנתניהו תכנן – השתלטות עוינת על מערכת המשפט הישראלית כדי לחלצו מאימת הדין ולהעמיד אותו מעל החוק.

אז איפה הוא טועה? הוא טועה כאשר הוא מסביר שניצלנו בזכות חסדי שמים. לא. ניצלנו בזכות קבוצת מנהיגים בעלי אחריות לאומית, שהשכילו להציב גשר מעל תהום אידיאולוגית כדי להקים ממשלת הצלה; ממשלה להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

אל לנו לסמוך על חסדי שמים. עלינו לקדם חוקים אנטי ארדואנוקרטיים, ובראש ובראשונה החוק המונע הטלת הרכבת ממשלה על אדם שהוגש נגדו כתב אישום והחוק להגבלת קדנציות.   

* לסובב את ספינת הנורמות – הדיון הציבורי בעקבות הנסיעה לחו"ל של משפ' בנט, הציף דפוס אפולוגטי בעייתי, של ניסיון לגונן על כל פעולה של בנט באמצעות השוואה לנתניהו, ובמקרה הזה לשרה נתניהו.

מה אנו מצפים מההנהגה שלנו? בעיניי, עלינו, הציבור, להעמיד בפניה רף מוסרי וערכי גבוה, אמות מידה שעליהם להתאמץ כדי לעמוד בהן. לא תמיד הם יצליחו, הם בני אדם, יש להם חולשות ויצרים, אבל אם הציבור יציב בפניהם רף כזה והוא יעמוד לנגד עיניהם, הם יחושו מחויבות לחתור אליו.

תהיה זו טעות להציב בפני ההנהגה סף נמוך, של להיות מוסרי וערכי יותר מנתניהו. סף כזה יוצא מנקודת הנחה, שמה שנדרש מהנהגתנו היום הוא מעט מאוד, נמוך מאוד, להיות קצת יותר טובה מהנהגת נתניהו. אם בנט ישקר, לא נגנה את השקר אלא נזכיר שנתניהו הוא שקרן מוחלט והיום יש לנו ראש ממשלה שמשקר מדי פעם.

בעיניי, מה שנדרש היום מן ההנהגה הוא לסובב את ספינת נורמות השלטון והמנהיגות ב-180 מעלות. אנו רוצים ממשלת שינוי, לא ממשלת שיפור. ולא פחות משזה תלוי בראש הממשלה, זה תלוי בנו, האזרחים, וברף הציפיות שנציב בפניו.

* אלטרנטיבה מפוקפקת – כאשר רוגל אלפר יורד על "תקשורת המיינסטרים הפשיסטית-לאומנית" הוא מתכוון בראש ובראשונה לערוץ 12, אליו הוא משגר את מרבית חציו. זה אותו ערוץ שאותו מכנה הבּוֹאֵשׁ יאיר נתניהו: "ערוץ אנטישמי, אנטי־ציוני, פרו פלשתינאי, שעושה נזק לישראל רק פחות מאיראן".

בעיניי, המיינסטרים אינו מילה גסה. בוודאי אם האלטרנטיבה היא בדמותם של הטיפוסים המפוקפקים שציטטתי.

* למה גנדי לא היה מאובטח – האם יש להיענות לדרישתו של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובני משפחתו? זו סוגיה מקצועית שעליה יש להחליט על סמך הערכות מודיעיניות של השב"כ. אם אכן יש עליהם איום ממשי, יש להמשיך לאבטח אותם. אם אין איום כזה – אין לאבטח אותם. מכל מקום, אין להתייחס לאבטחה כאל סממן שלטוני, אלא אך ורק כסוגיה ביטחונית.

האמירה של נתניהו על כך שיש מי שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי למנוע את חזרתו לשלטון, נראית יותר כניסיון ציני ומרושע להסית נגד יריביו ולהטיל בהם דופי.

במכתבו, נתניהו כתב שרחבעם זאבי נרצח אחרי שהוסרה ממנו האבטחה. לכאורה, כשהוא סיים את תפקידו הוסרה ממנו האבטחה והוא נרצח. אלא שזה ממש לא נכון. גנדי נרצח יום לאחר שהתפטר מתפקידו אולם בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, כלומר כשהוא עוד היה שר והיה זכאי לאבטחה. הסיבה שלא היה מאובטח הייתה סירובו העקרוני לקבל אבטחה. הוא טען שאינו שווה יותר מאף אזרח במדינה וכי אינו מוכן ש"ילד בן 18 ימות במקומו". על פי הסיפורים (איני יודע לקבוע את רמת אמינותם), כאשר עוד היה מאובטח, היה מתחמק בתרגילים שונים מן המאבטחים ובורח מהם.

* עוול – עכשיו, אחרי שהותר לפרסום ש"בנו של השר" החשוד בחטיפת ורצח הנער, הוא בנימין זאבי, בנו של רחבעם זאבי, כדאי שנזכור מיהם השרים לשעבר שעברו בראשנו כשניסינו לפענח את כתב החידה, ומכאן, איזה עוול יש בפרסומים מרומזים מסוג זה. יש לשאוף לפרסום מלא ושקוף מוקדם ככל הניתן, אך כל עוד יש צו איסור פרסום, יש להימנע ממסירת פרטים מזהים מן הסוג הזה.

* נושא באחריות – ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה בתכנית "פגוש את העיתונות", שהיא מתנגדת גם היום לשימוש באיכוני שב"כ לצורך המלחמה בקורונה, כפי שהתנגדה גם בראשית המגפה. אבל מנהיג המפלגה שלך ניצן הורוביץ הצביע בעד, הזכירה לה רינה מצליח, ורוזין גיבתה את עמדתו בכך שהוא שר הבריאות ונושא באחריות על בריאות הציבור.

מה משמעות דבריה? שהיא מכירה בכך, שמן הראוי שמי שנושא באחריות לבריאות הציבור יתמוך באיכוני שב"כ. מכאן, שהתמיכה באיכון שב"כ היא העֶמדה האחראית מבחינת בריאות הציבור. אם כן, היא עצמה מודעת לכך, שעמדתה חסרת אחריות ופוגעת בבריאות הציבור.

ההתנגדות לאיכוני שב"כ שנועדו להגן עלינו ועל בריאותנו, בטענה שאמצעי השב"כ מיועדים למעקב אחרי אויבים ולסיכול טרור וריגול, היא דמגוגיה לשמה. כמוה כהתנגדות לניתוחים כי המנתח משתמש בסכין וגם מחבלים משתמשים בסכין. אבל הרי הרופא משתמש בסכין  למען בריאותנו. הוא הדין באיכונים.

* והיו לאחדים בידך – באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השניה חלק מגרמניה). עיר זו הייתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". המילים הללו הן חלק מפסוק יז בפרק לז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

          * ביד הלשון

שלפים – שלפים הוא תופעה מיוחדת בהתיישבות בארץ – זו שכונה קהילתית משותפת לשני יישובים נפרדים. שלפים הוא הרחבה של הקיבוץ הדתי שלוחות ושל הקיבוץ החילוני של רשפים, קיבוץ של השומר הצעיר. שני הקיבוצים והשכונה שייכים למועצה האזורית עמק המעיינות. השכונה עצמה משולבת – יש בה חילונים ודתיים.

שם השכונה הוא הלחם של שמות שני הקיבוצים, שלוחות ורשפים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.10.21

* הקורונה בראי הפוזיציה – מלחמות הבוץ בין נתניהו ובנט שמתהדהדות במלחמות בוץ בין רל"ב (רק לא ביבי) ורל"ב (רק לא בנט) בנושא הקורונה, מבטאות את הנתק בין פוזיציה פוליטית לבין החיים עצמם. כל צד מתהדר במדיניותו המוצלחת והמוכחת במאבק בקורונה ומכה בצד השני שכשל.

נפתח ונאמר שאין שום סוגיה אידיאולוגית במאבק בקורונה. במאבק הזה יש רק אידיאולוגיה אחת – להתגבר על המגפה תוך מזעור הפגיעה בחברה ובכלכלה. לאף שלטון אין אינטרס אחר. ואם יש הבדלים בהחלטות אלו או אחרות, הם אינם נובעים מהשקפה פוליטית, ולכן ההתייצבות האוטומטית של הציבור בעד כל החלטה של צד מסוים ונגד כל החלטה של הצד האחר (אגב, במקרה הזה שני המנהיגים נמצאים באותו צד של המפה האידיאולוגית, אך כל שאני כותב כאן היה תקף גם אילו היה מדובר בשני צדדי מתרס אידיאולוגי, כמו למשל בין שרי הבריאות אדלשטיין והורוביץ) אינה רציונלית, אלא תלוית פוזיציה. כי לאמתו של דבר, אין שום סיבה שאיש שמאל לא יתמוך במדיניות של נתניהו בנושא הקורונה, ואין שום סיבה שאיש ימין לא יתמוך בדרכו של שר הבריאות ניצן הורוביץ.

האמת היא שאין מקום להשוואה בין המדיניות של נתניהו למדיניות של בנט, כיוון שכל אחד מהם נדרש לתת מענה למציאות אחרת. נתניהו נדרש להתמודד עם הקורונה כשלא היו חיסונים ואילו בנט נדרש להתמודד עם הקורונה כשכבר היו חיסונים. ולכן, כאשר בנט מתהדר בהצלחתו להביא את הקורונה לדעיכה בלי סגר ומגבלות הוא צודק, אבל כאשר הוא סונט בנתניהו על כך שהוא הטיל סגרים, ומתרברב ש"אני לא בחרתי בפתרון הקל. הכי קל זה להטיל סגר", וטוען שמדיניות נתניהו הייתה מדיניות של סגרים, הוא טועה ומטעה.

האם הוא, אילו היה ראש הממשלה בגלים הראשונים של הקורונה, לא היה מטיל סגרים? ודאי שהוא היה מטיל. כפי שכל המנהיגים בכל העולם הטילו סגרים, ומי שלא עשו זאת בזמן, עשו זאת באיחור במחיר כבד ביותר בחיי אדם. בנט, כמנהיג אחראי, היה מטיל סגרים והגבלות, כי באין חיסון ואין תרופה לא היה מנוס מכך. עובדה היא, שכאשר הגל הרביעי היה בשיאו, בנט הזהיר שאם לא נתחסן בחיסון הבוסטר, לא יהיה מנוס מסגר. והוא אמר שאם לא נתחסן באלול לא נוכל לשמוע קול שופר בתשרי. כלומר, גם הוא לא הוציא את הסגר מארסנל המענים לקורונה. ואם כך כאשר כבר היה חיסון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך היה נוהג בגלים הראשונים.

וכאשר נתניהו תוקף את בנט על כך שהמדיניות שלו היא מדיניות של "הכלת" הקורונה, גם הוא טועה ומטעה. וכי אילו הוא היה ראש הממשלה בגל הרביעי, הוא היה מטיל סגרים? הוא היה מטיל את ההגבלות שהטיל בגלים הראשונים? ואם היה מטיל אותם, הציבור היה נשמע לו? הרי כבר בסגר השלישי הציבור לא כל כך נשמע להנחיות, הסגר לא באמת נאכף ורק החיסונים עצרו את הגל הזה. אילו נתניהו היה ראש הממשלה בגל הרביעי, גם הוא היה "מכיל" את הקורונה, כפי שנהג בנט וכפי שנוהגים מרבית מנהיגי העולם.

בסך הכל אני חושב ששני המנהיגים ושתי הממשלות היטיבו להתמודד עם אתגר הקורונה, הגם ששניהם גם שגו בחלק מהחלטותיהם. ספירת המתים ככלי לנגח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות הייתה מגונה בקדנציה של נתניהו והיא מגונה באותה מידה בקדנציה של בנט. עם זאת, נקודה שלילית מאוד בהתמודדותו של נתניהו הייתה הכניעה שלו לעסקנים החרדים (בנושא הרמזור ובנושא הקנסות והאכיפה), שנבעה משיקולים פוליטיים זרים, ובסופו של דבר פגעה קשות בעיקר בציבור החרדי עצמו.

בשורה התחתונה, הן נתניהו והן בנט נקטו אותה אסטרטגיה – הבנה שהפתרון לקורונה הוא חיסון המוני, ושניהם התמקדו בעיקר בחיסונים. ההישג הגדול של נתניהו היה הראשוניות שלו בעולם להבין זאת והפעולה המהירה והאפקטיבית שלו להשיג בזמן, ראשון בעולם, חיסונים בכמות של חיסון האוכלוסיה כולה. הוא היטיב לנצח על מבצע החיסונים המוצלח, ועל הפריסה הרחבה והיעילה של קופות החולים ושל מערך הבריאות הציבורי הישראלי (שהוא עצמו תולדה של תפיסת עולם חברתית-כלכלית הפוכה להשקפתו). ההישג הגדול של בנט, הוא החלטתו המנהיגותית הנועזת על חיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA ולארגון הבריאות העולמית, תוך הסתמכות על המומחים הישראלים. בהחלטה זו הוא הקדים בחודשים רבים את שאר מדינות העולם, ובזכותה הגל הרביעי בדעיכה.

גם הכישלון הגדול במאבק בקורונה משותף הן לממשלת נתניהו והן לממשלת בנט – חוסר היכולת לשכנע את הציבור כולו להתחסן, והעובדה שמספר רב כל כך של ישראלים טרם התחסנו, ובשל כך הקורונה עדין כאן והגל החמישי בוא יבוא, קרוב לוודאי. זהו כשל מנהיגותי של שניהם.

ונקודה נוספת למחשבה (תזה שאיני יכול להוכיח אותה, אך אני משוכנע באמתותהּ) – מזל שנתניהו לא היה ראש האופוזיציה בגל הראשון. הוא היה מנצל את הסגרים להסתה נגד "הממשלה הבולשביקית", שמנצלת את הקורונה כדי להעמיק את שלטונה תוך רמיסת הדמוקרטיה בלה בלה בלה… סגרים איראניים בלה בלה בלה. אגב, אלה דברים שבשוליים נאמרו גם על נתניהו, והיו נפסדים ומכוערים.

* כשל חינוכי – הקושי הרב בחיסון האוכלוסיה נגד קורונה, שיכול היה להביא למיגורה הסופי, הוא כישלון מנהיגותי הן של ממשלת נתניהו והן של ממשלת בנט. אולם זהו גם כשל חינוכי עמוק של מערכת החינוך הישראלית.

אם ב-2021 כל כך הרבה ישראלים מעדיפים להאמין לפייק ניוז ולתאוריות קונספירציה מטורללות של עוכרי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים ומכשפות ולהתעלם מן העובדות המדעיות המוכחות ועם האמירות החד-משמעיות של 99.99% של עולם המדע והרפואה, אות הוא כי משהו יסודי דפוק במערכת החינוך הישראלית.

יש לחשב מסלול חינוכי מחדש, ולמצוא את הדרך לחנך לחשיבה רציונלית.

* כמוצאי שלל רב – האם כל אלה שקפצו כמוצאי שלל רב על החלטת מומחי ה-FDA לא לחסן בשלב זה במנת דחף את בני פחות מ-65, ימהרו לחסן את הילדים בגיל 5-12, כפי שממליץ FDA?

* חיסון המוני בבתי הספר – איך ישראל נערכת לחיסון המוני של הילדים בגיל 5-12, בעקבות החלטת ה-FDA? הדרך האפקטיבית ביותר, כפי שהוכחה לאורך עשרות שנים, היא חיסון המוני בבתי הספר. כך חוּסָנּוּ אני ובני דורי, וגם הדור שקדם לנו והדור שאחרינו. וזה בדיוק מה שנחוץ לעשות היום, במתכונת חירום ובמבצע מהיר. על מערכות הבריאות והחינוך להתגייס לכך בכל עוצמתן.

* חיסון ילדים – ביום שתינוק נולד הוא מקבל חיסון נגד דלקת כבד נגיפית B. בגיל חודש הוא מקבל את המנה השניה. בגיל 6 חודשים הוא מקבל את המנה השלישית. כמעט את כל החיסונים שלנו אנו מקבלים עד גיל 13.

אז מה מפחידים אותנו מחיסון ילדים? תרגיעו.

* קמפיין אפקטיבי – משתתפי קמפיין החיסונים של משרד הבריאות איבדו את היקרים להם שחלו בקורונה, או נדבקו בעצמם. כעת הם סופגים איומים, נאצות וגידופים מצד פעילי כת מתנגדי החיסונים. כמובן ש"נאצים" תופסים מקום של כבוד במסכת הגידופים.

העובדה שהקמפיין הזה כל כך מלחיץ את הכת היא ההוכחה שהקמפיין אפקטיבי.

* לא תעמוד על דם רעך – ישיבות של הציונות הדתית החליטו להפסיק לתרום דם במחאה על כך שבטפסים של מד"א שונה הכיתוב משם האב ושם האם להורה 1 והורה 2.

את מי הם מענישים? את החולה או הפצוע שזקוקים למנת הדם שלהם כדי שחייהם יינצלו?

אמנם לא למדתי בישיבה, אבל ביהדות שאני מכיר, כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קִיֵים עולם מלא. וביהדות שאני מכיר פיקוח נפש דוחה שבת.

וכאן, איש אינו נדרש לחלל שבת למען פיקוח נפש וגם לא לעבור על אף עבירה, אלא בסך הכל לחתום על מסמך ביורוקרטי שהם אינם אוהבים את נוסחו. אז שיתרמו, ועל הטופס ימחקו את הורה 1 והורה 2 ויכתבו שם האב ושם האם. העיקר שיתרמו דם ויקיימו עולם מלא.

ולגופו של מסמך – יש לכתוב: "שמות ההורים" ושלום על ישראל.

* מי מכחיש את הטבח? – בוויכוח הסוער בנוגע לטבח בכפר קאסם, שמעתי אמירות רבות כמו "מכחישי הטבח", "מתכחשים לטבח", "רומסים את ההיסטוריה", "דורכים על הנראטיב שלנו" וכו' וכו'.

באמת? מעולם לא נתקלתי באיש ציבור ישראלי אחד שמכחיש את הטבח. הרי מדינת ישראל הכירה בטבח ופיצתה את משפחות הנרצחים. מיד לאחר הטבח הגיע למקום שר המשטרה בכור שלום שטרית (הטבח נעשה בידי שוטרי מג"ב), הביע זעזוע מהמאורע והתנצל בשם הממשלה. כבר בזמן אמת, ב-1956, התכנסה הכנסת לישיבת אבל מיוחדת, ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת יוסף שפרינצק נשאו דברים נחרצים וחד-משמעיים בגנות הטבח והכנסת כיבדה את זכר הנספים בדקה דומיה. בית המשפט הישראלי קבע שהיה זה טבח, ואף הגדיר את הפקודה לירות באזרחים האומללים הללו "פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור"; צירוף מילים שנכנס למילון הישראלי ואין כמעט ישראלי שאינו מכיר אותו ואינו יודע פקודה בלתי חוקית בעליל מהי. אין מפקד אחד בצה"ל שלא למד על הטבח בכפר קאסם כמקרה המובהק של פקודה בלתי חוקית בעליל. נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, השתתף בטקס הזיכרון והתייחד בשם המדינה עם קורבנות הטבח. והשנה חזר על כך הנשיא הרצוג.

יתכן שנכון ליזום אקט פורמלי של אמירה ממשלתית או אמירה של הכנסת בגנות הטבח. אבל ברור שהמטרה של יוזמת הרשימה המשותפת אינה אלא להתריס נגד מדינת ישראל ובין השאר להאשים אותה בהאשמת כזב על הכחשת הטבח.

(אחרי שכתבתי את הדברים נתקלתי בהכחשה של הסמוטריץ'. איש נקלה, על הרצף הכהניסטי).

* פיקוח נפש ממש – בניוזלטר של השר יועז הנדל לפעילי דרך ארץ, הוא סיכם, בין השאר, את ביקורו בארה"ב. לצד תיאור הפגישות המדיניות שלו והפגישות בענייני משרדו, כתב יועז: " בסוף הכי חשוב הוא החלק היהודי. פגשתי את ראשיAIPAC –  שדולה פרו-ישראלית הפועלת בבית הנבחרים האמריקני שפועלת לטובת האינטרסים של מדינת ישראל,  את ראשי ועידת הנשיאים COP שהוא ארגון המטפל בסוגיות קריטיות לקהילה היהודית ועם ארגון ה-IAC ארגון השואף להדק את הקשר בין הקהילה הישראלית בארה"ב למדינת ישראל.

כמי שגדל ביישוב של הציונות הדתית ולא ראה מימיו יהודים רפורמים או קונסרבטיבים עד גיל 21 (בבה"ד 1), המפגש עם הקהילה היהודית המגוונת בארה"ב הייתה חשובה לי מאוד. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ולעבוד קשה כדי לשנות כיוון. הצלחנו להקים ממשלה חדשה וזו הזדמנות חדשה לפעול יחד.

התפללתי תפילה אחת במהלך השבת בבית כנסת אורתודוכסי, ותפילה נוספת בבית כנסת קונסרבטיבי במנהטן, לא במקרה. כאורתודוקס שומר שבת, המפגש הזה בעיני הוא פיקוח נפש ממש. במשך שנים 'הדוד סם' מאמריקה דאג לנו עכשיו אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לדאוג לו. כהיסטוריון, אני חושש שאנחנו על הקצה. היו בעם ישראל פיצולים שהכריעו את ההיסטוריה. ממלכת ישראל ויהודה. בבל וירושלים. אסור שזה יחזור, אחדות עם ישראל חשובה וקריטית לעתיד העם. מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי כולו על כל גווניו וזרמיו".

דבריו אלה של יועז היו בעבורי כמים צוננים וצלולים, אחרי המים העכורים שלגמתי מוקדם יותר – פשקוויל שכולו שנאה ובורות של עירית לינור, ב"ישראל היום", נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* תחתית החבית – "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית במלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

כעת הם יוצאים במאבק למען ארגוני הטרור שישראל הסירה מעל פניהן את מסיכת "ארגוני חברה אזרחית", תוך שיתוף פעולה של מנכ"ל הארגון עם חברת הקונגרס האנטי ישראלית הקיצונית אילהאן עומר, במאבק נגד ישראל.

כנופיה בזויה ובוגדנית של ישראלים שמפעל חייהם הוא מלחמה נגד מדינת ישראל.

המיץ של הזבל של החברה הישראלית.

* רבין אתם לא – "רבין אתה לא" כתבה מפלגת העבודה לגנץ, בעקבות החלטות ביטחוניות מוצדקות שלו, שהן לבטח ברוחו של רבין.

ומפלגת העבודה? האם יש עוד שרידים של DNA רביני ברקמותיה? בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת לפני הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית; הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכה אמר:

"…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם מישהו יכול לדמיין את מרב מיכאלי אומרת דברים דומים? האם יש קשר ולו מקרי בין מרב מיכאלי לרבין? בהודעת כחול לבן הוזכר שמרב מיכאלי דיברה בזכות סרבנות גיוס (אם כי זה היה טרם כניסתה לפוליטיקה). רבין, לעומת זאת, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', כיוון שהטיף לסרבנות. זו אותה מפלגה? אני לא יודע מהי מפלגת העבודה של היום. רבין – היא לא.

* נפגעה עד עומק נשמתה – מרב מיכאלי נפגעה עד עומק נשמתה מהודעת כחול לבן שכוונה נגדה במילים: "מי שקורא לסרבנות שלא יטיף על אחריות ביטחונית ומדינית". מה זה?! היה עליהם לכתוב: "מי שקוראת" ו"שלא תטיף", או למצער: "מי שקורא או קוראת" ו"שלא יטיף או תטיף".

* בדרכו של גנץ – מנהיג סעודיה הכריז על ארגון "צדקה" של חיזבאללה בלבנון כארגון טרור. ככל הידוע לי, הוא לא עדכן לפני ההחלטה את מרב מיכאלי וניצן הורוביץ.

* ההישג ההיסטורי של מרצ – בעמוד הראשון של "הארץ" מופיעה מודעה של מרצ, תחת הכותרת "הישג היסטורי", ובה מרצ "גאה להוביל את המאבק במשבר האקלים, בהובלת השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג וחברי מרצ בכנסת ובממשלה" והיא מונה את ההישגים, שהם בהחלט מרשימים מאוד.

אני מאמין שההחלטות הללו היו מתקבלות גם אלמלא מרצ הייתה בממשלה או אם אדם אחר היה השר להגנת הסביבה. אולם כיוון שזנדברג היא השרה, היא הובילה את המהלכים ומרצ בהחלט הייתה שותפה לדחיפתם, יש להם בהחלט סיבה טובה להתנאות בהישג ולדרוש עליו קרדיט.

השאלה היא, מה פתאום מרצ, שאינה עתירה בנכסים והון, יוצאת בקמפיין בחירות כשאין בחירות באופק (בשבוע שעברה היא פרסמה באותו המקום מודעה שבו התהדרה בהסכם המתמחים).

התשובה לכך היא התסכול והתסיסה בקרב הבייס של מרצ, על כך שבנושאי הליבה – חוץ וביטחון, התיישבות וזהותה של המדינה, מרצ יושבת בממשלה שמובילה מדיניות הפוכה לדרכה. אומרת הנהגת מרצ: נכון, אנחנו יושבים בממשלה שבונה ביהודה ושומרון, שמכפילה את ההתיישבות היהודית בגולן ובבקעת הירדן, שיוצאת לתנופת התיישבות יהודית בנגב, ששולחת את חיילי צה"ל מדי לילה לעצור מחבלים ביהודה ושומרון, שמגיבה בכוח ובתקיפות על כל בלון תבערה שמשוגר ברצועת עזה, שאינה מקדמת מדינה פלשתינאית, שלוחמת נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ש… כך וכך על פי מקורות זרים, שמגדירה ארגונים "אזרחיים" כביכול של החזית העממית כארגוני טרור, שנערכת לתקיפת הגרעין האיראני ואולי אף תעשה זאת, שמחוקקת את חוק האזרחות ושבתקופת כהונתה לא תזוז ממקומה אות בחוק הלאום. כל זה נכון. אבל יש תחומים אחרים, חשובים מאוד, חשובים לא פחות, שבהם יש לנו הישגים גדולים; בבריאות, בהגנת הסביבה, בשיתוף הפעולה האזורי. ויש לנו השפעה בנושאים מסוימים בתקציב ובחוק ההסדרים. ובסאבטקסט הם גם אומרים: אנחנו הרי מיעוט זעיר בעמדותינו המדיניות וזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אז האם לנצח נשב כאופוזיציה עקרה, או נבחר להשפיע על תחומים אחרים שחשובים לנו באמצעות השותפות בממשלה? ואם הם ישרים עם עצמם, הרי שהסאבטקסט של הסאבטקסט, הוא שאנחנו הרי יודעים שאין שום פרטנר פלשתינאי לחזון שלנו, אז למה שנכלה את עצמנו כתנועת מחאה כאשר ביכולתנו להשפיע בתחומים מרכזיים וחשובים?

* חוק מגה-שחיתות – בדיון תיאורטי בתנאי מעבדה יש הרבה טיעונים משכנעים נגד החוק האוסר להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בעבירה שהעונש עליה הוא מעל 3 שנים ויש עמה קלון. אולם איננו חיים בבועה, אלא למודי ניסיון מר. ראינו מה קרה כאן בחמש השנים האחרונות (כלומר לא מהגשת כתב האישום נגד נתניהו אלא מתחילת החקירות). ראינו ראש ממשלה שגרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות מיותרים וכמעט הצליח לגרור אותנו לסיבוב חמישי, ופירק ממשלת אחדות לאומית וגנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה והכשיר את רע"ם ואת הכהניסטים ומינה סוס טרויאני לשר המשפטים, והכל אך ורק כדי להגיע לממשלת חסינות ולקואליציה שתחלץ אותו מאימת הדין; קואליציה שתאפשר לו למנות בובות לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה כדי שיפעלו למענו, קואליציה שתשנה את חוקי החסינות ותחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. וחמור יותר, ראינו ראש ממשלה שעומד בראש תעשיית הסתה נגד המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ומערכת המשפט, ראש ממשלה שרודף עד חורמה את מפכ"ל המשטרה (שמינה) ואת היועמ"ש (שמינה) ומפיץ תאוריות קונספירציה הזויות לפיהן מערכת המשפט הישראלית היא כנופיית פשע שתופרת לו תיקים כדי להפיל את "הימין" וכו' וכו' וכו'. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. אחרי שחווינו את התנהלותו של נתניהו כחשוד ויותר מכך – כנאשם, ברור מדוע נחוץ חוק כזה.

עקיבא נוביק, המתנגד בחריפות לחוק, אינו חולק על העובדות ועל חומרת ההתנהלות של מדינת ישראל בשנים האחרונות. גם הוא ראה מה קרה כאן כאשר נאשם היה ראש הממשלה, והוא אינו מתכחש לכך ואינו מנסה לטייח או ליפות את המציאות. אך מתוך התובנה הזאת, הצעתו, במאמר ל"הארץ", הפוכה. הוא מציע לאמץ את "החוק הצרפתי" שימנע את חקירת ראש הממשלה. כלומר, אילו היה חוק כזה, ונתניהו לא היה נחקר, כל זה לא היה קורה.

אלא שהחוק הזה הוא חוק מגה-שחיתות, הפוגע באחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה ושל מדינת חוק – השוויון בפני החוק. זהו חוק המעמיד את המנהיג מעל החוק והופך את השחיתות השלטונית ללגיטימית.

לזכותו של נוביק ייאמר, שבניגוד לניסיונותיו של נתניהו לחוקק את החוק הזה באופן שבו ראשות הממשלה תהיה קרנות המזבח שלו עד אחרית ימיו, הוא מציע להגביל במקביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות.

* ממשלת אין ברירה – אף שכתבתי על כך לא פעם, שוב ושוב שואלים אותי, לרוב בקנטור, איך זה שהתנגדתי כל כך לממשלה עם המשותפת ואף כיניתי אותה "ממשלת פיגולים" ואילו היום אני תומך בממשלה עם רע"ם? איך הפכתי את עורי? מה קרה? אם מדובר בבנט ובסער זה פתאום לגיטימי?

אתחיל עם השאלה האחרונה. כאשר יצאתי נגד ממשלה עם המשותפת, פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי קשור אליה הרבה יותר מאשר לתקווה חדשה, ובוודאי יותר מאשר לימינה, שאף לרגע לא עלה על דעתי להצביע לה. הייתי ממייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. הייתי מקורב לבוגי יעלון, וגם אחרי שפרשתי מתל"ם ועד היום אני מעריך אותו מאוד, וחושב שהוא מנהיג בדרגה אחת מעל כל גלריית המנהיגים במדינה. פרשתי עוד לפני שעשו כן יועז הנדל וצביקה האוזר. כך שהבדל העמדות שלי בשני המקרים אינו נובע בשום אופן מפוזיציה או מאיזו נאמנות מפלגתית או פרסונלית.

אוסיף ואציין, שמעולם לא תמכתי בהקמת ממשלת השינוי עם רע"ם. להיפך, עד רגע הקמת הקואליציה, כתבתי נגד השותפות עם רע"ם, וקראתי למצות כל דרך אלטרנטיבית ואף הצעתי רעיונות יצירתיים שונים (אך בדיעבד, לא הייתה להם כל היתכנות). כאשר קמה הקואליציה הזאת, כתבתי שאני שמח שאיני ח"כ או חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בעד או נגד הממשלה החדשה, כי אני קרוע בתוכי. מצד אחד, אני מאושר על קץ שלטונו של נתניהו ועל ההזדמנות לתיקון וריפוי החברה הישראלית אחרי שלטונו. מצד שני, אני מתנגד להרכב הממשלה הנוכחית, בעיקר כיוון שהיא כוללת את רע"ם, מפלגה אנטי ציונית, שאינה מקבלת את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן, הגדרתי את עצמי כמי שנמצא במרחב הספק.

אולם משהממשלה קמה, גישתי כלפיה זהה לגישתי לכל ממשלה בעבר ובעתיד – מעשייך יקרבוך, מעשייך ירחיקוך. כלומר, אני בוחן את הממשלה על פי פועלה, מדיניותה ומעשיה. ואחרי ארבעה חודשים אני בהחלט יכול לומר שאני שבע רצון, בדרך כלל. אך גם מבלי להתייחס למבחן התוצאה של הממשלה – החל ברגע שבנט עלה לשאת את נאום הבכורה שלו והח"כים של מפלגות ביבי החלו להתפרע כחוליגנים בכנסת יצאתי נגד ההסתה שלוחת הרסן והפרועה נגד בנט וממשלתו, מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, ונגד המהלך האנטי-דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולכנסת שמינתה אותה.

בדיעבד, אני תומך בהקמת הממשלה בהרכבה הנוכחי, מהסיבה שלא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת, והייתה זו בעצם ממשלת אין ברירה.

לאחר ההקדמות הללו, אסביר מה ההבדלים בין הממשלה עם הרשימה המשותפת, שנגד הקמתה יצאתי בתוקף, לבין הממשלה הנוכחית עם רע"ם.

ההבדל הראשון והחשוב ביותר, הוא שאז הייתה אלטרנטיבה שתמכתי בה בכל לבי – ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בראשות נתניהו. כבר לאחר הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלה כזו, והייתי בעמדת מיעוט בתל"ם. לאחר הסיבוב השלישי פעלתי לכך ואף הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית", שפעלה נמרצות למען הקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד ביותר, בעיקר על גנץ, ללכת לממשלת אחדות. שמחתי מאוד כאשר הממשלה קמה. אולם ראינו מה קרה. ממשלת האחדות הייתה הונאה של נתניהו, שמראש לא התכוון לקיים את ההסכם עליו חתם. נתניהו הפר את ההסכם, גנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה כדי לשבור את האחדות. בכך הוא הסיר מהפרק כל אפשרות לממשלת אחדות כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד.

ההבדל השני, הוא שלא זו בלבד שהאלטרנטיבה של ממשלת אחדות כבר לא הייתה קיימת – האלטרנטיבה היחידה לממשלה בהרכבה הנוכחי, הייתה ממשלת נתניהו עם רע"ם. בסופו של דבר הממשלה הזאת לא קמה, כיוון שסמוטריץ' הבריז לנתניהו והכשיל את הקמתה. לא כל כך הגיוני להתנגד לממשלת שינוי עם רע"ם, אם האלטרנטיבה היא ממשלת נתניהו עם רע"ם.

ההבדל השלישי, הוא הרכב הממשלה בכללותה. אז היה מדובר בממשלה שתלויה ב-15 מנדטים של המשותפת, הליבה שלה היא מכחול לבן ושמאלה בואכה מרצ, כאשר המפלגה היחידה בתוכה שמבטאת את השקפותיי היא תל"ם הקטנה, שחששתי שתהיה מבודדת מבחינה רעיונית בקואליציה. חששתי שתהיה זו ממשלה יונית מאוד שלא אוכל לתמוך בה. יתר על כן, היה לי ברור שלא יהיה לה קיום, בשל תוצאות התלות שלה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, שבעטיה הממשלה תיפול בתוך שבועות ספורים, והעם יגרש במקלות את כל מי שהיה חלק ממנה ויחזיר את נתניהו לשלטון ברוב גדול. הממשלה הנוכחית שונה, הרבה יותר מאוזנת. חלק משמעותי מאוד בהרכבה הוא ימינה ממני. במחצית הראשונה של כהונתה היא בראשות בנט. זו ממשלה פריטטית, כלומר עם זכות וטו של ימינה ותקווה חדשה, שזו מציאות שונה לחלוטין מזו של ממשלת גנץ עם המשותפת, שנגדה יצאתי. לא זו בלבד שהיא פריטטית – המחצית מטעם ה"מרכז-שמאל" כוללת את ישראל ביתנו, שהיא מפלגת ימין לכל דבר.

ההבדל הרביעי, הוא בין הרשימה המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת, חלקה עמה אידיאולוגיה משותפת. לא בכדי היא הצביעה, כמו כל סיעת המשותפת, נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות – היא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם ישראל. וגם אחרי שהיא פרשה מהרשימה המשותפת, אני משוכנע שאידיאולוגית היא נשארה באותו מקום שהייתה. אולם היא פילגה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות עם מסר אחר לגמרי. היא לא התכחשה ללאומניותה, אך אמרה לבוחריה שהיא שמה בצד את כל סדר היום הלאומי, ותצטרף לכל ממשלה – ממשלת ימין או ממשלת שמאל, כדי לקדם את האג'נדה האזרחית של ערביי ישראל. והאג'נדה האזרחית הזאת צודקת בחלקה הגדול. ממשלה עם המשותפת הייתה מתפרקת ברגע שישראל הייתה מגיבה על בלון התבערה הראשון מרצועת עזה. ממשלה עם המשותפת לא הייתה מאפשרת את המשך התקיפות המיוחסות לצה"ל בסוריה ובמקומות אחרים במזה"ת. רע"ם משלימה עם כל אלה, כי זה המנדט שביקשה וקיבלה מן הציבור שלה. וכפי שאנו רואים, כאשר ישראל מחליטה על בניית אלפי יח"ד ביהודה ושומרון ועל הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית – ארגוני טרור, מי שיוצאים נגד ההחלטות הן מרצ ומפלגת העבודה ואילו רע"ם משלימה עמן. כך שמדובר במציאות אחרת לגמרי.

הסיבה העיקרית לשינוי עמדתי, היא שאלמלא הייתה קמה הממשלה הזאת, היינו הולכים לסיבוב חמישי. עוד סיבוב בחירות, אחרי שנתיים של חוסר יציבות פוליטי קיצוני, עלול היה להיות מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ואילו הלכנו לסיבוב חמישי, סביר להניח שתוצאותיו היו כמו בארבעת הסיבובים הראשונים – תיקו. והיינו עומדים אז בפני אותה ברירה – ממשלת שינוי במתכונתה הנוכחית או סיבוב שישי. ולכן זו ממשלת אין ברירה.

* ליקוי מאורות – עמיר פרץ היה שר הביטחון, תפקיד שבו ניהל את צה"ל ואת מערכת הביטחון כולל התעשיות הביטחוניות. הוא כיהן בתפקידים מיניסטריאליים שונים ובהם השר להגנת הסביבה ושר הכלכלה. הוא החל את דרכו כראש העיר שדרות ובמהלך דרכו היה יו"ר ההסתדרות. לטעון שאין לו ניסיון ניהולי כדי להיות יו"ר מועצת המנהלים של התעשיה האווירית, זו טענה מגוחכת. אבל בשל טענה זו ועדת גילאור פסלה את מועמדותו לתפקיד. וטענה נוספת היא הזיקה הפוליטית של עמיר פרץ לשר גנץ. איזו זיקה פוליטית? הם אפילו לא באותה מפלגה. ועמיר פרץ אינו שייך לגוף בוחר שיכול להשפיע על גנץ או על מי ממקורביו. התחרפנתם?

זו החלטה אומללה, של גוף תאב כוח שהשתן עלה לו לראש. זו החלטה מזיקה מעבר לסוגיית פרץ, כי ביורוקרטיית היתר, מישפוט היתר, רגולציית היתר – לא זו בלבד שפוגעים בהתנהלות התקינה של המדינה, בשם התקינות, אלא הם גם מעניקים תחמושת למי שרוצים בהרס מערכות החוק והמנהל התקין, שיכולים בצדק להצביע על התנהלות כזו כמאוששת את טענתם על אודות "שלטון הפקידים".

ההחלטה הזו היא ליקוי מאורות ואני מקווה שתמצא הדרך לבטלה.

אגב, אין בדבריי אלה הבעת דעה בשאלה האם הבחירה של גנץ בפרץ היא הבחירה האידיאלית. התייחסתי רק לפסילה.

* פונדמנטליסט – ציוץ פונדמנליסטי הזוי של ח"כ קרעי: "לא סתם הצבועים מהשמאל מאמינים שהם באו מהקוף… אם היו צאצאים של אדם הראשון, הייתה להם טיפת בושה טבעית כתוצאה מאכילת עץ הדעת… לא דעת ולא תבונה. לא יושרה ולא טיפת בושה. נוכלות שהפכה למקצוע. בושה וחרפה!"

טוב, נעזוב את העובדה שמי שסוגד לנוכל המוחלט מדבר על נוכלים, על יושרה, על בושה… כבר התרגלנו לתופעה. אבל הקשקוש נגד תורת האבולוציה…

האם האמונה היהודית היא בהכרח פונדמנטליסטית? הרב קוק, למשל, יצא נגד גורמים דתיים שחיקו את הפונדמנטליסטים הנוצרים שיצאו נגד דרווין ותורת האבולוציה. "תורת האבולוציה ההולכת וכובשת עתה את העולם מתאימה לסודות הקבלה יותר מכל תורה פילוסופית אחרת".

להלן מאמר בנדון, שפרסם הרב רפי פוירשטיין לפני 11 שנים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3966273,00.html

* על במה אחת עם הכהניסט – בבחירות 84', היה על הנייר רוב לגוש הימין + חרדים. אלא שה-61 היה "הרב" כהנא, ואותו שמיר לא ספר, ולרגע לא העלה על דעתו לספור (גם להמלצתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה לא הייתה משמעות, כי הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות, ולא נתן לו דריסת רגל בבית הנשיא). וכך, כל ההתייחסות לתוצאות הבחירות הייתה כאל תיקו, והוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית. ממשלתו של שמיר הובילה את החקיקה נגד הגזענות, שנועדה לסכל את כניסת הכהניסטים לכנסת. וכאשר כהנא עלה לנאום במליאה, יצחק שמיר קם בהתרסה ויצא את אולם המליאה ועמו כל שאר הח"כים, מן הימין ומן השמאל.

צחי הנגבי היה מבני טיפוחיו של שמיר. הוא היה יועצו של שמיר כשר החוץ בשנים 1984-1986 ומנהל לשכת ראש הממשלה בקדנציה השניה של שמיר כראש הממשלה.

קשה לומר שלאורך הקריירה הפוליטית שלו, ניכר בו שהוא תלמידו של שמיר – לא בטוהר המידות, לא בממלכתיות ולא בעקביות האידיאולוגית. ואף על פי כן, לא הייתי מעלה על דעתי שמי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר ינאם על אותה במה עם ממשיך דרכו של כהנא, איתמר בן גביר. ובטח שלא בהפגנה שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל. ובוודאי שלא בהפגנה, שבהזמנה שלה נכתב שהיא תתקיים "בכיכר מלכי ישראל" ורק בסוגריים, באותיות זעירות שרק עם זכוכית מגדלת של שען חרש אפשר לקרוא אותן נכתב (כיכר רבין). מילא מאי גולן, אבל מהנגבי לא הייתי מצפה להיות שותף לתועבה הזאת.

ואני מקווה שהוא יתעשת וינתק את עצמו מהמפגן המכוער הזה.

* חילול השם – לעתים אני נשאל מדוע אני מקפיד לשים במירכאות את המילה "הרב" כאשר אני מזכיר את כהנא. מי אני שאשלול תואר מאדם שהוסמך לו רשמית?

התשובה נמצאת בתלמוד: "במקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב".

ואין התגלמות קיצונית יותר של חילול השם מ"רבנים" כמו כהנא וברלנד.

* מי ששלח אותם – מיד עם פרסום הידיעה הראשונה על מעצר חשודים בפרשת הרצח של אבי אדרי ביער רמות בשנת 1990 וההיעדרות של הנער ניסים שטרית שנעדר מאז שנת 1986, כתבתי שאני מקווה מאוד שיהיו ביניהם עדי מדינה, שיספרו מי שלח אותם.

אני שמח לשמוע שיש כבר עד מדינה ראשון.

* מי אמר? – ראיתי תעודת הוקרה שקיבל אדם על הרצאה שהעניק ליחידה צבאית. על התעודה כתוב משפט יפה, אם כי מנוסח בסרבול: "אשרי אדם אשר נותן בלי לזכור זאת אף פעם ומקבל בלי לשכוח זאת אף פעם" ומתחת חתום: פרקי אבות.

ובכן, אין משנה כזו בפרקי אבות. אז מאיפה לקחו את זה?

שאלתי את ידידי פרופ' גוגל. שתי התוצאות הרלוונטיות היו פוסט בפייסבוק שבו אדם שואל מה המקור של הביטוי הזה, ולא מקבל תשובה. התוצאה השניה הייתה רשימה של 100 משפטי תודה, ובו מופיע הפסוק, בשינויים קלים, וחתום – מקור לא ידוע.

אז נסכים על "חכם סיני זקן אמר".

* Meta – השם החדש של פייסבוק: מתה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

          * ביד הלשון

אַסְדָּרָה – אחד החוקים שיעלו השבוע להצבעה במסגרת חוק ההסדרים הוא חוק האסדרה.

מהי אַסְדָּרָה? המילה העברית שקבעה האקדמיה ללשון עברית לרגולציה. אסדרה – מערכת של תקנות וכללים שנועדו להסדיר את הפעילות במשק. ומכאן שרגולטור = מְאַסְדֵּר. רגולטורי = אַסְדָּרָתִי.

ומה ההבדל בין הסדרה לאסדרה. הסדרה היא מילה כללית לכל דבר שהופך למסודר. אסדרה היא הסדרה ספציפית, הנוגעת רק לרגולציה, בדומה להבדל בין הבטחה לאבטחה ועוד.

* "חדשות בן עזר"

מיתוס כוזב ומסוכן

בסרטו המצוין של יאיר קדר על עמוס עוז "החלון הרביעי", במסגרת הסדרה "העברים", אמר דורון רוזנבלום שרצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה, ששם קץ לשנים רבות של הידברות וניסיונות להגיע לשלום עם הפלשתינאים. זו לא טענה חדשה. אנו שומעים אותה כבר עשרים ושש שנים. "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו"… "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלשתינאים". זהו מיתוס כוזב, שאין ולו קשר קל בינו לבין האמת ההיסטורית.

רצח רבין הוא האסון החמור ביותר בתולדות המדינה. יגאל עמיר, רוצחו של רבין, הוא פושע שלא רק רצח את רבין האיש, אלא ניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. שלושת הכדורים שהוא ירה, פגעו בגב של כולנו, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. חומרתו של הפשע כבדה דיה בשל עצם רצח ראש ממשלה בישראל, ולא צריך להוסיף עליה את מה שיש שאין בה. יגאל עמיר השפיע על ההיסטוריה הישראלית בכך שרצח ראש ממשלה. לעומת זאת, לא הייתה למעשהו כל השפעה על תהליך השלום עם הפלשתינאים, ואם הייתה לו השפעה מסוימת לטווח הקצר, היא הייתה בדיוק בכיוון ההפוך לזה שחתר אליו. אין כל סיבה להעניק לו הילה חסרת שחר של השפעה דרמטית על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל המזרח התיכון.

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם הפלשתינאים שדחו הצעות מרחיקות לכת לאין ערוך, היו חותמים על הסכם שלום עם רבין על פי הקווים האדומים שלו? וגם אילו היה נסוג בהמשך המו"מ מחלק מן הקווים האדומים שלו, ברור שלא היה מגיע להצעות נוסח ברק ואולמרט. הרי חמש שנים אחרי רצח רבין, אהוד ברק מחק ורמס את מורשתו המדינית, הפך כל "לאו" שלו ל"הן" והציע לפלשתינאים את ההצעה שאמורה הייתה לפתור את הסכסוך ולהביא לשלום – מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 1949 ובירתה מזרח ירושלים. הפלשתינאים בהנהגת ערפאת דחו אותה בדם ואש ומתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה בכל תולדות הסכסוך. ולאחר מכן אולמרט הרחיק לכת בהצעה יותר מרחיקת לכת אפילו מזו של ברק, ואבו-מאזן השליך אותה בבוז לפח האשפה.

סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלשתינאים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים על כך שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 14.3.21

* שלטון מחליפים בקלפי – עוד 9 יום.

* אם הסיפור נכון – אם העדות של דוד ארצי על החוזה בין ביבי ושרה נתניהו נכון, הרי ראש ממשלת ישראל נתון מראשית שלטונו תחת סחיטה והעניינים הביטחוניים הרגישים ביותר של המדינה מופקרים בידי שרה נתניהו בניגוד לחוק, ולא נכביר מילים על אישיותה. אם זה נכון, זאת שערוריה שמחייבת את התפטרותו המידית של נתניהו.

אם העדות אינה נכונה, הרי זו עלילה שפלה ועיתוי פרסומה הוא ניסיון להטות את תוצאות הבחירות באמצעות פרסום שקרי בוטה.

כך או כך, ברור שהיועמ"ש חייב להורות על חקירה מיידית של הפרשה (והפעם לא לשכוח לתת את ההוראה גם בכתב).

כאשר יגאל סרנה פרסם דבר שקר על נתניהו; סיפור זניח ואיזוטרי לעומת עדותו של ארצי, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. אם נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד ארצי, זה אומר דרשני. זה סימן לא טוב.

* ביבי לפיד – יש ביאיר לפיד הרבה יותר מהביביזם ממה שאנחנו מדמיינים. החל באמינות מפוקפקת, דרך נרקיסיזם, אמביציה מטורפת, "המפלגה-זה-אני" שהיא קדימון ל"המדינה-זה-אני" ועד אני ואפסי עוד. הדיבור המופקר שלו על קואליציה עם ארגון עוין הוא מסוכן אם יתקיים חלילה, אבל גם חסר סיכוי כי תקווה חדשה וימינה לא יתנו יד לממשלת פיגולים כזאת. הדבר היחיד שההצהרות הללו עושות, הוא הברחת מצביעים מתקווה חדשה וימינה חזרה אל נתניהו.

ולמרות זאת, לפיד עדיף על נתניהו.

* לקלקל את חוק הלאום – יאיר לפיד מתחייב "לתקן" את חוק הלאום מיד עם היבחרו לראשות הממשלה. קודם כל, לא בדובר בתיקון החוק אלא בקלקול החוק. נא לדייק. שנית, למה להתחייב, כשההתחייבות היא על הקרח, כמעט כמו חתימת ידו של נתניהו? הרי אם בכוונתו להקים ממשלה שתכלול רק את יש עתיד, מרב מיכאלי, מרצ והרשימה האנטי ישראלית המשותפת – לא תהיה לו קואליציה. ואני מניח שהוא גם אינו רוצה קואליציה כזאת. הרי הוא רוצה קואליציה עם תקווה חדשה וימינה. הם לא יתנו לו לפגוע בחוק הלאום. הוא יודע את זה. אז למה להתחייב? תגיד שאתה שואף, שאתה מתכוון. מתחייב? הרי הסיכוי שתעמוד בהתחייבות הוא אפס. למה להתבזות?

מה כל כך בעייתי ב"תיקון" שאליו מתכוון לפיד? הרי כל כוונתו להוסיף בחוק משפט על השוויון האזרחי. מה רע בזה? למה אני מתנגד לזה? הרי אני מאמין בכל לבי בערך השוויון האזרחי, ללא כל אפליה על רקע לאום, דת או מגדר. הרי אני כותב על כך ומטיף לכך שנים. הרי אני מסביר תמיד שאין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי. אם אין סתירה – למה להתנגד לתוספת הזאת?

קודם כל, כי אין שום קשר בין השוויון האזרחי לבין החוק. החוק אינו עוסק בסוגיות הפרט אלא בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין צורך לדחוף לחוק משפט שאינו קשור אליו בכל דרך שהיא.

אבל אין זה מקרה שרוצים לדחוף את המשפט הזה דווקא בחוק הלאום. קבלת התביעה הזאת כמוה כאישור טענות הכזב כאילו חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי. ומשמעות הטענה הזאת, היא שיש סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שצריך "לאזן" חוק המדבר על ישראל כמדינת הלאום היהודית; שחוק יסוד המעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך בייביסיטר בדמות משפט על השוויון האזרחי. עצם הטענה הזאת היא קריאת תיגר על הציונות. ולכן, אין לכך מקום.

חשוב מאוד להכניס לחוקה הישראלית את השוויון האזרחי. כפי שחוק הלאום חיוני, כי גם המובן מאליו צריך להיאמר, להיכתב ולהיחקק, כך גם השוויון האזרחי. גדעון סער וצביקה האוזר הציעו כבר בכנסת הקודמת הצעת חוק המוסיפה את השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מבין חוקי היסוד הקיימים, זה החוק שעוסק במעמדו של הפרט, ולכן שם נכון לצרף משפט כזה. עמדתי מרחיקת לכת אף יותר – אני בעד חקיקת חוק יסוד השוויון האזרחי, כחוק העומד בפני עצמו. אך לבטח לא בחוק הלאום.

בזמן הדיונים על חוק הלאום, כאשר הסתמנה התנגדות מוזרה של השמאל הציוני לחוק, שהוא א"ב של הציונות, פרסמתי מאמר שכותרתו "חוק הלאום בהסכמה רחבה". כתבתי שם, שחשוב מאוד שהחוק הזה יעבור בהסכמה רחבה, כך שרק הרשימה המשותפת ואולי מרצ יתנגדו לו. ולכן, הצעתי להכניס משפט על השוויון האזרחי, למרות שהוא מיותר ולא קשור, אם יש עתיד ומפלגת העבודה יתחייבו לתמוך בו. זה לא קרה. עכשיו זו היסטוריה. לבוא היום, לפתוח את החוק ולהכניס לתוכו גוף זר, לא קשור, כדי לרצות את מי ששוללים את המדינה היהודית – אין לזה מקום בשום אופן.

סביר להניח שאם תקום ממשלת שינוי, השוויון האזרחי יוכנס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ולפיד יתפתל ויסביר שאמנם הוא הבטיח שזה יהיה בחוק הלאום אבל מה זה חשוב, העיקר שהכנסנו את השוויון ובכך קיימנו את התחייבותנו. אז למה להתבזות? למה להתפתל? למה להתחייב התחייבות חסרת שחר וחסרת סיכוי. תתחייב לחוקק את חוק השוויון. הנח לחוק הלאום.

* אתגר וסכנה – האתגר של ימינה – לסכל את חדירת הכהניסטים ועוזריהם לכנסת. האיום בימינה – שהיא תהיה ה-61 של נתניהו.

* זוהמה – כל קירות העיר צפת מזוהמים באלפי כרזות עם דיוקנו של הכהניסט הגולדשטייניסט איתמר בן גביר. אגב, אין אף תמונה אחת של סמוטריץ' או של מועמדת מס' 2 שמקשטת את רשימת הכהניסטים ועוזריהם. סמוטריץ' אינו אלא המכשיר שבו משתמש הכהניסט כדי לחדור לכנסת.

* עד שיאמר רוצה אני – סמוטריץ' לא רצה לרוץ עם הכהניסטים. סמוטריץ' עצמו הוא גזען, הומופוב ועוכר המשפט הישראלי, הוא נמצא על הרצף הכהניסטי, אבל יש לו קווים אדומים. הוא רץ עם הכהניסטים כי נתניהו, באובססיה הידועה שלו, הפעיל עליו לחץ בלתי מתון יומם ולילה, במשך שבועות, בעשרות טלפונים ושליחים, עד שהתרצה. תמורת הסכמתו של סמוטריץ', נתניהו שריין נציג שלו ברשימת הליכוד. ולאחר מכן נתניהו חתם על הסכם עודפים עם הכהניסטים ועוזריהם.

למה? האם גם נתניהו כהניסט?

חלילה! נתניהו חף מגזענות ומכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניזם אינה שונה מעמדתי עליהם. אני בטוח שבלבו הוא מזדהה עם יצחק שמיר שקם ועזב את אולם המליאה כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י עלה לנבוח מהדוכן. אז למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג? כי יש לו מטרה שכל אמצעי כשר להשיגה.

השבוע בן גביר נתן את התשובה לשאלה המטרידה הזאת. הוא הודיע מה התנאי שלו לכניסה לקואליציה – חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק ויפסיקו את משפטו. האם נתניהו רוצה חוקים כאלה? מה? מה פתאום? פשוט לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב "להתפשר" ו"להיענות" לדרישה הקואליציונית.  

* חובת קריאה – יריב בן אליעזר, נכדו של בן גוריון, פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במרב מיכאלי. וזה בסדר ולגיטימי וזכותו כאזרח להעריך את מנהיגותה של מיכאלי ולתמוך בה ולכתוב על כך מאמר בעיתון. הדבר המגוחך הוא כותרת המאמר, שהיא גם תוכנו: "מיכאלי ממשיכה את המורשת של סבי".

אני ממליץ ליריב בן-אליעזר לקרוא את כתבי בן גוריון.

* מנהיגת הימין הלאומני – קשה למצוא אצל מרב מיכאלי שרידי הד.נ.א. האידיאולוגי והפוליטי של תנועת העבודה. היא אינה ממשיכת דרכם של בן גוריון וברל כצנלסון, לא של אשכול ולא של גולדה, לא של רבין (שבו היא מתהדרת במפגן מדהים של חוסר מודעות עצמית) וגם לא של פרס, אפילו לא של אהוד ברק. גם לא של שלי יחימוביץ, הרצוג ועמיר פרץ.

אבל מעצם בחירתה להנהיג את מפלגת העבודה היא הפכה באחת מוקד לשנאת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. בכך היא ממשיכה את מסורת קודמיה. הנה, רק בגיליון שבת של "הארץ" פרסם מכחיש העם היהודי שלמה זנד פשקוויל שבו התגולל בתנועת העבודה הציונית הגזענית; בבן גוריון, אלון, גולדה ובעיקר רבין. סבא של יריב הוא בעיניו מי ש"עמד על כך שהממשל הצבאי ימשיך להתקיים ואמנם מנגנון גזעני מפלה זה התבטל רק כאשר ראש הממשלה האגדי הורד מהשלטון". כן, זו תמצית מורשת בן גוריון.

ומתחת לפשקוויל של זנד מופיע פשקוויל של אורנה רינת שבו היא מגדירה את מרב מיכאלי… "ימין לאומני". וכל זאת למה? כיוון שמיכאלי הביעה התנגדות לחקירת ישראל בבית הדין בהאג. ובשל הפשע הזה היא כתבה על מיכאלי: "זה בוודאי לא שמאל. זה גם לא מרכז. זה בטוח לא צדק ושוויון. במדינה נורמלית הגנה על דיכוי שיטתי של אנשים נטולי זכויות אזרח נחשבת לימין לאומני". מיכאלי בטח תתקן אותה: "ימין וימינה לאומני ולאומנית".

* השאלה ההזויה ביותר – ככל שאני מאמץ את זכרוני איני מצליח להיזכר בשאלה עיתונאית הזויה יותר מהשאלה של אילה חסון לבני גנץ, למה כחול-לבן פירקה את ממשלת האחדות.

* מנהיגו הנערץ – כאשר אהוד בן-עזר מגדיר את המנהיג שבו אני תומך "מנהיגו הנערץ" (כלומר המנהיג הנערץ שלי), הוא משליך מעצמו אל אחרים. כנראה קשה לו להבין שיש אנשים שבעיקרון אינם מעריצים מנהיג. אני לא הערצתי ולא אעריץ אף מנהיג, תמיד אהיה ביקורתי כלפי כל מנהיג שאני תומך בו ואף אשפוט אותו ביתר חומרה מכפי שאני שופט מנהיגים שאיני תומך בהם. גישתי אל כל מנהיג, בין אם תמכתי בו ובין אם לאו, הוא "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". מעולם לא היססתי להתנתק ממנהיג שתמכתי בו והוא אכזב אותי. הצבעתי לרבין ב-1992, אך ברגע שהוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן עמדתי בשורה הראשונה של המאבק נגד מדיניותו. כאשר הייתי בדרך השלישית, היו לי מחלוקות רבות עם קהלני, מתחתי עליו ביקורת חריפה, על אף הערכתי העצומה אליו אז והיום. תמכתי באריק שרון בבחירות 2001 אך יצאתי נגדו כשעקר את גוש קטיף. הצטרפתי לתל"ם בראשות בוגי יעלון, שייצג היטב את השקפת עולמי ושהערכתי ואני מעריך עדין את מנהיגותו, אך כאשר הסכים לממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת פרשתי ממפלגתו בו ביום. אני מעריך מאוד את גדעון סער ותומך בלב שלם בתקווה חדשה, אך תמיכתו בו היא על תנאי, כמו תמיכתי בכל מנהיג בעבר.

לעולם לא אתמוך במנהיג גם כאשר יתברר שהוא שקרן, מפר הסכמים ומושחת. לעולם לא אקנה סיפורי מעשיות הזויים, פרנואידיים וקונספירטיביים על מערכת החוק שהתגייסה לתפור לו תיקים. אני סולד מכל סוג של פולחן אישיות ובז לחסידים שוטים ומועדוני מעריצים של פוליטיקאים.

* האם הקורונה מאחורינו? – מחקר ראשוני שהתפרסם השבוע גילה שיש נוגדנים של קורונה בחלב-אם של נשים שהתחסנו, מה שמעיד על כך שתינוקות של נשים שהתחסנו מקבלים חיסון נגד הקורונה. בכל יום עולים פרמטרים חדשים המוכיחים – החיסונים נגד הקורונה יעילים אף יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר. הנה, למרות הקרחנה הרב-מגזרית בפורים, המגפה בירידה. למה? בזכות החיסונים.

אז האם הקורונה מאחורינו? התשובה שלילית בשל שתי סיבות. האחת, היא שעדין יש כיסי סרבנות חיסון לא מעטים. אנשים רואים מול העיניים עובדות חותכות, ברורות, שאינן מוטלות בספק, ובכל זאת ממשיכים לנהות אחרי מכחישי מדע, רופאי אליל, קונספירטורים ושרלטנים ולהיבהל מההפחדות שלהם ולהאמין לתיאוריות ההזויות שלהם. הבעיה היא שבין אלה שלא התחסנו רבים כלל אינם מתלבטים ומהססים, כך שלא צפוי בקרבם שינוי משמעותי, עובדה שעלולה להשאיר כאן את הקורונה. הבעיה השניה היא שהילדים מגיל 16 ומטה אינם מחוסנים ועל פי ההערכות יחלפו עוד חודשים אחדים עד שהם יחוסנו. וכל עוד הם אינם מחוסנים, המגפה אינה הולכת לשום מקום.

מה אפשר לעשות? ראשית, יש להמשיך בהסברה, הסברה הסברה, כמשקל נגד להטפות ההזויות והשמועות המפוקפקות. יש למקד את ההסברה במיוחד בהכשרת הלבבות לקראת חיסון הילדים, כי למפריחי השמועות ויוצרי הפאניקה יהיה קל יותר להבהיל הורים לילדים, עם ההפחדות מפני החיסון. שנית, יש לקדם ככל האפשר את הניסויים לחיסון הילדים, כדי שניתן יהיה בקרוב לחסן את הילדים. שלישית, יש לחייב נותני שירות בכלל וחברים בצוותי חינוך בפרט, שמסרבים להתחסן, להיבדק בכל 48 שעות. כך תקטן סכנת ההדבקה מצדם ואני מעריך שלרובם תימאס רוטינת הבדיקות והם יתחסנו. רביעית, מתוך הנחה מפוכחת שיש לא מעטים שלמרות הכל לא יתחסנו ושיהיה קשה לאכוף לאורך זמן את התו הירוק, יש לקדם את הבדיקות המהירות, על אף העלות הגבוהה שלהן, ולאפשר לכל עסק ומקום עבודה מקבל-קהל להציב עמדת בדיקה מהירה ולאפשר למי שהבדיקה שלו תצא שלילית להיכנס.

* פרדוכס החיסונים במגזר הערבי – שעה שכל נתוני הקורונה בישראל, כולל במגזר החרדי, נמצאים בירידה מרשימה, יש עליה בתחלואה במגזר הערבי. הגורם לכך הוא אחד – אחוז המתחסנים הנמוך. האחוז הזה מפתיע לנוכח המספר הגבוה של רופאים ואנשי צוותים רפואיים מהמגזר הערבי, שגבוה מחלקם היחסי באוכלוסיה.

* חזון העצמות היבשות – אלרעי פרייס מדווחת על ירידה במספר המתים. האם הכוונה שחלק מן המתים התחרטו או קמו לתחיה?

* אשמת הירדנים – דחיית ביקורו של נתניהו באיחוד האמירויות, בשל איסור מסלול הטיסה בידי ירדן, היא מבוכה לישראל והשפלה לנתניהו. ההשפלה צורבת במיוחד, כיוון שנתניהו תכנן ביקור ניצחון ערב הבחירות. בסיטואציה כזאת, לא מפתיע שהמפלגות המתנגדות לנתניהו את האירוע כדי לנגח את נתניהו. אין צורך בדמיון פרוע כדי לנחש איזה מטעמים נתניהו כאיש אופוזיציה היה עושה מאירוע כזה.

אבל כאשר אני מביט בפרשה נכוחה, מתוך ניסיון להתעלם מן הבחירות ולהגיב ביושרה, איני רואה סיבה לתלות את הקולר בנתניהו. מי שאשם בפרשה המביכה הם הירדנים. זה החל יום קודם לכן, כאשר הנסיך חוסיין, יורש העצר הירדני, הגיע לביקור בהר הבית והירדנים שלחו אתו מספר מאבטחים גדול מכפי שסוכם מראש בין המדינות. מה צריך היה לעשות במקרה כזה? לעצום עיניים? הרי ברור שלא שיקולי אבטחה עמדו מאחורי ההפרה הזאת, אלא שיקולי התרסה על ריבונותנו בהר הבית.

בתגובה, נקטו הירדנים בצעד הפרובוקטיבי והמשפיל הזה, בהתרסה פומבית.

ובכלל, כל ההתנהלות של ירדן כבר 23 שנים, מאז שעבדאללה ירש את חוסיין, אינה הולמת את רוח השלום. עבדאללה לא המשיך את דרך השלום של אביו אלא הלך בדרכו של מובארק. הוא עשה לשלום שעליו חתם חוסיין מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת – הפך שלום חם למלחמה קרה. אין כל סיבה להאשים את עצמנו או את נתניהו במצב הזה.

הביקורת שלי על נתניהו, בנושא היחסים עם ירדן, היא בהתנהלותו הרופסת בסוגיית נהריים וצופר. ברגע שעבדאללה החליט לא להאריך את ההסדר המיוחד הזה, למרות שאין בו כל פגיעה בריבונות ירדן, אך ורק כי הוא יכול (זאת אופציה שהייתה קיימת בהסכם השלום), היה על נתניהו להודיע לירדנים, שישראל תעביר להם מים בדיוק כפי שכתוב בהסכמי השלום, בעוד היום היא מעבירה להם כמות כפולה. אני משוכנע שמסר כזה היה מוריד את עבדאללה מהעץ. אבל נתניהו, כדרכו, בורח מעימותים ואתגרים. הוא לא נקט יוזמה, אלא קיווה שהזמן יעבור ואולי הירדנים ישכחו. וזאת הייתה התוצאה.

ועכשיו הירדנים נקטו בפרובוקציה החמורה הזאת, והם ראויים לגנאי.

* בוקס בבטן – במשך שנים עקבתי אחרי יהודה משי זהב בהערכה עצומה. ראיתי בו את התגלמות החזרה בתשובה – פעיל חרדי אנטי-ציוני קנאי שחזר בתשובה והפך לחרדי ציוני, הקים את זק"א ועומד בראשו מיומו הראשון ומופת של חיבור בין חילונים וחרדים. בתשעה באב הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) וסיפורו ריגש אותי מאוד.

ופתאום לשמוע את הסיפורים האיומים עליו, המתארים דמות מפלצתית – זאת טלטלה אדירה. מעין המשך לטלטלה לפני שבועיים עם פרסום ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז.

ועכשיו אני שומע ש"כולם" ידעו. אני, כנראה, לא חלק מה"כולם".

*  בזכות התודעה של שליחות עליונה – מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל – מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב – אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

בנאומו של רבין בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא התמקד בעוצמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, שבזכותה לא היססו להסתער תחת אש אל מול אויב, גם כאשר האויב היה עדיף עליהם במספרו, ולחרף את נפשם כדי להשיג את הניצחון. אולי תמצית המסר כולו חבוי במשפט הבא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה". 

מנין נובעת אותה אהבה עמוקה למולדת, כדברי הרמטכ"ל בנאומו המכונן? הזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, היא מהות קיומו ומהות זהותו. הכחשתה – כמוה כהכחשת קיומו של העם היהודי. אין, לא הייתה ולא תהיה לעם היהודי ארץ אחרת. בכל מקום אחר היהודים הם בגולה. זיקתם הרוחנית הייתה תמיד לארץ ישראל. ללא הגעגוע הזה והזיקה הזאת, העם היהודי לא היה קיים.

את נאומו של רבין כתב ההיסטוריון מורל'ה בראון, אז קצין חינוך ראשי. השבוע הלך בראון לעולמו, והוא בן 92.

יהי זכרו ברוך!

* חיית הברזל בחוקוק – בשירו "חיית הברזל" הנגיש מאיר אריאל את חזון ארבע החיות של דניאל, המופיע בתנ"ך בארמית, וכן את מדרש חז"ל על פיו החיות הן מעצמות שכבשו את ארץ ישראל. שירו של אריאל הוא כשלעצמו מדרש על המדרש, ובו חיית הברזל מסמלת את פֶטִיש-הטכנולוגיה, פֶטִיש-התקשורת וההתמכרות למסכים ושאר מרעין בישין של תקופתנו.

בכנס "לאן הגענו? – מאה שנות חקר בתי הכנסת בגליל ובגולן" שנערך השבוע בזום, הרצתה הארכיאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס, על חפירת בית הכנסת העתיק בחוקוק, שהיא מנהלת. בבית הכנסת נחשף פסיפס מרהיב (ההרצאה לוותה במצגת) המתאר את חזון דניאל וארבע החיות. מרגש! אני מקווה מאוד שהאתר יהפוך לאתר תיירות ויפתח לקהל הרחב.

          * ביד הלשון

יורש העצר – המשבר התורן ביחסינו עם ירדן החל סביב ביקורו, שלא יצא לפועל, של חוסיין, יורש העצר הירדני, בהר הבית.

מהו יורש העצר? זה האיש שעתיד לרשת את המלך, להיות המלך הבא. מה ההבדל בין נסיך ליורש העצר? כל בניו של המלך נסיכים, אך רק זה שיירש את המלך הוא יורש העצר.

לאורך שנות מלכותו של המלך חוסיין, אחיו, הנסיך חסן, היה יורש העצר. שבועיים לפני מותו, העביר חוסיין את התואר לעבדאללה בנו, שירש אותו. חוסיין, בנו של עבדאללה, יורש העצר, הוא המלך הבא.

הביטוי "יורש העצר" לקוח מהתנ"ך, ספר שופטים יח, ז: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם". זהו ביטוי יחידאי בתנ"ך (ביטוי שמופיע רק פעם אחת) וכך גם המילה עֶצֶר. המילה עֶצֶר מקבילה למילה "עושרין" באוגריתית, שמשמעה – נסיך.

רוב הפרשנים פירשו את הביטוי כיורש המלך, אבל בתרגום השבעים הפירוש הוא שר האוצר, כנראה בשל הדמיון בין "עצר" ו"אוצר".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.11.20

* אובייקטיבים בעד האויב – ניר גונטז', מהבולטים בדבוקת שוקן, גינה את חיסול פחריזאדה וטען שישראל רוצחת מדענים ופתחה במלחמה נגד איראן. ולכן, בכל מלחמה בן המדינות, ישראל היא התוקפנית.

השוקניסטים תופסים את עצמם כאובייקטיבים, כאלה שניצבים מעל ה"אנחנו והם" שהוא כביכול לאומני מדי בשבילם. הם מהאו"ם. ומשום מה האובייקטיביות הנפוחה שלהם היא תמיד בעד האויב ונגדנו. בין אם האויב הוא הפלשתינאים, הסורים, חיזבאללה וכעת איראן. למה? האם גם איראן נמצאת תחת "אקיבוש" של ישראל?

"איך ישראל הייתה מגיבה לו מנהל מפעל הטקסטיל בדימונה היה נרצח בתל-אביב?" מיתמם השוקניסט גונטז', בשם האיזון הקדוש וה"אובייקטיבי".

אז כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה. ישראל היא המדינה היחידה שכל סביבתה חותרת להשמדתה, כולל המדינות החתומות עמה על הסכמי שלום (רק השבוע מצרים העמידה לדין שחקן כיוון שהוא הצטלם עם עומר אדם). הנשק הגרעיני, שעל פי פרסומים זרים יש לישראל, נועד אך ורק כדי למנוע את השמדתה. זהו נשק יום הדין, שנועד להרתיע מפני ניסיון השמדה, ולסכל השמדה אם חלילה הוא יהיה המוצא האחרון. ההתעקשות שלנו על יתרון אסטרטגי קונבנציונלי ועל גבולות בני הגנה נועדה, בין השאר, למנוע מצב שבו ניאלץ להסתמך רק על הגרעין, חלילה.

איראן, לעומת זאת, היא מדינה ששום סכנה אינה נשקפת לה ואף מדינה אינה חותרת להשמדתה. איראן היא מדינת טרור תוקפנית, החותרת להשליט את המהפכה השיעית הקנאית על העולם כולו ומייצאת את המהפכה, בראש ובראשונה כדי לאיים על ישראל ולסכן אותה מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה. איראן חותרת להשמדת ישראל ומאיימת השכם והערב בהשמדתה. איראן חותרת לנשק גרעיני לא לצרכי הגנה אלא כדי להשתמש בו לקידום מטרותיה המהפכניות התוקפניות ובראש ובראשונה – השמדת ישראל.

חובתה של ישראל, ובעצם חובת העולם החופשי כולו, למנוע בכל מחיר נשק גרעיני מאיראן. כל צעד, שיכול לסכל את התגרענות איראן, לפגוע בהתגרענות איראן או להסיג אחור את תהליך הההתגרענות, הוא צעד צודק ומבורך. בין אם ישראל חיסלה את אבי תכנית הגרעין האיראנית ובין אם מדינה אחרת עשתה זאת – זהו צעד מבורך. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

* רוח מינכן – רוח מינכן ממשיכה להוביל את אירופה. הם לא למדו דבר: "האיחוד האירופי מגנה את ההתנקשות בחייו של ראש תכנית הגרעין האיראנית ומגדיר אותה 'מעשה פשע' המנוגד באופן מוחלט לעקרונות זכויות האדם, אותם האיחוד מכבד. הנציב העליון לענייני חוץ והגנה מטעם האיחוד, ג׳וזף בורל, מביע תנחומים בפני משפחות הנפגעים".

* מקעקעים את היסודות – הערך שעליו מבוסס רעיון העבודה המאורגנת הוא הערבות ההדדית, הסולידריות האנושית, החברתית. לא להפקיר את העובד הבודד לנפשו, לא לאפשר ניצול, לא לאפשר דריכה על החלשים, להתאגד כדי לחזק את העובדים באמצעות האחריות ההדדית והשותפות.

התנהלותם של ארגוני המורים במשבר הקורונה, ולא בפעם הראשונה, מקעקעת את יסודות העבודה המאורגנת, לא רק כיוון שהיא משניאה אותה על הציבור ומחמשת את מלעיזיה, אלא בעיקר כיוון שהיא מנוגדת לאותם ערכים; ערכי הערבות ההדדית.

הסירוב לבטל את חופשת חנוכה פוגע קשות בתלמידים, בהוריהם ובחברה הישראלית. אחרי חודשים רבים כל כך, סוף סוף חוזרים הילדים לבתי הספר, איש אינו יודע לכמה זמן, וכעבור שבוע בלבד צריך להוציא אותם לשבוע חופשה? עוד אנדרלמוסיה, זה מה שדרוש לנו כעת?

כמו כל העולם אנו מצויים במשבר, במצב חירום. מצב זה דורש מכל אחד מאתנו להירתם, להיכנס תחת האלונקה, לוותר. בוודאי מן המורים שאמורים להוות דוגמה ומופת לדור המחר. ניתן לצפות מן המורים ליתר אחריות לאומית וחברתית.

* להאט את ההקלות – בימים האחרונים מסתמנת עליה איטית בשיעורי התחלואה בקורונה. בימים רביעי וחמישי חצינו שוב את קו אלף המאומתים. המצב עדיין תחת שליטה, בין הגורמים לו מצויה גם העליה המבורכת במספר הנדבקים, אבל זו נורת אזהרה.

הפרויקטור החדש פרופ' אש מזהיר מפני סגר שלישי וכך גם שרים אחרים ובמקביל – ממשיכים בהקלות. אני מבין את הצורך והרצון לפתוח עוד ועוד מגזרים, להניע את הכלכלה ולאפשר לבעלי העסקים הקטנים לנשום. אולם אם התוצאה תהיה סגר שלישי, מה עשינו? החזרה ללימודים ברשויות הירוקות והצהובות מוצדקת, בשל מרכזיות החינוך, בשל הפגיעה הנפשית והחברתית אף יותר מהפגיעה הלימודית בתלמידים. אולם לצד החזרה ללימודים, צריך להאט את ההקלות האחרות. אני חושש מאוד מתוצאות פתיחת הקניונים. אלה מקומות סגורים ובימי החורף, כשגשום וקר בחוץ, הם מועדים להתקהלות.

עד בוא החיסון צפויה עוד תקופה קשה, ויש להתאזר בסבלנות. כדי לאפשר זאת יש לנקוט במדיניות פיצוי נדיבה, מהירה ויעילה. וכמובן – דרוש אישור תקציב 2021 עוד בדצמבר, כדי שניתן יהיה לפעול ולתפקד כבר ב-1.1.

* כלכלה מרחיבה בעידן קורונה – במאמר שפרסם סבר פלוצקר בטור שלו ב"ממון" הוא הציג את המשבר של שנות ה-30 של המאה שעברה, שבראשית משבר הקורונה כלכלנים רבים בעולם חזו שהקורונה תדרדר אותנו למצב דומה. המציאות הפריכה את התחזית הזאת. המצב הרבה יותר טוב מן החששות. "בשבוע שחלף פרסמו הלשכות לסטטיסטיקה במדינות רבות את שיעורי הצמיחה הכלכלית ברבע השלישי של השנה. עלתה מהן תמונה מובהקת של התאוששות מסחררת, אחרי התכווצות מסחררת ברבעים הקודמים של השנה. אמנם רמת הפעילות הכלכלית עדין נמוכה ממה שהיה אשתקד, אבל כבר לא בהרבה. האבטלה עדיין גבוהה, אבל כבר לא גדלה בתלילות ורחוקה מאוד משיעוריה בשנות ה-30. המחירים בדרך כלל יציבים, הממשלות נוקטות מדיניות של הרחבת ההוצאה הציבורית בעשרות ובמאות מיליארדים, ללא חשש מגירעונות ומחובות. הסיוע לנפגעי קורונה לא נתקל בחומת ריסון תקציבי; הוא נדיב יחסית. והתחזיות ל-2021 אופטימיות למדי". פלוצקר משבח את תקציב 2021 המתגבש, שניתן לאשר אותו במועד, אלא אם כן נתניהו לא ירצה לעשות כן כדי להשאיר לעצמו פרצה לגנוב את הרוטציה. "אל תדאגו לגירעון בשנה הבאה, הפציר נגיד בנק ישראל בראשי האוצר. כמה שיהיה – יהיה. השליכו נא לפח את המונח 'יעד גירעון'; ב-2021 אסור לכם להתחשב בו. במקרה הטוב, עם בוא החיסונים ודעיכת המגפה, ירד הגירעון ל-8.5% מהתוצר ובמקרה הרע (והמצמרר) הוא יישאר כמו השנה, כ-12% עד 13% מהתוצר. זה לא תלוי במדיניות התקציב, זה תלוי במדיניות הבריאות. לממשלת הוד מלכותה הבריטית חזוי גירעון של 19% מהתוצר ולממשל האמריקאי לא פחות".  

* פשרה בין מה למה – רינה מצליח ב"אולפן שישי", יוסי ורטר ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום" דווחו על מגעים, אולי אפילו מו"מ, המתנהלים בין כחול לבן והליכוד לפתרון המשבר והימנעות מבחירות. האמת היא שבחירות כעת, סיבוב רביעי בתוך פחות משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, ואיננו יודעים לאן תתפתח המגפה – הרה אסון. ברור שראוי לעשות כל מאמץ למנוע את הקדמת הבחירות ולהמשיך לקיים את הממשלה ולבצע את הרוטציה. על איזו פשרה מדברים? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? והרי כבר הייתה פשרה כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים. עכשיו רוצים פשרה בין קיום הפשרה הקודמת לבין הפרת הפשרה באמצעות הפרת ההסכם המקורי.

אבל עצם ניסיונו של נתניהו להגיע לפשרה, מעידה שהוא פוחד מבחירות עתה ובאופן קונקרטי, הוא פוחד מבנט. הוא פוחד מעליית כוחו והוא פוחד, אני מקווה שבצדק, מהתאגדות כל האופוזיציה לתמיכה בבנט לאחר הבחירות. לכן הוא מעדיף להגיע לפשרה שעדיין תשאיר לו פרצה לגנוב את הרוטציה, אך לדחות אותה, בתקווה שבנט ייאבד מכוחו.

וכיוון שהוא פוחד, הרי שאם גנץ לא ימצמץ (מעבר למצמוציו עד כה) – נתניהו ימצמץ. 

* נזכרו שהוא הומופוב – סיעת רע"ם האסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס היא הומופובית קיצונית. בכל הצבעה על זכויות להט"ב היא תמיד מצביעה נגד ומתבטאת בחריפות רבה. אלא מה? עד שהחל הרומן בין מנסור עבאס לנתניהו, לא שמענו על כך. הפוליטיקאים והעיתונאים מן השמאל, לא זכרו ולא הזכירו זאת כאשר הטיפו לממשלה עם הרשימה המשותפת או קואליציה בתמיכתה. הם הקפידו להזכיר את ההומופוביה של סמוטריץ' שבעטיה הוא מוקצה, אבל של עבאס? למי אכפת? למרות שהחברה הערבית הרבה יותר קיצונית ואלימה ברדיפתה אחרי הלהט"ב.

פתאום יוסי ורטר, "הארץ", נזכר לשפוך אש וגופרית על ההומופוביה של עבאס וממש מאשים אותו אישית בתקיפות אכזריות של להט"בים ביישובים ערבים, בעקבות כרוז נאצה שפרסם. הוא לא הוציא את הכרוז הזה היום, אלא לפני חודשים אחדים. אז, משום מה, לא שמענו על כך. אז, אסור היה להשמיע מילה שלילית על הרשימה המשותפת ומרכיביה השונים. יש בכך יותר מקורטוב של צביעות.

אני דווקא הזכרתי לא אחת את ההומופוביה של הגורמים השמרנים ברשימה המשותפת. לא אחת ציינתי, שהפערים בין חלקי המשותפת עצומים. בין קנאים אסלאמיסטים לקומוניסטים אתאיסטים, בין הומופובים לאנשי חד"ש הדוגלים בשוויון זכויות ובעוד נושאים רבים, פעורה תהום אידיאולוגית, אך יש רק דבר אחד המשותף לכולם – אויב משותף. האויב המשותף הוא הציונות, הוא מדינת ישראל. הדבק היחיד בין ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת הוא לאומנות אנטי ישראלית קנאית.

ואם נדמה היום למישהו שרע"ם פחות קנאית ולאומנית, פחות אנטי-ישראלית משותפותיה – אין הוא אלא טועה. ואם נתניהו חולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, זו תהיה ממשלת פיגולים לא לגיטימית בדיוק כמו ממשלה שקיומה תלוי ברצונם הרע של שאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

עבאס מבטא היום קול פרגמטי יותר בנוגע לשיתוף פעולה עם הממשלה לקידום המגזר הערבי, ובכך הוא משרת בצורה טובה וחכמה יותר מעמיתיו את האינטרס המגזרי. אך אין בכך כדי להעיד על שינוי אידיאולוגי. 

* חזית הסירוב – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום והנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא כי היא נגד שלום עם מדינות ערב, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל.

בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, סעודיה לא חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל. רשמית, היא מדינת אויב. אבל די בכך שיורש העצר הסעודי נפגש עם ראש ממשלת ישראל, ואף שסעודיה התכחשה לפגישה, כדי שח"כי הרשימה המשותפת יוקיעו אותה. ח"כ עאידה תומא סולימאן האשימה את סעודיה וישראל שהם מנסים להבעיר את המזה"ת.

ערביי ישראל נמצאים במצב לא קל, כאשר המדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. ניתן היה לצפות שהם יהיו הראשונים לדגול בשלום ודו-קיום ולהוות גשר לשלום. אבל מנהיגותם הפוליטית בוחרת לתמוך בחזית הסירוב, בחזית האיבה, בחזית של מלחמה וטרור נגד ישראל ואזרחיה ולהאשים את מדינות ערב שמקדמות שלום עם ישראל בבגידה.

ויש בתוכנו מי שעדין אינם מבינים את ניגוד העניינים המוחלט בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי-ישראלית ומדוע הקמת ממשלה שתלויה ברשימה הזאת היא טירוף מוחלט.

* נותנים לו שלום עכשיו והוא לא רוצה – חכ"ל מוסי רז שיגר ציוץ הזוי, אפשר גם לכנות אותו אינפנטילי, שבו הוא טען שכיוון שסעודיה היא בגדר מדינת אויב, אם נתניהו נסע אליה בלי אישור שר הפנים הוא עבר על החוק. וואו! המחשבה הראשונה שעלתה לראשי למקרא הציוץ הייתה שכנראה איינשטיין צדק. איינשטיין אמר, כזכור: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק".

אז מה? מוסי ייגש היום לתחנת המשטרה הקרובה ויגיש תלונה נגד נתניהו?

מוסי רז שימש בעבר כמזכ"ל "שלום עכשיו". העכשוויזם המשיחי הזה מבטא סוג של בעיה בדחיית סיפוקים. עכשיו! איך עכשיו? יש לך פרטנר שמוכן לשלום בתנאים סבירים? לא חשוב. עכשיו! אז אספק לו את מה שהוא רוצה. העיקר שזה יהיה עכשיו!

והנה, נותנים לו שלום – עכשיו, והוא לא רוצה. השלום הזה לא מוצא חן בעיניו. אז הוא מגיב בחמיצות. הילד רצה קרמבו מוקה עכשיו, וקיבל קרמבו וניל. אז זה לא מתאים לו.

יש הסבורים שההסתייגות של המחנה, שעד לפני חודשים אחדים התיימר להיות מחנה השלום, להסכמי השלום והנרמול עם מדינות ערב, נובעת מכך שהם מזוהים עם נתניהו וטראמפ. איני חושב כך. כאשר בגין נסוג מסיני אותם חוגים הריעו לו וכך גם לשרון כאשר עקר את גוש קטיף. אם נתניהו ייסוג מיהודה ושומרון הם יהיו ראשוני המאתרגים שלו.

הסיבה לכך אחרת. הם נעולים על קונספט מסוים של שלום. הוא חייב להיות השלום שלו הם הטיפו במשך שנים – הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 4.6.67. הם לא מתנגדים לשלום עם המפרציות ושאר מדינות ערב. אבל על פי הקונספציה שלהם התנאי לשלום עם מדינות ערב הוא הסכם עם הפלשתינאים במתכונת שלהם. והם מבינים שאם מדינות ערביות מסרבות להמשיך להיות בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית וחפצים לפעול על פי האינטרס הלאומי שלהם ולקדם שלום ונרמול עם ישראל, הדבר ידחה את הסוגיה הפלשתינאית ואולי אף יגרום לפלשתינאים להתפשר. ונדמה לי שאם הפלשתינאים יתפשרו, למשל על תכנית טראמפ, מוסי רז ומרעיו יתנגדו להסכם כזה.

נחזור לציוץ ההזוי. ברור שראש ממשלה לא צריך לבקש אישור משר הפנים למפגש מדיני עם אויב בניסיון לקדם את השלום. זה תפקידו וזו משימתו. אבל מוסי רז, שכל כך דבק בטהרנות דווקנית כזו, נושא עד היום את דגל הסכמי אוסלו. תזכורת – כאשר נערכו המגעים על הסכמי אוסלו, החוק הישראלי, שהתקבל בתמיכה משותפת של הליכוד והמערך, אסר על מפגשים עם אש"ף בהיותו ארגון טרור. יוסי ביילין וחבורת אוסלו עברו בעליל על החוק וניהלו את המו"מ מאחורי גבו של ראש הממשלה רבין וללא ידיעתו, ובתחילת המהלך גם ללא ידיעתו של שר החוץ פרס. אבל זה בסדר, אליבא דרז.

כמובן שנתניהו לא זקוק לאישור משר הפנים כדי לנסוע לשליחות מדינית חשובה של קידום השלום עם סעודיה. מה שלא בסדר, הוא שנתניהו הסתיר את הנסיעה משרי החוץ והביטחון. יתר על כן, הוא לקח אתו את המזכיר הצבאי תוך שהוא אסר עליו לדווח על כך למפקדו – הרמטכ"ל.  התנהלותו, כרגיל, היא בניגוד לכל כללי מנהל תקין. ושוב הוא מפיץ את השקר הביביסטי האופייני שהוא רצה למנוע הדלפות (אך מיד בשובו הדליף את הביקור). ברור שגם במקרה הזה, הוא העדיף את האינטרס האישי הפוליטי הצר על האינטרס הלאומי.

* הגיע זמנן של גבעת המטוס ועטרות – שאול אריאלי מצדד בחלוקת ירושלים ומטיף לה לאורך שנים רבות. כיוון שזו עמדתו, ברור שהוא מתנגד לבניה בגבעת המטוס. בדיוק כפי שמי שתומך בשלמות ירושלים בריבונות ישראל, כמוני, תומך בבניה הזאת.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "גבעת הפורענות", הוא יצא נגד הבניה בגבעת המטוס. חלק מרכזי במאמר היה סקירה היסטורית אמינה ברובה, על פיה התכניות לבניה יהודית מאסיבית מדרום ומצפון לעיר הן של ממשלות המערך; תחילה של ראש הממשלה אשכול וראש העיר טדי קולק, מיד אחרי שחרור ירושלים, וכעבור עשור – בידי ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס. אריאלי מצטט מספרים של שניהם, על התכניות שהובילו. אין כמעט נושא שעליו הסכימו רבין ופרס – בנושא הזה עמדתם הייתה אחידה. אריאלי גם מציין שהתכניות להתיישבות באזורים אלו הן כבר מראשית הציונות. ולכן, מוזר מאוד שלקראת סיום המאמר הוא מתאר את ההחלטה לפרסום המכרז לבניה בגבעת המטוס מימוש "ההזיה המשיחית לאומנית של 'גוש אמונים' לדורותיו". האם אשכול, טדי קולק, רבין ופרס הם אנשי "גוש אמונים" ותכניות הפיתוח שלהם הן הזיה משיחית לאומנית?

לא בכל דבריו אריאלי מדייק. על הר חומה הוא כותב: "ב-1997, בכהונתו הראשונה, החליט [נתניהו] על בניית שכונת הר חומה, שרבין נמנע מהקמתה". ההיפך הוא הנכון. מי שהחליט על הקמת הר חומה היה יצחק רבין ב-1995. מי שסיכל אותה היה נתניהו. ומעשה שהיה, כך היה. בעקבות ההחלטה על הקמת הר חומה, חד"ש ומד"ע הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, ממשלת רבין הייתה ממשלת מיעוט, אך נהנתה מבלוק חוסם באמצעות תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. אך רבין לא נבהל מהצעת האי אמון, כיוון שסמך על הליכוד שיפיל אותה. אלא שנתניהו הודיע שהליכוד וכל האופוזיציה יתמכו בהצעת האי-אמון, כי אין להם אמון בממשלה, וכך הממשלה הייתה נופלת בהצבעה. מסיבה זו, הקפיא רבין את ההחלטה. החלטתו של נתניהו לבנות את השכונה, בקדנציה הראשונה שלו, למעשה נכפתה עליו בידי "הדרך השלישית" שאיימה בפרישה מהממשלה על הנושא הזה ויצאה בקמפיין ציבורי תחת הכותרת: "ירושלים – אני נשבע!"

השותף של "הדרך השלישית" לקמפיין היה ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. לימים, כראש הממשלה, הוא הציע לפלשתינאים לחלק את ירושלים. אך גם בהצעה שלו, בדומה להצעה של אהוד ברק לחלוקת ירושלים, גבעת המטוס הייתה בשטח הישראלי, כפי שאריאלי עצמו מתאר במאמר.

את ההחלטה על הקמת השכונה בגבעת המטוס קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991. הוא הקים בה מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ומבריה"מ וכבר אז החליט על בניית שכונת קבע. אולם הוא הפסיד בבחירות, והחלטתו, המממשת תכנית של אשכול וקולק מ-1969, התעכבה עד עתה. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אריאלי ציין שתכניתו של אשכול כללה את עטרות בצפון ירושלים, שנפלה בתש"ח ושוחררה בששת הימים. מעניין לספר, שבצעירותו אשכול התיישב בעטרות כחלק מקבוצת עבודה. 53 שנים אחרי תכנית אשכול, עדין לא הוקמה השכונה בעטרות. הגיע הזמן.

* המשותף – יש מעט מאוד משותף לאובמה ולטראמפ. בוודאי – בנושא המזה"ת בכלל ובסוגיה הפלשתינאית בפרט. אבל המשותף להם, הוא שהפלשתינאים דחו על הסף את תכניות השלום של שניהם.

* בחילה – באיזו עוד מדינה דמוקרטית השליט מכסה את הערים בכרזות ענק "אהוב שלנו" עם תמונת ענק שלו? פולחן אישיות כמו של נתניהו לא היה מעולם באף מדינה דמוקרטית. בי זה מעורר בחילה.

קים ג'ונג און מכונה בצפון קוריאה "המנהיג האהוב".

* תקלה במנגנון האוטומטי – כתבתי ביקורת על נתניהו וקיבלתי תגובה אוטומטית מעובד אלילים שאני בולשביק. נו, אני הרי רגיל לזה. הרי ברור שכל מי שאינו סוגד לשמש העמים הוא בולשביק. מי שאינו מתמסר לשטיפת המוח של פולחן האישיות הוא בולשביק.

אבל, רגע, אני מזהה תקלה. הרי המעי הגס של אלוהיהם אמר שהקיבוצים הם כמו גרמניה הנאצית. מרגע זה התואר החדש אמור לעבור בתעלות הביבים ובתור קיבוצניק צריך היה אותו ביביסט להגדיר אותי נאצי ולא בולשביק. שמא יש איזו תקלה טכנית במנגנון האוטומטי של תעשיית השקרים?

* יאיר, מאחוריך – יאיר גולן מתחיל לאיים על מעמדו הבכיר של יאיר נתניהו, כג'ורה הלאומית.

* שלא תפסיקו לשניה – בברכה ל"בני עקיבא" ביום חגם, "שבת ארגון", אמר שר הביטחון בני גנץ, בין השאר: "שלא תפסיקו לשניה את העבודה החברתית החשובה שאתם עושים, מסיוע לקשישים בודדים, דרך תרומות דם וחלוקת חבילות מזון. קורונה, או לא קורונה, קול קורא לכם לעזרה, ואתם הולכים". בעיניי, זו דרכו של גנץ להגיב לדברי הבלע של יאיר תהליכים.

* רגליים קרות – יעל גריל, שבתחילת השבוע מונתה לחברה בוועדת סטרשנוב לחקר פרשת הצוללות, הודיעה על פרישתה מן הוועדה בשל חשש לניגוד עניינים, עקב היותה ראש המחלקה הכלכלית במשרד הביטחון בתקופה שבה מדובר.

האם בתחילת השבוע, כאשר נענתה להזמנה, היא לא הייתה ראש המחלקה הכלכלית לשעבר? אם יש כאן ניגוד עניינים – הוא לא היה קיים בתחילת השבוע?

מה קרה? שמא הופעל עליה מכבש לחצים במהלך השבוע? או שמא קיבלה רגליים קרות כשנזכרה במסכת הייסורים, השיימינג וההסתה שהם מנת חלקו של כל מי שמעז לנגוע בחקירות נתניהו?

* משקל נגד – איני מחובבי הקונספירציות, אבל נראה לי שחדשות 12 צירפו את בועז ביסמוט לפאנל של "אולפן שישי" כדי להגחיך את הימין. ביסמוט הוצב בפאנל כמשקל נגד לעמית סגל. מול עיתונאי ימני שהוא מקצוען, חכם, שנון, חריף, רהוט הם הציבו תועמלן ימני שהוא חנפן, חסיד שוטה, בכיין ולא המיתר המכוון ביותר בגיטרה.

* רוצה לפגוש את קהלני – בשבוע שעבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בגולן; ביקור היסטורי ראשון של שר אמריקאי בגולן. שר החוץ אשכנזי התלווה לפומפאו. הם עלו לתצפית מהר בנטל ושמעו סקירות ביטחוניות של בכירים בצה"ל.

אל הפמליה התלווה עוד אדם אחד – אביגדור קהלני. ומעשה שהיה – כך היה: בהכנת הביקור בישראל אמרו אנשיו של פומפאו לשגריר בישראל פרידמן, שיש לו יד חופשית לארגן את הסיור, אך לפומפאו יש בקשה אחת. הוא רוצה לפגוש את אביגדור קהלני.

אך טבעי שהמפגש ביניהם היה בסיור בגולן. קהלני הרצה במשך עשרים דקות על מלחמת יום הכיפורים בגולן. לאחר מכן סיפר פומפאו שהוא למד בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, וספרו של קהלני "עֹז 77" היה אז ספר חובה בתכנית הלימודים. פומפאו סיפר על התרשמותו העמוקה ועל כך שקרא את הספר פעמיים.

אגב, כבר כתבתי שקהלני הוא המועמד שלי לנשיאות?

* המדריך למתאבד – בנעורינו הרחוקים, לפני ארבעים שנה ויותר, הגולן היה יעד הטיולים המועדף על חבריי ועליי. כמובן שהתניידנו בטרמפים, כמקובל אז.

נהגנו אז להתבדח, שמי שרוצה להתאבד בגולן, צריך לשכב על הכביש. הוא כבר ימות מרעב.

אז נכון, קצב ההתפתחות והגידול של ההתיישבות בגולן איטי מדי, ובכל זאת, עברנו כברת דרך לא מבוטלת מאז.

            * ביד הלשון

מצודת טגארט – הקדשתי לאחרונה מספר פינות לקרב נבי יושע במלחמת השחרור. בין השאר ציינתי שהמצודה הייתה מצודת טגארט. מצודות טגארט הן שרשרת מצודות משטרה שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של קצין המשטרה הבריטי סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי התקוממויות, שהוזעק מהודו לארץ ישראל בתקופת מאורעות 1936-39. המצודות הראשונות הוקמו בתקופת המאורעות ועוד עשרות מצודות הוקמו בשנים 1940-1943.

הגל הראשון של הקמת המצודות נעשה במסגרת מיזם גדר הצפון, שנועדה למנוע פלישת כוחות ערביים מסוריה ולבנון לעזרת ערביי ארץ ישראל ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כהגנה מפני פלישה של כוחות צבא וישי הפרו-נאצי. לאורך הגדר הוקמו חמש מצודות. הראשונה שבהן הייתה בנבי יושע. המצודות הוקמו על פי דגם סטנדרטי, שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים, ובו חרכי ירי.

זקס (2) – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "זקס" המופיעה בשיר "דודו". ביקשתי הסברים ופירושים נוספים על אלה שכתבתי.

כותב רוביק רוזנטל: המילה זקס קשורה לשפת העבריינים הגרמנית, שבה זקס התגלגל ממילת היידיש זקונה כלומר סכנה.

כותב ארנון אבני: זקס, למיטב ידיעתי, היה בפלמ"חית: סוד צבאי, עניין מבצעי חסוי.

מספר קוראים כתבו שזקס היה כינוי בפלמ"ח למפקד, ואחד מהם אף אמר שכך למד בשיעור זמרה בבית הספר בשנות השישים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.11.20

* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל ומדע האקולוגיה בפרט. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.

חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה שהוא יבחר לקדנציה שניה.

איפה טעיתי?

אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. והתנהלותו ההזויה במשבר הקורונה רק מחזקת את התיאור. סביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.

אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא יבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.

הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של ארבע שנים בלבד, הוא מפנה היסטורי בעוצמתה ומעמדה של ישראל.

ועל ההחלטות הללו נוספה תכנית טראמפ, או בכינויה (שאינו חביב עליי) "עסקת המאה". בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. התוצאה אינה מושלמת, יש בה בעיות רבות ובראשן הציפיה ל"חילופי שטחים" כלומר לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בנגב, או הרעיון של קליטת מספר סמלי של "פליטים" שיש בה מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אך בסך הכל כותבי התכנית הבינו את הדקויות, ויצרו תכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, הגיש תכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. יש להכניס בה שינויים בדיאלוג ישראלי אמריקאי, אבל בסך הכל, התכנית – על הריבונות שבה ועל הוויתורים שבה, טובה לישראל ומשרתת את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. בעבודה משותפת של ישראל מול ממשל טראמפ, בתקווה שיבחר לתקופת כהונה נוספת, על ישראל להחיל את ריבונותה על האזורים החיוניים לה ובראשם בקעת הירדן רבתי ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל לאורך הירדן.

טראמפ הוא השושבין של הסכמי השלום והנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן, והמהלך עתיד להתרחב למדינות ערביות נוספות. זהו שינוי אסטרטגי משמעותי במעמדה של ישראל באזור ותרומה לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם. ההסכמים הללו קברו את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של תכתיב התאבדות לישראל בכסות תכנית לשלום עם כל מדינות ערב.

ביידן הוא ידיד ישראל ותיק, אבל לא מתקרב לאהדה יוצאת הדופן של טראמפ לישראל. אם ביידן ינצח, נוכל רק להתגעגע לכל הטוב הזה. ביידן לא יהפוך את מרבית ההחלטות הפרו-ישראליות של טראמפ, אך הוא רמז שאם ינצח ארה"ב תחיה את הסכם הגרעין האיראני, שהוא סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל.

כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, יתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, שיש קשר בין פרו-ישראליות לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.

טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכל יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו, אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.

ולצד כל זאת, ובלי קשר לתוצאות הבחירות, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות, כיוון שהתמיכה הדו-מפלגתית בנו היא נכס אסטרטגי עליון שאסור לוותר עליו. אם ביידן ינצח, אנו עלולים לשלם על כך מחיר מדיני, והנה עוד סיבה למה טוב לישראל שטראמפ ינצח. תהיינה התוצאות אשר תהיינה, כמובן שבניצחון של ביידן אך גם בניצחון של טראמפ, על ממשלת ישראל להשקיע בשיקום הזיקה העמוקה של המפלגה הדמוקרטית לישראל.

* שינוי דרמטי – ביום העצמאות העשרים למדינת ישראל, שנה לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך מצעד של צה"ל ברחובות ירושלים. לקראת יום העצמאות התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם והורתה לישראל לבטל את המצעד. בעקבות קיום המצעד התכנסה שוב מועצת הביטחון וגינתה את ישראל על המצעד ועל הפרת החלטת המועצה.

ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטות הללו. נשיא ארה"ב באותם ימים היה לינדון ג'ונסון, ידיד מובהק של ישראל ומי שנחשב לאבי היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.

אני מזכיר עובדה זו כדי להבליט את השינוי הדרמטי בשתי ההחלטות החשובות של טראמפ בנושא ירושלים – ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שהן גולת הכותרת של שורת צעדים פרו-ישראליים חסרי תקדים.  

* פרובינציאלי גאה – "פרובינציאלי" – זו הגדרה שהודבקה לי בשל רצוני, כישראלי, בניצחון של טראמפ בבחירות. למה פרובינציאלי? כי אני בוחן הכל במשקפיים של האינטרס הישראלי הצר ולא בראיה אוניברסלית. אם העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס האוניברסלי היא פרובינציאליות, אני פרובינציאלי גאה.

אני אזרח ישראל ואזרח העולם. על פי הסדר הזה. כאזרח העולם, אני אזרח בעולם המורכב ממדינות, שכל אחת מהן מעמידה את האינטרס הלאומי שלה מעל האינטרס האוניברסלי.

היהודים הקוסמופוליטיים המנותקים, שהעמיסו את צער העולם על כתפיהם אך התנערו מצרת עמם, ראו בציונים – "פרובינציאליים". אותם מרחפים לא תרמו דבר לטובת האנושות. מדינת ישראל תרמה ותורמת ותתרום הרבה לאנושות.

כתב ביאליק:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

* ברכה למדע – ההסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויהודה ושומרון, הוא בשורה מצוינת למדינת ישראל ולמדע בישראל. אני מאמין שזה טוב גם לארה"ב ולאנושות כולה, כיוון שחרמות אקדמיים ומדעיים הם פגיעה ברברית במדע, בנאורות ובאנושות.

כחוקר במכון שמיר למחקר שבקצרין, אני בטוח שנהנה מאוד משיתוף הפעולה הזה וכך גם מכללת אוהלו בקצרין.

יש לציין שאנו רואים שינוי משמעותי מאז ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. עד אז, לא היה בארה"ב פטור ממס על תרומות לגולן, כיוון שהוא נחשב שטח "קבוש". ולכן, הסוכנות היהודית, הפדרציות היהודיות בארה"ב וכו', לא תרמו למוסדות בגולן. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא נהניתי ממשאבים שנהנו מהם עמיתיי בתוך "הקו הירוק"; לא יכולנו לגשת לקולות קוראים של ארגונים יהודיים בארה"ב. זה נראה כגזרה בלתי הפיכה (לעתים מצאנו דרכים לעקוף זאת. היו משאבים של הפדרציה של ניו-יורק והפדרציה של סן-פרנציסקו לתכניות במתנ"ס הגולן, שקיבלנו בעקיפין – הן העבירו אלינו את המשאב דרך החברה למתנ"סים). השינוי החל לפני שנה וחצי, עם ההכרה בריבונות. וכעת צפויה קפיצת מדרגה.

* טריקולור – מן הראוי שחזית עיריית ת"א תואר בצבעי דגל צרפת, לביטוי ההזדהות של עם ישראל עם העם הצרפתי המצוי תחת מתקפת טרור אסלאמי.

* נייר לקמוס – נשיא צרפת מקרון מאותת על נפילת האסימון, ולפחות ברטוריקה הוא מקרין שינוי כיוון – לא עוד כניעה לקנאות האסלאמית. מעתה – מלחמה בטרור.

אבל כל עוד צרפת אינה מגדירה את חיזבאללה – ארגון טרור, היא משדרת שמה שהיה הוא שיהיה.

* טיהור אוויר – מפלגת הלייבור מטהרת את עצמה מן הטינופת האנטישמית. היא השעתה את חברותו במפלגה של היו"ר לשעבר, הצורר האנטישמי ג'רמי קורבין, בגין היותו אנטישמי, בעקבות חקירה שהוכיחה את האנטישמיות שלו, ואת העובדה שהמפלגה בראשותו עברה על החוקים נגד גזענות ואנטישמיות. לתשומת לבם של מגלגלי העיניים בתוכנו… "הוא לא אנטישמי, רק מתנגד למדיניות אקיבוש" בלה בלה בלה.

יש לקוות שההשעיה אינה סוף פסוק, ושהצורר יסולק רשמית וסופית מן המפלגה, ועמו כל שאריות הטינופת האנטישמית.

* סגר זה – על שום מה? – שאלה למדקלמי ההבל על ה"סגר הפוליטי" – האם גם הסגר שהוטל על בריטניה נועד לחלץ את נתניהו מהמשפט?

* בית פרטי – לראש הממשלה יש בית שרד, שכל הוצאותיו ממומנות בידי הציבור. לפיכך, ביתו הפרטי צריך להיות ממומן לחלוטין, עד האגורה האחרונה, מכיסו הפרטי, מלבד הוצאות אבטחה.

גם הטענה שהוא מארח בביתו הפרטי פגישות רשמיות לא רלוונטית. הוא יכול לארח בבית שאני מממן לו מהמסים שאני משלם. אם החליט לארח בביתו, שישלם.

בתהליך הדה-ביביזציה, גם את זה צריך יהיה לעגן בחוק.

* דין הצתה – לפני חודשים אחדים ניסו הפלשתינאים לחדש את טרור ההצתות בגבול עזה. הגל הזה דעך בתוך ימים ספורים. זאת, בניגוד לשני הקיצים שקדמו לו, שבהם טרור ההצתות ארך חודשים, וגרם לנזק והרס נוראיים ביישובינו בנגב המערבי, בשדות ובמטעים ובחורש הטבעי.

מה ההבדל בין שני הגלים? ההבדל היה בתגובה הישראלית.

טרור ההצתות החל לאחר 3.5 שנים של שקט כמעט מוחלט אחרי מבצע צוק איתן; שקט אחרי 14 שנות טרור בלתי פוסק. היה זה פרי ההרתעה שנוצרה במבצע. אך הזמן חלף, והפלשתינאים החלו לבדוק אותנו, לנסות אותנו. והם פתחו בטרור ההצתות, תחילה באמצעות עפיפונים ולאחר מכן השתכללו לבלונים. ישראל "הכילה" והבליגה. ההבלגה עודדה את האויב להמשיך ולהגביר את הטרור. שידור החולשה הביא לחידוש ירי הרקטות. וכאשר נורו רקטות – אותן ישראל לא הכילה ועליהן לא הבליגה, וכך החלה שורת "הסבבים", כאשר כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעל פיה הפלשתינאים מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? האש הזו לא נכללה בהפסקות אש. מיד בתום הסבב נמשך טרור ההצתות והסלים לירי רקטות שגררו סבב שגרר הפסקת אש שהחריגה את ההצתות וחוזר חלילה.

ומה נשתנה בעונת ההצתות תש"ף 2020? הפעם ישראל לא הבליגה ולא הכילה אלא הגיבה. איך הגיבה? כמו על ירי רקטות. העיקרון ההגיוני כל כך, שאותו נכון היה להחיל מן ההצתה הראשונה – דין הצתה כדין רקטה, אומץ כמדיניות. ישראל הבהירה שעל כל הפרת ריבונות תבוא תגובה. ועל כל הצתה צה"ל הגיב. ובתוך ימים ספורים, ההצתות פסקו.

מה אתה רוצה? מלחמה בגלל איזה כמה הצתות? מאות הרוגים? לשקוע בבוץ העזתי? אלה התגובות שקיבלתי כשקראתי לאמץ את העיקרון "דין הצתה כדין רקטה". אז הנה, לא מלחמה, לא הרוגים, לא הסתבכות בעזה. פשוט, העיקרון המובן מאליו – אף מדינה בעולם אינה מכילה פגיעה בריבונותהּ ואין סיבה שישראל תנהג אחרת. ועובדה, המדיניות הזו הוכיחה את עצמה.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – ביום השנה לרצח רבין, מפגינים מתפרעים ניסו לפרוץ לביתו של השר אוחנה. כך דווח ב-y-net.

כידוע, איני מאוהדיו של אוחנה, בלשון המעטה. אולם אלימות פוליטית היא איום על כולנו, על בעלי כל הדעות והשקפות העולם, על הדמוקרטיה הישראלית.

אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

* משחקים באש – כאשר מפגינים צועקים "מהפכה", האסוציאציה שלי היא גיליוטינה.

כאשר הם צועקים "דמוקרטיה או מרד", והם הרי טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, הם בעצם צועקים: "מרד".

ישראל היא מדינה דמוקרטית. אבל ארבעה חודשים של הפגנה אינסופית, התלהמות  ושטיפת מוח עצמית על אודות "דיקטטורה", מביאה אנשים למחשבות על מרד.

נגד דיקטטורה חובה למרוד. בדיקטטורה מוצדק לרצוח ראש ממשלה. אתם משחקים באש. מטורפים – די!!!

* שתי רכבות – אני מסרב להשלים עם הדיכוטומיה שבין ביביזם לבלפוריאדה. כי אם נשאר רק עם שני אלו, מדובר בשתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו ועלולות להחריב את המדינה. הרוב השפוי חייב להתעורר ולעצור את הטירוף.

* מורשת רבין – בחמישה באוקטובר 1995, פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', ביום שבו נערכה ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, ביום שבו איתמר בן-גביר הכהניסט הציג בפני הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו; ביום הזה רבין נשא הכנסת נאום פרוגרמטי בכנסת, שבו פרס בפני הכנסת והעם את מורשתו המדינית, וצייר את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע.

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זו מורשתו המדינית של רבין. זו – ואין בלתה. אפשר להסכים לה, אפשר לקבל את חלקה, אפשר להתנגד לה. אבל אין מורשת מדינית אחרת של רבין. מי שהפך כל לאו של רבין להן, כמו ברק ואולמרט, אינם יכולים להציג את תכניותיהם המדיניות כהמשך לדרכו של רבין. עליהם לומר אמת – הצגנו תכנית הפוכה ממורשתו של רבין.

מי שתומך במדינה פלשתינאית עצמאית, מי שתומך בחזרה לקווי 4 ביוני 1967, מי שתומך בחלוקת ירושלים, מי שמתנגד להחלת ריבונות ישראל על מעלה אדומים וגבעת זאב, מי שתומך בנסיגה מבקעת הירדן או מסתפק בפחות מהפירוש הנרחב ביותר של מושג זה, מי שמוכן לוותר על גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה הקו הירוק, מי שתמכו בעקירת גוש קטיף, מי שמתנגדים להקמת גושי התיישבות כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון – עמדתם לגיטימית. אבל עמדתם אינה מורשת רבין אלא היפוכה המוחלט.

* לא מעז לגרד – עורך "הארץ" אלוף בן פרסם מאמר מפוכח על דרכו המדינית של רבין, והציג את התמונה האמתית הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהדימוי היוני שהודבק לו אחרי הרצח. בן מסביר שדרכו המדינית של רבין הייתה קרובה הרבה יותר לדרך המדינית של נתניהו מלזו שמתאר אותו המיתוס.

ובמאמר מופיע סקופ – פתק של רבין בו כתב: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד אני לא מעז לגרד את התחת".

אמנון אברמוביץ' השווה באולפן שישי את רבין לשרון, העלה על נס את השינוי שחל בשניהם בערוב ימיהם, ואמר שאמנם שניהם תיעבו את ערפאת, אבל הם חתרו לאותה מטרה. הטענה הזו היא שטות, כי הדרך בה הלך שרון בערוב ימיו הייתה עקירת גוש קטיף, בעוד אצל רבין גוש קטיף בידי ישראל היה בגדר קו אדום, בין הקווים האדומים לקראת המו"מ על הסדר הקבע, אותם הציג בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בו הוסיף "והלוואי שיהיו עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון".

אלוף בן מפוכח הרבה יותר מאברמוביץ': "ההסכמים שחתם נתניהו עם איחוד האמירויות ועם בחריין מהדהדים את 'מורשת רבין' הרבה יותר מההתנתקות של אריאל שרון מעזה. הנה, מדינות ערביות מקבלות את ישראל כשכנה רצויה ולוביסטית בוושינגטון, שום רגב אדמה או מתנחל לא צריכים לזוז ממקומם בתמורה, והפלסטינים מקבלים מס שפתיים סתמי".

מבהיר אלוף בן: "רבין נתפס היום כשמאלן שהיה להוט להיפטר מהשטחים ולהקים מדינה פלסטינית על חורבות ההתנחלויות וחלומות ארץ ישראל השלמה. הדימוי הזה משרת את שני הצדדים הפוליטיים: את השמאל שזקוק לגיבור, ואת הימין שזקוק לבוגד. אבל אלו שטויות. רבין חתר לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל בעזרת ידידו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ופיתח ברית עם המשטרים 'המתונים' באזור – מצרים וירדן, מרוקו ותוניסיה, עומאן וקטאר, טורקיה שלפני ארדואן – כמשקל נגד להתחזקות איראן. אבל הוא היה קמצן בהחזרת שטחים, ונרתע מהסדר עם סוריה שהיה מציב את חיילי אסד על חוף הכנרת. עם הפלסטינים התקדם לאט ('אין תאריכים קדושים'), והעדיף לתת לערפאת מחוות סמליות כמו התואר 'ראיס' ושוטר על גשר אלנבי במקום טריטוריה גדולה או הקפאה ופינוי בהתנחלויות – שרק גדלו בתקופתו".

* אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו.

העיקרון הרביני הפטריוטי הזה שימש נר לרגליו של בני גנץ בהחלטתו המנהיגותית האמיצה לשכב על הגדר למען המדינה, לסכן את הכוח הפוליטי שצבר, לשלם מחיר אישי כבד ולהקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

וגם היום, אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם, יעביר תקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – המשך קיומה של ממשלת האחדות הוא החלופה הטובה ביותר למדינת ישראל. ואם נתניהו יתעקש להוכיח שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת, נלך לבחירות, אך עדין בראיה לאחור, נכון היה לעשות את המאמץ להציל את המדינה מסיבוב רביעי (מבלי להזכיר חלופה נוספת, חמורה לאין ערוך, שבלאו הכי הייתה מביאה גם היא לסיבוב רביעי כעבור שבועות ספורים).

* סטרט-אפ – הסטרט-אפ החדש של תעשיית השקרים וההסתה – מי שמותח ביקורת על דודי אמסלם או מיקי זוהר הוא… גזען. אתם יודעים, כל הממבו-ג'מבו של "ישראל הראשניה" או משהו כזה.

בשלב הבא בטח ביקורת על האב והבן תוגדר כגזענות ורדיפה על רקע היותם "אשכנזים".

* אל תקרא לי "אשכנזי" – אני לא אשכנזי. אין שום משמעות בזהות שלי לארץ המוצא של הוריי. אני יהודי. אני ישראלי. אני ציוני. זאת הזהות שלי. המולדת שלי היא אחת – ארץ ישראל. המקורות הרוחניים והתרבותיים שלי הם כל מקורות ישראל מכל שבעים הגלויות. החלוקה המלאכותית ל"עדות" מנוגדת למהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות ובניין אומה. זה מהלך ציני שנועד לשרת אינטרסים עסקניים זרים, תוך פגיעה מודעת באינטרס הלאומי. הציונות תנצח את הציניות.

* ביד הלשון

נביאי סקר – את הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות", לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, הכתיר עמית סגל במילים "נביאי סקר". הוא התייחס בכך לסקרי הבחירות, ברמיזה לנביאי שקר.

סגל אינו הראשון המשחק במילים סקר ושקר. מנהיג המפד"ל ד"ר יוסף בורג המנוח נהג לומר: "מדבר סקר תרחק", על משקל "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ולעתים מופיע הביטוי "סקר אין לו רגליים" על משקל "שקר אין לו רגליים".

ושמעון פרס נהג לומר שסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אותו, אבל לא מומלץ לטעום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"