עניין של פוזיציה

בעקבות הריאיון ל"הארץ" שבו סיפרה קולט אביטל שהותקפה מינית בידי שמעון פרס, היא קיבלה מכתב נזיפה מענת מאור. "אני ורבים מאוכזבים בענק מתאוות הפרסום שלך".

אילו הטענה הייתה על שהיא מפרסמת את הדברים אחרי מותו של פרס, כשהוא כבר אינו מסוגל להגיב ולהציג את גרסתו, הייתה זו טענה עניינית, ויש כאן בהחלט דילמה מוסרית.

אך הטענה של מאור, לשעבר ח"כית ממרצ, הייתה אחרת לגמרי. "האם לא עומד לנגד עינייך הנזק האדיר מהפרשנות שתיתן רהביליטציה לגנדי ותגרום לפגיעה בתהליך השלום והסכמי אוסלו?"

מסתבר שכפי שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, כך המאבק נגד אלימות כלפי נשים ובפרט המאבק נגד פגיעות מיניות, הוא עניין של פוזיציה.

השאלה אינה מה המעשה שנעשה אלא מי האיש שעשה אותו. הלנו הוא אם לצרינו? האם הוא מהמחנה הנכון? כי אם קוראים לו שמעון פרס, יש לאתרג אותו וחלילה לא לפרסם עדויות שעלולות לפגוע במעמדו הקדוש. מה, הוא איזה גינדי?

לשיטתה של מאור, מי שתומכת בתהליך אוסלו – אסור לה להעיד על כך שפרס פגע בה מינית ועליה לקבל זאת באהבה או כקורבן השלום. כי אם היא תפתח את הפה ותעיד, תהיה זו רהביליטציה לגנדי. איך בדיוק? אם פרס פגע מינית, הדבר ממעיט מחומרתם של מעשים כאלה מצד אדם אחר?

לשיטתה, לליכודניקית אסור היה להתלונן על קצב, ואשת ימין – לספר את מעלליו של רחבעם זאבי ולאשת שמאל – להעיד שהותקפה בידי פרס.

עדותה של קולט אביטל קשה מאוד. היא מספרת על כך שהותקפה מינית פעמיים בידי פרס ושהעיתונאית תמר גולן ז"ל סיפרה לה שפרס תקף גם אותה. האם המעשים האלה כשרים אם עשה אותם אדריכל אוסלו?

המעשים הנ"ל אינם מוחקים את פועלו המדיני והביטחוני של פרס, תהיה דעתו הפוליטית של כל אחד על פועלו כאשר תהיה, אך באותה מידה, פועלו של פרס אינו יכול למחוק ואסור שימחק את המעשים הקשים הללו.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 19.8.20

* מעל לתיוגי השמאלימין – את רות גביזון אי אפשר לתייג בתגיות המקובלות של שמאל/ימין/מרכז. היא הייתה מעל התיוגים הללו. היא הייתה אשת רוח אמתית שדבקה בערכים הציונים, הליברליים וההומניסטיים ולא התאימה אותם לא לבייס השמאלני ולא לבייס הימנני. היא שללה את התזה השמאלימנית לפיה יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ולכן יש לצמצם את יהדותה כדי שתהיה דמוקרטית יותר או לצמצם את דמוקרטיותה כדי שתהיה יהודית יותר. היא דגלה בסינרגיה היהודית דמוקרטית, לפיה מדובר בכלים שלובים; העצמת יהדותה של המדינה, בדרך הנכונה, עשויה להעצים את הדמוקרטיות שלה והעצמת הדמוקרטיות שלה עשויה להעצים את יהדותה.

לצערי, הולך ופוחת מספרם של ענקי רוח כמו רות גביזון, שיודעים להתעלות מעל הקופסאות השבלוניות של שמאל/ימין ולהציע חלופת-על ציונית ליברלית כוללנית ומקורית. אבדה גדולה.

* הרצאה של רות גביזון – רות גביזון הייתה מרצה מרתקת, שידעה להחזיק קהל מאזינים שעה ארוכה. הרצאותיה היו מלומדות, מעמיקות, שבהן ניתחה לעומק את הנושאים שעליהם דיברה, הציגה את כל הצדדים ואת כל המורכבויות ומתוך הניתוח הדיאלקטי בנתה מבנה שלם של תפיסה מאוזנת ומורכבת, המבטאת שביל זהב בין עמדות קיצוניות.

זכיתי לשמוע מספר הרצאות שלה בכנסים שונים. אני זוכר במיוחד הרצאה שנשאה בפאב בתל-אביב, באירוע השקה של כתב העת "אשמורת שלישית", של עמותה שהייתי בין מקימיה – "שבעים פנים לציונות". איני זוכר מה הייתה כותרת ההרצאה, אך היא הציגה בה את צדקת הציונות באופן רהוט וברור. הפאב היה מלא מפה לפה בקהל צעיר, ששתה את דבריה בצמא.

* אויב בפוטנציה – אם נכונה הידיעה לפיה ההסכם עם איחוד האמירויות כולל עסקת נשק אסטרטגי אמריקאי לאיחוד, הדבר חמור מאוד. בכל הקשור להתחמשות – ישראל צריכה לראות כל מדינה ערבית, גם כזו שיש אתה הסכם שלום, כולל מצרים וירדן, כמדינת אויב בפוטנציה. העליונות המוחלטת של ישראל היא זו שעשויה להביא את מדינות ערב לשלום אתה. אין לאפשר כרסום בעליונות הזאת. 

* בדרכו של פרס – כאשר פרס היה שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית, הוא חתר תחת ראש הממשלה יצחק שמיר; מאחורי גבו ובלי ידיעתו רקם פרס עם המלך חוסיין את "הסכם לונדון" לוועידה בינלאומית שנועדה לכפות על ישראל הסדר שהיה מסיג אותה לקווי 1949. אחרי שחתם על ההסכם הוא נפגש עם שמיר והקריא לו את הנוסח. שמיר ביקש ממנו להציג לו את הנייר, כדי שיוכל להעמיק בו, ופרס השיב שאינו יכול להשאיר לו העתק כי הוא חושש מהדלפות. יש לציין ששמיר היה שומר סוד יותר מכל מנהיג אחר בתולדות מדינת ישראל. תמיד טענו נגדו שהוא עוד לא השתחרר מן המוסד ושהוא מסתיר את הסודות גם מעצמו מחשש להדלפה. ואילו פרס היה מגדולי המדליפים (בעיקר כדי להאדיר את שמו), עד שאורי אבנרי כינה אותו "יונייטד פֶּרֶס" בהשראת סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס". אבל שר החוץ לא הראה לראש הממשלה הסכם מדיני מחשש להדלפות… כלומר, מחשש ששמיר יראה את ההסכם.

נתניהו מזכיר מאוד את פרס במגלומניה ובחתרנות שלו. ראש ממשלה שרוקם הסכם מדיני חשוב ומסתיר אותו משר החוץ ושר הביטחון, הוא חתרן. כן, ראש ממשלה יכול לחתור תחת שריו. כך היה בפרשת הצוללות הגרמניות למצרים וכך בפרשת ההסכם עם איחוד האמירויות.

ומה התירוץ שלו? שמירת "סוד". מגוחך.

וכדי שלא תישארו במתח – איך הסתיימה פרשת "הסכם לונדון"? שמיר שלח את ארנס לנשיא בוש ויירט את ההסכם. אגב, הנראטיב הפֶּרֶסִי לפיו היה מדובר בהסכם שלום עם ירדן ושבשל סיכולו אבדה האופציה הירדנית ו"נאלצנו" להגיע להסכם עם אש"ף חסר שחר. הסכם לונדון היה מכניס את אש"ף דרך הוועידה הבינלאומית. וההסכם לא היה טיוטה להסכם שלום אלא הסכם על וועידה בינלאומית.

* הפשרה הטובה ביותר – מו"מ אינטנסיבי מתנהל בין הליכוד וכחול לבן כדי להציל את הממשלה ולמנוע סיבוב בחירות רביעי.

לי יש הצעת פשרה מקורית. בעיניי, היא טובה יותר מכל הצעת פשרה אחרת. היא גם פשוטה מאוד. שנתניהו יכבד את ההסכם הקואליציוני.

מוזר, הא?

* גיורא איילנד בדרכו לפוליטיקה? – בוגי יעלון הודיע על מגעים מתקדמים עם גיורא איילנד על הצטרפותו לתל"ם ולחיים הפוליטיים. גיורא הוציא הכחשה רפה. כנראה שהאמת היא באמצע – יש מגעים אך הדברים אינם סגורים. מכל מקום, איילנד לא הכחיש שהוא שוקל ברצינות כניסה לחיים הפוליטיים.

כניסה של איילנד לפוליטיקה עשויה להיות תרומה חשובה למערכת הפוליטית והמדינית בישראל. אני מכיר אותו כמנהיג, כמפקד וכאדם מאז היה המג"ד שלי בגד' 50 ב-1983. מאז אני עוקב אחריו, אחרי דרכו ואחרי תפיסותיו. מדובר באדם ישר, אדם הלוקח אחריות מלאה, גם על שגיאותיו וגם על שגיאות של הכפופים לו, וממנף זאת להפקת לקחים. אדם החושב מחוץ לקופסה השמרנית ומנפק רעיונות מקוריים ויצירתיים בנושאים השונים. ובאופן כללי אני חש קרבה לעמדותיו, הגם שאין זו זהות עמדות, אני גם חולק על חלק מתפיסותיו. אני רואה גם קרבה רעיונית בינו לבין יעלון – גם כאן קרבה ולא זהות עמדות – והשתלבות שלו בתל"ם נראית לי הגיונית.

אבל כדאי לדעת שבנושא שעליו התפרקה כחול לבן, הוא אינו בצד של לפיד ויעלון. אני יודע זאת ממקור ראשון, מתוך קשר שהיה לי אתו כשפעלתי ביוזמת אחדות לאומית. פניתי אליו וביקשתי ממנו לחתום על גילוי הדעת להקמת ממשלת אחדות. הוא השיב לי שאינו נוהג לחתום על עצומות, אך הוא פועל בכיוון. שנינו הסכמנו שהברירה היא בין ממשלת אחדות לבין הידרדרות לאנרכיה. הוא אמר לי שהוא בקשר עם אנשי "הקוקפיט" של כחול לבן ומנסה לשכנע אותם בהכרח להקים ממשלת אחדות. הוא סיפר לי שהוא עשה כן גם אחרי הסיבוב השני, כאשר ניתן היה להקים ממשלת אחדות בתנאים הרבה יותר טובים לכחול לבן, אך כידוע עמדתו לא התקבלה. ומי יודע, אולי אם הוא היה בחיים הפוליטיים ובהנהגת כחול לבן – היא הייתה מצטרפת בשלמותה לממשלת האחדות, אולי כבר אחרי הסיבוב השני, וכך ממשלת האחדות הלאומית הייתה נראית אחרת. נתניהו לא יכול היה להרשות לעצמו לא לספור את השותפים.  

* כדין רקטה – באיחור של שנתיים וחצי הכריז נתניהו את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: "דין הצתה כדין רקטה".

זו הודאה בפשיטת הרגל של מדיניותו; מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

אבל כל שינוי חיובי ראוי לשבח. מוטב מאוחר מבכלל לא.

* אש תחת אש – גנץ: "חמאס משחק איתנו באש, אני אדאג שהאש תופנה אליו".

על ישראל להודיע, שאם תוצת עוד שריפה אחת בישראל, בתוך 24 שעות כל השדות בעזה יעלו באש.

* תמך או התנגד? – צחי הנגבי עזב בזעם את אולפן חדשות 12 לאחר שח"כ מתן כהנא הטיח בו שהוא תמך בהתנתקות. הנגבי טען שהוא הצביע נגד בכל ההצבעות.

מה האמת? האמת היא שהנגבי, להבדיל מנתניהו, אכן התנגד להתנתקות והצביע נגדה בכל ההצבעות בממשלה.

אולם לאחר ששרון פילג את הליכוד והקים את "קדימה", ועל פי הסקרים הוא עמד לזכות בניצחון גדול והליכוד בתבוסה, הנגבי מיהר לזנק לצד שעליו מרוחה החמאה, והצטרף ל"קדימה". וב"קדימה" הוא תמך בתכנית ההתכנסות של אולמרט, שכללה עקירת יישובים רבים ביהודה ושומרון, צידד בהקמת מדינה פלשתינאית ודיבר על השמאל כעל "המחנה" שלו, כפי שהיום הוא מדבר על הימין.

* בצד של הנגיף – ישראל קטורזה מופיע כפרזנטור בתשדיר שירות מטעם משרד הבריאות הקורא לאזרחי ישראל לעטות מסכות. תשדיר חשוב מאוד, למען מטרה נעלה של בריאות הציבור. בשל כך, המקארתיסטים מדבוקת שוקן מובילים מתקפה נגדו, שכן הוא חצה את הקווים ופועל מטעם המדינה השנואה עליהם. קובי ניב ורוגל אלפר פרסמו פשקווילי נאצה ורדיפה נגדו. ניב טען נגדו שהוא מכר את חבריו האמנים תמורת רבבות שקלים ושהפרסומת שלו מיזוגינית ואילו מכחיש הקורונה אלפר כינה אותו "מפיסטו" וטען שמכר את נשמתו לשלטון רקוב. מראשית הקורונה אלפר כבר פרסם עשרות מאמרים של תיאוריות קונספירציה מטורללות לפיהן אין קורונה אלא זו מזימה של מנהיגים סמכותניים בלה בלה בלה. כנראה מי שרגיל תמיד לתמוך באויבי ישראל – גם במקרה הזה הוא בצד של הנגיף. אלא שהפעם הוא אינו רק נגד מדינת ישראל אלא נגד האנושות.

* צדק צדק – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", נאמר: "צדק צדק תרדוף". למה פעמיים צדק? הרי הסגנון המקראי חסכני מאוד במילים, ואין בתורה מילה מיותרת. אחד הפירושים לסוגיה, היא שהכפילות נועדה להבהיר שאין די בכך שהמטרה תהיה צודקת – גם האמצעים צריכים להיות כשרים, צודקים וטהורים.

המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם מאבק צודק אינו מצדיק הפרת חוק, אלימות, ונדליזם, פגיעה בשלום הציבור, פגיעה באזרחים, מתקפות שלוחות רסן. וזה גם לא משתלם, כי מי שנוהג כך רק משניא עצמו על הציבור.

"ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא", כתבה רחל המשוררת בשירה. מי שהופך את עצמו למצורע מבחינה ציבורית, יאבד את הציבור. אי אפשר לנצח במאבק ציבורי ללא הציבור.

לא פעם הזכרתי את האופן שבו אנו, ועד יישובי הגולן, ניהלנו את המאבק על הגולן. היה זה מאבק על עצם הקיום, ואף על פי כן ניהלנו מאבק נחוש, אך ממלכתי ואחראי.

אמחיש זאת בדוגמה קטנה.

בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישה של ועד יישובי הגולן במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על בריסטולים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענקיים את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער. הם לא האמינו למשמע אוזניהם. הם לא נתקלו עוד בלקוח מוזר כל כך.

* רק לא ירבה לו – פרשת השבוע, פרשת "שופטים", עוסקת בענייני מדינה ושלטון. כשהיא נוגעת בהלכות מלך – שעה שבכל העולם המלך הוא אל, הוא כל יכול, הכל מותר לו, הוא מעל לכל חוק ולכל דין, עוסקת התורה בהגבלת כוחו של המלך. התורה מזהירה אותנו לא למנות מלך שיהיה "מלך ככל הגויים" – מלך אבסולוטי, העומד מעל החוק, משליט עריצות ומשתמש בעוצמתו לצבירת עושר בלתי מוגבל.

ובלשון הכתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

מהו המסר? יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו. הלקח הגדול שהאנושות הפיקה מכך, היא הדמוקרטיה. בדמוקרטיה, תקופת השלטון מוגבלת, קיימת תחרות על השלטון והשליט נבחר בידי העם. אך הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא לא פחות חשוב – היא שלטון החוק. בדמוקרטיה השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם. החיים הדמוקרטיים מקדשים ערכים כחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש היצירה ומוסדות כמבקר המדינה, אופוזיציה וכו'.

עלינו, האזרחים, לפקוח עין ביקורתית וחשדנית על השלטון, ולדרוש ממנו דבקות בטובת הציבור והעדפתה על טובתו הפרטית. התורה עוסקת במינוי מלכים. אנו התקדמנו מאז לשלטון דמוקרטי, שהוא בהכרח טוב יותר, אולם יצר לב האדם והתאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד עדיין מאתגרת אותנו כפרטים, ומחייבת אותנו כחברה לפקוח עין על המנהיגים ולוודא שאינם עבדים לתאוותיהם.

* פעילות פוליטית מקובלת – לכל המצדדים ברעיון העוועים של הקמת ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, אני ממליץ לחפש את סרטון הראיון של ח"כ שחאדה לקלמן סג"ל ב"כאן 11".

קלמן ליבסקינד שאל את שחאדה על קבלות הפנים שהח"כים מן הרשימה המשותפת עורכים למחבלים המשתחררים מן הכלא ותעודות ההוקרה שהם מעניקים להם. על מה אתה מוקיר אותם? שאל קלמן.

שחאדה: "אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהתנועה הלאומית הפלשתינאית. אנחנו קוראים אחרת מכל הציונים – השמאל הציוני והימין הציוני, את ההווה, את העבר ואת העתיד של המקום הזה. ולנו יש זכות. יש לנו את הנראטיב שלנו. אני משתמש בשפה אחרת, אני לא מקבל את המילים האלה [כלומר את המילה מחבל]. המנהיגות הערבית בוועדת המעקב העליונה, רואה זאת כתפקיד חשוב שלה להחזיר את כל הפעילים הפוליטיים לפעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית".

בהמשך אמר ליבסקינד: "אם אני רואה יהודי שיוצא מהכלא אחרי שהוא סתם ניסה לרצוח ערבים, אני לא הולך לתת לו תעודת הוקרה. לא מכיר חבר כנסת שייתן לו תעודת הוקרה".

כאן שחאדה הפתיע. "אני מסכים אתך לגמרי". יפה!!! רגע, אל תלכו. "אבל אתה כן נותן להם תעודות הוקרה", מציין ליבסקינד, ושאחדה השיב בלי להניד עפעף: "אתה אמרת משהו אחר. אמרת שרוצחים בלי סיבה", הוא השיב לו.

כיוון שיש בתוכנו המצדדים בהקמת ממשלה בשיתוף פעולה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית, מן הראוי להציף את העובדות. וכדאי גם לפרש את דבריו של שחאדה.

"אנחנו קוראים אחרת מכל הציונים – השמאל הציוני והימין הציוני, את ההווה, את העבר ואת העתיד של המקום הזה". הם רואים אחרת את העבר. בעיניהם מדינת ישראל היא ישות קולוניאליסטית שפלשה לפלשתין, גירשה את הילידים והקימה מדינה לא לגיטימית. הם רואים אחרת את העתיד – מדינת ישראל תושמד וישראל "תחזור" להיות פלשתין.

"תפקיד חשוב … להחזיר את כל הפעילים הפוליטיים לפעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית". הפעילים הללו הם מחבלים. הפעילות הפוליטית היא טרור. להחזיר אותם לפעילות הפוליטית המקובלת והלגיטימית = להחזיר אותם לביצוע פיגועי טרור.

"אתה אמרת משהו אחר. אמרת שרוצחים בלי סיבה". הוא נגד רצח בלי סיבה. הוא בעד רצח עם סיבה. מהו רצח עם סיבה? רצח יהודים. רצח יהודים הוא פעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית.

* למה אני שותף – בתקופה האחרונה אני מקדיש, בהתנדבות מלאה, לא מעט מזמני ומרצי להקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, שאני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה שלו. העשיה הזאת ממלאת אותי ומרגשת אותי מאוד. ביום שני בערב היה מפגש מרומם נפש של צוות ההקמה עם נציגי גרעין "חגי" שהם מרכיב משמעותי בהרכב האנושי שיְיַסֵּד את היישוב (לצערי, לא יכולתי להישאר עד תום הפגישה כיוון שמיהרתי לשידור פינתי ברדיו אורנים).

בפתיחת המפגש התבקש כל אחד מן המשתתפים להסביר למה הוא כאן; למה הוא חלק מהקמת היישוב. אשתף כאן בדברים שאמרתי.

אני מאמין גדול בהתיישבות, בערך ההתיישבות, כערך ציוני של יישוב ארץ ישראל, של יישוב הגולן, ולא פחות מכך כערך חברתי; היצירות החברתיות המופתיות ביותר של הציונות נוצרו בהתיישבות ואני מאמין שכך יהיה גם בעתיד. כך גם היום – היישובים משותפים לחילונים ודתיים, לא בחיים זה לצד זה אלא כקהילה משותפת, נותנים את המענה הטוב ביותר לאחת הבעיות הקשות בחברה הישראלית, השסע בין חילונים ודתיים.

לצערי, כבר שנים רבות לא מקימים יישובים. לא אחת העליתי את הנושא בפני מנהיגי תנועתי, התנועה הקיבוצית, ולא מצאתי אצלם שום נכונות לחשוב בכלל על הקמת קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. גם בגולן העליתי לא אחת את הצורך בחידוש ההתיישבות, שוחחתי על כך עם ראשי המועצות, כתבתי על כך מאמרים וזה לא קורה.

לפני כשנה וחצי פנו אליי מייסדי גרעין "חגי" וביקשו להיפגש עם יהודה הראל ואתי. הם סיפרו לנו על רצונם להקים יישוב חדש בגולן וביקשו להיעזר בניסיוננו. שמחתי והתרגשתי מאוד מהפגישה. בעקבותיה, נפגשתי עם ראש המועצה חיים רוקח, לשוחח אתו על הגרעין ועל הרעיון. רוקח הפתיע אותי, כאשר הוא סיפר לי בסוד שראש הממשלה עומד להכריז ממש בימים הקרובים על הקמת יישוב חדש בגולן על שם טראמפ, כתודה על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן.

מאז אני קשור לגרעין, קשור לרעיון, קשור להקמת היישוב. כאשר המועצה פנתה אליי בבקשה שאצטרף לצוות ההקמה, זה היה ממש טבעי בעבורי להצטרף ועשיתי זאת בחפץ לב.

– אחד מחברי הגרעין הזכיר שכתבתי את הכתבה הראשונה על הגרעין.

* ביד הלשון

סכין בגב האומה – אבו מאזן גינה את איחוד האמירויות על ההסכם עם ישראל והגדיר את המעשה "תקיעת סכין בגב הפלשתינאים".

מקורו של הביטוי הוא בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה וחתימת הסכם ורסאי, חוזה השלום בין גרמניה למדינות ההסכמה, שנחתם בארמון ורסאי. גורמי הצבא ואנשי הימין הפיצו תאוריית קונספירציה לפיה צבא גרמניה כלל לא הובס במלחמה, אלא הפוליטיקאים, בעיקר בהשפעת היהודים, המרקסיסטים והבונים החופשיים, תקעו סכין בגב האומה ובגדו בגרמניה ובחיילים הגרמניים.

התאוריה הזו התפשטה במהירות בכל רחבי גרמניה, היטלר רכב עליה והיא הייתה בין גורמי עליית הנאצים לשלטון. לאחר עלייתם לשלטון, התאוריה אומצה רשמית בידי גרמניה והוכנסה לתכנית הלימודים הגרמנית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"