האוצר החסר

לפני כחצי שנה, יצא לאור, בהוצאת "ידיעות ספרים", ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

בכתיבת ספרי, כמו גם במחקרים אחרים שאני עורך, אני מרבה לשבת בארכיונים, ושוקע בהנאה רבה באוצרותיהם, דולה פנינים ומביא אותם, או את ניתוחם, לעיני הקורא.

בין האוצרות שעמדו לרשותי בכתיבת הספר, היו הפרוטוקולים של האסיפות וישיבות המזכירות במנרה ובמרום גולן, שני קיבוציו של יהודה. אמנם לא פשוט, לעתים, לפענח את כתב היד, וכמובן שבמסורת הקיבוצית אין שמות משפחה אלא רק שמות פרטיים, ולעתים אף כינויים. אך כל ההיסטוריה של הקיבוצית מקבלת חיות, כאשר הפרוטוקול הוא סטנוגרמה כמעט מלאה של האסיפה, והחוקר יכול לחוש כאילו הוא עצמו נוכח כעת באותה אסיפה, ער לוויכוח, לכל העמדות, לכל הטיעונים, להבין את הלכי הרוח, לשחזר את טון הדברים הכעוס, הנרגש או החומל.

למרבה הצער, האוצר הזה יחסר להיסטוריונים של מחר, אם ירצו לחקור את הקיבוצים של היום. היום, במרבית הקיבוצים, אם לא בכולם, אין כותבים עוד סטנוגרמות של האסיפות והישיבות. במקום זאת, מסתפקים במילוי דף הפרוטוקול הפורמלי, האנמי, המינימליסטי, הישב והעבש, שהקיבוץ נדרש לשלוח לרשם האגודות השיתופיות: סדר היום, מספר המשתתפים וההחלטות; עוד פרי באושים של המשפטיזציה והפקידותיזציה של חיינו.

פרוטוקול, או פרטי-כל, עשוי לשמש לא רק את ההיסטוריונים, אלא גם את מקבלי ההחלטות. לעתים מזכיר קיבוץ או מנהל קהילה רוצה להבין מה עמד מאחורי החלטה מסוימת, שמחיבת אותו היום, או מאחורי תקנון מסוים. לשם כך עליו לנבור בארכיון, לקרוא את הדיונים, לעמוד על הדקויות. איך הוא יעשה זאת עם מקבץ ההחלטות שנשלח לרשם?

"חשוב לי לומר זאת, אפילו לפרוטוקול", "אני עומד על כך שדבריי ירשמו בפרוטוקול" – אלה ביטויים שהיו שגורים באסיפות העבר. מה זה כל כך חשוב? עובדה – חשוב לאנשים שדברים שאמרו ייחרטו וישמרו. היום, הדבר אינו אפשרי.

כל כך חבל. וכל כך קל לתקן זאת ולחזור למסורת הפרוטוקול-הקיבוצי המפוארת.

… אני לפחות מקפיד, בפורומים קיבוציים שאני יושב בראשם, על מילוי סטנוגרמה.

* "ידיעות הקיבוץ"

צרור הערות 14.8.19

* אחריות – איני שותף לביקורת בימין על החלטותיהם של ראש הממשלה וצמרת המשטרה בנוגע להתנהלות בהר הבית ביום המיוחד שבו נפגשו תשעה באב עם חג הקורבן. ברמה הרגשית אני יכול להבין את המבקרים, אך מנהיגות נדרשת לקבל החלטות אחראיות, לא רגשיות. ולדעתי, כאלו הן ההחלטות שהתקבלו.

ההחלטה לאפשר ביקור יהודים בהר הבית אך לא לאפשר זאת בשעת התפילה המוסלמית, נועדה למנוע פיצוץ אלים, שקשה לאמוד את גודלו ונפיצותו. ההפרדה הזאת היא החלטה נכונה ואחראית. והעובדה שלאחר התפילה נפתח הר הבית ליהודים, למרות ההתפרעויות, גם היא החלטה נכונה, כי כניעה שמקרינה חולשה מעודדת אלימות.

ההחלטה העקרונית הייתה מידתית, אחראית ונכונה, וכך גם ההחלטה האופרטיבית להסמיך את מפקד המחוז לקבל את ההחלטות בשטח. וגם החלטותיו היו נכונות ואחראיות.

סוגיית הר הבית היא חבית אבק שריפה, ואסור לתת לפירומנים להשליך לתוכה גפרורים בוערים.

* כפיה חילונית – החלטת בית המשפט לאסור קיום אירוע לציבור החרדי בעפולה בהפרדה בין נשים וגברים שגויה, ומהווה כפיה חילונית. האיסור לאפשר לקבוצת מיעוט לנהוג על פי דרכה באירוע חריג ביותר במרחב הציבורי, משמעותה הדרתו מן המרחב הציבורי. המרחב הציבורי אינו שייך רק לי, אלא גם לו. ומן הראוי שנלמד לחיות יחד, ולכבד ולאפשר גם לאחר לנהוג כדרכו.

אני יודע שמיד יקפצו, שזה יתחיל כאן וייגמר ב… הדמגוגיה הפחדנית הזאת לא מפחידה אותי. אני סבור שאנו, הרוב (והרוב הזה כולל את רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי) יכולים להרשות לעצמנו הגינות כלפי המיעוט. דמוקרטיה נבחנת בסובלנותה למיעוט.

לזכותו של בית המשפט ייאמר, שהוא פסק בהתאם להחלטת הממשלה. את החלטת הממשלה בנדון ראוי לשנות – שינוי שיהיה ברור בו שהמרחב הציבורי הוא מעורב ופתוח לגברים ולנשים ללא כל הפרדה, אך ניתן בו הפתח לאפשר מפעם בפעם לציבור החרדי לנהוג בו אחרת.

* התווכחתי וכיבדתי – במשך כעשור ניהלתי את המתנ"ס האזורי בגולן, שאחת משלוחותיו – בחיספין, היא שלוחה דתית. והמתנ"ס פעל גם ב-32 היישובים ששבעה מהם דתיים. ובשלוחה הדתית היו לעתים אירועים רק לנשים, ובאחד היישובים – קשת, כל האירועים היו בהפרדה. ברמה העקרונית ובפרשנות היהדות, לאורך כל התקופה התווכחתי עם חבריי הדתיים על הנושא, והם ידעו היטב שאני רואה בהפרדה דבר גרוע מאוד. אך תמיד כיבדתי ואפשרתי לנהוג על פי בחירתם, ומעולם לא חשבתי לנצל את כוחי למנוע זאת מהם.

אגב, אין ערבי נשים (וקצת ערבי גברים) בחברה החילונית?

* בקשה אישית – אני פונה אליכם, האנשים התומכים בפסיקת בית המשפט בנושא התכנסות החרדים בעפולה, באופן אישי. אנא מכם! אל נא תוסיפו להשתמש בססמה "חיה ותן לחיות". תודה מראש!

* כמו איראן? – יאיר לפיד הוציא ציוץ תמיכה בפסיקת בית המשפט שאסר מופע בהפרדה לציבור החרדי בעפולה. בסדר, דעותינו שונות, ואין בעיה במחלוקת. אולם יש בעיה חריפה במשפט הסיום של ציוצו: "כאן זה לא איראן". המשפט הזה הוא דמגוגיה צרופה.

מה הבעיה באיראן? שיש שם מוסלמים אדוקים? כאלה יש גם בישראל. הבעיה באיראן היא הכפיה הדתית. אילו הייתה פסיקה המחייבת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, היה מקום להשוואה לאיראן. אולם כאן המקרה הפוך – כפיה על החרדים לנהוג שלא על פי מנהגם. או אם לדייק יותר – הדרתם מן המרחב הציבורי כל עוד הם מתעקשים לחיות על פי דרכם.

* לא ראוי להיות שר – מותר לשר לחלוק על ראש הממשלה, לבקר אותו. רצוי שהממשלה לא תהיה מקבץ של יסמנים, כמו שרי הליכוד. מכאן ועד ההשתלחויות הגסות ושלוחות הרסן של סמוטריץ' נגד ראש הממשלה שבה הוא מכהן רב המרחק. מן הראוי היה שיפוטר.

אך חמורים לאין ערוך יותר מדבריו נגד נתניהו, דברי הבלע שאמר נגד בית המשפט. שר בישראל, אדם שאמור לשמש דוגמה לאזרחים (גם באופן שבו יש לקבל החלטת בית משפט שאנו מתנגדים לה) אינו בוחל במילים של ביזוי וזילות בית המשפט. איש כזה אינו ראוי להיות שר.

סמוטריץ' הוא קנאי פנאטי. אין מקומם של קנאים כמותו בממשלה.

* מריבה ילדותית – המריבה הילדותית בין סמוטריץ' ליאיר נתניהו, אופיינתי לטרלול האוחז בנו. סמוטריץ' מתבטא בביריונות ואלימות שאינה הולמת שר, משתלח בראש הממשלה באופן שאינו הולם שר, כל התנהגותו מתאימה יותר לבריון של מצעד הבהמות ולא לשר בממשלת ישראל. ותגובת נער התפנוקים ילדותית לא פחות. "תזכור מי הייתה שרת המשפטים בארבע השנים האחרונות" הוא סונט בסמוטריץ', ושוכח מי היה ראש הממשלה שהשרה כפופה אליו והוא נושא באחריות להחלטותיה, כמו להחלטות כל השרים (שהוא מתנאה בהישגיהם ובורח מאחריות על שגיאותיהם וכישלונותיהם).

* סתירה פנימית – המלצת היועמ"ש לפסול את מועמדותם של הכהניסטים ברוך מרזל וגופשטיין ולאשר את מועמדותו של הכהניסט בן גביר היא שגויה ואינה קוהרנטית. בן גביר?! מועמד לכנסת?!

* מרצ עם אקיבוש – מועמד מספר 10 במרצ התראיין ליומן הבוקר ב"כאן ב'" ושב והציע לנו בטרחנות, את מרכולתו המדינית שכבר נוסתה, נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים והמיטה עלינו את מתקפת הטרור הרצחנית במפנה המילניום.

ואפילו הוא (!) אמר, שלעת עתה ובעתיד הנראה לעין, ישראל חייבת לשמור על השליטה הביטחונית על כל השטח, עד הירדן. לתשומת לבם של אנשי מרצ שמכנים זאת "אקיבוש" ו"אדיקוּי".

* ישארו באופוזיציה – מספר 10 במרצ, ומספרי 1 ו-2 שחוסים בצלו, תקפו בחריפות את כחול לבן בשל חתירתה לממשלת אחדות לאומית. מבחינתם, הם צודקים. כנראה שהם מתחילים להבין, שגם אם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה הם ישארו באופוזיציה.

* מנהיג אמתי חייב לנקוט עמדה – במלאת 14 שנים לעקירת גוש קטיף, תיארתי בצרור הקודם את הצבעותיו של נתניהו בעד העקירה בממשלה ובכנסת, את האולטימטומים שהציב והתקפל עם הזנב בין הרגליים, הכל מגובה בתאריכים ובלתי ניתן להפרכה.

כצפוי, החסידים השוטים מיד קפצו עם "הסרטון". יש להם איזה סרטון תעמולה שקרי, שנועד להוכיח ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור, יום הוא לילה ולילה הוא יום, שועל טיפש חמור חכם ונתניהו התנגד לעקירה.

הסרטון ההזוי, מביא עדויות בזמן אמת שבהן נתניהו התבטא נגד ההתנתקות ועדויות בזמן אמת של אחרים שמספרים על פעולתו של נתניהו נגד ההתנתקות.

כל הצילומים הללו אותנטיים, אבל לא רלוונטיים. אין זה סוד, ששעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד ההתנתקות, ובשעה שהוא תמך פומבית בהתנתקות במשאל חברי הליכוד, הוא גם דיבר נגדה. הוא דיבר בכפל לשון, כיסה את עצמו מכל כיוון, כך שגם יוכל לדבוק בכיסאו וגם להכין סרטון שינקה אותו.

אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. בסופו של דבר, בבחירות סופרים את הקולות בקלפי ובממשלה ובכנסת סופרים אצבעות. והדבר היחיד שחשוב הוא ההצבעה. אם שר מדבר נגד החלטה בממשלה ומצביע בעדה (ובממשלה אין משמעת קואליציונית וסיעתית) – אין שום משמעות לעובדה שהוא דיבר נגדה.

אפשר להפיק סרטון המציג את האולטימטום שנתניהו הציב בבוקר ההצבעה בכנסת, כהוכחה לכך שהוא התנגד. אם מסתירים את העובדה שבערב הוא התקפל והצביע בעד – עושים מעשה רמיה. אפשר להציג את איומו אחרי ההצבעה שאם בתוך שבועיים לא יוחלט על משאל עם הוא יתפטר מן הממשלה, אך אם מסתירים את העובדה שכעבור שבועיים הוא דבק בכיסאו אף שלא הוחלט על משאל עם, זה זיוף.

למה הדבר דומה? למי שהצביע בקלפי ליכוד ואח"כ הצביע כחול לבן בקלפי המדגם של מינה צמח. המשמעות של דיבוריו של נתניהו נגד, שווה ערך להצבעה השקרית אצל מינה צמח.

בנושא לאומי כה גדול, מנהיג אמתי חייב לנקוט עמדה ברורה. אם הוא בעד, עליו לתמוך באופן חד משמעי. אם הוא נגד – עליו להתייצב נגד ולהטיל את כל כובד משקלו. מעמדו ועוצמתו של נתניהו בליכוד היו כאלה, שהוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה.

ולכן, אחרי שרון, נתניהו הוא האשם העיקרי בעקירת גוש קטיף.

* לא נגענו – בכתב עת "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של יוסף קיסטר על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאורכו – 6 עמודים.

פסקת הסיום של המאמר: "הספר מביא סיפור מרתק בשפה בהירה וסוחפת את הקוראים לעולמה של אישיות מרתקת. איש עשייה שנוטל על עצמו שליחויות לאומיות וממוקד לקדמן. נאה דורש, נאה מקיים. סיפור של ארץ-ישראל היפה והטובה ואנשיה, שהם במוקד מהלך ההיסטוריה הציונית שטרם הסתיים. ספר מומלץ מאוד לקריאה.

וכתבת שער גדולה בעיתון הקיבוצים "הזמן הירוק", מאת עודד הון, מסתיימת במילים אלו:
"המעוניינים יוכלו לקרוא על כל הנושאים הללו בביוגרפיה המצוינת שנכתבה על יהודה הראל".

* ביד הלשון

דה לה שמאטע – יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ" לעג לשר דודי אמסלם על איומו הסמי עברייני: "מי יעיז להוריד את ביבי? ומי שיעיז, אני אישית יוריד אותו" (ה"יוריד" העילג – במקור). ורטר כינה את שר התקשורת "טוני סופרנו דה לה שמאטע".

טוני סופרנו הוא דמות בדיונית, גיבור הסדרה "הסופרנוס", המגלמת ראש מאפיה מניו ג'רזי. הדמות גולמה על ידי ג'יימס גנדולפיני.

ומהו דה לה שמאטע? זהו ביטוי בסלנג העברי בהשפעה צרפתית ויידישאית. דה לה – פירושו בצרפתית: של ה-. שמאטע הוא סמרטוט ביידיש.

הביטוי מלעיג על מי שמתחזה לאיזו דמות גדולה וחזקה, בעוד למעשה אין הוא אלא סמרטוט. לדוגמה, "דון ז'ואן דה לה שמאטע" הוא מי שמנסה להיות דון ז'ואן, אך הוא חסר את השארם הדרוש לדמות… וכך הוא יוצא נלעג.

ההגדרה ב"מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, היא "גרוע, ירוד, נחות".

* "חדשות בן עזר"

הצילו את הארכיון

לאחר השריפה שבה עלו באש רוב בתי המושב מבוא מודיעים, רואיינו רבים מן האנשים שאיבדו את בתיהם בכלי התקשורת. בפי רוב המרואיינים נשמע מסר דומה: הבית הלך – נבנה בית חדש. הרהיטים נשרפו – נקנה רהיטים חדשים. אבל אלבומי התמונות… אלבומי התמונות!!! זאת כל ההיסטוריה שלנו… מי יחזיר אותם… אין לי עכשיו אף תמונה של ההורים שלי… וכו' וכו'.

האדם זקוק לחמצן, למים, למזון, לקורת גג, למיטה. מה זה אלבומי תמונות? הגוף יכול לחיות היטב בלעדיהם.

זה נכון. אפשר לחיות בלעדיהם. אך מותר האדם מן הבהמה שאין הוא מסתפק ב"חיים עצמם", אלא גם בטעם החיים. כמאמר אותו "חכם סיני עתיק" זצ"ל, אני זקוק ללחם כדי לחיות, ולפרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות. כן, יש דברים שהם טעם החיים.

"אדם צובר זיכרונות, כמו נמלים בחודשי הקיץ", היטיבה לשורר יונה וולך. הזיכרונות שצובר אדם, הם חלק משמעותי מזהותו, מישותו, ממהותו, ממי שהוא, ממי שיהיה, ממה שירצה להותיר אחריו, ממה שירצה להנחיל לילדיו, לנכדיו, לניניו.

כך אדם. כך משפחה. כך קהילה. כך אומה.

כתב זאב ז'בוטינסקי, לפני 90 שנה: ״יש הגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתכניות של מחר״.

כתב אחד העם, לפני 128 שנים: "גרועה הרבה מזו היא על כן כתה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריא [כך במקור. א.ה.] של אלפי שנה, אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, ה'אני' הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא, עם זיכרונותיו ותקוותיו, וכי אם היה הוא יכול להתהפך ללא־הוא, היה מוצא זה כבר הרבה דרכים לפניו".

כתב ברל כצנלסון לפני 85 שנה: "מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בַּנִימִין אשר דרכן יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ".

אמר יגאל אלון לפני כארבעים שנה: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו – לוט בערפל".

האמירה הזאת של יגאל אלון מתנוססת על קיר ארכיון הגולן.

****

ארכיון הגולן בסכנה. השילוב של מאבקי כוחות בלתי פוסקים בפוליטיקה הפנימית של המועצה המקומית קצרין, וקשיים כלכליים בשתי המועצות בגולן, עלול להביא לגדיעת ארכיון הגולן; אחת הפנינים של הגולן, אחד הארכיונים הטובים והמובילים בארץ, ארכיון עטור פרסים ארציים, המהווה גאווה גולנית גדולה.

גם אם לא תהיה החלטה גורפת על סגירתו (וגם דיבורים כאלה נשמעו), אלא "רק" סגירת כמעט כל תקציבו, הזעום בלאו הכי, המשמעות היא אותה משמעות. גם אם במקום ארכיון חי ופעיל, יהיה מחסן של חומרים עם "שומר מסך", המשמעות היא אותה משמעות – חיסול המפעל הנפלא הזה.

עד לאחרונה, הופעל הארכיון בידי מנהלת, טובה מנדל, ושני עובדים. עם צאתה של טובה לגמלאות, לא צורף עובד נוסף. מחליפהּ – אלישע בן איבגי, לא הוגדר כמנהל, אלא כ"רכז", כדי שימשיך לקבל את השכר, שמְאלֵץ אותו להשלים הכנסה בעבודה נוספת. ועכשיו זוממים להוריד תקן; שיהיה רק עובד אחד בכמעט אפס תקציב. זה צחוק מעבודה. ויותר משזה צחוק – זה בכי. כמה קוצר ראות ואי הבנת עומק התרומה של הארכיון, יש במגמה הזאת.

ארכיון הגולן אוצֵר את זיכרונותינו, את עברנו, את מפעל חיינו, את זהותנו. זהו ארכיון שבו מצויה כל ההיסטוריה שלנו – של המועצה האזורית גולן, של המועצה המקומית קצרין, של ועד יישובי הגולן, של מוסדות החינוך והתרבות בגולן, של ארגוני הכלכלה והפיתוח בגולן, של יישובי הגולן. במרבית היישובים, כולל הקיבוץ שלי, היה ארכיון מוזנח, לא מטופל, לא משומר, לא מסודר, עם איסוף אקראי של חומרים. רוב היישובים הבינו שעליהם להעביר את ארכיונם לארכיון הגולן – ולפתע ההיסטוריה שלהם מאורגנת, מסודרת, מפותחת, נגישה לדורות הבאים, לעבודות שורשים, לחגי משק, לעלוני היישובים. וגם לצרכים מעשיים. למשל, לצורך מבצע פינוי המוקשים בגולן, ישבו בעלי המקצוע בארכיון הגולן, שם מצאו את המפות הרלוונטיות – החל במפות סוריות שנתפסו שלל במלחמה ועד מפות צה"ליות מהשנים שלאחר שחרור הגולן. וזו רק דוגמה אחת מרבות.

אלישע בן אבגי, מנהל הארכיון ("רכז" בהגדרה הרשמית, לצורכי "חיסכון"), הוא יזם בנשמה והוא שחקן נשמה. הוא גייס מתנדבים, יזם כנסים, מוציא ניוזלטר חודשי ומעלה אחת לכמה ימים חומרים מן ההיסטוריה שלנו למרשתת. אזור המכבד את עצמו היה מבין שמדובר באדם שהנו נכס לאזור, שיש לטפח ולהגדיל אותו. ואצלנו…

****

כמה מילים על הזיקה האישית שלי לארכיון הגולן. אני חוקר את תולדות ההתיישבות בגולן. אני חורש בשדה בור, שלא נחקר מעולם.

לפני כחודשיים יצא לאור, בספריית "ידיעות ספרים", ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". ספר זה מעביר לקורא, דרך סיפורו האישי של יהודה הראל, את הביוגרפיה הקולקטיבית של ההתיישבות בגולן. ברשימת התודות לספר כתבתי: "בתקופת כתיבת הספר היה ארכיון הגולן במכון שמיר למחקר, שבו נמצאים גם הארכיון האישי של יהודה וארכיון מרום גולן, ביתי השנה. תודה למנהלת הארכיון טובה מנדל ולעובדי הארכיון אלי אברמוביץ' ואלישע בן איבגי על שירות מסור ומקצועי".

בשבוע שעבר התפרסם בכתב העת המדעי "אופקים בגיאוגרפיה" של אוניברסיטת חיפה מאמר פרי עטי על ראשיתה של קצרין, על תפקידם של היישובים הכפריים בהקמתה ועל הזיקה בין קצרין למועצה האזורית בשנותיה הראשונות. מאמר זה מבוסס על מחקר מקיף שערכתי בנושא. המחקר הזה לא היה מתבצע ללא ארכיון הגולן והחומרים המצויים בו.

בשנה שעברה הובלתי את שנת הארבעים לאורטל. במהלך השנה, פרסמתי בעלון הקיבוץ מאמרים על ההיסטוריה של אורטל. כל המאמרים התבססו על חומרים המצויים בארכיון הגולן. במסגרת אירועי הארבעים, ערך פורום המנהלים של קיבוץ אורטל יום בארכיון, שעסק בהיסטוריה של אורטל, כפי שמשתקפת בחומרי הארכיון, ומה ניתן ללמוד מן העבר כדי להבין את ההווה ולעצב את העתיד. כל המשתתפים התפעלו מן הארכיון, וציינו את האירוע כחוויה מרוממת נפש.

גם הארכיון האישי שלי, על אלפי המאמרים שכתבתי והחומרים מכל התפקידים הציבוריים שביצעתי, מצוי בארכיון הגולן. רינה כהנא, שניהלה בעבר את הארכיון, הפצירה בי במשך חודשים להעביר את הארכיון האישי שלי לארכיון הגולן. ואני, ביוהרה, סירבתי. רציתי אותו אצלי. הייתי בטוח ש"פעם" יהיה לי זמן לסדר אותו. ולפני כמעט עשרים שנה, הייתה הצפה בבית שלי. למרבה המזל, ארגזי הארכיון שלי לא נפגעו. למחרת בבוקר העמסתי אותם ומיהרתי להעביר אותם לארכיון.

****

ספינה נקלעה לסערה ורב החובל ציווה את הנוסעים: כדי להקל את העומס על הספינה, כל נוסע ישליך לים חפץ אחד. יהודי שהיה בין הנוסעים מיהר והשליך לים את השקית עם הטלית והתפילין.

סיפור יהודי ישן זה, מתאר מציאות שמוכרת לנו. כשהתנועה הקיבוצית נקלעה למשבר, היא מיהרה לסגור מוסדות תרבות ואמנות, שהם הטלית והתפילין שלה. למה? כי זה "מותרות". אך גם היא לא נגעה במכוני המחקר והארכיונים שלה.

****

אני קורא לראשי המועצות, חיים רוקח ודימיטרי אפרצב, לגלות מנהיגות ואחריות, להבין את משמעותו של הארכיון בחיינו, ולהציל אותו מכליה.

אני קורא למנכ"לי המועצות, אשכול שוקרון ולילך גבע, להפעיל ראש גדול, לצאת מקופסת החור שבגרוש ולבחון את הדברים בראיה רחבה, ולשמור על הארכיון.

אני קורא למנהלי הקהילות, שאוצר זיכרונותיהם ועברם שמור בארכיון, להשמיע קול ולהיאבק בגזירה.

אני קורא לתושבי הגולן; תושבי קצרין ויישובי המועצה האזורית, להיאבק כדי לשמור על הנכס הזה למעננו ולמען הדורות הבאים.

כי בנפשנו הדבר!

* "שישי בגולן"