צרור הערות 13.6.21

* מעשיך יקרבוך – אילו הייתי ח"כ שצריך להצביע בעד או נגד הממשלה החדשה, או הייתי חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בנושא, או שהדבר היה מגיע להכרעת העם, הייתי חייב לגבש עמדה חד-משמעית ולהצביע על פיה.

כיוון שאיני מחויב בכך, ולמרות שבאופיי איני נוטה לשבת על הגדר, אני מרשה לעצמי להישאר במרחב הספק. אני מקבל את הממשלה החדשה ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סיום תפקידו של נתניהו, המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה, איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי. אין ספק שיום יציאת בלפור יהיה יום חג לדמוקרטיה הישראלית.

אני גם שמח שסוכל ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לסיבוב חמישי ולהמשך שיתוק המדינה, רק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר.

מצד שני, לא לנער הזה התפללתי, בלשון המעטה. קשה לי מאוד לתמוך בממשלה התלויה ברע"ם, שהינה חלק מן האחים המוסלמים, שמסרבת לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושלא הצליחה להוציא אמירה אחת של גינוי לחמאס שתקף את ישראל ברקטות ולהזדהות עם הפעולה של ישראל להגנת אזרחיה היהודים והערבים במבצע "שומר החומות". נכון, אני יודע שהכשרת רע"ם היא הבייבי של נתניהו, שניסה לשחד אותה, במה שלפיד ובנט לא העלו על דעתם לאפשר להם, כמו ביטול חוק קמיניץ. אך גם ההסדרים המעורפלים עם רע"ם בנושא חוק קמיניץ מנוגדים לאינטרס הלאומי העליון, אחרי שראינו מה קרה בפרעות בזמן "שומר החומות" – להחזיר את ריבונות ישראל לגליל ולנגב אחרי 12 שנות מחדל ואובדן ריבונות, כולל מלחמה בבניה הבלתי חוקית. אני ער לכיוון החיובי אליו צועדת רע"ם בהשוואה לרשימה המשותפת ממנה פרשה, אך בעיניי עליה לעשות עוד כברת דרך ארוכה כדי שתהיה כשירה לשותפות קואליציונית.

אני גם מתקשה לתמוך במינויו של ליברמן לשר האוצר. לא זו הדרך לרפורמת הדה-ביביזציה, שצריכה להיות מהפכה של טוהר מידות וניקיון כפיים. אני גם זוכר את ליברמן הדמגוג שהבעיר את המדינה בפרשת אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח לפרשה פוליטית והוביל עמדה פופוליסטית דמגוגית של הפיכת צה"ל לכנופיה.

איני רואה כל הצדקה בממשלה מנופחת כל כך, עם ריבוי שרים וסגני שרים (תפקיד מיותר לגמרי), למרות שמדובר בצמצום משמעותי לעומת ממשלות נתניהו. ואיני רואה כל הצדקה לקיומו של מנגנון החליפין המטופש. לעומת זאת אני תומך בהרחבת החוק הנורווגי, ואני הייתי קובע אותו כחוק חובה, שמחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת, כדי לחזק את הפרדת הרשויות, לחזק את הכנסת ולאפשר לשרים להתמקד בענייני משרדיהם.

ויש לי ביקורת נוספת על הממשלה החדשה, מעבר למה שציינתי כאן. עם זאת, ההתנהגות הברוטלית והביריונית של נתניהו, שניסה באמצעות המיליציות החוליגניות ששיגר לרחוב, במטרה לסכל את הקמתה של ממשלה בישראל באמצעות טרור אישי נגד חברי כנסת בניסיון לגרום להם לערוק, בהחלט מעודדת אותי לתמוך בממשלה שתשים קץ לשלטון המסואב, הרקוב והמושחת של נתניהו.

אני גם יודע שהסיפור על "ממשלת שמאל" הוא שקר וכזב; עוד שקר מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

יש לי הרבה חששות מהממשלה החדשה, אבל התקווה שלי, היא שחששותיי מהממשלה יתבדו.

אני מאחל לממשלה החדשה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, הצלחה, למען עתידה של מדינת ישראל. וגישתי לממשלה ולראש הממשלה המיועד, כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית, תהיה של "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". אברך על כל צעד חיובי שלו ואבקר כל צעד שלילי שלו.

* תעודד עליה – לפני ימים אחדים פרסם עמית סגל רשומה ב-12N- על פיה סוכם עם רע"ם שבקווי היסוד של הממשלה החדשה לא תוזכר מדינה יהודית דמוקרטית, לא תוזכר העליה ולא הקשר עם התפוצות. כצפוי, הביביסטים קפצו על הידיעה כמוצאי שלל רב והפיצו אותה במהירות בכל תעלות הביבים.

ברגע שקראתי את הדברים, היה לי ברור שהם מופרכים. ליתר ביטחון ביררתי את הדברים עם סער ויועז הנדל שהכחישו אותם מכל וכל. כשכתבתי על כך, נתקלתי בתגובות של לעג מצד הביביסטים.

ומה האמת? ניתי את קווי היסוד ונחזי. "הממשלה תפעל לאיחוי השסעים בין רכיביה השונים של החברה הישראלית ולחיזוק יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית… הממשלה תממש את מחויבותה לחזק את אחדות העם היהודי, תעודד עליה ותגביר את ההבנה ההדדית בין מדינת ישראל ליהדות העולם". הממשלה גם התחייבה להעלות בתוך שלוש שנים את שארית יהדות אתיופיה.

רע"ם אמנם לא חתמה על קווי היסוד, וזה חמור ומביש, אבל קווי היסוד הללו מחייבים גם אותה. והיא תצביע בכנסת בעד הממשלה שאלה קווי היסוד שלה.

עמית סגל הוא אחד העיתונאים הרציניים בארץ. הספין הזה הוא נפילה מקצועית וכשל אתי. אני מקווה שהוא ימצא את הדרך להודות בטעותו או בכך שמישהו הצליח להוליך אותו שולל ולהפוך אותו כלי שרת של התעמולה הביביסטית.

* מנגנון אי-אמון – מנגנון "ממשלת החליפין" נוסד בהקמת ממשלת האחדות בין הליכוד לכחול לבן, מתוך נקודת מוצא שכאשר חותמים על הסכם עם נוכל, ההנחה היא שהוא מרמה, יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. כזכור, גם זה לא עבד. הנוכל החדיר להסכם מוקש; לא נאמר שם בפירוש שאם לא עובר תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לראש הממשלה החליפי. גם עורכי הדין הממולחים מטעם גנץ לא היו עד כדי כך יצירתיים ובעלי דמיון, כדי שיעלו על דעתם שהנוכל יבצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה, ולא יעביר תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה.

ממשלת האחדות החדשה נעשית בין שני מנהיגים שיש ביניהם אמון, ושניהם בני אדם נורמטיביים. אולי הם לא אנשי מופת ולא התגלמות היושרה, אבל הם בני אדם נורמטיביים. וכאשר בני אדם נורמטיביים חותמים על הסכם, המנגנון שנדרש מהם הוא לחיצת יד. כך היה בין שמיר ופרס. ובין השניים היה הרבה פחות אמון מאשר בין לפיד ובנט, המרחק האידיאולוגי ביניהם היה הרבה יותר גדול מאשר בין לפיד ובנט (ראוי לזכור, שבניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים לפיד קרוב בעמדותיו לבנט ולסער הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה ומרצ) ופרס לא היה פוליטיקאי אמין במיוחד, בלשון המעטה, אבל לא עד כדי כך כמו נתניהו. ברגע שנחתם הסכם, שמיר ופרס לחצו ידיים וההסכם קוים. הרוטציה התבצעה במועדה (להבדיל מממשלת האחדות הלא רוטציונית שאותה פרס הפיל בתרגיל המסריח, הזכור לשמצה).

אין שום הצדקה לכך שממשלת השינוי העתיקה את מנגנון החליפין. לא זו בלבד שהיא העתיקה אותו, היא אף סתמה את הפרצות שנתניהו החדיר להסכם הקודם ואף הוסיפה עליו חישוקים נוספים.

חבל. אין לכך הצדקה. מצופה מממשלת השינוי להעביר מיומה הראשון את מסר השינוי. ובראש ובראשונה להוכיח לציבור שפוליטיקאים אינם בהכרח נוכלים ורמאים, ויכולים להתקיים יחסי אמון בפוליטיקה, ושגם בפוליטיקה הסכם נחתם כדי לקיים אותו. מן הראוי היה שהצעד הראשון של הממשלה החדשה יהיה ביטול מנגנון החליפין כמסר לציבור של חזרה לנורמליות.

* האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון – מינויו של גדעון סער לשר המשפטים, הוא בשורה משמחת מאוד למדינת החוק הישראלית. אני בטוח שהוא יהיה שר משפטים מצוין.

אם להשוות אותו לשני קודמיו, אוחנה וניסנקורן, הראשון בא להרוס, השני בא להגן וסער בה לתקן.

אמיר אוחנה היה נער השליחויות של נתניהו שהושתל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרויקטור להרס המערכת, כמסע נקמה של ראש הממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים וכניסיון לחלצו מאימת הדין. אוחנה נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס. הוא, שר המשפטים, המציא והפיץ בציבור תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה"פרקליטות בתוך פרקליטות", סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת טרור וחשדנות במשרד ובמערכת המשפטית.

ניסנקורן הנהיג מדיניות בונקר. בהבינו שהוא שר בממשלה שהעומד בראשה עוין את מדינת החוק ומערכת המשפט וחפץ להורסה, הוא הבין שתפקידו הוא לעמוד בשער ולהגן על המערכת. לכן, הוא התנגד עקרונית לכל שינוי והתייחס לכל תמורה כאל חורבן הבית. במציאות של ממשלת נתניהו, הוא עשה את הדבר הנכון. התנהלותו מעוגנת במסורת היהודית, במושג "ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור. כך נהג ניסנקורן. התייחס לשאלות של שרוך נעל כאל ייהרג ובל יעבור. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אכן מדינת החוק עמדה תחת סכנת שמד ונכון היה לנהוג כך. אבל במצב נורמלי, השמרנות הזאת היא בלתי נסבלת, כי גוף שאינו משתנה – עלול להתנוון.

כעת, גדעון סער, שר המשפטים הנכנס, הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא רפורמטור שבא לתקן את המערכת, מתוך כבוד אמתי וכן למדינת החוק ולמערכת המשפט, שעל אף פגמיה היא מפוארת. הוא יגן עליה מפני עלילות כזב שפלות וקונספירציות שקריות, כאילו זו כנופיית פשע מושחתת, מופעלת בידי קרנות אנטישמיות כדי לתפור תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר. אך הוא יתקן את פגמיה של המערכת.

הרפורמה הראשונה שהוא מוביל תהיה פיצול תפקידי היועמ"ש וראש התביעה הכללית. הוא לא הראשון שמציע זאת, קדמו לו יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד אך גם אנשים מתוך מערכת המשפט כמו עדנה ארבל ורז נזרי. אך הממסד המשפטי ברובו, ובעיקר היועמ"שים לשעבר שחלקם הגיעו למעמד שיפוטי בכיר כנשיאי בית המשפט העליון (שמגר וברק) ושופטי בית המשפט העליון (זמיר, רובינשטיין ומזוז) עמדו על הרגליים האחוריות והתנגדו לכך בתוקף, בטענה שהפיצול יחליש את היועמ"ש ובכך יפגע בשלטון החוק.

אני כופר בכך ותומך כבר שנים רבות בפיצול. הפרסונות התומכות והמתנגדות יצרו בדרך כלל חלוקה של ימין התומך בפיצול ושמאל המתנגד לו, ומשום מה שוחרי שחיתות ותומכי מושחתים מימין מצפים לשינוי הזה. אבל אני רואה בשינוי הזה חיזוק אדיר למלחמה בשחיתות השלטונית. כאשר התובע הראשי לא יהיה האיש היושב בישיבות הממשלה, נפגש כל יום עם ראש הממשלה והשרים אלא כל כולו ממוקד מטרה להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ופשע, התביעה תהיה עם הרבה יותר שיניים. נתניהו (הן בקדנציה הראשונה שלו והן בקדנציות הנוכחיות), ברק, שרון ואולמרט הרוויחו מאוד מהחיבור הזה. היועמ"שים הקלו מאוד בעצם הגשת כתבי אישום, בחומרת כתבי האישום ובמריחת מועד הגשתם, לעומת עמדת הפרקליטות. אני מאמין שהפיצול של שני התפקידים, שיש ביניהם ניגוד עניינים מובנה, ישפר מאוד הן את עבודת היועמ"ש והן את התביעה ויעצים את שלטון החוק ואת טוהר המידות בישראל.

האתגר הגדול ביותר של סער, לדעתי, הוא חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוק את מערכת היחסים במשולש: כנסת, ממשלה ובית המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהחוק ייבנה מתוך הידברות בין שלוש הרשויות. לב חוק היסוד נוגע לאפשרות של בית המשפט לפסול חוקים וליכולת של הכנסת להתגבר על הפסילה. כפי שאני מציע כבר שנים רבות – יש לקבוע שבית המשפט מוסמך לפסול חוקים במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או אם החוק סותר בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות והכנסת יכולה להתגבר על הפסילה ברוב של 70 ח"כים. כמובן שאסור לקדם את פסקת ההתגברות הרדיקלית, על פיה הרוב הקואליציוני האוטומטי (61 ח"כים) יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט העליון, כי משמעות הדבר מחיקת הביקורת השיפוטית, שמשמעותה קץ הדמוקרטיה.

אני מאמין שהרפורמות שסער יקדם, יחזקו מאוד את מערכת המשפט ואת אמון הציבור במערכת.

חבל שסער יהיה בתפקיד רק שנתיים ולא ארבע. אמנם מינוי לשר החוץ נחשב התקדמות ויזכה את סער בניסיון מדיני שהוא מעוניין בו כמועמד עתידי לראש הממשלה, אך אני חושב שנכון היה שהוא יכהן קדנציה מלאה, כדי לחולל את הרפורמות הנדרשות. אבל אני מאמין שהוא ינצל ביעילות את השנתיים הללו לקדם את חזונו המשפטי.

* הדת החדשה – ליצמן (זה שדורש לשנות חוות דעת מקצועית כדי להגן על פדופילית מִרשעת שהתעללה במאות ילדות חרדיות) אינו דורש מעוזרו הקרוב וכל סביבתו להסיר את הכיפות כיוון שהם חשודים בשוחד.

אבל הוא דורש זאת מבנט, כיוון שהוא מעז להיות ראש הממשלה ולהחליף את נתניהו. ליצמן החליף את דת משה וישראל בפולחן האישיות של נתניהו.

* עכשיו באים? – רגע לפני הקמת ממשלת השינוי נתניהו הציע לגנץ את התפטרותו המיידית ומינוי גנץ לראש הממשלה לשלוש שנים. והרי הסיבה היחידה לבחירות הרביעיות הייתה סירובו של נתניהו לקיים את הרוטציה עם גנץ.

* הערב – דרעי: "פירוק ממשלת האחדות – טעות גדולה של נתניהו". נכון. ומה היה חלקו של דרעי במעשה הרמיה וההונאה הנכלולי?

דרעי הודיע לגנץ שהוא ערב לכך שנתניהו לא ירמה אותו ולא יגנוב את הרוטציה. מה פירוש ערב? שאם נתניהו יעקוץ, הוא יפרוש מהממשלה ומגוש נתניהו וכך נתניהו יאבד את השלטון.

ומה עשה הערב בהגיע שעת פרעון הערבות? ברח והכחיש.

* מחיר החנופה – בראיון לרשת ב' אמר דוד ביתן שנתניהו טעה כאשר גנב את הרוטציה (או בלשונו – כאשר לא קיים את הסכם הרוטציה). ונשאלת השאלה – למה כל בכירי הליכוד לא אמרו זאת בזמן אמת? למה הם בעיקר לחשו את זה לעצמם, אל תוך השרוול? למה הם מתחו את הביקורת שלהם רק בעילום שם, לא לייחוס, בשיחות עם עיתונאים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד"?

זו הבעיה עם מנהיגים סמכותניים. הם מקיפים את עצמם באומרי-הן. הבכירים במפלגתם אינם מעזים לומר להם את האמת. הם ניזונים מחנופה וליקוק, עד שהם באמת מאמינים שהם כאלה גדולים מהחיים.

ובסופו של דבר גם הם משלמים את המחיר.

* מיצה את עצמו – אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הנוכל מיצה את היכולת שלו לרמות. הוא יכול להמשיך להציע רוטציות לכל מיני אנשים אבל הם יודעים שהוא מרמה אותם. ולכן הוא מיצה את היכולת שלו להיות ראש הממשלה. בקרוב מאוד גם בכירי הליכוד יתחילו לומר בגלוי את דעתם עליו. ולכן, ירידתו מבמת ההיסטוריה כל כך מכוערת.

* הנסיגה מבלפור – ממשלת השינוי לא תביא לנסיגה מאף שעל, לא תעקור שום יישוב, לא תקדם מדינה פלשתינאית, לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. גם אנשי מרצ מודעים לכך. כל ההפחדות של תעשיית השקרים אינן אלא סיפור כיסוי "אידיאולוגי" לנסיגה היחידה שמטרידה את נתניהו. הנסיגה שלו מבלפור.

* לא יישוב – כשכתבתי שהממשלה לא תעקור שום יישוב, לא התכוונתי כמובן ל"יישוב" האנרכיסטי הפיראטי אביתר, שצריך היה לפנות ביום הקמתו. זה לא יישוב.

* יותר אמת – בפשקווילי הנאצה הארסיים של גדעון לוי נגד "ממשלת הימין הלאומני" של בנט, יש הרבה יותר אמת וכנות מאשר בפשקווילי הנאצה הארסיים של מי שמכנים את ממשלת בנט "ממשלת שמאל".

* ניחוש אחד – רבין. פרס. ברק. אולמרט. נתניהו. רק אחד מהם הקפיא את הבניה ביהודה ושומרון. מיהו? ניחוש אחד.

* מגיע לו קרדיט – לסמוטריץ' מגיע מלוא הקרדיט על הקמת ממשלת השינוי. נתניהו ניסה להקים קואליציה בת 63 מנדטים, בהרכב: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. כל השותפים, זולת הציונות הדתית, הסכימו לכך. סמוטריץ' הכשיל זאת וסלל את הדרך להקמת ממשלת השינוי.

* הבנדיט הכהניסט – כתב אהוד בן-עזר: "את אחד הנזקים הגדולים ביותר לנתניהו הסב ומסב במעשיו חבר הכנסת איתמר בן-גביר. ללא ספק יש לו חלק גדול בנפילת נתניהו. נתניהו יכול להודות לו על כך. לסמוך על בן-גביר (המחרחר במעשיו ובאמירותיו שנאה לישראל) זה לא פחות גרוע ומסוכן מאשר לסמוך על הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל)".

יפה. אלא שאהוד שכח לציין מי הכניס את הבנדיט הכהניסט לכנסת. הרי לא היה לחוליגן הזה שום סיכוי להיבחר אילו התמודד לבדו, בדיוק כפי שהיה בניסיונותיו הקודמים. אלא שמושא הערצתו של אהוד, נתניהו, הפעיל באובססיה מטורפת לחץ אדיר במשך שבועות על סמוטריץ' שיצרף אותו לרשימתו. הוא אפילו שריין בתמורה ח"כ של האיחוד הלאומי (מפלגתו של סמוטריץ') ברשימת הליכוד, כפיצוי על המקום ששוריין לבן גביר.

ולמה היה כל כך חשוב לנתניהו להחדיר את הכהניסט לכנסת? הרי נתניהו רחוק ת"ק פרסה מכהניזם וגזענות, ואני בטוח שהוא סולד מהכהניסט ומתעב אותו לא פחות מאהוד וממני. אבל הוא ידע שהכהניסט יתמוך ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. תעשיית השקרים של נתניהו החלה להפיץ את האגדה שבן גביר כבר לא כהניסט, כביכול.

האמת היא שהנזק שבן-גביר מסב לנתניהו אינו מעניין אותי. אולי יש בכך אפילו סוג של צדק פואטי. מה שמעניין אותי הוא הנזק שהפרחח מעולל למדינת ישראל. הכהניזם הוא סרטן בגוף האומה וכתם על תולדות העם היהודי. אבל צודק אהוד כאשר הוא מתאר את הנזק של בן גביר לנתניהו.

התכנית של נתניהו הייתה להקים ממשלה עם בן גביר ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה הסכימו להיכנס לממשלה הזאת. אבל מפלגת הקיצוניות הדתית, הכהניסטים ועוזריהם, הבריזו לו ולכן הוא נכשל.

* האם בג"ץ שוב ישרת את בן גביר? – בן גביר הוא אחד מאויבי בג"ץ ומראשי המסיתים נגדו, אך האמת היא שהוא גם נבנה מבג"ץ. ההעדפה הכמעט אוטומטית של בג"ץ את זכות ההפגנה על פני שיקולי ביטחון ושלום הציבור, אפשרה לכהניסטים פעמים רבות לקיים פרובוקציות שהמשטרה אסרה עליהם. למשל, בג"ץ כפה על המשטרה לאפשר פרובוקציות של הכהניסטים באום-אל-פחם.

זכות ההפגנה היא זכות חשובה מאוד במדינה דמוקרטית, אך היא אינה ערך עליון ולעתים היא מתנגשת עם ערכים אחרים. וחבל שבית המשפט העליון הופך, לא אחת, כלי שרת של הכהניסטים.

כעת בן גביר עתר לבג"ץ נגד מפכ"ל המשטרה שאסר עליו להפגין ברובע המוסלמי בירושלים. לא אתפלא אם גם הפעם בג"ץ יקבל את העתירה. הפעם יש לעתירה הצדקה אמתית, והיא החסינות המהותית של חברי הכנסת.

* השראת הבלפוריאדה – איני מתלהב, בלשון המעטה, מחגיגות הניצחון של הבלפוריאדה. הם מנכסים לעצמם את החלפת השלטון, אבל חילופי השלטון אינם בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. ההשפעה העיקרית של הבלפוריאדה היא ההשראה להפגנות שבועיות נגד הממשלה החדשה (והלוואי שאתבדה). לבי לבי לאזרחים המתגוררים בקרבת בלפור, שסבלם יימשך כנראה גם הלאה.

* ככה יעשה לחוליגן – ח"כ יפעת שאשא-ביטון תבעה את הג'ורה יאיר נתניהו בסכום של חצי מיליון ₪, בשל דברי הסתה ונאצה חמורים שלו נגדה, בהם האשים אותה במותם של אנשים רבים בקורונה. טוב עשתה שאשא-ביטון. יש להכות בפרחח הזה, המעי הגס של משפחת נתניהו, שמעביר ללא סינון את המסרים שאבא שלו אינו מבטא בפומבי, באמצעות תביעות במיליונים. יש לקוות שעוד ועוד קורבנות ההסתה הפרועה של החוליגן ינהגו כמוה. שישועבד כל חייו לחובות אין סופיים במיליונים רבים. ככה יעשה לחוליגן שמרעיל את החברה הישראלית.

* ממשלת הלאום של העם היהודי – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. ולאחרונה, באיחור אופנתי של למעלה משבעים שנה, המהות הזו עוגנה, בשעה טובה ומוצלחת, בחוקה (חוק הלאום).

ישראל אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. היא מדינת הלאום היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל הפלגים בו. הניכור כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים מנוגד למהותה וייעודה של המדינה והוא מבטא גישה אנטי ציונית.

על הממשלה החדשה להכיר בכל הזרמים ביהדות ובגיור של כל הזרמים ביהדות. ועליה למהר ולבצע את מתווה הכותל, על פיו בנוסף לעזרות הגברים והנשים תקום גם עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין גברים ונשים.

מתווה הכותל היה אחד ההישגים הציוניים החשובים של נתניהו. הוא יזם את המהלך. הוא הטיל על נתן שרנסקי למצוא פתרון. שרנסקי מצא את הפתרון המצוין בהידברות עם כל הזרמים. נתניהו השתבח בצדק בהישג. ולאחר מכן הוא נכנע ללחץ אנטי ציוני של החרדים והמתווה לא בוצע.

נפתלי בנט היה אף הוא אחד השושבינים של המתווה ואחד מתומכיו העיקריים. כעת, עם היבחרו לראשות הממשלה, עליו לקדם את המהלך הציוני החשוב הזה.

* אוטו-אנטישמיות – פורעים חרדים הסתערו על נשות הכותל בתפילת ראש חודש תמוז וקרעו את הסידורים שבידיהן.

איך היה מוגדר מעשה כזה, חילול הקודש של קריעת סידורים, בכל סיטואציה אחרת? זאת בדיוק ההגדרה של מעשה הפורעים הזה.

כן, המעשה הזה הוא קרוב מאוד למעשה הנורא של הצתת בתי כנסת בלוד.  

* לשחרר את הכותל – ההתנפלות האלימה של חרדים פנאטים על נשות הכותל וחילול סידורי התפילה, הם עדות למצב המחפיר של הכותל, שהחרדים הפכו אותו מנכס לאומי לשטעטל חרדי. יש לקוות שהממשלה החדשה, כממשלה ציונית, תבצע לאלתר את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

* פרופורציה שוויונית – עו"ד עוראבי מעמותת "סיכוי" התארח בתכנית "מהצד השני" של גיא זוהר בערוץ "כאן 11" והתבכיין על כך שבמבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים בעקבות הפרעות במבצע "שומר החומות", 91% מהעצורים הם פורעים ערבים. איפה השוויון? הוא מיילל.

איפה השוויון?! זה בדיוק השוויון. כאשר 90% מהפרעות היו של ערבים נגד יהודים ו-10% היו של יהודים נגד ערבים, וזאת הפרופורציה של המעצרים – זו פרופורציה שוויונית.

* המקף המחבר – ח"כ עידית סילמן (ימינה) בראיון ל"ישראל היום": "אורי אורבך אמר שהציונות הדתית היא המקף המחבר".

זכות היוצרים אינה לאורי אורבך אלא ליוסף בורג, המנהיג המיתולוגי של המפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית. כשנשאל מה חשוב יותר במפד"ל, הדתית או הלאומית, הוא השיב: "המקף המחבר".

          * ביד הלשון

יש שופטים בירושלים – מאיר שרגאי הזכיר את המשפט של בגין "יש שופטים בירושלים" וכתב שזו הייתה תגובתו לפסק הדין של בג"ץ שהורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב. זו טעות נפוצה וגם אני כתבתי אותה לא אחת, כולל בפינה זו.

האמת היא שבגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אלא בעקבות פסק דין בכיוון ההפוך, בג"ץ בית אל, שבו דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הטענה שההתנחלות היא בלתי חוקית.

באותם ימים, נשיא ארה"ב קרטר לחץ על ישראל להפסיק את ההתנחלויות והגדיר אותן בלתי חוקיות. בעקבות הפסיקה אמר בגין שמעתה, כאשר מישהו יטען נגד ישראל שההתנחלויות אינן חוקיות, הוא ישיב לו: "יש שופטים בירושלים".

כאמור, בניגוד לטעות הרווחת, בגין לא אמר את הדברים בעקבות בג"ץ אלון מורה, אך לאחר אותו בג"ץ הוא בפירוש הבהיר מהרגע הראשון, שישראל היא מדינת החוק, הוא נהג לדבר על "עליונות המשפט", ולכן הממשלה תבצע למרות הקושי את החלטת בג"ץ. וכך אכן היה. פסק הדין נבע מכך שהיישוב הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. לימים, האדמה נרכשה כחוק והוקם עליה היישוב איתמר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.10.19

* הפתרון הפשוט והפתרון העקמומי – לתסבוכת הפוליטית שבעקבות הבחירות, יש פתרון ראוי אחד; פתרון פשוט, הוגן, לא מתחכם – ממשלת אחדות רוטציונית שבה גנץ הראשון ונתניהו יתפנה לענייניו המשפטיים. אם אחרי השימוע לא יוגש נגדו כתב אישום – יוכל לכהן כשר בכיר בממשלה ולאחר שנתיים להחליף את גנץ. אם יוגש נגדו כתב אישום, יקדיש את השנתיים למשפט. אם במשפט יוכיח את חפותו ויזוכה לחלוטין, יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק.

יש להגיע להסכמה עם מערכת המשפט על משפט מהיר ביותר, כלומר ישיבות רצופות מידי יום, כדי להבטיח שההליך יסתיים במהלך השנתיים.

אלמלא התעקש נתניהו לאחוז בקרנות השלטון; אילו נהג באחריות לאומית, ניתן היה כבר להסכים על ממשלת אחדות ברוח זו. בשל היאחזותו העיקשת, ומתוך רצונו העז והמוצדק של ריבלין, המבטא את רצון העם, לחסוך מאתנו בחירות שלישיות ולאפשר ממשלת אחדות לאומית, הוא הגה את "מתווה ריבלין"; מתווה עקמומי, עמוס מעקפים, בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומבחינה תפקודית. ואף על פי כן, במצב שנוצר, אני רואה במתווה הזה את הרע במיעוטו, שעל בסיסו ניתן להקים את ממשלת האחדות. כתומך של "כחול לבן", אני קורא לה לאמץ את המתווה הזה כבסיס למו"מ, אך לעמוד על כך שהמו"מ הוא רק עם הליכוד ולא מסונדל בבלוק עם סמוטריץ' והחרדים.

* בסיס ראוי לאחדות – מתווה הנבצרות של ריבלין הוא מתווה בעייתי. אני יכול לכתוב מאמר של שלושה עמודים שבהם אפרט את הבעייתיות שלו, את החורים שבו.

אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב הנוכחי, זה הפתרון הסביר. אם נתניהו אכן יסכים לו, ובהסכם הקואליציוני הוא יחתום על כך שביום שבו יוגש נגדו כתב אישום (כל כתב אישום) הוא ייצא לנבצרות, בלי תרגילים, בלי התחמקויות ובלי שטיקים – כחול לבן צריכה לקבל זאת. אם לא תעשה כן, וכתוצאה מכך יהיה סיבוב שלישי, תהיה זו פגיעה באינטרס הלאומי וגם באינטרס המפלגתי.

יש לעמוד על כך, שהמו"מ הוא אך ורק בין כחול לבן והליכוד. על הליכוד לגשת למו"מ בידיים נקיות, כמו"מ בין שתי המפלגות הגדולות בלבד, כאשר כל גורם שיקבל על עצמו את קווי היסוד ששתי המפלגות תנסחנה, יוזמן להצטרף, ולא בשם בלוק הכופה על כחול לבן את דרישות החרדים.

* אי אמון – בשתי מערכות הבחירות, התחייבה כחול לבן להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ללא נתניהו. ואכן, אין ממשלה ראויה יותר למדינת ישראל היום, מאשר ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, בלי נתניהו. אלא שקיום התנאים הללו אינו תלוי רק בכחול לבן. אני משער שמנהיגי כחול לבן האמינו שבכירי הליכוד יאמרו בגלוי את מה שהם אומרים בשיחות סגורות ואף יעשו מעשה כדי לממש את מאווייהם, אך זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.

סיטואציה זו הכניסה את הבטחת הבחירות של כחול לבן למילכוד. אם תעמוד על העיקרון של ממשלת אחדות, תפר את ההבטחה לא להקים ממשלה עם נתניהו. אם תעמוד על התנגדותה לממשלה עם נתניהו, תפר את ההבטחה להקים ממשלת אחדות.

בסיטואציה הזאת, על כחול לבן לבחון הפרה של איזו הבטחה מזיקה יותר למדינה. למיטב הכרתי, כאשר הברירה היא בין ממשלת אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות שלישית בתוך שנה שכנראה תשאיר את אותה דילמה בדיוק – בין אחדות עם נתניהו לבין מערכת בחירות רביעית שגם היא עלולה להסתיים באותה תוצאה, הברירה העדיפה היא ממשלת אחדות על פי מתווה ריבלין, ובמו"מ רק עם הליכוד.

הבעיה בברירה הזאת היא אי האמון בנתניהו, בעמידתו בהסכם ובהתחייבויות שיתחייב. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, יש להקפיד על ניסוחים ברורים ונוקשים, שיקשו עליו לבצע את תרגיליו הידועים. ואם הוא יפר את ההתחייבויות, כחול לבן תפרק את הקואליציה ונלך לבחירות, אך לפחות בידיעה של הציבור שהיא נתנה הזדמנות לממשלת אחדות.

ואם, כפי שחושדים בכחול לבן, כל מטרתו של נתניהו במו"מ היא להטיל על כחול לבן את האשמה בהקדמת הבחירות הנוספת, הימנעות ממו"מ רק תשרת את מטרתו. אדרבא, על כחול לבן להעמיד במבחן את רצינותו.

לכן, הייתה זו טעות לבטל את פגישת גנץ ונתניהו.

* למנוע סיבוב רביעי – אם יהיה סיבוב שלישי של הבחירות, יישפכו לשווא מיליארדים, הממשל בישראל ימשיך להיות משותק ולעבוד אך ורק על השוטף המינימלי, ידינו תמשכנה להיות כבולות מול הטרור העזתי שמבין זאת ויגביר את תוקפנותו, תמשך הברברת הסותרת את עקרון העמימות שהוא מרכיב יסודי במב"מ (מערכה בין מלחמות) ומסכנת אותו והגרוע מכל – תמשך אווירת השנאה, הקרע והרחבת השסע. וכל זאת למען איזו תוצאה? סביר להניח, שיהיו אי אלה מעברי מנדטים, אך השורה התחתונה תחזיר אותנו לברירה בין שתי אפשרויות בלבד: ממשלת אחדות לאומית או… סיבוב רביעי. לכן, מוטב לבחור עכשיו בממשלת אחדות לאומית. כל צד יוותר קצת. אבל על דבר אחד אסור להתפשר – שהמו"מ יהיה אך ורק בין כחול לבן והליכוד, ללא מחויבות והסכמים קואליציוניים עם מפלגות נוספות, תוך הצהרה מראש שאף מפלגה אינה פסולה, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שעליהם יוחלט בין שתי המפלגות הגדולות – מוזמנת לקואליציה.

* בלוף ושמו בלוק – הופ, ניתן האות והמונים מדקלמים מסר חדש: גם כחול לבן באים כבלוק, כי הם מורכבים משלוש מפלגות, אז למה לליכוד אסור לבוא כבלוק.

לפעמים אני תמה, אם המצטטים אינם בודקים לרגע עד כמה המסרים שהם מדקלמים ילדותיים וטיפשיים.

כחול לבן רצה לכנסת כרשימה אחת, עם מצע אחד והיא מהווה סיעה אחת בכנסת. העובדה שהיא מורכבת משלוש מפלגות המרכז, אינה רלוונטית. גם הליכוד, עד 1988, היה מורכב משלוש מפלגות (חירות, הליברלים ולעם) והמערך עד 1984 היה מורכב משתי מפלגות (מפלגת העבודה ומפ"ם). בכל מו"מ קואליציוני ובכל הקשר של הכנסת, ההתייחסות לסיעה הייתה כאל סיעה אחת. בדיוק כפי שהיום ההתייחסות ליהדות התורה, המורכבת משתי מפלגות (אגודת ישראל ודגל התורה) היא כאל סיעה אחת.

אין שום קשר ושום דמיון בין זה, לבין החידוש חסר התקדים וחסר ההיגיון של הליכוד, שכביכול מקיים מו"מ על ממשלת אחדות, אך כובל את עצמו מראש בהסכמים עם מפלגות אחרות. במקום שכחול לבן והליכוד יקיימו, למשל, מו"מ בנושאי דת ומדינה עד שיגיעו להסכמה, הליכוד כבול מראש בתנאים של יהדות התורה. אז מה הטעם במו"מ?

בלוק = בלוף.

* שני מהלכים קדימה – אומרים לי: אוקיי, הבנו למה כחול לבן אינה מוכנה להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. אבל מה הבעיה בממשלה של כחול לבן עם החרדים והשמאל, שתיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת?

נניח שיש היתכנות לקואליציה כזאת (איני מאמין בכך) – גם אז היא פסולה. מדוע? תקום ממשלה הנתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. באותו שבוע, חמאס יחליט לאתגר את הממשלה החדשה בירי 600 טילים לעבר אזרחי ישראל. הממשלה תתכנס ותחליט על תגובה כלשהי, מתונה ככל שתהיה. למחרת תמיכת המשותפת מוסרת והממשלה נופלת, והמדינה נקלעת למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.

* יהדות התורה הערבית – מאז הבחירות נמתחת על כחול לבן ביקורת על סירובה – לא רק לקואליציה עם הרשימה המשותפת, אלא גם לממשלת מיעוט הנשענת מבחוץ על המשותפת. וכיוון שמנהיגי כחול לבן הבהירו שלא ילכו עם כוחות אנטי ציוניים לקואליציה, הוטחה בהם הטענה: מה ההבדל בין המשותפת לחרדים, שגם הם אינם ציונים? השאלה הזאת קנטרנית, כי היא מרמזת לכך שההתנגדות אינה בשל היות חברי המשותפת אנטי ציונים, אלא בשל היותם ערבים, כביכול. כמובן שאין לכך שחר. הח"כ הבעייתי ביותר ברשימה המשותפת נולד לאם יהודיה – עופר כסיף.

אסביר את ההבדל. המפלגות החרדיות אמנם אינן מאמינות באידיאולוגיה הציונית, אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה. יש להבחין בין החרדים של יהדות התורה לבין חרדים של נטורי קרתא, חסידות סאטמר וכו'. האגפים הללו של החרדים, הם אכן תואמי הרשימה המשותפת – נאבקים נגד קיומה של מדינת ישראל ותומכים באויביה, אלא שבניגוד לרשימה המשותפת הם גם מחרימים את הבחירות. אין לי ספק, שאילו תקום מפלגה ערבית שאינה מאמינה באידיאולוגיה הציונית, אך אינה מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל ואינה תומכת באויביה, היא תהיה שותפה רצויה בממשלה של כחול לבן וגם של הליכוד.

* כל עוד בלבב – אפרופו "בלוק" – האם הח"כים החרדים, שבשעת שירת התקווה פיהם סתום, שחלילה לא יצאו מפיהם מילים כמו "נפש יהודי הומיה", הם "המחנה הלאומי"?

* תביעות ציוניות – אני קורא על הדרישות של כחול לבן בענייני דת ומדינה, במו"מ הקואליציוני: תחבורה ציבורית בשבת, שינוי חוק המרכולים, נישואים אזרחיים. אני הייתי מכין רשימה אחרת, הרבה יותר חשובה, הרבה יותר מהותית, הרבה יותר אקוטית למהותה הציונית של מדינת ישראל ולזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי: הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, ביצוע מתווה הכותל, הכרה ביהדותם של כל העולים מחבר העמים (למעט אלה מהם שאינם מגדירים עצמם כיהודים).

* הצתה מאוחרת – אילו לפיד ויתר מראש על הצעצוע האינפנטילי של הרוטציה, ומעמיד את ישראל לפני האמביציה ("צה רוטציה"), היום גנץ היה ראש הממשלה. אולי כבר לפני חמישה חודשים.

ומדוע איני מברך על ההצתה המאוחרת, בחינת "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא"? כי תכל'ס, הוא לא ויתר על כלום, כי ברור שבממשלת אחדות רוטציונית אף אחד לא היה עושה מיני רוטציה בתוך כחול לבן.

* ממילים למעשים – אהבתי את נאומו של נתניהו בכנסת והסכמתי עם רוב דבריו, שהיו היפוכם המוחלט של הדברים שאמר בשנים האחרונות. למשל, האמירה שבית משפט עצמאי הוא בסיס לדמוקרטיה, היא אמירה שאני חותם עליה בשתי ידיי. הסכמתי עם דבריו על חשיבותה של ממשלת אחדות לאומית ועל הסכנה שבעוד סיבוב בחירות. עכשיו עליו לעבור ממילים למעשים ולצקת תוכן בנאומו. לגשת למו"מ ישיר של הליכוד וכחול לבן על ממשלת אחדות, בלי תרגילים, תכסיסים, חישוקים ובלוקים.

* נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, היה לי ריב עם אחי ובלהט הוויכוח אמרתי "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לי סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* האם סער יפגין אומץ – האם גדעון סער יתמודד מול נתניהו בפריימריז בליכוד? לא הייתי מהמר על כך. לצערי, הוא מעולם לא התבלט כמנהיג אמיץ.

אם סער יתמודד, הוא יעמוד תחת מסע הסתה נורא, כסססמולני, חבר של אחמד טיבי ואיימן עודה, בוגד, מורד, מתכנן פוטש וכו' וכו'. הוא יודע זאת. אך אם למרות זאת יעז ויקפוץ למים – זה יהיה הרגע בו יוולד כמנהיג, ללא כל קשר להישג שישיג בפריימריז.

* בדרך ללינץ' – גדעון סער רק צייץ "אני מוכן" וכבר התחילו לספר על "תיק שערוריות מיניות". ככה יעשה לאיש…

* התרסק – גדעון סער רק עשה אפצ'י, ונתניהו התמוטט והתרסק. הודעתו החגיגית של נתניהו על פריימריז בליכוד נמוגה בעקבות שתי מלים שכתב סער: "אני מוכן". לא, נתניהו לא חשש שיפסיד לסער, אך הוא ידע שינצח בנקודות. והרי כל הפריימריז נועדו להיות הרחבה של מסמך הנאמנות המביש שעליו הוחתמו כל מועמדי הליכוד.

* שותפים רצויים – סיעת ימינה מתפצלת. אני רואה בימין החדש שותף רצוי לממשלת אחדות לאומית. כמובן, בהנחה שיקבל את קווי היסוד שיקבעו בין כחול לבן לליכוד. בעיניי, אם גם הבית היהודי ותקומה יתפצלו, גם הבית היהודי הוא שותף רצוי. לא כן תקומה, כיוון שסמוטריץ', להבדיל מאורי אריאל, הוא על הרצף הכהניסטי.

* ברית הקנאים – הפוסט היסטוריון האוטו-אנטישמי, מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, תולה תקוות ב… ליברמן. אמנם 90% מהפשקוויל שלו בנדון בשוקניה הוא ערימה של גידופים ונאצות כלפי ליברמן, אך השורה התחתונה היא תקווה, שדמותו החדשה, האנטי חרדית, מבטאת מגמה בקרב ה"מהגרים" (חלילה לא "עולים") מחבר העמים, שעשויים לחבור לערבים במאבק נגד יהדותה של המדינה, ובעד "ישראליזציה" של המדינה, כפי שהוא מכנה בכיבוסית את ביטול היותה מדינה יהודית.

ומעניין, בדיוק באותו יום האשים אותי איזה ימנן קיצוני שאני (!) חותר לביטול העם היהודי, בכך שאני מגדיר את כל העולים מחבר העמים כיהודים ומצפה מהמדינה להכרה כזאת. הנה, כרגיל, חוק הקנאים השלובים. הקצוות המטורפים של השמאלימין אינם מכירים ביהדותם של העולים מחבר העמים, כל אחד מנימוקי הקנאות שלו. והקנאות מימין מזינה את הקנאות משמאל ולהיפך.

* שתי החלטות לחיזוק הריבונות – כעת נראה שהסיכוי להקמת ממשלת אחדות לאומית קלוש, אך הפוליטיקה טומנת בחובה הפתעות, ואני לא מספיד את האפשרות הזאת.

אם תקום ממשלת אחדות, היא תידרש להחלטות בסוגיות המדיניות הביטחוניות שעל הפרק. יש לקוות שממשלת אחדות לאומית, שתייצג את מירב הציבור, תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר (כלומר עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית שממערב לכביש אלון) ותקדם התיישבות ופיתוח רבתי לבקעה, שהוזנחה והופקרה בשנים האחרונות. הדבר חיוני והכרחי להבטחת גבולות בני הגנה ולהגשמת הציונות, ולא פחות חשוב לחוסן הלאומי – לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה שנפרמה לפני שני עשורים.

החלטה חיונית נוספת של ממשלת האחדות הלאומית, צריכה להיות הורדה מן הפרק של רעיון ברית ההגנה עם ארה"ב, שעלול לגרום לפגיעה קשה בביטחון ישראל, בעצמאותה הביטחונית והמדינית ובריבונותה הלאומית.

* גבולות בני הגנה – בכתבה מרתקת של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", הוא ראיין את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ואל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני, העוסקים בכתיבת מסמך יסוד, במסגרת מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, שנושאו: "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל". המסמך והריאיון עוסקים בנושאים רבים, שלרובם לא אכנס כאן. אתייחס לנקודה אחת, הנוגעת למסמך הבא שלהם, שיעסוק במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. אחד היסודות של הביטחון הלאומי של ישראל, על פי המסמך, הוא גבולות בני הגנה. והם מפרטים – גבולה המזרחי של ישראל הוא בקעת הירדן וגבול הצפון הוא רכס הגולן (כלומר הגבול הנוכחי בגולן). "אי אפשר להגן על רצועת החוף מנתניה", אומר בפשטות פרופ' סיבוני.

איפה אותם דיבורי הבל וסרק משנות התשעים, על פיהם בעידן הטילים אין משמעות לשטח? איפה אותו אסטרטג דגול, שמעון פרס שמו, שבזחיחות נפוחה לעג לתפיסה "המיושנת" של "אנשי האתמול" על גבולות בני הגנה. "מה, הטיל שישוגר מסוריה יעצור במרום גולן ויבקש רשות ממזכירות הקיבוץ להמשיך במעופו?" הוא נהג להתבשם מן ההברקה. בעידן הפייסבוק ההתייחסות להבל הזה היא: חחחחחח.

היום ברור לכל בר דעת, זולת קומץ סרבני התפכחות, שתפיסת הביטחון הלאומי שעיצב יגאל אלון לפני 52.5 שנים, אקטואלית היום לפחות כפי שהייתה כשנהגתה.

* המטרה: הצלת חיי אדם – שום חקירת שב"כ, גם של הנתעב שבמחבלים, אינה צריכה להסתיים בפציעה אנושה של הנחקר. לכן, בצדק, הגורמים המוסמכים לכך פתחו בחקירה, כדי לברר בצורה המקצועית ביותר מה קרה, מי טעה ובמה ובעיקר – כיצד להימנע מתוצאה כזאת בעתיד.

אולם עוד לפני החקירה וללא קשר לתוצאותיה יש לזכור מספר דברים:
א. מדובר במחבל רוצח, מפקד חוליית רוצחים, שרצחו בדם קר נערה תמימה, שכל מבוקשה היה לטייל עם משפחתה בארצה ולטבול במי מעיין, אך ורק בשל היותה יהודיה.
ב. אותה כנופיית רצח עמדה לבצע פיגועים נוספים, והפיגוע הרצחני הבא היה ממש בקנה. במילים אחרות, המחבל לא היה רק רוצח, אלא קודם כל פצצה מתקתקת. ובדיוק למקרים אלה, שנועדו להציל חיי אדם, נועד ההיתר להפעלת לחץ פיזי על נחקרים.
ג. החקירה נעשתה בפיקוח שיפוטי ועם היתר שיפוטי להפעלת האמצעים החריגים, המיועדים לפצצות מתקתקות.
ד. עוד טרם פרסום מסקנות החקירה, וכל עוד לא הוכח אחרת, אני משוכנע שלא היה בכוונת החוקרים להביא את הנחקר למצב אליו הגיע, והמטרה הייתה אך ורק לסכל פיגוע ולהציל חיי אזרחים ישראלים.

* אכן, דרושה התנצלות – צדק הנשיא ריבלין כאשר ניצל את ההזדמנות שיאיר גולן השתתף במשלחת מרצ להתייעצויות אתו, לתזכורת על אודות נאום "התהליכים" שהוא נשא בהיותו סגן הרמטכ"ל. אולם היה עליו להתייחס לנושא בצורה מעט שונה. היה עליו לדרוש מגולן לכרוע ברך ולבקש סליחה ומחילה מהחברה הישראלית ומהעם היהודי, על דברי הבלע שאמר.

אכן, בין התגובות לדבריו של גולן היו לא מעט תגובות מכוערות, אלימות, מתלהמות. בעיקר כוונתי לניסיון להטיל דופי בתרומתו הרבה למדינת ישראל ולביטחונה בעשרות שנות שירות בצה"ל כלוחם וכמפקד. את זכויותיו – אפילו הפה הגדול שלו לא יכול לקחת ממנו. אולם הביקורת על דבריו – מוצדקת גם מוצדקת. אני עצמי קראתי עוד באותו יום להדיח אותו מתפקידו ולשחרר אותו מצה"ל, אם לא יחזור בו מדבריו ויתנצל.

בניגוד לנראטיב המכובס, גולן בפירוש השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. כאשר בנאום בשנת 2016 הוא השווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, מספיק לדעת מעט חשבון וקצת היסטוריה, כדי להבין על מה הוא מדבר.

זו לא הייתה פליטת פה בעידנא דריתחא בסערת ויכוח, אלא נאום כתוב, של סגן הרמטכ"ל, בשם צה"ל – על כל חייליו ומפקדיו, בטקס ממלכתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

המעשה הזה לא ייסלח.

* פרובוקציה צינית – כאשר רקח נתניהו את הספין הציני של הפיכת השימוע למופע תעמולת בחירות (לסיבוב ג'?) הוא ידע היטב שמנדלבליט ידחה זאת על הסף. מטרתו הייתה לבצע פרובוקציה נגד מנדלבליט, נגד הפרקליטות ונגד מדינת החוק ערב השימוע, כדי ליצור דה-לגיטימציה ציבורית ליועמ"ש ובעיקר לתוצאות השימוע.

* מתקפה דו ראשית – מאות חסידי נתניהו הפגינו סמוך לביתו של היועמ"ש, יום לפני השימוע שיקיים לנתניהו, ומנהיגם ה"מופתע", כביכול, הודה להם על ההפגנה הנואלת.

כבר זמן רב מתקיימות בסמוך לביתו של מנדלבליט הפגנות נגדו, מן הצד השני, כביכול.

לכאורה המפגינים הם משני צדדים יריבים – מפגינים בעד או נגד נתניהו, בעד או נגד השחיתות. אך למעשה המשותף רב על השונה בין המפגינים, שמהווים אלו תמונת ראי של אלו.

המפגינים משני המינים מפגינים נגד מדינת החוק, נגד שלטון החוק וממקדים זאת להפגנה אישית נגד מי שמגלם את מדינת החוק. בשני המקרים מדובר במפגינים הבזים לשלטון החוק, למוסדות החוק ולצורך בראיות. אלה ואלה אינם זקוקים לראיות, הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי, ומבחינתם התפקיד של המשטרה / הפרקליטות / היועמ"ש / בתי המשפט, הוא להיות החותמת של פסיקתם. היום הם מפגינים נגד היועמ"ש, עד הרגע שבו הוא יקבל את החלטתו. אם יחליט על כתב אישום, הם יתחילו להפגין ליד בתי השופטים, כדי לתבוע מהם לפסוק – לא על פי הראיות, אלא על פי התכתיב שלהם.

מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית. המאמינים במדינת החוק צריכים להוקיע את המפגינים הללו, משני הצדדים.

ועם זאת, אין מנוס מלומר שהמפגינים בעד נתניהו מסוכנים יותר, כי ראש הממשלה תומך בהם, מעודד אותם, ואחרי שהוא "מופתע" מהיוזמה "שלהם" הוא נותן להם להבין שכך עליהם לנהוג גם להבא. ערב השימוע הוא מנסה להלך אימים על היועמ"ש. הוא מהלך אימים על היועמ"ש ועל השופטים בעתיד, ש"העם יצא לרחובות" אם יורשע, ולא יקבל את פסק הדין. כמובן שמנהיג לאומי היה קורא לתומכיו לכבד כל החלטה שתתקבל. אבל נתניהו אינו נוהג כמנהיג לאומי ולכן אין הוא ראוי להנהגה לאומית.

* מופת של ממלכתיות – עו"ד רם כספי, היועץ החיצוני שצורף לצוות ההגנה של נתניהו, מסר בבוקר יום השימוע הראשון הצהרה בשידור חי ברדיו, בזו הלשון: "יש לי אמון מוחלט ובלתי מסויג לא רק במערכת המשפט בישראל, אלא גם באלה העומדים בראשה, ובראשם פרקליט המדינה ניצן וגברת ליאת בן ארי, המשנה לפרקליט המדינה ופרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה. בהכירי אותם אישית, אין לי ולו ספק קל שבמסגרת הליכי השימוע, היועמ"ש יגבש את החלטותיו באורח מקצועי וענייני תוך התעלמות מוחלטת מרעשי הרקע, מהפגנות בוטות ומיותרות ומלחצים תקשורתיים".

אני מודה, שבשרי נעשה חידודין-חידודין מהתרגשות לשמע הדברים. דבריו של כספי הם מופת של ממלכתיות.

אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, וזו הייתה גישתו ואלה היו דבריו לאורך כל הפרשה, מצבה של החברה הישראלית היה שונה לגמרי. במקום לנהוג כך, נתניהו במשך ארבע שנים הרעיל את החברה הישראלית בשנאה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והסתה אישית נוראה נגד ראשיה. המוני המונים קנו את תאוריית הקונספירציה שכל כולה שקר וכזב, על איזו "מדינת עומק" בדויה, שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון. נתניהו נהג לכל אורך הפרשה בחוסר אחריות לאומית, בגישה של "לשרוף את המועדון", להשאיר אחריו אדמה חרוכה, חברה מרוסקת, אובדן אמון אזרחי המדינה במדינתם ובמוסדותיה, והכל למען הצלתו האישית. הוא דירדר את החברה הישראלית לתהומות איומים ונוראים שלא היו כמותם, מתוך אינטרס אישי. הוא עשה זאת במודע ובמזיד.

רם כספי, כעו"ד מקצועי, יעשה הכל כדי להגן על הלקוח שלו. זה תפקידו. אך כפטריוט ישראלי, הוא קם ואמר את האמירה המנהיגותית, הממלכתית, שכל כך חסרה. אני מסיר את הכובע בפני רם כספי.

* מבחן המנהיגות – הח"כים הערבים החרימו את השבעת הכנסת ובחרו לבלות בהפגנת הציבור הערבי נגד האלימות בתוכו. צודקת התביעה מממשלת ישראל וממשטרת ישראל למגר את האלימות במגזר הערבי. אולם כדאי לזכור מה קורה כל אימת שהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי. הציבור מקבל אותה כאויב, באלימות קשה. ומי עומד בראש המסיתים? אותם ח"כים שקוראים למשטרה לעשות מעשה.

להפנות את החצים החוצה, זו מנהיגות קטנה מאוד. מבחנה של מנהיגות המגזר הערבי, כמו מנהיגות של כל קבוצה וכל ציבור, הוא כלפי פנים. היא בקריאה חד משמעית לציבור נגד אחזקת נשק בלתי חוקי, נגד בניה בלתי חוקית, נגד אלימות. ובראש ובראשונה, קריאה לציבור לתת גב למשטרה בבואה להשליט חוק וסדר, ולא להתייחס אליה כאל אויב וכובש.

* מאחורי הגב – מתוך כתבתו של רונן ברגמן ב"7 ימים", "עד שהפצצה תפריד בינינו", המתארת את העליות והמורדות ביחסים בין ישראל וארה"ב בהקשר הגרעין האיראני: "שני בכירים אמריקאים ניסו ביוזמתם ליצור ערוץ הידברות חשאי עם טהרן. השניים, תת-מזכיר המדינה לשעבר, תומאס פיקרינג, ומזכיר ההגנה לשעבר, וויליאם פרי, אמרו לאיראנים שלדעתם, 'העימות בין איראן וארה"ב הוא הזוי, אין לארה"ב אינטרס כזה נגד איראן. יש פה מלחמה שנוצרת מדבר מיותר וצריך למצוא דרך לפתור אותו'. בישראל ראו בכך אות מבשר רעות לנכונות אמריקאית למשא ומתן עם איראן. ואכן, ארה"ב פתחה מאחורי גבה של ישראל בשיחות סודיות עם איראן, במסקט, בירת עומאן. השיחות הללו, בסופו של דבר, יתגלגלו לחתימה על הסכם הגרעין.

כשהמודיעין הישראלי גילה את השיחות החשאיות, העלבון בארץ היה כבד. יעקב עמידרור, היועץ לביטחון לאומי באותה עת: 'ניהלנו מערכת יחסים פתוחה וכנה עם האמריקאים. הכל עבד מצוין, עד שהתברר לנו שהם מסתירים מאתנו ומרמים אותנו. חלק מהם ניסו להכחיש בלי להכחיש. בקיצור, מכרו אותנו'. בישראל התעורר ויכוח: מה לעזאזל עושים עם המידע על ערוץ השיחות החשאי? האופציה להדליף את הסיור ולפגוע באובמה ערב הבחירות, עמדה על הפרק. 'אבל למרות שהם רימו אותנו', אומר עמידרור, 'החלטנו שלא מדליפים את זה. אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב' ".

מה ניתן ללמוד מן הציטוט הזה. הוא מפריך את ההאשמות כלפי נתניהו, כאילו היה אובססיבי לפגוע באובמה ולהכשיל אותו. ההיפך. כאשר אובמה פעל נגד ישראל, ובידי נתניהו היה מידע שיכול לפגוע בו ערב הבחירות, הוא נמנע מלעשות כן.

בעיניי, הייתה זו שגיאה חמורה. ההחלטה לא להדליף כי אנחנו לא פוגעים באמריקאים מאחורי הגב, שעה שהם פוגעים בנו פגיעה חמורה לאין ערוך מאחורי הגב, אינה מוצדקת. יתכן שהדלפה בזמן אמת, הייתה עוצרת את המהלך החמור וההרסני, שהוביל להסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני.

* פרו יהודי ועוין למדיניות ישראל – כל אימת שתוקפים את תעשיית האנטישמיות של BDS ועוזריהם (כולל עוזריהם האוטו-אנטישמיים), הם מיד קופצים ומיתממים: אנטישמים? אנחנו?! אנחנו רק נגד … מדיניות ישראל.

אפשר להתנגד למדיניות ישראל ולא להיות אנטישמים כלל ועיקר. הרי מדיניות ישראל מצויה במחלוקת בישראל עצמה, בין ישראלים פטריוטים. וכאשר אדם מבקר את מדיניותה של ישראל, אך אינו אנטישמי, אינו שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר אינו סבור שזכות ההגדרה העצמית נתונה לכל עם ועם מלבד העם היהודי, אינו מעליל עלילות דם על מדינת ישראל, אינו אובססיבי כלפיה – ניתן וראוי לנהל אתו מחלוקת תרבותית, ויכוח מכובד.

דוגמה למנהיג שעיין את מדיניות ישראל אך היה רחוק מאנטישמיות היא ז'אק שיראק, נשיא צרפת לשעבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. שיראק היה ידיד של העם היהודי, הוא היה הנשיא הצרפתי הראשון שלקח אחריות בשם עמו על שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים בשואה והוא קידם וחיזק את יהדות צרפת. הוא גם היה ידיד ישראל, חיזק את הקשרים אתה על אף המחלוקות. אבל מדיניותו הייתה עוינת מאוד, פרו-פלשתינאית מאוד, פרו ערבית. ומעשה אחד שלו לא ייסלח – מכירת הכור הגרעיני לסדאם חוסיין; הכור שישראל השמידה.

* מודעות עצמית – כאשר רותם סלע הזייפנית שרה בשידור עתיר רייטינג, היא מוציאה שם רע לתופעה של חוסר מודעות עצמית.

* קול באישה קדוּשה – זכיתי להיות שותף בחוויה של איכות תרבותית יוצאת דופן. חברי עמיחי צור ממושב יונתן, אירח בביתו מופע-בית, של היוצרת, הזמרת והפייטנית מורין נהדר.

זמרת נהדרת, בעלת קול ענק, עם רפרטואר איכותי המשלב פיוט, שירים פרסיים ולחנים שלה לשירי משוררים ובהם עמיחי, גורי, אצ"ג וזלדה. ליווה אותה בגיטרה ומפוחית בחור צעיר ששמו לירן (שכחתי את שם משפחתו).

מורין נהדר עלתה כפעוטה מאיראן לאחר עליית חומייני לשלטון וגדלה בשכונת עוני בירושלים. היא צמחה בתוך המוסיקה הקלאסית, מילדותה ועד תום התואר השני באקדמיה למוסיקה. היא ויתרה על הדוקטורט ועברה מן המוסיקה הקלאסית לפיוט ולגירסא דינקותא שלה – שירה פרסית. אך ניתן בהחלט להבחין באיכותה יצירתה ושירתה בחינוך המוסיקלי הקלאסי רב השנים.

נהדר משוחחת עם הקהל בין השירים (קצת יותר מדי), ובנוסף לסיפורה, היא מציגה את מסריה הפמיניסטיים.

זאת הייתה חוויה רוחנית ותרבותית נפלאה.

* בראש השנה יכתבון – ביום שבו נפטר אבי, נפטר הזמר חנוך אלבלק, חבר בית השיטה, האיש שהרטיט את לבבות החברה הישראלית כולה בביצועו ל"ונתנה תוקף" ללחנו של יאיר רוזנבלום. באותו יום העליתי לדף הפייסבוק שלי את הקליף של "ונתנה תוקף", וכתבתי: "לזכרם של אבי, יוסי הייטנר, ושל חנוך אלבלק".

בנסיבות אחרות, סביר להניח שהייתי מקדיש הרבה יותר למותו של חנוך אלבלק, אותו אני מכיר אישית מאז ההכשרה שלי בבית השיטה ב-1981; הייתי מספר את סיפור בית השיטה במלחמת יום הכיפורים שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ, ולזכרם הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט. הייתי מספר על קיבוץ בית השיטה, שבעודו מלקק את פצעיו, נטל על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ אורטל בגולן, ועל הקשר בין אורטל לבית השיטה ובכלל בין בית השיטה להתיישבות בגולן.

בילדותי, הלכתי בחגים עם אבי לבית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום ברמת גן. תפילות הימים הנוראים, הגירסא דינקותא שלי, זורמות בדמי. אני זוכר היטב את המנגינות. ומשום מה, לאורך כל ראש השנה, ניסיתי להיזכר בניגון ששרנו בבית הכנסת את "ונתנה תוקף", ללא הצלחה. כאילו הלחן של יאיר רוזנבלום בביצועו של חנוך אלבלק מחק מתודעתי כל מנגינה קודמת.

השִכְחָה הזאת הטרידה אותי מאוד. למחרת החג, שוחחתי על כך עם אחד מחבריי הדתיים, ובעזרתו הצלחתי להיזכר חלקית בשני לחנים ישנים (שמהווים כמובן נוסטלגיה מהילדות, אבל איפה הם ואיפה הגרסה של רוזנבלום/אלבלק).

* שנה חדשה – תכלה ממשלה וקללותיה, תחל ממשלה וברכותיה.

* ביד הלשון

הֵנִיא – מתוך כתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים": "האמריקאים, שחששו כי תקיפה כזו עלולה לסבך את ארה"ב במלחמה שבה היא ממש לא מעוניינת, עשו מאמצים גדולים להניעַ את ישראל מתוכניות התקיפה שלה… האמריקאים, מבחינתם, המשיכו לפעול כל הזמן, בכל הערוצים, בחשאי – ובגלוי. המטרה הייתה אחת: להניע את ישראל מהתקיפה". להניע, פירושו להזיז, לדחוף לפעולה. כלומר ההיפך הגמור מכוונת הכותב. הוא התכוון לפועל בעל צליל דומה אך משמעות הפוכה – להנִיא, שמשמעותו למנוע, לעכב, לשכנע מישהו להימנע ממעשה. המקור למילה הוא מקראי: "ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים" (תהלים לג, י).

* "חדשות בן עזר"