צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.

זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.

מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.

כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.

אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".

* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.

מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.

חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".

אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.

החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.

ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.

הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.

הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.

התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.

אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).

סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.

כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.

מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.

ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).

אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.

ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.

הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.

טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.

אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.19

* הראשון לזהות – סימני השאלה באשר למעורבותו של נתניהו בפרשת כלי השיט והצוללות מעוררים דאגה חמורה. החשש שראש הממשלה העדיף שיקולי בצע כסף אישיים על האינטרס הביטחוני, חייב להדיר שינה מעיניו של כל פטריוט.

הפרשה הזאת חייבת להיחקר לעומק, ואין לי ספק שהיא תיחקר. ואני סומך על המשטרה וגורמי החוק שהם יגיעו לחקר האמת. אני מקווה מאוד, לטובתה של מדינת ישראל, שיתברר שהחשדות נגד נתניהו בנושא זה הם חשדות שווא.

הסוגיות הפליליות צריכות להיחקר בידי הגורמים המוסמכים, ואין לי דעה בעניין כיוון שאיני מכיר את הראיות. אולם מאז ומתמיד טענתי שהפן הציבורי חשוב בעיניי לא פחות מן המשפטי והפלילי. הרף להנהגה לאומית צריך להיות גבוה הרבה יותר מן הסף הפלילי. אין די בכך שאדם אינו פושע פלילי כדי שינהיג את המדינה, אלא עליו לעמוד ברף ערכי ומוסרי הרבה יותר גבוה.

מבחינה ציבורית, עצם העסקתם של בני משפחה וחברים קרובים בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – היא כשלעצמה מעשה מושחת. כאשר מתברר שהמקורבים הללו פעלו באופן מושחת, מי שמינה אותם, לא על בסיס כישורים אלא על בסיס קשרים אתו, נושא באחריות להתנהגותם, בין אם ידע על כך ובין אם לאו. חזקה על מי שאמון על "הראשון לזהות", שיהיה ראשון לזהות את השחיתות.

* החלטה בלתי מאוזנת – ישנן שתי אסכולות בנוגע לרמת הייצוגיות בדמוקרטיה. ישנה הגישה המכילה, על פיה עוצמתה של הדמוקרטיה נבחנת ביכולתה להכיל גם את הקיצון שבקיצון, כולל המטורפים ביותר שבשולי השוליים. וישנה הגישה של דמוקרטיה מתגוננת, על פיה על הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני אויביה מבפנים, המייחסים לה חולשה ומנצלים את פתיחותה כדי להרוס אותה מבפנים.

אני דוגל בדמוקרטיה המתגוננת. בעיניי, זה הלקח של רפובליקת ויימאר. אבל אני מבין ומכבד גם את התפיסה המכילה.

החלטת בית המשפט העליון, לפסול את בן ארי ולאשר את בן גביר ואת עופר כסיף אינה קונסיסטנטית ואינה מאוזנת. אני מאושר שהאיש הרע הזה, החוליגן בן ארי, לא יטמא את הכנסת. אני מצר על כך שהחוליגנים עופר כסיף ואיתמר בן גביר יטמאו את הכנסת.

* ברוך שפטרנו – בשבוע שעבר השתתפתי במפגש עם הרב רפי פרץ, ראש רשימת איחוד מפלגות הימין. בפגישה, תקפתי בחריפות את הברית הנואלת עם התועבה הכהניסטית. בדברי תשובתו תירץ פרץ את המעשה במיני תירוצים שונים ומשונים. אחד התירוצים היה לגליסטי. הוא אמר שיש הבדל בין עוצמה יהודית לכהנא. "עובדה – בג"ץ פסל את כהנא ואישר את עוצמה יהודית".

אז הנה, בג"ץ הוציא לו את הערמונים מן האש. הוא יכול לברך "ברוך שפטרנו".

* קמפיין מתוזמר – בימים האחרונים הרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים רבים של מנוולים היוצאים נגד תרומת הריאה לנחמה ריבלין. אין זאת, כי אם קמפיין מתוזמר היטב, מבית המדרש שממנו מתנהל קמפיין הנקם הנואל נגד ריבלין מיום היבחרו.

* מאבק צמוד – מירי רגב ויאיר נתניהו מתחרים על התואר: ביבי ללא פילטרים.

* מיהו מזרחי – אבי גבאי אמר בראיון שכל מזרחי שמכבד את עצמו – שלא יצביע נתניהו. ושאלתי היא: האם כשהוא מדבר על "מזרחים" הוא מתכוון אליי? ראשית, אני חי באחד היישובים המזרחיים ביותר בישראל, ובחבל הארץ היחיד במדינה שהוא ממזרח לשבר הסורי אפריקאי. שנית, ההורים שלי באו ממזרח אירופה.

וברצינות – די כבר עם הגלותיות הזאת. נשאיר את זה לדרעי.

* הרס האיזונים והבלמים – שיטת מינוי השופטים בישראל, ששותפים לה נציגי שלוש הרשויות – שופטי בית המשפט העליון ונציגי הכנסת והממשלה (בעיניי אין הצדקה לכך שנציגי לשכת עורכי הדין שותפים לה) היא מאוזנת וראויה. בעבר הייתה בעיה. הבחירה של השופטים ברוב רגיל, יצרה מאיוריזציה – רוב קבוע לברית בין שופטי בית המשפט ונציג לשכת עורכי הדין, והדבר פגם מאוד בבחירה. הוא יצר מצב שכמעט כל השופטים באו מאותה אג'נדה ואותה סביבה משפטית וחברתית. הדבר תוקן ביוזמתו של גדעון סער. על פי תיקון סער, היום נדרש רוב מיוחד, 7 מתוך 9 חברי הוועדה, לבחירת שופטים בבית המשפט העליון. התיקון הזה ביטל את הרוב האוטומטי שהיה לנציגי המערכת המשפטית, וחייב הסכמה רחבה על מועמדים, דבר שמבטיח הרכב מאוזן ומגוון.

למרבה הצער, בקוניוקטורה מסוימת שבה היה לה רוב בוועדה, איילת שקד ניסתה להחזיר את הגלגל אחורה. הברית בינה לבין נציגי לשכת עורכי הדין, שבעבר היו בני ברית של בית המשפט, יצרה את הרוב הזה. לכך נוספה התחכמות בבחירת נציגי הכנסת. מזה למעלה מ-25 שנים, נהוג ששני נציגי הכנסת הנם אחד מן הקואליציה ואחד מן האופוזיציה, כדי לתת ביטוי למגוון הקולות המיוצגים בכנסת. בכנסת האחרונה הקואליציה התחכמה, כאשר בחרה כנציג האופוזיציה את ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו", שאמנם הייתה סיעה אופוזיציונית, אבל מן הזרם של הקואליציה, בוודאי בנושא המשפטי, והבחירה בו מנעה ביטוי של מגוון הקולות בחברה. אילטוב עצמו לא היה הגון כדי להתפטר מן הוועדה כאשר מפלגתו הצטרפה לקואליציה, ולאופוזיציה כלל לא היה נציג.

כעת ההתחכמות הזאת עלולה להפוך לשערוריה רבתי, כאשר בהסכם עם הכהניסטים יש כוונה למנות את החוליגן, תלמידו ומעריצו של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין – איתמר בן גביר, לוועדה למינוי שופטים כ… נציג האופוזיציה, אם נתניהו ינצח.

לשמחתי, ניסיונה של שקד לחזור להצבעה ברוב רגיל וליצור מאיוריזציה של הצד שלה בוועדה, לא צלח.

כעת היא רוצה להעתיק את השיטה האמריקאית, שבה רק הפוליטיקאים ממנים את השופטים. זה רעיון גרוע מאוד, שיפר את האיזון הראוי והיפה שנוצר, בעיקר מאז תיקון סער. השופטים יהיו תלויים בפוליטיקאים ומי שירצו להתקדם לעליון, עלולים לכוון את פסיקותיהם כך שיתאימו לרצון הפוליטיקאים, ותהיה זו פגיעה קשה בעצמאות בית המשפט.

ההשוואה לארה"ב מתעלמת מהפרדת הרשויות האמתית הקיימת בה בין הרשות המבצעת – הנשיא, לבין הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת עצמאית, חבריה עצמאיים ולעתים לא נדירות הרוב בבתי הנבחרים לעומתי לנשיא.

אצלנו אין כל הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת. הממשלה שולטת בפועל בכנסת. אין סעיף קטן בחוק זניח ושולי שיש בו חופש הצבעה, והכל מנוהל בידי הממשלה. בחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה כפיפות של בית המשפט העליון ושל הכנסת לממשלה.

איזונים ובלמים הם נשמת אפה של דמוקרטיה. הצעתה של שקד מבטלת את האיזונים והבלמים. זו הצעה רעה בכל עיתוי, ובוודאי לעת הזאת, שבה מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה קשה, שאותה מוביל ראש ממשלה שתלוי נגדו כתב חשדות חמור ביותר.

* ביקורת שקרית – אני מתנגד לאיילת שקד ובפרט להצעותיה החדשות, הרדיקליות, לרפורמה במינוי שופטים. צפיתי בסרטון שלה על בושם פשיזם, והוא לא מצא חן בעיניי. אגב, אני בספק אם הוא יועיל לה ויוסיף לה קולות.

אבל מאמר ביקורת של צפי סער ב"הארץ" על הסרטון, היה ממש מגוחך. וכיוון שאיני חושד בכותבת שהיא לא הבינה את ה"הפוך על הפוך" – זו ביקורת שקרית. לטענתה, הסרטון הזה יוצר לגיטימציה לפשיזם, הופך את הפשיזם לסקסי. סער כותבת: "'שחור זה יפה' זה הרי כל כך סיקסטיז; עכשיו, מתברר, פשיזם זה יפה". המשפט הזה מרגיז ובלתי הוגן, כיוון שבדיוק בימים האלה מופיע באקרנים תשדיר שירות של משרד המשפטים נגד גזענות, שכותרתו: "אדם זה אדם", והמסר שלו הוא בהחלט ששחור זה יפה.

* מי אשם במצוקתם – ישראל נסוגה מן העיר עזה ומשאר ערי רצועת עזה כבר לאחר הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, ב-1994. מאז, עזה היא בשלטון פלשתינאי. בניגוד לשטחי יו"ש, ברצועת עזה לא הוחזרה השליטה הביטחונית הישראלית ב"חומת מגן" (אני גוייסתי ב"חומת מגן" בצו 8 לפעולה ברצועת עזה, אך היא בוטלה ברגע האחרון, ואנו הופנינו לאזור טול-כרם).

ב"התנתקות", 2005, ישראל נסוגה מכל שטח הרצועה עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. ואז שמענו איך רצועת עזה תפרח ותשגשג, ושמעון פרס התפייט שהיא תהיה סינגפור של המזרח התיכון. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמדו בתור לסייע לעזה, להשקיע בה הון עתק, כדי להגשים את החלום הזה.

אבל לפלשתינאים היו תכניות אחרות. את כל המשאבים הם השקיעו בטרור – במנהרות, ברקטות, בטיפוח כוחם הטרוריסטי. כך נהגה הרש"פ, ששלטה בשטח בשנתיים שלאחר ההתנתקות, וביתר שאת – חמאס, שהשתלטה על הרצועה ב-2007.

זאת הסיבה למצוקה הכלכלית הקשה של תושבי רצועת עזה. זו, ורק זו. לא כל קשקושי ה"מצור". אין מצור. יש סגר ימי בהתאם לחוק הבינלאומי של מדינה מותקפת, ויש גבול סגור עם מדינת אויב, כמו גבולותינו עם לבנון וסוריה. בעצם… סגור? לא. ישראל ממשיכה להעביר לרצועת עזה מדי יום מאות משאיות אספקה, גם בימים הקשים ביותר של ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ישראל ממשיכה לספק חשמל לתושבי הרצועה, גם בימים שבהם נורו רקטות מכוונות לעבר תחנת הכוח באשקלון. ואני לא מדבר על מעטפות הפרוטקשן לחמאס לאחרונה.

חמאס מנתב את זעם ההמון לצעדות "שיבה" לעבר ישראל – מוכרים להמון את הסיפור שעם קצת לחץ, ישראל תתמוטט והם "ישובו" במיליוניהם לשטח ישראל, לבתים של הסבא רבא שלהם, ובבת אחת, כבמטה קסם, תיפתרנה כל צרותיהם.

בימים האחרונים מסתבר שהציבור ברצועת עזה מבין מי באמת אשם במצוקתו.

* אישה רעה – ב"כאן 11" שודרה כתבה קשה ועצובה על מצוקת הגברים הגרושים, המופלים לרעה בבתי הדין הרבניים ובידי החוק, מופרדים מילדיהם וחייהם נהרסים. הנתון המחריד ששודר בכתבה, הוא שאחוז ההתאבדויות של גברים גרושים הוא פי 7 יותר משל גברים נשואים. וזאת, למרות שגברים פרודים, שאינם גרושים עדיין, נספרים בסטטיסטיקה הזאת כנשואים, כך שהנתון כנראה אף יותר מובהק.

בכתבה הזאת רואיינו שתי נשים. כיוון שלא צפיתי בה בטלוויזיה, אלא שמעתי אותה ברדיו ברכב, איני יודע את שמותיהן. אחת הנשים מאמינה בשוויון מגדרי, ולכן דיברה על העוול נגד הגברים הגרושים והצורך לתקן אותו. השניה היא שונאת גברים מיליטנטית ונקמנית. האמירה המזעזעת ביותר שלה, הייתה התייחסות לנתוני ההתאבדות. מה הקשר? היא היתממה. צריך לבדוק מה הרקע האישיותי שלהם. מי אמר שיש קשר בין ההתאבדות לגירושין?

זו גישה נכונה כאשר מדובר במתאבד הבודד. אין לה שחר, כאשר הסטטיסטיקה כל כך מובהקת. האמירה הזאת היא ציניות ורוע לשמם.

המסקנה המתבקשת היא הצורך לקדם את שוויון המינים, כי הנפגעים מן המצב הקיים הם הנשים והגברים כאחד.

* התקופה המעצבת – במפגש של ועדת החינוך הגולנית, התבקשנו לחשוב על חוויה מעצבת מתקופת נעורינו / ילדותנו. אני אמרתי, שגם אם יהיה עליי להציג עשר חוויות, כולן תהיינה מנעוריי בתנועת הצופים, בשבט ר"ג ואח"כ בגרעין. זו התקופה שעיצבה את חיי, את אישיותי, את מי ומה שאני. החוויה כמדריך ורשג"ד, כפעיל בשכבה שלי ובשבט, כתרבותניק, כפעיל חברתי; עיצוב המנהיגות שלי ודרכי כמגשים בקיבוץ ובגולן; בעצם כל מה שאני עושה מאז ועד היום, כולל חברותי בוועדה, הם המשך ישיר של מה שהתחלתי בתנועה.

ומכלל הן, ניתן להסיק את הלאו. מקומו של בית הספר בעיצוב דמותי שולי שבשולי.

* על מה תוכל לקרוא בספרי – בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים".

על ילדותו, נעוריו ובחרותו של יהודה על הציר ברלין, גבעת ברנר, דמשק (!), תל אביב, חולון, תל אביב, ארה"ב, מנרה.
על העליה החלוצית למחנה הסורי הנטוש בעליקה שבועות אחדים לאחר המלחמה, עוד טרם החלטת הממשלה – עליה ששינתה את ההיסטוריה ועיצבה את גבול המדינה.
על המעבר כעבור חודשים ספורים לקוניטרה, וההתבססות בתנאים חלוציים ותחת הפגזות סוריות מתמידות, ועל המעבר לנקודת הקבע.
על הטראומה הגדולה של פינוי יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים ועל חזרתם המהירה לקימום היישובים ולמאבק ציבורי ראשון נגד נסיגה.
על הקמת קשת – איך איש הקיבוץ המאוחד ותנועת העבודה הקים את היישוב הראשון של גוש אמונים.
על המאבק המוצלח לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהובילו יהודה הראל ושבס, ועל התמרונים הטקטיים והקונדסיים שהביאו להצלחה הגדולה.
על עבודתו עם רבין, בשנותיו הקשות במדבר הפוליטי.
על המאבק לשינוי פני הקיבוץ ועיצובו של "הקיבוץ החדש" והתמודדותו של יהודה על תפקיד מזכיר התק"ם, כהתרסה נגד הממסד התנועתי.
על המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90 ושיאו – 19 ימי שביתת הרעב בגמלא.
על הקמת "הדרך השלישית" וכיצד כפה יהודה את קהלני כמחליפו בראשות התנועה, על אפם וחמתם של האלופים הוותיקים.
על ניסיונו של נתניהו לפתות את "הדרך השלישית" לרוץ במסגרת הליכוד, ומה ניתן ללמוד מכך על שיטות פעולתו הפוליטית.
על האופן שבו נתניהו סובב בכחש את ראשי "הדרך השלישית" קהלני ויהודה הראל, שעה שניהל מאחורי גבה של הממשלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן.
על הדרך שבה תמרן יהודה את ראשי המדינה לקבלת חוק יסוד משאל עם, בתום מאבק שנמשך עשרים שנה.
על מה שלחשה נשיאת בית המשפט העליון אסתי חיות באוזניו של יהודה הראל, חתן פרס ישראל, בטקס הענקת הפרס.

על כל אלה ועוד תוכל לקרוא בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* התחגגתי – ברכות לנעמי פולני, כלת פרס ישראל. האמת היא שמה שמפתיע אינו שהיא זוכה בפרס ישראל, אלא שהיא עדיין לא זכתה בו. אני אוהב מאוד להאזין לעברית הייחודית שלה, היצירתית, האישית, שגם בעשור העשירי לחייה לא נס לחה. למשל, בראיון בעקבות הזכיה בפרס היא סיפרה על ה"דְהָמָה" שאחזה בה כשקיבלה את ההודעה המפתיעה. "התחגגתי", היא סיפרה על מה שהידיעה עשתה לה.

* ביד הלשון

נעים בהמונים – יוזמה חדשה של פעילי שמאל קיצוני, נועדה לדרבן ערבים ויהודים התומכים בעמדותיהם להגיע לקלפיות ביום הבחירות. על פי עקרונות גילוי הדעת של היוזמה והרכב חבריה, הכוונה היא למצביעי מרצ וחד"ש-תע"ל. שם היוזמה: "נעים בהמונים – להציל את הדמוקרטיה בישראל".

הכותרת "נעים בהמונים" נועדה לנגן על אסוציאציה מדבריו המפורסמים של נתניהו ביום הבחירות ב-2015. אבל נתניהו אמר "נוהרים בהמוניהם". אז זהו, שלא. נתניהו אמר "נעים" ולא "נוהרים".

מעניין איך בתודעת הציבור משתרש ביטוי באופן שונה מכפי שנאמר. הדוגמה הבולטת אותה כבר הצגתי, היא "צריך להחליף את העם", שכביכול אמר בן אהרון בליל המהפך ב-77' – הוא לא אמר את הדברים וזו פשוט המצאה.

אבל כאן מדובר במקרה שונה – הדברים נאמרו, אך נשמרו בזיכרון הקולקטיבי בצורה שונה במקצת מן הנוסח המקורי. דוגמה נוספת: עד היום, בחלוף 29 שנים, עדין מזכירים רבים את קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר, במרכז הליכוד, אחרי "התרגיל המסריח": "אברשה! חזור הביתה!". אך שמיר אמר דווקא: "אברהם שריר! חזור הביתה!".

לא שיש הבדל כלשהו בין אברשה לאברהם שריר, או בין נעים לנוהרים. אבל זאת תופעה מעניינת (אותי לפחות).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות כט בנובמבר 2017

* מנטליות של גולה – משבר ליצמן חורג מהשלכותיו האקטואליות: הן מן ההשלכה הפוליטית של קיום הממשלה, הן מן ההשלכה הכלכלית של תפעול הרכבת והן מן ההשלכה על מערכת הבריאות של התפטרות שר מצוין.

מדובר כאן במשבר המוכיח שהחרדים האשכנזים, קבוצה גדולה בעם ישראל, בוחרים להישאר בלתי כשירים להיות חלק מהנהגת מדינה מודרנית.

אני סבור שבמדינה יהודית יש חשיבות לעיצוב השבת בפרהסיה הציבורית, במינימום עסקים, מסחר ועבודה. אולם ישנן תשתיות וישנן עבודות חיוניות המתחייבות מעצם היותה של ישראל מדינה מודרנית. גם החרדים מבינים את זה, אלא שהם אינם מוכנים להיות אחראים לכך. פירוש הדבר הוא שהם אינם כשירים, מתוך בחירה, לקיומה של מדינה יהודית במאה ה-21.

זוהי מנטליות של גולה, של מי שהתרגלו במשך אלפים שנה לא לשאת באחריות. ההשתמטות מצה"ל נובעת מאותו מקום. וזה עצוב.

* שעירים לעזאזל – כאשר דוד ביטן מאשים את השרים כ"ץ "שהותירו את ראש הממשלה חשוף בצריח", אות הוא שנתניהו סימן אותם כשעירים לעזאזל, אם המשבר יוביל לנפילת הממשלה.

* אותה התבהמות – כרזת הקופים על ביטן ואמסלם, בהפגנה בפ"ת, מעידה בראש ובראשונה על יוצריה, נושאיה, ואלה שהפגינו לצדה ולא דאגו להסרתה. הכרזה הזאת היא אותה התבהמות כמו ההסתה נגד ריבלין.

* אני מתבייש – תמיכת "כולנו" בחוק לשיבוש חקירת נתניהו, היא יריקה בפרצוף הבוחר. אגב, הבוחר הוא אני. לא, איני מתעלם מן ההישג של "כולנו", יחד עם "הבית היהודי", בסיכול חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית מצויה), שהוא חמור שבעתיים. אבל האכזבה מרה. אני מתבייש.

* ככה לא בונים חומה – אחת מנקודות השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית הייתה התרגיל המושחת שרקחו פרס ועמו ביילין ורמון עם העבריין אריה דרעי; התרגיל הידוע בכינוי שהדביק לו רבין – התרגיל המסריח. באותם ימים כיהנה ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר. שמעון פרס היה ממלא מקומו ושר האוצר. במשך תקופה ארוכה פרס חתר ללא לאות תחת הממשלה שבה כיהן, והדיח את המפלגות החרדיות לחבור אליו, תמורת הבטחות מפליגות בתחומים כספיים ובתחומי דת ומדינה, להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה חלופית בראשותו. כאשר הגיע להסכמה עם החרדים והיה בטוח שהתרגיל מצליח, בדה פרס משבר "מדיני" מלאכותי והביא לנפילת הממשלה (המקרה היחיד בתולדות המדינה שהממשלה נפלה בהצבעת אי אמון). עוד טרם ההצבעה, כאשר התרגיל נודע לשמיר, הוא פיטר את פרס, שבחוצפתו עוד התבכיין על הפיטורין.

לאחר שהוטלה עליו משימת הרכבת הממשלה, החלו להתגלות בקיעים בקרב החרדים, שבהדרגה החלו לנשור מן הקואליציה החלופית. בצר לו, החל פרס ללכוד עריקים מבין שורות הליכוד; כל מיני ח"כים נרגנים וממורמרים. ראשון היה אברהם שריר, שכעס על שמיר שלא מינה אותו לשר. בהמשך, הצליח להביא לעריקתם של שלושה נוספים – יצחק מודעי, פסח גרופר ופנחס גולדשטיין מהליכוד.

כדי לסכל את מזימתו של פרס, חתם שמיר עם העריקים על הסכם שבו שריין את מקומם ברשימת הליכוד לכנסת הבאה.

כאשר הביא שמיר את הסכם השריון לאישור מרכז הליכוד, התייצב מולו בני בגין שנשא נאום מזהיר נגד ההסכם המושחת. הוא הוקיע את העריקים והביע סלידה ממעשיהם, ואמר שאין לסמוך על נאמנותם בעתיד. הוא הזכיר שאך אתמול מודעי היה חלק מן ה"חישוקאים", לצד שרון ודוד לוי, שחישקו מימין את שמיר ומיררו את חייו, ולפתע הוא ערק לפרס, וכינה את החישוקאים "קואליציה של אמביציה". ומול הטענה שההסכם מבצר את שלטון הליכוד, ציטט בגין את שדרן הכדורגל יורם ארבל וקרא בקול גדול: "ככה לא בונים חומה! ככה לא בונים חומה!"

בגין אמר, שלא זו בלבד שהממשלה תישען על עריקים הפכפכים שאי אפשר לסמוך עליהם ("פייסי יהיה נאמן? פיני יהיה מצוין?"), אלא שכל המיאוס של הציבור נגד המערכת הפוליטית, הממוקד היום בעיקר בפרס, ידבק דווקא בליכוד ויתנקם בו ביום הבחירות. וכך אכן היה כעבור שנתיים, בבחירות 1992, שבהן מפלגת העבודה זכתה בבחירות.

קו ישיר עובר בין נאומו של בגין אז לבין הדרך שהוא מייצג מאז ועד עתה, בסירובו להצביע בוועדת הפנים בעד הצעת החוק המושחתת לשיבוש חקירתו של נתניהו.

נאום "ככה לא בונים חומה", היה לטעמי רגע השיא בקריירה של בגין. רגע השפל היה השבוע, בסרטון המביך שבו הוא הסתחבק עם המחוקק הדגול, שוליית נער השליחויות של נתניהו, דודו אמסלם, שאך בשבוע שעבר הפעיל כנגדו לחץ פיסי לא מתון כדי שיבגוד במצפונו ויתמוך בחוק המושחת.

"אני אוהב את בני בגין" אמר באדנות ובפטרונות אמסלם, בחיבוק דב כמעט מפיוזי, ואילו בגין התלוצץ והסתחבק וחיקה את תנועותיו המאיימות של אמסלם, ובכך הלבין את המעשה והכשיר אותו ציבורית.

בני בגין מנסה, בכוחותיו הדלים, להוות חומה בצורה מול הרוח הרעה שנתניהו מחדיר לליכוד ולפוליטיקה הישראלית. ככה לא בונים חומה!

* הפחד מדבר – "ישראל היום" פרסם סקר מעודד מאוד בקרב מדגם מייצג של ערביי ישראל, כולל ממזרח ירושלים. 73% מרגישים שייכים לחברה הישראלית. 41% גאים להיות ישראלים ו-19% גאים מאוד. יחסם של 57% למשטרה – חיובי. יחסם של 60% לבתי המשפט חיובי. התוצאות אינן מפתיעות אותי, כי סקרים דומים בשנים האחרונות הצביעו על תמונה דומה. ונשאלת השאלה – אז למה בסקר האמתי הם בוחרים שוב ושוב הנהגה לאומנית, בדלנית, אנטי ישראלית ותומכת באויבינו?

התשובה היא שלא צמחה מנהיגות אחרת. ולמה לא צמחה מנהיגות אחרת, המייצגת את הרוב? כי ברחוב הערבי הפחד מדבר. לא פחד מהמדינה (וטוב שכך). לא פחד מהמשטרה (וטוב שכך). פחד מטרור פנימי.

* שיחדש של ההשתמטות – איזה נמושה, לא חשוב מאיזה קיבוץ, משתמט מגיוס לצה"ל, נכנס לבלות קצת בקלבוש, ומיד זוכה לכתבה עם תמונה צבעונית ומחויכת בעיתון הקיבוצי "הזמן הירוק". ובכותרת מופיע המילה "מצפון".

הגיע הזמן להפסיק עם השִׂיחַדָש הזה. מצפון? הנוער הטוב שמתגייס לצה"ל, שהולך ליחידות הקרביות, שמקדיש את שלוש שנותיו היפות ביותר להגנת המדינה ושלום אזרחיה, שמוכן להקריב את חייו כדי שנמושות כמו אותו טפיל משתמט יוכלו לבצע את זממם – הוא הנוער המצפוני.

המשתמט הוא חסר מצפון.

טוב שלא כתבו הפעם, כמו במקרים קודמים, שהמשתמט "אמיץ". טוב זה ברור, אלה שהולכים ליחידות קרביות הם פחדנים והמשתמטים אמיצים.

* עבריינים – אחד הטיעונים ההזויים של העריקים ותומכיהם, הוא שהם ראויים להערכה על כך שהם מוכנים לשלם מחיר על החלטתם ולשבת בכלא.

כל עבריין מוכן לשלם מחיר על מעשיו ויושב בכלא. אז מה? הכלא אינו מלבין עבירות אלא מעניש עליהן.

* הרע במיעוטו – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, נובר בארכיונים ובעיתונים ישנים, ובראיון של יהודה ב-1998, אז ח"כ, מצאתי את הטקסט הבא: "אני די מזדהה עם מה שאורי הייטנר כתב אחרי הבחירות: 'לעולם לא אסלח לפרס שהביא אותי להצביע בעד ביבי'. ולאחרונה הוא אמר: 'הצבעתי בעבור ביבי בתור הרע במיעוטו. שנה וחצי הוכיחו לי שהוא באמת רע. ההתבטאות של ברק הוכיחה לי שהוא אכן במיעוטו' ".

רקע ופרשנות – היה זה בתקופת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. ההצבעה הייתה בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה. ב-1996 בחרתי ב"דרך השלישית" לכנסת ובנתניהו לראשות הממשלה. דברי ברק אליהם התייחסתי – נכונות לנסיגה מהגולן.

* עתיד מובטח ובטוח – בשלושים בנובמבר ימלאו 11 שנים לפטירתו של הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר. בפברואר 1976 פרסם עלי כתבה גדולה בעיתון "במחנה", בת ארבעה עמודים: "טיול גדול ברמה". הוא הסתובב בין היישובים הצעירים, והכתבה הייתה מלאת אהבה והתפעלות וגם תמיכה אידיאולוגית.

קטע קליל מתוך הכתבה, עלי מוהרי כל כך: "ועכשיו אעמוד על נקודה חשובה ביותר, ועל כן אבקש תשומת-לב מֵרבית: במרום גולן, הגדול, המבוסס והוותיק ביישובי הרמה, יש חדר אוכל מרווח ומלבב שבו נקוטה שיטת ההגשה העצמית; אני מדגיש זאת, כיוון שביקורי הראשון במרום גולן היה זמן לא רב אחרי ששת הימים, כשישבו עוד בקוניטרה והיו להם בעיקר חלומות רבי קומות, חדר אוכל קטנטן, מגישות הדוקות מכנסיים שהרשימו אותי מאוד, ושבגללן כתבתי אז מכתם קטן, שקטע ממנו אביא כאן:

… אני מביט בנערה שלידי מסתובבת,
ואני בוחן את הבעיה (שבקושי מתיישבת)
ומגלה בה פנים לכאן
ולכאן,
וכדאי שניגש ישר לעניין.
וכדי להבהירו באופן ברור וחד,
נפריד בין הדבקים ונתחיל ב-
פן אחד:
יש בזה צניעות: עד כאן – ולא יותר.
והקו הוא ברור וחותך ואומר
בהידור מעודן, שהנה אני כאן,
ואני לא עושה מזה עניין.
ומסביב – הגולן.
פן שני:
הבריאות הזאת, העסיסית, החטובה,
לא באה מחיים קלים ושפע טובה;
זה סימן הכוח, המרץ האדיר,
ואולי זה גם בגלל שהאוויר
כאן הוא טוב, מאוד טוב.
ואני מביט – אקרא לו בשמו – בישבן,
ואני פתאום אופטימי, והכל נהיה מובן,
כי בו אני רואה את ההבטחה האמתית
לשפע ולאושר שיהיו כאן בעתיד.
'בעיות התיישבות
הן רבות חשיבות.
המצב הוא קשה, זה ידוע'.
ככה סח
נאנח
הדובר המוסמך
ומראה פניו גרוע.
אך כשם שהעם אל עמוד העשן
נשא במדבר את עיניו,
כך אני מסתכל אל נושאת הישבן
(הה, הטוסיק הזה שהבריא בגולן!)
השואלת אותי בטון מעוניין:
קפה – עם או בלי חלב?

כל זה נכתב, כאמור, לפני כמה וכמה שנים. ועתה, צאו וראו: מרום גולן – אין להכירה. יישוב שיש בו מאות נפשות והיקף הייצור שלו 18-20 מיליון ל"י לשנה. ומגישות – אין; הן עשו את שלהן. אך האם הן יכולות ללכת?! הו לא, הוא לא-לא, בשעל, רבותיי, בשעל היישוב הינוקא בן החודש, תמצאו מגישות הדוקות מכנסיים לעילא ולעילא, בעלות הילוך גא ובוטח, ועליי להודות כי ברגע שראיתי אותן סרו כל ספקותיי: עתידו של שעל מובטח ובטוח".

* ביד הלשון

צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה – אתר השירים העבריים "שירונט" ידוע בשגיאות הרבות במילות השירים. לעתים, השגיאות הללו הופכות שירה נשגבת לסתם מילים.

כך לדוגמה, מתוך שירה של נעמי שמר "כמו חצב":
ציפור טסה, נעה, נסה.
על תורן של ספינת משא
בהגיעך עד אי אובד
למדי אותי להישרד.

ציפור טסה, נעה, נסה. איזו החמצה של השורה – צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה.

נעמי שמר, ששיר זה כמו מרבית שיריה רווי בביטויים מן המקורות, נטלה את הדימוי מספר איוב: "כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם-אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה".

ושיבוש נוסף: בהגיעך עד אי אובד, במקום: עֲדֵי אוֹבֵד.

נעמי שמר קראה ידיעה בעיתון, על ציפור נדירה, שאיננה מצויה דרך כלל בא"י, אך הגיעה לכאן באוניה שעליה היא מצאה מסתור.

הסיפור הזה מצא את מקומו בבית משירה "כמו חצב".

צִפּוֹר הַשִּׁיר הַפְּעוּטָה
שֶׁהַסּוּפָה אוֹתָהּ גֵּרְשָׁה
וּבִלְבְּלָה אֶת מַסְלוּלָהּ
מִיַּבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה
צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה
עַל תֹּרֶן שֶׁל סְפִינַת מַשָּא
בְּהַגִּיעֵךְ עֲדֵי אוֹבֵד
לַמְּדִי אוֹתִי לְהִשָֹּרֵד.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

צרור הערות 24.9.17

מעצמה הומניטרית – ישראל היא מעצמת-על הומניטרית.
בכל מקום בעולם שמתרחש בו אסון – ישראל הקטנה היא הראשונה שמתייצבת, ביעילות הגדולה מכולם.
בכך המדינה היהודית ממלאת את הייעוד היהודי מימי אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
אני גאה להיות ישראלי!

* האידיאולוג של האנטי ציונות – אברהם בורג הוא הדובר הרהוט והעמוק ביותר של האנטי ציונות, הוא האידיאולוג של התופעה הזאת. אם גדעון לוי, למשל, רדוד יותר מכפית תה שטוחה, כל כולו סיסמאות ונאצות, בורג מציג השקפת עולם אנטי ציונית, מבסס אותה, ומכתב אותה עם ההגות היהודית בה הוא בקיא, ושמתוכה הוא דולה הגות אוניברסלית שהייתה קיימת ביהדות אירופה של המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20, תוך התעלמות מכך שכל הגיונה וביסוסה עלו בעשן הארובות באושוויץ.

מצער מאוד, שאדם שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון, כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, עבר מהפכה כל כך דרמטית, והיה להוגה הדעות והאידיאולוג של האנטי ציונות, וכל מה שנותר בו מעברו הציוני הוא פנסיה שמנה, המרפדת את מסעו נגד הציונות.

במאמר שפרסם ערב ראש השנה ב"הארץ" (ולא בכדי אני מכנה זאת מאמר, כיוון שלהבדיל מן הפשקווילים של גדעון לוי ורוגל אלפר, אין זה גיבוב של סיסמאות נאצה ופרובוקציות, אלא הוא נושא תוכן), מציע בורג שני אבות טיפוס ליהדות בת זמננו, שביניהם עלינו לבחור. מצד אחד בנימין נתניהו ומצד שני ג'ורג' סורוס, וכמובן שהוא בוחר ביהדות של סורוס.

כאשר הוא מדבר על נתניהו, אין כוונתו לנתניהו הפרסונה האינדיבידואלית. אין הוא מדבר על נתניהו של ה"מתנות" וה"אין כלום". הוא מדבר על נתניהו כראש ממשלת ישראל, כמייצג הישראליות, כעומד בראש מדינת ישראל. מה שמעורר את סלידתו אינו נתניהו האיש, אלא ישראל המדינה. הריבונות היהודית, שאותה מגלמת מדינת ישראל, היא היפוכה של "היהדות התפוצתית" כפי שהוא מכנה את הגולה, שהיא התגלמות היהודיות הראויה והרצויה, ומדינת ישראל הורסת אותה. מהי היהדות התפוצתית הזאת? "שיחה לא טריטוריאלית המתקיימת בין היהודי וסביבתו". כלומר הזיקה הטריטוריאלית של עם ישראל לארץ ישראל, עליה מושתתת הציונות, היא האיום הגדול. "הקמת מדינת ישראל… חסמה כמעט לחלוטין אפשרויות המאפיינות את מצב הצבירה התפוצתי…".

את מדינת ישראל, התגלמות הריבונות הלאומית של העם היהודי כעם חופשי במולדתו, מכנה בורג "מדינת גטו" ("ישראל… הפכה לשיבוט של חוויית הגטו החסום"). זאת, להבדיל מן היהדות בגולה, "הזהות התפוצתית", שיתרונה על הציונות הוא ש"אין לה קרקע משותפת תחת רגליה" וגדולתה – ש"היא מטבעה זהות מפוזרת". כלומר, מה שמעורר את סלידתו אינו "אקיבוש", אלא קיבוץ הגלויות, הריבונות היהודית ושיבת ציון. לכן, הוא מעלה על נס את הירידה מן הארץ, שהיא הגשמת האידיאולוגיה האנטי ציונית שלו – "אני מבין את המהגרים מכאן שבחרו לעזוב את חברותם ב'עם הארץ' הישראלי ולהצטרף ל'עם העולם' ".

כאשר אברהם בורג היה ציוני, הוא השתייך לשמאל הציוני, למחנה היוני בישראל, הרואה בעצמו מחנה השלום. הוא היה ממנהיגי "שלום עכשיו". באותם ימים הוא נאבק, בדרכו, למען השלום, מתוך אמונה שהשלום ייטיב עם מדינת ישראל, המדינה היהודית, ויבטיח לדורות את עתידה בארץ ישראל. לשם כך הוא היה מוכן גם לוויתורים מרחיקי לכת.

גם היום הוא מדבר, מפעם בפעם, על שלום. הפעם מגמתו הפוכה – הוא רוצה בשלום, מתוך תקווה שהוא יפורר את קיומו הלאומי של העם היהודי. "ביום שבו ייפלו החומות המפרידות ביננו לבין הסביבה, יתרבו מאוד נישואי האהבה. אחוזי המשפחות המעורבות לא יהיו שונים מכל החברות הפתוחות בעולם. וזה לא רע! נישואים בין שונים הם לא דילול, אלא העשרה של שני הצדדים. חלקם מביאים פנימה מנהגים וערכים מרעננים ואחרים מפיצים החוצה זרעים מן הציוויליזציה שלנו לבתי גדול אחרים".

בורג מעלה על נס את היהדות הגלותית, זו שלא התבססה על קשר לטריטוריה. אולם אותה יהדות שמרה באדיקות על התבדלות, כדי להבטיח את קיום העם היהודי. בורג, לעומת זאת, מואס בקיום העם היהודי, ומבחינתו ההתנתקות מן הטריטוריה היא שלב בדרך לביטולו של העם היהודי. "אישית, אני לא מתעניין כלל בדמוגרפיה היהודית, אלא בעולם התוכן של היהודים. מה אכפת לי כמה יהודים יש, אם הם רשעים וזדוניים. ומאידך, מעמדו הגנטי המדויק של הזולת, מוצאו או ייחוסו של מישהו, הם חסרי חשיבות בעיניי, כל עוד רעיונותיו, התנהגותו וערכיו טובים לי ומתאימים לאלה שלי". הדמוגרפיה היהודית, היא קיומו של עם יהודי, קיומם של אנשים הרואים עצמם כבני העם היהודי. זה לא מעניין אותו כלל. מבחינתו אין כל זיקה בין בני אדם על רקע היותם יהודים, אלא רק על רקע השקפה דומה. הוא מבדל מעולם התוכן של היהדות את התכנים האוניברסליים, שמעולם לא היו מנותקים מן התכנים הלאומיים הפרטיקולריים, ומבחינתו, הם הדבר היחיד שמעניין אותו ביהדותו, ואם איזה נוצרי, בודהיסטי או מוסלמי דוגל במערכת ערכים דומה, הם אחיו, ולא היהודים.

כשאני קורא את תפיסתו של אברהם בורג, קשה לי שלא להיזכר בצער באביו, יוסף בורג. יוסף בורג היה במשך שנים יו"ר מועצת "יד ושם". בנו הציע לפני שנים אחדות לבטל את "יד ושם" כיד להנצחת שואת העם היהודי, ולהמירו ביד להנצחת הפשעים נגד האנושות לאורך ההיסטוריה, וביניהם השואה נגד היהודים והפשעים של ישראל כלפי הפלשתינאים.

חסד עשה הקב"ה עם יוסף בורג, כשסילק אותו מן העולם בטרם נחשף למוטציה שיצאה ממנו; בטרם אברהם בורג המיר את דתו.

* חוק לאום בהסכמה – חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, הוא אחד ההוגים הציונים החשובים בישראל, אחד הלוחמים המובהקים בפוסט ציונות וב"פוסט היסטוריה", או יותר נכון פייק היסטוריה האנטי ציונית. גם בעשור התשיעי לחייו הוא חד, רהוט וחכם, ומשמיע את דעותיו מדם לבו, מתוך אכפתיות אמתית למדינת ישראל ולעם היהודי. אני נוהג לקרוא את מאמריו ב"הארץ" ובכתבי עת, ולעתים קרובות מסכים עם מרבית עמדותיו. למשל, נגד המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית.

בערב החג יצא אבינרי בחריפות, לא בפעם הראשונה, נגד חוק הלאום, שבו אני תומך. גם אחרי קריאת מאמרו, נותרתי בדעתי, אולם הטיעונים שלו נגד החוק שונים מהמקובלים, וראוי לתת עליהם את הדעת. הסיבה העיקרית להתנגדותו, היא התנגדותו למשפטיזציה ולחקיקיזציה, בעיקר בנושאים שנויים במחלוקת בציבור הישראלי, והעדפתו את הפרקטיקה הפוליטית של מו"מ והגעה להסכמות, פשרות והבנות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. לכן, הוא מתנגד חריף לחוקה, וטוען שאי חקיקת חוקה היא "אחת ההחלטות הנבונות והחכמות ביותר שנתקבלו בראשית ימי המדינה… בחברה מורכבת ופלורליסטית כמו ישראל, שיש בה מחלוקות עמוקות בסוגיות יסוד (דת ומדינה, הזיקה לתפוצות, מעמד המיעוט הערבי), כל חוקה, גם אם תתקבל ברוב מכריע, תשאיר קבוצות מיעוט לא מבוטלות בשולי החברה ורק תוסיף למתחים ולמחלוקות". אבינרי מסביר, במאמר זה ובאחרים, ש"מדינה דמוקרטית מושלמת מצויה רק בסמינריון אקדמי", ובדמוקרטיה של החיים עצמם, עדיף להימנע מהכרעות מקובעות לנושאים הזהותיים העמוקים והשנויים במחלוקת ולהשאיר אותם לתהליך הפוליטי.

איני מסכים עם פרופ' אבינרי, למרות שיש היגיון בדבריו. אני תומך בחוקה ובחוק הלאום. אני בעד עיגונה בחוקה של זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הדבר חשוב במיוחד בשל הערעור מבית ומחוץ על זהותה ומהותה; ערעור שלא קיים כלפי אף מדינת לאום אחרת.

אבל פרופ' אבינרי לפחות קונסיסטנטי בהתנגדותו לחוקה ולחוק הלאום. הבעיה היא באלה שרוצים בחוקה, רואם בה הכרח, ומתנגדים לחוק הלאום בשל הקושי שלהם עם הרעיון הציוני. אדרבא, יש בהם הרוצים בחוקה כקרדום לקעקע בו את מהותה הציונית של המדינה.

אני תומך בחוק הלאום, אך אין בו טעם אם לא יתקבל בהסכמה רחבה. ולכן, במקום למהר ולקבל אותו, מן הראוי לקיים הידברות בין המפלגות הציוניות, על נוסח מוסכם.

* המסורתיות הישראלית – מאמר מצוין של ד"ר שוקי פרידמן, מתאר את המסורתיות הישראלית, שרוב הישראלים שותפים לה, למעט אורתודוכסים קיצונים וחילונים רדיקליים. מי שקורא את המאמר, מזהה בו שיקוף אמתי של החברה הישראלית, ומבין עד כמה מופרך דחליל ה"הדתה". הרי נגד מה יוצא "געוואלד" ההדתה, באמת ובתמים? נגד המסורתיות היהודית של הישראלים. מתוך המאמר: "המסורתיות הישראלית … היא בה בעת דתית וחילונית. היא יונקת ממקורות יהודיים, אורתודוקסיים ביסודם, שמקיפים אותנו ומתווכים אלינו באמצעות ערוצים יהודיים ישראליים. היא טבעית ואינה נדרשת להגדרות דיכוטומיות וברורות".

פרידמן פרסם את המאמר ב"הארץ", המקור והמעוז של מלחמת המאסף הפאתטית נגד דחליל ה"הדתה" שמדתה. והוא גם מתייחס אליו: "המאבק ביהדות ובמופעיה במרחב הציבורי, הוא מלחמת מאסף מטופשת וחסרת תוחלת. במקום להיאבק נגד היהדות במרחב הציבורי, במערכת החינוך, במוסדות המדינה וכן הלאה, אפשר לזהות את המופעים הללו כחלק מהמסורתיות הישראלית. אורתודוקסים מחמירי דרך לא יאהבו זאת, חילונים רדיקלים יסלדו מכך, אבל עבור רוב הישראלים, המסורתיות הישראלית היא השתייכות טבעית וחיק זהותי חם, המתאים לכל אחד לפי מידותיו".

אני אמנם מגדיר את הדברים במילים אחרות, אבל מזדהה מאוד עם המסר.

אגב, את סעודת החג של ראש השנה עשינו אצל בני משפחה בקיבוץ של השומר הצעיר, שמוצניקים מבטן ומלידה. הם ביקשו ממני לערוך "סדר" ראש השנה. התלבטתי… איך הם יקבלו את הטקסטים הללו? אבל הם מאוד שמחו, התעניינו, למדו ושיבחו. והרי זו בדיוק ה… "הדתה" המושמצת…

* פתרון לסוגיית ה"הדתה" – יש לי הצעת פתרון לסוגיית דחליל ה"הדתה". מדינת ישראל תאפשר הקמת זרם חינוך חדש, חף מיהדות, בלי לימודי תנ"ך, בלי לימודי תורה שבעל פה, בלי היסטוריה של עם ישראל. המדינה גם תקצה תא טלפון לשכן בו את התלמידים שהוריהם ירצו לשלוח אותם לזרם הזה. ובא לכנען גואל.

* בעד ונגד כדורגל בשבת – אני בעד כדורגל בשבת. אני נגד מסחר בשבת, אני נגד קניונים פתוחים בשבת, אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת, אבל אני בעד השבת כיום התרבות, הבילוי, הטיולים, הבידור והספורט. ובוודאי הכדורגל, כיוון שזו מסורת בת 80 שנה, והיא ממלאת בתוכן ובעונג את שבתותיהם של רבבות אוהדי כדורגל. היום איני אוהד כדורגל, אולם כנער אהדתי את "הכח מכבי רמת גן" ומרכיב מרכזי בעונג השבת שלי היה המשחק של "הכח" במכתש בגבעתיים או האזנה ל"שירים ושערים".

ולמרות זאת, אני בהחלט מבין את עמדתם של השוללים. יש להודות, שבמשחקי הכדורגל בשבת יש מידה רבה של כפיה חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת פוגע בזכויותיהם של כדורגלנים דתיים ואוהדים דתיים, ליהנות, למצות את כישרונותיהם ולהתפרנס, בשל אמונתם, או לחלופין לנהוג כאנוסים, וזה אולי אף יותר קשה.

זו בהחלט דילמה קשה.

כעת מגיע הנושא לבית המשפט העליון. אילו היה עליי לפסוק כשופט, ולא כאזרח בעל דעה, אני משער שהייתי מקבל את העתירה. זאת, משני טעמים. האחד, הוא שתפקידו של בית המשפט העליון הוא להגן על זכויות הפרט, ובשיח של זכויות, הכף נוטה לצד ביטול המשחקים בשבת. אבל הסיבה המרכזית, היא שבית המשפט צריך לפסוק על פי חוק. וכל עוד לא הוסדרו בחוק משחקי הכדורגל בשבת, המשחקים הם בניגוד לחוק. ולכן, על בית המשפט לאכוף על המדינה לקיים את החוק, או לתקן את התקנות שהחוק מאפשר, כדי לקיים את המשחקים כחוק.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שבו השתלח בגסות וחוצפה בשופטי בית המשפט העליון, על נטייתם לפסוק בעד הפסקת המשחקים (על פי דבריהם בדיונים). במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את בית המשפט. אבל להצביע על הכיפה שעל ראש השופטים, זו אינה ביקורת אלא השתלחות גסה, אלימה וגזענית. ואם היה זה הרכב שרובו חילוני, האם לא היה בכך כדי לטעון נגדו שהוא לא יפסוק על פי חוק, אלא על פי אג'נדה חילונית? מה היינו אומרים אילו בארץ אירופית מסוימת, נניח כזאת ששפתה גרמנית, סתם דוגמה מקרית, היה מתפרסם בעיתון חשוב מאמר המבקר החלטת בית משפט, באזכור יהדותם של השופטים. עיתון מכובד במדינה דמוקרטית לא היה מפרסם את הפשקוויל של אורי משגב, או לפחות דורש ממנו להסיר את ההשתלחות האוטו-אנטישמית אד-הומינם בכבוד השופטים.

* יושרה נדירה – המהפך המדיני הגדול והדרמטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא היה הסכם אוסלו. הסכם אוסלו היה ניסיון לממש, בדרך אחרת, את תפיסת הפשרה הטריטוריאלית של מפלגת העבודה. המתווה הטריטוריאלי של רבין להסדר הקבע, אותו הציג בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, הזהה לתכנית אלון +, הוא עדות לכך. המהפך המדיני האמתי היה הצעתו של אהוד ברק לפלשתינאים בקמפ-דיוויד. הוא שבר את כל המוסכמות של המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים, בהציעו נסיגה ישראלית על בסיס קווי 4.6.67, כאשר תמורת גושי היישובים שיישארו בידי ישראל הציע שטחים חלופיים בנגב. ברק הציע את חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, ויתור על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. יריבו המר ושנוא נפשו של ברק, אהוד אולמרט, הלך אף הוא בדרכו, בהצעה דומה. שר החוץ של ברק באותם ימים ושותפו למדיניות היה פרופ' שלמה בן עמי.

בן עמי התראיין לגיליון ראש השנה של "מעריב". גם בחלוף השנים, לא חל כל שינוי בהשקפת עולמו ובאידיאולוגיה שלו, וגם היום הוא סבור שהייתה זו מדיניות נכונה. הוא מדבר בהערצה על ברק ואולמרט, כמנהיגים ומדינאים אמיצים שהעזו להציע את ההצעה הזאת. עם זאת, הוא מגלה יושרה אינטלקטואלית שאינה מקובלת במחוזותינו וגישה מפוכחת, כאשר הוא מבהיר שהסיבה לכך שאין שלום ולא יהיה בעתיד הנראה לעין, היא סרבנותם של הפלשתינאים. הוא מודה בפירוש שאין פרטנר בצד השני להצעה שבעיניו היא הראויה. הוא מבהיר שערפאת חתם על הסכם אוסלו, כהסדר ביניים שכל מטרתו הייתה להכניס אותו ואת אנשיו ליו"ש, ולדעתו הוא אפילו לא קרא את ההסכם. הוא מודה ביושר, שרצח רבין לא עצר את תהליך השלום, וגם אלמלא הרצח לא היינו מגיעים להסכם; שרבין בשום אופן לא היה מציע את הצעות ברק ואולמרט שאף הן נדחו בידי הפלשתינאים.

* המשותף – בין תכניתו המדינית של סמוטריץ' לתכניתה המדינית של זהבה גלאון רובצת תהום רבה. אך דבר אחד משותף לשתי התכניות – לשתיהן, באותה מידה, אין פרטנר בצד הפלשתינאי.

* שלילת זכות הבחירה – כל המלינים על כך שנשללת מן הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה הזכות לבחור בבחירות דמוקרטיות צודקים לחלוטין. אלא שעליהם להפנות את האצבע המאשימה כלפי מי ששוללים זאת מהם – הדיקטטורה של חמאס ברצועת עזה והדיקטטורה של הרש"פ ביו"ש.

* היפוכו של מובארק – בנאומו בעצרת האו"ם קרא נשיא מצרים א-סיסי לפלשתינאים לשנות את גישתם לישראל. ככל הזכור לי, מעולם לא היה כדבר הזה. א-סיסי מתגלה יותר ויותר כהיפוכו של מובארק. מובארק, שהפך בן יום שלום חם למלחמה קרה, עמד בראש המערכות המדיניות נגד ישראל, בראש הפעולה לבידודה של ישראל, יזם את הוועידה האנטישמית בדרבן שהצמיחה את ה-BDS הארור, הוביל את ההסתה הפרועה נגד ישראל. א-סיסי, הפועל בתנאים קשים הרבה יותר, בעקבות ה"אביב" הערבי, מציג תפיסה אחרת, נאמנה הרבה יותר להסכם השלום. דבריו, שמשמעותם היא האשמת הפלשתינאים בקיפאון המדיני, ממש חסרי תקדים.

* תאוריית המזימה – ההיסטוריון אורי מילשטיין פרסם ב"מעריב" של ערב החג קדימון לספר שהוא עומד לפרסם, שבו הוא יציג תאוריית מזימה על אודות מלחמת יום כיפור. לטענתו, הוא מציג אותה לשיפוט הקורא, ואינו טוען שזו בהכרח האמת.

על פי התאוריה, על רגל אחת, מלחמת יום הכיפורים הייתה מזימה של מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג'ר, נשיא מצרים סאדאת ושר הביטחון הישראלי דיין, שנועדה ליצור מצב שיאפשר לצדדים להגיע להסכם שלום. מצרים לא יכלה לנהל מו"מ אמתי לשלום בלי מיני ניצחון שימחק את חרפת תבוסתה בששת הימים. אולם הישגי ישראל בהמשך המערכה יביאו את העם המצרי להכרה שאי אפשר לקבל את סיני באמצעים צבאיים. לשם כך, ישראל תאפשר למצרים "להפתיע" אותה ולהשיג הישגים משמעותיים בתחילת המלחמה. עריקתו של דיין מן המערך לממשלת בגין לאחר הבחירות, והצעתו המהירה למצרים לקבל את כל סיני, מוכיחה, על פי התאוריה, את המזימה.

כמו בכל תאוריית קונספירציה, גם זו מתבססת על מצב לא נורמלי ועל שאלות שאין להן תשובות מספקות, ובמקרה הזה בעיקר למה לא גויסו המילואים עד שבת בבוקר ולא הופעלו "האמצעים המיוחדים".

ואני טוען שהתאוריה הזאת חסרת שחר. אין מצב שאשתכנע שיש ולו סיכוי קטן למזימה הזאת. למה? כי אילו הייתה אמת בתאוריה, משה דיין, שר הביטחון, היה בוגד במלוא מובן המילה, שהקריב במודע חייהם של 2,500 חיילים במלחמה שנועדה לקדם מטרות זרות.

ואף שאיני מאוהדיו של דיין, רחוק מזה, הסיכוי שהייתי נותן לאפשרות שהוא בוגד, בין 1 ל-100, הוא אפס.

* אלי אייל – ב"צרור הערות" לפני כשבועיים פרסמתי את ההערה הבאה:

" 'כיוונים חדשים' הוא כתב-עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק. אין זה כתב-עת אקדמי, אבל אנשי אקדמיה רבים כותבים בו, ורמתו גבוהה מאוד. זהו כתב-עת ציוני פלורליסטי, הנותן ביטוי למגוון דעות רחב של הספקטרום הציוני, וזה מה שיפה בו, בעיניי.

מייסד כתב-העת, עורכו והרוח החיה שלו הוא אלי אייל. אני אוהב את כתב-העת הזה, קורא אותו תמיד מכריכה לכריכה ואף מרבה לכתוב בו. לאורך השנים פרסמתי בו 12 מאמרים; בכשליש מן הגיליונות התפרסמו מאמרים שלי.

למרבה הצער, כתב-העת חדל להתפרסם. הסיבה לכך היא מצב בריאותו של אלי אייל. אלי היה המשוגע לדבר וכתב-העת כולו ניצב על כתפיו. כעת, משאין הוא יכול עוד לשאת בעול, כתב העת חדל לצאת. חבל, ואף הייתי מגדיר זאת כתעודת עניות להסתדרות הציונית העולמית, שכתב העת שלה תלוי באדם אחד".

בערב ראש השנה, הלך אלי אייל לעולמו.

הכרתי את אלי בקונגרס הציוני בשלהי שנות ה-90 (כמדומני 1998), שבו כיהנתי כציר מטעם תנועת "הדרך השלישית". "הדרך השלישית" הייתה בגוש עם סיעת "הקונפדרציה", שהמוציא והמביא בה היה אלי אייל.

הכרתי אותו כציוני ופטריוט בכל רמ"ח איבריו, אדם חכם, רהוט, נחמד ונעים הליכות. מאז לא נפגשנו פנים אל פנים, אך שוחחנו פעמים רבות בטלפון לקראת פרסום מאמריי בכתב העת.

אלי אייל כיהן שנים רבות בהנהלה הציונית, היה ראש מחלקת ההסברה וראש מחלקת הקשר עם התפוצות, מוביל המערכה לביטול החלטת האו"ם הכורכת את הציונות עם הגזענות והאחראי על אירועי מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון.

"כיוונים חדשים", שהיה מפעל של איש אחד, היה משובח, מעמיק, מעניין, ציוני ופלורליסטי. אני מקווה מאוד שיהיה לו המשך.

יהיו עשרות גיליונות "כיוונים חדשים" יד לזכרו של אלי אייל.

יהי זכרו ברוך!

* מבחן אומץ – אהוד בן עזר כתב בגיליון הקודם: "אני מאוד מעריך את אומץ ליבו של אורי הייטנר לשבֵּח את נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם שלשום, וחותם כמעט על כל מילה מדבריו". תודה על השבחים, אבל בלי להצטנע, ממש איני ראוי להם. אומץ לב? איני מרגיש שהפגנתי ולו גרם של אומץ לב בכתיבת השבחים. רק מי שקונה את ההתבכיינות המתקרבנת של נתניהו "הרדוף", יחשוב שיש צורך באומץ לב כדי לשבח אותו, כאשר הוא ראוי לשבח.

ובכלל, אני כותב את דעותיי כמות שהן, ולא מוצא בהן גבורה גדולה. אולם אם יש נושא שאולי היה עליי לגלות אומץ כדי לבטא בו את דעתי, זו פרשת אלאור אזריה. כאן חטפתי קיתונות של נאצה ושטנה, על כך שלא נסחפתי בזרם העכור.

אגב, גם בפרשה זו שיבחתי את נתניהו, על 24 השעות שבהן נהג כמנהיג, עד שהבין לאן זורם הזרם ונסחף בו בחוסר מנהיגות.

* מי יקבל את פרס ישראל? – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון חג מלבב ומשובב נפש עם הפזמונאי המצוין יורם טהרלב. המראיין, יעקב לויתם, הביע תקווה שביום העצמאות ה-70 של המדינה ובמלאת לטהרלב 80, הוא יקבל סוף סוף את פרס ישראל. אכן, הוא ראוי לפרס, אבל אין שום סיכוי שהוא יקבל אותו השנה. למה? כי אין השנה פרס ישראל לזמר עברי.

לעומת זאת, יש השנה פרס ישראל לספרות עברית. מי ראוי לפרס? הסופר הישראלי האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שאין ראוי ממנו לפרס. אבל אני מציע להעניק אותו הפעם לסמי מיכאל, מטובי הסופרים העבריים, הנמצא כבר בעיצומו של העשור העשירי לחייו, ואם לא עכשיו – אימתי?

עמדותיו הפוליטיות של סמי מיכאל, מוותיקי הקומוניסטים בישראל, מאוסות בעיניי ומעוררות בי סלידה. אבל דעותיו הפוליטיות הן קצף על פני המים. לעומת זאת, תרומתו לתרבות הישראלית, לספרות העברית, לא תסולא בפז, והוא ראוי להוקרה הלאומית בפרס ישראל.

* ארצנו הקטנטונת – בכתבה על טהרלב, הוצגה שורה של ביטויים משיריו שקנו שבת בשפה העברית והם שגורים בפינו. בין השאר הוזכר "ארצנו הקטנטונת". אולם במילים "ארצנו הקטנטונת" בשירו המקסים של טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך", הוא עשה שימוש בביטוי משיר ותיק, משנות החמישים, שהתאזרח בשפה העברית. "ארצנו הקטנטונת" הוא שמו והפזמון החוזר של השיר הפופולרי מאוד באותם ימים, שכתב שמואל פישר, הלחין צבי גולד זהבי וביצעה יפה ירקוני.

* מתשח לתשעח – "בעדה שלנו", כשאומרים תשעח זה נשמע בערך כמו תשח.

שנת תשעח היא בראש ובראשונה שנת השבעים להקמת המדינה. מדינת ישראל, על אף כל פגמיה, למרות כל הטעון תיקון, על אף כל האתגרים הניצבים בפניה – היא סיפור הצלחה אדיר, שקשה לדמיין כדוגמתו.

בשבעים השנים הללו מדינת ישראל התקדמה באופן דרמטי בכל תחומי החיים.

עם זאת, הרוח הציונית, הפטריוטית, המשימתית של תשח התעמעמה. אני מאחל לעם ישראל לחזור לאותה רוח, בהתאמה לימינו, לקראת האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו.

שנת תשעח, בעבורי, היא גם שנת הארבעים לקיבוץ אורטל. קיבוץ אורטל עלה לקרקע בשנת השלושים למדינת ישראל, וגילם את תחייתה של רוח החלוציות הציונית של תשח. ומאז, כל שנה עגולה של מדינת ישראל היא שנה עגולה של קיבוץ אורטל.

קיבוץ אורטל נמצא היום בעיצומו של המהלך החשוב ביותר מאז הקמתו – תנופת קליטה גדולה, של עשרות משפחות צעירות שבחרו לבנות את חייהן בקיבוץ שיתופי בגולן. תרומתן אינה רק כמותית, אלא בעיקר קהילתית, תרבותית וחינוכית – הן יוצרות בראשית חדשה ומתחדשת של אורטל. זכיתי להוביל את התהליך הזה, ותחושתי היא שמשימה זו היא החשובה ביותר שעשיתי בכל שנותיי באורטל.

ועכשיו נטלתי על עצמי להיות הפרויקטור של אירועי שנת הארבעים, ואני נרגש ונפעם לקראת המשימה (שכבר נמצאת בעיצומה). נפלה בחלקי הזכות הגדולה להוביל את שנת העשור ואת שנת העשרים לאורטל (בשתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ), לערוך את ספר השלושים של אורטל, וכעת אני שמח כל כך למשימה הזאת. אין דבר שאני גאה בו יותר, מן התלם שחבריי ואני חרשנו בכל שנותיה של אורטל עד הלום, וממנו אנו שואבים עוצמה להמשיך ולהתחדש ולבנות את אורטל לעשרות השנים הבאות.

שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון

אין חרב ואין ארנק – מתוך מאמר של חיים שיין ב"ישראל היום": "לביהמ"ש אין חרב וארנק, רק את אמון הציבור. כאשר זה נפגע, מעמדו של ביהמ"ש העליון מתערער והוא נתפס כשחקן נוסף שירד לשדה הפוליטי".

המקור לביטוי על בית המשפט שאין לו חרב ואין לו ארנק הוא אלכסנדר המילטון, מן האבות המייסדים של ארה"ב וממנסחי חוקתה. המילטון הוסיף ש"הרשות השופטת, מטבע תפקידיה, הפחות מסוכנת לזכויות הפוליטיות של החוקה". הדברים מצויים ב"פדרליסט", שתרגומו לעברית יצא במכון "שלם".

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ציטט בכמה פסקי דין את הביטוי. "אכן, אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הם עצמאותו ואי תלותו. לחם חוקו הינם ערכי היסוד, ביניהם הוא מאזן באופן אובייקטיבי. אין הוא מחפש כוח. אין הוא תאב שלטון. אין הוא מבקש להטיל השקפתו האישית על החברה. הוא מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט, ולעשות משפט שיהיה צודק".

יריבו של ברק, שר המשפטים לשעבר וחתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, קרא לספרו הביקורתי על "המהפכה החוקתית": "הארנק והחרב – המהפכה החוקתית ושברה".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 13.8.17

* בית ספר לדמגוגיה – מופע האימים של נתניהו ילמד עוד שנים רבות כהתגלמות הדמגוגיה.

* למה אינו תובע? – כאשר יגאל סרנה בדה מלבו סיפור מפוברק, על כך ששרה נתניהו זרקה את ראש הממשלה מהרכב ועצרה את שיירתו, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. למה נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד העיתונאים שביצעו תחקירים עיתונאיים על פרשות חמורות לאין ערוך שבהן נתניהו מעורב? התשובה ברורה.

(אבהיר ואומר, שאיני סבור שראש ממשלה צריך להתעסק בתביעות דיבה. ממש לא. אבל אם הוא בחר להגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי בעקבות פוסט זניח בפייסבוק, ובמקביל אין הוא תובע עיתונאים על כתבות בצפיית שיא בתחנות הארציות הנצפות ביותר, זה אומר דרשני).

* הצעה מושחתת – לפני למעלה משלושים שנה השתתפתי בסדנה לחשיבה אסטרטגית בהנחיית חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. סדנה זו השפיעה עליי מאוד, בעקבותיה קראתי את מרבית ספריו ומאמריו וגם כאשר לא הסכמתי אותו, הדבר לא פגע בהערכתי אליו ולדברים שהוא כותב. תמיד היה לי ברור שהשקפותיו, השונות משלי, נובעות מאמונה יוקדת בציונות, ובכך שמה שהוא מציע טוב למדינת ישראל ולעם היהודי (בכוונה אני מדגיש את העם היהודי, כיוון שזה גם הדגש שלו).

ביום רביעי קראתי מאמר שלו ב"הארץ" שממש החריד אותי. ממש איום ונורא. מאמר שהתביישתי לקרוא, ואיני מבין איך הוא לא התבייש לכתוב אותו.

מאמר שבו הוא הציע, למעשה, לנתניהו "איתרוג" וחנינה ציבורית מראש על כל עבירה, אם ישנה את מדיניותו ויאמץ את המדיניות שבה דוגל פרופ' דרור. יש לציין, שמספריו של דרור למדתי רבות על הסכנה האסטרטגית הלאומית בשחיתות, ואילו כאן, הוא מוותר מראש על כל מאבק נגד שחיתות, בתמורה לאימוץ דעתו הפוליטית.

"בהסתמך על ההנחה ההיפותטית בשלב זה — שכן המתפרסם בתקשורת לא מאפשר הסקת מסקנות אמינות — שראש הממשלה אכן יועמד לדין ועלול להיות מורשע בעבירות של ממש, אני ממליץ לבנימין נתניהו להתעלות ולעשות מעשה היסטורי, שלעומתו חטאים אישיים בטלים בשישים. עליו להציע תכנית לשלום אזורי, הכולל הקמת מדינה פלסטינית ופתיחת שגרירות ישראלית בריאד. לצורך זה עליו לפרק את הקואליציה הכושלת הנוכחית ולהקים ממשלה שהרכבה תומך ביוזמה המדינית… בין שיש ממש בחשדות ובין שלא, משיקולים של טובת המדינה, כבודו האישי ומקומו בהיסטוריה — על נתניהו 'לגאול את עצמו' על ידי העלאת יוזמת שלום אמינה, שתפתיע את תומכיו, מתנגדיו והעולם כולו… לכן המלצתי הלא־שגרתית ראויה מבחינה מוסרית, ריאל־פוליטית ואישית כאחד, ויש בה גם משום 'כפרה' על עבירות אישיות שאין בהן משום דיני נפשות — אם אכן נעשו".

לא אחת כתבתי את דעתי, ששחיתות אינה בהכרח עבירה פלילית. יש גם שחיתות מוסרית. אני בטוח שאין כל עבירה פלילית במאמר של פרופ' דרור, אך זהו מאמר מושחת, שמציע הצעה מושחתת. אין שום הבדל בין דרור, לבין מי שמוכן להתעלם מכל חשד בנתניהו, כיוון שהוא תומך בדרכו המדינית. זהו מדרון חלקלק, שעלול להצדיק טפילת חשדות שווא כנגד ראש ממשלה מצד מתנגדים פוליטיים. זו טענה שמחזקת ומצדיקה את טענת ה"פוטש" כביכול, שמציגים חסידי נתניהו. ממש בושה.

אבל לזכותו של פרופ' דרור ייאמר, שהוא שומר על חוש הומור, בהגדירו את הצעתו המושחתת כ"ראויה מבחינה מוסרית".

* אומץ ויושרה – למרבה הצער, צריך היום הרבה אומץ כדי לומר את המובן מאליו. כל הכבוד לישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע והעיתון "נקודה", על היושרה והאומץ במאמרו "דין נתניהו כדין אולמרט". מתוך המאמר: " 'כראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות', הטיח בנימין נתניהו באהוד אולמרט, 'אין לך מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים גורליים למדינת ישראל'. אף שאמר זאת כיריב פוליטי, קריאתו, ברמה העקרונית, שיקפה מערכת נורמטיבית רצויה, ואף הציבה אבן דרך מוסרית: כך צריך לנהוג ראש ממשלה שנחשד ונחקר — ובכמה פרשיות — בעת ובעונה אחת. עתה הגיעה שעתו של נתניהו להיות נאה מקיים".

כצפוי, כבר קראתי תגובות של חסידיו השוטים ומעריציו העיוורים של נתניהו, שישראל הראל הוא פוסט ציוני שכותב ב"הארץ", כלומר סססססססססססססססססססססססססססססססמולן בוגד.

איך האיש הזה, נתניהו, הצליח לגרום להמונים למכור את נשמתם?

* מושחתים נמאסתם – במרץ 1990 הוביל שמעון פרס, יחד עם רמון וביילין, את "התרגיל המסריח" (כהגדרת רבין). בעוד הוא מכהן כממלא מקום ראש הממשלה, הוא ניסה לבנות ממשלה חלופית עם ש"ס ויהדות התורה אותן קנה בהבטחות מפליגות ובנוסף לכך קנה ח"כים עריקים מן הליכוד. כשהייתה לו, לכאורה, קואליציה ביד, הוא בדה משבר על רקע מדיני, כביכול, והפיל את הממשלה. כזכור, הרב ש"ך הבריז לו וסיכל את המזימה.

האירוע הזה עורר תחושה מוצדקת של קבס בציבור הישראלי מן המערכת הפוליטית כולה. קמו התנועה לשינוי שיטת הממשל, שאכן הצליחה להעביר את יוזמת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, והתנועה לאיכות השלטון, הפועלת עד היום. בהפגנות של התנועות הללו, הושמעה לראשונה הסיסמה: "מושחתים נמאסתם!" הסיסמה הזאת הופנתה בראש ובראשונה כלפי השותפים לתרגיל, אך הייתה בה הכללה כלפי המערכת הפוליטית כולה.

יש לציין, שהסיסמה "מושחתים נמאסתם" כלל לא התייחסה לשחיתות במובן הפלילי או לשחיתות אישית, אלא להתנהלות פוליטית מושחתת, לא אתית.

שנתיים לאחר מכן, ב-1992, ניצח רבין את פרס בפריימריז על הנהגת מפלגת העבודה. בנוסף לכך, מפלגות הימין – "התחיה" ו"מולדת" הפילו את ממשלת שמיר, שהייתה בעיניהם מתונה מידי. הבחירות הוקדמו.

האווירה הציבורית הייתה של מיאוס מן הפוליטיקה. היה מיאוס מן המלחמות האישיות בצמרת הליכוד, בין מחנה שמיר-ארנס, מחנה דוד לוי ומחנה שרון. היה מיאוס מן העובדה ששר הפנים בממשלה, אריה דרעי, חשוד בעבירות פליליות ומצוי בחקירות על חשדות חמורים. והיו מקרים של שחיתות וסיאוב במערכות שונות, כמו חברות ממשלתיות ועוד. התחושות התנקזו לאווירה ציבורית גד השלטון, בעוד יצחק רבין שהפיל את פרס, נתפס כפוליטיקאי נקי, מסוג אחר. הסיסמה "מושחתים נמאסתם!" דבקה בממשלה, והייתה אחד הגורמים לעליית מפלגת העבודה לשלטון (אם כי לדעתי, הגורם העיקרי היה האינתיפאדה).

יש לציין – גם באותם ימים, לא דבק רבב ביצחק שמיר. הוא מעולם לא הוזמן לחקירה בנושא כלשהו. מעולם לא היה תחקיר עיתונאי שמצא בו רבב כלשהו. ולא היה איש במערכת הפוליטית, לא ב"סמול", לא ב"התקשורת" שפקפק ביושרו, בהגינותו ובניקיון כפיו של שמיר. לא רדיפת בצע, לא "נהנתנות", לא "מתנות", לא "זוטי דברים" ולא "חמגשיות".

ההיתלות של נתניהו ב"מושחתים נמאסתם" של בחירות 1992 בהקשר שלו, בניסיון להיתלות באילן גבוה (מבחינה מוסרית, כמובן, לא פיזית…), ולהציג מצג שווא של גזירה שווה בין המקרים, היא דמגוגיה לשמה.

אגב, אם יש מערכת בחירות שהשחיתות היוותה בה גורם מכריע באמת, הייתה זו מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון.

* בגנות הטיח – שמחתי מאוד לקרוא על היוזמה של מפלגת העבודה לקבוע יום הנצחה לאומי לברל כצנלסון. זו יוזמה ברוכה. אולם לפני שמפלגת העבודה מציעה אותה, מוטב שמפלגה לו תאמץ את דרכו של כצנלסון – דרכו הציונית, גישתו לארץ ישראל, להתיישבות. יו"ר סיעת העבודה מרב מיכאלי דיווחה ב"ידיעות אחרונות" על היוזמה, ואני מקווה שיורשה לי להטיל ספק בשאלה האם היא קראה פעם מכתביו הציוניים של כצנלסון. כיוון שאני מעריך אותה כפוליטיקאית בעלת יושרה, איני מעלה על דעתי שאילו היא הכירה את משנתו, היא הייתה רואה עצמה כממשיכת דרכו. הרי את כתביו היא הייתה מגדירה כ"משיחיות ימנית קיצונית" וכמובן כ"הדתה".

נדהמתי לקרוא בהזמנה לאזכרה לברל כצנלסון שבין הדוברים בה תהיה ליאת שלזינגר, מנכ"לית ארגון "מולד". האם באמת הארגון הזה פועל להגשמת דרכו הציונית של ברל כצנלסון?

הרי על מי בדיוק אמר ברל: "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל".

ומה האידיאל שהציב ברל מול אותם אנשים, באותו מאמר, "עדות לדור"? "… דור המצור והביצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. כאשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי, תלים חיים".

עם יד על הלב, מרב מיכאלי. בכנות, ליאת שלזינגר: איזו משתי הפסקאות שציטטתי מייצגת את דרככם?

כבר ב-1936, במאמר לגיליון האחד במאי של "דבר", התייחס ברל כצנלסון לארגוני ה"שמאל" הרדיקלי: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?…

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי… יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית… אל דומי למצפוננו".

ראוי ברל כצנלסון גם ראוי ליום הנצחה לאומי. הוא ראוי יותר לכך שהתנועה שאותה ייסד תמשיך את דרכו.

* נמאס להן מהשקט? – בסרטון שנשלח אליי, עמדו חברות תנועת "נשים עושות שלום" עם כרזה: "לא למלחמת לבנון השלישית". לפחות חלקן תושבות הצפון. אני מבין שנמאס להן ממלחמות. בצדק. רק כדאי לזכור, שבזכות מלחמת לבנון השניה, הן נהנות מ-11 שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות טרור וגבול מדמם. השקט הזה ימשך כל עוד ההרתעה שנוצרה במלחמת לבנון השניה תימשך. הפגנות וכרזות מסוג זה, המקרינות חולשה, פוגעות בהרתעה. אם זאת תהיה הרוח שהציבור הישראלי יפגין, יתחדש הטרור מלבנון.

* פרס ניחומים – איראן הרחיקה לצמיתות ממגרשי הכדורגל שני שחקנים איראנים, ששיחקו עם קבוצתם היוונית נגד "הקבוצה הציונית מכבי תל-אביב". כנראה שבכל זאת מגיע לרוג'ר ווטרס קצת נחת, אחרי המכה הקשה שחטף הקיץ – הרכבת האווירית של מיטב אמני תבל לישראל. ווטרס מתאים לאייאתולות והם לו, וגם למעריציו הישראלים, כדוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר (שעל שכמותם כתב ברל כצנלסון את הטקסט שציטטתי לעיל).

* דע את האויב – על רקע ההתעללות האכזרית והנמשכת של הפלשתינאים במשפחות גולדין ושאול, להלן סיפור המעיד על רמתו המוסרית של האויב הערבי. המקרה מופיע בספרו המצוין של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה" (בעמוד 370). בפשיטה מצרית על מעוז כד בסיני, ב-23 ביוני 1969, נשארו גופותיהם של שלושה חיילים מצרים בתוך שדה מוקשים. המצרים לא אפשרו לחלץ אותן ופתחו באש על קצין הקישור ועל אנשי האו"ם, ההנדסה והרבנות הצבאית שניסו להתקרב אליהן, ואחר כך הודיעו שאינם מעוניינים בגופות. כעבור שבועיים התלוננו לאו"ם שישראל מונעת את חילוץ הגופות והחזרתן. האו"ם פנה לישראל וב-17 ביולי, 20 יום אחרי שנהרגו החיילים, נעשה ניסיון חילוץ נוסף שהופרע גם הוא על ידי המצרים ובוטל.

* הברירה המוסרית – סכנת העימות הגרעיני, חלילה, בין ארה"ב לצפון קוריאה, מזרה אימה בעולם כולו. כל זה לא היה קורה, אילו השכיל העולם החופשי לסכל מראש את התגרענותה של צפון קוריאה.

זה הלקח כלפי איראן. איראן, כמו צפון קוריאה, היא מדינה מטורפת (וזו הגדרה מקובלת במדע המדינה). נשק גרעיני בידי מדינה כזאת, הוא סכנה מוחשית לשלום העולם. בטרם איראן תהווה איום ברמה הצפון קוריאנית, על העולם, ובראש ובראשונה על ארה"ב, להתעשת ולהשמיד את תכנית הגרעין האיראני. ואם העולם לא יעשה זאת, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לעשות כן בעצמה.

* צמרמורת – המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, המיטה על האנושות את אחד האסונות הכבדים בתולדותיה. המשטר הסובייטי רצח מיליונים מתושבי בריה"מ, והטיל טרור נורא וסבל בל ישוער על עשרות מיליונים נוספים. בנוסף לכך היה זה משטר אנטישמי, שרדף את היהודים (גם בתקופות המתונות והלא רצחניות שלו), העליל עליהם עלילות דם, אסר כל ביטוי לזהות היהודית ותמך באויבי ישראל.

התכנית (המצוינת בדרך כלל) "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בגל"צ, ערכה אירוע מיוחד לציון מאה שנים למהפכה, במועדון התיאטרון ביפו. כיוון שהמהפכה היא על פי כל קנה מידה אירוע היסטורי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, עצם קיומו של אירוע כזה הגיוני. אלא שהאירוע הזה היה חגיגה. מעין חגיגת יומולדת למהפכה. נכון, נשמעה גם ביקורת רפה, אך הסה"כ היה הערצה למהפכה הנוראה הזאת.

אפשר להבין התרפקות רומנטית על הרעיונות הנשגבים שבשמם דיברו המהפכנים, אך מה הקשר בין הרעיונות הללו לבין מה שקרה בפועל?

בתום האירוע אמר סבאג ש"כמובן אנחנו נגד כל דיקטטורה, גם דיקטטורה של הפרולטריון וגם דיקטטורה על הפרולטריון" אבל הוסיף שהגישה שלו היא "תוכו אכל, קליפתו זרק". באמת? רצח מיליונים ואמלול עם שלם זאת "קליפה"?! לא. זה התוך.

בתום התכנית ועד החדשות, הושמעו כמה שירים מן האולפן. הקריינית אמרה, "ונשמיע עכשיו עוד שיר ברוח התכנית", והשמיעה את ארכדי דוכין בשירו של ולדימיר ויסוצקי "צמרמורת". את זה דווקא אהבתי. ויסוצקי היה ממתנגדי המשטר הסובייטי החריפים, שוחר חופש ולוחם חרות אמתי. מעניין אם הבחירה בשיר הזה דווקא, "ברוח התכנית", נעשתה מתוך בורות של העורך המוסיקלי, או מתוך אירוניה.

          * ביד הלשון

ניר דוד (תל עמל) – ניר דוד ותל עמל הם שני שמות של אותו יישוב. מדובר בקיבוץ בעמק המעיינות (לשעבר עמק בית שאן), ראשון יישובי חומה ומגדל, שעלה לקרקע ב-1936.

למה יש ליישוב שני שמות? החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה של קינת דוד. אני מכיר גרסה, על פיה את השם הציע נתן אלתרמן, שאחותו לאה הייתה אחת החלוצות.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי, אולי גם בזכות המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן
וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.
תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,
בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.
הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!
בְּמָטָר וּבְטַל
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל
תֵּל-עָמָל!

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. והשיר בכלל נושא שם שאינו שם היישוב…

כך היה כארבעה עשורים ומחצה. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה ללב הזהות שלהם, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל עמל).

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 30.7.17

* פסיקה על פי חוק – למה נדחה ערעורו של אלאור אזריה? כי אי אפשר היה שלא לדחותו. בית המשפט פוסק על פי ראיות, על פי חוק, על פי פקודות צה"ל, על פי ערכי צה"ל. בית המשפט אינו משפט רחוב. בתור שכזה, כאשר הראיות חד משמעיות, החוק חד משמעי, הפקודות חד משמעיות וערכי צה"ל ברורים, גם אם תהינה עוד עשר ערכאות ערעור, לא תהיה להן כל אפשרות לפסוק אחרת.

* הניצחון של שפטל – מבחינתו של יורם שפטל, הוא ניצח. הוא השיג את מטרותיו בגדול – זמן שידור אדיר ברדיו ובטלוויזיה. ומה באשר לאלאור אזריה? מבחינתו של שפטל, הוא הטיב למלא את משימתו – להיות קרש הקפיצה של שפטל למרומי הרייטינג.

* חנינה – אני בעד חנינה לאלאור אזריה. ברגע שהוא יביע חרטה כנה על מעשיו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ובלי התחכמויות, הוא יהיה ראוי לחנינה.

* המרוויח – המרוויח הגדול מפרשת אלאור אזריה הוא אביגדור ליברמן, האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח לאירוע פוליטי ולמסע הסתה נגד צה"ל, מפקדיו ושר הביטחון. מיד לאחר האירוע, גילו ראש הממשלה ושר הביטחון מנהיגות ואחריות ופרסמו הודעה ראויה השוללת באופן ברור את המעשה. ליברמן הריח שיש לו הזדמנות לדוג במים עכורים, חולל במפגן דוחה של ציניות, דמגוגיה וחוסר אחריות לאומי, את המסע בעד אזריה. ראש הממשלה, שזיהה את כיוון הזרם העכור השתפן, ובחוסר מנהיגות אופייני שינה כיוון. כדי לרצות את ההמון הזועם, הוא הדיח את שר הביטחון יעלון ומינה תחתיו דווקא את ליברמן.

כשר הביטחון, ליברמן דווקא נוהג באחריות ובשיקול דעת, בדרך כלל. ניתן לזקוף זאת לזכותו, הרי גם כשר הביטחון הוא יכול היה להמשיך להיות הדמגוג המתלהם והציני. אבל כמנהיג פוליטי ניתן לצפות ממנו לאחריות גם כאשר האחריות הפורמלית אינה מוטלת על כתפיו. אך הוא בחר לשלהב את היצרים במפגן של דמגוגיה פופוליסטית חסרת אחריות, ולמרבה הצער והבושה גזר את הקופון.

* רוח שפטל – עו"ד שפטל מנסה להפוך את רוח צה"ל לרוח דמיאניוק.

* ניצול הצלחה – למה הפלשתינאים המשיכו להתפרע ולהפגין, ו"הענישו" אותנו באי כניסה להתפלל בהר הבית, אחרי שקיבלו את כל מבוקשם? אחרי שהם נוכחו שבאלימות ואיומים הם מורידים את מדינת ישראל על הברכיים, והבחינו בחולשתו של ראש הממשלה, הנעדר יכולת עמידה במצבי לחץ, הם מנסים לנצל הצלחה.

* דז'ה וו – למה ארדואן מפר ברגל גסה את ההסכם עם ישראל, ואחרי שישראל מילאה את חלקה הוא ממשיך בהסתה האנטישמית הפרועה, ובהסתה קנאית ג'יהאדיסטית לאלימות? ולמה הוא מסית את המוסלמים "להגן על מסגד אל אקצה" דווקא אחרי שממשלת ישראל נכנעה לכל תביעותיהם בהר הבית? כי הכניעה הזכירה לו את חולשתו ורפיסותו של נתניהו, שבה הוא נוכח בעצמו, כאשר סחט מנתניהו התנצלות ישראלית על התוקפנות הטורקית נגדה ופיצויים ישראליים למשפחות המחבלים שהשתתפו בפיגוע מרמרה.

* בגלל אובמה – למה נתניהו התקפל ונכנע? בגלל אובמה, כמובן.

* הספירה לאחור – תמכתי בהצבת אמצעי ביטחון על הר הבית לאחר הפיגוע (ונדהמתי מגודל המחדל, כשלמדתי שלא היו אמצעים כאלה עד אז), ושיבחתי את החלטת נתניהו להציב אותם. גם היום, לאחר הפארסה, אני סבור שההחלטה הייתה נכונה, ושטעות היה לבטלה. ואיפה טעיתי? במאמר ל"ישראל היום" כתבתי, שאחרי הפיגוע הבא בלאו הכי יוצב בידוק ביטחוני, ולכן מוטב להציב אותו לפני הפיגוע ולסכל אותו. טעיתי. גם אחרי הפיגוע הבא לא יהיה בידוק ביטחוני. ומרגע ההתקפלות של הממשלה, החלה הספירה לאחור לקראת הפיגוע הבא.

* עבודת אלילים – איך מסבירים חסידיו השוטים של נתניהו את הפליק פלאק והכניעה המביכה שלו בנושא אמצעי המיגון בהר הבית? איך מסבירים, מי שאך אתמול כתבו – איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג חזק ונחוש כנתניהו; כל מנהיג אחר מזמן היה נכנע ומתקפל ומסכן את ביטחון ישראל? ובכן, קראתי פוסטים רבים, שזה המסר שלהם: איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג אמתי, שרואה את מה שאנחנו, בני תמותה, בשר ודם, לא מסוגלים להבין. בעוד שנים רבות אולי הדברים יתבררו, ונוכל להיווכח עד כמה הצעד הזה גאוני. איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג נטול אגו, חף משיקולי פופולריות, שעושה את מה שטוב למדינת ישראל, למרות שהוא יודע שהדבר יפגע בו מבחינה פוליטית.

מביך.

* אחריות האופוזיציה – אילו הייתה בישראל אופוזיציה ראויה לשמה, היא הייתה תוקפת בחריפות את הממשלה ואת העומד בראשה, על הכניעה לאלימות והפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל ולכן גם במעמדה באזור ובביטחונה הלאומי.

אבל האופוזיציה אינה יכולה למלא את תפקידה. למה? כי היא בעצמה דרבנה את הממשלה להיכנע.

כמובן שעיקר האחריות היא על נתניהו, בהיותו ראש הממשלה והנושא באחריות להחלטות הממשלה; להצלחותיה ולכישלונותיה. אבל בחלק מן האחריות נושאת גם האופוזיציה. במקום לגלות אחריות לאומית ולהתייצב לצד הממשלה מול האיומים האלימים ולעודד את עמידתה האיתנה על החלטתה הביטחונית הנכונה לבצע בידוק ביטחוני בהר הבית, היא החלישה, היא פרמה את האחדות הלאומית והיא גם שברה קוד ממלכתי פרלמנטרי מקובל כאשר הציעה הצעת אי אמון בממשלה בנושא, בעיצומו של משבר ביטחוני מדיני. היא לא נהגה כאופוזיציה ממלכתית, אחראית.

* דוסופוב מקארתיסט – אמיר אורן, פרשן "הארץ", ידוע כדוסופוב ומקארתיסט. הוא סופר כיפות בצבא, במשטרה ובכוחות הביטחון ומסית נגד קצינים דתיים.

את מפכ"ל המשטרה אלשייך הוא רודף בעקביות, ברשעות ובציניות מיום מינויו, בשל חטאו הכבד – היותו חובש כיפה. וכך הוא כתב במאמר על משבר הר הבית: "האם תלוש מהמציאות לשער שעמדתו המקצועית הושפעה קשות ושלילית מהשקפת עולמו האמונית־משיחית?"

ברור. האמונה המשיחית הביאה אותו להמליץ על בידוק ביטחוני הגנתי, כדי למנוע הברחת נשק להר הבית שיביא לפיגועים נוספים, דוגמת זה שבו נהרגו שני שוטרים רק לפני שבועיים. זאת, להבדיל מבעלי הגישה הרציונלית, על פיה לא יהיה בידוק, ומי שרוצה יוכל להכניס נשק כאוות נפשו להר הבית, ואיכשהו נסתדר. … אולי המשיח יתערב ויעזור… אולי השם ישמור… או הוואקפ… או "שומר פתאים ה'"…

* פורעי חוק – עיתוי הפלישה לבית המכפלה בחברון, תוך הפרת חוק בוטה, אינו מקרי. הפולשים נוכחו בחולשת הממשלה ובחוסר המנהיגות של נתניהו, והחליטו לנצל זאת. הם גם משערים, שאחרי שנתניהו נכנע לפלשתינאים, הוא יתקשה מבחינה ציבורית לעמוד מול הפרת חוק של יהודים. יש לקוות שנתניהו יתעשת, ולא ייתן לדרדר את ישראל לאנרכיה.

* מנוולים – שני פשקווילי זוועה ב"הארץ", של התועמלנים האנטי ישראליים רוגל אלפר וגדעון לוי, נגד המאבטח בשגרירות ירדן. לוי גם מסר כמעט כל פרט על זהותו, שיוכל לסייע לחבריו לנקום בו. אפשר להעלות שאלות אם תגובת המאבטח הייתה מקצועית והאם ניתן היה לסיים אחרת את האירוע. אבל ברור שמדובר בהגנה עצמית. אבל הם מציגים אותו כ"יהודי שהרג ערבים" ולכן הוא "גיבור ישראל", במדינה הלאומנית הגזענית.

את המאבטח שהותקף והגן על עצמו משווה גדעון לוי לחייל הרוצח הירדני שרצח בדם קר שבע ילדות בנהריים. האם יש לדעתו הבדל בין השניים? בהחלט. הירדנים גינו את הרוצח ואנחנו מחבקים אותו.

לא יאומן. אין להם גבולות למנוולים הללו.

הרי ברור שהם היו מאושרים לראות אותו חוזר בארון, וגם אז הם היו מוצאים סיבה להוקיע אותו.

* אויבו של אויבי – גדעון לוי פרסם פשקוויל תמיכה בדוד ביטן, לאחר שהותקף בידי בכירי השב"כ בדימוס, כיוון שתקף בחריפות את השב"כ, על עמדתו במשבר הר הבית.

מה לגדעון לוי ולביטן? מה הוא מצא לנחוץ להגן עליו? כמובן שביטן אינו מעניין אותו. מה שמעניין את לוי הוא השב"כ. השב"כ הוא הגורם המוביל את המלחמה בטרור הפלשתינאי. לכן, מבחינת לוי השב"כ הוא האויב. אויבו של אויבי הוא ידידי, ולכן גם אם ביטן השתלח בשב"כ מן הכיוון השני, עצם הפגיעה בשב"כ הקנתה לו נקודות זכות אצל לוי.

* זה לא טרנספר – ערוץ 2 דיווח על כך שנתניהו הציע לאמריקאים רעיון ברוח של חילופי שטחים ואוכלוסיות, כלומר נסיגה מכפרים ערבים בשטח מדינת ישראל הריבונית (ואדי ערה) תמורת סיפוח גושי יישובים ביו"ש.

לפני שיקפצו עם סיסמת ה"טרנספר", חשוב להבהיר שהצעה זו בשום אופן אינה טרנספר. טרנספר הוא עקירה של אוכלוסיה ממקומה וגירושה למדינה אחרת או לאזור אחר באותה מדינה. כאן מדובר על כך שהאוכלוסיה תישאר במקומה, על מכונה, אך הריבונות עליה תעבור למדינה אחרת. אפשר להתנגד לכך או לתמוך בכך, אך מי שטוען שזה טרנספר – משקר.

מבחינת תושבי ואדי ערה, זו הצעה הוגנת. מוצע להם להישאר במקומם ובמקום להיות מיעוט במדינת לאום יהודית, להיות חלק מן הרוב במדינת לאום פלשתינאית. אם הם מתנגדים לכך כיוון שטוב להם בדמוקרטיה הישראלית ואין הם רוצים להמירה בדיקטטורה, הרי הגיע הזמן שיחדלו ממאבקם נגדה, מההסתה הנוראה ועלילת "אל אקצה בסכנה" שנועדה להבעיר את המזה"ת כולו, ולא יהפכו מחבלים רוצחים לגיבורים, שאלפים משתתפים בהלוויותיהם. אם הם מתנגדים כי רצונם להילחם במדינת ישראל מבפנים, אין סיבה שישראל תסכים לכך.

אני מתנגד לרעיון הזה, מסיבה אחרת. אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים. רעיון זה, מבוסס על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, ואם אנו מספחים שטחים מעבר להם, עלינו למסור לפלשתינאים כפיצוי שטחים ממערב להם. אין כל הצדקה לדרישה הזאת. ישראל הותקפה בגבולות 4.6.67, בידי אויב שלא היה מוכן לקבל את קיומה באותם גבולות וראה בהם קרש קפיצה להשמדתה. היא שחררה את שטחי ארץ ישראל הללו במלחמת מגן צודקת. אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן. רעיון הנסיגה לקווי 4.6.67, כולל בגרסת חילופי השטחים, סותר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, שבה ישראל מוכנה לוותר על אזורים צפופים באוכלוסיה פלשתינאית, שעלולים לסכן את צביונה כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי לדורות, אך מספחים אזורי ביטחון והתיישבות שאין בהם סכנה כזאת.

אולם אם מקבלים את רעיון חילופי השטחים, ברור שהרע במיעוטו, הוא שהשטחים שעליהם ישראל תוותר יהיו מיושבים באוכלוסיה ערבית.

* כוס התרעלה – בראיון תבוסה חגיגי ל"7 ימים" אמר יצחק הרצוג: "ניסיתי לשבור את המעגל המכושף הזה של עריפת הראשים במפלגת העבודה. לא הצלחתי". והוא גם נתן בהם סימנים: "את כוס התרעלה הזו שתו כל קודמיי: מצנע, פואד, פרס ורבים וטובים אחרים". אופס. הוא שכח מישהי. שלי יחימוביץ'. גם היא הודחה אחרי קדנציה אחת. ומי הגיש לה את כוס התרעלה?

* תשובה לא נכונה – בראיון ל"7 ימים" אמר הרצוג: "השמאל הציוני הישראלי איחד את ירושלים. אנחנו צריכים לשאול: מדוע ולמה הציבור לא רואה את הזהות ביננו, השמאל הציוני, לבין הסמלים הלאומיים שלו? ירושלים זה אנחנו. ירושלים זה לוי אשכול, יצחק רבין ומוטה גור ועוזי נרקיס וטדי קולק". צודק. ועל כך הוא הוסיף שאלה: "מתי איבדנו את ירושלים בתודעה הלאומית?" והתשובה? "הבעיה היא שאנחנו עוברים כבר 20 שנה שטיפת מח מצד נתניהו והמחנה שלו". ביפ. תשובה לא נכונה.

התשובה הנכונה, היא: מאז ועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000. באותה ועידה אהוד ברק הציע לחלק את ירושלים. הוא לא דיבר רק על הכפרים הערביים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים (אגב, על פי מפה ששרטט צוות מומחים בראשות חיים הרצוג), אלא אשכרה ירושלים, העיר עצמה. ולא סתם העיר המוניציפלית, אלא אשכרה העיר העתיקה, שבין החומות. מפלגתו תמכה בו. ומאז, מפלגתו לא שינתה את הקו הזה. גם לא בהנהגתו. אז על מה ועל מי הוא מלין?

אדרבא, שייזום החלטה של מפלגת העבודה בעד אחדות ירושלים ונגד חלוקתה.

* ביד הלשון

חדשים לבקרים – חדשים לבקרים אנו קוראים ושומעים את המושג חדשות לבקרים.

חדשים לבקרים או חדשות לבקרים? האקדמיה מאשרת את שני הנוסחים, אולם "חדשות לבקרים" הוא אישור בדיעבד לשגיאה שהפכה לשגרת לשון. הביטוי המקורי הוא "חדשים לבקרים".

הוא מופיע במגילת איכה, אותה נקרא השבוע בתשעה באב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".

פירוש המונח הוא: לעתים קרובות.

* נכדן – לגיסי נולד נכד, בשעה טובה ומוצלחת. ומה נולד, אם כן, לאשתי ולי? נכדן.

נכדן הוא נכדו של האח. בעבר, ועד הלשון הציע את המילה נכדן לבנו של האח, אך המילה לא נקלטה, ובמקומה נקלטה והתקבלה המילה אחיין.

לעומת זאת, הלכה והתקבלה המילה נכדן, להגדרת נכדו של האח, או נכדנית כשמדובר בבת, וב-2014 האקדמיה ללשון אישרה באופן רשמי את המילה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

בקעת הירדן ווטש

תגובה ל"בקעת הירדן – ביקור באזור שנוי במחלוקת"

אם יפנו אליי סטודנטים או קבוצת תיירים מחו"ל, המעוניינים להכיר את התנועה הקיבוצית, את הקיבוץ, ללמוד מהי ומה דרכה, לא אפנה אותם לתנועת "הקשת המזרחית", לצורך סיור שבו הם ילמדו מפיהם מהו קיבוץ ומהי התנועה.

אם אעשה זאת, אהיה רציני כמו מי שיוצא לסיור לימודי בבקעת הירדן בהדרכת ארגון "מחסום ווטש".

אגב, "מחסום ווטש" הוא ארגון הפועל נגד מחסומי צה"ל, שנועדו לעצור מחבלים ולסכל פיגועים.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 16.7.17

* פרי ההסתה – אני משוכנע שרוב גדול בקרב ערביי ישראל מתנגד לפיגוע בהר הבית ומגנה אותו. אולם שלושת המחבלים אינם עשבים שוטים. הם פרי הבאושים של הסתה חמורה, בהובלת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בהנהגת השייך ראאד סלאח, המפיץ בכל העולם המוסלמי את עלילת "אל-אקצא בסכנה". מרכזה של התנועה הוא אום אל-פחם. סלאח עצמו היה ראש עיריית אום אל-פחם.

אם לא נדע לטפל במסיתים ובהסתה, זה לא יהיה הפיגוע האחרון.

* שיקול דעת – הודעתו המהירה של ראש הממשלה נתניהו על כך שישראל תשמר את הססטוס-קוו בהר הבית, הייתה ביטוי לאחריות ולשיקול דעת מדיני וביטחוני ראוי. כאשר הדם רותח, לאחר הפיגוע, קל מאוד להיסחף לצעדים נמהרים ובלתי שקולים, שעלולים להסב נזק לביטחון הלאומי ולאינטרסים הלאומיים של ישראל. הר הבית הוא אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם, והטיפול בעניינים הנוגעים לו חייבים להיעשות בזהירות, במתינות ובשיקול דעת, בוודאי לא תחת סערת פיגוע. לעת הזאת, תפקידה של מנהיגות היא להרגיע, וטוב שכך עשה נתניהו.

* מ-פ-חד – למה גדעון סער אינו קורא תגר על מנהיגותו של נתניהו, אינו יוצא נגד הרקב והצחנה הנידפים ממנו ומסביבתו הקרובה, ואינו מתמודד נגדו? כי הוא מ-פ-חד. הוא יודע שסיכוייו קלושים, והוא מעדיף להמתין עד אחרי עידן נתניהו.

אי אפשר לומר שהחלטתו אינה רציונלית. אבל היא לא מנהיגותית.

שאלה – איך היה נוהג במקומו נתניהו? איך היה נוהג אולמרט? שרון? ברק? פרס? רבין? הם היו קופצים למים ומתמודדים. היו לוקחים בחשבון הפסד, אך בעצם קריאת התגר האמיצה הם היו בונים את מנהיגותם.

חוששני שלגדעון סער, עם כל הערכתי אליו, אין את זה. וחבל.

* פגיעה בשלטון החוק – מחאה ציבורית נגד השחיתות של נתניהו ראויה ונחוצה. המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה – לא זו בלבד שאינה ראויה, היא מזיקה. זו מחאה אנטי דמוקרטית ופגיעה בשלטון החוק, כי היא מנסה להפעיל לחץ בלתי נסבל ובלתי הוגן על גורמי האכיפה, לרצות את המפגינים ולא לפעול על פי חוק ולמצות את החקירה. היא מטילה דופי ביועץ המשפטי לממשלה, על לא עוול בכפו. ניתן לכנות את ההפגנות נגד מנדלבליט כהתנהגות של אספסוף.

השתתפותו של יו"ר העבודה אבי גבאי בהפגנה הזאת מעוררת סימני שאלה על שיקול דעתו. אם ברצונו להוות אלטרנטיבה אמתית לנתניהו, עליו לעשות זאת באמצעות הגנה על שלטון החוק ועל האיזונים והבלמים של השלטון, ולא באמצעות החלשתם.

מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת. השאלה האם הוא גם עבר עבירה פלילית המצדיקה כתב אישום, היא שאלה מקצועית וחזקה על המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי שהם חוקרים לעומק את השאלה ויקבלו את ההחלטה המקצועית הנכונה.

לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ואין הצדקה להפעלת לחץ על היועמ"ש כדי שיגיש כתב אישום, כאילו אי הגשת כתב אישום היא גושפנקא לשחיתות מוסרית.

* גבאי ובקעת הירדן – במצעו המדיני, שהפיץ לחברי מפלגתו ערב הבחירות המקדימות, כתב אבי גבאי על בקעת הירדן: "בקעת הירדן, תחת כל הסדר עתידי, צריכה להיות חלק מחגורת הביטחון המזרחית של המדינה. יישובי בקעת הירדן אינם 'התנחלויות מבודדות', אלא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, היום ובעתיד".

מצד אחד, זו אינה אמירה מובהקת דיה. לא ברור מה הכוונה בהגדרה "חגורת הביטחון". האם הוא מדבר על ריבונות ישראלית מלאה? לא ברור האם כאשר הוא כותב בקעת הירדן, הוא מתכוון לרצועה לאורך הנהר, הוא מתכוון לשטח שעד כביש 90, הוא מתכוון כמו בתכנית אלון וכמו יצחק רבין עד יומו האחרון, לשטח שעד ממזרח לכביש אלון? זו אינה האמירה הברורה והנחרצת של מפלגת העבודה בנדון, בשנים שבין מלחמת ששת הימים לפסגת קמפ-דיוויד (2000), שבה אהוד ברק נטש את דרכה של תנועת העבודה גם בנושא זה והציע נסיגה מן הבקעה.

אבל מצד שני, זו הפעם הראשונה מאז קמפ-דיוויד, שמנהיג מפלגת העבודה אמר אמירה כלשהי על בקעת הירדן הישראלית. ודווקא העובדה שהוא אמר זאת בצורה מעורפלת, כפי שכל אמירותיו הן מעורפלות, מעוררת תקווה שהוא אינו נעול על הסיסמאות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים, סיסמאות עבשות, מנותקות, שאבד עליהן כלח, שהפכו אותה למרצ 2, אלא הוא פתוח לחשיבה מחדש, לרעיונות חדשים, להתחדשות אידיאולוגית.

אני מקווה שכך הדבר. נעקוב אחריו ואחרי דרכו בתקווה.

* יעשה שלום – בנו בן ה-17 של אבי גבאי התראיין בליל ניצחונו בבחירות המקדימות, ואמר על אבא שלו שהוא ייבחר לראשות הממשלה ויעשה שלום עם הפלשתינאים. להיבחר לראשות הממשלה? אולי. אם כך יבחרו רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות. שלום עם הפלשתינאים? לא. ולא כי הוא לא ירצה. ולא חשוב כמה הוא ירצה. שאל את הילדים של ברק ואולמרט, איך אבותיהם הצליחו לעשות שלום עם הפלשתינאים.

* המחנה האנטי ציוני – גבאי רק נבחר, ולמחרת "הארץ" כבר מאיים עליו ומזהיר מפניו. כותרת פשקוויל המערכת היא "זהירות, לפיד אחד כבר יש", ובו נאמר: "אין צורך בחמישים גוונים של מרכז־ימין". כלומר, יאיר לפיד הוא "מרכז ימין" ואילו גבאי אמור להיות שמאל. רוגל אלפר, בפשקוויל שלו, הגדיר את "יש עתיד" בצורה חדה יותר: "עדר הח"כים הצייתן שנשרך בעיוורון אחרי הפופוליזם הלאומני והימני־מסורתי המסוכן של לפיד". כלומר, לפיד הוא לאומן ימני פופוליסט, ולכן על גבאי להציב אלטרנטיבה אחרת לגמרי. כנראה ש"הארץ" רוצים לראות את גבאי בדמותה של חנין זועבי ואת מפלגת העבודה בדמותה של בל"ד. עד אז הם לא יירגעו.

* סוכן זר – הפשקוויל התורן של רוגל אלפר מתמקד בעמית סגל. סגל הוא אחד העיתונאים המוכשרים והאמינים ביותר בישראל – מקצוען של ממש, מוערך מאוד הן בברנז'ה התקשורתית והן בציבור. ולכן, הוא מהווה סדין אדום בעיני אלפר. טענתו המגוחכת של אלפר היא ש… עמית סגל הוא סוכנו של נתניהו. הצחקת את שרה… ואם בסוכנים עסקינן, מעניין סוכן של מי רוגל אלפר.

* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו של רוגל אלפר הוא לבוז וללעוג למשפחות שכולות ישראליות, לשמוח לאידן, להעביר דחקות על המושג "משפחת השכול", לצאת נגד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש מקרים שבהם הנאתו מהתחביב הזה כפולה ומכופלת. למשל, כאשר המשפחה שכלה שני בנים. למשל, משפחת פרץ, שאת שמחתו לאידה הוא משכפל וחוזר עליה שוב ושוב. דומה שהבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השכול" גדול אף יותר מן הבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השואה".

אבל הפשקוויל התורן שלו הוא ביקורת חריפה על יועז הנדל, על כך שבראיון עם אב שכול פלשתינאי הוא לא דקלם את טענתו שבתו "נרצחה" בידי שוטרי מג"ב, והוא כתב עליו: "כשמדובר בפלסטינים, ליועז הנדל אין רגש אנושי בריא"…

לא, זה לא עניין של מודעות עצמית. זה עניין של אוטואנטישמיות. כאשר מדובר ביהודים, לרוגל אלפר יש רגשות אנושיים: שנאה תהומית. הרי גם שנאה היא סוג של רגש.

* בלתי ראוי – לפני שבועות אחדים דווח ב"הארץ", שאחד המתמודדים על הנהגת מפלגת העבודה, כמדומני עֹמר בר לב, הציע להרצוג לפרוש מן המרוץ, ולהתמקד במרוץ לתפקיד הנשיא הבא של ישראל.

בתכניתם בגל"צ, ירון דקל ועמית סגל כבר דיברו על המועמדות הזאת כעל עובדה מוגמרת – זו שאיפתו של הרצוג. הם העלו זאת גם בראיון עם אשתו, מיכל הרצוג, והיא התחמקה מתשובה, ובכל מקרה, לא הכחישה.

יש עוד ארבע שנים, אך כבר עתה יש לומר – הרצוג אינו ראוי לתפקיד הרם. לא כיוון שאין לו הכישורים – יש לו. אלא כיוון שהוא שמר על זכות השתיקה בחקירותיו.

איש ציבור שנהג כאחרון העבריינים, שיבש למעשה חקירה על שחיתות ציבורית ונמלט מעונש, לא החזיר את חובו לחברה, ואינו ראוי למנהיגות. עם כל החיבה ואף ההערכה להרצוג (הוא היה, למשל, שר רווחה טוב), טענתי זאת נגד מועמדתו לראשות מפלגתו, נגד מועמדותו לראשות הממשלה ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנשיאות המדינה. נשיא המדינה אמור לגלם באישיותו את ערכי המדינה; להיות דמות מופת. איש ציבור ששתק בחקירה, אינו אדם כזה.

מבחינה משפטית, כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית, מנהיג ציבור צריך להיות נקי מחשד. לכן, אם יש חשדות נגדו, עליו לשתף פעולה עם החקירה כדי לנקות את עצמו. איש ציבור ששתק בחקירה נשאר בחזקת חשוד (מבחינה ציבורית), כל עוד לא הוכחה חפותו.

* תמונת הניצחון – בישורת האחרונה לפני סוף מלחמת "צוק איתן", נהרגו שני חברי קיבוץ נירים, זאביק עציון ושחר מלמד. מרכז המשק גדי ירקוני נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו.

ירקוני שיקם את עצמו ונבחר לראשות המועצה האזורית אשכול.

ירקוני הוא מסמליה של המלחמה – איבד את חבריו הקרובים ואת שתי רגליו והיום הוא מוביל את האזור שספג יותר מכל מאש האויב ב-14 שנות מטווח הרקטות על אזרחי ישראל.
בתור שכזה, יש עניין מיוחד באופן שבו הוא מסכם את המלחמה.

כך הוא אמר בראיון לעיתון "ידיעות הקיבוץ": "המציאות היא שהמבצע הביא לנו שלוש שנים של שקט ופריחה. יש פיתוח עצום ביישובים, קליטה מאסיבית של משפחות צעירות. האזור פורח. הקיבוץ שלנו, שעבר טראומה קשה במבצע הזה, קלט בשנתיים האחרונות 22 משפחות. זה אומר הכל".

כפי שכתבתי כבר פעמים רבות – הצמיחה הדמוגרפית המרשימה של יישובי עוטף עזה; הצטרפותן של מאות משפחות צעירות שהחליטו לבנות את ביתן דווקא שם, היא תמונת הניצחון של ישראל במלחמה.

* בברכת צה"ל – אני מצוי כעת בעיצומם של שני מחקרים. האחד הוא מחקר עומק על הגל הראשון של ההתיישבות בגולן. השני הוא הביוגרפיה של יהודה הראל, המכונה אצלנו "אבי ההתיישבות בגולן".

מתוך מחקריי, אתקן שלוש שגיאות במאמרו בנדון של מנחם רהט. א. ראשוני המתיישבים בגולן, אכן התיישבו במחנה סורי נטוש, אך לא מול קוניטרה כי אם בעליקה, שבקרבת נפח. כעבור חודשיים וחצי הם עברו לקוניטרה.

ב. אין זה נכון שהצבא הופתע מעליית המתיישבים. להיפך, צה"ל היה שותף מלא. כבר ברגע שהחל להירקם רעיון ההתיישבות, ימים אחדים לאחר המלחמה, שוחח על כך רפאל בן יהודה, מראשי היוזמים, חבר קיבוץ נאות מרדכי, עם רמ"ט פיקוד צפון, חבר קיבוצו, דן לנר. לנר שיתף את דדו, אלוף הפיקוד. הפיקוד היה שותף מלא ונלהב להתיישבות, הן בהכנות והן בביצוע בפועל.

ההתיישבות אמנם עלתה בטרם אישור רשמי מן הממשלה, אך בידיעה ובתמיכה של ראש הממשלה לוי אשכול, ושל השרים אלון, גלילי וגבתי. ההגדרה הפורמלית של הקבוצה הייתה מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט (ואכן, זאת הייתה אחת העבודות המרכזיות של החלוצים). את השכר הם קיבלו ממשרד העבודה, שבראשו עמד יגאל אלון.

שלישית, קיבוץ מבוא חמה, כמו שאר קיבוצי דרום הגולן, לא היה של תנועת הקיבוץ המאוחד, אלא של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

מנחם רהט ראוי לברכה על שהעלה את זכרו של מאיר שמיר, ואת תרומתו להתיישבות בגולן.

כמו כן, אתקן שגיאה היסטורית מהותית בנוגע ל"אחדות העבודה" ומפא"י. רהט כתב שבן גוריון וברל כצנלסון פרשו מ"אחדות העבודה" והקימו את מפא"י. ההיפך הוא הנכון. "אחדות העבודה" קמה ב-1919 מאיחוד של "פועלי ציון" עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים". ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם תנועת "הפועל הצעיר" והן הקימו את מפא"י.

ב-1944 מפא"י התפלגה. הפלג של יצחק טבנקין שפרש ממפא"י, נקרא שוב "אחדות העבודה", כשמה של המפלגה ההיסטורית (ליתר דיוק "התנועה לאחדות העבודה", אך בקיצור – "אחדות העבודה").

* רכבת אווירית – מוצ"ש – גאנז-אנד-רוזס. יום רביעי – רדיוהד. השבוע הוא גולת הכותרת של קיץ עתיר בלמעלה מעשרים הופעות בישראל, של האמנים המובילים בעולם, בסוגות השונות ובסגנונות השונים. משנה לשנה הולך וגדל הביקוש של אמני העולם להופיע בישראל, והקיץ נשברו כל השיאים; ממש רכבת אווירית של אמני תבל בדרכם לישראל. זהו ניצחון אדיר של התרבות על הברבריות, של האנושיות על הגזענות והאנטישמיות. מפעל חייו של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס התרסק.

בלוג חדש – לפני 11 שנים, ב-25 ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, פתחתי את הבלוג שלי ב"ישרא-בלוג".

לאורך התקופה פרסמתי בבלוג – 4,849 מאמרים.

היו לבלוג כמעט חצי מיליון כניסות.

השבוע פתחתי בלוג חדש, הנושא אותו שם: "הבלוג של אורי הייטנר", ב"וורדפרס".
המעבר נובע מכך שב"וורדפרס" החשיפה גדולה יותר.

* ביד הלשון

המוציא והמביא – המוציא והמביא הוא המנהיג, המארגן, הדמות המרכזית בחברה, בארגון, במשימה. מקור הביטוי הוא מקראי. הוא נאמר לדוד בראשית ימי מלכותו: "וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ, וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל". כלומר, פרנסי הציבור, שעלו לדוד להביע לו את נאמנותם, אמרו לו שעוד בימי שאול, הוא (דוד) היה המנהיג האמתי, המוציא והמביא. מכאן, שהמוציא והמביא אינו דווקא נושא המשרה הפורמלית, אלא האיש החזק בפועל.

מקור מוקדם יותר לביטוי, אם כי לא בצירוף המילים המוכר "המוציא והמביא", הוא בפרשת השבוע, שקראנו אמש, פרשת "פנחס". בפרשה זו מופיע אחד התיאורים על סמיכתו של יהושע למנהיג, בידי משה. משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן ה' מצווה על משה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו, "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". משה ממנה את יהושע בן נון ליורשו בפני הכהן הגדול ובפני כל עדת ישראל, לפי ציווי של ה'.

ובין השאר, נאמר כך: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה, עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה". כאן סוגיית המוציא והמביא קצת מורכבת. מצד אחד, יהושע יהיה המוציא והמביא, שעל פיו יצאו ויבואו בני ישראל. אבל מצד שני, הוא רק השליח, המתווך בפני בני ישראל את מצוות ה', כפי שהוא ילמד מן האורים והתומים, ו"עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ", כלומר המוציא והמביא הוא אלוהים, ויהושע ועמו יצאו ויבואו על פיו.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"