דרך אלון קמה לתחיה

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המפקדים במלחמת השחרור, שר העבודה, הקליטה, החינוך והתרבות (כשעוד היו משרד אחד) והחוץ בממשלות ישראל; מצביא, מדינאי, מנהיג. אלון נפטר בגיל 62 מדום לב, בעיצומה של התמודדות נגד שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון, ולפתע – חזונו המדיני שב ומפציע אל חיינו המדיניים. תכנית טראמפ, הקימה לתחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תכנית אלון. החזון של אלון הוא הפרדה בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ולכן הם מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל, המחייב רוב יהודי מאסיבי לדורות, לבין אזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולהבטחת גבולות בני הגנה לישראל, ובראשם בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח ומדבר יהודה. מפת טראמפ דומה למפת תכנית אלון. תכנית טראמפ אינה תכנית אלון, היא הרבה פחות טובה לישראל מתכנית אלון (ולא כאן המקום להציג את ההבדלים), אבל העיקרון העומד מאחורי המפה הוא אותו עיקרון.

לפני עשרים שנה בדיוק, בפסגת קמפ-דיוויד, נטש אהוד ברק את דרך אלון, שהדריכה את תנועת העבודה עד אז. ברק הציע לפלשתינאים תכנית המבוססת על נסיגה כמעט מלאה ופיצוי על המעט שיישאר בידינו בדמות "חילופי שטחים". למרבה הצער, רעיון העוועים של "חילופי שטחים" מצא את מקומו גם בתכנית טראמפ, וזה הכשל העיקרי בה. מאז הציע ברק את הצעתו, היא הפכה לנקודת ההתייחסות היחידה בדיון המדיני. מי שאינו מקבל אותה, הוגדר "סרבן". הגדולה של תכנית טראמפ, היא שינוי הפרדיגמה. מעתה, תכנית טראמפ היא נקודת הייחוס. ולא בכדי, התכנית הזאת מבוססת על הרעיון הריאלי ביותר, שנהגה כבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים – תכנית אלון.

יגאל אלון היה אז שר העבודה, אך שותף מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון. הוא היה מעורב מאוד בהחלטות הדרג המדיני במלחמת ששת הימים, ובין השאר דחף לשחרור ירושלים והגולן.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), תנועה שחרטה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה תמרן אלון בין המחויבות האידיאולוגית לרעיון שלמות הארץ ולליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד לבין ניסיונו לפתרון פרגמטי לאתגרים האקטואליים שתוצאות מלחמת ששת הימים הציבו בפני מדינת ישראל. הבעיה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתכניתו – "תכנית אלון", אותה פרסם מיד לאחר שוך הקרבות, ובה דבק עד מותו. בתפיסתו, נתן ביטוי למספר שאיפות – החתירה לשלום, העמידה על צרכי הביטחון וגבולות הביטחון של ישראל והאמונה בזכותנו על ארץ ישראל והדבקות בתפיסה ההתיישבותית של הקבה"מ. את זכותנו על הארץ העמיד בראש תכניתו, והגדיר אותה כיסוד המוסרי שלה.

העיקרון המרכזי של עמדת אלון הוא הפשרה הטריטוריאלית. הוא לא צייר בתכנית אלון מפות מדויקות, אך הוא הבהיר מאילו שטחים אין לסגת ויש ליישבם ומאילו יש לסגת. אף שהממשלה לא אימצה רשמית את גישתו, עקרונותיה היו לעקרונות בלתי רשמיים של המדיניות הישראלית ובעיקר של מדיניות ההתיישבות. אלון ראה בהתיישבות כלי מדיני החשוב ביותר בעיצוב גבולות המדינה. כיוון שהוא דגל ביישוב מסיבי של השטחים, שתבע להכלילם בידי ישראל והתנגד להתיישבות באזורים מהם נכון היה לסגת, סבר אלון שאין מקום לערפל, אלא להצגת עמדה ברורה, שתכתיב את מדיניות ההתיישבות. בתוך הקיבוץ המאוחד, ייצג אלון תפיסה יונית באופן יחסי, אף על פי שהיה אחד היוזמים והמדרבנים העיקריים של ההתיישבות בחלק מן השטחים. אלון ראה בתכניתו וריאציה של שלמות הארץ ובכל הזדמנות הקפיד להסביר זאת. "הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום העדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה. ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום… מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי… העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאתנו היא בראש ובראשונה כלפי ההווה וכלפי העתיד".

ניתן לראות בדברים אלה אפולוגטיקה לשמה, אך אני נותן לקבל את דבריו כלשונם. אלון חתר במלחמת השחרור להרחיב את גבולות הארץ עד הירדן, אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם, הוא נאלץ להתחשב במרכיב הדמוגרפי, המסכן את הרוב היהודי בארץ. עם זאת, הוא ראה בזכותנו על הארץ את הלגיטימציה לשליטה, להתיישבות ולריבונות בשטחים שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה.

גישתו של אלון לשלמות הארץ, אם כן, היא פרשנות אישית חדשה לרעיון המרכזי של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ על פי יכולתנו וכוחנו הריאליים. אלון האמין, שתכניתו מבטיחה את ההישג האופטימלי של רעיון שלמות הארץ, האפשרי בתקופה זו, על פי הכרתו את התנאים המדיניים ואת המצב הקיים בעלייה, בהתיישבות ובמבנה הדמוגרפי של הארץ.

בכל התייחסויותיו לשאלת הגבולות הצביע אלון על הצורך בגבולות ביטחון, בכל הגזרות. על גבולות הביטחון להתבסס על עומק טריטוריאלי ואסטרטגי. אלון דחה את הטיעון שבעידן המלחמה המודרנית – עידן הטילים, המטוסים העל קוליים והטכנולוגיה המודרנית פחת הצורך בעומד טריטוריאלי.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה", כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהייתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה. בראיון סמוך למותו, הכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העליה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקבה"מ באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך, היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

ביולי 1967 אמר אלון בפגישה עם דור ההמשך של המערך, שהוא מוכן "שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן". שש שנים מאוחר יותר, ביוני 73', הוא דבק באותו קו, ובמאמר פרוגרמטי – "אסטרטגיה של שלום", הוא הסביר ש"אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר, ולא רק כדי להגן על יישובי עמק החולה מפני מטחי אש סוריים, שהרי אנו מקימים שם יישובים חדשים המצויים בטווח האש הסורית. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

לעומת זאת, ב-1970 הגיש אלון לגולדה מאיר תכנית מגירה לקראת נסיעתה לארה"ב, למקרה שתיאלץ להתמודד עם לחץ אמריקאי כבד בסוגיה הטריטוריאלית. התכנית הייתה סודית ביותר, ובסופו של דבר אף לא נעשה בה שימוש, היא לא הוצגה בפני האמריקאים, והיא נגנזה. יתכן שניתן לראות בה נכונות של אלון לפשרה טריטוריאלית בגולן. אני רואה בה ציור של קו אדום – לא נכונות לנסיגה, אלא הבהרה מהו הקו האדום שבכל מקרה ובכל מחיר אין לזוז ממנו. בתכנית המגירה דובר על אפשרות של נסיגה מכשליש משטח הגולן.

אם בשאלת שלמות הארץ, התרחק אלון מהתפיסה הקלאסית של הקיבוץ המאוחד ומנהיגו ומורו הרוחני יצחק טבנקין, הרי בנושא ההתיישבות, שימשה האידיאולוגיה הטבנקינית נר לרגליו. הוא ראה חשיבות רבה בהתיישבות – מדינית, ביטחונית וחברתית. אלון האמין שההתיישבות היא המרכיב החשוב ביותר בקביעת גבולות המדינה. כשר, וכיו"ר הראשון של ועדת השרים להתיישבות, פעל רבות למען היישובים מעבר לקו הירוק, ובהם היישובים בגולן. דווקא כיוון שאלון האמין כל כך במשמעות המדינית של ההתיישבות, הוא דגל בהתיישבות סלקטיבית – על פי גבולות תכנית אלון. ואכן, תכניתו הייתה הבסיס למעשה ההתיישבותי של ישראל בשטחים, בעשור בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון.

יגאל אלון דגל בהבטחת שלמותה האסטרטגית של הארץ מן הים עד הירדן, שתובטח בקביעת גבולה המזרחי של ישראל על הירדן, אך בשל רצונו לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הוא הציע שישראל תתפשר ותוותר על ריבונות בשטחים המאוכלסים ערבים. בשטחים שייכללו בתחום מדינת ישראל, דחף אלון ליצירת תנופת התיישבות יהודית. הגולן נכלל בהם כמובן, והוא ראה בו חלק בלתי נפרד מישראל, מבחינה משפטית, מדינית, ביטחונית והתיישבותית.

אסיים בדברים שאמר אלון במועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בנובמבר 1967 בקוניטרה, שם הייתה הנקודה הזמנית של מרום גולן: "רמת הגולן שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מהעיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס ההיסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל.

אך אנו נישאר כאן, ולא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו, בראש ובראשונה, למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה. ידנו המושטת לשלום – נדחתה, ואני עדים לשיקום מהיר של צבאות ערב. אלא שהפעם כוחותינו ערוכים ברמת הגולן, לאורך הירדן ועל גדות הסואץ. וזהו הבדל מהפכני, מבחינת סיכויי העמידה.

שיטת המגל והחרב של ישראל, שהוכיחה את עצמה בגבולות שלפני ה-5 ביוני, דרושה גם כיום, כדי להבטיח את גבולנו וקיומנו בעתיד. האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבא בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו.
נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שירבו כאלה – פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו.

להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיים נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים. ואנו רוצים ברמת הגולן".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 16.2.20

* פרשננו לענייני ליזול – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, מנסה לתפוס כותרות בפוזה של מדינאי, לקראת הקמבק שהוא מתכנן. תפקידנו – אזרחים שטוהר המידות וניקיון הכפיים של החברה הישראלית הוא נר לרגליהם – להזכיר זאת בכל הזדמנות: אהוד אולמרט אינו אלא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. אילו הייתה לו טיפת כבוד עצמי, הוא לא היה מציג את פרצופו מחוץ לביתו, מפאת הבושה. הוא ראוי, במקרה הטוב, להיות פרשננו לענייני ליזול.

* כן, אבל – בנאומה במועצת הביטחון של האו"ם, קראה שגרירת ארה"ב באו"ם קלי קרפט לפלשתינאים לבוא לשולחן המו"מ, והבהירה שעסקת המאה אינה תכנית סגורה אלא בסיס לשינויים. טוב, הפלשתינאים לא יבואו. אבל עצם האמירה שהתכנית היא בסיס לשינויים, היא הזדמנות בעבור ישראל.

תכנית טראמפ היא ההצעה הטובה ביותר שאי פעם הוצעה לישראל בידי ממשל אמריקאי כלשהו. אבל יש בה בעיות רבות ובראש ובראשונה רעיון העוועים של "חילופי שטחים" בנגב ובמשולש. גם המפה ביו"ש אינה אידיאלית ובעיקר בכך שישראל אמורה לוותר על מזרח גוש עציון וחלקים ממדבר יהודה.

כיוון שהתכנית היא בסיס לשינויים, על ישראל להשיב עליה: כן, אבל. זו תכנית טובה שעליה יש להתבסס, ואף ליישם חלקים ממנה ובראשם החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בתיאום עם ארה"ב. אולם אין לקבל אותה כמות שהיא, אלא לדון עליה במגמה לתקן אותה.

הסירוב הפלשתינאי לדון על התכנית, מעניק לישראל חופש פעולה להשפיע על התכנית ולתקן את פגמיה. הרי אין היגיון בכך שתכנית שנדחתה על הסף תהפוך לקדושה, ואסור יהיה לגעת בה. אם הם מסרבים, עליהם לשלם מחיר. המחיר הוא שיפור התכנית ותיקון ליקוייה.

* האבסורד שבחילופי השטחים – כאשר קיבלה עצרת האו"ם את תכנית החלוקה, ובה מדינונת יהודית פצפונת, ללא רצף טריטוריאלי של ממש ובתוכה אחוז גבוה של ערבים; ללא ירושלים, ללא יפו, ללא לוד ורמלה, ללא הגליל המערבי, ללא חלקים נרחבים בנגב – היהודים קיבלו אותה בריקודים ברחובות. הערבים דחו אותה בהתקפת דמים על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל הקמת מדינה יהודית. ביום קום המדינה, בהכרזת העצמאות, הושיטה מדינת ישראל ידה לשלום לערביי ישראל ולמדינות ערב. היד נענתה בפלישה רצחנית של מדינות ערב למדינה בת יומה כדי לסכל את הקמתה ולהטביע את היהודים בדם. ישראל ניצחה במלחמה והרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. כיוון שהיא הותקפה ובמלחמת מגן צודקת שחררה חבלי ארץ ישראל, הייתה הצדקה מוחלטת לסיפוח השטחים ששחררה לישראל, ולא הייתה שום הצדקה לתביעה לחזור לגבולות החלוקה.

ישראל הייתה מוכנה להסתפק בקווי שביתת הנשק הבעייתיים מאוד, הקורצים לאויב לתקוף אותה ו"לזרוק את היהודים לים" כפי שהתפארו מנהיגי מדינות ערב, והייתה מוכנה לקבל אותם כגבולות הקבע שלה. הערבים לא היו מוכנים להכיר בה באותם גבולות. הגורם למלחמת ששת הימים היה התוקפנות הערבית נגד מדינת ישראל והרצון להשמידה. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן צודקת בדיוק כמו מלחמת השחרור. במלחמה זו הרחיבה ישראל את גבולותיה, ושחררה חלקים נוספים מארץ ישראל. לכן, אין שום הצדקה לדרוש מישראל לוותר על שטחים שהם פירות הניצחון של מלחמה זו.

אין זה אומר שישראל אינה יכולה לוותר מרצונה על חלק מאותם שטחים – משיקולים דמוגרפיים או למען השלום. אבל נקודת המוצא לכל ויתור היא זכותה של ישראל על ארץ ישראל וזכותה לחבלי ארץ ששוחררו במלחמת מגן צודקת.

האבסורד ברעיון ההזוי של "חילופי שטחים", הוא העיקרון שנקודת המוצא להסדר הוא קווי 4.6.67. על פי אותו עיקרון, אם ישראל מספחת שטחים ביהודה ושומרון, עליה לפצות את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה. את העיקרון הזה יש לדחות מכל וכל.

אגב, גם אני בעד קווי 67'. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67, סיום מלחמת ששת הימים. ולכן, אין שום מקום לפיצוי כלשהו על ויתורים ישראל. יש לזכור שישראל נסוגה מיותר מ-90% מהשטחים. היא נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא נסוגה מכל רצועת עזה עד המ"מ האחרון ועקרה את כל יישוביה. היא ויתרה בהסכמי אוסלו על כל השטחים שבריבונות הרש"פ. ובהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא נסוגה מקוניטרה.

כל ויתור של ישראל, מתוך כבשת הרש שנותרה בידיה, הוא ויתור נדיב ביותר, שאין כל היגיון וצדק בדרישה לפצות עליו. רעיון חילופי השטחים הוא פרי מוחו של יוסי ביילין, כאשר הבין, למגינת לבו, שיש ביהודה ושומרון גושי התיישבות צפופים שאי אפשר לעקור ואי אפשר לשכנע את הציבור הישראלי לוותר עליהם. הוא חיפש דרך יצירתית לממש את פרדיגמת הנסיגה לקווי 4.6.67 והגה את רעיון "חילופי השטחים". אין המדובר בחילופי שטחים, אלא בנסיגה מחבלי ארץ ריבוניים ששוחררו במלחמת השחרור. יש להסיר מסדר היום את הרעיון הזה.

רבים, ואני בתוכם, העלו על נס את העובדה שתכנית טראמפ הקימה לתחיה את עקרונות תכנית אלון ומורשתו המדינית של רבין. אכן, המפה ביהודה ושומרון היא ברוח תכניות אלו, אולם אלון ורבין לא הציעו חילופי שטחים ולא העלו על דעתם שיש לפצות את הפלשתינאים על שטחים שיישארו בידינו.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות את תכנית טראמפ, שהיא הטובה ביותר שאי פעם הציע גורם בינלאומי. אך היא גם אינה יכולה לקבל אותו כמות שהוא. על ישראל לומר שהיא מקבלת את התכנית כבסיס לדיון, ולפעול לשינויה, ולמחיקת הרעיון של חילופי השטחים.

* מעשה בבלונים – בכתבה ב"וואלה" דווח על מידע מפי תצפיתניות בגבול עזה ולוחמים מיחידת "כפיר", על מקרים שבהם זוהו חוליות משגרי בלונים בשעת היערכות להפרחת בלונים, וניתנה הוראה לא לפתוח באש לעברם כדי לסכל את הפיגוע.

זה דבר נורא ואיום. יכולתי לכתוב משהו על איך נראה "ערך הניצחון", שעליו מדבר הרמטכ"ל כוכבי. אבל אם אכתוב כך, זה יהיה בלתי הוגן, כמו הכותרת הבלתי הוגנת ב"וואלה": "מפקדים מונעים ירי במשגרי הבלונים בצה"ל".

מצאו את האשמים. "המפקדים". אין שר ביטחון. אין ראש ממשלה. אין קבינט. אין ממשלה. מי קובע את המדיניות?

מתוך רצון לא לחמם את הגזרה ולא להפריע להסדרה, מדרדרים את צה"ל לשפל של איסור לירות על מנת לסכל פיגועי טרור.

משמעות הדבר, היא מסר לחמאס שאם הוא משגר רקטות או פצמ"רים צה"ל מגיב, אבל בלוני נפץ – זה מותר. על כך לא מגיבים. ולא רק לא מגיבים – גם לא מסכלים.

הרי כך החלה ההסלמה בגבול עזה לפני קרוב לשנתיים, בתום שלוש וחצי שנות שקט מאז "צוק איתן". אז היו אלה "עפיפונים" בכיבוסית ובעברית מדויקת – טרור ההצתות. במקום לפעול על פי העיקרון שדין הצתה כדין רקטה, ובכך לשים קץ לתופעה בתוך ימים, נתנו לאויב רישיון להצית. והרישיון הזה הביא להסלמה, לחידוש ירי הרקטות, ל"סבבים".

העיקרון צריך להיות ברור – כל הפרת ריבונות של ישראל תענה בתגובה חריפה.

* יתנו יקבלו – חמאס מגביר את טרור הבלונים. בתגובה, ישראל מרחיבה את אזור הדיג ברצועת עזה. ההסבר – חמאס העביר מסרים על הפסקת השיגורים.

אז אני רק הצעה. אולי בתגובה על העברת המסרים של חמאס על הפסקת השיגורים, ישראל תעביר לחמאס מסרים על הרחבת תחום הדיג.

* מיתוס "כיפת ברזל" – הנכס הפוליטי הגדול ביותר של עמיר פרץ הוא "כיפת ברזל". הוא מרבה לנופף בו ולנכס אותו, וכאשר הוא מציג תכנית חברתית, הוא מכנה אותה "כיפת ברזל חברתית".

הנראטיב שלו הוא כזה: הייתה מחלוקת בנוגע לכיפת ברזל. רוב המומחים ואנשי הצבא התנגדו. ודווקא הוא, שר הביטחון האזרח, ההוא עם המשקפת, היה חכם מכולם, הכריע. ובזכות הכרעתו, יש לישראל יכולת יירוט לא מבוטלת, שהוכיחה את עצמה וממשיכה להוכיח את עצמה בעימותים בגבול עזה, הצילה את אזרחי ישראל מפגיעות קשות ועקובות מדם ואפשרה לצה"ל חופש פעולה ויתרון משמעותי על האויב.

שתי עובדות בנרטיב הזה נכונות. האחת, היא שעמיר פרץ הכריע בוויכוח במערכת הביטחון והחליט על "כיפת ברזל". השניה היא, שכיפת ברזל הוכיחה את עצמה במידה רבה.

אולם בניגוד לנרטיב, לא הייתה מחלוקת על הצורך בהגנה מפני טילים, אלא בשאלה באיזו מערכת לבחור. מול כיפת ברזל הוצגה מערכת לייזר כימי – סקייגארד. ותומכי חלופת הלייזר משוכנעים שהחלופה שלהם יעילה לאין ערוך וזולה לאין ערוך.

איני איש מקצוע וכמובן איני יכול לפסוק מי צודק במחלוקת. אך ככל שאני קורא ושומע את העמדה המצדדת במערכת הלייזר, אני הולך ומשתכנע שהיא נכונה.

בערב שבת התפרסם מאמר בנושא ב"הארץ", מאת מבקר מערכת הביטחון לשעבר אלוף (מיל') יצחק בריק והפיסיקאי פרופ' אבשלום אליצור, שמציגים עמדה זו באופן חד משמעי. לטענתם, "כיפת ברזל" חסרת יעילות מול ירי מאסיבי של אלפי טילים ורקטות מזירות שונות, והם מתארים תרחיש אפוקליפטי כזה באופן מאיים ומפחיד. לעומת זאת, הם טוענים, מערכת הלייזר שפיתוחה הופסק, נותנת מענה של 100% בעלות נמוכה הרבה יותר.

כמה ציטוטים מן המאמר: "איזו הגנה יש לצה"ל מפני איומים אלה? אין דרך קלה לומר זאת: מעט מאוד הגנה ובשעת מבחן – פשוט כלום. זהו המחיר של קיבעון היירוט הקינטי, שעליו נעולה מערכת הביטחון מזה שני עשורים: טילים מדויקים? נשגר נגדם טילים מדויקים עוד יותר, שאמורים לדלוק ולפגוע במטרה זעירה הנעה מעלינו במהירות שיא. 'כיפת ברזל' שעליה משליכה כיום המדינה את יהבה, ודומותיה הנושאות שמות מלאי רהב, מציגות אמנם טכנולוגיה מרשימה מול טילים בודדים, שבהם אמור האויב להסתפק ברוב טובו. אבל אם לא יגלה האויב התחשבות כזאת, תהיה ההכרעה בידי המספרים: אחרי שיגור המטחים הראשונים יאזל מלאי טילי הנגד של ישראל תוך ימים ספורים. נזכיר עוד כי מחירו של טיל יירוט יכול להגיע למיליוני דולרים, לעומת זה המיוצר בעלות אפסית על ידי ארגוני טרור קיקיוניים. כמה רקטות וטילים ישוגרו עלינו אם תתלקח מלחמה? ההערכה של צה"ל מדברת על 1,500-4,000 מדי יום… קרן לייזר אינה נזקקת לחישוב מסלול הטיל ששוגר ו'מעופה' מהיר מזה של כל טיל יירוט: מהירות האור לעומת מהירות הקול. אין לה טווח מינימום כמו ל'כיפת ברזל'". הכותבים מסיימים את המאמר ב"דרישה בלתי מתפשרת: השיבו לאלתר את המשך פיתוח הסקייגארד להגנה על ישראל".

אשוב ואבהיר – איני בקיא בתחום ולא מתיימר לפסוק בו. מה שחשוב בעיניי הוא הצורך להטיל ספק; לא ללכת בעיניים עצומות אחרי הנרטיב שהחלופות היו כיפת ברזל או לא-כלום, להטיל ספק במיתוס ולהיות פתוח לרעיונות נוספים. וכפי שציינתי, ככל שאני נחשף יותר לעמדה המצדדת בחלופת הלייזר היא נשמעת באוזניי יותר ויותר משכנעת.

* אומץ – לנוכח מסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והביזוי שעברו על אלשייך, שי ניצן ומנדלבליט, אני מעריך מאוד את אומץ לבם של השופטים שהסכימו לקחת על עצמם את המשימה של חברות בהרכב שישפוט את נתניהו.

* היכונו לביאת השיימינג – נבחרו השופטים שישפטו את נתניהו. מהר מאוד יתחיל השיימינג של תעשיית השקרים על כל אחד ואחד מהשופטים, ויספרו לנו שבחרו דווקא את השופטים שיבטיחו שהמשחק יהיה מכור.

* הדיל המסריח – מי שפועל במרץ כדי לסייע למפלגה גזענית תומכת טרור, החיה הכהניסטית, להיכנס לכנסת, אינו ראוי להנהגה לאומית. לא, נתניהו אינו כהניסט חלילה. אני בטוח שהוא סולד מהחיה הכהניסטית בכל מאודו. אבל אין לו קווים אדומים. הוא רוצה בכל מחיר 61 קולות בעד העמדתו, בתעלול זה או אחר, מעל החוק. הכל כשר בעיניו כדי להימלט מאימת הדין; מהצורך להתמודד עם הראיות שבכתבי האישום החמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. כולל הכשרת שרץ הגזענות הנתעב.

הדיל המסריח, על פיו נתניהו יסייע לחיה הכהניסטית להיכנס לכנסת תמורת תמיכתה בהעמדתו מעל החוק, ותמורת התחייבות לא לרוץ בסיבוב הרביעי, מעידה על כוונותיו האפלות של נתניהו. הוא ממשיך להחזיק את ישראל בת ערובה להימלטותו הפחדנית בכל מחיר מספסל הנאשמים. משמעות הדיל המסריח, היא שאם בסיבוב השלישי לא יהיו לו 61 תומכים בתעלולי ההימלטות, הוא יגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי. וחמישי. ושישי.

השרלטן הזה מוכן להרוס כאן הכל, כדי לא להתמודד עם הראיות.

* פשע שנאה – נתניהו גינה את פשע השנאה בגוש חלב. יפה מאוד. ובאותו יום הוא רקם דיל מסריח עם המפלגה, שמחוללי פשע השנאה מימשו את תורתה הגזענית.

* לאה צמל של המחבלים היהודים – בתכנית "עובדה", שהוקדשה לחקירת הטבח בדומא, הושמעה הקלטה של שיחה שקיימה אשת הנאשם בהצתת התינוק והוריו, עם ראש הישיבה שבה הנאשם למד. היא ניסתה לקבל ממנו הכשר הלכתי בדיעבד לפשע הנורא, שביצע ("לכאורה") בעלה. היא לא הצליחה. הרב גינה והוקיע את המעשה באופן חד משמעי. והיא ניסתה בעוד ועוד טיעונים להוציא ממנו את ההכשר – לשווא. ואז היא אמרה, שיש רבנים אחרים שאומרים שהמעשה מותר. הרב שלל זאת ואמר שאין רבנים כאלה. היא התעקשה והוא שאל – תני לי שם של רב כזה. תשובתה: "הרב" כהנא.

על כך כבר לא הייתה לו תשובה. הרי הוא יודע שהיא צודקת, שזאת דרכו של כהנא. ולכן, כדרך מילוט, הוא שאל אותה אם ידוע לה שכהנא עשה מעשים כאלה? כלומר, האם הוא בעצמו עשה כמעשה תלמידיו, הטיל בעצמו בקבוק תבערה ושרף תינוק ערבי. הרי הוא לא יכול להכחיש שזאת "תורתו" של כהנא.

ועם המפלגה הכהניסטית הזאת, עם תלמידיו המובהקים של אבי אבות הטומאה, עשה נתניהו דיל מסריח, כדי לחלץ את עצמו ממשפט. הוא הכשיר את התועבה הזאת, בראשות איתמר בן גביר – לאה צמל של המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות.

* ברית עם השטן – מי שעושה דיל עם בן גביר, עושה דיל עם ברוך גולדשטיין.

* לעצור את הציונות – גדעון לוי פרסם פשקוויל המשתלח בכחול לבן "הגזענית" על סירובה לכלול את הרשימה המשותפת בקואליציה, למרות הצעד מרחיק הלכת של המלצתה על "פושע המלחמה" גנץ בפני הנשיא בסיבוב הקודם. כמובן, שהסיבה לכך אינה עמדותיה, אלא היותה ערבית. הוא קורא לערביי ישראל לא לתת קולם לרשימות ציוניות אלא רק למשותפת, וכך הוא כותב: "רק מפגן כוח בבחירות יוכל לציונות. רק מפגן כוח יעצור את הגזענות".

הרי כאן נעוצה הבעיה. הוא מסביר שהרשימה המשותפת קיימת כדי לעצור את הציונות, שאותה הוא מכנה גזענות. אבל הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. הציונות היא זכות קיומה של מדינת ישראל. שלילת הציונות היא שלילת זכות קיומה של ישראל. יותר ויותר מדינות במערב אימצו את ההגדרה המדויקת, שאנטי ציונות היא אנטישמיות. לא זו בלבד שגדעון לוי תומך ברשימה אנטי ציונית, אלא הוא קורא לכל הערבים לבדלנות ולתמיכה ברשימה שייחודה הוא היותה אנטי ציונית (ובתוכה, הנקלה והבזוי ביותר דווקא נולד לאם יהודיה – עופר כסיף).

והרי מה שהופך את הרשימה המשותפת לבלתי לגיטימית לקואליציה, הוא בדיוק העובדה הזאת – היותה אנטי ציונית. יהודים וערבים שהנם אנטי ציונים אינה כשירים לקואליציה כי אין שום מכנה משותף אידיאולוגי ופוליטי אתם. אם הערבים רוצים להשתלב באמת בחברה, עליהם להצביע למפלגות כלל ישראליות או להקים מפלגה ערבית אחרת, שרוצה להשתלב במדינה ולא להילחם בה ולהרוס אותה.

* על מה עלצו בשוקניה? – חגיגה ב"הארץ". המועצה האנטישמית המתקראת משהו של "זכויות האדם", פרסמה רשימה שחורה של חברות הפעילות ביהודה ושומרון ובגולן. נשיא המדינה היטיב להגדיר את הרשימה האנטישמית הזאת: "יוזמה מבישה שמזכירה לנו תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו".

אבל השוקניה, שהיא בי.די.אסית מובהקת, תומכת ללא סייג ביוזמה המבישה הזאת. פשקוויל המערכת שלהּ השתלח במי שתקפו את ההחלטה הזאת. קודם כל בנשיא המדינה. אח"כ בכחול לבן, בשל דבריהם החריפים של גנץ ולפיד נגד ההחלטה. אבל לזה אנו רגילים – דבוקת שוקן מנהלת מלחמת חורמה נגד כחול לבן, שהפכה מטרת דמות בעיני תועמלניה. הנה, באותו עמוד מופיע פשקוויל של רווית הכט נגד כחול לבן הימנית שמסרבת להציע אלטרנטיבה לחרפת הכיבוש, שמתלהבת מתכנית טראמפ ושהינה רשימה "גזענית" כיוון שגנץ הכריז שהרשימה המשותפת לא תהיה שותפה קואליציונית. רווית הכט מכנה את ההחלטה הזאת "חרפה גזענית". פשקוויל המערכת משתלח גם בעבודה-גשר-מרצ בשל הביקורת שעמיר פרץ מתח על ההחלטה. מאמר ברוח זו, כתבה גם נועה לנדאו באותו גיליון.

אמנם המערכת לא קראה בבירור להצביע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך ברור שזה המסר הפוליטי של הפשקוויל. היא היחידה שאינה "חיקוי מיותר של שלטון הימין" כמו מרצ, למשל.

הפשקוויל האנטישמי הבוטה ביותר, אף הוא באותו עמוד, הוא של קרולינה לנדסמן. היא מגנה את הממשל האמריקאי על כך שהוא מלא ביהודים חובשי כיפה. היא טוענת שבכך ארה"ב פוסלת את עצמה מלהיות מתווך בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. בנוקדנות אנטישמית שיטתית, היא סופרת יהודים בממשל האמריקאי. "החדר מלא בחובשי כיפות" היא כותבת ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון", והיא מציינת את יהדותם של חתנו של הנשיא, של שגריר ארה"ב בישראל ושל אחרים. וכמובן, אך אפשר בלי הכסף היהודי? היא מזכירה יהודים שתורמים לממשל טראמפ.

* אין הצדקה להשעיה – ארא"ל סגל הושעה משידור ב"כאן" 11, כיוון שהוקלט שר יחד עם נתניהו את "שבחי ירושלים". בעיניי, זו טהרנות יתר. אילו היינו חיים בתקופה שבה שדרי הרדיו והטלוויזיה היו נמנעים מהבעת דעה פוליטית, ניתן היה לראות בכך בעיה, כי השדר הסגיר את העדפתו הפוליטית. אבל כאשר השדרנים הם פובליציסטים מאחורי המיקרופון ומול המצלמה, העמדות הפוליטיות של רובם הגדול ידועות וחלקם מביעים אותן בצורה מובהקת ובוטה (ארא"ל סגל, ברדוגו, אברמוביץ' ואחרים) – אין שום בעיה בהקלטה הזו ולכן אין כל הצדקה להשעיה.

* להעמיד לדין – אם בני גנץ הוא הדמות שאותה מציירת תעשיית השקרים ומופצת בתעלות הביבים – צריך להעמיד את נתניהו לדין על בגידה, בכך שמינה אדם כזה לרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו.

* להגן על אבא – מסע ההגחכה, הגימוד וסילוף עמדותיו הפוליטיות של גנץ, בתעמולה של תעשיית השקרים, זהה למסע ההגחכה, הגימוד ועיוות עמדותיו הפוליטיות של סער, כשהתמודד. ובדיוק אותו מסע היה נערך כלפי כל מי שהיה מעז להתמודד נגד נתניהו בליכוד, ונגד כל מי שהיה עומד בראש מפלגה שהייתה מתמודדת על השלטון נגד נתניהו.

ואלה שמפיצים את זה, לפחות חלקם הגדול, באמת מאמינים לזה. הגישה שלהם אל נתניהו אינה כשל אזרח התומך במנהיג לראשות הממשלה, אלא כשל ילד שמגן על אבא שלו. הרי על תפקיד האבא אין התמודדות. אנשים הפנימו את פולחן האישיות של "המדינה זה אני" (ממליץ להקשיב לראיון של נתניהו לברדוגו ווילנסקי. תופעה מדהימה), שנתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים, שכל אדם אחר שיחליף אותו אי פעם, הוא אפס מאופס, רשע מרושע, ססססמולני רדיקלי שחותר לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, פושע מושחת. הם מאמינים שקיומה של מדינת ישראל מותנית בחיי נצח לנתניהו, כי היא לא תשרוד בבוקר שלמחרת (אלא אם כן יאיר נתניהו…)

* פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: "הצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת". אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך "באוצר".
הוא יכול לשכוח מהאוצר.

* ביד הלשון

בית יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים ועל שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה.

בית יצחק הוא כפר שעלה לקרקע ב-1939 בעמק חפר שבשרון, בקרבת נתניה. תושביו היו עולים מגרמניה. היישוב מנציח את שמו של הבנקאי והמנהיג הציוני יצחק פויירינג, שעלה מגרמניה ב-1935, הקים בירושלים את "הבנק המסחרי הכללי" והמשיך בפעילותו הציונית. פויירינג נפטר ב-1937, שנתיים קודם להקמת היישוב.

ב-1943 התאחד בית יצחק עם היישוב שער חפר (שהוא עצמו איחוד של גן חפר ומושב נירה). בשלב זה האיחוד היה כלכלי, אך לא מוניציפלי. עד 1963, בית יצחק היה מועצה מקומית עצמאית ושער חפר היה יישוב במועצה האזורית עמק חפר. ב-1963 התמזגו שני היישוב ליישוב אחד, השייך למועצה האזורית עמק חפר ושמו בישראל: בית יצחק–שער חפר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.2.20

* פגישה שיש עמה קלון – עוד לא פגה תקופת הקלון המשפטית של אולמרט, והוא אץ רץ להמיט על עצמו קלון מדיני, כאשר הוא עולה לחלות פניו של אבו מאזן וליצור עמו חזית אחידה נגד תכנית אמריקאית פרו-ישראלית. הוא לא יזכיר, כמובן, שכאשר הוא הציע לאבו מאזן נסיגה מוחלטת, הצעתו נדחתה על הסף.

* מהנקודה שבה הופסק – כאשר אבו-מאזן מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבו הופסק, הוא מתכוון למו"מ עם אולמרט, כיוון שמאז הוא סירב לנהל מו"מ. הנקודה שבה נפסק המו"מ של אולמרט, הוא הצעה של אולמרט לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) והסכמה עקרונית "סמלית" לטענת "זכות" השיבה. כמובן שלא הייתה הצעה פלשתינאית, כי הרי תפקידם רק לקבל. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, כי אינו מוכן לוותר על ה"זכות" להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כשהוא מדבר על חידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק, הוא מתכוון שהצעתו של אולמרט היא הבסיס למו"מ. וכמו בכל מו"מ, תפקידה של ישראל לתת. וכיוון שבצד הטריטוריאלי אולמרט כבר נתן הכל, הוא מצפה לכך שישראל תלך לקראתו בנושא טענת "זכות" השיבה. ההצעה הישראלית, אם לא תהיה קבלה מוחלטת של ה"זכות", תדחה על הסף, אך תהפוך לנקודת המוצא למו"מ הבא, שיפתח מהנקודה שבה הסתיים קודמו.

הגדולה של תכנית טראמפ, הוא הפסקת הדינמיקה הזאת. אדרבא, אם הפלשתינאים יסרבו להצעה, ההצעה הבאה תהיה פחות טובה להם.

* עבריין מורשע – אולמרט מכנה את נתניהו "ראש ארגון פשע". אבל נתניהו הוא נאשם שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא עבריין מורשע, שעל פי פסק הדין ברור שהוא נהג כראש ארגון פשע.

* עכשוויזם – אני קורא מודעות המזמנות הפגנה בירושלים שכותרתה: ריבונות עכשיו! זה רציני ובוגר בדיוק כמו שלום עכשיו ומשיח עכשיו. עכשוויזם.

מהות העכשוויזם היא בעיה בדחיית סיפוקים, כמו אצל ילדים. אני רוצה את הצעצוע, וחוץ ממנו אני לא רואה שום דבר.

גם אני רוצה ריבונות עכשיו. אני רוצה גם שלום עכשיו. את המשיח נניח בצד.

אבל אני יודע שריבונות עכשיו, משמעותה – ריבונות תוך עימות עם הממשל האמריקאי האוהד ביותר שהיה לישראל.

את הריבונות יש להחיל בהסכמה עם ארה"ב וליצור סביבה הסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שהדבר אפשרי. אבל נדרשת סבלנות. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

* מתקפה מרושעת – המתקפה המרושעת על יועז הנדל, בעקבות הראיון עמו ב"הארץ", היא דו ראשית. מצד אחד, קנאי הפוליטיקלי קורקט, שתוקפים אותו על כך שאמר את האמת, האסורה להיאמר, על מצב זכויות האדם, זכויות האישה וזכויות הלהט"ב במדינות ערב. אבל הם לפחות תוקפים אותו על מה שאכן אמר. מצד שני, תעשיית השקרים של נתניהו, שסילפה במזיד את דבריו והציגה אותו כמי שהציג את עדות המזרח כנחותים מיוצאי אירופה. הוא לא אמר דבר וחצי דבר ברוח זו, אלא להיפך, דיבר על התרבות הישראלית שנוצרה מהשילוב של אנשים שבאו מתרבויות שונות. אבל תעשיית השקרים היא אפקטיבית וכבר יומיים שהמונים מדקלמים את השקר.

* להיבנות מהשסע והשנאה – יועז הנדל פרסם הקלטות מתוך הראיון המלא שלו ל"הארץ". כל מי שקצת מכיר את יועז ואת השקפת עולמו ואורח חייו אינו מופתע. הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא רוצה להעלים את העדות, יש בזה יופי, אבל אני לא שואל אותך מה העדה שלך, אין לי מושג, ואני לא יודע מה העדה שלו, וזה לא מעסיק אותי. אני יודע שיש כאלה שמטפחים את זה, אבל כשאני מסתכל על הסביבה שלי אני אומר לך זו סביבה מעורבבת, כשאני מסתכל על המשפחה שלי – היא מעורבבת, כשאני מסתכל על השירות הצבאי שלי – הוא מעורבב".

האמירה הזו, כמו רבות אחרות, הושמטה מהריאיון ב"הארץ". אך אין מה להלין לא על "הארץ" ולא על רווית הכט, המראיינת. כאשר אדם מתראיין לעיתון, הוא יודע שלא כל מה שאמר – יכנס. ושמי שיערוך את הראיון, לא יערוך אותו, בהכרח, כפי שהמרואיין היה עורך אותו. ומה שנכנס לעיתון, אלה דברים שהוא אכן אמר. אולם הדברים שפורסמו הם ברוח הציטוט הזה, ולא ברוח הסילוף המכוון שלהם. ומי שרצה לסלף ולעוות, היה עושה זאת באותה מידה גם אילו הריאיון היה מתפרסם במלואו.

מי שסילפו ביודעין את הראיון, חיילי תעשיית השקרים של נתניהו, עשו זאת לא רק כדי להסית נגד הנדל האיש, לא רק כדי להסית נגד כחול לבן כרשימה מתחרה על השלטון. הם עשו זאת כדי לשלהב את הרוחות, להתסיס את היצרים, לעורר מדנים, לחרחר שנאת אחים, לפלג, לשסע, לקרוע את העם, כי נתניהו נבנה מהשנאה והקרע, הוא נבנה מהשד העדתי, ואין לו עכבות ולא גבולות. זו דרכו. מאז ומתמיד זו הייתה דרכו. הכל מותר. שא אש להצית. להשאיר אדמה חרוכה. זו דרכו, זו שיטתו וזאת הסיבה העיקרית לכך שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית.

די היה להאזין לתועמלן הראשי שלו, יעקב ברדוגו, כדי להבין את השיטה. במשך דקות ארוכות מול מיקרופון פתוח, הוא נבח ונבח ונבח את דברי השנאה, השטנה, ההסתה והשקרים, שהוא יודע שהם שקרים, ומיחזר את הספין התעמולתי.

ומי שאכזב יותר מכל היה עופר שלח, שהשתלח בהנדל על דבריו כאחרון הביביסטים, על סמך סילוף הדברים.

* ברדוגו נגד ברדוגו – כאשר תעשיית השקרים של נתניהו הייתה עדין בית מלאכה קטן, הוא בדה את עלילת "הקלטת הלוהטת" כדי לחסל את דוד לוי, שהתמודד מולו על ראשות הליכוד. באופן ספציפי, הוא האשים את יעקב ברדוגו, מאנשיו של לוי, באחריות לקלטת, שלא הייתה ולא נבראה אלא ספין תעמולתי הייתה.

ולא קשה לדמיין את התועמלן הראשי של נתניהו יעקב ברדוגו מודל 2020 משתלח בגסות ובאריכות מעל גלי האתר ביעקב ברדוגו מודל 1993, מסית נגדו ומבצע בו ביוש (שיימינג) רדיופוני.

* לשם מה היהודים יורים בילדים פלשתינאים – דין מיידה בקבוק תבערה כדין יורה ברובה. מדובר בנשק חם שנועד להרוג. מי שמיידה בקבוק תבערה, יש לירות בו על מנת להרוג. ואם הוא נתפס חי, יש להעמיד אותו לדין על ניסיון לרצח. מחבל בן 17 שמיידה בקבוק תבערה, אינו "ילד" אלא מחבל צעיר.

גדעון לוי, המסית השקרן, פרסם פשקוויל הסתה נגד צה"ל ב"הארץ", שבו הוא מעליל עליו שהוא צבא שיורה בילדים פלשתינאים, שמדיניותו היא לירות בילדים פלשתינאים ושחייליו יורים דרך שגרה בילדים פלשתינאים.

הוא שכח לציין, שהיהודים יורים בילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדם שלהם לצורך ייבוש פירות לטו בשבט.

(בתגובה לתגובתי על הפשקוויל, הגיב אחד מתומכיו של לוי, שהזדהה: "אנטי ציונים פשיסטים": "בנית גטו בעזה כמו הנאצים. בצבא משתמשים מלא בגז. משהו מהתוקפן בכל זאת עבר אליכם הציונאצים. כמו שניבא לייבוביץ". שנבין עם מי יש לנו עסק).

* לא אקטיביזם שיפוטי – החלטת בית המשפט העליון לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק היא החלטה רעה. אולם בניגוד לטענות מבקריה, היא אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי.

אקטיביזם שיפוטי הוא התערבות בית המשפט בהחלטות הכנסת. הצגת ההחלטה כאקטיביסטית, נסמכת על טענה, שהגוף המוסמך לפסול מועמדים הוא ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט התערב בהחלטה והפך אותה.

אין זה נכון. על פי החוק, שאותו חוקקה הכנסת, ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד אמנם שופט בית המשפט העליון, אך היא מורכבת מנציגי סיעות, אינה מוסמכת לפסול מועמדים. המחוקק לא העלה על דעתו את העיוות שנציגי מפלגות יוכלו לפסול מפלגות אחרות, כי כך עלול להיווצר מצב שבו מפלגות הרוב פוסלות את יריבותיהן הפוליטיות. לכן, החוק קובע שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמדים, מחייבת את אישור בית המשפט העליון. לגבי רשימות – יש להן זכות ערעור בפני בית המשפט העליון (כלומר, לא מדובר בעתירה נגד החלטה של ו' הבחירות, אלא ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר) על החלטת פסילה. בעיניי, הנוהל המחייב אישור של בית המשפט צריך לחול גם על רשימות (למרות שבפועל אין הבדל, כי כל רשימה שתיפסל – תערער).

וכפי שאני מכבד את כל פסיקות בית המשפט, גם כאשר איני מסכים אתן, כך גם במקרה דנן.

הצבעה בוועדת הבחירות המרכזית על פסילת מועמדים או רשימות היא לעתים קרובות פופוליסטית, כדי לקבל מחיאות כפיים מן הבייסים השונים, מתוך הבנה של הנציגים שבית המשפט העליון יוציא להם את הערמונים מן האש ולא יאשר את ההחלטה.

אגב, יזבק אינה המועמדת היחידה שהביעה תמיכה בטרוריסט, ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותה ובית המשפט לא אישר את הפסילה. השניה היא לריסה עמיר טרובובליר, אשתו של רוצח רבין.

* לא מפתיע – אני מתנגד להחלטת בית המשפט לאשר את התמודדותה של יזבק, אך איני מופתע. מי שאישר את מועמדותו של בן גביר, לא יכול לפסול את יזבק.

* הכתובת לשנאה – לפני כ-15 שנה, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הוקדש כנס מנהלים של מחוז הצפון בחברה למתנ"סים למיזם שנקרא "נתיב לכל נראטיב". היה זה מיזם שבו נערכו סיורים משותפים של מדריך ערבי ומדריך יהודי באזורים שונים, כאשר כל מדריך מספר את הנראטיב הלאומי שלו. המטרה היתה, כמובן, לחשוף את המיזם הזה למנהלים, כדי שיזמינו אותו לפעילות במתנ"סים.

מאוד לא אהבתי את הרעיון, בלשון המעטה. אני סולד מהרלטיביזם הפוסט-מודרני, שבו לכאורה אין היסטוריה אלא רק סיפורים זהותיים, ואין עדיפות לסיפור א' על סיפור ב'; אמת ו/או שקר אינם רלוונטיים, כי כל אחד והאמת שלו. בעיקר לא אהבתי זאת, כי אני מכיר את הפוליטיקה שמסתתרת מאחורי הרלטיביזם. תמיד ההצגה היא שיש נרטיב הגמוני, של הממסד המדכא ונרטיב מושתק ולכן מגיעה לו העדפה מתקנת. זוהי פוליטיקה שנועדה לטפטף את הרעל הפוסט ציוני של שקר הנכבה. יתר על כן, הערכתי, שהמדריכים היהודים שמשתתפים במיזם, אינם כאלה שמזדהים באמת עם ה"נרטיב" הציוני, שאותו הם אמורים לייצג, בעוד את הנרטיב הנכבאי יציגו מדריכים ערבים לאומנים.

ניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע שאין מקום לכנס כזה, אבל הגעתי להסכמה, שאוכל לגייס מדריכים יהודים שאני סומך עליהם להשתתף ביום הזה. ואכן גייסתי אחדים. הצטרפתי לסיור של אחד מהם, בעצמו איש החברה למתנ"סים באותם ימים, דרור גרינבלום, בגוש חלב. ההפתעה שחוויתי הייתה, שהמדריך הערבי היה פטריוט ישראלי לא פחות מדרור. והוא הציג בגאווה ובידענות גם את ההיסטוריה היהודית של גוש חלב. התרשמתי מכך שהוא לא כינה את היישוב ג'ש, בערבית, אלא גוש חלב, בעברית. כאשר הוא מדריך בעברית, ובוודאי כאשר הוא מספר את ההיסטוריה, מובן מאליו בעיניו, שהוא יכנה את הכפר בשמו העברי, ההיסטורי. יתר על כן, הוא דיבר על הזיקה העמוקה של עדתו – הנוצרית מרונית, שהיא המרכיב העדתי הגדול באוכלוסיית גוש חלב, למדינת ישראל.

שנים אחדות לאחר מכן, במסגרת סיור של תכנית מנהיגות שהובלתי, ערכתי ביקור בגוש חלב. נפגשנו שם עם שאדי חלול, קצין צה"ל במיל', פטריוט ישראלי מובהק, מראשי העדה הארמית בישראל. הוא סיפר על העדה, על רצונה בהשתלבות מקסימלית בישראל ובהתנתקות מן המגזר הערבי הבדלני.

בלילה שבין שני ושלישי השבוע, בוצע פשע שנאה בגוש חלב. צמיגיהם של עשרות כלי רכב בכפר נוקבו, וכתובות נאצה נכתבו על הקירות.

אין בסיפור הרקע על גוש חלב, שמזוהה עם קו מובהק של השתלבות בחברה הישראלית, כדי לרמוז, חלילה, שהפורעים טעו בכתובת ואם יפנו ליישוב שתושביו נוקטים קו הפוך, זה יהיה לגיטימי. הכנסתי את סיפור הרקע, כי חשוב להבין שהשנאה הגזענית הזאת אינה, כפי שבן גביר וחבריו מנסים לכבס אותה, קשורה בצורה זו או אחרת לעניין ביטחוני, לפגיעה במי שפוגעים בנו (כפי שמרמז השם המכובס לפשעי השנאה "תג מחיר"). האמת היא שזאת שנאת גויים באשר הם גויים ובשל היותם גויים. לא בכדי, חלק ניכר מן הטרור של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, ארגון להב"ה, מופנה כלפי כנסיות נוצריות.

זאת "תורתו" של מורם ורבם "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה. המסר הוא שאין מקום לגויים בישראל. לב משנתו הוא הציווי "לא תחנם" ופרשנותו שארץ ישראל צריכה להיות "נקיה מגויים" ואת טוהר הגזע יש להשיג בכל דרך. וכל עוד הכהניסטים אינם בשלטון ואינם יכולים להעמיס את הגויים על משאיות ולגרש אותם מהארץ, כל צעד שימרר להם את החיים וימאיס עליהם את הישיבה בארץ, לגיטימי.

לא. הם לא "טעו בכתובת" כאשר פעלו דווקא בגוש חלב. להיפך, זאת הכתובת.

* דיפ-סטייט – גם לסקס-מניאק הנוכל "הרב" ברלנד תופרים תיקים?

* מספיק בריא – הנוכל הסקס-מניאק שוחרר מהכלא בטענה שהוא חולה. הוא היה מספיק חולה כדי להשתחרר מהכלא, אבל מספיק בריא כדי לחזור למעלליו הנפשעים.

* שמחה לאיד – לפעמים, היצר הרע (של שמחה לאיד) דוחף אותי טיפטיפונת לרצות שנתניהו יבחר שוב. פשוט, כדי לראות בהנאה את גדי יברקן נוכח שנתניהו רימה גם אותו, כשהבטיח לו תפקיד של שר.

* ממשלת הבריאות וממשלת החוץ – משרד הבריאות הוציא אזהרת מסע מפני נסיעות למדינות מזרח אסיה. משרד החוץ יצא נגד אזהרת המסע, הפוגעת ביחסי החוץ של ישראל. תגובת משרד הבריאות הייתה שאין זה מעניינו – תפקידו הוא להגן על בריאות הציבור.

זאת שערוריה. ודאי שהאחריות של משרד הבריאות היא על בריאות הציבור ושהאחריות של משרד החוץ היא על יחסי החוץ של ישראל. אבל משרד החוץ אינו יכול להתעלם מנושאי הבריאות. עובדה שהוא הוציא אזהרת מסע לסין. ומשרד הבריאות אינו יכול להתעלם משיקולים נוספים של המדינה. כל משרד צריך לפעול קודם כל למען התחום שבאחריותו, אבל זו ממשלה אחת, והאחריות היא משותפת. החלטות בנושא כמו אזהרות מסע, חייבות להיות בהחלטה משותפת של שני המשרדים. ואם יש מחלוקת ולא מגיעים להסכמה, ניתן להביא את הנושא להכרעת רוה"מ.

ההתנהלות הזאת, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה ולהיפך, היא שערורייתית. כך לא מתפקדת ממשלה. אין כאן ממשלת בריאות וממשלת חוץ. יש כאן ממשלת ישראל. או לפחות אמורה להיות.

* משכמה ומעלה – ברכות חמות לכלת פרס ישראל לחקר התלמוד, פרופ' ורד נועם! ורד הייתה מורה שלי לתלמוד בתואר הראשון באוניברסיטה העברית. ורד אינה רק חוקרת פורצת דרך, אלא גם מורה נפלאה, משכמה ומעלה. בשנות התשעים המוקדמות, אישה תלמידה חכמה הייתה תופעה נדירה. ועד היום ורד היא אוונגרד של פמיניזם דתי. כל הכבוד!

* בזכות אלה תחיי – במזמור קכב בתהלים נאמר:
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב המשורר והפזמונאי יוסי גמזו, שהלך שלשום לעולמו, את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשעריך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כתות – חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכח, עם מזמור קלז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" שהותאם ל"שלום בחוריך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").

לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי", הן "בדמיך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של המזמור:
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מלמד יתרו, חותן משה, את משה, פרק בהלכות ניהול וארגון. עד אז משה העמיס על עצמו את כל עול הניהול והשיפוט ויתרו לימד אותו לבזר את העומס באמצעות מינוי שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, במיוחד בימים אלה, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

והדברים כל כך אקטואליים היום. ומן הראוי שיעמוד לנגד עינינו בקלפי.

* ביד הלשון

להשריש ולשרש – הפינה מוקדשת הפעם לטו בשבט, ונעסוק בשתי מילים הנובעות מאותו שורש, אך משמעותן הפוכה – להשריש ולשרש.

להשריש – להכות שורש, להיאחז בקרקע, להיקלט, להתאקלם, להנחיל.
לשרש – לעקור משורש, לחסל, להשמיד.

גמזו – לפני שנים אחדות הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" ליוסי גמזו. אני שב ומפרסם אותה לזכרו:

אני קורא בכל גיליון של "חדשות בן עזר" את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.2.20

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.

אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.

אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.

בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.

על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.

אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.

תכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.

לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תכנית המאה. לטענתו, התכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחד הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה".

מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.

כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פרסם בשמחה את תכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.

במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'". תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב. זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה.

ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתכנית קרי, ובתכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.

למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי…

הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.

רעיון נוסף שעלה לראשונה בתכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)… הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. … מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים".

מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.

לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס", הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.

כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון? "הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה". מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?

יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והייתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.

יש לא מעט פגמים בתכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.

ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסיה אזרחית.

כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את … הימין באחריות לגל הפיגועים.

כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתכנית טראמפ מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה.

אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.

שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה הייתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת". כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד אתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ אתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ אתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ אתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ אתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך", כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק.

בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתכנית טראמפ, והתכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.

ראשית, אין בתכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסיה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.

שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.

שלישית, התכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.

רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.

טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה.

אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל, האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה". הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי־יהודי כבר שיתק את אירופה". לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו הייתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עמם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.

אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות", הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת".

אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם…". כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.

מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח.
אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח.
ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים.
הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח.
הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר.
(אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.

בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין.

כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו הייתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היום גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אמו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת.

בבחירות לכנסת השניה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור הייתה בשמיניה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך הייתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהייתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר טו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר טו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר נגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון

דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951".

מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כה, פסוק יא).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.2.20

* שיקוף מצב פוליטי – כחול לבן והליכוד מאמצים את עסקת המאה. מרצ, שלום עכשיו וארגוני שמאל מפגינים נגד התכנית, כיוון שהיא פרו-ישראלית מדי. עמיר פרץ, שמתיישר עם מרץ, מגנה בראיון רדיו את גנץ על אימוץ תכנית המאה. בימין זועמים על נתניהו בשל הוויתורים הכרוכים בתכנית. כחול לבן והליכוד מגנים את אבו מאזן על דברי הבלע שלו. העבודה-גשר-מרצ מגנה את ממשלת ישראל שליכדה את העולם הערבי נגד ישראל (כידוע, מאז 1948 הליגה הערבית היא ארגון פרו-ציוני ידוע).

כך הולכת ומתגבשת המפה הפוליטית החדשה, העדכנית. מחנה מרכז גדול, שבמרכזו כחול לבן והליכוד, תומך בעקרונות עסקת המאה. מימין ומשמאל לו מחנות השמאל והימין הקטנים והקיצונים, שאומרים לא לעסקת המאה.

כך עשויה להיראות המערכת הפוליטית בשנים הבאות – ממשלת אחדות לאומית עם אופוזיציה מימין ומשמאל.

* למה גדעון לוי מעדיף את נתניהו על גנץ – היעד התורן למתקפה של גדעון לוי הוא בית הדין בהאג. על מה ולמה הוא משתלח בבית הדין בהאג? כי הוא דחה עתירה להעמיד לדין את פושעי המלחמה, רוצחי ההמונים בני גנץ ואמיר אשל. כמובן שהוא גם התייחס לכך שבאותו יום שהתקיים בו הדיון בהאג גנץ ואשל נפגשו עם טראמפ, והוא תוקף אותם על כך שקיבלו את התכנית הזאת. הרי זו תכנית פרו-ישראלית, וכמובן שבעבור שונא ישראל כזה היא איום כבד. לוי תקף את אנשי השמאל שמעדיפים את גנץ על נתניהו ומזכיר להם שעל ידיו של גנץ יש הרבה יותר דם מאשר על ידיו של נתניהו. הוא מתמלא חלחלה מעצם המחשבה על גנץ כראש הממשלה שלבטח ימנה את שותפו לפשעי המלחמה אמיר אשל ליועצו.

* שונאי ישראל בהיסטריה – בפשקוויל נגד תכנית טראמפ, השתלח רוגל אלפר בעולם, שמשלים עם כוחנות אלימה של החזק שקובע עובדות, ובכך הוא מעדיף את הכוח על הצדק. הוכחה לכך היא השלמת העולם עם קיומה של מדינת ישראל, שקבעה את גבולותיה ב-1947-1948 באמצעות טיהור אתני.

* נאום השקרים – נאומו של אבו מאזן במפגש שרי החוץ של הליגה הערבית, היה רצוף שקרים, כיאה למכחיש שואה, שה"דוקטורט" שלו הוא "מחקר" מכחיש שואה.

על פי תכנית טראמפ, בירת פלשתין אמורה להיות על חלק ממזרח ירושלים. אבו מאזן אמר שהוא לעולם לא יוותר על ירושלים. האם כוונתו לכך שלא יוותר על מזרח ירושלים, כלומר יסכים לחלוקת ירושלים כפי שהייתה ערב מלחמת ששת הימים? כזכור ברק ואולמרט הציעו הסכם כזה, כולל חלוקת העיר העתיקה, והפלשתינאים דחו את ההצעות.

* אנטישמי – אבו מאזן תקף בנאומו את טראמפ על כך שיועציו הם יהודים ולכן הוא מוטֶה. לידיעת מנהיגי העולם שהתחייבו להילחם באנטישמיות, בכנס פורום השואה בירושלים.

* תלמידו המובהק – האם אבו מאזן הוא תלמידו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף?
* מפה רעיונית – בראיון לטלוויזיה המצרית אמר ג'ראד קושנר, יועצו של הנשיא טראמפ ומי שהוביל את עיצוב עסקת המאה: "המפה המצורפת לתוכנית היא לא מפה מדעית אלא רעיונית. אם הפלשתינאים לא אוהבים היכן ששורטט הקו, שיבואו ויגידו לנו היכן הם רוצים לשרטט אותו".

אה, זאת רק מפה רעיונית? יופי. כי גם לנו יש השגות. יש להעביר מהשטח המיועד לפלשתינאים לשטח הישראלי שטחים במזרח גוש עציון ובדרום הר חברון, שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית ואין הצדקה לסגת משם ולהפוך את יישובינו שם למובלעות. והשינוי החשוב ביותר – לבטל לגמרי את הרעיון ההזוי של "חילופי שטחים", שאין לו כל הצדקה. אין צורך לפצות את הפלשתינאים על האזורים שיסופחו לישראל, כי רעיון העוועים הבייליני הזה יוצא מנקודת מוצא של קווי 4.6.67. נקודת המוצא הראויה היא קווי 10.6.67. אין מקום לתקדים של דיון אפילו, על האזורים הריבוניים של מדינת ישראל, שבידינו מאז מלחמת השחרור.

* הנאים השכנים בעיניי? – כל אימת שאני מצטט מהחלטות כחול לבן, מהמצע של כחול לבן או התבטאויות של מנהיגי כחול לבן, ובעיקר תל"ם, בתחום המדיני, אני מקבל תגובות בנוסח: "סיפרת את זה לעופר שלח ויעל גרמן?" (אני מעדיף ציטוט כזה, ולא לצטט תגובות מתלהמות וגסות). המסר הוא – תפסיק לבלבל את המוח. מה זה חשוב מה אומר איזה גנץ או יעלון, או מה שכתוב על איזה נייר חסר חשיבות שנקרא מצע. מה שחשוב הוא רק עמדתם של עופר שלח ויעל גרמן, שהיא הקובעת את דמותה האמתית של כחול לבן. ועל פי אותו נרטיב, שלח וגרמן ממוקמים איפה שהוא בין זועבי ליזבק.

אסביר כיצד אני רואה את סוגיית שלח וגרמן. מדובר בשני אנשים שאני מעריך ומכבד, ואנו חלוקים בסוגיות המדיניות. את שלח אני מכיר עוד משנות ה-90, עד שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה והוא היה עיתונאי ופרשן שהתמחה בתחום המדיני ביטחוני. את גרמן איני מכיר אישית. אני רואה חשיבות לאומית בכך שאנשים כמו שלח וגרמן מצד אחד, ואנשים כמו יעלון, הנדל והאוזר (וגם אני) מצד שני, נמצאים באותו חיבור-מפלגות (איננו באותה מפלגה. אנו בתל"ם והם ב"יש עתיד", ואגב, הם אינם באותה דעה פוליטית כמו יאיר לפיד ורוב חברי "יש עתיד").

הבעיה הקשה ביותר בחברה הישראלית, שעליה אני מתריע כבר שנים רבות, היא הקרע ההולך ונפער בחברה הישראלית, בין ימין ושמאל, שהולכים ומקצינים ונגררים אחרי שוליהם הקנאיים. גישור על הקרע ופיוס לאומי, הם מטרה לאומית ראשונה במעלה, כמעט קיומית. לשם כך, יש צורך במרכז גדול וחזק, שעשוי להיות הגשר בין הקצוות ולשקם את האתוס הציוני, ממלכתי דמוקרטי ואת המיינסטרים הישראלי. כחול לבן היא המרכז הזה, וזו שליחותה ההיסטורית.

כמפלגת שלטון גדולה (או לפחות מתחרה על השלטון) אך טבעי שהיא תהיה מגוונת ורחבה. כך היו בעבר המערך והליכוד. הפער בין גאולה כהן ושלמה להט בליכוד היה גדול לאין ערוך יותר מאשר הפער בין יועז הנדל ועפר שלח, שלא לדבר על הפער בין יצחק טבנקין ומאיר יערי (ואיני מזכיר את האופוזיציה השמאלנית במפ"ם, שיצאה נגד יערי) במערך, או בדור שאחריהם – הפער בין מרדכי בן פורת ליוסי שריד. כך גם, למשל, הפערים במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקאית בארה"ב, בלייבור ובמפלגה השמרנית בבריטניה וכד'. העובדה שהיום הליכוד כולו בצבע אחד היא טעות אופטית. הליכוד בנוי היום על אידיאולוגיה של ציות למנהיג. אין לליכוד מצע. המצע של הליכוד הוא נתניהו. מה שהוא אומר ועושה, כל המפלגה מחויבת להתיישר, ואוי למי שיעז לציית, ראו מסע השיימינג וההסתה נגד סער ואדלשטיין.

היפה בכחול לבן, הוא ההצלחה של המגוון לאמץ מצע אחד, ולא מצע אמורפי ורדוד אלא מצע מפורט ומעשי. ומה שיפה עוד יותר, הוא שמי שניסחו את המצע המדיני היו יועז הנדל ועפר שלח. יועז אמר לאחר מכן, שהיו ביניהם הסכמות על 90% מהנושאים והם הגיעו לניסוחים משותפים גם ב-10% שבמחלוקת. ראשית, לא הייתה ביניהם מחלוקת על תמונת המצב, שאין לישראל היום פרטנר פלשתינאי להסכם כלשהו, כפי שנוכחנו בתגובתם להצעות ברק ואולמרט. והמחלוקות ביניהם נגעו בעיקר להסדר הקבע, שאינו נראה באופק.

מצע כחול לבן אינו מצע תל"ם. זה לא המצע שאני הייתי מנסח לבדי. אבל אם עופר שלח ויעל גרמן חתומים על מצע המתחייב לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן, לגושי ההתיישבות (ולא הוגדר "הגושים הגדולים" כמו בתכניות "חילופי השטחים", אלא הניסוח פתוח יותר), להתנגדות לנסיגות חד צדדיות ולהודאה בכך שההתנתקות הייתה טעות, ועל כך שהגולן לעולם לא יהיה נתון למו"מ (מה שמעולם לא היה עמדה של אף ממשלה ישראלית, מימין ומשמאל, שדבקו בנוסחה שהכל פתוח למו"מ ללא תנאים מוקדמים) זה בעיניי דבר חשוב מאוד. הם לא היו מגיעים לכך לולא הדינמיקה של מפלגת מרכז משותפת. ועצם הבחירה שלהם להיות חלק ממפלגת מרכז גדולה, מעידה עליהם שהם מבינים את הצורך בהסכמה לאומית רחבה. הם עומדים על עקרון ההפרדה בין העמים, ובעצם כל אנשי תל"ם גם שותפים לכך, גם אם לא רואים עין בעין את אופן ביצוע ההפרדה.

ההסכמות בתוך כחול לבן הן מיקרוקוסמוס של אתגר יצירת ההסכמה הלאומית הרחבה, שהוא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר. וכפי שעסקת המאה של טראמפ אומצה בידי כחול לבן, כך היא עשויה להיות הבסיס להסכמה לאומית רחבה ולממשלת אחדות בשנים הבאות.

אז נכון, לעתים אני כועס עליהם, בעיקר על שלח שיש לו נטיה להציג את עמדותיו האישיות כאילו היו עמדת כחול לבן (וכשהוא עושה זאת, אי אפשר להלין על הליכוד שממנף זאת לתעמולת הבחירות שלו), אבל בסך הכל נאים השותפים בעיניי.

* המצאה אנטי-ציונית – שוב יצא לי לקרוא את הביטוי השקרי "יהודים ערבים". הפעם מישראלי יהודי ציוני לעילא ולעילא, כלומר מי שלבטח אינו מאמץ את הנרטיב, וזה מדאיג. זה מדאיג, כי הדבר מוכיח עד כמה מחלחל השיח האנטי ציוני לתוכנו, ואנשים משתמשים בביטויים אנטי ציוניים כחלק מהשפה. כאשר מאמצים את השפה האנטי ציונית, זהו ניצחון לאידיאולוגיה האנטי ציונית.

אין חיה כזאת "יהודים ערבים" או "ערבים יהודים". זו המצאה של שמאל רדיקלי אנטי ציוני, שנועדה לשלול את קיומו של העם היהודי. לכאורה, אין עם יהודי, אלא היהדות היא רק דת, והלאומיות של אותם "ערבים יהודים" היא ערבית. יש ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ערבים יהודים, כלומר בני הלאום הערבי שדתם יהודית. מה הרעיון שעומד מאחורי הנרטיב המזוויע הזה? שלילת זכות קיומה של ישראל. אם אין עם יהודי, הוא אינו ראוי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית משלו. אלה שהמציאו את המושג השקרי הזה, קוראים לביטולה של מדינת ישראל, כלומר המדינה היהודית, והקמת מדינה לא יהודית, או בלשונם המכובסת "מדינת כל אזרחיה", תחתיה. אנחנו קודם כל לאום יהודי, וככאלה אנו, או הורינו, או סבינו הננו יהודים יוצאי תימן, או יוצאי מרוקו, או יוצאי עיראק, או יוצאי פולין, או יוצאי רוסיה. אל נאמץ בלי משים את הלהג האנטי ציוני והאנטי ישראלי הזה.

לשמחתי, גם ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" או "מזרחי" הולכות והופכות בלתי רלוונטיות. הציונות מכה את הגלותיות דרך האהבה והמשפחה, דרך חדר המיטות. בעוד דור, כשישאלו ילד את השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי" הוא יצטרך לשלוף את מה שיחליף אז את הסמרטפון, כדי לחשב כמה אחוזים ממוצאו הם ממזרח אירופה וכמה אחוזים הם מארצות ערב.

* איך שגלגל מסתובב – בשנותיה הראשונות של המדינה, הגה בן-גוריון תפיסה מדינית להתמודדות עם הבידוד של ישראל, המוקפת במדינות אויב עוינות החותרות להשמדתה – ברית בין ישראל לבין המעצמות האזוריות המוסלמיות שאינן ערביות, איראן וטורקיה. ואכן, איראן הייתה ידידה גדולה של ישראל וגם עם טורקיה היו יחסים סבירים של שיתוף פעולה. בינתיים חלו שינויים דרמטיים במזרח התיכון. איראן וטורקיה היו למדינות איסלמיסטיות קנאיות – שיעית וסונית (בהתאמה). הן נותרו מעצמות אזוריות, אלא שהן האויבות העוינות ביותר לישראל. אולם אותן מדינות, בעלות שאיפות אימפריאליסטיות, היו לאיום ממשי גם על המדינות הערביות במזה"ת. בכך הן יצרו ברית אינטרסים בין מדינות ערב לישראל. לא, מדינות ערב הללו לא התפקדו להסתדרות הציונית, וגם הגדרתן "מתונות" רחוקה מהמציאות. אולם האינטרס שלהן הוא יצירת קשרים הדוקים, רובם חשאיים ומיעוטם גלויים, עם לישראל; המעצמה האזורית השפויה ושוחרת השלום. איך שגלגל מסתובב.

* פתק לבן – מי שמחרימים את הבחירות, כאילו הצביעו לבן גביר & יזבק.

* נימוק בעד – לעתים אני חוכך ביני לביני, שמא טעתה כחול לבן כשלא הלכה למתווה של ממשלת אחדות שבה נתניהו מכהן בחמשת החודשים הראשונים כראש הממשלה. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן. אחד הנימוקים המשמעותיים בעד הליכה באותו מתווה, הוא שכך, כבר שלושה חודשים היה למדינת ישראל שר משפטים ראוי לשמו.

* תנאי המכרז – איני מכיר את דן אלדד, המינוי של אוחנה למ"מ פרקליט המדינה, ואיני יכול לחוות עליו דעה מטוב ועד רע. אבל ברור לי מדוע הוא נבחר. כיוון שהוא לא היה בין שבעת המומלצים של היועמ"ש. אילו הוא היה המועמד השמיני של מנדלבליט, הוא לא היה נבחר. שיקוליו של הסוס הטרויאני במשרד המשפטים אינם ענייניים.

* אכזבתם אותי – החלטת ועדת הכנסת לאשר את בקשת החסינות של חיים כץ מאכזבת, ובמיוחד מאכזבת הימנעותם של שני חברי כחול לבן. עם כל הערכתי הרבה לצביקה האוזר ומיכאל ביטון, שהיא הערכה אישית, לפני שנוסדה כחול לבן ומעבר להיותם אנשי כחול לבן – במקרה הזה הם כשלו.

אם חיים כץ מאמין בחפותו, עליו להתייצב כמו כל אזרח בבית המשפט ולהגן שם על חפותו. הכנסת אינה בית משפט והמחוקקים אינם שופטים. אם ח"כים נוהגים כגילדה הדואגת לזכויות היתר של חבריה, הכנסת תהפוך עיר מקלט למושחתים. בוודאי שחברי כחול לבן אינם צריכים לתת יד ללגיטימציה להסתתרות ח"כים מאחורי החסינות, ולדה-לגיטימציה ליועמ"ש.

* דמות מופת – ח"כ חילי טרופר תרם כליה לאדם שאינו מכיר, כדי להציל חיי אדם.

אני לא מופתע. אני מכיר את חילי עוד מאז שהקים את "במעגלי צדק", ומאז אני עוקב אחריו ואחרי עשייתו החברתית והחינוכית. חילי טרופר הוא דמות מופת.

* תעשיית השקרים מידרדרת – תעשיית השקרים וההסתה יורדת לעתים לשפל שגם כשנדמה לנו שכבר ראינו הכל, אנו עוד מופתעים ממנה. כך היה במתקפת הסתה נגד חילי טרופר, בעקבות תרומת הכליה שלו לאדם שאינו מכיר. שעות אחדות לאחר שהדבר התפרסם, כבר קראתי דקלמנים מתעלות הביבים שכתבו על ה"תרומה המצולמת" לצרכי בחירות. איזה אנשים דוחים. ציטוט לדוגמה של אחד הביביסטים המנוולים והנאלחים: "ורק במקרה זה חודש לפני הבחירות… לתהומות שלא היו קודם הצלחתם לרדת". כלומר חלאת המין האנושי הזה, דקלמן עלוב של דפי המסרים של תעשיית השקרים, מאשים את חילי (!), שהוא (!) ירד לתהומות בכך שתרם את כלייתו לאדם שאינו מכיר, "למען הבחירות". אלמלא לא היה רק שקרן ומנוול אלא גם בור, הוא היה יודע שתורמי כליה נאלצים לעתים להמתין שנים, עד שנמצא חולה מתאים, וכאשר נמצא חולה כזה, ההשתלה היא מיידית, לשם הצלת חיים. איזה אנשים דוחים ומעוררי גועל וסלידה. אבל למה אפשר לצפות מאדם שסוגד למנהיג שדורש ומקבל אספקה של "מתנות" וטובות הנאה, בדמות מוצרי נהנתנות מושחתים במאות אלפי ₪ מטייקונים במסגרת יד רוחצת יד. מה הפלא שמעריציו בזים למנהיגים שתורמים לזולת בצורה האלטרואיסטית ביותר שניתן לדמיין.

* אורו ארור – בשבת הקרובה, "שבת שירה", נקרא בהפטרה את שירת דבורה. ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו (שיימינג בלשון ימינו). ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שתופעת ההשתמטות הארורה מצה"ל קיימת בתוכנו עד היום.

* אף אחד לא עזב את האולם – שירת דבורה היא שירתה של השופטת, המנהיגה, הנביאה והמצביאה – דבורה הנביאה, לאחר ניצחון ישראל על סיסרא, שר צבאו של יכין, מלך חצור. מעניין להיווכח, שלפני 3,000 שנה עם ישראל העמיד בראשו אישה, ולא זו בלבד שהיא הייתה מקובלת כמנהיגה, כשופטת וכמצביאה, מותר היה לה אפילו … לשיר. וראו זה פלא, כאשר דבורה שרה, איש לא קם ועזב את האולם, בטענה שקול באישה ערווה. ואפילו לא הדירו את שירתה של דבורה מן התנ"ך.

* ביד הלשון

משאבי שדה – במסגרת סדרת הפינות שהוקדשו ליישובים המנציחים אישים ששמם יצחק, הזכרנו את שדה יצחק וניר יצחק, שנקראים על שמו של אלוף יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון.

ביישוב שלישי המנציח את שמו של יצחק שדה, השם יצחק אינו מופיע. היישוב השלישי הוא משאבי שדה. יצחק שדה מוזכר בו בשם המשפחה שלו.

משאבי שדה הוא קיבוץ, המשתייך לתנועה הקיבוצית ובמקור השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הוא נמצא בנגב, מדרום לבאר שבע, באזור שכחייל חרשתי אותו ברגליי לילה לילה ויום יום במשך חודשים, בטירונות ובאימון המתקדם.

משאבי שדה הוא קיבוץ של הפלמ"ח, שנוסד בנובמבר 1947 בחולות חלוצה, בידי שלושה גרעינים של הפלמ"ח. ב-1949 הוא עלה לקרקע בנקודת הקבע שלו. כיוון שהקיבוץ היה קיים זמן רב עד המעבר לנקודת הקבע, מייסדיו הגדירו את טקס המעבר טקס השתרשות, ולא טקס עליה לקרקע.

שמו המקורי של הקיבוץ היה משאבים, אך חבריו נעתרו לבקשתו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, להוסיף לשמם את שמו של יצחק שדה ולהנציח את זכרו.

* "חדשות בן עזר"

הפשרה הטריטוריאלית קמה לתחיה

עסקת המאה של טראמפ, הקימה לתחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית.
מי שקבר את הרעיון, היה אהוד ברק, בפסגת קמפ-דיוויד. ברק הפנה עורף לדרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים ועד אז, דרך הפשרה הטריטוריאלית. הוא הציע נסיגה כמעט מלאה (עם חילופי שטחים זעירים), חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. את השלום הוא לא קירב. הפלשתינאים אינם מוכנים לשום פשרה שאינה כוללת את מימוש "זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. אבל המשוואה שלו הפכה ל"משחק היחיד בעיר", כביכול – המתווה שאין בלתו, ויש לקבלו או לדחותו, ומי שדוחה אותו נחשב "סרבן". על בסיס תכניתו הוצג מתווה קלינטון, ואולמרט לקח אותו למקום עוד יותר קיצוני, אך כולם נדחו בידי הפלשתינאים.

טראמפ שבר את הפרדיגמה הזאת, ושינה בכך את כללי המשחק של עשרים השנים האחרונות. הוא לא אימץ את חזון ארץ ישראל השלמה, אלא חזר לדרך הפשרה הטריטוריאלית המפוכחת, המאוזנת, המורכבת.

הראשון שהציג תכנית מובנית של פשרה טריטוריאלית היה יגאל אלון, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הבסיס של תכניתו הוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל וזכותה של ישראל לריבונות והתיישבות באזורים ששחררה במלחמת מגן צודקת. הבסיס השני הוא ההכרח בגבולות בני הגנה, המחייבים שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון. היסוד השלישי הוא הבטחת דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית באמצעות רוב יהודי מוצק לדורות, וכדי להבטיח זאת על ישראל לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. אם נשווה את נאומו לתכנית טראמפ, נמצא דמיון רב ביניהם.

באמצע שנות התשעים, הציגה תנועת "הדרך השלישית" תכנית, שהתבססה על עקרונות תכנית אלון והוסיפה עליה את ההתיישבות היהודית ששינתה את מפת יהודה ושומרון ויצרה מציאות חדשה. עסקת המאה דומה מאוד לתכנית "הדרך השלישית".

תכנית טראמפ על כל חלקיה – הן אזורי הריבונות הישראלית והן אזורי הוויתורים הישראליים, היא התכנית הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל. יש להתייחס אליה כאל הזדמנות חד פעמית, שחובה לנצל. אפשר לחלוק על נקודות אלו או אחרות בתוכה, ובמיוחד על רעיון חילופי השטחים, שאין לו כל הצדקה, אך בקווים הכלליים על ישראל לקבל אותה, ולשקם סביבה את הקונצנזוס הלאומי.

כאשר הוצגה, לפני 24 שנים, תכנית הדרך השלישית, צורף אליה, כמוטו, טקסט קצר של בנימין גלאי: לוותר על מה שאי אפשר שלא לוותר. לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר.

* "ידיעות אחרונות"

יעלון בסיור בגולן: הגולן הוא מופת של הציונות המעשית

"הגולן הוא מופת של הציונות המעשית", אמר שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה בוגי יעלון, יו"ר תל"ם וממנהיגי כחול לבן, במהלך ביקור בגולן. "הגולן מוכיח את תקפות התפיסה הציונית, על פיה התלם האחרון שחרשה המחרשה היהודית יקבע את הגבול. ההתיישבות בגולן הביאה לריבונות על הגולן, יצרה את המאבק על הגולן שסיכל את הנסיגה שעלולה הייתה להביא את האיראנים למצוקי הכינרת. אולם הגולן היה צריך לכלול היום לפחות חמישים אלף יהודים", אמר יעלון.

לסיורו של יעלון הצטרפו ח"כי כחול לבן יועז הנדל, צביקה האוזר, יזהר שי ואלון שוסטר, והמועמדת לכנסת הבאה עו"ד מיכל קוטלר. "כמו בגולן", אמר יעלון, "גם ביהודה ושומרון היישובים עיצבו את מפת תכנית טראמפ, וזה אחד מיתרונותיה הגדולים. תכנית טראמפ היא אירוע בעל ממדים היסטוריים שמביא לשינוי כיוון באזור. זו הפעם הראשונה שארה"ב משתיתה את מדיניותה על הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. היא מאמצת את העיקרון, שאני מטיף לו שנים רבות, שהדרך לשלום אינה יכולה לעבור דרך עקירתו של אף יהודי ואף ערבי מביתו. היא מחזירה אותנו למפה שהציג רבין בנאומו המדיני האחרון לפני הרצח, לאחר שברק ואולמרט הפכו את מפת 4.6.67 למפה המקובלת. המפה מבטיחה לישראל גבולות בני הגנה ושליטה מלאה על כל מעברי הגבול. הדבר הכרחי, אחרי שראינו שבמקום שטחים תמורת שלום, הסכמי אוסלו וההתנתקות היו שטחים תמורת טרור ורקטות, וגבו 1,500 הרוגים ישראלים. עלינו לקבל את התכנית, אך לא את כל פרטיה. אנו מתנגדים לרעיון של חילופי שטחים בנגב ובואדי ערה.

"התכנית מאפשרת לנו לקדם החלת ריבונות בבקעת הירדן ועל ההתיישבות. החלת הריבונות צריכה להיעשות בתיאום עם ארה"ב ובתיאום שקט עם ירדן. ירדן מעדיפה את בקעת הירדן ישראלית ולא פלשתינאית. הם לא יאמרו זאת בגלוי, אך ניתן להגיע אתם להסכמות שקטות. הניסיון הפזיז של נתניהו לספח את בקעת הירדן כספין בחירות הפך לפארסה, יצר נזק מדיני לישראל וארה"ב הניפה לנו כרטיס אדום".

ביקור יעלון והח"כים החל במדרשת השילוב בנטור, שם קרא יעלון לנוער לקחת אחריות ובצמתי ההחלטה לא לראות רק את האינטרס האישי אלא גם את האינטרס הלאומי. הוא נמשך בשיחה עם חברי כפר חרוב והסביבה במועדון כפר חרוב ומשם המשיכו הח"כים למצפה לשלום, בו מסרו הצהרה לתקשורת. ב"לול-ארט" ברמות נערכה שיחה עם תיירנים ובעלי עסקים קטנים בגולן ולאחר ארוחת ערב במסעדת "הבקתה" נערך כנס במועדון בני יהודה.

בנושאים הכלכליים חברתיים אמר יעלון שכחול לבן דוגלת בכלכלת שוק, אך לא בקפיטליזם חזירי אלא במדינה שלוקחת אחריות חברתית על רווחת אזרחיה. על המדינה לדאוג לתשתיות, לתחבורה הציבורית, לבריאות הציבורית, לחינוך ולרווחה. "הבעיה היא שהמדינה אינה מנוהלת, אין תכנון לטווח רחוק, באף משרד ממשלתי אין תכנית רב-שנתית, מלבד משרד הביטחון שבו נבנתה תכנית כזו כשהייתי שר הביטחון".

האיום הקיומי על ישראל היום אינו חיצוני אלא פנימי – השחיתות, הקרע והפלגנות. יש בישראל משבר מנהיגות, ויש לפעול שהבחירות הקרובות יביאו להכרעה ברורה שתעלה את כחול לבן לשלטון כדי לחולל שינוי.

יעלון אמר שכחול לבן תקים קואליציה רק עם מפלגות הדוגלות במדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן הרשימה המשותפת והכהניסטים אינם פרטנר. ח"כ האוזר הסביר שכחול לבן לא תוכל לדון עם הרשימה המשותפת על קואליציה, כי איימן עודה אולי אדם נחמד באופן אישי, אך חזון השלום שלו הוא חלוקת הארץ למדינת לאום פלשתינאית ללא יהודים ולצדה מדינה דו-לאומית. האתגר הגדול שלנו הוא פיוס לאומי; שיקום האחדות הלאומית והחוסן הלאומי. רק כחול לבן יכולה להנהיג מהלך כזה. המבנה של כחול לבן הוא התשתית של יצירת הסכמה לאומית רחבה. "תכנית טראמפ", אמר, "אולי לא תביא להסכמות עם הפלשתינאים, אך היא יוצרת סיכוי לגיבוש הסכמה לאומית סביבה, שתשים קץ למחלוקת העמוקה שחצתה את העם מאז 1967".

יעלון אמר ש"במדינת ישראל יש מקום להגדרה עצמית לאומית אך ורק של העם היהודי, אך יש להעניק זכויות אזרחיות שוות לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת, גזע ומין. לכן, חוק הלאום הוא חוק חשוב, ואנו נעגן בחוקה גם את ערך השוויון האזרחי".

בתום השיחה בבני יהודה יעלון סיפר על המפגש במדרשת השילוב, ואמר שהוא אופטימי כי הוא מאמין בנוער הישראלי. העיקר הוא החינוך והמנהיגות, ואת המנהיגות הנוכחית צריך להחליף.

* "שישי בגולן"