צרור הערות 27.4.22

* הפשיזם מרים ראש – מחצית הכוס המלאה – מקרון ניצח. מחצית הכוס הריקה – 78 שנים אחרי נפילת שלטון וישי, למעלה מ-40% מהצרפתים הצביעו בעד המפלצת הפשיסטית.

* דיסאוריינטציה – מגמות צנטריפוגליות המקעקעות את הלכידות הלאומית, את הסולידריות הלאומית והחברתית, הן איום על מדינת ישראל. והמגמות הללו הן מימין ומשמאל.

את מקום ההזדהות הלאומית מחליפה הזדהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא המחנה הפוליטי שלי. "הם" אינם אויבי ישראל, אלא המחנה השני. וכפי שאנחנו רואים, כאשר מישהו מהמחנה של "אנחנו" מקים קואליציה ששותפות בה מפלגות מן המחנה של "הם", הוא בוגד.

השלב הבא בתהליך, הוא שמעגל ההזדהות וההשתייכות הרחב יותר של המחנה, אינו עַם ישראל, אלא המחנה הגלובלי – הימין הגלובלי או השמאל הגלובלי. אנשי שמאל מזדהים יותר עם השמאל באירופה וארה"ב מאשר עם כלל ישראל ואנשי ימין – כנ"ל, עם הימין באירופה וארה"ב ומנהיגיו.

וההזדהות הזאת היא גם עם אנטישמים שבמחנה הגלובלי; אנשי שמאל אנטישמי ואנשי ימין אנטישמי. זה השפל של אובדן הדרך; של הדיסאוריינטציה במחנות השמאלימין.

מול המגמות הצנטריפוגליות המסוכנות הללו יש לחזק את חישוקי הציונות הממלכתית, הסולידריות הלאומית והחברתית, והרעיון הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה".

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בר"ג ובני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".

הפרובוקציה הזאת, היא התגלמות אובדן הדרך והתהליכים הצנטריפוגליים; המרת יום הזיכרון מיום של סולידריות לאומית עם חללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, לאיזו סולידריות עם מישמַש של חללינו וחללי האויב, תוך הפניית עורף לחברה הישראלית.

* סגר מלא – מן הראוי להטיל סגר מלא על יהודה ושומרון מערב יום הזיכרון עד מוצאי יום העצמאות. בין השאר, יש למנוע כניסת הפלשתינאים לטקס הפרובוקטיבי של חילול יום הזיכרון.

* קורבנות השנאה – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה וההרוגים הנאצים. כולם – "קורבנות השנאה".

* חלוקת הרכוש היהודי – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי לזכור ולהזכיר שהמנהיג העליון של הפלשתינאים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה תומך נלהב של היטלר ושל הפתרון הסופי לעם היהודי. הוא פעל לחתימת חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין הערבים לגרמניה הנאצית. הוא היה מיוזמי ההפיכה הפרו-נאצית של ראשיד עלי בעיראק.

המופתי היה קשור גם לשלטון וישי הפרו-נאצי, ששלט בסוריה ובלבנון. היישוב היהודי בארץ ישראל עבר ימי חרדה קשים מפני פלישה אפשרית מסוריה ולבנון לארץ ישראל. היישוב הערבי, לעומת זאת, היה באופוריה. מתוך יומנו של בן גוריון, 12 באפריל 1941: "… אחדים מידידיי הערבים בעיר ובסביבה באו אליי אתמול לביקור חג ובפי כולם עצה, שאעביר את משפחתי לאחד הכפרים הערביים. היו שיחות בין השבאב על חלוקת הרכוש היהודי בהדר הכרמל, בחיפה ובקריות ומספרים שמינו כבר ראיסים לכל שכונה יהודית וממונים על הרכוש".

אל-חוסייני הוא האיש שהמציא, כדי להצית את מאורעות תרפ"ט (1929), את סיסמת השקר "אל-אקצא בסכנה", שעד היום מציתה אלימות וטרור.

* מנהיגות של דוגמה אישית – ברור שאי אפשר להשוות את בנט לנהנתנות המסואבת, המושחתת והרקובה של נתניהו, משפחתו והבריכה הפרטית שלהם, שמימנתי במסים שאני משלם. אבל הרשומה שבנט פרסם בנדון מאכזבת מאוד. נתניהו, הוא נקודת הייחוס וההשוואה של בנט?!

הציפיה מבנט אינה להיות טוב מנתניהו, אלא לסובב את הספינה ב-180 מעלות. להחזיר לחיינו מודל מנהיגות של דוגמה אישית. איני מדבר על פייק ניוז שמופץ נגדו. נכון, המעון בבלפור בשיפוצים על פי דרישת השב"כ. נכון, ביתו של בנט אינו משופץ, אלא רק על פי צרכי האבטחה. נכון, הסכומים שנזרקים לחלל מופרכים. אני מדבר על כל הטייק-אוואי שאני, כמשלם מסים, מממן למשפחתו. למה אני צריך לממן את האוכל של ילדיו של בנט? הרי הוא מקבל ממני משכורת, כדי לכלכל את משפחתו, לצד המשכורת של אשתו. החוק מאפשר זאת? היועמ"שית אישרה זאת? אז מה? הציפיה מראש הממשלה היא להרבה יותר מאשר לא לעבור על החוק. למשל, לדוגמה אישית של אכפתיות לכספי ציבור ולאי שימוש בהם לצרכיו הפרטיים. ובוודאי ובוודאי כאשר הוא צריך לחולל מהפך ציבורי ומוסרי אחרי נתניהו, ולהחזיר לחיינו מודל מנהיגות הפוך; של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים.

צריך לשנות את החוק, ולקבוע שראש הממשלה יממן את הוצאותיו הפרטיות ואת ההוצאות הפרטיות של משפחתו ואת ביתו הפרטי ממשכורתו בלבד. הוא מקבל מן המדינה דירת שרד, ואין להשקיע אגורה שחוקה בביתו הפרטי, למעט צרכי אבטחה. את החוק הזה יש לחוקק לאלתר, כחלק מתהליך הדה-ביביזציה הדרוש לחברה הישראלית. אך גם בלי חוק – יש לקוות שבנט יפעיל שיקול דעת ראוי יותר ויתקן את דרכיו.

* היד שאוחזת באקדח – סמוטריץ', המסית והמדיח, שהמאיימים לרצוח את בנט ומשפחתו הם קהל היעד של ההסתה שלו, טוען שמדובר בספין כדי לסייע לבנט.

אם יירו בבנט, סמוטריץ' לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא יהיה אשם לא פחות מהיורה.

* עוכרת ישראל – דיסטל אטבריאן הגאון טוענת שישראל היא המדינה הגזענית ביותר בעולם. אף תועמלן של bds או שוברים שתיקה לא היה מבטא שנאה מזוקקת יותר למדינת ישראל, כמו עוכרת ישראל הזאת. היא שונאת את המדינה שלא בחרה באשכנזי שהיא מעריצה לראשות הממשלה. להקיא.

* להיזהר מפרובוקציה – בקרוב הנשיא ביידן יערוך ביקור בישראל. אני מקווה מאוד שהוא לא יוזמן לנאום בכנסת, כי לה-פמיליה הפרלמנטרית עלולה לפתוח כדרכה בהפס"ד, להשתולל ולהתפרע ויהיה זה קלון על מדינת ישראל כולה.

* טרור – מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מגדיר את הירי והנשק הבלתי חוקי ברהט – טרור. הוא צודק. אבל מי שמכחיש את הטרור החקלאי, כי אם הוא לא קיים אין צורך להילחם בו – אינו האיש שראוי ומסוגל להילחם בטרור.

* כיכר השאהיד – ראש עיריית רהט מלין על אוזלת ידה של משטרת ישראל במאבק בפשיעה בעירו, אבל העיריה העניקה לכיכר בעיר את השם "כיכר השאהיד" על שם עבריין ששלף נשק לעבר שוטרים וחוסל. אז על מה הם מלינים? הרי הם בעצמם מעודדים בכך את הפשיעה ומחנכים על ברכי פושעים.

* תמונת הניצחון – אגף קהילה במועצה האזורית גולן ארגן סיור לפעילים ביישובי הגולן בקיבוצי "עוטף עזה", בעיקר ללימוד על המהלכים החשובים והמוצלחים שנעשו שם בתחום הצמיחה הדמוגרפית והבניה לקליטה חדשה. הוביל את הסיור פנחס ולרשטיין. יש מעט מאוד אנשים שקידמו את ההתיישבות בארץ ישראל כמו פנחס. הוא היה הפרויקטור של השיקום הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי העוטף בשנים שלאחר "צוק איתן". הוא הוביל מהלכים מוצלחים ביותר והוא דמות נערצת בקיבוצי העוטף. כעת הוא מלווה מטעם משרד השיכון את הצמיחה הדמוגרפית ביישובי המועצה האזורית גולן.

ביקרנו בנחל עוז, בעלומים ובכרם שלום. בכל קיבוץ שמענו את סיפורו ההיסטורי, כיישוב סְפָר לצד ישות אויבת, עוינת, מתנכלת, לאורך עשרות שנים, אך המיקוד היה תהליכי הצמיחה. בנחל עוז עזבו מיד לאחר צוק איתן 17 משפחות. הקיבוץ ירד ל-215 איש, והגיל הממוצע היה 65. היום, הקיבוץ מונה 500 איש, בזכות קליטת עשרות משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ. שכונות חדשות קמו, בתי הילדים נפתחו. אין תמונת ניצחון ציונית יותר מזו!

בקיבוץ הדתי עלומים לקח אותנו צביקי פורת (אחיו של חנן ז"ל, שלו גם שני אחים בגולן) לצפות במיזם שימור חצר הראשונים של הקיבוץ.

כרם שלום, היה בעבר הקיבוץ השמאלני הרדיקלי ביותר בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הם הפגינו שוב ושוב נגד הקמת ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ובגוש קטיף. הפגינו הפגנות סוערות ואף אלימות מול חוות שקמים של אריק שרון, בשנות ה-70 וה-80. ובשנות ה-90 הם התפוררו והתפרקו. אין זה פלא; קיבוץ שבמקום לטעת שורשים עוסק בהפגנות נגד התיישבות אחרת – אין לו תקומה.

גם הגלגול הבא של המקום לא עלה יפה, והקיבוץ נשאר בתת-אכלוס ובמשבר חברתי וכלכלי, בעיקר אחרי צוק איתן. כעת, יחד עם קומץ החברים שנשארו מהגלגול השני, יצא הקיבוץ לפני שנים אחדים למהלך גדול של הפיכתו לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים, והגיעו אליו משפחות רבות. זה היישוב המרוחק ביותר, המערבי ביותר בארץ, מוקף משני כיוונים בחומה גבוהה. ההליכה אליו היא חלוציות של ממש, הן בשל המיקום והמצב הביטחוני והן כיוון שלמעשה מדובר בהקמת קיבוץ חדש. המפגש עם רכזת הקהילה של הקיבוץ, צעירה דתיה שהתיישבה שם עם משפחתה מטעמים אידיאולוגיים לפני שלוש שנים וחצי, היה מפעים ומרגש. אני מאמין, שיישובים משותפים של חילונים ודתיים – זו הבשורה הגדולה של ההתיישבות בעשורים הבאים.

הפעם האחרונה שהייתי בכרם שלום, הייתה בביקור הזדהות של צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל במהלך מבצע "צוק איתן". הפעם האחרונה שהייתי בנחל עוז, הייתה חודשים אחדים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר בני, שהיה אז בטירונות, היה באבט"ש (אבטחת יישוב) בקיבוץ. הביקורים ההם היו ממש מדכאים. ואילו הביקור השבוע, לנוכח התמורה הגדולה, היה מרומם נפש.

רציתי לחבק שם את כולם.

          * ביד הלשון

יד ושם – יד ושם הוא שמה של רשות הזיכרון לשואה, המוסד הרשמי להנצחת מורשת השואה בישראל.

מקור השם הוא ישעיהו, מו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.8.18

* עלילת דם – "יום שישי השחור" ב"צוק איתן" – עוד עלילת דם הופרכה. אל דאגה, מפיציה, בעיקר בתוכנו, ימשיכו להעליל.

ארבע שנים חקרה הפרקליטות הצבאית את אירועי "יום שישי השחור" – האירועים לאחר חטיפתו של סרן הדר גולדין. אלפי מסמכים נבדקו. אינספור שעות הקלטה, של כל רשת קשר שולית, תומללו. החוקרים לא הותירו אבן בלתי הפוכה; מעל פני האדמה ומתחתיה. ולא מצאו זכר לעלילת הדם על טבח ופשעי מלחמה. לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. לא נמצא ולו חייל אחד שיש עילה לפתוח נגדו חקירה פלילית. לא נמצא ולו מפקד אחד שיש להעמיד אותו לדין משמעתי. אין אפילו קצין אחד שעלה צורך בהערה פיקודית כלפיו. שוב הוכח שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אבל מה אלה ארבע שנות חקירה יסודית, לעומת איזה אורי משגב אחד, שהשבוע לפני 4 שנים, ישב בניחותא מול מקלדת הרעל בביתו או במשרדו, ובפשקוויל הנאצה היומי שלו נגד צה"ל ומדינת ישראל העז להאשים: "… מה שקרה במסגרת שלב ב' של חניבעל גדול היה כתישה מכוונת, ללא הודעה מוקדמת, של אזור עירוני מאוכלס בצפיפות. אומדן ההרוגים כתוצאה מהכתישה עומד על 150. רובם המוחלט אזרחים. כולל הרבה מאוד נשים וילדים. מיותר לציין שלהרוגים הללו לא היו קשר או מעורבות לפעולת השבי של גולדין, גם אם ההרג שלהם היה על פי גרסת צה"ל בתוך חלון הזמן שבו טרם ידעו בוודאות שגולדין מת. זה פשע מלחמה. למעשה ההרחבה של נוהל חניבעל מייצגת כתישה למטרות ענישה".

האם נקרא מחר מאמר התנצלות של אורי משגב בפני צה"ל ומדינת ישראל? האם הוא יודיע, כפי שראוי היה שיודיע, על פרישה ממקצוע העיתונות, כי הוא אינו ראוי לתואר עיתונאי?

* מטרה סביב החץ – ארבע שנות חקירה מקצועית, רצינית ויסודית של מבצע "צוק איתן" הפריכו לחלוטין את עלילת הדם על פשעי מלחמה שצה"ל ביצע, כביכול. כל מי שדמותו המוסרית של צה"ל וטוהר הנשק של חייליו חשובה לו, צריך להיות גאה ושמח על התוצאה. אבל פשקוויל המערכת של השוקניה תקף בשצף קצף את המסקנות. למה? כי את השוקניזם לא מעניינת דמותו המוסרית של צה"ל, אלא התעמולה נגד צה"ל. הם ירו תוך כדי מבצע את החץ, ומבחינתם התפקיד היחיד של החקירה, הוא לסמן את סביבו את המטרה. מבחינתם, החקירה נכשלה, כי החוקרים לא מילאו את משימתם. טוב, מי צריך חקירה מקצועית? אפשר להסתמך על כנופיית השקרנים העלובים של "שוברים שתיקה".

* סינגפור של המזרח התיכון – לקראת ההתנתקות, נהג שמעון פרס להבטיח שאחרי הנסיגה הישראלית רצועת עזה תיהפך ל"סינגפור של המזרח התיכון".

הרעיון היה כזה. ברגע שישראל תיסוג, לא תהיה עוד לפלשתינאים ברצועת עזה כל עילה להמשך העימות עם ישראל והטרור. לא יהיה עוד קיבוש, לא תהיה התנחלות. סוף סוף הם יוכלו לנהל את חייהם בעצמאות. יתר על כן, הם יודעים שאם הנסיגה מרצועת עזה תביא לשקט בגבול עם ישראל – נסיגה דומה מיהודה ושומרון היא רק שאלה של זמן. כעת, הבטיח פרס, כל המרץ, הכוח, הידע והמשאבים, שהוקדשו לטרור, יופנו לפיתוח רצועת עזה. כמובן שהעולם כולו יירתם להשקיע בעזה ובראש ובראשונה ישראל. וזאת תהיה התוצאה.

כל התאוריה הזאת קרסה עוד במהלך הנסיגה, שכזכור התנהלה תחת אש, וביתר שאת – מיד אחריה. לא החמאס שלט ברצועת עזה, אלא אבו מאזן ופת"ח, אולם הם זינבו אחרינו והעצימו את הטרור וירי הרקטות לעבר יישובינו ביתר שאת. וכך הם נוהגים עד היום. וכשהם משלמים את התוצאה, הם מאשימים, איך לא, את… ישראל.

כעת שוב מבטיח ליברמן לחמאס, שאם הם יכבדו את הפסקת האש וישמרו על שקט בגבולם עם ישראל, הם יכולים להפוך לסינגפור של המזה"ת. על כך הגיב דובר אונר"א: "לא רוצים סינגפור. רוצים מים וחשמל". כמובן שדבריו הם דמגוגיה – הרי למרות הטרור נגדה, ישראל מקיימת את הרצועה, מספקת לה חשמל (גם בימים שבהם הפלשתינאים ירו רקטות מכוונות על תחנת הכוח באשקלון שמספקת להם את החשמל) ומעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לעזה. מי שפוגע באספקת החשמל אליהם, הם אחיהם ברש"פ.

כאשר דובר אונר"א מסביר שהם אינם רוצים להיות סינגפור, המשמעות האמתית של דבריו, היא שהם אינם רוצים לשנות את האוריינטציה שלהם, ממלחמה וטרור, לשלום ושגשוג. הרי כל מהותו של אונר"א וכל הצדקת קיומו היא הנצחת הסכסוך ומניעת כל פתרון. לכן, הם מנציחים את בעיית ה"פליטים" כבר שבעים שנים מיותרות, שבוזבזו לריק וגרמו רק לסבל – לנו ובעיקר להם.

* סיום הסכסוך – ישראל וירדן חתומות על הסכם שלום, אולם שר החינוך הירדני לשעבר ד"ר צלאח ג'ראר פרסם תכנית לסיום הסכסוך, ואלה עיקריה:

"א. הכיבוש הישראלי של אדמות פלסטין שבין הים התיכון לבין נהר הירדן יסתיים.
ב. כל היהודים שבאו לפלסטין לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917- הם, בניהם וצאצאיהם – יעזבו אל הארצות מהן באו, מבלי לקחת עמם דבר.
ג. ארה"ב ובריטניה יפצו את הפלסטינים על כל הנזקים שנגרמו לאדמה ולתושביה עקב הכיבוש הציוני.
ד. ארה"ב ובריטניה יפצו את מדינות ערב על הנזקים שנגרמו להן עקב מעשי התוקפנות הציוניים נגד אדמותיהם ועל כך שאירחו את הפליטים [הפלסטינים] במשך כל תקופת הכיבוש.
ה. כל הישראלים שנטלו חלק בהרג הפלסטינים יוסגרו לידי הצד הפלסטיני, כדי להעמידם לדין ולהשית על כל אחד מהם את העונש המתאים.
ו. הפליטים הפלסטינים ישובו לבתיהם ולנכסיהם.
ז. הנהגת הכיבוש הציוני תחתום על מסמך הקובע כי אין להם שום זכות היסטורית או אחרת בפלסטין.
ח. במקרה שהצד הישראלי ובעל בריתו האמריקאי יבקשו לשאת ולתת על סעיף כלשהו מהסעיפים הללו, ייערך [בעניין זה] משאל עם בקרב האזרחים הפלסטינים, בתנאי שבקשה זו תזכה להסכמתם של כל ילדי פלסטין ושל בני משפחותיהם של כל השהידים (תרגום – ממר"י).

ועל כך נאמר: די לאקיבוש!

יש לציין שג'ראר פחות נדיב ממחמוד דרוויש. הוא אומר שנלך מכאן מבלי לקחת אתנו דבר. דרוויש דרש מאתנו לקחת מכאן גם את מתינו.

* שקרן פתולוגי – אבו מאזן סיפר בנאום שיגאל עמיר יוצא לחופשה ארבע פעמים בשבוע. כידוע, מיום הרצח, לפני 23 שנים, יגאל עמיר לא ראה אור שמש, וברור לכולם שעד יומו האחרון לא יהיה לו אפילו יום חופשה אחד. יתר על כן, גם את זכויות האסיר שלו כפה בית המשפט על המדינה, אחרת הוא היה עד היום בבידוד ולבטח לא מורשה להתחתן ולהתייחד עם אשתו. אבל אבו מאזן הוא שקרן פתולוגי. הוא ידוע בשקרנותו. הדוקטורט שלו הוא הכחשת שואה, ולכן הוא ראוי לתואר שקרן מדופלם. כל נאומיו הם ערימות של שקרים. מה ערכו של הסכם עם שקרן כזה? לא הרבה יותר מערכם של הסכמים עם ערפאת.

* מדינה נפרדת – אבו מאזן: "לא תהיה מדינה נפרדת בעזה". אבל כבר יש.

* חזון מול חזון – בפוסט שהעלה המשורר אליעז כהן (שאני מעריך אותו מאוד, למרות חילוקי הדעות בינינו מאז חבר למתנגדי חוק הלאום) הוא כתב: "חבריי להפגנות נגד עקירות, מסיני 1982 ועד קטיף 2005, מרמת הגולן ועד אוסלו, זוכרים איך היינו משתגעים מזה שבתקשורת ובשמאל תמיד צילמו והדגישו, מתוך עשרות ומאות אלפי המפגינים והמוחים הממלכתיים והשלווים, את קומץ הבריונים עם הדגלים הצהובים של כהנא?
אז מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך…".

וכך השבתי לו:

צר לי, אליעז, אבל אתה עושה לעצמך חיים קלים.

בתקופת המאבק על הגולן, בכל הפגנה שלנו הצבנו סדרנים. אם מישהו העז להניף כרזה כהניסטית או דגל צהוב, תוחלת חייה לא הגיעה לשניה. אם היה צורך בכך, לא היססנו להפעיל לחץ פיזי מתון. וזה לא נעשה רק מטעמי תדמית, אלא בעיקר מתוך נאמנות לדמותנו.

לא כן בהפגנת דגלי אש"ף בתל-אביב. מכל זווית שהיא צולמה, בכל שעה, אי אפשר היה לטעות מה צבעה, מה דגלה, מה היא מסמלת. ואכן, כאשר יו"ר ועדת המעקב, הגוף שזימן וארגן את ההפגנה, מחמד ברכה, נשאל על הדגלים, הוא אמר: זה הדגל שלנו, זאת הזהות שלנו, זאת ההיסטוריה שלנו, לא תצליחו למחוק אותנו וכו' וכו'. ברוח דומה דיברו אחמד טיבי וח"כים נוספים, ממובילי ההפגנה.

דגל אינו סמרטוט על מוט, אלא הוא מסמל מהות. והוא אכן מסמל את מהות ההפגנה. מהות ההפגנה, היא המצע והחזון של מארגניה, כלומר החזון של ועדת המעקב, שהתקבל ב-1996, והוא תקף עד היום: "החזון העתידי של הערבים הפלשתינאים בישראל". זהו חזון של ביטול המדינה היהודית והקמה על חורבותיה את "מדינת כל לאומיה" (או בשפה מכובסת – "כל אזרחיה", כביכול), כולל הצפתה במיליוני פלשתינאים במימוש טענת "זכות" ה"שיבה". וכך מתוארת מדינת ישראל בחזון של ועדת המעקב, יוזמת ההפגנה: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגת המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות. כן המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים".

לא הייתה זו הפגנה בעד שוויון אזרחי במדינה יהודית. הרי הראשונים שיודעים ששוויון כזה קיים וימשיך להתקיים גם אחרי קבלת החוק הם יוזמיה. זו הייתה הפגנה בעד שוויון לאומי, כלומר נגד קיומה של מדינת לאום יהודית. וכל מי שהשתתף בהפגנה הזו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו – על כך הוא הפגין.

כי בסופו של דבר, הבחירה היא בין החזון של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לבין חזון ועדת המעקב.

* מודה ועוזב – במשך כל השבוע, מיקדה דבוקת שוקן את אבני הבליסטראות שלה נגד אבי גבאי, בשל סירובו להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף. שני פשקווילי מערכת הוקדשו לכך, פשקוויל של אריאנה מלמד, שכבר ציטטתי מתוכו בצרור הקודם. ובהמשך השבוע, פשקוויל של צבי בראל: "אבי גבאי – איש ללא תכונות", שבו נאמר עליו "נמלט גבאי אל חשכת הלאומנות… לחסות בחיקם החם של רגב, אופיר אקוניס וכמובן בנימין נתניהו… מפלגת חסרי החוליות… פלקט… עם הנהגה שדופה כזאת הגיע זמנה של מדורת ההבלים הזאת לכבות" וכו' וכו'. הפשקוויל של נועה אסטרייכר לועג ל"ישראלים אמיצים, מהסוג שלועס מסמרים לארוחת עשר ומחלץ מטיילים מהר געש בתשע, מתייפחים באימה מול בד בצבעי אדום, ירוק, לבן ושחור… השמאל למד המון מרצח רבין. במיוחד ה'מנהיגים' שלו, שכבר לא ברור אם הם באמת מאמינים בבולשיט הפחדני שיוצא להם מהפה — או שפשוט לא בא להם לחטוף כדור בגב".

אבל בנקודה אחת בראל צודק בפשקווילו. הוא כותב, בלעג: "הם הרי בעד שוויון, ובלבד שהשוויון לא יהפוך לעניין מפלגתי, שלא ידברו בו על זכות השיבה ושכל הערבים יכירו בכך שישראל היא מדינת הלאום היהודי. אז מדוע בכלל הם טוענים שהם נגד חוק הלאום?" וזה נכון. התנגדותו של בראל האנטי ציוני לחוק הלאום מוצדקת, לשיטתו, כי הוא מתנגד לכך שישראל תהיה מדינת לאום יהודית וכי הוא תומך ב"זכות" ה"שיבה". אבל למה ציונים, שמאמינים בכך שישראל צריכה להישאר מדינת הלאום של העם היהודי ומתנגדים ל"זכות" ה"שיבה", מתנגדים לחוק הלאום? הרי הוא אינו פוגע באמת בשוויון הזכויות האזרחי, ואת זה יודעים גם אלה שטוענים כך.

אבי גבאי יצא קרח מכאן ומכאן. גם הפנה עורף למורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, בכך שהוביל את מפלגתו להתנגדות נחרצת לחוק המבטא את הא"ב של תנועתו, כדי לרצות את הזנב הפוסט ציוני שמשכשך בשבט, ומצא את עצמו נתון למשיסה מצד אותם שוליים, שעצם התנגדות השמאל הציוני לחוק הלאום הפכה אותם באחת לכמעט מיינסטרים.

ייטיב גבאי לעשות, אם יגלה מנהיגות אמת, יתייצב בפני הציבור ויאמר מילה אחת, קטנה אבל גדולה: טעיתי. הודאה בטעות היא גדוּלה של מנהיג. אם גבאי ינהג כך, יהיה זה היום שבו ייוולד כמנהיג. מודה ועוזב ירוחם. אם גבאי יוביל את מפלגתו לתמיכה בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, הוא יחזיר אותה לרלוונטיות.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד הפרקליטות, והציג אותה כ"נבחרת החלומות של נתניהו". מין תאוריית קונספירציה הזויה, כאילו הפרקליטות משת"פית של נתניהו ומועלת בתפקידה. למה? בתוך הבלה-בלה-בלה מבצבץ משפט אחד המסביר את התאוריה. "בצמרת התביעה הכללית עומדים כיום ארבעה גברים מבוגרים, מרקע דתי". זה ברור. זה משתלב עם מסע הצלב שלו ושל אור קשתי ואחרים נגד כל מינוי של דתי לתפקיד כלשהו, בצבא, במשרד החינוך וכו'. "הדתיים" אינם רוצים משפט צדק, אלא להשליט את נתניהו לנצח. אבל, רגע. מה פירוש "מרקע דתי"? יש בעיה בתיאוריה. לא כל בעלי התפקידים שהוא ציין דתיים. הם קצת הורסים לו את תאוריית הקונספירציה. אז גם לזה יש לו תשובה. "רקע דתי". כנראה גם מי שהנו דור רביעי לדתיים, פסול לכל תפקיד וחשוד מיידי, אצל הליברל הזה.

* למי מגיע חופש ביטוי? – אילנה המרמן היא עבריינית סדרתית – מבריחת שב"חים פלשתינאים לישראל. והיא מרבה לפרסם פשקווילי הסתה ב"הארץ". ערב שבת היא פרסמה פשקוויל שני נגד האוניברסיטה העברית, על כך שבכינוס בנושא איכות הסביבה, אירח מתנחלים, רחמנא לצלן. בתגובתו לפשקוויל הראשון שלה בנושא, הגדיר רקטור האוניברסיטה פרופ' ברק מדינה את קריאתה למנוע ממתנחלים להשתתף בכנס מקצועי "התנכלות מסוכנת לחופש הביטוי", והבטיח שהאוניברסיטה תשמור על החופש האקדמי לכל. בפשקוויל התגובה היא יצאה נגד התפיסה הזאת. בעיניה, חופש הביטוי הוא אמנם ערך ראוי, אולם אך ורק היא ומי שבדעותיה ראויים ליהנות ממנו. היא טענה כלפי רשימתו של פרופ' מדינה שהיא "לוקה בפגם אופייני ומהותי מאוד לשיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות: כאילו יש סימטריה רעיונית בין התמיכה בהתנחלויות בגדה המערבית ובין ההתנגדות להן. אין סימטריה כזאת… עבריינים הם", כתבה העבריינית הסדרתית, "לא שותפים בוויכוח דמוקרטי לגיטימי… חופש הביטוי לרומסי זכויות האדם אינו רלוונטי".

אם חלילה, המרמן ושכמותה יהיו אי פעם בשלטון, יהיו כאן הוצאות להורג המוניות ורבבות אנשים יינמקו במכלאות.

* חדשות בעתיקות – אפרופו היסטריית העכברת, פרסם "ידיעות אחרונות" מפה, ועליה הוא קווקוו את… "הקו הירוק" ימ"ש, כלומר הגבול בין ישראל לסוריה בזמן הכיבוש הסורי של הגולן. כנראה שידיעות … "אחרונות" לא התעדכנו, אבל לפני 51 שנים וחודשיים, הקו הירוק מת. ולפני 37 שנים נערך לו וידוא הריגה, כאשר הכנסת סיפחה ברוב גדול את הגולן לריבונות ישראל. אילו הוצגה המפה הזאת במדור ארכיאולוגי… ניחא. אבל הם שלפו מפח האשפה של ההיסטוריה את המפה הארכיאולוגית ושיבצו אותה בכתבת חדשות אקטואלית. הלו… תתעדכנו.

* אני בעדו – מותר לכתוב משהו לא פופולרי? לא תסקלו אותי?

אם שלושה טבחים חצופים בורחים ומשאירים גדוד בשבת ללא טבח, והמג"ד דולק אחריהם, ורגע לפני שהם עולים לאוטובוס הוא מפעיל קצת כוח ומרתק את אחד החצופים לרצפה – אני בעדו. ובעיקר בעד חיילי הגדוד.

… לא מספיק להם שבוע / שבוע.

* סולידריות עם אחינו – אני חבר קיבוץ אורטל, שקלט משפחה אריתריאית ועומד לקלוט משפחה נוספת. מבחינתי, מדובר בראש ובראשונה בצעד של סולידריות עם אחינו בדרום תל-אביב, שנאנקים כבר עשר שנים תחת הנטל של אלפי המהגרים שהפכו את חייהם לסיוט. באורטל חיות כשמונים משפחות, ואנו קולטים שתי משפחות. אם כל קיבוץ ומושב בארץ ינהג כמונו, ואם האזורים החזקים בארץ, כולל בתל אביב – אזורים כמו רמת אביב, למשל, ינהגו כמונו, תיפתר בעייתם של אחינו בדרום תל אביב. אני גאה על הסיוע שלנו, שהוא גם סיוע הומניטרי לשתי משפחות במצוקה, וגם סיוע לפתור את המצוקה של תושבי דרום תל אביב. רק דבר אחד חורה לי – אלה שעושים סיבוב על הצעד ההומניטרי שלנו, להסתה פרועה, על "שולחים אותם אל מותם" והשוואת ישראל לנאצים, כמו התועמלנים המנוולים בכתבה ב"כאן 11" על קליטת האריתריאים בקיבוצים.

* כפירה בעיקר – אני קורא בהנאה צרופה את ספרו של אורי אורבך "דתי נורמלי", קובץ של רבים ממאמריו והגיגיו לאורך השנים. הוא מבריק, חכם, שנון, בעל הומור מצוין, בעיקר הומור עצמי אך יודע גם לעקוץ את יריביו באירוניה דקה. הוא קליל ברצינותו ורציני בקלילותו. אני מסכים עם חלק ניכר מדבריו, אך יש גם לא מעט נקודות מחלוקת – אני נהנה גם מקריאת דבריו שאיני מסכים עמם, כי הם תמיד בטעם טוב ובשום שכל.

עד שהגעתי לרשימה שכתב על המחלוקת בין שוחרי המלפפונים במלח לאוהדי המלפפונים בחומץ. מסתבר שהוא היה שייך למפלגת החומץ. חומץ?! עד כאן! זו כפירה בעיקר.

* ביד הלשון

האיש בלא תכונות – בפשקוויל נאצה נגד יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, בשל סירובו להשתתף בהפגנת דגלי אש"ף, כינה אותו צבי בראל "האיש בלא תכונות", וזו גם הכותרת של הפשקוויל. הוא השתמש בשם ספרו הקלאסי של הסופר האוסטרי רוברט מוסיל (1880-1942), בגרמנית – Der Mann ohne Eigenschaften; ספר מופת הגותי וסאטירי, בשני כרכים (את הכרך השלישי הוא לא הספיק להשלים). הספר שנכתב בשנות השלושים של המאה העשרים, מתאר את דעיכתה המוסרית והאינטלקטואלית של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת קריסתה של התרבות הגרמנית והאוסטרית באותה תקופה. ולא צריך הרבה דמיון להבין למה מרמז בראל בהשוואה המצמררת.

אגב, בפשקוויל שפרסם ב-2015 כינה צבי בראל את נתניהו "האיש ללא תכונות". כנראה שעולם הדימויים שלו מוגבל.

* "חדשות בן עזר"