צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.7.20

* תלוי באדם אחד – האם תהיה החלת ריבונות? באיזה שיעור והיכן? התשובות לשאלות הללו תלויות באדם אחר. בנימין נתניהו.

אין לי ספק שנתניהו מעוניין בהחלת ריבונות. הוא מאמין בדרך הזו. לדעתי, החשיבה המדינית שלו נכונה (בגדול). כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא חתר למה שכינה, בצדק, "תכנית אלון פלוס". גם ברמה האישית, סביר להניח שהוא מעדיף להיזכר לא רק כמי שמורשתו היא שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא מעשה מדיני מרחיק לכת בדמות המעשים הגדולים של מנהיגים כבן גוריון ובגין. החלת הריבונות היא מעשה כזה. השאלה היא אם יש לו עוצמות הנפש להוביל החלטה כזו, אל מול ההפחדות מפניה.

יש לי חשש כבד שהוא קיבל רגליים קרות. החשש שלי נובע מכך שאני מזהה בימים האחרונים בקרב מדקלמי דפי המסרים שבגלל גנץ לא תוחל ריבונות. הרי זה ברור – אם תוחל ריבונות זה בזכות נתניהו ואם לא תוחל זה בגלל גנץ. כרגיל. במקרה הזה, לצערי, גנץ עצמו יקפוץ על האשמת השווא כמוצא שלל רב, כי האצבע המאשימה הזאת תועיל לו ולתדמיתו בקרב הבייס ה"שמאלי".

אז כדאי לזכור. בהסכם הקואליציוני יש אך ורק סעיף אחד שבו נכתב במפורש שאין לכחול לבן זכות וטו – החלת הריבונות. ולנתניהו יש רוב להחלת הריבונות הן בממשלה והן בכנסת. אם לא תהיה החלת ריבונות, יהיה זה באחריותו המלאה והבלעדית של נתניהו. 

* חד צדדית – יש המתנגדים להחלת הריבונות כיוון שהיא חד-צדדית. הם אומרים שהם בעד ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך הדבר צריך להיות בהסכם.

הם צודקים. עדיף שזה יהיה בהסכם. אלא שאין סיכוי שזה יהיה בהסכם. האם את הריבונות על ת"א ועל חיפה השגנו בהסכם? האם את הריבונות על הנגב והגליל השגנו בהסכם? האם את הריבונות על ירושלים והגולן השגנו בהסכם?

הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים אינו על תוואי הגבול אלא על עצם זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו. בכל מקום שהוא. ואם תהיה הסכמה שלהם לריבונות, היא תהיה רק בדיעבד, מתוך השלמה עם המציאות. ולכן, תפקידנו ליצור את המציאות הרצויה, ועמה לגשת למו"מ, והלוואי שנזכה ליום שבו יהיה לנו פרטנר לשלום.

* התבלבלת בתכנית – מנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד החלת הריבונות, והציג אותה כאסון כלכלי. אלא שכל הנתונים שהציג כלל אינם רלוונטיים להחלת הריבונות, כי הם מתייחסים לצירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. אבל אין שום תכנית כזו. לא ברור האם ובאיזה סדר גודל תהיה החלת הריבונות, אך התכנית המקסימליסטית מדברת על 30% מהשטח, שהם כמעט ריקים מפלשתינאים, ומספר הפלשתינאים שנמצאים בשטח הזה לא יעלה ולא יוריד מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, והשפעתם על הכלכלה היא פחות מזניחה.

החלת הריבונות נועדה לקדם את תכנית טראמפ, שיש בה הפרדה ברורה בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים והם מיועדים למדינה הפלשתינאית, לבין השטחים המיועדים לריבונות ישראל שאין בהם פלשתינאים.

ברודט כותב שאם תחול ריבונות על חלק מהשטח, השלב הבא יהיה ריבונות על כל השטח. על סמך מה הוא כותב את זה? אני מאמין שההיפך הוא הנכון. החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תיצור מציאות של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. אם אי פעם יהיה לנו פרטנר למו"מ, המציאות הזאת תהיה הבסיס להסדר קבע. נכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשום פתרון, גם לא לנסיגה מלאה, כפי שנוכחנו כשהצעות כאלו הוצעו בידי ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה. 

* אויב אחד – ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. הם הבהירו שיש להם רק אויב אחד – ישראל.

ומי נכח באירוע והיה שותף לו? ח"כ איימן עודה. ח"כ ישראלי, ראש רשימה גדולה בכנסת, נמצא באירוע של ארגוני אויב עוינים המצהירים שישראל היא אויב ושהם ישתפו פעולה ביניהם במלחמה נגדו.

ורק לפני חודשים אחדים נעשה ניסיון נואל להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת, השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה ובטרור.

ובכל פעם שנתניהו נותן לנו סיבה טובה להתחרט על השותפות עמו (כלומר רק בימים א', ב', ג', ד', ה', ו' ושבת מדי שבוע), כדאי תמיד לזכור מה הייתה האלטרנטיבה.

* חוסר אשמה – השופט דוד רוזן הוא אדם שיש קונצנזוס על היושרה שלו ועל דבקותו המוחלטת באמת ובצדק. רוזן לעולם לא יתפשר ויתכופף מול חזקים, לעולם לא יעגל פינות מול שחיתות, אך לעולם לא יקבל כאוטומט כתבי אישום.

הוא השופט שדן בפרשת הולילנד, הרשיע את אולמרט ושלח אותו לכלא. בפסק הדין ההיסטורי שלו הוא הגדיר את השחיתות השלטונית כבגידה (אח"כ, בערעור, בית המשפט העליון הקל בהרשעה ובעונש). רוזן הוא השופט שזיכה את יעקב נאמן ואת קהלני מחוסר אשמה, במשפטיהם.

היום מכהן השופט רוזן כנציב הביקורת על הפרקליטות. חזקה עליו שהוא לא יחפף ולא יתרשל בבדיקת תלונה כלשהי על הפרקליטות.

ובתוקף תפקידו זה הוא בדק את ההתנהלות הנוגעת לסגירת התיק נגד מנדלבליט בנוגע למעורבותו בפרשת מסמך הרפז. בחוות הדעת שפרסם, הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות ובראשה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בפרשה זו. הוא ניקה לחלוטין את מנדלבליט מכל חשד, הצדיק לחלוטין את סגירת התיק, אך מתח ביקורת על הפרקליטות שלא ציינה שסגירת התיק היא מחוסר אשמה, ולא נימקה את הסגירה.

הטענה של הפרקליטות הייתה הזויה. ניצן וחבריו טענו שיש תמימות דעים שאכן יש לסגור את התיק בגין חוסר אשמה, אך יש ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות, הכפופים למנדלבליט, יקבעו את עילת סגירת התיק שלו. רוזן מתח על כך ביקורת חריפה, וכתב ש"באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת".

מיותר לציין שתעשיית השקרים של נתניהו והמוני מדקלמי תוצריה, ימשיכו להעליל את עלילותיהם הבזויות על מנדלבליט. אמנם כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט ליועמ"ש הוא ידע את כל הפרטים הנוגעים לפרשה, אך משמנדלבליט קיבל החלטה מקצועית ומתבקשת מתוקף תפקידו, והגיש את כתבי האישום החמורים נגד נתניהו, הוא הפך לאויב, ואין שקר גס והשמצה בזויה שלא יטיחו נגדו. ועכשיו אולי גם נגד השופט רוזן, שבטח גם הוא שייך ל"דיפ-סטייט" המדומיין, וגם הוא "רודף" וחלק מ"נסיון ההפיכה" נגד "הימין".

(טוב, בינתיים כבר קראתי את עלובי הנפש שמפיצים את הרעל של תעשיית השקרים, כמו התועמלן הגס והפרוע ברדוגו, מאשימים את רוזן בניגוד אינטרסים כי הוא היה מפקדו של מנדלבליט. זהו! הוכחה! גם רוזן שייך לכת הקושרים נגד השרלטן המושחת).

* הקרטל – משבר הקורונה העלה על סדר היום את המחסור ברופאים. האמת היא שהסוגיה עלתה לדיון עוד טרם הקורונה, כולל בדו"ח של OECD שפורסם בנובמבר 2019. אבל כאשר נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל, קמה זעקה. וכך גם כאשר קם בית הספר לרפואה בצפת. ההתנגדות לפתיחת הפקולטה באריאל נומקה בכל מיני הבלי "אקיבוש". אז למה ההתנגדות לצפת?

את ההתנגדות הובילו האוניברסיטאות הוותיקות. הן יצאו גם נגד הקמת האוניברסיטה בשומרון. הן שיסו מלחמה פוליטית נגד הקמת האוניברסיטה וליבו דה-לגיטימציה שלה בטענות אידיאולוגיות. אך האם זה מה שעמד באמת על סדר יומו של ועד ראשי האוניברסיטאות?

ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (או בשמה המקורי אוניברסיטת הנגב). קודם לכן ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת חיפה. ועוד קודם לכן האוניברסיטה העברית נאבקה נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב. הוועד נלחם נגד כל העצמה של המכללות. והיום הוא נאבק נגד הכרה במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה. הם מסבירים זאת בהתנגדות לאוניברסיטה פרטית המוצגת כהפרטת ההשכלה הגבוהה. אז למה הם התנגדו לאוניברסיטת השומרון, הנגב, חיפה, ת"א? תמיד היה תירוץ, אך למעשה מדובר בקרטל שרוצה לשמר את כוחו ומעמדו ואת המונופול שלו. אילו שעו ממשלות ישראל להתנגדויות הללו, ישראל הייתה מדינה מפגרת. ואילו גילו יתר תוקף בעמידה מול הקרטל, ההשכלה הגבוהה, המדע, החינוך והכלכלה בישראל היו מתקדמים יותר.

מזה כשלושים שנה יש צורך אמתי בהקמת אוניברסיטה בגליל. זה לא קרה, למרות שממשלות וראשי ממשלות תמכו בכך. למה? בשל התנגדות הקרטל.

עם כניסתו לתפקיד השר להשכלה גבוהה הכריז השר אלקין שיפעל לקידום האוניברסיטה בגליל. כן הודיע שיצרף את נציג אוניברסיטת השומרון למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ולות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ושיגדיל את הייצוג במל"ג למכללות. בכך הוא סימן עצמו כאויב הקרטל, אך למעשה הוא מייצג את האינטרס הלאומי של קידום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ולכן, כאשר אני שומע את ראשי האוניברסיטאות משתלחים באלקין בגסות בשל ההחלטה לערוך בחינות מרחוק בגין הקורונה, אני לא מתרשם מדבריהם. אני מבין מה עומד מאחורי ההשתלחות.

* פופוליזם חרדי – ח"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, התראיין בכאן ב' ותקף בחריפות את ההחלטות על הטלת סגר על אזורים חרדיים, וטען שזו אפליה מכוונת שנועדה לפגוע בחרדים.

יו"ר ועדת השרים להחלטה על הטלת סגרים הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמפלגות החרדיות כרתו עמו ברית. האם גפני טוען שבן בריתו, נתניהו, עוין את החרדים ומכניס אותם לסגר?

איני מאוהדי נתניהו, כידוע, אך אין לי ספק שכל ההחלטות על סגרים מקומיים הן החלטות מקצועיות, הנובעות משיעורי הדבקה וקצב הדבקה ונועדו לעצור את שרשרת ההדבקה. המדיניות של הטלת סגרים מקומיים נועדה למנוע חזרה לסגר כולל, שהוא הרסני לכלכלה ולחברה. חבל שגפני, כמנהיג ציבור, בוחר בדרך הפופוליסטית הזאת.

אני רואה לנכון לציין שאני מרבה לבקר בצפת, עיר שאחוז החרדים בה גבוה מאוד, ואני נפעם מרמת המשמעת הגבוהה שלהם, לפחות במה שקשור לעטיית מסכות. איני רואה משמעת כזו בשום מקום אחר. אך נתוני התחלואה מעידים על התפרצויות במספר מוקדים חרדיים, כמו העיר אלעד, וכאשר יש מוקדים כאלה יש לטפל בהם. וגם הצעד הקשה של סגר, לא נועד לפגוע בהם אלא לסייע להם.

* תסמונת המטפלת – טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, שנפוצה בציבור על רקע הגל השני של הקורונה, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא מאשימה את "האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

כמובן שאחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה לעצב מדיניות, לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן אינה פוטרת כהוא זה אותך, אותי וכל אזרח, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו. האחריות אינה גוף גשמי ולא חלים עליה חוקי שימור החומר. אם מנהל מאציל סמכות על הכפוף לו, אין זה גורע מאחריותו. אבל עובדה זו אינה גורעת מיליגרם מאחריות הכפוף לו.

* מיתוס תסמונת הש"ג – בתכנית "היהודים באים" הוצג מערכון פופוליסטי על פרשת "ליל הגלשונים". במערכון הופיע ראש הממשלה שמיר ולצדו הרמטכ"ל דן שומרון כתובעים של הש"ג רוני אלמוג. הם, האחראים, פטורים מכל אחריות ואילו עליו הם מפילים את האחריות לכל האסונות של עם ישראל, כולל השואה, כי הרי איזה מין מערכון זה אם אינו טבול בקורט של שואה, ואז נעמד מולו שמיר והחל לדקלם את נאום הקטגוריה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל (שזמן קצר לפני כן חדל להיות לוחם ועבר למפקדת הגדוד), שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה. כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל, הרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו הייתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם. אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שניה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הכרעה מוסרית בשבריר של שניה תגזור לחיים או למוות של חיילים רבים.

* לנתץ את אנדרטאות הרצל – ב"עניין היהודים", יומנו של הרצל, הוא כותב שהנשים אינן צריכות לעבוד אלא להיות עקרות בית ולגדל את הילדים.

חזיר שוביניסטי! סקסיסט! מיזוגין! צריך לנתץ את האנדרטאות שלו! צריך להחליף את שמה של העיר הרצליה!

אמנם בהסתדרות הציונית שהקים הוא העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים. באותו זמן רק במדינה אחת בעולם, ניו-זילנד, נהנו הנשים מחופש בחירה. בשאר מדינות המערב המתקדמות נאלצו הנשים לנהל מלחמות קשות עוד שנים רבות למען זכותן לבחור.

נכון, מה שהחריד את הרצל היה בעיקר ניצול נשים וילדים בעבודות מפרכות בבתי החרושת, ללא חוקי הגנה על העובדים כמו שעות עבודה וכו'. ולכן הוא אמר שאין מקום לעבודת נשים וילדים, שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר והנשים להיות בבית, והמדינה צריכה לממן אותם.

מצד שני, אין ספק שעמדתו שנשים צריכות להיות בבית נגועה בדעה קדומה והיא בלתי נסבלת בזמננו.

אז, יאללה אנרכיה! קדימה הסתער! עולם ישן עדי היסוד נחרימה! לנתץ את האנדרטאות שלו!

אגב, בארה"ב הוענקה זכות בחירה לנשים רק ב-1920, עשרים ושלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, עם קבלת התיקון ה-19 לחוקה. ומי היה אז הנשיא שקידם את המהפכה הזו? וודרו וילסון, שכעת מנתצים את פסליו ומוחקים את שמו מאוניברסיטת פרינסטון שהוא היה נשיאה. 

* פושע מלחמה – גדעון לוי לועג למפגינים נגד נתניהו שאינם מציגים שום אלטרנטיבה רעיונית או פרסונלית. כלומר, מבחינתו – כל הציונים אותו דבר. אלטרנטיבה רעיונית היא אנטי ציונות. אלטרנטיבה פרסונלית היא מנהיג אנטי ציוני כריזמטי שיוכל להוביל את ישראל להמרת מהותה וזהותה. וכיוון שבראש המוחים היום עומד תא"ל (מיל') אמיר השכל, ברור שהוא אינו מייצג אלטרנטיבה, הרי הוא שייך לסקציית "גמלאי חיל האוויר, שכבר לא מפציצים אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה ובלבנון". הרי טייסי חיל האוויר הם פושעי מלחמה. שכחנו?

* ולא אחרת – הדבר הטוב ביותר שיצא לנו מהקורונה הוא שיבתה של "זהו זה" אל האקרנים. זה התחיל קצת בצליעה, לקח להם זמן להתניע, אך הייתה זו עונה מצוינת של הומור וסאטירה ברמה גבוהה עם טובי הקומיקאים.

התוספת הייחודית של העונה הייתה התגלות חבורת "זהו זה" כחבורת זמר, בעלת הרמוניה נפלאה, בגרסאות מרגשות לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית. השיר ששרו בכל תכנית היה בעיניי גולת הכותרת של התכנית. במיוחד אהבתי את הגרסאות שלהם ל"שיר לשירה" ול"היא תבוא", עם בראבא באקורדיון. וגם בתכנית הסיום שהתקיימה ביום חמישי האחרון הם הופיעו בגרסה מקסימה ל"שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו עמוד ענן") בליווי תזמורת כלי נשיפה.

אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה, ואני בטוח שהיא תבוא.

* ביד הלשון 

סופר את הכסף שאין – כתבה ב"ישראל היום" על המצוקה הכלכלית של סופרים בעקבות הקורונה הייתה "סופרים את הכסף שאין". בעיניי זו כותרת מבריקה. יש בה משחק מילים בין סופרים במובן של כותבי סיפורים וסופרים את הכסף. ויש כאן מובאה מתוך שיר.

השיר הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, משנת 1985. שיר זה הניב מספר ביטויים כמו "משיח גם לא מטלפן", "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" ו"סופר את הכסף שאין". המשפט המלא "יוצא למילואים וסופר את הכסף שאין / משיח לא בא / משיח גם לא מטלפן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.6.20  

* תכנית החלוקה – נוער הגבעות ופעילי ימין מכל רחבי הארץ הודיעו שיצאו למאבק נגד תכנית החלת הריבונות, שאותה הם מגדירים "תכנית החלוקה".

ואכן, הם מזכירים את המתנגדים מימין ומשמאל לקבלת תכנית החלוקה של האו"ם שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. בן גוריון הבין אז שאנו נמצאים בסיטואציה של "עכשיו או לעולם לא", והנהיג את קבלת התכנית והקמת המדינה. אילו שעה לעצות הקיצונים, ספק רב אם עד היום הייתה קמה מדינת ישראל.

אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכל או לא כלום", אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכל, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

אני אכן תומך בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית, אולם גם לשיטתם של הדוגלים בארץ ישראל השלמה, עצם החלת הריבונות על שטחים בארץ ישראל צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המחלוקת והמאבק על עתיד יהודה ושומרון.

* ראש מועצה אוטואימוני – דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן), נלחם נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם תפיסת "הכל או לא כלום". אילו הצהיר על כך לפני הבחירות לראשות המועצה, ספק אם היה היום ראש המועצה. אלחייני חותר נגד האינטרס המובהק של בקעת הירדן, שאינו רק אינטרס מקומי, אלא אינטרס לאומי, שלשמו הוקמה ההתיישבות בבקעה.

* אינטרס משותף – ההתיישבות בבקעת הירדן עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. הקיבוצים והמושבים של תנועת המושבים, עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות וריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. היישובים של הציונות הדתית ושל משקי חירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן) דוד אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של משקי חירות-בית"ר והוא איש ארץ ישראל השלמה. והיום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה. הזוי.

* עוד דונם ועוד עז – בזמן עקירת גוש קטיף ויישובים בצפון השומרון, לא זכור לי שאנשי מרץ ושלום עכשיו התנגדו לה, כי זו אינה נסיגה מכל השטחים וכי גם אחריה יישארו כמעט כל היישובים ביהודה ושומרון על מכונם. הם ראו הזדמנות להגשים חלק מחזונם, וקפצו עליה כמוצאי שלל רב. הם הבינו שבמקרה הטוב, לדידם, מדובר בתהליך שיהיה לו המשך באותה דרך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי, ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

איני מבין את אנשי הימין, שמקבלים בחמיצות את החלת הריבונות על חלק משטחי יהודה ושומרון, כיוון שאין זו החלת ריבונות על כל השטח. הרי מבחינתם, במקרה הטוב זו תחילתה של מגמה וזה תהליך שיהיה לו המשך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

הציונות לא הייתה מעולם תרבות של "הכל או לא כלום", אלא תרבות של "עוד דונם ועוד עז". 

* הדרום הפרוע – הריבונות הישראלית בנגב היא על הנייר. בפועל, מדינת החוק הישראלית נסוגה מהנגב, והוא הופקר לכל דאלים. כנופיות בדואיות עוינות שולטות במרחב, והמדינה מפחדת להתמודד עם התופעה.

פורעים בדואים חדרו ביום שני לשטח אימונים של צה"ל בצאלים לעוד מבצע של שוד אמל"ח. שני קצינים, מ"פים בחטיבת הנח"ל, חניכים בקורס מג"דים, גילו ראש גדול וניהלו מרדף אחרי השודדים. השודדים הזעיקו עזרה, ומיד הגיעו למקום כוחות אויב, בג'יפים החדישים ביותר (פרוטקשן הוא עסק משתלם, מסתבר), כיתרו את קציני צה"ל, הסיטו אותם מן הכביש ואיימו עליהם, עד שקצין שחש סכנה לחייו ירה באוויר. כל זאת, בשטח שלכאורה הוא בריבונות ישראל, אך למעשה הוא הדרום הפרוע, הנשלט בידי כנופיות עוינות.

צה"ל תיחקר את הנושא ומצא את האחראים – הקצינים. אוי אוי אוי, הם גילו ראש גדול. זה לא תפקידם. אסור להם לנהל מרדף, כי זה מסוכן, הם עלולים להתהפך.

מפקד מרכז האימונים הטקטיים בצאלים אל"מ אוהד מאור כתב בתחקיר שהקצינים היו צריכים לנהוג באופן פסיבי יותר. בושה. עד כה, יומיים אחרי האירוע, המשטרה לא עצרה ולו חשוד אחד במעשים, למרות שהחשודים תיעדו עצמם באירוע ופרסמו את הסרטונים ברשת החברתית. בושה. בכתבה בוויינט על האירוע מדווח: "הם [כוחות התגבורת שבאו לעזרת השודדים א.ה.] הורו לקצינים לרדת מהכביש". הורו (!) לקצינים (!). בושה. בתחקיר נכתב ש"חל איסור במצבים מעין אלה, שקורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום, לרדוף אחרי הגנבים משיקולי בטיחות של סכנת התהפכות". המשפט החמור ביותר בתחקיר: "קורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום". באופן שגרתי (!) כנופיות עוינות חודרות לבסיסי צה"ל, עושות בהם כבתוך שלהם ושודדות אמל"ח. באופן שגרתי. בושה וחרפה. ולשם מה הם שודדים אמל"ח? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שכדי לכתת אותם לאתים ולמזמרות.

מדגדג לי באצבעות לכתוב שאותו אל"מ שכתב תחקיר כזה צריך לעוף מצה"ל עוד היום. אבל איני רוצה לעשות שקר בנפשי. זה לא הוא. גם לא המפקד שלו. גם לא המפקד של המפקד שלו. גם לא הרמטכ"ל. וגם לא מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. וגם לא המפכ"ל. מדובר כאן בכישלון לאומי מתמשך, שאחראית לו ממשלת ישראל ואחראי לו באופן אישי וישיר ראש ממשלת ישראל, שכידוע נכנס לתפקידו לפני קצת יותר משבוע או חודש.

יש כאן מדיניות מופקרת של ויתור על הנגב; "הכלת" האנרכיה, הפרוטקשן, הטרור החקלאי, ההשתלטות הפרועה על אדמות הלאום, הבניה הבלתי חוקית, הפוליגמיה, הברחות הסמים ושוד האמל"ח, מתוך פחד מפני אינתיפאדה בדואית בנגב. כשהריבון מפחד לממש את ריבונותו – אין ואקום. את השלטון בפועל תופסים מחבלים ושודדים.

ומה צריכה להיות ההוראה לחיילי צה"ל כאשר חודרים שודדי אמל"ח לבסיסים? כשהייתי בטירונות לימדו אותי נוהל מעצר חשוד: א. עצור! ב. עצור או שאני יורה. ג. ירי באוויר. ד. ירי לכיוון הרגליים. ה. ירי על מנת להרוג.

זה לא אמור לקחת יותר מעשרים שניות. 

* מחלת רקע – ח"כ סאמי אבו-שחאדה מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לקה בקורונה. אבו-שחאדה תועד לפחות בשני אירועים בהם הוא ושאר המשתתפים לא עטו מסכות ולא שמרו על ריחוק חברתי. אחד מן האירועים הללו היה אירוע הזדהות עם פיגוע מרמרה, לפני עשר שנים.

באותו אירוע לבש אבו-שחאדה חולצה ועליה מפת ישראל והכיתוב: פלשתין. וכיתוב נוסף: "יפו ועזה – סוגיה אחת". החולצה היא סוג של דגל, המצביע על לוז האידיאולוגיה של הרשימה המשותפת: הפיכת ישראל לפלשתין. או אם לדייק יותר: מחיקתה של מדינת ישראל מן המפה והקמת פלשתין על חורבותיה. וכאשר הוא מדבר על יפו ועזה כסוגיה אחת, כוונתו שכפי שהיהודים ברצועת עזה נעקרו, כך תיעקר הנוכחות היהודית בתל-אביב יפו ובכל הארץ.

יש לזכור שעם המחבלים בפיגוע מרמרה נמנתה חברת מפלגתו, חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, והשבוע פורסם סרט המתעד כיצד היא ניסתה למנוע מלוחמי השייטת להגיע אל הפצועים על מנת לחלץ אותם. שמו של פיגוע מרמרה היה "משט השיבה" והוא מעיד על המטרה אליה הם חותרים – הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת מימוש "זכות" השיבה. באירוע ההזדהות עם הפיגוע התרברבה ח"כ תומא סלימאן שישראל התנצלה בפני טורקיה ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים. הנה, ההתנצלות המתרפסת של נתניהו בפני טורקיה על הפיגוע שעשתה נגדנו והפיצוי למשפחות המחבלים, שנועדו להביא ל"פיוס" עם טורקיה – לא זו בלבד שלא הביאו שום פיוס (בימים אלא ארדואן ממשיך לאיים על ישראל) אלא נתנו תחמושת לשונאי ישראל.

הקורונה היא מגפה קצרת מועד. היא תקפה אותנו השנה וסביר להניח שבשנה הבאה כבר יהיו חיסון ותרופה נגדה והיא תודבר. מחלת הרקע של שנאת ישראל, שנאת הציונות ומאבק נגד קיומה של ישראל היא בת 120 שנה והדברתה אינה נראית באופק.

… וכמעט הוקמה השנה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של החותרים לפלשתיניזציה של ישראל. 

* החלטה מדויקת – שר החינוך יואב גלנט קיבל החלטה נכונה ומדויקת. בית ספר שיתגלה בו מקרה אחד של קורונה – יושבת מיד. ולכן, אין שום צורך בהשבתת בתי ספר אחרים, ובטח לא בהשבתת כל מערכת החינוך.

* המונשם הנוסף – בשש אחרי הקורונה יהיה עליי לעבור טיפול גמילה מן ההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

ובבוקר יום רביעי – הפתעה. מספר החולים במצב קשה – 28. מספר המונשמים – 29. האם התחילו להנשים חולים במצב קל?

* האירוע הראשון אחרי הקורונה – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, התכנס ביום שישי לראשונה לאחר הקורונה. זה גם היה האירוע הראשון של יד טבנקין אחרי הקורונה. כמובן עם כל התפריט – מדידת חום, הצהרת בריאות, מסכות (שנשרו במהלך האירוע מרוב הפנים) ריחוק, שבעטיו המפגש נערך באולם הגדול. וללא ארוחת הבוקר המסורתית. האירוע גם שודר בזום לחוקרים שטרם מרגישים בטוחים להשתתף.

המפגש הוקדש להרצאה שלי על מחקרי: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. המגיבים היו יהודה הראל וד"ר אלון פאוקר ואח"כ היה דיון / שאלות וסיכום של המגיבים ובסוף שלי.

בתכנית המקורית המפגש אמור היה להתקיים בגולן, באירוח של מכון שמיר למחקר. אני מקווה שבשנה הבאה נוכל לארח את הפורום.

* הבית הלאומי – יהודי ארה"ב – מקומכם אתנו!

* יהודי לא ערבי – מוסף תרבות וספרות של "הארץ" הוקדש ברובו לזכרו של הסופר, המסאי, הפילוסוף והסוציולוג אלבר מֶמִי (1920-2020), גדול סופרי יהדות תוניס, שהלך לעולמו לפני שבועיים, בגיל מאה.

חיים סעדון מציין במאמרו, שממי היה מהראשונים שיצאו נגד המושג "יהודים-ערבים", שנועד לקרוא ליהודים לשוב לארץ הולדתם. "ממי ביקר זאת בחריפות. הוא הבין היטב מה משמע להיות יהודי-ערבי, מתוך סיפור חייו שכה היטב לתאר, ולא שכח את הפגיעות הקשות שפגעו הערבים ביהודים, וממי מנה אותן אחת לאחת". ממי דחה את הטענה שהעוינות של הערבים ליהודים היא תגובה לציונות ולהקמת מדינת ישראל. "יחסם של הערבים אלינו אינו שונה כלל ממה שהיה תמיד. מאז ומעולם רק סבלו הערבים את קיומם של המיעוטים היהודיים". ממי גם הבין את מהות תביעת "זכות" השיבה של הפלשתינאים: "הרי זה אומר סופה של ישראל". ממי הגדיר את עצמו "ציוני שמאלי". הוא תמך בחלוקת א"י ומראשית שנות השבעים הטיף להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. אולם כציוני הוא לא יכול היה לשאת את ההגדרה "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי", שנועדה לערטל את היהודי מלאומיותו היהודית, ולהציגו כמי שלאומיותו ערבית והוא בן הדת היהודית. תפיסה זו נועדה לשרת את הנראטיב האנטי ציוני השולל את עצם קיומו של עם יהודי, כדי לשלול את זכותו להגדרה עצמית ומדינה עצמאית במולדתו. כציוני, ממי סירב להיות אידיוט שימושי של האנטי ציונים, שהמציאו את השעטנז הג'יברישי "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי".

דווקא לכן, צר כל כך שדוד אוחנה הגדיר את ממי במאמרו "יהודי-ערבי" ודוד גדג' תיאר אותו כמי שגדל ל"תרבות יהודית-ערבית". אכן, הרעל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומרעיל את השפה.

ממי היה ציוני בהכרתו ותודעתו, אך למרבה הצער לא בהווייתו ובהגשמת חייו. הוא אהב את ישראל אך היגר מתוניס לצרפת והשתקע בה ובתרבותה. בשיחה עם סטודנטים יהודים בצרפת הוא אמר: "אני שמח שאני בן הדור אשר הבין היכן נעוץ שחרורנו. משימתכם היא להשלים שחרור זה. ישראל – עניינכם הוא. זהו המוצא הממשי היחיד שלנו, קלף הניצחון היחיד שלנו, סִיכּוּיֵנוּ ההיסטורי האחרון. כל השאר הוא בגדר הסח הדעת". חבל שהכרתו לא מומשה לידי מעשה של עליה לישראל והשתקעות בה ובתרבותה.

דוד אוחנה מצביע על הסתירות באישיותו של ממי, כמו היותו "יהודי-ערבי" (הגדרה שכאמור ממי עצמו התקומם כנגדה), לאומי ואינטרנציונליסט ו"אנטי קולוניאליסט וציוני". לא זו בלבד שאין סתירה כלשהי בין היות אדם ציוני ואנטי קולוניאליסט, אלא שבעצם היותו ציוני הוא מאליו אנטי קולוניאליסט. הציונות היא תנועת שחרור לאומית אנטי קולוניאליסטית ומדינת ישראל קמה מתוך מלחמת שחרור נגד הקולוניאליזם הבריטי, השלטון הזר בארץ ישראל. ממי היה ציוני ואנטי קולוניאליסט ולא הייתה בכך כל שניות; להיפך, הרי אוחנה עצמו הסביר ש"מה שהטריד אותו יותר מכל היה תפיסת השמאל האירופי את הציונות כתופעה קולוניאליסטית". הוא מצטט אותו: "ישראל איננה ממלכה צלבנית, שלוחה דתית של אירופה שנועדה להיעלם בעקבות לֵאוּתה של הנצרות". דן אלבו מציין שכציוני וסוציאליסט ממי "דחה נמרצות" את ההגדרה לפיה "נפשם של רבים בצדה השמאלי של המפה הפוליטית בצרפת, ובכללם יהודים, חצויה בין אהדה לישראל ונאמנות לרעיון הסוציאליסטי המהפכני ותמיכה 'בעולם השלישי' הנדכא והנחשל". ממי לא ראה בכך בשום אופן נפש חצויה. ההיפך הוא הנכון. "הוא ראה זהות מלאה בין השקפות עולמו הסוציאליסטיות ותמיכתו הבלתי מסויגת בצדקת קיומה של ישראל ומאבקה המהפכני. 'כאיש שמאל אני דוחה ללא היסוס את כל האשמות הללו מתוך דבקות ברעיונות הסוציאליזם'. מלחמותיה של ישראל הן תוצאה של שאיפתה לשחרור לאומי משעבוד".

* בועות סבון – לציון יום השנה למלחמת ששת הימים שודרה ב"כאן 11" התכנית "ששה ימים – שני שבטים" ששודרה לראשונה לפני שלוש שנים (אך אני ראיתי אותה אמש לראשונה). את התכנית הנחה רזי ברקאי והובילו אותה לצדו ישי שריד ואפרת רוזנברג שפירא. השניים יצאו למסע ברחבי החברה הישראלית וסקרו את השסע בין השבט החילוני-שמאלני לשבט הציונות הדתית, בהנחה שהשסע הזה הוא תוצר של מלחמת ששת הימים. יש לי מה להעיר על הבחירה הזאת. למשל, האמנם יש זהות בין חילוניות לשמאלנות? אבל התכנית כשלעצמה הייתה מצוינת – מעניינת, עשויה היטב ונוגעת בשאלות עומק משמעותיות. הוקרנו בה כתבות מן המסע שערכו השניים והם אירחו אנשים משני צדי המתרס.

אפרת היא נכדתו של הרב גורן וישי הוא בנו של יוסי שריד. שניהם שייכים לעולם ולציבור של אבותיהם, אך שניהם לא דבקים בקול המוחלט והקיצוני של אבותיהם. אפרת, השייכת לזרם הליברלי בציונות הדתית בוודאי, אך גם ישי שריד הרבה יותר פתוח ומתון מאביו. לא נראה לי שישי שריד היה כותב את המאמר הסדרתי של יוסי שריד מדי שנה בתשעה באב, שבה הוא כתב בזכות השנאה, והסביר ששנאתו את המתנחלים היא לא חינם… גם קשה לי לראות את יוסי שריד מקיים מסע כזה עם אפרת.

אתייחס לשתי אמירות בתכנית. נמרוד אלוני, אף הוא בֶּנְשֶׁל (שולמית אלוני) תקף את הציונות הדתית, שהמירה את היהדות שהייתה ציוויליזציה ותרבות של רוחניות, מוסר, צדק ואנושיות, בתאוות טריטוריה ארצית. הוא טען שהציונות הדתית העמידה את האדמה מעל האדם. ישי שריד ביקר את החינוך החילוני, שמאז שנגמרו המשימות של עליה, התיישבות וביטחון הוא לא ידע להציג אתגר חברתי אחר, חלופי ולכן נוצר סוג של רִיק.

אני רוצה לבחון את שתי האמירות הללו, הקשורות מאוד זו לזו, לטעמי. דבריו של אלוני מזכירים לי מאוד את ההוגים הפְּרֶה-ציונים ושוללי הציונות (שהפוסט ציונים חוזרים אליהם), כדוגמת פרנץ רוזנצוויג, שדיברו בשם יהדות רוחנית ומוסרית, שעיקר מהותה היא להיות נפוצה בגויים, להדהד את הערכים הללו בין האומות ושללו את הארציות שמציעה הציונות, שתקלקל את היהדות ותגביל אותה לאיכרות לאומנית צרת אופקים וכו'. הם בזו לזיקה לאדמה והעדיפו יהודי מעופף, כמו בציורים של מארק שאגאל, שלא תקוע באדמה אלא ראשו בעננים. כלומר, הביקורת של אלוני אינה על הציונות הדתית, אלא על הציונות. והאמת היא שדווקא הציונות, דווקא בזיקתה לאדמה, להתיישבות, לארץ ישראל, דווקא בהכותה שורשים יצרה מופת חברתי שאין לו אח ורע בעולם; מופת של ערבות הדדית, של צדק חברתי, של שוויון – תנועת העבודה הציונית, הסתדרות העובדים, חברת העובדים, הקיבוץ והקבוצה. דווקא באמצעות הזיקה לאדמה, למולדת, ערכי הצדק והמוסר היהודי הוגשמו ולא נותרו תיאורטיים, באוויר. ואם ינסה אלוני להכיר לעומק את הציונות הדתית, יוכל למצוא דווקא בה יסודות של ערבות הדדית, תרומה לכלל ולזולת, חסד ואקטיביזם חברתי יותר מאשר בחברה החילונית, ובעיקר בהתיישבות הדתית לאומית. גם הם מוכיחים, שלא זו בלבד שאין כל סתירה בין אדם לאדמה, אלא החיבור של אדם לאדמה הוא הדרך לממש את ערכי המוסר והצדק היהודיים.

ומהנקודה הזו אני בוחן את ביקורתו של ישי שריד על החינוך החילוני. כאשר הוא מלין על הריק הערכי, הוא מחפש חלופה לערכים "של פעם" – עליה, התיישבות וביטחון. הוא מתכוון, מן הסתם, לערכים של צדק חברתי ושלום. אבל אותם ערכים היו יסוד מוסד בחינוך החילוני דווקא בימים שהוא חינך על ערכי ומשימות העליה, ההתיישבות והביטחון וכחלק מהם. כי הערכים הללו הוגשמו באמצעות העשיה הציונית האקטיבית. ללא אדמה, אותם ערכים הם בועות סבון.

היהדות אינה תרבות רוחנית מעופפת, מנותקת מן הארצי, מן הגשמי, מן הבשר. הרעיונות הנשגבים ממומשים בעשיה הארצית. ולכן אין להעמיד חיץ בין אדם ואדמה. אין סתירה בין אדם ואדמה. בגלות, היהדות הייתה מנותקת מן האדמה והיא הייתה יהדות חולה. הציונות הבריאה את היהדות בכך שהחזירה אותה לאדמה, למולדת, לריבונות, למדינה. במדינה ובריבונות יש מחיר, ויש צורך גם להילחם, יש לקיים צבא, יש לקיים שב"כ ושב"ס, יש לקיים פוליטיקה, יש לקיים כלכלה מדינית, יש להתמודד עם אתגרים של החיים הקולקטיביים הממשיים. הערכים של עליה, התיישבות וביטחון אינם "ערכים של פעם", ובלעדיהם ערכים של צדק חברתי ושלום יהיו ערכים תלושים וחסרי ממש. 

* קטנו עבה ממותני אביו – ב-10 ביוני ימלאו עשרים שנה למותו של חאפז אסד. היה זה בדיוק ביום השנה ה-33 לשחרור הגולן. עם מותו של הרודן ומינוי בנו, בשאר – אלה שעד אותו יום הסבירו שיש למסור לחאפז את הגולן (ברק: אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית) הסבירו שבשאר, זה סיפור אחר. הוא לא כמו אבא שלו. לו באמת חייבים למסור את הגולן. הרי הוא דובר אנגלית. והוא אפילו גולש באינטרנט! וואו! כתבתי אז מאמר תחת הכותרת "אש י-גולש" שבו לעגתי להצגה הזאת, שנועדה לנסות לחמם מחדש את המו"מ למסירת הגולן לאויב הסורי.

מסתבר שקטנו של בשאר עבר ממותני אביו. האיש טבח בבני עמו; רצח קרוב למיליון, השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, מיליונים איבדו את ביתם. הוא ניסה להקים כור גרעיני כדי לתקוף את ישראל.

חודש וחצי לפני מותו של חאפז אסד, הסתיים בכישלון המו"מ על מסירת הגולן לידיו. מדינת ישראל ניצלה מאסון לאומי. נשארנו בגולן. אחרת, היום האיראנים היו יושבים על חופי הכנרת.

* לא מתראיין – אהוד אולמרט נותח בגבו, הניתוח הצליח, הרופא חי וגם החולה ונאחל לו רפואה שלמה. הוא התראיין לוויינט בנדון, לדבריו כדי לעודד אנשים לא להיכנע לכאבים. וזה יפה. ופתאום מופיע בראיון המשפט המדהים הבא:

מאז שהשתחרר מהכלא ביולי 2017 אולמרט לא מתראיין. "אבל הפעם חרגתי מההחלטה ונעתרתי בגלל חשיבות הנושא".

הרי האיש לא מפסיק לשלשל בראיונות לכל כלי תקשורת אפשרי. כבר כתבתי פעם על חוסר המודעות שלו, כאשר הוא, הפושע המורשע והאסיר המשוחרר מטיף נגד… שחיתות, בלי שכרע ברך בפני עם ישראל והתנצל על פשעיו. אז הנה, עוד דוגמה לחוסר המודעות שלו. או אולי הוא פשוט שקרן כפייתי.

פאתטי.

* סוף לשערוריית המסרונים המזויפים – לפני שנה וחצי, בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, קיבלו תושבי הגולן מסרונים מן המועצה, ובהם השמצות נגד מועמדים לתפקיד, "סקר" פיקטיבי ועוד. כמובן שהיה מדובר בזיוף, תוך ניצול של יכולת טכנולוגית לביצוע פעולות כאלו. המועצה הגישה תלונה למשטרה, אך המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין זו עבירה פלילית.

ראיתי ואני רואה בכך ראש קטן של המשטרה. ברור שיש כאן מעשה רמאות, וגם אם אין בחוק סעיף האוסר באופן ספציפי מרמה וזיוף באמצעות טכנולוגיה מסוימת – מרמה זו מרמה וזיוף הוא זיוף. בדיוק כפי שגניבה היא גניבה גם אם החוק לא מפרט טכנולוגיה מסוימת שבה היא תיעשה.

כחבר מליאת המועצה וכיו"ר ועדת ביקורת ניהלתי מלחמה לכך שהמועצה תנהל חקירה באמצעות משרד חקירות, כדי לגלות את העבריין. לצערי, ראש המועצה חיים רוקח סירב לכך בתוקף, בטענה שהמשטרה כבר בדקה ואמרה שאין עבירה… כנראה כיוון שאז כבר הכל ידעו במי המדובר מטעם איזה מטה. מלחמת התשה שניהלתי במליאה הסתיימה בכך שהצעותיי בנדון נדחו כמעט פה אחד עם כעס גדול כלפיי שאיני מרפה, ודי עם החפירות, ושצריך למתוח קו על העבר, להביט קדימה ושאר קלישאות.

לשמחתי, קראתי שמשרד התקשורת הודיע על מהלך לפתרון בעיית המסרונים המזויפים. מעתה, רק חברת תקשורת שקיבלה רישיון משר התקשורת תוכל לאפשר למנוייה להפיץ מסרונים באמצעות אתר האינטרנט של החברה או אפליקציה שלה, כשמספר המנוי מופיע בשדה השולח, וגם זאת רק לאחר ביצוע זיהוי אמין של המנוי.

עם זאת, בכך אין די, לטעמי. הרי אין זה מן הנמנע שבמוקדם או במאוחר תמצאנה דרכים לעקוף זאת. יש לעגן בחוק הפלילי את תופעת המסרונים המזויפים כעבירה פלילית, שתג עונשין בצדה.

* ביד הלשון 

ניג'ס – אחת הפינות האחרונות הוקדשה למילה נודניק, שמוצאה יידיש. ניג'ס היא מילה נרדפת לנודניק. ומה מקורה?

א. יידיש.

ב. ערבית.

ג. כל התשובות נכונות.

טיפ (או אם תרצו – תשר): כאשר ניתנת שאלה עם מספר תשובות ואחת מהן היא "כל התשובות נכונות" – בדרך כלל התשובה הנכונה היא "כל התשובות נכונות". גם כאן.

איך זה מסתדר?

העברית קלטה את המילה ניג'ס מן היידיש. אבל לא מן היידיש במזרח אירופה, אלא מן היידיש של היישוב הישן בירושלים. והיידיש של היישוב הישן בירושלים, קלטה לתוכה מילים ערביות רבות. וחלקן חלחלו אח"כ לעברית. אחת מהן היא ניג'ס.

ואיך אומרים בעברית נודניק או ניג'ס? בפינה שהוקדשה לנודניק הזכרתי נדנדן, טרדן וטרחן. כשכתבתי זאת, זכרתי עוד מילדותי את המילה קבסתן כנודניק בעברית. אך עשרות שנים לא נתקלתי בכך. התייעצתי עם גוגל, ומצאתי שהמילה קבסתן פירושה – מעורר קבס, כלומר גועל. לא מצאתי שום אישוש לזיכרון הישן שלי, וסברתי שכנראה זכרוני קצת מתעתע בי.

אבל כשפרסמתי את הפינה, כתב לי קורא שלפני שנים רבות האקדמיה הגדירה נודניק כקבסתן, אך המילה לא נקלטה. שמחתי מאוד לשמוע שלא דמיינתי.

חזרתי אל גוגל, והפעם מצאתי את שני הפירושים במילון ספיר:

1.מי שמעורר בחילה (סנהדרין נה).

  1. (בהשאלה) מטריח הרבה: צריך כוחות נפש להיות במחיצתו של קבַסתָן.

והגדרה 2 היא ממש הגדרה לניג'ס. אגב, ניג'ס בערבית פירושו מלוכלך. כך ששתי הגדרות הקבסתן מתאימות לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

אורטל באתגר הקורונה

את אחד מנאומיו הגדולים של צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה, הוא סיים במילים: "לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים 'הייתה זו שעתם היפה ביותר' ".

דומני, שגם בעוד שנים, כשניזכר באורטל באתגר הקורונה, נוכל לומר שהיו אלו משעותינו היפות ביותר.

זו לא הייתה תקופה קלה, אך לא התייחסנו אליה כאל משבר כי אם כאל אתגר, ויכולנו לו.

אני רוצה להצביע על כמה מהמאפיינים של אורטל באתגר הקורונה, שמן הראוי שנדע לשמרם גם בשגרה:

* ביום אחד, כל מהלך חיינו השתנה. כל תכניותינו נעצרו, שגרת חיינו התערערה, והיה עלינו להמציא את עצמנו מחדש, מותאמים למציאות החדשה. כל מערכות אורטל גילו פרו-אקטיביות, יזמות, גמישות ויצירתיות למופת ובטווח אפס נתנו מענה מיטיבי למציאות שנכפתה עלינו – בחינוך, בתרבות, בחדר האוכל ובכלבו, בענפי העסק והקהילה. לעתים, נחתו עלינו בקצב מסחרר הנחיות רבות וסותרות, והצלחנו להתאים את עצמנו אליהן.

* הנוער הנפלא שלנו התגייס במלוא כוחו בהתלהבות, בשמחה ובמרץ נעורים, ונתן מענה נפלא לצרכים שעלו – בחד"א ובכלבו, במשלוחים, במטע ובבייביסיטר לילדים ששני הוריהם עבדו.

* מנהיגות אורטל היטיבה להוביל את הציבור ואת בעלי התפקידים וזכתה לאמון ציבורי שאִפְשֵׁר לנו לעמוד באתגר בהצלחה מעוררת השראה.

* צח"י מתאמן ומתכונן כבר שנים, ואכן, בשעת מבחן הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר, בעיקר במטה קורונה, שהוא חלק בלתי נפרד מצח"י, והוקם בראשית מצב החירום. התכוננו עד כה לאירועי חירום ביטחוני ולרעידות אדמה. אף פעם לא התכוננו למצב חירום מתמשך כל כך של מגפה, אך המערכת המשומנת התאימה עצמה מיד למצב ופעלה היטב, והבטיחה את רציפות התפקוד של כל המערכות, על אף אי הוודאות שמצב החירום יצר.

* רוח ההתנדבות של חברי אורטל היא הכוח המרכזי שלנו והיא שהופכת את אורטל למה שהיא. רוח ההתנדבות באה לידי ביטוי רחב ועמוק בתקופה הזו.

* ההצלחה הזו, על כל פניה, היא תוצאה ישירה של היותנו קיבוץ שיתופי.

****

איני רוצה להציג תמונה ורודה מדי. מצבי קיצון מוציאים מאתנו את הטוב אבל גם את הרע. והיו גם צדדים שליליים. נתקלנו בתופעות של תובענות בנוסח "מגיע לי", שאינן ראויות בשִׁגרה, לא כל שכן בחירום. ראיית "המגיע לי" היא מטבעה ראיה צרה, אנוכית, שמתעלמת מן העשיה הגדולה ורואה רק את רצונו של "הלקוח" שהכל ירקדו על פי החליל שלו. ברוב המקרים יש יחס הפוך בין מידת ההירתמות, ההתנדבות והנשיאה בנטל של חבר לבין רמת התובענות והנרגנות שלו. ככל שנטמיע את התובנה שבקהילה שיתופית אנחנו שותפים ולא לקוחות, כך התופעה הזו תדעך.

אני שמח שתופעות אלו, אף שהן מעיבות, היו בשוליים והצליחו להכתים אך במעט את התמונה הכוללת.

****

אנו נמצאים בתהליך הדרגתי של חזרה לשגרה, שלעתים היא קשה ובוודאי מורכבת לא פחות מהחירום. יש לזכור שהקורונה עדין לא חלפה. יש חששות מהתפרצות גל שני. ומצד שני יש בשורות מעודדות על התקדמות בדרך לחיסון.

אני מאמין ומקווה שנשכיל לשמר את האנרגיות המצוינות שפעלו כאן בתקופת הקורונה וליהנות מהן גם בשגרה.

 * מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 20.5.20

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

והיה מחננו טהור!

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.

אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".

אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון

שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".

* "חדשות בן עזר"