צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.1.19

* חוק הלאום בבית המשפט העליון – חוק הלאום עומד להידון בבית המשפט העליון, בעקבות גל של עתירות נגדו.

אני תומך בחוק הלאום בכל מאודי, ומצוי במחלוקת עמוקה עם מתנגדיו. המקום שבו ראוי לנהל את המחלוקת, אינו בית המשפט, אלא הכנסת, התקשורת, השיח הציבורי.

בית המשפט רשאי לדון בחוקים ואף לפסול חוקים, כאשר הם פוגעים בזכויות האזרח באופן משמעותי. במקרה זה, אין שום פגיעה בזכויות האדם והאזרח. החוק כלל אינו נוגע לזכויות האדם והאזרח, אלא להגדרה הקולקטיבית של הזהות הלאומית של מדינת ישראל. ולכן, אין מקום לדיון על החוק הזה בבית המשפט.

כיוון שמדובר בחוק יסוד – קל וחומר שאין מקום לדון בו בבית המשפט. פסילת חוק יסוד היא נשק יום הדין של בית המשפט; רק במקרים של פגיעה קיצונית ביותר בזכויות האזרח. למשל, חוק יסוד שישלול את זכות הבחירה בישראל מערבים, מחרדים או ממתנחלים הוא חוק בלתי חוקתי, שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית, וראוי להיפסל. אפילו גדול השקרנים לא יטען שחוק הלאום מתקרב כהוא זה לדוגמה שנתתי.

מן הראוי היה שהעתירות נגד חוק הלאום תיפסלנה על הסף. ההחלטה לדון עליהם היא טעות חמורה. עם זאת, משהוחלט לקיים את הדיון, טוב עשתה נשיאת בית המשפט כשקבעה הרכב של 11 שופטים, ללמדך שדיון על חוק יסוד הוא מקרה מיוחד וחריג, שאי אפשר לדון עליו בהרכב רגיל. אולי נכון היה לקבוע שהדיון הזה יהיה בהרכב של כל שופטי בית המשפט העליון.

התחזית שלי – בית המשפט לא יפסול את חוק הלאום. רמת ביטחוני בתחזית הזאת היא 99%.

ומעבר להתנגדותי העקרונית לדיון, צר לי שבית המשפט העליון שוב פוגע בעצמו ובמעמדו, ומספק תחמושת לאויבי מדינת החוק ולטיעוניהם הדמגוגיים. הרי ברור שהעובדה שבית המשפט החליט לדון בחוק הלאום, מוכיחה שלא היה כלום ואין כלום, וששני הססמולנים אלשייך ומנדלבליט תפרו תיק נגד נתניהו…

* מהפיכה שלטונית נגד מדינת החוק – פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר שכותרתו "הימין החדש באמת", ובו תיארתי איך הליכוד, שהאידיאולוגיה שלו מאז הקמת הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הייתה של ממלכתיות, מדינת חוק, דמוקרטיה של איזונים ובלמים, יחס של כבוד לבית המשפט, כיבוד השירות הציבורי וכד', בעט במורשתו, והפך למפלגה רדיקלית שמנסה לבצע מהפיכה שלטונית נגד ישראל כמדינת חוק, באמצעות העמדת בנימין נתניהו מעל החוק, בהיותו מייצג "רצון העם". במאמר הזכרתי את אחד האידיאולוגים של הדרך הזו, ארז תדמור, שהוא גם ממנסחי תאוריות הקונספירציה המטורללות, על "מדינת העומק", כלומר "השלטון האמתי" במדינה, שהוא התאגדות של המשטרה, השב"כ, הפרקליטות, בתי המשפט, ביקורת המדינה, "התקשורת", האקדמיה וכו', שחברו יחדיו לתפור תיקים נגד נתניהו, המאיים על שלטונם הדיקטטורי, כדי להדיח אותו. למחרת, פרסם תדמור מאמר תגובה ב"ישראל היום", שבו הצדיק את התאוריה.

ביום שלמחרת התקשרו אלי מרדיו "גלי ישראל" וביקשו לראיין אותי על המאמר. הסכמתי ברצון להתראיין. הם רק שכחו לספר לי, שאין המדובר בראיון אלא בעימות, ושהעימות הוא עם המראיין עצמו. ושהמראיין עצמו הוא ארז תדמור.

לא, איני חושב שעשו לי "אמבוש". לדעתי מדובר בטעות בתום לב, והם גם התנצלו. ובכל מקרה, אילו ידעתי במה המדובר, הייתי מסכים לעימות הזה. עם זאת, לא היה לי נוח להיקלע בלי דעת ובלי הכנה לתוך אותו עימות.

זה לא היה עימות ממש, אלא דו-שיח של חרשים. וכשאני כותב זאת, כוונתי ששני הצדדים בוויכוח ניהלו דו-שיח של חרשים. גם אני. אני יכול לנהל דיון מכובד עם אנשים שעמדתם הפוכה משלי ב-180 מעלות. אני יכול להתווכח בכבוד, ועשיתי זאת פעמים רבות, עם מי שתומכים (לא נשארו רבים כאלה…) בנסיגה מהגולן. אני יכול להתווכח עם פוסט ציונים. אני יכול להתווכח עם אנטי ישראלים.

איך אני יכול להתווכח עם תאוריות קונספירציה מטורללות? איך אני יכול להתווכח, למשל, עם מכחישי רצח רבין, אלה שיש להם "אלפי הוכחות" שהשב"כ רצח את רבין? כך איני יכול להתווכח עם מי שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק, המושחתת והרקובה, קשרה קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. איך אפשר בכלל להתחיל להתווכח עם "דעה" כזאת?

אז זה לא היה דיון. סתם צעקנו זה על זה.

בכל זאת אתאר משהו מן העימות. אחרי שתיאר כמה המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מושחתים, עבריינים ורקובים, תדמור אמר שהשלטון שלהם דיקטטורי, כי עובדה, אף אחד אינו מפקח עליהם. והוא שאל אותי: "מי מפקח על המשטרה? מי מפקח על הפרקליטות?"

השבתי לו שמח"ש מפקחת על המשטרה ונציב תלונות הפרקליטות – על הפרקליטות. ותגובתו: "מח"ש? זאת בדיחה. נציבות הפרקליטות? זאת בדיחה". וסיפר שמישהו ממח"ש פעם אמר ככה, ומישהו מהנציבות פעם עשה אחרת. ובקיצור – ברור שגם מח"ש וגם הנציבות הם חלק מאותה "מדינת עומק". ואם תקום יחידת ביקורת על מח"ש, נציבות ביקורת על נציבות ביקורת הפרקליטות, ומבקר למבקר המדינה – גם הם יהיו פקידונים שלא נבחרו וחלק ממדינת העומק. אין לזה סוף.

מה המשמעות? הם חותרים למדינה שבה השליט עומד מעל החוק, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אסור לבקר אותו, אסור לחקור אותו, אסור לשפוט אותו, כי כל מערכות הביקורת, החקירה והשיפוט הם פקידים שאף אחד לא בחר אותם, ואיך הם יכולים לבדוק את מי שמגלם את "רצון העם"?

וכיצד תדמור מגדיר את הגישה הזאת? "דמוקרטיה ליברלית אמתית עם איזונים ובלמים". ציטוט מדויק. וכאן כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

* לא היה כלום – בנימין נתניהו עלה ב-1996 לשלטון, על גלי "העם עם הגולן". אולם כראש הממשלה, הוא ניהל מו"מ חשאי, מאחורי גבו של עם ישראל ומאחוריה גבה של הממשלה, למסירת הגולן לידיו של אבא של בשאר. את המו"מ הוא ניהל באמצעות חברו הטייקון רון לאודר, שליח לדבר עקירה.

במקביל, שיגר נתניהו את עוזי ארד, אז יועצו המדיני, לשיחות "עדכון" קבועות עם ראשי הדרך השלישית אביגדור קהלני ויהודה הראל. היו אלו שיחות הרדמה, שבהן הוא שיקר להם במצח נחושה, בשם הבוס, שאין כלום. וכאשר אריק שרון הזהיר את ראשי הדרך השלישית שמשהו מתבשל עם סוריה, הם חשדו בו ובמניעיו, והאמינו להכחשות הנמרצות של נתניהו, שהבהיר בהחלטיות שלא היה כלום.

אין כלום… לא היה כלום… בלה בלה בלה כלום… "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?! גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ".

* הצעד נכון אך הדרך אינה ראויה – החלטתו של אבי גבאי לפרק את השותפות עם ציפי לבני ו"התנועה" (הפיקטיבית) לא רק נכונה, אלא מתבקשת. אף מפלגה אינה יכולה לסבול חתרנות מן הסוג שהיא מייצגת.

עם זאת, הדרך בה ננקט הצעד – השפלה בשידור חי, במקום שיחה בארבע עיניים שבה הוא מודיע לה על ההחלטה, מכוערת ואינה ראויה. אפילו פחדנית.

בעיה נוספת היא בעצם העובדה שאדם אחד מחליט החלטות כאלו. אולם זאת כבר בעיה שאינה מאפיינת דווקא את מפלגת העבודה, אלא את כל המפלגות. יש לציין שבמפא"י של בן גוריון ובחרות של בגין, שהיו מנהיגים חזקים וכריזמטיים ביותר, התרבות הייתה אחרת לגמרי. כל החלטה כזו, על איחוד, פילוג, כניסה לקואליציה או פרישה ממנה וכו', התקבלה במרכז המפלגה ומוסדותיה, והמנהיג נאלץ לעתים להתאמץ מאוד כדי להעביר את רצונו. וכך היה אז בכל המפלגות. בעיניי, זה היה נכון וראוי לאין ערוך.

אני מקווה שפירוק השותפות עם ציפי לבני, שהייתה הסמן היוני של המחנ"צ וסמל להקצנה ולהיגררות אחרי השמאל הקיצוני, תבטא גם שינוי דרך, וחזרה של מפלגת העבודה למרכז הציוני השפוי והאחראי. בראשית דרכו כיו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אותת לכיוון הזה, אך בשלב מסוים איבד כיוון ושליטה ונסחף בזרם העכור. יש לקוות שהצעד שנקט הוא הצעד הראשון בדרך הנכונה.

* גילוי נאות – שר הקליטה יואב גלנט השתלח בבני גנץ. ברגע של היסח דעת, הוא שכח לומר את חלקו השני של המשפט, ואעשה זאת במקומו: "גילוי נאות: גנץ מונה לרמטכ"ל במקומי, ומן הראוי לפרש את כל דבריי עליו כנובעים מקנאה בלתי נשלטת".

* להסיר את הכפפות – ישראל חייבת לנהל מלחמת חורמה בטרור היהודי ובמחבלים היהודים (בעצם, אין שום דבר יהודי בטרור הזה, ולכן אנסח זאת אחרת: בטרור שמבוצע בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות). עד היום, המדינה כושלת במלחמתה נגד הגיס החמישי הזה, כיוון שהיא פועלת בכפפות של משי. לא יתכן שנשלים עם המצב שבו איננו מצליחים לשבור את קוד השתיקה ושיבוש החקירה שהבן גבירים למיניהם מאלפים אליהם את המחבלים הללו מילדות. אם אנו מצליחים לעשות זאת עם מחבלים חמאסניקים, אנו יכולים לעשות זאת גם עם מחבלים כהניסטים.

* פגיעה בחסרי ישע – אני תומך בהצעת החוק שהתקבלה בקריאה ראשונה (והמשך הליך החקיקה שלה יהיה בכנסת ה-21), על פיה יוטלו עיצומים על הורים המסרבים לחסן את ילדיהם.

לכאורה, זו חקיקה אנטי ליברלית, שבה המדינה מתערבת באוטונומיה של הפרט כלפי גופו. אך לא בכך מדובר, אלא בהגנה על חסרי ישע. כפי שהמדינה מתערבת, באמצעות החוק, גורמי האכיפה וגורמי הרווחה, ומגֵנה על ילדים מפני הורים מכים, כך עליה להגן על ילדים מפני הורים חסרי אחריות, המסרבים לחסן אותם ומסכנים את בריאותם ואת חייהם.

סרבנות חיסונים חמורה יותר מהכאת ילדים, כיוון שהיא מסכנת גם ילדים אחרים – חבריהם של הילדים לגן ולשכונה; סרבנות החיסונים היא פגיעה בבריאות הציבור. זכותו וחובתו של הציבור להתגונן.

* השביתו את הלימודים – אילו חיינו במציאות אוטופית של "וחי זאב עם כבש" ושל "וכיתתו חרבותם לאתים", לא היה צורך בצבא. לא היה צורך בנשק. לא היה צורך בגיוס בנות ובני 18 לשרת את המדינה ואת העם. אולם אנו במציאות של חיים בסביבה שמסרבת לקבל את זכות קיומם של חיים יהודיים במזה"ת ולבטח אינה משלימה עם עובדת קיומה של מדינה יהודית. חלומם הגדול הוא להשמיד את מדינת ישראל. אם נכריז על יום אחד של מנוחה, יום ללא צבא, יום אחד שבו הצבא יפשוט מדיו וכל החיילים ישלחו לביתם, לא נהיה כאן בבוקר שלמחרת.

הגיוס של בני נוער במיטב שנותיהם לצה"ל אינו אידיאל. לבטח יש דברים טובים יותר לנערות ונערים בני 18 לעשות, מאשר לבלות את מיטב שנותיהם במסגרת הצבאית, להתאמן איך להרוג, ולסכן את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. זה דבר רע. אך זה רע הכרחי, זה הכרח קיומי.

מי שאינו מבין זאת, אינו מבין היכן הוא חי; אינו מבין מימינו ומשמאלו. וגם אם הוא מרצה באוניברסיטה, הוא חסר מינימום של הבנת המציאות, שמץ של חכמת חיים.

ד"ר קרולה הילפריך, מרצה חצופה ומרשעת באוניברסיטה העברית, נזפה בסטודנטית על כך שהגיעה ללימודים במדים. השערוריה החלה כאשר סטודנטית ערביה חצופה, התנכלה לסטודנטית החיילת, ולאורך שיעור שלם הציקה לה על כך שהיא לובשת מדים שמפריעים לה, והמרצה לא התערבה ולא סילקה את המפריעה. ולאחר השיעור, עמדה המרצה מול התלמידה ובמשך שעה ארוכה נזפה בה, כשהיא מקשקשת סיסמאות נבובות על "חברה אזרחית-שמזרחית" ועל כך שבשם ה…סובלנות (!) חיילת לא צריכה לבוא במדיה ללימודים, כי זה פוגע בסטודנטים אחרים. לא יאומן.

זו לא הפעם הראשונה שתופעה כזאת קורית וזו לא האוניברסיטה הראשונה בישראל שיש בה תופעה כזאת. ומה שהפריע לי יותר מכל, זו שתיקת הכבשים של חבריה של הסטודנטית החיילת. הם ישבו בכיתה, ראו את הסטודנטית הערביה מתנכלת לחברתם, ראו את המרצה שאינה מתערבת ונותנת לזה לקרות – ושתקו. היה עליהם לקום, לדרוש מהמרצה לסלק את המפריעה, ולא להמשיך את השיעור עד שתעשה כן. היה עליהם לגלות סולידריות עם חברתם החיילת. יצוין לשבח אחד הסטודנטים, שתיעד במצלמתו את שיחת הנזיפה המבישה של המרצה החצופה בתלמידתה והעביר אותה לתקשורת. בזכות התיעוד הזה ופרסומו, המרצה לא יכלה להכחיש את התנהגותה, והנהלת האוניברסיטה לא יכלה לטייח.

מניין לי שההנהלה הייתה מנסה לטייח. מכך שנוסח תגובתה אחרי שהסרטון הופץ במלואו, אנמית לחלוטין, על סף הטיוח: "האוניברסיטה מכבדת את כל הסטודנטים והסטודנטיות כולל את אלה שבאים ללמוד בזמן שירותם הצבאי – סדיר, קבע או מילואים. ההנהלה מגנה התנהגות בלתי מכבדת בין סטודנטים לסטודנטים ובין אנשי סגל לסטודנטים. האוניברסיטה והמרצה מתנצלות בפני הסטודנטית שחשה פגועה".

האוניברסיטה מכבדת את כולם, מגנה באופן כללי התנהגות בלתי מכבדת. כלומר, האוניברסיטה אינה מגנה ומוקיעה את המרצה. אינה קובעת שהתנהגותה אינה מכבדת. אינה נוזפת במרצה או נוקטת נגדה צעדי ענישה. אינה מגבה את הסטודנטית החיילת ואינה מענישה ואף לא מתייחסת להתנהגותה של הסטודנטית המטרידה. ובסוף היא מתנצלת ומציינת שהמרצה מתנצלת – לא על מה שהיא עשתה, אלא כיוון שהסטודנטית חשה פגועה. שום אמירה מוסרית, ערכית, אמירה של טוב ורע, אלא אמירה אנמית שאם הסטודנטית חשה פגועה, מתנצלים בפניה.

כיוון שזו הגישה של הנהלת האוניברסיטה, הכדור כעת בידי אגודת הסטודנטים. מן הראוי שאגודת הסטודנטים תודיע על השבתת הלימודים, עד שינקטו צעדי ענישה הולמים נגד המרצה וההנהלה תפרסם אמירה ערכית המגנה את התנהגותה. ומן הראוי שתלמידיה של המרצה החצופה לא ייכנסו לשיעוריה עד שהיא בעצמה, בקולה, תתנצל בפומבי בפני התלמידה ותתחייב שלא תחזור על התנהגות כזאת.

* בין חברים – ברשימה שפרסמתי ביום מותו של עמוס עוז, ציינתי בין ספריו האהובים עליי במיוחד את "תמונות מחיי הכפר". כוונתי הייתה לספר "בין חברים". את "תמונות מחיי הכפר" טרם קראתי.

* סכום האש – עונג השבת שלי היה קריאת המאמרים הרבים על עמוס עוז ויצירתו, שמילאו את המוספים הספרותיים של כל העיתונים. ומכולם, שבה את לבי פסוק אחד, מתוך ראיון של עמוס עוז לנורית גרץ ב-1973, לעבודת המ.א. שכתבה עליו: "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו".

אני מאמץ את הפסוק.

* אל תקרא לי חילוני – כתב לי ליאון גרשוביץ', מורה ומחנך בישראל: למרות שאני בשנת שבתון, בכל זאת מביה"ס הצליחו לשכנע אותי להצטרף לחמישי-שישי-שבת של סמינר "גשר" לתגבר את הסגל שיצא לסמינר. ביום שישי יש שעה שהמורים מעבירים שיעורים לפי תכני עניין שלהם (ולא מנחי "גשר" שמעבירים את הסמינר עצמו). אלא מה, הגורמים שהזמינו שכחו לומר שצריך להכין שיעור כזה. אז אלתרתי שיעור שבמוקד שלו חלקים ממאמרך "אל תקרא לי חילוני" משנת 2006. כפי שציפיתי אכן באו בעיקר התלמידים הדתיים (המפגש הוא של בנים מביה"ס שלי – משגב עם בנים מישיבות תיכוניות נווה שמואל באפרת וכפר הרוא"ה). העמדת המאמר שלך במוקד השיח הייתה מוצלחת ביותר, והשיח עצמו היה ער ומאתגר במובן הטוב של המושג. זכויות היוצרים כמובן הודגשו כנדרש. תודה על המאמר ההוא. שבת של שלום!

* ביד הלשון

נמסיס – מתוך כתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט".

ומתוך כתבה של יוסי ורטר באותו גיליון: "מוטב היה לו [לגבאי] לקחת דוגמה מהנמסיס כחלון".

נמסיס היא אלת הנקם במיתולוגיה היוונית. מכאן המילה Nemesis – נקמה באנגלית.

הביטוי נמסיס מתייחס ליריב מושבע ונקמני.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "וארא" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 4.1.19

בערב שבת שעברה הלך לעולמו הסופר עמוס עוז. ליד קברו הטרי, באדמת קבוצת חולדה, שרו הנאספים את השיר שנשיר לאחר הדרשה, מתוך ספר תהלים:

"מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה; סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

וכשסיימו את השיר, פרצו המלווים ספונטנית בשיר נוסף: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר. פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה".

המלווים חזרו לשיר של החלוצים, מייסדי חולדה, מייסדי הקיבוצים, בוני הארץ. הם לא הסתפקו ב"נירו ניר ניר ניר", אלא האמינו שביצירה שהם יוצרים תהיה השכינה שורה, והיצירה שהם יצרו לא נועדה להפריח רק את שממות הארץ, אלא גם שפת התורה. לא סתם את השפה העברית – את שפת התורה.

לפני חמש שנים הוציאו עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר את ספרם המסאי "יהודים ומילים". בספרם הם עסקו במקומה ומשמעותה הייחודיים של המילה הכתובה בתולדות העם היהודי, במהותו, בזהותו ובתרבותו. הם הציגו את הייחוד של העם היהודי, בהיותו עם של טקסט. זה עברו וזו הערובה לעתידו. זה מה שהחזיק אותו על אף כל התלאות ואם יאבד זאת, לא תהיה לו תקומה.

אקרא שלושה ציטוטים קצרים מן הספר:

"כאשר קרסו האימפריות העתיקות, אשר הגלו את היהודים והכניסו צלם להיכל, וספריהן עלו באש או העלו אבק בפינות מנזרים, ספרי היהודים בפזורותיהם לא מתו ולא נרדמו. הם נקראו בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר".

וכן "הכתבים מופלאים, הספרים מרווים את הנפש. ספר בראשית, ספר ישעיהו וספר משלי הם הפירמידות שלנו, הם ניצבים במלוא הדרם בתוך זרם הזמן. הם הזינו שפע של צאצאים: מן המשנה ועד ההשכלה, משירת ספרד בימי הביניים ועד הספרות העברית המודרנית – אותן בארות עמוקות הרוו את כולם, ונשאר עוד לדורות שיבואו".

"אנו מאמינים שכישרון ההיי-טק הישראלי ניזון איכשהו מאותם מקורות אינטלקטואליים. כוונתנו להרגלים, לא לכרומוזמים".

יותר משלושים שנה קודם לכן, בספרו "פה ושם בארץ ישראל", כתב עמוס עוז: "המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר, אלא כיורש".

והדבר המעניין, הוא שעם שישותו היא המילים – גדול מנהיגיו, משה, היה "כבד פה וכבר לשון", כפי שהוא הגדיר את עצמו בפרשה שקראנו בשבוע שעבר. "לא איש דברים אנוכי".

לדעתי יש כאן אמירה הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.

הדמות המרכזית בפרשה הקודמת הייתה משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשה הנוכחית, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדיי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אליי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי… אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד'.

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה".

הסיפור הזה, על ליל כ"ט בנובמבר, הוא בעיניי הקטע היפה והמרגש ביותר בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" – פסגת יצירתו ובעיניי אחת הפסגות של הספרות העברית לתולדותיה.

עשרות פעמים קראתי את הטקסט הזה, בהרצאות רבות שנשאתי, ותמיד שערותיי סומרות ועורי מצטמרר מהתרגשות, כאילו קראתי אותו זה עתה בפעם הראשונה.

מעבר ליופיו של התיאור המרגש, אני רואה בו מפתח להבנת השקפת עולמו הציונית של עמוס עוז.

עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ובמשפחה הזאת ישנם שמות פרטיים רבים. אני מסכים אתו. עמוס עוז היה ציוני בלב ובנפש, ודגל בכל ישותו במדינת לאום יהודית ריבונית בטוחה בארץ ישראל. אולם מה הייתה הציונות שלו? מה הוא השם הפרטי של הציונות העמוס עוזית?

****

את הטקסט הפותח את המאמר הזה, אני נוהג לקרוא בהרצאות ושיחות שכותרתן: הציונות – מקלט או ייעוד? אני מבחין בשיחה זו בין שתי גישות לציונות. על פי גישה אחת, הציונות היא הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר מן השואה. מכאן שמדינת ישראל נועדה לספק מקלט בטוח ליהודים – זה תפקידה. הגישה הזאת היא "הציונות הקטסטרופלית", ציונות כלקח מן הקטסטרופה שחווה העם היהודי וכדי למנוע קטסטרופה עתידית. על פי הגישה האחרת, הציונות היא תנועה שייעודה הוא הגשמת חלום הדורות לגאולה לאומית של העם היהודי ולמימוש זכותו על ארץ ישראל במדינת לאום יהודית ריבונית.

אין בהכרח סתירה בין שתי הגישות, אך אלו גישות שונות. ניתן לנקוט בשתי הגישות ואפשר לשלב ביניהם במינונים אלה או אחרים. יצחק טבנקין, מנהיגה ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, היה ציוני קטסטרופלי מובהק, שהיה משוכנע שהעם היהודי בגולה, כולל בארה"ב, צפוי לקטסטרופה בעתיד הקרוב. הוא גם היה משוכנע שמדינת ישראל נמצאת כל העת במאבק קיומי בתוך ים עוין השואף להשמידה ולכן היא מחויבת לאקטיביזם ביטחוני מתמיד. ועם זאת, הוא היה בראש ובראשונה ציוני ייעודי, גאולי, שהאמין בזכותנו ההיסטורית על כל שעל בארץ ישראל וחובתנו לממש אותה בהתיישבות קיבוצית. גם בגין שילב בין שני סוגי הציונות.

הדברים שאמר לעמוס עוז הילד אביו, באירוע המכונן בליל כ"ט בנובמבר 1947, ביטאו מסר של ציונות קטסטרופלית. מדינת ישראל קיימת כדי שבריונים לא יתנכלו עוד ליהודים, בני דורו של עמוס והדורות הבאים, כפי שהתנכלו לו ולאביו בגולה. הוא לא דיבר על השואה, כי משפחתו עלתה לארץ לפני השואה, אך השואה נוכחת היטב בדבריו. אין בדבריו דבר וחצי דבר של חזון לאומי גאולתי, מן הסוג שעליו נהג לדבר בן גוריון או מן הסוג שעליו מדברים תלמידי הרב קוק.

אביו של עמוס עוז היה איש הימין הרוויזיוניסטי. עמוס עוז היה איש השמאל הסוציאליסטי. אביו היה נץ. הוא היה יונה. אך המסר הקטסטרופלי שהעביר לו אביו בליל כ"ט בנובמבר חלחל לדמו, ועיצב את השקפת עולמו הציונית, שבה דגל עד יומו האחרון. בציונות כייעוד, הן בנוסח הרב קוק והן בנוסח בן גוריון, הוא ראה משיחיות שקר מסוכנת.

****

הציונות הקטסטרופלית עשויה להביא את הדוגל בה לעמדה פוליטית ניצית או לעמדה פוליטית יונית. היא יכולה להביא לאקטיביזם ביטחוני ולתביעה חסרת פשרות לגבולות בני הגנה, להרתעה גרעינית וכד'.

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז הייתה יונית. ציונות המבוססת רק על הקטסטרופה היא ציונות רזה, מינימליסטית, שרק צרכי ביטחון מרחיבים אותה. הציונות הרזה של עמוס עוז, התבטאה בהשקפה המצדיקה כל מה שמבטיח בעיניו את הקיום, אך שוללת כל מה שמעבר לכך.

בוויכוחיו הרבים עם הערבים ועם השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם, הוא הגן בעוז על פעולותיה של ישראל במלחמת השחרור, ולא נבהל מסיפורי ה"נכבה". הוא דימה את היהודים והערבים בא"י בתש"ח לשני טובעים בים סוער האחוזים זה בזה, והדרך היחידה של כל צד להרים את ראשו מעל המים היא באמצעות היאחזות בכתפי חברו והטבעתו. מלחמת השחרור הייתה מלחמת הישרדות, מלחמה על עצם הקיום, על עצם היכולת לנשום אוויר, ולכן מעשיה היו הכרחיים.

אולם מרגע שיש ליהודים מדינה משלהם ומקום להניח בו את כף רגלם, עליהם להסתפק בקיים ואין כל הצדקה לכל מה שמעבר לכך. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת, אך התנגד בתוקף לכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי 4.6.67, כיוון שאינה הכרח קיומי ולכן היא "כיבוש" והיא לא מוסרית והיא משחיתה. הוא יכול היה לקבל, גם אם לא להסכים, לטיעונים ביטחוניים בעד ישיבה בשטחים, והסביר אותם כפחדים שניתן להבין אותם, אך ניתן להפיג אותם בסידורי ביטחון שונים. לעומת זאת, כל דיבור על מימוש זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה, הוא גינה והוקיע. כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים וכך עד מותו.

בסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", נשמע עמוס עוז אומר, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. ואולי המשפט הזה הוא תמצית השקפתו הפוליטית.

אין זה פלא, שמי שזו גישתו, יצא נגד שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שבו הוא ראה המנון של המשיחיות שממנה הוא סלד. במיוחד הוא יצא נגד שורות כ"כיכר השוק ריקה". וכך הוא כתב: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן".

מתמיה שדווקא סופר, המבין את חירות המשורר, התייחס לשורה הפואטית, שביטאה את הכאב על ירושלים המחולקת, ועל כך שכף רגלו של יהודי אינה יכולה לדרוך בעיר העתיקה, כאילו הייתה דו"ח דמוגרפי. נעמי שמר הביעה אמת רוחנית, לא דמוגרפית, כפי שהשורה "איכה יבשו בורות המים" לא הייתה דו"ח הידרולוגי, אלא קינה רוחנית.

נעמי שמר הגיבה על דבריו בחריפות, בסרט "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי… ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

הקטע מן הסרט, שבו היא אמרה את הדברים, הוקרן בעצרת המונים בגני יהושע במלאת שלושים לפטירתה של נעמי שמר, ששודר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. עוז לא התאפק, ואמר למחרת: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?".

הייתה זו אמירה דמגוגית מכמה טעמים. ראשית, כיכר "פיקדילי" אינה חסומה בפני יהודים. שנית, היא לא בארץ ישראל, ונעמי שמר דיברה על א"י כשהיא ריקה מיהודים. עוז ניסה לצייר מצג שווא, כאילו המחלוקת היא על גזענות; כאילו ההבדל בין כיכר השוק בירושלים (אגב, אין כיכר כזאת) לכיכר פיקדילי, הוא שבירושלים הגויים הם ערבים. אך הוא ידע שאין זו אמת. המחלוקת בינו לבין נעמי שמר הוא רוחני; מחלוקת בין ציונות קטסטרופלית רזה, לבין ציונות ייעודית, גאולתית עשירה.

את יחסו של עוז לירושלים, העיר שבה גדל, הוא ביטא בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית": "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים… ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה… הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה… ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם".

כל מה שמעבר לעצם הקיום הלאומי וההגנה מפני קטסטרופה ובעיקר כל מה שנוגע לזכויות היסטוריות, הוא בעיניו הרעלה.

עוז התנגד גם להתיישבות בגולן ולכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. במסגרת מחקר שאני עורך, עברתי על כל הפרוטוקולים של מוסדות תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שאליה השתייכה קבוצתו חולדה, ועל כל ביטאוניה, בשנתיים שלאחר מלחמת ששת הימים. לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל"איגרת" – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת "נעשה ונשמע", והוסיף שהוא יודע שהוא יהיה בעמדת מיעוט, אך הוא מצפה שלפחות יתקיים דיון. הוא התנגד להתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן.

אולם ככל שנתקל בהתנגדות לקיומה של ישראל או בהטלת ספק בצדקת הציונות, הוא לחם כארי על הגנת הציונות, והיה מטובי המסבירים של ישראל והציונות. בספרו "למרגלות הר געש" תיאר את הרצאותיו באוניברסיטאות בגרמניה מול סטודנטים רדיקליים אנטי ציוניים וכיצד הדף בעוז את ביקורתם.

****

עמוס עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי. אני אוהב מאוד את מרבית ספריו. אני מתנגד בחריפות לעמדותיו הפוליטיות. הציונות שלי שונה מאוד מהציונות שלו.

אך כפי שהוא אמר, הציונות היא שם משפחה. משפחת הציונות על כל גווניה וכל שמותיה הפרטיים יכולה להתגאות באחד מטובי בניה, שיצירתו הספרותית היא תרומה אדירה לתחיה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והיא תישאר לדורות רבים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.1.19

* הימין החדש – מפלגתם של בנט ושקד נקראת "הימין החדש", אבל האמת היא שהימין החדש הוא המפלגה שהחליפה את הליכוד, וזרקה את ערכיו לפח האשפה של ההיסטוריה.

הליכוד כבר אינו קיים. הליכוד היה תנועה ממלכתית וליברלית. היום הליכוד שועבד לביביזם רדיקלי. זו לא מפלגה שיש לה מנהיג, אלא מנהיג שיש לו פלטפורמה לפולחן אישיות, והיום גם להגנה אישית על התנהלותו המסואבת והמושחתת במקרה הרע והפלילית במקרה העוד יותר רע. הגנה, במתכונת של "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" – התקפה על רשויות המדינה, על ישראל כמדינת חוק, על גורמי האכיפה ומערכת המשפט, על השירות הציבורי. כל אלה היו יסוד מוסד באידיאולוגיה של הליכוד, והיום הם היעד למלחמת קודש וחמת זעם של מפלגת נתניהו.

הליכוד לא הקצין מבחינה מדינית ביטחונית. בנושאים הללו הליכוד דווקא התמתן והתמרכז מאז ימי בגין ושמיר. אולם בכל מה שקשור לאופיה של המדינה ואופי המשטר, הוא אימץ גישה הפוכה לדרכו המסורתית של הליכוד. גישה המהווה איום על ישראל כמדינת חוק, שהכל שווים בה בפני החוק.

דרושה: תנועה לאומית ממלכתית, שתמשוך את קולות הליכודניקים הנאמנים לדרכה ההיסטורית של מפלגתם.

* נטל ושמו ציפי לבני – ציפי לבני שגדלה בבית"ר ובליכוד ונכנסה לפוליטיקה כדי להילחם בהסכמי אוסלו, הפכה בשנים האחרונות לסמן ה"שמאלי" הקיצוני במחנ"צ. היא הובילה להקצנה יונית בעמדות המדיניות. היא הובילה את מסע הצלב הברוטלי נגד חוק הלאום, תוך שימוש בסיסמאות פוסט ציוניות, למרות שהיא אישית הייתה שותפה לניסוחו הראשוני, מרחיק הלכת, והיא זו שהייתה אמורה להוביל אותו, לפני 9 שנים.

בכל מפלגה שבה שהתה היא הייתה גורם פלגני, מפצל ובלתי חברי. טוב עשה אבי גבאי כשהחליט להיפרד ממנה (ומהתנועה הפיקטיבית שלה). אני מקווה שזה צעד ראשון לקראת חזרתה של מפלגת העבודה לדרכה של תנועת העבודה, ממנה כל כך התרחקה.

מן הראוי שציפי לבני תעמוד עם תנועתה בפני משפט הבוחר, אך היא לבטח תחפש ברית חדשה לרוץ אתה. אידיאולוגית, המפלגה המתאימה לה היא מרצ. עם זאת, אתקשה להבין את מרצ אם תכניס לתוכה גורם פלגני, שספק אם הוא בעל ערך אלקטורלי.

* אנחנו לפני אני – "אנחנו לפני אני" – זו כותרת ספרו של גל הירש. עוד לפני שקראתי מילה בספר – כבר מצא חן בעיניי. אני שמח שזה כרטיס הביקור של הירש, ומקווה שהוא מעבר לסיסמה. משב רוח מרענן בעידן נתניהו.

* השקעת עתק במגזר הערבי – על אף התנגדותי העזה לנתניהו וחרף העובדה שאנו בתקופת בחירות, אני רואה לנכון, כדרכי, לשבח אותו ואת הממשלה על מה שהם ראויים לשבח. במקרה זה, אצטט את מירב ארלוזורוב, כלכלנית ובעלת טור ב"דה-מרקר", שאף היא אינה מתומכיו, בנושא עליו שיבחתי אותו פעמים אחדות בעבר: "הישג קריטי וראוי לשבח הוא עמידתו האיתנה, מול אופוזיציה ימנית כוחנית, על הגדלת השקעות בחברה הערבית – שלוש תכניות כלכליות עצומות לחברה הערבית, לחברה הבדואית בנגב ולחברה הדרוזית, אושרו בתקופתו.

עבור ראש ממשלה שנבחר בזכות ההסתה שלו נגד האזרחים הערביים ('הם נוהרים באוטובוסים') חייבים לומר את האמת: לא היה אף ראש ממשלה בהיסטוריה שעשה כל-כך הרבה עבור הערבים, והשקיע בהם כל כך הרבה כסף".

אמת ויציב. ואציין עוד, שעם המשרדים הבולטים בפועלם לקידום החברה הערבית, נמנים משרד החינוך ומשרד המשפטים, שבראשם עמדו שרים מהבית היהודי (כעת מ"הימין החדש").

איך העובדה הזאת מתיישבת עם חוק הלאום? אין שום סתירה. אפשר להפלות ערבים עם ובלי חוק הלאום, אפשר לסייע לערבים ולתמוך בהם עם ובלי חוק הלאום ואפשר לנקוט העדפה מתקנת עם ובלי חוק הלאום.

חוק הלאום כלל אינו נוגע לערבים, ובוודאי שאינו פוגע בזכויותיהם. חוק הלאום עוסק בהגדרה הלאומית של מדינת ישראל.

אגב, הציטוט המדויק מדברי הבלע של נתניהו ביום הבחירות הקודמות אינו "נוהרים" כי אם "נעים" (לא שזה משנה במשהו, זולת נטייתי, האובססיבית-משהו, לדיוק ולפרטי טריוויה).

* יהודי מחמד – מי יהיה יהודי המחמד של הרשימה המשותפת במקום דב חנין?

* הסברה במיטבה – כאשר שרת ההסברה הירדנית דורכת על דגל ישראל, היא מסבירה מהו השלום בעבור הערבים.

* כשעמוס עוז קרא להקמת ממשלת אחדות – רבות סופר בימים האחרונים על עמוס עוז, הדובר הרהוט ואיש הרוח המובהק של מחנה השמאל הציוני. פרשה אחת, שבה הפתיע עמוס עוז באופן מעורבותו הפוליטית, נשכחה.

הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 הסתיימו בתיקו בין הליכוד בראשות שמיר למערך בראשות פרס ובין הגושים. המצב הכלכלי והביטחוני ותוצאות הבחירות חייבו הקמת ממשלת אחדות לאומית. ואכן, ממשלה כזאת קמה, ממשלת הרוטציה. בין הדוחפים להקמתה, בלטו הנשיא הרצוג שהטיל את כל כובד משקלו על הקמת הממשלה, ואריק שרון ויצחק רבין שרקמו את העסקה מאחורי הקלעים.

אבל אי אפשר להמעיט מתפקידם המרכזי במהלך, של הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר, שפרסמו גילוי דעת שקרא למערך לגלות אחריות לאומית ולהקים ממשלת אחדות. גילוי הדעת הפתיע מאוד, כיוון שהסופרים הללו היו "האדמו"רים" של המחנה היוני במפלגת העבודה ובמערך, שהתנגד בתוקף למהלך. יש לזכור, שהקמת ממשלת האחדות גרמה לפירוק המערך ולפרישת מפ"ם (שלימים הייתה שותפה להקמת מרצ), ולפרישתו של יוסי שריד, אחד הח"כים הבולטים במפלגת העבודה, ממפלגתו ולהצטרפותו לרצ.

גילוי הדעת של שלושת הסופרים היה סוג של הכשר רבני, של מועצת גדולי התורה, שיצר את הלגיטימציה להקמת ממשלת האחדות, שאכן הייתה חיונית מאוד מבחינה לאומית.

מי שהיטיב לנסח את ההגדרה הקולעת לצורך הזה, לא היו שלושת הסופרים, גאוני הניסוח, אלא דווקא יצחק רבין שמעולם לא התיימר להיות אינטלקטואל. בנאום נרגש במרכז מפלגת העבודה הוא טבע את הסיסמה: "אין לנו מדינה סְפֵּר".

* מהותה של חלוציות – מתוך כתבתה של דניאלה פרל ב"שישי בגולן" על מושב שעל: "… זו הייתה תקופה קשה ביותר. הנקודה הזמנית לא הייתה מאורגנת מבחינת התיישבות. המים הספיקו בקושי, לא היו חיי תרבות והגברים עבדו משלוש לפנות בוקר ועד שבע בערב וגם אז, נאלצו להמשיך לעבוד ולבצע שמירות. הצבא הביא מדי פעם מים והיה גנרטור שהיה לרוב מתקלקל והורס את מכשירי החשמל. כל המשפחה התגוררה באשקובית בגודל של 17 מ"ר. החוק הישראלי טרם הוחל בגולן, לא היו בכלל מוסדות בגולן והם נאלצו להגיע לטבריה לכל סידור קטן או גדול. רק בשנת 1981, לאחר שהחוק הישראלי הוחל על הגולן, היה יותר קל. למרות כל הקושי, אפשר לומר שהמשימה בוצעה ושעל קמה לתפארת ומונה כיום 90 משפחות. הילדים חוזרים ובהחלט היה שווה". אמת ויציב – בהחלט היה שווה. זו מהותה של חלוציות. (אגב, על אורטל, שקמה שלוש שנים מאוחר יותר, אי אפשר לכתוב את המשפט "לא היו חיי תרבות". להיפך!)

הידעתם? – בווינה יש מיזם של דיור ציבורי ע"ש הרצל!

* פרספקטיבה – כשמדברים על שנות העשרים, הכוונה היא לשנה הבאה או לעליה השלישית?

* ביד הלשון

נצח שנמשך שבועיים – מתוך מאמרו השבועי של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "ההבדל בין חודשיים וחצי עד שלושה הוא, כמו שאמר שלום חנוך, נצח שנמשך שבועיים". הציטוט הוא מתוך שירו של חנוך "ככה וככה" (לא מן המובחרים בשיריו, לטעמי).

במקום אחר במאמר, חזר סגל לחנוך, הפעם בפרפרזה: "הציבור מנומנם, ולכן הציבור ישלם?" זו פרפרזה לשורה "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", משירו של חנוך "מחכים למשיח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.12.18

* הפנתיאון – אילו עמוס עוז כתב רק את "סיפור על אהבה וחושך", די היה בכך כדי להציבו בפנתיאון של גדולי הספרות העברית. יהי זכרו ברוך!

* יומן קריאה בספריו של עוז – ספרו הראשון של עמוס עוז שקראתי, היה "ארצות התן". הייתי נער בכיתה ח' או ט', ומצאתי את הספר אצל אחותי הגדולה. האמת היא שלא התלהבתי, אולי הייתי צעיר מדי, ולכן לא חזרתי לעוז ב-3-4 השנים הבאות.

נכבשתי לכתיבתו של עמוס עוז, בספרו הנפלא "מנוחה נכונה". לאחר קריאת הספר, שבתי לספריו הקודמים, ומאז קראתי את מרבית ספריו. עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי.

דווקא את "מיכאל שלי", הנחשב לאחד מספריו הטובים ביותר, פחות אהבתי. בעיניי, פסגת יצירתו ואחת מפסגות הספרות העברית לדורותיה, היא יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". זה אחד הספרים הטובים שקראתי. בהרצאות ושיעורים רבים מאוד קראתי, ובכל פעם התרגשתי מחדש, את סיפורו על ליל כ"ט בנובמבר, מתוך "סיפור על אהבה וחושך". בהופיעי בפני קהל צעיר, התאכזבתי בכל פעם מחדש, כששאלתי את מאזיניי מי קרא את הספר. אני מקווה שיש מי שנענו להמלצתי החמה וקראו אותו בעקבות ההרצאה.

עוד מספריו שאהבתי במיוחד – "מקום אחר", "לדעת אישה", "תמונות מחיי הכפר" ו"הבשורה על פי יהודה" המקסים.

השקפותיו הפוליטיות היוניות מאוד של עמוס עוז רחוקות מאוד משלי. מעבר למחלוקת העמוקה בסוגיה הפלשתינאית, הוא גם שלל מראשיתה את ההתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן. אולם גישתו נבעה מתוך פטריוטיות וציונות, בדרכו. לכן, הוא היה מוקד לשנאה עזה מצד השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני. עמוס עוז נהג לומר שהציונות היא שם משפחה ויש בה שמות פרטיים רבים, ואני מסכים מאוד עם דבריו. הציונות שלו שונה משלי – היא ציונות קטסטרופלית, ציונות כמקלט, כלומר הצידוק שלה הוא הקטסטרופה המאיימת על העם היהודי ללא מדינה יהודית, ומכאן שהיא ציונות רזה מאוד, שמסתפקת במינימום ההכרחי, לדעתו, לקיום המדינה. הציונות שלי נובעת בראש ובראשונה ומעל הכל מאמונה בזכותנו על ארץ ישראל, ומייעוד לאומי של הגשמת זכות זו. על הציונות של עוז, אכתוב מאמר נפרד בימים הקרובים.

למרות המחלוקת הפוליטית, קראתי בשקיקה את מסותיו ומאמריו הפוליטיים וההגותיים ואהבתי להאזין לו בכלי התקשורת, כיוון שהעברית שלו מהפנטת, הרהיטות שלו, כושר הניסוח הגאוני שלו והשפה הקולחת והמדויקת שבפיו, חוללו אצלי קשב רב לעמדותיו, הגם שלא שכנעו אותי. קראתי את ספריו הפובליציסטיים וההגותיים; כמו ספר המסע החברתי-פוליטי המעולה "פה ושם בארץ ישראל, 1982", "באור התכלת העזה", "ממורדות הלבנון", "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" ו"למרגלות הר געש" – ספר שבו תיאר את יחסו לגרמניה, שבה הוא סופר נערץ ועתיר פרסים ואת הרצאותיו שם, בפני סטודנטים, ובהם אנטי ישראלים רדיקליים. מי שמפקפק בפטריוטיות שלו מוזמן לקרוא את הספר הזה, ולהבין עד כמה הוא עמד בחזית ההסברה הישראלית והציונית. עם זאת, גם ספר זה מעיד על הציונות הקטסטרופלית שהוא ייצג, אולי יותר מספרים אחרים. מבין ספרי ההגות שלו, אהבתי במיוחד את "יהודים ומילים" שכתב עם בתו פניה עוז זלצברגר (גילוי נאות: בספר זה הם ציטטו מתוך מאמר שכתבתי על שלונסקי). דווקא מספרו ההגותי האחרון, "שלום לקנאים", התאכזבתי. הוא ניגש לציבור הישראלי, בספר זה, עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה, ובכך יצר בי ציפיה שנכזבה, כאשר התברר שהוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

עם מותו של עמוס עוז, איבדה הספרות העברית את אחד מגדולי יוצריה.

* דמות מופת – צביקה לוי, חתן פרס ישראל, אבי החיילים הבודדים, דמות מופת, הלך בשבת לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

במאמר על החיילים הבודדים, לאחר מבצע "צוק איתן", הצעתי לראשונה להעניק לצביקה לוי את פרס ישראל על מפעל חיים.

צביקה לוי היה אדם שכל כולו נתינה. ציוני, פטריוט, קיבוצניק, מסור עד כלות לעם ישראל, לחברה הישראלית, לצה"ל, לחיילים הבודדים.

הכרתי את צביקה לפני 15 שנים. בשנת ה-25 לאורטל, ריכזתי צוות תרומה לחברה הישראלית; צוות שנועד לקדם מיזם של אורטל למען החברה הסובבת. תחילה רצינו לאמץ את קהילת צד"ל בקריית שמונה, אך הדבר לא יצא לפועל. לבסוף החלטנו על אימוץ חיילים בודדים. ואכן, אימצנו מספר חיילים בודדים, וכעבור שנים אחדות גם גרעין צב"ר של חיילים מחו"ל. הכרתי את צביקה כבלתי נלאה, מוכוון משימה ונחוש; כל כולו המשימה שהעמיס על כתפיו. ועוד התרשמתי מהקשר האישי שלו עם כל חייל וחייל, חרף העובדה שהוא טיפל באלפי חיילים.

צביקה היה איש חם ואוהב, אדם מלא אהבת חיים, שמחת חיים, הומור. איש של אנשים, אוהב אנשים. הוא היה המסמר של כל אירוע ומסיבה. הוא היה הרוח החיה, במשך שנים רבות, של פרלמנט העמק, בקיבוץ יפתח. משפחתנו זוכרת היטב, את הערב היפה והמרגש שהוא ארגן והנחה בפרלמנט לזכר חמי, אריק שליין ז"ל, במלאת שנה למותו.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

* איזה אספסוף – האם מחללי קבר אביו של מנדלבליט שייכים לאספסוף המוסת של אלדד יניב או לאספסוף המוסת של נתניהו?

* הבריון השרלטן – הבריון השרלטן אלדד יניב הקים מפלגה חדשה. מה שטוב בכך, הוא הידיעה שהוא לא יכתים את מפלגת העבודה. אני מאמין שלמרות כל תעלוליו, שהצליחו להשאיר אותו בכותרות לאורך השנים האחרונות, גם הפעם הוא יראה את הכנסת מבחוץ.

* הימין החדש – אני רחוק ממפלגת "הימין החדש" בדעותיי. איני שמח על מפלגות שיגררו את המערכת אל הקצוות, מימין ומשמאל. החברה הישראלית נדרשת לחלופה מרכזית, ציונית, דמוקרטית וממלכתית, אלטרנטיבה של אחדות לאומית וסולידריות חברתית, כנגד ההקצנה מימין ומשמאל.

ועם זאת, אני מברך על עצם הרעיון של מפלגה משותפת לחילונים ודתיים.

* החוצה! – לא התייאשתי לגמרי מהליכודניקים. אני בטוח שבפריימריז הם יעיפו לכל הרוחות את אורן חזן, והוא ייצא סוף סוף מחיינו.

* ביד הלשון

אָפִיל – בפרשת השבוע, פרשת "וארא", כתוב: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). מה פירוש אפילות?

פרי אפיל הוא פרי שמאחר להבשיל. היפוכו – פרי בַּכִּיר.

המילה המקראית הזאת אינה נפוצה בשפת היומיום, אך היא חיה ובועטת בשפה המקצועית החקלאית.

זן התפוח המשובח פינק ליידי, לדוגמה, הוא זן אפיל, המבשיל בחודש נובמבר המאוחר.

* "חדשות בן עזר"