צרור הערות 2.9.20

* לפח האשפה של ההיסטוריה – בהסכם עם ישראל שברה איחוד האמירויות את מלכודת הדבש של "היוזמה הערבית", שנועדה להכתיב לישראל תנאי התאבדות באמצעות הפיתוי של שלום עם כל העולם הערבי. איחוד האמירויות היא סנונית ראשונה ובעקבותיה תבואנה מדינות נוספות, והיוזמה הערבית תמצא את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה.

היוזמה הערבית היא מבית מדרשה של סעודיה. היוזמה הסעודית הפכה ליוזמה הערבית כאשר התקבלה בוועידת הפסגה של הליגה הערבית בביירות ב-2002. לכן, מעניין מאוד שדווקא סעודיה ברכה על הצעד של איחוד האמירויות. וכעת סעודיה אפשרה מעבר של מטוס אל-על בשמיה, בטיסה לאיחוד האמירויות.

סעודיה לא תחתום מחר בבוקר על הסכם שלום עם ישראל, אך הכיוון חיובי וחשוב.

* מסע הפחדות – זוכרים את התבערה המזרח תיכונית שהפחידו אותנו מפניה אם ארה"ב תכיר בירושלים כבירת ישראל ותעביר את שגרירותה לירושלים? הטיסה ההיסטורית לאיחוד האמירויות, והמעבר שלה מעל שמי סעודיה ("מגינת ירושלים והמקומות הקדושים") מעמידה באור מגוחך את מסע ההפחדות.

חבל שמסע הפחדות דומה מפני החלת ריבונותנו על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הצליח להבהיל את נתניהו.

* משוואה חדשה – הסבב האחרון בגבול עזה היה שונה מקודמיו.

תקציר הפרקים הקודמים: לאחר "צוק איתן" הגבול היה שקט במשך שלוש שנים וחצי. השקט הופר במרץ 2018, ב"צעדות השיבה" ומיד לאחר מכן בטרור ההצתות. ישראל הבליגה על ההצתות והכילה אותן. ההבלגה התפרשה כחולשה ולכן היא הביאה לסבבים של ירי עשרות ומאות רקטות. כל סבב כזה הסתיים בהפסקת אש, שמשמעותה הייתה שחמאס מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה לתקוף בעזה. כלומר, ניתן היתר להמשיך להצית. וההצתות נענו בהבלגה, שהתפרשה כחולשה והביאה להסלמה ולסבב שהסתיים בהפסקת אש שאינה כוללת את האש בשדותינו וחוזר חלילה.

החודש האחרון היה שונה. לראשונה ישראל התייחסה לטרור ההצתות כאל פיגועים לכל דבר ועל כל ההצתות הגיבה בהפצצות כבדות על תשתיות מלחמתיות של חמאס. חמאס שיגר מדי פעם רקטה או שתיים, בניסיון להחזיר לקדמותה את המשוואה של השנה וחצי האחרונות, אך הפעם ישראל לא מצמצה. הפעם הם נמנעו ממתקפת רקטות מאסיבית. אם כך ישראל נהגה בתגובה על הצתות… אולי כדאי לחשוב פעמיים.

גם הסבב הזה הסתיים בהפסקת אש ("הבנות"). אבל הפעם ברור שהפסקת אש משמעותה שאסור להצית אש בשדותינו.

הים אותו ים. חמאס אותו חמאס. הטרור אינו מאחורינו. אבל שינוי המשוואה הוא מסר חשוב מאוד: דין הצתה כדין רקטה. והמסר העקרוני: ישראל, ככל מדינה ריבונית, לא תאפשר כל פגיעה בריבונותה. אין פגיעה "קלה" בריבונות.

ואם יתחדש טרור ההצתות, יש להבהיר שדין חוליית משגרי בלונים כדין חוליית משגרי רקטות.

* עוול במצפה כרמים – התנגדתי לחוק ההסדרה ויצאתי נגדו, כיוון שזהו חוק המכשיר אוטומטית התיישבות על אדמות פרטיות של פלשתינאים, גם במקרים של גזל ועוול.

המקרה של מצפה כרמים הוא לחלוטין לא מקרה כזה. העוול במצפה כרמים הוא כלפי התושבים מצד בג"ץ.

מצפה כרמים יושבת במקום אליו הוזזה בידי המדינה במסגרת הסדר המאחזים. המדינה פסקה שעל המתיישבים לעזוב את מיקומם המקורי והם קיבלו את הדין ופעלו על פי דרישתהּ. אין צל של ספק שהם פעלו בתום לב. על פי חוקי ישראל, במקרה כזה תקפה "תקנת השוק" הקובעת: "כל עסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבוֹ בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי". יתר על כן, אין מחלוקת על כך שלא רק המתיישבים פעלו בתום לב, אלא גם המדינה והחטיבה להתיישבות כאשר הקצו להם את הקרקע הזאת.

כאשר בני בגין היה שר, הוא עסק בסוגיית היישובים על קרקעות במחלוקת. הוא למד את הנושא לעומקו, והמסקנה שגיבש הייתה חד-משמעית: עמדת המתיישבים צודקת לחלוטין. כל הפעולות היו בתום לב ולכן יש לאשר את המשך ישיבתם במקום. כאשר הנושא הגיע לדיון משפטי, הפרקליטות בדקה את הנושא והגיעה אף היא לאותה מסקנה, וחוות הדעת של היועמ"ש לבית המשפט הייתה חד-משמעית. ואכן, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירות בנושא.  

למרבה הצער, בדיון בבג"ץ הוחלט ברוב של 2:1 להרוס חלק מבתי היישוב היושבים על קרקע הרשומה כקרקע פלשתינאית פרטית. זאת, למרות שגם שופטי הרוב, השופטים חיות ומלצר, הסכימו שהמתיישבים עצמם פעלו בתום לב, ושאף פלשתינאי לא הוכיח ולא התקרב להוכיח את בעלותו על השטח. השופט הנדל קיבל את עמדת המדינה ואת פסיקת בית המשפט המחוזי.

טוב עשו שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט שהחליטו לבקש דיון נוסף בנושא. אני מקווה שבג"ץ יתעשת ויתקן את העוול שגרם לו.

מצפה כרמים צמוד מצד מזרח לכוכב השחר שממזרח לכביש אלון, במורדות השומרון לבקעת הירדן. האזור נועד להיות ישראלי על פי כל תכניות הפשרה הטריטוריאלית, מתכנית אלון, דרך מורשת רבין ועד תכנית טראמפ. מן הראוי שישראל תחיל את ריבונותה על האזור.

* להסיר מספר החוקים – בחוק העונשין, סעיף 97 (ב) כתוב: "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם".

איני חשוד בתמיכה בוויתור על שטחים, בוודאי שטחים ריבוניים. אך בעיניי את הסעיף הזה יש להסיר מספר החוקים של מדינת ישראל, בוודאי אחרי רצח רבין.

ברור שאין בכוונת החוק להתייחס לממשלה הנבחרת ולסמכותה לנהל מו"מ מדיני. אך מי שאינו הממשלה – כיצד יכולה להיות לו יכולת להביא לנסיגה? מבחינה מעשית, אין באמת משמעות לחוק. אולם מבחינה סמלית, הוא משמש נשק בידי אנשים הרוצים ליצור דה-לגיטימציה לממשלה המנהלת תהליך מדיני, ולהציג את מעשיה כבגידה. בסעיף הזה נפנפו נגד רבין, נפנפו נגד שרון ורק לאחרונה קראתי נפנוף בו כלפי נתניהו, בשל תמיכתו בתכנית טראמפ.

מן הראוי שבמלאת 25 שנים לרצח רבין נסיר את החוק הזה מספר החוקים הישראלי. וטוב יהיה אם דווקא ממשלה בראשות הליכוד תעשה זאת.

* פרא אדם – אוחנה הוא פרא אדם וחוליגן. העובדה שקונספירטור שקרן ומסית כזה הוא שר בממשלה היא חרפה לדמוקרטיה הישראלית. איש נקלה. ההסתה הפרועה שלו ושל מי ששולח אותו תיגמר ברצח.

* שקרנים – צביקה האוזר התראיין ל"הארץ" ואמר: ״רוב הציבור מבין שהמצב קשה אבל אין פתרון פוליטי למעט ממשלת אחדות״

כותרת (!) הכתבה הייתה, במירכאות, ה"ציטוט" הזה: ״זה שיש רק 20 אלף מפגינים בבלפור, אומר שרוב הציבור מרוצה ממשלת האחדות״.

יש הקלטה של הראיון. זה פשוט שקר.

            * ביד הלשון

תנו לגמזו לנצח – כותרת מאמר של ארי שביט ב"מקור ראשון" הייתה: "תנו לגמזו לנצח". באותו ערב נוסח זה עיטר את המסך של "אולפן שישי" בערוץ 12 וחבר הפאנל בועז ביסמוט השמיע אותו.

זוהי פרפראזה על סיסמה נפוצה במאבק הימין בתחילת מתקפת הטרור המוכרת כאינתיפאדה השניה, בשנות האלפיים הראשונות: "תנו לצה"ל לנצח". המוחים תקפו את ממשלות ברק ושרון (עד מבצע "חומת מגן") על מדיניות האיפוק וההבלגה שלהן על מתקפת הטרור.

הסיסמה הונצחה ב"שירת הסטיקר" של דוד גרוסמן בביצוע "הדג נחש" ולצדה סטיקר (שאותו איני מכיר או איני זוכר): "תנו לצה"ל לכסח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.11.19

* ההפסקה והאש – יום חמישי 14.11.19. 5:30 – הפסקת אש. 6:00-7:00 – ירי של מטחי רקטות לעבר עוטף עזה. 10:54 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 17:23 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה. 22:00 – מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

בצוק איתן היו 12 הפסקות אש כאלו. כך זה עובד: מהצד שלנו – הפסקה. מהצד שלהם – אש.

* סיבה ומסובב – יש אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע. יש שאינם יודעים להבחין בין אמת ושקר. ויש שאינם יודעים להבחין בין סיבה למסובב.

אני שומע אנשים שהסיקו את המסקנה הגאונית שלא היה צריך לסכל את אבו אל-עטא, כי התוצאה של הסיכול היא ירי רקטות על ישראל. כלומר, יום אחד ישראל התחרפנה, חיסלה פלשתינאי תמים ובתגובה חטפה מטחי רקטות. כמובן שההיפך הוא הנכון. אל-עטא חוסל בשל ירי הרקטות, ולא להיפך. הוא אישית אחראי על ירי מאות רקטות על ישראל, ותכנן עוד פעולות טרוריסטיות רבות מסוג זה. הוא בן מוות וטוב שחוסל. כמובן שסיכול בודד אינו שינוי הכיוון הרצוי, ויש לקוות שאין זה סיכול בודד. מכל מקום, מי שטוענים שהסיכול הוא הגורם לרקטות, גאונים כמו מי שטוענים שעגלה מובילה את הסוסים.

כך גם אלה שטוענים שהסיבה לאלימות מרצועת עזה היא "המצור" על עזה. אין מצור, כמובן. זה שקר. אבל לצורך הדיון, נניח שהסגר הימי וסגירתו החלקית של הגבול עם האויב והעברת מאות משאיות אספקה מידי יום לפלשתינאים שיורים עלינו רקטות נקרא "מצור".
האם באמת הטרור הפלשתינאי הוא תוצאת ה"מצור" או הגורם ל"מצור"?

אסור לשכוח לְעולם, ולכן חשוב להזכיר תמיד – ב-2005 ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. למה הנסיגה והעקירה היו טוטליים כל כך? כדי לא להשאיר בידי הפלשתינאים ולו עילה קלושה לפעולת טרור כלשהי. אף לא בדל תירוץ.

שמעון פרס נהג להתפייט לפני הנסיגה שעזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת. ואכן, היה לה פוטנציאל כזה. הרי כל העולם וישראל בראשו, היו עומדים בתור כדי להשקיע הון עתק בפיתוח הרצועה. אולם הם לא רצו להיות סינגפור, לא רצו פיתוח, לא רצו שגשוג, לא רצו רווחה. הם רצו לנצל הצלחה, להילחם בישראל והפכו כל פיסת שטח שישראל מסרה להם -בסיס לתוקפנות רצחנית נגד ישראל ואזרחיה. הכאילו "מצור", בקושי מצורניק, אינו הגורם לטרור אלא התגובה לטרור.

וראוי לזכור, שכאשר ישראל נסוגה הרש"פ שלטה ברצועת עזה, וכבר אז החלו הירי והטרור, ולא אחרי עליית חמאס לשלטון.

אזרחי ישראל, תושבי הדרום, סובלים מאוד כתוצאה מהשכנות הטובה הזאת, אך תושבי עזה הערבים סובלים שבעתיים. הם חיים בתת תנאים, באבטלה רבתי, בעוני מנוון, בהזנחה פושעת. עזה הפכה לאזור מוכה סמים, זנות, פשע. לכל אלה יש סיבה – הטרור. השלטון שלהם מאמלל אותם, כי סדר היום שלו אינו של רווחה ושגשוג אלא של טרור ורקטות.

* אחריות הריבון – הסבב האחרון התמקד לחלוטין בג'יהאד האסלאמי. במקרה הספציפי הזה הייתה לכך הצדקה טקטית. כאן ישראל הייתה הצד היוזם, והיא חיסלה את בכיר הג'יהאד. התגובה הייתה רק של הג'יהאד. אין לישראל סיבה להכניס מיוזמתה גם את חמאס ללחימה.

עם זאת, חשוב שלא נתבלבל ושהאויב לא יתבלבל. חמאס הוא השלטון ברצועת עזה, הוא הריבון. וריבונות היא אחריות. ולכן, חמאס אחראי לכל מה שקורה ברצועה ולכל רקטה או "עפיפון" המשוגר ממנה, ועליו לשאת בתוצאות.

אל ניפול למלכודות נוסח "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שהפעיל נגדנו טרור באמצעות קבלני משנה וקיבל מאתנו חסות. עלינו לתבוע אחריות ברצועת עזה מחמאס ולא מארגונים אחרים ובלבנון עלינו לתבוע אחריות מהממשלה ולא מחיזבאללה.

* צדיקי החמאס – כל השבוע שמענו על הצדיקים מחמאס. כבר חמש שנים כל מה שמעניין אותם זה הכלכלה, רווחת התושבים. הם משתוקקים להסדרה. אלא שאנחנו פשוט לא הבנו. כל פעם שהג'יהאד ירה, ירינו על חמאס ולא הייתה להם ברירה אלא להפציץ אותנו. הנה, הפעם לא פגענו בהם, הם לא פגעו בנו. שקט נענה בשקט. הם בעלי בריתנו החדשים. הם הפרטנרים לפיתוח הרצועה. הגיע הזמן להציע להם הצעה נדיבה, סל פיתוח גדול.

ים של מלל.

… ובליל שבת חמאס הפציץ את באר שבע.

* החידוש – היכולת של צה"ל ושב"כ לסכל מחבל במחבואו בפעולה ממוקדת, אינה חדשה. החידוש בסבב האחרון, היה ההצלחה בהשמדת חוליות שיגור בזמן אמת. מאז מלחמת לבנון השניה ועד עתה, נכשלנו בניסיונות הללו, וכעת סוף סוף מצאנו את הדרך. זהו הישג מרשים. (כמובן שאין שחר לדברי ההבל של התועמלן ברדוגו, בתחנה הצבאית, שהעליל עלילה שפלה על הרמטכ"ל הקודם, שהחליט בכוונת מכוון לא לפגוע במחבלים. האיש הרע הזה, המשתלט על המיקרופון שעה ביום ומתחרה בג'ורה של יאיר נתניהו, הוא חרפה לשידור הישראלי).

* מה שחק את ההרתעה – מה ששחק את ההרתעה הישראלית מול עזה, היה ההבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות – ה"עפיפונים" וה"בלונים". כאשר ישראל השלימה עם פגיעה בריבונותה, פגיעה באזרחיה, פגיעה בחקלאיה ולא התייחסה לכל הצתה כאל ירי רקטה, היא שידרה חולשה ופחדנות, היא שידרה חולשה. זה מה שגרם להידרדרות שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו קשה להחזיר את הגלגל לאחור, וכנראה שמבצע גדול נוסף הוא שאלה של זמן. תהיה זו מלחמת אין ברירה, אך מלחמה שניתן היה למנוע אותה, אלמלא שגיאותינו הקשות.

* בעד שיקום – שיקום הרצועה? בהחלט. תמורת פירוז.

* שיקול פוליטי – הטוענים שההחלטה על מבצע "חגורה שחורה" נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו (כלומר, טוענים שהרמטכ"ל וראש השב"כ משקרים), מבססים את טענתם, בין השאר, על כך שבעבר נתניהו לא אישר את הפעולה והפעם הוא אישר אותה.

על פי הטענה, כל עוד נתניהו נמנע מלאשר את הפעולה הוא קיבל החלטה עניינית, חפה מכל שיקול פוליטי. כאשר הוא אישר את הפעולה – הפעם זו הייתה החלטה ממניעים פוליטיים.

ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון? אולי כאשר הוא לא אישר את הפעולה, הוא היה מונע משיקול פוליטי זר (למשל, לא להכניס את הבוחרים למקלטים לפני בחירות) ודווקא עכשיו השיקול היה ביטחוני, מקצועי, ענייני?

האמת היא שבעיניי השאלה לגבי מניעיו הנסתרים פחות מעניינת. מה שחשוב, הוא שהוא קיבל את ההחלטה הנכונה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת הפגינו, בתל אביב המופצצת, נגד ישראל ובעד האויב.

כאשר אזרחי ישראל יושבים במקלטים ובממ"דים כדי להתגונן ממאות הרקטות שהג'יהאד האסלמי יורה בכוונת מכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ברור באיזה צד של המשגר נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

כאשר טייס חיל האוויר משחרר את העולם מנוכחותו של ארכיטרוריסט, ברור באיזה צד של הפצצה נמצאים עופר כסיף וחבריו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

אם מישהו היה זקוק להוכחה על כמה הזוי רעיון העוועים של ממשלת מיעוט הנסמכת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, עופר כסיף וחבר מרעיו סיפקו לו אותה השבוע.

מלכתחילה היה זה רעיון נפל, שלא נועד אלא להוות מנוף טקטי ללחץ על נתניהו. אך גם ככזה הוא רעיון מעוות, כי הוא נותן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, וכי במקום מנוף על נתניהו הוא גרם לנזק חמור לכחול לבן.

וגם אם עופר שלח עוד משתעשע בצעצוע הקלוקל הזה, הגיע הזמן שכחול לבן תודיע רשמית ופומבית שהרעיון הזה הוא מחוץ לתחום.

* תחתית החבית – אם מישהו חשב ש לא יהיה עוד בכנסת שונא ישראל גרוע כחנין זועבי, עופר כסיף הוכיח לו את טעותו. הוא גרוע יותר מזועבי.

* הדמגוגיה השוקניסטית – הקמפיין התורן של השוקניה הוא למען הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת. זהו קמפיין דמגוגי שמבוסס על שני אדנים: א. הטענה שאי הקמת קואליציה עם הרשימה המשותפת היא "גזענות", כביכול. ב. הפעלת לחץ על גנץ וכחול לבן, באמצעות הצגתו של גנץ כ"פחדן" ו"לא מנהיג", כי אינו מקים קואליציה עם הרשימה המשותפת.

טענת ה"גזענות" היא דמגוגיה צרופה, שפורטת על הנימים הדקים של סלידה מגזענות הטבועים בחברה הישראלית מצד אחד ועל בורות מצד שני. הרעיון שמאחורי הטענה הדמגוגית, הוא התעלמות מהשקפות עולם, מאידיאולוגיה, מפוליטיקה, מהמשמעות של קואליציה ואופוזיציה, והצגת אי הקמת קואליציה עם הרשימה בטיעון אתני – לא מכניסים אותם לקואליציה כי הם ערבים. לא בשל העמדות שלהם, לא בשל התנגדותם לקיומה של מדינה יהודית, לא בשל תמיכתם באויב, לא בשל יציאתם האוטומטית נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. כאילו, אילו כל הרשימה המשותפת הייתה מורכבת מיהודים מן הסוג של עופר כסיף, הם היו רצויים בממשלה. כאילו כאשר בראשות חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי, הוקמו קואליציות אתו.

הטענה שאי צירופה של הרשימה המשותפת לקואליציה חוסמת את הייצוג של ערביי ישראל, היא טענה חסרת שחר. קואליציה אינה אמורה לייצג את כל הציבור. הכנסת היא המייצגת את כל הציבור. והייצוג הזה מתבטא בקואליציה ובאופוזיציה באותה מידה. קואליציה קמה על בסיס קווי יסוד משותפים. גם מפלגות יריבות בעלות אידיאולוגיה סותרת, מסוגלות להגיע לקווי יסוד משותפים. אבל מפלגה ציונית אינה יכולה להגיע להסכמות עם מפלגה אנטי ישראלית. אין שום בסיס רעיוני משותף.

כדי להעצים את הטענה הדמגוגית לפיה חוסמים את הייצוג של "הערבים", חוזרים שוב ושוב על המנטרה הדמגוגית של חסימת "עשרים אחוז מהאוכלוסיה". עשרים אחוז הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת – 13 מנדטים, כחצי מאותם 20%. אבל הטענה על 20% משתלבת בטיעוני השקר הדמגוגיים.

הכותרת הדמגוגית של פשקוויל המערכת הוא "ממשלת אחדות גזענית". ובפשקוויל של רווית הכט, "אחד נבזי, אחד פחדן", המכוון לליברמן ולגנץ (בהתאמה), היא כותבת: "נסו לדמיין שיח כזה במדינה אירופית, גרמניה למשל, שבה חברי פרלמנט יהודים היו מכונים בעקביות לפי שיוכם הגזעי או האתני". אחרי שהם שוטפים את המוח בטענות השקר על חסימה על רקע "גזעי או אתני", רצים מיד להשוואה החולנית, וכמובן, לגמרי במקרה, יצא לה, נפלט לה… גרמניה דווקא. אז הבה נציג השוואה קוהרנטית יותר. לצד גרמניה שוכנת מדינה יהודית, החותרת להשמדת גרמניה ומשגרת מאות רקטות לעבר אזרחים גרמנים. בתוך גרמניה פועלת מפלגה יהודית, שמזדהה עם המדינה השכנה, עם מטרותיה ופעולותיה. כאשר זה יהיה המצב, יהיה טעם להשוואה.

דמגוגיה שוקניסטית נחותה.

* ממשלת מיעוט – פעמים רבות הבעתי את התנגדותי להקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת של עופר כסיף וחבר מרעיו. אבל בנוסף לכך, אני מתנגד עקרונית לממשלת מיעוט, גם אם היא נתמכת בידי מפלגה ציונית ודמוקרטית לעילא ולעילא. הסיבה לכך, היא שממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד.

נכון, אי אפשר להפיל ממשלה אלא באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כאשר 61 ח"כים מציגים ראש ממשלה חלופי. אבל כדי להתקיים, ממשלה צריכה להעביר בכנסת החלטות, חוקים וכו', מעשה יום ביומו, ואחת לשנה עליה להעביר תקציב, ואם אינה מעבירה את התקציב, היא נופלת באופן אוטומטי.

כאשר אין לממשלה רוב, עליה לנהל מו"מ קואליציוני מדי יום, על כל הצבעה בכנסת. מציאות כזו מעניקה כוח סחיטה אדיר למפלגות הקטנות שמחוצה לה. ממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים.

* מצור כלכלי מוחלט – המוני המפגינים באיראן צועקים: "לא עזה ולא לבנון". הם מבינים היטב מה גורם למצוקתם. הם מבינים שניסיונות ההשתלטות של הנהגתם הקנאית על המזרח התיכון, הניסיון לייצר נשק גרעיני, כל אלה באים על חשבונם. המסקנה היא שיש להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן, עד כדי מצור כלכלי טוטלי. בסוף המוני האיראנים יפילו את שלטון האיאתולות.

* היעד הבא – ביום שבו יתפרסמו שמותיהם של השופטים במשפט נתניהו (בהנחה שיוגש כתב אישום) הם יהפכו באחת ל"ליאת בן ארי", ה"שי ניצן" וה"רוני אלשייך" החדשים. ומדי יום נקרא סיפורי לילה ולילה על ה"מנוולים" האלה, ששותפים לקנוניה לתפור תיקים לנתניהו כדי להדיחו.

* מופת לאומי – מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוחלט על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר: "לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

כל הכבוד! אני גאה להיות שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* היכונו לביאת הצורר – על ישראל להיערך לאפשרות שהצורר האנטישמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה. איני מתכוון ליחסים הבילטרליים בין המדינות, שלבטח יגלשו לשפל חסר תקדים, אלא להיערכות ציונית.

אם הצורר יעלה לשלטון, סביר להניח שרבים מיהודי בריטניה ירצו לעזוב אותה. לאן הם ילכו? לישראל? לארה"ב? לקנדה? למדינה אירופית אחרת? למדינה אנגלוסקסית אחרת? האתגר שלנו הוא למשוך רבים ככל הניתן מהם לעלות לארץ. עלינו להיערך לפעולת הסברה ושכנוע, כמו תכניות תיירות בישראל, תכניות חינוכיות בקרב הילדים והנוער בבריטניה וכד'. במקביל, עלינו להיערך לתכניות קליטה אטרקטיביות בארץ. זו משימה לאומית חשובה, שאסור לנו להחמיץ אותה.

(ולמרות ההזדמנות ההיסטורית הזאת, אני מעדיף שהצורר לא יעלה לשלטון. איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות שמנהיג אנטישמי כזה ישב על כסאו של צ'רצ'יל).

* סור מרע – החלטתי שלא להתווכח עוד עם הפסיכופט. חבל לשחוק עליו את מקשי מקלדתי. לא נותר לי אלא לאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

* ביד הלשון

סיכול ממוקד – מטבע לשון צה"לית, שהוטבעה במתקפת הטרור של תחילת שנות האלפיים (האינתיפאדה השניה) לתיאור התנקשות בפעילי טרור.

הביטוי נועד לבדל תודעתית את הפעולות הללו מהמושג "חיסול", המקובל בעולם התחתון.

יש משמעות רבה לשתי המילים המרכיבות את הביטוי. סיכול – המטרה אינה ההתנקשות עצמה, אלא היא נועדה לסכל פעולות טרור. ממוקד – המטרה היא למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים ולהשתדל ככל האפשר שהפגיעה תהיה ביעד עצמו.

בעבר נהגו לומר ש"בוצע סיכול ממוקד נגד השייך יאסין". לאחרונה, בעיקר בסיכול הממוקד של אבו אל-עטא, חל שינוי בביטוי, ויותר ויותר נשמע הביטוי: "אבו אל-עטא סוכל". כך אמרו רוה"מ, הרמטכ"ל וראש השב"כ בהצהרתם לתקשורת וכך אמרו גם עיתונאים ופרשנים (וכך גם אני כתבתי). השינוי הזה מעיד על הטמעת המושג בשפה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "וירא" תש"ף

קבלת שבת באורטל 15.11.19

פרשת "וירא" היא פרשה דרמטית ומטלטלת וליבתה – עקדת יצחק ומהפכת סדום ועמורה.

אני רוצה להתייחס הפעם לנושא הכנסת אורחים. אברהם אבינו הוא מופת להכנסת אורחים.

בסוף הפרשה הקודמת, מסופר על שאברהם מל את עצמו, בגיל 99. פרשה זו נפתחת בתיאורו של אברהם, יושב בניחותא בפתח האוהל, מנסה לתפוס קצת בריזה וצל, לנוח ולהחלים מהניתוח. ולפתע, הוא רואה שלושה אנשים מתקרבים לאוהלו, והוא יוצא מגדרו כדי להעניק להם אירוח מופתי. הוא נכנס ממש לבולמוס של עשיה, והתורה מתארת זאת בשורה של פעלים המתארים זאת:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.

וירץ, מהרי, רץ, וימהר.

אברהם לא ידע שאלה שלושה מלאכים. הם מבשרים לו ששרה תלד לו בן בעוד שנה. משם הם המשיכו בדרכם, בשליחותם לסדום, להחריבה. אלוהים מספר על כך לאברהם שעומד אתו על המקח, תובע ממנו דוגמה אישית של מוסר ומשפט אך לא מצליח להעביר את רוע הגזרה.

התמונה הבאה היא כבר בסדום. בסדום אנו רואים את הפער בין לוט, אחיינו של אברהם, שגדל על ברכיו והפנים את ערכיו, לבין תושבי סדום. כך מקבל לוט את אורחיו: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם. וַיַּרְא-לוֹט, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא. כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ.

ואז מתפשטת השמועה ברחבי סדום, על האורחים שהגיעו. וכך הגיבו הסדומניקים: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם, נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן; כָּל-הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר: אַל-נָא, אַחַי, תָּרֵעוּ. הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ-הָלְאָה! וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?! עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם, וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.

סדום החטאה הייתה עיר של מעשי סדום. הגיעו שני זרים – העם דורש אונס המוני. לוט עומד מול כולם, ושומר עליהם מפני הלינץ', כי הם אורחיו. על כך הוא ראוי לצל"ש. אבל אנו ניקח ממנו את הצל"ש בשל הצעתו המגונה, למסור להם את בנותיו שיעשו בהם כטוב בעיניהם, ובלבד שלא ייגעו באורחים. והם משיבים לו: מי אתה, חתיכת נקלט, שתלמד אותנו איך נוהגים בסדום?

הסוף ידוע. סדום, העיר החטאה, שפוגעת באורחיה, נהפכת וחרבה. ואילו לוט ומשפחתו, לא רק בשל ייחוסו הביולוגי, אלא כיוון שהפנים את ערכי אברהם, את ערך הכנסת האורחים, ניצלים.

מידת הכנסת אורחים היא סימן ההיכר של אברהם אבינו. מעשה אבות – סימן לבנים. אנו, תושבי הגולן וחברי אורטל, פותחים את בתינו לתושבי אזורי עימות בעתות מצוקה. אירחנו תושבים מקריית שמונה והסביבה במבצע דין וחשבון, במבצע ענבי זעם, בתקופת המתח לקראת הנסיגה מלבנון ובעיקר במלחמת לבנון השניה. ואירחנו תושבים מעוטף עזה בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, בצוק איתן ובסבבים שונים. וגם השבוע, בסבב הנוכחי, אירחנו – הפעם "בקטנה".

ואנו מייחלים ליום שלא יהיה עוד צורך לארח בנסיבות כאלו, ושאת מידת הכנסת האורחים נשכיל לבטא בנסיבות חיוביות בלבד, כמו באירוחי משפחות לקליטה.

צרור הערות 13.11.19

* חזרה לסיכולים הממוקדים – החזרה לסיכולים הממוקדים היא צעד מבורך. ברור שיש לו מחיר בטווח הקצר, אך אין מחיר גבוה יותר ממחירה של הבלגה ו"הכלה" של טרור ו"טפטופים".

* מורשת רבין – אחת ההחלטות האחרונות שקיבל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הייתה חיסולו של המייסד והמנהיג של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי פתחי שקאקי. 8 ימים לפני רצח רבין, חיסל המוסד, בשיתוף עם שייטת 13, את שקאקי במלטה, בדרכו מלוב לדמשק. חיסולו של שקאקי הנחית מכה קשה על הארגון, ולקח לו שנים להשתקם.

מנהיגי הטרור, הבכירים והזוטרים, הם בני מוות. ככל שהם יעסקו יותר בהישרדות אישית כך יוכלו להקדיש פחות לפיגועי טרור. ההרתעה הישראלית בעזה נשחקה מאוד מאז מרץ 2018. אני מקווה שהחיסול מסמן שינוי כיוון.

* שינוי כיוון – העובדה שפעולה יזומה של צה"ל מביאה לירי 200 טילים ושיתוק חצי מדינה, מעידה על הכרסום והשחיקה בהרתעה הישראלית על ארגוני הטרור בעזה. עובדה זו מעידה על כישלון מדיניות ההבלגה ועל הצורך בשינוי דרך. דווקא התגובה הזאת מבהירה עד כמה חיונית והכרחית הייתה פעולת הסיכול של אבו אל-עטא, לאו דווקא כצעד טקטי בפני עצמו, אלא כביטוי לשינוי כיוון, ובלבד שאין המדובר באירוע חד פעמי.

* שגיאה כפולה – דובר צה"ל: "אנו לא חוזרים לסיכולים ממוקדים, זה היה רק כי מדובר בפצצה מתקתקת". ההודעה הזו היא שגיאה כפולה. א. זו טעות לא לחזור לסיכולים הממוקדים. ב. גם אם לא חוזרים למדיניות, לא צריך להודיע על כך. עדיף שהם יירתעו ויחששו.

* האשמת שווא – ההאשמה הנשמעת בשולי המערכת הפוליטית, כאילו חיסולו של אבו אל-טעא נועדה לשרת את צרכיו הפוליטיים של נתניהו, משוללת יסוד. כל מי שהאזין לדבריהם של הרמטכ"ל וראש השב"כ, לא רק מבין את חיוניות הסיכול הממוקד, אלא מבין גם שמי שיזם את הפעולה ודחף לה היה הרמטכ"ל. האם אותם גורמים מתכוונים להאשים את הרמטכ"ל שהוא חולל את ההסלמה בשל אינטרס פוליטי של נתניהו? זו טענה אבסורדית.

יתר על כן, הרקורד של נתניהו לאורך כל שנות כהונתו, הוא של זהירות רבה בהפעלת הכוח. לא זכור לי עוד ראש ממשלה עם אצבע כה כבדה על ההדק. אפשר להסכים לדרך הזו, אפשר להתנגד לה. אני חושב שלרוב היה נכונה, אך בשנה וחצי האחרונות בגבול עזה היא שגויה, אולם האשמתו של נתניהו בהפעלת צה"ל וסיכון חיי חיילים ואזרחים בשל פעולה מיותרת, למען הישג פוליטי, היא לא פחות מעלילה מכוערת.

פעולת הסיכול היא החלטה ביטחונית מקצועית לעילא ולעילא. לא היה שום שיקול פוליטי בהחלטה עליה. סביר להניח שנתניהו ינסה לגזור קופון פוליטי מההחלטה. בעצם הוא החל בכך כבר היום כאשר הדיר את שר הביטחון בנט ממסיבת העיתונאים עם הרמטכ"ל וראש השב"כ. אך עצם ההחלטה הייתה עניינית לגמרי.

* קונצנזוס לאומי – כל ראשי כחול לבן הביעו תמיכה בלתי מסויגת בחיסול בכיר הג'יהאד האיסלמי. זה לא צריך להפתיע, כמובן, כיוון שכחול לבן התנגדה למדיניות ההבלגה וקראה לנקוט ביוזמה ובין השאר לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים.

תגובת יהודִי המחמד של הרשימה המשותפת, עופר כסיף, והתגובות של כל חבריו, מעידה שוב, כרגיל, באיזה צד של מַשְׁגְרֵי הרקטות הם נמצאים. אני בטוח שגנץ מבין שממשלה שקיומה יהיה תלוי ברשימה זו לא תוכל ליישם את המדיניות שהוא מחויב לה, ולכן הוא לא יקים ממשלה כזו. חבל שהוא גורר את האופציה ההזויה הזאת כאיזה מנוף פוליטי תמוה.

* האפשרות הגרועה מכל – הדיבורים על ממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה המשותפת אינם יורדים מסדר היום. זה הזמן שתל"ם תטיל וטו על האפשרות הזאת. אמנם אני מעריך שהאפשרות הזאת קלושה, אבל עצם הדיבור עליה כל כך הרבה זמן, וכמובן הפגישה האומללה של גנץ עם עודה וטיבי, יוצרים לגיטימציה לאפשרות הזאת.

אם תקום חלילה ממשלה כזאת, לא יהיה לה סיכוי לשרוד. ישראל נמצאת בתקופה של אתגרים ביטחוניים מצד איראן, סוריה, לבנון, עזה והטרור ביו"ש, וממשלה שצריכה לתת מענה לאיומים האלה, אינה יכולה להיות תלויה ברצונם הרע של מי שיודעים להבחין היטב בין עמית לטורף, והם בצד של הטורף. או למי שאינו בקיא במונח הצבאי – בעימותים הללו, הם אינם מצדדים בצד הישראלי. נראה לי שהגדרתי זאת בלשון המעטה.

על תל"ם לסכל את הרעיון כבר עתה – להטיל וטו אולטימטיבי: תל"ם או טיבי. מבין כל האפשרויות שעל הפרק: ממשלת אחדות על אף הקשיים שנתניהו מערים, סיבוב בחירות שלישי או ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת – האפשרות השלישית היא הגרועה ביותר. וגם אם ליברמן יהיה מוכן לממשלה כזו (ואני מעריך שהוא לא יהיה מוכן לכך) – איני מכיר בכישוריו של ליברמן לטהר את השרץ.

* טיפ טיפה אחריות – אם יש טיפ טיפה אחריות לאומית למפלגות "הבלוק" – הן צריכות לפרק מיוזמתן את הבלוק ולתת את ברכת הדרך לממשלת אחדות לאומית. היום הן בסך הכל כלי שרת ב"משחק ההאשמות" של נתניהו, שמנסה להוביל לבחירות שלישיות, בתקווה שיצליח במה שנכשל בבחירות הקודמות – קואליציית חסינות, תוך האשמת גנץ בכישלון.

* איך אפשר להצטרף לממשלה? – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות לאומית, וקראתי לכחול לבן להתפשר, לקבל את מתווה הנשיא כבסיס למו"מ.

אבל איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נתניהו רק מגביר את מלחמת החורמה שלו במדינת החוק ומוסדותיה? איך כחול לבן יכולה להיכנס לממשלה, כאשר נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במערכת המשפט, מטריד עדים (מעל מקפצת דוכן הכנסת), מפר צווי פרסום, מפיץ תאוריות קונספירציה הזויות על הפרקליטות? איך כחול לבן יכולה לשבת בממשלה, כאשר נתניהו שולח בכל שבוע את פלוגותיו להפגנות רחוב, שנועדו להלך אימים על היועמ"ש לקראת הכרעתו, ואולי כדי להלך אימים מראש על בית המשפט לפני משפטו?

כיוון שאני מתנגד לממשלת מיעוט, בוודאי כזו שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, כנראה שאין מנוס מבחירות חדשות. אולי הציבור יתפכח ויפיל את נתניהו.

(ובכל זאת, בכל זאת… אני מקווה שלמרות הכל עוד תמצא דרך להקמת ממשלת אחדות).

* חתם קבע – הפרשנים מלגלגים על בנט שהוא שר ביטחון "לשבועיים" ומסבירים שבכל קונסטלציה שהיא, כאשר תקום ממשלה חדשה, כל ממשלה, הוא לא יהיה שר הביטחון.

אני מציע נקודת מבט חלופית. בעוד כשבוע וחצי גנץ יחזיר את המנדט לנשיא. יהיו עוד 21 ימים לכנסת להסכים על ראש ממשלה. לאחר מכן שלושה חודשים עד הסיבוב השלישי. אח"כ עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות, 28 יום לנתניהו, 28 יום לגנץ, 21 יום לכנסת, 3 חודשים עד הסיבוב הרביעי, עשרה ימים עד פרסום התוצאות ברשומות וחוזר חלילה, עד סוף הדורות.

ובינתיים בנט יהיה שר הביטחון הנצחי בממשלת המעבר הנצחית.

* כה אמרו גששינו – מי שחזו עוד לפני כמעט חמישים שנה את מינויו של בנט לשר הביטחון היו "הגשש החיוור". "ממקורות המקורבים לחדשות של שמונה" הודלף לשייקה שעומדים למנות שר החינוך לשר המלחמה. והם הסבירו את ההיגיון. "כשהוא היה שר החינוך היה חינוך? נמנה אותו לשר המלחמה ולא תהיה מלחמה. – אינשאללה".

* פרי הבאושים של ההסתה – באירוע של משתמטים מצה"ל, הוגדר רמטכ"ל עתיר קרבות "מחבל". המחנה ה"לאומי". בלוק…

* רק ביבי יכול – נתניהו אמר דברים נכונים וחשובים בנאומיו ביום השנה לרצח רבין בידי יגאל עמיר, אך במקרה הזה חשוב יותר מה שהוא לא אמר. מן הראוי היה שנתניהו יקדיש השנה את עיקר דבריו לאמירה ברורה, חותכת, חד משמעית ושאינה ניתנת לפרשנויות, השוללת מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות בנושא הרצח ועלילת הדם נגד השב"כ.

עלילת הדם הזו נפוצה בקרב תומכיו ואוהדיו של נתניהו (כמובן שרובם הגדול דוחה אותם על הסף). רבים מנשאי עלילת הדם מקשרים אותה לעלילה על הפרקליטות שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון. בעיניהם, השב"כ והפרקליטות הם חלק מאותה "מדינת עומק" דמיונית, שבבסיס התאוריה ההזויה. לא בכדי, הפרופסור המוזר שהעלה את עלילת הדם מחדש לכותרות, עשה זאת בנאום בהפגנה בעד נתניהו, ולא שמעתי שהקהל מיחה בעדו.

רק ביבי יכול. רק הוא יכול, אם יפעיל את כל כושר השכנוע שלו, לשכנע את מעריציו שמדובר בעלילת דם שקרית. נכון, אחרי דברי ההבל של קידר נתניהו הוציא גינוי קצר נגדם, אך הסתפקות בכך, היא יציאה ידי חובה. עלילת הדם הזאת מסוכנת מאוד והיא איום על החברה הישראלית. בידו של נתניהו להחזיר את השד הזה לבקבוק, כך שיישאר מנת חלקם של שולי השוליים ההזויים של הימין הכהניסטי, כפי שהיה בשנים הראשונות של עלילת הדם.

* האם סיקור אוהד יכול להיחשב שוחד? – ראש עיריית אשקלון לשעבר, איתמר שמעוני, הורשע בשוחד. שמעוני זוכה מחמת הספק מסעיף של שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתונות המקומית.

פרקליטי ראש הממשלה הוציאו הודעה בעקבות הזיכוי, שלפיה "תיק 4000", שבו מואשם נתניהו בשוחד באמצעות סיקור אוהד, קרס. לכאורה, זיכויו של שמעוני מפריך את עצם ההיתכנות של שוחד באמצעות סיקור אוהד.

אולם ההיפך הוא הנכון. אילו חשבה כך השופטת, היא הייתה מזכה אותו מחוסר אשמה. אם היא זיכתה אותו מחוסר ראיות, אות הוא שניתן להאשים אותו בשוחד באמצעות סיקור מפנק, אך התביעה לא הוכיחה שכך היה. יתר על כן, השופטת לימור מרגולין-יחידי אמרה בדיון, תוך שהצביעה על הקושי להרשיע בעבירה כזו: "ככל שקיימים אינטרסים עסקיים… האפשרות שההתערבות בפרסומים היא חלק מטובת הנאה מושחתת, היא ממשית יותר". במילים אחרות, שמעוני לא זוכה כי אי אפשר לשחד באמצעות סיקור אוהד, אלא כיוון שלא הוכח למעלה מספק סביר, שהיה סיקור כזה לאורך זמן.

אם להשליך מכך לפרשת 4,000, כפי שעשו פרקליטי רוה"מ, הלקח הוא שמבחן ההאשמה נגד ראש הממשלה בגין שוחד הוא אך ורק מבחן הראיות – האם יוכח בבית המשפט שהעבירה נעברה או לא.

גם הטענה שאין תקדים להרשעה בגין עבירה זו, והיום קראתי גם טענה הזויה שהפרקליטות הכניסה את הסעיף הזה לכתב האישום של שמעוני כדי ליצור תקדים לקראת כתב האישום לנתניהו, אינה נכונה.

לפני שלושים שנה הורשע ראש עיריית ר"ג מטעם המערך אורי עמית בשוחד, בשל סיקור אוהד. הוא הורשע בכך, שתמורת קידום ענייני קואופרטיב דן – הקמת חניון של החברה ליד איצטדיון ר"ג, הקואופרטיב העביר 5,000$ לעיתון המקומי "רמת גן שלנו" תמורת סיקור אוהד לעמית.

הטענה שזיכויו של שמעוני מסעיף זה משמעותה שסיקור אוהד אינו יכול להיחשב שוחד מגוחכת. למה הדבר דומה? לטענה שזיכוי של נאשם מאשמת גניבה מצביע על כך שאין דבר כזה גניבה.

כמובן שאין בכל מה שכתבתי הבעת דעה על אשמתו או חפותו של נתניהו, בסעיף זה או בכל סעיף אחר. בנושאים אלה אני סומך על שיקול דעתו של היועמ"ש וכמובן על שיקול דעתם של השופטים, אם יוגשו נגדו כתבי אישום.

* שעון חול – ההסדר בין בריטניה לסין על החכרת הונג קונג, שנחתם ב-1897 היה למאה שנה. זה נראה המון זמן. אבל שעון החול עבד, והעתיד הרחוק הגיע. וכפי שאנו רואים, תושבי הונג קונג שנהנו מדמוקרטיה, נאבקים על זכותם למעט חופש.

כך גם ההסדר המיוחד עם ירדן על אדמות צופר ונהריים. כאן ההסכם היה שונה, כי לא נאמר בפירוש שהחקלאים הישראלים ינושלו מאדמתם אחרי 25 שנה, ובאווירה ששררה בין המדינות בעת החתימה, ניתן היה להניח שהזמני יהפוך לקבוע. אך הנה, 25 השנים חלפו כהרף עין, ולפני שהספקנו לומר הוד רוממותו המלך עבדאללה – הופ, החקלאים נושלו.

בתקופת המאבק על הגולן פנו אלינו אנשים שוחרי טוב שחששו מהסכנה של נסיגה מהגולן, והציעו לנו לא ללכת עם הראש בקיר ולא להתעקש על הכל או לא-כלום כי נישאר בלא-כלום. הציעו לנו לתמוך בפתרונות של החכרה ל-50 שנה או ל-100 שנה. כלומר, לסגת משטח ריבוני של ישראל ולמסור לאויב את הריבונות, ותמורת תשלום מכובד אנו ואולי בנינו נהנה מכך שהשטח יהיה זמנית בידינו. דחינו את ההצעה הזאת בשתי ידיים. אפילו לא דנו בה. נראה לי שהשבוע ברור עד כמה צדקנו.

* היה מחדל? – שר החוץ הירדני אמר שירדן הציעה לישראל לקנות את השטחים בנהריים ובצופר אך היא סירבה. אם הדברים נכונים, זהו מחדל חמור שבעטיו איבדנו שטחים יקרים והחקלאים נושלו מאדמתם. עד כה לא ידוע לי על הכחשה או אישור של הטענה מצד ישראל.

אני רואה לנכון להבהיר את דבריי. איני חושב שישראל צריכה לקנות מהירדנים קניין יהודי. איני רואה זאת כפתרון הראוי. אני מודע לאבסורד שבו. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. במצב שנוצר, כפי שראינו, החלופה הייתה נישול חקלאינו מאדמתם. מה עדיף? לקנות את השטח והחקלאים ימשיכו לעבד את אדמתם, או המצב שנוצר? כאמור, הכל בהנחה ששר החוץ הירדני אמר אמת.

* מדינה יהודית – מבלי להביע דעה בשאלת התחבורה הציבורית בשבת בתל-אביב (כי אין לי דעה חד משמעית), אני רוצה להתייחס לסיסמת ההבל הרדודה שקשקש רון חולדאי: "אנחנו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים". אנחנו לא מדינה יהודית, טמבל?

מדינת ישראל הוכרזה במילים הבאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". באיזו עזות מצח וחוצפה בא ראש העיר תל-אביב ומכריז שישראל אינה מדינה יהודית? איזו בורות! איזו עליבות!

בכלל, הניסיון להציג סתירה בין מדינה יהודית למדינת היהודים, הוא כשלעצמו נובע מבורות. לעתים זורקים את הטענה החלולה שהרצל דיבר על מדינת יהודים ולא על מדינה יהודית, כי עובדה ששם ספרו היה "מדינת היהודים", וזו כביכול הוכחה למשהו. אלא שהרצל לא כתב את ספרו בעברית, כי אם בגרמנית. שמו של הספר הוא: Der Judenstaat. התרגום לעברית יכול להיות באותה מידה "מדינת היהודים" ו"מדינה יהודית". יש לי קשר עמוק למושג "מדינת היהודים", כי זה שמה של ספינת המעפילים שבה עלה אבי לארץ. אבל הצגת המושג כסותר את רעיון המדינה היהודית?

ישראל היא מדינה יהודית, והיא מחויבת להיותה כזאת; גם במובן התרבותי. מה המשמעות של מדינה יהודית? כיצד יהדותה של המדינה צריכה לבוא לידי ביטוי? על כך יש לקיים שיח מתמיד בין חלקי העם. יש מקום לשיח גם על אודות צביונה של השבת בפרהסיה הציבורית של המדינה היהודית. אבל מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הגדירה כמובן מאליו את השבת כיום המנוחה. מדינה יהודית אינה יכולה להשליך לפח את אחד הסמלים החשובים של היהדות ואת המתנה הגדולה שהיהדות נתנה לאנושות – השבת. אוי לנו ואבוי לנו אם השבת במדינה היהודית תהיה יום ז' בשבוע.

איך צריכה להיראות השבת במדינת ישראל (והיא יכולה להיראות אחרת בערים שונות)? על כך יש לנהל דיון מתמיד. אני סולד ממסחר בשבת, למשל. אבל אני לא מתנגד לתחבורה ציבורית מסוימת, כדי לאפשר את עונג השבת של אזרחים שאינם יכולים לצאת בשבת לטייל ולבלות כי אין ביכולתם להחזיק רכב פרטי. אך איני קובע מסמרות – אלה נושאים לשיח פתוח ומכבד.

אבל… ישראל היא לא מדינה יהודית? מאיפה הוא הקריץ את השטות הזאת?

כן, גם בשלטון המקומי יש צורך בהגבלת קדנציות.

* אף שעל – סערה רבתי פרצה בישיבת הנהלת חטיבת המרכז החופשי בליכוד, ב-28.9.74, כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יו"ר המרכז החופשי שמואל תמיר, האיש שטבע את הביטוי "שטח משוחרר לא יוחזר" לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז בישיבה שתמורת שלום-אמת ישראל תצטרך לשלם בטריטוריה, ובכאב-לב וייסורים… מי שמתעלם מכך עיניו טחו מראות… אם כאן נהיה גיבורים גדולים ונצעק 'אף שעל' ולא נראה מה מתרקם סביבנו, אז הקשיחות שלנו או האטימות שלנו למציאות החדשה יכולה לשבור אותנו והיא גם מסוכנת… מי שיאמר 'אף שעל' פשוט לא יתייחס למציאות. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל על עצמנו סיכונים מסוימים תמורת שלום. אין זזים בלי שלום אמת, אך במסגרת של שלום-אמת נצטרך להיות מוכנים ללכת לוויתורים".

דבריו של תמיר עוררו התנגדות חריפה במפלגתו. בראש המתנגדים עמד הח"כ הצעיר, בן ה-29, אהוד אולמרט. "אני מקווה שהליכוד לא יאמץ עמדה זו … הניסיון להעמיד את התזה של ויתורים תמורת שלום, זו תזה ששום גורם רציני בעולם לא מוכן לקבל אותה". הוא תקף את תמיר וטען שדבריו קיצוניים יותר אפילו של מאיר פעיל (ח"כ מטעם מפלגת השמאל "מוקד" שנבלעה בשל"י, שנבלעה ברצ שנבלעה במרצ, שבלעה את "המחנה הדמוקרטי").

המחלוקת הביאה לפילוג במרכז החופשי. תמיר ותומכיו פרשו מהליכוד והצטרפו לד"ש. אליעזר שוסטק, אהוד אולמרט וחבריהם הקימו את המרכז העצמאי והתמזגו בחטיבה החדשה – לעם.

הדבר המשותף לח"כ אולמרט ולראש הממשלה אולמרט, הוא ההתנגדות לפשרה טריטוריאלית והדבקות ב"אף שעל". הגישה של ח"כ אולמרט הייתה "אף שעל לערבים" ולכן הוא שלל את הפשרה הטריטוריאלית. הגישה של ראש הממשלה אולמרט הייתה "אף שעל לישראל" ולכן גם הוא לא הציע פשרה. כזכור, הניסיון של ראש הממשלה אולמרט הצדיק את טענתו של ח"כ אולמרט, בדבר מופרכות התזה של שטחים תמורת שלום.

* קוּל קוּל – אני מוצא בעיזבונו של אבי כתבים ישנים שלי, שהוא שמר. אחד מהם הוא הטקסט הבא, שאותו פרסמתי בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (היום – "ידיעות הקיבוץ").

הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר אני מתייחס לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל"

החתן
(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת, אבו עמאר
(להלן – "החתן")
יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.
למשל – צלפים.
צלף מצטיין הוא,
שליחו של החתן
כזכור – פרס נובל,
(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון
והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.
ראש קטן, של תינוקת.
מטרה לא קלה.
כדי לפגוע במכה ראשונה
צריך כשרון רב.
וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש
במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן
(פרס נובל… שלום… זוכרים?)
מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים
אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו
הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית
עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן
סחט אט אט, בקור רוח
את ההדק.
לחיצה קלה ו… בול!!!
קול קול קול קול קול קול קול

* ביד הלשון

ניפגש בשביעיות – מתוך הטור של עמית סגל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "בליכוד אמרו פעם 'ניפגש בשביעיות'. עכשיו אפשר לומר שניפגש בשלישיות".

מתי אמרו בליכוד "ניפגש בשביעיות" ובאיזה הקשר?

לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1977) הייתה תנועת החירות, עדין מפלגה עצמאית בתוך הליכוד, המפלגה הראשונה שהנהיגה בחירות מקדימות לנציגותה בכנסת, במקום מינוי הרשימה בידי ועדת המינויים, שהייתה נהוגה בה עד אז (מפלגת ד"ש, שהוקמה בבחירות אלו, הנהיגה פריימריז של כלל המתפקדים).

הבחירות המקדימות נערכו במרכז המפלגה, בשני שלבים. השלב הראשון היה בחירה של פאנל – 35 המועמדים שזכו במירב הקולות מבין שלל המועמדים. בשלב השני, לרוב שבוע אחרי השלב הראשון, דורגו המועמדים לרשימת הכנסת. בשלב זה היו חמישה סיבובים, כשבכל סיבוב נבחרו שבעה ח"כים, או בסלנג המפלגתי – שביעיה. כך, ניתן היה לסכל חיסול פוליטי של מועמד, באמצעות היכולת לתקן את התוצאה בסיבוב הבא. למשל, אם שר בכיר, שצפו לו מקום טוב בצמרת, לא נבחר כלל לשביעיה הראשונה, ניתן להתגייס בעבורו ולהעמידו בראש השביעיה השניה.

בדרך כלל, ההצבעה על הפאנל ניבאה את תוצאות הבחירות בשביעיות. באחת ממערכות הבחירות (כמדומני 1988, אך איני בטוח ופרופ' גוגל לא הצליח לעזור לי) הייתה התארגנות נגד דוד לוי והוא נדחק למקום נמוך, יחסית, בפאנל. לוי הזועם הצהיר בתגובה: "ניפגש בשביעיות". ואכן, בשביעיות הוא דורג במקום גבוה מאוד בצמרת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.5.19

* מלכוד האירוויזיון – מזה שנה ממקדים ארגוני ה-BDS את הטרור האנטישמי שלהם לפגיעה באירוויזיון. הם מנסים לעשות הכל כדי להכשיל את האירוויזיון ולחבל בו, לשכנע אמנים, כלי תקשורת וצופים להימנע מלהגיע לאירוע בישראל.

לשיטתם, הם צודקים. האירוויזיון הוא הזדמנות הסברתית ותיירותית אדירה של ישראל. מאות מיליוני צופים בכל רחבי העולם ירותקו לשידורים חיים מישראל, ויזכו לראות את ישראל האמתית, שהיא היפוכה של תעמולת הזוועה של BDS, המהדורה הבינלאומית של השוקניה וכו'.

גם שותפי הדרך של BDS – חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושות' יודעים זאת. עיתוי ההסלמה בגבול עזה אינו מקרי. הוא נועד לחבל באירוויזיון ולשבש אותו.

פעולתם היא אתגר קשה ומורכב בעבור מקבלי ההחלטות בישראל ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו. ישראל אינה יכולה לעבור על המתקפה הזאת בשתיקה, היא חייבת להגיב ולהכות. היא חייבת להגיב ולהכות על מתקפה כזאת בכל מקרה, ובוודאי בסיטואציה הזאת, שבה חוסר תגובה תיראה כאור ירוק להסלים ביתר שאת עד האירוויזיון ובמהלכו. מצד שני, האינטרס הישראלי הוא לא להסלים, לא להגיב באופן שיכניס אותנו למערכה ממושכת לעת הזאת.

זו דילמה קשה – מלכוד האירוויזיון. זו מלחמת מוחות, שבה כל צד ינסה להבין את הצד השני, לשער מה יהיו המהלכים הבאים שלו וכיצד הוא יפרש כל צעד שלנו.

אין לי ספק שהדילמה הזאת מדריכה את מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי. וכל החלטה, החכמה ביותר שיחליטו, עלולה לאחר מעשה להתברר כשגויה ולהביא לתוצאות הפוכות מהמקווה.

במצב הזה, אני סבור שעל אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית להתלכד בגיבוי מלא לנתניהו, לממשלה ולצה"ל, גם בגיבוי מראש להחלטה שבדיעבד עלולה להתברר כשגויה.

ברור לי שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מפעולה גדולה שתכה את חמאס מכה קשה וניצחת ותיצור הרתעה ארוכת טווח. מוטב שהפעולה הזאת תיעשה בעיתוי המתאים לאינטרס שלנו, ולכן רצוי שדעת הקהל תתאזר באורך רוח ולא תלחץ לפעולה מיידית.

* שתי אסטרטגיות אפשריות – ח"כ רם בן ברק קרא בראיון טלוויזיוני לפגיעה קשה בחמאס ברצועת עזה, והוא צודק. הוא דיבר נגד כניעה לסחטנות של חמאס, כי כניעה גוררת כניעה, כפי שנוכחנו בעבר, והוא צודק. הוא אמר שהמכה הקשה היא הכרחית, כיוון שבלעדיה לא נוכל לקיים שום אסטרטגיה, והוא צודק. האסטרטגיה שהוא מציע, היא לפעול לחילופי שלטון ברצועת עזה והשלטת הרש"פ – ובכך הוא טועה.

בשני ראיונות שהתקיימו היום, עם ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני וקודמו חיים ילין הם ציינו שהמצב הקשה בגבול עזה נמשך כבר 19 שנים. שלטון חמאס בעזה הוא מאז 2007. כלומר, שבע השנים הראשונות של מתקפת הרקטות היו כשעזה הייתה תחת שלטון רש"פ. כאשר ישראל ביצעה את ההתנתקות (2005), מי ששלט ברצועה והגיב בטרור ובירי רקטות היה שלטון הרש"פ ופת"ח, בראשות אבו מאזן.

יתר על כן, גל הטרור הקשה ביותר בכל תולדות המדינה, היה לאחר ההסכם עם אש"ף, הסכם אוסלו, שהלך והסלים עד מבצע "חומת מגן". מי ששלט ברש"פ באותה תקופה הייתה פת"ח – אז ועתה.

בין פת"ח וחמאס יש מחלוקות רבות ושנאה קשה. אבל בנושא אחד אין כל הבדל ביניהם – שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ומחויבות למאבק מזוין ולטרור נגדה. לכן, אין כל עניין לישראל להתערב בפוליטיקה הפלשתינאית, ולהעדיף ארגון טרור א' על פני ארגון טרור ב'. ובכלל, הלקח של מלחמת לבנון השניה צריך להיות שאין זה מענייננו להתערב בפוליטיקה הפנימית של הערבים – התוצאה של התערבות כזו תמיד תהיה הפוכה לכוונתנו.

בלי קשר לפעולות טקטיות אלו או אחרות, כמו ההתמודדות המורכבת בשבועיים הקרובים עקב מלכוד האירוויזיון, אני רואה שתי אסטרטגיות פעולה אפשריות לטווח רחוק.

אסטרטגיה אפשרית אחת היא אסטרטגיית דאחיה – מכה קשה, חסרת פרופורציות, כפי שצה"ל היכה את חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, ובכך ליצור הרתעה, כמו זו שנוצרה מול חיזבאללה בלבנון ובזכותה אנו נהנים מ-13 שנות שקט בגבול שדימם 40 שנה.

אסטרטגיה אפשרית שניה היא אסטרטגיית "חומת מגן" – החזרת השליטה הביטחונית הישראלית על רצועת עזה, בלי להחזיר אליה את השליטה המלאה, בדומה לשליטה הקיימת בשטחי הרש"פ.

השקט היחסי ביו"ש לעומת גבול עזה אינו נובע מכך שאבו מאזן שולט ברש"פ והחמאס בעזה, אלא מכך שצה"ל והשב"כ פועלים ביו"ש, וישראל אינה מאפשרת יצירת תשתית טרור כמו בעזה ומדי לילה פועלת נגד התארגנויות טרור, בעוד היא אינה עושה זאת ברצועת עזה.

שלב ב' של "חומת מגן" אמור היה להיות ברצועת עזה. שירתתי אז בחטיבת הצנחנים הדרומית, וגויסנו בצו 8 לפעולה ברצועת עזה. החטיבה שלנו אמורה הייתה לפעול באזור ציר פילדלפי. הפעולה בוטלה ברגע האחרון, ועברנו להמשך הלחימה בטול-כרם.

בדיעבד, כנראה שזו הייתה טעות, ויתכן שלא יהיה מנוס ממבצע דומה שיחזיר את השליטה הצבאית הכוללת, כמו מעל הרש"פ, גם לרצועת עזה.

* גדעון האו האו – גדעון לוי – נבלה סרוחה ובן בליעל, בשידור בערוץ 12, מצדיק את פשע המלחמה הפלשתינאי, ירי רקטות על אזרחי ישראל, ומגדיר אותו: "מרד גטו עזה".

חלאת המין האנושי.

מי המטומטם שהזמין אותו לאולפני הטלוויזיה?

* סילוף שכלי ונפשי – השגתי את תגובתו של ברל כצנלסון לדברי הבלע של גדעון האו האו: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ברל פרסם את הדברים בעיתון דבר בדיוק היום לפני 83 שנה. זהו נאום שאותו נשא שלושה ימים קודם לכן, בהפגנת האחד במאי בת"א. היה זה בעיצומם של מאורעות 1936. גם אז היו גדעון לוי'ם שצידדו באויב והאשימו את הציונות בתוקפנות נגד היהודים. הוא היטיב להגדיר את התופעה.

* שגרת ההגנה על המדינה – ערב הבחירות האחרונות סוכל פיגוע התאבדות המוני במעלה אדומים. שב"כ קיבל מידע על התכנון, והמחבל נעצר בעוד מועד. הידיעה הזאת קיבלה חשיפה תקשורתית גדולה, אך בעיניי משמעותי במיוחד משפט שנאמר בשולי הידיעה – שבשנה האחרונה סוכלו כ-200 פיגועים. במילים אחרות, בשנה האחרונה ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו בזכות העובדה שמדי לילה חודרים לוחמי צה"ל והשב"כ לערים ולכפרים של אותם מחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם בבתיהם או בדירות המסתור שלהם. אותן פעולות שיש בתוכנו מי שכל כך אוהבים לגנות אותן, ולדבר על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים בלילה – הן פעולות מצילות חיים.

אברהם שרון כתב ב"הזמן הירוק" על הודעות דובר צה"ל מידי בוקר על עצורים שנעצרו בלילה ומכנה זאת "שגרת הכיבוש". זו לא שגרת הכיבוש, אלא שגרת ההגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה. יש לזכור, שבשנים שבין אוסלו לחומת מגן, עד שישראל החזירה לידיה את השליטה הביטחונית הכוללת גם על שטחי הרש"פ, נטבחו כ-1,500 ישראלים, ואזרחי ישראל חששו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות. אני לא מתגעגע לימים האלה. ממש לא.

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כמה עולמות מלאים קיימו בנינו הלוחמים באותה "שגרה".

* פרובוקציה צינית – ב-8 באוקטובר 2018 נכנס המחבל אשרף נעאלווה למפעל "אלון" למחזור אשפה באזור התעשיה ברקן, כביכול לצורך תיקון תקלה. הוא כפה באיומי נשק על עובד ניקיון פלשתינאי לקשור עובדת באזיקונים שהיו ברשותו והורה לו לברוח. הוא ירה בבטנה של עובדת שעברה במקום, ופצע אותה. לאחר מכן רצח בדם קר את העובדת הכפותה, בשתי יריות מטווח קצר. הוא ירה בעובד נוסף ששמע את היריות וניסה לברוח, ורצח גם אותו. הוא ירה לעבר עובד נוסף והחטיא. שמות הנרצחים הם קים יחזקאל-לבנגרונד וזיו חג'בי. יהי זכרם ברוך!

המחבל נמלט והסתתר בשכם במשך למעלה מחודשיים. הוא תכנן פיגוע נוסף, לרצוח עוד יהודים. בטרם יצא לפועל הפיגוע הנוסף, הגיעו אליו לוחמי ימ"ם. הוא ירה לעבר הלוחמים, וחוסל בקרב היריות.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם קים לבנגרונד, זיו חג'בי ואשרף נעאלווה. שלושתם "קורבנות השנאה".

* מטרידן סדרתי – הצחנה הדוחה ביותר בתרגיל המסריח, הידוע לשמצה, של פרס (1990), הייתה פיתוי ח"כים בודדים לערוק מן הליכוד תמורת הבטחות לג'ובים ושריונים. אין סירחון פוליטי שנתניהו מתנזר ממנו. וכאשר יש צורך באדם נטול חוש ריח, השמח לכל משימה מבאישה, יש לנתניהו את המטרידן הסדרתי נתן אשל, מקורבו ואיש סודו, ובעיקר מקורבה ואיש סודה. לא בכדי נתניהו בחר בו כאיש שלו במו"מ הקואליציוני. אשל, שאין לו אלוהים, שש למשימה המצחינה של הטרדת חכ"יות וח"כים מכחול לבן כדי לשדל אותם לערוק לליכוד. כעת הוא מתמקד בח"כית החרדית עומר ינקלביץ'. הוא מחפש בארץ ובעולם רב, שיפסוק הלכה, שעליה לערוק תמורת מינוי בכיר. המטרה של נתניהו היא ליצור גוש של 61 ח"כים ללא ישראל ביתנו, על מנת שיוכל להקים ממשלה ללא חוק הגיוס ולדחות ככל האפשר את ההתמודדות עם תופעת ההשתמטות ההמונית מצה"ל.

איני מכיר אישית את כל חברי כחול לבן, אך איני מאמין שהוא יצליח למצוא עריק.

אני גאה ששניים מבכירי תל"ם, שנבחרו בכחול לבן – יועז הנדל וצביקה האוזר, שמילאו תפקידים בכירים בלשכת נתניהו, הם האנשים שחשפו את מעלליו של נתן אשל והביאו לפיטוריו ולכרטיס בכיוון אחד מהשירות הציבורי. לא בכדי, הם מצאו את עצמם בחוץ בעוד האיש הנקלה הזה ממשיך לשרת כמוציא וכמביא של נתניהו.

* מוסר של גנבים – איני מכיר את גיל מסינג, אין לי מושג על כישוריו ואיני יודע האם הוא מתאים לתפקיד דובר צה"ל, אך אני סומך על שיקול דעתו של אביב כוכבי. איני יכול להביע דעה מקצועית על מינויו, אך יש לי בהחלט אמירה מוסרית על מחול השדים של ההתנגדות למינוי.

גיל מסינג מואשם בעוון האיום, שהוא פעל כסוכן של המשטרה במלחמה בשחיתות, ולכן הוא פסול לתפקיד. לא ייאמן.

במוסר של גנבים, להיות שטינקר ומשת"פ של המשטרה זו הדרגה האנושית הנחותה ביותר. בחברה הגונה, הגנב הוא הבזוי ומי שמסייע לתפוס אותו ראוי להערכה ולכבוד.

אם סיוע למשטרה בחשיפת שחיתות נחשבת לפגם אישיותי שבעטיה יש להתנגד למינוי של אדם לתפקיד כלשהו, הרי שהפכנו לחברה מושחתת. לא בכדי, נתניהו וליברמן "מסתייגים" מן המינוי. נתניהו אוהב את חברתם של אנשי ביבים מסוגו של נתן אשל.

* חסינות מפני חזקת החפות – במאמרים רבים, לאורך השנים, יצאתי נגד כל תפקיד ציבורי שאליו נבחר ועליו התמודד בוז'י הרצוג, כיוון שהוא הגיע אליהם בזכות השתיקה. "אבל זכות השתיקה היא זכות חוקית, המוקנית בחוק לכל אזרח", הגיבו קוראים. נכון. זו זכות שניתנת לעבריין לא להפליל את עצמו. אבל מי שבוחר לנהוג כאחרון העבריינים, אינו ראוי להנהגה ציבורית.

דברים אלה נכונים גם היום, לנוכח ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין בדרכים שונות. כרגע, דרך המילוט המועדפת היא הסתתרות מאחורי החסינות. אם נתניהו יצליח להימלט מאימת הדין בדרך זו – הוא לא יוכל לטעון לחזקת החפות. מבחינה משפטית עומדת לו כמובן חזקת החפות. מבחינה ציבורית, ברגע שהוא יחמוק, הוא בחזקת אשם, שברח מהתמודדות עם החשדות. בדיוק כפי שעזמי בשארה הוא חף מפשע מבחינה משפטית, אך כיוון שברח מן הדין, הוא אשם מבחינה ציבורית. אוי לנו, אם תקום לנו ממשלה עם נתניהו, ביטן, חיים כץ ואריה דרעי, שיסתתרו מאחורי החסינות כדי לגנוב לעצמם "חזקת חפות".

* שאינם יהודים – בנאומו בישיבת הפתיחה של הכנסת, אמר הנשיא ריבלין: "זה הזמן להילחם על הבית המשותף שלנו שחילונים, דתיים, חרדים, יהודים וערבים, כן, קוראים להם ע-ר-בים ולא קורה כלום אם אומרים את זה, מימין ומשמאל, יכולים למצוא בו את עצמם כשווים". נאומו של ריבלין היה מצוין, ממלכתי, הציג מסרים חשובים מאוד הן לקואליציה הנרקמת והן לאופוזיציה. אבל המשפט על ה"כן, קוראים להם ערבים", היה מיותר ולא מכובד. בדבריו רמז ריבלין לנאומיהם של נתניהו וגנץ, לפני ואחרי הבחירות, שבהם דיברו על המחויבות לכל האזרחים, יהודים ושאינם יהודים. מדבריו משתמע כאילו האמירה "ושאינם יהודים" נאמרה מתוך חוסר רצון להשתמש במילה המפורשת "ערבים", כאילו היא בעייתית בעיני האומרים או המאזינים להם. אבל אין לכך שחר. הביטוי "ושאינם יהודים" כוונתו – ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים וארמים, מתוך רצון לקצר. עדיף לא לקצר, ולהזכיר תמיד את ארבע העדות, ולכבד אותם בכך. אבל הרמז של ריבלין היה מכוער, כי הוא הוסיף שמן למדורת ההתקרבנות של ערביי ישראל, ובאותה נשימה, הוא עצמו הדיר את הדרוזים, הצ'רקסים והארמים (אולי לא את הבדואים, שהנם ערבים).

* דוגמה אישית – במהלך השידור מישיבת הפתיחה של הכנסת בערוץ 12, התראיינו ח"כים חדשים רבים. אחד מהם עניין אותי במיוחד, ח"כ משה ארבל. הוא נשאל על שירותו הצבאי, וסיפר שבסדיר שירת בפיקוד העורף, ולאחר שלמד משפטים, החל לשרת במילואים בפרקליטות והוא עושה זאת עד היום. הוא סיפר שפנה, או שהוא עומד לפנות לנשיאות הכנסת, בבקשה שתאשר לו להמשיך בשירות מילואים פעיל גם כח"כ.

זה כשלעצמו מעורר הערכה. אך הדבר המעניין הוא שמדובר בח"כ מש"ס. ולא מדובר בחוזר בתשובה, אלא בחרדי, שגדל בבית חרדי, למד בישיבות ליטאיות, היום הוא רב ועו"ד – עריכת הדין מקצועו, וברבנות הוא מכהן בהתנדבות, מתוך בחירה לא להתפרנס מהרבנות.

אני יודע, שכח"כ מטעם ש"ס הוא ייטול חלק במאבק של מפלגתו למען המשך הסדרי ההשתמטות מצה"ל. חבל, אך את זה עושה מפלגתו בלאו הכי, אתו ובלעדיו. עם זאת, אני מאמין שעצם הדוגמה האישית שלו, עשויה לעודד אברכים חרדים כמותו ללכת בעקבותיו, לשרת בצה"ל ולעבוד לפרנסתם.

* רשמי סיור בחגיגות יום השואה בשוקניה – בפשקוויל שפרסם אורי משגב בשוקניה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא תקף את בני גנץ ואת אסתר חיות על כך שלחצו את ידיו של נתניהו ביום השבעת הכנסת. וכך כתב, בין השאר: "נתניהו וסייעניו הם אויבי האומה הדמוקרטית. עם אויב לא לוחצים ידיים ולא מצטלמים מחויכים עם פרח בדש הבגד (ראשי סיעות האופוזיציה, נשיאת העליון, אסתר חיות), גם לא משיקים כוסות ועושים סלפי אצל רני רהב (רותם סלע). באויב נלחמים. נקודה". במאמרו הוא תקף אפילו את מאמרי המערכת הארסיים של עיתונו. לטענתו הם מנומסים מדי, "בדיוק הנימוס הארור שיש להיפטר ממנו". זה אותו אורי משגב שבעיצומה של מלחמת צוק איתן פרסם פשקוויל מיוחד לציון יום השנה למרד הגנרלים שקשרו קשר לחסל את היטלר, ברמזים דקיקים כמו נושאת מטוסים שהגיע הזמן שנלמד מהם. הוא כתב על אותם קצינים שהם לא התבכיינו שגנבו להם את המדינה (רמז "דק" לשמאל הישראלי) אלא עשו מעשה.

באמרו "האומה הדמוקרטית", המסר של משגב הוא שאיננו אומה יהודית ולכן אין לנו אחריות לאומית לעם היהודי, אין בנו סולידריות לאומית. הזהות שלנו היא "דמוקרטית", כלומר האומה שלו כוללת את מי ששותף לדעותיו הפוליטיות. מי שאינו שותף להן הוא אויב. ועם אויב, כידוע, לא עושים שלום… עם האויב יש להילחם מלחמת חורמה. כדאי רק לציין, שהגישה שלו היא היפוכה המוחלט של דמוקרטיה.

ועוד מאוסף הפשקווילים ב"הארץ" ביום השואה. רוגל אלפר הסביר מדוע הוא מחרים את "יום השואה הישראלי" ובחירתו לחגוג את היום הייתה בצפיה בחצי הגמר של גביע אירופה בכדורגל. צפיה מתריסה, כדי לנופף בה כדגלו של הבן הרשע מסדר פסח, כאומר "מה העבודה הזאת לכם". כמכחיש שואה סדרתי שנוהג להציג את ישראל כנאצית, הוא כתב שחוק הלאום מאמץ את עולם המושגים הנאצי: "במקום אני ארי ואתה יהודי, אני יהודי ואתה ערבי. זה אותו משחק".

הצטרף אליו גדעון לוי. בפשקוויל שכותרתו "הבה נשכח" הוא יצא נגד זיכרון השואה. "יש להפסיק את הנחלת הזיכרון המשחיתה דורות של ישראלים, את המניפולציה הצינית שישראל עושה בזכר השואה כאמצעי סחיטה המכשיר את כל מה שהיא מעוללת, ואת מסעות ההפחדה העולמיים נגד האנטישמיות, האמתית והמדומה". הוא היה מצפה, כך הוא כותב, שמשלחת שחוזרת לאושוויץ תיסע מיד לגבול עזה למחות על מה שאנחנו מעוללים לעזתים. כיוון שלא זה מה שקורה אלא ההיפך, יש להשכיח את השואה. כידוע, גדעון לוי הוא מעריץ גדול וחסיד שוטה של גדול המסיתים האנטישמיים לאחר מלחמת העולם השניה, רוג'ר ווטרס.

* ביד הלשון

בדיבור אחד – את נאומו בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת ה-21, סיים נשיא המדינה רובי ריבלין, במשפט שהוא מרבה לשזור אותו בנאומיו: "ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, בדיבור אחד".

מה הכוונה בביטוי "בדיבור אחד"?

הפיוט "לכה דודי", שכתב שלמה אלקבץ במאה ה-16 בצפת ומאז אנו שרים אותו בתפילת קבלת שבת בכל עדות ישראל, נפתח במילים "שמור וזכור בדיבור אחד".

"שמור וזכור" הן מילות הפתיחה של שתי גרסאות הדיבר העוסק בשבת בעשרת הדברות. בספר שמות נאמר:
זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

בנאומו האחרון של משה – ספר דברים, הוא חוזר באוזני עם ישראל על סיפור מעמד הר סיני ועשרת הדברות, ונוסח הדיבר שונה:
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

ההבדל בנוסחים יוצר בעיה. האם היו שתי מערכות שונות של הדברות? האם משה שינה בנאומו את הנוסח שקיבל מאלוהים? והרי כאן אין המדובר רק בהבדל קל בנוסח, אלא גם בתוכן. בשמות טעם השבת הוא זיכרון למעשה בראשית. בדברים – זכר ליציאת מצרים.

שאלה זו הטרידה גם את חז"ל והמדרש תירץ זאת בדרך מקורית. כשאלוהים הכתיב למשה את הדברות, הוא אמר, ביכולתו הפלאית, באותו דיבור, בעת ובעונה אחת, את שתי הגרסאות. את מצוות ה"זכור" ואת מצוות ה"שמור". אלו שתי מצוות שאחוזות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה. אנו מדליקים שני נרות ומקדשים על שתי חלות – כנגד "שמור" וכנגד "זכור".

כאשר ריבלין משתמש בביטוי זה, כוונתו כפולה – לתת תוקף של קדושה ליהדותה של המדינה ולהיותה דמוקרטית, ולומר ששני מאפייניה אלה שזורים זה בזה ואין להפרידם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.4.19

* בטעות – ישראל וחמאס הגיעו להבנות לקראת הסדרה בתיווך מצרי. יפה. ואחר חצות, חמאס ירה בטעות 5 רקטות לעבר יישובים ישראליים. ובבוקר, ישראל פתחה בטעות את מעבר כרם שלום ובטעות הרחיבה את אזור הדיג ובטעות יישמה את ההקלות עליהן סוכם. ולאחר מכן ישראל כץ התראיין אצל קלמן וליברמן והודיע בטעות שכל ההישגים הללו נובעים מן ההרתעה שיצרנו.

טעה טעו טועים טעינו.

* ארגונים סוררים – מספרים לנו על "ארגונים סוררים", להבדיל מחמאס והג'יהאד, הילדים הטובים.

זאת שיטת ערפאת, שנהג להפעיל את חמאס כזרוע הטרור שלו ובמקביל לדבר במתק שפתיים על שלום של אמיצים.

* שאלות נוקבות – אם אין בעיה ביטחונית בהרחבת שטח הדיג של הפלשתינאים, מדוע לא יכולנו להרחיב אותו בעבר? למה היינו צריכים להרחיב אותו באופן שיצטייר כפרס לטרור? אם יש בכך בעיה ביטחונית, מדוע הרחבנו עכשיו? ואם נכון להרחיב עכשיו, בהתאם להבנות, מדוע ישראל ביצעה את הצד שלה למרות ירי הרקטות לעבר ישראל לאחר הפסקת האש?

אבל השאלות הנוקבות באמת מופנות לפלשתינאים. אם מה שחשוב לכם הוא הרחבת אזור הדיג, פרנסת התושבים, כלכלת הרצועה – מדוע ב-14 השנים שחלפו מאז נסיגת ישראל מן הרצועה לא נקפתם אצבע לפתח את הרצועה ואת כל משאביכם הקדשתם לטרור נגד ישראל ואזרחיה? הרי אילו נהגתם אחרת יכולתם באמת להיות סינגפור של המזה"ת. הרי מעבר לסיסמאות ולשקרים, אתם יודעים שלא המצור הוביל לטרור, אלא הטרור הוביל למה שאתם מכנים "מצור" (כינוי שהוא תעמולת כזב). וברור שגם היום, העדפתכם הקלוקלת, שפוגעת בכם הרבה יותר מאשר בנו, בעינה עומדת.

* שניהם צודקים – בנט צודק לחלוטין. ברור שהקבינט חייב להתכנס כאשר הדרום בוער ומתקיים מו"מ על הסדרה בינינו לבין חמאס בעזה. הרי לשם מה קיים קבינט מדיני ביטחוני, אם לא בדיוק לימים כאלה ולדיונים כאלה והחלטות כאלו?

נתניהו צודק לחלוטין. איך אפשר לנהל דיונים בקבינט, כאשר נפתלי בנט רץ מיד להדליף באופן מוטה מתוך הדיונים ולתקוף את החלטות הקבינט שהוא חבר בו, והוא נושא באחריות לכל החלטותיו?

בנט רץ ליועמ"ש כדי שיכפה על נתניהו לכנס את הקבינט. ואח"כ הוא יתקוף את המשפטיזציה.

* השיטה – מערכת ההשמצות המשומנת שביבי מפעיל – עובדת. עובדה, את השקרים, ההשמצות וכל הפייק-ניוז הללו אני קורא לא רק אצל החשבונות המזויפים, אלא אצל המון מוסת של אנשים בשר ודם, הרואים בהם, בצדק, את דף המסרים, והם ממשיכים להפיץ אותם הלאה. יש כאלה שמצבם גרוע יותר – הם גם מאמינים לשקרים האלה. משוכנעים בכך. מוכנים להישבע בכך. עגום.

* ביריוני רשת – עומד ראש ממשלה (!) בישראל במסיבת עיתונאים, ולצדו ביריון רשת, שבעילום שם מפיץ את רעל תעשיית השקרים נגד יריביו האמתיים והמדומים של נתניהו. בושה.

(אגב, האם "קפטן ג'ורג'" הוא המועמד של נתניהו לתפקיד שר התשקורת?)

* מצע הליכוד – מי אמר שאין למפלגת ביבי מצע? הנה כמה פנינים אופייניים מהגותו של שותפו של נתניהו למסיבת העיתונאים, שעד אמש הסתתר מאחורי הכינוי "קפטן ג'ורג'":

– "מניאק מזדיין שבא לרקוד על הדם" (על יו"ר העבודה אבי גבאי).
– "כלב מסריח, נבל בן נבלה, עוכר ישראל, אויב העם" (על אמנון אברמוביץ', נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור).
– "גנץ צדיק? לא צילם סרטון שבו נראה מקיים יחסי מין? אין לו מאהבת?"
– "אליטיסט נושך כריות" (על המפכ"ל לשעבר אלשיך).
– "אישה רעה, מלאה מרירות" (על האלופה במיל' אורנה ברביבאי)
– והגרוע מכל: "כהנא צדק לאורך כל הדרך".

* זה בסדר – ביום שני זה דווקא היה בסדר שביבי ותועמלניו עשו את מה שהם עושים בכל יום. כי זה היה האחד באפריל.

* דולה פנינים – מישהו יושב, כנראה, על גנץ, מצותת ומקליט. מן הסתם, בידיו מאות שעות הקלטות, אם לא למעלה מזה. והוא דולה מתוכן פנינים, שעשויות להביך אותו. כך דבריו ששודרו השבוע לגבי אפשרות של הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו. יתכן שבאחת משיחות רבות שבהן נדונו תרחישים שונים, הוא כדרר עם האופציה הזאת. זו לבטח לא עמדת "כחול לבן" ואני מאמין שגם לא דעתו. בוודאי לא אחרי תעשיית השקרים וההשמצות נגדו, מבית היוצר של נתניהו.

עמדתי היא שממשלת אחדות לאומית היא הממשלה הטובה ביותר לישראל, בוודאי בראשות "כחול לבן", ועקרונית גם בראשות הליכוד. הליכוד – כן, נתניהו – לא ולא. ולאו דווקא בשל היותו מושחת, בשל כתב ההאשמות החמור נגדו כולל שוחד, והאפשרות הסבירה שאחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום. גם זה, אך זה לא העיקר. העיקר הוא מלחמת החורמה שלו נגד מדינת החוק, ההסתה שלו נגד מוסדות החוק והמשפט, הפצת התיאוריות המטורללות על "מדינת העומק", כביכול, שכאילו "תופרת לו תיקים", השיימינג וההכפשות נגד נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה לשעבר ועכשיו נגד גנץ וכד'. אסור בשום אופן ל"כחול לבן" להצטרף לממשלה בראשותו.

מה שהפריע לי במיוחד בהקלטה, היה הנימוק להצטרפות אפשרית כזאת – איתרוגו של נתניהו בנושא תכנית טראמפ, כדי שלא יהיה שבוי בידי הסמוטריצ'ים. להערכתי, והלוואי שאתבדה, תכנית טראמפ לא תהיה באזור חיוג המצע המדיני של "כחול ולבן", ותהיה זו תכנית שיש להיאבק נגדה, לא למענה.

אילו גנץ נימק הצטרפות לממשלה כזאת, בסיכול פיגועים כמו חוקי מגה-שחיתות מן הסוג של החוק "הצרפתי" וחוק החסינות שיוזם סמוטריץ', או לסיכול ניסיונה של איילת שקד להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון – יכולתי להבין את הטיעון, וגם אז הייתי מתנגד.

אני רואה רק שתי אופציות ל"כחול לבן" – להיות מפלגת השלטון או האופוזיציה הראשית.

* בוחר במוץ – יאיא פינק, מועמד מפלגת העבודה לכנסת, פרסם רשומה, המציגה לקוראיה את הברירה: יאיא או מוץ? מוץ הוא מועמד תל"ם לכנסת ברשימת "כחול לבן". יאיא השתתף עמו בפאנל והזדעזע: מוץ נגד "פתרון שתי המדינות". ומכאן, ש"כחול לבן" היא הימין העמוק. יותר ימין מימין.

אני מודה ומתוודה, שאיני שלם עם כל מי שנמצא ב"כחול לבן" ועם כל מה שקיים ב"כחול לבן". אבל אני אצביע ל"כחול לבן", בין השאר כדי שמוץ מטלון, אדם נפלא ולוחם חברתי, שאני מעריך אותו מאוד, יכהן בכנסת וייצג אותי ואת עמדותיי.

טענת מפלגת העבודה ש"כחול לבן" היא מפלגת ימין, היא תמונת ראי של טענת הליכוד ש"כחול לבן" היא מפלגת שמאל. שתי המפלגות הללו נבנות מן הקרע בעם, מן הדיכוטומיה בין "שמאל" ו"ימין". הן סולדות מעצם קיומו של מרכז. אולם חברה שאין בה רצף של דעות ומגוון של השקפות עולם, אלא דיכוטומיה בין שני מחנות עוינים, מקצינים והולכים ונגררים אחרי שוליהם הרדיקליים מן הזן של הכהניזם ושוברים שתיקה, היא חברה בסיכון.

אוי אוי אוי – מוץ מטלון המפוכח לא מדקלם את המנטרה העבשה והשחוקה של "פתרון שתי המדינות".

* פסולות לקואליציה – בוגי יעלון יבקר היום בעיר טמרה שבגליל. לקראת הביקור, פרסמה מפלגת בל"ד/רע"ם את ההודעה הבאה: "כניסתו של גנרל המלחמה בוגי יעלון לעיר טמרה ולישובים הערבים הנו דבר מסוכן, חצוף ומסמל חצייה של כל הקווים האדומים. לא יעלה על הדעת לקבל את פניו וללחוץ את ידיו של מי שיש לו דם על הידיים.

אנו קוראים לבטל את האירוע המשווק את מפלגת הגנרלים המעורבים בפשעי מלחמה, ולהתלכד סביב המאבק הצודק של העם שלנו, סביב המאבק לשוויון ונגד הגזענות".

לתשומת לבם של אלה התוהים למה המפלגות הערביות בכנסת אינן אופציה לקואליציה.

* הרע במיעוטו – ארורה המפלגה שמציבה את בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשורה אחת עם חמאס, ארגון הטרור הקנאי שחותר להשמדת ישראל. זאת מפלגת הסתה ארורה.

ולמרות זאת, אם מישהו מתלבט בין הצבעה לימין החדש להצבעה לבית הכהניסטי, אמליץ לו לבחור ברע במיעוטו – בנט, ולא לרב פרץ שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי גולדשטייניסטי.

* אחרי הבחירות – האם אחרי הבחירות התועמלן יעקב ברדוגו יחזור להיות פרשן?

* דרך ארוכה – הלקח המרכזי שלי מן ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, היא הדבקות בדרך הארוכה והקשה, והעדפתה על העכשוויזם; על הרוח של "אני, כאן, עכשיו".

קומץ חלוצים עלו להתיישב בגולן 5 שבועות אחרי שוך הקרבות של מלחמת ששת הימים, ובדבקות ונחישות, צעד אחר צעד, בנו בית ועוד בית, נטעו מטע ועוד מטע, זרעו שדה ועוד שדה, ייסדו קיבוץ ועוד קיבוץ, מושב ועוד מושב, יישוב קהילתי ועוד יישוב קהילתי ואת העיר קצרין, הקימו מפעל ועוד מפעל, יצרו אתר תיירות ועוד אתר תיירות, גן ילדים ועוד גן ילדים, בית ספר ועוד בית ספר, ניהלו מאבקים נגד ממשלות פזיזות שנקטו במדיניות קצרת רואי ועכשוויסטית שכמעט סיכנה את עתיד המדינה למען הסכם עכשיו, קידמו את חוק הגולן, ואת שריון חוק הגולן, ואת חוק יסוד משאל עם.

אנו שמחים מאוד על ההכרזה האמריקאית ורואים בה בשורה גדולה. וחוזרים ליום קטנות של העשיה הציונית הגדולה של מפעל ההתיישבות בגולן, של העמקת אחיזתנו באדמת הגולן הישראלי.

* ראוי לקרדיט – ב-2008 הגיע אליי מסמך ארוך ומפורט, המנמק בשפה בהירה ורהוטה, בידע ובעומק היסטורי, פוליטי, משפטי וביטחוני את חשיבותה של ריבונות ישראל על הגולן. המסמך נשלח במקביל לעמיתיי להנהגת ועד יישובי הגולן ולאנשים נוספים במדינה, בעלי השפעה ובעלי דעה.

שמו של הכותב, דניאל ראם, לא היה מוכר לי ולא לאף אחד מחבריי. מסתבר שמדובר במתמטיקאי, אכפתניק, פטריוט ואוהב אמתי של הגולן.

מאז אנו עומדים בקשר רצוף, כולל בשנים שבהן הוא שהה בחו"ל לצורך פוסט דוקטורט. הוא דבק בנושא הגולן ואכפת לו מאוד נושא עתיד הגולן, והוא מרבה לעסוק בו, לכתוב עליו, והכל מתוך אותה ידענות ומתוך חשיבה עמוקה שהוא משקיע בנושא. מוחו אינו חדל להעלות רעיונות יצירתיים.

לא תמיד אנחנו מסכימים. עיקר המחלוקת בינינו, היא שהוא חש תמיד שהאדמה רועדת תחת רגלינו, ולכן עלינו להיות במאבק מתמיד. אני סבור, שמאבק ציבורי כאשר אין איום מוחשי על הגולן, רק יציב סימני שאלה, ויהפוך את סוגיית הגולן לשנויה במחלוקת, בעוד שנות השקט (שבעיניו הוא מדומה) מאפשרות לנו לפתח את הגולן ולהעמיק את אהבת הציבור הישראלי לגולן.

ויכוח סוער ניהלנו בנושא ב-2010. היום אנו יודעים שבאותה שנה נתניהו ניהל מו"מ מפורט ומתקדם על נסיגה מהגולן, שהופסק רק בגין מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה. כך, שאולי אני טעיתי והוא צדק?

ומדוע אני כותב כל זאת. כיוון שדניאל ראם היה הראשון שכתב מאמר הקורא לפעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, בשנת 2013 (או בכל אופן הראשון הידוע לי). אני כתבתי על כך לראשונה רק שנתיים אח"כ. גם הפעולה של צביקה האוזר, הדוחף העיקרי של הרעיון ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועומד בראשה, החלה ב-2015.

היום, אחרי ששלב א' של המטרה (הכרה נשיאותית, אך יש צורך לקדם גם הכרה של בתי הנבחרים) הושגה, ראוי להזכיר את דניאל ולתת לו את הקרדיט שהוא ראוי לו.

* ביד הלשון

טוזיג – כותרת המדור "פינת האוכל" במוסף "הארץ", מאת רונית ורד, היא: "לערוך טוזיג ולנוח". הכתבה מספרת על חוות פארמה קולטורה בבני ציון, שמספקת סלי פיקניק נהדרים, המבוססים על יבול עונתי ועל תוצרת חקלאית של יצרנים זעירים מהשרון.

את המילה טוזיג אני מכיר מילדותי. טוזיג הוא פיקניק בעברית. אולם אני מכיר את השימוש בה, בדרך כלל, לציון חידוש בעברית שלא נקלט. למה? לא תמיד יש לכך הסבר, אבל אולי במקרה הזה בשל הדמיון לטוסיק, ואולי כיוון שהצליל אינו נשמע עברי.

זאת הפעם הראשונה, ככל הזכור לי, שאני נתקל בשימוש במילה, הן בכותרת, והן בכתבה עצמה: "היציאה לטוזיג, במיוחד בעידן שבו לא מרבים הבריות להתענג סתם כך על בטלה ועל רביצה, משביעה לא רק את הגוף, אלא גם מרוממת את הנפש ואת הדמיון".

המילה מופיעה בכתבה ללא הסבר, מתוך הנחה שהקוראים מכירים את המושג. המילה פיקניק מופיעה רק בצירוף "סלי פיקניק".

מקור המילה טוזיג הוא תלמודי. היא מופיעה במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.3.19

* הכרזה היסטורית – האירועים בדרום האפילו על ההכרזה ההיסטורית המרגשת של הנשיא טראמפ על ההכרה בריבונות ישראל על הגולן. אולם הידיעה המרעישה בשבוע שעבר הייתה רק הקדימון. ההכרזה ההיסטורית הייתה היום.

צדק ראש הממשלה, כאשר דיבר על שתי ההכרזות ההיסטוריות של הנשיא טראמפ, על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ועל ההכרה בריבונות ישראל על הגולן, כחוליות בשרשרת של הצהרת בלפור ושל ההכרה האמריקאית בישראל בהחלטת הנשיא טרומן.

נתניהו היטיב להגדיר את האירוע כניצחון הדיפלומטי של ישראל, 52 שנה לאחר הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים. ראוי לציין גם את העשיה ההתיישבותית והמשפטית בין שני האירועים, שאפשרו את האירוע החשוב.

י"ח באדר ב' תשע"ח, 25 במרץ 2019, יזכרו כתאריך היסטורי בתולדות מדינת ישראל – הכרתה של מעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם בריבונות ישראל על הגולן.

* הצעד הבא – לאחר ההכרזה ההיסטורית של הנשיא טראמפ, יש לפעול להחלטה דומה וחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה של שתי המפלגות. צעד כזה יעגן ויחזק את הצהרת טראמפ, ויהפוך אותה לבלתי הפיכה.

* מודה לנתניהו – אני מתנגד לנתניהו, אצביע בבחירות ליריביו ויש לי ביקורת על עברו בנושא המו"מ עם סוריה. אבל ביום הזה, שבו ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן, אני מודה לו על חלקו המכריע במהלך ההיסטורי.

* ניצחנו – אתמול לפני 19 שנים, ב-26.3.00, נערכה פגישת קלינטון אסד בז'נבה, שבה הציע קלינטון את הצעת השלום של ברק; הצעה שאי אפשר לסרב לה. ברק הציע נסיגה ישראל מיותר מאשר כל הגולן, כלומר לא רק עד הגבול הבינלאומי, כי אם עד קווי 4.6.67, כלומר גם שטחים שסוריה השתלטה עליהם לאחר מלחמת העצמאות, מלבד רצועת של כמה עשרות מטרים (!) לחוף הכינרת.

כל הפרשנים, העיתונאים, הפוליטיקאים מימין ומשמאל – כולם אמרו שהכל כבר סגור ומדובר בריטואל בלבד. נשיא ארה"ב לא נוסע לנהל מו"מ, אלא לגזור סרט. אסד לא ישפיל את קלינטון. כך פמפמה התקשורת לאורך כל יום השידורים המיוחד.

באותו יום, ערכנו הפגנה מול שגרירות ארה"ב בתל-אביב. בדרך חזרה הביתה, נסענו 5 חברים מאורטל ברכב שלי. הרדיו לא הפסיק לשדר ידיעות "אופטימיות" על ההסכם, על הצלחת הפסגה. נסענו אבלים וחפויי ראש. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וכל התקשורת פנתה אליי לבקש את תגובתי על ההסכם. השבתי שאיני מוכן להגיב כל עוד אין ידיעה רשמית. בהגיענו לצומת השריון, חמש דקות מאורטל, התקשר אליי כתב "ידיעות אחרונות" בצפון ובפיו בשורה: "עכשיו נודע לי שהמפגש התפוצץ. אסד השיב בשלילה להצעות קלינטון. מה תגובתך?" "אתה בטוח?", שאלתי, והוא השיב באופן חד משמעי. "נחום ברנע התקשר עכשיו למערכת והודיע באופן מוחלט שזו התמונה". סירבתי להגיב, בטרם תהיינה אינדיקציות נוספות. דקות אחדות לאחר מכן, הטון התקשורתי כולו השתנה. אכן, הידיעה היתה נכונה – המו"מ התפוצץ. פסגת "ההזדמנות האחרונה" נכשלה.

תשע שנים של מאבק קשה על קיומנו הסתיימו בניצחוננו. אהוד ברק, שכל כך רצה להיות האיש שמביא את השלום עם סוריה, שהיה כל כך נחוש להגיע להסכם ויהי מה, הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם. את התבוסה הזאת, הביזיון הזה, הוא לא יכול לספוג. הוא הציע נסיגה מכל הגולן, אך הוא דרש להשאיר בידי ישראל את צפון הכינרת ורצועה של כ-40 מ' על החוף. הוא ידע שאסד ידחה את ההצעה. הניסיון הנואל של ארבעה ראשי ממשלה לשים קץ לריבונות ישראל על הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן כשל. ניצחנו!

אנחת הרווחה שלנו נשמעה מסוף העולם ועד קצהו. ומה שחשוב יותר – האבן הענקית שנגולה מעל לבנו, היתה לראש פינה: ממנה בנינו תנופת פיתוח וקליטה שלא היתה כמוה. חיזקנו את הקהילה ואת מערכות החינוך והחברה. חיזקנו את הכלכלה, התיירות, החקלאות והתעסוקה.

לאחר מכן היו עוד שני ניסיונות של אולמרט ונתניהו למו"מ על נסיגה, וגם הם כשלו. 19 שנים פחות יום אחד לאחר מכן, ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

* מאיימים על עצמנו – בראיון ל"כאן ב'" שאלה אותי ליאת רגב האם אנחנו, תושבי הגולן, היושבים לאורך הגבול עם סוריה, איננו חוששים מהתגובה הסורית להכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.

השאלה החזירה אותי שנים רבות אחורה. כאשר קיבלה הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (1981), הייתי בן גרעין בשל"ת מוקדם, לפני הצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. חגגתי את ההחלטה. ואני זוכר שיחה עם חבר בבית השיטה שאמר לי: "אתם מטורפים. ההחלטה הזאת היא הכרזת מלחמה על סוריה. זה יעלה לנו באלפי קורבנות".

כותרת "ידיעות אחרונות" למחרת קבלת החוק: "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות".
כותרת "מעריב": "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל".

ובדיון עצמו, יוסי שריד התהלך כסהרורי באולם המליאה מצד אל צד, ידיו בכיסיו ומקטרת בפיו והפטיר שוב ושוב: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה".

בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90, שוב ושוב איימו עלינו, שאם לא תהיה נסיגה, תהיה מלחמה. כאשר הכנסת קיבלה את "חוק שריון הגולן" שהציעה "הדרך השלישית", אמר יוסי ביילין בכעס ליוזם החוק יהודה הראל: "ההחלטה הזאת תביא למלחמה עם סוריה".

אפילו כאשר הוחלט על העברת מכללת "אוהלו" לקצרין, אמר ח"כ לשעבר חגי מרום שההחלטה הזו תוביל למלחמה…

ראינו את כל נבואות הזעם של המאיימים על עצמנו.

האמת היא, שסוריה מעולם לא השלימה עם קיומה של ישראל, והסיבה היחידה שאינה נלחמת בנו היא ההרתעה הישראלית. אחד הגורמים המרכזיים להרתעה מפני מלחמה, הוא העובדה שהגולן והחרמון בידינו. אילו היו, חלילה, בידיהם, הם היו הופכים באחת בסיס לתוקפנות נגד ישראל. ולכן, כל צעד שמחזק את האחיזה הישראלית בגולן, כמו ההכרה האמריקאית בריבונותנו, מקטין את סכנת המלחמה.

* נתניהו והצוללת – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, נהגנו להשתמש במשל הצוללת – הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שמתחת לפני הים, המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן מתקדם בקצב שונה מכפי שמופיע בתקשורת, הניזונה מהדלפות מכוונות ומשלימה אותן בדמיון יוצר. בבוקר בהיר אחד אנו עתידים להיות מופתעים מכך שצוללת מסתורית תצוץ ותתקוף אותנו, עם הסכם חתום. האסטרטגיה שלנו במאבק היתה להיות ערוכים כל העת ומוכנים לכל הפתעה, וכן ליזום פעולות שתשארנה, ככל הניתן, את היוזמה בידינו. כלומר, לדרבן את הציבור במאבק מֹוֹנֵעַ, ולא להמתין לצאת הצוללת.

מסתבר שהצוללת המסוכנת ביותר הייתה של נתניהו. כמו בקדנציה הראשונה, גם בקדנציה השניה המו"מ שניהל על נסיגה מהגולן היה חשאי. והפרטים שמתגלים בשבועות האחרונים, מעידים על כך שהמו"מ הזה התקדם מאוד וירד לרזולוציות מפורטות למדיי של הנסיגה, והכל תחת הרדאר של התקשורת ותחת הרדאר שלנו. לא היה לנו מושג. היינו שאננים ובטוחים ש"לא היה כלום".

היה גם היה. הייתה צוללת והיא הייתה מסוכנת מאוד. ואלמלא פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, באמת היינו עלולים לקום בבוקר מר ונמהר לשמע ידיעה על הסכם בין נתניהו ואסד על נסיגה מהגולן.

רק עכשיו אני מבין מדוע נתניהו עשה הכל כדי למסמס את חוק יסוד משאל עם, ורק ב-2014 נאלץ לתת לו יד.

אם בשנות ה-90 אנחנו ומאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי, ב-2010 היה זה האביב הערבי.

ועם זאת, נתניהו ראוי לשבח על שהתעשת לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, והוביל את היוזמה המדינית של ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן.

* מסיכת הצביעות – סנסציה בכפר הדרוזי בוקעתא בצפון הגולן. במסגרת חיסול חשבונות (כנראה) בין אנשים בבוקעתא הופצה בקבוצות ווטסאפ רבות ברחבי הכפר רשימת 550 האזרחים הישראלים תושבי הכפר (בצילום אותנטי מתוך פנקס הבוחרים). מאז סיפוח הגולן (1981), הוטל חרם על מי שמתאזרח, ולכן המתאזרחים עושים זאת בהיחבא. הרשימה העלתה, שבין המתאזרחים כמה ממנהיגי הפרו-סורים הקיצוניים ביותר בכפר וכן שייח'ים ואנשי דת ידועים.

הדבר חולל סערה רבתי בכפר, עד חשש שהדבר יתדרדר לאלימות. מצד אחד, זהו שיימינג מטורף, כלפי אותם מנהיגים, שמעורר זעם רב. מצד שני, רבים שרצו להתאזרח ופחדו חשים פראיירים.

מעניין לאן תוליך הסרת מסיכת הצביעות.

* ידיד הגולן – עד יומו האחרון, רפי איתן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן – ברמה הפוליטית, ההתיישבותית והכלכלית. הוא תרם רבות בכל התחומים, במאבק נגד הנסיגה ובחיזוק ההתיישבות והמפעלים הכלכליים; הביא לגולן משקיעים ויזמים והשקיע בעצמו. ותמיד, בשילוב של אכפתיות ומסירות עם מוח יצירתי ושופע רעיונות.

* אחדות מול התוקפנות – אני יודע שמה שאני כותב כאן זה מדע בדיוני, אבל הייתי מצפה, לאחר ירי הטיל על משמרת וההסלמה בגבול עזה להודעה משותפת של נתניהו, גנץ, בנט וגבאי, המשדרת אחדות מול התוקפנות מעזה, נותנת גיבוי לתגובה חריפה בעזה עכשיו ואחרי הבחירות, ללא קשר לתוצאות הבחירות.

* הפסקת אש אמתית – פעולת צה"ל בעזה חשובה. יש להכות בהם בעוצמה. דומה שכך אכן נעשה, וטוב שכך. טוב שתהיה זו מכה שתשקם את ההרתעה. אולם המבחן אינו רק בעוצמת המכה, אלא לא פחות מכך בתנאי הפסקת האש בסופה. אני בעד הפסקת אש מיידית, אבל רק אם זו הפסקת אש אמתית. אסור לישראל להתפשר על פחות מהפסקת אש מוחלטת. לא הצתות, לא מטענים על הגדר, לא ניסיון לחצות את הגדר, לא התפרעויות אלימות על הגדר, לא "צעדות שיבה". שום פגיעה בריבונותנו. סוף להכלה.

* לעולם חוזר – אופס. עוד רקטה נורתה בטעות למרכז הארץ.

* על אשקלון!!! – לנוכח הפצצת מושב משמרת, בצפון השרון, נזכרתי בתמונה הבאה. עומד שמעון פרס על דוכן הכנסת, לפני ההתנתקות, ואומר (ציטוט מן הזיכרון): "תפסיקו להלך אימים על העם הזה. הרי אתם אמרתם שייפלו טילים על אשקלון! על אשקלון!!!" בלעג. בסרקזם. ואוהדיו התמוגגו מנחת. איך הוא הכניס להם, להזויים האלה.

* בלון ניסוי – סביבת רוה"מ הדליפה לירון דקל ידיעה, שנועדה להוות בלון ניסוי. במהדורה המרכזית של "כאן 11" דיווח דקל על כוונה להציע את "החוק הצרפתי" – החוק שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, במתכונת שתחיל אותו גם על נשיא המדינה, למען מראית עין שאין זה חוק פרסונלי.

חוק קרנות המזבח הוא חוק מגה-שחיתות. הוא נועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה. החלת החוק גם על נשיא המדינה, כמוה כעקירת עין שמאל כדי לאזן את עקירת עין ימין. החוק הזה מושחת גם כאשר הוא חל רק על ראש הממשלה, ואם הוא יחול גם על הנשיא, הוא יהיה מושחת כפליים. על פי החוק הזה, האנס הסדרתי קצב יכול היה להמשיך לאנוס בבית הנשיא עד סוף הקדנציה.

החוק הזה בלתי ראוי הן כשמדובר ברוה"מ והן כשמדובר בנשיא, אך יש הבדל. הנשיא מכהן קדנציה אחת של 7 שנים. על הקדנציות של רוה"מ אין הגבלה. במקום חוקים פרסונליים מושחתים, מוטב לחוקק חוק להגבלת הקדנציות של רוה"מ, כי שלטון ממושך גורם לסיאוב ושחיתות, כפי שאנו רואים.

* הסוד – רק חסיד שוטה מסוגל להאמין שנתניהו הסתיר משר הביטחון ומהרמטכ"ל את האור הירוק שנתן לגרמניה לצייד את צבא מצרים בצוללות מתקדמות, בשל איזה… "סוד".

* תשובה לשואלים – כיוון שמספר אנשים שאלו אותי לדעתי על האשמתו, כביכול, של נתניהו בבגידה, אציג את עמדתי בנושא, ובהקשר הרחב של פרשת הצוללות:
א. נתניהו אינו בוגד.
ב. סעיף א' הוא בעיניי מובן מאליו, ואני כמעט מתבייש שכתבתי אותו. נתניהו הוא פטריוט ציוני. נקודה.
ג. "כחול לבן" לא טענה מעולם שנתניהו בוגד.
ד. גנץ לא טען מעולם שנתניהו בוגד.
ה. יעלון לא טען מעולם שנתניהו בוגד.
ו. האמירה של יעלון, שזו פרשה חמורה שעלולה להגיע עד כדי בגידה, היא אמירה אומללה. טוב היה אלמלא נאמרה, וטוב היה עושה יעלון אם היה חוזר בו ממנה.
ז. ועדיין, יש מרחק רב מאוד בין האמירה של יעלון לבין אמירה שנתניהו בוגד.
ח. הטענה שמאשימים את נתניהו בבגידה היא ספין של נתניהו, ואין ספק שהוא יעשה ממנו מטעמים לרוב.
ט. פרשת הצוללות מעוררת שאלות קשות שחייבות להיחקר, ואין לי ספק שהן תיחקרנה.
י. דבריו של נתניהו בראיון על הסתרת האור הירוק שנתן לגרמנים למכור צוללת מתקדמת למצרים ללא ידיעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל בגלל איזה "סוד", מגבירים מאוד את סימני השאלה.
יא. כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל בכל לבי שחקירה תנקה לחלוטין את נתניהו מן החשדות בפרשת הצוללות.
יב. מן הבחינה הציבורית – עצם הכנסתם של מקורבים, בני דודים, פרקליטים של ראש הממשלה לעיסוק בנושאים הרגישים ביותר של ביטחון ישראל היא שחיתות. כאשר מתברר שאותם אנשים סרחו וסחרו בביטחון ישראל, ראש הממשלה שהכניס אותם למקום שאסור היה להכניס אותם נושא באחריות. אם הוא ידע הוא אחראי ואם הוא לא ידע הוא אחראי. וכאשר מי שמכניס לנושאים הללו מקורבים – ממדר את שר הביטחון והרמטכ"ל, אל יתפלא שמתעוררות שאלות קשות, המחייבות חקירה.
יג. בכל החשדות לפלילים אני סומך על מערכת החוק והמשפט ועל ההחלטות שהם יקבלו. די לי בשחיתות הציבורית, המוסרית, הערכית, כדי להגיע למסקנה שנתניהו אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.

* תעמולת ביבים – יש משטרים שבהם שולחים מתנגדי משטר לאישפוז. אפרופו הרמזים האפלים בתעמולת הליכוד נגד גנץ.

* מתי מותר לגנוב סוסים – במלאת ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים, פרסם עוזי בנזימן מאמר במוסף "הארץ", המתאר את הדינמיקה שהביאה לחתימת ההסכם. הוא מתאר מצד אחד כיצד בגין ודיין עקפו את דרכי קבלת ההחלטות הראויות והממלכתיות ולמעשה כפו אותן על הממשלה. כך היה בהצעת השלום של בגין אחרי ביקור סאדאת, ובה נכונות לנסיגה מכל סיני (אך ללא עקירת היישובים) ולאוטונומיה ביו"ש. הוא מספר איך ללא ידיעת ועדת השרים לענייני ביטחון, כלומר הקבינט, בגין הציג את התכנית לנשיא ארה"ב קרטר ושיגר את דיין להציג אותה לסגן נשיא מצרים תוהאמי. הוא הקפיד, אמנם, למסור שזו הצעה לא רשמית, כיוון שטרם אושרה בממשלה. ולאחר מכן, הביא אותה לקבינט כהצעה שאי אפשר לזוז ממנה כיוון שכבר הוצעה לארה"ב ולמצרים. אך בעיקר הוא מתאר את התמרונים והמניפולציות שעשו שני שרים בכירים – ויצמן ודיין, ושני פקידי בכירים היועמ"ש אהרון ברק ועוזר שר הביטחון אברשה טמיר (ובשלב מסוים הצטרף אליהם גם שרון), כדי להביא את בגין לסגת צעד אחר צעד מעמדותיו ובסופו של דבר להתקפל. הוא מתאר איך הארבעה שיתפו פעולה עם האמריקאים והמצרים בתמרונו של ראש הממשלה. את כל המעשים האלה מתאר בנזימן בהערצה, כהתנהלות מופתית (במאמר הזה ובספרו "ראש הממשלה במצור").

על התנהלות דומה, ולעתים של אותם אנשים (טמיר, שרון ובגין, למשל) במלחמת לבנון הראשונה, הוא כתב בזעם נורא, בספרו "לא עוצר באדום" ובמאמרים רבים, כולל מאמר שעליו נתבע לדין בידי שרון וזכה במשפט. אותה התנהלות הוצגה בפיו כפגיעה אנושה בכל סדרי הממשל במדינה דמוקרטית מסודרת.

הוא מוכיח, שבעיניו מותר לגנוב סוסים, ובלבד שהדבר משרת מטרה שהוא תומך. אם הוא מתנגד למטרה, הוא תוקף אותה באמצעות תקיפת התהליך – גניבת הסוסים.

* הגחמה המצרית – התמרון העיקרי שלהם בקמפ-דיוויד, היה להשאיר את סוגיית קיומם של היישובים (תחת ריבונות מצרית!) לסוף הפסגה, אחרי שבגין יוותר בשאר הנושאים, ואז תעמוד הדילמה – האם בגלל כמה יישובים לוותר על השלום, שכבר על כל סעיפיו יש הסכמה? ואכן, כאשר זו הייתה הדילמה, בעזרת דחיפה של שרון, בגין התקפל.

ואיש לא העלה על דעתו להעמיד את מצרים בפני הדילמה – אחרי שישראל מוכנה לסגת מכל סיני עד גרגר החול האחרון, תחמיצו את השלום בשל התנגדותכם המוזרה לכך שכמה אלפי יהודים יחיו תחת ריבונותכם?

זו הגישה הקלוקלת, על פיה השלום נמצא בידי הערבים, מי שזקוק לו זו ישראל, ולכן על ישראל להיכנע לכל גחמה ערבית.

* חכם, היזהר בדבריך – במאמר לציון ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים בטור שלו ב"ישראל היום", מצטט ביילין מדברי כמה ממתנגדי ההסכם בדיון בכנסת, שלטענתו הוכחו כשגויים וכתב על כך: "חכמים, היזהרו בדבריכם ובנחרצותכם, סייגו את אמירותיכם, שמרו לעצמכם מרחב לטעות. זכרו שהכל מצולם, והכל מוקלט, והכל נדפס, וכי בעוד ארבעים שנה, או פחות ,עשויים לצטט גם אתכם".

מעניין לשמוע המלצה כזאת מנביא של דרך שנחלה כישלון טוטאלי. הנה דברים מראיון של ביילין לפני 25 שנים, אחרי הסכם אוסלו (מראיין אברהם תירוש, "מעריב" 26.11.93).

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* בטרם עת – בדרכי להלוויה, בישר לי הווייז: עוד 500 מ' תגיע למנוחת עולם.

* ביד הלשון

ציוץ ברמה – במאמר שפרסם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט בעקבות ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, הוא הגדיר את הכרזת טראמפ "ציוץ ברמה".

זה משחק מילים חביב המחבר את הציוץ בטוויטר עם רמת הגולן, ומתכתב עם "קול ברמה".

צירוף המילים קול ברמה, לקוח מאחד הפסוקים המכוננים בתנ"ך, מתוך נבואתו של ירמיהו: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

עלון קיבוץ אורטל בגולן (הקיבוץ שאני חבר בו) בשנותיו הראשונות נקרא "ציוץ ברמה". חבורת הזמר של הגולן נקראת "קול ברמה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.19

* הראשון לזהות – סימני השאלה באשר למעורבותו של נתניהו בפרשת כלי השיט והצוללות מעוררים דאגה חמורה. החשש שראש הממשלה העדיף שיקולי בצע כסף אישיים על האינטרס הביטחוני, חייב להדיר שינה מעיניו של כל פטריוט.

הפרשה הזאת חייבת להיחקר לעומק, ואין לי ספק שהיא תיחקר. ואני סומך על המשטרה וגורמי החוק שהם יגיעו לחקר האמת. אני מקווה מאוד, לטובתה של מדינת ישראל, שיתברר שהחשדות נגד נתניהו בנושא זה הם חשדות שווא.

הסוגיות הפליליות צריכות להיחקר בידי הגורמים המוסמכים, ואין לי דעה בעניין כיוון שאיני מכיר את הראיות. אולם מאז ומתמיד טענתי שהפן הציבורי חשוב בעיניי לא פחות מן המשפטי והפלילי. הרף להנהגה לאומית צריך להיות גבוה הרבה יותר מן הסף הפלילי. אין די בכך שאדם אינו פושע פלילי כדי שינהיג את המדינה, אלא עליו לעמוד ברף ערכי ומוסרי הרבה יותר גבוה.

מבחינה ציבורית, עצם העסקתם של בני משפחה וחברים קרובים בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – היא כשלעצמה מעשה מושחת. כאשר מתברר שהמקורבים הללו פעלו באופן מושחת, מי שמינה אותם, לא על בסיס כישורים אלא על בסיס קשרים אתו, נושא באחריות להתנהגותם, בין אם ידע על כך ובין אם לאו. חזקה על מי שאמון על "הראשון לזהות", שיהיה ראשון לזהות את השחיתות.

* החלטה בלתי מאוזנת – ישנן שתי אסכולות בנוגע לרמת הייצוגיות בדמוקרטיה. ישנה הגישה המכילה, על פיה עוצמתה של הדמוקרטיה נבחנת ביכולתה להכיל גם את הקיצון שבקיצון, כולל המטורפים ביותר שבשולי השוליים. וישנה הגישה של דמוקרטיה מתגוננת, על פיה על הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני אויביה מבפנים, המייחסים לה חולשה ומנצלים את פתיחותה כדי להרוס אותה מבפנים.

אני דוגל בדמוקרטיה המתגוננת. בעיניי, זה הלקח של רפובליקת ויימאר. אבל אני מבין ומכבד גם את התפיסה המכילה.

החלטת בית המשפט העליון, לפסול את בן ארי ולאשר את בן גביר ואת עופר כסיף אינה קונסיסטנטית ואינה מאוזנת. אני מאושר שהאיש הרע הזה, החוליגן בן ארי, לא יטמא את הכנסת. אני מצר על כך שהחוליגנים עופר כסיף ואיתמר בן גביר יטמאו את הכנסת.

* ברוך שפטרנו – בשבוע שעבר השתתפתי במפגש עם הרב רפי פרץ, ראש רשימת איחוד מפלגות הימין. בפגישה, תקפתי בחריפות את הברית הנואלת עם התועבה הכהניסטית. בדברי תשובתו תירץ פרץ את המעשה במיני תירוצים שונים ומשונים. אחד התירוצים היה לגליסטי. הוא אמר שיש הבדל בין עוצמה יהודית לכהנא. "עובדה – בג"ץ פסל את כהנא ואישר את עוצמה יהודית".

אז הנה, בג"ץ הוציא לו את הערמונים מן האש. הוא יכול לברך "ברוך שפטרנו".

* קמפיין מתוזמר – בימים האחרונים הרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים רבים של מנוולים היוצאים נגד תרומת הריאה לנחמה ריבלין. אין זאת, כי אם קמפיין מתוזמר היטב, מבית המדרש שממנו מתנהל קמפיין הנקם הנואל נגד ריבלין מיום היבחרו.

* מאבק צמוד – מירי רגב ויאיר נתניהו מתחרים על התואר: ביבי ללא פילטרים.

* מיהו מזרחי – אבי גבאי אמר בראיון שכל מזרחי שמכבד את עצמו – שלא יצביע נתניהו. ושאלתי היא: האם כשהוא מדבר על "מזרחים" הוא מתכוון אליי? ראשית, אני חי באחד היישובים המזרחיים ביותר בישראל, ובחבל הארץ היחיד במדינה שהוא ממזרח לשבר הסורי אפריקאי. שנית, ההורים שלי באו ממזרח אירופה.

וברצינות – די כבר עם הגלותיות הזאת. נשאיר את זה לדרעי.

* הרס האיזונים והבלמים – שיטת מינוי השופטים בישראל, ששותפים לה נציגי שלוש הרשויות – שופטי בית המשפט העליון ונציגי הכנסת והממשלה (בעיניי אין הצדקה לכך שנציגי לשכת עורכי הדין שותפים לה) היא מאוזנת וראויה. בעבר הייתה בעיה. הבחירה של השופטים ברוב רגיל, יצרה מאיוריזציה – רוב קבוע לברית בין שופטי בית המשפט ונציג לשכת עורכי הדין, והדבר פגם מאוד בבחירה. הוא יצר מצב שכמעט כל השופטים באו מאותה אג'נדה ואותה סביבה משפטית וחברתית. הדבר תוקן ביוזמתו של גדעון סער. על פי תיקון סער, היום נדרש רוב מיוחד, 7 מתוך 9 חברי הוועדה, לבחירת שופטים בבית המשפט העליון. התיקון הזה ביטל את הרוב האוטומטי שהיה לנציגי המערכת המשפטית, וחייב הסכמה רחבה על מועמדים, דבר שמבטיח הרכב מאוזן ומגוון.

למרבה הצער, בקוניוקטורה מסוימת שבה היה לה רוב בוועדה, איילת שקד ניסתה להחזיר את הגלגל אחורה. הברית בינה לבין נציגי לשכת עורכי הדין, שבעבר היו בני ברית של בית המשפט, יצרה את הרוב הזה. לכך נוספה התחכמות בבחירת נציגי הכנסת. מזה למעלה מ-25 שנים, נהוג ששני נציגי הכנסת הנם אחד מן הקואליציה ואחד מן האופוזיציה, כדי לתת ביטוי למגוון הקולות המיוצגים בכנסת. בכנסת האחרונה הקואליציה התחכמה, כאשר בחרה כנציג האופוזיציה את ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו", שאמנם הייתה סיעה אופוזיציונית, אבל מן הזרם של הקואליציה, בוודאי בנושא המשפטי, והבחירה בו מנעה ביטוי של מגוון הקולות בחברה. אילטוב עצמו לא היה הגון כדי להתפטר מן הוועדה כאשר מפלגתו הצטרפה לקואליציה, ולאופוזיציה כלל לא היה נציג.

כעת ההתחכמות הזאת עלולה להפוך לשערוריה רבתי, כאשר בהסכם עם הכהניסטים יש כוונה למנות את החוליגן, תלמידו ומעריצו של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין – איתמר בן גביר, לוועדה למינוי שופטים כ… נציג האופוזיציה, אם נתניהו ינצח.

לשמחתי, ניסיונה של שקד לחזור להצבעה ברוב רגיל וליצור מאיוריזציה של הצד שלה בוועדה, לא צלח.

כעת היא רוצה להעתיק את השיטה האמריקאית, שבה רק הפוליטיקאים ממנים את השופטים. זה רעיון גרוע מאוד, שיפר את האיזון הראוי והיפה שנוצר, בעיקר מאז תיקון סער. השופטים יהיו תלויים בפוליטיקאים ומי שירצו להתקדם לעליון, עלולים לכוון את פסיקותיהם כך שיתאימו לרצון הפוליטיקאים, ותהיה זו פגיעה קשה בעצמאות בית המשפט.

ההשוואה לארה"ב מתעלמת מהפרדת הרשויות האמתית הקיימת בה בין הרשות המבצעת – הנשיא, לבין הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת עצמאית, חבריה עצמאיים ולעתים לא נדירות הרוב בבתי הנבחרים לעומתי לנשיא.

אצלנו אין כל הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת. הממשלה שולטת בפועל בכנסת. אין סעיף קטן בחוק זניח ושולי שיש בו חופש הצבעה, והכל מנוהל בידי הממשלה. בחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה כפיפות של בית המשפט העליון ושל הכנסת לממשלה.

איזונים ובלמים הם נשמת אפה של דמוקרטיה. הצעתה של שקד מבטלת את האיזונים והבלמים. זו הצעה רעה בכל עיתוי, ובוודאי לעת הזאת, שבה מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה קשה, שאותה מוביל ראש ממשלה שתלוי נגדו כתב חשדות חמור ביותר.

* ביקורת שקרית – אני מתנגד לאיילת שקד ובפרט להצעותיה החדשות, הרדיקליות, לרפורמה במינוי שופטים. צפיתי בסרטון שלה על בושם פשיזם, והוא לא מצא חן בעיניי. אגב, אני בספק אם הוא יועיל לה ויוסיף לה קולות.

אבל מאמר ביקורת של צפי סער ב"הארץ" על הסרטון, היה ממש מגוחך. וכיוון שאיני חושד בכותבת שהיא לא הבינה את ה"הפוך על הפוך" – זו ביקורת שקרית. לטענתה, הסרטון הזה יוצר לגיטימציה לפשיזם, הופך את הפשיזם לסקסי. סער כותבת: "'שחור זה יפה' זה הרי כל כך סיקסטיז; עכשיו, מתברר, פשיזם זה יפה". המשפט הזה מרגיז ובלתי הוגן, כיוון שבדיוק בימים האלה מופיע באקרנים תשדיר שירות של משרד המשפטים נגד גזענות, שכותרתו: "אדם זה אדם", והמסר שלו הוא בהחלט ששחור זה יפה.

* מי אשם במצוקתם – ישראל נסוגה מן העיר עזה ומשאר ערי רצועת עזה כבר לאחר הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, ב-1994. מאז, עזה היא בשלטון פלשתינאי. בניגוד לשטחי יו"ש, ברצועת עזה לא הוחזרה השליטה הביטחונית הישראלית ב"חומת מגן" (אני גוייסתי ב"חומת מגן" בצו 8 לפעולה ברצועת עזה, אך היא בוטלה ברגע האחרון, ואנו הופנינו לאזור טול-כרם).

ב"התנתקות", 2005, ישראל נסוגה מכל שטח הרצועה עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. ואז שמענו איך רצועת עזה תפרח ותשגשג, ושמעון פרס התפייט שהיא תהיה סינגפור של המזרח התיכון. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמדו בתור לסייע לעזה, להשקיע בה הון עתק, כדי להגשים את החלום הזה.

אבל לפלשתינאים היו תכניות אחרות. את כל המשאבים הם השקיעו בטרור – במנהרות, ברקטות, בטיפוח כוחם הטרוריסטי. כך נהגה הרש"פ, ששלטה בשטח בשנתיים שלאחר ההתנתקות, וביתר שאת – חמאס, שהשתלטה על הרצועה ב-2007.

זאת הסיבה למצוקה הכלכלית הקשה של תושבי רצועת עזה. זו, ורק זו. לא כל קשקושי ה"מצור". אין מצור. יש סגר ימי בהתאם לחוק הבינלאומי של מדינה מותקפת, ויש גבול סגור עם מדינת אויב, כמו גבולותינו עם לבנון וסוריה. בעצם… סגור? לא. ישראל ממשיכה להעביר לרצועת עזה מדי יום מאות משאיות אספקה, גם בימים הקשים ביותר של ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ישראל ממשיכה לספק חשמל לתושבי הרצועה, גם בימים שבהם נורו רקטות מכוונות לעבר תחנת הכוח באשקלון. ואני לא מדבר על מעטפות הפרוטקשן לחמאס לאחרונה.

חמאס מנתב את זעם ההמון לצעדות "שיבה" לעבר ישראל – מוכרים להמון את הסיפור שעם קצת לחץ, ישראל תתמוטט והם "ישובו" במיליוניהם לשטח ישראל, לבתים של הסבא רבא שלהם, ובבת אחת, כבמטה קסם, תיפתרנה כל צרותיהם.

בימים האחרונים מסתבר שהציבור ברצועת עזה מבין מי באמת אשם במצוקתו.

* אישה רעה – ב"כאן 11" שודרה כתבה קשה ועצובה על מצוקת הגברים הגרושים, המופלים לרעה בבתי הדין הרבניים ובידי החוק, מופרדים מילדיהם וחייהם נהרסים. הנתון המחריד ששודר בכתבה, הוא שאחוז ההתאבדויות של גברים גרושים הוא פי 7 יותר משל גברים נשואים. וזאת, למרות שגברים פרודים, שאינם גרושים עדיין, נספרים בסטטיסטיקה הזאת כנשואים, כך שהנתון כנראה אף יותר מובהק.

בכתבה הזאת רואיינו שתי נשים. כיוון שלא צפיתי בה בטלוויזיה, אלא שמעתי אותה ברדיו ברכב, איני יודע את שמותיהן. אחת הנשים מאמינה בשוויון מגדרי, ולכן דיברה על העוול נגד הגברים הגרושים והצורך לתקן אותו. השניה היא שונאת גברים מיליטנטית ונקמנית. האמירה המזעזעת ביותר שלה, הייתה התייחסות לנתוני ההתאבדות. מה הקשר? היא היתממה. צריך לבדוק מה הרקע האישיותי שלהם. מי אמר שיש קשר בין ההתאבדות לגירושין?

זו גישה נכונה כאשר מדובר במתאבד הבודד. אין לה שחר, כאשר הסטטיסטיקה כל כך מובהקת. האמירה הזאת היא ציניות ורוע לשמם.

המסקנה המתבקשת היא הצורך לקדם את שוויון המינים, כי הנפגעים מן המצב הקיים הם הנשים והגברים כאחד.

* התקופה המעצבת – במפגש של ועדת החינוך הגולנית, התבקשנו לחשוב על חוויה מעצבת מתקופת נעורינו / ילדותנו. אני אמרתי, שגם אם יהיה עליי להציג עשר חוויות, כולן תהיינה מנעוריי בתנועת הצופים, בשבט ר"ג ואח"כ בגרעין. זו התקופה שעיצבה את חיי, את אישיותי, את מי ומה שאני. החוויה כמדריך ורשג"ד, כפעיל בשכבה שלי ובשבט, כתרבותניק, כפעיל חברתי; עיצוב המנהיגות שלי ודרכי כמגשים בקיבוץ ובגולן; בעצם כל מה שאני עושה מאז ועד היום, כולל חברותי בוועדה, הם המשך ישיר של מה שהתחלתי בתנועה.

ומכלל הן, ניתן להסיק את הלאו. מקומו של בית הספר בעיצוב דמותי שולי שבשולי.

* על מה תוכל לקרוא בספרי – בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים".

על ילדותו, נעוריו ובחרותו של יהודה על הציר ברלין, גבעת ברנר, דמשק (!), תל אביב, חולון, תל אביב, ארה"ב, מנרה.
על העליה החלוצית למחנה הסורי הנטוש בעליקה שבועות אחדים לאחר המלחמה, עוד טרם החלטת הממשלה – עליה ששינתה את ההיסטוריה ועיצבה את גבול המדינה.
על המעבר כעבור חודשים ספורים לקוניטרה, וההתבססות בתנאים חלוציים ותחת הפגזות סוריות מתמידות, ועל המעבר לנקודת הקבע.
על הטראומה הגדולה של פינוי יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים ועל חזרתם המהירה לקימום היישובים ולמאבק ציבורי ראשון נגד נסיגה.
על הקמת קשת – איך איש הקיבוץ המאוחד ותנועת העבודה הקים את היישוב הראשון של גוש אמונים.
על המאבק המוצלח לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהובילו יהודה הראל ושבס, ועל התמרונים הטקטיים והקונדסיים שהביאו להצלחה הגדולה.
על עבודתו עם רבין, בשנותיו הקשות במדבר הפוליטי.
על המאבק לשינוי פני הקיבוץ ועיצובו של "הקיבוץ החדש" והתמודדותו של יהודה על תפקיד מזכיר התק"ם, כהתרסה נגד הממסד התנועתי.
על המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90 ושיאו – 19 ימי שביתת הרעב בגמלא.
על הקמת "הדרך השלישית" וכיצד כפה יהודה את קהלני כמחליפו בראשות התנועה, על אפם וחמתם של האלופים הוותיקים.
על ניסיונו של נתניהו לפתות את "הדרך השלישית" לרוץ במסגרת הליכוד, ומה ניתן ללמוד מכך על שיטות פעולתו הפוליטית.
על האופן שבו נתניהו סובב בכחש את ראשי "הדרך השלישית" קהלני ויהודה הראל, שעה שניהל מאחורי גבה של הממשלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן.
על הדרך שבה תמרן יהודה את ראשי המדינה לקבלת חוק יסוד משאל עם, בתום מאבק שנמשך עשרים שנה.
על מה שלחשה נשיאת בית המשפט העליון אסתי חיות באוזניו של יהודה הראל, חתן פרס ישראל, בטקס הענקת הפרס.

על כל אלה ועוד תוכל לקרוא בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* התחגגתי – ברכות לנעמי פולני, כלת פרס ישראל. האמת היא שמה שמפתיע אינו שהיא זוכה בפרס ישראל, אלא שהיא עדיין לא זכתה בו. אני אוהב מאוד להאזין לעברית הייחודית שלה, היצירתית, האישית, שגם בעשור העשירי לחייה לא נס לחה. למשל, בראיון בעקבות הזכיה בפרס היא סיפרה על ה"דְהָמָה" שאחזה בה כשקיבלה את ההודעה המפתיעה. "התחגגתי", היא סיפרה על מה שהידיעה עשתה לה.

* ביד הלשון

נעים בהמונים – יוזמה חדשה של פעילי שמאל קיצוני, נועדה לדרבן ערבים ויהודים התומכים בעמדותיהם להגיע לקלפיות ביום הבחירות. על פי עקרונות גילוי הדעת של היוזמה והרכב חבריה, הכוונה היא למצביעי מרצ וחד"ש-תע"ל. שם היוזמה: "נעים בהמונים – להציל את הדמוקרטיה בישראל".

הכותרת "נעים בהמונים" נועדה לנגן על אסוציאציה מדבריו המפורסמים של נתניהו ביום הבחירות ב-2015. אבל נתניהו אמר "נוהרים בהמוניהם". אז זהו, שלא. נתניהו אמר "נעים" ולא "נוהרים".

מעניין איך בתודעת הציבור משתרש ביטוי באופן שונה מכפי שנאמר. הדוגמה הבולטת אותה כבר הצגתי, היא "צריך להחליף את העם", שכביכול אמר בן אהרון בליל המהפך ב-77' – הוא לא אמר את הדברים וזו פשוט המצאה.

אבל כאן מדובר במקרה שונה – הדברים נאמרו, אך נשמרו בזיכרון הקולקטיבי בצורה שונה במקצת מן הנוסח המקורי. דוגמה נוספת: עד היום, בחלוף 29 שנים, עדין מזכירים רבים את קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר, במרכז הליכוד, אחרי "התרגיל המסריח": "אברשה! חזור הביתה!". אך שמיר אמר דווקא: "אברהם שריר! חזור הביתה!".

לא שיש הבדל כלשהו בין אברשה לאברהם שריר, או בין נעים לנוהרים. אבל זאת תופעה מעניינת (אותי לפחות).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.3.19

* נדמה לי – הגופים האלה שעפים בשמים ונורים לעברנו כדי להרוג ולהרוס נקראים רקטות או טילים גם אם הם נורים לעבר עוטף עזה. גם בעוטף עזה חיים בני אדם. גם בני האדם שחיים בעוטף עזה הם ישראלים. גם לישראלים האלה מדינת ישראל מחויבת. גם עליהם ממשלת ישראל וצה"ל צריכים להגן. גם הפגיעה בהם באה מרצועת עזה. האויב שיורה עליהם הוא אותו אויב. גם באויב שפוגע בהם ישראל מחויבת להכות. ישראל מחויבת ליצור הרתעה גם כדי שלא יירו על שדרות, נחל עוז ונתיב העשרה. ככה, לפחות, נדמה לי. אני הוזה?

* הכלה – מי שאינו מבין שדין הצתה כדין רקטה ושדין רקטה על עוטף עזה כדין רקטה על תל אביב – יקבל גם הצתה, גם רקטה על עוטף עזה וגם רקטה על תל אביב. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין את אחריותו.

* מלוא האחריות – כל הערב שאחרי הירי על גוש דן, התקשורת עסקה בהשאלה – האם זה חמאס או "ארגונים סוררים"?

אנו למודי ניסיון משיטות ערפאת. הוא השתמש בחמאס כזרוע שלו לפיגועי טרור ובמקביל המשיך לסמם אותנו במתק שפתיים.

אין זה מן הנמנע שחמאס נוהגים באותה דרך. אך גם אם יוצאים פיגועים לא על דעתו – הוא הריבון בשטח, הוא נושא ב-100% מהאחריות.

* המשוגע התורן – בימים הרעים ההם, בהם ירושלים הייתה מחולקת ובלבה חומה והעיר העתיקה הייתה שבויה בידי צר ואויב, מפעם בפעם ירה צלף ירדני מעל החומה לעבר ישראלי. ירדן מיהרה להתנער מהמעשה ולהסביר שמדובר בחייל שהשתגע, ואצלנו השתרש בשפה הביטוי "המשוגע התורן".

נדמה לי שה"ירי השגוי" של הפאג'רים לעבר גוש דן, הוא מאותה סדרה.

* למה על האמריקאים להכיר בריבונות ישראל על הגולן – 52 שנה לאחר שחרור הגולן ולאחר ראשית ההתיישבות הישראלית בגולן ולמעלה מ-38 שנים לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן, הגיעה השעה להכרה בינלאומית, וקודם כל אמריקאית, בריבונות הישראלית.

אלה הנימוקים להכרה:

– הגולן הוא חלק מא"י, רווי בהיסטוריה יהודית.

– הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת, בעקבות התוקפנות הסורית.

– בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה, כולל ניסיון להטות את אפיק הירדן ולייבש את ישראל.

– תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד (1946-1967). ישראל בגולן כבר 52 שנה מתוכם 38 שנים כריבון מלא.

– ישראל הכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן כבר עמוק בעשור השישי להיווסדה. לוותיקי המתיישבים כבר יש נינים.

– חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות.

– אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.

– מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, איראן או דאעש היו יושבים על הכינרת.

– סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח.

– איום הגרעין האיראני מרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.

* שאלה בחשבון – אני מתלבט. האם נכון לומר שחמישה ראשי ממשלה ישראלים הסכימו לנסיגה מהגולן, או שישה? 1. רבין. 2. פרס. 3. נתניהו. 4. ברק. 5. אולמרט. 6. נתניהו. מה דעתכם?

* ניצחנו – חתן פרס ישראל, אבי ההתיישבות בגולן, יהודה הראל, התראיין לאסתי פרז ב"כאן 11". הדבר המעניין ביותר היה רוח הראיון. בעבר הלא רחוק, כל ראיון אתנו, אנשי הגולן, נסוב סביב סימן השאלה על עתיד הגולן. ניסו לדחוק אותנו לפינה שבה נסביר למה אנחנו עומדים בין מדינת ישראל לבין ה… "שלום" נדמה לי שהם קראו לזה, או משהו כזה.

ואילו בראיון הזה, נקודת המוצא הייתה שהוויכוח מאחורינו, ושהכל כבר מבינים מה נכון. "האם היום, כשכולנו כבר מבינים, אפשר לומר שזה בזכות הסורים יותר מאשר בזכות מה שישראל עשתה?"… "היום, כשאצלנו כבר כולם מבינים, השלב הבא הוא שגם העולם יכיר?"

וזה הניצחון הגדול שלנו, אזרחים מן השורה, שנטלנו אחריות ויישבנו את הגולן ונשאנו על שכמנו את המשא הלאומי החשוב הזה, על ממשלות ומנהיגים שחתרו למסירת הגולן לסורים.

* סיפורו של יהודה, סיפורה של ההתיישבות בגולן – היות הגולן חלק בלתי נפרד מישראל, היא היום אקסיומה שמקובלת על הכל, זולת קומץ סרבני התפכחות פאתטיים. לא רחוק היום, ותהיה גם הכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

ההישג הזה ממש אינו מובן מאליו. זו תוצאה של מפעל חיים אדיר של אלפי מתיישבי הגולן, למעלה מיובל שנים. הדמות המרכזית במפעל הזה הוא יהודה הראל. בדרכו המיוחדת, במנהיגות ביישנית, בכריזמה נטולת רעמים וברקים, הוא הוביל את הגולן מהעליה החלוצית של ראשוני המתיישבים למחנה סורי נטוש במרכז הגולן, עוד טרם החלטת ממשלה, שבועות ספורים לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים ועד חקיקת חוק יסוד משאל עם ב-2014. ובתווך, עשיה ענפה של הקמת יישובים וביסוסם, של יצירת מפעלים כלכליים, חינוכיים ותרבותיים, הובלת מאבקים ציבוריים נגד נסיגה, הובלת המאבק לסיפוח הגולן. וגם הסלוגן "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" הוא הברקה שלו.

סיפורו של יהודה הראל הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן ועוד סיפורים רבים ומרתקים בנוסף לכך.

בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים", ובו תוכלו לקרוא את סיפורו המרתק של יהודה, את סיפורה המרתק של ההתיישבות בגולן.

* משרתים את הספין – חבל שכולם נגררים אחרי הספין של נתניהו, שבמשך שבוע מצליח להדחיק את הבעיות האמתיות כדי להתנגח עם פוסט לא אינטליגנטי במיוחד (בלשון המעטה) של רותם סלע באינסטגרם.

יש כאן בורות ושטחיות וערבוב בין נושאים שונים. בין זהותה הלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כהגדרת מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", לבין זכויות הפרט, זכויות האזרח, שהן שוות לכל, ואין שמץ של סתירה בינן לבין הגדרתה הלאומית של ישראל, סמליה הלאומיים וכו'. במקום שיש אפליה בתחום השוויון האזרחי, יש לתקן אותה, אך זה לא קשור להגדרה הלאומית ולא לחוק הלאום. ואין כל קשר בין שוויון אזרחי לבין ישיבה בקואליציה. כדי לשבת בקואליציה צריך בסיס משותף. ברור שבקבינט שדן במלחמה בטרור לא יוכלו לשבת מי שתומכים בטרור ובכל מלחמה הם בצד של האויב (ראו את הפגנותיהם ב"צוק איתן", במתקפת הסכינים ובכל עימות). היותם פסולים לקואליציה אינה קשורה להיותם ערבים (הגרוע ביותר ביניהם הוא דווקא עופר כסיף היהודי), אלא לעמדותיהם, כפי שהכהניסטים אמורים להיות פסולים לכל קואליציה, לא בגלל שהם יהודים אלא בשל עמדותיהם.

וכל הסיפור הזה הוא עוד ספין של נתניהו. בניסיון להשחיר את "כחול לבן" הוא מפיץ את השקר שכחול לבן ילכו עם מפלגות אנטי ציוניות ("ביבי או טיבי"). הוא כמובן יודע שזה שקר, אבל נתניהו הוא הרי שקרן. כל ההעלאה של נושא "הערבים" נועדה לשרת את הספין הזה. כך גם דברי הבלע והשקר של מירי רגב, על פיהם אחמד טיבי יהיה שר בממשלת גנץ. רותם סלע, באיוולתה ובבורותה, שירתה את הספין הזה. נתניהו הבין זאת, ולכן מינף פוסט לא חשוב של אישיות לא חשובה (מבחינה ציבורית) כדי לקדם את הספין. וכל הדמגוגים שקפצו בהגנה על מי ש"בסך הכל אמרה את המובן מאליו שהערבים הם בני אדם", הם אידיוטים שימושיים של הספין הצבוע של נתניהו.

* הצבעה לתל"ם – יש לי חברים שאומרים לי: שכנעת אותי להצביע לתל"ם, לבוגי יעלון. הוא מבטא אותי. זאת הצבעה נטו לדרך שבה אני מאמין. אבל כחול לבן… זה משהו אחר. זה אמורפי מדי. זה מגוון מדי. זה מהול מדי. קשה לי…

יש לי תשובות עקרוניות, מהותיות. אבל אציג כאן את התשובה הפוליטית הפרגמטית. עד המקום ה-30 יש שלושה מועמדים לתל"ם. בין המקום ה-30 למקום ה-36 – עוד שלושה. מי שיקבע אם יהיו לתל"ם שלושה ח"כים או שישה, אלה המאמינים בדרכה של תל"ם ועדין מתלבטים.

* רוח רעה – "מדינת העומק תפסה צוללן בן 19 והטביעה אותו למוות כדי לקצור את ריאתו להצלת אשתו של הבוגד". זה ניסוח קצת יותר חריף, של דברים שכתב ד.ר., מנוול בן בליעל, ימנן פייסבוק פנאט. הנוסח המקורי: "לא משתילים למי שעבר גיל 65. חייו של מי הוקרבו למען המושתלת מבית הנשיא". המנוול הנ"ל מנפיק ללא הפסק פשקווילי הסתה נגד נשיא המדינה. הדברים הבזויים הללו קצרו מיד 79 לייקים. זאת הרוח הרעה שיש לנו הזדמנות לגרש בעוד פחות מחודש.

* רוח רעה 2 – לעתים אני תמה, מהיכן הם שאבו תועפות של שנאה כזו לבני גנץ? ליעלון אני מבין. חלפו שלוש שנים מאז שעמד איתן כמנהיג אמת, להגן על צה"ל מפני הניסיון להפוך אותו לכנופיה. השנאה הזאת נבנתה במשך שלוש שנים. לפיד? אני מבין. הוא כבר 7 שנים בפוליטיקה. אבל מתי הם הספיקו לפתח כזה תיעוב לגנץ? כנראה שמדובר במנגנון שנאה אוטומטי. האות ניתן, והשנאה מנותבת על אוטומט כלפי המוקד התורן (כולל בתוך הליכוד).

ולפעמים זה מגוחך. אחד מתועמלני ביבי בפייסבוק כתב במשך תקופה ארוכה כיודע דבר: אתם תראו שגנץ יצטרף לליכוד. הוא ממש רייר כשהמשפט הזה יצא תחת ידו. וביום שבו גנץ הודיע על הקמת מפלגה חדשה – טונות של שנאה, תיעוב ובוז.

איזו רוח רעה הביא נתניהו לחיינו.

* יצוק בבטון – אנשים שמתעלמים מתוצאה של חקירה יסודית ביותר של המשטרה וחקירה יסודית ביותר של רשות המסים, שעברו בחינה קפדנית מאוד של הפרקליטות, ובדיקה יסודית ביותר של היועץ המשפטי לממשלה, שסינן כל מה שאינו יצוק בבטון וניסח כתב חשדות חמור ביותר כולל שוחד, קונים כל דבר רכילות בלתי בדוק, שכנראה יצא מסביבתו של השרלטן, ומתייחסים אליו כאל איזו עובדה משמעותית. הזויים.

* דז'ה-וו – הטבח המחריד במסגדים בניו-זילנד מחזיר אותי למעשה זהה, בדיוק השבוע לפני 25 שנה, במערת המכפלה. תלמידיו ומעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, עתידים להיבחר לבית המחוקקים הישראלי, בזכות מאמציו הבלתי נלאים של נתניהו שרקח עסקה שתעביר אותם בכל מחיר את אחוז החסימה, למרות שלבד לא היה להם שום סיכוי. ועל פי מה שדווח, הוא הבטיח לאחד החוליגנים חברות בוועדה למינוי שופטים.

* הצד השני של המחלף – מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח חריף על מצב התחבורה הציבורית בישראל. מצבה בכי רע, והדו"ח שיקף לאזרחי ישראל את המציאות שהם מכירים בשטח.

תפקידה ושליחותה של הביקורת הוא להצביע על ליקויים כדי להביא לתיקון, ולכן התמונה שהיא מציגה לרוב היא חד צדדית. התמונה בשלמותה מורכבת יותר.

ברצוני להציג את הצד השני של המטבע – מזווית ראייתי כתושב הגולן, כתושב הסְפָר הצפוני. חבריי ואני יכולים להעיד שהעשור האחרון היה עשור של מפנה בתשתית התחבורתית בספר הצפוני. אין זו רק מהפכה תחבורתית, אלא קפיצת מדרגה חברתית וכלכלית, שקרבה בצורה משמעותית את המרכז לפריפריה ואת הפריפריה למרכז. עוד אני יכול להעיד, כתושב הגולן מאז 1984, שהעשור האחרון בלט בתנופה שלו, לעומת עשורים של דריכה במקום קודם לכן.

אנחנו נמצאים חודש לפני הבחירות. ישראל כץ הוא יריב פוליטי. אין זה מקובל במחוזותינו לפרגן ליריב, בוודאי לפני בחירות. אבל ההגינות מחייבת.

* ראיון משלים – לפני שבועות אחדים ראיינתי למחקר את גדליה גל, לשעבר ח"כ ממפלגת העבודה וממנהיגי תנועת המושבים. בתום הראיון הוא אמר לי שלא אצא מביתו בלי שיצייד אותי בצנצנת זיתים שכבש.

אנחנו משפחה אוהבת זיתים, והציון שנתנו לזיתים של גדליה – גבוה מאוד. מהר מאוד חוסלה הצנצנת, ומאז הילדים שלי מדרבנים אותי לפגוש אותו לראיון משלים. "בטח יש עוד כמה שאלות ששכחת לשאול אותו".

* עוני – בעניין השופט עוני חבש. מי קורא לילד שלו עוני? איך ילד כזה חש, כשהוא שומע שצו השעה הוא מיגור העוני?

* ביד הלשון

הקיץ של אביה – בישיבת סיכום של צוות היגוי באורטל לאחר אירוע קהילתי מוצלח ורב משתתפים, העירה אחת המארגנות: "ואני חששתי שיהיה 'הקיץ של אביה' ".

"הקיץ של אביה" הוא ספר אוטוביוגרפי של גילה אלמגור, ובעקבותיו יצא הסרט שנשא אותו שם. אביה היא גילה, הילדה.

אחד מרגעי השיא ב"הקיץ של אביה" הוא מסיבת יום ההולדת העשירי שלה, שהיא התכוננה אליה בהתרגשות, אך אף אחד לא בא. הביטוי "הקיץ של אביה" הפך שם נרדף למסיבה שאיש לא בא אליה.

* "חדשות בן עזר"