צרור הערות 24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע?

נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכל כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם.

המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין.

גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה", אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה.

בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אויב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופיה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופיה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עליה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים.

אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים.

מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה?

ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו.

רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך.

ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי.

ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה!  

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 ₪?

אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת.

כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה.

הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 ₪ טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועומדים שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"

האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

          * ביד הלשון

פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני".

פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר.

פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן".

יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.4.22

* האמת על השלום – תמכתי בכל לבי בהסכמי אברהם וגם היום אני תומך בכל לבי בפעולות להעמקתם והרחבתם – הרחבה למדינות נוספות והעמקת הנירמול. אני גם בעד מאמץ להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים.

אבל הבה לא נשלה את עצמנו. הם לא חתמו אתנו על הסכמי שלום מאהבת מרדכי. יש להם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים להתקרב לישראל, בזכות עוצמתה, ובעיקר – יש לנו אויב משותף.

אולם האמת היא, שבעומק הדברים, הם לא השתחררו מתודעה של אויב. הם אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, גם אם הם מקבלים דה-פקטו את עובדת קיומנו ומבינים את האינטרס שלהם להתקרב אלינו.

התנהגותם המחוצפת בנושא הר הבית היא עדות לכך. שיא עזות המצח הוא של הירדנים, אך גם האחרים נהגו באופן עוין, ברמת עצימות שונה ממדינה למדינה.

נאומו של ראש ממשלת ירדן הוא הסתה מובהקת לטרור ואלימות, תמיכה בפורעים ועידוד הפלשתינאים ללכת בדרכם. זהו נאום אנטישמי מובהק, באמירה על הציונים המטמאים את מסגד אל אקצה. זהו נאום השולל מישראל את זכותה להגן על שלום אזרחיה. הנאום הזה הוא המשך הדהוד העלילה הבזויה מאז ימי המופתי, שותפו של היטלר, על אודות "אל-אקצה בסכנה", המסיתה המונים לשנאת ישראל ולאלימות וטרור. הנאום הזה הוא הפרה בוטה וגסה של הסכם השלום. במקום להפעיל את השפעתם על הפלשתינאים להרגיע את הרוחות, הם מלבים את האש.

מן הראוי ששגריר ירדן יוזמן בדחיפות ל"שיחת נזיפה" ושגריר ישראל ברמת עמון יוזמן ארצה להתייעצויות. יש להעביר לירדנים מסר, שהסכם השלום לא יהיה חד-צדדי, ואם הם מפרים אותו, גם אנחנו יכולים להפר אותו, ולהם זה יעלה יותר. למשל, ההסכמים בנושא המים.

* בכיה לדורות – אם יש דוגמה מובהקת למושג "בכיה לדורות", זהו צעדו הנמהר של משה דיין, שמיד לאחר הגשמת חזון הדורות ושחרור הר הבית מסר את מפתחות הר הבית לוואקפ. לא היה על סוגיה הרת גורל זו דיון מעמיק בממשלה. דיין אפילו לא ראה לנכון לעדכן את ראש הממשלה. פשוט, בקפריזה, עשה מעשה שעד היום אנו משלמים עליו מחיר כבד ביותר.

הזדמנויות היסטוריות יש לנצל. איננו יכולים היום, לקחת מהוואקפ את ניהול הר הבית. המשמעויות של צעד כזה עלולות להיות הרות אסון. אין מנוס משמירה על הסטטוס-קוו. ומי יודע אם תהיה אי פעם הזדמנות לתקן את המעוות ומתי. מיד לאחר שחרור ירושלים והקריאה של מוטה גור: "הר הבית בידינו", הייתה בידינו הזדמנות היסטורית לממש בפועל את ריבונותנו על ההר, תוך שמירה על חופש הפולחן של כל הדתות, והיא הוחמצה בשל החלטה פזיזה ונמהרת של איש אחד.

* לפרגן בלי חמיצות – העיתונאית הדס שטייף בטוויטר:

"‏שלא תהיה אי הבנה. אני מאוד אוהבת את ריטה. זמרת ושחקנית מהטובות. אבל למה היא ראויה להדליק משואה יותר מיהודית רביץ, או נורית גלרון או אחרים? פרס ישראל לא אמור להינתן לעשיה חברתית, ציבורית, או פעילות למען  הזולת? רבים מהזמרים חוו

קשיים. מה הנימוקים?"

א. זה לא פרס ישראל אלא הדלקת משואה.

ב. אם יהודית רביץ או נורית גלרון או כל אמן אחר היה זוכה בכבוד, ניתן היה לשאול בדיוק אותה שאלה. ריטה זכתה – אפשר לפרגן לה בלי חמיצות.

* הצנוע הידוע – טל פרידמן זכה לכבוד להשיא משואה ביום העצמאות. הוא סירב להצעה ורץ לספר לחבר'ה.

והרשת מתלהבת מהערכה לצניעותו, עד שנדמה שמשהו לא בסדר אצל מי שלא סירב להצעה.

ולי נדמה שצעדו של פרידמן משדר התנשאות.

* תמצית הביביזם – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", צייץ: "האם אי פעם מישהו שאשכרה תרם בחייו לקידום האינטרס הלאומי היהודי והציוני בארץ ישראל קיבל הדלקת משואה / פרס ישראל?"

האפס המאופס הזה מוחק בהבל פה מאות רבות של סופרים ומשוררים, מדענים, פילוסופים, חוקרים, אנשי חברה ומדינה, אנשי מופת, שזכו בכבוד הזה לאורך שנות המדינה. למה מי הם אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר, שלונסקי, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר, חיים גורי, גרשום שלום, גולדה מאיר, גאולה כהן, יצחק שמיר, יהודה הראל, רון נחמן, עדה יונת, ישראל אומן, דוד לוי, מרים פרץ ונתן שרנסקי, אם להציג מקצת ממקצת הזוכים – שמגיע להם הפרס? מה הם עשו בשביל מדינה?

דבריו של הג'ורה, הם תמצית הביביזם. הרי על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, לפני שנתניהו אמר "יהי אור" לא היה כאן אור. בעצם, אולי גידלו כאן כמה תפוזים. מי ראוי לפרס ישראל? אלופי החנופה לנתניהו. למשל, דיסטל אטבריאן, מירי רגב ושות', אם יעברו בשלום את הניתוח להוצאת הלשון שלהם מהתחת שלו. הם ראויים לפרס ישראל. אולי גם איתמר בן-גביר, למה לא? וכמובן, איך לא, שרה נתניהו. הכלה האולטימטיבית.

* ליכודניק אחר – האזנתי לראיון ארוך בגל"צ עם ח"כ אבי דיכטר, וזו הייתה ממש חוויה. חוויה נדירה, לצערי. חוויה לשמוע אופוזיציונר ממלכתי. אפשר להסכים עם ביקורתו או לא להסכים אתה (אני הסכמתי עם חלק מהדברים), אך איש לא יטען שהיא אינה עניינית.

ואני תמה – למה התקשורת מתעקשת לעוט עם המיקרופון על מתלהמים כדיסטל-אטבריאן, קרעי, סמוטריץ' ושות', שלא לדבר על הכהניסט, כאשר יש בליכוד ובימין אנשים שניתן לקיים אתם שיח ענייני, מכובד, רעיוני, ברמה גבוהה?

כן, גם התקשורת אשמה. כפי שהיא בנתה בעבר את אורן חזן, היא בונה עכשיו את אטבריאן, כי אדם נשך כלב משרת את מולך הרייטינג.

* תסמונת המומר – שני יהודים רצו להתנצר. אמרו להם שעליהם לחצות בשחיה את הנהר.

הראשון יצא מן המים בגדה השניה, ושמע את רעהו צועק: "הצילו! אני טובע!" השיב הראשון: "תטבע, יהודי מסריח".

והנמשל – עידית סילמן.

* הזהו גרוניך? – דברי הבלע של גרוניך נחותים ודוחים.

הזה אותו אדם שטיפח את ילדי העולים מאתיופיה, הוביל במשך שנים את להקת "שבא" ואת פסגת שירתה – "המסע לארץ ישראל"?

אני מעדיף לזכור את העשיה הגדולה הזאת של גרוניך, במשך עשרות שנים, על אותה אמירה נחותה.

* זיכרונות מהנסיגה מסיני – בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת העיר ימית ויישובי חבל ימית בצפון סיני ויישובי מרחב שלמה במזרח סיני.

בתקופת נעוריי פעלתי במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ונוער התחיה נגד הנסיגה. ביום העצמאות 1981 השתתפתי בצעדת ימית. באותו קיץ השתתפתי באירוע לציון עשור להקמת מושב שדות; אירוע שהפך לאירוע מחאה ארצי נגד העקירה. על דלת חדרי היה סטיקר ענק: "לעצור את הנסיגה בסיני!" הסטיקר נשאר עוד שנים רבות.

בשנות הנסיגה נסענו מדי חנוכה, במסגרת תנועת הצופים ואח"כ במסגרת הגרעין לאורטל למסע פרידה מסיני ההולך ומצטמק.

כחצי שנה לפני העקירה יצאתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. במהלך השל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בנושא הנסיגה מסיני בפני תלמידי כיתה י"ב בקיבוץ. היה זה הפאנל הראשון שבו השתתפתי בחיי, ומאז השתתפתי במאות פאנלים. כמובן שדיברתי בגנות הנסיגה והעקירה. דיברתי גם כבן גרעין לקיבוץ חדש בגולן, שנועד להעמיק את שורשי ישראל בגולן, כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד.

בעת עקירת היישובים כבר שירתתי בצבא, בטירונות, והפחד הגדול ביותר שלי היה שנישלח לכוחות העקירה. הייתה זו תקופה של מתיחות בגבול לבנון, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת של"ג. אנו הוקפצנו לאבטחת יישובים. את עקירת היישובים ראיתי בטלוויזיה במועדון מושב בית הלל. לבי נחמץ. הזדהיתי בכל לבי עם תושבי חבל ימית ועם מתנגדי הנסיגה במאבק, אך היה לי קשה מאוד עם גילויי האלימות שהתלוו אליו. הזדהיתי גם עם החיילים שנשלחו למשימה הנוראית הזאת, ושמחתי שלא נאלצתי להימנות עמם.

          * ביד הלשון

שלושה עשר מידיא – הבית האחרון שבו סיימנו את שירת "אחד מי יודע" בליל הסדר הוא "שלושה עשר מידיא". מהם מידיא? בניגוד לדבריא, כוכביא ושבטיא, שהן מילים ארמיות שפירושן דברים, כוכבים ושבטים, לא ידוע על מילה בארמית – מידיא. להערכת החוקרים, כותבו העלום של הפיוט, לקח את המילה העברית מידה, ושילב אותה בצורה הארמית, כמו דבריא, כוכביא ושבטיא.

אבל "מידה" היא נקבה. מדוע, אם כן, שלושה עשר ולא שלוש עשרה? אין לכך הסבר. יתכן שגם כאן, המשורר רצה ליצור דימיון פונטי לספירה שבשיר, שלמעט ארבע האימהות כולה בלשון זכר. והמילה "ארבע" קצת דומה בצליל לסיומת קמץ-ה"א, של הספירה בלשון זכר – שלושה, חמישה וכד'.

מהן שלוש עשרה מידות, או כמקובל י"ג מידות? אלו מידות הרחמים של הקב"ה. בספר שמות מופיע הפסוק, שאותו אנו קוראים שוב ושוב לאורך תפילות יום הכיפורים:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים

עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

על פי המסורת מופיעות כאן 13 מידות הרחמים, אם כי בין המפרשים יש שיטות שונות כיצד לספור את המידות הנגזרות מן הפסוק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.4.22

* יציאת מצרים תשפ"ב – חג הפסח הזה, מזמן לנו הזדמנות ליציאת מצרים של השנים הבאות עלינו לטובה; יציאת יהדות אוקראינה ורוסיה לישראל. עלינו להעמיד את המטרה הזו על ראש שמחתנו, בראש סדר היום הלאומי, ולמתוח את כל כוחותינו כדי להצליח בה.

זו משימה מרובעת:

א. עידוד העליה הגדולה, ושכנוע היהודים לא להישאר בגולה שבה הם חיים; שכנוע הפליטים היהודים מאוקראינה לא לחזור לגולה שממנה נמלטו, אלא לעלות למולדת עמם; שכנוע היהודים היוצאים מאוקראינה ורוסיה לא להמיר גולה אחת בגולה אחרת, אלא לבחור במולדת, בארץ ישראל, במדינה היהודית.

ב. קליטת העליה – היערכות של כל מערכות החיים במדינה להצלחת הקליטה; שכל עולה יזכה לקורת גג, למקום עבודה, לסל קליטה נדיב, לקליטה חברתית, תרבותית וחינוכית. כמו העליה הגדולה של שנות ה-90, שהקפיצה את מדינת ישראל בכל התחומים – במדע, ברפואה, בהיי-טק, בכלכלה, בספורט, באמנות ועוד, כזו צפויה להיות תרומתה של הקליטה הזו למדינת ישראל.

ג. פיזור אוכלוסין – עליה גדולה עשויה להיות הזדמנות גם להתיישבות גדולה מחוץ לגוש דן רבתי, האזור הצפוף בעולם, שצפיפותו היא סכנה ביטחונית ואקולוגית; הן בחיזוק ההתיישבות העירונית והכפרית הקיימת בגליל ובנגב, ביהודה ושומרון, בגולן ובערבה, והן בהקמת התיישבות חדשה.

ד. תיקון עוולות הגיור. חוק הגיור שהציע מתן כהנא אינו המענה הנכון. הצעתו היא תיקון קטן לעוול גדול, ולא השינוי המהפכני הדרוש. היא משאירה את המונופול על הגיור בידי עוכרי הגיור מהרבנות החרדית שאינה ציונית, ובראשם הרב דוד לאו, שמזמן צריך היה להדיח אותו מתפקידו.

יש צורך ברפורמה אמתית בגיור, שתאפשר למי שרוצה בתום לב להצטרף לעם היהודי ולחיות כיהודי כמו רוב היהודים, ובוודאי לזכאי חוק השבות, שהם "זרע ישראל" וחלק ממשפחות יהודיות, שרוצים להסדיר גם פורמלית את יהדותם – להיות יהודים. רפורמה כזו, שתשחרר את היהדות מציפורני הממסד החרדי היא מעשה ציוני, שיעמיק את הקשר בין המדינה היהודית לעם היהודי בתפוצות הגולה ויעודד עליה גדולה גם מארה"ב והמערב.

* י"ד החזקה – בשלוש ישיבות ממשלה, בחודש אחד, הוחלט על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנים של הקפאת ההתיישבות היהודית.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן זה עשרות שנים. ציונות אמתית – במעשים, לא בנאומים ונהמות.

* חמיצות רעילה – משעשע לקרוא את התגובות הביביסטיות על ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. "זאת רק החלטה… רק דיבורים… מנסור עבאס לא ירשה וכו'". איזו חמיצות רעילה. הם סוגדים למי שלא נקף אצבע, שבימיו ההתיישבות והגשמת הציונות היו בתרדמת עמוקה; מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות בנגב, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע של הפזורה הבדואית, הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי הגיע לממדים של איום אסטרטגי והוא לא נקף אצבע ובמקום להילחם בפשיעה הוא נלחם במשטרה. וכאשר קמה ממשלה ציונית, שגם נלחמת בפשיעה ובטרור ובנשק הבלתי חוקי וחשוב יותר – מחזירה את הריבונות באמצעות התיישבות ציונית, זה מה שיש להם להגיד.

כשהממשלה קיבלה את ההחלטה הציונית על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, כתבתי שמזל שההחלטה הזאת אינה זקוקה לאישור הכנסת, כי אז קואליציית ביביטיבי תפיל אותה, כפי שהפילה את חוק האזרחות. הוא הדין בהחלטה על הקמת 14 היישובים בנגב.

* האמת על ההצבעה נגד מדינת ישראל – אפרופו הצבעתו האנטי-ישראלית של גוש ביבי נגד חוק האזרחות, וההצבעה בעד החוק כעבור חצי שני. תעשיית השקרים הביביסטית מפיצה "נראטיב" שקרי על ההצעות הללו. אצטט את אחד מנשאי דפי המסרים: "חוק האזרחות עבר בקולות המחנה הלאומי לאחר שהסרתם ממנו את האלמנט של איחוד משפחות של 30,000 פלסטינים. לא הייתה שום סיבה שנסכים לכך".

כמובן שזה שקר ביביסטי אופייני. במשך 19 שנה עובר החוק בלי שום שינוי. את החוק שהמחנה ה"לאומי" הצביע נגדו, לא הגישה הממשלה הזאת אלא ממשלת נתניהו בשבוע האחרון לכהונתה. הוא עלה ללא שינוי. לא הוספה אות ולא הוחסרה אות. אלא שקואליציית ביביטיבי החליטה להצביע נגדו. להפיל אותו. "אנחנו לא נציל את הממשלה… שתסתדר לבד" וכו'. כאשר ח"כים פטריוטים כמו שטייניץ ודיכטר ניסו לשנות את ההחלטה האנטי ישראלית של נתניהו וחבר מרעיו, הם הושתקו והתקפלו. עד הרגע האחרון, איילת שקד פעלה בכל מאודה למצוא צדיק אחד בסדום, אך כל הקרנפים הפחדנים, כל הנמושות של גוש ביבי, התייצבו מאחורי ההצבעה האנטי ישראלית הזאת. רק אז, כדי להציל משהו מהחוק, היא הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, לפיהם היא תנהג כפי שנהג אריה דרעי בממשלת נתניהו בהכרה בדיעבד במשפחות שכבר בארץ, ובטח לא במספר המופרך שמפיצה תעשיית השקרים. כלומר, הם לא הצביעו נגד המדינה בגלל השינוי הסמלי בחוק, אלא השינוי הסמלי בחוק הוא תוצאת הצעד האנטי ישראלית שלהם. אחרי חצי שנה הם התעשתו והצביעו בעד. הם לא ראויים על כך לצל"ש. זה המובן מאליו. בדיעבד יצא מתוק מעז, כיוון שלחוק במתכונתו החדשה הכניס ח"כ צביקה האוזר תיקון חשוב, המצדיק את החוק לא רק בסיבה הביטחונית, אלא גם בשיקול של זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. (למה אני מדבר על ברית ביביטיבי למרות שזה יותר ברית ביבי איימן עודה? כי ביביטיבי נשמע יותר טוב).

* משטרת האויב – בפעם הבאה שח"כי הרשימה המשותפת יתבכיינו על כך שהמדינה מזניחה את המאבק בפשיעה בחברה הערבית, נזכור איך המנהיג שלהם מסית את הערבים לא להתגייס למשטרת ישראל, כי מבחינתו זו משטרה של מדינת אויב.

* ומי תומכים בדברי ההמרדה של איימן עודה? – צדקתם. דבוקת שוקן.

רוגל אלפר ונועה אפשטיין פרסמו פשקווילי תמיכה בדבריו – סרבנות מצפון… אקיבוש… אפרטהייד וכל הבלה-בלה-בלה הקבוע שלהם.

ופשקוויל המערכת מגנה את פעולות צה"ל בג'נין שהיא מעשה "נקמה" ו"ענישה קולקטיבית" ו"המשך הדיכוי וצעדי ענישה קולקטיביים לא יגרמו לאותם צעירים להניח את נשקם. צעדים אלו רק יגבירו את האיבה". אחרי הפיגוע הבא הם יסבירו שזו פעולת תגמול מוצדקת על הפעילות שלנו נגד הטרור בג'נין.

* בין עבאס לעודה – התנגדתי להקמת הקואליציה עם רע"ם, אם כי השלמתי אתה בדיעבד. אבל כל יום, כאשר אני רואה את הפער ההולך ונפער בין מנסור עבאס שמצהיר השכם והערב בערבית ובעברית על קבלת ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והגינוי החד-משמעי לטרור, בלי אבל ובלי חבל, לבין ההתנהלות של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אני מבין שהפילוג ברשימה היה מהותי ואמתי ונתניהו צדק כאשר זיהה ראשון את ההבדל, טיפח את רע"ם וניסה בכל מאודו להקים אתה קואליציה.

לא תהיה קואליציה עם הרשימה המשותפת. לא תהיה רשת ביטחון של הרשימה המשותפת. שיתוף פעולה נקודתי להעברת חוק זה או אחר – אני מקווה שיהיו. אין בכך כל בעיה. גם אם הביביסמוטריצ'ים הצבועים יצווחו.

תמורת תמיכת הרשימה המשותפת בהצעות הליכוד, הליכוד ומפלגות גוש ביבי הצביעו בעד בית חולים בסכנין, בעד פטור מארנונה למוסדות דת מוסלמיים, בעד ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא שיבוץ מורים ערבים. שלא לדבר על ההצבעה האנטי ישראלית הבוגדנית נגד חוק האזרחות. צבועים, כבר אמרנו?

* טיפשות ורשעות – קראתי את אחד הפוסטים ההזויים, הנאלחים והמנוולים של העשור. מישהו שתומך בכל לבו במענקי העידוד שהרשות הפלשתינאית מעניקה למשפחות המחבלים וגוער במרצ על כך שאילצה את גבי לסקי להתנצל, והוא טוען שבמקום זאת, תחזיקו היטב, צריך לתקוף את ישראל על כך שהיא משלמת להתנחלויות.

ואני שואל – האם זו יותר טיפשות מרשעות או יותר רשעות מטיפשות?

* דובר הטרור – דובר הטרור, התועמלן האוטואנטישמי גדעון האו האו, פרסם בשוקניה פשקוויל אהדה ותמיכה לגיבורו החדש (עד הפיגוע הבא) המחבל רעד חאזם שרצח (בלשונו המכובסת – "הרג") שלושה ישראלים יהודים, בשל היותם ישראלים יהודים.

הוא מצדיק אותו בשל הסבל שעבר כל חייו בג'נין, החל בפלישה ב"חומת מגן" (כלומר, סתם צה"ל "פלש" לג'נין בלי סיבה) שאותה הוא מתאר ברוח עלילת הדם על ה"טבח" בג'נין, ועד ה"פלישות" של חיילי צה"ל בימים האחרונים, שבהם הרגו 5 פלשתינאים. סתם פלשתינאים. הרי ישראל לא שולחת את חייליה לסכל טרור אלא להרוג פלשתינאים.

פשוט, לא הייתה לו ברירה, לאותו צעיר "יפה תואר" כפי שמתפייט מעריצו, אלה "להרוג" בצדק שלושה ישראלים שאתמול "חבריהם" הרגו במחנה הפליטים שלו. והשורה התחתונה היא שלכל צה"ל, המשטרה, השב"כ והיחידות המיוחדות לא תהיה יכולת לנצח צעירים לוחמי צדק וחירות כמו אותו רוצח נתעב.

המגוחך בפשקווילים של דובר הטרור, הוא היומרה שלו להראות ממבט-על את התמונה הכוללת. אבל התמונה הזאת כל כולה שקר גדול, שקר תעמולתי אנטי-ציוני ואנטי ישראלי. למשל, הוא מדבר על הפלישה בג'נין, וחוץ מן העובדה שתיאורו על ה"טבח" שקרי, אין מילה וחצי מילה על הטבח במלון פארק ערב קודם, ועל 135 נרצחים ישראלים בחודש שקדם, ועל למעלה מאלף נרצחים באותה מתקפת טרור, ועל כך שהמתקפה הזו נעשתה משטח ישראל נסוגה ממנו והעבירה אותו לערפאת בהסכם שבו הוא התחייב להפסיק את המאבק המזוין. סתם, ישראל "פלשה" יום אחד.

איזה באג בנפש האדם גורמת לו לגישה בוגדנית כזו, לשנאה יוקדת כזו לעמו ולמדינתו ולתמיכה נלהבת כל כך באויביו ובטרוריסטים ארורים שרוצחים את אחיו? 

* עשרים שנה למבצע "חומת מגן" – את ליל הסדר תשס"ב, 2002, לא יוכל לשכוח כל מי שכבר עמד אז על דעתו. הלילה הנורא שבו התבצע אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות המדינה, טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שעה שהסבנו אל שולחן הסדר, לחגוג את חג חירותנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך ליל הסדר שנערך במלון, רצח 30 ישראלים ופצע 160.

למחרת, חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח את האב, האם ושני ילדיהם.

אירועים אלה היו שיאו של חודש מרץ השחור, שבו נרצחו 135 ישראלים. חודש זה היה שיאה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בהובלת ערפאת, שהחלה, על פי תכנון מוקדם, בספטמבר 2000, ויצאה לפועל אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, בקווי 67', עם חילופי שטחים קלים. במתקפת הטרור הזו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, במסעדות, אוטובוסים, קניונים ודיסקוטקים; רבים מהם נשים, ילדים וזקנים. הישראלים חיו באותה תקופה בתחושת אימה.

מתקפת הטרור הזו היא המשך לגלים קודמים מאז הסכם אוסלו, שבו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להתמקם תחילה בעזה ויריחו ובהמשך בשאר ערי יו"ש, תמורת התחייבותו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור נגד ישראל.

במשך תקופה ארוכה ישראל המשיכה להתייחס לאויב שהוביל את הטרור כפרטנר וכשותף לשלום. רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים, שחיו תחת שליטת הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה במשך שש שנים. גם במהלך מתקפת הטרור, ישראל הבליגה והכילה את הטרור. גם כאשר מדי יום ירו הפלשתינאים אל שכונת גילה בירושלים, חלף זמן רב עד שישראל הגיבה. שטחי הרש"פ נתפסו כישות שכנה, החתומה עמנו על הסכם, וצה"ל נמנע מלפעול בתוכה. במהלך מתקפת הטרור, "האינתיפאדה השניה" בכיבוסית, החלו פעולות של צה"ל בתוך שטחי הרש"פ, אך מאוד בהיסוס ובקטן.

התודעה השלטת הייתה שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אין מכונת מלחמה מתוחכמת יותר מאשר אדם עטוף חגורת נפץ, שנחוש להתאבד ובמותו להרוג יהודים רבים ככל האפשר. איך אפשר להגיע לאחד כזה? ואם מגיעים אליו – מה כבר אפשר לעשות לו? להרוג אותו? הרי הוא רוצה למות. מומחים בארץ ובעולם למלחמה בטרור הסבירו שאת הטרור הזה אי אפשר לנצח. לכך נוספה התובנה, שערי הרש"פ הפכו למלכודות טרור שניסיון להיכנס אליהן ולכבוש אותן יהיה מלכודת מוות לחיילי צה"ל ויביא להרג המוני של אלפי חיילים.

גישת "איפוק הוא כוח" של אריק שרון, הייתה הצידוק להיעדר תגובה קשה, אך מצד שני היא טענה זעם מצטבר בכלל החברה הישראלית שהביא ללגיטימציה מקיר לקיר לפעולה גדולה נגד הטרור כאשר הוחלט עליה, בפסח תשס"ב – מבצע "חומת מגן".

הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר במלחמה בטרור, מאז קום המדינה, וספק אם היה ניצחון כזה על הטרור במדינה כלשהי בעולם. צה"ל כבש מחדש את מרבית ערי יו"ש והשמיד את תשתית הטרור. צה"ל הטיל מצור על המוקטעה, מפקדתו של רב המרצחים ערפאת, האיש שהנהיג את הטרור נגד ישראל עשרות שנים. לוחמי צה"ל עצרו בחדר ליד לשכתו של ערפאת, ורק קיר אחד חצץ ביניהם. מסיבות של לגיטימציה בינלאומית, שרון גזר על צה"ל איפוק, ורב המרצחים נותר בחיים ולא נעצר.

היה זה מבצע מוצלח מאוד. עד היום, בחלוף עשרים שנה, האויב טרם הצליח להשתקם ולחזור ולו לחלק קטן מיכולותיו ועוצמתו. הדבר החשוב ביותר, הוא שהמבצע לא היה זבנג וגמרנו, שאיפשר למחבלים להתארגן מחדש, כפי שהמחבלים בעזה מתארגנים מחדש אחרי כל מבצע נגדם, אלא חולל שינוי שנמשך כבר עשרים שנה – צה"ל אמנם נסוג משטחי הרש"פ, אך החזיר לעצמו את חופש הפעולה, ולוחמיו, לצד לוחמי השב"כ ומג"ב, פועלים באופן חופשי באותם אזורים ועוצרים מדי לילה מחבלים במיטתם, בטרם יספיקו לבצע את זממם. בכך מסכלים כוחות הביטחון מאות פיגועים בשנה ומצילים את חייהם של אלפי ישראלים.

הכישלון של מבצע "חומת מגן", הוא ההימנעות מביצועו גם ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, "שועלי מרום", גויסתי בצו 8 לגל השני של המבצע, שנועד להיות ברצועת עזה. התאמנו בצאלים למבצע, והתפקיד שלנו היה לפרוץ את ציר פילדלפי. ברגע האחרון שרון קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. התירוץ היה שתכנית המבצע דלפה לתקשורת. אנו נשלחנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו אורן צלניק, וחיילים אחדים נפצעו.

אילו יצא המבצע לפועל גם ברצועת עזה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי טרור הרקטות. ריסוק תשתית הטרור בעזה היה משבית לחלוטין את יכולות שיגור הרקטות, וחופש הפעולה של צה"ל היה מוריד את האיום מרצועת עזה לרמה של האיום מיו"ש. היה נחסך כל ירי הרקטות על הנגב המערבי בעשרים השנים האחרונות. היו נחסכים מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ומה שביניהם. אם וכאשר יחודש הטרור מרצועת עזה, מן הראוי שצה"ל ייצא לפעולה קרקעית ברוח "חומת מגן" גם בעזה, ישמיד את תשתית הטרור וישיב לעצמו את חופש הפעולה ברצועה.

שלושים לוחמים ישראלים נפלו במבצע "חומת מגן". יהי זכרם ברוך! 127 לוחמים נפצעו.

תא"ל (מיל') גל הירש, ממפקדי המבצע, קורא לחלק את אות השירות ללוחמים במבצע החשוב הזה. אני תומך ביוזמה זו.

* פסיקה היסטורית של בג"ץ – התשלומים של הרש"פ למשפחות המחבלים הופכים אותה לשותפה באחריות לפיגועים, ולפיכך משפחות נפגעי הטרור יכולים לתבוע אותה ולדרוש פיצויים.

* רולטה רוסית – אילו פוטין היה מבין איזה גיהינום הוא ממיט על צבאו, הוא לא היה מעלה על דעתו לפלוש לאוקראינה. מלבד אובדנן של יחידות שלמות ומותם של כל כך הרבה אלפי חיילים ובהם גנרלים וקצינים בכירים; אולי האובדן הגדול ביותר מבחינתו הוא של המוניטין של רוסיה וצבאה המפואר.

הבעיה היא, שאחרי שהימר על כל כך הרבה, הוא לא מרשה לעצמו לברוח בלי הישגים. ולכן הוא ישקיע עוד ועוד ברולטה הזאת, ויאבד עוד ועוד חיילים. הדרך שבה הוא ינסה לנצח בכל זאת, תהיה במה שצבאו הכושל והמובס יודע לעשות – פשעי מלחמה, מעשי זוועה. הוא יקווה שזה מה שיכניע את אוקראינה. ושוב הוא יטעה.

* מקדישים את חייהם לקירוב לבבות – שר התרבות חילי טרופר בחר במיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, להשיא משואה ביום העצמאות. החלטה יפה ומרגשת.

את אורי אני מכיר מהמילואים – הוא היה קמב"ץ גדוד המילואים שבו שירתתי, 420. ושוב פגשתי אותו בפורום עמק השווה. מאז רצח בתם, מקדישים מיקה ואורי את חייהם לקירוב לבבות וגישור בין חלקי העם. הם בונים מאסונם תקווה אמתית לחברה הישראלית.

* עירוב גס של פוליטיקה באקדמיה – ב-11 באפריל 2021, בדיוק שנה לפני טקס הענקת פרס ישראל, במעשה אונס של בג"ץ, לעודד גולדרייך, כתבתי: "אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?"

* אידיוטים שימושיים – בהתמודדות בין מנהיג המרכז בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, לבין נציגת הימין הרדיקלי מארין לה-פן – אך טבעי שהשמאל יתייצב כאיש אחד לצד מקרון (כפי שהתייצב לצד מנהיג הימין השמרני שיראק בהתמודדות נגד ז'אן-מארי לה-פן, אביה של מארין). אבל השמאל הטהרני מעדיף לשבת על הגדר ובכך הוא הופך אידיוט שימושי של לה-פן, שאף עלול להעלות אותה, חלילה, לשלטון.

* אם תש כוחה – אם תש כוחה של עידית סילמן, ואינה יכולה עוד לעמוד בטרור הנבזי והאלים נגדה, נגד בעלה ונגד ילדיה, שהופעל עליהם במשך עשרה חודשים – מן הראוי שתפרוש מן החיים הפוליטיים, ולא תסתנוור מן האתנן שבו הנוכל ושליחיו ניסו לשחד אותה. הרי הסיכוי שהוא יקיים את הבטחותיו זהה לקיום כל הבטחותיו בעבר. מדובר בשקרן מוחלט. אדם שיש שני סימנים לדעת מתי הוא משקר: א. כשהפה שלו פתוח. ב. כשהפה שלו סגור.

היאחזותה בשבריר סיכוי של הישרדות פוליטית מבישה. אם תצביע נגד הממשלה בהצבעות בכנסת, יש להכריז עליה כעל פורשת.

* אתקן אותך – כתב אהוד בן עזר: " כאשר הייתה הח"כית התימהונית עידית סילמן יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, היא התנגדה בצעקנות עיקשת ותוקפנית – לחיסונים נגד מגפת הקורונה! – תקנו אותי אם אני טועה".

אתקן אותך. אתה טועה. עידית סילמן מעולם לא התנגדה לחיסונים. בתקופת הממשלה הקודמת היא כלל לא הייתה ח"כית. עד הכנסת הנוכחית לא הייתה בכנסת ועדת בריאות. זו ועדה חדשה. הח"כ היחיד שהתנגד לחיסונים היה אלי אבידר.

* ליקוי מאורות – הסמוטריץ' מנסה להתחרות בתחרות הטירוף הפנאטי והקנאי עם הכהניסט. ההברקה החדשה שלו, ברשת ב', היא קריאה לסלק מבתי הכנסת את מי ששייך לממשלה הזאת.

שורפי האסמים בשעת המצור בבית השני, היו סמוטריצ'ים. שנאת החינם של החלאה הזאת הייתה צריכה להרחיק אותו לצמיתות מן הציבור. העובדה שיש היום לגיטימציה לקנאות הסמוטריצ'ית, היא אות קין על הציונות הדתית.

אני אדם אופטימי. אני מאמין שלמרות לקוי המאורות – הציונות הדתית תביס את הסמוטריצ'יזם. הציונות הדתית תמגר את הסמוטריצ'יזם, וַלא – הסמוטריצ'יזם ימגר את הציונות הדתית.

* הגדולה מכולם – אסתר רוט-שחמורוב, כלת פרס ישראל, בת 70.

עד היום אני רואה בה את גדולת הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. היא לא זכתה באולימפיאדה, כי חמש האתלטיות שהשיגו אותה היו על סמים שהפכו אותן למעשה לכמעט גברים. היא הייתה הראשונה במערב. בתחרות הוגנת היא הייתה מביאה את הזהב באולימפיאדת מונטריאול. ואלמלא הטבח היה סיכוי שתביא מדליה כבר במינכן, בגיל עשרים.

* פלשתינאיקה – איך נקראו לימודי ידיעת הארץ במוסד החינוכי של משמר העמק בשנות הארבעים ואפילו אחרי קום המדינה, בשנות החמישים הראשונות? פלשתינאיקה.

זו לא הייתה אמירה פוליטית. אז עוד לא היה שימוש במושג פלשתינה בהקשר של ערביי ארץ ישראל, דווקא, אלא כשם הלועזי של ארץ ישראל.

מצאתי זאת במכתב שכתב מנחם גלעד, מעמודי התווך של קיבוץ בית השיטה ומאנשי החינוך המרכזי של הקיבוץ המאוחד, לאחר סיור במוסד של משמר העמק, השייך לשומר הצעיר, ב-1950, בתקופה שבה ניהל את בית הספר של בית השיטה. לצד שבחים על דברים רבים שראה בסיור, הוא מתח ביקורת על ה"פלשתינאיקה", אבל לא ביקורת פוליטית, אלא ביקורת על השימוש בלע"ז. "ועם זאת – ניכור מסוים לעברית ואולי גם לעולמנו. תארי לעצמך שהם קוראים למדור 'ידיעת הארץ' בשם – 'פלשתינאיקה'! … ואת האותיות PAL כתובות שחור על גבי לבן על גבות הספרים של ברסלבסקי, קליין, ברוור ורבים אחרים…".

המכתב מופיע בספרו החדש והמצוין של מוקי צור "מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932".

          * ביד הלשון

כריך – כריך הוא המילה העברית לסנדוויץ' – שתי פרוסות לחם ובתווך מילוי כלשהו.

המילה סנדוויץ' נקראת ע"ש הרוזן הרביעי מסנדוויץ', ג'ון מונטאגיו, בן המאה ה-18, שהיה מהמר כפייתי, וכדי לא לעצור את הימוריו לצורך ארוחות, ביקש ממשרתיו לכרוך לו את האוכל בין שתי פרוסות לחם.

כשאנו חושבים על כריך, אנו רואים לנגד עינינו חמץ. לחם. אבל המילה העברית כריך קשורה דווקא לפסח, לליל הסדר, ולכריך של מצה. "הלורד סנדוויץ' כחול לבן", להבדיל, הוא הלל הזקן. אחד מסימני הסדר הוא "כורך", ובו אנו משחזרים את האופן שבו אכל הלל את המצה: "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד". ומכאן המילה כריך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

באורטל הבנויה

מדרשת קשת-יהונתן הוציאה הגדה לפסח גולנית. לצד הטקסטים של ההגדה – טקסטים של כותבים מן הגולן וצילומים של צלמי הגולן.

כשקיבלתי פניה, מעורכת ההגדה אפרת בדיחי, לכתוב להגדה, חשבתי תחילה לכתוב מדרש על אחד הטקסטים מתוכה, אך נמלכתי בדעתי וחשבתי שאין מתאים יותר מלספר את סיפור הסדר המיתולוגי של אורטל בירושלים, בתקופת המאבק על הגולן, לפני 29 שנים.

****

מכל סדרי הפסח שחוויתי, אחד אני נוצר בלבי כאחד מרגעי השיא של חיי. היה זה סדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה, ערב פסח תשנ"ג (1993), בעיצומו של המאבק נגד הנסיגה.

עוד רבות יסופר על מאבקם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי. לצד השתתפותנו במאבק של ועד יישובי הגולן, ביצענו פעולות ייחודיות של אורטל.

הסדר בירושלים היה גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה בו שילוב של אמירה ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, חבורת הזמר, התפאורה היפה, כתובת הענק ועליה ציטוט מספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

היה זה סדר פסח כהלכתנו. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – "כינרת" ("שם הרי גולן"). ראינו בו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. הוא מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, ממשיכים בה, ומחויבים אליה גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב את ההתרגשות הרבה כששרנו את השיר ואת המשמעות המיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 3.4.22

* ברירת חיינו – "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. … אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והדברים נכונים גם היום.

* להגיע אל מיטתו של המחבל – כאשר אנחנו שומעים את הטרוניות על חיילי צה"ל הקלגסים שנכנסים בלילה לבתי פלשתינאים וחוטפים ילדים בלה בלה בלה, כדאי להבין את משמעות הדברים. לוחמי צה"ל ושב"כ עוצרים מדי לילה מחבלים כמו המחבל מג'נין שרצח 5 אנשים בר"ג ובני ברק, לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועים, כאשר בכל פיגוע יש פוטנציאל להרבה יותר מחמישה הרוגים.

למרבה הצער, אין דבר כזה ביטחון הרמטי, ולא תמיד ניתן לסכל מראש את כל הפיגועים. והפעם לא הגענו אל המחבל במיטתו לפני שהגיע לרצוח יהודים. מי שמבטיחים ביטחון הרמטי, הם שרלטנים ומאחזי עיניים.

מה שחשוב הוא להמשיך בהגנה האקטיבית בשטח האויב ואף להגביר אותה, וללמוד מטעויות. וגם לדעת לנשוך שפתיים ולא להתפרק ולהישבר כאשר ישיבתנו בארץ גובה מאתנו מחיר דמים. כי כל התפרקות כזו היא פרס לטרור.

* כרוניקה של פיגוע ידוע מראש – כך כתבתי ב-25.7.20: "מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע 'חומת מגן'. הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים".

חלפו שנתיים, ממשלה התחלפה, והמחדל נמשך והביא השבוע למותם של חמישה בני אדם. הפיגוע לא היה בתרחיש שכתבתי. זו לא הייתה חגורת נפץ אלא רובה. אבל המחבל חדר לארץ עם רכב, דרך פרצה בגדר.

הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ – המעצרים הנעשים מדי לילה, מונעים מאות פיגועים ואלפי נרצחים בשנה. אבל גדר ההפרדה נועדה להיות כלי עזר נוסף למנוע את זליגת המחבלים שלא הגענו אליהם. והגדר הזו פרוצה.

שתי המשימות הביטחוניות המרכזיות שיש לבצע כעת, אחת נוגעת לרש"פ ואחת לערביי ישראל: סתימת הפרצות בפני שב"חים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי. אלו משימות גדולות וכבדות, והן הכרח. בהן יש להתמקד.

* גיבור ישראל – השוטר אמיר חורי, ערבי ישראלי, חרף את נפשו, הסתער על המחבל, חיסל אותו ונהרג. הוא עצר בגופו את מסע הטבח. גיבור ישראל!

ערביי ישראל נעים על הרצף שבין חורי לאגבריה, בני  הדודים המחבלים שרצחו בפיגוע בחדרה. המשימה המורכבת שלנו, היא לטפח את החורים ולמגר את האגבריות. לטפח את הרצון להשתלב כאזרחים חופשיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ולהיאבק ברצון לרשת את ישראל.

ההכללה על "הערבים" משרתת את האגבריות.

* הערבי מת – שעה שאספסוף מוסת ופרוע קרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", אכן משאלתם התגשמה. ערבי מת.

השוטר הערבי רס"מ אמיר חורי, מת מות גיבורים עת הרג את המחבל ועצר את הטבח ובמותו הציל חיים, אולי גם של אלה שקראו את הקריאות המייחלות למותו.

* הרוב הדומם – התרגשתי למראה החרדים הרבים שהשתתפו בהלווייתו (הנוצרית) של רס"מ אמיר חורי. המחווה הזאת היא היפוכה המוחלט של הפגנת "מוות לערבים" של חרדים לאחר הפיגוע.

אני מאמין שהמשתתפים בהלוויה מייצגים את הרוב הדומם בקרב החרדים.

* פסטיבל המחולות – ככה זה עובד אצל הכהניסט. כאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר-שלל-חיש-בז וממהר למקום לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם.

וכאשר מבקרים אותו, מיד מתחילות התגובות המתחסדות: "זה מה שמעניין אותך ביום הקשה הזה? אני מבין שעם המחבלים אין לך בעיה, רק עם בן גביר". וכו' וכו' וכו'. כלומר, מי שאינו מצטרף למחולות הכהניסטיים על הדם, הוא בכלל תומך במחבלים. טירוף.

* לא השיג את מטרתו – הפרובוקציה של הכהניסט הפירומן נכשלה. הוא לא הצליח להבעיר את השטח. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא יחפש פרובוקציה אחרת ובסוף יצליח.

* איש קטן – בשעת משבר כזו, מול גל הטרור, על עם ישראל להתאחד ולהתלכד מול הטרור.

אבל עסקן סוג ז', איש קטן וערל לב, הכוריאוגרף של פסטיבל המחולות על הדם, הולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה. וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האסלמית. כן, אותו שרלטן שבנה את רע"ם ובמשך שנתיים רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע"ם, שכמעט קמה ורק סמוטריץ' סיכל אותה.

ראש האופוזיציה למדינה.

* גל הטרור הקודם – ב-2015 פרץ גל טרור רצחני, שכינוייו היו "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". בתוך כשנה נרצחו 50 איש במאות פיגועי טרור.

ראש הממשלה היה נתניהו. הוא לא היה אשם בפיגועים. הוא לא היה אחראי לפיגועים. אחריותו הייתה למגר את גל הטרור, ואכן, מערכת הביטחון והוא בראשה הצליחו לשים קץ לגל הזה. ועל כך ראוי נתניהו לכל שבח. אגב, גם בגל הפיגועים ההוא הכהניסטים יצאו לרקוד על הדם.

היום אנו נמצאים שוב בגל טרור. וגם הפעם נתגבר עליו. את ההתגברות עליו ינהיג בנט. נקווה מאוד שהפעם נתגבר עליו מהר יותר ובמחיר דמים נמוך יותר. חבל מאוד, שבמקום להתאחד מול הטרור ולעמוד מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור, אופוזיציה צינית, עסקנית, חסרת אחריות לאומית, מנצלת את המצב לפוליטיקה קטנה.

* אצל גדעון לוי אין חדש – הגינויים בציבור הערבי לגל הטרור חסרי תקדים. אבל אצל חובב הטרור גדעון לוי אין חדש. הוא ממשיך לתמוך במחבלים ובפיגועים בהתלהבות, כמו בעבר. בעיניו, אין להם ברירה אלא לפגע. "בלי הטרור מי יסתכל עליהם בכלל" אומרת הכותרת וזה גם תוכן הפשקוויל. הפיגועים הם העונש המוצדק לחטאים שלנו; "השחצנות" וכמובן "אקיבוש". ובכלל, מי שטרוריסטים באמת הם אנחנו, חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. והוא מאשים גם את פסגת שדה בוקר והעליה לקברו של "מצביא הנכבה" כפעולה שמצדיקה את הפיגועים.

* המשימה העליונה – גל הטרור הרצחני השתלט על סדר היום הציבורי וכל תשומת לבנו מופנית אליו. אבל מן הראוי שגם בימים הקשים האלה נזכור את המשימה הלאומית העליונה שלנו, הראשונה במעלה, והיא העליה ההמונית מאוקראינה ורוסיה, שאם ננהג בתבונה עשויה להגיע למאות אלפים.

איני מדבר רק על היערכות לקליטה, אלא לא פחות מכך על עשיה אקטיבית לעידוד עליה. דווקא עכשיו, יש לשלוח שליחי עליה רבים, מטעם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית ו"נתיב", בעיקר יוצאי חבר המדינות – לרוסיה ולאוקראינה, כדי לעודד עליה. ולפשוט על מעברי הגבול, תחנות המעבר ומחנות הפליטים כדי להגיע לכל יהודי ולשווק לו את מדינת ישראל, את העליה ואת חוק השבות. לפעול באופן אקטיבי לכך, שאותם יהודים יבחרו לעלות לישראל, ולא להמיר גולה בגולה.

ויש קשר הדוק בין המשימה הזו לבין המלחמה בטרור, כי התשובה המרכזית לטרור היא ה"אף על פי כן" –  המשך תנופת הגשמת הציונות בעליה ובהתיישבות.

* בזכות מלחמת האזרחים – פרד הוף היה חבר בצוות המזרח התיכון של הנשיא אובמה והיה המתווך בין נתניהו לבשאר אסד. לאחרונה, הוא פרסם ספר המתאר את הניסיון להביא להסכם שלום בין ישראל וסוריה בשנים 2009-2011: "Reaching for the Heights: The inside Story of a Secret Attempt to Reach a Syrian-Israeli Peace".. הספר טרם תורגם לעברית. פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה בממשלת רבין, כתב סקירה על הספר במוסף ספרות תרבות של "הארץ".

כזכור, תשע שנות מו"מ בין סוריה לישראל הסתיימו ב-2000 כאשר חאפז אל-אסד דחה את הצעתו של ברק, שנמסרה לו מפי הנשיא קלינטון, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 זולת רצועה של כמה עשרות מטרים מן הכינרת. אסד דחה בזעם את ההצעה, בשל אותם עשרות מטרים. בשאר אסד, שנכנס לתפקידו עם מותו של אביו, כחודשיים לאחר סיום המו"מ, מתנה מאז את חידוש המו"מ עם ישראל, בכך שנקודת הפתיחה שלו תהיה היכן שהסתיים המו"מ הקודם. כלומר, שהוויתור הישראלי על כל הגולן ועקירת כל היישובים תהיה עובדה שעליה לא יהיה עוד דיון.

הוף פתח את המו"מ בניסוח נייר עבודה שהביא להסכמתם של נתניהו ואסד. המסמך דיבר על נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר ויתור גם על חוף הכינרת, תמורת "שינוי אסטרטגי" שיכלול שלום עם סוריה והתנתקות של סוריה מאיראן וחיזבאללה. המו"מ התקדם והגיע אל סף פסגה בין נתניהו ואסד כדי לסגור את הפרטים האחרונים. אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טבח אסד כחצי מיליון מאזרחיו תוך שימוש נרחב בנשק בלתי קונבנציונלי, ואיבד (זמנית?) את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. רק מלחמת האזרחים שמה קץ לניסיון הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי. יתכן שמלחמת האזרחים בסוריה הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

יש לציין שלא הייתה זו הפעם הראשונה שנתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי. הפעם הראשונה הייתה בקדנציה הראשונה שלו, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר, וגם על כך כותב רבינוביץ' במאמרו.

ב-2000, לאחר שכשלו תשע שנות מאמץ מדיני אינטנסיבי להגיע להסכם בין ישראל לסוריה, תוך נכונות של ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק למסור את הגולן, האמנו שהפעם מדינת ישראל ניצלה סופית מאסון הנסיגה. והנה, ב-2008, שנה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי, אולמרט ניגש למו"מ על נסיגה מהגולן, בתיווכו של "המתווך ההוגן" ארדואן. הסורים פוצצו את המו"מ כמחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. ומסתבר שבמשך שנתיים נתניהו ניהל מו"מ וכמעט הביא לנסיגה.

המסקנה מכך צריכה להיות התובנה, שהאיום הזה על מדינת ישראל לא הוסר סופית, וכנראה שהפיתוי לשכנע את דעת הקהל בישראל להסכים לנסיגה יהיה הקלף האיראני. לכן, יש ליצור בגולן מציאות בלתי הפיכה, שתשליך באופן סופי ומוחלט את רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן אל פח האשפה של ההיסטוריה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן עליה החליטה פה אחד ממשלת בנט, שנועדה להכפיל בתוך שנים ספורות את ההתיישבות היהודית בגולן, עשויה להיות וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון הנסיגה מהגולן.  

* אל תהרסו את החקלאות – החשיפה הפרועה של הירקות ליבוא, הביאה את ענף העגבניות למשבר. בתוך חודשים ספורים, חוסלו שליש משטחי גידול העגבניות בישראל, בשל חוסר היכולת להתחרות עם הסחורה הפגומה והזולה מטורקיה, המבוססת על העסקה בתנאי עבדות. והנה, מחירי העגבניות המיובאות מטורקיה הפכו למונופול ועלו פלאים. נוצר מחסור בעגבניות תוצרת ישראל. והתוצאה – נסיקה מיידית במחירי העגבניות, שזינקו ל-9-10 ₪ לק"ג וצפויים לעלות ל-15 ₪ לק"ג. בינתיים, ליברמן ופורר הוציאו באופן חד-צדדי צווים להעמקת היבוא הפרוע, מה שצפוי לגרום לתוצאה דומה בעוד ענפים. את החקלאות הישראלית הם יהרסו, ויוקר המחיה רק יעלה.

מן הראוי שהם יעצרו את הדהירה המטורפת וההרסנית, יישבו עם נציגי החקלאים וייבנו יחד רפורמה טובה ויעילה, שתיטיב עם החקלאות הישראלית ועם הצרכן הישראלי, שתהיה בה באופן מושכל ומוסכם חשיפה מבוקרת ליבוא לצד תמיכה ישירה בחקלאים. ובדרך הפוכה לזו של ליברמן – קודם תמיכה ורק אח"כ חשיפה.

* ממצא מבורך בהר הקללה – על הר עיבל שבשומרון, באתר שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבח ישראלי מן המאה ה-13 לפנה"ס, נמצאה הכתובת העברית העתיקה אי פעם, הוזכר בה שם ה' והיא טקסט של קללות, שהתגלה על הר הקללה. הזיהוי נעשה בידי קבוצת ארכיאולוגים מישראל, ארה"ב וגרמניה. זהו ממצא בעל משמעות מדעית אדירה וגם בעל משמעות לאומית, באישוש הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל.

גילוי ממצא כזה הוא יום חג, אך לא ב"הארץ"."הארץ" פרסם מאמר חמוץ בנדון. הוא מנסה לקעקע את אמינות הממצא. והמסר המרכזי הוא שהממצא נתגלה באופן בלתי חוקי, ולמעשה מדובר כאן יותר בשוד עתיקות מאשר בארכיאולוגיה. ומדוע הוא בלתי חוקי? כי הוא נעשה ללא רישיון של הפלשתינאים, והר עיבל הוא בשטח B, שהשליטה האזרחית בו, על פי הסכם אוסלו, היא של הרש"פ.

הו, אוסלו אוסלו. בהסכם אוסלו נאמר גם שהפלשתינאים מתחייבים לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. זה לב ההסכם. ואנו זוכרים היטב כיצד הסעיף השולי הזה קוים ותזכורת נוספת קיבלנו השבוע. אך בעבור "הארץ" הסכם אוסלו בר-תוקף כדי לסכל גילוי ממצא מדעי שמחזק את זהותה ההיסטורית של ארץ ישראל כארצו של ישראל. על השמנת הזאת יש לתת לפלשתינאים לשמור. והרי הפלשתינאים ידועים במסעות ההרס המכוון של כל ממצא ארכיאולוגי המאושש את ההיסטוריה היהודית של הארץ, כפי שהם עושים עם הממצאים הארכיאולוגי בהר הבית, בשילה ובמקומות אחרים.  

* נועם שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט ולמאבק שקדם לו – הפעלת הלחץ על הממשלה להיכנע לטרור.

אבל ההתנגדות שלי לא הייתה כלפי נועם שליט וכלפי משפחת שליט. אותם הבנתי ועמם הזדהיתי. וכעסתי מאוד על אלה שתקפו אותם.

גאולה כהן הייתה בין המתנגדים החריפים ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה: "ומה היית עושה אילו הבן שלך היה שבוי בידי המחבלים?" ותשובתה הייתה: "הייתי נלחמת למען שחרורו כמו לביאה ודורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי להחזירו הביתה. אבל אני רוצה לקוות שהממשלה הייתה מספיק חזקה ואחראית כדי לא להיכנע ללחץ שלי".

הזדהיתי עם נועם שליט שלחם כלביא למען שחרור בנו. חבל שהממשלה לא הייתה חזקה ואחראית כדי לעמוד בלחץ.

יהי זכרו של נועם שליט ברוך!

* למה נוזהת קצב לא כיהנה בכנסת התשיעית – ב"גלריה" הופיעה כתבה על ח"כ לשעבר מן המערך נוזהת קצב, במלאת לה 90. קצב עצמה לא התראיינה לכתבה; בין אם לא רצתה, או שמצבה הבריאותי אינו מאפשר זאת.

אחד המרואיינים, הסופר אלי עמיר, הסביר מדוע לא נבחרה ב-1977 לקדנציה נוספת: "היא לא נשארה בכנסת משום שמפא"י הציבה מכסות עדתיות והייתה שם גם שושנה ארבלי אלמוזלינו". כתב רציני יותר מאינס אליאס היה בוחן את התזה.

ראשית, באותן שנים מפא"י כבר לא הייתה קיימת; היה זה 9 שנים לאחר הקמת מפלגת העבודה. שנית, שושנה ארבלי-אלמוזלינו כלל לא הייתה במפא"י, אלא באחדות העבודה, אך כאמור באותה תקופה הן כבר היו מפלגה אחת. שלישית, ארבלי-אלמוזלינו הייתה ח"כית כבר מ-1966 וכמובן גם בכנסת השביעית (1974-1977) לצד נוזהת קצב. אילו הסיבה לאי בחירתה ב-1977 הייתה מכסה עדתית, היא לא הייתה מכהנת גם בכ-1974. הסיבה לכך אחרת לגמרי. ב-1977 המערך איבד את השלטון, וירד מ-51 מנדטים ל-32 מנדטים. נוזהת קצב הייתה המועמדת ה-39, שלכל הדעות נחשב למקום בטוח. לכל הדעות, זולת דעתם של המצביעים, והיא הקובעת.    

* 360 מעלות – בראיון לדנה וייס אמר אייל ברקוביץ' שהתדמית שלו שונה ממי שהוא באמת ב-360 מעלות.

360 מעלות הם מעגל שלם. כלומר, התדמית שלו זהה למי שהוא באמת.

          * ביד הלשון

אביב – אביב הוא עונת השנה שבין החורף לקיץ. אביב הוא גם חודש האביב – חודש ניסן. אביב הוא גם חג האביב – חג הפסח.

המילה העברית המקראית אביב, אינה עונה בשנה, אלא מצב של החיטה, טרם גמר ההבשלה; אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. המצב הזה של החיטה הוא בעונה זו של השנה, ולכן נאמר בתורה "חודש האביב", כלומר התקופה שבה מצב החיטה הוא אביב.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "תזריע" תשפ"ב

דרשה בקבלת שבת בחנוכת יריד דלאווה, אורטל, 1.4.22

שבוע קשה ועקוב מדם עבר עם ישראל בשבוע האחרון. מחר יפתח חודש חדש, חודש ניסן. בתורה, ניסן הוא החודש הראשון בשנה. נאמץ לרגע את לוח השנה המקראי כדי לאחל – תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. נייחל שלא נדע עוד שפיכות דמים. חודש טוב!

בפרשת השבוע, פרשת "תזריע" ובפרשת השבוע הבא – "מצורע", אנו עוסקים בנגע הצרעת. המחלה הזאת כבר אינה קיימת בימינו, ואין בידי המדע ידיעה ברורה מהי המחלה שכנראה הייתה נפוצה מאוד באותם ימים.

אולם כאשר אנו קוראים על ההתמודדות אתה, אנו מוצאים כמה קווים דומים לחוויה שחווינו בשנתיים האחרונות – בידוד, סגר; אמצעים שנועדו לעצור מגפה ולהגן על בריאות הציבור.

באותם ימים לא היו חיסונים, לא היו תרופות, גם לא הייתה רפואה במובן שאנו מכירים בעת הזאת. על פי הפרשה, הכוהנים שימשו בתפקיד הרופאים, לפחות כמאבחני המחלה. במצב כזה, בידודם של החולים והרחקתם מן החברה, אף שהוא צעד אכזרי, כנראה היה צעד מתחייב, הצעד היחיד להתמודד עם מגפה.

על פי חז"ל, צרעת היא תוצאה של לשון הרע; כלומר אדם שלקה בצרעת – הנגע מעיד עליו כנייר לקמוס, שהוא חטא בלשון הרע. וכך, ההרחקה מן המחנה והבידוד, לא נועדו רק לעצור מגפה, אלא היו ענישה חברתית על התנהגות אנטי חברתית. היום, בעידן הרשתות החברתיות, היכולת להפיץ לשון הרע קיבלה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר. השמצות, שיימינג, חרמות ורכילות רעה, מופצים בקלות, ורשתות שנועדו לחבר ולקשר בין בני אדם, הופכים לכלי בשירות הרוע.

עובדה זו מחייבת אותנו למערכה חינוכית, קהילתית וחברתית נגד התופעות הללו, המשחיתות את חיינו ולא אחת אף מסכנות חיים.

בעוד שבועיים נחגוג את חג חרותנו. כאשר אנו דנים במהות החירות בימינו –החירות מהרוח הרעה של לשון הרע, היא מרכיב משמעותי ביצירת אדם בן חורין וחברה המבוססת על חירות.

דרשה לשבת הגדול תש"ע

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לשבת הגדול תשס"ט

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.