צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי.

שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות.

בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא הייתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאויב שמה שהיה לא יהיה. ושחמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה הייתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה.

ישראל מבהירה לאויב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים"?

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו.

ואם טרור ההצתות לא יפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא ילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב… הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד,  המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח אתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם.

אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם.

עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן הייתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא הייתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות.

אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר.

הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד.

זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים.

ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה.

והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור.

לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה עם גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעיה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפניה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות.

הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2.

בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעיה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא ברך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?", שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' ". גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', הייתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים.

כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים.

אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

          * ביד הלשון

הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעיה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

* "חדשות בן עזר"

מגן הגולן

מגן הגולן

7777777.

מה אומר לכם המספר הזה – 7X7?

זה מספר טלפון.

לא נהוג לתת מספר טלפון בעיתון, אבל במקרה הזה, המספר לא מקרי ולכן גם בעליו אינו רואה בו סודי.

כי יש משמעות למספר הזה בעבור בעליו; אין זה רק מספר למען הנוחות, כי קל לזכור אותו, אלא הוא מבטא סמל.

ה-7 הוא חטיבה 7.

ה-77 הוא גדוד עז 77.

האיש הוא אביגדור קהלני.

ואף שאחרי שקהלני היה מח"ט 7 הוא מילא תפקידים בכירים יותר, כמו מפקד אוגדת געש (אוגדת הגולן) במלחמת שלום הגליל, מפקד אוגדה משוריינת, מפקד פו"ם וסגן מפקד חילות השדה, ובפוליטיקה הוא היה השר לביטחון פנים וחבר הקבינט המדיני ביטחוני, זהותו היא בראש ובראשונה כמג"ד עז 77 במלחמת יום הכיפורים.

אנשים נוהגים לחגוג ימי הולדת עגולים. בני שמונים חוגגים את הגיעם לגבורות. אפשר לומר שלגבורות קהלני הגיע קצת קודם… אבל הגיל "העגול" שקהלני חוגג הוא יום הולדתו ה-77. איך לא? והיכן הוא חוגג אותו? באנדרטה של גדוד עז 77 בעמק הבכא; המקום המזוהה אתו יותר מכל.

****

קהלני הוא גיבור ישראל. ספק בידי אם יש עוד לוחם ומפקד מעוטר כמותו בצה"ל. הוא עוטר בעיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר בצה"ל ובעיטור המופת.

את עיטור המופת קיבל קהלני במלחמת ששת הימים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים כמ"פ בסיני. הטנק שלו היה הראשון שנכנס לחאן יונס. הוא נפצע והטנק שלו יצא מכלל שימוש אך הוא עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. בהמשך המלחמה הוא נפצע אנושות; פציעות מהן הוא סובל עד היום. במשך שנה היה מאושפז, עבר 12 ניתוחים, ולמרות הפגיעה חזר לצבא ולפיקוד.

את עיטור הגבורה קיבל קהלני במלחמת יום הכיפורים, כמי שניהל בגבורה ובכושר מנהיגות נדיר את קרב הבלימה בעמק הבכא, בו עצר כוחות שריון סוריים בעדיפות מספרית פי שלושה. במלחמה שכל קהלני את אחיו ואת גיסו. וכך נכתב בעיטור הגבורה שקיבל:

"סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד-טנקים בקרבות מלחמת יום הכפורים ברמת-הגולן. במשך 4 ימי-הבלימה, עד 9 באוק' 1973, פעל בגזרת קוניטרה והר חרמונית. ב-9 באוק' 1973 גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת-הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על-ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו. סא"ל אביגדור קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור. סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סוריים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז ארגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת. סא"ל קהלני, בכושר מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האויב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהוו עמדות-מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן של עמדות הירי מחדש – הושמד הכוח הסורי, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על רמת הגולן נשברה. במעשיו אלה מנע את פריצת החזית בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה".

****

ב-2013 הוענק לקהלני עיטור הנשיא. גם כאן היה זה בזכות גבורתו הצבאית. אבל אני מעריך לא פחות את גבורתו האזרחית. גם בחיים האזרחיים והפוליטיים, קהלני היה מגן הגולן. הפעם, מול איום הנסיגה, שעלולה הייתה לתת לאויב הסורי על מגש של כסף את הניצחון שאותו ניסו להשיג במלחמת יום הכיפורים.

אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר, נכנס לכנסת ומכאן היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.

במערכת הבחירות הטיל רבין על קהלני לעמוד בראש מטה מאוכזבי הליכוד, שנועד לשכנע ליכודניקים ומצביעי ימין לתמוך במפלגת העבודה בראשות רבין. בשליחותו של רבין, הצטלם קהלני בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שישראל לא תיסוג מהגולן ומהבקעה.

אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את שדולת הגולן ועמד בראשה, והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא העלה את חוק שריון הגולן, המחייב רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם כדי לסגת משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. הוא עמד בראש מבצע "עוז 94" – שביתת הרעב בגמלא, משיאי המאבק על הגולן. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו. הוא עמד בראש תנועת הדרך השלישית, נבחר מטעמה לכנסת וכיהן בטעמה בממשלה.

גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטורי המופת והגבורה. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.

במשך שנים רבות, מאז ניהל את רשת "עמל" אחרי שחרורו מצה"ל, מעלה קהלני מדי שנה אלפי תלמידים לגולן, למיזם החינוכי "בעקבות לוחמים". הוא נפגש עם התלמידים בעמק הבכא ומספר להם את סיפור הקרב. כמי ששמע את סיפורו של קהלני עשרות פעמים (לאחרונה במפגש של מתנדבי צח"י, לפני שבועות אחדים), עדין כאשר אני מאזין לסיפורו, אני חש כאילו אני אישית נמצא כרגע עמו בטנק. יכולתו לספר ולרתק משולבת עם יכולתו לרומם את רוח הציבור הצופה בו ולהעביר לתלמידים את המסר שעכשיו תורם להוביל את ההגנה על מדינת ישראל ולשאת את דגל השירות המשמעותי.

****

לפני שבועיים נבחר נשיא למדינת ישראל. אני סברתי שהאדם המתאים ביותר לתפקיד הוא אביגדור קהלני. אף שוחחתי עמו על כך לפני כשנתיים, כפי שעשו גם אחרים, אך הוא לא גילה בכך עניין. "די לי בכבוד של נשיא משפחת קהלני", הוא השיב.

אביגדור קהלני חוגג 77 שנים. אני מצדיע לו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 19.6.19

* יישוב חדש על אדמת הגולן – חג לגולן! יום גדול לציונות! הכרזה על הקמת יישוב חדש בגולן.

איני אוהב את הרעיון של יישוב על שם טראמפ; בוודאי את הנצחתו, לא רק בחייו אלא בעודו מכהן. החנופה הזאת כל כך לא מתאימה לנו, כישראלים; כל כך זרה לרוח הגולן. וזה לא הדבר היחיד שאיני אוהב במהלך הזה.

אך כאשר אני מציב על כף המאזניים את כל מה שאיני אוהב במהלך ועל הכף השניה את הקמתו של יישוב חדש בגולן, ברור שהכף השניה מכריעה.

השתתפתי בטקס ההכרזה והתרגשתי, אני מודה. אבל… הסגנון, הסגנון…
כל כך לא אנחנו. כל כך לא הגולן.
הכל סביב "כבוד ראש הממשלה ורעייתו".
וחשבתי על יהודי חכם וצנוע, רב פעלים, ששירת (כן, שירת. כך הוא ראה זאת) כראש ממשלת ישראל. לוי אשכול. אדם שבתפקידיו השונים הקים מאות יישובים בארץ ישראל, בעיקר בנגב ובגליל.
בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, עלו לקרקע הגולן 11 יישובים. והכל בצנעה, ללא צרמוניות, בלי נטילת קרדיט, בלי "אני ואני".
בנימין נתניהו כבר 13 שנים, במצטבר, ראש ממשלת ישראל. ובתקופת כהונתו עוד לא קם יישוב אחד בגולן.
קצת פרופורציות…

הנאומים של ראש הממשלה ושל השגריר האמריקאי היו טובים. נתניהו היטיב לבטא את זכותנו על הגולן הישראלי ואת חשיבות הגולן לישראל.

אך מי שריגש אותי במיוחד היה דווקא ראש המועצה האזורית גולן, חיים רוקח. הוא עלה על הבמה. ואמר: "אני נרגש מאוד. הכנתי נאום, אך החלטתי לא לומר אותו, אלא לומר את מה שמבטא את מה שאני מרגיש: "ברוך … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

אמן.

* קיצור תולדות ברוכים / קלע אלון / מצוק עורבים / רמת טראמפ – אנסה לעשות קצת סדר בבלגן. ההערה אינה מבוססת על תחקיר יסודי ויתכן שיש אי דיוקים פה ושם, אך לפחות אתן את התמונה.

בתכניות פיתוח הגולן, החל בשלהי שנות ה-60, דובר על הקמת שני יישובים משני צדי ציר הנפט בצפון הגולן: באזור שבו היה המוצב הסורי קָלָע, ובאזור חירבת אל-מובראכין. בתחילת שנות ה-80 הוחלט על הקמת היישוב קֶלע. על הזכות ליישב את הנקודה הייתה מחלוקת קשה בין שתי תנועות – התאחדות האיכרים שרצתה להקים במקום את היישוב קדמת צבי, המנציח את שמו של צבי איזקסון, נשיא התאחדות האיכרים, לבין התק"ם שרצתה להקים במקום את הקיבוץ החמישי בצפון הגולן.

בסופו של דבר המוסדות המיישבים (ועדת גבתי) קיבלו את ההחלטה להקים במקום קיבוץ. עם זאת, המקום אושר כנקודת ההתיישבות הזמנית של קדמת צבי, עד המעבר לנקודת הקבע ליד עין סמסם. ב-1981 עלו למקום חלוצי קדמת צבי, וכשעברו לנקודת הקבע, ב-1984, הוקם הקיבוץ קלע גולן. למקום נשלחו גרעיני "המחנות העולים", אך כל גרעין שהשתחרר – חבריו נטשו את המקום ולא נוצרה מסה קריטית של הקמת קיבוץ. ב-1989 החליט התק"ם לאחד את קלע עם מיצר בדרום הגולן והנקודה הוחזרה לחטיבה להתיישבות.
במקום הוקמה היאחזות נח"ל שפעלה במשך שנתיים, עד 1991.

ב-1991 הועברה הנקודה לתנועת משקי חירות-בית"ר. התנועה הקימה גרעין של 18 משפחות עולים מחבר העמים, והם עלו על הקרקע במובראכין והקימו את היישוב הקהילתי ברוכים. המקום הוגדר כנקודה זמנית של היישוב. העליה לקרקע הייתה בנובמבר 1991. היישוב לא התרומם. רוב התושבים היו בני 50+, לא דוברי עברית ולמעשה היישוב החל להתפורר, עד שנותרו בו 4 משפחות בלבד (ההידלדלות הייתה הדרגתית כמובן, אך אף פעם היישוב לא הצליח להפוך לקהילה חיה). היה גם ניסיון, ב-1994 לתגבר את היישוב במשפחות ישראליות. הגיעו 4 משפחות אך לא נוצרה שפה משותפת (תרתי משמע) והבעיות רק החריפו.

בשנת 1997 אושרה הנקודה הזמנית כיישוב קבע. נבנתה תכנית של החטיבה להתיישבות להפוך את היישוב ליישוב קהילתי המונה 350 משפחות, שיהיה המרכז האזורי של צפון הגולן, שייקרא קלע אלון וינציח את שמו של יגאל אלון. אולם היישוב התפורר, היו בו בעיות חברתיות קשות ומערכת יחסים עכורה עם המועצה האזורית והמוסדות המיישבים.

ב-2002, לאחר כניסתו של אלי מלכה לתפקיד ראש המועצה האזורית גולן, הוחלט להקים את היישוב מחדש, ממערב לברוכים. הוקמה שכונה קהילתית ממותגת הצופה אל עמק החולה שנקראה מצוק עורבים. השכונה התנהלה באופן נפרד מברוכים, וללא רצף טריטוריאלי. היישוב התרחב מזרחה ונקרא קלע אלון. קלע אלון כולל בתוכו גם את ברוכים, וארבע המשפחות שנותרו במקום הן תושבות קלע אלון.

עם החלטתו על הקמת היישוב החדש על שם טראמפ, חיפש נתניהו נקודה שיש לה כבר תכנית מתאר ואין צורך בכל תהליכי האישור והתכנון. כאמור, במקור ברוכים וקלע היו אמורים להיות שני יישובים שונים וכאלו הן התכניות, ולכן הוחלט להקים את היישוב רמת טראמפ בברוכים.

ברוכים הוא כישלון, פצע על מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אני מאמין ומשוכנע, שהפעם התוצאה תהיה שונה. אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

* הפתרון הראוי – ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד היא הפתרון הראוי למדינת ישראל. מוטב שממשלה כזו תהיה בראשות גנץ, אך אפשרית גם ממשלה בראשות אחד מבכירי הליכוד, שהוא אזרח נורמטיבי ושומר חוק.

האם יש צורך בליברמן בממשלה הזו? כאשר כחול ולבן והליכוד יחליטו על ממשלת אחדות ויקבעו את קווי היסוד שלה, כל מפלגה שקווי היסוד יהיו מקובלים עליה תוזמן להצטרף – ליברמן, מפלגת העבודה, החרדים וכו'.

* ניגוד אינטרסים – כתומך של כחול לבן וחבר בתל"ם האינטרס שלי הוא שמפלגת העבודה תתבולל במרצ, ואוהדיה מן האגף המרכזי-ניצי יעבירו את תמיכתם לכחול לבן. אולם כמי שמאמין בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, צר לי שהתנועה שייסדה את המדינה תזכה לקבורת חמור בחיק מרצ.

* או הבקעה או ברק – "ריבונות בבקעה – כמו בגולן", הכתיר אברהם כץ עוז את מאמרו בחדשות בן עזר 1451, והכותרת אומרת הכל. אמירה כזאת; קריאה להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, לא נשמעה שנים רבות מאזור חיוג מפלגת העבודה. והנה, כמה נעים וטוב לשמוע קול צלול וברור כזה.

אולם בהמשך המאמר סותר את עצמו כצל'ה מיניה וביה, כאשר הוא קורא להעמדתו של ברק בראש מפלגת העבודה. הרי מי האיש שמחק את בקעת הירדן מדרכה של מפלגת העבודה, אם לא אהוד ברק?

בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, שבו הציג רבין את מורשתו המדינית והציב את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הוא הבהיר חד-משמעית את מחויבותו לשמירה על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". זו הייתה דרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים. בא אהוד ברק, ובפסגת קמפ-דיוויד הציע תכנית הפוכה לחלוטין לזו של רבין. כל "לאו" של רבין הפך ל"הן" של ברק. כל קו אדום של רבין הפך לאור ירוק. ובין השאר הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שהציע נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. וגם אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו מכל וכל, הוא המשיך לדבוק במנטרה השחוקה "זאת התכנית ואין בלתה". והוא דבק בה עד היום.

אם כץ עוז מאמין בצורך להבטיח את בקעת הירדן ישראלית ואף קורא לספח אותה לישראל, איך הוא תומך באהוד ברק? או בקעת הירדן או אהוד ברק.

* עבריינית – בעסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האשמה ונושא בחלק מן העונש. בעסקת האישום עם שרה נתניהו הוא הודתה בהיותה עבריינית פלילית ותישא בְּעונש, אך הכל מבינים שהודאתה חלקית וההחזר לקופת המדינה הוא חלקי.

ואחרי זה ראש הממשלה מרשה לעצמו לדבר על "רדיפה"-שמדיפה, על "מסע ציד". הזוי. ודפי המסרים מפיצים איזה נראטיב לפיו שרה נתניהו ריחמה על הפרקליטות ולכן הודתה הודאת שווא ומתוך נדיבות לבה הידועה תרמה לקופת המדינה 55,000 ₪.

מסע הציד היחיד, הוא זה שנתניהו מוביל נגד מוסדות מדינת החוק.

* איזו דיקטטורה עדיפה – הנשיא המצרי לשעבר מורסי מת היום, וכמובן שגורמי "האחים המוסלמים" במצרים ובעולם מזדרזים לקבוע שלא היה זה מוות טבעי. האם הם צודקים? יתכן. בדיקטטורות, קונספירציות מן הסוג הזה אינן מופרכות. ומצרים היא דיקטטורה. שלטונו של מובארק היה דיקטטורה, שלטונו של מורסי היה דיקטטורה ושלטונו של א-סיסי הוא דיקטטורה. אין שאלה האם במצרים תהיה דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא איזו דיקטטורה עדיפה מבחינת שלומה של ישראל, שלום המזרח התיכון ושלום העולם.

בעוד שבועיים ימלאו שלוש שנים למהלך שהציל את המזה"ת – ההפיכה של א-סיסי נגד שלטון "האחים המוסלמים" של מורסי. מורסי פעל בדרכו של ארדואן, עמיתו הטורקי – לבסס את שלטונו לאט לאט ולהיזהר מצעדים נמהרים שיסכנו אותו בטרם צבר מספיק כוח. לכן, פורמלית הוא לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל. אבל אילו היה מבסס את שלטונו, המזרח התיכון היה בצלן של שלוש מעצמות אזוריות אסלאמיסטיות – טורקיה ומצרים הסוניות ואיראן השיעית. הדבר היחיד שהיה מגשר על השנאה בין המעצמה השיעית והמעצמות הסוניות הוא הכמיהה להשמדת ישראל.

א-סיסי, שמונה בידי "האחים המוסלמים" לתפקיד שר ההגנה, הבין את הסכנה, וברגע האחרון הציל את מצרים ואת המזה"ת. הוא אינו ידיד ישראל. הוא לא מקיים את הסכם השלום עליו חתם סאדאת, אלא שלום קר ושמירה על הנספח הצבאי (אך בניגוד למובארק אינו מעודד הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית פרועה בכלי התקשורת שבחסות השלטון). והוא משתף פעולה עם ישראל בכל הקשור לאינטרסים הביטחוניים המשותפים.

התנהלותו של אובמה בכל הקשור למצרים, היא עדות לאי הבנתו את המציאות המזרח תיכונית, כמעט כמו בהסכם הגרעין האיראני. כמובן שאני שולל את תאוריות הקונספירציה החולניות כאילו הוא איש האחים המוסלמים שהושתל בבית הלבן, וגם לא את המתונות יותר, על פיהן הוא אוהד האחים המוסלמים. אך מדיניות הפייסנות שלו חיזקה את האסלאם הרדיקלי במזה"ת. באשר למצרים, הוא לא פסח על אף שגיאה.

הוא תמך במהפכה נגד מובארק. הוא תמך בשלטון "האחים המוסלמים" בהנהגת מורסי. והוא יצא נגד ההפיכה של א-סיסי. הוא לא עשה זאת כי הוא תומך באסלאמיזם, אלא מתוך נאיביות דמוקרטית. הוא תמך במהפכה עממית נגד מובארק, כי מובארק היה דיקטטור עריץ שרדה בעמו במשך 30 שנה. הוא תמך במורסי, כיוון שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא התנגד לא-סיסי, כיוון שהוביל הפיכה צבאית נגד שלטון נבחר. כל אחת מן ההחלטות הללו הגיונית בפני עצמה, על פי הגיון דמוקרטי, ומטומטמת ומסוכנת בהבנת המזה"ת. כי מי שמבין את המזה"ת יודע, שאין סכנה גדולה יותר לעתיד האזור ולאנושות כלה, מההמון שהעלה לשלטון את חומייני, ארדואן ומורסי. ושאותו שלטון הוא אולי פופוליסטי, אך לא דמוקרטי, והעריצות שלו חמורה יותר מכל שלטון אחר.

* עיטור הגבורה האזרחי – אביגדור קהלני בן 75!

כאשר אנו שומעים את השם קהלני, אנו חושבים מיד על קהלני בן ה-29, מפקד גדוד 77, האיש שבמנהיגות מופתית וגבורה עילאית בלם עם לוחמיו, בקרב גבורה יוצא דופן, את כוחות האויב הסורי, שהיו עדיפים עליו פי כמה וכמה, וזכה על כך לעיטור הגבורה, שש שנים לאחר שזכה בעיטור המופת על גבורתו במלחמת ששת הימים.

אבל אני רוצה להצביע דווקא על קהלני בן ה-48; קהלני הגיבור האזרחי והפוליטי. יש לא מעט מקרים שבהם גיבורי חיל מתגלים כפחדנים באזרחות ובפוליטיקה.

קהלני גילה גבורה פוליטית לא פחות מכפי שהוא גילה גבורה בקרב.

לקראת בחירות 1992, ברגע האחרון לפני הפריימריז לרשימת מפלגת העבודה, פנה יצחק רבין לקהלני, וביקש ממנו להתמודד, כדי לתגבר את האגף הניצי במפלגה. קהלני נענה לקריאת מנהיגו הנערץ, ונבחר למקום העשירי ברשימה. לבקשת רבין, הקים קהלני את מטה מאוכזבי הליכוד, והצליח להביא לא מעט מצביעי ליכוד לתמוך ברבין. לבקשת רבין, עמד קהלני מול מצלמות הטלוויזיה בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שממשלה ברשות רבין תשמור עליהם בידי ישראל.

לאחר הבחירות רבין שינה את טעמו ואת דרכו ופתח במו"מ על נסיגה מהגולן. רוב אנשי מפלגתו, שהריעו לו כאשר נשבע אמונים לגולן, הריעו לו באותה מידה כאשר דיבר על "עומק הנסיגה כעומק השלום".

לא כן קהלני. ברגע היפתח המו"מ, עלה קהלני לגולן, תקף את רבין והתחייב שבכל מקרה יהיה נאמן למצפונו, להבטחותיו לבוחר ולאינטרס הישראלי העליון, ולא ייתן את ידו לנסיגה מהגולן. כח"כ בכיר במפלגת העבודה הוא הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה, הוביל רבים ממבצעי המאבק על הגולן של ועד יישובי הגולן, הצביע בכנסת עם האופוזיציה בכל הנושאים הקשורים לגולן, העלה את הצעת חוק שריון הגולן ובסופו של דבר, לאחר הסכם אוסלו ב' שהתנגד לו, הוא התפלג ממפלגת העבודה והנהיג את הדרך השלישית, שמטעמה כיהן בכנסת ובממשלה.

כדובר ועד יישובי הגולן, ראיתי אותו מקרוב והערצתי את אומץ לבו הפוליטי. הוא ישב בישיבות סיעת מפלגת העבודה, שמע את רבין, מנהיגו הנערץ, מטיח בו האשמות קשות וטוען שבגללו נהרגים חיילים בלבנון ובאשמתו תפרוץ מלחמה עם סוריה. והוא לא חש נזוף, אלא עמד על אמונתו, על האמת שלו, שהיום ברור לכל שהיא הדרך הנכונה, שהצילה את ישראל מאסון לאומי.

בדרך השלישית היו לי לא מעט מחלוקות עם אביגדור ולא אחת מתחתי עליו ביקורת, וגם אז, לא נסדקה אהבתי, הערכתי והערצתי לאיש, לאופיו ולגבורתו.

אביגדור קהלני הוא יקיר הגולן, ואני בטוח שהאיש שזכה לעיטורים רבים ולכבוד רב, נוצר את עיטור יקיר הגולן קרוב ללבו, לא פחות מן הפרסים האחרים.

ברכות חמות לאביגדור, גיבור הגולן, גיבור ישראל!

* ביד הלשון

יומו בבית המשפט – בראיון לרדיו אמר ח"כ מיקי זוהר שנתניהו לא יוותר על השימוע, וילך לבקש את יומו.

הביטוי "יומו בבית המשפט" הוא ביטוי שגור בשפה המשפטית ומופיע בפסקי דין רבים. לדוגמה: מתוך פסק דין של השופטת פרוקצ'יה: "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את 'יומו בבית המשפט'. מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון".

משמעות הביטוי היא הזדמנות שניתנת למישהו לטעון את טענתו בבית המשפט, ולזכות במשפט צדק. מקור הביטוי הוא בשפת המשפט האנגלית: His day in court. הביטוי מדגיש, שלאדם ניתנת באותו יום האפשרות להגן על עצמו או להעיד. זה יומו הגדול.

* "חדשות בן עזר"