צרור הערות 21.11.21

* חסיד אומות העולם – בעקבות שחרור בני הערובה, ארדואן יוגדר חסיד אומות העולם, ישראל תתנצל בפניו על שהוא חטף אזרחים ישראליים ותשלם לו פיצויים.

* הפיראט – אז אחרי שהנשיא וראש הממשלה הודו לארדואן על טוב לבו ועל כך שחילץ את החטופים מידי הפיראטים, מן הראוי לזכור ולהזכיר שארדואן – הוא הוא הפיראט.

* יש שופטים באיסטנבול? – כל אימת שישראל התלוננה בפני הרודן המצרי מובארק על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בעיתונות המצרית, תוך הפרת הסכם השלום, הוא היה מיתמם ו"מסביר" שמצרים היא דמוקרטיה ויש בה חופש עיתונות והוא אינו שולט בה ואינו יכול להתערב בתכנים שמתפרסמים בה.

ועכשיו, לאחר שחטפו את בני הזוג אוקנין, הטורקים טענו שאינם יכולים להתערב בהליך ה"משפטי", כי מערכת ה"משפט" עצמאית והיא תחליט. עאלק, יש "שופטים" באיסטנבול.

… עד שהשופט העליון ארדואן החליט שמיצה את החטיפה.

* השוואה בזויה – רוגל אלפר תומך באופן אוטומטי באויבי ישראל ובכל פעולה ופיגוע נגדנו. ניתן היה לצפות שהוא יברך גם את הטורקים על מעצר ה"מרגלים" הישראלים, ואולי יוסיף את אחת מססמאותיו השדופות כמו "ישראל היא הבריון השכונתי" וכו'. אז זהו, שלא. הוא אפילו כתב שהמעצר הוא "חוויה קפקאית". אבל פטור בלא כלום אי אפשר: "גם ישראל מבצעת אי אילו מעצרים מנהליים בשנה, חלקם לא פחות אכזריים ושרירותיים". כוונתו היא למעצר המחבלים בבתיהם, לפני שהם רוצחים בבתינו.

הפעם גם גדעון לוי לא הצדיק את הטורקים, אבל גם הוא כותב: "לישראל, ובעיקר לתקשורת שלה, אין שום זכות מוסרית להיות נסערת ממעצר שווא אחד. חברה שלא מתעניינת במעצרי השווא היום־יומיים מעשה ידיה, ותקשורת שלעולם לא מדווחת עליהם כנדרש, שמא תרגיז את צרכניה, הן חסרות כל זכות לעורר סערה ממעצר שווא אחד במדינה אחרת, ולבקר בחריפות שכזו את משטרה. בטורקיה שורר היום משטר לא דמוקרטי בעליל, אבל הוא ודאי לא יותר רודני מהמשטר הצבאי בשטחים. יתרה מזאת, מבחינות מסוימות השלטון הצבאי בשטחים אכזרי וטוטליטרי אפילו יותר ממשטר האימה של רג'פ טייפ ארדואן". גם הוא מתגעגע לימים היפים שבהם ישראל לא פעלה ברשות הפלשתינאית הידידותית והמחבלים ביצעו כמעט מדי יום מעשי טבח באוטובוסים, מסעדות, קניונים ודיסקוטקים בישראל.

* דובר ה"נראטיב" של החוטפים – בפרשת חטיפתם של בני הערובה אוקנין בידי האויב הטורקי, אפילו "הארץ", בדרך כלל, לא תמך באויב. בדרך כלל, כי היה חריג – יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו". אופנהיימר פרסם פשקוויל שבו תקף את התקשורת הישראלית על שהיא מדקלמת את ה"נראטיב" הישראלי, וכאחרון הקונספירטורים הציב "סימני שאלה" על ה"נראטיב", שלפיו אין המדובר במרגלים. כדרכם של קונספירטורים, בראשית הדרך הם מציגים את סימני הקריאה שלהם כסימני שאלה, כדי לעורר בלבול בקרב הציבור. ע"ע הקונספירציה על רצח רבין. כך ניסח אופנהיימר את ה"נראטיב" של החוטפים, שהוא התנדב להיות דוברם. ומכתב האשמה שלו נגד התקשורת חסרת הספקנות כלפי ה"נראטיב" הישראלי, הוא לא יכול שלא לדקלם את ה"נראטיב" השוקניסטי: "משעשע לראות כיצד אותם כתבים שבארץ מאמצים בחום כל צידוק ביטחוני למעצרים מנהליים ומניעת מפגשים עם עורכי דין, הופכים לגיבורים ולוחמי צדק כשמדובר בשירותי הביטחון והמודיעין של הטורקים. התקשורת כל כך מאוהבת בסיפור שבנתה, שהציבור לא מקבל תשובות לשאלות דרמטיות הקשורות לפרשה וניזון מספקולציות נטולות ייסוד ומקורות". ובאמת, משעשע לראות כיצד אותו אופנהיימר שמאמץ בחום את ה"צידוק" ה"ביטחוני" של הטורקים, הופך לגיבור ולוחם צדק כאשר מדובר במחבלים שנעצרים כדי לסכל פיגועים ולהציל חיי ישראלים.

* מי צריך לפצות – ירון לונדון סונט בעקורי גבעת עמל ב', על כך שלא הפרישו חלק מן הפיצויים שקיבלו, לערבים ש"נושלו" ב-1948 מהכפרים שעליהם נבנתה השכונה, ושהם, בעצם מגוריהם שם, הינם חלק מן הנישול.

אם לערבים הנ"ל מגיעים פיצויים, הם צריכים לקבל אותם ממי שגרמו למצבם – מנהיגיהם, שבמקום לקבל את תכנית החלוקה התנפלו למחרת קבלתה על היישוב היהודי בארץ ישראל על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וממדינות ערב שפלשו למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת להטביעהּ בדם. הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאות המלחמה, ולכל הסבל. ואם 6,000 הישראלים שנהרגו במלחמה יוחזרו לחיים ועשרות אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלא נולדו להם ייוולדו ויחיו את חייהם כאזרחים ישראלים, אפשר יהיה לדון על פיצויים לאותם "מנושלים".

* מעידה על עצמה – הסופרת האירית הפופולרית סאלי רוני אינה מאשרת לתרגם את ספרה האחרון לעברית, כי ישראל היא מדינת אפרטהייד. בכך היא מעידה על עצמה כמרשעת, בורה, קנאית ואנטישמית.

* מבחן ביילין – יוסי ביילין פרסם ספר אוטוביוגרפי. הספר מסקרן אותי מאוד. במיוחד מסקרן אותי לדעת, כיצד שופט ביילין בדיעבד את מפעל חייו, הסכם אוסלו. איך בעיניו עמד ההסכם על פי נייר הלקמוס שהוא הציב מיד עם חתימת הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, שנועד היה להיות המבחן שעל פי תוצאותיו יוחלט אם להמשיך בתהליך. ביילין כינה זאת "מבחן הדם", ואפשר גם לכנות אותו "מבחן ביילין".

מתוך ראיון של אברהם תירוש עם ביילין ב"מעריב", ב-26.11.93, חודשיים ועשרה ימים בלבד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' ו"לחיצת היד ההיסטורית":

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* הים אותו ים – א.ב. יהושע הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר ובין ספריו אני אוהב במיוחד את "מר מאני", שבימים אלה מלאו לו בדיוק שלושים שנה. בעיניי, הוא הטוב בספריו. מסתבר שזה גם טעמו של יהושע עצמו. במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסם חלקה הראשון של הרצאה שנשא יהושע על "מר מאני" במוסד ואן-ליר. וכך הוא אמר על פרק אחד מספרו: "השיחה החמישית ברומן של 'מר מאני' היא, לפי הרגשתי ושיפוטי, הדבר העמוק ביותר שכתבתי. מאז שנכתבה השיחה החמישית הזאת לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לחזור אל אותם מעמקים".

בהרצאתו, מספר יהושע על ביקור שערך עם מנהיג מפלגתו, של"י, לובה אליאב אצל ראש עיריית קלקיליה. "… לקח אותי אז לובה אליאב לקלקיליה כדי שנציג לפני מארחינו הפלשתינאים את תכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על ידי ראש העיר, התכבדנו בספלוני קפה מר, ולובה פרס מפה שבה סומנו הגבולות של שתי המדינות העתידיות. ראש העיר והנכבדים האחרים נהנו מתכנית החלוקה כשלעצמה, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאל: 'מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים'. ללובה, האיש היקר הזה, לא הייתה תשובה".

האנקדוטה הזאת היא כל הסכסוך בין העמים בקליפת אגוז. מדינה בקווי 4.6.67 אינה מספקת אותם. הם רוצים אותה עד הים. על כל השטח שבין הירדן והים. אגב, על פי מפת של"י יש למדינה הפלשתינאית ים – חוף רצועת עזה. אבל לא לחוף הזה התכוון ראש עיריית קלקיליה, אלא לחוף הים של נתניה, ברצף מקלקיליה. כך בקלקיליה וכך בכל מקום אחר בארץ.

* כביש השידרה המזרחית – בנוסף לתכנית הלאומית לפיתוח רבתי של הגולן, מתכנן בנט גם תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן. השילוב של שתי התכניות מבטא מגמה חשובה מאוד, לביצור השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

בשאלות של פיתוח ההתיישבות, קיים מתח סביב השאלה מה צריך להיעשות מלמעלה, בידי המדינה, ומה מלמטה – בידי האזור, היישובים והתושבים. על דבר אחד אין ספק – התשתיות הן באחריות המדינה.

התשתית החשובה ביותר, שמן הראוי שהמדינה תיקח על עצמה, היא הפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה, מעין "חוצה ישראל – מזרח". כביש כזה, ממטולה עד אילת, יהיה בסיס לפיתוח השידרה המזרחית של מדינת ישראל.

* נחלת חצי המנשה – שר הבינוי והשיכון זאב אלקין עמד מול השטחים בקצרין שבהם עובדים במרץ הטרקטורים, המכשירים את השטח הגדול, של הרחבת קצרין, שמשרד השיכון משווק בו 1,500 יח"ד, ואמר: "הסיפור של השטח הזה אינו מתחיל היום, ב-2021. הוא מתחיל לפני 1,700 שנה". והוא קישר זאת לפארק קצרין העתיקה שנמצאת בעיצומו של מיזם פיתוח אדיר, בתמיכת משרד המורשת. אלקין הוא גם השר לירושלים ומורשת.

הכפר התלמודי בקצרין העתיקה מתוארך ללפני 1,700 שנה. אבל ההתיישבות היהודית בגולן עתיקה הרבה יותר. היא החלה כבר בתקופת המקרא – הגולן הוא נחלת חצי שבט המנשה. בתקופת מרד החשמונאים, יהודה מקבי ערך מסע לגולן, לחילוץ תושבי הגולן היהודים שעמדו בסכנת השמדה. בתקופת ממלכת החשמונאים, בימי אלכסנדר ינאי, שוחרר הגולן והחלה התיישבות יהודית בו. תקופת הבית השני, ועוד יותר מכך – תקופת המשנה והתלמוד היו תקופת תור הזהב של ההתיישבות היהודית בגולן. בתקופת העליה הראשונה קמו מושבות בגולן, רובן בחורן (המכונה היום "הגולן הסורי"), אך לא החזיקו מעמד זמן רב.

לפני 54 שנים שבנו לגולן, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את ההתיישבות היהודית. וכעת, אנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה – תנופת פיתוח להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

* העשור האבוד – בעשור האבוד, ישראל איבדה את ריבונותה על הנגב, שהפך מרמס לכנופיות עוינות של בדואים. השפל היה בעת מבצע "שומר החומות", שבו יישובים יהודיים היו נצורים ואזורים שלמים בנגב היו מנותקים כאשר הכנופיות שלטו על צירי התנועה. בעשור האבוד, ראש הממשלה לא לחם נגד הפשיעה אלא נגד המשטרה, פעל בעליל להחליש אותה, לפגוע בה, לרדוף את מפקדיה ולבצע בהם שיימינג, להעליל עליה עלילות קונספירטיביות ולהסית את הציבור נגדה.

והנה, קמה ממשלה חדשה שהציבה את המלחמה בפשיעה הערבית כיעד לאומי, וכבר רואים תוצאות. אבל ליצנים ביביסטים ודקלמני דפי המסרים של התעשיה, כותבים הבלים על כך שהפשע משתולל בנגב באשמת הממשלה. פחחחח

* אלימות נגד עיתונאים – כל אלימות מגונה וחמורה, אולם אלימות נגד עיתונאים חמורה שבעתיים, כי זו התנקשות בדמוקרטיה, שנועדה לסתום פיות ולמנוע מידע מן הציבור.

כזו היא ההתנפלות האלימה על ברוך קרא, בעקבות ההסתה החמורה של נתניהו והתעשיה שלו. מקרה נוסף קרה השבוע בקריית שמונה. מנכ"ל העירייה עו"ד יורם ביטון התנפל על עיתונאי, עורך העיתון "חדשות הגליל" הרצל בן אשר, וחטף מידיו את הטלפון הנייד, כדי לסכל צילום של מהומה בישיבת מועצת העירייה.

* הכתובת על הקיר – ההתקפה האלימה על העיתונאי ברוך קרא והפגנת איחולי המוות לעד המדינה "השטינקר" ניר חפץ, הם פרי באושים של חמש שנות הסתה בהובלת נתניהו. זה יגמר ברצח.

ובאשר לביטוי שטינקר – בעולם התחתון הפשע הנורא ביותר היא להיות "שטינקר" של המשטרה ושל החוק. קוד הנאמנות דורש בראש ובראשונה נאמנות מוחלטת לבוס.

* נגד האתיקה – ועדת האתיקה של הכנסת לא מונתה עד כה, כי יו"ר האופוזיציה נתניהו מסרב למנות את נציגי האופוזיציה. לאחר חודשים רבים של סרבנות, נטל יו"ר הכנסת יוזמה, ומינה בעצמו את שני נציגי האופוזיציה, אך הם מיהרו להודיע שיחרימו את הוועדה.

מה הבעיה שלהם? הבעיה אינה הוועדה אלא האתיקה. ועדת אתיקה רק תפריע להם באופן התנהלותם האופוזיציונית חסרת התקדים. הם רוצים להמשיך להשתולל ולהתפרע במליאה, "לה-פמיליה" הפרלמנטרית רוצה להמשיך במופעי החוליגניות שלה ואמסלם רוצה להמשיך להשתמש בדוכן הנואמים לצורך הסתה ביביריונית שלוחת רסן.

* ההסתה בהתגלמותה – אם אנו רוצים להיווכח מהי התגלמות המושג הסתה; דברים שאם הם אינם הסתה – יש להוציא מהמילון את המושג הסתה, הנה שלושה ציטוטים של נער השליחויות של נתניהו, הביביריון דודי אמסלם:

"כנופייה מטורפת, בולשביקית, אנטי-ציונית השתלטה על המדינה. סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי-מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע – יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים".

"אם אני אהיה יו"ר הכנסת, אני לא נותן להם להיכנס לשטח הכנסת. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות".

"למה ההפגנות אצלנו יותר קטנות? הקיבוצניקים מזמינים 200 אוטובוסים וממלאים את בלפור. השמאלנים באים עם המרצדס שלהם לנקודת מפגש, ואז עולים יחד על אוטובוס מפואר. ועוד מקבלים משכורת על זה. זה פאטה מורגנה. הערבים מסתובבים בכנסת כמנהלי המדינה ואומרים: היהודים טיפשים".

עכשיו ברור למה נתניהו מונע את הקמת ועדת האתיקה?

* שמאלנים למכלאות – נתניהו מעולם לא זכה להקים את ממשלת החלומות (והחסינות וחוק מגה-שחיתות "הצרפתי") כי תמיד נזקק לקואליציה עם מפלגת העבודה, עצמאות, קדימה, יש עתיד, התנועה, כולנו וכחול לבן. היום אף אחת מהמפלגות הללו (אם היא קיימת) לא תקים אתו קואליציה וגם לא תקווה חדשה, ישראל ביתנו וימינה. כלומר, הדרך היחידה שלו לחזור לשלטון, היא אם יהיה רוב של 61 ל"על טהרת הביביזם".

ומה יקרה אז? נער השליחויות אמסלם הבטיח מה השלטון יעשה אז – "השמאלנים למכלאות". ומיהם השמאלנים שיישלחו למכלאות, כהבטחת אמסלם? שמאלנים כמו בנט, כמו סער, כמו יועז הנדל, כמו איילת שקד, כמו צביקה האוזר, כמו אלקין, כמו ליברמן, כמו מנדלבליט. כלומר, כל מי שמאמין שאדם שאינו נתניהו רשאי להיות ראש ממשלת ישראל הוא שמאלן, ודינו, כפי שהבטיח נער השליחויות – להישלח למכלאות.

* והרי הודעה שנתקבלה זה עתה – מסתבר שבדברי הבלע וההסתה הנוראים שלו אמסלם לא אמר שיכניס את השמאלנים למכלאות אלא את "הזאבים האלה". אה, אם ככה הכל בסדר.

* הגדול מכולם – אמסלם אמר שנתניהו נשלח על ידי הקב"ה להנהיג, והוא "גדול המנהיגים היהודים ב-150 השנים האחרונות". נכון, נתניהו אינו עלה נידף מן הסוג של הרצל, ויצמן, בן גוריון, ז'בוטינסקי, הרב קוק, בגין. הוא ליגה אחרת.

אבל מדברי אמסלם משתמעים דברי כפירה. אם נתניהו הוא הגדול מכולם רק ב-150 השנים האחרונות, משתמע מכך שמשה רבנו ודוד המלך, למשל, גדולים ממנו. הוא עוד ישלם על זה.

* לבדיקה – דברי ההסתה והשנאה הגזעניים של אמסלם נגד "האשכנזים" לצד דברי הסגידה והחנופה המביכים שלו למנהיג אשכנזי, ראויים לבדיקה של איש מקצוע.

* החמצנו קונספירציה – אני מדמיין את תאוריות הקונספירציה שהיו רצות בימים האחרונים, אם מחדל העובד בביתו של גנץ היה בביתו של נתניהו. היינו שומעים שהשב"כ, שהוא חלק מה"דיפ-סטייט" השמאלני, כידוע, שתל מרגל בביתו של נתניהו.

* שטח סטרילי – חברים טובים שלי הם שכנים של בני גנץ. כאשר גנץ היה ראש הממשלה החליפי, הם חיו בתוך מתחם סגור (היום, כשהוא "רק" שר הביטחון, רמת האבטחה הרבה יותר נמוכה). כדי לבקר אותם, צריך היה לתת מראש את מספר הרכב כדי לקבל את אישורם להיכנס למתחם. קצת מעיק, אבל משרה תחושת ביטחון. בכל אותה תקופה הם לא נעלו את הבית ולא את הרכב, כי הם נמצאים בתוך שטח סטרילי ומוגן לחלוטין. מסתבר שבכל אותה תקופה הסתובב חופשי במתחם שלהם שודד וגנב מדופלם שהוא גם מרגל.

* יאפשרו להקים ממשלה – כאשר יצאתי נגד הרעיון של הקמת ממשלת גנץ שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אמרו לי שזו "רק הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ", "הימנעות" וכל השטויות הללו. אמרתי אז, שעדיפה קואליציה שהמשותפת היא חלק ממנה, מאשר ממשלת מיעוט שתלויה בה מבחוץ, כיוון שאז כוח הסחיטה שלה גדול לאין ערוך. הממשלה תקיים אתה עשרות משאים ומתנים מדי יום, לפני כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה.

מיקי זוהר הכריז השבוע מעל במת הכנסת, שהליכוד לא רצה להקים קואליציה עם רע"ם, אלא "רק" "שרע"ם תאפשר להקים ממשלה של הליכוד", באמצעות הימנעות מבחוץ. פירוש הדבר, ממשלה התלויה ברע"ם הרבה יותר, לאין ערוך יותר מאשר קואליציה עם רע"ם.

* בעד החוק הנורווגי – האופוזיציה תוקפת בשצף קצף את הממשלה על היותה ממשלה מנופחת בשרים ובסגני שרים ועל החוק הנורווגי, ומזכירה כיצד מפלגות הקואליציה הנוכחית תקפו בשצף קצף את הממשלות הקודמות על היותן מנופחות בשרים וסגני שרים ועל החוק הנורווגי. ואכן, האופוזיציה הקודמת תקפה על כך בשצף קצף את הממשלות הקודמות. ואני מעריך, שאם יתחלף השלטון, והמפלגות שהיום באופוזיציה תהיינה בשלטון שוב האופוזיציה תתקוף על כך בשצף קצף את השלטון, שמצדו יטען נגד הצביעות של האופוזיציה שתוקפת בשצף קצף את מה שהיא עצמה עשתה כשהייתה בשלטון. והתקשורת באופן עקבי מצטרפת תמיד לכל אופוזיציה בביקורת על הממשלות המנופחות ועל החוק הנורווגי והסאטירה תמיד מגחיכה על כך את כל הממשלות.

המסקנה המתבקשת מהתיאור הזה, הוא שניפוח הממשלות והחוק הנורווגי הם דבר שלילי מיסודו אבל אילוץ פוליטי, ולכן אין מנוס לממשלות אלא לקיים אותם מתוך ידיעה שהאופוזיציה, התקשורת והסאטירה יתקפו אותן על כך, ואת הביקורת ניתן להציג כצבועה ופופוליסטית אבל גם כחיונית להצגת האינטרס הציבורי מול השיקול הפוליטי-הישרדותי.

אני מבחין בין הממשלה המנופחת לבין החוק הנורווגי. הממשלה המנופחת והבזבזנית היא רעה חולה של הפוליטיקה הישראלית ותפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שצריך להיעלם מן העולם, כיוון שהוא אתנן פוליטי נטו. משרד ממשלתי צריך לפעול כך שבראשו עומד נבחר ציבור אחד ומתחתיו מנכ"ל העומד בראש מערכת מקצועית. אין שום מקום לעוד פוליטיקאי במשרד, כסגן שר וגרוע יותר כ"השר במשרד", כפי שקיים היום במשרד האוצר, היה בממשלה הקודמת במשרד הביטחון והתקדים היה כאשר שר האוצר נתניהו מינה את מאיר שטרית לשר נוסף במשרדו. הביקורת על התופעה הזאת מוצדקת ונכונה, ואני מקווה שפעם תחלים המערכת הפוליטית שלנו מן המחלה הזאת.

לא כך בנוגע לחוק הנורווגי. עוד שנים רבות לפני שחוקק בישראל החוק הנורווגי המוגבל, שמאפשר לשרים להתפטר מהכנסת כדי שיוחלפו בח"כים הבאים ברשימתם, כל עוד הם מכהנים כשרים, קראתי לחוקק חוק נורווגי מוחלט, מחייב, כפי שקיים בנורווגיה, על פיו כשחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, אוטומטית פוקעת חברותו בפרלמנט והבא בתור במפלגתו נכנס במקומו לפרלמנט, ואם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט.

בעיניי, הדבר נחוץ בראש ובראשונה כדי לחזק את הרשות המחוקקת, השבויה בידי הרשות המבצעת ולחזק את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות. מן הראוי שיהיו 120 חברי כנסת, שתפקידם הוא חקיקתי ופרלמנטרי, זו שליחותם כנבחרי ציבור ולא ששליש מהכנסת יהיו שרים וסגני שרים.

יתרון נוסף של החוק הנורווגי, הוא שחרור השר מהמטלות הפרלמנטריות, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו לתחום עליו הוא אחראי כשר. איך שר יכול לתפקד כאשר עליו להיות נוכח בכנסת ולהשתתף בכל ההצבעות הרבות, במשך שלושה ימים בשבוע? הדבר נכון שבעתיים בכנסת הנוכחית, שבה האופוזיציה משתמשת באופן אינפלציוני בתרגיל הפיליבסטר שנהוג היה להשתמש בו במשורה ובנוסף לכך היא אינה מאפשרת קיזוז. האם האינטרס הציבורי הוא שהשר יבלה לילות שלמים בהצבעות האינסופיות על מאות הסתייגויות לכל חוק, ולא ישרת את הציבור בתחום שעליו הוא מופקד?

יתר על כן, אני תומך ב"חוק הנורווגי המדלג", שהוצע בממשלה הקודמת אך ירד מהפרק בשל הביקורת הציבורית והחשש שלא יעבור בבג"ץ. החוק הנורווגי המדלג מתייחס למקרה של פילוג במפלגה קואליציונית, כפי שהיה בין כחול לבן ויש עתיד עם הקמת הקואליציה הקודמת. לא הגיוני ששר מכחול לבן שבקואליציה יתפטר מהכנסת ובמקומו ייכנס לכנסת נציג יש עתיד האופוזיציונית, כי הדבר מעוות את חלוקת המנדטים בכנסת.

הביקורת על הממשלה היא על הבזבוז בניפוח השרים ובחוק הנורווגי. בעיניי, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.

ההתייחסות לניפוח הממשלה ולחוק הנורווגי כמקשה אחת שגוי. נכון לבקר את הממשלה על מספר השרים והסגנים ואני מייחל לתיקון בממשלות עתידיות, אך הביקורת על החוק הנורווגי אינה מוצדקת.

* האומץ להחליט – כצפוי, בפיגור של חודשים אחרי ישראל, החליט FDA על חיסון בוסטר מגיל 18 ומעלה (ולא מגיל 65 ומעלה כפי שהיה עד כה). FDA הוא גוף שמרן ואטי. אני גאה בראש הממשלה נפתלי בנט על החלטתו המנהיגותית האמיצה להסתמך על המומחים הישראליים, שאינם נופלים במאומה מעמיתיהם האמריקאיים, ולקבל את ההחלטה על הבוסטר בלי להמתין ל-FDA. אלמלא כן, היינו עלולים להיות כעת במצב הדומה למדינות אירופה, שבהן המגיפה נמצאת היום בשיאה.

* מאמץ לאומי – ביום שלישי יחל חיסון הילדים, וטרם שמענו על היערכות בתי הספר בארץ לחסן אותם בהמוניהם. כך לא מתנהל מאמץ לאומי.

* שאלה דמגוגית – בראיון לערוץ 12 שאלה דנה וייס את שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, איך היא מנעה את פרס ישראל מפרופסור גולדרייך שפנה לאיחוד האירופי בקריאה לא לתקצב (כלומר בקריאה להחרים) את אוניברסיטת השומרון באריאל, בעוד ממשלת נתניהו בעצמה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה אקדמי עם האיחוד האירופי, תוך הסכמה להחריג מן ההסכם את אוניברסיטת השומרון?

זאת ממש שאלה דמגוגית. המעשה החמור של גולדרייך היה קריאה של אזרח ישראלי, איש אקדמיה ישראלי, לחרם וייבוש של אוניברסיטה ישראלית (צעד ששופט בית המשפט העליון הגדיר בפסק דין כסתימת פיות ופגיעה בחופש האקדמי). מה שעשתה הממשלה, הוא התמודדות עם תוצאות מדיניות האיחוד האירופי שפעלה כפי שהטיף לה גולדרייך. הממשלה אמונה על האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו להיות ברוגז עם העולם כאשר אנו חשים שנעשה לנו עוול. "שברו את כלים ולא משחקים" – זו אינה מדינאות. ניתוק הקשרים האקדמיים עם אירופה רק תשרת את BDS, הגולדרייכים למיניהם ושות'. האינטרס הישראלי הוא שיתוף פעולה אקדמי עם מדינות זרות ובהן האיחוד האירופי. אז בינתיים הם מחריגים את אוניברסיטת השומרון. חבל. אבל ממשלת ישראל, הן הקודמת והן הנוכחית, מתקצבת את האוניברסיטה הזאת. אני מקווה שהיא מקבלת העדפה מתקנת מהממשלה בשל החרם האירופי. אני מאמין שלא רחוק היום שבו גם האיחוד האירופי יתייחס לאוניברסיטת השומרון כמו לשאר האוניברסיטאות בישראל. הנה, רק שלשום בריטניה הכירה בארגון הטרור חמאס כארגון טרור. מחר גם יכירו באוניברסיטת השומרון באריאל.

* אני רק שאלה – אם בעשרת הדברות כתוב "לא תרצח" ולא "לא תרצח ולא תרצחי" – האם לאישה מותר לרצוח?

* מילים טעונות – יש בשפה מילים טעונות, שאכן טומנות בחובן תרבות וערכים פטריאכליים, ומן הראוי להשתחרר מהן.

כזו היא, למשל, המילה "בעל". רוב מוחלט של מי שמדברים על "בעל ואישה" או האומרות "בעלי" אינם מתכוונים לקניין. אולם המילה "בעל" עצמה נובעת מניה וביה מבעלות על קניין, ונכון להמעיט את השימוש בה עד שתעלם. לעולם איני מגדיר את עצמי "בעלה" של אשתי, אלא בן זוגה. עוד מינוח שהוא באמת בעייתי, הוא "בית אב". כאשר עסקנו באורטל במספר "בתי אב" עבור תכנית הנחלות בגולן (לא אכנס כאן להסבר מהי התכנית), נהגתי לכתוב בתכתובת הפנים אורטלית "בתי אם". אני גם מקפיד לכתוב "קליטת בנות ובני אורטל", ולא כמקובל "קליטת הבנים". למה אני מקפיד על כך ובמקביל כותב "החברים, המועמדים, הנקלטים" וכו' למרות שהכוונה גם לחברות, מועמדות ונקלטות? כי המילה "בן" היא זכרית במשמעותה בפועל. אנו אומרים "בן" כפי שאנחנו אומרים "גבר" ולכן "בנים" זה כמו "גברים". אני מרגיש שכאשר אני אומר "בנים" זה לא כמו "אנשים" ולא כמו "ילדים" אלא כמו "גברים" וזה לא מקובל עליי. כפי שאני אומר "גברים ונשים" כך אני אומר "בנים ובנות". אם שואלים אותי כמה ילדים יש לי, התשובה היא שלושה. אם שואלים אותי כמה בנים יש לי, התשובה היא שניים.

לעומת זאת, אין שום מטען פטריאכלי בצורה הסתמית בעברית, שהיא זהה לצורה הזכרית. וסרבול השפה ומלחמה בתשתיתה ובהגיונה הפנימי באמצעות המרתה ל"מיכאלית", היא טרחנות לשמה.

* אחד ואחת ועוד אחד ואחת – אנו אומרים "אתם" לקהל שבו נשים וגברים, כי הצורה הסתמית בעברית זהה ללשון זכר. באותה מידה, הצורה הסתמית של מספר בעברית, זהה ללשון נקבה. איך, למשל, אנו קוראים את הנוסחה: 4=2+2? שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. איננו אומרים "שניים ועוד שניים שווה ארבעה". גם איננו קוראים ב"מיכאלית": "שתיים ושניים ועוד שניים ושתיים שוֶה ושוָה ארבע או ארבעה". למה? כי זו השפה. ואין כאן הדרת גברים.

די. הפסיקו והפסקנה לבצע מעשי סדום לשפה העברית.

* מוקדם ומאוחר – במאמר הביקורת שכתב על ספרו של קהלני "מנהיגות במעגלי החיים", מציין משה גרנות שרבין ופרס תמכו בהתמודדות של קהלני על ראשות עיריית ת"א, למרות שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' והקים את הדרך השלישית. אולם ההצבעה על אוסלו והקמת הדרך השלישית היו ב-1995 ואילו הבחירות לעיריית ת"א היו ב-1993. האמת היא שכבר אז קהלני היה ראש שדולת הגולן בכנסת ויצא בחריפות נגד המו"מ עם סוריה על ירידה מהגולן. למרות האהבה שלי לקהלני והחברות שלי אתו, אני מודה שייחלתי שיפסיד בבחירות, כדי שיהיה פנוי למאבק על הגולן. אולי זו הסיבה שרבין ופרס תמכו בו? טוב, אני לא באמת חושד שזו הסיבה. הסיבה הייתה הפופולריות של קהלני והאמונה שהוא בעל הסיכוי הטוב ביותר מבין אנשי מפלגת העבודה לנצח בבחירות. בסופו של דבר, קהלני הפסיד בהפרש זעום לרוני מילוא.

* אובססיית השמות הילדותית – משה גרנות תמה על אובססיית השמות הילדותית של נעמן כהן. האמת היא שאין טעם לחפש לה פשר או הגיון. זו אובססיה לשם אובססיה.

סבו של בנימין נתניהו, נתן מיליקובסקי, חתם על מאמריו בפסבדונים נתניהו. בנו, בן ציון נתניהו, אימץ את שם העט של אביו כשם משפחתו העברי, כבר בנעוריו. בנימין נתניהו כבר נולד נתניהו. בנו יאיר הוא דור שלישי לשם נתניהו. אבל כהן ממשיך לכנות אותו יאיר מיליקובסקי נתניהו. למה? ככה. אובססיה.

יש לו אובססיה ילדותית גם לכינויים. כינויו מזה עשרות שנים של חיים אורון הוא ג'ומס. כאשר נשאל פעם בראיון מה מקור הכינוי, הוא סיפר שכיוון שהיה גדול מימדים, זכה בילדותו בכינוי ג'מוס, שעם השנים השתנה לג'ומס. מאז הראיון, כל אימת שכהן מזכיר את אורון, ברשימה האינסופית של שמותיו הוא מכנה אותו גם ג'מוס. למה? ככה. אובססיה.

מרב מיכאלי נולדה בשם מיכאלי, שמה של אביה עמי מיכאלי שהוא בנו של נחמיה מיכאלי (שהיה מזכיר מפ"ם). כלומר, מרב היא לפחות דור שלישי של משפחת מיכאלי. אמה היא בתו של ישראל קסטנר. אז האובססיב לקח את שם נעוריה של אמה של מרב והדביק לה אותו, ויקרא שמה בישראל מרב קסטנר מיכאלי. למה? ככה. אובססיה.

* ביד הלשון

ארץ הצבי – היום, 21.11, מלאו 11 שנים לפטירתו של חתן פרס ישראל אריה לובה אליאב, פעיל עליה והתיישבות, סופר, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, מנהיג מפלגת של"י וממנהיגי השמאל הציוני היוני.

ב-1972 הוציא ח"כ לובה אליאב את ספרו הפרוגרמטי "אֶרֶץ הַצְּבִי". ספר זה היה מעין מניפסט של הזרם היוני במפלגת העבודה, זרם לעומתי לרוב במפלגה ולממשלת המערך בראשות גולדה מאיר. בספר זה הציג אליאב את חזון השלום שלו ואת החזון החברתי שלו, ואת תפיסת ההכרה בעם הפלשתינאי וחלוקת הארץ בין שני העמים. המחלוקת בין אליאב למפלגתו התעצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אז פרש אליאב ממפלגת העבודה.

מדוע נתן אליאב לספרו את השם "אֶרֶץ הַצְּבִי"? הספר כתוב בפאתוס ציוני של אהבת ארץ ישראל ואמונה בחזון הציוני; סגנון שקשה למצוא שכמותו בשמאל הישראלי היום. אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד משמותיה של ארץ ישראל; שם המבטא את הערגה והכיסופים אליה, ובבחירה דווקא בשם זה לספר בו אליאב קרא לחלק את הארץ, הייתה אמירה, שאין בחזונו המדיני כפירה בזיקה הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל, ושאהבת הארץ שלו אינה פחותה משל אחרים, שעמדותיהם שונות.

הביטוי אֶרֶץ הַצְּבִי, לקוח מפרק יא בספר דניאל. הוא מופיע בו פעמיים. בפסוק טז: "וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו. וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְכָלָה בְיָדוֹ". ובפסוק מא: "וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ, וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן". אותו צבי חוזר אלינו גם בפסוק מה: "וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ בֵּין יַמִּים לְהַר צְבִי קֹדֶשׁ, וּבָא עַד קִצּוֹ, וְאֵין עוֹזֵר לוֹ".

מיהו הצבי הזה, שבו מדובר? אין המדובר בבעל החיים צבי. השורש צב"ה בשפות השמיות, מקביל לרצ"ה. כלומר ארץ הצבי, היא הארץ הרצויה, הארץ הנכספת.

אולם חז"ל דרשו את הצירוף "ארץ הצבי", דווקא בהקשר של בעל החיים. וכך נאמר במסכת כתובות: "למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך – מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה.

דבר אחר: מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה".

במסכת גיטין, מפרשים חז"ל מדוע א"י פורחת ומאוכלסת כשעם ישראל נמצא בה והיא ריקה ושוממה כשעם ישראל גולה ממנה. " 'ארץ צבי' כתיב בה. מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא".

חז"ל ממשילים את ארץ ישראל ללא היהודים, לצבי שעורו הופשט ממנו. ללא העור, אין הוא יכול להחזיק את הבשר ולכן אין לו קיום. כך ארץ ישראל, אין לה קיום ממשי כארץ נושבת, כאשר עם ישראל גולה ממנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.8.21

* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.

אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".

השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?

אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.

מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.

* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכל בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"

נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?

אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.

אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.

אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.

אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכל הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).

* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".

ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה". מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכל. מה פירוש עומד מעל הכל? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?

* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.

* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.

עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל.

הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו.

על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.

* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא הייתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.

אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו הייתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי הייתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן.

וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.

כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.

האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.

* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.

* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.

* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פרסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים". לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי.

הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.

* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות.

אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכל מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.

* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השניה שבה הוא מכהן בתפקיד.

האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.

* פייטר אמתי – אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם. 

(כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי… אין לכת הזאת גבולות).

* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.

אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה.

יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.

מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.

          * ביד הלשון

לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.

הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פרסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין. הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עמם פירות הביתה. מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עליה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי.

שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות.

בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא הייתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאויב שמה שהיה לא יהיה. ושחמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה הייתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה.

ישראל מבהירה לאויב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים"?

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו.

ואם טרור ההצתות לא יפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא ילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב… הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד,  המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח אתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם.

אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם.

עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן הייתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא הייתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות.

אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר.

הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד.

זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים.

ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה.

והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור.

לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה עם גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעיה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפניה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות.

הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2.

בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעיה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא ברך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?", שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' ". גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', הייתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים.

כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים.

אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

          * ביד הלשון

הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעיה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

* "חדשות בן עזר"

מגן הגולן

מגן הגולן

7777777.

מה אומר לכם המספר הזה – 7X7?

זה מספר טלפון.

לא נהוג לתת מספר טלפון בעיתון, אבל במקרה הזה, המספר לא מקרי ולכן גם בעליו אינו רואה בו סודי.

כי יש משמעות למספר הזה בעבור בעליו; אין זה רק מספר למען הנוחות, כי קל לזכור אותו, אלא הוא מבטא סמל.

ה-7 הוא חטיבה 7.

ה-77 הוא גדוד עז 77.

האיש הוא אביגדור קהלני.

ואף שאחרי שקהלני היה מח"ט 7 הוא מילא תפקידים בכירים יותר, כמו מפקד אוגדת געש (אוגדת הגולן) במלחמת שלום הגליל, מפקד אוגדה משוריינת, מפקד פו"ם וסגן מפקד חילות השדה, ובפוליטיקה הוא היה השר לביטחון פנים וחבר הקבינט המדיני ביטחוני, זהותו היא בראש ובראשונה כמג"ד עז 77 במלחמת יום הכיפורים.

אנשים נוהגים לחגוג ימי הולדת עגולים. בני שמונים חוגגים את הגיעם לגבורות. אפשר לומר שלגבורות קהלני הגיע קצת קודם… אבל הגיל "העגול" שקהלני חוגג הוא יום הולדתו ה-77. איך לא? והיכן הוא חוגג אותו? באנדרטה של גדוד עז 77 בעמק הבכא; המקום המזוהה אתו יותר מכל.

****

קהלני הוא גיבור ישראל. ספק בידי אם יש עוד לוחם ומפקד מעוטר כמותו בצה"ל. הוא עוטר בעיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר בצה"ל ובעיטור המופת.

את עיטור המופת קיבל קהלני במלחמת ששת הימים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים כמ"פ בסיני. הטנק שלו היה הראשון שנכנס לחאן יונס. הוא נפצע והטנק שלו יצא מכלל שימוש אך הוא עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. בהמשך המלחמה הוא נפצע אנושות; פציעות מהן הוא סובל עד היום. במשך שנה היה מאושפז, עבר 12 ניתוחים, ולמרות הפגיעה חזר לצבא ולפיקוד.

את עיטור הגבורה קיבל קהלני במלחמת יום הכיפורים, כמי שניהל בגבורה ובכושר מנהיגות נדיר את קרב הבלימה בעמק הבכא, בו עצר כוחות שריון סוריים בעדיפות מספרית פי שלושה. במלחמה שכל קהלני את אחיו ואת גיסו. וכך נכתב בעיטור הגבורה שקיבל:

"סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד-טנקים בקרבות מלחמת יום הכפורים ברמת-הגולן. במשך 4 ימי-הבלימה, עד 9 באוק' 1973, פעל בגזרת קוניטרה והר חרמונית. ב-9 באוק' 1973 גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת-הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על-ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו. סא"ל אביגדור קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור. סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סוריים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז ארגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת. סא"ל קהלני, בכושר מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האויב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהוו עמדות-מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן של עמדות הירי מחדש – הושמד הכוח הסורי, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על רמת הגולן נשברה. במעשיו אלה מנע את פריצת החזית בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה".

****

ב-2013 הוענק לקהלני עיטור הנשיא. גם כאן היה זה בזכות גבורתו הצבאית. אבל אני מעריך לא פחות את גבורתו האזרחית. גם בחיים האזרחיים והפוליטיים, קהלני היה מגן הגולן. הפעם, מול איום הנסיגה, שעלולה הייתה לתת לאויב הסורי על מגש של כסף את הניצחון שאותו ניסו להשיג במלחמת יום הכיפורים.

אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר, נכנס לכנסת ומכאן היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.

במערכת הבחירות הטיל רבין על קהלני לעמוד בראש מטה מאוכזבי הליכוד, שנועד לשכנע ליכודניקים ומצביעי ימין לתמוך במפלגת העבודה בראשות רבין. בשליחותו של רבין, הצטלם קהלני בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שישראל לא תיסוג מהגולן ומהבקעה.

אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את שדולת הגולן ועמד בראשה, והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא העלה את חוק שריון הגולן, המחייב רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם כדי לסגת משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. הוא עמד בראש מבצע "עוז 94" – שביתת הרעב בגמלא, משיאי המאבק על הגולן. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו. הוא עמד בראש תנועת הדרך השלישית, נבחר מטעמה לכנסת וכיהן בטעמה בממשלה.

גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטורי המופת והגבורה. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.

במשך שנים רבות, מאז ניהל את רשת "עמל" אחרי שחרורו מצה"ל, מעלה קהלני מדי שנה אלפי תלמידים לגולן, למיזם החינוכי "בעקבות לוחמים". הוא נפגש עם התלמידים בעמק הבכא ומספר להם את סיפור הקרב. כמי ששמע את סיפורו של קהלני עשרות פעמים (לאחרונה במפגש של מתנדבי צח"י, לפני שבועות אחדים), עדין כאשר אני מאזין לסיפורו, אני חש כאילו אני אישית נמצא כרגע עמו בטנק. יכולתו לספר ולרתק משולבת עם יכולתו לרומם את רוח הציבור הצופה בו ולהעביר לתלמידים את המסר שעכשיו תורם להוביל את ההגנה על מדינת ישראל ולשאת את דגל השירות המשמעותי.

****

לפני שבועיים נבחר נשיא למדינת ישראל. אני סברתי שהאדם המתאים ביותר לתפקיד הוא אביגדור קהלני. אף שוחחתי עמו על כך לפני כשנתיים, כפי שעשו גם אחרים, אך הוא לא גילה בכך עניין. "די לי בכבוד של נשיא משפחת קהלני", הוא השיב.

אביגדור קהלני חוגג 77 שנים. אני מצדיע לו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 19.6.19

* יישוב חדש על אדמת הגולן – חג לגולן! יום גדול לציונות! הכרזה על הקמת יישוב חדש בגולן.

איני אוהב את הרעיון של יישוב על שם טראמפ; בוודאי את הנצחתו, לא רק בחייו אלא בעודו מכהן. החנופה הזאת כל כך לא מתאימה לנו, כישראלים; כל כך זרה לרוח הגולן. וזה לא הדבר היחיד שאיני אוהב במהלך הזה.

אך כאשר אני מציב על כף המאזניים את כל מה שאיני אוהב במהלך ועל הכף השניה את הקמתו של יישוב חדש בגולן, ברור שהכף השניה מכריעה.

השתתפתי בטקס ההכרזה והתרגשתי, אני מודה. אבל… הסגנון, הסגנון…
כל כך לא אנחנו. כל כך לא הגולן.
הכל סביב "כבוד ראש הממשלה ורעייתו".
וחשבתי על יהודי חכם וצנוע, רב פעלים, ששירת (כן, שירת. כך הוא ראה זאת) כראש ממשלת ישראל. לוי אשכול. אדם שבתפקידיו השונים הקים מאות יישובים בארץ ישראל, בעיקר בנגב ובגליל.
בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, עלו לקרקע הגולן 11 יישובים. והכל בצנעה, ללא צרמוניות, בלי נטילת קרדיט, בלי "אני ואני".
בנימין נתניהו כבר 13 שנים, במצטבר, ראש ממשלת ישראל. ובתקופת כהונתו עוד לא קם יישוב אחד בגולן.
קצת פרופורציות…

הנאומים של ראש הממשלה ושל השגריר האמריקאי היו טובים. נתניהו היטיב לבטא את זכותנו על הגולן הישראלי ואת חשיבות הגולן לישראל.

אך מי שריגש אותי במיוחד היה דווקא ראש המועצה האזורית גולן, חיים רוקח. הוא עלה על הבמה. ואמר: "אני נרגש מאוד. הכנתי נאום, אך החלטתי לא לומר אותו, אלא לומר את מה שמבטא את מה שאני מרגיש: "ברוך … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

אמן.

* קיצור תולדות ברוכים / קלע אלון / מצוק עורבים / רמת טראמפ – אנסה לעשות קצת סדר בבלגן. ההערה אינה מבוססת על תחקיר יסודי ויתכן שיש אי דיוקים פה ושם, אך לפחות אתן את התמונה.

בתכניות פיתוח הגולן, החל בשלהי שנות ה-60, דובר על הקמת שני יישובים משני צדי ציר הנפט בצפון הגולן: באזור שבו היה המוצב הסורי קָלָע, ובאזור חירבת אל-מובראכין. בתחילת שנות ה-80 הוחלט על הקמת היישוב קֶלע. על הזכות ליישב את הנקודה הייתה מחלוקת קשה בין שתי תנועות – התאחדות האיכרים שרצתה להקים במקום את היישוב קדמת צבי, המנציח את שמו של צבי איזקסון, נשיא התאחדות האיכרים, לבין התק"ם שרצתה להקים במקום את הקיבוץ החמישי בצפון הגולן.

בסופו של דבר המוסדות המיישבים (ועדת גבתי) קיבלו את ההחלטה להקים במקום קיבוץ. עם זאת, המקום אושר כנקודת ההתיישבות הזמנית של קדמת צבי, עד המעבר לנקודת הקבע ליד עין סמסם. ב-1981 עלו למקום חלוצי קדמת צבי, וכשעברו לנקודת הקבע, ב-1984, הוקם הקיבוץ קלע גולן. למקום נשלחו גרעיני "המחנות העולים", אך כל גרעין שהשתחרר – חבריו נטשו את המקום ולא נוצרה מסה קריטית של הקמת קיבוץ. ב-1989 החליט התק"ם לאחד את קלע עם מיצר בדרום הגולן והנקודה הוחזרה לחטיבה להתיישבות.
במקום הוקמה היאחזות נח"ל שפעלה במשך שנתיים, עד 1991.

ב-1991 הועברה הנקודה לתנועת משקי חירות-בית"ר. התנועה הקימה גרעין של 18 משפחות עולים מחבר העמים, והם עלו על הקרקע במובראכין והקימו את היישוב הקהילתי ברוכים. המקום הוגדר כנקודה זמנית של היישוב. העליה לקרקע הייתה בנובמבר 1991. היישוב לא התרומם. רוב התושבים היו בני 50+, לא דוברי עברית ולמעשה היישוב החל להתפורר, עד שנותרו בו 4 משפחות בלבד (ההידלדלות הייתה הדרגתית כמובן, אך אף פעם היישוב לא הצליח להפוך לקהילה חיה). היה גם ניסיון, ב-1994 לתגבר את היישוב במשפחות ישראליות. הגיעו 4 משפחות אך לא נוצרה שפה משותפת (תרתי משמע) והבעיות רק החריפו.

בשנת 1997 אושרה הנקודה הזמנית כיישוב קבע. נבנתה תכנית של החטיבה להתיישבות להפוך את היישוב ליישוב קהילתי המונה 350 משפחות, שיהיה המרכז האזורי של צפון הגולן, שייקרא קלע אלון וינציח את שמו של יגאל אלון. אולם היישוב התפורר, היו בו בעיות חברתיות קשות ומערכת יחסים עכורה עם המועצה האזורית והמוסדות המיישבים.

ב-2002, לאחר כניסתו של אלי מלכה לתפקיד ראש המועצה האזורית גולן, הוחלט להקים את היישוב מחדש, ממערב לברוכים. הוקמה שכונה קהילתית ממותגת הצופה אל עמק החולה שנקראה מצוק עורבים. השכונה התנהלה באופן נפרד מברוכים, וללא רצף טריטוריאלי. היישוב התרחב מזרחה ונקרא קלע אלון. קלע אלון כולל בתוכו גם את ברוכים, וארבע המשפחות שנותרו במקום הן תושבות קלע אלון.

עם החלטתו על הקמת היישוב החדש על שם טראמפ, חיפש נתניהו נקודה שיש לה כבר תכנית מתאר ואין צורך בכל תהליכי האישור והתכנון. כאמור, במקור ברוכים וקלע היו אמורים להיות שני יישובים שונים וכאלו הן התכניות, ולכן הוחלט להקים את היישוב רמת טראמפ בברוכים.

ברוכים הוא כישלון, פצע על מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אני מאמין ומשוכנע, שהפעם התוצאה תהיה שונה. אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

* הפתרון הראוי – ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד היא הפתרון הראוי למדינת ישראל. מוטב שממשלה כזו תהיה בראשות גנץ, אך אפשרית גם ממשלה בראשות אחד מבכירי הליכוד, שהוא אזרח נורמטיבי ושומר חוק.

האם יש צורך בליברמן בממשלה הזו? כאשר כחול ולבן והליכוד יחליטו על ממשלת אחדות ויקבעו את קווי היסוד שלה, כל מפלגה שקווי היסוד יהיו מקובלים עליה תוזמן להצטרף – ליברמן, מפלגת העבודה, החרדים וכו'.

* ניגוד אינטרסים – כתומך של כחול לבן וחבר בתל"ם האינטרס שלי הוא שמפלגת העבודה תתבולל במרצ, ואוהדיה מן האגף המרכזי-ניצי יעבירו את תמיכתם לכחול לבן. אולם כמי שמאמין בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, צר לי שהתנועה שייסדה את המדינה תזכה לקבורת חמור בחיק מרצ.

* או הבקעה או ברק – "ריבונות בבקעה – כמו בגולן", הכתיר אברהם כץ עוז את מאמרו בחדשות בן עזר 1451, והכותרת אומרת הכל. אמירה כזאת; קריאה להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, לא נשמעה שנים רבות מאזור חיוג מפלגת העבודה. והנה, כמה נעים וטוב לשמוע קול צלול וברור כזה.

אולם בהמשך המאמר סותר את עצמו כצל'ה מיניה וביה, כאשר הוא קורא להעמדתו של ברק בראש מפלגת העבודה. הרי מי האיש שמחק את בקעת הירדן מדרכה של מפלגת העבודה, אם לא אהוד ברק?

בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, שבו הציג רבין את מורשתו המדינית והציב את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הוא הבהיר חד-משמעית את מחויבותו לשמירה על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". זו הייתה דרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים. בא אהוד ברק, ובפסגת קמפ-דיוויד הציע תכנית הפוכה לחלוטין לזו של רבין. כל "לאו" של רבין הפך ל"הן" של ברק. כל קו אדום של רבין הפך לאור ירוק. ובין השאר הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שהציע נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. וגם אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו מכל וכל, הוא המשיך לדבוק במנטרה השחוקה "זאת התכנית ואין בלתה". והוא דבק בה עד היום.

אם כץ עוז מאמין בצורך להבטיח את בקעת הירדן ישראלית ואף קורא לספח אותה לישראל, איך הוא תומך באהוד ברק? או בקעת הירדן או אהוד ברק.

* עבריינית – בעסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האשמה ונושא בחלק מן העונש. בעסקת האישום עם שרה נתניהו הוא הודתה בהיותה עבריינית פלילית ותישא בְּעונש, אך הכל מבינים שהודאתה חלקית וההחזר לקופת המדינה הוא חלקי.

ואחרי זה ראש הממשלה מרשה לעצמו לדבר על "רדיפה"-שמדיפה, על "מסע ציד". הזוי. ודפי המסרים מפיצים איזה נראטיב לפיו שרה נתניהו ריחמה על הפרקליטות ולכן הודתה הודאת שווא ומתוך נדיבות לבה הידועה תרמה לקופת המדינה 55,000 ₪.

מסע הציד היחיד, הוא זה שנתניהו מוביל נגד מוסדות מדינת החוק.

* איזו דיקטטורה עדיפה – הנשיא המצרי לשעבר מורסי מת היום, וכמובן שגורמי "האחים המוסלמים" במצרים ובעולם מזדרזים לקבוע שלא היה זה מוות טבעי. האם הם צודקים? יתכן. בדיקטטורות, קונספירציות מן הסוג הזה אינן מופרכות. ומצרים היא דיקטטורה. שלטונו של מובארק היה דיקטטורה, שלטונו של מורסי היה דיקטטורה ושלטונו של א-סיסי הוא דיקטטורה. אין שאלה האם במצרים תהיה דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא איזו דיקטטורה עדיפה מבחינת שלומה של ישראל, שלום המזרח התיכון ושלום העולם.

בעוד שבועיים ימלאו שלוש שנים למהלך שהציל את המזה"ת – ההפיכה של א-סיסי נגד שלטון "האחים המוסלמים" של מורסי. מורסי פעל בדרכו של ארדואן, עמיתו הטורקי – לבסס את שלטונו לאט לאט ולהיזהר מצעדים נמהרים שיסכנו אותו בטרם צבר מספיק כוח. לכן, פורמלית הוא לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל. אבל אילו היה מבסס את שלטונו, המזרח התיכון היה בצלן של שלוש מעצמות אזוריות אסלאמיסטיות – טורקיה ומצרים הסוניות ואיראן השיעית. הדבר היחיד שהיה מגשר על השנאה בין המעצמה השיעית והמעצמות הסוניות הוא הכמיהה להשמדת ישראל.

א-סיסי, שמונה בידי "האחים המוסלמים" לתפקיד שר ההגנה, הבין את הסכנה, וברגע האחרון הציל את מצרים ואת המזה"ת. הוא אינו ידיד ישראל. הוא לא מקיים את הסכם השלום עליו חתם סאדאת, אלא שלום קר ושמירה על הנספח הצבאי (אך בניגוד למובארק אינו מעודד הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית פרועה בכלי התקשורת שבחסות השלטון). והוא משתף פעולה עם ישראל בכל הקשור לאינטרסים הביטחוניים המשותפים.

התנהלותו של אובמה בכל הקשור למצרים, היא עדות לאי הבנתו את המציאות המזרח תיכונית, כמעט כמו בהסכם הגרעין האיראני. כמובן שאני שולל את תאוריות הקונספירציה החולניות כאילו הוא איש האחים המוסלמים שהושתל בבית הלבן, וגם לא את המתונות יותר, על פיהן הוא אוהד האחים המוסלמים. אך מדיניות הפייסנות שלו חיזקה את האסלאם הרדיקלי במזה"ת. באשר למצרים, הוא לא פסח על אף שגיאה.

הוא תמך במהפכה נגד מובארק. הוא תמך בשלטון "האחים המוסלמים" בהנהגת מורסי. והוא יצא נגד ההפיכה של א-סיסי. הוא לא עשה זאת כי הוא תומך באסלאמיזם, אלא מתוך נאיביות דמוקרטית. הוא תמך במהפכה עממית נגד מובארק, כי מובארק היה דיקטטור עריץ שרדה בעמו במשך 30 שנה. הוא תמך במורסי, כיוון שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא התנגד לא-סיסי, כיוון שהוביל הפיכה צבאית נגד שלטון נבחר. כל אחת מן ההחלטות הללו הגיונית בפני עצמה, על פי הגיון דמוקרטי, ומטומטמת ומסוכנת בהבנת המזה"ת. כי מי שמבין את המזה"ת יודע, שאין סכנה גדולה יותר לעתיד האזור ולאנושות כלה, מההמון שהעלה לשלטון את חומייני, ארדואן ומורסי. ושאותו שלטון הוא אולי פופוליסטי, אך לא דמוקרטי, והעריצות שלו חמורה יותר מכל שלטון אחר.

* עיטור הגבורה האזרחי – אביגדור קהלני בן 75!

כאשר אנו שומעים את השם קהלני, אנו חושבים מיד על קהלני בן ה-29, מפקד גדוד 77, האיש שבמנהיגות מופתית וגבורה עילאית בלם עם לוחמיו, בקרב גבורה יוצא דופן, את כוחות האויב הסורי, שהיו עדיפים עליו פי כמה וכמה, וזכה על כך לעיטור הגבורה, שש שנים לאחר שזכה בעיטור המופת על גבורתו במלחמת ששת הימים.

אבל אני רוצה להצביע דווקא על קהלני בן ה-48; קהלני הגיבור האזרחי והפוליטי. יש לא מעט מקרים שבהם גיבורי חיל מתגלים כפחדנים באזרחות ובפוליטיקה.

קהלני גילה גבורה פוליטית לא פחות מכפי שהוא גילה גבורה בקרב.

לקראת בחירות 1992, ברגע האחרון לפני הפריימריז לרשימת מפלגת העבודה, פנה יצחק רבין לקהלני, וביקש ממנו להתמודד, כדי לתגבר את האגף הניצי במפלגה. קהלני נענה לקריאת מנהיגו הנערץ, ונבחר למקום העשירי ברשימה. לבקשת רבין, הקים קהלני את מטה מאוכזבי הליכוד, והצליח להביא לא מעט מצביעי ליכוד לתמוך ברבין. לבקשת רבין, עמד קהלני מול מצלמות הטלוויזיה בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שממשלה ברשות רבין תשמור עליהם בידי ישראל.

לאחר הבחירות רבין שינה את טעמו ואת דרכו ופתח במו"מ על נסיגה מהגולן. רוב אנשי מפלגתו, שהריעו לו כאשר נשבע אמונים לגולן, הריעו לו באותה מידה כאשר דיבר על "עומק הנסיגה כעומק השלום".

לא כן קהלני. ברגע היפתח המו"מ, עלה קהלני לגולן, תקף את רבין והתחייב שבכל מקרה יהיה נאמן למצפונו, להבטחותיו לבוחר ולאינטרס הישראלי העליון, ולא ייתן את ידו לנסיגה מהגולן. כח"כ בכיר במפלגת העבודה הוא הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה, הוביל רבים ממבצעי המאבק על הגולן של ועד יישובי הגולן, הצביע בכנסת עם האופוזיציה בכל הנושאים הקשורים לגולן, העלה את הצעת חוק שריון הגולן ובסופו של דבר, לאחר הסכם אוסלו ב' שהתנגד לו, הוא התפלג ממפלגת העבודה והנהיג את הדרך השלישית, שמטעמה כיהן בכנסת ובממשלה.

כדובר ועד יישובי הגולן, ראיתי אותו מקרוב והערצתי את אומץ לבו הפוליטי. הוא ישב בישיבות סיעת מפלגת העבודה, שמע את רבין, מנהיגו הנערץ, מטיח בו האשמות קשות וטוען שבגללו נהרגים חיילים בלבנון ובאשמתו תפרוץ מלחמה עם סוריה. והוא לא חש נזוף, אלא עמד על אמונתו, על האמת שלו, שהיום ברור לכל שהיא הדרך הנכונה, שהצילה את ישראל מאסון לאומי.

בדרך השלישית היו לי לא מעט מחלוקות עם אביגדור ולא אחת מתחתי עליו ביקורת, וגם אז, לא נסדקה אהבתי, הערכתי והערצתי לאיש, לאופיו ולגבורתו.

אביגדור קהלני הוא יקיר הגולן, ואני בטוח שהאיש שזכה לעיטורים רבים ולכבוד רב, נוצר את עיטור יקיר הגולן קרוב ללבו, לא פחות מן הפרסים האחרים.

ברכות חמות לאביגדור, גיבור הגולן, גיבור ישראל!

* ביד הלשון

יומו בבית המשפט – בראיון לרדיו אמר ח"כ מיקי זוהר שנתניהו לא יוותר על השימוע, וילך לבקש את יומו.

הביטוי "יומו בבית המשפט" הוא ביטוי שגור בשפה המשפטית ומופיע בפסקי דין רבים. לדוגמה: מתוך פסק דין של השופטת פרוקצ'יה: "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את 'יומו בבית המשפט'. מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון".

משמעות הביטוי היא הזדמנות שניתנת למישהו לטעון את טענתו בבית המשפט, ולזכות במשפט צדק. מקור הביטוי הוא בשפת המשפט האנגלית: His day in court. הביטוי מדגיש, שלאדם ניתנת באותו יום האפשרות להגן על עצמו או להעיד. זה יומו הגדול.

* "חדשות בן עזר"