צרור הערות 29.1.20

* על מה שאי אפשר לוותר – "לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

אלה העקרונות של עסקת המאה של טראמפ. אף שאינה מושלמת, התכנית אינה הרע במיעוטו, אלא הטוב במרבו. כלומר היא לא רק הרבה יותר טובה מכל תכנית שהוצגה עד היום, אלא היא טובה בפני עצמה.

היא גם מתאימה למורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון בכנסת, ערב הירצחו. בדבריו הוא דיבר על "ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה" ועל האזורים שמהם אסור לישראל לסגת, והם דומים בהחלט לתכנית טראמפ.

על ישראל לאמץ את התכנית. ניתן לגבש סביבה קונצנזוס לאומי. ניתן ליישם אותה בשטח בתיאום עם ארה"ב. אפשר לחלוק על פרטים אלו או אחרים בתכנית, אך המחשבה שניתן לקבל מתוכה רק את הסיפוח ללא הוויתור היא לא רצינית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות עסקת המאה. נכון להיום אין לכך היתכנות, אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום. עד אז עלינו לאמץ את תכנית המאה כמות שהיא.

* הסעיף ההזוי בתכנית – אחרי שהתכנית התפרסמה, מתברר שהיא פחות טובה מהמידע שהודלף על אודותיה טרם פרסומה. שטח המדינה הפלשתינאית הוא על 70% מיו"ש ולא 60%, ויש חזרה לרעיון העוועים של "חילופי שטחים" שאין להם שום הצדקה. ואף על פי כן, על ישראל לקבל את ההסכם, לפחות באופן עקרוני. סביר להניח שהפלשתינאים ייתרו את הדיון על חילופי השטחים.

* אסטרטג מרחיק ראות – במלאת ארבעים שנה למותו של יגאל אלון, טראמפ החזיר לחיים את תכניתו. אלון, מדינאי ואסטרטג מרחיק ראות, היטיב לקרוא את המפה, וכבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים הציג את התכנית, שגם היום היא הטובה ביותר.

* ויתור כואב – מול בית ראש הממשלה נערכה שלשום הפגנה ראשונה נגד תכנית טראמפ, בהשתתפות מאות מפגינים ובהובלת דניאלה וייס. הם הפגינו נגד קבלת התכנית, הכוללת ויתור על חלקים ביהודה ושומרון.

עמדתי הפוכה לעמדת המפגינים. בעיניי, ישראל חייבת לקבל את תכנית טראמפ, כי זו התכנית הטובה ביותר לאינטרס הישראלי. היא טובה בזכות השטחים שעליהם תוחל ריבונות ישראל. היא טובה גם בזכות השטחים שישראל תוותר עליהם, כדי להבטיח את עתידה כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.

ואף על פי כן, אני שמח על ההפגנה הזאת. לא הייתי רוצה שוויתור על חלקים בארץ ישראל יעבור בקלות, ללא מחאה. וחשוב שגם העולם יידע, שכל ויתור כזה הוא ויתור כואב וקשה. וגם לי, שתומך בוויתור הזה – הוא ויתור כואב, כיוון שזיקתי כיהודי וציוני לשטחים שאני תומך בוויתור עליהם, אינה נופלת מזיקתי לשטחים שאני מתנגד לנסיגה מהם ותומך בסיפוחם.

* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.

חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה בכל מאודי שהוא יבחר לקדנציה שניה.

איפה טעיתי?

אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. וסביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.

אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא יבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.

הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, אולי זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של שלוש שנים בלבד, היא תופעה בלתי נתפסת.

וכעת, נוספת על כך עסקת המאה. בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. והתוצאה היא לא פחות ממצוינת. הם הבינו את הדקויות, ויצרו תכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, מגיש תכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. תכנית, שקבלתה משרתת את האינטרס הישראלי. יש לקבלה במלואה – הן על הריבונות שבה והן על הוויתורים שבה, כיוון ששני הצדדים הללו משרתים את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. אפשר להתווכח על פרטים אלה או אחרים. למשל, אין כל הצדקה לרעיון של קליטת מספר סמלי של פליטים, כיוון שיש בכך מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אולם התכנית בכללותה – ראויה לאימוץ.

כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, יתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.

טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכל יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.

(ולצד כל זאת, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות).

* קרקס – תהליך ההדחה לטראמפ בבתי הנבחרים האמריקאים הוא קרקס. הוא קרקס – לא בשל התוצאה הידועה מראש, שהסנט לא ידיח אותו. הוא קרקס – לא בשל התוצאה שהייתה ידועה מראש, שהקונגרס יתמוך בהדחתו. הוא קרקס, כיוון שבכל אחד מהבתים התוצאה הייתה ידועה מראש. וכיוון שאילו היה היום רוב דמוקרטי בסנט, ברור שהוא היה מודח.

אילו היה מדובר בהליך פוליטי גלוי של הצבעת אי אמון בנשיא, הוא היה הליך סביר (למרות שיש בעיה בהדחה בידי הפרלמנט של מי שנבחר בבחירה ישירה). אולם כאשר הלך פוליטי מתחפש להליך משפטי, הוא קרקס. פוליטיקאים אינם שופטים, ואין זה תפקידם להיות שופטים. תפקידם להיות פוליטיקאים. וכפוליטיקאים הם נוהגים כפוליטיקאים גם בהליך כביכול-משפטי של משפט הדחה.

כך גם בישראל. צדק יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כאשר כינה את הדיון על חסינות נתניהו (שבוטל בסופו של דבר אחרי שלמרבה השמחה נתניהו משך את בקשתו) קרקס. הוא טעה כאשר שייך את הכינוי קרקס לעיתוי הדיון – לפני הבחירות. הוא קרקס גם אם הוא היה מתקיים אחרי הבחירות.

הגיע הזמן לשנות את החוק. לבטל את מוסד החסינות הדיונית. יש מקום לחסינות מהותית, כלומר לחסינות על פעולותיו של ח"כ בתוקף תפקידו. אין מקום לחסינות על חשדות לפלילים שאינם במסגרת תפקידו של הח"כ (או השר או רוה"מ). אם הוגש, על סמך ראיות, כתב אישום נגד ח"כ – יבקש נא את יומו בבית המשפט ויגן על חפותו, בדיוק כמו כל אזרח אחר. הכנסת לא נועדה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* חוק יסוד נתניהו – משיכת בקשת החסינות של נתניהו, שמה קץ, כך נראה, למזימתו של ראש הממשלה להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. אני מציע לעצמנו לא להיות שאננים. אם חלילה קואליציית החסינות תקבל 61 מנדטים, נתניהו ימציא תעלולים שונים ומשונים כדי להעמיד את עצמו מעל החוק. קודם כל יחוקקו חוק התגברות רדיקלי, על פיו הרוב האוטומטי של 61 ח"כים יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט. וכך יוכלו להשתולל באין מפריע. אולי לחוקק את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (אך ללא הגבלת הקדנציות כבצרפת), אולי ישנו את חוק החסינות כך שניתן בכנסת הבאה לבקש שוב חסינות. ואולי יפסיקו עם המשחקים, ופשוט יקראו לילד בשמו ויחוקקו חוק יסוד נתניהו, על פיו בנימין נתניהו הוא בלתי חקיר ובלתי שפיט לצמיתות.

* המומחים לדמוקרטיה – הודעת עוצמה כהניסטית: "החסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה. חבל שנתניהו הסיר את בקשת חסינותו". הדבר המשעשע כאן, הוא שכנופיה פשיסטית גזענית מדברת על… דמוקרטיה. הרי אם חלילה הכהניזם יעלה לשלטון, רבבות אזרחים ייכלאו במחנות ריכוז, רבים יוצאו להורג ברחובות ואלפים "ייעלמו". כך קרה בכל מקום שבו בני דמותם עלו לשלטון.

* סכנה לביטחון המדינה – תעשיית השקרים וההסתה של בלופר ממציאה ביוגרפיה צבאית בדויה על בני גנץ, המופצת בתעלות הביבים, שמציגה את כל הקריירה הצבאית שלו כמסכת של כישלונות סדרתיים. על פי מצג השקר הזה, ניתן לומר שנתניהו, שמינה כלומניק חסר יכולת ופשלונר כזה לתפקיד הרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו הכושלת, הוא אדם חסר אחריות ומופקר, שסיכן ביודעין את ביטחון המדינה, ואסור שיישאר עוד יום אחד בתפקידו.

* גלאי אמת – אם יחברו את נפתלי בנט לפוליגרף וישאלו אותו את מי הוא מעדיף כראש הממשלה – נתניהו או גנץ; אם הוא יאמר נתניהו, הפוליגרף יישרף.

* סחריר זול – פוטין אינו סנטה-קלאוס ששחרר ברוב טובו את נעמה יששכר ממלתעות הכלא הרוסי. הוא דיקטטור של אימפריית רשע, שחטפה את נעמה בת ערובה במשחק פוליטי ציני, ושחרר אותה בעסקה שבה השיג הישגים מדיניים לארצו. הוא לא נהג כראש מדינה אלא כראש מאפיה.

נעמה יששכר נפלה קורבן לפוליטיקה בינלאומית צינית. היא נדונה לעונש מרושע וחסר פרופורציות, שאין כל קשר בינו לבין העבירה שעליה נשפטה. אולם אין היא אסירת ציון ולא לוחמת שנפלה בשבי האויב. אין היא גיבורה לאומית, אלא עבריינית קטנה שהחזיקה חשיש באופן בלתי חוקי. לכן, טוב שהיא שוחררה, אך אין כל מקום לפסטיבלים, כאילו מדובר בחילוץ החטופים מאנטבה.

הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו ראויים לשבח על כך שפעלו בכל מאודם למען שחרורה של נעמה. גם המחיר שישראל שילמה תמורת שחרורה הוא מחיר סביר – לא רק לשחרורה, אלא לסיום המשבר בין ישראל לרוסיה. אבל ההצגה הפאתטית של נסיעת ראש הממשלה לרוסיה להביא אותה לישראל, היא סחריר בחירות זול.

* שפה משותפת – בהערה שפרסמתי בצרור הקודם, הבעתי שביעות רצון מדברים שאמר יאיר גולן בראיון ל"הארץ" נגד השימוש בטרמינולוגיה של "הכיבוש" והמסרים האוניברסליסטיים במקום מסרים פטריוטיים וכו'. אני רוצה לחדד את עמדתי בנדון.

הרי בפועל, אין הבדל מעשי בין ההצעה האופרטיבית שהוא מציע – נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 (הוא אמנם לא אמר זאת בפירוש, אך כך אני מבין את דבריו) לבין אותה הצעה מפי אלה שמלהגים על הכיבוש, על גזל וכד'. אז מה אכפת לי? להיפך, אולי עדיף לי שיח "הכיבוש" כי הוא פחות משכנע ומרחיק את הציבור מעמדה שאני מתנגד לה.

זה חשוב לי, כי יש משמעות רבה לשפה, לנימוקים, להשקפה הרחבה. אין לי שפה משותפת עם מי שמלהגים על "הכיבוש" או "אקיבוש", כי רובצת בינינו תהום במובן העמוק ביותר של השקפת העולם. אם אין לעם היהודי זכות על ארץ ישראל, הרי שהוא כובש לא רק בחברון או בשכם, אלא גם בת"א וחיפה. כלומר, שיח "הכיבוש" שומט את הקרקע מעל עצם זכות קיומה של ישראל, כי כולה גזל. אם זהו "כיבוש", צודק גדעון לוי כאשר הוא כותב שאין "ציונות טובה" ו"ציונות רעה" (כלומר… אין ציונות טובה) כי ה"עוול הציוני" החל ב-1920 ונמשך עד 2020.

כאשר אין שפה משותפת, אי אפשר לקיים דיאלוג. כשאין דיאלוג, זה מתכון לקרע בחברה. ברגע שיש הסכמה על הבסיס הציוני, שהוא גם הבסיס של מגילת העצמאות – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ניתן לקיים דיאלוג פורה על השאלה הפרגמטית, מה טוב למדינת ישראל. אני חולק על אלה שמתנגדים לנסיגה מאף שעל, הם חלוקים אתי על נכונותי לפשרה טריטוריאלית, אך זו מחלוקת עם בסיס משותף. כזו מחלוקת יכולה להיות ביני לבין מי שתומך בנסיגה מלאה, וגם בין אנשי ארץ ישראל השלמה למי שתומכים בנסיגה מלאה. בשיח על בסיס משותף, ניתן להקשיב, לשכנע ולהשתכנע.

השיח שהציג גולן, פותח פתח לדיאלוג ישראלי, בדיוק כפי שנאום ה"תהליכים" האומלל שלו חסם אפשרות להידברות.

* או חמצן או חיים – אורי בר יוסף שייך לקומץ סרבני ההתפכחות; אלה שהמילה הקטנה אבל הגדולה "טעיתי" אינה מצויה בלקסיקון שלהם. והוא מפרסם ב"הארץ" מאמר הזוי, שכותרתו מגמדת את אורוויל: "או הגולן או ביטחון". כן, כן. זה לא האחד באפריל. יש כתבה כזו. סיסמה הגיונית כמו "או חמצן או חיים".

הוא מדקלם את הקונספציה האינפנטילית של אורי שגיא (אם כי, בניגוד לאבי הקונספציה מוסיף לידה "אולי") על כך שאילו מסרנו לסורים את הגולן, כל מה שקורה בסוריה היה נמנע. נו, ברור. אילו ישראל עקרה באכזריות את יישוביה, החריבה את מפעל ההתיישבות הציוני, ומסרה את הגולן ואת חופי הכינרת לאויב הסורי – אסד היה הופך למחרת לדמוקרט ליברלי, 90% מהסורים שדוכאו בידי המיעוט העלאווי היו הופכים למעריציו ומצביעים בעבורו בבחירות הדמוקרטיות שהיו מתקיימות. איזו אווילות.

כל מי שעיניו בראשו יודע שאילו מסרה ישראל את הגולן, היום היינו מתמודדים עם התבססות משמרות המהפיכה האיראניים בכינרת. ולפני כן – עם דאע"ש. ועם חיזבאללה. סביר להניח, שאילו נסוגונו מהגולן, כבר היינו משחררים אותו במלחמת אין ברירה נוראה, במחיר אלפי חללים וירי טילים על כל רחבי הארץ.

ועם זאת, ראוי לציין שבמאבק שניהלנו על הגולן, החשיבות הביטחונית של הגולן הייתה הנימוק השני בחשיבותו. הנימוק העליון היה הציוני. זו ארצנו, ששוחררה במלחמת מגן צודקת מול תוקפנות סורית אינסופית, והקמנו בגולן מפעל התיישבות ציוני לתפארת, והריבונות הישראלית חלה על גולן. חובתה של מדינה לספק ביטחון לכל חלקי מדינתה, לכל יישוביה ואזרחיה, להגן על ריבונותה ועל ייעודה. ולכן, אין שום הבדל בין הגולן, הגליל, הכרמל והנגב.

אך כאמור, גם מי שהעיקר הציוני זר לו, אינו יכול להתעלם מן החשיבות הביטחונית העליונה של ריבונותנו הנצחית על הגולן, אלא אם הוא מתאמץ בכל מאודו להיות עיוור ולרמות את עצמו.

* בחזרה לאמתות הציונות – הקריאה שיצאה ממנהיגי העולם שעלו לרגל לירושלים נגד האנטישמיות על כל גילוייה, ה"ישנים" וה"חדשים", הגלויים והמוסווים כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות", היא חשובה מאוד. חשוב מאוד שהנהגת העולם עלתה דווקא לירושלים, בירת ישראל, כדי למסור את המסר. יש בכך הבנה והכרה של העולם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי כולו ובכך שעניינה בשלומם של היהודים בכל ארצות הגולה, הוא חלק ממהותה. כמובן שאין באחריותה של ישראל לכל יהודי העולם כדי להפחית כהוא זה מאחריותה של כל ממשלה לשלומם של אזרחיה היהודים. אדרבא, קיומה של ישראל ועוצמתה המדינית, ממנפת את יכולתו של העם היהודי לדרוש מן העולם וללחוץ על מדינותיו להבטיח את שלומם של היהודים. לא בכדי, אירוע בינלאומי מסוג זה שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר, לא יכול היה להתקיים בשנות ה-30 של המאה שעברה, ערב השואה.

כפי שאין סתירה בין תפקידה של מדינת ישראל במלחמה נגד האנטישמיות בכל העולם לבין תפקידה של כל מדינה להילחם באנטישמיות שבתוכה, כך גם אין סתירה בין אחריותה של ישראל ליהודי העולם (ולא רק לקיומם הפיסי, אלא יותר מכך לקיומם התרבותי והרוחני כיהודים) לבין הקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל ולהיות אזרחי מדינת ישראל. ומצער מאוד שכבר שנים רבות, בעצם מאז ימי יצחק שמיר, מדינת ישראל והנהגתה אינה קוראת לעליה יהודית.

כמובן שהעליה לארץ אינה אמורה להיות רק בשל האנטישמיות, אלא בראש ובראשונה כדי לחיות כיהודים במולדתו של העם היהודי וכאזרחים במדינתו, ולהיות שותפים לבניין הארץ והמדינה. אולם בימים אלה של גאות באנטישמיות, מן הראוי לקרוא ליהודי העולם לעלות למדינה היחידה שבה הם הרוב, המדינה היא באמת שלהם והם אינם עלולים למצוא את עצמם נרדפים בשל יהדותם. והיא המקום היחיד המבטיח, שגם ילדיהם, נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

* בעד הביוש – אני תומך בביוש (שיימינג) שעשה סמוטריץ' לנוסע שתקף נהג אוטובוס. אני יודע, לא זו הדרך לפעול במדינה מסודרת. אני יודע, זה לא מה שמצופה משר בממשלה. אני יודע, הדבר עלול לתת לגיטימציה לתופעת הביוש, שבדרך כלל היא מגונה. הכל נכון. ואף על פי כן, הוא נהג נכון.

תופעת הבריונות הפכה למכת מדינה, ובפרט כלפי משרתי ציבור – נהגי אוטובוס, צוותים רפואיים, עובדי רווחה, מורים וכו'. ולעתים נכון לפעול מחוץ לקופסה כדי לנער את הבריונים.

אנחנו רואים את העבריינים שמכסים את פניהם בחולצה או בכובע גרב בכניסתם לבית המשפט. כן, חשוב להם שלא יראו אותם. הם מתביישים. ולכן, חשיפתם עשויה בהחלט לזעזע ולהרתיע. אילו היה מדובר בפרסום דיוקנו של חשוד – לא הייתי מצדיק זאת בשום אופן. אולם כיוון שמדובר בתיעוד מעשה הבריונות עצמו – הדבר מוצדק.

* קצ'ה – הלך לעולמו קצ'ה, שמעון כהנר, לוחם ומפקד מיתולוגי, איש יחידה 101 והצנחנים, איש קיבוץ נווה איתן, חקלאי, בוקר ורפתן, איש התיישבות, ידיד הגולן.

אל שמו של קצ'ה התוודעתי כילד, כאשר קראתי בשקיקה את הספרים על יחידה 101 והצנחנים. בנעוריי, כאשר חבריי ואני נסענו לטיולים בגולן, במסגרת התנועה או לבדנו, והמקומות האהובים עלינו היו הזוויתן והיהודיה, התוודענו למושג "החווה של קצ'ה", שהייתה מוכרת לכל טייל ולכל טרמפיסט (כמובן שנסענו אז בטרמפים) – חוות הבקר של נווה איתן סמוך ליהודיה ולזוויתן.

באופן אישי הכרתי את קצ'ה לפני כמעט שלושים שנה, בתקופת המאבק על הגולן. קצ'ה היה שותף פעיל למאבק ולמועצה למען הגולן ובקעת הירדן. ולאחר שנישאתי ליעל, שאביה – אריק שליין, היה אף הוא לוחם ה-101 וחברו של קצ'ה, ההיכרות העמיקה.

קצ'ה היה נוצר מורשת ה-101 והצנחנים והפיץ את בשורתה. הוא היה הפרויקטור של הקמת אתר הזיכרון של הצנחנים בגבעת התחמושת. זמן קצר לפני פתיחתה הרשמית, הוא הזמין את הנהלת ועד יישובי הגולן לסיור מרתק באתר, בהדרכתו. לפני כשנה, הוא יזם והוביל אירוע לוותיקי יחידה 101, במחנה גדוד הצנחנים 101 בבית ליד. לאירוע הוזמנו מפקדי הגדוד לשיח על מורשת היחידה, בחינת דור לדור יביע אומר. לאירוע הוזמנו אלמנות לוחמי היחידה, וכך יעל ואני השתתפנו על תקן "הנהג של סבתא שלומית", חמותי.

אני זוכר מספר פגישות חברים שקצ'ה אירח בתחנת הדלק שהקים ליד קיבוצו. ישבנו סביב תנור ושוחחנו על ענייני השעה. אחת הפגישות הייתה בתחילת מתקפת הטרור המוכרת בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בתחילתה, היא התמקדה עדיין באזורי יש"ע, וכללה בעיקר אירועי ירי. קצ'ה, אז בן 66, יזם הקמת יחידת מתנדבים שתסייר להפגנת נוכחות רכובה ולשמירות בהתיישבות ביש"ע. בסופו של דבר היוזמה לא התממשה.

ביום שישי האחרון קניתי את האוטוביוגרפיה של קצ'ה, שיצאה לאור לאחרונה – "להיות אחד מרבים". הצגתי אותה לשלומית, חמותי, והיא סיפרה לי שקצ'ה חולה מאוד.

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על פטירתו. אל"מ שמעון כהנר – קצ'ה, איש יקר, איש התיישבות וביטחון, אוהב ארץ ישראל, אדם מגויס כל חייו למען מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

שדה יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג ועל אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים. והיום – על שדה יצחק.

שדה יצחק הוא מושב עובדים בשרון, מדרום מזרח לחדרה. המושב עלה לקרקע ב-1952, בידי חלוצים שעלו מפולין. שדה יצחק הוא אחד משלושה יישובים הקרויים על שמו של יצחק שדה.

אלוף יצחק שדה, הידוע בכינוי "הזקן", היה מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון. עוד קודם לכן הוא ייסד את הפו"ש (פלוגות שדה). הוא האיש שיזם את "היציאה מהגדר" – המעבר מהגנה סטטית על יישובים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (שמשום מה האקדמיה הישראלית בוחרת להגדיר אותה בנרטיב הערבי "המרד הגדול") ליוזמה התקפית נגד הכנופיות הערביות. הוא היה ממפקדי פלוגות הלילה המיוחדות שהקים אורד וינגייט.

במלחמת השחרור ייסד שדה את חיל השריון ופיקד על חטיבת השריון הראשונה בצה"ל.

יצחק שדה (1890-1952), איש העליה השלישית, חבר בגדוד העבודה, היה מחנך, איש רוח וסופר, חבר מפ"ם ואיש השמאל הציוני.

* "חדשות בן עזר"