* הניסוי הצליח – מבצע "עלות השחר", ובעיקר היוזמה הישראלית ולא ההמתנה לפיגוע ורק אחריו תגובה ישראלית, הם ההוכחה הסופית, החד-משמעית והניצחת, שקמפיין "הממשלה ששבויה בידי האחים המוסלמים וידיה כבולות בלה בלה בלה" הוא שקר וכזב; שקר נתעב ועלילה בזויה.
* ההצלחה של גא"פ – האזרחים והילדים היחידים שמחבלי הג'יהאד האיסלמי הצליחו לרצוח, הם פלשתינאים.
* טרגדיה נוראית – מותם של ילדים הוא טרגדיה נוראית. כאב עצום.
אבל אם המחבלים רצחו ילדים, אני שמח שאלה לא ילדים ישראלים. ואם נספו ילדים פלשתינאים, אני שמח שזה לא מאש כוחותינו.
* עסקאות עקובות מדם – שר הביטחון גנץ קורא לעסקת חילופי שבויים עם חמאס. חשוב לקיים שיח ציבורי על העסקה, כדי שלא נחזור על שגיאות העבר ונחתום שוב על עסקה שתשחרר המוני מחבלים ובהם רוצחים. העסקאות הללו עקובות מדם.
תמורת שני חללי צה"ל, עלינו לשחרר את כל גופות המחבלים שבידינו, אך אפילו לא מחבל חי אחד. תמורת שני האזרחים החטופים, יש לשחרר מחבלים במספר סביר. מה פירוש מספר סביר? אחד תמורת אחד. אפשר גם קצת יותר, אך אלה הפרופורציות.
* צבע אדום הורי – כשאסף היה בשנת שרות ב"עוטף עזה", התחברנו לאפליקציה של פיקוד העורף, שהפעילה אצלנו התרעה כשהיה "צבע אדום" בעין השלושה. לא אחת הוקפצנו בלילה. כשדיברנו עם אסף בבוקר, הסתבר שהוא לא התעורר ולא ידע על האזעקה. החדר שלו היה הממ"ד.
* מיהו משת"פ – גדעון לוי התארח בתכניתה של איילה חסון בערוץ 13, ושימש כדובר הג'יהאד האסלאמי. השתלח ללא רסן במדינת ישראל ובצה"ל. הביע תמיכה ללא סייג בג'יהאד האסלמי, המשגר מאות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. זה לא חדש. בכל עימות ובכל מלחמה, הוא מתייצב לצד האויב בתמיכה מלאה ומשמש כגיס חמישי מטעמו בתקשורת הישראלית, שמתמסרת אליו ברצון.
והיה שם גם רגע קומי. יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה; גאה בישראליותו וגאה בערביותו, השתתף בפאנל, תקף את הטרור והביע תמיכה במדינת ישראל. גדעון לוי דיבר עליו במיאוס, וחזר אינספור פעמים על המילה "משת"פ". כלומר, ערבי שאינו תומך בהשמדת ישראל ואינו מצדד בטרור הרצחני, הוא… משת"פ. ומי אומר זאת? המשת"פ המוחלט.
* דבר המשת"פ – גדעון לוי, שונא ישראל, התומך בטרור והמעריץ את נתניהו, כתב: "חמישה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד השולף המהיר במערב, וכבר יאיר לפיד מוציא את הצבא למלחמה. לא היה בתולדות ישראל ראש ממשלה שמיהר כל כך להרוג. כל תיקי נתניהו מחווירים למול הפשע הזה: יציאה למלחמה מיותרת שלא תתרום דבר חוץ מהקזת דם נוסף, רובו פלסטיני. גם כל מחדלי נתניהו מחווירים למול האיפוק היחסי (זולת מבצע 'צוק איתן' המזעזע) שהפגין בהפעלת הכוח הצבאי בימי שלטונו — הַמשיכו להתרגש מהסיגרים. לפחות נתניהו אינו צריך להראות שהוא מאצ'ו, כמו לפיד".
אגב, את עיקר חיצי הרעל בפשקוויל הוא שיגר לעבר מרב מיכאלי, בשל תמיכתה הבלתי מסויגת במבצע.
* הכישלון של בן גביר – אחד ההישגים של מבצע "עלות השחר" הוא כישלונו של בן-גביר להצית את ירושלים בביקורו בהר הבית.
* הראויים בליכוד – בבחירות המקדימות בליכוד, אני מאחל הצלחה ליולי אדלשטיין. יולי אדלשטיין הוכיח את עצמו כמנהיג ממלכתי, שזו תופעה כמעט בלתי אפשרית בליכוד הביביסטי. כיו"ר הכנסת הוא נהג בממלכתיות ולא היסס להתעמת, בהגנה על כבוד הכנסת והדמוקרטיה, עם נתניהו, תוך נכונות לשלם מחיר כבד בקרב ה"בייס", כפי שאכן קרה. תעשיית השקרים וההסתה סימנה אותו לא אחת (בעיקר בשל החטא הבלתי נסלח – היבחרו למקום הראשון בפריימריז, כלומר השני ברשימה. כל מי שהעזר להיבחר, הפך לאויב המשפחה), הסיתה נגדו בגסות ובאלימות, תוך הפצת עלילות ושקרים עליו ועל משפחתו. אני יודע שיש המערערים על הגדרתו כממלכתי, בשל התפטרותו מתפקיד יו"ר הכנסת כדי שלא לבצע את פסיקת בג"ץ. ההיפך הוא הנכון. הוא הוכיח ממלכתיות בכך שלא כפר לרגע בחובה לציית לפסיקה, וכיוון שהיא מנוגדת למצפונו – התפטר. אגב, הוא גם צדק בעמדתו לגבי ההתערבות הבלתי ראויה של בג"ץ בהתנהלות הכנסת. יולי אדלשטיין נכנס לתפקיד הקשה של שר הבריאות, בתקופה הקשה של שיא הקורונה, ועמד בתפקידו בהצלחה רבה וזכה לשבחים מכל בעלי המקצוע. בכך הוא הפריך את התדמית ה"נשיאותית", של מנהיג הראוי לתפקידים ייצוגיים, אך לא ביצועיים. הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר במבחן הביצועי.
יולי אדלשטיין הוא סמל ציוני, כמסורב עליה, אסיר ציון ומתיישב בגוש עציון. הוא גם היה יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בקדנציה של ברק כרוה"מ. הוא גילה אומץ פוליטי כאשר קרא תיגר על נתניהו והודיע שיתמודד נגדו, למרות שבסופו של דבר חזר בו. אין ספק שנתניהו ואנשיו יעשו הכל כדי לחסל אותו פוליטית ולהדיר אותו מן הרשימה או לפחות מן הצמרת. אני מקווה שכמו בעבר, מצביעי הליכוד יהיו חכמים ועצמאיים יותר, ושאדלשטיין ינצח בפריימריז.
המועמד השני שאני מאחל לו הצלחה הוא אלוף (מיל') עוזי דיין, מי שהיה, בין השאר, מפקד סיירת מטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל. גילוי נאות – עוזי ואני חברים, זה למעלה מעשרים שנה. הקשר בינינו החל כאשר עוזי הוביל את אמנת כינרת. הזמנתי אותו להרצות עליה במתנ"ס הגולן, אותו ניהלתי אז, ומאז אנו בקשר. אני משתתף באופן קבוע בכנס שדרות לחברה שעוזי הקים והוא עומד בראשו. הייתי חבר במועצה הציונית הישראלית שעוזי עמד בראשו. הייתי עמו בפורום שהקים (שלא הצליח להתרומם) לחיזוק ההתיישבות בישראל והעלאת קרנה בציבור הישראלי. עוזי צרף אותי לעמותת "מבטחי ישראל", פורום מפקדים לאומי. בשנה האחרונה פרשתי מהעמותה, לאחר שהשתלטו עליה ביביסטים סותמי פיות.
בבחירות 2006, הצבעתי לכנסת למפלגת "תפנית" בהנהגתו, שהציבה בראש מעייניה את המלחמה בשחיתות. אני מודה, ועוזי יודע זאת, שאני מאוכזב מעצם חברותו בליכוד והליכתו אחרי נתניהו. ממי שנשא את דגל המלחמה בשחיתות, הציפיה שלי אחרת. במהלך השנים, גם השקפתו המדינית ביטחונית הקצינה, והוא הלך ימינה ביחס לעמדותיו בעבר. ויחד עם זאת, בנוסף להערכתי הגדולה למנהיגותו, לתבונתו ולכישרונותיו, אני חש גם היום קרבה אידיאולוגית רבה אליו, במכלול תפיסת העולם הציונית, החתירה לגיבוש הסכמה לאומית רחבה סביב ערכי הציונות הממלכתית, וגישתו החברתית העצמאית, שאינה נסחפת אחרי האוטומט הנאו-ליברלי. אני בטוח שעוזי יכול לתרום תרומה ייחודית למדינת ישראל כח"כ או שר, ואני מייחל להצלחתו.
אני מאחל כישלון ותבוסה לאנשי לה-פמיליה הפרלמנטרית; כנופיית הח"כים החוליגנית שהתפרעה והשתוללה בישיבות הכנסת בשנה האחרונה. בראש הכנופיה, אמסלם החוליגן, למרות שאני מעריך את העובדה שהוא לא הצית צמיגים בהפרות הסדר שהוביל, ועמו אטבריאן, קרעי ושות'. אני יודע שהם פופולריים מאוד בבייס הביביסטי, אבל אני מקווה שמאחורי הפרגוד חברי הליכוד יגלו בגרות ואחריות ויכו בהם. אני מאחל בכל לבי כישלון גם לארז תדמור, האידיאולוג של הביביזם הרדיקלי. הוא נושא הדגל של מהפכת הדה-בגיניזציה של הליכוד, והמרת הממלכתיות, הדבקות במדינת החוק, הכבוד למוסדות המדינה, האמונה בעליונות המשפט והכבוד לשירות הציבורי, שאפיינו את הליכוד של בגין ושמיר, ברדיקליות פופוליסטית, תחת כותרת הכזב "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל". הוא הנשא הראשי של תאוריות הקונספירציה על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, מין פרוטוקולים של זקני השמאל, ששולטים במערכות המשפט, בשירות הציבורי, בתקשורת ובאקדמיה והם השליטים האמתיים של המדינה. הוא חותר לפוטש נגד כל המוסדות, הצפתם באנ"ש והכפפתם למנהיג העליון, נתניהו. לא בכדי, נתניהו ממליץ בחום על המניפסט שלו. הוא איש מסוכן מאוד, ואני מקווה מאוד שלא יבחר.
* הראויים במפלגת העבודה – בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אני מאחל הצלחה לרב גלעד קריב שליט"א. הרב קריב הוא אדם ספוג בערכים יהודיים וציוניים ובידע רב ביהדות על כל מכמניה ואוצרותיה. הוא דוגל ביהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כאהרון, הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. הרב קריב עמד לאורך שנים בראש התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, ומי שנחשף אליו ולפעילותו הציבורית והפרלמנטרית בלב פתוח ונפש חפצה – יגלה במהרה עד כמה מופרכת ההסתה נגד היהדות הרפורמית, שמבוססת על בורות, פייק-ניוז ושנאה. כח"כ, הרב קריב פעל רבות למען צדק חברתי, לקידום המשפט בישראל, כיו"ר ועדת החוקה, ובמאבק נגד הגזענות והכהניזם. מערכת היחסים בינו לבין הח"כים החרדים היא של חרם ומלחמה פרועה חד-צדדית שלהם נגדו, שנענית בכבוד רב שהוא רוחש להם ולדרכם. עליו אמרו חז"ל (מסכת שבת פח ע"ב): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". גילוי נאות, אני בקשר עם הרב גלעד קריב זה כעשרים שנה, אירחתי אותו פעמים אחדות במתנ"ס הגולן וישבנו יחד במוסדות עמותת "פנים" – עמותת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. לא תמיד אני מסכים עם דעותיו, אך תמיד נהנה לשמוע את התובנות שלו, הנובעות משורשים עמוקים ביהדות ובציונות.
אני מאחל הצלחה גם ליאיא פינק. כמו הרב קריב, גם יאיא הוא יהודי דתי, חובש כיפה סרוגה, אך להבדיל מהרב קריב, הוא יהודי דתי אורתודוקסי. הדתיות שלו אינה "היה דוס בביתך ו'כלל ישראלי' בפעילותך הפוליטית". נהפוך הוא, הפעילות הציבורית והפוליטית שלו נובעת מן הדתיות שלו; מדבקותו בערכי הצדק החברתי ביהדות, כפי שבאים לידי ביטוי בחוקים הסוציאליים בתורה, בחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל ובמסורת הציונות הדתית, שעד לפני כעשור נשאה את הדגל החברתי. יאיא עבד עם שלי יחימוביץ' וכמוה גם הוא יישא את דגל הצדק החברתי.
[ההערה נכתב לפני הפריימריז].
* יאיר גולן או זהבה גלאון – יאיר גולן הביע תמיכה במבצע "עלות השחר", הגדיר אותו כמבצע של אין ברירה, כמבצע "מדויק ונכון". זהבה גלאון יצאה נגד המבצע ותקפה את הממשלה, שמפלגתה – שעל הנהגתה היא מתמודדת, חברה בה, על היציאה למבצע. התשובה לשאלה מי מבין השניים עדיף, בראיה כלל ישראלית, כמנהיג מרצ, ברורה.
המתקפה המרכזית של גולן על זהבה גלאון, הוא שהיא מתנערת מהציונות, בעוד הוא דבק בציונות ובהגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית. גלאון עצמה מבהירה שהיא, באופן אישי, ציונית, אך נגד הגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית, כי יש בה מקום לציונים וללא ציונים. זו אמירה מוזרה. הזהות הציונית אינה זהות מוּלדת, כמו זהותה כאישה או כיהודיה, אלא זהות אידיאולוגית. אדם פוליטי, מנסה ליישם את האידיאולוגיה שלו באמצעות מפלגה פוליטית. מה משמעות זהותה כציונית, אם היא רוצה שהמפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת, לא תהיה ציונית? איך בדיוק היא רוצה לקדם את האידיאולוגיה הציונית, שלטענתה זו האידיאולוגיה שלה, אם המפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת לא תהיה ציונית?
מכל מנהיגי מרצ לדורותיהם, משולמית אלוני עד ניצן הורוביץ, גלאון היא הרדיקלית ביותר. היא מאמינה פנאטית בדת "זכויות האדם"; דת המשתמשת בשיח הזכויות ככלי למאבק נגד מדינת ישראל.
יאיר גולן, לעומתה, מתון בדעותיו יותר מכל מנהיגי מרצ עד כה. הוא התבטא לא פעם נגד נסיגה מהגולן. הוא מרבה לדבר על הצורך בהיפרדות מהפלשתינאים, אך מציג זאת מצד האינטרס במדינה יהודית עם רוב יהודי, ולא מציג את ישיבתנו ביו"ש כגזל. לא שמעתי מפיו אף פעם מה צריך להיות גבול הקבע של ישראל. חבר משותף אמר לי שגולן תומך בפשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. איני יודע אם זה נכון. אם כן, ברור שמדובר במרחק עצום מעמדות מרצ. בראיון לפני ימים אחדים, הוא אמר: "אין על מה לדבר עם הפלשתינאים, ובעיקר אין עם מי לדבר שם".
אין ספק שגולן מביא רוח אחרת למרצ, השונה מה-DNA שלה (לכן, להערכתי סיכוייו לנצח נמוכים). אמר לי חבר, פעיל מרצ, לפני שבועות אחדים, שאם זהבה גלאון לא תתמודד נגד גולן, הוא יתמודד נגדו וינצח. "כל חבר מרצ שיתמודד נגדו ינצח. מה לנו ולגנרלים?" הוא אמר.
הבעיה העיקרית של גולן היא הג'ורה שלו. לעתים נדמה שהוא מתקנא ביאיר אחר, הבן של, ומנסה להתחרות בשיח השיסוי והשנאה שלו.
החטא החמור ביותר של יאיר גולן הוא נאום התהליכים, שייזכר לדיראון עולם. בעצרת ממלכתית, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נאם בשם צה"ל סגן הרמטכ"ל, לבוש במדי ייצוג של צה"ל, ובנאום כתוב, לא בפליטת פה בסערת ויכוח, הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. מי שטוען שהוא לא השווה – חוטא לאמת. מי שבנאום בשנת 2016 מדבר על ישראל במונחי תהליכים שמזכירים את גרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה – למה הוא מתכוון, בדיוק? כל מי שיודע קצת חשבון וקצת היסטוריה יודע מה קרה בגרמניה בין השנים 1926-1946.
נאום התהליכים היה קו פרשת המים בשמאל הישראלי. עד לאותו נאום, ההשוואה לגרמניה הנאצית הייתה נחלת השמאל האנטי ציוני הרדיקלי בלבד. הוא כיכב ברח' שוקן ובמק"י. ברגע שגולן, בסמכות של סגן הרמטכ"ל, נשא את הנאום הזה – הסכר נפרץ. ההתייצבות האוטומטית של השמאל הישראלי להגנתו, הייתה חמורה יותר מהנאום עצמו. במאמר שפרסמתי למחרת הנאום ב"ישראל היום" קראתי להדיח אותו לאלתר מתפקידו. חבל מאוד שהוא לא הודח, כמסר חינוכי לאזרחי ישראל.
למרות זאת, בברירה בין גלאון לגולן, ודאי שגולן עדיף.
* עסקנצ'יק – במשך עשרות שנים, ישראל פועלת להסדר עם ארה"ב, שיבטל את הצורך בוויזה. זהו אינטרס ציבורי, לטובת הציבור, להקל על הציבור. והנה, סוף סוף הגענו לכך, בממשלת בנט, בפעולה נמרצת ומוצלחת של שרת הפנים איילת שקד.
כדי להוציא זאת לפועל, יש צורך בחקיקה. וכאן, האופוזיציה למדינה הכשילה את המהלך והודיעה שתתנגד. הרי אופוזיציה למדינה, מעצם טיבה, לא פועלת למען אזרחי ישראל. יש לה אינטרסים חשובים יותר. התירוץ הבזוי היה "אין זה תפקידנו להציל את הממשלה" בלה בלה בלה, והחסידים השוטים קנו את ההבל ודקלמו אותו. "תפקידנו להפיל את הממשלה" בלה בלה בלה.
אז יש לי חדשות. הממשלה נפלה. זהו, אין יותר בעיה. הצבעה בעד אזרחי ישראל לא תציל את הממשלה. אבל האופוזיציה למדינה ממשיכה לסכל את ההצבעה. למה? כי אמנם זה טוב לאזרחי ישראל, אבל הקרדיט ילך לאיילת שקד. ומה חשוב יותר? האינטרס של אזרחי ישראל, או איזה קרדיט דפוק? נתניהו מקווה שינצח בבחירות ואז יעביר את זה בכנסת והוא יזכה בקרדיט. איזה איש קטן, ציני, עסקנצ'יק סוג ז'.
* תשעה באב של כולם – בשנת 2001, בשנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות משותפת של חילונים ודתיים בליל תשעה באב ביונתן, תחת הכותרת "תשעה באב של כולם". נפגשנו כחצי שעה לאחר סיום קריאת מגילת איכה. הרי מה לחילונים ולקריאת המגילה… המפגש כלל הרצאה ודיון, והוא היה מוצלח ביותר.
חמש שנים רצופות נפגשנו ביונתן. הפעם האחרונה הייתה ב-2005, ערב חורבן גוש קטיף. כעבור שנה עברנו לנטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. שעות אחדות טרם האירוע, נפלה רקטה בנטור. החלטנו לקיים את האירוע כרגיל. מספר הנוכחים היה קטן מהרגיל, אך בעצם קיום האירוע ראינו ניצחון על חיזבאללה, המנסה לשבש את חיינו. במפגש בנטור חוללנו שינוי במתכונת – התחלנו את ההתכנסות בקריאת מגילת איכה. הוצבה מחיצה בין גברים לנשים, שהוסרה מיד אחרי הקריאה ותחילת ההרצאה והשיח. מאז, קריאת המגילה הייתה למרכיב משמעותי מאוד בהתכנסות. לרוב החילונים, זו החשיפה הראשונה לקריאת המגילה.
ב-2010 סיימתי את תפקידי ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית באצבע הגליל. ייסדתי אירוע דומה בקריית שמונה, בכיכר צה"ל (ב-2011 האירוע היה במאהל המחאה החברתית). אף שהאירוע נערך בשיתוף עם המועצה הדתית של קריית שמונה, הקריאה הייתה משותפת של גברים ונשים. לא רק הישיבה הייתה בצוותא, אלא גם הקריאה עצמה. חילקנו את הקריאה לחמשת פרקי המגילה, כל פרק הוקרא, בטעמי מגילת איכה, בפי אדם אחר. שלושה פרקים בפי גברים (ואני בתוכם) ושנים בפי נשים. איך זה קרה? לדעתי, הסיבה לכך היא הרוח הסובלנית של המסורתיות המזרחית, שהיא רוחה של העיר. סיפרתי על כך בטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן" והבעתי צער על כך שאצלנו, בגולן, הדבר אינו אפשרי, והבעתי משאלה, שבעתיד כך יהיה גם אצלנו.
לצערי, אחרי שסיימתי את תפקידי לא היה המשך לאירוע בקריית שמונה, ומאוחר יותר גם המרכז נסגר. לעומת זאת, האירוע של מתנ"ס הגולן נמשך כל השנים, ולמעט שנותיי ב"יובלים", אני מקפיד ליטול בו חלק ואני גם בצוות ההיגוי. אני ממש נרגש וגאה, שהאירוע היה למסורת, והוא מתקיים זו השנה ה-22.
בשנים האחרונות האירוע שודרג – התחלנו לקיים אותו בבתי הכנסת העתיקים של הגולן. קשה לתאר איזה עומק של משמעות ואיזו סמליות יש להתכנסות כזו, בתשעה באב, בבתי כנסת שחרבו ושוקמו. איזה הוד של קדושה נוסף לאירוע. ויתרון נוסף – בבתי הכנסת העתיקים אין מחיצה בין גברים לנשים. כן, בתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה הפרדה כזו. בשנה הראשונה, הייתה התארגנות ספונטנית לאזור של גברים, אזור של נשים ואזור מעורב. משנה לשנה הפך האירוע כולו, בהדרגה, למעורב. יש לציין, שרוב המשתתפים הם דתיים אורתודוקסים, שכל השנה מתפללים בנפרד, ורק בערב המשותף הזה, הם יושבים גברים לצד נשותיהם, וכולנו יחד יושבים על הרצפה ומקוננים את מגילת איכה ולאחר מכן דנים לעומק בעניינים שברומו של עולם.
ראוי לציין, שלא הייתה על כך שום החלטה. לא החלטנו שהקריאה מעורבת, לא פרסמנו זאת; זה פשוט קרה באופן טבעי, ספונטני. והאנשים באים לאירוע, מתוך ידיעה שכזה הוא, ואולי דווקא בשל כך.
השנה היו עוד שני שדרוגים לאירוע. האחד, הוא שלראשונה היה זה אירוע משותף עם קצרין. ערכנו אותו בבית הכנסת בקצרין העתיקה.
השדרוג השני נוגע לאופן קריאת המגילה. מארגנות האירוע פנו לחבריי איתן מור יוסף מקצרין (לשעבר מזכ"ל בני עקיבא, וחברי לבית המדרש "מעגלים") וענבר ארליך ממרום גולן, דתי וחילונית, להנחות את האירוע. ענבר, שהשתתפה באחד האירועים שארגנתי והנחיתי בקריית שמונה, ביקשה שהפעם גם אצלנו תהיה קריאה משותפת, של קוראים וקוראות. הסיכום היה, שיהיו שני מעגלי קריאה. האחד של בעל קריאה אחד, גבר, והשני של בעלות ובעלי קריאה.
כאשר הדבר פורסם, הוא עורר תרעומת. והתרעומת לא הייתה על כך שיש קריאה משותפת של גברים ונשים, אלא שיש שני מעגלים נפרדים. המגיבים ראו בכך פגיעה באופי של האירוע, שמתאפיין כולו ביחד המשותף של כולנו. מעטים אף נמנעו מלהשתתף בו, מהטעם הזה. מטרת ההפרדה לשני מעגלים, הייתה לאפשר את הבחירה, כך שגם נשים תוכלנה לקרוא, אך גם אנשים המתנגדים לקריאת נשים, יוכלו למצוא את מקומם. הן זהו "תשעה באב של כולם".
אני הייתי אחד מהקוראים במעגל המשותף. לשמחתי, אולי אף להפתעתי, לא היה זה מעגל של חילונים בלבד, אלא היו בו גם דתיים.
בדיעבד, וגם משיחות עם כמה מן המשתתפים אחרי האירוע, נראה לי שמי שבאים לאירוע שבו יושבים יחד גברים ונשים בקריאת המגילה – לא תהיה להם בעיה שנשים תקראנה במגילה. הרי ברור שאין כאן שום איסור הלכתי. אבל נכון שהמהלך הזה יתקדם קמעה קמעה, באופן אבולוציוני, כפי שהיה עד היום. הצעתי לשלוח לכל המשתתפים שאלון משוב, שבו יתבקשו להתייחס לנושא.
* סור מרע – הנושא השנתי של מפגש "תשעה באב של כולם" בגולן, היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".
ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"
על כך השבתי: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".
הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים. אבל זה טוב ללמוד לדבר גם עם מי שכן מסכים אתך. גם זה לא מובן מאליו בימינו".
ועוד כתבתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".
וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.
ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".
התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף וענבר ארליך. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.
פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?
הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.
דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.
סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".
ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".
* מה הטעם בוויכוח עקר – אחד המשתתפים בחברותא בהנחייתי, היה חברי הטוב הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב נטור. הוא צידד בעמדתי. אולם בעבר דעתו הייתה שונה. הוא דגל בפתיחות מוחלטת, בלי קווים אדומים. אפשר לדון ולשוחח עם כולם. וכך, בסוכות תשס"ב (2001), כאשר הוא היה ראש המכינה הקדם צבאית במיצר, הוא אירח פאנל, ביום שבו התארחו במכינה כל ההורים, בהשתתפות הרב שמואל אליהו, פרופ' אילן פפה ואני. אילן פפה הוא פוסט היסטוריון ומטיף אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. בדיון, הרב אליהו לא ממש הצליח להשחיל מילה. היה זה עימות בין פפה לביני. לאחר האירוע, שוחחתי עם אביה, וניסינו לחשוב האם יש טעם לפאנלים עם בעלי דעות כאלה. מה זה נותן? האם עמדה השוללת את עצם קיומה של ישראל ראויה לבמה? האם נכון להמיר שיח בין בני פלוגתא שהמשותף להם הוא טובת מדינת ישראל והם חלוקים בשאלה מהי טובת ישראל, בוויכוח עקר עם אוטואנטישמים?
* חליפוביה – מדי שנה מתכנס הוועד הפועל הציוני, שאני חבר בו, בירושלים (בשנתיים האחרונות הוא התכנס ב"זום"). השנה, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, הוא יתכנס בבזל.
כבר סיפרתי שבהרשמה לכנס התבקשתי לכתוב מה יש להקדים לשמי: פרופסור, דוקטור, רב, גברת או אדון, ולא היה: "אחר". כך שלא הייתה לי אפשרות לכתוב: הח'. מה יכולתי לעשות? "אדון", שיקרתי.
השבוע הגיעה התכנית המלאה. הכנס, בן שלושת הימים, יכלול גם אירוע גאלה. ושם נכתב: קוד לבוש – רשמי וחגיגי.
מבועת ומבוהל הצגתי זאת לאשתי. החיוך על שפתיה הבהיר לי שאשר יגורתי, בא לי.
איך משיגים פטור על סעיף חליפוביה?
* ביד הלשון
קיבוץ גלעד –הקדשתי בעבר מספר פינות ליישובים שהתנגדו לשם המקורי שקיבלו מהמוסדות המיישבים (לפני קום המדינה) או מוועדת השמות הממשלתית (אחרי הקמתה) ובסופו של דבר ניצחו. כזה גם סיפורו של קיבוץ גַּלְעֵד.
הקיבוץ, הנמצא ברמות מנשה, בשטח המועצה האזורית מגידו, עלה לקרקע ב-1945. ייסדו אותו חלוצים עולים מגרמניה, מתנועת הבונים ומתנועת החלוץ, בהנהגתם של גיורא וסנטה יוספטל.
השם שניתן למקום בידי המוסדות המיישבים היה אבן יצחק, לזכרו של יצחק אוכברג, נדבן יהודי מדרום אפריקה, שאדמות האזור נרכשו בכספי תרומתו. אולם המתיישבים התנגדו לכך, והתעקשו להיקרא קיבוץ גַּלְעֵד, לזכר חבריהם ובני משפחותיהם שנספו בשואה, וכאמירה שהקיבוץ החי בארץ ישראל, הוא הגלעד המנציח את שמם. עד שנת 2000, שמו הרשמי של הקיבוץ היה אבן יצחק, אך איש לא הכיר אותו בשם זה ואיש לא השתמש בו. בשנת 2000 התרצתה ועדת השמות, ושינתה את שמו ל-גלעד, אבן יצחק. כעבור שנים אחדות, השתנה השם ל-גלעד (אבן יצחק).
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 