צרור הערות 25.7.21

* הכו בחקלאים – בתכנית הרפורמה בחקלאות מצביעים שר האוצר ושר החקלאות על בעיה אמתית – יוקר הפירות והירקות לצרכן, אך במקום פתרון אמתי הם הלכו לפתרון שמתחת לפנס – הכו בחקלאים. הרפורמה הזו לא תקדם במאומה את המטרה לשמה נועדה, אך היא עלולה לחסל את החקלאות הישראלית ולהכות בהתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

הענף המרכזי בקיבוץ אורטל הוא התפוח. אנו מוכרים את התפוח ב-2.5 ש"ח לק"ג בממוצע. מחיר התפוח על המדפים הוא 16-18 ש"ח בממוצע. הבעיה, אם כן, היא פערי התיווך.

במקום לטפל בבעיה ולהתמודד עם בעלי ההון שהרווח המטורף שלהם מביא למחירים הללו, הרפורמה תכה בחקלאים ובחקלאות הישראלית.

זו רפורמה הרסנית ומסוכנת.

* האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה – מהי האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה הימנית למלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה השמאלנית למלחמה בקורונה? כמובן שאלו שאלות לא רציניות. האידיאולוגיה היא אחת – לנצח את הקורונה. לכן, כל המחלוקות הפוליטיות על הקורונה, שמלוות אותנו מראשית המגפה, מגוחכות. בממשלת נתניהו התייצבו רוב תומכיה בסניגוריה על פעולתה ורוב מתנגדיה יצאו נגד החלטותיה. ועכשיו אנו רואים אותה תופעה בין תומכי ומתנגדי ממשלת בנט.

מתנגדי הממשלה טוענים שהיא מפחדת לקבל החלטות קשות, מן הסוג שקיבלה קודמתה. תומכי הממשלה מאשימים את הממשלה הקודמת שהיא אצה רצה לסגרים והממשלה החדשה מנסה להימנע מסגר.

אבל ההשוואה הזאת מנותקת מן המציאות. האמת היא שהמצב היום שונה מהמצב בגלים הקודמים ולכן הפתרונות אחרים. ההבדל הוא שהיום הציבור הישראלי מחוסן ברובו ולכן נזקי הקורונה נמוכים לאין ערוך.

אין לי ספק שאילו הממשלה הנוכחית הייתה קיימת בגלים הקודמים של הקורונה גם היא הייתה מטילה סגרים. אין לי ספק שאילו הממשלה הקודמת הייתה קיימת היום, גם היא הייתה נמנעת מכך. ההבדל אינו פוליטי אלא רפואי.

דילמת מדיניות הקורונה בישראל ובעולם כולו, מיומה הראשון, היא בין צרכי הדברת המגפה לבין הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי של הסגרים. האתגר בדילמה הזאת הוא מציאת שביל הזהב – איך לתת את המענה המרבי לקורונה תוך מזעור מרבי של הנזק לכלכלה ולחברה.

בזכות החיסונים, ניתן להפעיל היום הרבה יותר שיקול דעת, לקחת סיכונים גדולים יותר במלחמה בקורונה כדי להימנע מנזקים לחברה ולכלכלה. ונכון להימנע מצעדים מזיקים, גם אם בסופו של דבר אולי נידרש להם.

עם זאת, יש להגביר את ההסברה לעידוד החיסונים והצהרת בנט בנדון הייתה חשובה מאוד, להגביר את האכיפה על מסכות בחללים סגורים ועל הבידודים, ולהחזיר את התו הירוק, בעיקר כדי לעודד התחסנות במיוחד של בני הנוער. יש להיערך גם לחיסון שלישי, כשיהיו האישורים לכך.

רק בתחום אחד אני בעד גזירות קשות – יש לסגור את השמים לטיסות, מלבד טיסות חיוניות, כיוון שזה הפתח לחדירת הנגיף והווריאנטים המשתנים שלו. במקביל, על המדינה לפצות את חברות התעופה ואת המלונאים על הנזק הנגרם להם כתוצאה מכך.

* ההימור של ג'ונסון – בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מנהיג אמיץ. הוא מעז לקחת סיכונים כבדים, כלומר דרכו היא היפוכו של כסת"ח. השאלה היא האם ההימורים מחושבים? האם הם חכמים? הימוריו יישפטו במבחן התוצאה.

בראשית הקורונה הוא הנהיג מדיניות "יורם לסית" והמיט אסון בריאותי על ארצו, וגם הוא כמעט איבד את חייו.

ואף על פי כן, הוא שוב מהמר, ועל אף התפשטות זן דלתא, אך במצב של התחסנות רוב הציבור, הוא החליט להסיר לחלוטין את כל המגבלות. אם מדיניותו תביא להידרדרות המצב בארצו הוא ייכנס להיסטוריה לדיראון עולם כשרלטן יהיר וחסר אחריות. אם מדיניותו תצליח וייווצר חיסון עדר שידביר את המגפה בלי מחיר המגבלות הוא יזכה לתהילת עולם והעולם כולו יחקה אותו.

זהו ניסוי מעניין ומסקרן. אני שמח שהוא לא נעשה עלינו, אלא במדינה אחרת…

* תמונה מאוזנת – ביום רביעי שעבר ביליתי, לאורך כל שעות היום, בפסטיבל "לא בשמים" ליהדות ישראלית, שנערך במכללה האקדמית תל-חי. לאורך שעות רבות המה קמפוס מזרח של המכללה במאות אנשים. לא ראיתי כמעט אדם אחד שלא עטה מסכה, וכמעט כולם כיסו במסכה את האף והפה, בלי לחפף. כל מושב נפתח בתזכורת שיש לעטות מסכה. כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר בכנס של התנועה הקיבוצית בעין חרוד מאוחד, לציון מאה שנים לעין חרוד וחמישים שנה למותו של טבנקין. וכך גם בהקרנה של הסרט "אגדות החורבן" בסימנטק בראש פינה, לפני ימים אחדים. התקשורת מציגה לנו תמונה של הפרה המונית וזלזול המוני בחובת עטיית המסכות. איני טוען שהיא ממציאה בעיה שאינה קיימת, אך התמונה האמתית הרבה יותר מאוזנת.

* כלב השמירה של הדמוקרטיה – "ידיעות אחרונות" מוביל השבת קו לוחמני ביותר נגד הממשלה, בעיקר בשני נושאים – הפרצות בנתב"ג ויותר מכך, הג'ובים המיותרים לח"כ אבידר (תוצאה של סחטנות) ויאיר גולן ("פיצוי" על ראשות ועדה, שכנראה רשומה על שמו בטאבו ואם היא נמסרת לאופוזיציה יש לפצות אותו בתפקיד המיותר של סגן שר).

אני מרוצה מכך, קודם כל כי הביקורת נכונה לפחות בחלקה, אך בעיקר כיוון שזה תפקידה של עיתונות: להיות נשכנית, מבקרת, מחפשת תקלות וחושפת אותן. כן, הקלישאה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נכונה. ואם כך במהלך מאה ימי החסד, ניתן לשער מה צפוי בעתיד.

ואיני יכול שלא לגחך למקרא דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים, שמתבכיינים על כך ש"התקשורת" "מלטפת" את הממשלה אחרי ש"רדפה" אחרי נתניהו בלה בלה בלה. פאתטים.

* הודנה בכנסת? – אני שמח על כך שאחרי שבועות של מלחמה טוטלית בין הקואליציה והאופוזיציה בכנסת, בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים, סוף סוף יש הידברות בין הצדדים יש אי אלו הסכמות, עדיין לא סופיות, על הרכב ועדות הכנסת. יש לי ביקורת חריפה על ההתנהלות של האופוזיציה, אבל בנושא איוש הוועדות הצדק אתה. הקואליציה נהגה בחזירות וגרגרנות, ושברה אפילו את השיאים של נתניהו, שמאז 2015 החל לכרסם בייצוגה של האופוזיציה.

אחת הדרישות המוצדקות של האופוזיציה היא לראשות ועדת הכלכלה. נכון שוועדת הכספים תהיה בשליטת הקואליציה, כדי לאפשר את המשילות והעברת התקציבים, אבל דווקא בשל כך ועדת הכלכלה היא המקום למימוש התפקיד הפרלמנטרי החשוב של פיקוח על פעולות הממשלה. ראשות הוועדה הזו בידי האופוזיציה הייתה נוהג מקובל לאורך שנים רבות, ומן הראוי לחזור אליו.

נכון עשתה הקואליציה כאשר ויתרה על ועדת הקליטה והעבירה אותה לאחריות האופוזיציה.

הצד המכוער של הדבר, הוא הפיצוי למי שיועד לתפקיד יו"ר ועדת הקליטה, יאיר גולן, במינויו לסגן שר. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי, מינוי פוליטי שאין בו שום צורך. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור, ומתחתיו מנכ"ל מקצועי שעומד בראש מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כאילו אין די סגני שרים מיותרים בממשלה – עכשיו עוד אחד.

אני מקווה מאוד, שההתקדמות הזו תביא להסכמה מלאה שתבשר שינוי גם בהתנהגות האופוזיציה, שנוהגת בחוסר אחריות וחוסר ענייניות.

* סימן חיובי – נער השליחויות של נתניהו, הבריון הגס מיקי "כוח, כבוד וכסף" זוהר, החליט לשנות תדמית. הוא מבין שההתנהגות שלו ושל חבריו, נערי השליחויות הגסים, היא הגורם לאובדן השלטון של הליכוד. בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות" הוא סיפר שהשתתף בערב לזכרה של שירה בנקי. "אם היית שואל אותי לפני שנה-שנתיים אם הייתי מגיע לאירוע כזה – הייתי אומר לך שלא". ועוד מדבריו בראיון: "אני עובר שינוי… יכול להיות שעשיתי קצת פרובוקציות ואפילו הלכתי על הקצה. מה חשבו אז על מיקי זוהר? מיקי זה אגרסיבי, קיצוני עם אמירות והתבטאויות חריפות… לא ויתרתי על האידיאולוגיה שלי, אבל החלטתי לשנות סגנון. הבנתי שהצד השני, היריבים הפוליטיים שלי, נאטמו כלפיי; לא היו מוכנים לשמוע מה אני אומר. הבנתי שחציתי כמה קווים… אני מעדיף שיכירו את מיקי בלי המסכות ובלי האמירות הקיצוניות על גבול ההסתה. אלה דברים שאני מצטער עליהם. היום אני הרבה יותר מכבד, ממלכתי… התמתנתי, אנשים יותר פתוחים לשמוע אותי… הוא [הציבור הימני שבחר בימינה, תקווה חדשה וכחול לבן] נטש אותנו בגלל אובר-אגרסיביות מצדנו… חציתי איזה רוביקון, סומנתי כאדם שלילי".

אהבתי מאוד לקרוא את הראיון. מה שאהבתי הוא את היכולת שלו לומר "טעיתי", לא להתבכיין, לא להאשים את הזולת, לא לטעון ש"הודחנו" וש"גנבו לנו" אלא לקחת אחריות על הברחת המצביעים בהתנהגות הזאת. אמנם גיחכתי מאוד כאשר הוא אמר: "עשיתי קצת פרובוקציות". קצת?! אבל עצם נטילת האחריות היא צעד ראשון וחשוב. עצם ההודאה בכך שמה שהוא עשה היא הסתה (גם אם הוא אמר "על גבול ההסתה") ראויה לשבח.

האם אכן הוא ישנה את דרכו? בכך הוא יבחן. אני מקווה מאוד שכן. וחשוב לדעת – אמירות כאלו של מיקי זוהר, הן בעצם שליחת חץ לשולח שלו ושל עמיתיו נערי השליחויות להתנהגות הזאת. הוא אמנם לא מעז להאשים ישירות את נתניהו, אבל ניתן לקרוא זאת בין השורות. אם אכן הוא ישנה את דרכו, יהיה זה סימן להתערערות שליטתו של נתניהו בחייליו.

מודה ועוזב ירוחם. בינתיים הוא מודה, וזה שלב חשוב ביותר. האם הוא גם עוזב? האם הוא באמת ישנה את דרכו? למען הדמוקרטיה הישראלית אני מקווה שכן, ואני מקווה שהוא לא יהיה היחיד.  

* עסקה עם מצרים – על פי כתבה של צבי בראל ב"הארץ", מתקיים מאבק בין מצרים ואתיופיה על מי הנילוס הכחול, ובמצרים מאשימים את ישראל שהיא מסייעת לאתיופיה בבניית סכר התחייה ובהגנה עליו. ישראל מכחישה זאת וטוענת לנייטרליות.

איני בקיא בנושא ולכן איני יוכל לנקוט עמדה. אבל משפט אחד בכתבה שעשע אותי במיוחד. מוסטפא פיקי, אחד האינטלקטואלים המצרים החשובים, לשעבר מזכירו של חוסני מובארק וכיום מנהל הספריה הלאומית באלכסנדריה טען, במאמר שפרסם, שישראל מפרה את הסכם השלום, הכולל סעיף שאוסר במפורש על שתי המדינות לפעול זו נגד זו: "איך יתכן שישראל תסייע למדינה שפועלת לגרום נזק למצרים?" כך כותב מי שהיה מזכירו של מובארק, האיש שהפך ביום היבחרו לנשיאות את השלום החם עם ישראל למלחמה קרה. הרי מצרים בתקופת מובארק, ובמידה רבה אם כי פחותה גם היום, היא המובילה של כל המערכה המדינית נגד ישראל באו"ם ובמוסדותיו ותומכת תמיד בכל יוזמה אנטי ישראלית. הרי מובארק הוא האיש שעמד מאחורי ועידת דרבן האנטישמית שהצמיחה את מסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל.

אדרבא, אפשר להציע למצרים עסקה. מעתה ואילך מצרים מתחייבת להצביע נגד כל ההצעות האנטי-ישראליות באו"ם, תצא נגד BDS ותתמוך בישראל בסכסוכיה עם הפלשתינאים, סוריה ולבנון ובתמורה ישראל מתחייבת לתמוך במצרים בכל סכסוכיה המדיניים. פייר אינאפ?

* הבן הרשע – אברום בורג, מי שלמרבה הבושה ישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הוא היום אחד התועמלנים והמטיפים האנטי ציוניים הנחותים והבזויים בעולם.

הוא השתתף כתועמלן הארגון האנטישמי (על דעת ועל פי הגדרת המומחים לנושא האנטישמיות בעולם) BDS ב"פגוש את העיתונות", הביע תמיכה במלחמתם האנטישמית ("מחאה לגיטימית ומוצדקת" ואף פעולה של "אין ברירה" – "אתם לא מרשים להם לבצע פעולות טרור ולהתאבד בין שתיים לארבע – מה נותר להם לעשות?") אך בעיקר הזדהה עם כל מטרותיהם.

מהן מטרותיהם? א. נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4 ביוני 1964 (או בלשונו  הפסקת "אקיבוש") וטרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים מביתם במולדתם (או בלשונו המכובסת "פינוי כל ההתנחלויות") וחלוקת ירושלים. ב. כבשת הרש שתישאר בידי מדינת ישראל לא תהיה עוד מדינה יהודית, כי מדינה יהודית היא "אתנוקרטיה" וכל דמוקרטיה בעולם היא "מדינת כל אזרחיה". ג. "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיעוטו עליה, כי זה "כמו חוק השבות". אגב, אילו היה מראיין קצת יותר אינטליגנטי מרינה מצליח, היה משרבב בנאומו המתלהם של בורג את השאלה האם הוא בעד חוק השבות. עמדתו בנושא ידועה – זה חוק גזעני. אז גם "זכות" ה"שיבה" שבה הוא תומך היא גזענית? מה פתאום? רק שבות של יהודים למולדתם היא גזענות.

מה? אין ליהודים זכות למדינת לאום יהודית בארץ ישראל? לא, "כי הם היו פה לפניך". אגב, הוא אמר לבר שיחו, יוסי קופרווסר "לפניך", בגוף שני, כמו הבן הרשע בהגדה של פסח, ולא "לפנינו", כי הרשע הזה אינו מסוגל לדבר על העם היהודי בגוף ראשון.

העימות היה בין תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים לבינו. קופרווסר הוא אדם חכם מאוד וצודק בכל מילה שאמר, אך הוא אינו עובר מסך וכושר הביטוי שלו נופל בהרבה משל בן שיחו. בורג הוא דמגוג בעל כושר ביטוי יוצא דופן אך דובר שקר ותועמלן אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואנטישמי גס. בנוסף לכך, הוא התפרע באולפן כבריון גס ואלים. "תשתוק, תשתוק" צווח החצוף הרשע על בן שיחו.

מה משמעות האידיאולוגיה של בורג? לכל עם בעולם זכות למדינת לאום משלו זולת העם היהודי. זו עמדה אנטישמית מובהקת. הבורגאים למיניהם טוענים שהם לא מטיפים להשמדת מדינת ישראל, אלא רק לכך שהיא תחדל להיות מדינה יהודית. אין חיה כזו. אין מדינת ישראל זולת זו שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינה שלא תהיה המדינה הזאת, לא תהיה מדינת ישראל, גם אם כך תקרא, אלא תהיה מדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. אגב, היא גם לא תקרא מדינת ישראל. כי מה פירוש המושג "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי.

המשמעות של האידיאולוגיה של בורג היא גם השמדה פיזית של מדינת ישראל, כיוון שהרוב המוחלט של היהודים בישראל לא יהיו מוכנים בשום מחיר לוותר על מדינתם היהודית, והדרך היחידה לבטל זאת, היא באמצעות השמדתם הפיזית של היהודים בישראל.

כל פעם שאני שומע את הרשע האוטואנטישמי הזה מטיף, אני חושב על אבא של החומץ הזה, יוסף בורג ז"ל. איזה מזל גדול היה לו, שהוא הספיק למות לפני שבנו השתמד והפך לאנטישמי בזוי.

* חוד החנית של התמנון האנטישמי – יותר ויותר מדינות נאורות בעולם מכירות בכך ש- BDS הוא תמנון אנטישמי רב זרועות ועתיר ממון, שפועל מתוך שנאה קמאית לעם היהודי ולכן נלחם נגד מדינתו.

חוד החנית של התמנון האנטישמי הם יהודים אוטו-אנטישמים עלובים. כאלה הם פעילי הארגונים הבוגדניים "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שעוברים בכל רחבי העולם, מעיר לעיר ממדינה למדינה, מפיצים עלילות דם קולקטיביות על המדינה היהודית וצבאה ומפצירים במדינות העולם להילחם נגד ישראל, להחרים אותה ולפעול נגדה. גם דבוקת שוקן היא סוכנת BDS מדופלמת. כך, לדוגמה, רוגל אלפר, תומך נלהב בחרמות נגד ישראל, כיוון שהן משפילות אותה ואין דבר שיוצר אצלו עוררות מינית וריור תאווה יותר מלראות את מדינת ישראל, השנואה עליו, מושפלת ואת אזרחיה סובלים כתוצאה מפעולות נגד ישראל שיסבו לאזרחיה כאב. "יש משהו משפיל בחרם. אבל אין ברירה. רק לחץ בינלאומי יגרום לישראל לוותר על הקולוניאליזם הגזעני. לישראל היו 54 שנים להפסיק לכבוש. היא הוכיחה שברצונה להמשיך. על העולם לעצור בעדה… אם עוד 30 חברות ענק בינלאומיות יצטרפו לחרם, ועוד 50 כוכבי ענק יצטרפו לקו שמוביל רוג'ר ווטרס, אולי יתחולל פה שינוי. אבל הוא יתחולל רק אם לציבור יכאב, רק אם יושפל ויפחד. רק אם ייגרם לו נזק. אם יאבד את כבודו העצמי ופרנסתו בעקבות חרם. די לגלידה, הגיע זמן כאב". אם היהודים יאבדו את פרנסתם ויכאב להם, יבוא צדק לעולם. אבל התועמלן האוטואנטישמי הזה אינו מרוצה מהצעד של בי אנד רוג'ס, כי הוא מתון מדי. הוא לא יכאיב מספיק ליהודים. "החרם צריך להיות על ישראל כולה. ההתנחלויות פועלות בחסות הציבור, במימון מסיו, ובעידוד ממשלות שמקבלות את תוקפן מכלל האזרחים. הן מגובות בכוחות צבא העם הישראלי. ישראל כולה אשמה". ובהתייחסות לתגובות בישראל נגד החרם של בי אנד רוג'ס הוא משתמש בכל ארסנל הבוז כלפי התופעה השנואה עליו בעולם – הציונות.

גם חברו לדבוקה גדעון לוי מבקר את בי אנד רוג'ס: "בדיוק לכן דרוש חרם אמתי על ישראל, על כל הישראלים, בכל מקום, מכאיב, יקר ופוגע. לא חרם גלידה מפונפן בסניף של רמי לוי בצומת הגוש, אלא כזה שכל ישראלי ירגיש אותו בכיסו, בכוסו ובלבו". והוא מתחייב להתחיל ללקק את הגלידה הזאת, אף שהוא מגדיר אותה "בינונית", אם תעמוד במילתה בעוד שנה וחצי. אך הוא מפקפק בכך שהיא תעמוד ב"מכבש הלחצים היהודיים". הכוונה ל"יהדות העולמית", לא? חלאה אנטישמית.

האנטישמיות היא תופעה בזויה ונוראה. אבל יש סוגים שונים של אנטישמיות. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר, הנאלחת ביותר, הנפסדת ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

* על המוקד: אבתיסאם מראענה – ח"כ אבתיסאם מראענה (מפלגת העבודה) עומדת תחת מתקפה חריפה ברחוב הערבי מאז בחירתה לכנסת. הם מאשימים אותה בבגידה בציבור הערבי ובמשת"פיות עם השלטון הציוני. תחילה, בשל הצבעתה בעד חוק האזרחות. אחר כך, בשל הצבעתה נגד ועדת חקירה ממלכתית בנושא האלימות במגזר הערבי. אך שיא השיאים הוא בהסכמתה להיות ממלאת מקום חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתפסת כזרוע מלחמתית נגד הפלשתינאים. הם אף מאשימים את מפלגת העבודה בקונספירציה, בכך שמכל חבריה דחפה דווקא את הערבייה לוועדה הזאת, כדי שתהיה עלה תאנה לפשעי הציונות.

הפובליציסטית שירין פלאח-סעב, בעלת טור ב"הארץ", פרסמה בתוך שבוע שני מאמרים שבהם תקפה בחריפות את מראענה. לצד ההתקפה על הצבעותיה הנ"ל היא כתבה ש"הקש ששבר את גב הגמל הוא המינוי שלך כממלאת מקום בוועדת חוץ והביטחון. יש הבדל בין השתתפות בעשייה בחברה הישראלית לבין פעולה נגד החברה הערבית. העיניים של הנשים הערביות הצעירות, שהאמינו בך עד כה, נשואות אליך ושואלות: למה?"

ועודה בשאראת, אף הוא ב"הארץ", תמה: "מה יהיו מעשיה של מראענה שם, כשבני עמה בעזה ובגדה נתונים לכיבוש ולמצור וכשמיליוני פליטים, תוצר הנכבה המתגלגלת, חיים באיום קיומי במדינות ערב? האם תלוהק בתפקיד הפנים הרחמניות של הכיבוש, קוביית הסוכר בכוס היגונים של המצור? על מראענה לומר להם, 'חלקי לא יהיה עמכם'. בכלל, הייתי מצפה מכל אזרח ערבי ויהודי מתקדם לומר זאת, אך לצערי דווקא חברינו היהודים הטובים קופצים משמחה למראה מינויָהּ המביש, כאילו מדובר בצעד נוסף לשילוב הערבים".

את מפלגת העבודה הוא תוקף: "האם חסר למפלגה זו מומחי ביטחון, עד שהיא נאלצה להיעזר ברכש ערבי שאך רגע קודם הוכרז רשמית שהוא אזרח סוג ב'?" בשאראת יוצא בתוקף נגד שילובה של מרעאנה בוועדת החו"ב. "המשתתפים בה עוסקים במלאכת אחזקתו של בניין רקוב מוסרית, שמדינה נורמלית הייתה ממהרת להרוס עד היסוד. בניין שמתכננים בו איך לאמלל חיי מיליונים, בניסיון לדחוף אותם אל מעבר לקו הגבול. אז סליחה חברים, אנחנו איננו במשחק הזה. אתם רוצים לכבוש — כִּבשו. אתם רוצים לשלוח את בניכם לפשוט על חדרי ילדים פלסטינים באמצע הלילה, שִלחו. ידינו לא יהיו במעל… לאחר שהשחית את נפשם של צעירים יהודים במלאכת שימור הפרויקט המחליא הזה, הממסד המדיני־ביטחוני פועל עכשיו להשחית את נפשו של הערבי, גם כדי להקל את הכובד על המצפון הקולקטיבי שלו. 'הנה, ראו', רוצה הממסד לומר לעולם, 'אפילו במאית ערבייה מוכשרת שותפה בגיבוש המדיניות הביטחונית הצודקת שלנו'. אבתיסאם מראענה תשמש עלה התאנה של הכיבוש, של הסגר ושל התוקפנות נגד העם הפלסטיני… הציונות הגיעה למצב שבו היא זקוקה לילידים שיקשטו את מעשיה ויעניקו לגיטימציה לפרקטיקה שלה — פירוש הדבר שהיא במצוקה: מצד אחד מחוקקים את חוק הלאום המדיר את הילידים, מצד שני מנסים למשוך את המודרים למעגלי השלטון כדי שישמשו בבחינת אליבי למעשים נגד בני עמם… האם את, מראענה, מסכימה להעניק לו [ל"ממסד הביטחוני"] הכשר? האם באמת תבקשי שהחותמת שלך תתנוסס על העוולות נגד בני עמך? דעי לך, שגם אם תתנגדי למהלך זה או אחר בתוך הוועדה, את שותפה שם!"

* שִׁמרו על הילדים – מקבץ מבזקים בלתי נתפס, בלילה שבין יום רביעי וחמישי, באתר וויינט:

ילד מהפזורה הבדואית נעקץ על ידי עקרב, מצבו קשה.

בת 4 נעקצה על ידי בעל חיים בהר חברון, מצבה קשה.

מת מפצעיו בן הארבע שנפל מגובה ביישוב רכסים שבצפון.

ילד כבן 10 נפצע קשה בנפילה מחומה בגובה של 15 מטרים בגליל התחתון.

נורא!

* כבוד לחללי מינכן – לאחר טבח הספורטאים במינכן הוועד האולימפי החליט להמשיך בתחרויות ולקיימן כסדרן. ישראל מחתה על כך בתוקף.

לדעתי, הצדק היה בהחלטת הוועד ולא בעמדת ישראל. אילו האולימפיאדה הופסקה, היה זה הניצחון הגדול ביותר של המחבלים וכניעה מחפירה לטרור.

אולם העובדה שב-11 אולימפיאדות לא הונצח זכרם של חללי מינכן, היא בלתי נתפסת; אטימות שאין כדוגמתה.

49 שנים אחרי הטבח, סוף סוף ניתן הכבוד לחללי מינכן. היו אלה רגעים מרגשים. אני מאמין שמעתה ואילך לא יהיה טקס ללא אזכור הנרצחים.

* חיבור למורשת הגבורה – ביקורת חריפה מוטחת על הצניחה בסלובניה לציון מאה שנה להולדתה של הצנחנית חנה סנש. מאיר שלו קטל אותו במאמר ציני ומרושע ב"ידיעות אחרונות" (הציע להנחית צנחנים ליד פסל דוד המלך בפירנצה שיוכיחו ששלהם יותר גדול) ורבים דיברו על הבזבוז שבמבצע.

זכורה האמרה המיוחסת למר "חכם סיני זקן" על הלחם והפרח; הלחם כדי שנוכל לחיות והפרח כדי שיהיה לשם מה לחיות. הדבר נכון גם לגבי הצבא. יש משמעות רבה לפרח, כלומר לכל המערך החינוכי שנועד לצייד את חיילי צה"ל ברוח לחימה, באמונה בצדקת הדרך הציונית, בתעצומות הנפש שיגרמו לחייל להיות מוכן לקום מאחורי המחסה ולהסתער תחת אש ולסכן את חייו למען קיומה של המדינה וההגנה עליה. כן, תפקידו של הצבא לחנך, לחזק את החוסן המנטלי של הלוחם, בין השאר באמצעות חיבור למורשת הגבורה היהודית ולדמויות מופת של גיבורות וגיבורים כדוגמת חנה סנש.

לא הכל נמדד דרך החור שבגרוש.

* כמו שחזור הנחיתה בנורמנדי – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של "הארץ", יצא נגד צניחת הראווה לזכר חנה סנש בגבול סולבניה וקרואטיה והשווה זאת לטיסות הראווה של מיליארדרים לחלל. השוואה אומללה ונואלת. ההשוואה הנכונה היא לשחזור הפלישה לנורמנדי בידי בעלות הברית במלאת שישים, שבעים ושבעים וחמש שנה לאירוע. הם לא חשבו שזה בזבוז.

* המגל והחרב – ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב.

ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון, שאחד הגרעינים ששירת בו היה גרעין לאורטל. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

          * ביד הלשון

נחל זאכי – שמורת הטבע הקסומה בקעת בית-ציידא (הבטיחה); הלגונה המנקזת את נחלי הגולן מצפון לכינרת, נוצרה מן הנחלים: הירדן, משושים (שאליו זורם נחל זוויתן), יהודיה, דליות ושפמנון. שפך נחל דליות מכונה מג'רסה. שפך נחלי משושים והיהודיה נקרא גם נחל זאכי.

מה מקור השם זאכי? יש לכך שתי גרסאות. האחת היא שזה בזכות המים הזכים שלו. השניה, היא שהשם מנציח את זכרו של זאכי יצחק עבאדי, יהודי מסוריה, שרכש את האדמות הפוריות של בקעת בית ציידא. לאחר קום המדינה, העבירה משפחת עבאדי את האדמות לחזקת המדינה.

ועדת השמות הממשלתית נתנה לזאכי את השם שפך נחל משושים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.7.21

* כשהמדינה אינה מעניקה ביטחון לאזרחיה – ימים אחדים לאחר הירי הלילי על מסעדת "כביש 90" בצומת מחניים, נופץ חלון בסניף BBB בראש פינה, קילומטרים ספורים דרומה משם, וקליעים פוזרו דרכו לתוך המסעדה. חלפו ימים אחדים, וסניף מסעדת "נמרוד" במתחם "גליליון" ליד אגמון החולה, קילומטרים ספורים צפונה משם, הותקף בירי לילי. ובחלוף שבוע נוסף – הוצתו 5 מכוניות של לקוחות במסעדת ורד הגליל. זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים.

בעיתוני סוף השבוע התפרסמו שתי כתבות על מצב ביטחון הפנים. ב"דה-מרקר" התפרסמה כתבה על תופעת דמי החסות וב"ידיעות אחרונות" – על הנשק הבלתי חוקי. שיח' קמאל ראין, יו"ר מרכז אמאן הפועל למען חברה בטוחה במגזר הערבי בישראל, אמר ל"ידיעות אחרונות": "מדינה שמגיעה לאיראן, לסוריה ואפילו למלזיה ומחסלת את מי שהיא רוצה, לא צריכה עצות ממני. צריך פה החלטת ממשלה. להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני, לא פלילי. אנשים מחזיקים נשק בבית כאמצעי הגנה כי הם לא סומכים על המשטרה. 'אם אין מי שישמור עליי, אני אשמור על עצמי'. אנחנו חיים ביער, בג'ונגל. אין פה מדינה".

אכן, דרושה החלטת ממשלה. אכן, יש להתייחס אל הבעיה הזו כאל איום ביטחוני. חובתה של הממשלה להחזיר את הריבונות ואת המשילות במדינת ישראל, ובמיוחד בגליל ובנגב ובמגזר הערבי.  

השבוע הורשע אריה שיף מערד, שירה למוות בפורץ שניסה לגנוב את רכבו, בגרימת מוות בקלות דעת. שיף ומשפחתו נשמו לרווחה, כיוון שתחילה דובר על אישום ברצח, ואילו בפסק הדין ניתן מקום מכובד לטענתו בדבר הגנה עצמית והשופטת נתנה להבין ששיף לא יישלח לכלא אלא לעבודות שירות.

אבל האמת היא שהוא כלל לא צריך היה לעמוד לדין. אכן, יש כאן מקרה מובהק של הגנה עצמית. שיף, אדם בעשור השמיני לחייו, אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי, מתנדב במשטרה ואב שכול, ישן עם אשתו בקרוון שרתום לרכב שנפרץ. הוא חשש שהפורצים ינסו לפרוץ לקרוון ולפגוע בו. הוא חש סכנה ובהחלטה של שבריר שניה הוא ירה לעבר הפורצים. ההרוג שייך לכנופיית פשע. שאר חבריה לא נתפסו.

אילו המדינה הייתה עושה כל שלאל ידה כדי להגן על ביטחון אזרחיה, ניתן היה, אולי, לבוא בטענות לאריה שיף. אולם כאשר אין ריבונות בנגב, אין משילות בנגב, השולטים האמתיים הם כנופיות הפשע של הפזורה הבדואית שעושים אף בשטחי אימונים ובמחנות צה"ל כבשלהם – אין למדינה שום זכות להעמיד לדין אזרח שהשתמש בנשקו כדי להגן על חייו, על חיי אשתו ועל רכושו. צודק השיח' ראין. אם אזרחים חשים שאין מי ששומר עליהם, הם בוחרים לשמור על עצמם.

ממשלת השינוי חייבת לחולל שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים.

* בלימה רכה – בביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" העלתה שני ליטמן על נס את התמודדות הממשלה הנוכחית עם הקורונה לעומת ההתמודדות של קודמתה. כך נפתח המאמר: "עוד אחד ממאפייני החזרה לשפיות שהבטיחה לקדם ממשלת בנט לפיד (ומיכאלי והורוביץ וביטון ובר לב וגם שקד, מה לעשות) ניכר בסוף השבוע בהגדרה שבחרו לתת לגישה החדשה שלהם למאבק בקורונה, 'בלימה רכה'. מי לאחרונה העז להשתמש במושג 'רך' לגבי משהו, בכלל, שקשור במדיניות הישראלית? אנחנו מכירים אגרופי ברזל, חומות שמורות, ענבים זועמים, צוקים איתנים, מלחמות חורמה במגפה. ופתאום – בלימה רכה. מדרון חלקלק של ממש, לדבר על בלימה ולא על מתקפה, על רכות ולא על יד קשה" וכן הלאה וכן הלאה.

המושג בלימה רכה, פירושו הימנעות ככל האפשר מהגבלות ובעיקר מסגרים ובלימת התפרצות הקורונה בלעדיהם. אכן, זו מדיניות שונה מזו שהייתה בסגרים הקודמים. אך יש לכך סיבה. ההתפרצות הזאת שונה מהגלים הקודמים. בעוד הגלים הקודמים איימו להביא לקריסת מערכת הבריאות ובתי החולים ולהמיט אסון בריאותי על ישראל, קצב ההתפרצות הנוכחי שונה בהרבה ובעיקר – קצב עליית החולים במצב קשה מזערי לעומת זה שהיה בגלים הקודמים. ולכן, ניתן להתמודד עם ההתפרצות הנוכחים באופן רך ואין צורך בצעדים הדרסטיים שהיו אז. אילו הממשלה הייתה נוקטת בבלימה רכה מול גל קשה, היא הייתה מועלת בתפקידה.

יתר על כן, מה הסיבה להבדל הדרמטי בין ההתפרצות הנוכחית לגלים הקודמים? מבצע החיסונים שהובל בהצלחה גדולה בידי הממשלה הקודמת.

ודבר נוסף – מדיניות הבלימה הרכה טרם הוכיחה את עצמה. רק בעוד מספר שבועות או חודשים ניתן יהיה לסכם האם היא נתנה מענה הולם, או שהיה צריך להתמודד אתה בדרך אחרת.

מה שמצער, הוא שההתפרצות הנוכחית, הגם שהיא עולמית, יכלה להימנע בישראל אלמלא שני מחדלים, שהחלו עוד בתקופת הממשלה הקודמת – מחדל נתב"ג ומחדל חיסון הילדים. על המחדל בנתב"ג התקשורת מדווחת מדי יום וחושפת את הפרצות. אבל לא פחות חמור מכך מחדל חיסון הילדים. כאשר הותר חיסון הילדים בגיל 12-16 – לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא ממש עודד הימנעות ממנה. בכירי המשרד שהתראיינו המליצו לחסן ילדים שצריכים לנסוע לחו"ל, ילדים בסיכון או שבני משפחה שלהם מדרגה ראשונה בסיכון. לגבי האחרים, הם אמרו שאין סיבה לרוץ ולהתחסן. ואז הגיע הווריאנט ההודי ונזכרו לצאת לקמפיין חיסון. אך אז כבר הגיע החופש הגדול, ואי אפשר היה לעשות מבצע חיסונים מהיר ומקיף בבתי הספר. השאננות הזאת היא מחדל חמור.

* רשימה בלתי קבילה – הנשיא ביידן מעוניין בחידוש המו"מ בין ישראל לרש"פ, ואין לישראל סיבה לדחות זאת. הרי ישראל תמיד חתרה למו"מ ומי שמנע אותו היה דווקא אבו-מאזן. אלא שעל ישראל לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. עוד טרם החל מו"מ, כבר הגישו הפלשתינאים רשימת בקשות ארוכה, שאותה חשף אהוד יערי ב-N-12. רוב הרשימה הזאת בלתי קבילה ועל הממשלה לדחות אותה מכל וכל.

1. פתיחה מחדש של האוריינט האוז והמוסדות הפלשתינאים בירושלים שנסגרו ב-2001 בידי שרון בעקבות מתקפת הטרור. יש לדחות זאת על הסף. ירושלים היא בירת ישראל ובירת ישראל בלבד ולא יהיו בה כל מוסדות שלטון פלשתינאים. אם יהיה שלום, יכולה להיות שגרירות פלשתינאית בירושלים בירת ישראל.

2. החזרת הססטוס קוו הישן בהר הבית, עם כל ההגבלות על ביקור יהודים בהר. היה זה סטטוס חולה ומפלה. פגיעה בזכותם של יהודים לבקר בהר הבית בשל גחמות האויב היא בלתי קבילה לחלוטין.

3. הפסקת פינוי בתים מבתיהם בירושלים – איני חסיד גדול של מהלך העברת הבתים, כמו בשייח' ג'ראח, אבל ישראל היא מדינת חוק ואם הממשלה תתערב בעסקאות נדל"ן שנעשו כדין, בתי המשפט יפסלו את התערבותה.

4. שחרור אסירים והחזרת גופות מפגעים. בשום אופן אין לשחרר מחבלים מכלאם. אם יהיה חוזה שלום מלא וסופי, ברור שאחריו ישוחררו המחבלים. זו דרכו של עולם. עד אז, על כל מחבל לרצות את עונשו עד תום. תמורת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין יש להחזיר את כל גופות המחבלים. יש לחתור להסכם הומניטרי שלא יהיה עוד סחר בגופות. אך כל עוד גופות חללינו אינו מוחזרות אין להחזיר אף גופה.

5. הקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים ופינוי מאחזים שיושבים על אדמה פלשתינאית – הקפאת הבניה לא באה בחשבון ולא תהיה. לגבי המאחזים – במקרה של בעלות פלשתינאית מוכחת, יש לנסות להגיע להסדרה פרטנית בכל מקרה לגופו. במקרה שאין אפשרות כזו, נכון להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש.

6. הפסקת הריסת בתים בבקעת הירדן – השתוללות הבניה הפלשתינאית הבלתי חוקית בבקעת הירדן נועדה ליצור פלשתיניזציה של הבקעה. חובתה של ישראל לסכל זאת. יש לפעול להתיישבות יהודית, עירונית וכפרית, בבקעת הירדן ולהחיל עליה את הריבונות.

7. הפסקת חדירות צה"ל לערים הפלשתינאיות. את זה כבר ניסינו אחרי אוסלו וזה עלה לנו בלמעלה מאלף נרצחים. מה ששינה זאת היא העובדה שאנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מספיק לפוצץ את עצמו באוטובוס או במסעדה. אם איננו מתגעגעים למציאות ההיא, יש לדחות זאת מכל וכל.

8. החזרת נשק שהוחרם ממנגנוני הביטחון הפלשתינאים. יש לזכור שהנשק הזה כוון נגדנו. לכן, הדרישה הזאת בלתי סבירה.

9. חידוש תהליך איחוד המשפחות. בעשור שבין אוסלו לחקיקת חוק האזרחות חדרו לישראל 130,000 פלשתינאים במסגרת "איחוד משפחות". הזרם הזה הוא איום ממשי על ישראל. איחוד משפחות פלשתינאיות צריך להיעשות ברשות הפלשתינאית ולא במדינת ישראל.

10. הגדלת מספר רישיונות לעבודה בישראל – בקשה ראויה ויש לשקול בחיוב את ההיענות לה.

11. החזרת השוטרים הפקידים והמוכסים של הרש"פ לגשר אלנבי והיתר לנמל תעופה בין לאומי בשטח הרש"פ, סחר חופשי ליד יריחו ועוד. אלה נושאים שראוי לדון בהם במו"מ בפתיחות, אך לבטח לא לקבל אותם כתנאי למו"מ.

12 הקצאת שטחים באזור C למיזמים פלשתינאים וחיזוק פעילותה העסקית של הרש"פ באזור B. לגבי אזור B לא צריכה להיות בעיה. באשר לאזור C – אין מקום לשום פלשתיניזציה של אזורים אלה.

13. שחרור מטענים שמיועדים לשטחי הרש"פ ממכס ושהגביה לא תבוצע בידי ישראל – רעיון שניתן לדון בו.

14. שדרוג הרשתות הסלולריות ברש"פ – בקשה ראויה ויש לקבל אותה.

* יצור מגעיל – בשל פעילותי הציבורית רבת השנים, אני מכיר רבים מן האנשים בכותרות – פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שאכיר אדם שחשוד בריגול נגד ישראל ונאשם במגע עם סוכן זר.

את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן, שנאשם בעבירות ביטחוניות חמורות, הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל בהתנדבות. הוא דיבר גבוהה גבוהה על קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע. תל"ם ניתקה אתו כל מגע ואף הוחזרו לו כספי תרומות שתרם לה.

הזדעזעתי מאוד כאשר בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות" צולם אלקיעאן כשהוא מסית בלוד לאלימות נגד היהודים.

וגם אז, לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל הוא הגיע. נדהמתי כששמעתי את שמו בהקשר של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב.

האם כל הפעילות הזאת היא נקמה על השיבוץ ברשימה, או שמא כבר אז הוא פעל נגד המדינה ותפס טרמפ על תל"ם בניסיון להיכנס לכנסת ואולי להתקרב למקורות מידע? הדברים ייוודעו בוודאי בהמשך חקירתו ובמשפטו.

איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* יותר ביביסט מהביביסטים – מנאום לנאום סמוטריץ' הולך ומתלהם, צורח במלוא גרון, מטיח גידופים ונאצות בגסות, מאבד את עשתונותיו.

מה קרה לו? שמא התחרפן הבחור?

ההסבר שלי אחר. סמוטריץ' יודע, והביביסטים יודעים, וסמוטריץ' יודע שהביביסטים יודעים, שהוא מי שעמד בין נתניהו לקדנציה נוספת בראשות הממשלה. לנתניהו הייתה ממשלה כמעט שלמה: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם. כל מה שנדרש כדי להשלים את הפאזל, זו הצטרפות של הציונות הדתית, שאותה נתניהו טיפח. הרי הוא התרברב שסמוטריץ' מצביע כפי שהוא אומר לו, ואולי אף שכנע את עצמו שכך הדבר. אבל סמוטריץ' הבריז לו. עכשיו, כדי לנקות את עצמו, הוא מתנהג כיותר ביביסט מהביביסטים.

* מורשת הבלפוריאדה – ותיקי קרבות הבלפוריאדה כבר מציגים תערוכות ואלבומי ניצחון. "כך הבסנו את ביבי". למיטב הכרתי, נתניהו לא איבד את השלטון בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. הבלפוריאדה לא העבירה ולו אדם אחד שתמך בנתניהו להתנגד לו. גם לא אדם אחד שהתנדנד. היא שכנעה את המשוכנעים. לעומת זאת, היא ליכדה סביב נתניהו רבים שהיו פוטנציאל לעזיבתו, כי היא תדלקה את תחושת הנרדפות שהוא הקרין ורבים קנו. היא הרגיזה רבים בזלזול בקורונה ובתחושת ה"אנחנו ואפסנו עוד" כאילו קדושת מחאתם היא ערך עליון והיא עומדת מעל לכל דבר אחר. במאבק על הקולות הצפים, המתלבטים, המתנדנדים, הם תרמו תרומה משמעותית לנתניהו.

אבל הם השאירו מורשת. מורשת שהזהרתי מפניה בזמן אמת. כתבתי אז, שברגע שיהיה ראש ממשלה אחר שיחליף את נתניהו, מיומו הראשון תלווה אותו בלפוריאדה כזו. היום, כאשר בריונים מטרידים מדי לילה את תושבי רעננה, שכניו של בנט, בהשמעת קול המואזין בפול ווליום והקלטות ליליות של אזעקות צבע אדום – זו מורשת הבלפוריאדה.

* מבחן התוצאה – ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. בחרתי בנסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, צבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

השבוע מלאו 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, זה בטל בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. ואני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* אינטרס כלכלי וחברתי של המדינה – אני שמח על החלטת בג"ץ לדחות את העתירות נגד קיום תכניות לימודים לחרדים בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. לא שאני בעד הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. אבל אני בעד קבלת אוכלוסיית-מיעוט שונה והכלת שונותה. ויותר מכך, אני בעד קידום ההשכלה האקדמית והרחבת מעגלי התעסוקה בחברה החרדית. זה אינטרס כלכלי וחברתי עליון של מדינת ישראל, והדרך לכך היא ביצירת תכניות מותאמות לצרכי החרדים.

ובכלל, מוטב שנשאיר את בג"ץ ככלי להגנה על זכויותיהם של מיעוטים וחלשים, ולא ככלי שבו הרוב החזק ידרוס את המיעוט. התחושה של הרוב המוחלט כאילו הוא מאוים מהכלת השונה היא אבסורדית. אין שום חשש שהתכניות בהפרדה יביאו להפרדה גורפת באקדמיה. תאוריית המדרון החלקלק הזאת פחדנית וחסרת שחר. ההיפך הוא הנכון. רבים מהחרדים בוגרי האקדמיה יעבדו במקומות עבודה מעורבים, כך שעצם מתן האפשרות לחרדים ללמוד באקדמיה, תקטין את תופעת ההפרדה.

* שלב בדרך לשוויון – כמי שדוגל בשוויון מגדרי, אני תומך בהשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים. הסעיף בנושא זה בחוק ההסדרים הוא התקדמות לכיוון הזה, למרות שהוא מדבר בשלב זה על העלאת גיל הפרישה לנשים ל-65, שנתיים פחות משל גברים. אני גם תומך בכך שהדבר ייעשה באופן מדורג, לאורך שנים, ולא ב"זבנג וגמרנו".

קודם כל, הדבר נכון מבחינה כלכלית – יותר אנשים במעגל התעסוקה. הוא נכון גם בשל התארכות תוחלת חיי אדם והחשש מקריסה אקטוארית בשל עשרות שנות גמלאות. יש לזכור שעולם הגמלאות נוצר כשתוחלת חיי האדם הייתה נמוכה לאין ערוך. והוא נכון גם לקידום שוויון המינים. אני יודע שבין הארגונים הפמיניסטיים, בארץ ובעולם, העלאת גיל הפרישה לנשים שנוי במחלוקת. יש התומכות בו ויש המתנגדות לו. ההתנגדות הפמיניסטית לחוק מוזרה בעיניי, ופוגעת ברעיון השוויון. אני מכיר את הטענה ש"קודם ישוו שכר, קודם ישוו מעמד ואח"כ נדבר" וכו'. אכן, יש להשוות את כל אלה, אבל יש לקדם בברכה כל צעד שיקדם שוויון. אני מאמין שכל צעד כזה ישפיע לטובה גם בגזרות אחרות של מאבק על שוויון בעולם התעסוקה.

* רגע היסטורי – נאום הבכורה של ח"כ שירלי פינטו (ימינה), הח"כית החרשת הראשונה, היה רגע היסטורי בתולדות הכנסת. זהו ביטוי להתקדמות החברה הישראלית לאימוץ ערכים הומניסטיים ויהודיים של צדק ושוויון, קבלת השונה, האחר והחלש.

לא פחות מרגשת הייתה התנהגות הח"כים. לקראת נאומה של פינטו, התמלאה מליאת הכנסת מפה לפה. ובתום הנאום, עמדו חברי הכנסת על רגליהם והריעו לה במחיאות כפיים ממושכות בשפת הסימנים. לרגע לא הייתה אופוזיציה ולא הייתה קואליציה – הייתה אנושיות משותפת.

ואולי ייטלו הח"כים מן הרגע מרומם-הנפש הזה ולו קורטוב של אחדות ושל התנהגות ראויה למוסד שמן הראוי שיהיה מופת של ניהול מחלוקות בכבוד; מוסד שאזרחי ישראל יישאו אליו את עיניהם בגאווה ולא יתביישו בו.

* תעודת עניות – בעוד שבועות אחדים ימלאו מאה שנה להקמת עין חרוד, הקיבוץ הגדול והגדל הראשון, הקיבוץ שסביבו הוקמה תנועת הקיבוץ המאוחד ועצם הרעיון של תנועה קיבוצית. בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה למותו של מייסד הקיבוץ המאוחד ומנהיגו לאורך עשרות שנים יצחק טבנקין. השנה מציין מכון המחקר של התנועה הקיבוצית – יד טבנקין, חמישים שנה להיווסדו.

לציון שלושת המועדים הללו התכנס ביום שני בעין חרוד מאוחד כנס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית, יד טבנקין וקיבוץ עין חרוד.

טבנקין היה איש הציונות המעשית וההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, עד נשמת אפו האחרונה. ואילו התנועה הקיבוצית כבר ארבעים שנה אינה מקימה קיבוצים חדשים, בשום חלק של ארץ ישראל. רוב הקיבוצים עסוקים כבר שלושה עשורים בנושאים הזרים ביותר לרוחו של טבנקין – הפרטה, שיוך דירות, שיוך נכסים וכד'.

מה הטעם בכך שהתנועה הקיבוצית מתייחדת עם זכרו של טבנקין ומעלה אותו על נס? האין זו צביעות? האין זה לעג לרש?

אני שמח על כך שהתנועה הקיבוצית עושה כן, ראשית, כי חשוב מאוד לאדם ולתנועה לדעת מנין באו. אבל חשוב יותר לאדם ולתנועה לדעת לאן הם הולכים. העלאת זכרו של טבנקין מציבה בפני התנועה מראה, שעשויה לקדם חשבון נפש.

הכנס עסק בעבר – בהעלאת זכרו של טבנקין, הן בהרצאה של הביוגרף שלו ד"ר ברוך כנרי והן בדברים של נכדיו (שהם היום סבתות וסבים). והוא עסק גם בהווה ובעתיד ובשאלה מהי החלוציות בימינו. וכאן עלו והוצגו יוזמות חדשניות הן בתחומי הכלכלה והעסקים והן בתחום של חדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית. זה יפה ומרגש, אבל בעיניי זה לא תחליף למהותה של תנועה מיישבת – ליישב. ההיסטוריה של הציונות מעידה שהמפעלים החברתיים היפים ביותר, החדשניים ביותר, פורצי הדרך ביותר, מעוררי ההשראה ביותר, צמחו מתוך ההתיישבות החדשה. רעיון של תנופת התיישבות חדשה או אפילו של הקמת קיבוצים בודדים או אפילו קיבוץ אחד, לא הוזכר ולו ברמז. כאילו התנועה הקיבוצית השלימה כגזירה עם אי יכולתה להתחדש. זו תעודת עניות.

* עדנה סולודר – החלק המרגש ביום הזה היה אירוע הוקרה לעדנה סולודר מגשר, בת ה-91, עם סיום 54 שנים של שליחות ציבורית. בהיותה בת 37, פסנתרנית ומורה לפסנתר בקיבוץ וביישובי עמק הירדן, נקראה עדנה לדגל להיות מזכירת הקיבוץ. בקדנציה שלה פרצה מלחמת ההתשה בגבול ירדן וגשר הפכה להיות יישוב קו עימות. קיבוצה הופגז ומוּקָש כמעט מדי יום ביומו וחברים בו נהרגו ונפצעו. במשך כל שנות ההתשה הקשות עדנה הנהיגה את קיבוצה ביד רמה, פעלה מול גורמי התנועה והמדינה ואף הופיעה הרבה בתקשורת, ועוררה השראה והזדהות עם יישובי קו העימות. הבולטות שלה הביאה אותה לתפקידים מרכזיים בתנועה עד היום, ובשנים 1982-1992 כיהנה בכנסת.

עדנה אינה נואמת גדולה ואינה שופעת כריזמה, והיא אף צנועה וענווה מאוד, מעטים הכרתי כמותה. אבל היא בלטה תמיד כביצועיסטית, מסורה מאוד, לומדת היטב ולעומק כל נושא שהיא טיפלה בו, וראתה עצמה שליחת הקיבוץ והתנועה בכל תפקיד ובכל מקום. מתאים היה להעניק את ההוקרה לעדנה ביום שיוחד לטבנקין, כיוון שהיא מן המוהיקנים האחרונים של הקיבוץ המאוחד והנהגתו. היא אשת התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה, ידידה גדולה של יישובי הגולן ובקעת הירדן. בשנותיה בכנסת היא הייתה הנציגה שלנו, יישובי וקיבוצי הגולן. היא ביקרה ביישובי הגולן כמעט בכל שבוע וקידמה עניינים למען הגולן בכל תחומי החיים. כמזכיר קיבוץ צעיר לא אחת פניתי אליה לקדם נושאים תקועים מול משרדי ממשלה. עם פרישתה מן הכנסת הענקנו לה את עיטור יקירת הגולן.

לצד פעולתה בוועדות הכספים, הכלכלה, הפנים וכד' היא גם הובילה את החקיקה להגבלת יכולת הפעולה של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, שנבחר אז למרבה הבושה לכנסת. יחד עם גאולה כהן היא עמדה בראש השדולה למען יונתן פולארד.

גם במרום גילה עדנה צלולה מאוד, מעורה מאוד, סקרנית ומתעניינת. והיא שמחה למצוא סוף סוף זמן לאהבתה הגדולה – הפסנתר.

* טיפ לחוקר – בטקס הענקת מלגות של יד-טבנקין, הציגו המלגאים בקצרה את מחקריהם. אחד מהם, חוקר הקולנוע עופר פרג, חוקר את דמות הקיבוץ בקולנוע. הוא בחן חמישים סרטים וכולם מציגים באור שלילי את הקיבוץ. הוא מעמת את הסרטים עם מחקרים הבודקים אותם הנושאים המוצגים באור שלילי בסרטים והפער בין השניים גדול מאוד. במחקרו הוא ינסה להתמודד עם הפער הזה ולהסביר אותו.

לאחר האירוע נתתי לו טיפ. בדוק חמישים סרטים ישראליים על הציונות שנוצרו במקביל. תקבל בדיוק אותה תוצאה. והקשר ממש אינו מקרי.

* הופ-הופ-טרללה – את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי השבוע לאהוד מנור כמתרגם, לציון 80 שנה להולדתו. אמרתי שהוא נפטר לפני 17 שנים בגיל 63. נאמר לי לאחר מכן שטעיתי, הוא נפטר לפני 16 שנים, באפריל 2005. וזה נכון. ומהיכן הטעות?

זכרתי שמנור נפטר בגיל 63, וכיוון שהיום הוא אמור היה להיות בן 80 – עשיתי חשבון פשוט ויצא לי 17. הבעיה נעוצה באופן המעוות, בעיניי, שבו רבים מציינים את גילו של אדם. עד יום הולדתו, הוא כאילו בגיל שהיה שנה קודם. כך, למשל, גוגל ידידנו מציין את גיל האנשים. זה אבסורד. אם אדם בן 63 ו-364 יום הוא בן 63 ולא בן 64, הרי לפי אותו הגיון, ילד בן 364 ימים עוד לא נולד, או שהוא "בן אפס" כי רק מחר הוא יהיה בן שנה. ואז – הופ-הופ-טרללה, גדלתי בשנה.

ילדים נוהגים לציין גם חצאי שנים – בן 7.5. כמבוגרים, נכון שבמחצית השנה, כשנהיה קרובים יותר לגיל הבא, נציין את ההופ-הופ-טרללה שלנו. כך אני נוהג.

          * ביד הלשון

במקום שבו כולם צודקים – מתוך טורו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "צודקת איילת שקד, ששיקולים פוליטיים ולא דאגה מהפשרה הובילו להצבעת בלוק נתניהו נגד הארכת החוק. צודק בצלאל סמוטריץ' שמי שהולך עם מפלגה אנטי-ציונית לא יבוא לבקש גלגל הצלה מהאופוזיציה. דבר לא צומח במקום שבו כולם צודקים".

המטאפורה על המקום שבו כולם צודקים ודבר לא צומח בו, שאובה משירו של יהודה עמיחי "מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים":

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

* תודה ליוסף גולדנברג, שהאיר את עיניי. אכן, בדקתי והמילה מסורת מופיע במילון אבן שושן בכתיב חסר, מסֹרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.6.21

* להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן – ערוץ אמריקאי ימני אנטי-ביידני, שמפציץ מדי יום בידיעות כוזבות, דיווח על כך שביידן עומד להכריז על ביטול ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן. מן הבירורים שעשיתי, זה פייק ניוז.

עם זאת, אין ספק שביידן לא היה מחליט להכיר בריבונות ישראל, ואין זה מן הנמנע שצעד כזה יקרה בעתיד.

מן הראוי לזכור – לא ארה"ב החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, אלא כנסת ישראל, לפני ארבעים שנה. ההכרה האמריקאית, של הנשיא טראמפ, בריבונותנו על הגולן חשובה מאוד. אני מקווה מאוד שהיא תישאר בתוקף וארה"ב לא תעשה את השגיאה הגסה של ביטולה. אך עם כל הכבוד, את הריבונות הישראלית החיל הריבון הישראלי, הכנסת. ולכן, עם או בלי תמיכה אמריקאית, הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. יש לזכור שכאשר החלנו את ריבונות ישראל על הגולן, נשיא ארה"ב רונלד רייגן הוביל לגינוי ישראל במועצת הביטחון (לא נמנע מהטלת וטו כמו הצבעה אחת של אובמה בשלהי תפקידו, אלא יזם החלטת גינוי) ואף הטיל על ישראל סנקציות. בסופו של דבר, בפרספקטיבה של ארבעים שנה, ברור שהצעד המדיני של בגין וכנסת ישראל משמעותי לאין ערוך יותר מהתגובה האמריקאית.

מה שדרוש כעת הוא קידום משמעותי של פיתוח הגולן וההתיישבות בה והכפלת מספר התושבים היהודים בגולן. בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה סוכם על תכנית כזו. בסופו של דבר, האחיזה ההתיישבותית היא הערובה החשובה ביותר למימוש ריבונותנו על הגולן. עם זאת, יש מקום לקדם את ההכרה הבינלאומית, ובראש ובראשונה לדחוף לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב, שתעגן בחוק את הצו הנשיאותי של טראמפ בנדון.

במצע של כחול לבן המורחבת, נאמר שהגולן ישראלי לעד והנושא אין עומד עוד למו"מ. יאיר לפיד הכריז על עמדה זו פעמים רבות, בארץ ובחו"ל. זו חייבת להיות העמדה של ממשלת השינוי.

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל אני ישראלי, וכישראלי אני תומך בטראמפ, הנשיא הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואכן, ביידן חוזר למדיניות המסורתית של כל הממשלים האמריקאים שקדמו לטראמפ. בתוך המציאות המדינית הזאת על ישראל לנווט את התנהלותה באופן שיגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל. העמקת השורשים הישראליים בגולן וביצור הריבונות הישראלית על הגולן ומימושה באמצעות תנופת פיתוח, היא אינטרס לאומי עליון.

* מחדל חיסון הילדים – רבים מדברים על מחדל נתב"ג שהביא להתפרצות הקורונה ובצדק. אבל יש מחדל נוסף – מחדל חיסון הילדים.

כבר מספר שבועות ניתן לחסן את הילדים בגילי 12-15, ועד תחילת השבוע רק 4% התחסנו חיסון ראשון. לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא למעשה עודד אי התחסנות. המסר היה שלא צריך להתחסן, אלא אם כן נוסעים לחו"ל, או ילדים בקבוצת סיכון או ילדים שבמשפחתם הגרעינית יש אנשים בקבוצת סיכון. ראשי משרד הבריאות אמרו בראיונות: "איננו ממליצים למהר להתחסן". וכך, שעה שבעולם משתולל הווריאנט ההודי, בזבזנו שבועות יקרים. וכעת, הילדים הם מעבירי המגפה.

אילו הוחלט בזמן על מבצע חיסון, זה היה לפני סוף שנת הלימודים. ניתן היה לבצע מבצע חיסונים נרחב בבתי הספר.

עכשיו, אחרי שיש התפרצות ואחרי שבזבזנו זמן יקר, עולים ראשי משרד הבריאות לשידור, קוראים להתחסן, מסבירים שתופעות הלוואי זניחות לעומת התועלת שבחיסון. איפה הייתם עד עכשיו?

* לשקם את הריבונות – הפשע והפרוטקשן ממשיכים להשתולל בגליל.

עבריינים ירו בליל שבת על מסעדת ההמבורגרים המעולה והפופולרית "כביש 90" בצומת מחניים. לפנות בוקר הגיע רכב ובזמן שחלק מהעובדים עדיין היו במקום נורו כ-50 קליעים מנשק אוטומטי לעבר המסעדה. לא היו נפגעים אך נזק נגרם למבנה.

קמה ממשלה חדשה וחייב לחול שינוי דרמטי בהתמודדות עם מגפת אובדן הריבונות; יש  לשקם את ביטחון הפנים, לבצר את המשילות ולהחזיר את ריבונות המדינה לגליל ולנגב.

עכשיו זו המשמרת שלכם – בנט ובר לב. מצפים לראות תפנית.

* היעד הראשון – החרמת הנשק הבלתי חוקי – שעות אחדות לאחר מתקפת הירי על מסעדת "כביש 90", בוצע הרצח המשולש בצומת עילבון. יש הבדל בין המקרים – הראשון היה ירי אזהרה לצורך גביית פרוטקשן והשני חיסול חשבונות בעולם התחתון. אך המשותף לשני האירועים – שימוש בנשק החם שנמצא בהמוניו במגזר הערבי, ומשמש נגד ערבים ויהודים, בפשיעה פלילית ולאומנית.

ממשלת השינוי מחויבת לשינוי דרסטי ודרמטי בביטחון הפנים, אחרי עשור של מחדל מתמשך. השינוי חייב להיות מידי. ברור שהתוצאות לא תהיינה מידיות, ויתכן שבטווח הקצר עלול להיות מחיר כבד, אפילו בחיי שוטרים. אך ההחלטה ותחילת הביצוע חייבים להיות מידיים. המשימה החשובה ביותר היא החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. פעולה זו מחייבת התגייסות רבתי של משטרת ישראל והשב"כ. זו משימה שמחייבת בראש ובראשונה החלטה מנהיגותית של ראש הממשלה ושל הממשלה.

סביר להניח שהפעולה הזאת תעורר התנגדות קשה ואלימה במגזר הערבי, כפי שראינו בשבוע שעבר בדיר אל-אסעד כאשר המשטרה הגיעה למקום בעקבות ירי בחתונה. על הדרג המדיני להעניק גיבוי מוחלט לשוטרים להגיב בכל הכוח, כולל ירי על פי הצורך, מול האלימות הזאת.

חובתה של ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות והמשילות לכל חלקי המדינה.

* אני כהניסט – לא, אל דאגה, לא התחרפנתי. אני פשוט מרוצה מאוד מהדרך שמוביל מתן כהנא, השר לשירותי דת, המביא עמו לתפקיד רוח חדשה, רוח של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתן מעלה את קרנה של היהדות, שבמשך שנים הקיצונים והחרדים עיוותו אותה והרחיקו את הציבור ממנה. זאת הדרך לחזק את יהדותה של ישראל. יישר כוח!

* לא לגיטימית – האמירה של סמוטריץ', שממשלת ישראל היא ממשלה חוקית אך לא לגיטימית, היא אמירה חוקית, אך לא לגיטימית.

* אגדת סמוטריץ' – לאחר הבחירות, נתניהו ניסה להקים את הממשלה האפשרית היחידה בראשותו. זו ממשלה הכוללת את כל המפלגות שתמכו בו והמפלגות שהיו מוכנות לשבת בממשלה בראשותו. בסך הכל מדובר היה ב-63 מנדטים. הדרך היחידה להקים את הממשלה הזאת, היא בתמיכת כל המפלגות הללו. אם מפלגה אחת יוצא מן המשוואה – אין קואליציה.

הסיעות שהיו מיועדות לקואליציה הזאת, על פי גודלן, היו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הסכימו להקים קואליציה. גם מפלגת נועם שבתוך הציונות הדתית הסכימה. אך הציונות הדתית ברובה סירבה, כי לא הסכימה לקואליציה עם רע"ם. היא גם לא הסכימה לממשלת מיעוט בתמיכה או הימנעות של רע"ם מבחוץ.

אפשר להעריך את סמוטריץ', שעמד על עקרונותיו. אילו הסכים, בוודאי כשהיה לשון המאזניים, היה מתמנה בוודאות לשר בכיר. הוא העדיף את העיקרון על המשרה וזה ראוי להערכה. מבחן העמידה בעיקרון הוא כאשר משלמים מחיר. והוא שילם מחיר על העמידה בעיקרון.

להחלטה שלו היה מחיר אישי, והיה מחיר במובן הציבורי הכללי – כתוצאה ממנה לא קמה ממשלה בראשות נתניהו, אלא ממשלת השינוי. וכיוון שסמוטריץ' טוען שממשלת השינוי היא "ממשלת שמאל מסוכנת" ושממשלה בראשות בנט, שהוא מימין לנתניהו, "מסכנת את הצביון היהודי והדמוקרטי של ישראל", הרי הוא בהחלטתו המיט את הסכנה הזאת על ישראל.

ניתן לצפות ממנו לומר אמת. עמדו בפניו שתי אפשרויות – ממשלת נתניהו עם רע"ם או שלא תקום ממשלת נתניהו. כנראה שכל אחת מהאפשרויות הללו רעה בעיניו, אך הוא קיבל את ההחלטה. ומן הראוי שיעמוד מאחוריה ומאחורי המחיר שלה. שיסביר מדוע עדיפה בעיניו ממשלת בנט-לפיד על ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-רע"ם. מן הסתם חלק מתומכיו יתמכו בהחלטתו ואחרים יתנגדו לה. גם זה המחיר של כל בחירה.

במקום לומר אמת ולעמוד מאחורי הבחירה שלו, הוא מספר סיפורי בדים, שממשלת ימין בראשות נתניהו עם תקווה חדשה הייתה בהישג יד ובנט הכשיל זאת. זהו שקר. זהו שקר של מי שאין לו האומץ הציבורי והיושרה לעמוד מאחורי בחירתו ולשכנע את הציבור בצדקתו ואולי לשלם מחיר אם לא ישכנע את תומכיו. כנראה שלשקר ולהטיל את האחריות על מישהו אחר זה קל יותר.

* להוציא את המצלמות – כאשר ח"כ אמסלם הביך את יו"ר הכנסת מיקי לוי, בקריאת התלהמויות וגידופים שלו מתוך הפרוטוקול, מהתקופה שישב באופוזיציה, הפטיר לוי הנבוך "אבל זה היה בוועדות".

ומה בכך? בוועדות אין מקום לממלכתיות, למכובדות, לענייניות, לכבוד? האם מי שמתנהג כך בוועדה אינו פוגע בכבוד הכנסת?

מאז ומתמיד היו במליאת הכנסת מראות לא סימפטיים, של חוסר ענייניות, של התלהמות, של היעדרות הרוב המוחלט של הח"כים. אבל בעבר תמיד אוזנה התמונה באמירה – של הח"כים, של דרגים מקצועיים ושל כתבי הכנסת, שבוועדות זה אחרת. שם לא עושים הצגות לדעת הקהל, אלא עובדים ברצינות ובמקצועיות.

עד שנכנסו המצלמות לוועדות, ומסתבר שהוועדות סובלות מאותן מחלות כמו המליאה.

ויתכן שהבעיה היא במצלמות, שנוכחותן היא שהפכה את ישיבות הוועדות להצגה.

עם כל הכבוד לחובת השקיפות ולזכות הציבור לדעת, כדאי לשקול את הוצאת המצלמות מהוועדות. הדיונים במליאה פומביים, אבל לא יזיק אם בוועדות תיעשה עבודה, כשהמחוקקים יהיו חופשיים ולא ממוקדים במצלמה.

* אי אמון באופוזיציה – בשבוע האחרון לקיומה של הממשלה הקודמת, היא הניחה על שולחן הכנסת את הארכת הוראת השעה של מניעת "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה הממשלה שאי העברתו היא פגיעה בביטחון המדינה.

חלף שבוע, ומי שהיה ראש הממשלה ועכשיו הוא ראש האופוזיציה החליט לשלב ידיים עם בל"ד בניסיון להפיל את החוק, ובכך לפגוע בדם קר בביטחון המדינה, מתוך תאווה ילדותית "להביך את הממשלה". כלומר, אם מחבל שיחדור לישראל באמצעות החוק הזה ירצח אזרחים ישראלים, זה אמצעי, שבעיני נתניהו המטרה "להביך את הממשלה" מקדשת אותו.

אגב, בשבוע שעבר הכנסת העבירה שורה של חוקים שהונחו על שולחנה בידי הממשלה הקודמת. האופוזיציה הצביעה נגד החוקים. אמנם בניגוד לחוק האזרחות לא מדובר בהצבעה בוגדנית המסכנת במזיד את ביטחון ישראל, אך זו הוכחה לדמותה של האופוזיציה הנוכחית, שעם שינוי הפוזיציה מצביעה נגד חוקיה שלה. זו האמינות של האופוזיציה? חבל שאי אפשר להביע אי אמון באופוזיציה.

ובאשר לחוק האזרחות – יש להעלות אותו להצבעה שמית. האם אבי דיכטר, מי שהיה ראש השב"כ כאשר בהתאם למידע שהוא הביא לממשלה נחקק החוק הזה ב-2003, ירצה שבדברי הכנסת, בהצבעה על החוק הזה, יהיה כתוב: "דיכטר אברהם משה – נגד"? אני בטוח שיש בליכוד מספיק ח"כים פטריוטים, שביטחון המדינה יקר להם יותר מהאינטרס הפרטי של נתניהו, ושימרדו בו ויצביעו בעד המדינה ונגדו. אני גם מאמין, שבמקרה כזה, שבו נתניהו יבין שהחוק יעבור ומי שיובך יהיה הוא, שחברי סיעתו ימרדו בו בגלוי, ולכן הוא יתקפל והאופוזיציה תצביע בעד החוק.

* על פי מקורות זרים – על פי מקורות זרים, התשובה לדבריו של נתניהו בדיון על השבעת הממשלה, שעכשיו לא יהיה מי שיוכל לשלוח את צה"ל לפעול מעבר לקווי האויב, ניתנה לא רק ברצועת עזה ובסוריה, אלא הרחק מזרחה.

* סובלים ממעשיו – אנשים תהו מדוע גם עכשיו, אחרי שנתניהו איבד את השלטון, אני מתמקד בו בכתיבתי ואף תהו האם זו "אובססיה".

פעם, בשנות החמישים, ראש האופוזיציה מנחם בגין נאם בכנסת וראש הממשלה בן גוריון קטע את דבריו בקריאת ביניים. השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני בקצת סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מדיבוריי בעוד אני סובל גם ממעשיו". ברוך השם, אני מאמין שבקרוב מאוד נסבול רק מדיבוריו של נתניהו. אבל בינתיים אנו סובלים ממעשיו – מהניסיון לחבל במדינה באמצעות הפלת חוק האזרחות יחד עם הרשימה המשותפת, בגריסת חומרים ממשרד ראש הממשלה, באי העברת חפיפה למחליפו וכו'. ולכן, בימים אלה אני מתמקד בו. אני מקווה ומאמין שהשפעתו על המדינה תלך ותדעך וכך הוא הרבה פחות יעניין אותי. כי בניגוד להבלי ה"אובססיה לביבי" יש לי אובססיה אחת ויחידה – לטובתה של מדינת ישראל.

* המשותף – מה המשותף לרבין ולנתניהו? שניהם לא העבירו חפיפה למחליפיהם אחרי הקדנציה השניה.

* נגד ועדת חקירה ממלכתית – ברשותכם, אביע דעה לא פופולרית. אני מתנגד לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון.

אין ספק שאסון כזה מחייב תחקיר עומק יסודי, על מנת להסיק מסקנות ולמנוע את האסון הבא. ובדיוק מהסיבה הזאת אני נגד ועדת חקירה ממלכתית, כי ועדה כזאת אינה הכלי המתאים לתחקיר הזה.

לא בכדי אני משתמש במונח תחקיר ולא חקירה. המודל שלי הוא התחקיר הצה"לי. התחקיר הצה"לי נועד ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות. הוא בנוי כך שכל המעורבים בתחקיר מבינים שתפקידם להטות שכם להפקת הלקחים, באמצעות דיווח אמין, כולל ביקורת עצמית. זו לא חקירה פלילית, זו לא חקירת מצ"ח, הנוגעים בדבר אינם נחקרים, אינם חשודים ואינם נאשמים אלא הם שותפים להפקת הלקחים. הם לא ניגשים לתחקיר עם עורכי דין, חלילה, ואינם רואים מתפקידם "לנקות את עצמם" ולהטות את האשמה לאחרים.

ועדת חקירה משפטית, בראשות שופט, על פי חוק ועדות החקירה, כמוה כמשפט. כל הנוגעים בדבר מצטיידים במיטיב עורכי הדין שיגנו עליהם. אין הם שותפים לחקר האמת, אלא להצלתם מהגרדום.

ועדת התחקיר צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע. במקרה הזה – מומחים בתחום ההנדסה, האבטחה, קבלת החלטות ומדיניות ציבורית. אחד מחברי ועדת התחקיר צריך להיות משפטן, כי תמיד יש גם היבטים חוקיים ומשפטיים, אך בשום אופן לא לעמוד בראש הוועדה ולא לנהל אותה כמשפט.

ועדות החקירה הופכות לטריבונל. הדבר היחיד שמעניין את הציבור הוא לא מה היה ואיך מתקנים, אלא מי אשם ומה המסקנות השיפוטיות שיוטלו עליו. כך היה בוועדת אגרנט, בוועדת כהן וכן הלאה. התקשורת רוצה דם. אם הוועדה אינה מספקת לה את זה היא מכנה את הוועדה "ועדת טיוח".

אין זה מתפקידו של התחקיר להסיק מסקנות אישיות, אך כפי שבצבא בעקבות התחקיר עולות גם מסקנות אישיות, כך צריך להיות גם בעקבות ועדת תחקיר אזרחי, אך לא כחלק מן התחקיר ולא בידי ועדת התחקיר.

צר לי שההחלטה הראשונה של הממשלה הייתה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון, ובכך לא להפיק את הלקחים בצורה המיטבית, אלא ללכת בדרך השבלונית שלא הוכיחה את עצמה בחמישים השנים האחרונות. יתר על כן, שר הביטחון קורא להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות ושמעתי קריאות לוועדות חקירה על מחדלי הקורונה ועל מחדלי פרעות תשפ"א. הלו, תרגיעו. מן הראוי שהממשלה החדשה תקדיש את כל מרצה לקידום המדיניות שלה ולא לנבירה במחדלי קודמתה.

* מפעל מנהיגות ציונית לתפארת – 19 מתוך 39 (50 אחוז!) ממסיימי קורס הטיס השבוע, הם בוגרי המכינות הקדם צבאיות!

* הטובות לטיס – בנאומו בטקס סיום קורס טיס שיבח בנט במיוחד את ארבע הנשים, בוגרות קורס טיס. והוא הגדיר אותן… "מהטובות שבבנינו".

          * ביד הלשון

ברווז עיתונאי – מתוך כתבתו של איתי אילנאי ב"ידיעות אחרונות" על בחירות 81': "התנגשות חזיתית בין שני מחנות, שקיפלה בתוכה מנה גדושה של פייק ניוז, או כמו שקראו לזה אז – ברווז עיתונאי".

מהו ברווז עיתונאי? מה מקור הביטוי?

המקור הוא כנראה צרפתי, כבר מהמאה ה-16, מבוסס על ביטוי בסלנג הצרפתי של אותם ימים, blaue Ente לומר "ברווז כחול" – כינוי לדבר שלא היה ולא נברא. על פי גרסה אחרת, המדינאי, הסופר והמדען האמריקאי בנג'מין פרנקלין המציא את הביטוי "ברווז עיתונאי" ככינוי לידיעה עיתונאית שקרית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

* "חדשות בן עזר"

אורטל

‏23.6.21

‏ י"ג בתמוז תשפ"א

אורי הייטנר

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"

מבחן התוצאה

נכון ליום כתיבת המאמר הזה (יום רביעי בבוקר), מספר החולים קשה בקורונה בישראל הוא 55 איש. מתוכם – 40 מונשמים. סך כל החולים הפעילים – 460. מספר החולים החדשים ליום בשבוע האחרון נע בין 11 ל-33. שיעור הבדיקות החיוביות – 0.1%. מספר הנפטרים ליום נע בין 0-2.

הנתונים הללו כמעט בלתי נתפסים, אם ניזכר היכן עמדנו לפני פחות מחצי שנה. עמדנו אז על אלפי חולים חדשים מדי יום, בסך הכל 80,000 חולים, למעלה מאלף חולים קשה, חצינו את רף 6,000 המתים ובכל יום נפטרו עשרות חולים נוספים. המגפה עמדה על סף אובדן שליטה, בתי החולים עמדו על סף קריסה מול עומס החולים שהלך וגבר מדי יום. זאת, למרות שהיינו אז בסגר, עטינו מסיכות במקומות פתוחים וסגורים ושמרנו על הנחיות ריחוק-חברתי קפדניות מאוד. כל ההנחיות הללו היו הכרח ובזכותן לא הידרדרנו למצב נוסח הודו. ואילו הנתונים המצוינים היום הם למרות שאין סגר, אין עטיית מסכות בחוץ, הנחיות הריחוק החברתי הוסרו כמעט לגמרי ועברנו בשלום את פורים, פסח, יום העצמאות, רמדאן וכל האירועים ההמוניים הכרוכים בהם.

כל זאת, בזכות סיבה אחת ויחידה – החיסון. לא בכדי, החולים החדשים, כולל החולים קשה והנפטרים, רובם ככולם לא התחסנו. כך בארץ וכך בעולם – יש הלימה מוחלטת, חד-חד-ערכית, בין אחוז המחוסנים בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. הנה, ארה"ב שהייתה מהמובילות בכל מדדי התחלואה שינתה כיוון באופן דרמטי ברגע שביידן החל במבצע החיסונים המאסיבי. וכך בכל מדינה ומדינה.

זה לא צריך להפתיע. כל המדינות המתקדמות בעולם השקיעו הון עתק במחקר ובפיתוח של החיסונים. וכך, בתוך זמן קצר נעשו לא רק הייצור אלא גם הניסויים של החיסונים, בסדר גודל חסר תקדים. תוצאות הניסויים, הן של חברות התרופות, הן של ה-FDA – מנהל הבריאות האמריקאי, העידו על כך שאחוזי ההצלחה של החיסון חסרי תקדים, בפער עצום לעומת כל חיסון אחר בתולדות הרפואה. ובמבחן התוצאה – ההצלחה גדולה אף יותר מן ההערכות האופטימיות ביותר.

****

ביקורת ציבורית הוטחה במטה קורונה, ובי כדובר המטה במיוחד, על כך שעשינו, כביכול, "שטיפת מוח" למען החיסונים. יתכן שדי במבחן התוצאה שהצגתי כאן כדי להסביר מדוע צדקנו במסע השכנוע.

הייעוד של מטה קורונה היה בראש ובראשונה לשמור על אורטל נקיה מקורונה. הצלחנו בכך כמעט לגמרי. המטרה השניה הייתה ניהול אחראי ונכון של החיים הקיבוציים שלנו תוך הקפדה על בריאות הציבור ושמירה מרבית על השגרה.

ברגע שנמצא הפתרון למשבר – החיסון, חובתנו הציבורית הייתה לפעול ככל יכולתנו לעידוד ההתחסנות.

בריאות הציבור היא הא"ב של הערבות ההדדית, שהיא הערך המרכזי של חיינו הקיבוציים. בנוסף לכך, המגפה פגעה ביכולת התפקוד הקהילתי והכלכלי שלנו בשל הסגרים, הבידודים, הישארות הורים עם ילדים מבודדים וכו'. האחריות הציבורית חייבה אותנו לעשות כל שלאל ידינו כדי לקרב את קץ המגפה, כאשר היה ברור מה הדרך לכך, והיא כל כך פשוטה, אך מחייבת את היענות הציבור.

בנוסף לכך, אנו נושאים את דגל המשימתיות, כלומר היותנו קיבוץ הרואה עצמו אחראי לעשיה מחוצה לנו, למען החברה הישראלית כולה. כל אחד מאתנו, ברגע שהתחסן, תרם את תרומתו הלאומית להתגברות על המגיפה ששיתקה את המדינה. והפעם הייתה זו אף תרומה לאנושות כולה. ודאי שתפקידנו כמטה קורונה היה לעודד זאת. אני גאה בכך שרוב מוחלט של חברי אורטל נתנו כתף, תרתי משמע, למאמץ הלאומי החשוב הזה.

הביקורת על המטה הייתה שאיננו "מכילים" את כל העמדות והרצונות של כלל הציבור ולכן איננו "מכבדים" דעות אחרות. איני מקבל זאת. תפקידה של מנהיגות – להנהיג. מנהיגות חייבת לנקוט עמדה. בוודאי כאשר מדובר בדיני נפשות. ובוודאי כשנקיטת העמדה לא הייתה בין דעות, אלא בין אמת מדעית מוכחת לפייק-ניוז.

המדינה לא כפתה על האזרחים להתחסן וכמובן שגם אנחנו לא. פעלנו בדרכי הסברה ושכנוע. זו הייתה חובתנו.

****

ה-FDA אישר, בעקבות ניסויים מקיפים, את חיסון הנערים בגיל 12-16. נחמן אש, פרויקטור הקורונה, הודיע השבוע שבקרוב מאוד יחל חיסון הנערים בישראל.

בניגוד למה שהיה לפני כחצי שנה, הפעם, קרוב לוודאי, לא תהיה נהירה המונית להתחסן. הסיבה לכך היא מצב הקורונה בישראל. אילו חיסון הנערים היה מאושר בשיא המגפה, החיסון היה המוני כמו אצל המבוגרים. אבל למה המצב השתנה כל כך? בזכות החיסונים. לכן, המסקנה הרציונלית היא שלאור מבחן התוצאה יש לרוץ ולמהר ולחסן את הנערים. אבל… כנראה שהציפיה שהאנשים ינהגו ברציונליות היא לעתים קצת מוגזמת.

****

184 הודעות שלחתי לציבור מטעם מטה קורונה החל ב-4.3.20 ועד 21.5.21. והייתי ממש מאושר להוציא את ההודעה האחרונה על הפסקת פעילות מטה קורונה. המטה נסגר כיוון שאין בו צורך במצב הקיים. החלטות נקודתיות בנושאי קורונה יתקבלו בידי בעלי התפקידים או בצח"י.

ובינתיים נמשיך לשמור על המגבלות שעדיין קיימות (להערכתי, לא לעוד הרבה זמן) ובראשן עטיית מסכה בחללים סגורים כמו חד"א והכלבו.

ושכולנו נהיה בריאים וחזקים.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 16.5.21

* מסר לאיראן וחיזבאללה – איראן וחיזבאללה צופים בעניין רב בעימות עם חמאס. עוצמת המכה בעזה תשפיע על ההרתעה של גורמים אלה. לכן, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות הוא איך להכות בחמאס בעזה מכה שתפתיע אותם ואת איראן וחיזבאללה. מכה שלא הייתה כדוגמתה מעולם. מכה שלא תדמה לשום דבר שהם חלמו עליו בסיוטים השחורים ביותר שלהם. מכה שתגרום להם ללקק את פצעיהם שנים רבות קדימה ותגרום לאיראן וחיזבאללה להבין שלא כדאי להתעסק אתנו.

זה לא סתם. זו לא מתיחה מסרט ישן. זה נכון. אנחנו במזרח התיכון.

* דמם בראשם – למה סינואר עוד חי? למה מוחמד דף עוד חי? מה המשמעות של "דמם בראשם"?

* בעד הפסקת אש – אני בעד הפסקת אש.

אבל רק אחרי שחמאס יחטפו מכה קשה.

מה שחטפו עד עכשיו זה קדימון.

* פיתרון מחוץ לקופסה – יש לי פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה לבעיית עזה: צה"ל ייסוג מן הרצועה עד המילימטר האחרון וישראל תעקור את כל יישובי גוש קטיף.

יש לי גם שם יצירתי לנסיגה ולעקירה – התנתקות.

אופס.

* ידיד בבית הלבן – מראשית מבצע "שומר החומות" נשיא ארה"ב ביידן תומך בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובפעולה ברצועת עזה. נכון, הוא לא אוהד ישראל באותה רמה חסרת תקדים כמו טראמפ, אבל יש לנו בהחלט ידיד בבית הלבן.

האגף הרדיקלי בהנהגת האוטואנטישמי סנדרס מפעיל עליו לחץ אדיר והוא עומד איתן.

* האיומים התממשו – נתניהו לא החיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי הוא נבהל מהאיומים הפלשתינאיים.

הריבונות לא הוחלה, חלפו חודשים אחדים והאיומים התממשו.

* המתכון לאנרכיה – מחדל ביטחון הפנים, שעליו רבים, ואני בתוכם, מתריעים כבר לפחות עשר שנים, מתפוצץ לנו בפנים.

המחדל נובע מחוסר מנהיגות. מנהיגותו של נתניהו מתאפיינת בדחיינות, בחיפוש שקט תעשייתי, בפחד מהתמודדות עם אתגרים שניתן לדחות אותם.

נוסיף על כך את מלחמת החורמה שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל ושאר גורמי מדינת החוק בחמש השנים האחרונות; מהמצאת והפצת תאוריות קונספירציה חולניות המתארות את משטרת ישראל כארגון פשע שמוביל הפיכה שלטונית ותופר תיקים לראש הממשלה, דרך בוז ולעג למשטרת ישראל שיוצאת מראש הממשלה ומחלחלת עד אחרון האזרחים ועד הסתה ורדיפה אישית ברוטלית של מפכ"ל המשטרה ואח"כ אי מינוי מפכ"ל במשך שנתיים.

נוסיף על כך מינוי חדל אישים לתפקיד השר לביטחון פנים, מתוך ידיעה שהאיש אינו כשיר, רק כיוון שמדובר במי שמוכן לבצע בחדווה את העבודה המלוכלכת של מיטוט מדינת החוק; מינויו כסוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט.

התוצאה – אנרכיה, כפי שראש הממשלה בעצמו הודה בנאומו השבוע.

* בורח מאתגרים – בשנים האחרונות אני שב ומצביע על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן הריבונות והמשילות בגליל ובנגב ובמיוחד על הרפיסות במאבק בטרור החקלאי המופעל בידי קיצונים במגזר הערבי נגד ההתיישבות היהודית. הרפיסות הזאת הביאה אותנו למראות הקשים שאנו חווים, מאורעות תשפ"א.

כתב לי על כך בכנות חבר בפייסבוק: "שנים חשבתי שאתה מגזים. 'עוד פעם אורי מנגח את נתניהו', חשבתי. טעיתי. ראית את מה שלא זיהיתי עד שלשום".

השבתי לו: "האמן לי, אין לי שום עניין לנגח את נתניהו. לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר. אני מדבר על מה שרואות עיניי. בנושאים הללו, נתניהו פשוט בורח מאתגרים, דוחה אותם אולי הם יפתרו מעצמם. זה לא עובד".

* סגנון מנהיגות – אחד הביטויים הקיצוניים של מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, הוא ההימנעות מטיפול בסוגיית הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. טענה נפוצה על כך, היא שלנתניהו לא אכפת מהמגזר הערבי, שמצדו הם יכולים להרוג אחד את השני וכו'. זה לא נכון. אם זה היה נכון, ממשלת נתניהו לא הייתה משקיעה בקידום המגזר הערבי יותר מכל ממשלה שקדמה לה. הבעיה היא במישור אחר. אחד המאפיינים של מנהיגות נתניהו היא הכמיהה לשקט תעשייתי והבריחה מהתמודדות עם אתגרים; דחיינות של החלטות קשות בתקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו מאליהם.

נתניהו נמנע מלהחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים כי הוא פחד ממתקפת טילים והתקוממות של ערביי ישראל. הוא לא החיל את הריבונות וכעבור חודשים אחדים קיבלנו את מתקפת הטילים ואת ההתקוממות של ערביי ישראל.

נתניהו הבליג על טרור ההצתות ו"הכיל" אותו, כי הוא פחד שתגובה ישראלית תביא להסלמה ומתקפות רקטות על אזרחי ישראל. הבלגנו וחטפנו את המתקפה.

נתניהו מכיל את הטרור החקלאי נגד ההתיישבות היהודית, כי הוא פוחד מהתמודדות שתביא לתבערה במגזר הערבי. הכיל, וקיבלנו את התבערה במגזר.

וכך גם בנושא הנשק. טיפול שורש בבעיית הנשק במגזר הערבי, אינו פיקניק. לא תעמוד בכיכר הכפר ניידת, תכריז שהציבור מוזמן להגיע למקום ולמסור את הנשק שבידיו, וההמונים ינהרו לכיכר וישמחו להיפטר מהנשק והתחמושת. לא. מדובר בפעולה יסודית, קשה ומסוכנת, של כניסה כוחנית לבתים, על פי המידע המודיעיני שבידי השב"כ והמשטרה, וחיפושים כוחניים של כלי הנשק והחרמתו בכוח. זאת פעולה שתתקל בהתנגדות אלימה. הח"כים מהרשימות הערביות, שתוקפים את הממשלה על אוזלת ידה בהתמודדות עם הנשק הבלתי חוקי, יהיו ראשוני המסיתים שיקראו לתושבים לצאת מהבתים ולהתנגד באלימוד ל"כיבוש" של הכפר. זאת פעולה שלבטח תבעיר את השטח. והשמאל הקיצוני בישראל יפגין נגד הממשלה הגזענית שמתעמרת בערבים. והאיחוד האירופי יגנה.

הפחד מהתגובות הללו משתקת את נתניהו, ולכן הוא נמנע מפעולה נגד הנשק הבלתי חוקי, כמו גם נגד הבניה הבלתי חוקית, כמו גם נגד הפרוטקשן, כמו גם נגד הביגמיה, כמו גם נגד הטרור החקלאי. והתוצאה?  השטח בוער כולל שימוש בנשק חם בלוד, בכבישי הנגב ועוד.

העדר המשילות, שחיקת הריבונות – כל אלה נובעים משיטת מנהיגות הבורחת מאתגרים. אלה תוצאות מנהיגותו של נתניהו.

* יישובים מופקרים – לפני חודשים אחדים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בקווי העימות. כל הפניות שלנו לא נענו. יועז הנדל ניסה לפעול בנושא – ללא הצלחה.

היום יישובים בגליל נצורים, אין להם נשק והמשטרה מתפקדת כפי שמתפקד ארגון מוחלש שהשלטון התעלל בו במשך חמש שנים.

זה עלול להיגמר באסון.

* להכניס את צה"ל – שר הביטחון והרמטכ"ל מתנגדים להכנסת צה"ל למוקדי פרעות ומהומות של ערביי ישראל, בטענה שאין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור.

נכון, אין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור. גם אין זה מתפקידו לעסוק בבריאות העם. אז למה צה"ל עסק בצורה אינטנסיבית במאבק בקורונה ואף תבע לקבל יותר ויותר מקום ואחריות במאבק הזה? האם הצנחנים התגייסו כדי לחלק מזון לתושבי בני ברק בסגר? לא, אבל הכל הבינו שיש כאן מצב מיוחד, מאמץ לאומי ראשון במעלה, אתגר שגדול בכמה מידות על מערכת הבריאות האזרחית, וצה"ל כצבא העם מחויב להיכנס תחת האלונקה ולהיחלץ למשימה.

ולהבדיל, האם זה מתפקידו של צה"ל לעקור חבל התיישבות ישראלי? זה אפילו מנוגד למהותו וייעודו. אבל הכנסת והממשלה, נציגיו הנבחרים של הריבון, קיבלו החלטה ואת ההחלטה הדמוקרטית יש לבצע, וצה"ל ביצע את המשימה.

אנו נמצאים בימים האחרונים בכאוס חסר תקדים בכל רחבי הארץ. דיכוי המרד והשבת המשילות הם משימה לאומית עליונה ודחופה מאוד. כפי שאנו רואים, המשטרה, שכה הוחלשה בשנים האחרונות, אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם מכלול האירועים בכל רחבי הארץ. במצב כזה, יש להשתמש בצה"ל.

עצם הכנסת צה"ל היא מסר של נחישות לדכא את המרד. כאשר הפורעים נוהגים כגיס חמישי בשעת מלחמה, הטיפול בהם אינו עניין משטרתי בלבד, אלא משימה גם של צה"ל.

כאשר המדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, היא דוחפת אותם ליטול את החוק לידיים. מול חולשת המדינה, יש התארגנויות של גופים מסורים ואחראיים שמתנדבים להגן על תושבי לוד, כדוגמת ארגון "השומר החדש", אך האנרכיה מזמנת גם, להבדיל, ארגון טרור וחוליגנים כמו לה-פמיליה ולהב"ה, שמטרתם לשלהב את היצרים, להגביר את הלהבות וגם הם יוצאים לפרעות, הפעם נגד האזרחים הערבים.

אם יש מדינה – תופע מיד. ועד שהמצב יתייצב – באמצעות צה"ל.

* כך מממשים ריבונות – הציונות שלי אינה ציונות של מקלט אלא של ייעוד. כלומר איני מסתפק בכך שישראל תהיה מקלט לעם היהודי שיבטיח את הביטחון הפיזי של היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות ושאיפת הדורות לגאולת ישראל, במדינת לאום ריבונית שתממש את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל ותהווה מצע להתפתחותה ופריחתה של היהדות.

אך הציונות היא גם מקלט. כלומר, הרמה הבסיסית של קיומה, השלב הראשון בסולם מסלו הקולקטיבי, עוד לפני שמדברים על החזון והייעוד, היא להיות מדינה שבה לא מציתים בתי כנסת ומבצעים פוגרומים ביהודים. אם את ההגנה הזאת המדינה אינה יכולה לספק ליהודים, מה משמעות קיומה?

5 בתי כנסת הוצתו בלוד בארבעה לילות. איפה המדינה? המרד הערבי גדול על המשטרה, ויש לערב את צה"ל. האם אחרי הצתת ארבעה בתי כנסת לא ברור שהפורעים ינסו להצית גם את החמישי? ניתן היה להשכיב צלפים של יחידות מובחרות של צה"ל בקרבת בתי הכנסת בעיר. מתקרב מחבל עם בקבוק תבערה, ועוד בטרם יידה אותו הוא יראה את ראשו מתגלגל על הכביש. כך מממשים ריבונות.

* תמונת ראי – האירועים בבת-ים היו פוגרום של פורעים יהודים. כפי שיש להוקיע את הפורעים הערבים כך יש להוקיע את הפורעים היהודים. בלי "אבל" ובלי "מצד שני", בלי הנחות. ועל המשטרה לנקוט ביד קשה גם כלפיהם.

גם זאת תוצאה של אובדן המשילות בשנים האחרונות.

* גינוי חד משמעי – בצלאל סמוטריץ' הוקיע בצורה חד-משמעית וחריפה את ניסיון הלינץ' של פורעים יהודים בבת-ים.

שמחתי מאוד על דבריו.

עליו להתנתק לאלתר מהכהניסט.

* הגולם קם על יוצרו – בן גביר, הכהניסט הנתעב, משליך גפרורים לחביות אבק שריפה. הוא מגיע עם בריוניו החוליגנים לכל מקום שאפשר לשלהב בו את הרוחות, כדי להסלים את המצב. הוא תמונת ראי של המסיתים מן הרשימה המשותפת. זה האיש שנתניהו פעל באובססיה מטורפת להכניסו לכנסת. הוא הכניס אותו כקול בטוח לכל חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. עכשיו הגולם קם על יוצרו.

* מנהיג הפרעות – איימן עודה בערוץ 12. מסביר בקריצה שהוא נגד פגיעה בחפים מפשע בלה בלה בלה אבל… ואז פותח בנאום הסתה פרוע נגד מדינת ישראל, נאום הסתה שאת תוצאותיו אנחנו רואים במגזר הערבי ובערים המעורבות. שופך שמן לבערה. הוא המנהיג של הפרעות. הוא האשם הראשי בפרעות.

* בולט לטובה – מבין חברי הכנסת הערביים בולט לטובה ח"כ פריג' ממרצ, שמראשית הפרעות משמיע קול בהיר, תקיף וחד-משמעי, בלי גמגומים ובלי "תראה, מצד שני" נגד האלימות.

זה קול של מנהיגות אמתית, שיודעת להביט פנימה לציבור שלה ולומר דברי אמת.

כה חבל שהוא קול בודד בין הח"כים הערבים.

* גנבו לי את הכותרת – "ידיעות אחרונות" גנבו ממני את הכותרת הראשית של העיתון: "פרעות תשפ"א". האמת היא שזה לא מדויק. אני כתבתי "מאורעות תשפ"א". בתור אזרח במדינה ריבונית התביישתי לכתוב "פרעות". אבל הם צדקו ממני.

* יחי ההבדל – אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה – אדם אחד שר הביטחון ואדם אחר השר לביטחון פנים.

ראו איזה הבדל.

* אשליה שהתנפצה – נתניהו ניסה להקים ממשלה בתמיכת רע"ם. כל הליכוד תמך בכך. הוא שכנע גם את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונועם לתמוך במהלך. הוא גם שכנע רבנים להפעיל לחץ על סמוטריץ' שיסכים לכך.

החרה החזיק אחריו גוש השינוי שניסה אף הוא להקים ממשלה בתמיכת רע"ם.

ניתן היה לקבוע שלא ברור איזו ממשלה תקום, ממשלת נתניהו או ממשלת השינוי – מה שבטוח הוא שרע"ם תהיה בקואליציה.

הגורם לכך הוא כמובן המבוי הסתום הפוליטי וההבנה של שני הצדדים שאין להם דרך להקים ממשלה ללא רע"ם. אך הייתה לכך סיבה נוספת. היה זה הרצון העז בתוכנו לראות מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית וחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה. שותפות הגורל בין יהודים וערבים בישראל שבאה לידי ביטוי בקורונה, יצרה תקווה שיהיה לכך ביטוי גם במערכת הפוליטית. רע"ם, שפרשה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והעלתה את האג'נדה האזרחית על ראש שמחתה, נראתה כמי שמגשימה את התקווה הזאת.

נכון, עד לאחרונה רע"ם הייתה חלק מן הרשימה המשותפת ולא בלטה בעמדות מתונות משל חברותיה. נכון, רק לאחרונה רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין כי היא נגד שלום עם ישראל. נכון, רע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים, התנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה. ובכל זאת, כל כך רצינו להאמין שהנה, מתחולל שינוי.

ואז הגיעה שעת מבחן. בהסלמה הביטחונית הזאת, הייתה לרע"ם הזדמנות להוכיח שהציפיות שנתלו בה היו מוצדקות. אילו רע"ם הייתה מגנה ללא גמגום את חמאס ואת ירי הרקטות לעבר ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בירושלים ובעיקר – אילו הייתה מתייצבת בכל כוחה נגד הפרעות והמרד בקרב ערביי ישראל בעיצומה של המערכה, היא הייתה הופכת לשותפה ראויה ורצויה בכל ממשלה בתמיכת הציבור היהודי בישראל – רובו ככולו.

למרבה הצער, זה לא קרה. רע"ם לא גינתה את ירי הרקטות, לא את ההתפרעויות בירושלים, לא את הפרעות בלוד ובעכו. היא אפילו לא ניסתה לבצע איזשהו צעד בונה אמון עם הציבור הישראלי. אף לא שמץ של גילוי סולידריות. אחרי שלושה ימי פרעות שלוו בשתיקתה, קרא מנסור עבאס לרגיעה…

רע"ם הודיעה שלא תתמוך בממשלה שתתקוף בעזה או בממשלה שמפלגותיה תומכות בתקיפה בעזה. כלומר לא ממשלת נתניהו-גנץ ששלחה את צה"ל לתקיפה בעזה ולא ממשלת השינוי שמפלגותיה קראו לתקוף בעזה.

רע"ם הבהירה שאין היא פרטנר לאף ממשלה.

* אף על פי כן – דו-קיום – האף על פי כן הברנרי, הוא יסוד מוסד בציונות. זו ההכרה בכך שגם כאשר קשה, גם כאשר הגשמת הציונות כרוכה בסבל ובקורבנות, אנו נחושים לא לוותר, כי גם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.

אני מאמץ את רעיון האף על פי כן גם לנושא הדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בישראל. כן, דווקא בימים האלה, כאשר הרעיון הזה כל כך מנותק מן המציאות שאנו חווים, אסור לוותר עליו.

דו-קיום אינו פשרה בין מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין שלילת זכות קיומה. דו-קיום הוא השתלבות הערבים בישראל היהודית דמוקרטית. דו-קיום הוא שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה, במדינת הלאום של העם היהודי, ואין שמץ של סתירה בין זהותה וצביונה הלאומי של המדינה לבין שווין הזכויות האזרחי לפרט, ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית.

ראינו בשנה האחרונה תופעות יפות של ישראליזציה בקרב ערביי ישראל ושל דו-קיום; במאבק בקורונה, בגילויי הסולידריות היפים אחרי אסון הר מירון. יש לעודד ולטפח את המגמות הללו לצד מלחמה חסרת פשרות בגילויי אלימות וגיס חמישי בחברה הערבית.

יש לקדם את הדו-קיום באמצעות מפגשים חברתיים וחינוכיים, של נוער ומבוגרים. נושאי חזון הדו-קיום צריכים להיות מערכת החינוך, המתנ"סים, החברה האזרחית, המגזר העסקי. ההנהגה הפוליטית צריכה לעודד זאת.

לצערי, אין היתכנות לביטוי פוליטי של דו-קיום באמצעות השתתפות סיעה ערבית בקואליציה, כיוון שאין סיעה שמקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין היתכנות גם כי אנו אומה במלחמה ולא יתכן שבממשלה שצריכה לנהל את המלחמה יהיו מי שתומכים בצד השני.

אבל אני מאמין שלא רחוק היום שבו לכמיהה הקיימת בקרב חלקים בציבור הערבי להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, כלומר להשתלב בה מתוך קבלת ההסדר המכונן שלה, יהיה ביטוי פוליטי. ועד אז יש לעודד ולטפח את המגמות הללו בחברה האזרחית.

* מעוררי גועל – הפגנה יהודית-ערבית ביפו נגד "האלימות משני הצדדים". ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף.

דגל פלשתין הוא דגל ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל והקמתה של מדינת פלשתין תחתיה. דגל אש"ף הוא דגל "המאבק המזוין" המקדש כל אמצעי טרוריסטי, להשגת המטרה הזאת.

צר לי לראות ערבים אזרחי ישראל מניפים דגלי אש"ף. אבל הרבה יותר חמורה בעיניי השתתפותם של יהודים במפגן הזה. אלה יהודים עלובי נפש, חסרי עמוד שדרה, נטולי אישיות. אלה יהודים מעוררי גועל.

* הקומץ – ידיעה: אלפים הפגינו בסכנין וצעקו: "נקריב את חיינו למען מסגד אל אקצא" ו"לא נעצור את המאבק".

זה "הקומץ". אלפים – רק בכפר אחד. בואו לא נרמה את עצמנו. אני בטוח שבקרב ערביי ישראל יש רבים שחפצים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אבל רבים מאוד לוחמים בה וגם אם לא רבים משתתפים בפועל בפרעות האלימות, רבבות שותפים למרד.

* קונספירציה חולנית – אני קורא את תאוריות הקונספירציה המטורללות של אורי משגב ב"הארץ" ("מבצע שומר המנדט"), איך נתניהו גרם למערכה הזאת בדיוק ביום המתאים כדי לסכל הקמת ממשלה חדשה, ואת כל ה"הוכחות", ונזכר בתאוריית הקונספירציה המטורללת על השב"כ שרצח את רבין. בדיוק אותה גישה הזויה כלפי המציאות, ובניית מציאות חלופית באמצעות פרשנות של כל עובדה באופן שיתאים למטרה שסומנה סביב החץ. זה בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת התיקים" לנתניהו. כמו התאוריות המטורללות על המוסד שעמד מאחורי אירועי ה-11 בספטמבר.

אנשים הזויים מקריצים תאוריות הזויות והמונים קונים אותן כ"עובדות" מתוך רצון שאלה תהיינה העובדות. כלומר, מי שרוצה להאמין שהשב"כ רצח את רבין או נתניהו זימן טילים על ישראל ופרעות ברחובות לסיכול חילופי השלטון, ישתו בצמא את הזבל המורעל הזה.

* תמצית פולחן האישיות – כותב אהוד בן עזר: "שונאי ביבי המתכוננים להדיחו

בממשלת הסמטוכה, יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים בקרב הערבים המתפרעים

ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה! כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות. תמשיכו לערער את מדינת ישראל. רק לא ביבי!"

שווה להקדיש דקה להבנת המשפט המוזר הזה. למעשה, אב"ע מאמץ את עיקר האמונה הראשי בפולחן האישיות של נתניהו: "המדינה זה אני". ולכן, מי שתוקף את המדינה ואת אזרחיה, משגר לעברה רקטות או מבצע בה פוגרומים, בעצם תוקף את נתניהו. ואילו מי שמבקר את נתניהו, בעצם תוקף את המדינה וחותר תחת קיומה. ומי שרוצים להחליף ("להדיח") את ראש הממשלה, למעשה רוצים להשמיד את המדינה, כי המדינה היא ביבי.

מה לגישה הזאת ולדמוקרטיה?

* אור באפלה – ובתוך החדשות המרות – בשורה חיובית. המשפחה השניה והשלישית עלו לרמת טראמפ.

זה הניצחון האמתי שלנו. על אפם וחמתם, אנו ממשיכים להגשים את הציונות וליישב את ארץ ישראל.

* מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ – בוריס שץ (1866-1932), היה פסל, צייר, מחנך, פובליציסט, מנהיג, איש חזון ומעש פורץ דרך ומעל הכל – ציוני נלהב, בלב ובנפש. בוריס שץ הוא הוגה רעיון "בצלאל", מייסד המוסד העליון לאמנות ומנהלו עד יומו האחרון. גם כאשר היה חולה מאוד, המשיך לנהל את המוסד ולפעול להבטחת קיומו חרף קשיי תקציב שמכל בחינה "רציונלית" חייבו את סגירתו.

בוריס שץ ראה בבית הספר "בצלאל" מכשיר תרבותי, רוחני, חינוכי ומקצועי להגשמת הציונות. כבר ב-1888, 9 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעודו בן 22 בלבד, החל שץ לרקום את חזון "בצלאל". במאמרו "מלאכת מחשבת" שפרסם בכתב העת "הצפירה" ב-1888 הוא הדגיש את תפקידה התעמולתי החינוכי של אמנות הציור בהגדרת הזהות הלאומית היהודית ובהעמקתה. ב-1903 נפגש שץ עם הרצל, שנה טרם פטירתו, והציג לפניו את חזון "בצלאל". הרצל התלהב וגילה אהדה לרעיון. ואכן, ההסתדרות הציונית היא שהקימה את המוסד ובוריס שץ פעל מטעמה וקק"ל רכשה את המבנים שבהם הוקם. "בצלאל" נוסד ב-1906. מראשיתו עמד בוריס שץ על כך ששפת הלימוד בו תהיה עברית וכיוון שרוב התלמידים לא שלטו בעברית, הוא הנהיג לימודי עברית כחלק מן התכנית החינוכית של המוסד.

את מיקומו של "בצלאל" רצה בוריס שץ לקבוע על הגבעה שהיום עומד עליה מוזיאון רוקפלר, כיוון שממנה ניתן להשקיף אל מקום המקדש. המיקום היה עקרוני ביותר בעבורו, שכן הוא ראה ב"בצלאל" את היסוד שיאפשר את הקמתו של המקדש השלישי, בהקבלה למפעלו של בצלאל בן אורי בהקמת המקדש (ומכאן שמו של המוסד – בצלאל).

אחד ממאמריו האחרונים, בסוף 1930, כשהיה חולה מאוד, נקרא "מכתב הפרידה שלי", שהיה מעין צוואתו הרוחנית. "באתי לארץ ישראל", כתב שץ, "כדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתיי באמצעות האמנות, כדי שלא יצטרכו למכור את כישרונותיהם לנוכרים ולעבד שדות זרים. שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם… רציתי לאסוף ניצוצות של אמנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, כדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה".

בפרוץ האירועים האלימים האחרונים, ערכו הסטודנטים הערבים ב"בצלאל" שביתת מחאה "נגד מדינת הטרור שבה אנו חיים". קבוצה של מרצים במוסד פרסמה הודעת הזדהות עם השובתים. "אנו מבינים היטב את הקושי ללמוד במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה".

מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ.

* פרדוקס החיסון – FDA אישר את חיסון הקורונה גם לגילי 12-16. בקרוב מאוד משרד הבריאות יאשר זאת בישראל ויצא במבצע חיסונים.

סביר להניח שההיענות הפעם תהיה בשיעור נמוך לאין ערוך מההיענות המרשימה במבצע החיסונים למבוגרים, לפני כחצי שנה. הסיבה לכך היא שיעור התחלואה הנמוך ודעיכת הקורונה בישראל. אילו הקורונה הייתה במצב כפי שהייתה לפני חצי שנה, ההורים היו מריצים את הילדים שלהם להתחסן.

הגורם לדעיכת הקורונה הוא החיסונים. מכאן, שבשיקול רציונלי, ההצלחה האדירה של החיסונים צריכה להביא להתחסנות רבתי של הנערים. אבל ממתי השיקול הרציונלי קובע?

* רון ורד – רון ורד היה בן מחזור שלי בבית הספר "תל-גנים" (היום יאנוש קורצ'אק) בר"ג. למדנו בכיתות מקבילות. בילדותנו אהדנו אותה קבוצה – הכח מכבי רמת גן. הוא נשאר אוהד שרוף עד אחרון ימיו, והיה פעיל מאוד באגודת האוהדים, אולי הפעיל מכולם.

בשנים האחרונות נפגשנו בפייסבוק, בלא מעט מחלוקות פוליטיות בינינו, כולל בימים האחרונים.

נדהמתי לשמוע על מותו הפתאומי, מהתקף לב עת חיפש מחסה באזעקה על גוש דן.

בן 58 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לינץ' – לאסוננו, המילה לינץ' הפכה בימים האחרונים למושג בחדשות במדינת ישראל.

לינץ' הוא הוצאה להורג ללא משפט בידי המון.

מתוך ויקיפדיה: "המילה 'לינץ" נוצרה באנגלית כקיצור למושג 'חוק לינץ" lynch law)) שמשמעותו ענישה ללא משפט. המקור המדויק למושג אינו ידוע, אך ככל הנראה הוא נוצר במהלך המהפכה האמריקאית. לפי סברה אחת מקור המושג הוא בשמו של קפטן ויליאם לינץ' מווירג'יניה, שטען ב-1811 שהמילה נוצרה בהסכם שחתם עם שכניו ב-1780".

ודוק – לינץ' הוא רצח. אם הקורבן נשאר בחיים אין זה לינץ' אלא ניסיון לינץ'.

* "חדשות בן עזר"