פינתי השבועית ברדיו: אהבתה של תרזה די מון

אהבתה של תרזה די מון / אילנית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 18.9.17

בפינתנו היום, אנו חוגגים יום הולדת 70 לחנה דרזנר. אני משער שלא רבים מן המאזינים מכירים את חנה דרזנר הנ"ל. אז מה החגיגה?

ואם נאמר שאנו חוגגים יום הולדת 70 לאילנית? סביר להניח שאין מאזין אחד שאינו יודע במי המדובר. ובכן, מדובר באותה זמרת.

אילנית הוא שמה האמנותי של חנה דרזנר.

לפני ימים אחדים שמעתי ראיון עם מוקי, שבו הוא נשאל אם יש עוד מישהו שקורא לו דני. "אשתי", הוא השיב.

איני יודע כמה קוראים לאילנית חנה, אך אין ספק שכזמרת, היא כבר למעלה מחמישים שנה אך ורק אילנית.

ומנין השם אילנית? נתחיל מהתחלה. חנה נולדה ב-1947 בישראל, אך בהיותה בת 5 הוריה ירדו לברזיל. הם שבו ארצה בהיותה בת 13. בגיל 15, היא השתתפה בתחרות כישרונות צעירים, ומאז דרך כוכבה.

שלמה צח, אחד מבכירי האמרגנים בישראל ואז זמר צעיר, הציע לה להחליף את גילה שפרשה מן השלישיה "גידי, צח וגילה" ומעתה נקראה הלהקה "גידי, צח וחנה". מיהו גידי? מיהי גילה? אפילו מידידי המלומד גוגל לא הצלחתי למצוא תשובה. מילא גוגל, גם יורם רותם לא ידע לספק לי את התשובה. גידי פרש מהר מאוד מן השלישיה ונותרו שלמה צח וחנה דרזנר. לצמד הם נתנו את השם "אילן ואילנית". גם תקליטם הראשון, שיצא לאור ב-1966 נקרא בשם "אילן ואילנית". ולפחות לגבי אילנית, המותג גבר על השם, וזהו שמה המסחרי כבר יותר מיובל.

לימים, אילן ואילנית התחתנו, ועוד יותר לימים, הם התגרשו. אילן חזר להיות שלמה צח. אילנית נשארה אילנית.

הצמד "אילן ואילנית" היה פופולרי מאוד. שיריו צעדו בראש מצעדי הפזמונים והם ייצגו את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים.

אילנית החלה קריירה של סולנית ב-1968, כשהקליטה את אחד מלהיטיה הגדולים, "כבר אחרי חצות". מאז, ועד שלהי שנות השבעים, היא הייתה הזמרת הפופולרית ביותר בישראל. במשך שבע שנים ברציפות היא נבחרה לזמרת השנה. היא כיכבה בראש מצעדי הפזמונים, וייצגה את ישראל פעמיים באירוויזיון; באירוויזיון הראשון שבה ישראל השתתפה ב-1973, שבו הגיעה למקום הרביעי והמכובד עם שירה "אי שם" וכעבור ארבע שנים – "אהבה היא שיר לשניים".

סיפור אישי-משפחתי שלי, יוכל להצביע על הפופולריות שלה באותה תקופה – ב-1974 עלו לישראל מרומניה קרובי משפחה שלי, שלבתם הבכורה, אז בת 8, קראו ליליאנה. זמן קצר לאחר עלייתם, כשליליאנה עוד בקושי שלטה בעברית, היא החליטה שהיא רוצה להחליף את שמה לאילנית, כשמה של הזמרת. ככל שניסינו להסביר לה שאילנית זו בעצם צפרדע, דבר לא עזר, וזה שמה בישראל. באותה תקופה ילדות רבות נקראו אילנית, וזוגות תאומים – אילן ואילנית.

משנות ה-80 ואילך, לא הצליחה אילנית לשמור על מקומה בפסגת הפופולריות, אולם מעולם לא איבדה את אהבת הקהל.

שני המוסיקאים המזוהים ביותר עם אילנית, שהלחינו רבים מאוד משיריה, הם כלת פרס ישראל נורית הירש ושייקה פייקוב. ומבין הפזמונאים – אהוד מנור.

אילנית היא בראש ובראשונה זמרת פופ. בין להיטיה המוכרים ולהיטי הצמד "אילן ואילנית" – "ושוב אתכם", "בוא ונשתגע בחולות", "רק הירח זורח", "כבר אחרי חצות", אי שם", "שיר בארבעה בתים", "שירו שיר לשמש", "אם ייפול הכוכב שלי", "ארץ", "אהבה היא שיר לשניים", "בללייקה" ועוד.

לאחרונה השמענו כאן שנים משיריה, מהתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים – "ללכת שבי אחריך" ו"אחיי גיבורי התהילה".

לצד להיטי הפופ, שרה אילנית גם שירי משוררים, כמו שירו של עמיחי "לאורך השדרה שאין בה איש", ובעיקר שירי משוררות. היא שרה מספר שירים מקסימים של המשוררת רחל שפירא, ובהם "שיר של יום חולין", "נחמה" ו"שיר על נחלים".

גם השיר שנשמיע הערב הוא של משוררת, לאה גולדברג. ב-1970 השתתפה אילנית בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום העצמאות. היא שרה את שירה של לאה גולדברג, ללחנה של נורית הירש, "אהבתה של תרזה די מון", וזכתה במקום השלישי, אחרי "פתאום עכשיו פתאום היום" של שלמה ארצי ו"רבי עקיבא" של רבקה זוהר. עוד שירים בפסטיבל זה היו "מים לדוד המלך", "ילדי איננו ילד" ו"שמלת כלולות".

השיר "אהבתה של תרזה די מון" ששרה אילנית, הוא הסונטה התשיעית מתוך מחזור של 12 סונטות, שכתבה לאה גולדברג. נורית הירש ואילנית העניקו לסונטה את שמו של המחזור כולו.

סונטה היא סוגה קלסית מימי הביניים, בעלת מבנה נוקשה מאוד, של 14 שורות, המחולקות לארבעה בתים, שהשניים הראשונים הם בני ארבע שורות והשניים האחרונים בני שלוש שורות. המשקל והחריזה בסונטה קבועים. שני הבתים הראשונים מתארים את המסגרת הנופית או הלך נפש מסוים והשניים הקצרים יותר, מתארים את התוצאה של המצב המתואר בראשונים. זו מסגרת נוקשה וכובלת מאוד, ויש צורך בכישרון רב כדי לעמוד בה ברמה גבוהה כל כך. לאה גולדברג אהבה מאוד את הסוגה, תרגמה סונטות רבות, ואף כתבה כאלו.

תרזה די מון היא דמות בדיונית של אצילה בת המאה ה-16, שמתאהבת במחנך הצעיר של ילדיה. האהבה לא הבשילה, ותרזה השמידה את שירי האהבה שכתבה לו. החוקרים נוהגים להציג את המחזור כאוטוביוגרפי, המתאר את אהבתה הנכזבת של לאה גולדברג לצעיר שוויצרי שלמד באוניברסיטה העברית, שבה היא לימדה ספרות.

בתחילת השיר, מתארת לאה גולדברג, בשם תרזה די מון, את אותו הנוף, הנשקף מאותו הגן, מחלונה וגם מחלונו של אהובה. הנוף המשותף, שעיני השניים מלטף, יוצר פוטנציאל לקרבה, בין שני אנשים החולקים את האהבה לאותם מראות. שניהם נהנים משירתו של אותו זמיר בלילה, והוא מרטיט את לבותיהם בחלומותיהם.

אך האהבה הזו לא התממשה, אולי בשל נורמה חברתית השוללת אהבה של אישה מבוגרת לגבר צעיר. ולכן, למרות שהמון דברים הם אהבו יחד, לא זרח באשנבו האור, עת בדידותה נגעה בבדידותו.

מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ
אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף,
וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ.

מוּל חַלּוֹנְךָ וְגַם מוּל חַלּוֹנִי
בַּלַּיְלָה שָּׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ,
וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי.

הָאורֶן הַזָּקֵן, שֶׁבּוֹ כָּל מַחַט
אֶת מַבָּטְךָ נוֹשֵׂאת כְּטַל טָהוֹר,
עִם בֹּקֶר יְקַדְּמֵנִי בִּבְרָכָה –

דְּבָרִים רַבִּים מְאד אָהַבְנוּ יַחַד,
אַךְ לֹא זָרַח בְּאֶשְׁנַבְּךָ הָאוֹר
עֵת בְּדִידוּתִי נָגְעָה בִּבְדִידוּתְךָ.

תהלים קטו: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ

במזמור קטו, שהוא חלק מתפילת ההלל, מודה המשורר לאלוהים על בריתו עם ישראל. הוא מפאר את אלוהי ישראל שאין לו דמות ואין לו גוף, ולועג לאמונת העמים באלילים, שאינם אלא בובות מעשי ידי אדם. הוא לועג להם, שלא זו בלבד שאינם אלוהים, הם אף אינם בני אדם או בעלי חיים, כיוון שאמנם יש להם, בניגוד לאלוהים העל טבעי, הבלתי מוחשי, אברי גוף, אך אין הם יכולים לבצע בהם את הפעולות שכל תינוק וכל גור בעלי חיים יודע לבצע.

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ
עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.
אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ
אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן
רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ
לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

אך יותר משהמשורר לועג לאלילים, הוא לועג לעובדי האלילים. הרי הפה שלהם מדבר, עיניהם רואות, אוזניהם שומעות ואפם מריח. אלא שכיוון שהם עיוורים מלראות את האמת, אין כל משמעות ליכולת הראיה והשמיעה שלהם. ולמעשה, הם עיוורים וחרשים בדיוק כמו הפסלים שהם יצרו ולהם הם סוגדים.
כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם
כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

****

עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, כותב המשורר. אם הם לא יראו, לשם מה להם עיניים? מה טעם באיבר, אם אין אנו יודעים להשתמש בו היטב; למשל, כדי לראות את יפי העולם?

על הרצון בעיניים שיראו תמיד את יפי העולם, כתב נתן זך בשירו האהוב עליי ביותר:

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

****

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו".
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו
בין כה וכה…
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא.
מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פירשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי. ובכלל, אין בשירתו של זך שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, זך הוא משורר אופטימי מאוד, בעיניי, ושירתו היא שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

אין זו שירה המייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים, למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב, החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים.

אחד משיריו החשובים והיפים ביותר של נתן זך, אולי היפה בהם, ומכל מקום, האהוב עליי ביותר, הוא "אני רוצה תמיד עיניים".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת מפתח –
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם…
עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

המפתח הוא ההיאחזות ברגע, היכולת למצוא ברגע את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965):
ראיתי ציפור רבת יופי.
הציפור ראתה אותי.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש.
אמרתי מילים של שלום.
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא:
אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה.
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום".
זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר:
ומשהו חדש יצוף כאן מכל
העכור הזה, כל המכור
השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את
שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים
בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים
מרמז כי לי,
בינתיים, בעננים,
עוד לא נאמר לחדול.

איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים
זו הפעם הראשונה
אני מתחיל להטיל ספק
אם אמנם אזכה כאן
למה שביני לבין עצמי
כיניתי בשם אושר.

אותה קבוצת שירים מסתיימת במילים:
אני כאן וכותב. ואין
מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו.
ואני עדיין אוהב.

****

מרבית שיריו של נתן זך, עוסקים באהבה. ושיגרת האהבה אינה קלה – יש בה אכזבות, יש בה תסכולים, יש בה קשיים, יש בה מרירות, יש בה געגועים, יש בה בדידות, ולעתים היא נגמרת בפרידה קשה וכואבת. את כל הקושי הזה מתאר זך בשיריו בלי לטייח, ללא כחל וסרק. אך המסר שלו הוא שלמרות הכל – כדאי. כל רגע קסום ויפה, נותן טעם לציפיה, לגעגוע ולתסכול. הציפיה לרגע כזה, נותנת טעם גם לבדידות.

"זה לא נמשך זמן רב. מי
חכם וידע כמה זמן דברים נמשכים.
אבל כל החיים, אם קצרים ואם ארוכים, החיים,
ארצה שגם בי תפגע כמו ברק, מה אני אומר, רק תיגע,
תרים, דבר מה, אם חייב אני לומר זאת, יותר מקרבה,
עדנים. אהבה
של שני אנשים.
("אהבה של שני אנשים").

כמו ב"אני רוצה תמיד עיניים" – "כמו ברק… רק תיגע". ההבזק הזה של אהבה של שני אנשים, הוא טעם האהבה, הוא טעם החיים.

באהבה יש גם כישלונות, יש גם דיכאונות. וגם בהם ניתן למצוא את הטעם:
הקשיבי היטב לרוח,
היא מנסה לומר לך דבר מה,
גם אם אין לך מצב רוח
מה את כבר מפסידה?… אז מה אם לא הייתה אהבה?

אז הקשיבי היטב לרוח,
היא כמעט שרה לנו שיר,
אז מה אם אין לך מצב רוח,
אז מה אם הצליל שביר?
("צליל שביר").

גם השיר "טעם" מתאר המתנה, אכזבה, פגיעה, כעס. ובכל זאת, כך הוא מסתיים:
אחר כך באת שותק
ונצמדת אליי כמו תינוק
ואני הסתכלתי בחלון
אל נוף העצים הירוק
וידעתי שגם זה בסדר.

השיר "אם נגזר" מתאר פרידה של בני זוג. ואפילו אז, בליל הפרידה, הוא כותב:
אם לא אתאמץ לשכוח
ואת לא תתאמצי לזכור
נוכל גם הלילה לשמוח
זה בזה, עור בעור.

ואותו מוטיב של הרגע הקסום הנשאר אתנו לתמיד, מופיע בשיר "את ואני":
אני ואת
כאילו לא היה זה נפלא
כאילו לא הייתה זו שעה
ויותר משעה לא תהיה.
אילו לא היה זה נס חגיגי
שיומך היה גם יומי
וכך גם יישאר עד תום.

****

אז למי מחכה הכותב ב"לא טוב היות האדם לבדו"? מי בוא יבוא, גם אם יתמהמה? לא המוות, חלילה. זהו שיר אופטימי, של אדם בודד, שאינו מאבד את האמונה שימצא את בת הזוג, את החבר, את הנפש התאומה שתגאל אותו מבדידותו. גם אם יתמהמה, בוא יבוא. האמונה הזאת נותנת את הכוח לחכות. אחד משיריו הישנים של נתן זך נקרא "גדול הוא האומץ לחכות".

השיר הפותח את "כל החלב והדבש" הוא "במה להמתיק ימים":
במה להמתיק ימים אם לא בשירים,
במה להמתיק? עלמים ישמעו
וירקדו חלומים נערות תמחינה דמעה. ישישים,
כטוב לבם הטוב בשירים, ישכחו
את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק?
ילדים
מנותקים מביתם במרחקים
או בעצם ביתם הרע
יהיו להם שיריו של משורר זה ניחומים
אף הוא כמה לנחמה
ידעו שנכתבו בערבים
ידעו שנכתבו באהבה
יעמדו לפניהם כמו לפני ימים
ומים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה
וכשישתו מהם – יעלו מהם צלילים
עולזים וירקדו עמם ברגל יחפה
על כל הרים
שבם שמחה לעד עצבת ילדים,
זיכרון נעוריהם הרע.

****

מזמור קטו הוא מזמור של אהבת החיים. מיצוי המסר הזה הוא בפסוקים הבאים:
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ
וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
הַלְלוּיָהּ.

* 929

הלכה ציונית

לפני מאה שנה בדיוק, בקיץ תרעז (1917) פרסם ביאליק את המסה "הלכה ואגדה", אחת המסות החשובות שכתב.

9 שנים קודם לכן, פרסם ביאליק, יחד עם חברו יהושע חנא רבניצקי את "ספר האגדה". ספר זה, שלאורך עשרות שנים לא היה בית דובר עברית המכבד את עצמו, שלא החזיק אותו – שני בחשיבותו רק לתנ"ך, כינס את אגדות חז"ל שהופיעו בכל הספרות החז"לית, מתורגמים לעברית (אלו שנכתבו בארמית), ערוכים ומבוארים. בכך, היה ביאליק למזוהה עד מאוד עם האגדה.

הזיהוי הזה, התחבר לתודעה חזקה מאוד בקרב התרבות היהודית החילונית, שביכרה את האגדה על ההלכה. בעוד ביהדות הרבנית, בוודאי הליטאית (שממנה בא ביאליק, שלמד בישיבת וולוז'ין), האגדה הייתה שולי השוליים, חסרת חשיבות וערך, וכל היהדות לא הייתה אלא ד' אמות של הלכה, התרבות היהודית החילונית ראתה בהלכה קובץ משמים ויבשושי של הלכות עבשות, זניחות, לא רלוונטיות, המדכאות את הנפש היהודית, ואילו האגדה, בהמשך לתנ"ך, היא התשתית ליצירה האמנותית היהודית החיה והמתחדשת – הספרות, השירה, המוסיקה, האמנות הפלסטית.

דווקא ביאליק, המזוהה מכל עם התפיסה הזאת, ניפץ אותה במסתו, שהייתה שיר הלל להלכה. הוא העמיד את ההלכה והאגדה על מישור אחד, כשתי ישויות אחיות, שאין קיום לאחת ללא חברתה. האגדה היא המעניקה את האידאה, את הרעיון, את החזון, את ההשראה, אך אין לה כל משמעות כשלעצמה, ללא ההלכה הפורטת למעשים, והופכת אותה לתורת חיים. ההפרדה בין האגדה וההלכה מלאכותית, טען ביאליק, והשווה אותה להפרדה בין המים והקרח, שהנם שני מצבי צבירה של אותו חומר.

"ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי"ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באוויר כמה אלפי שנה … עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף?"

ביאליק המחיש את הדברים, בין השאר, באמצעות השבת. השבת היא, לכאורה, אגדת האגדות. אולם כדי לממש אותה, להפוך אותה מרעיון נאצל לדבר חי ואמתי, היה צורך בהלכות על הלכות, הפורטות את הרעיון הנשגב לאורח חיים.

המסר הזה של ביאליק היה מסר חתרני ביחס למיליֶה התרבותי שבו פעל, שבו הוצגה ההלכה כמעין טבעת חנק של הרעיונות הנשגבים, דווקא בשל אותן הלכות מעשיות, שפרטו את הרעיון למעשים וחוקים קטנים, אפרוריים. ההשכלה והחילוניות נועדו לשחרר את הרעיונות היהודיים הנשגבים מכבלי ההלכה החונקת והמסרסת. טשרניחובסקי, בן דורו של ביאליק, משורר דגול ושני אך לביאליק בין משוררי התחיה, כתב על "אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה", ש"וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין…". כלומר היהדות ההלכתית היא היפוכה של הרוח הציונית שתכבוש מחדש את כנען ותחדש את ימי היהדות כמקדם, כתקופת ההוד שלה בימי התנ"ך.

****

מסתו של ביאליק הייתה הלל להלכה, אולם ברובד עמוק יותר שלה, ניתן היה להבין שאין הוא קורא לחזור ולחיות על פי ההלכה היהודית ככתבה וכלשונה. יותר משהוא דיבר על ההלכה הפסוקה, הוא דיבר על הרעיון של הלכה, על הצורך בהלכה. את חשיבותה של ההלכה הוא הציג בלשון עבר.

"האגדה, היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית; ההלכה, שניזונית מעולם העשיה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים. כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חרבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבֵנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?

איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת ביכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן".

וכך עובר ביאליק על כל אחד ואחד מששת סדרי המשנה, ומציג כיצד ניתן לשחזר מהם את אורח חיי היהודים בתקופת המשנה. אין כוונתו שהמשנה היא ספר שתיאר את אורח החיים, אלא שאורח החיים היה על פי הלכות המשנה. כלומר, המשנה היא זו שנתנה ליהודים בתקופתה את הוראות ההפעלה, כיצד לממש באורח חייהם, ביום יום, את הערכים היהודיים הנאצלים והנשגבים. הקורא זאת לעומק מבין, שביאליק מבקר את הדבקות בהלכה כמות שהיא כעבור אלפיים שנה, כיוון שאין היא נותנת מענה למימוש האידיאלים הנשגבים של דורו; להגשמת ערכי היהדות באופן המתאים למאה העשרים.

לקראת סוף המאמר, הוא כותב זאת במפורש.
"- ובכן נתנה ראש ונשובה אל… ה'שולחן ערוך'?
מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המלים 'הלכה ואגדה' תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל מצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר החזיונות בני-מיניהן, בין של התקופות הקודמות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חלופי סיגנונים, שמלַווים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה – והלכתה.
לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באוויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, 'סיפא דקרא' של האגדה.
גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כֹח המעשה של בעליה".

הייתה בדבריו ביקורת על מצב הציונות. "אם תרצו – אין זו אגדה", כתב הרצל, אולם ביאליק רומז, שללא הגשמה, אין האידיאל הציוני אלא אגדה לשמה, ואילו אגדה שאין עמה הלכה, אין עמה מעשה, היא אוננית, היא בַּטָּלָה, והיא בְּטֵלה.

מה שיהפוך את האגדה הזאת למעשה, היא הלכה ציונית; הלכה שתציב בפני היהודי מצוות מעשה של אורח חיים המגשים ביום יום את האידאה הגדולה.

הוא השווה את הציונות של ימיו לשיבת ציון לאחר גלות בבל. שיבת ציון התגשמה ברגע שהיו מי שהפכו את הנבואות הגדולות של נביאי ישראל, להוראות פעולה ברורות ומסודרות. " החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבנין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד".

הציונות בתקופתו דומה הייתה בעיניו לתנועה הנושאת אידיאה גדולה, ויש לה סופרים ומשוררים גדולים וחשובים, והוא בראשם, אבל שירה בלבד לא תבנה מולדת ולא תגשים את הרעיון. יש צורך במצוות עשה, יש צורך בהלכה.

"בואו והעמידו עלינו מצוות!
יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.
אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

****

50 שנה בדיוק לאחר פרסום "הלכה ואגדה", בקיץ תשכז (1967) חודשה ההתיישבות הציונית בגולן. בספטמבר 1967, כתב מזכיר קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, יהודה הראל ב"עלי גולן", עלון הקיבוץ:
"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם… הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה… ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה… על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

חלוצי ההתיישבות פעלו להגשמת אידאה גדולה, רעיון ציוני גדול, רעיון סוציאליסטי, חלומות גדולים שפעמו בלב רבים בקרב הציבור הישראלי. יהודה מזכיר בדבריו את נושאי האגדה – המחתימים והחותמים על עצומות, הכותבים מכתבים למערכת, המצהירים הצהרות "לעולם לא ניסוג".

אבל מי שרצו והבטיחו ש"אין זו אגדה", הם אלה שהפכו אותה להלכה; הלכה למעשה. הדיונים על דישוּן שטחי הפלחה, על סוג השמיכות והתנורים ועל הרכב ועדת שיכון, הם דיונים הלכתיים פרופר, היוצרים את אורחות החיים ואת תקנון החיים שנועד להגשים את המטרה. ההלכה הזו היא ההגשמה של האגדה. מי שקיבלו על עצמם את עול המצוות הציוני ההתיישבותי, הם שהגשימו את האגדה.

יצחק טבנקין, ממנהיגי תנועת העבודה ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד הגדיר את המושג הגשמה:
"החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם עלה! אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

ההגשמה האישית – זו ההלכה הציונית, זו ההלכה שעליה כתב ביאליק. "אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה".

הפיכת האגדה הציונית להלכה, להגשמה – זה הניצחון הציוני הגדול.

* "שישי בגולן"