צרור הערות 23.11.22

* חשבון דמים – לנתניהו חשבון דמים עם סמוטריץ'. לפני שנה וחצי הייתה לנתניהו ממשלת ימין עם רע"ם. כל הליכוד הלך אתו. החרדים הלכו אתו בחדווה ובהתלהבות. אפילו נועם הלכה אתו. וכן, ימינה בשלמותה, מבנט ושקד עד שיקלי, הלכה אתו. מי שהבריז לו היה סמוטריץ', שסירב לכל הלחצים שנתניהו הפעיל עליו והכשיל את המהלך.

נתניהו, איש קר ומחושב, בנה את האסטרטגיה שלו לחזרה לשלטון על דה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד וחיזוק הברית של סיעות הימין והחרדים. לכן, את כל הכתב"מים הפעיל נגד בנט, שהלך אתו לקואליציה, תוך שהוא מאתרג את סמוטריץ', שמנע ממנו את השלטון.

כעת, לאחר שהשיג את מבוקשו וחזר לשלטון, יש לו חשבון דמים פתוח עם סמוטריץ'. הוא גם זוכר את ההקלטה שבה הגדיר אותו סמוטריץ' "שקרן בן שקרן". החשבון הזה הוא לבטח סיבה מרכזית לסירובו של נתניהו להעניק לסמוטריץ' את תיק הביטחון.

אני רוצה להאמין, שזו לא הסיבה היחידה. שנתניהו מסרב להפקיר בידי סמוטריץ' את תיק הביטחון, גם מטעמי אחריות לאומית. נתניהו זהיר ומתון מאוד בהפעלת הכוח, לטעמי זהיר מדי, והוא יודע שכראש הממשלה הוא יישא באחריות לשפיכות דמים, אם סמוטריץ' הפנאט יסבך אותנו בהרפתקאות. הוא יודע שיהיה עליו לעשות מאמץ עילאי כדי לרסן את בן גביר, שאותו ימנה למרבה החרפה לשר לביטחון פנים. הוא אינו רוצה להתמודד במקביל עם חזית סמוטריץ' כשר הביטחון.

* כנופיית בן גביר – לתשומת לבם של מי שמאמינים ל"תאקיה" של בן גביר "המתון" – כתבה חשובה בערוץ 12 הציגה את הכוורת שלו. כנופיית פושעים פשיסטים, גזענים, צמאי דם, הומופובים, אלימים, תומכי טרור, מציתי כנסיות. קו-קלוקס-קלאן הישראלי.

הכנסת הכנופיה אל לב השלטון והאחריות הביטחונית, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית וכתם על תולדות העם היהודי.

* קיצוניים מהקיצוניים – אני שומע אמירות שהעובדה שברוך מרזל ומיכאל בן ארי פרשו מעוצמה כהניסטית והחליטו להקים מפלגה חדשה – מפלגת כהנא, כי עוצמה כהניסטית לא מספיק קיצונית, היא עדות לכך שבן גביר התמתן.

אין גבול לקיצוניות. העובדה שהג'יהאד האסלאמי קם, לא הופכת את חמאס לארגון מתון ושוחר שלום. גם הקמת דאע"ש לא הפכה את אל-קאעידה לארגון זכויות אדם. אפשר להיות קיצונים יותר גם מברוך מרזל. אין לזה סוף.

לגופו של עניין – בן גביר כהניסט כמותם אבל הוא חכם ומתוחכם מהם. לכן הם נשארים בחוץ והוא עומד להיות שר בכיר ומבחינתו – הוא שועט לשלטון, ושם יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית. יש כאלה שאינם מסוגלים לקבל את התאקיה הזאת, כי הם רואים בה פגיעה בטוהר האידיאולוגיה. ואולי הם חלק מהמשחק של התאקיה הזאת.

* עצמאות המשטרה – בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה, תבע מנחם בגין לבטל את משרד המשטרה. הוא טען שאין מקום במדינה דמוקרטית לשר משטרה. המשטרה היא גוף אזרחי ממלכתי, המחויב לדאוג לכל האזרחים, ואסור שיהיה כפוף לפוליטיקאים.

כשבגין עלה לשלטון הוא לא מינה שר המשטרה והכפיף את המשטרה לאחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. לאורך כל תקופת כהונתו של בגין לא היה שר משטרה וכך גם בקדנציה הראשונה של יצחק שמיר.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, היה צורך פוליטי בהרחבת הממשלה כדי לתת תפקידים לבכירי המפלגות, ולכן הוחלט שוב למנות שר משטרה – חיים בר-לב. בממשלת רבין השניה משה שחל כיהן כשר המשטרה. לאחר רצח רבין, פרס רצה להשאיר אותו בתפקידו, אך הוא דרש שידרוג לתפקיד בכיר יותר. המשבר נפתר בפשרה – הוא יישאר בתפקיד אך משרד המשטרה יורחב למשרד לביטחון פנים ויתווספו לאחריותו פונקציות נוספות.

הטרור והפשיעה חייבו קיומו של משרד לביטחון פנים, אך הכלל הדמוקרטי של עצמאות וממלכתיות המשטרה נשמרו, והשר מעולם לא קיבל את סמכויות המפכ"ל. כעת, מתגבשת הסכמה לשינוי דרמטי של תפקיד שר הבט"פ והפיכתו למפכ"ל בפועל, מה שיהפוך את המפכ"ל לבובה ואת משטרת ישראל לכלי משחק בידי פוליטיקאים. ומה שחמור יותר – הפוליטיקאי שיהיה בתפקיד הוא בן גביר – פרחח פרא אדם ופורע חוק, שכל חייו התעמת והתכתש עם המשטרה ועם החוק. מישהו יתעלף מהפתעה אם יחידת להב 433 תיובש?

* דרישות הזויות – ההסכמים הקואליציוניים טרם נחתמו ואיננו יודעים אלו מתביעות החרדים והחרד"לים יתקבלו. לכן, בדברים אלה איני מותח ביקורת על ההסכמים, אלא על הדרישות.

יהדות התורה דורשת את ביטול גיוס החובה לצה"ל. המשתמטים האלה, במקום לחולל שינוי בתוכם, רוצים להסיר מעליהם את הלחץ ואת הפגיעה התדמיתית, ולכן מציעים לפגוע פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

הם תובעים לבטל את תוספת השכר לעובדים על עבודה בשבתות ובחגים. אני סבור שיש להמעיט ככל האפשר בעבודה בשבת, אבל ברור שמי שעובד בשבת – מגיעה לו תוספת. זו דרישה אנטי חברתית קיצונית, שאם תתממש תפגע בחלשים ביותר, בשקופים.

העלאה דרסטית של האגרה על החזקת כלבים. דרישה קנטרנית שנובעת משנאת חילונים, כיוון שהציבור החרדי אינו נוהג לגדל כלבים.

הם דורשים חסינות לרבנים. כלומר, לאפשר לרבנים לחטוא ולפשוע, לגנוב, לשחד או לקחת שוחד, לפגוע פגיעות מיניות, להיות פדופילים וכד'. אני משער שרב שייתפס אוכל במסעדה לא כשרה או מחלל שבת – לא יוכל להיקרא רב. אבל מי שעובר על עבירות שבין אדם לחברו – תהיה לו חסינות.

סל קליטה ל"חוזרים בתשובה" שהופכים לחרדים. כלומר, שהמדינה תעודד ותממן את מי שבניו לא ילמדו לימודי ליבה, ישתמטו מצה"ל ולא יהיו חלק ממעגל העבודה, על מנת להקל עליו את המעבר לאורח החיים הזה.

הקיצוניות הדתית דורשת הכפפת הרב הצבאי הראשי לרבנות. כלומר, הפקעת חיל בצה"ל מכפיפות לרמטכ"ל ולפקודות מטכ"ל והכפפתו לגוף חיצוני, שכיום נשלט בידי חרדים המעודדים השתמטות מצה"ל.

הם דורשים הקמת מערכת משפט שתאפשר לבתי דין רבניים לדון בנושאים אזרחיים, על פי דין תורה. או במילים אחרות, ליצור אוטונומיה משפטית בישראל. הצעה אנרכיסטית, מפרקת חברה.

עם דרישה אחת שלהם אני דווקא מסכים: הם דורשים שקיום מסלולים נפרדים לנשים ולגברים במוסדות אקדמיים לא ייחשב לאפליה.

יש לי ויכוח מהותי עם החרדים על תרבות ההפרדה – זהו ויכוח על מהות היהדות. אך איני רוצה לכפות עליהם את אורח החיים שלי. עידוד לימודים אקדמיים לחרדים הוא אינטרס לאומי וכלכלי רב מעלה, ואם כדי לאפשר זאת יש לאפשר להם ללמוד בנפרד, אני בעד.

          * ביד הלשון

בריכת המשושים – בשבוע שעבר הלך לעולמו דוֹדי בן עמי, מראשוני המתיישבים בגולן, סייר, מדריך בחברה להגנת הטבע, ממייסדי בית ספר שדה גולן, אמן בעל שם עולמי בטכנולוגיות קדומות של כלי צור, שעבודותיו מוצגות בטובים שבמוזיאונים הפרה-היסטוריים בעולם ומשורר.

דודי אהב מאוד את השפה העברית ועסק רבות במתן שמות עבריים לאתרים. הוא הציע את שמות הרחובות והמשעולים בקצרין – כולם על שם נחלים ואתרים בגולן, זולת רח' אחד המנציח את שמו של סר לורנס אוליפנט, חוזה ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי בכלל ובגולן בפרט.

דודי העניק שמות עבריים לאתרים בגולן, ובהם הר אביטל והר בנטל (שלהם הוקדשו פינות בעבר). במשך שנים הוא ערך מלחמת מאסף (שלא צלחה) נגד השימוש בשם הקלוקל לנחל גִּילְבּוֹן – "נחל ג'ילבון". בניגוד למיתוס, שמו הערבי של הנחל מעולם לא היה ג'ילבון, ואין שום משמעות לשם הזה.

אתר נוסף שדודי העניק לו את שמו הוא בריכת המשושים. לא רק את השם העניק לה דודי – הוא האיש שגילה את הבריכה הקסומה הזאת, במהלך הסקר של הגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, שבו השתתף דודי.

בְּרֵכַת הַמְּשֻׁשּׁים הוא כינויה של בריכה טבעית המצויה בנחל משושים בחלקו המרכזי-דרומי של הגולן. הבריכה זכתה לשמה בזכות עמודי מסלע הבזלת בעלי חתך משושה.

יהי זכרו של דודי ברוך!

מצרף את הפינות שכתבתי בעבר על הר אביטל, הר בנטל ועל נחל גילבון.

גילבון

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

הר אביטל

הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מ' מעל פני הים ולמעלה מ-300 מ' מסביבתו.

שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים).

כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם אבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 ד' נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.

במלחמת יום הכיפורים, היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.

ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.

הר בנטל

את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"