עזרא ט-י: אֵלֶּה נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת

האם בעידן עזרא דוד היה מלך ישראל? התשובה היא שלילית. הוא לא היה מלך, כי הוא לא היה נולד. הוא לא היה נולד, כי סבתא רבתא שלו, רות המואביה, הייתה מגורשת, כמו כל הנשים הנוכריות שגורשו, על ילדיהם, בעידן עזרא. ושמות הנושאים נשים נוכריות הריהם מוקעים אל עמוד הקלון בפרק י.

אני יכול בהחלט להבין את עזרא – את חששו מפני התבוללות. אחרי שנות הגולה חזר העם אל ארצו, כדי להתבולל בין יושבי הארץ ולאבד את זהותו? אבלו של עזרא מובן. רצונו בהעמקת הזהות היהודית של העם – מוצדק. אולם הפתרון שלו – גירוש המוני, הוא פתרון גרוע.

הוא פתרון גרוע, קודם כל כי הוא אכזרי. הוא אכזרי כלפי הנשים המגורשות, כלפי הילדים המגורשים וכלפי האבות שמשפחותיהם נקרעו מהם.

וגם מבחינה לאומית – טוב היה לקבל ולהכיל את הנשים הנוכריות, המעוניינות להצטרף לעם היהודי, ואת ילדיהם שנולדו לתוך חברה יהודית, להעניק להם חינוך יהודי טוב ובכך להעשיר את העם היהודי, לחסוך מן העם את הטראומה של הגירוש הנורא, להימנע מהימצאותם של המוני גברים שבורים וממורמרים בתוך העם.

למרבה הצער, הקנאות גברה על דרכי הנועם, על המוסר ועל השכר הישר.

* 929

עזרא ח: העליה השניה

בפרקים הראשונים של הספר קראנו על העליה הראשונה אחרי הצהרת כורש, עליית זרובבל. בפרק זה אנו קוראים על העליה השניה, עליית עזרא הסופר. מבחינתי, עצם צירוף המילים "העליה השניה" גורם להתרגשות.

כמו העליה הראשונה, גם זו מצומצמת מאוד. שוב העם היהודי בחר, ברובו, בסיר הבשר של הגולה. ושוב התנ"ך מציין את שמות העולים, או ליתר דיוק שמות החמולות. זה עצוב. אם ניתן לציין שמית את כל החמולות, הדבר מעיד על מיעוט העולים. אך עצם אזכור שמם הוא בחירה ראויה של עורכי התנ"ך. אותם חלוצים שהלכו נגד הזרם ועלו לציון, ראויים ששמם ייחקק לעד בזיכרון ההיסטורי שלנו. ההמון נשכח. מי יודע את שמותיהם של אלה שלא עלו? החלוצים נזכרו.

ומי לא צוינו בשמן? הנשים כמובן. לא זו בלבד שהן לא הוזכרו בשמן, הן כלל לא נספרו. כל חמולה הוזכרה בשמה ונאמר מהו מספר הַזְּכָרִים.

ובין מעט העולים, לא נמצאו לוויים, מה שעיכב את העליה כדי לגייס מספר לוויים לשיירה.

כפי שראינו בפרק הקודם, עזרא עלה לארץ עם מינוי ממלכתי לעמוד בראש האוטונומיה הדתית והמשפטית של היהודים בא"י. עזרא מעריך, שאילו רק ביקש, היה מקבל ליווי והגנה, אך הוא נמנע מכך, כי הוא התבייש. כך הוא מסביר זאת בפירוש. "בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ". במקום הגנה, הם מסתפקים בצום ותפילה. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק. מזל שההגנה הזאת לא עמדה למבחן.

העליה השניה בדורנו, הקימה את ארגון "השומר", שאותו הגדיר בן גוריון כסבא של צה"ל. על ההגנה העצמית של העליה השניה בתקופת שיבת ציון, נקרא בספר נחמיה. כאן, בשלב זה, הם סמכו על הנס. כאשר הדבר אינו עומד למבחן, יכולים הסומכים על הנס לאמץ נראטיב לפיו "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת, וַיֵּעָתֵר לָנוּ… וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ, וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל הַדָּרֶךְ".

* 929

עזרא ו: הַזִּכָּרוֹן

צרי יהודה לא בחלו בכל דרך להכשיל את שיבת ציון – את שיבת העם היהודי למולדתו ובניינה. הם פעלו בדרכי טרור – מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה ובדרכים מדיניות – לחץ על המעצמה הפרסית.

הנושא הגיע להכרעת המלך דריוש, והוא הורה לבדוק בארכיון את טענת היהודים על אודות הצהרת כורש, שנתנה להם צ'רטר בינלאומי למפעלם. אכן, הבדיקה העלתה את "הַזִּכָּרוֹן".

שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ, כּוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ שָׂם צַו: בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם הַבַּיִת יִבָּנֶה, מָקוֹם שֶׁזּוֹבְחִים זְבָחִים וִיסוֹדָיו מוּקָמִים, רוּמוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים, רָחְבּוֹ אַמּוֹת שִׁשִּׁים. נִדְבָּכִים שֶׁל אֶבֶן גָּלָל שְׁלשָׁה, וְנִדְבָּךְ שֶׁל עֵץ אֶחָד, וְהַהוֹצָאָה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תִּנָּתֵן. וְאַף כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף, אֲשֶׁר נְבוּכַדְנֶצַּר הוֹצִיא מִן הַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם וְהוֹבִיל לְבָבֶל, יָשִׁיבוּ, וְיֵלֵךְ לַהֵיכָל אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם לִמְקוֹמוֹ, וְתוֹרִיד בְּבֵית הָאֱלֹהִים.

דריוש ביטל, למעשה, את הספר הלבן של ארתחששתא, אִשְׁרֵר את הצהרת כורש ונרתם למימושה. הוא הודיע על העונש הצפוי למחבלים בבניין הבית – גזר דין מוות. הבית השני נחנך, ועם ישראל חגג בו לראשונה את הפסח.

* 929

עזרא ה: וְהֵחֵלּוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים

פרק ד הסתיים בספר הלבן של אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא, בעקבות מכתב ההסתה של הזרים שהתיישבו בארץ בתקופת מלכות בבל, שהתכחש להצהרת כורש ואסר על המשך המהלך ההיסטורי של בניית הבית השני. הבניה אכן הופסקה, עַד שְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס.

מה קרה בשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ? האם דָּרְיָוֶשׁ ביטל את האיסור? בפרק ה אנו קוראים על חידוש מפעל הבניה. אֲזַי קָמוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יְהוֹצָדָק, וְהֵחֵלּוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם. מי התיר להם לבנות?

התשובה לכך ניתנת בתחילת הפרק: וְנִבָּא חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא הַנְּבִיאִים, עַל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַיִם, בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲלֵיהֶם. ובהמשך, בתיאור תחילת הבניה, שוב מוזכרת תמיכתם הרוחנית של הנביאים: וְעִמָּהֶם נְבִיאֵי הָאֱלֹהִים תּוֹמְכִים אוֹתָם.

מה אמרו חגי וזכריה? נפתח את ספר חגי, ושם נמצא את התשובה. "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב… עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה". כלומר הנביא נזף ביישוב היהודי על שאינו בונה את הבית ומורה ליהודים לקום ולעשות מעשה. ומתי זה קרה? כך נאמר בחגי: "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ". ואיך הגיבה הנהגת היישוב? "וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם. בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ".

כלומר, בניית המקדש חודשה באופן בלתי לגאלי. המושל, תַּתְּנַי פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר, ניסה להורות להם לחדול מעבודה. היהודים הסבירו את מעשיהם בזכותם ההיסטורית, במצוות דתם ובלגיטימיות החוקית בעקבות הצהרת כורש.

הפחה ציטט את תשובתם במכתב השאילתא ששיגר למלך, ובו ביקש הנחיות כיצד לפעול. הוא מבקש ממנו לבדוק בארכיון אם אכן ניתנה הצהרת כורש.

הדבר המעניין והיפה, הוא שהיהודים לא עצרו את הבניה עד שתגיע תשובה, אלא המשיכו לפעול במלוא המרץ ולקבוע עובדות בשטח.

* 929

עזרא ד: מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה

הצהרת בלפור, שלפני חודשים אחדים ציינו מאה שנה לפרסומה, נתפסה בעיני היהודים כהצהרת כורש מודרנית; מעצמה גדולה נותנת גושפנקא וגיבוי לחזרת העם היהודי לארצו ולהקמת בית לאומי יהודי.

וכמו אחרי הצהרת כורש, גם אחרי הצהרת בלפור, הזרים שהתיישבו בארץ שעה שהעם היהודי גלה ממולדתו, לא אהדו, בלשון המעטה, את שיבת ציון, את ההתיישבות והבניין ועשו כל שלאל ידם כדי להפריע ולהכשיל, הן בהצקה פיזית והן בפעולה מדינית.

וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם.

מְבַהֲלִים, מן המילה בהלה, פחד. הם הטילו טרור בארץ, כדי לרפות את ידי החלוצים, שבי ציון, בוני הארץ. והפעילות המדינית היא המכתב לארתחששתא, שבו הסיתו את הנהגת פרס נגד היהודים, הציגו את בניין ירושלים ובית המקדש כסכנה לאימפריה, כיוון שמדובר בעיר מועדת למרדנות; הם מנסים, ואף מצליחים באופן זמני, ליצור דה-כורשיזציה של מדיניות מעצמת העל.

כך נהגו גם הערבים בארץ ישראל, לאחר הצהרת בלפור; וכך הם נוהגים עד היום.

במאמר שכתב ב-1964 דוד בן גוריון על שיבת ציון אז ועתה, הוא עמד על הדמיון ההיסטורי בין התקופות.

"אולם קמו צוררים לשבי ציון, ממש כפי שקרה הדבר כמה שנים אחרי הצהרת בלפור בדורנו. 'וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם, כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס'. ובמלכות אחשורוש כתבו בִּשְׁלָם, מִתְרְדָת, טָבְֵאל וחבריהם שטנה על יושבי יהודה וירושלים לארתחשׁשׂתא, ובה הם מודיעים למלך (בארמית) כי היהודים שיצאו מארצו באו הנה לירושלים ובונים את העיר המרדנית והרעה. הם מזהירים את המלך כי אם יינתן ליהודים להקים מחדש את העיר הזאת, יפסיד את כל המסים ואוצר המלך יינזק. על פי צו המלך הופסקה עבודת הבניין ולא נתחדשה אלא בשנת שתים לדריוש".

ב"ג מצביע במאמרו על הבדלים רבים בין שתי העליות. אך "הדמיון בין שתי השיבות – זו שלפני אלפים וחמש מאות שנה, וזו שבדורותינו – הוא בכך ששתיהן נתקלו בארץ באויבים ומשטינים שניסו להפריע לבניין הבית בכוח הזרוע ובדרכי שטנה. 'וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים' וגו' – כך היה בימינו בימי צ'נסלור ופספילד, ואחר כך בימי צ'מרבלי ומקדונלד, והדריוש של ימינו שהמציא את התעודה המצדיקה – היה הֶנְדֶרְסוֹן, שר החוץ הבריטי ממפלגת העבודה, שביטל את הספר הלבן של פספילד במכתב שנקרא בשם מכתב מקדונלד, שבעצם היה מכתב הנדרסון, שהתיר שוב עליה, ועד 1935 גדלה העליה מאלפים אחדים עד 61,000 לשנה".

ואחרי הצגת השונה והדומה, המסר העיקרי של בן גוריון היה שלא הצהרת בלפור ולא החלטת עצרת האו"ם נתנו לנו את מדינת ישראל ולא הן הבטיחו את קיומה. "אלמלא קם לנו צה"ל, אשר ידע להילחם ולגרש את הפולשים, לא היה נשאר זכר מהחלטת או"ם והיישוב היהודי היה נמחה מעל פני האדמה… כוחו ועצמתו של צה"ל נתנו לנו את מדינת ישראל". וכך גם באשר להצהרת כורש. "עצמאות השיגו היהודים רק על ידי מלחמת צבאו של יהודה המקבי ואחיו. גם בימינו הגענו לעצמאות אך ורק הודות לכוחו ולעצמתו שלצה"ל".

* 929

עזרא ג: בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל

ספר עזרא מספר לנו את סיפור שיבת ציון. אך טבעי, בעבורי, לקרוא אותו בעיניים ציוניות; ללמוד אותו על רקע שיבת ציון בימינו. ללמוד על רקעו את שיבת ציון בדורנו.

יש, כנראה, מי שהספר עושה להם משהו אחר. הוא משמש בעבורם נקודת ייחוס ל… טענת "זכות" השיבה הפלשתינאית; אותה תאווה להטביע את מדינת ישראל במיליוני "פליטים" פלשתינאים. לא נותר לי אלא לנוד בצער למראה יהודי, ישראלי – שזה עולמו.

****

כפי שראינו בפרק הקודם, עם ישראל לא הבין את גודל השעה והחמיץ את שעת הרצון שאחרי הצהרת כורש. 90% מהעם בחרו בגלות, ורק 10% מהדור עלו כחלוצים לציון, לבנות אותה מחדש, להקים מחדש את בית המקדש שחרב.

לנוכח הבעיה הדמוגרפית הזאת והבעיות הכלכליות והביטחוניות שנלוו אליה, תהליך בניין הבית והארץ ארך מאות שנים.

אולם כבר בהגיע שבי ציון לירושלים, הם החלו, בהנהגת זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל, המנהיג הפוליטי, המעשי, ויֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק הכהן הגדול במלאכת בניית המזבח וחידוש הפולחן ובהנחת היסודות לבניין בית המקדש השני.

הפרק מתאר תיאור מצמרר את טקס חנוכת ההיכל. רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל. וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל.

אלה שראו את בית המקדש בתפארתו בכו למראה ההיכל הצנוע והפשוט, שנראה בעיניהם צל חיוור של גדולת העבר; או שמא צל חיוור של נוסטלגיה שקצת מעצימה את העבר? הצעירים שמחו וצהלו, על עצם הקמתו מחדש של ההיכל.

הצעירים צודקים. זו הציונות המעשית, האקטיביסטית, של עוד דונם ועוד עז. אפשר להתגעגע לתפארת העבר, אך כך לא בונים מדינה. רק בעבודה קשה, בנחישות ובשמחה גדולה על כל התקדמות, ניתן לבנות מחדש את קוממיות ישראל. ואם נבנה היכל צנוע, אין מתאים יותר מלהזמין את הרצפלד ולשיר בשמחה ובקול גדול:
שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

* 929

עזרא ב: עם ישראל – אייכה?

עלילתו של פרק ב מצ'עממת למדי, בלשון המעטה. פרק ארוך, בן 70 פסוקים, וכמעט כולם – רשימת שמות.

והשאלה היא – למה? למה צריך להציג את רשימת המלאי הזאת? את מי זה מעניין?

הרשימה הזאת היא העדות להחמצה הגדולה של שיבת ציון. אילו עם ישראל הבין את גודל השעה ההיסטורית, ומיד לאחר הצהרת כורש הניח את הגלות מאחוריו ועלה בחומה לארץ ישראל, להקים בה מחדש את מדינתו הריבונית, הפרק היה שונה, כנראה. אולי היה פסוק המתאר את עובדת עלייתו של העם היהודי.

אך לא כך קרה. בעליה הראשונה – עליית זרובבל, עלו רק 50,000 איש (ברוטו, כולל כ-7,000 עבדים ושפחות, שכנראה לא היו יהודים, ולכן נספרו בנפרד). כאשר המספר מצומצם כל כך, ניתן לציין אותם ברשימה. אך למה זה חשוב? אני רואה בכך רשימת צל"שים – ציון לשבח לחלוצים. אלה שלא בחרו בסיר הבשר של הגולה, אלא קמו כחלוצים לעלות לארץ ישראל החרבה, השוממה, כדי לכונן עפרותיה; מעשה שלבטח כרוך במאמץ רב, בסבל וקורבן, בקשיים ביטחוניים ובעבודה קשה. ראוי להזכיר אותם, לציין את שמם, להנציח אותם. ולכן, כאשר אני קורא את הפרק הזה, ובאופן טבעי זה פרק הקורץ לנו לקרוא אותו בדילוגים, אני קורא אותו בנגינת טעמי המקרא, ובכך מבטיח שלא אדלג על אף שם, ואף אתעכב על כל שם ואתן לו את תשומת הלב הראויה לו, את הכבוד והיקר שהוא ראוי להם.

שמות העולים לארץ מוצגים בשתי צורות השתייכות – החמולות והיישובים. אולם היישובים אינם יישובי המוצא בגלות – לא קריית צאנז ולא קריית ויז'ניץ, אלא על פי יישובי המוצא במולדת, שהם גם יישובי היעד של השבים לציון. המשפחות שעלו לארץ, חזרו אל המקומות שמהם גלו.

הנה, הבדל משמעותי בין שיבת ציון לעליות הציוניות. הגורם להבדל הוא כמובן אורך הזמן והפיזור השונה כל כך בין הגלויות. בגלות בבל, בת שבעים השנה, זכרו הכל את המקומות מהם גלו. הציונים שעלו לארץ כבר לא זכרו זאת. מבחינתם – המוצא שלהם הוא ארץ ישראל ולא יישוב או חבל ארץ זה או אחר.

מקרה בימינו שדומה לחזרת הגולים לאדמתם הספציפית, הוא חזרת בני כפר עציון, לאחר מלחמת ששת הימים, להקים מחדש את יישובם החרב בגוש עציון המשוחרר. ישנם יישובים נוספים שנפלו וחודשו, כמו בית הערבה וכפר דרום, אולם כפר עציון הוא היחיד שחודש בידי בני הגולים, שרובם היו יתומי מלחמת השחרור, ששבו אל אדמתם ממנה גורשו.

****

בשנת 1917, לפני מאה שנה ושלושה חודשים, השיג המנהיג הציוני הדגול, לימים נשיא המדינה, פרופ' חיים ויצמן, את ההישג המדיני הגדול ביותר של העם היהודי עד אז – הצהרת בלפור; הצהרת כורש של דורנו. לאחר שחרור הארץ מידי האימפריה העות'מאנית קם המנדט הבריטי שנועד לממש את הצהרת בלפור, כלומר להקים בית לאומי לעם היהודי בא"י, כלומר מדינה יהודית ריבונית.

הייתה זו שעת רצון חסרת תקדים. ניתן היה לצפות מהעם היהודי ליטול את מקלו ותרמילו ולעלות בהמוניו לארץ ישראל. וזה לא קרה.

כעבור שלוש שנים יצא חיים ויצמן המאוכזב והמתוסכל בקריאתו הנואשת: עם ישראל, אייכה?

כמו לאחר הצהרת כורש, גם לאחר הצהרת בלפור, העם היהודי ברובו לא הבין את גודל השעה ולא עלה בחומה.

****

השוואה בין שיבת ציון לציונות, עשה דוד בן גוריון:
"הייעוד של העם היהודי בתקופתנו, היעוד המייחד של תקופתנו זו בתולדות העם, הוא – שיבת השבות, קיבוץ גלויות.

אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפכניות ומופלאות בתולדותינו: חידושה של מדינת ישראל וניצחונות צבא הגנה לישראל. אולם בעלילות אלה לא נתמצה התוכן המהפכני של התקופה החדשה, ואין להן משמעות אלא פתיחה והכשרה לעיקר. והעיקר הוא – שיבת השבות.

אין זו הפעם הראשונה שהיהודים חוזרים לארצם ומחדשים קוממיותם הממלכתית. היה כדבר הזה לפני כאלפים וחמש מאות שנה בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, כשגולי ציון חזרו מבבל בימי מלכי פרס והניחו יסוד לבית שני.

אולם שונה וגדול וקשה קיבוץ גלויות שבימנו משיבת ציון הראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט גלות אחת – גלות בבל, וגלות זו הייתה צעירה. רק כשבעים שנה עברו מיום שהוגלתה מאדמת המולדת, והייתה קרובה לארץ, ורבים מהגולים היו קשורים בקשרי משפחה עם השרידים בארץ. ומספר שבי הגולה לא היה רב – רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים אלה [השנתיים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל א.ה.]. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפורטת וכנראה מדויקת מעולי בבל ומכל רכושם, סוסיהם, פרדיהם, חמוריה וגמליהם. וכה נאמר שם:
כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד, אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים. מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה. וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים.

לא כן התפוצה בדורותינו. התפוצה היהודית בכללה אף היא עתיקת יומין וקדמה לחורבן בית שני ואף לחורבן בית ראשון…

עם חורבן מלכות יהודה קם מרכז יהודי גדול בבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כורש מלך פרס, אשר העיר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

לקריאה זו נענו רק כחמישים אלף איש, וגלות בבל לא נתחסלה, אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה".

את הדברים הללו נשא בן גוריון במסתו ההיסטורית – ההרצאה "יחוד ויעוד", על חינוך הצבא והעם, לפני הפיקוד הגבוה של צה"ל, יט בניסן תש"י 6.4.50.

שנה מאוחר יותר, השתנתה תמונת המצב של יהדות בבל, כלומר יהדות עיראק, שעלתה בהמוניה לישראל. בנאום שנשא ב"ג בכינוס העולמי השביעי לתנ"ך בניסן תשכ"א אפריל 1961, הוא כבר יכול לדבר אחרת: "לפי המסופר בעזרא שבו רק 47,000 יהודים, וגולי בבל נשארו בארץ ההיא עד לפני עשר שנים, עד שנת 1951, ושבו אז פי שלושה. ואשרינו שזכינו לכך בימינו אלה, שחזרו לכאן כמעט כל צאצאיהם של גולי בבל מלפני 2,500 שנה".

****

בין רשימת העולים צוינו "מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם". יש כאן שני דברים יפים. האחד הוא, שגם כאשר העבודה החלוצית קשה ומסוכנת, המוזות אינן שותקות. העולים ארצה הקפידו להביא אתם אנשי תרבות – מקהלות, חבורות זמר, תזמורות. ועוד דבר יפה, הוא שמדובר במשוררים ומשוררות. בהנחה שמדובר על זמרים, הרי יפה שהיו אלה זמרות וזמרים, בלי כל הקשקושים המכוערים של "קול באישה ערווה".

גם כאן, מעשה אבות סימן לבנים. היצירה התרבותית של הציונות המתחדשת, גם בימים הקשים ביותר, היא אחד המאפיינים החשובים והמשמעותיים של המהפכה הציונית.

ב-1921, כשדגניה, אם הקבוצות, חייתה בעוני קשה, כקבוצת יחפנים הלוחמים בציפורניים על עצם קיומם הפיסי, נמסר דו"ח יובשני בעלון הקיבוץ: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות".

* 929