צרור הערות 23.3.22

* לא תעמוד על דם רעך – האזרחים שעצרו את מסע הרצח, ירו במחבל והרגו אותו, ראויים לצל"ש. זהו מופת של אזרחות טובה ושל ערבות הדדית.

* אזרחים חמושים – לפני למעלה משנה נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בגולן ובאזורים נוספים בארץ, מחשש גניבת נשק מהנשקיות ביישובים. הטענה הזאת, כפי שכתבתי בעבר, הזויה. הרי רוב גניבות הנשק הגדולות היו דווקא בבסיסי צה"ל.

עצירת הטבח בבאר שבע בידי אזרחים חמושים מעידה כאלף עדים עד כמה חשובה זמינות של אזרחים שיכולים לתת מענה מידי בפיגוע.

* רוקדים על הדם – מפכ"ל המשטרה הגיע למקום הפיגוע, וכנופיית חלאות, ערפדים אוטומטיים, שמגיעים לכל מקום שבו הם מריחים דם, תקפו אותו.

להקיא.

* הדרך להשבת הריבונות – במשך שנים רבות ובעיקר בעשור האחרון, איבדנו את הריבונות על הנגב. אני, כמו רבים אחרים, מתריע על כך במשך שנים. יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה, חל שינוי וסוף סוף יש פעולה אקטיבית להשבת הריבונות, ובעיקר בתחום הנשק הבלתי חוקי. כמובן ששינוי עומק אחרי מחדל של שנים רבות כל כך, דורש זמן.

אולם ריבונות אין משיגים רק באמצעות משטרה ואכיפה, אלא בראש ובראשונה באמצעות התיישבות. במשך עשרות שנים הפסקנו ליישב את הנגב, ואת הוואקום תפסה השתלטות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית.

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על הקמת עיר ויישוב כפרי גדול בנגב ועל הפרק הקמת תשעה יישובים נוספים. כך נוהגת ממשלה ציונית. זו הדרך.

* קדושת הריבונות – ב-2014 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: משאל עם, על פיו ויתור על שטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב אישור של משאל עם (אחרי שקיבל את אישור הכנסת ברוב מיוחד של 61 ח"כים). חוק זה נותן תוקף חוקתי לכבוד של המדינה לריבונותה.

המאבק על חוק יסוד משאל עם נמשך כעשרים שנה, עוד מימי המאבק על הגולן, כאשר ממשלות ישראל היו נכונות לסגת מן הגולן למרות שהוחלה עליו ריבונות ישראל.

בתחילת הדרך דרשנו שהרוב שיידרש במשאל עם יהיה רוב מיוחד של לפחות 50% מכלל בעלי זכות הבחירה (כלומר לא רק מקרב המצביעים בפועל). נאמר לנו שזה לא דמוקרטי. כמובן נשלפה מילת הקסם "גזעני", כי המטרה, כביכול, נועדה לנטרל את הקול הערבי. בסופו של דבר ירדנו מן הדרישה, כי הבנו שאין לה סיכוי להתקבל. אולם כאשר העלינו את ההצעה, ערכנו מחקר על הדרך שבה חוקות של מדינות דמוקרטיות אחרות מאפשרות ויתור על שטח ריבוני, והתברר שברבות מהן נדרש רוב מיוחד.

כעת, אולי בפתח מו"מ בין רוסיה לאוקראינה, רוסיה תדרוש הכרה בריבונותה על האי קרים ובעצמאותם של המחוזות הבדלניים דונצק ולוהנסק. נכון לעכשיו, זלנסקי מסרב לדון על כך. אם בסופו של דבר ייכנע, יעמוד בפני אתגר פוליטי גדול – על פי החוקה האוקראינית ניתן לוותר על שטח ריבוני רק ברוב של 75% במשאל עם.

כל העולם הדמוקרטי מצדיע לדמוקרטיה האוקראינית הנאבקת בנחישות על חירותה. קדושת הריבונות היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה הזו.

* סמל של קריאת תיגר – אברי גלעד כתב דברים קשים על זלנסקי. הוא מגדיר אותו "מחריבה של אוקראינה". לדבריו, זלנסקי הוא "המנהיג הכי כושל בהיסטוריה, אדם שהביא במו ידיו חורבן על ארצו כשלא היה בזה שום צורך. לו היה מעט יותר גמיש, לא הייתה מוקזת טיפה של בורשט בסכסוך האלים הזה, שכבר מחק חלקים נרחבים מאוקראינה, ועוד יביא עליה חורבן בממדים של סוריה". למען הסר ספק, גלעד רואה בפוטין את הרע במלחמה הזאת, וכותב שהפתרון לבעיה היא הריגתו של פוטין. אולם לטענתו, על אוקראינה להיכנע ולכופף את ראשה בפני רוסיה, כי רוסיה היא מעצמה ולעם קטן אין סיכוי נגד מעצמה גדולה. הדוגמה שהוא נותן לכך היא בר-כוכבא "המנהיג היהודי הנוסף [לצד זלנסקי א.ה.] שהתגרה באימפריה ושילם את המחיר היקר מכל – הרס מוחלט של ארצו בגלל ענייני כבוד".

אז מה הוא מציע לאוקראינה? להיכנע. "עמים קטנים לא טוב להם להתגרות באימפריות, כי לאימפריות יש תחביב כזה, מחיקת תרבויות שלמות כעיסוק מהנה ללפני הצהריים, אך חולשתן של אימפריות היא שהן תמיד נופלות, לאט או מהר, הן נעלמות. לכן עמים קטנים, כמו העם שלנו, כמו האוקראינים, חייבים לעיתים לנשום עמוק, לקבל את רוע הגזירות ולדעת שבתוך כמה שנים האימפריה הרעה תיעלם, והראש יוכל לצאת מתחת למים".

אני מקווה ומאמין שתוצאות עמידתה של אוקראינה מול הפלישה הרוסית לא תהיינה כתוצאות מרד בר-כוכבא, אך דווקא לדוגמה הזאת ברצוני להידרש. כאשר קמה התנועה הציונית, בר-כוכבא, לצד המכבים, היה הגיבור הלאומי של עם ישראל, הגיבור של כל תנועות הנוער הציוניות, מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות. עמידתו האיתנה של בר-כוכבא מול האימפריה הרומית ואף תקופת העצמאות היהודית שכבש, הקנתה לעם היהודי סמל לקריאת תיגר על מצבו כעם גולה וחרב; סמל שרחש מתחת לאדמה עד שבשעת כושר הבקיע וזהר ככוכב הצפון של המהפכה הציונית. יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל של מלחמת השחרור וארכיאולוג דגול, חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה, השווה את בר-כוכבא לבן-גוריון. לטענתו, הסיכון שלקח בן גוריון בהחלטתו להכריז על המדינה, למרות הידיעה שלמחרת תפלושנה מדינות ערב למדינה שזה עתה נולדה, וצמרת הצבא-בדרך אמרה שהסיכויים שלנו הם 50:50 כאשר ברור היה שה-50% סיכוי לתבוסה, הוא 100% להשמדה, וכאשר כל העולם ובראשו ארה"ב שהטילה אמברגו נשק על ישראל לחץ עליו להימנע מן ההחלטה, לא היה קטן יותר מהסיכון שלקח בר-כוכבא. אך בזכות התעוזה של בן-גוריון, שידע שזה עכשיו או לעולם לא, קמה המדינה.

אני נוהג להשוות את בר-כוכבא לספרטקוס. מרד העבדים נחל כישלון חרוץ והמיט אסון כבד על המוני עבדים. אך עד היום מרד העבדים הוא ההשראה לכל הנאבקים על צדק וחירות בעולם כולו.

ולמה לקחת מן ההיסטוריה של עמנו דווקא את הדוגמה של בר-כוכבא ולא של המכבים, שאף הם קראו תיגר על אימפריה כובשת – ויכלו לה, והשיגו ריבונות יהודית עצמאית?

המסר התבוסתני של אברי גלעד הוא מסר של כניעת הצדק בפני הכוח. זה מסר נורא ואיום.

כאשר יישבו פוטין וזלנסקי לשולחן הדיונים, יתכן שבמו"מ ביניהם יידרש זלנסקי לוויתורים כואבים. אבל היכולת שלו להגיע כשווה אל שווה למו"מ, ושהמו"מ לא יסתיים בכניעה אלא בפשרה וויתורים הדדיים, תלוי ביכולת העמידה של אוקראינה מול מעצמת הרשע הפוטינית. עד כה, עמידתו של העם האוקראיני היא מופתית, וזאת במידה רבה בזכות מנהיגותו מעוררת ההשראה, האמיצה והנועזת, של וולודימיר זלנסקי.

* החשבון ההיסטורי – זלנסקי הוא נואם מצוין. נאומו בפני הכנסת היה מרשים ונוגע ללב. כמו בנאומיו בפני פרלמנטים אחרים, הוא מתח ביקורת גם על ישראל וידע לפרוט על הנימים הנכונות שלנו, כמו של כל מדינה ומדינה. כנשיא אוקראינה, בימיה הקשים של ארצו, הוא הציג את הציפיות והדרישות הנכונות למען העם שהוא מייצג. דבריו חייבים להיות חלק משיקולי מנהיגי ישראל, אולם בסופו של דבר השיקולים שלנו רחבים יותר.

אמירה אחת שלו הייתה כה מופרכת, שלדעתי היא גם עלולה להיות כבומרנג בעבורו – האמירה על הבחירה האוקראינית לפני שמונים שנה, בשואה. נו, באמת. נכון, היו חסידי אומות העולם אוקראינים, והם ראויים לכל הכבוד והיקר. אולם הם היו מיעוט קטן וזניח, מיעוט שולי לעומת מספר האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כולל אוקראינים שרצחו בפועל יהודים. ובכלל, לא כדאי לאוקראינים להעלות את החשבון ההיסטורי עם העם היהודי. מן הבחינה הזאת, טוב יעשו אם יחרישו.  

* הצד האפל של הירח – חברי הכנסת מחד"ש עופר כסיף ועאידה תומא סלימן הודיעו על החרמת נאומו של זלנסקי. שאר חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לא הכריזו, אך גם הם החרימו.

תמיד הם נמצאים בצד האפל של הירח. כך בסכסוך הישראלי ערבי, כך בתמיכתם בדיקטטור רוצח ההמונים בשאר אסד וכך היום, במלחמה באוקראינה.

* היום ה-26 לקמפיין – יום שני היה היום ה-26 לקמפיין הנתעב של השוקניה "פוטין זה אנחנו", היום ה-26 לפשקווילים ברוח זו. אמנם רוגל אלפר נח ליום אחד מהנושא הזה למען פשקוויל שמחה לאיד על מותו של הרב קנייבסקי, כפי שעשה לאחר מותו של יורם טהרלב וכפי שהוא עושה אחרי כל הרג של חייל צה"ל או רצח של ישראלי בפיגוע טרור. גדעון לוי, לעומת זאת, המשיך את הקו של התקווה לכך שהעולם יפעיל סנקציות נגד ישראל כפי שהפעיל נגד רוסיה. בשנים האחרונות לוי מבטא יאוש. יאוש מהסיכוי לשנות את מדינת האפרטהייד אקיבוש וה"עליונות היהודית" ויאוש מהעולם שנשלט בידי הציונים וההון הציוני הסוחטים אותו ולכן הוא משת"פ של אקיבוש והאפרטהייד. מאז הפלישה לאוקראינה הוא באופוריה, מלא עיזוז. הנה, העולם משתנה ויעניש את ישראל. בפשקוויל התורן הוא מעלה על נס את התופעה שהחלה במי-טו, נמשכה ב"תרבות הביטול" ועברה ליחסים הבינלאומיים בסנקציות על רוסיה ועל אנשים פרטיים ברוסיה וחרמות של ארגוני תרבות וספורט על רוסיה. הוא מרייר כאשר הוא כותב בתשוקה על כך שישראל השנואה היא הבאה בתור. הוא מתענג על החלום שתרבות הביטול תופעל על ישראל – תבוטל מדינת ישראל ועל חורבותיה תקום המדינה הלא יהודית שעליה הוא חולם. ועודא בשאראת מגנה בחריפות את זלנסקי על כך שבזמן שרוסיה כובשת את ארצו, הוא הולך לנאום בפרלמנט של מדינת כיבוש מצורעת. הוא גם מזכיר לו, שכאשר ישראל עשתה לעזה מה שפוטין עושה לערים אוקראיניות, הוא תמך בישראל (כידוע, מערי אוקראינה נורים טילים על כל רחבי רוסיה). הוא מזכיר את הציונים שרוצים לנצל את האסון של אוקראינה כדי להביא לארץ פליטים יהודים אומללים על מנת שיחזקו את ההתנחלויות וידחקו את רגלי הערבים מן הנגב. והפעם הייתה לו עוד הברקה – רוסיה וישראל מחלקים ביניהם כיבוש של סוריה. הוא שוכח שהרודן הסורי הזמין את הרוסים להציל אותו וגם את האיראנים. והאיראנים, שכבר הרסו את תימן, את לבנון ובמידה רבה גם את סוריה, מנסים לכבוש שטחים בסוריה כדי להקים מאחז תוקפני מאיים על ישראל. הפעולות של ישראל לסיכול האיום הזה, הן מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל. אבל מי שמתנגד לקיומה של ישראל, בוודאי שהוא יתנגד להגנה עליה. מבחינתו, השתלטות איראנית על סוריה תאפשר את מימוש חלומו הרטוב.

* מכשיר הנשמה מפוטין – הארגון האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה" מנסה להחזיק את גופתו בחיים, ופוטין העניק לו מכשיר הנשמה. הם עורכים השבוע כנס שכותרתו: "בין קייב לרמאללה". אלא מה? הרי זו הפוזה של פוז"א (פוטין זה אנחנו).

הדבר החמור הוא שהנואם המרכזי בכנס הוא שר בממשלת ישראל, נחמן שי.

* סולידריות עם אחינו – הקיטורים הנרגנים על אי הנוחות בשל חסימות הכבישים בהלוויית הרב קנייבסקי, מבישים ואגואיסטיים.

מנהיג של ציבור גדול בישראל הלך לעולמו, ומאות אלפים מן הציבור הזה משתתפים בהלוויה שלו. מן הראוי שכולנו נכבד את אבלם, גם במחיר יום אחד של אי נוחות.

יתר על כן, מה רוצים הקוטרים? שהמשטרה לא תנהל את האירוע על פי שיקול דעתה המקצועי? שכל המדינה תהיה בפקק מטורף? שיהיו קורבנות בנפש? שיהיה אסון מסוג הר מירון? ברור שכאשר יש אירוע של מאות אלפי מצטופפים, אי אפשר להתעלם ממנו ויש לנהל אותו באחריות.

הוויכוח האידיאולוגי עם החרדים – הוא ויכוח ישן, מימי ראשית הציונות. הוא יכול להמתין יום אחד, שראוי לגלות בו סולידריות עם רבים מבני עמנו ביום אבלם.

גילויי השנאה וחוסר הסובלנות מצערים מאוד.

* ויכוח להיסטוריונים – הוויכוח על המטוס של ראשי המדינה הוא ויכוח להיסטוריונים. למה? כי אין לו עוד שום משמעות אקטואלית, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר קיים. יש לו יתרונות רבים והעלות והמותרות שבו הן היסטוריה כי הן עובדה. כפי שחשף מבקר המדינה, עלויות המטוס היו מטורפות, אבל הן כבר הוצאו. עכשיו, אחרי שהוא כבר קיים, להשאיר אותו במחסנים – זה סיאוב.

לפיד צריך לרדת מהעץ. ואם הוא לא ירד מהעץ, על הרצוג ובנט להחליט שהם משתמשים במטוס. מקסימום, כשיאיר לפיד יהיה ראש הממשלה – שלא ישתמש בו; רק הרצוג ישתמש בו.

זה מזכיר לי סיפור. כאשר רפול נבחר לשר החקלאות ואיכות הסביבה בממשלת שמיר (1990, אחרי התרגיל המסריח) הוא הכריז שלא יהיה לו פלאפון. פלאפון היה אז פאר הטכנולוגיה וסמל של יוקרה. רפול רצה לדגמן צניעות ולכן ויתר על הפלאפון. והוא אכן עמד בכך… ימים אחדים. אולי שבועות. פעם אחת הוא נצפה יורד מן הכביש ונכנס לחורשה. ושם הוא צולם… על חם. לא, לא בוגד באשתו. הרבה יותר גרוע. מדבר בפלאפון. כמה שזה היה פאתטי.

וגם ההתעקשות הילדותית של לפיד – פאתטית.

* אני לא ביביסט – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה או על מי משריה, אהוד בן עזר קופץ עם האמירה שזו הממשלה שלי… זה מה שרציתי… "רק לא ביבי" וכו'.

ובכן, אני רואה לנכון להבהיר – אני לא ביביסט. כלומר, אני לא סוגד לאיש מסוים ומרגע זה אומר אמן על כל צעד שלו. איני עובד אלילים בשום פולחן אישיות. לעולם לא אאפסן את החשיבה העצמאית שלי ולא את חוש הביקורת. אני בז לביביסטים, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג אחר, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג שאני תומך בו. אני בוחן כל צעד של כל מנהיג ומשבח או מבקר אותו באופן ענייני.

כן, הממשלה הנוכחית, שאינה מושלמת, ושאת ביקורתי עליה אני משמיע ללא היסוס, היא ממשלה טובה ולבטח טובה לאין ערוך מממשלות נתניהו. ובאשר להרס החקלאות – כן, ליברמן ופורר בהחלט ממשיכים בנושא הזה את מדיניות נתניהו. אני מייחל לכך, שכפי שנתניהו לא הצליח – גם הם לא יצליחו (ושנחמיה שטרסלר ימשיך לקטר על הלובי החקלאי האימתני, ברוח הפרוטוקולים של זקני החקלאים). יש לזכור את הנזק של נתניהו לחקלאות הישראלית גם בעצימת העיניים וההבלגה על הטרור החקלאי וב"הכלה" של טרור ההצתות, מתוך התמכרות לשקט מדומה.

          * ביד הלשון

מרץ או מארס? – איך נקרא בעברית החודש שאנו נמצאים בו כעת, מרץ או מארס? על פי האקדמיה ללשון עברית, התשובה היא כן. כלומר, שתי האפשרויות הנכונות.

שמו המקורי של החודש הוא מארס Mars, על שמו של אל המלחמה במיתולוגיה הרומית. בעברית אנו נוהגים להשתמש בצורה הגרמנית של רוב החודשים. בגרמנית החודש נקרא מרץ. לא ברור למה דווקא בשם של החודש הזה רבים משמרים את השם הלטיני, אך האקדמיה הכירה בכך כעובדה ואישרה את השימוש בשתי הצורות.

אני נוהג לומר מרץ. למה? אין לי תשובה. כך אני רגיל מילדות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.3.22

* מניפולציה רגשית – השוואת הפליטים מאוקראינה ליהודים בשואה והצגת ישראל כמי שחוסמת את שעריה בפניהם, היא מניפולציה רגשית דמגוגית. אין כל דמיון בין המקרים.

הטרגדיה של אוקראינה נוראה. אולם הפליטים מאוקראינה אינם נדונים למוות המחפשים מקלט והרכבות שבהן הם נוסעים אינן לוקחות אותם למחנות השמדה. אלה פליטי חרב שנמלטו ממלחמה וכעת הם בחוף מבטחים. הם נמצאים במדינות אירופה שכבר הבטיחו להם שהיה זמנית ואישור עבודה לשלוש שנים. זאת המציאות.

מתוך המציאות הזאת יש מקום לדיון מה ישראל צריכה לעשות בנדון. בלי מניפולציות רגשיות והשוואות מופרכות, בוודאי לא מצד שר בישראל, נחמן שי. ומה שישראל צריכה לעשות, הוא להיות המדינה שתקלוט את המספר הגבוה ביותר של פליטים, בוודאי ביחס לגודלה – מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה, שיעלו לארץ כפליטים ויהפכו לאזרחים. אגב, הפליטים היהודים מרוסיה כלל לא יוכרו ככאלה באף מדינה אחרת וישראל היא מפלטם היחיד. זאת המשימה הגדולה שלנו וזו הצדקת קיומה של מדינת ישראל; להיות ביתם של כל היהודים בעולם ובפרט של יהודים במצוקה. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שיש לה מה להתבייש בקליטת פליטים מן המלחמה הזאת.

בנוסף לכך, אנו קולטים גם פליטים לא יהודים. נקבעה מכסה וכנראה שהיא תגדל. במקום גאווה לאומית, אנחנו מפעילים על עצמנו מניפולציות רגשיות, המשרתות אג'נדה אידיאולוגית של הפיכת ישראל למדינה לא יהודית. והמניפולציה הזאת עובדת היטב על רבים מאתנו. הספורט הלאומי החדש, להכות בשרת הפנים איילת שקד, הוא תופעה מכוערת. איילת שקד עושה את מלאכתה היטב וראויה לתמיכה ולגיבוי ציבורי.  

* מבחן המנהיגות הציונית – להערכתי, הממשלה תתקשה לעמוד בלחץ הפופוליסטי בנושא הפליטים הלא יהודים ותשנה את מדיניותה. עם זאת, שום דבר לא יְרצה את האינטרסנטים שעומדים  מאחורי הקמפיין הפופוליסטי. אם הממשלה תחליט על מכסה של 50,000 יתקפו אותה על כך שלא החליטה על מכסה של 100,000. אם תחליט על מכסה של 100,000 – למה לא רבע מיליון וכן הלאה.

בסופו של דבר, המבחן האמתי של הממשלה, יהיה בקליטת העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה. האם היא נוטלת אחריות על כך שתהיה קורת גג לכל עולה שיבוא, שכל עולה יקבל סל קליטה מכובד וראוי, שתהיה תעסוקה לכל, שיהיו אולפנים לעברית שיתנו מענה לכולם, שיהיו די גנים וכיתות לימוד ותמיכה רגשית לכל הילדים והנוער, שהעליה תפרוץ גם את שערי ההתיישבות באזורי הספר שיקלטו את העולים בהמוניהם? האם הממשלה תקדיש את עיקר מרצה, תשומת לבה, הקשב שלה, המשאבים שלה למשימה העליונה, תוך פריצת מסגרת התקציב מצד אחד וקיצוץ רוחבי בנושאים שאינם הקליטה, מצד שני? כמובן שהמבחן אינו רק של הממשלה, אלא גם של הרשויות המקומיות, של תנועות ההתיישבות, של המגזר השלישי, של המגזר העסקי ושלנו האזרחים.

תפקידה של מנהיגות הוא להבחין בין עיקר לטפל ולקדם את המטרות העיקריות של מדינת ישראל, כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי. בן גוריון ושמיר ידעו להנהיג את המדינה בדרך הזו, והיו חזקים דיים כדי לראות את העיקר ולא לתת למשבי רוח פופוליסטיים להטות אותם מן המטרה הגדולה. האם גם ממשלת השינוי תגלה אותו סוג של מנהיגות? ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

* לא זו השאלה – יש הטוענים שאם נקלוט כמה עשרות אלפי פליטים לא יהודים, זו תהיה פגיעה בהרכב הדמוגרפי של ישראל כמדינה יהודית ויסכן את צביונה, ולכן עלינו לנעול את שערינו. ויש המשיבים להם, שקליטה זמנית של כמה עשרות אלפי פליטים זניחה מבחינה דמוגרפית ובטח לא מצדיקה מניעת מקלט מפליטי חרב.

עמדתי בוויכוח הזה היא בסגנון פרס: לא זו השאלה. כלומר, אילו זו הייתה השאלה, עמדתי הייתה שנכון לפתוח את בתינו לכמה עשרות אלפי פליטי חרב במלחמה, וזה לבטח לא משמעותי מבחינת צביונה היהודי של ישראל. יתר על כן, כיהודים, שומה עלינו לפתוח את שערינו לפליטים כאלה, כי זו רוח המוסר היהודי.

אך, כאמור, זו לא השאלה. השאלה היא מה עלינו לעשות בהינתן שהמלחמה באוקראינה צפויה להביא לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה, שעל פי הממעיטים מדובר בעשרות אלפים ועל פי האופטימיסטים, ואני נמנה עמהם, מדובר במאות אלפים. הרי ישראל אינה ערוכה לגל עליה כזה, ועליה לשנס מותניים ולהטריף את כל מערכותיה כדי לעמוד באתגר. מהסיבה הזאת, ואך ורק מהסיבה הזאת, יש למעט בקליטת פליטים לא יהודים לעת הזו, ולמקד את מלוא מעיינינו ומשאבינו למטרה הציונית הגדולה שנקרתה לדרכנו, וחובתנו הלאומית לממש אותה במלואה, על הצד הטוב ביותר.

* הצרפתים תחילה – אילו היו באוקראינה עשרות אלפי צרפתים, אין ספק שצרפת הייתה דואגת בראש ובראשונה לקליטתם בתוכה. ואני בטוח שגם הצבועים בינינו, שמעקמים את האף על המחויבות שלנו בראש ובראשונה לעליית יהודי אוקראינה, היו רואים את הגישה הצרפתית הזאת כמובנת מאליה.

* קק"ל לעזרת פליטי המלחמה – בישיבת האסיפה הכללית של קק"ל שנערכה ביום א', דווח על פעילות הסיוע של קק"ל לנפגעי המלחמה באוקראינה. סיוע בתרופות, בגדים וכו' בסך 5 מיליון ₪ נשלח לקהילות היהודיות. קק"ל קלט את 84 הילדים היתומים מצ'רנוי, והם נמצאים כעת בנס הרים. קק"ל תממן ארבעה אמבולנסים של מד"א לאוקראינה. זאת, לצד הפעילות הענפה של הסוכנות, ההסתדרות הציונית ושאר המוסדות הלאומיים ומסירות האין-קץ של השליחים. כמו כן, דווח על היערכות המוסדות הלאומיים לצד מוסדות המדינה לגל העליה הקרב ובא, שהוא ליבת הפעילות של המוסדות. זו הייתה אמירה כללית מאוד, ואני מקווה שבקרוב תוצגנה תכניות מעשיות ומפורטות.

* קוצר רואי – אני שמח על כך שהממשלה הקדישה את מרכז ישיבתה להיערכות לעליה המונית מאוקראינה ורוסיה. זה האתגר הלאומי העליון שצריך להעסיק את הממשלה. אבל משום מה, תרחיש הייחוס שעליו התבסס הדיון, מדבר על קליטת 50,000 עולים. בעיניי, תרחיש זה מבטא קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיעלו לארץ מאות אלפים ולכך הממשלה צריכה להיערך. היערכות לקליטת 50,000 עולים בלבד היא מתכון לכישלון.

חשוב שהממשלה לא תעסוק רק בקליטת העליה אלא גם בעידוד העליה. יש להחזיר מיד את אנשי נתיב ושליחי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לתוך אוקראינה, כדי לקדם, לעודד ולארגן את העליה.

* הגשמת הציונות: עליה והתיישבות – בישיבת הממשלה שעיקרה הוקדש להיערכות לעליה מרוסיה ואוקראינה, אושרה הקמתם של שני יישובים חדשים בנגב – העיר כסיף והיישוב ניצנה. הגשמת הציונות – עליה והתיישבות.

לאחר שנים רבות של הקפאת ההתיישבות בארץ ישראל, הממשלה החליטה כבר על הקמת שני יישובים בגולן ושני יישובים בנגב, מתוך 11 שעתידים לקום.

* מיהם ה"אנחנו" – יועז הנדל פרסם בפייסבוק רשומה חשובה בנושא אתגר העליה וההתיישבות. רוב התגובות היו אוהדות. חלקן היו תגובות שנאה אוטומטיות של הביביסטים, שבלאו הכי חוץ משנאה וגידופים אין בהן כלום ולכן אינן שוות כקליפת השום. והיו תגובות שציערו אותי. תגובות בנוסח: "בשביל מה צריך עולים? לא מספיק צפוף לנו גם ככה? שהממשלה תדאג קודם לנו ולילדים שלנו" וכו'.

מי זה ה"אנחנו"? ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ה"אנחנו" של מדינת ישראל הם כל היהודים באשר הם. מדינת ישראל קמה בעבור כל העם היהודי, זה ייחודה, זה ייעודה וזו הצדקת קיומה. זו משמעות הציונית. ההבדל בינינו, היהודים אזרחי ישראל החיים בישראל לבין היהודים החיים בגולה, הוא שאנו כבר מימשנו את אזרחותנו במדינה היהודית והם עדין לא. וגם אנו, היהודים בישראל, רובנו – או שעלינו לארץ, או שהורינו עלו או סבינו. ואנו חיל החלוץ של העם היהודי, ושומרים על המדינה ובונים אותה ומחזקים אותה למען כל העם היהודי. כל גל עליה חיזק מאוד את ישראל וכך יהיה גם עם גל העליה הבא עלינו לטובה.

* נפשי דרור שואפת – הדיקטטורה הטוטליטרית בבריה"מ ובמדינות הגוש הקומוניסטי הייתה עמוקה ורודנית לאין ערוך יותר מזו של הדיקטטורה הפוטינית. ודומה היה שזה שלטון לדורות, שאי אפשר לסדוק אותו. אולם נפש האדם, שואפת החירות, הפילה את המשטר. בבריה"מ הייתה זו, אמנם, מהפיכה מלמעלה, בהובלת הנשיא גורבצ'וב, המנהיג הרפורמטור הגדול, אך בשאר הדיקטטורות הקומוניסטיות העם התקומם והפיל את המשטר, כולל ברומניה שבה הדיקטטורה הייתה העמוקה ביותר.

למרבה הצער, העם הרוסי בעידן הפוסט סובייטי בחר בדיקטטורה. כן, הפעם זו לא הייתה הפיכה ולא מהפיכה, אלא בחירה של העם. שוב ושוב בחר העם הרוסי בהמוניו בפוטין, הדמוקטטור, שבתקופת שלטונו הארוכה ה"דמו" קוצץ בהדרגה אך בעקביות וה"קטטורה" הלכה והתעצמה. אבל למרות זאת, אני מאמין ברוח האדם, בשאיפת החירות, ואם האימפריה הסובייטית נפלה, גם הדיקטטורה הפוטינית נפול תיפול.

זכרו את השם מריה אובסייאניקובה, עורכת החדשות בטלוויזיה הרוסית, שהתפרצה לאולפן והפגינה בשידור חי נגד פוטין, המלחמה ותעמולת השקר. אישה גיבורה, שעשתה את המעשה מתוך ידיעה ברורה שהיא מאבדת לא רק את מקום עבודתה אלא גם את חירותה. מריה היא סמל לרוח החירות המפעמת גם בקרב העם הרוסי. היא פטריוטית רוסית אמתית.

אין זה מן הנמנע, שדווקא הפלישה התוקפנית, האימפריאליסטית, לאוקראינה, והדשדוש בבוץ האוקראיני במקום הפנטזיה על טיול של ימים ספורים שבהם אוקראינה תתמוטט ותיפול לידי פוטין כפרי בשל, מקרבים את קץ הדיקטטורה הפוטינית.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

* מו"מ נוסח איראן – שעה שארה"ב זוחלת להסכם גרעין פייסני עם איראן, איראן מקשיחה עמדות. היא רואה שהצד מולה להוט להגיע להסדר, אז למה לא? והיא מוסיפה על כך לחץ באמצעות טרור. בשבת היא שיגרה בגלוי, מאיראן, רקטות לעבר הקונסוליה האמריקאית בחבל הכורדי בעיראק. רמז… כדאי לכם לא להתעסק אתנו.

כמובן שתוך כדי המו"מ איראן ממשיכה לקדם במרץ את תכנית הגרעין. ויש לזכור שזו הפרת ההסכם הקודם. העובדה שארה"ב פרשה מההסכם, לא ביטלה את ההסכם שעליו חתומות מדינות אירופה, רוסיה ו… איראן עצמה. היא לא ביטלה את ההסכם, לא פרשה ממנו, אלא פשוט מצפצפת עליו. אז מה הטעם בהסכם אתה?

על העולם החופשי להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן, לפחות כמו שהוא מטיל על רוסיה, כדי לאלץ אותה לבטל לחלוטין את מיזם הגרעין ולהפסיק את השתלטותה הטרוריסטית על מדינות המזה"ת.

והגיע הזמן שארה"ב תפסיק להבליג על הטרור האיראני המופעל נגדה, ותגיב תגובה צבאית חריפה.

* מלחמה להשבת הריבונות – בסוף השבוע נערך מבצע גדול של מג"ב ויחידה 433 במגזר הערבי בישראל וברש"פ, לתפיסת נשק בלתי חוקי. המבצע, בהשתתפות אלף לוחמים, נערך בערים: מוסמוס, מושרייפה, אום אל פאחם, נוף הגליל, דבוריה, נצרת, ערערה, כפר קרע, ברטעה, טייבה, ג'נין וקפין. הייתה זו פעולה מורכבת ומתוחכמת, פרי פעולה נועזת ורבת דמיון של סוכנת וסוכן משטרתיים שחדרו לארגוני הפשע במגזר הערבי, ובצעו 35 עסקאות נשק ואמל"ח שהפלילו את הפושעים.

במבצע נתפסו נשק ואמל"ח רבים, שבעה כלי רכב ועשרות אלפי ₪ ונעצרו 51 חשודים בעבירות של ייצור ואחזקת אמצעי לחימה, קשירת קשר לביצוע פשע וסחר באמל"ח.

והלילה, מסתערבים של מג"ב ירו למוות במחבל, שב"ח שהסתתר ברהט שפתח לעברם באש.

הממשלה לקחה על עצמה כאחת ממשימותיה הראשיות, את החזרת הריבונות הישראלית ומאבק נחרץ בפשיעה במגזר הערבי. כך מחזירים ריבונות.

* לבטל את האוטומט – מחבל שהסתתר ברהט פתח באש לעבר מסתערבי מג"ב והם השיבו אש וחיסלו אותו. זו התוצאה הטובה ביותר של התקלות כזו, וראוי לזכור שהחלופה עלולה הייתה להיות שוטר הרוג. כל צמרת המשטרה והשר לביטחון פנים שיבחו את השוטרים על פעולתם המהירה והמקצועית ועל התוצאה של ההתקלות.

ומח"ש הודיעו שפתחו חקירה על הריגת המחבל. כי בכל מקרה של הרג בו קשורים שוטרים, חקירת מח"ש היא אוטומטית. את האוטומט הזה יש לבטל. אנו שולחים שוטרים לבצע את משימתם, הם מחרפים את נפשם ועליהם לקבל גיבוי מלא על פעולותיהם ולא להיחקר כחשודים במשהו.

על המשטרה לערוך תחקיר של כל אירוע מבצעי, לצורך הפקת לקחים. אם התחקיר מעלה ששוטרים עברו על החוק – אז ורק אז יש מקום לחקירת מח"ש.  

* גלגולו של חלום – לפני כעשר שנים, הצעתי לראש המועצה האזורית גולן אז אלי מלכה להקים, לקראת שנת החמישים להתיישבות בגולן, להקים את מוזיאון ההתיישבות בגולן. הוא גלגל אותי (בנימוס) מכל המדרגות. מסתבר ששנינו לא היינו הראשונים. חברי ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, שלח לי תעודה משנת 1981 (!) שבה ראש המועצה האזורית אז, איתן ליס, מגלגל בעדינות מכל המדרגות את חיים בן-דוד, היום פרופ' חיים בן דוד, שהציע אותה הצעה.

* זעם על הסטיה – בגיליון 4.3 של מוסף "הארץ" הופיעה כתבה גדולה על היישוב האקולוגי הייחודי רותם בבקעת הירדן, ולמרבה הפליאה הכתבה הייתה חיובית. כתבה חיובית על יישוב בבקעת הירדן ב"הארץ", אלו באמת חדשות של ממש. אדם נשך כלב! כצפוי, לא חלף שבוע ומדור המכתבים הותקף בתגובות נזעמות על ה"סטיה"; האחת של מבריחת השב"חים אילנה המרמן והשניה של חגית עופרן מ"שלום עכשיו".

אני יודע שאני משלה את עצמי, אבל הלוואי שהכתבה הזאת פתחה סדק ראשון, לסיקור מאוזן של מפעל ההתיישבות הציוני.

* פגיעה קשה בצה"ל – החלטת בג"ץ לדחות את ערעורו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהתערב בהחלטתו הפיקודית להדיח מתפקידו את מפקד מצ"ח בדרום רס"ן גלעד פרנקן, בו ראה אחראי למעשים שהובילו להתאבדותו של החייל ניב לובטון, שגויס כסוכן של מצ"ח ונדרש להלשין על חבריו שהשתמשו בחשיש, היא שערוריה.

לא אכנס לשאלה האם החלטתו של כוכבי הייתה נכונה או לא, אלא למשמעות העמוקה של החלטת בג"ץ, השוללת מהרמטכ"ל את שיקול הדעת הפיקודי שלו. זו פגיעה קשה בצה"ל.

שופטי בג"ץ הסתמכו על חוק של הכנסת המסמיך אותם להתערב, ואמרו בעצמם שהתערבות כזו אינה רצויה ומשתמשים בה במסורה רק במקרים חריגים ונדירים. נו, באמת… זה נושא כל כך חריג שיש להשתמש בו בנשק יום הדין?

זו פגיעה בסמכות המפקד העליון, והיא מחייבת את הכנסת לשנות בהקדם את החוק שהסמיך לכך את בית המשפט. אין אף גורם ואף בעל תפקיד העומד מעל ביקורת שיפוטית, ולכן יש להגדיר בחוק את נדירות המקרים וחריגותם, כדי למנוע שוב התערבות בוטה של בית המשפט בהחלטות מסוג זה.  

* הנה בא עוד גל גדול? – בעוד מעיינינו נתונים לווריאנט האוקראיני, בסין מתפרץ הגל השישי.

* החברים של ירדנה – ירדנה מלר-הורוביץ, מזכירת הכנסת ב-12 השנים האחרונות והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה, מסיימת בימים אלה את תפקידה. מלר-הורוביץ עבדה בכנסת 45 שנים, מאז ניצחון הליכוד ב-1977. היא הייתה פעילת בחירות של הליכוד ולאחר הבחירות קיבלה עבודה כפקידה בסיעת הליכוד ולאחר מכן במשך 19 שנים הייתה מזכירת הסיעה, ואז עברה לתפקידים מקצועיים של הכנסת – מזכירת הוועדה לביקורת המדינה, סגנית מזכיר הכנסת ומזכירת הכנסת.

מלר-הורוביץ היא חירותניקית מבטן ומלידה, בת למשפחה של אנשי אצ"ל ופעילי חירות, מחוג מקורביו של בגין. אלו דעותיה עד היום. בראיון ל"7 ימים", הדוגמה למקרים שבהם שמרה על פוקר-פייס ועל מקצועיות כשהתקבל חוק שהיא מתנגדת לו אידיאולוגית – הייתה חוק ההתנתקות.

דווקא לכן, בלטה בעיניי תשובתה בראיון על החברים שרכשה בשנותיה הרבות בכנסת. איש מהם אינו מהליכוד ושולי מועלם-רפאלי היא היחידה מן הימין. שאר השמות שהזכירה הם נחמן שי, עדנה סלודר, אורה נמיר, עוזי ברעם ואיילת נחמיאס-ורבין, כולם ממפלגת העבודה.

סיפור אחד ששלפה מלר-הורוביץ מזיכרונה פשוט אינו נכון, ונראה לי שהיא בלבלה בין אירועים שונים. "בנובמבר 81' בגין אושפז ושר המשפטים דאז, משה נסים, צלצל אליי בסודיות ואמר, 'ירדנה, אנחנו הולכים להביא היום את חוק רמת הגולן ולהעביר אותו בשלוש קריאות. תיערכי בהתאם' [היא הייתה אז מזכירת סיעת הליכוד א.ה]. הלב שלי דפק, זה אירוע רציני. ואז צעדתי במסדרון ורבין בא מולי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת הביתה – ולא ידעתי מה לעשות, כי לשקר אני לא יכולה אבל גם לא להסגיר את תכניות המפלגה שלי. אמרתי לו, 'אני צריכה לבדוק, אבל תבטיח לי שאתה לא עוזב את הכנסת לפני שאתה מדבר אתי'. כעבור שעתיים הסיפור יצא בתקשורת, רבין ראה אותי, חייך ואמר, 'את בסדר, את ממש בסדר'".

איך אני יודע שזה לא נכון? ביום ההצבעה רבין כלל לא היה בארץ. לא הוא ולא יו"ר המפלגה שמעון פרס. ההחלטה להביא את חוק הגולן להצבעה בשלוש קריאות ב-14 בדצמבר נחתה על הכנסת כרעם ביום בהיר. במערך הייתה דילמה קשה – יש בין חברי הסיעה תומכים נלהבים בחוק, כולל יו"ר שדולת הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז ומתנגדים קיצוניים לו. איך אפשר לקבל החלטה, ועוד כאשר פרס ורבין לא בארץ? האחריות הייתה על כתפיו של יו"ר הסיעה משה שחל. בהתייעצות עם פרס, הוא מצא מוצא, איך למנוע ממפלגתו ביזיון של התפצלות ההצבעה בנושא כל כך מרכזי. הפתרון היה הודעה על החרמת ההצבעה במחאה על כך שהחוק מובא כ"מחטף". כמובן שזה היה קשקוש. הרי הנושא היה על סדר היום הציבורי כבר שנתיים וחצי. סיעת המערך אימצה את ההצעה, אבל בכך רק הגדילה את הביזיון. במקום להתפצל לשניים היא התפצלה לשלושה. שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזילינו והח"כים מהתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) הפרו את החלטת הסיעה והצביעו בעד. יוסי שריד וחברי מפ"ם הפרו גם הם את ההחלטה והצביעו נגד.

* אל תשליכני – זה למעלה מ-11 שנים, יש לי פינה שבועית בנושא זמר עברי, עד לאחרונה ברדיו אורנים וכעת ברדיוטק. בכל שבוע אני משמיע שיר ומספר עליו. חוק בל יעבור בתכנית – לעולם לא אשמיע שיר פעמיים.

כעת גיליתי, לתדהמתי, שעברתי על החוק הזה. לרגל זכייתו של אביהו מדינה בפרס ישראל, ולקראת מאמר שבכוונתי לכתוב עליו, עברתי על חומרים ישנים שכתבתי עליו בעבר. כשגיגלתי "אורי הייטנר – אביהו מדינה", מצאתי ששיר אחד שלו השמעתי פעם תחת הכותרת "ימלא פי" ופעם תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

ברכות חמות לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

          * ביד הלשון

אבל וחפוי ראש – מגילת אסתר הניבה ניבים וביטויים רבים שהעשירו את השפה העברית. אחד מהם הוא אבל וחפוי ראש, כלומר מובס ומושפל. לאחר שהמן נאלץ להוביל את שנוא נפשו מרדכי, רכוב על סוס, בלבוש מלכות ועטרת זהב ולקרוא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ", מסופר: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.3.22

* היעד הלאומי העליון – מאז הקמת הממשלה אמרתי שהיעד הלאומי העליון של הממשלה הוא החזרת הריבונות הישראלית, בעיקר בנגב, בגליל ובערים המעורבות, והיעד מס' 2 הוא חידוש ההתיישבות הציונית בגולן, בנגב ובבקעת הירדן. אולם כעת חל שינוי. כעת, היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר, הוא עליה המונית של יהדות אוקראינה והגברת העליה מרוסיה וקליטתם המיטבית של המוני העולים.

על ראש הממשלה להקים קבינט עליה וקליטה ולעמוד בראשו ולהוביל את הגשמת היעד הציוני הזה. זו מהותה של מדינת ישראל. זו הצדקת קיומה.

* עליה והתיישבות – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

* פליטים יהודים – טרנד חדש – ביקורת על כך שאיננו קולטים בהמוניהם פליטים מאוקראינה. אני משוכנע שישראל תהיה המדינה שתקלוט את המספר הגדול ביותר של פליטים מאוקראינה ביחס לגודלה. היא תקלוט רבבות רבות של יהודים מאוקראינה. נכון שמבחינתנו, כציונים, הם אינם פליטים אלא עולים החוזרים למולדתם הלאומית. אבל אובייקטיבית, הם חלק מן הפליטים מאוקראינה. ייעודה של ישראל הוא קליטת עליה. בכך עלינו להתעסק. מדינות אירופה תקלוטנה את הפליטים הלא יהודים ואנו נקלוט את היהודים. זאת החלוקה הראויה.

* פטריוטיות לאומית – המאבק הנחוש, מעורר ההשראה וההשתאות של העם האוקראיני, לא יכול היה להיות במלחמה על "אירופה". רק במלחמה לאומית. הקרבה כזו, נכונות כזו, היא במאבק על החירות הלאומית. המאבק על הדמוקרטיה האוקראינית אפשרי רק כיוון שזו דמוקרטיה לאומית. ולא זו בלבד שאין צל של סתירה בין דמוקרטיה ללאומיות (זולת במוח העקום של הפוסט ציונים שממציאים סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית), אלא שהביטוי האמתי של דמוקרטיה מתקיים במדינות לאום, ולא בכדי.

* טבול בדם – אני מזדהה בכל לבי עם האומה האוקראינית, בעמידתה האיתנה מול המתקפה הברברית של הצבא האימפריאליסטי של פוטין.

אבל איני שותף לטרנד של הנפת דגלה של אוקראינה, שכן דגל זה ספוג בהרבה מאוד דם יהודי.

* האם רוסיה היא דמוקרטיה – פוטין נבחר שוב ושוב בבחירות וזכה לתמיכה עצומה של העם הרוסי. אין ספק שרוב העם תומך בו. כאשר הוא טוען שהוא מגלם את רצון העם ברוסיה, קשה להתווכח עם טענתו.

האם רוסיה הפוטינית דמוקרטיה? אם דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב המבטא את רצון העם, רוסיה היא דמוקרטית. אכן, אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אבל שלטון הרוב כשלעצמו הוא רק מרכיב אחד בדמוקרטיה, והוא כשלעצמו אינו הופך מדינה לדמוקרטית. דמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות האזרח, עיתונות חופשית, חופש ההפגנה וההתארגנות, חופש פעולה לאופוזיציה, מדינת חוק שהשלטון כפוף אליה ומערכת משפט עצמאית וחזקה ובראש ובראשונה בית משפט עליון עצמאי וחזק. ללא אלה, מדינה אינה דמוקרטית, גם אם מנהיגה נבחר בבחירות וגם אם רוב העם תומך בו.

רוסיה אינה דמוקרטיה. פוטין הוא דיקטטור. וגם אם הדיקטטורה היא דמוקטטורה, כי הדיקטטור נבחר בידי העם – עדין זו דיקטטורה.  

* הדחף שלהם – הישראלים המטורללים שמציגים את ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית יודעים שהם משקרים. הדחף שלהם, בהשוואות השקריות הללו, הוא לעודד סנקציות על ישראל כמו על רוסיה.

* החלטה אומללה – החלטתו של שר החוץ שהנואם מטעם ישראל בדיון בעצרת האו"ם על הפלישה לאוקראינה לא יהיה השגריר גלעד ארדן אלא סגניתו נועה פורמן, היא אומללה. אם ההחלטה היא עניינית, כלומר רצון להוריד את דרג הייצוג הישראלי כדי להוריד פרופיל, שיקול הדעת שגוי. אגב, אם רוצים להוריד פרופיל, אפשר שאף נציג ישראלי לא ינאם ולהסתפק בהצבעה. אם השיקול הוא פוליטי – הרי הוא פסול מעיקרו. אני מבין שזו החלטה פוליטית, ולו בשל "תדרוכים" נגד ארדן שיצאו ממשרד החוץ.

* נטל אסטרטגי – לפני כשלוש שנים, ערב סדרת סבבי הבחירות, נתניהו נפנף בהישג מדיני אדיר שהוא עומד להביא לישראל – הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני הגדרתי את ה"הישג" הזה – נטל אסטרטגי. כך כתבתי, בין השאר, במאמר ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים: "אני רואה בהסכם הגנה נטל אסטרטגי. הוא ישמיט מידינו את חופש הפעולה הביטחוני. מדינה מוקפת אויבים (ואני מכליל באויבים הפוטנציאליים גם את המדינות שעמן חתמנו על הסכם שלום), שאינם מקבלים את זכות קיומה, אינם משלימים עם עובדת קיומה, ומאתגרים אותה מדי יום, לאורך השנים, בתוקפנות, טרור ואלימות, אינה יכולה להרשות לעצמה כבלים על חופש הפעולה שלה. ברגע שישראל תזדקק לאישור אמריקאי לפעולה למען הגנתה, אם כנגד האיום האיראני, נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון או נגד הטרור הפלשתינאי והחיזבאללאי, היא תאבד את עצמאותה וריבונותה. יתכן שהממשל האמריקאי הנוכחי ייתן לישראל יד חופשית, אך איננו יודעים מה יהיה טיב הממשל בעוד חמש, עשר או עשרים שנה, ואל לנו להפקיר את חופש הפעולה שלנו לאינטרסים זרים של נשיא עתידי, שאיננו יודעים מיהו ומהו.

הסכם הגנה, מבוסס על הדדיות. הוא עלול לחייב את ישראל לשלוח כוחות לעימותים צבאיים שאינם הגנה על מדינת ישראל, אלא על האינטרס האמריקאי. ישראל אינה מעצמת-על, ואסור לה להיכנס להרפתקאות מסוג זה. מחיר ההגנה על קיומנו במזה"ת העוין כבד מאוד, וסופו אינו נראה באופק. אין לנו בנים למלחמות מיותרות, מלחמות זרות, מלחמות לא לנו".

האם יש היום, לאחר הפלישה לאוקראינה וערב חתימת הסכם הכניעה לאיראן, מישהו שעוד חושק בהסכם כזה?

* יד אחת עם פוטין – הטענה שישראל נייטרלית במלחמה באוקראינה חסרת שחר. ישראל אינה נייטרלית אלא תומכת באוקראינה. ראש הממשלה ושר החוץ, פעמים רבות, גינו את הפלישה לאוקראינה, הביעו תמיכה בשלמות אוקראינה, ישראל הצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי הפלישה, ישראל שולחת סיוע הומניטרי לאוקראינה. זו תמיכה חד-משמעית.

נכון, ישראל אינה קופצת בראש. אינה יוצאת מגידרה בגינויים והוקעות כאילו היא צריכה להוכיח משהו למישהו. ויש לה סיבה מוצדקת לחלוטין, אינטרס לאומי ביטחוני – עליה להבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם רוסיה, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בסוריה נגד כוונות איראן להפוך אותה למוצב קדמי נגד ישראל. אין עוד מדינה הנדרשת להתמודד עם דילמה כזו. ובתוך הדילמה הזאת, ישראל מוצאת את שביל הזהב, לאמירה ברורה ועקרונית באשר לפלישה, בלי למתוח את החבל עם רוסיה.

מוטב שהצבועים, מותחי הביקורת הלא הוגנת נגד ישראל, יפנו את חציהם לארה"ב ואירופה שחוברים יד אחת עם פוטין להסכם פייסני עם איראן שמסכן את ישראל.

* לא הפיקו לקח – ארצות הברית הודיעה על התקדמות משמעותית במו"מ עם איראן ועל כך שחתימת הסכם הגרעין עמה קרוב. מצער מאוד לדעת שארה"ב לא הפיקה כל לקח מהפלישה של רוסיה לאוקראינה ומן האיומים הגרעיניים של פוטין.

משטר האייאתולות האיראני מסוכן ובלתי שפוי לאין ערוך יותר מהמשטר הפוטיני ברוסיה. יש למנוע ממנו בכל מחיר נשק גרעיני. מדיניות הפייסנות כלפי איראן היא מדיניות צ'מברליינית מופקרת.

ארה"ב פועלת יחד עם פוטין לחתימה על ההסכם הנורא. פוטין פועל באופן רציונלי ומסייע בכך לבעלת בריתו האיראנית. ביידן פועל באופן בלתי רציונלי, נגד האינטרס האמריקאי והאינטרס של העולם החופשי תוך פגיעה קשה בבעלת בריתו, ישראל.

* היתרונות של ייצור קרוב לבית – פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בראיון לסבר פלוצקר, "ממון": "הקורונה והפלישה לאוקראינה הראו את השבריריות המפתיעה של מערכי האספקה בעולם. ראשי תעשיות ומדינות נחשפו לפתע ליתרונות של יצור קרוב לבית, קרוב לצרכן הסופי ומשקיעים בקירובו טריליוני דולרים. שינוי דומה עובר על ענף החקלאות, מלווה בחדירת טכנולוגיות. אנחנו רואים נסיגה מובהקת בגלובליזציה".

לתשומת לבם של ליברמן ופורר ואדריכלי הרפורמה בחקלאות.

* אין מלחמה – עובדים עליכם. אין מלחמה באוקראינה. הכל קונספירציה שנועדה לסתום את פיות האזרחים בעולם, שמתפכחים ומתחילים להבין את תרמית הקורונה ולהתקומם נגד הפגיעה בזכויות האדם בשם ה"קורונה" הדימיונית.

אושרת קוטלר לא לבד. יש תת-זרם כזה בכת המשוגעים של הקוּקוּ-קורונה.

* בנדיטים – העצורים בחומש נעצרו בחשד שתקפו חיילי צה"ל ופלשתינאים שלווים. בדין נעצרו. הייתה זו חרפה אלמלא נעצרו.

התפרעות הבנדיטים בכנסת מבטאת מסר על פיו ביו"ש לא צריך להיות דין ולא דיין, איש העקום בעיניו יעשה, מותר לתקוף את בנינו חיילי צה"ל. קין שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד במדינה ובמולדת.

ההתנפלות של הח"כים הבנדיטים על ח"כ באמצע התפילה הייתה מוגדרת בפיהם "אנטישמיות" אילו היו מתנפלים כך על רוטמן או סמוטריץ' בתפילה. פראי אדם.

* בין יהודיות לישראליות – לשאלה מה אני קודם כל – יהודי או ישראלי, יש לי שתי תשובות, שאינן זהות, יש שיאמרו שהן סותרות זו את זו, אבל אני באמת ובתמים מזדהה עם שתי התשובות בכל לבי.

התשובה האחת היא שאני בראש ובראשונה, לפני הכל ומעל הכל – יהודי. קודם כל יהודי. המהות שלי, הייעוד שלי, הזהות שלי, ההזדהות שלי, התרבות שלי, הערכים שלי, כולם נובעים מיהדותי. הישראליות שלי נובעת מן היהדות שלי. הישראליות היא המימוש הראוי של יהדותי בכך שאני חי בארץ ישראל – ארצו של העם היהודי, אזרח במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ושפתי היא עברית – שפתו הלאומית של העם היהודי. בלי היהדות, אין שום משמעות לישראליות שלי. בלי היהדות, הישראליות היא מבחינתי קליפה ריקה.

התשובה השניה היא שאין בעיניי הבדל בין היהדות והישראליות. חד הן. עם ישראל הוא העם היהודי. מורשת ישראל היא המורשת היהודית. תולדות עם ישראל הם ההיסטוריה היהודית. מחשבת ישראל היא הפילוסופיה היהודית. המשפט העברי הוא קודקס החוקים היהודי. דת משה וישראל היא הדת היהודית. בדיוק כפי שהוחלט לקרוא למדינה היהודית מדינת ישראל, ניתן היה לקרוא לה מדינת יהודה. ההבדל היחיד בין יהודיות לישראליות הוא באזרחות – יש יהודים שאינם אזרחים ישראליים, אם כי הם אזרחים בפוטנציה, ויש אזרחים ישראלים שאינם יהודים. האזרחות אינה לב הזהות. ואני באמת ובתמים רואה בכל יהודי אזרח ישראלי שטרם מימש את אזרחותו.

* בדה דברים מלבו – הרב אליעזר מלמד, הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה". מלבד היותו של הרב מלמד גדול בתורה, הוא מגשים את ממרת חז"ל בפרקי אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". כנאמן על ערך אהבת ישראל, הוא מנהל שיג ושיח מכבד עם רבנים ורבות מהזרם הרפורמי ביהדות. הוא אינו רפורמי. הוא חלוק על הרפורמים והשיח שלו עמהם הוא מתוך מחלוקת, אך זו מחלוקת לשם שמים, מתוך כבוד הדדי. העובדה שרב חשוב כל כך מסרב להחרים שבט בישראל, הפכה אותו לאויב הקנאות החרד"לית. הם מחרימים אותו, מחרימים את ספרי ההלכה שלו ותוקפים אותו בפשקווילים רוויי שטנה.

בפשקוויל האחרון, צבי טאו וחבר מרעיו כתבו בין השאר: "המחבר בעל 'פניני הלכה' שגה הרבה מאוד ובדה דברים מלבו והשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים". חשוב להכיר את הקודים, כדי להבין עד כמה הפשקוויל הזה מסית. כאשר הם משתמשים בקוד "בדה דברים מלבו", הם מרמזים לירבעם בן נבט, עליו מסופר: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר". כלומר ההשוואה של הרב מלמד היא לירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, ויצר חגים ומקדשים נפרדים לשבטי ישראל כדי להרחיק אותם ממועדי וחגי ישראל. הביטוי הזה הוא קוד לכופרים המקעקעים את היהדות. ירבעם נחשב לאבי אבות הכפירה. חז"ל אמרו שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא מלבד שבעה, והראשון שבהם הוא ירבעם בן נבט. אליו משווים הקנאים בעזות מצח וחוצפה את הרב מלמד. בכך הם דומים לנטורי קרתא שמדי שנה יוצאים בכרוזים נגד יום העצמאות, החג שהציונים הכופרים בדו מלבם.

באומרם שהוא השיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, הם רומזים לפסוק ממשלי: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ". משמעות הפסוק מתייחסת לאיסור מן התורה להסגת גבול ככתוב בספר דברים: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ", כלומר יש לך שדה שירשת מאבותיך – אל לך לפלוש לשדה של שכנך, שירש הוא מאבותיו. דרשנים לקחו את הפסוק הזה לדבקות בסייגים שהטילו דורות קודמים מעבר למצוות התורה. כלומר, אם יש איסור הלכתי מסוים – כדי להיזהר מגלישה במדרון חלקלק עד חצייתו, יש לקבוע חומרות, גבולות ואיסורים שאינם בהלכה. ומשתמשים בפסוק הזה לעיקרון הזה – כאילו הסייג הזה הוא "גבול עולם" והופך למעין הלכה חדשה (שבדו מלבם?) שמי שחוצה אותה הוא מסיג גבול. את הרב מלמד הם מציגים בעזות מצח כמסיג גבול.

הדבר המעודד בקנאות המייאשת הזאת, היא שההקצנה של החוגים הקנאים מעידה על מלחמת מאסף, של מי שחשים שהם מאבדים שליטה. כאשר רב גדול אינו מכפיף עצמו לסייגים הקיצוניים שלהם, הדבר מערער את עולמם. יש לקוות שמלחמת החורמה שלהם נגד הרב מלמד תשיג תוצאה הפוכה.

* ההתפתחות של אליפלט  – תודה לזיוה שמיר על סדרת מאמריה הנפלאים על הפזמונים של אלתרמן, ובמיוחד על המאמר האחרון על השיר "אליפלט".

להלן דברים שכתבתי על השיר ב-2007, כחלק ממאמר בתגובה למאמרו של "אריאל הירשפלד "שיר פצע":

ההתאמה הווירטואוזית במבנה השיר בין חרוזי הבית הראשון למקבילים להם בבית הרביעי, מבליטים דווקא את ההתפתחות שחלה בגיבור השיר, לנוכח ההתפתחות במציאות בין הבתים. בבית הראשון, המציג את אליפלט הילד, הוא ילד פאסיבי, המבליג על גזלת הצעצוע מידיו, בניגוד גמור לאקטיביות אליה הסביבה מצפה ממנו, ולכן היא מדברת בו דופי. בבית השני, המתאר את אליפלט הלוחם, הוא לוחם אקטיבי מאוד, חדור תחושת אחריות עילאית, הגורמת לו לנהוג הפוך מן הסביבה הפאסיבית, ההלומה, ובמעשה גבורה, הקרבה ומסירות נפש הוא זוחל אל תוך האש כדי להעביר תחמושת לעמדה הקדמית המנותקת. בשני המקרים אליפלט נוהג אחרת מן הנורמה של הסביבה, אך באופן הפוך לגמרי. ברגע המכריע בקרב, התגלה אליפלט אחר לגמרי מזה שהכרנו עד כה – יוזם, אקטיביסט, נועז. מה שנשאר בו, הוא אותו חיוך ואי שאלת שאלות. אולם בעוד בבית הראשון אליפלט הוא "שאינו יודע לשאול", בבית השני, אליפלט הוא אדם נחוש, דבק במשימה, מאמין במטרה ולכן השאלות אינן נחוצות לו. בבית זה, צמד המילים "בבלי דעת" (מדוע וכו') נאמר באירוניה, אירוניה כלפי השכנים והשכנות שדיברו בו דופי, שהרי אין ספק שהוא יודע בדיוק מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.

השיר מציג את אליפלט כגיבור וכאנטי גיבור בעת ובעונה אחת. אין ספק שהוא גיבור, שנפל ומת מות גיבורים. אך הוא אנטי גיבור, בהיותו אנטיתזה למאצ'ו הישראלי. ניתן לומר היום, שאם פילוס מ"ארץ נהדרת" מייצג ביצירה הישראלית את התגלמות הישראלי המכוער, הישראלי של אכול וחטוף, האגואיסט, הציני, הבלתי מתחשב וכו', אליפלט מייצג ביצירה הישראלית את הנגטיב שלו – הישראלי היפה, הנמנע מריב, המוכן לוותר על שלו ברמה הפרטית, אך מוכן להקריב את חייו למען הזולת, למען הכלל.

בדרך בה מציג אלתרמן את גיבור המלחמה האולטימטיבי, ניתן למצוא ביקורת גם על אתוס הלוחם שהכל מותר לו; הפלמ"חניק ה"סוחב" מן הלול, הרס"פ ה"משלים" חוסרים וכן הלאה. שירו של חיים חפר "דודו", המעלה על נס את הלוחם המאצ'ו, מזכיר בחיוב ש"איתנו סחב מן הלול". בשיר זה, גדולתו של הגיבור הוא היותו אחד מהחבר'ה, לטוב ולרע. כשצריך הוא מתקרנף איתם, ומכאן נובע כוחו להילחם עמם שכם אחד ואף להקריב את חייו. אליפלט, לעומתו, אינו חלק מן החבר'ה בכל מקרה. יש לו הקודים הערכיים שלו, על פיהם הוא פועל. הוא לא "יסחוב" עם החבר'ה מן הלול, אך הוא יזחל מול האש למען חבריו המנותקים.  

          * ביד הלשון

התותחים רועמים והשיירה עוברת – דב גילהר, שליח "כאן 11" לאוקראינה, התראיין לקלמן-ליברמן ברשת ב', מתוך שיירת פליטים במנוסה מקייב. גם בסיטואציה הלא סימפטית הזו הוא לא איבד את ההומור, ואמר "התותחים רועמים והשיירה עוברת".

זהו הֶלְחם של שתי מימרות: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ו"הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

משמעות "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא שבשעת מלחמה, כשעוסקים בהישרדות הפיזית הבסיסית, הראש אינו נתון ליצירה אמנותית. פירוש אחר הוא שבשעת מלחמה, אין זה הזמן לאמנות ביקורתית על המלחמה. דומני שהתרבות הישראלית הוכיחה את ההיפך – יצירות נפלאות נכתבו בשעת המלחמה, כמו שירי וספרי דור תש"ח, "הטור השביעי" של אלתרמן במלחמת השחרור, המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועוד.

לא ברור מה המקור של הביטוי, אבל יתכן שהוא פרפרזה על משפט ידוע של המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו (106-43 לפנה"ס): "בזמן מלחמה נאלמים החוקים".

משמעות "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היא שאנחנו נחושים להמשיך בדרכנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אויבים או יריבים וככל שהם ינסו להפריע לנו. את הביטוי טבע הסופר האלג'ירי ח'אטב יאסין, מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באלג'יריה. הביטוי המקורי נאמר בצרפתית: LES CHIENS ABOIENT – LA CARAVANE PASSE..  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.3.22

* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.

מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.

* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.

אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.

* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.

ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.

אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.

* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעליה לארץ של יהודים מאוקראינה.

* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל הייתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.

המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.

אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכל מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים". כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.

* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.

אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.

הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכל טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.

* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי.

ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.

* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד. דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהייתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.  

ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.

הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.

אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.

* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.

כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

שמחתי לעזור.

זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?  

* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.

לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר. המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים. המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.

ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט… מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסטי". לא הגשמת דרך, לא עשיה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא הייתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.

כשראיתי את תכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר".

ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עליה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין… כנראה שזו אשליה.

* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושיה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות". לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.

וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.

* שחצן גס רוח וערל לב – "הממשלה האנטי ציונית הראשונה" מכנה השחצן גס הרוח וערל הלב את ממשלת ישראל. ובדברי בורות, שקר וחוצפה הוא מזלזל בהחלטה הציונית ביותר שקיבלה ממשלה כלשהי מראשית המאה ה-21 – התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בגולן. ומי כותב זאת? מי שסוגד לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בעידן אסד האב והן בעידן אסד הבן.

אם ניטול מנעמן כהן את השנאה – מה יישאר ממנו?

* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.

שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.

הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל.

המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum  סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.

האמת העתיקה הזו אקטואלית היום כביום שבו נכתבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.2.22

* הלקח הישראלי – הסנקציות לא הזיזו לפוטין. העולם החופשי לא יתערב. גם אילו אוקראינה הייתה חברה בנאט"ו  – ספק רב אם המערב היה מתערב.

חשוב שנפנים זאת. כמו אוקראינה, גם לעזרתנו אף אחד לא יחלץ. זאת המציאות מקום המדינה ועד היום. פחות מחצי שנה אחרי שעצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינת ישראל, פלשו מדינות ערב, החברות האו"ם, למדינה בת יומה, במטרה לסכל את הקמתה, להטביעה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ובמערכה הזאת עמדנו על נפשנו בכוחות עצמנו. וכך בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. וכך עד היום.

הסנקציות על איראן לא מזיזות לה. היא ממשיכה לקדם את ההתחמשות הגרעינית. אם נסמוך על אחרים, נמצא את עצמנו במצבה של אוקראינה.

יש לבסס את תורת הביטחון על עצמנו בלבד. א. צה"ל חזק ומתעצם. ב. גבולות בני הגנה – הגבולות הנוכחיים בגולן ובבקעה. ג. הרתעה גרעינית. ד. מניעת התעצמות מסוכנת של אויבינו.

* יד איש באחיו – ידועים הסיפורים הטרגיים ממלחמת העולם הראשונה וממלחמות נוספות באירופה, שבהן יהודים נלחמו בשני צבאות אויבים והרגו אלה באלה. מן הסתם, גם במלחמה באוקראינה צפויות טרגדיות כאלו, של יהודים ההורגים זה בזה במלחמות לא להם בצבאות לא להם.

האינטרס היהודי הציוני העליון, הוא לעודד עליה גדולה של יהדות אוקראינה לישראל.

* כוכב הצפון הציוני – כאשר אני כותב על הצורך בעליית יהדות אוקראינה, חלק מן המגיבים תוהים. מי אמר שהם רוצים? הם פטריוטים אוקראינים. הרי גם הנשיא שלהם יהודי? מה זו הפטרונות הזו?

איני טוען שעמדתי מבטאת את רצונותיהם של יהודי אוקראינה. אני מציג את התפיסה שלי. בעיניי, מקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. החזון הציוני שבו אני מאמין, הוא שעם ישראל כולו יעלה לארץ ישראל וארץ ישראל כולה תיושב בידי יהודים. אין לי אשליות שהחזון הזה יוגשם במלואו, אך בעיניי הוא צריך להיות כוכב הצפון שלנו, ועל פיו אנחנו צריכים לנווט את מדינת ישראל להגשמת הציונות. למשל, לפעול היום לעליה המונית ככל האפשר מאוקראינה. לא כל דבר המדינה כמדינה יכולה לעשות, אך בוודאי המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לפעול, וגם גורמים ממשלתיים כמו "נתיב".

* ונברכו בך כל משפחות האדמה – נשיא אוקראינה זלנסקי פנה לבנט בבקשה לתווך בין רוסיה לאוקראינה. אוקראינה מבקשת לקיים את המו"מ בירושלים, בירת ישראל. סביר להניח שלא ייצא מכך דבר, אך עצם הבקשה מעידה על מעמדה הבינלאומי האיתן של ישראל.

* הדילמה האוקראינית של ישראל – ישראל היא חלק בלתי נפרד מן העולם החופשי. ישראל היא ידידתה ובעלת בריתה העיקרית של ארה"ב. אוקראינה היא ידידה של ישראל. אך טבעי שישראל תהיה חלק מן המדינות המגנות את פוטין על הפלישה לאוקראינה. יש לזכור שרוסיה עוינת את ישראל, תומכת באויביה ובעיקר בסוריה ואיראן, מצביעה תדיר בעד כל רשימת הגינויים נגד ישראל באו"ם.

הדילמה נובעת משליטתה של רוסיה בשמי סוריה והצורך בהמשך התיאום הביטחוני המאפשר לישראל להמשיך במב"מ נגד התבססות איראן בסוריה ונגד חימוש מתקדם לחיזבאללה. השיקול הזה מחייב את ישראל לזהירות בתגובתה על הפלישה הרוסית.

ומעבר לאינטרסים, גם בפוליטיקה יש מקום לצדק ומוסר. אנו מצפים ממדינות העולם לתמוך בנו, בשל צדקתנו, גם אם האינטרסים שלהן אינם מצדיקים זאת. ומבחינה מוסרית, אין ספק שיש כאן התנפלות ברוטלית של מעצמה על מדינה שלווה, שלא איימה עליה ואין כל עילה המצדיקה את התוקפנות. כאשר דיקטטורה תוקפנית פולשת לדמוקרטיה שוחרת שלום – ישראל כדמוקרטיה שוחרת שלום אינה יכולה שלא לתמוך בעמיתתה.

ישראל צריכה לתפוס צד, אך לא בהכרח להתייצב על אוטומט לכל תגובה של המערב. יש לזכור שהמערב אינו נוהג כלפינו בסולידריות, כפי שניתן היה לצפות ממנו. איראן היא איום מסוכן יותר מרוסיה על העולם ובמיוחד על ישראל, והמערב נוהג כלפיה בפייסנות, הפוגעת בנו. כך שיש לנו הצדקה למדיניות עצמאית.

בדילמה הזאת אני סבור שישראל נהגה נכון. היא לא יכלה לא לתפוס צד. מצד שני, היא לא הראשונה לקפוץ בגינוי. היא נהגה בזהירות ובאחריות.

עד רגע הפלישה, ישראל הביעה תמיכה בשלמות אוקראינה וקראה להימנע ממלחמה ולפתור את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות. לאחר הפלישה, ישראל לא יכלה שלא לגנות. מי שטוען אחרת, עושה זאת מפוזיציה – הוא היה תוקף את הממשלה באותה מידה אילו שמרה על נייטרליות. עם זאת, התגובה מדודה, מתונה, לא מתלהמת, לא מאיימת, לא מצטרפת לסנקציות. הגינוי לא נעשה בדרג של ראש הממשלה אלא בדרג של שר החוץ. המסר של ראש הממשלה ביטא סולידריות עם העם האוקראיני, בלי להתייחס לרוסיה ופוטין.

אז רוסיה גינתה את ההתנחלות בגולן. נו, טוף. קראתי רשומה של ביביסטית, המאשימה את לפיד (אמנע מלחזור על הגידופים) שבגללו רוסיה ביטלה את הכרתה בריבונות ישראל בגולן. איזו בורות. רוסיה מעולם לא הכירה בריבונותנו על הגולן. ההיפך הוא הנכון. מדי שנה היא מצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי ישראל על "כיבוש הגולן הסורי".

אז שוב, רוסיה התוקפנית מגנה את ישראל על תכנית פיתוח ההתיישבות בגולן "הסורי הכבוש". אם הם מגנים אותנו בשל תכנית הפיתוח, אני ממש שמח על כך שאנו מספקים להם סיבות לגנות אותנו. הם יגנו ואנו נבנה ונרחיב את ההתיישבות בגולן.

* פוזיציה ותו-לא – הביביסטים תוקפים את ממשלת הננסים ההזויה על כך שגינתה את הפלישה הרוסית לאוקראינה. אין מה להתרגש מכך. אין שום דבר זולת פוזיציה בביקורת הזאת. נתניהו הקפיד לא להביע דעה האם ישראל צריכה להיות נייטרלית או לגנות את רוסיה, אלא המתין לראות מה הממשלה תעשה ואז לתקוף אותה. כיוון שהיא גינתה, החלו לצאת דפי המסרים שהביביסטים מדקלמים. אילו ישראל הייתה נמנעת מלגנות, דפי המסרים היו יוצאים נגד ממשלת הננסים ההזויה והפחדנית ואותם ביביסטים היו מדקלים זאת בלי לחשוב.

* הקמפיין השוקניסטי החל – לפני ימים אחדים כתבתי את התחזית, שכאשר רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תצא בקמפיין לפיו פוטין היא ישראל ואוקראינה היא הפלשתינאים. שעות אחדות לאחר הפלישה כבר פרסם רוגל אלפר מאמר שכותרתו: "פוטין זה אנחנו". אלא מה? ולמחרת מאמר בשם "דין הגולן כדין הדונבאס", כמובן.

טוב, בימים ובשבועות הקרובים השוקניסטים יניחו קצת להיטלר, כי בדרך כלל הם אוהבים לדמות אותנו לנאצים.

* תמונת ראי – רוגל אלפר טוען שפלישת רוסיה לאוקראינה מציבה בפנינו תמונת ראי לכיבוש הגולן בידי ישראל. והוא צודק. זו ממש תמונת ראי. הרי ידוע שאוקראינה אינה מכירה בזכות קיומה של רוסיה ורואה בה חלק מאוקראינה הגדולה. הרי ביום הקמתה של רוסיה פלשה אליה אוקראינה במטרה לסכל את הקמתה ולהשמיד את עמה. הרי שלוש פעמים תקפה אוקראינה את רוסיה. וכמו הסורים שעה שישבו בגולן, כך אוקראינה יום אחר יום תוקפת את רוסיה, יורה על יישוביה האזרחיים, שולחת מחבלים לבצע בה פיגועי טרור, מציתה את שדותיה ומנסה להטות את מי הנהר היחיד של רוסיה כדי לייבש אותה. אחד לאחד.

* הפוזה של פוז"א – הפוזה של פוז"א (טרנד "פוטין זה אנחנו") כל כך הזויה. הרי ההיפך מטענותיהם הוא הנכון. הרצון של רוסיה למחוק את אוקראינה דומה לשאיפה של הערבים למחוק את ישראל. הם שולטים בכל המזרח התיכון, המפרץ הפרסי וצפון אפריקה, ולוטשים את עיניהם לכבשת הרש, המדינה היהודית הקטנה, שאין לה זכות קיום והיא חלק מן האדמה הערבית.

* בוחרים ברע – אז מי אשם במלחמה באוקראינה? תלוי את מי שואלים. אם ניכנס לדף הפייסבוק של חד"ש, נקבל תשובה ברורה. "מק"י מגנה את התוקפנות של ברית נאט"ו של האימפריאליזם האמריקאי, שמחרחרת מלחמה כבר מספר חודשים כדי לבודד את רוסיה בגבולותיה. מק"י מגנה גם את הפגזת מחוז דונבאס ע"י צבא אוקראינה. הוועד המרכזי של מק"י … ראה כי אווירת המלחמה שנכפתה ע"י האימפריאליזם האמריקאי בחודשים האחרונים, דרך חימוש אוקראינה ע"י ארה"ב ומדינות אירופה, והכוונה לצרף את אוקראינה לברית נאט"ו תוך הקמת בסיסים צבאיים על אדמת אוקראינה והתחמשות בנשק גרעיני. האימפריאליזם האמריקאי הפך את ברית נאט"ו לחזית בינלאומית תוקפנית ומבקש להרחיבה לגבולות היעד, במיוחד רוסיה וסין. בנוסף לאיומים של ארה"ב באמריקה הלטינית ואזורים אחרים, ולחירוף הנפש בהגנה על הכיבוש הישראלי ופשעיו… הפרובוקציות של ארה"ב, בעלי בריתה והמשטר באוקראינה והניסיונות לפגוע בביטחון הלאומי של רוסיה" וכן הלאה וכן הלאה. הקומוניזם ברוסיה מת, אבל הקומוניסטים הישראלים לא השתחררו מהקיבעון הסובייטי שלהם.

והם לא לבד. מיד אחרי שממשלת ישראל גינתה את הפלישה, יאיר נתניהו צייץ ברוסית: "יאיר לפיד לא מייצג את רוב אזרחי ישראל". יש לציין לשבח את נתניהו ג'וניור על היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. הבעיה היא שתמיד, תמיד, בעקביות, הוא בוחר ברע.

אם ממשלת ישראל אינה מייצגת את רוב אזרחי ישראל, מי מייצג את עמדתם? אולי הוועד המרכזי של מק"י.

* המורשת האסטרטגית של בן-גוריון – אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות של בן-גוריון, מיד עם קום המדינה; החלטה אמיצה שממש לא הייתה מובנת מאליה באותה תקופה, הייתה הבחירה באוריינטציה מערבית, פרו-אמריקאית ובהשתייכות לעולם החופשי. כל ממשלות ישראל דבקו בהכרעה הזו. ההכרעה הזאת הייתה נכונה בעידן של הגוש הקומוניסטי והיא נכונה בעידן הפוטיניסטי.  

* הצדעה – אחרי שלושת ימי הלחימה הראשונים, ראוי להצדיע לעמידה האיתנה של העם האוקראיני, ללחימה הנחושה של הצבא האוקראיני ולמנהיגות מעוררת ההשראה של זלנסקי.

* געגועיי לגורבצ'וב – אני חושב הרבה, בימים אלה, על גורבצ'וב, המנהיג הדגול, נשיאה האחרון של בריה"מ. גורבצ'וב הוביל את המהלך ההיסטורי הגדול והאמיץ של פירוק מעצמת הרשע הסובייטית והגוש הסובייטי. אולם הוא נשא חזון של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שוחרת שלום. אלא שהוא הצליח רק בשלב א', שלב הפירוק. העם הרוסי, למרבה הצער, לא העניק לו מנדט לשלב ההרכבה.

וכך, במקום דמוקרטיה וסוציאליזם, רוסיה היא מדינה של דיקטטורה ופופוליזם. והדיקטטור (רוסיה הפוטינית הרבה פחות טוטליטרית מבריה"מ, אך היא דיקטטורה) עם המגלומניה האימפרטורית, מנסה להחזיר את העולם למלחמה הקרה, לחלוקה מחדש של העולם ושל אירופה לאזורי חסות של שתי מעצמות העל.

הכי רחוק מחזונו של גורבצ'וב.

* האמינות של פוטין – הרוסים אמרו שמלחמות לא פורצות בימי רביעי, ואכן – הם פלשו לאוקראינה ביום חמישי.

* פוטין: מי אתם שתגידו לי נו נו נו?

* לגבש מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי – לא יצא לי לצפות בסדרה "שעת אפס" שעוררה מחדש את הדיון על פרשת המורה אדם ורטה. לסדרה לא אתייחס, רק לפרשה.

פרשת העימות בין המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח, לפני שמונה שנים, הייתה לתפיסתי נקודת ציון בהיפערות השבר בחברה הישראלית, והתפוררותה למחנות הנגררים אחרי השוליים המטורפים שלהם. פתאום המדינה נחלקה בין תמיכה באנטי ציוני שמפגין בחו"ל עם פלשתינאים נגד ישראל ומסית בכיתה נגד צה"ל לבין נערה כהניסטית גזענית שדוגלת ב"מוות לערבים". במקום להוקיע את הטירוף הדו-צדדי, הייתה התייצבות כמעט על אוטומט, של "מחנה השמאל" לצד האנטי ישראלי ושל "מחנה הימין" לצד הגזענית. זה היה דבר נורא. ובערך באותה תקופה, כך היה בנושא אלאור אזריה ובנושא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. רוב "מחנה הימין" נזעק להתייצב לצד חייל שסרח ופגע בכל נורמות היסוד של צה"ל ורוב "מחנה השמאל" התייצב לצד דברי בלע של השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית. הרי יום לפני המעשה של אזריה ויום לפני הנאום של גולן, אותם מחנות היו מגנים בכל תוקף את התופעות שהם התייצבו להגן עליהן. המחנאות הזאת, שבה אנשים חדלים לחשוב, אלא מתייצבים בדום מתוח לצד הדגל התורן של "המחנה", יהיה מזוויע כאשר יהיה, הוא הרסני לחברה הישראלי.

ואותם מחנות הופכים גם לחלק ממחנות גלובליים, של "שמאל" ו"ימין" לא ישראלי. ומחנות השמאל והימין שלנו מתייצבים אף לצד אנטישמים בשני המחנות.

ולכך נוספה המרת מחנה הימין למחנה ר"ב (רק ביבי) שמבחינתו כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא "ססמולן", כלומר המחנה האחר, מעבר לגדר. מנהיגים ימניים מנתניהו בהשקפת עולמם, כמו בנט, סער ושקד, הם חלק ממחנה הססמול הקיצוני. אני, שאיני תומך בנתניהו, מתויג אצלם בצד של אדם ורטה…

זו תופעה נוראה, של המרת הליבה של ההסכמה הלאומית הציונית הממלכתית, בהתפצלות לשני מחנות, כשכל מחנה נגרר אחרי הווקטורים הקיצוניים שלו, והכוחות הצנטריפוגליים הללו קורעים את עם ישראל.

הטירוף הזה הוא האסון הגדול ביותר של החברה הישראלית.

במאמרי "משבטים לעם" כתבתי: "מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי".

ועל כך הגיבה חוה ליבוביץ': "אם אורי הייטנר מדבר על גיבוש מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב החזון הציוני, אז שיכלול בתוכו גם את נתניהו ואת 'ישראל השנייה' ". החזון שלי כולל את כולם. הוא קריאה לכולם להתגבש סביב החזון הזה. הוא אינו מוציא מן הכלל אף אחד, להיפך. אבל לב החזון הזה הוא מיזוג גלויות, ומי שמשסה עדה בעדה ומוציא שדים גלותיים מהבקבוק ומפצל את ישראל ל"ראשונה" ו"שניה" כדי לחזק אינטרסים פוליטיים אישיים, פועל נגד החזון הזה ומחבל בו.

* כל ההחלטות נכונות – לפני שנתיים החליטה הממשלה והכנסת אישרה הכרזה על מצב חירום בשל הקורונה. ביום ד' אישרה הממשלה את ביטול מצב החירום והמרתו במצב בריאותי מיוחד.

ההחלטה לפני שנתיים הייתה נכונה ואפילו הכרחית, למרות כל ההשמצות שהוטחו בה והגסה והבזויה מכולן – הכינוי שניתן לה "חוק ההסמכה", בדומה לחוק הנאצי. גם השארת מצב החירום על כנו לאחר הקמת הממשלה הנוכחית ועד היום הייתה נכונה. ההחלטה כעת, לנוכח דעיכת הגל החמישי, להסיר את מצב החירום, גם היא נכונה, ובשעתה. וטוב שאין חזרה לשגרה, אלא הכרזה על מצב רפואי מיוחד, כי המגיפה עוד לא מוגרה. אם חלילה, הנה בא עוד גל גדול, נכון יהיה להחזיר את מצב החירום (ולשם כך יהיה צורך באישור ועדת החוקה של הכנסת בלבד). נקווה שאפשר יהיה בקרוב לחזור לשגרה מלאה.

* סיעה משותפת – אלי אבידר וגדי יברקן יכולים להקים סיעה משותפת: קוקו קורונה.

* תמונת הניצחון של מירה – מירה בן ארי היא גיבורה לאומית. מירה, חברת ניצנים, האלחוטנית של הקיבוץ בתש"ח, בחרה להישאר בקיבוץ עם המגינים, גם אחרי מבצע "תינוק" – פינוי הילדים מן הקיבוץ, ובהם בנה דני. בתום קרב הגבורה הקשה והעקוב מדם, כאשר לא נותרה ברירה, החליט מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין להיכנע. הוא שלח חייל לצאת לכיוון האויב כשהוא נושא מעל ראשו גופיה לבנה, לאות כניעה, והמצרים ירו בו והרגוהו. שוורצשטיין עצמו יצא, ועמו מירה. הם פסעו לעבר הקצינים המצרים והציעו להידבר עמם. הקצין המצרי הבכיר ירה בשוורצשטיין למוות. מירה שלפה את אקדחה וירתה בראשו של המצרי, אף שידעה שהצעד יביא להריגתה.

עם פינוי הילדים במבצע "תינוק", מירה העבירה בכיס המעיל של בנה מכתב לבעלה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה".

מירה בן-ארי היא גיבורה לאומית, שראוי לחנך על זכרה, לכתוב עליה שירים, ספרים וסרטים.

מירה בן-ארי היא גיבורת סרטו של אבי נשר "תמונת ניצחון". עצם העובדה הזו; עצם הנחלת מורשתה לציבור הרחב ועצם הכבוד והיקר לערך הגבורה, היא ההצדקה הגדולה של הסרט הזה, על אף פגמיו.

הפגם הגדול של הסרט, הוא מי שנשר בחר כ"איש הרע" של הסרט – קצין התרבות של חטיבת גבעתי, הפרטיזן והמשורר, חתן פרס ישראל אבא קובנר. קובנר כתב את הדף הקרבי שגינה את ניצנים על כניעתה. הדף אינו מופיע בסרט, אך מוזכר בעקיפין בדברים של העיתונאי המצרי חסנין הייכל, כעבור שלושים שנה, שהיהודים קראו לאנשי ניצנים בוגדים. לאורך הסרט מוצג אבא קובנר באופן חד-ממדי, קריקטורי, כאיש מתנשא, גס, אטום, קשה וכמי שישב במפקדה עורפית והפקיר את הלוחמים בחזית, תוך שהוא מסתתר מאחורי סיסמאות פטריוטיות לוחמניות, וכמובן מופיע הנרטיב השקרי על פיו ניצנים הופקרה כיוון שהמפקדים היו מתנועת השומר הצעיר והקיבוץ – מתנועת "החלוץ הציוני". מי שמכיר את סיפורו של אבא קובנר, שהיה מנהיג גדול ואיש רוח גדול, אך היו לו שגיאות גדולות ואיומות, יודע שמדובר בדמות מורכבת מאוד. השטחת הדמות הזו לקריקטורה בסרט, פוגעת לא רק בזכרו של אבא קובנר, אלא גם באיכות הסרט.

הסרט מציג את שני הצדדים בקרב, ויש בו אמפתיה גם לאויב. בין השורות משחיל נשר מסר חנוך לויני על בשר התותחים משני הצדדים שנשלחו בידי מנהיגים אטומים לקרב. אצל המצרים מדובר במלך פארוק, ובין השיטין המקבילה של פארוק היא אבא קובנר. זה מסר נורא ואנטי היסטורי.

ובכלל, הניסיון הזה לאיזון קדוש – הזוי. יש לזכור שהייתה זו מלחמה בין עם הלוחם על קיומו ומקים את מדינתו לבין פולש מצרי לארץ זרה שמנסה להשמיד את היישוב היהודי. כמו איזון קדוש בין הצבא הרוסי הפולש לקייב לאוקראינים הנלחמים על חירותם.

מהי תמונת הניצחון? הצבא המצרי המובס נסוג חזרה למצרים, אך פארוק דורש "תמונת ניצחון" והתמונה הזו היא כיבוש ניצנים. ולסרט שצילם הייכל מן הקרב, הושתלה תמונתו של פארוק, כאילו הוא השתתף בקרב ופיקד על הכוחות הלוחמים.

אולם תמונת הניצחון האמתית היא החיוך על פניה של מירה בן-ארי, שעה שירתה במצרי; רגע לפני מותה. זאת תמונת הניצחון גם אליבא דהייכל.

כאמור, לא חסרות מגרעות בסרט, אך עצם הצגת קרב הגבורה של מגיני ניצנים ובעיקר גבורתה של מירה בן-ארי, מכריעה את הסרט, למיטב שיפוטי, לכף זכות.

המשחק מצוין, בעיקר של ג'וי ריגר הנפלאה, שגילמה את דמותה של מירה.

* קרבן התמיד – אנשים רבים בוחרים צד בין גליה לדניאל עוז ובין הנראטיבים השונים שהם מציגים על אביהם עמוס עוז; בין גליה המציגה אותה כשטן מפלצתי לדניאל המציג אותו כמלאך וכליל השלמות.

אותי לא מעניין לבחור צד במחלוקת פנים משפחתית של משפחה אחרת. הבחירה המעניינת אותי היא האם להיות כגליה או כדניאל בכל הנוגע לעולמי, לחיי ולמשפחתי.

אם אעביר בהילוך אחורי את סרט חיי וילדותי, מן הסתם אוכל למצוא ראיות לכתב אישום על הוריי, כפי שגליה עוז בחרה למצוא. אולם הבחירה שלי היא לראות את הסרט כמכלול, ולראות את שפע האור והאהבה שהרעיפו עליי הוריי. אני יודע להציב את הרע בפרופורציות, ולפרש דברים כנורמות של דור ובהקשר של סיפור חיים קשה.

הבחירה שלי כאדם בוגר וכהורה, היא לדעת מה לקחת ומה לא לקחת מהדוגמה של הוריי. ברור לי שהשכלתי לא לקחת את הרע ולא ליישם בחינוך ילדיי שיטות שליליות, שאבד עליהן כלח. אבל ספק רב בידי, אם הצלחתי להעפיל לפסגות של ההתמסרות הטוטלית של הוריי, באהבתם אותי ואת אחיי.

אני מרחם על גליה עוז. איני מרחם עליה בגלל מה שעשו לה, אלא בגלל מה שהיא עשתה ועושה לעצמה, בשל הבחירות שלה בחיים. בשל הבחירה שלה להיות קורבן תמיד, בשל הבחירה שלה לשנוא את ההורים שלה, בשל הבחירה שלה להיפרד מהאחים שלה כיוון שהם מסרבים לאמץ את הנראטיב שאבא שלהם מפלצת, בשל הבחירה שלה להרחיק את ילדיה מסבא וסבתא והדודים שלהם.

* מזוודה צמודה – דבר מדהים ששמעתי מחבר, שהוא מורה ומחנך. בטיול השנתי, ילדה מכיתה י"א הביאה במזוודה גנרטור נייד, כדי שתוכל לפני השינה להפעיל את המחליק והפן.

          * ביד הלשון

גשר עד הלום – בסרט "תמונת הניצחון" רואים את הצבא המצרי נסוג בחזרה דרומה, ואחד המפקדים של כוחותינו מציין את פיצוץ הגשר.

הכוונה היא לגשר שנקרא לימים גשר עד הלום. הגשר הוא מעל נחל לכיש, החוצה את כביש 4 בסמוך לאשדוד, ליד מחלף עד הלום בימינו.

הגשר נבנה בידי האימפריה העות'מאנית בשלהי המאה ה-19, על יסודותיו של גשר מן התקופה הרומית. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הציבו הבריטים לצד הגשר עמדת פילבוקס.

יומיים לפני קום המדינה, ב-12 במאי 1948, פוצצה חטיבת גבעתי את הגשר, כדי לעצור או לעכב את הצבא המצרי שעתיד לפלוש למדינה הצעירה. ואכן, הגשר הוא הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע הפולש.

לאחר מלחמת השחרור, הוחלט על הקמת יישוב ליד הגשר וועדת השמות הממשלתית החליטה להעניק לו את השם עד הלום. היישוב לא קם, בסופו של דבר, והשם הועתק לגשר. את השם הציע הרמטכ"ל השני יגאל ידין, כדי לציין שהפולש הגיע עד הלום, עד כאן, ונבלם. מדרש השם שלי, הוא שהאויב הגיע עד הלום גם במובן שכאן הוא קיבל את המהלומה שהביאה לתבוסתו. ואכן, ב-2-3 ביוני גבעתי הכתה בכוח המצרי במקום וזו הייתה תחילת המהפך. מיד לאחר מכן יצא צה"ל למבצע "פלשת" ואחריו למבצע "יואב" וגירש את הפולש מארצנו.

סמוך לגשר הוקם פארק עד הלום, ובו קיר הנצחה לנופלים ועמדת הפילבוקס. בהסכם השלום עם מצרים, סוכם שתמורת השארת האנדרטאות הישראליות בסיני, תבנה בנגב אנדרטה לחללים המצריים, והיא הוקמה בפארק. ב-2010 נחנך מחלף עד הלום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.10.19

* האסטרטגיה של פוטין והברחנות של אובמה & טראמפ – לפני קצת יותר משמונה שנים פרסמתי מאמר בשם "ההימור של פוטין". במאמר בחנתי את הגיון האסטרטגיה של פוטין, שדבק בתמיכתו החד משמעית בשלטונו הרצחני של אסד בסוריה, שאז דומה היה שהתמוטטותו היא עניין של שבועות. במאמר טענתי, שפוטין חושב קדימה, על מעמדה של רוסיה במזה"ת כמעצמת-על, והמטרה שלו היא להצטייר כהיפוכו של אובמה. אובמה נטש את מובארק בשעתו הקשה ביותר, וכל העולם הערבי ראה זאת, הבין ורשם לפניו. דבקותו של פוטין במשטר של אסד נועד להראות לעולם הערבי, שרוסיה אינה משענת קנה רצוץ כארה"ב. אפשר לסמוך עליה. לימים פוטין העמיק את מעורבותו ושלח את צבאו להציל את אסד, השתתף בפועל במסעותיו הרצחניים, והנחיל לו ניצחון (אם כי עדין לא ניצחון סופי. מלחמת האזרחים שכבר גבתה קרוב למיליון הרוגים עוד נמשכת).

טראמפ ממשיך במדיניות הפקרת ידידיו והפניית עורפו אליהם. הוא הפקיר את הכורדים, בעלי בריתה של ארה"ב וראש החץ במלחמה נגד דאעש. ברגע שארה"ב נטשה, היא פינתה את המקום לתוקפנותו של הרודן הטורקי ארדואן, שחלומו הוא לחדש את האימפריה העות'מנית, תחת סולטנותו. בצר להם, ומתוך חשש מכך שטורקיה עלולה לטבוח בעמם, הכורדים הושיטו יד לאויבם הוותיק, שרדה בהם לאורך שנים ועתיד לרדות בהם גם בעתיד – אסד. אסד ופוטין הפכו באחת למושיעי הכורדים.

המרוויחים הגדולים מנטישת טראמפ הם רוסיה, אסד, טורקיה, איראן ודאעש. ולנו אלו חדשות רעות.

* השוואה דמגוגית – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה בין התוקפנות הטורקית נגד הכורדים, ל"תוקפנות" כביכול של ישראל נגד הפלשתינאים. בהשוואה הזאת, כמובן, ישראל יוצאת הרבה יותר גרוע מהטורקים.

אז קודם כל, שאפו על השינוי המרענן. ישראל אינה משולה לגרמניה הנאצית אלא רק לטורקיה של ארדואן.

לא אכנס כאן (אולי אעשה זאת בהמשך השבוע) לפרטי המופרכות שבהשוואה הזאת. אומר רק את ההבדל העיקרי, התהומי. הכורדים אינם מתנגדים לקיומה של טורקיה. אינם נלחמים נגד קיומה של טורקיה. די בכך, כדי לקבוע שההשוואה הזו מופרכת מעיקרה ודמגוגית.

* כלי משחק – הדבר המקומם ביותר בפרשת נעמה יששכר, אף יותר מהאכזריות שבעצם העונש הבלתי מידתי כל כך, הוא הדה-הומניזציה שבפרשה; ההתייחסות לנעמה לא כאל אדם שעבר עבירה ויש לדון בעונשו, אלא ככלי משחק במאבק אחר לגמרי, בין שתי מעצמות העל, שישראל נקלעה אליו שלא בטובתה, ובהיות נעמה ישראלית, היא משלמת את המחיר.

זאת הסיבה שמצדיקה את המעורבות של הצמרת המדינית של ישראל – הנשיא, ראש הממשלה, שר החוץ ושר המשפטים בפרשה, בניסיון לחלץ את נעמה מן הכלא. אין המדובר בעוד פרשה של ישראלי שסרח ועליו לקחת אחריות על מעשיו ולשלם עליהם את מחיר. זו הייתה גישה נכונה, אילו נעמה נענשה באמת על מעשיה. כיוון שהיא נענשה כפי שנענשה בשל היותה ישראלית, חובתה של המדינה, חובת הערבות ההדדית שבין אזרחי ישראל ובין המדינה לאזרחיה, לפעול בכל דרך אפשרית למענה.

ולקח חשוב שכדאי שנפנים, הוא ההכרח במערכת משפט עצמאית. הנה, זה מה שקורה במדינה שבה מערכת המשפט אינה עצמאית, אלא כפופה לשליט ומשמשת מכשיר לשירותו.

* הפגנה אחת – המפגינים נגד היועמ"ש בפ"ת, אינם באמת "משני צדי המתרס", כפי שהדברים נראים במבט שטחי. זו אותה ההפגנה. הפגנה נגד היועמ"ש כמי שמגלם את מדינת החוק, והיא בעצם הפגנה נגד מדינת החוק. המפגינים מתנגדים להליך המשפטי בנוגע לנתניהו, ודוגלים במשפט הרחוב. הם אינם זקוקים לראיות. הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי. מבחינתם מי שעומד למשפט הוא היועמ"ש – האם הוא יחליט נכון, על פי החליל שלהם, ויגיש/לא יגיש כתבי אישום נגד נתניהו. כנראה שבקרוב ההפגנה הזאת תנדוד לבתיהם של השופטים, כדי לתבוע מהם "להחליט נכון" באשר לנתניהו, בלי קשר לראיות. זו הפגנה אחת, נגד הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* שחיתות מוסרית – תעשיית ההסתה מבית נתניהו מסמנת ראש חדש – היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה עו"ד שלומית ברנע-פרגו. עו"ד יוסי כהן, פרקליטה של "הגברת", האשים את היועצת המשפטית ש"היא פועלת במשך שנים להפיל ולהפליל את משפחת נתניהו ואת ראש הממשלה נתניהו". וברגע שהם מסמנים ראש, מיד המונים מאמינים לכך ומתייחסים לעלילה הבזויה כאל אמת מוחלטת. והיא מצטרפת אוטומטית לרשימה שכוללת את אלשייך, בן ארי, שי ניצן וכו', שחסידים "מתונים" כותבים שהם היו צריכים לשבת כבר מזמן מאחורי סורג ובריח וכו'.

במקביל, בשימוע, כך הודלף (מעניין מי המדליף), הציגו פרקליטי רוה"מ מסמך של ברנע-פרגו לפיו מותר לרוה"מ לקבל מתנות מחברים, בתנאי שהן לא בתוקף תפקידו, כי החוק מדבר על איסור קבלת מתנות בתוקף תפקידו. ומכאן, שנתניהו יכול היה להסתמך על חוות דעתה של הסמכות המקצועית במשרד. לא קראתי את המסמך, ואיני יודע מה כתוב בו. מן הסתם, היא התכוונה לקבלת ספר ליום הולדת.

מכל מקום – אם מישהו אישר דבר המנוגד לחוק – המאשר עצמו הוא עבריין. ובכלל, מי שמסוגל לשאול יועץ משפטי אם דבר כזה מותר, מי שזקוק בכלל לחוק כדי להבין שדרישת אספקה שוטפת של מוצרי נהנתנות ויוקרה במאות אלפי ₪; מי שמסוגל בכלל לחשוב ש"מגיע לו" לחיות על חשבונו של גביר, הוא אדם רקוב ומושחת מן היסוד, שאינו ראוי להנהגה לאומית. גם אלמלא היה חוק בנדון. על אחת כמה וכמה כשיש חוק, החוק ברור והמעבר על החוק נעשה במודע. וכאשר מקבל ה"מתנה" דואג במקביל לסייע למעניק ה"מתנות" – על פניו הוא חשוד בשוחד. לא בכדי, מסקנת החקירה של המשטרה הייתה שמדובר בשוחד וזו גם המלצת הפרקליטות. מנדלבליט הוא זהיר מאוד, בית הלל בהתגלמותו, ולכן הוא החליט לקולא, ולא השית על המקרה הזה האשמה בשוחד.

מבחינה פלילית עומדת לנתניהו חזקת החפות ורק בית המשפט יפסוק. מבחינה מוסרית, ערכית, ציבורית – מדובר בשחיתות עמוקה.

* מבחן המנהיגות של ערביי ישראל – המאבק נגד האלימות במגזר הערבי הוא הפעם הראשונה שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל מעלה לראש סדר היום סוגיה הנוגעת לחייהם של ערביי ישראל, ולא מאבקים נגד זהותה של המדינה, נגד ביטחונה ונגד זכותה להגנה עצמית. זו כשלעצמה התפתחות חיובית וראויה לשבח.

השאלה היא כיצד אותה הנהגה תפעל בנדון. האם היא תסתפק במסע תעמולתי פופוליסטי של הפניית אצבע מאשימה נגד הממשלה והמשטרה (כפי שהיא נוהגת עד כה), או תגלה אחריות מנהיגותית. אחריות מנהיגותית היא להפנות את המבט פנימה, לתוך החברה ולהוביל מהלך חברתי נגד האלימות והפשע, לקרוא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, להלשין למשטרה, להסגיר למשטרה, לראות במשטרה את הפתרון ולא להתייחס אליה כאל אויב שצריך להיאבק נגדו. וכשהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי כדי להשליט חוק וסדר, על ההנהגה לגבות אותה ולקרוא לציבור לשתף עמה פעולה, ולא לקבל אותה בצמיגים, אבנים ובקת"בים כשהח"כים עומדים בראש המסיתים, כפי שהיה עד כה.

על ההנהגה הערבית לגלות מנהיגות ולצאת נגד כל סוגי הפשיעה והאלימות – גם נגד הבניה הפרועה והבלתי חוקית וגם נגד הטרור החקלאי כלפי ההתיישבות היהודית. ההנהגה של המגזר הערבי ניצבת בפני מבחן קשה – מבחן המנהיגות.

* לא במישור הרציונלי – נעמן כהן מרח על גבי שלושה עמודים תשפוכת של שנאה וארס כלפי בגין, וכל זאת כדי להוכיח אותי על הערצתי לבגין. מוזר, כיוון שאין בי שמץ של הערצה לבגין. אבל אני מודה שכבר מזמן חדלתי להתייחס להגיגיו של כהן במישור הרציונלי, ואין לי הכלים המקצועיים להתייחס אל הדחפים שלו.

* סוכה לנצח – כשעמוס, בננו הבכור היה בן ארבע, החלטנו להקים סוכה בחג סוכות. קנינו סוכת "נחלים" יפה. זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. ועדין, אותה סוכה משרתת אותנו נאמנה, והיא איתנה, יציבה וחזקה. אכן, סוכה לנצח.

* ביד הלשון

מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ – במאמר ב"הארץ" הגדיר פרופ' שלמה אבינרי את דונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב שהפקיר את הכורדים בצפון סוריה – "משענת קנה רצוץ". אבחנה מדויקת.

הקופירייטר של הביטוי הוא רבשקה, שר צבאו של סנחריב מלך אשור. דבריו, שהופיעו בספר מלכים ובישעיהו, כוונו לאוזניו של חזקיהו, מלך יהודה, ששם יהבו על מעצמת-העל המצרית. עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב יח, יט–כא).

קנה הוא צמח רב שנתי הצומח סמוך למקווי מים. בלשון המקרא קנה הוא מקל, גבעול חלול. קנה רצוץ, הוא קנה רעוע, חלש, אי אפשר להישען עליו.

משמעות הביטוי, היא גוף או אדם שאי אפשר לסמוך עליו, אי אפשר לבטוח בו. אי אפשר להישען עליו, כי זו משענת רעועה.

* "חדשות בן עזר"