צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר.

גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר.

נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם.

האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל?

או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו?

התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות.

ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו.

עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל הייתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכל כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב הייתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשליה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות. א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת. ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המספר גבוה הרבה יותר. ג. מספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והייתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר אתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":
"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

– והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה'! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:
– שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה.

הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני לבו".

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קיד בתהלים המופיע בתפילת ההלל.

במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". מה פירוש המילה "חוּלִי"?
יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.4.20

* צירי לידה – האם עם ישראל יזכה למתנת חג – ממשלת אחדות לאומית? אני מקווה שהמשבר הנוכחי במו"מ הוא צירי הלידה. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* בונים על הרמאות – הבון טון אצל "לה-פמיליה" של הבייס הביביסטי ברשתות החברתיות, הוא שלמעשה ממשלת האחדות היא "ממשלת שמאל". "נעבור את הקורונה ונפיל אותה". כלומר, הם בונים על היכרותם את נתניהו כרמאי ונוכל. כנראה שלכן הם מעריצים אותו. אבל אני נותן לו יותר קרדיט, ומאמין שהוא לא יפיל את ממשלת האחדות. ובכל מקרה, להקמת הממשלה תקדם חקיקה שתעגן את הרוטציה באופן שאי אפשר יהיה להתחמק ממנה.

ובכלל, העובדה שהקנאים מימין רואים בממשלה "ממשלת שמאל" והקנאים משמאל רואים בה "ממשלת ימין" היא ההוכחה שזו ממשלת אחדות לאומית, ולא ממשלה צרה צרורה קנאית קיצונית. כאשר השמאלימין הקיצוני מתנגד לממשלה, זה סימן שיש לעם ישראל סיבה טובה לחגוג ולשמוח.

* רק לא גנץ – נחרדתי לקרוא, בכתבה ב-ynet, שבה התבשרנו שעידן רייכל ישיא משואה בטקס יום העצמאות, את המשפט הבא: "את הנאום המרכזי, שיוקלט גם הוא מראש, צפוי לשאת יו"ר הכנסת בני גנץ". בני גנץ? מכל האישים במערכת הפוליטית, האדם האחרון שאני מעוניין לשמוע אותו נושא דברים בטקס הוא בני גנץ. למה? כי פירוש הדבר, הוא שב-28 באפריל הוא עדין יהיה יו"ר הכנסת וטרם תקום ממשלת האחדות הלאומית.

העובדה שממשלת האחדות הלאומית לא קמה ולא הושבעה בשבוע שעבר היא תעודת עניות לנתניהו וגנץ. אבל שלא תקום גם עד סוף אפריל? הרי זו אמורה להיות ממשלת חירום!

* הרהורים לנוכח פריחת הדובדבן – אני יושב ספון בביתי, צמוד למקלדת ולמסך, שדרכו אני מקיים את כל הפגישות והישיבות באמצעות יישומון "זום". אולם את הנוף המרהיב הנשקף מחלוני, אף קורונה אינה יכולה לעצור. והימים האלה הם ימי הפריחה המרהיבה של עצי הדובדבן. פריחת הדובדבן נמשכת ימים ספורים. לאחר מכן העלעלים הלבנים משחימים, מתייבשים ונידפים ברוח.

מה משותף לפריחת הדובדבן ולהחלת הריבונות על בקעת הירדן? לשניהם יש חלון הזדמנויות קצר, קצר מאוד. אם מפספסים את חלון ההזדמנויות ביום אחד – הוא מאחורינו. אבל יש הבדל. הדובדבן יפרח גם בשנה הבאה. ואילו אם נחמיץ חלילה את חלון ההזדמנויות של סיפוח הבקעה בתיאום עם ארה"ב, מי יודע האם ומתי תהיה עוד הזדמנות כזו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת לבצע את המהלך ההיסטורי הזה בקונצנזוס לאומי רחב. זה יעד לאומי עליון. שום שיקול כיתתי, ושום ריצוי של "בייס" אינו סיבה לעכב את הגשמת היעד הזה. זה הזמן להכרעה בן-גוריונית – סיפוח בקעת הירדן עכשיו!

* החלטה מנהיגותית אמיצה – בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה, שהצילה את מדינת ישראל מאנרכיה, כשחתך את תעלולי עופר שלח לסיכול ממשלת האחדות והכריע בעד שלמות העם והמדינה, גם על חשבון שלמות המפלגה. אבל האם הוא חושב שבכך הוא מילא את מכסת ההחלטות המנהיגותיות האמיצות שלו לשנה זו?

בני גנץ נבהל מה"בייס" שמזנב בו בעקבות צעדו האמיץ, ולכן הוא עושה שריר מלאכותי דווקא סביב הנקודה הלא-נכונה ביותר – הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא הופך לסלע המחלוקת, דווקא את מה שראויה להיות אבן הראשה של האחדות הלאומית והבשורה ההיסטורית של ממשלת האחדות הלאומית – ריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסכמה לאומית רחבה ובתמיכת ארה"ב.

על בני גנץ לקבל החלטה מנהיגותית אמיצה נוספת, להציב את החלת הריבונות בלב העשיה המדינית של ממשלת האחדות.

* ארגון הקצינים הקונפורמיסטים – הארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" מנהל קמפיין נגד סיפוח בקעת הירדן. זהו ארגון של קצינים בכירים במיל', בעלי השקפת עולם יונית.

יש לי כבוד רב לכל אדם שהקדיש שנים רבות מחייו לביטחון ישראל כמפקד בצה"ל. אין לי ספק באשר למחויבותם של כל אותם קצינים לשלומה וביטחונה של ישראל. אך יש לי ספקות רבים באשר לתבונה האסטרטגית של אותם קצינים. אני זוכר את גילויי הדעת של אותם אנשים, בעד נסיגה מהגולן, בעד הסכמי אוסלו, בעד הוויתורים של אהוד ברק, בעד ההתנתקות. תמיד הם סיפקו הסבר ביטחוני המצדיק מדיניות, שהמציאות הוכיחה שהיא כושלת. כל תחזיותיהם התנפצו אל סלע המציאות. אך הם הולכים עם הראש בקיר, דבקים בקונספציה שכשלה.

אני מזהה בחבורה הזאת קונפורמיות ועדריות. לעתים נדמה לי שכל אותם קצינים הפקידו את חתימותיהם כבלוק, ובכל פעם מישהו ממלא בתוכן את גילוי הדעת התורן. איני מוצא שם יצירתיות, חשיבה מקורית, תפיסה אסטרטגית רחבה, תעוזה אינטלקטואלית.

הסיסמה התורנית שלהם היא "ההכרעה הגורלית היא סיפוח או היפרדות". הטענה הזו משוללת יסוד. להסכמי אוסלו היו תוצאות שליליות רבות; את השלום בוודאי הם לא קידמו ומחיר הדמים של הכנסת ערפאת וצבאו לא"י כבד מאוד. אך להסכמי אוסלו יש תוצאה חיובית אחת שאי אפשר להמעיט בחשיבותה – היפרדות. בהסכם אוסלו נפרדנו מן הפלשתינאים. נכון, אחרי אלף הרוגים ישראליים נאלצנו להחזיר לצה"ל את השליטה הביטחונית הכוללת, אך נקווה מאוד שיבוא יום שבו לא יהיה בה צורך. מבחינה דמוגרפית, אזרחית ומדינית, ישראל אינה שולטת עוד על רובו הגדול של העם הפלשתינאי.

סיפוח בקעת הירדן רבתי – לא זו בלבד שאינו סותר את ההפרדה, אלא הוא תנאי להפרדה. רק כאשר בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל, תהיה אפשרות לבצע פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר סופית ורשמית על חבלי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל.

יתר על כן – סיפוח בקעת הירדן לריבונות ישראל תיצור הפרדה – הפרדה בין הרשות הפלשתינאית לבין הרצף הטריטוריאלי שבין ירדן לאיראן. בלי הפרדה כזו, יהיה רצף עוין מאיראן עד הקו הירוק, כלומר עד פאתי גוש דן. גוש דן יהיה "עוטף יו"ש" מול הרצף הזה. ומי שמאמין שהשלום עם ירדן יחזיק מעמד כאשר ממערב לירדן תהיה מדינה פלשתינאית, שוגה בחלומות באספמיה.

ההכרעה ההיסטורית היא בין סיפוח והיפרדות לבין איום אסטרטגי על מדינת ישראל.

* מפא"י החדשה – אם חוסן וישראל ומפלגת העבודה יתאחדו, זו תהיה מפא"י החדשה. מפא"י חדשה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. (אבל אני שייך לאחדות העבודה).

* קבורת חמור – ניצן הורביץ האשים את עמיר פרץ, שניתק את השותפות בין מפלגת העבודה למרצ, שהוא קבר את מפלגת העבודה קבורת חמור. מעניין, שזה בדיוק הביטוי שבו אני האשמתי את פרץ על החיבור עם מרצ – טענתי שהוא קבר את מה שנשאר ממפלגת העבודה קבורת חמור בחיקה של מרצ.

כבר בשנות השמונים, כאשר החל הכרסום בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, כתבתי שאם מפלגת העבודה תאמץ את הקו המדיני של ר"צ, היא תקטן לגודלה של ר"צ. מפלגת העבודה הייתה אז מפלגה עם יותר מארבעים מנדטים ור"צ – מפלגה זעירה (עוד טרם החיבור עם מפ"ם ושינוי והקמת מר"צ).

ואכן כך קרה. רבין ניהל מו"מ עם סוריה והסכים למסור לה את הגולן, בניגוד לעמדה המסורתית של מפלגת העבודה שהקימה את ההתיישבות בגולן כדי לסכל נסיגה כזו. בהסכם אוסלו הכירה ממשלה בראשות העבודה באש"ף. בוועידת קמפ-דיוויד (2000) אהוד ברק מחק את כל הקווים האדומים של רבין ושל מפלגת העבודה כשהסכים לחלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ולמעשה מחק את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ואימץ את רעיון הנסיגה המלאה, שעד אז היה מנת חלקו של השמאל הרדיקלי בלבד. למרות שהפלשתינאים דחו מכל וכל את הצעת ברק ואח"כ את הצעת אולמרט באותה רוח, ולמרות שהפרו את הסכם אוסלו והפכו את הרש"פ בסיס טרור ולמרות תוצאות ההתנתקות – מפלגת העבודה הלכה עם הראש בקיר, דבקה בדרך שכשלה והמיטה אסונות על ישראל, בדוגמטיות חסרת פשר. ובעשור האחרון החלה מושפעת מן הרעל הפוסט-ציוני המחלחל לחברה הישראלית גם בסוגיית זהותה של המדינה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר במלחמתה נגד חוק הלאום.

לאחר שמפלגת העבודה ירדה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 19') פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר שכותרתו: "עוז לתמורה אחרי הפורענות" (פרפרזה לכותרת מאמרו של בן אהרון "עוז לתמורה בטרם פורענות"). במאמר קראתי למפלגת העבודה לשנות את דרכה, לעשות חשבון נפש ולשנות את עמדותיה שהובילו אותה אל עברי פי-פחת. אך גם אז מפלגת העבודה המשיכה לדהור לתהום.

לאורך שנות הידרדרותה, כל מפלה הביאה לעריפת ראשו של היו"ר במקום לבחינת דרכה של המפלגה.

ומי יודע, אולי ההתנתקות ממרצ וההצטרפות לממשלת האחדות תביא את מפלגת העבודה לניסיון נואש אחרון לבנות את עצמה מחדש? התנאי לכך הוא התחדשות רעיונית.

* פולסא דנורא – יאיר "תהליכים" גולן מסית נגד עמיר פרץ, תוך שהוא מדבר עליו במילות תפילת "אל מלא רחמים": "נוח על הכיסא לשלום ועמוד לגורלך הניקלה לקץ הימים. שלום ולא להתראות". מזכיר תהליכים לפני רצח רבין.

* סעד למיעוט – עו"ד ד"ר ניסן שריפי עתר לבג"ץ בדרישה לחייב את המדינה להתיר תפילה במניין מחוץ לבתי הכנסת תוך שמירת מרחק בין מתפלל למתפלל. לדעתי, יש לדחות את העתירה מפאת שלום הציבור. אני מעריך שכך יפסוק בג"ץ.

אולם זו בפירוש סוגיה הראויה לדיון בבג"ץ. יש כאן מקרה מובהק של שלילת זכויות מאזרחים, במקרה זה חופש הפולחן, בשל צורך של המדינה. ובמקרה כזה, בית המשפט העליון הוא המקום הראוי לבחינה האם הפגיעה בחירויות היא מידתית.

בקרב הציבור הדתי והחרדי יש עוינות כלפי בית המשפט, ותמיכה בנטרולו ובסירוסו. מתוך ביקורת, שחלקה מוצדקת, על בג"ץ, הם תומכים בשפיכת התינוק עם המים. הגישה הזו היא תולדה של שלטון ממושך; זחיחות של מי שמתייחסים לשלטונם כנצחי. אך לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, עתיד להיות מחר או בעוד שנה או בעוד עשור מיעוט. וכמיעוט, הוא עלול לחוש שזכויותיו נפגעות. ואם היום הוא יסרס את מי שנועד להגן על זכויות הפרט והמיעוט, כאשר הוא יזדקק לסעד הזה – זה עלול להיות מאוחר מדי.

* נפיחה – איך התנדפה לה כלא הייתה מחאת הדגלים השחורים, נגד "סוף הדמוקרטיה"? היא התנדפה כנפיחה כי הייתה מחאת סרק. סתם אוויר חם, ללא שום תוכן. הצליחו ליצור היסטריה מלאכותית שהחזיקה מעמד פחות משבוע.

* מדינה בעוצר – בערב ליל הסדר יוטל עוצר על מדינת ישראל. האם קרה פעם שעוצר הוטל במדינת ישראל?

ב-8 בנובמבר 1948, בשלהי מלחמת השחרור ולקראת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהייתה לכנסת הראשונה), נערך מפקד האוכלוסין הראשון של ישראל. ביום זה כל אזרחי ישראל הוכנסו לעוצר בין השעות 17:00-24:00 והפוקדים עברו מבית לבית ואספו את השאלונים שחולקו בעוד מועד.

במגזר הערבי, שהיה תחת ממשל צבאי, הוטל עוצר במלחמת סיני. הפרתו (לא במודע) הביא לטבח בכפר קאסם.

לאחר הטבח בכביש החוף ב-11 במרץ 1978, שבו נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71, הוטל עוצר על צפון ת"א ויישובים בגוש דן ובדרום השרון, בשל החשש (שהתברר כחשש שווא) שנותרו מחבלים נוספים על השניים שנהרגו והשניים שנתפסו.

* העוצמה הגרעינית – המשפחה הגרעינית היא העוצמה הגרעינית שלנו.

* ביעור חמץ – קיר סטארמר, מנהיגה החדש של מפלגת הלייבור בבריטניה, התנצל בשם הלייבור על האנטישמיות של המפלגה בתקופת קורבין.

האמירה הנחרצת נגד האנטישמיות, הוקעת האנטישמיות וההתנצלות בפני היהודים היא צעד מנהיגותי חשוב מאוד. אך אין די בדיבורים. מבחנו של סטארמר יהיה במעשים. עליו לבצע טיהור של מפלגתו מהצורר האנטישמי קורבין ומכל האנטישמים שזיהמו את מפלגתו. על הלייבור להשליך אותם מן המפלגה למקום הראוי להם בפח האשפה של ההיסטוריה.

* כאילו הוא יצא ממצרים – בהגדה של פסח אנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. על יום יציאת מצרים אמר משה בנאום הפרידה שלו מעם ישראל, בחלוף ארבעים שנה: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים, בליל הפסח הקריבו את זבח הפסח כשחזור של הפסח המקורי. ומאז תקנו חכמים את סדר פסח, שבו אנו מספרים ביציאת מצרים ומנחילים את הסיפור מדור לדור בחינת "והגדת לבנך". ואנו מנסים בדרכים שונות לשחזר את יציאת מצרים כדי שנראה את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים.

השנה יהיה זה סדר מיוחד. לצערנו, לא תהיה בו החגיגה המשפחתית או הקהילתית הגדולה, אלא נסתגר איש בביתו עם משפחתו הגרעינית לחוג את הפסח. אך יש לכך גם פן חיובי: השנה כולנו זוכים לשחזר כמעט במדויק את פסח המקורי.

וכך הוא מתואר בספר שמות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם. וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל. וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ".

וכמו אבותינו במצרים, גם אנחנו נסתגר בבתינו, ונישמר מפני המגפה המשתוללת בחוץ שלא תעבור את סף ביתנו, ואיש לא יצא את פתח ביתו עד הבוקר, ואפילו לאליהו הנביא לא נפתח את הדלת, כי בגילו הוא כבר בקבוצת סיכון, ומי יודע איפה הוא עוד עבר הלילה.

* מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו – בהוראות ההפעלה של סדר פסח במשנה, נאמר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". כלומר הסיפור שאנו מספרים בסדר מתחיל בחושך ומסתיים בגאולה ואור גדול. יש לאורך ההגדה של פסח, במקביל, שני סיפורי גאולה. סיפור הגאולה הלאומית – מעבדות לחירות, מגולה לארץ ישראל. סיפור הגאולה הרוחנית – מפגאניות ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו") למונותאיזם.

חובה עלינו לבער מקרבנו כל שריד של עבודה זרה. ולא חסרה עבודה זרה במקומותינו, ובראש ובראשונה – פולחן האישיות והסגידה למנהיג. אדם השבוי בפולחן אישיות אינו אדם חופשי, כי הוא מפקיע את המחשבה החופשית שלו ואת חופש הבחירה שלו, למנהיג שיחשוב בשבילו, וכל שנותר לו הוא לומר אמן.

* שהיו מסובין – העיר בני ברק בכותרות. בראש ובראשונה בשל התפשטות מגפת הקורונה בתוכה וכן כיוון שבליל הסדר אנו קוראים על מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.

בני ברק היא עיר עתיקה, פלישתית במקורה, המוזכרת בתנ"ך לראשונה בספר יהושע בנחלת שבט דן. היא התקיימה כיישוב יהודי מאות שנים, בתקופת הבית הראשון, המשנה והתלמוד.

בני ברק העתיקה לא הייתה ממוקמת במקום בו יושבת בני ברק החדשה, הקרויה על שמה. מיקומה היה בתל בני ברק, המצוי בפארק אריאל שרון, בפינה הדרומית מערבית של מחלף מסובים.

ומדוע נקרא מחלף מסובים בשמו? על שם רבי אליעזר וחבריו שישבו מסובין במקום זה, בבני ברק העתיקה, וסִפְּרוּ ביציאת מצרים.

* האשפוז הבא – לפני עשר שנים בדיוק, ב-6 באפריל 2010, אמור הייתי להתחיל תפקיד חדש, לאחר 9 שנים כמנהל מתנ"ס הגולן; מנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שהוא זרוע קהילתית של המכללה. ביקשתי לדחות את כניסתי ביום אחד, בשל התחייבות קודמת. בכל שנה (כלומר בכל שנה שאין בה קורונה) אני מדריך תוכן ימים אחדים במסע "נפגשים בשביל ישראל", ובאותה שנה אחד הימים שתיאמתי מראש היה ב-6 באפריל, שהיה אסרו חג של פסח והמימונה.

כדרכי באותם הימים (כלומר עד לאותו יום) נהגתי לטייל כשאני נעול בסנדלים. בירידה מהתבור מעדתי על אבן לא יציבה וריסקתי את הקרסול. פוניתי באלונקה במעלה ההר עד הכביש ומשם הובהלתי לבית החולים "העמק". בלילה עברתי ניתוח, ומאז אני נושא פלטינות בקרסול שמאל.

שלושה שבועות שכבתי עם הרגל המגובסת למעלה, וכך גם עברתי בביתי את החפיפה לתפקיד החדש. כעבור שלושה שבועות עברתי לגבס הליכה, לשלושה שבועות נוספים, ובו ביום התחלתי לעבוד בתפקידי החדש, עם רגל מגובסת וקביים. בקיצור – Break a leg.

היה זה האשפוז היחיד בחיי. נהגתי לומר באותם ימים, שכל 47 שנים אני מאושפז פעם אחת. אז האשפוז הבא צפוי לעוד 37 שנים.

* ביד הלשון

אתב"ש מועדי החגים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "לא בד"ו פסח", כלומר פסח לא יחול בימי השבוע ב', ד' ו-ו', וכתבתי שעל פי האופן שבו חכמים קבעו את לוח השנה העברי, נקבעו לדורות הימים בשבוע שבהם יחולו / לא יחולו חגי ישראל השונים.

הימים האלה מסומנים על פי צירופי כתב אתב"ש. אתב"ש הוא צופן שבו מוחלפות האותיות הראשונות בסדר הא"ב באותיות האחרונות, כך שאל"ף היא תי"ו, בי"ת היא שי"ן וכו'. השם אורי, למשל, נכתב באתב"ש: תפגם.

הגדרת הימים בהם יחולו או לא יחולו חגי ישראל, סומנו באתב"ש, כאשר ימי המועדים השונים מצוינים על פי הימים בשבעת ימי הפסח. כל יום מימי הפסח מקביל למועד המקביל לו באתב"ש, כלומר היום הא' של פסח הוא היום בשבוע שבו יחול מועד המתחיל באות תי"ו, היום הב' ביום שבו יחול מועד באות שי"ן וכן הלאה. וזו הרשימה:
א"ת -תשעה באב יחול ביום שחל בו א' של פסח.
ב"ש – שבועות יחול ביום שחל בו ב' של פסח.
ג"ר – ראש השנה יחול ביום שחל בו ג' של פסח.
ד"ק – קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל, כ"ג בתשרי) תחול ביום שחל בו ד' של פסח.
ה"צ – צום כיפור יחול ביום שחל בו ה' של פסח.
ו"פ – פורים (שלפני פסח) חל ביום שחל בו ו' של פסח.
ז"ע – עצמאות יחול ביום שחל בו ז' של פסח.

כיוון שהשנה א' של פסח חל ביום חמישי – תשעה באב יחול ביום חמישי. ב' של פסח הוא ביום שישי – שבועות יחול ביום שישי וכן הלאה.

הסתייגות קטנה – לגבי יום העצמאות. ה"א באייר, התאריך בו הוכרזה המדינה, ייצא תמיד ביום שבו יחול שביעי של פסח. אולם בדרך כלל חג העצמאות אינו מצוין בדיוק בה"א באייר, כדי שהחג לא יהיה בשישי, שבת, ראשון או שני. למה לא שני? כדי שיום הזיכרון לא יחול ביום ראשון ולא יהיה חילול שבת בהכנות לטקס בהר הרצל (דחיית יום העצמאות שחל ביום שני הוא חידוש – בעבר יום העצמאות שחל ביום שני לא נדחה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה היו ביום ראשון והטקסים בהר הרצל וביד ושם נערכו במוצ"ש). גם תשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת הגדול תש"ף – פרשת "צו"

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, והיא מוקדשת להתכוננות שלנו כפרטים, כמשפחות וכקהילה לחג הפסח.

לפני חמש שנים הנהגנו מסורת אורטלית – אנו מקבלים את השבת בחיק הטבע, ב"מתחם ל"ג בעומר", באפיית מצות על הסאג' כמו אבותינו שיצאו ממצרים.

השנה לא נוכל לבצע זאת, כפי שאיננו יכולים לבצע דברים נוספים בימי קורונה אלה. לראשונה מאז הקמת אורטל, לא נחגוג סדר פסח קיבוצי.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לפני למעלה מ-300 שנה, אמר דברים שכאילו נכתבו הבוקר: "בכל דור יש פירוש חדש על יציאת מצרים. ולא רק בכל דור, אלא בכל אדם ואדם יש נקודה של חירות, שהיא פירוש ליציאת מצרים, ואת הנקודה הזו יכול לברר רק האדם עצמו. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – לא בכאילו אלא ממש. לכל אחד מאתנו יש מצרים קטנה או מיצר גדול. בכל אחד מאתנו שוכן פרעה המתעקש להשאירנו בעבדות, אך בכל אחד מאתנו יש נקודה אחת פנימית של חירות, המבקשת גאולה. כל אחד מאתנו עובר בחייו הפרטיים מסעות שונים ומשונים, כמו אותם מסעות שעברו בני ישראל במצרים ובמדבר, וכאשר אנו לומדים מסעות אלו, אנו משחררים את אותה נקודת חירות פנימית בדרך על הגאולה האישית שלנו".

המיצר שלנו השנה הוא אורח החיים המבודד שנכפה עלינו מפאת הקורונה. גם את סדר הפסח נחגוג כל משפחה גרעינית בביתה, ללא אורחים ובלי להתארח. נשב בבתינו, כמו אבותינו בליל הפסח המקורי, ליל יציאת מצרים, בתקווה שהמגפה תפסח על בתינו. כמונו ייסובו לליל סדר של המשפחה הגרעינית כל בית ישראל בארץ ובתפוצות הגולה. וכך נחוש כולנו, בתוך ההיסגרות, לא רק את הלבד אלא גם את היחד, את הסולידריות של עם שלם, היושב בביתו ומספר ביציאת מצרים, מספר את סיפורו של עם ישראל.

בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב – מקיבוץ, מקהילה, מאומה והשנה במיוחד מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

פרשת השבוע היא פרשת "צו" העוסקת כולה בעבודת הקורבנות. עבודת הקורבנות היא פולחן השייך לשלב הפרימיטיבי של היהדות. התקדמנו מאז מאוד. את זבח הפסח מחליפה חוויית סדר הפסח. ומעבודת הקורבנות ניקח את הערך של נתינה ממשהו השייך לנו כפרטים למען הכלל. קיבוץ אורטל מבוסס על רוח ההתנדבות והנתינה, והרוח הזו היא החוסן הקהילתי והעוצמה שלנו. היא באה לידי ביטוי בשגרה, וביתר שאת בימי חירום. ההירתמות של החברים ושל הנוער האורטלי לכל עשיה למען הקהילה בימים אלה מרחיבה את הלב. אני משוכנע שקהילת אורטל תצא ממשבר הקורונה מחוזקת, חזקה יותר וטובה יותר מכפי שנכנסה אליו.

דרשה לשבת הגדול תשע"ד

פרשת השבוע היא פרשת "אחרי מות", הנפתחת אחרי מות בניו של אהרון, נדב ואביהו, שנספו כאשר הדליקו אש זרה על המזבח. הפרשה עוסקת בעיקר במשימותיו של הכהן הגדול ובחלקה האחרון – בדיני עריות, כלומר ביחסי מין אסורים. פסוק אחד בפרשה, חשוב במיוחד בעיניי: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" – זאת תורת חיים. תורה המותאמת לחיים, שבני אדם נורמטיביים, בני אדם מן היישוב, יכולים לחיות אתה.

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול. בשבת זו אנו קוראים קטעים מתוך ההגדה ודורשים דרשה על הלכות הפסח. אנו, כאן, לא נדרוש בהלכות הפסח, אלא במשמעות הפסח לימינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה. המהות של חג הפסח ושל סדר פסח אינה הכרתו של הסיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא יציקת הסיפור עתיק היומין לתוך חיינו היום, כסיפור המעניק לחיינו משמעות והשראה.

יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, והמשמעות שעלינו להפיק ממנה היא שנאת העבדות ומאבק נגד גילויי עבדות בתוכנו. אין בתוכנו היום עבדות במובנה הקלאסי, אולם עלינו להתקומם נגד כל עוול חברתי ונגד כל סוג של העסקה שאינה מכבדת את העובדים. עלינו להתקומם נגד העסקת עובדי קבלן ללא זכויות בסיסיות, נגד העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר לעובד לפרנס בכבוד את משפחתו; עלינו להיאבק נגד מעסיקים האוסרים, בניגוד לחוק, על התארגנות עובדיהם; עלינו להיאבק נגד העסקה פוגענית המשפילה את העובדים, במיוחד כאשר היא נעשית במקום שאמור לשמש דוגמה ומופת לציבור – בית ראש הממשלה.

יציאת מצרים היא היציאה מן הגולה והעליה למולדת. זכינו לחיות בתקופה הציונית, תקופה של יציאת מצרים מחודשת. למרבה הצער, אנו נדרשים להתמודד עם תופעות של פוסט ציונות ואנטי ציונות בתוכנו. בחודשים האחרונים, אנו עדים לקמפיין המעודד ירידה מן הארץ, ומכל המקומות – דווקא לברלין. אפילו השימוש במונח "ירידה" הפך לבלתי לגיטימי במקומותינו; הרי זהו מונח שיפוטי, ובעידן הפוסט מודרני, החטא הגדול ביותר הוא להיות שיפוטי… אבל אובדן הזכות להיות שיפוטי, משמעותו אובדן היכולת להיאבק על דמות החברה, להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהיאבק ברע. כן, מקומו של יהודי הוא בישראל, ובוודאי של יהודי ישראלי. מבחינה ערכית, הגירה של יהודי מהגולה לישראל היא עליה, והגירה של יהודי מישראל לגולה, היא ירידה. עלינו לחזק את התודעה הציונית, תודעה של דבקות בארצנו.

מחרתיים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ד?

מי שממשיכים להשתמט משירות בצה"ל ומגדירים את הגיוס כ"גזירה", אפילו כ"גזירת שמד". הישראלים המשתתפים בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הצגתה כמדינת אפרטהייד, כביכול, והסתה לחרם נגדה. הישראלים המרשים לעצמם להילחם נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, כפי שראינו רק השבוע, בחדירה העוינת למוצב צה"ל ביצהר.

ולמרות כל אותם חוליים רעים שהזכרתי, ושחובה עלינו להיות ערים להם ולהיאבק בהם, אני מאמין שבסך הכל אלו ירידות בעליה, ומדינת ישראל ועם ישראל נמצאים כל העת בהמשך התהליך הציוני הגדול של יציאת מצרים.

 

דרשה לשבת הגדול תשע

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

דרשה לשבת הגדול תשסט

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

צרור הערות 24.4.19

* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?

הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.

* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.

האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – הייתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?

ברור שהייתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.

* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.

הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.

אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.

מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.

* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.

* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.

* ערעור הסולידריות – פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.

הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.

ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.

לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.

* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.

הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.

מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.

בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.

אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד… תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג…).

המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים". בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.

אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהייתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.

ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.

אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).

* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות הייתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית הייתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.

זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.

* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.

האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.

מה גרם למפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.

ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.

* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.

מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.

הבעיה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.

* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פרסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.

במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.

כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עמנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.

זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עמה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשליה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.

הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.

* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה וה"פליטים". התכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום ושהנצחת הבעיה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.

אם אכן הדבר מופיע בתכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.

אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.

לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.

* בחזרה לתכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).

רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?

עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.

האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.

* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.

בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.

* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.

* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.

וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כא).

* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפיה דתית / איראן וכו'.

משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.

חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.

חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.

אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!

אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.

* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.

ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו…לא היה כלום.

* החזיר את חובו – האם יתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?

* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עליה?

* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השניה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).

זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:

ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה…" שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טוב".
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.

* ביד הלשון

שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע' ".

ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע".

גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.

* "חדשות בן עזר"

לעשות מהמרור חרוסת

מה נשתנה הסדר הזה?

אמורים היינו לחגוג את הסדר אצל אסתי, אחותי, בגבעתיים. סדר משפחתי גדול, רב דורי, מבני שלוש עד בן 89.

אבל הדברים השתבשו. עמוס, בננו הבכור, נפצע בתאונת עבודה בבקר, שבר את הקרסול, הוא בגבס, הרגל למעלה. איננו יכולים לנסוע וגם לא לעלות לסדר הקיבוצי בחדר האוכל. וכאילו אין די בכך, אסף סגר שבת, וחגג את ליל הסדר במוצב על גבול מצרים. נשארנו ארבעה. איזה באסה. איזה סדר קטן. איך אפשר לחגוג ולשמוח בהרכב מצומצם כל כך. זה סדר זה?

בהגיע השעה, התיישבנו רחוצים ובמיטב מחלצותינו סביב שולחן הסדר היפה והערוך כדבעי.

פתחתי את הסדר בסיפור סדר פסח שלי לפני 37 שנים. פסח תשמ"ב, 1982.

הייתי אז בטירונות. היינו באימון במשאבי שדה וחיכינו לפסח, כיוון שהיינו אמורים לצאת הביתה לסדר. אבל ערב החג המחבלים ירו קטיושות על קריית שמונה. צה"ל הגביר כוננות. היה זה חודשיים לפני מבצע שלום הגליל. אנחנו עוד טירונים, לא לוחמים של ממש, אך נשלחנו לאבט"ש – אבטחת יישובים בגבול הצפון.

עלינו לצפון וחולקנו ליישובים לכל אורך הקו. אני צוותתי, עם עוד כשלושה חברים, למשגב עם. אולם דקות אחדות אחרי שפרקנו את הציוד. הגיעה הודעה שנוספה לפלוגה שלנו משימה נוספת, אבטחת מתקן דלק בביריה. ואני נשלפתי מהקיבוץ בדרך למתקן. נסענו לאיזה מחנה, אולי בסיס אוגדה. מסתבר שיחד אתי יהיה… נאמר זאת בזהירות… לא החייל החביב עליי ביותר במחלקה. לקראת הערב, המ"פ קרא לנו ועלינו לנ"נ שלו. וכך עברנו מיישוב ליישוב, לאורך כל הקו, לראות שכל החוליות הגיעו, הסתדרו, מכירים את המשימה.

וכך, חצי לילה. במקום לחגוג את ליל הסדר, בילינו בנסיעה לילית ארוכה, מתישה ומתסכלת. בסביבות 2:00 אחר חצות נזרקנו במתקן הדלק. היו אתנו שלושה מילואימניקים משועממים. נפלתי על המיטה.

בבוקר, כשקמתי, התנפלתי כהרגלי על העיתונים. ומצאתי שם הגדה של פסח, שצורפה ל"ידיעות אחרונות". לקחת אותה, התיישבתי באיזו פינה, עם מצות ויין, וערכתי לעצמי ליל סדר כהלכתו, בבוקר החג. ושרתי בלחש את כל שירי ההגדה. וכל התסכול והבאסה נעלמו כלא היו. נהפוך הוא. הייתי מאושר מעצם העובדה שגם בתנאים המחורבנים האלה, זכיתי לחגוג ליל סדר ולחוש בן חורין.

סיפרתי את סיפור הסדר ההוא, וממנו יצאנו לסדר שלנו, בהרכב של ארבעה… באמירה שגם אנו, לא בחרנו בכך שעמוס יפצע ולא בכך שאסף יסגור, אך נעשה מהמרור חרוסת. וכך היה. היה זה סדר נפלא, מהיפים שהיו לנו. קראנו את ההגדה, שרנו את השירים, כרגיל אני גם לימדתי את ההגדה, עם הסברים על כל מה שקראנו, כי מה הטעם לדקלם את ההגדה בלי להבין מה אנו קוראים?

וכיוון שהיינו בפורום מצומצם ואינטימי, ניתן היה לחוש חופשיים יותר. לשאול יותר, להרבות בשיחה, לדרוש מדרשים חופשיים על הטקסט, לספר ביציאת מצרים, לתאר את יציאת מצרים המשפחתית – הפעם יעל סיפרה על עלייתם של סביה לארץ ישראל. וכמצוות "והגדת לבנך" – קראתי מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" את סיפורו של הסדר הראשון בגולן, בקוניטרה, בפסח תשכ"ח 1968. והוספנו טקסטים משל בן גוריון, ושיר של אמנון ריבק, ויעל קראה טקסטים נשיים מתוך הגדה של פסח "והגדתְּ לבתך". אכלנו סעודת נפלאה, מעשה ידיה להתפאר של יעל, ואח"כ המשכנו בדילוגים בחלקו השני של הסדר, בעיקר שרנו את השירים, עד "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" וגם משירי פסח והאביב. לקראת סוף הסדר אסף התקשר, והיה שותף מרחוק.

היה זה סדר פסח מיוחד מאוד; סדר פסח של חוויה ושל תוכן, של רצינות ושל הרבה צחוקים.

בקיצור, עשינו מהמרור חרוסת.

הייתי מאושר, והסתערתי בכיף על הכלים.

וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה

חג הפסח המקראי, לא היה חג שבעת הימים שאנו חוגגים היום. על פי התורה, מדובר בשני חגים. פסח הוא החג שנחוג בליל י"ד בניסן, כלומר ליל הסדר. שבעת הימים שלאחר הסדר היו חג המצות. מהותו של חג הפסח הייתה קורבן הפסח.

ליל הסדר הוא החלופה של חכמי המשנה לקורבן הפסח, לאחר חורבן בית המקדש השני. ובמשך השנים שני החגים היו לחג אחד.

הוראות ההפעלה של סדר פסח, נקבעו במשנה. מתוך המשנה במסכת פסחים: "…מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה" (משנה פסחים, י', ד').

מרגש להיווכח ש-1,800 שנה לאחר חתימת המשנה, המתכונת שלו נשמרת, בכל סגנונות ונוסחי ליל הסדר. עם זאת, מה שמעניין הוא בעיקר מה לא נשמר, מה השתנה לעומת הוראות המשנה ולמה. גם בכך יש דבר יפה – לראות שההלכה אינה מאובנת, אלא משתנה עם הזמנים, ומתאימה עצמה לצרכי הזמן.

שינוי שאנו רואים כאן, הוא שבמקור הבן אמור לשאול שאלות ספונטניות, שאלות משלו. ארבע הקושיות היו מעין תוכנת גיבוי לילדים מוגבלים, שאין ביכולתם לשאול בעצמם ("ואם אין דעת בבן"). שלוש מארבע הקושיות מופיעות גם בסדר המוכר היום. אולם את מקום הקושיה על הצלי, תפסה הקושיה "כולנו מסובין".

בעיצוב הסדר, היו שתי אסכולות. האחת, שהמבטא העיקרי שלה היה רבן גמליאל, היא שבליל הסדר יש לדבר בהלכות הפסח, כלומר בהלכות קורבן הפסח, כדי לזכור ולהכיר את הפרקטיקה לקראת הקמתו של בית המקדש השלישי. האסכולה השניה, שהמבטאים העיקריים שלה הם רבי עקיבא וחבריו שישבו בבני ברק בסדר המתואר בהגדה, היא שבליל הסדר יש לספר ביציאת מצרים, כדי להעצים את תודעת החירות ושנאת העבדות ולהכיר את סיפורו של עם ישראל. על המשמעות ההיסטורית, האידיאולוגית והתיאולוגית של המחלוקת הזאת לא נוכל לעמוד כאן, מפאת קוצר היריעה.

כידוע, האסכולה של "לספר ביציאת מצרים" ניצחה, אולם גם לאסכולה השניה יש ביטוי בהגדה, כמו למשל האמירה שמי שלא אמר שלושה אלה – פסח, מצא ומרור, לא יצא ידי חובתו ועוד. הקושיה על הצלי היא ביטוי להשפעת אסכולת "לספר בהלכות הפסח" בהגדה המקורית, אך לאורך השנים השפעה זו פחתה והקושיה השתנתה.

****

לב הסדר הוא ה"מגיד". כפי שצוותה אותנו המשנה, המגיד הוא המדרש על "ארמי אובד אבי". אך גם כאן ישנים שינויים.

על פי המשנה, על יושבי הסדר לדרוש בעצמם את הטקסט, ואילו בפועל קוראים את מדרש חז"ל. אך זה אינו השינוי העיקרי, המהותי. בטרם אציג את השינוי המהותי, כמה מילים על "ארמי אובד אבי".

מדובר ב"מקרא ביכורים" – המילים שכל חקלאי (וכמעט כל האנשים היו חקלאים) נדרש לומר לכהן שעה שהגיש לו את ביכורי תבואתו. זה נוסח "מקרא ביכורים":
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט. וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ. וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

למה דווקא הטקסט זה נקבע כליבת הסדר? אני מציע שלוש תשובות אפשריות: א. כיוון שמדובר בתקציר תולדות עם ישראל בחמישה פסוקים. ב. כיוון שזהו טקסט שהיה שגור על פה, בפי רוב העם, כאשר תוקן הסדר לאחר החורבן. ג. זכר לעבודת המקדש.

וכאן מופיע השינוי המהותי. ניתן היה לכתוב במשנה רק "ודורש מארמי אובד אבי", והיה ברור שיש לדרוש את הטקסט כולו. אך המשנה אינה מסתפקת בכך, ומוסיפה בפירוש: "עד שיגמור כל הפרשה כולה".

אך בניגוד מפורש למשנה, המדרש אינו מגיע עד סוף הפרשה, אלא הוא מסתיים ב"ובמופתים".

הסיבה לכך היא היסטורית. לאחר כישלון מרד בר כוכבא וגזירות אדריאנוס, חז"ל ניסו לכבות את אש הלאומיות בעם ישראל. הם לא רצו לעודד אקטיביזם לאומי, כדי למנוע תסיסה שתביא למרד מחודש. כך עוצבה יהדות פאסיבית, שמקבלת בהכנעה את גזירת הגלות והשעבוד, את גזירת אובדן העצמאות, תוך ציפיה פאסיבית לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו.

יש לכך ביטויים רבים, כמו המדרש על שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. כלומר, לא לעלות עליה לאומית המונית לארץ ישראל. לא לפעול נגד רצונן של אומות העולם השולטות בנו. לא לנסות לדחוק את הגאולה, אלא להמתין לה בסבלנות עד שתבוא בדרך נס.

לכן, הוצא מן המדרש הפסוק "וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ואין זה הביטוי היחיד בהגדה של פסח לגישה זו. מדוע אנו שותים ארבע כוסות? כנגד ארבע לשונות הגאולה, כלומר ארבעת הפעלים שבהם משתמש אלוהים כאשר הוא מתאר באוזני משה, בספר שמות, את תהליך הגאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". אולם יש חמש לשונות גאולה! החמישית היא "והבאתי", בפסוק: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". כנגד לשון הגאולה החמישית נהוג להשאיר כוס לאליהו הנביא, שעל פי המסורת הוא הנביא שיבשר על הגאולה.

הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, והחזירה את האקטיביזם הלאומי לעם היהודי; את ההכרה בכך שעליו ליטול אחריות לעתידו, ולא להמתין בפאסיביות לנס. היהדות הפאסיבית, הגלותית, הגיעה למיצויה בשואה. הקמת מדינת ישראל היא תוצאת היהדות האקטיבית, הציונית.

כיוון שסדר פסח נועד לספר את סיפורו של עם ישראל, מן הראוי שבעקבות המהפכה הציונית, יותאם סדר הפסח למציאות החדשה שהתחוללה בעם ישראל. מן הראוי שנשתה חמש כוסות – כוס הציונות, במקום הכוס לאליהו הנביא. ומן הראוי שנשוב ונקרא ונדרוש את ארמי אובד אבי, עד שנגמור את כל הפרשה כולה, כפי שצוּוינו במשנה.

ואכן, כך עושה ההגדה הקיבוצית, ובכך היא נאמנה להלכה יותר מאשר ההגדה המסורתית. כפי שיוצרי ההגדה המסורתית מרדו בהלכה והתאימו את סדר פסח למציאות זמנם ולהשקפתם, כך ההגדה הקיבוצית משנה את הסדר ומתאימה אותו לזמננו ולהשקפתנו. עורמת ההיסטוריה, היא שהמרד הזה הוא למעשה מרד במרד והחזרת עטרה ליושנה.

ההגדה הקיבוצית מספרת אף היא את סיפור עם ישראל, אך היא ממשיכו אותו עד "קמה מדינת ישראל".

****

כאשר אני עורך ליל-סדר-משפחתי, במשפחה שלי או במשפחה של יעל, ההגדה שאנו קוראים היא ההגדה המסורתית. אך אני מכניס לסדר מוטיבים מן ההגדה הקיבוצית, ובעיקר את המוטיבים הציוניים. את "ארמי אובד אבי" אנו קוראים תמיד עד סוף הפרשה כולה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל