צרור הערות 10.8.22

* הניסוי הצליח – מבצע "עלות השחר", ובעיקר היוזמה הישראלית ולא ההמתנה לפיגוע ורק אחריו תגובה ישראלית, הם ההוכחה הסופית, החד-משמעית והניצחת, שקמפיין "הממשלה ששבויה בידי האחים המוסלמים וידיה כבולות בלה בלה בלה" הוא שקר וכזב; שקר נתעב ועלילה בזויה.

* ההצלחה של גא"פ – האזרחים והילדים היחידים שמחבלי הג'יהאד האיסלמי הצליחו לרצוח, הם פלשתינאים.

* טרגדיה נוראית – מותם של ילדים הוא טרגדיה נוראית. כאב עצום.

אבל אם המחבלים רצחו ילדים, אני שמח שאלה לא ילדים ישראלים. ואם נספו ילדים פלשתינאים, אני שמח שזה לא מאש כוחותינו.

* עסקאות עקובות מדם – שר הביטחון גנץ קורא לעסקת חילופי שבויים עם חמאס. חשוב לקיים שיח ציבורי על העסקה, כדי שלא נחזור על שגיאות העבר ונחתום שוב על עסקה שתשחרר המוני מחבלים ובהם רוצחים. העסקאות הללו עקובות מדם.

תמורת שני חללי צה"ל, עלינו לשחרר את כל גופות המחבלים שבידינו, אך אפילו לא מחבל חי אחד. תמורת שני האזרחים החטופים, יש לשחרר מחבלים במספר סביר. מה פירוש מספר סביר? אחד תמורת אחד. אפשר גם קצת יותר, אך אלה הפרופורציות.

* צבע אדום הורי – כשאסף היה בשנת שרות ב"עוטף עזה", התחברנו לאפליקציה של פיקוד העורף, שהפעילה אצלנו התרעה כשהיה "צבע אדום" בעין השלושה. לא אחת הוקפצנו בלילה. כשדיברנו עם אסף בבוקר, הסתבר שהוא לא התעורר ולא ידע על האזעקה. החדר שלו היה הממ"ד.

* מיהו משת"פ – גדעון לוי התארח בתכניתה של איילה חסון בערוץ 13, ושימש כדובר הג'יהאד האסלאמי. השתלח ללא רסן במדינת ישראל ובצה"ל. הביע תמיכה ללא סייג בג'יהאד האסלמי, המשגר מאות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. זה לא חדש. בכל עימות ובכל מלחמה, הוא מתייצב לצד האויב בתמיכה מלאה ומשמש כגיס חמישי מטעמו בתקשורת הישראלית, שמתמסרת אליו ברצון.

והיה שם גם רגע קומי. יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה; גאה בישראליותו וגאה בערביותו, השתתף בפאנל, תקף את הטרור והביע תמיכה במדינת ישראל. גדעון לוי דיבר עליו במיאוס, וחזר אינספור פעמים על המילה "משת"פ". כלומר, ערבי שאינו תומך בהשמדת ישראל ואינו מצדד בטרור הרצחני, הוא… משת"פ. ומי אומר זאת? המשת"פ המוחלט.

* דבר המשת"פ – גדעון לוי, שונא ישראל, התומך בטרור והמעריץ את נתניהו, כתב: "חמישה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד השולף המהיר במערב, וכבר יאיר לפיד מוציא את הצבא למלחמה. לא היה בתולדות ישראל ראש ממשלה שמיהר כל כך להרוג. כל תיקי נתניהו מחווירים למול הפשע הזה: יציאה למלחמה מיותרת שלא תתרום דבר חוץ מהקזת דם נוסף, רובו פלסטיני. גם כל מחדלי נתניהו מחווירים למול האיפוק היחסי (זולת מבצע 'צוק איתן' המזעזע) שהפגין בהפעלת הכוח הצבאי בימי שלטונו — הַמשיכו להתרגש מהסיגרים. לפחות נתניהו אינו צריך להראות שהוא מאצ'ו, כמו לפיד".

אגב, את עיקר חיצי הרעל בפשקוויל הוא שיגר לעבר מרב מיכאלי, בשל תמיכתה הבלתי מסויגת במבצע.

* הכישלון של בן גביר – אחד ההישגים של מבצע "עלות השחר" הוא כישלונו של בן-גביר להצית את ירושלים בביקורו בהר הבית.

* הראויים בליכוד – בבחירות המקדימות בליכוד, אני מאחל הצלחה ליולי אדלשטיין. יולי אדלשטיין הוכיח את עצמו כמנהיג ממלכתי, שזו תופעה כמעט בלתי אפשרית בליכוד הביביסטי. כיו"ר הכנסת הוא נהג בממלכתיות ולא היסס להתעמת, בהגנה על כבוד הכנסת והדמוקרטיה, עם נתניהו, תוך נכונות לשלם מחיר כבד בקרב ה"בייס", כפי שאכן קרה. תעשיית השקרים וההסתה סימנה אותו לא אחת (בעיקר בשל החטא הבלתי נסלח – היבחרו למקום הראשון בפריימריז, כלומר השני ברשימה. כל מי שהעזר להיבחר, הפך לאויב המשפחה), הסיתה נגדו בגסות ובאלימות, תוך הפצת עלילות ושקרים עליו ועל משפחתו. אני יודע שיש המערערים על הגדרתו כממלכתי, בשל התפטרותו מתפקיד יו"ר הכנסת כדי שלא לבצע את פסיקת בג"ץ. ההיפך הוא הנכון. הוא הוכיח ממלכתיות בכך שלא כפר לרגע בחובה לציית לפסיקה, וכיוון שהיא מנוגדת למצפונו – התפטר. אגב, הוא גם צדק בעמדתו לגבי ההתערבות הבלתי ראויה של בג"ץ בהתנהלות הכנסת. יולי אדלשטיין נכנס לתפקיד הקשה של שר הבריאות, בתקופה הקשה של שיא הקורונה, ועמד בתפקידו בהצלחה רבה וזכה לשבחים מכל בעלי המקצוע. בכך הוא הפריך את התדמית ה"נשיאותית", של מנהיג הראוי לתפקידים ייצוגיים, אך לא ביצועיים. הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר במבחן הביצועי.

יולי אדלשטיין הוא סמל ציוני, כמסורב עליה, אסיר ציון ומתיישב בגוש עציון. הוא גם היה יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בקדנציה של ברק כרוה"מ. הוא גילה אומץ פוליטי כאשר קרא תיגר על נתניהו והודיע שיתמודד נגדו, למרות שבסופו של דבר חזר בו. אין ספק שנתניהו ואנשיו יעשו הכל כדי לחסל אותו פוליטית ולהדיר אותו מן הרשימה או לפחות מן הצמרת. אני מקווה שכמו בעבר, מצביעי הליכוד יהיו חכמים ועצמאיים יותר, ושאדלשטיין ינצח בפריימריז.

המועמד השני שאני מאחל לו הצלחה הוא אלוף (מיל') עוזי דיין, מי שהיה, בין השאר, מפקד סיירת מטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל. גילוי נאות – עוזי ואני חברים, זה למעלה מעשרים שנה. הקשר בינינו החל כאשר עוזי הוביל את אמנת כינרת. הזמנתי אותו להרצות עליה במתנ"ס הגולן, אותו ניהלתי אז, ומאז אנו בקשר. אני משתתף באופן קבוע בכנס שדרות לחברה שעוזי הקים והוא עומד בראשו. הייתי חבר במועצה הציונית הישראלית שעוזי עמד בראשו. הייתי עמו בפורום שהקים (שלא הצליח להתרומם) לחיזוק ההתיישבות בישראל והעלאת קרנה בציבור הישראלי. עוזי צרף אותי לעמותת "מבטחי ישראל", פורום מפקדים לאומי. בשנה האחרונה פרשתי מהעמותה, לאחר שהשתלטו עליה ביביסטים סותמי פיות.

בבחירות 2006, הצבעתי לכנסת למפלגת "תפנית" בהנהגתו, שהציבה בראש מעייניה את המלחמה בשחיתות. אני מודה, ועוזי יודע זאת, שאני מאוכזב מעצם חברותו בליכוד והליכתו אחרי נתניהו. ממי שנשא את דגל המלחמה בשחיתות, הציפיה שלי אחרת. במהלך השנים, גם השקפתו המדינית ביטחונית הקצינה, והוא הלך ימינה ביחס לעמדותיו בעבר. ויחד עם זאת, בנוסף להערכתי הגדולה למנהיגותו, לתבונתו ולכישרונותיו, אני חש גם היום קרבה אידיאולוגית רבה אליו, במכלול תפיסת העולם הציונית, החתירה לגיבוש הסכמה לאומית רחבה סביב ערכי הציונות הממלכתית, וגישתו החברתית העצמאית, שאינה נסחפת אחרי האוטומט הנאו-ליברלי. אני בטוח שעוזי יכול לתרום תרומה ייחודית למדינת ישראל כח"כ או שר, ואני מייחל להצלחתו.

אני מאחל כישלון ותבוסה לאנשי לה-פמיליה הפרלמנטרית; כנופיית הח"כים החוליגנית שהתפרעה והשתוללה בישיבות הכנסת בשנה האחרונה. בראש הכנופיה, אמסלם החוליגן, למרות שאני מעריך את העובדה שהוא לא הצית צמיגים בהפרות הסדר שהוביל, ועמו אטבריאן, קרעי ושות'. אני יודע שהם פופולריים מאוד בבייס הביביסטי, אבל אני מקווה שמאחורי הפרגוד חברי הליכוד יגלו בגרות ואחריות ויכו בהם. אני מאחל בכל לבי כישלון גם לארז תדמור, האידיאולוג של הביביזם הרדיקלי. הוא נושא הדגל של מהפכת הדה-בגיניזציה של הליכוד, והמרת הממלכתיות, הדבקות במדינת החוק, הכבוד למוסדות המדינה, האמונה בעליונות המשפט והכבוד לשירות הציבורי, שאפיינו את הליכוד של בגין ושמיר, ברדיקליות פופוליסטית, תחת כותרת הכזב "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל". הוא הנשא הראשי של תאוריות הקונספירציה על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, מין פרוטוקולים של זקני השמאל, ששולטים במערכות המשפט, בשירות הציבורי, בתקשורת ובאקדמיה והם השליטים האמתיים של המדינה. הוא חותר לפוטש נגד כל המוסדות, הצפתם באנ"ש והכפפתם למנהיג העליון, נתניהו. לא בכדי, נתניהו ממליץ בחום על המניפסט שלו. הוא איש מסוכן מאוד, ואני מקווה מאוד שלא יבחר.

* הראויים במפלגת העבודה – בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אני מאחל הצלחה לרב גלעד קריב שליט"א. הרב קריב הוא אדם ספוג בערכים יהודיים וציוניים ובידע רב ביהדות על כל מכמניה ואוצרותיה. הוא דוגל ביהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כאהרון, הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. הרב קריב עמד לאורך שנים בראש התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, ומי שנחשף אליו ולפעילותו הציבורית והפרלמנטרית בלב פתוח ונפש חפצה – יגלה במהרה עד כמה מופרכת ההסתה נגד היהדות הרפורמית, שמבוססת על בורות, פייק-ניוז ושנאה. כח"כ, הרב קריב פעל רבות למען צדק חברתי, לקידום המשפט בישראל, כיו"ר ועדת החוקה, ובמאבק נגד הגזענות והכהניזם. מערכת היחסים בינו לבין הח"כים החרדים היא של חרם ומלחמה פרועה חד-צדדית שלהם נגדו, שנענית בכבוד רב שהוא רוחש להם ולדרכם. עליו אמרו חז"ל (מסכת שבת פח ע"ב): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". גילוי נאות, אני בקשר עם הרב גלעד קריב זה כעשרים שנה, אירחתי אותו פעמים אחדות במתנ"ס הגולן וישבנו יחד במוסדות עמותת "פנים" – עמותת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. לא תמיד אני מסכים עם דעותיו, אך תמיד נהנה לשמוע את התובנות שלו, הנובעות משורשים עמוקים ביהדות ובציונות.

אני מאחל הצלחה גם ליאיא פינק. כמו הרב קריב, גם יאיא הוא יהודי דתי, חובש כיפה סרוגה, אך להבדיל מהרב קריב, הוא יהודי דתי אורתודוקסי. הדתיות שלו אינה "היה דוס בביתך ו'כלל ישראלי' בפעילותך הפוליטית". נהפוך הוא, הפעילות הציבורית והפוליטית שלו נובעת מן הדתיות שלו; מדבקותו בערכי הצדק החברתי ביהדות, כפי שבאים לידי ביטוי בחוקים הסוציאליים בתורה, בחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל ובמסורת הציונות הדתית, שעד לפני כעשור נשאה את הדגל החברתי. יאיא עבד עם שלי יחימוביץ' וכמוה גם הוא יישא את דגל הצדק החברתי.

[ההערה נכתב לפני הפריימריז].

* יאיר גולן או זהבה גלאון – יאיר גולן הביע תמיכה במבצע "עלות השחר", הגדיר אותו כמבצע של אין ברירה, כמבצע "מדויק ונכון". זהבה גלאון יצאה נגד המבצע ותקפה את הממשלה, שמפלגתה – שעל הנהגתה היא מתמודדת, חברה בה, על היציאה למבצע. התשובה לשאלה מי מבין השניים עדיף, בראיה כלל ישראלית, כמנהיג מרצ, ברורה.

המתקפה המרכזית של גולן על זהבה גלאון, הוא שהיא מתנערת מהציונות, בעוד הוא דבק בציונות ובהגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית. גלאון עצמה מבהירה שהיא, באופן אישי, ציונית, אך נגד הגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית, כי יש בה מקום לציונים וללא ציונים. זו אמירה מוזרה. הזהות הציונית אינה זהות מוּלדת, כמו זהותה כאישה או כיהודיה, אלא זהות אידיאולוגית. אדם פוליטי, מנסה ליישם את האידיאולוגיה שלו באמצעות מפלגה פוליטית. מה משמעות זהותה כציונית, אם היא רוצה שהמפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת, לא תהיה ציונית? איך בדיוק היא רוצה לקדם את האידיאולוגיה הציונית, שלטענתה זו האידיאולוגיה שלה, אם המפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת לא תהיה ציונית?

מכל מנהיגי מרצ לדורותיהם, משולמית אלוני עד ניצן הורוביץ, גלאון היא הרדיקלית ביותר. היא מאמינה פנאטית בדת "זכויות האדם"; דת המשתמשת בשיח הזכויות ככלי למאבק נגד מדינת ישראל.

יאיר גולן, לעומתה, מתון בדעותיו יותר מכל מנהיגי מרצ עד כה. הוא התבטא לא פעם נגד נסיגה מהגולן. הוא מרבה לדבר על הצורך בהיפרדות מהפלשתינאים, אך מציג זאת מצד האינטרס במדינה יהודית עם רוב יהודי, ולא מציג את ישיבתנו ביו"ש כגזל. לא שמעתי מפיו אף פעם מה צריך להיות גבול הקבע של ישראל. חבר משותף אמר לי שגולן תומך בפשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. איני יודע אם זה נכון. אם כן, ברור שמדובר במרחק עצום מעמדות מרצ. בראיון לפני ימים אחדים, הוא אמר: "אין על מה לדבר עם הפלשתינאים, ובעיקר אין עם מי לדבר שם".

אין ספק שגולן מביא רוח אחרת למרצ, השונה מה-DNA שלה (לכן, להערכתי סיכוייו לנצח נמוכים). אמר לי חבר, פעיל מרצ, לפני שבועות אחדים, שאם זהבה גלאון לא תתמודד נגד גולן, הוא יתמודד נגדו וינצח. "כל חבר מרצ שיתמודד נגדו ינצח. מה לנו ולגנרלים?" הוא אמר.

הבעיה העיקרית של גולן היא הג'ורה שלו. לעתים נדמה שהוא מתקנא ביאיר אחר, הבן של, ומנסה להתחרות בשיח השיסוי והשנאה שלו.

החטא החמור ביותר של יאיר גולן הוא נאום התהליכים, שייזכר לדיראון עולם. בעצרת ממלכתית, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נאם בשם צה"ל סגן הרמטכ"ל, לבוש במדי ייצוג של צה"ל, ובנאום כתוב, לא בפליטת פה בסערת ויכוח, הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. מי שטוען שהוא לא השווה – חוטא לאמת. מי שבנאום בשנת 2016 מדבר על ישראל במונחי תהליכים שמזכירים את גרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה – למה הוא מתכוון, בדיוק? כל מי שיודע קצת חשבון וקצת היסטוריה יודע מה קרה בגרמניה בין השנים 1926-1946.

נאום התהליכים היה קו פרשת המים בשמאל הישראלי. עד לאותו נאום, ההשוואה לגרמניה הנאצית הייתה נחלת השמאל האנטי ציוני הרדיקלי בלבד. הוא כיכב ברח' שוקן ובמק"י. ברגע שגולן, בסמכות של סגן הרמטכ"ל, נשא את הנאום הזה – הסכר נפרץ. ההתייצבות האוטומטית של השמאל הישראלי להגנתו, הייתה חמורה יותר מהנאום עצמו. במאמר שפרסמתי למחרת הנאום ב"ישראל היום" קראתי להדיח אותו לאלתר מתפקידו. חבל מאוד שהוא לא הודח, כמסר חינוכי לאזרחי ישראל.

למרות זאת, בברירה בין גלאון לגולן, ודאי שגולן עדיף.

* עסקנצ'יק – במשך עשרות שנים, ישראל פועלת להסדר עם ארה"ב, שיבטל את הצורך בוויזה. זהו אינטרס ציבורי, לטובת הציבור, להקל על הציבור. והנה, סוף סוף הגענו לכך, בממשלת בנט, בפעולה נמרצת ומוצלחת של שרת הפנים איילת שקד.

כדי להוציא זאת לפועל, יש צורך בחקיקה. וכאן, האופוזיציה למדינה הכשילה את המהלך והודיעה שתתנגד. הרי אופוזיציה למדינה, מעצם טיבה, לא פועלת למען אזרחי ישראל. יש לה אינטרסים חשובים יותר. התירוץ הבזוי היה "אין זה תפקידנו להציל את הממשלה" בלה בלה בלה, והחסידים השוטים קנו את ההבל ודקלמו אותו. "תפקידנו להפיל את הממשלה" בלה בלה בלה.

אז יש לי חדשות. הממשלה נפלה. זהו, אין יותר בעיה. הצבעה בעד אזרחי ישראל לא תציל את הממשלה. אבל האופוזיציה למדינה ממשיכה לסכל את ההצבעה. למה? כי אמנם זה טוב לאזרחי ישראל, אבל הקרדיט ילך לאיילת שקד. ומה חשוב יותר? האינטרס של אזרחי ישראל, או איזה קרדיט דפוק? נתניהו מקווה שינצח בבחירות ואז יעביר את זה בכנסת והוא יזכה בקרדיט. איזה איש קטן, ציני, עסקנצ'יק סוג ז'.

* תשעה באב של כולם – בשנת 2001, בשנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות משותפת של חילונים ודתיים בליל תשעה באב ביונתן, תחת הכותרת "תשעה באב של כולם". נפגשנו כחצי שעה לאחר סיום קריאת מגילת איכה. הרי מה לחילונים ולקריאת המגילה… המפגש כלל הרצאה ודיון, והוא היה מוצלח ביותר.

חמש שנים רצופות נפגשנו ביונתן. הפעם האחרונה הייתה ב-2005, ערב חורבן גוש קטיף. כעבור שנה עברנו לנטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. שעות אחדות טרם האירוע, נפלה רקטה בנטור. החלטנו לקיים את האירוע כרגיל. מספר הנוכחים היה קטן מהרגיל, אך בעצם קיום האירוע ראינו ניצחון על חיזבאללה, המנסה לשבש את חיינו. במפגש בנטור חוללנו שינוי במתכונת – התחלנו את ההתכנסות בקריאת מגילת איכה. הוצבה מחיצה בין גברים לנשים, שהוסרה מיד אחרי הקריאה ותחילת ההרצאה והשיח. מאז, קריאת המגילה הייתה למרכיב משמעותי מאוד בהתכנסות. לרוב החילונים, זו החשיפה הראשונה לקריאת המגילה.

ב-2010 סיימתי את תפקידי ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית באצבע הגליל. ייסדתי אירוע דומה בקריית שמונה, בכיכר צה"ל (ב-2011 האירוע היה במאהל המחאה החברתית). אף שהאירוע נערך בשיתוף עם המועצה הדתית של קריית שמונה, הקריאה הייתה משותפת של גברים ונשים. לא רק הישיבה הייתה בצוותא, אלא גם הקריאה עצמה. חילקנו את הקריאה לחמשת פרקי המגילה, כל פרק הוקרא, בטעמי מגילת איכה, בפי אדם אחר. שלושה פרקים בפי גברים (ואני בתוכם) ושנים בפי נשים. איך זה קרה? לדעתי, הסיבה לכך היא הרוח הסובלנית של המסורתיות המזרחית, שהיא רוחה של העיר. סיפרתי על כך בטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן" והבעתי צער על כך שאצלנו, בגולן, הדבר אינו אפשרי, והבעתי משאלה, שבעתיד כך יהיה גם אצלנו.

לצערי, אחרי שסיימתי את תפקידי לא היה המשך לאירוע בקריית שמונה, ומאוחר יותר גם המרכז נסגר. לעומת זאת, האירוע של מתנ"ס הגולן נמשך כל השנים, ולמעט שנותיי ב"יובלים", אני מקפיד ליטול בו חלק ואני גם בצוות ההיגוי. אני ממש נרגש וגאה, שהאירוע היה למסורת, והוא מתקיים זו השנה ה-22.

בשנים האחרונות האירוע שודרג – התחלנו לקיים אותו בבתי הכנסת העתיקים של הגולן. קשה לתאר איזה עומק של משמעות ואיזו סמליות יש להתכנסות כזו, בתשעה באב, בבתי כנסת שחרבו ושוקמו. איזה הוד של קדושה נוסף לאירוע. ויתרון נוסף – בבתי הכנסת העתיקים אין מחיצה בין גברים לנשים. כן, בתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה הפרדה כזו. בשנה הראשונה, הייתה התארגנות ספונטנית לאזור של גברים, אזור של נשים ואזור מעורב. משנה לשנה הפך האירוע כולו, בהדרגה, למעורב. יש לציין, שרוב המשתתפים הם דתיים אורתודוקסים, שכל השנה מתפללים בנפרד, ורק בערב המשותף הזה, הם יושבים גברים לצד נשותיהם, וכולנו יחד יושבים על הרצפה ומקוננים את מגילת איכה ולאחר מכן דנים לעומק בעניינים שברומו של עולם.

ראוי לציין, שלא הייתה על כך שום החלטה. לא החלטנו שהקריאה מעורבת, לא פרסמנו זאת; זה פשוט קרה באופן טבעי, ספונטני. והאנשים באים לאירוע, מתוך ידיעה שכזה הוא, ואולי דווקא בשל כך.

השנה היו עוד שני שדרוגים לאירוע. האחד, הוא שלראשונה היה זה אירוע משותף עם קצרין. ערכנו אותו בבית הכנסת בקצרין העתיקה.

השדרוג השני נוגע לאופן קריאת המגילה. מארגנות האירוע פנו לחבריי איתן מור יוסף מקצרין (לשעבר מזכ"ל בני עקיבא, וחברי לבית המדרש "מעגלים") וענבר ארליך ממרום גולן, דתי וחילונית, להנחות את האירוע. ענבר, שהשתתפה באחד האירועים שארגנתי והנחיתי בקריית שמונה, ביקשה שהפעם גם אצלנו תהיה קריאה משותפת, של קוראים וקוראות. הסיכום היה, שיהיו שני מעגלי קריאה. האחד של בעל קריאה אחד, גבר, והשני של בעלות ובעלי קריאה.

כאשר הדבר פורסם, הוא עורר תרעומת. והתרעומת לא הייתה על כך שיש קריאה משותפת של גברים ונשים, אלא שיש שני מעגלים נפרדים. המגיבים ראו בכך פגיעה באופי של האירוע, שמתאפיין כולו ביחד המשותף של כולנו. מעטים אף נמנעו מלהשתתף בו, מהטעם הזה. מטרת ההפרדה לשני מעגלים, הייתה לאפשר את הבחירה, כך שגם נשים תוכלנה לקרוא, אך גם אנשים המתנגדים לקריאת נשים, יוכלו למצוא את מקומם. הן זהו "תשעה באב של כולם".

אני הייתי אחד מהקוראים במעגל המשותף. לשמחתי, אולי אף להפתעתי, לא היה זה מעגל של חילונים בלבד, אלא היו בו גם דתיים.

בדיעבד, וגם משיחות עם כמה מן המשתתפים אחרי האירוע, נראה לי שמי שבאים לאירוע שבו יושבים יחד גברים ונשים בקריאת המגילה – לא תהיה להם בעיה שנשים תקראנה במגילה. הרי ברור שאין כאן שום איסור הלכתי. אבל נכון שהמהלך הזה יתקדם קמעה קמעה, באופן אבולוציוני, כפי שהיה עד היום. הצעתי לשלוח לכל המשתתפים שאלון משוב, שבו יתבקשו להתייחס לנושא.

* סור מרע – הנושא השנתי של מפגש "תשעה באב של כולם" בגולן, היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

על כך השבתי: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים. אבל זה טוב ללמוד לדבר גם עם מי שכן מסכים אתך. גם זה לא מובן מאליו בימינו".

ועוד כתבתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף וענבר ארליך. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* מה הטעם בוויכוח עקר – אחד המשתתפים בחברותא בהנחייתי, היה חברי הטוב הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב נטור. הוא צידד בעמדתי. אולם בעבר דעתו הייתה שונה. הוא דגל בפתיחות מוחלטת, בלי קווים אדומים. אפשר לדון ולשוחח עם כולם. וכך, בסוכות תשס"ב (2001), כאשר הוא היה ראש המכינה הקדם צבאית במיצר, הוא אירח פאנל, ביום שבו התארחו במכינה כל ההורים, בהשתתפות הרב שמואל אליהו, פרופ' אילן פפה ואני. אילן פפה הוא פוסט היסטוריון ומטיף אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. בדיון, הרב אליהו לא ממש הצליח להשחיל מילה. היה זה עימות בין פפה לביני. לאחר האירוע, שוחחתי עם אביה, וניסינו לחשוב האם יש טעם לפאנלים עם בעלי דעות כאלה. מה זה נותן? האם עמדה השוללת את עצם קיומה של ישראל ראויה לבמה? האם נכון להמיר שיח בין בני פלוגתא שהמשותף להם הוא טובת מדינת ישראל והם חלוקים בשאלה מהי טובת ישראל, בוויכוח עקר עם אוטואנטישמים?

* חליפוביה – מדי שנה מתכנס הוועד הפועל הציוני, שאני חבר בו, בירושלים (בשנתיים האחרונות הוא התכנס ב"זום"). השנה, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, הוא יתכנס בבזל.

כבר סיפרתי שבהרשמה לכנס התבקשתי לכתוב מה יש להקדים לשמי: פרופסור, דוקטור, רב, גברת או אדון, ולא היה: "אחר". כך שלא הייתה לי אפשרות לכתוב: הח'. מה יכולתי לעשות? "אדון", שיקרתי.

השבוע הגיעה התכנית המלאה. הכנס, בן שלושת הימים, יכלול גם אירוע גאלה. ושם נכתב: קוד לבוש – רשמי וחגיגי.

מבועת ומבוהל הצגתי זאת לאשתי. החיוך על שפתיה הבהיר לי שאשר יגורתי, בא לי.

איך משיגים פטור על סעיף חליפוביה?

          * ביד הלשון

קיבוץ גלעד –הקדשתי בעבר מספר פינות ליישובים שהתנגדו לשם המקורי שקיבלו מהמוסדות המיישבים (לפני קום המדינה) או מוועדת השמות הממשלתית (אחרי הקמתה) ובסופו של דבר ניצחו. כזה גם סיפורו של קיבוץ גַּלְעֵד.

הקיבוץ, הנמצא ברמות מנשה, בשטח המועצה האזורית מגידו, עלה לקרקע ב-1945. ייסדו אותו חלוצים עולים מגרמניה, מתנועת הבונים ומתנועת החלוץ, בהנהגתם של גיורא וסנטה יוספטל.

השם שניתן למקום בידי המוסדות המיישבים היה אבן יצחק, לזכרו של יצחק אוכברג, נדבן יהודי מדרום אפריקה, שאדמות האזור נרכשו בכספי תרומתו. אולם המתיישבים התנגדו לכך, והתעקשו להיקרא קיבוץ גַּלְעֵד, לזכר חבריהם ובני משפחותיהם שנספו בשואה, וכאמירה שהקיבוץ החי בארץ ישראל, הוא הגלעד המנציח את שמם. עד שנת 2000, שמו הרשמי של הקיבוץ היה אבן יצחק, אך איש לא הכיר אותו בשם זה ואיש לא השתמש בו. בשנת 2000 התרצתה ועדת השמות, ושינתה את שמו ל-גלעד, אבן יצחק. כעבור שנים אחדות, השתנה השם ל-גלעד (אבן יצחק).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע הכה באויב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי.

שינוי אסטרטגי אמתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה".

אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר", הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אויב.

לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פרסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל".

זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך.

אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים.

בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים.

המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכל קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק.

אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השניה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה.

אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה.

עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו.

אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא ברבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם.

המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי.

איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו.

אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי.

אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות".

מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול.

כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות.

אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ.

אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם.

באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן?

החזיקו טוב. 8,800 ₪ ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק.

השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 ₪; יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה.

כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 ₪. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 ₪, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל.

הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מספר התושבים ברשות.

זו אפליה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם". רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת".

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פרסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פרסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים. אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם השומר החדש.

השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

– "לא".

– "טוב, שמאלני".

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק / פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי / חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי / מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

          * ביד הלשון

היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

פרק ב': " אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".    

פרק ד': " אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת".

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי".

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו".

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי.

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' יב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ: אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.8.22

* מתקנים את מה שקלקלת – "מה אנחנו עושים בשטח A?", תמה יוסי ביילין, במאמר ל"ישראל היום". למה חיילינו מבלים שם בלילות, במעצרים ונקלעים לחילופי אש? באמת למה?

הוא מזכיר את הסכם אוסלו ב', 1995, "שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינאים, לשטחי B שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינאים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינאים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע)".

הוא שכח רק דבר אחד. שהיה גם צד פלשתינאי להסכם. ההתחייבות הפלשתינאית הייתה לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. במחויבות הזאת הם לא עמדו אפילו יום אחד. גם לא שעה אחת. יתר על כן, הסכם אוסלו ב' נחתם כשנתיים אחרי אוסלו א' שבעקבותיו ישראל נסוגה מעזה ויריחו, תמורת… אותה התחייבות פלשתינאית, להפסקת הטרור והמאבק המזוין.

בראיון ל"מעריב" מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א', הגדיר ביילין את המבחן של ההסכם "מבחן הדם". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

כזכור, הם לא עמדו בהתחייבותם ולו יום אחד. ובכל זאת ישראל מילאה בדקדקנות את חלקה, וחרף הטרור חתמה אתם על אוסלו ב', והם שוב הפרו אותו מן היום הראשון ובכל זאת ישראל שוב מילאה את חלקה. את כל זה, ביילין לא מזכיר. מבחינתו, אין שום משמעות לכך שהפלשתינאים אינם מקיימים ולו אות אחת מן ההסכם. הטענות ההזויות שלו, הן ש"ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, 'ייתנו – יקבלו'?)". הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וגם אחרי שנתניהו עלה לשלטון הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וכאשר נתניהו חתם על הסכם וואי בנוגע לפעימות הנסיגה מחלק משטחי C הוא התנה, בצדק, את הנסיגה בכך ש"ייתנו – יקבלו". על כך יש לביילין טענות. על כך שישראל דרשה גם מהצד השני לקיים חלק מן ההסכם. הרי הם לא מילאו פסיק ממנו.

ממשיך ביילין בסקירתו ההיסטורית המוזרה: "במהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחיA  תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעיה היא שהם שכחו לצאת משם".

רק אלוהים מבין? כל מי שלא אטם את אוזניו ועצם את עיניו מבין. הם פתחו במתקפת הטרור, כי זו הייתה מטרתם. הסכם אוסלו נועד להביא את ערפאת וצבאו ליהודה ושומרון, כדי לשפר עמדות בטרור נגד ישראל. והם לא התחילו בכך רק במתקפת הטרור של 2000, אלא מיד עם הגעתו של ערפאת לעזה. ב-2000 הם הגבירו והעצימו את מתקפת הטרור.

ביילין מודה שהכניסה לשטחי הרש"פ במבצע "חומת מגן" הייתה מוצדקת, אך מצר על כך ששכחנו לצאת משם. שכחנו?! לא. זכרנו. יצאנו משם. צה"ל אינו יושב עוד בשטחי הרש"פ. אולם מאז המבצע תיקנו את הקלקול של אוסלו, בכך שהבטחנו את חופש הפעולה של צה"ל, כדי לשים קץ לטבח ההמוני באזרחי ישראל, בעקבות הסכמי אוסלו, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.

לכן, ההשוואה של ביילין ללבנון מופרכת. ביילין מציג את הפעילות של צה"ל בשטחי A כמקבילה לישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, שבה "מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו ולסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות". אין כל דמיון בין שתי הדוגמאות. ברצועת הביטחון צה"ל ישב בתוך השטח, במוצבים נייחים שהפכו את החיילים לפגיעים, כברווזים במטווח. כאן המצב שונה. צה"ל אינו יושב בתוך שטחי A אלא נכנס אליהם לביצוע משימותיו. ובניגוד לדברי ביילין, תושבי הצפון לא זכו לשקט בזכות הנסיגה. ההיפך הוא הנכון. הטרור מלבנון נמשך גם אחרי הנסיגה, ומצב הביטחון הידרדר עד שנאלצנו לצאת למלחמת לבנון השניה. רק מלחמת לבנון השניה, 6 שנים אחרי הנסיגה, הביאה שקט ליישובי הצפון.

מה צה"ל עושה בשטחי A? את מה שהוא לא עשה בתקופה שבין אוסלו לחומת מגן – מגיע אל המחבלים למיטתם בלילה, ולא מחכה למחבל שיתפוצץ באוטובוס או מסעדה בבוקר. למעלה מאלף נרצחים לפני המבצע – כמה רבבות עוד היו נרצחים אילו המשכנו "לכבד" באורח חד-צדדי את ההסכם? מישהו מתגעגע לימים שבהם ישראלים חששו להיכנס לבית קפה, לעלות על אוטובוס, הורים לא הרשו לילדיהם לצאת מהבית? מה שעושה את ההבדל, הוא פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי A, שנגדם יוצא ביילין.

אז מה אנחנו עושים בשטחי A, אתה שואל, מר ביילין? אנחנו מתקנים את מה שקלקלת.

* החרותניק האחרון – הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בהתנתקות.

בבחירות 1999, לאחר הסכמי חברון וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" המזהיר. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* תאוות ה-D9 – כתבתי בצרור ההערות הקודם שלא אתפלא אם ה- D9 שיעלה על בית המשפט העליון, יהיה מטעם שוקן. הרי השוקניסטים מגדפים את בית המשפט העליון, תוקפים אותו לאורך שנים רבות באין ספור פשקווילים ובהם פשקווילי מערכת. אין בהם שום כבוד לבית המשפט, אלא רק דרישה ממנו להפוך לסניף שלהם, למכשיר ביצוע של האידיאולוגיה האנטי ציונית; להחריב את המדינה היהודית, שמעצם קיומה היא מדינת אפרטהייד, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, שבשפתם השקרית והמכובסת נקראת "מדינת כל אזרחיה" (הרי במציאות, ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינתם של כל אזרחיה, כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם).

לא חלף יום, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נוסף נגד בית המשפט העליון, שכותרתו: "ואם יעלו ב- D9על בית המשפט?" והפשקוויל כולו הוא ציפיה לרגע המיוחל של הרס בית המשפט העליון. "…בבית משפט שמתייצב בשיטתיות לצד בריונים ופושעים, שמכשיר פשעי מלחמה ומצפצף על המשפט הבינלאומי, אי אפשר לתמוך. אי אפשר אפילו להתרגש מהאיומים שיעלו עליו ב- D9. ואם בית המשפט ייהרס, מה בדיוק יקרה למדינה זולת הפגיעה בנדל"ן? ישראל תהפוך למדינה שמתעלמת מהחוק הבינלאומי? מדינה שמערכת המשפט שלה מכשירה אפרטהייד? מלבינה פשעי מלחמה? מטפחת עליונות יהודית?" לוי תוקף במיוחד את השופטים המכונים ליברלים (אגב, גם אני לא אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "שמרנים" ו"וליברלים"). "בישראל גם הליברלים אינם ליברלים. ומי תמך בשוד האדמות בכרמים? הנעם סולברגים, כמובן, אבל לצדם התייצבו הליברלים דפנה ארז־ברק ויצחק עמית. גם הם חשבו שליהודים מותר לגנוב מערבים. גם הם חושבים שלמתנחלים מותר הכל כי הם יהודים… ביום פקודה, כשייכתבו דברי הימים הללו ואלו שקדמו להם, תרשום ההיסטוריה את בית המשפט העליון של ישראל בצד החובה והחרפה, כמי שהיה האב המכונן והמכשיר של מדינת האפרטהייד".

הנה, חוק הרדיקלים השלובים בהתגלמותו. לעולם הרדיקלים משני הצדדים יהיו קרובים אלה לאלה יותר משכל אחד מהם יהיה קרוב למיינסטרים הציוני, הדמוקרטי השפוי. כך היה תמיד. אלא שבעבר הימין הרדיקלי היה בשולי המחנה. היום הביביזם הוא רדיקלי; גם הוא מנסה לעקור משורש את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואת מוסדות המדינה המגלמים אותם.

הנה, עוד הסבר למה גדעון לוי מעריץ את נתניהו. הוא רואה בו את מי שעשוי להחריב את בית המשפט העליון ואת שאר מוסדות החוק והמשפט במדינה השנואה עליו כל כך. ולכן, הוא מוכן להלבין את השחיתות שלו. כי בהשוואה לפשעים נגד האנושות שבהם אשם בית המשפט העליון, "פשעי נתניהו ועבירות ביטן ילבינו כשלג לעומתם".

          * ביד הלשון

אניות – בראיון לרשת ב', אמרה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס עדנה קפלן הגלר: "לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בעי"ן ובאל"ף".

מה זה לעניות דעתי, בעי"ן? ביטוי מצטנע, לפני הבעת דעה, שהאמירה שלי היא עניה, דלה. בדומה לתפילת שליח ציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש".

ומה זה לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי, באל"ף? ובכן, אין דבר כזה. המילה אֲנִיּוּת, היא מילה נרדפת (ולא מקובל להשתמש בה) לאנוכיות, אגואיזם. ברור שכבוד השופטת לא התכוונה לומר: לדעתי האגואיסטית.

אגב, מנחם בגין הציע להבחין בין אנוכיות לאניות. האנוכיות היא השם העברי המקובל לאגואיזם, דאגה יתרה של הפרט לעצמו, על פני הזולת. הוא הציע את אניות כשם העברי לאגוטיזם – רגישות יתר של אדם לעצמו, הערכה עצמית מופרזת תוך ביטול הזולת.

הנה, התייחסות לנושא בנאום של בגין בכנסת ביוני 1974. הוא התייחס לדברים של אבא אבן, שבתגובה לכך שלא מונה לתפקיד שר בממשלת רבין הראשונה, הגדיר זאת "כאחד הימים הקודרים בחיינו". אמר בגין: "מה קרה? היית שר חוץ ולא תהיה עוד. אם כך, זה אחד הימים הקודרים בחיינו? מר אבן ואני נמנים עם דור אחד. ריבונו דכולי עלמא, מה לא עבר על הדור הזה, איזה סבל, כמה דמעות, כמה נהרי נחלי דם, אילו שאיפות, חלומות, קרבנות בדרך, דאגה מכרסמת ביום ובלילה, ובעיקר לחיי אדם. וזה היום הוא אחד הקודרים ביותר בחייך ובחיינו?

אדוני היושב-ראש, את המלה 'אגואיזם' תרגמנו לעברית חדשה 'אנוכיות'. איך נתרגם את המלה 'אגוטיזם'? אני מציע להשתמש במלה הפשוטה 'אניות'. איזו אניות? אדם פסק להיות שר חוץ. ובכן, לכל עם ישראל יש תסכול רגשי ורוחני, והתסכול ירד למעמקים, והיום הזה הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחיינו? לא כך. ביטוי לפינוק הוא, להרגלים שלטוניים שאין להם מקום בחברה דמוקרטית".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.7.22

* איילת, שכנעי אותי – אני חבר בתנועת דרך ארץ; ממייסדיה ופעיליה המרכזיים. אני מעריך מאוד את יועז הנדל וצביקה האוזר. למיטב הכרתי, הם שני האישים האיכותיים ביותר בפוליטיקה הישראלית.

עוד בתקווה חדשה תמכתי בהליכה משותפת עם ימינה, כשבראשה עמד בנט והיא כללה את מתן כהנא. גם היום תמכתי במו"מ עם ימינה בהנהגת שקד.

אני מעריך את יכולותיה הביצועיות והמנהיגותיות של איילת שקד, אך עמדותיה ימניות מדי בעבורי. עם זאת, איני שולל ריצה משותפת אתה. אבל יש לי ספקות וחששות. כדי שאתמוך באיחוד הזה, איילת שקד תצטרך להרגיע אותי, שבשום אופן הקול שלי בקלפי לא ינדוד למחוזות גוש נתניהו. כמו כן, אני רוצה להיות בטוח, שהכהניסטים הם פסולי חיתון מוחלטים, בכל מחיר.

אמירה ברורה על תמיכה רק בממשלת אחדות רחבה, ללא הקיצוניים, משמעותה הפוליטית היא כמובן שהכהניסטים ועוזריהם פסולי חיתון. אבל אין זה מספק אותי. אני רואה חשיבות בהבהרה חד-משמעית יותר, הנוגעת ספציפית לכהניסטים.

בפעם הקודמת שהכהניזם הרים ראש, בשנות ה-80 של המאה שעברה, החברה הישראלית הורידה אותו, כיוון שהיא התאחדה נגדו. כל הימין – התחיה, צומת, מורשה, הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל והחרדים שילבו ידיים עם כל מפלגות השמאל במאמץ לאומי משותף לביעור הנגע.

למרבה הצער נשארו בגוף האומה גרורות כהניסטיות וכעת ההתפרצות היא ממארת. הסיבה לכך היא החיבוק החם מכל מפלגות הימין. אסור להשאיר את המאבק בכהניזם למפלגות השמאל. אם רק השמאל ישלול את הכהניזם, זה יהיה עוד מאבק שמאל-ימין סטנדרטי. אבל כיוון שלא מדובר כאן רק בסוגיה פוליטית אלא בראש ובראשונה בעניין מוסרי וערכי, מי שצריך להוביל את המאבק בכהניזם זה הימין הממלכתי.

בעבר איילת שקד הייתה מוכנה לרוץ ברשימה משותפת עם בן גביר. לכן כאשר אני חושד בה, איני חושד בכשרים. יש עוד למעלה משלושה חודשים עד הבחירות. זה הרבה זמן. אני רוצה מאוד להצביע לדרך ארץ; לרשימת הרוח הציונית (שם נפלא) שדרך ארץ היא חלק ממנה. ואני מקווה שאיילת שקד תשכנע אותי עד אז, שזו ההצבעה הנכונה.

אני חייב להודות, שבמסיבת העיתונאים בה הצהירו שקד והנדל על הריצה המשותפת, איילת לא הרגיעה את חששותיי.

* רק בגלל הרוח – על פי הסקרים של ערוץ 12 ושל "מעריב", הרוח הציונית עוברת את אחוז החסימה ומחלישה בשני מנדטים את גוש ביבי בן גביר, כיאה לרוח ציונית.

* עכשיו באים? – מסתמן שניר אורבך יפרוש מהחיים הפוליטיים. בוקר טוב אליהו! עכשיו באים? לא יכולת לפרוש לפני חודשיים, כאשר התפוררת בלחץ הטרור האישי נגדך ונגד משפחתך?

* ממשלת ליברמן – ליברמן מצהיר שבשום אופן הוא לא ישב בממשלה עם נתניהו, עם החרדים, עם הציונות הדתית ועם הרשימה המשותפת. עכשיו שיסביר מתמטית איזו קואליציה יש לו.

* דבקים בביביאולוגיה – בפריימריז בליכוד נערך מסע נגד בחירת גלעד שרון, בשל חלקו בעקירת גוש קטיף. ומי מובילים את המסע? חסידיו השוטים של נתניהו, שתמך בעקירת היישובים בהצבעות בממשלה ובכנסת.

* ההלכה הביביסטית – הפריימריסט בועז ביסמוט השתלח ברפורמות שהוביל מתן כהנא בנושא הכשרות והגיור. ביסמוט החילוני, שמחלל מדי שבוע את השבת באולפן שישי, מגנה את הרפורמות בשם ה… הלכה. אין ברפורמת הכשרות דבר וחצי דבר הנוגד את ההלכה. הגיור, על פי רפורמת הגיור של מתן כהנא, הוא אך ורק על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, ולצערי אפילו בפיקוח הרבנות החרדית. אגב, את מתווה הגיור הוא תכנן בהנחיית מורו ורבו הרב דרוקמן.

אבל מי זה הרב דרוקמן, בענייני הלכה, בשביל איש ההלכה המובהק בועז ביסמוט. אלא שההלכה המדריכה את ביסמוט אינה הלכה למשה מסיני, אינה ההלכה היהודית, אלא ההלכה של דת אחרת; של פולחן האישיות הפגאני של נתניהו.

* הטעות של מג'אדלה – בפרידה הדביקה של פאנל אולפן שישי מביסמוט, הוא התמוגג למשמע המחמאה שקיבל ממג'אדלה: "ביסמוט מאמין במה שהוא חושב". מג'אדלה טועה. ביסמוט מאמין במה שנתניהו חושב.

* איזהו גיבור – לחתונתו של אלאור אזריה הגיע בן גביר, חמוש בחבר מרעיו ושותפיו ההדוקים, ברוך מרזל, גופשטיין ובן ארי (גולדשטיין כבר מת אז הוא לא הצטרף אליהם). בברכתו הוא כינה את החייל הסורר "גיבור ישראל".

כל כך אופייני לאדם שלא שירת ולו יום אחד בצה"ל וגם לא בשירות לאומי, להשתמש בהגדרה שניתנה לאנשים שחירפו את נפשם תחת אש האויב, כדי לתאר מוג לב שירה בדם קר לראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי סוף אירוע (ואם לקנות את הסיפור שעורכי הדין אמרו לו לדקלם, שהוא חשש שהגוסס עטוף בחגורת נפץ – הוא גם סיכן את חיי החיילים והמפקדים שעמדו סביבו). אם הגיבורים שלנו לא יהיו עוד קהלנים אלא אלאורים, צה"ל יהפוך לעוד כנופיה מזרח תיכונית א-לה לבנון; לצבא מובס.

* התפטרות רטרואקטיבית – בעקבות דו"ח מבקר המדינה על מחדל פרעות שומר החומות, על אמיר אוחנה להתפטר רטרואקטיבית.

כאשר במקום להילחם בפשיעה ובטרור הממשלה נלחמת במשטרה – אלו התוצאות.

* נתניהו צודק – נתניהו צודק בדרישתו מגנץ לדחות את מינוי הרמטכ"ל עד הקמת הממשלה הבאה. אמנם מינוי כזה הוא חוקי והיו לכך תקדימים בעבר, אך לא כל מה שחוקי הוא ראוי. לא ראוי שממשלה תציב עובדה מוגמרת לממשלה הבאה במינוי כזה. מן הראוי להאריך את כהונתו של כוכבי.

אגב, אני מקווה שגנץ יהיה ראש הממשלה הבא. עמדתי בנושא מינוי הרמטכ"ל, כמו עמדתי בכל נושא ונושא, חפה מפוזיציה. ברור לי שהייתי מתנגד למינוי רמטכ"ל בידי נתניהו ערב בחירות, וכך אני נגד מינוי בידי הממשלה הנוכחית, שאני תומך בה. עניינית, אני חושב שזה צעד לא ראוי.

* הדי-ניין של שוקן – אם יעלה פעם די-ניין על בית המשפט העליון, לא אתפלא אם הוא יהיה של שוקן והנהג יהיה מרדכי קרמניצר. אינספור מאמרי מערכת ומאמרים של אנשי דבוקת שוקן משתלחים ללא רסן בבית המשפט העליון, המכשיר את "אקיבוש", המכשיר את "אאיטנכלות", מכשיר הגזל, העושק, האפרטהייד ושאר הסדרה.

בגיליון יום שישי שעבר נמרח על דפי העיתון מאמר שלוח רסן של קרמניצר על פסיקת בג"ץ המאפשרת לשלול את האזרחות ממחבלים בעלי אזרחות ישראלית. בגיליון השבוע – נגד פסיקת בג"ץ שלא לעקור את היישוב מצפה כרמים.

הם באמת חושבים שבג"ץ אמור לעבוד אצלם.

* התחביב של אלפר – אחד התחביבים האהובים על רוגל אלפר, הוא שמחה לאידן של המשפחות השכולות של חללי צה"ל ושל הנרצחים בטרור, לאידם של הפצועים ולאידם של שורדי השואה. הוא שמח תמיד לרקוד על דמם, לבוז בהם, להגחיך אותם, להשפיל אותם ולבזות אותם. כאשר מדובר במשפחה שיש בה שני הרוגים – החגיגה כפולה, אין לו תענוג גדול יותר מעוד ועוד זריית מלח על פצעיה.

השבוע גרמניה הסכימה לשלם פיצוי מזערי למשפחות הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן. אילנה רומנו, נציגת המשפחות, התראיינה בערוצים השונים, מחתה על הפיצוי הזעום ודרשה פיצוי הולם. איזו הרמה לאלפר. למחרת – פשקוויל של שינאה, הגחכה ובוז עמוק למשפחות הנרצחים ושמחה גדולה לאידם. הרי מדובר בסחטנים רודפי בצע ומתקרבנים.

"שוב גרמניה אשמה. שוב היהודים קורבנות. מתחילות מניירות ההנצחה… הן דורשות הרבה, הרבה יותר. פי 11 יותר. מכונת יחסי ציבור תוקפנית נכנסת לפעולה… הן מנסות לסחוט עוד כסף… מדובר בסכסוך כספי… זהו משא ומתן על כסף… ישראל כבר דאגה להן כלכלית… המסר שעובר לציבור: אנחנו עם של קורבנות, עם שהתעללו בו, מגיע לישראלים פיצוי… אלה שיעורים המוניים באידיאולוגיה של להיות ישראלי שמאמין בנרטיב הלאומי".

אוי, שוקן שוקן. אין לו קווים אדומים.

* ניצול הצלחה – גדעון לוי מריע לרוסיה על הכוונה לסגור את פעילות הסוכנות היהודית, כיוון שהוא נגד עליה לישראל, נגד קיומה של הסוכנות ובעיניו אין מקום לזיקה כלשהי בין מדינת ישראל לבין יהודי העולם, שבעיניו אינם אלא רוסים, אמריקאים, אירופים וכו', כלומר בנים ללאומים אמתיים, ולא ללאום שאין לו זכות למדינה ריבונית, כלומר העם היהודי. וכעת, בהזדמנות חגיגית זו שבה הרוסים פועלים נגד המדינה השנואה עליו, הוא קורא להם לפעול בדרכים נוספות – למנוע את "חוצפת ההפצצות בסוריה ושחצנות הטיסות בלבנון".

* כשהצודק הוא החלש – אוקראינה שונה מישראל. ישראל היא גם הצד הצודק בסכסוך הישראלי-ערבי וגם הצד החזק. אוקראינה היא הצד הצודק בסכסוך עם רוסיה, אך היא הצד החלש.

נכון, הפנטזיה של פוטין לדרוס את אוקראינה בטיול קליל של סופ"ש עלתה לו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ובהתבוססות של חודשים רבים באוקראינה. מנהיגותו הנחושה ומעוררת ההשראה של זלנסקי והעמידה האיתנה של העם האוקראיני, היא מעל ומעבר לכל הציפיות, לא רק של פוטין אלא גם של המערב. עם זאת, לאט לאט אוקראינה מאבדת עוד מאחז, עוד משלט, עוד עיר, עוד אזור. אף מדינה זרה לא נחלצת לעזרתה.

יתכן שעמדתו הצודקת לחלוטין של זלנסקי, על פיה על רוסיה לסגת מכל שעל שכבשה מאדמת אוקראינה, תביא לאובדנה של אוקראינה. קשה להמליץ לו להתפשר על חבלי מולדת, אבל לעתים, כמו בהחלטת בן גוריון לקבל את תכנית החלוקה, ויתור על חבלי מולדת עשוי להבטיח את עצם הקיום. במצב הנוכחי, דומני שאין לזלנסקי ברירה אלא לחתור לפשרה כואבת. מי שאינם מוכנים לשפוך את דם בניהם במלחמה למען אוקראינה – אל יטיפו לזלנסקי להילחם עד טיפת הדם האחרונה של האוקראינים.

* עשר או עשרת הדיברות:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֱלֹהַיִךְ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ אוֹ הוֹצֵאתִיךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

לֹא יִהְיֶה אוֹ לֹא תִּהְיֶה לְךָ אוֹ לָךְ אֱלֹהִים אוֹ אֲלוֹהִימָה אֲחֵרִים אוֹ אֲחֵרוֹת עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ אוֹ לֹא-תַעֲשִׂי לָךְ פֶּסֶל וְכָל-תְּמוּנָה.

לֹא תִשָּׂא אוֹ לֹא תִּשְׂאִי אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ או אֱלוֹהַיִךְ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אוֹ זִכְרִי אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אוֹ לְקַדְשָׁה.

כַּבֵּד אוֹ כַּבְּדִּי אֶת-אָבִיךָ אוֹ אֶת אָבִיךְ וְאֶת-אִמֶּךָ אוֹ אֶת אִמֵּךְ.

לֹא תִרְצָח אוֹ לֹא תִרְצְחִי.

לֹא תִנְאָף אוֹ לֹא תִנְאֳפִי.

לֹא תִגְנֹב אוֹ לֹא תִגְנְבִי.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ אוֹ בְרֶעֲתְךָ אוֹ לֹא-תַעֲנִי בְרֵעֶךְ אוֹ בְרֵעֲתֵךְ עֵד אוֹ עֵדָת שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד אוֹ לֹא תַחְמְדִּי.

          * ביד הלשון

אכמ"ל – ציטוט מתוך רשומה שקראתי: "בנוגע לשקד, עדיין לא ברור לאן פניה של שקד ואכמ"ל".

מה זה אכמ"ל?

ראשי תיבות של: אין כאן מקום להאריך.

* "חדשות בן עזר"

לא לפסול קואליציה עם נתניהו

מי שמכיר את דעתי על נתניהו ועל הנזק החמור ששלטונו גורם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, למדינת החוק, לטוהר המידות, ויראה את כותרת המאמר, יחשוב, מן הסתם, שאני חומד לצון, או שזו  כותרת פרובוקטיבית שנועדה לצוד את עיני הקורא אך המסר הפוך. אז זהו, שלא. כבר כעת אבהיר, שאני מתכוון לכך ברצינות.

לא שיניתי את דעתי על נתניהו ועל נזקיו. אדרבא, השנה האחרונה, שבה הוא פעל כראש האופוזיציה למדינה, יצר דה-לגיטימציה לממשלה שאדם אחר עומד בראשה, חתר ללא כל רסן תחת הדמוקרטיה, הנהיג אופוזיציה פראית שהשתוללה בכנסת, רק חזקה את עמדתי. גם לא שכחתי מה קרה בפעם שעברה שכחול לבן הקימה עמו קואליציה, צעד שתמכתי בו, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. גם לא שיניתי את תמיכתי בחוק האוסר להטיל הקמת ממשלה על מי שהוגש נגדו כתב אישום.

אבל פוליטיקה היא אמנות האפשר והיא צריכה לפעול במסגרת האפשר. ויש להודות, במסגרת האפשר הסיכוי לכונן קואליציה טובה קלוש, וכל עוד הליכוד לא יעמיד בראשו אדם נורמטיבי, זה לא עומד להשתנות. ואם אין סיכוי לכונן קואליציה טובה, יש לבחור בין חלופות רעות את הרע במיעוטו.

על פי כל הסקרים וכל ההערכות, יש היתכנות לשתי קואליציות אפשריות.

האחת היא קואליציה עם בן-גביר. בן-גביר מגלם הכהניזם במרעו – פשיזם גזעני טרוריסטי. הצגת ה"התמתנות" שלו, הופכת אותו למסוכן יותר מכל הכהניסטים, בעבר ובהווה, כיוון שהיא מכניסה אותו למיינסטרים, יוצרת לו לגיטימציה ומחזקת בכך את הכהניזם. הלבנת הכהניזם היא הנזק החמור ביותר שנתניהו גרם לחברה הישראלית, אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה לכך של שופטי בג"ץ ושל התקשורת. מי שחושב, שמטרתו של בן גביר היא להיות שר בממשלה, אינו אלא טועה. החברות בממשלה היא תחנה שנועדה להגביר את הלגיטימציה לכהניסטים, אך המטרה היא לכבוש את הימין בבוקר שאחרי נתניהו ולהגיע לשלטון. בן גביר מחזק את הפופולריות שלו ואת האחיזה שלו בקרב ציבור ימני רחב ובכוונתו לקצור את פירות השנאה שנתניהו זרע. היום שבו הכהניסט יהיה שר בממשלת ישראל יהיה יום שחור בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. רק המחשבה על כך שבאזכרה השנתית ל"רב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב) ינאם נציג ממשלת ישראל – מצמררת.

האפשרות האחרת אינה טובה יותר – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזו שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומכת באויבי ישראל בכל עימות, תומכת בטרור נגד ישראל. הסיפורים על "תמיכה מבחוץ" או על "הצבעה אחת" הם הבל ורעות רוח. תמיכה (או הימנעות) מבחוץ גרועה אף יותר מחברות בקואליציה, כי היא מחייבת מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה, ובכל ששבוע יש עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. יש ניגוד עניינים מוחלט בין ממשלה ישראלית, המחויבת לטובתה של ישראל, לבין רשימה שמחויבת לרעתה של ישראל. יתר על כן, אין שום סיכוי להישרדות של ממשלה כזו יותר משבועות ספורים. בניגוד לרע"ם, המכריזה שהיא מניחה בצד את כל הנושאים הלאומיים, נותנת לממשלה חופש פעולה בענייני חוץ וביטחון ומתמקדת בנושאים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל (וכפי שראינו, לפחות בכנסת הקודמת לא כל הח"כים של רע"ם הפנימו את חזונו של מנסור עבאס, ולא עמדו בכלל הזה) – הרשימה המשותפת מחויבת לנושא הלאומני. ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת לא תוכל להפעיל את צה"ל נגד התבססות איראן בסוריה והתחמשות חיזבאללה. היא לא תוכל לשלוח את לוחמי צה"ל לעצור את המחבלים במיטתם לפני שהם יוצאים לפיגועים בישראל. היא לא תוכל להגיב על ירי רקטות על ישראל. ברגע שישראל תפעל, הרשימה המשותפת תצביע נגד הממשלה, ואחרי השנה האחרונה, איננו יכולים להשלות את עצמו שבעניינים הלאומיים ניתן לסמוך על גיבוי של האופוזיציה בראשות נתניהו… ממשלה כזו תיפול מהר מאוד ונלך לבחירות שבהן נתניהו ובן גביר יזכו בניצחון סוחף.

יש להכריז על הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ועל רשימת הכהניסטים ועוזריהם כפסולות חיתון, בכל מחיר. זה ייהרג ובל יעבור.

וברגע שפסלנו את שתי החלופות הרעות הללו, מה האפשרויות שבידינו? כמובן, סיבוב בחירות שישי. בנוסף לנזק הכלכלי והנזק לדמוקרטיה בסבבי הבחירות החוזרים ונשנים – מה ישתנה לאחר בחירות כאלו? נחזור לאותן דילמות.

בני גנץ מאמין שאם גוש נתניהו לא יקבל 61 מנדטים, החרדים ילכו אתו לקואליציה. אני בספק אם הדבר נכון. הם אינם פוסלים אותו, אך הקהל שלהם דבק בנתניהו ולכל היותר הם ינסו לדחוף לממשלת אחדות של כחול לבן – תקווה חדשה עם הליכוד. ואם הם ינטשו את גוש נתניהו ויצטרפו לממשלת גנץ, המחיר שידרשו בתמורה עלול להיות כבד מנשוא.

לכן, בעוד יש להכריז על המשותפת ובן גביר כפסולי חיתון, אין מנוס מראיית נתניהו כשותף לגיטימי. אני מקווה, שהפעם יש עתיד וכחול לבן ילכו יחד לממשלה כזו, כדי להוות גורם חזק ומשמעותי יותר מכחול לבן לבדה בממשלת האחדות הקודמת. אבל קואליציה עם נתניהו – לא בכל מחיר, אלא בתנאים מסוימים, ואלו הם:

א. ממשלה רוטציונית, שבה גנץ/לפיד יהיה הראשון ונתניהו שני. למה? כי אם נתניהו יהיה הראשון – לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו.

ב. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו. כן, לפיד וגנץ יוותרו על דרישה לתפקיד שר הביטחון או החוץ. הליכוד יקבל את תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

ג. כל חקיקה בנושא מערכת המשפט מחייבת את הסכמת הגוש שבהנהגת גנץ/לפיד. ולמען הסר ספק – לא יעלה כלל חוק מגה-שחיתות הצרפתי ולא פסקת התגברות בפחות משבעים ח"כים.

ד. ולפני הכל – זו ממשלה בלי פסולי החיתון.

האם יש סיכוי שהליכוד יסכים לתנאים האלה? איני יודע. אך אלה, בעיניי, קווים אדומים. על בסיסם, ניתן להקים ממשלה עם הליכוד. אני מקווה, שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל האישומים, הוא יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם יורשע, יכהן מי שהליכוד יבחר כמנהיגו.

וכעת, מטרת-העל היא למנוע 61 מנדטים לגוש בן גביר.

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 24.7.22

* מבצע מכעיס – ב-1994 הוציא ארגון "זו ארצנו" של משה פייגלין; ארגון ימין רדיקלי, שניסה לעורר מרי אזרחי, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". הרעיון היה שמכל יישוב ביו"ש תצא קבוצה ותקים מאחז בלתי חוקי לידו, על מנת להכפיל את מספר היישובים.

פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי הייתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות.

התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה.

גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה.

הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.

* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק.

איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?

* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעיה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעתים גלשה אל סף אנרכיה.

* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה.

רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייבנה את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות וויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.

שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.

השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. יתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו.

עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.

* מיהו  מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול.

קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת.

אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל"; על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".

האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים.

בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"…

ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.  

* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר.

גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.

* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.

* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים.

אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות.

ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב.

הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.

יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו.

חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו.

אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.

במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השניה מקיסריה.

* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של… "יושרה".

נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.

* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?

אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.

* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעליה לישראל. העליה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עליה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.

אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה'. במלים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"

בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי". זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.

ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".

כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העליה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.

* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.

שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל". השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה' ".

* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.

זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים". היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.

יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.

בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:

לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.

כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".

הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".

בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.

          * ביד הלשון

עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם.

ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.

מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השניה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עוין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה.

בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.

עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה. גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.7.22

* שלום עם רודנים – האישור למטוסים ישראליים לטוס מעל שמי סעודיה הוא בשורה טובה לישראל. כל צעד שיקדם את נרמול היחסים עם סעודיה הוא צעד מבורך. הלוואי הלוואי שנחתום על חוזה שלום עם סעודיה, במהרה בימינו.

אבל אסור לנו לטעות – סעודיה היא רודנות קשה, עקובה מדם, ומדינה אסלאמית פונדמנטליסטית, שחוקיה הם חוקי השריעה, ועל פיהם היא מדכאת את הנשים. לסעודיה יש היסטוריה של תמיכה בגרועים שבארגוני הטרור ובמימונם.

מדוע למרות זאת אני בעד שלום עם סעודיה? כיהודים, אנו עם אוהב שלום ורודף שלום. עם מי נעשה שלום אם לא עם השכונה שלנו? ומה לעשות, אם נעשה שלום רק עם דמוקרטיות, השלום שנוכל לחתום עליו הוא רק עם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אנו רוצים שלום עם אויבינו, ולכן כפי שחתמנו על שלום עם הרודנות המצרית, עם המונרכיה האבסולוטית הרודנית הירדנית ועם ארבע הרודנויות עמן חתמנו על הסכמי אברהם, כך אנו שואפים לשלום גם עם הרודנות הסעודית.

הרודנות האכזרית ביותר במזה"ת היא סוריה. והיו בתוכנו מי שרצו למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, תמורת שלום אתם. כמובן שאת הגולן אסור היה למסור לסוריה גם אילו הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, קל וחומר כשהיא דיקטטורה רצחנית. אולם אם הדיקטטורה הסורית תוותר על דרישתה לנסיגה ישראלית מהגולן, נכון יהיה לחתום אתה על שלום.

הסכמי אברהם היו הישג משמעותי למדינת ישראל וראוי להרחיב אותם ככל הניתן. אבל מבין המועמדות להרחבה כזו, סעודיה היא המשמעותית ביותר, הן בשל מעמדה המוביל במזרח התיכון וכן כיוון שסעודיה היא שכנה של ישראל.

* ידידות לצד מחלוקת – ב-1 בספטמבר 1982, לפני ארבעים שנה, פרסם נשיא ארה"ב רונלד רייגן את תכניתו – תכנית רייגן. תכנית זו הייתה תכתיב לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67. בגין דחה את התכנית, ובתגובה רייגן השעה לשלושה חודשים אספקת מטוסים לישראל.

לא היו אלו הסנקציות הראשונות שהוא הטיל על ישראל. לאחר חוק הגולן, הובילה ארה"ב, תחת נשיאותו, גינוי חריף לישראל במועצת הביטחון. הוא לא הסתפק בכך, אלא הטיל על ישראל סנקציות – השעיית ההסדר לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל. בתגובה להשעיה הודיע בגין שאם כך, ישראל מבטלת את ההסדר. יש לציין שכעבור חודשים אחדים נחתם הסכם משופר.

רייגן הוביל לגינוי ישראל במועה"ב גם בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות מלחמת שלום הגליל.

ורייגן נחשב לידיד גדול של ישראל, אחד מגדולי ידידיה. איזה רעש עשינו כאשר ארה"ב של אובמה לא הטילה וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועה"ב (היא נמנעה בהצבעה) בימים האחרונים לשלטונו, אחרי שהטילה וטו על כל הצעות הגינוי לישראל בכל שנות שלטונו. והרי ההצבעה הזאת היא כסף קטן לעומת היוזמות לגינוי והצבעה בעד הגינוי בתקופת רייגן.

אני מסכים שרייגן היה ידיד ישראל. עצם החתימה על ההסכם האסטרטגי הוא עדות לכך. אפשר להיות ידידים לצד מחלוקות. גם אובמה, עם כל המחלוקות עמו, היה ידיד ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני בתקופתו שבר את השיאים.

הנשיאים בוש הבן ועוד יותר מכך – טראמפ, היו הידידותיים ביותר לישראל. וגם עמם היו מחלוקות. אבל יש בתוכנו מי שמציגים ממשל אמריקאי שאינו תומך בעמדות הימין הישראלי כעוין ואנטי-ישראלי. זו גישה הרסנית ליחסים בין המדינות.

יש מחלוקות מהותיות בין ישראל לבין ממשל ביידן, אך ביידן הוא ידיד אמת ותיק של ישראל, הוא אוהב את ישראל והגדרתו את עצמו כציוני, כנה ואותנטית. הוא הוכיח זאת בארבעים שנותיו בפוליטיקה האמריקאית.

התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב לישראל היא נכס אסטרטגי לישראל. חובתנו לטפח את הנכס הזה. מי שמנסים להפוך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקאית, פוגעים באינטרסים הלאומיים של ישראל.

* לא בזכות השואה – חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד פסקת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, הוא ההסבר על מה ולמה ועל סמך מה קמה מדינת ישראל. כל סעיפי החלק הזה, יוצרים את ה"לפיכך", של "לפיכך התכנסנו", כלומר בשל אותן הנקודות התכנסנו להכריז על המדינה.

השואה מוזכרת בחלק הזה, אך היא ממש לא גולת הכותרת. היא מופיעה רק בפסקה השישית. הפסקה הראשונה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ופסקה זאת והבאות אחריה עוסקות בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית עצמאית במולדתו, ככל עם ועם. השואה אינה מוזכרת כסיבה להקמת המדינה, אלא כהוכחה להכרח בהגשמת זכותנו הטבעית וההיסטורית.

בניגוד לאגדה, כאילו החלטת האו"ם נועדה לפצות את העם היהודי על השואה, השואה כמעט לא הוזכרה בנאומי הדוברים בעצרת, בהמלצות אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה), בפרוטוקולים של דיוני אונסקו"פ ובנאומים של ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבן וכל המנהיגים הציוניים שפעלו לקבלת ההחלטה. הטיעונים היו בפירוש זכותו של העם היהודי על א"י וזכותו להגדרה עצמית.

יתר על כן, הציונות קדמה לשואה, החלטת חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל קדמה לשואה.

הערבים נוהגים לטעון את טענת ה"פיצוי" כדי להצדיק את הנראטיב על פיו הם הקורבנות האמתיים של השואה שלא הייתה באשמתם. אין שום סיבה שנמנף את הטענה הזאת. כי האמת היא שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה.

כמובן שנכון וראוי להציג את השואה כחלק מטיעונינו על זכותנו למדינת לאום יהודית עצמאית וחזקה במולדתנו. אבל בפרופורציות של מגילת העצמאות. חוששני שיאיר לפיד מציב במרכז הטיעון הציוני את השואה והדבר בא לידי ביטוי גם במקום שלה בביקורו של הנשיא ביידן.

* טענה מופרכת – הצפיה בביידן, בביקורו בישראל, ובמיוחד בראיון ליונית לוי, מפריכה ומגחיכה את הטענה האווילית על היותו דמנטי.

* הלבנת פנים – גברים ונשים רבים השומרים נגיעה, נוהגים ללחוץ יד של בן המין השני שהושטה אליהם, כדי לא להלבין את פני הפרטנר ברבים. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". למה הפנים מלבינים? כי הדם אוזל מהם. כאילו זה דימום פנימי, שפיכות דמים פנימית. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". כלומר, חטא העלבת האדם שהושיט לך יד והיא נותרה באוויר, חמור יותר מחטא הנגיעה.

התנהגותה המוזרה של יובל דיין כלפי הנשיא ביידן, שהושיט לעברה את ידו, שלא פגשה יד אחות, מכוערת. על כך אמר החכם מכל אדם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת, פרק ז').

* בוחנים את יאיר לפיד – הפלשתינאים ירו רקטות מעזה, כדי לבחון את יאיר לפיד, והעיתוי המדויק היה בביקור ביידן במזה"ת.

צה"ל הגיב בשתי התקפות על תשתיות טרור ומפעל מרכזי ליצירת רקטות.

לפיד צריך להבין, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הייתה נופלת בעקבות התקיפה הזאת. ואם לפני שנתיים גנץ ולפיד השלו את עצמם שבמקרה כזה יסמכו על תמיכת האופוזיציה האחראית, הפטריוטית, הם למדו בשנה האחרונה שאופוזיציה ביביסטית אינה דומה לאופוזיציות האחראיות שידענו עד לפני שנה (כולל אופוזיציות קודמות בהנהגת נתניהו, לפני שהשלטון הממושך מדי השחית אותו כליל), אלא זאת אופוזיציה למדינה, בלי כאבי בטן.

יש להסיר מסדר היום את האפשרות של הקמת ממשלות פיגולים עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ו/או עם כנופיית הכהניסטים ועוזריהם. יש לחשוב בפתיחות וביצירתיות על פתרונות חלופיים.

* חובתו הממלכתית של שר – כשיועז הנדל נכנס לתפקידו כשר התקשורת, החלו להגיע אליו תלונות של חרדים, שהם אינם יכולים להגיע באמצעות הטלפון שלהם למשרדי ממשלה ולמוקדים שונים של מתן שירות לציבור. מוזר. הוא החל ללמוד את העניין, וגילה את מערכת השליטה הכוחנית על הטלפונים הכשרים של הציבור החרדי. הוא מצא שזו שליטה של בעלי זרוע וממון, בהתנהגות מאפיוזית של ממש, שבגיבוי העסקונה החרדית שולטים בציבור ומונעים ממנו את זכויותיו ואת החופש שלו. עוד הוא גילה, שכל קודמיו ידעו על כך, ובחרו לא לעשות דבר, כיוון שגם הם היו שבויים, פוליטית, בידי אותה עסקונה.

יועז החליט לפעול כדי לשחרר את הציבור החרדי מן התלות הזאת. וכך הוא סיפר בכנס של דרך ארץ בשוהם: "הגיע אליי אדם בשליחות ליצמן, והבהיר לי שאם אני נוגע בנושא הטלפונים של המגזר החרדי אני מחוק. 'אתה תהיה שרוף פוליטית', הוא אמר לי. נדרשתי להחליט האם אני לוקח סיכון פוליטי או מתעלם כמו קודמיי. החלטתי שאני מחליט למען אזרחי המדינה החרדים למרות שאני יודע שהם לא האלקטורט שלי".

וכך היה. יועז, בנחישות ובאומץ וכנגד כל הסיכויים, התעלם מכל שיקול פוליטי זר ועשה את מה שמחייב אותו תפקידו הממלכתי – למלא את חובתו למדינת ישראל ולאזרחיה. הרפורמה קמה והייתה. גם השליח של ליצמן קיים את הבטחתו. הפלירט בין החרדים לגנץ כלל את ראשו של יועז. גנץ עצמו ראה הזדמנות לנקום ביועז הנדל וצביקה האוזר, על שסיכלו את ניסיונו להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת; ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקיצונית הזאת. במקום להודות ליועז שהציל אותו מהרפתקה כזו, שהייתה משליכה אותו בתוך שבועות ספורים לפח האשפה של ההיסטוריה, הוא נקם בו כילד. וגדעון סער לא היה צריך להיאנס כדי להסכים את זה. כיוון שדרך ארץ היא מפלגה עצמאית, הוא העדיף לדאוג לסידור עבודה ל"אנשים שלו", למרות שהוא יודע שיועז הוא השר הטוב ביותר בממשלה ושצביקה הוא הפרלמנטר הרציני והמשמעותי ביותר בכנסת.

כעת, דרך ארץ נמצאת על פרשת דרכים. אני מקווה ומאמין שנכונו לה עוד עלילות רבות בשירות מדינת ישראל והנהגתה.

* מפגן של עוצמה – למעלה משלוש מאות איש מילאו עד אפס מקום את אולם הכנסים בשוהם ואת המעברים (כי כל המושבים נתפסו), בכנס של תנועת דרך ארץ, שנערך ביום שני. פעילים ותומכים מכל רחבי הארץ, מחבל אילות בדרום עד הגולן בצפון, השתתפו בכנס. היה זה מפגן עוצמה של תנועת דרך ארץ. מנהיג התנועה, שר התקשורת יועז הנדל, נשא נאום סוחף, שבו הציג את חזונו הציוני ממלכתי ואת עשייתו והישגיו כשר בממשלה. הוא דיבר על חזון של ממלכתיות, של ביטול האוטונומיות של השבטים בעם, של כיבוד וחיזוק מוסדות המדינה שהם הביטוי לריבונות שלנו, על ההכרח בהחזרת המשילות והריבונות לכל המדינה והביע את רצונו להיות השר לביטחון פנים שיוביל מהלך לאומי גדול כזה, על המחויבות של הממשלה ושל שריה ליטול אחריות ולקבל החלטות ענייניות לטובת הכלל ולא להיכנע לסחטנות של שבטים ומגזרים, על הכמיהה לאחדות לאומית והשאיפה לממשלת אחדות לאומית, לא כאילוץ אלא כאידיאל. על האמונה בשלמות העם והארץ, בסדר הזה.

מן הסתם, באירוע פומבי רב משתתפים, יועז לא דיווח בפירוט על המהלכים הפוליטיים המתקיימים בימים האלה. הוא דיבר על יצירת חיבורים עם גורמים הדוגלים בדרך הימין הממלכתי, אך לא פירט. ברור שהכוונה בראש ובראשונה לימינה, אך אולי הוא מתכוון גם לקבוצות או אישים נוספים. הקו הפוליטי שאותו הציג יועז, הוא התנגדות לממשלה צרה ותמיכה רק בממשלת אחדות רחבה.

כפי שכתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים, אני בעד הצהרה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכנופיה הכהניסטית הם פסולי חיתון וששיתוף פעולה קואליציוני אתם הוא ייהרג ובל יעבור. מבחינה מעשית, זאת המשמעות של העמדה שהציג יועז בדבר התנגדות לממשלה צרה (למחרת גם סגן השר מתן כהנא הביע אותה בראיון רדיו). ברור שממשלה צרה של נתניהו, היא ממשלה צרה צרורה שתכלול בתוכה את הכהניסט. ברור שממשלה צרה של לפיד, היא ממשלה שתהיה תלויה בתמיכה או הימנעות של הרשימה האנטי ישראלית, כלומר קיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רשימה זו. ממשלת אחדות לא תכלול בשום פנים את פסולי החיתון הללו; לא מן הצד של הממשלה ולא מן הצד של אותן מפלגות.

אך בעיניי אין זה מספיק. יש חשיבות ערכית וחינוכית לאמירה צלולה וברורה, שהמפלגות הללו מוקצות מחמת מיאוס. אני בעד חיבור עם ימינה, אך לא בכל מחיר, ובעיניי הכרחית התחייבות משכנעת של איילת שקד, שבכל מחיר לא תשב עם הכהניסטים. אני מעריך את איילת שקד, את כושר הביצוע והמנהיגות שלה, אך עמדותיה קיצוניות. בעבר, הסכימה לריצה ברשימה הכוללת את בן גביר. ולכן, איני חושד בכשרים. אם היא רוצה בריצה משותפת, יהיה עליה להבהיר חד-משמעית שהיא מאמצת את הקו האדום הזה.

* הצנטריפוגה – האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא ההתרחקות לקצוות, שמשסעת את החברה. הכוחות הצנטריפוגליים מושכים לצדדים, ימינה ושמאלה, וקורעים את החברה לגזרים. המחנות מחבקים את הגורמים הקיצוניים ביותר ונגררים אחריהם. הכוחות הצנטריפוגליים הללו מסוכנים יותר מהצנטריפוגות באיראן.

 מה שדרוש היום הוא להתמקד בשיקום הקונצנזוס הלאומי, הציוני ממלכתי. הווקטור לא צריך להיות החוצה, שמאלה או ימינה, אלא קדימה, באופן שיבטא את המשותף וישקם את הקונצנזוס הציוני ממלכתי.

שם המפלגה "ימינה" מגלם את המסר הצנטריפוגלי. אולם בנט, בהקמת הממשלה ובאופן שבו הנהיג אותה, גילם את המסר המאחד, הממלכתי, האחראי.

כאשר מפלגתי, דרך ארץ, מנהלת מו"מ עם ימינה, אני תומך במהלך אך גם חושש ממנו. הברירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא. מתן כהנא מגלם את החתירה לאחדות לאומית ואת הפעולה האקטיבית לשיקום הקונצנזוס הציוני ממלכתי. הכהניזם הוא היפוכו המוחלט. אם שקד תבחר ללכת בדרכם של בנט ומתן כהנא, היא בעיניי שותפה רצויה מאוד. אם לא, אין מקום לחיבור.

* הדרך להסרת האיום – על פי סקר שהתפרסם ב"מעריב", מתממש האיום על מדינת ישראל והעם היהודי – ממשלת קלון המבוססת על גוש בן גביר. על פי הסקר יש לגוש בן גביר 61 מנדטים.

על פי הסקר, ימינה לא תעבור את אחוז החסימה. אם ימינה ודרך ארץ ירוצו יחד, הם יקבלו ארבעה מנדטים וגוש בן גביר ירד ל-60 מנדטים. במצב הזה, לא תוכל לקום קואליציית בן גביר. כיוון שרשימה מאוחדת של דרך ארץ וימינה לא תתן את ידה לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת – היא תיאלץ את השחקנים האחרים לרבע את המעגל או לעגל את המרובע ולרקום ביצירתיות פתרונות חלופיים, שגם אם יש בהם פשרות וויתורים לכל הצדדים, הם עדיפים על שתי החלופות של הסתמכות על פסולי החיתון.

* מאורת ברוך – כיוון שהליכוד מתעתד להקים ממשלה עם הכהניסטים, מן הראוי שיסיר את כל תמונותיו של ז'בוטינסקי ממוסדותיו. את השם "מצודת זאב" אפשר להחליף ל"מאורת ברוך".

* הבעיה המרכזית עם נתניהו היא שהוא ביביסט.

* בין המשותפת לרע"ם – פעמים רבות, בימים האחרונים, כתבתי על כך שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם פסולי חיתון. ונשאלת השאלה, ומה עם רע"ם? האם היא לגיטימית?

לפני הקמת ממשלת בנט התנגדתי לצירוף רע"ם. בדיעבד, השלמתי עם החיבור הזה ככורח, כי האלטרנטיבה הייתה סיבוב חמישי, שהיה מחזיר אותנו לאותה נקודת הכרעה, וכאשר בכל מקרה, האלטרנטיבה הייתה ממשלה של נתניהו עם רע"ם (שסוכלה בידי סמוטריץ').

היום אני רואה את הדברים אחרת. אני בהחלט רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין רע"ם למשותפת, ובעניין הזה אני חייב להודות שנתניהו היה הראשון לזהות זאת. התנגדותי לרע"ם נבעה מן העובדה שהם היו חלק מן המשותפת והצביעו אתה בכל ההצבעות, כולל נגד הסכמי אברהם, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל.

אולם ככל שעקבתי אחרי מנסור עבאס ורע"ם, הבנתי שלא בכדי רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת. זה באמת פילוג מסיבות רעיוניות עמוקות.

הדגל של הרשימה המשותפת הוא המלחמה הפלשתינאית נגד ישראל. הם מתנגדים למדינה יהודית וחותרים לרשת אותה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית. הדגל של רע"ם הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך הכרה שישראל היא מדינה יהודית וכך תהיה תמיד.

בעוד הפוליטיקה של הרשימה המשותפת היא מאבק פוליטי על העניין הפלשתינאי ובעד צמצום מתמיד של יהדותה של ישראל, הפוליטיקה של רע"ם היא הנחת הנושא הפלשתינאי בצד והתמקדות באינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי.

לכן, רע"ם שואפת להיות שותפה בכל קואליציה, על בסיס העיקרון שהיא לא מתערבת בענייני חוץ וביטחון ואינה פוגעת בחופש הפעולה של הממשלה בנושאים אלה, והממשלה מקדמת את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי, באמצעות רע"ם ועם האשראי הפוליטי לרע"ם. זה היה בסיס ההסכמה בין נתניהו לרע"ם וזה היה בסיס ההסכמה בין לפיד ובנט לרע"ם.

הבעיה עם רע"ם הייתה הפער בין מנסור עבאס לחבריו. מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, פורץ דרך ובעל מעוף, אך שאר הנציגים לא הצליחו להתרומם לגובה חזונו. האינטרס הציוני הוא לקדם את האג'נדה של עבאס, אך לוודא שבפעם הבאה סיעתו אכן תלך אתו. ודאי שרע"ם בראשות עבאס אינה פסולת חיתון. להיפך, היא שותפה רצויה. אך צירוף רע"ם יחייב הבהרות שהסיעה תנהג אחרת לגמרי בקדנציה הבאה. כל עוד לא ברור שהסיעה הולכת בדרכו של עבאס, יש בעיה בקואליציה שתלויה ברע"ם, ועדיפה קואליציה שגם בלי רע"ם יש לה תמיכת 61 ח"כים לפחות.

הצהרותיו של מנסור עבאס, בערבית ובעברית, בעיקר בערבית, על קבלתו את המציאות שישראל היא מדינה יהודית והשתלבות בה בתור שכזו, הן אחת הבשורות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. עלינו לחבק ולאמץ את המגמה, לא לדחוק אותו חזרה לקו של המשותפת. זה האינטרס הישראלי, הציוני. מי שחיבק את רע"ם בניסיון להקים אתה קואליציה ולאחר שנכשל מכנה אותה "תומכי טרור", פועל נגד האינטרס הישראלי, הציוני.

* אתגר העליה – קרוב ל-31 אלף יהודים עלו מרוסיה ואוקראינה מאז הפלישה וכ-40 אלף הגיעו לארץ במעמד של תיירים, וסביר להניח שרובם הגדול יבחרו להישאר בישראל. יש היום סיכוי לעליה גדולה, וזה נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, כאתגר הגדול ביותר של המדינה בעשור הקרוב. עידוד העליה וקליטתה המוצלחת הם האתגרים החשובים ביותר שיעמדו בפני הממשלה הבאה.

* פרס לטרור – הודעתן של תשע מדינות אירופיות שהן דוחות את החלטת שר הביטחון גנץ להגדיר 6 ארגוני טרור פלשתינאיים כארגוני טרור – היא פרס לטרור. הודעה זו תביא בוודאי ללחץ אירופאי לבטל את ההחלטה. על ישראל לעמוד איתן בלחץ ולא להתקפל.

* המדרון החלקלק של הנכבאיזם – כתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מצביעה על מהלכים של ארגוני השמאל הרדיקלי, יהודי, ערבי ומעורב, לדיבור מעשי ובניית תכניות מעשיות למימוש ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים (אחרי חלוקתה והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית נקיה מיהודים, כמובן).

מה שהחל כדיבור "תמים" או ליתר דיוק מיתמם, על "אמפתיה לאסונו של האחר" בלה-בלה-בלה, ה"נכבה-שמכבה", הידרדר לדיבור על ה"שיבה" כאיזה עיקרון ערטילאי שיש להכיר בו עקרונית, אך ברור שאין לו שום היתכנות יישומית, להפיכת ה"שיבה" לאג'נדה פוליטית לגיטימית. זה המדרון החלקלק.

איני מופתע. לפני למעלה מעשר שנים, הוזמנתי לעימות עם מייסד ארגון "זוכרות", הארגון המוביל את אג'נדת ה"שיבה", איתן ברונשטיין. סירבתי, כי טענתי שכאשר אני מתעמת אתו, אני יוצר לו לגיטימציה. אבל הופעל עליי לחץ, שעיקרו הטענה שרב שיח יהיה בכל מקרה, "ואף אחד לא יידע כמוך לתת לו פייט כמו שצריך". בסופו של דבר נעתרתי. לנצח אותו היה קל, לא רק בשל צדקת טיעוניי אלא גם בשל העובדה שהקהל מראש תמך בעמדתי. בסוף הדיון לא לחצתי את ידיו, כמקובל. כאשר מדובר באוטו-אנטישמים מנוולים, אני "שומר נגיעה" באדיקות. ובדיעבד גם הצטערתי שנעתרתי להזמנה. דברי הפתיחה של "הזוכרת הראשי" באותו דיון היו: "אני לא נלחם על זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לי. היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. אני נלחם על מימוש בפועל של השיבה".

באותם ימים פעלתי בנחרצות נגד הארגון העוין הזה. בהתערבותי, בוטלו סדנאות בנות מפגשים רבים של "זוכרות" במכללת תל-חי, בבית ספר "עינות ירדן" ובקיבוץ הגושרים. אלה שהיו מוכנים להשכיר להם כיתות, לא הבינו באמת במי המדובר. הרי השם המיתמם "זוכרות" נשמע כשם של ארגון שעוסק באלצהיימר ומגדר. הפכתי אז לאויב הארגון והשמאל הרדיקלי. "מקראתיסט", "סותם פיות", "מפחד שהציבור ייחשף לאמת" וכו'. אבל אני גאה על פעולתי.

יש להילחם נגד טפטוף הרעל האנטי ציוני הזה. אין שום דבר תמים בנכבאיזם, שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל.

* אין זה ראוי – למיטב הכרתי, אין זה ראוי שממשלה על סף בחירות תמנה רמטכ"ל. מן הראוי שתנהג ריסון ואיפוק, ולא תקבע עובדות לממשלה הבאה.

לא בכדי השתמשתי במילה "ראוי". איני אוהב את המשפוט, שבו השאלה היחידה היא אם צעד זה או אחר הוא חוקי. אני תומך בחוות הדעת של היועמ"שית, כיוון שאין מניעה חוקית למינוי הזה ויש לכך לא מעט תקדימים. ואף שהמינוי הוא חוקי, אין זה ראוי לבצעו כעת. יש לנו רמטכ"ל מצוין ונכון להאריך את כהונתו, אם לא בשנה – בחצי שנה.

אם, חלילה, נתגלגל שום למערכת סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, לא יהיה מנוס ממינוי הרמטכ"ל. נקווה מאוד שלא נגיע לשם. כעת, לא נכון למנות.

* נשמתי לרווחה – ב-1977 נערכה המכביה העשירית. הייתי אז בן 14, שחיין במכבי גבעתיים. נבחרנו להופיע בטקס הפתיחה, במופע דגלים. בנוסף לאימונים היומיים, היו לנו גם חזרות אינטנסיביות למופע, כשבידינו מקלות, שייצגו את הדגלים. התרגשתי מעצם ההשתתפות באירוע, אבל ממש סבלתי בחזרות. זה היה משעמם, מתיש ומעצבן. כאשר הודיעו לנו שבסוף לא נופיע, נשמתי לרווחה.

ארבע שנים קודם לכן, בקיץ 1973, בתקופת המכביה התשיעית, הוריי היו בחו"ל ואני הייתי אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע. בית זרע הייתה אז מעצמת כדורעף, והיא אירחה במגרש הכדורעף שלה משחק של נבחרת ישראל (איני זוכר נגד מי). וכך, זכיתי לצפות לא בטלוויזיה באחת מתחרויות המכביה.

* מברק מן העולם הבא – בכתבה במדור הספורט של "הארץ" על ניצחון נבחרת הנוער של ישראל, בכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת הנוער של בריה"מ, השבוע לפני חמישים שנה, סופר שהמשלחת קיבלה מברק ברכה משר החינוך והתרבות זלמן ארן. אלא שבאותה תקופה שר החינוך והתרבות היה יגאל אלון. ארן לא יכול היה לכהן כשר החינוך והתרבות, כיוון שכבר שנתיים היה שוכן עפר.

* מזמרת הארץ – התייחסויות אחדות למאמרה היפה של זיוה שמיר על "מכתב מאמא" של אלתרמן.

בגרסתה של חוה אלברשטיין לשיר, היא שרה את כל הבתים של השיר, כולל הבית על לקיחת הטנקים בשבי. אגב, באותה גרסה, היא העלתה בדרגה את הקורפורל לרב-סמל. קורפורל הוא רב-טוראי, אבל חוה התאימה את הדרגה לחרוז. וכך, נראה לי שאלתרמן כתב "חובשת משקפיים" ולא "מרכיבה", כדי להתאים את השיר למשקל וללחן.

הנה – גרסתה של חוה אלברשטיין:

ובאשר ל"הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" מתוך "אל הציפור" של ביאליק – הביטוי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, שאוב מספר בראשית. כאשר יעקב שולח את בניו חזרה למושל מצרים, הוא עוד לא ידע שזהו בנו, יוסף, הוא אומר להם: "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".

לזמור פירושו לגזום, ואני משער שבשפת המקרא מדובר דווקא בקטיף ולא בגיזום. כפל המשמעות, של השורש זמר, מופיע כבר בפרשנותו של רש"י לפסוק. את המילה "מִזִּמְרַת" הוא מפרש: "משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם".

* אובססיית השמות – נעמן כהן כתב פעם על חתן פרס ישראל הרב פירר, וחזר שוב ושוב על השם שבדה מלבו – פיהרר. ולבסוף גער בו על כך שכמי שנושא את השם הנורא הזה, איך הוא לא משנה את שמו לשם עברי? כשהערתי על כך, הוא השיב תשובה מתחכמת שאין דבר כזה פירר וזה גלגול של פיהרר. כלומר, גם אם שמו הוא פירר חמישה דורות אחורה, נעמן החליט ששמו פיהרר, ועל כך אין עוררין. אבל נניח שהרב פירר יאמץ את הצעתו של כהן וישנה את שמו לאלימלך פאר, למשל. כהן ימשיך ויכנה אותו אלימלך פאר פיהרר. למה?

אב"א אחימאיר שיעבר את שמו לא רק כדי לשאת בשם עברי, אלא כדי להנציח את שם אחיו, מאיר, שנפל בשרתו כקצין בצבא האדום ב-1919. בניו נולדו שנים רבות לאחר מכן ושמם מלידה היה אחימאיר. איזו משמעות יש לכינויים בשם נעוריו של אביהם. אמסטרדם צדק בדוגמה של נתניהו, שסבו שיעבר את שמו לנתניהו, אביו כבר נולד כנתניהו והוא מצמיד את השם מיליקובסקי גם לבניו של נתניהו, דור רביעי לשם נתניהו. למה?

מרב מיכאלי נולדה מרב מיכאלי. היא נושאת את שם אביה שנקרא מיכאלי. גם סבה נקרא מיכאלי. אבל הסבא מצד האמא היה ישראל קסטנר. האמא שינתה את שמה לשמו של בעלה. אבל נעמן מקפיד להצמיד למיכאלי את שם נעוריה של אמה. למה? הרי בסרבול הטרחני שלו, הוא יכול היה להצמיד לכל אחד גם את השם המקורי של אמו או סבתו (אני מקווה שלא נתתי לו רעיון).

נעמן טוען שהוא מקפיד לא לכנות אישים בשמות החיבה שלהם: בוז'י, ביבי, בוגי, יוסי, רפול ואריק. יש בכך היגיון. אבל כאשר הוא כותב על חיים אורון, הוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר ג'מוס. למה? כידוע, שם החיבה של אורון הוא ג'ומס. כך הכל קוראים לו זה עשרות שנים. אבל באיזה ראיון ישן, כשנשאל אורון על מקור הכינוי, הוא סיפר שבילדותו, כיוון שהיה גדול וחזק, הוא קיבל את השם ג'מוס, שהשתנה לימים לג'ומס. ומאז, נעמן שמקפיד לא לכתוב כינויים ושמות חיבה מקפיד לכנות את אורון במקור הישן של כינויו. למה?

למה? ככה. אין טעם לחפש היגיון באובססיה.

* מלח הארץ – לפני 15 שנים, בט"ו בתמוז, נפטר אסף רז, יומיים אחרי שנפצע אנושות בתאונת דרכים קטלנית. בן 27 היה במותו.

אסף היה בן מושב שעל. הוא עבד כרכז נוער במתנ"ס הגולן, בתקופה שבה ניהלתי אותו. אף שלא הייתי מנהלו הישיר, נוצר בינינו קשר חברי קרוב, בזכות תחומי עניין משותפים, כיהדות ופילוסופיה.

אסף היה מלח הארץ; מנהיג, חכם, ערכי, אידיאליסט, מחנך בנשמה, ברוך כישרונות שהצטיין בלימודים, בספורט, במוסיקה ובציור.

הספד שכתבתי ביום מותו, והוא התפרסם כעבור ימים אחדים ב"שישי בגולן", הסתיים במילותיה של רחל שפירא, מתוך שירה "מה אברך":

"נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?

… הנער הזה – עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו – חיים".

בכל שנה אני פוקד את קברו באזכרה השנתית. פוגש שוב את הוריו יפה ודודו, את אחיו שבגרו והקימו משפחות משלהם, את מיכל שהייתה ארוסתו, את חבריו משעל ומקרב רכזי ומדריכי הנוער.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עיזה עיוורת – מתוך מאמר פרשנות של ישי כהן באתר 12-N: בחודשים האחרונים החל יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני, במסע הפומבי החריג שלו – תומכים בנתניהו אבל עם כוכבית. לא מוכנים ללכת לאופוזיציה כעיזה עיוורת, אלא לנהל קרב על הקמת ממשלה בכל מחיר".

"עיזה עיוורת" כמותג פוליטי, היא קופירייט של הרב עובדיה יוסף, שכינה כך את נתניהו באחת מדרשותיו השבועיות לפני למעלה משני עשורים. "איך מעניש ריבונו של עולם את הציבור? שם בראשו עיזה עיוורת. הולכת, נופלת. נופלת, כולם נופלים אחריה".

בעברית של ימינו אין חיה כזו עיזה, אלא עז. אך המילה "עיזה" היא ממקורותינו. עיזא עיוורת היא משל בארמית שמופיע בגמרא במסכת בבא קמא נב:

"משכוכית היא עיזא דאזלא בריש עדרא. כדדרש ההוא גלילאה כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא".

כאשר הרועה רוגז על צאנו הוא מנקר את עיניה של העז הראשית שמנהיגה את העדר ואז היא נכשלת ונופלת בבורות עם כל העדר שאחריה. כך הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל כשהוא ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין והם גוררים אחריהם את כל העם לאסונות חלילה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.7.22

* ציר הרשע – עם כל האיחודים והפילוגים, הרשימות והמיקומים, אסור לשכוח את מטרת-העל: לסכל את הקמת ממשלת ציר הרשע של בן-גביר נתניהו.

* התמודדות משולשת – הריצה המשותפת של כחול לבן ותקווה חדשה היא בשורה מרעננת וחשובה לפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות. יש מקום למפלגת מרכז-ימין ביטחוניסטית גדולה, שתהווה אלטרנטיבה שלטונית, ושבכל מקרה תהיה כוח משמעותי בהכרעה על פני המדינה לאחר הבחירות.

טוב שיש מרוץ תלת-ראשי על ראשות הממשלה, ולא רק התמודדות בין נתניהו ללפיד, שתקל על נתניהו להציג את יריבו כבוגד, אנטי ציוני ואנטי יהודי וכל הארסנל הביביסטי ובכך "לחמם את השטח" שלו. זה כבר לא "אני או הוא" וזה טוב וחשוב. וחשוב יותר, קיומו של הכוח זה עשוי לסכל את שני האיומים החמורים – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית.

אני מאחל הצלחה לרשימה החדשה.

עם זאת, לאיחוד הזה יש צד מכוער – התרגיל המסריח שנעשה ליועז הנדל וצביקה האוזר, סיעת דרך ארץ. כל התירוצים להצדקת מעשה הנבלה רק מכערים אותו יותר. גדעון סער הוכיח במעשהו, שקל יותר לצאת ממפלגת הביביזם, מאשר להוציא את הביביזם מתוכו.

* הטוב בשרי הממשלה – יועז הנדל הוא הטוב בשרי ממשלת ישראל. בשנת כהונתו במשרד הוא עשה לאין ערוך יותר מכל מה שנעשה בעשר השנים שקדמו לו. בפריסת הסיבים, שהקפיצו אותנו ממעמד של סף מדינה שלישית לטופ העולמי וברפורמות רבות נוספות. יועז הנדל, יותר מכל אדם אחר בפוליטיקה הישראלית, מגלם את הציונות הממלכתית, את האחריות הלאומית ואת האתיקה בפוליטיקה.

העובדה שגנץ, תאב הנקם על הנדל שהציל אותו מעמידה בראש ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת; ממשלה שלא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים, ושגדעון סער נכנע לתכתיב הזה ומכר את יועז, היא שערורייה מכוערת, והעדפת אינטרסים עסקניים זרים על האינטרס הציבורי.

* לא בכל מחיר – לאן פניה של דרך ארץ? מן הסתם, השותפה הטבעית של דרך ארץ היא ימינה. טוב שמתנהל מו"מ ביניהם וחיבור ביניהם הוא רצוי וחשוב. אך לא בכל מחיר. על איילת שקד להבהיר מעל לכל ספק, שאין בכוונתה לחבור לגוש בן-גביר נתניהו. עליה להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהכהניסטים ועוזריהם הנם פסולי חיתון. זה צריך להיות הקו האדום של דרך ארץ.

בעיניי, בעלי הברית הטבעיים של הרשימה הזאת, הם כחול-לבן/תקווה חדש ולכן חשוב להתגבר על המשקעים ולהימנע מתקיפת גנץ וסער (למרות שסער הפקיר את חייליו).

הלוואי שניתן יהיה לשכנע את בנט לחזור בו מפרישתו ולעמוד בראש הרשימה.

* פתרונות פרגמטיים – כתבתי לאחרונה שיש לי שני קווים אדומים של ייהרג ובל יעבור – לא קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ולא קואליציה עם הכהניסטים ועוזריהם. נשאלתי בעקבות זאת, אם כך – האם אני מוכן לישיבה עם נתניהו? תחת נתניהו?

תשובתי היא שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית ואני רואה באופן שלילי במיוחד את סכנת חזרתו לתפקיד. עם זאת, בפוליטיקה אי אפשר לקבל כל מה שאנחנו רוצים ואין מנוס מפשרות. אי אפשר לקבוע כל דבר כקו אדום, ויש להסתפק בקווים אדומים רק על מה שהוא באמת ייהרג ובל יעבור, כמו קואליציה עם פסולי החיתון – הכהניסטים או המשותפת. בתוך המגבלה הזאת, יש לנסות להגיע אל הטוב ביותר.

ככל שיהיה בכנסת כוח משמעותי שיעמוד על הקווים האדומים הללו, תסוכלנה הסכנות של ממשלת נתניהו בן גביר או של ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. אפשרית, למשל, ממשלה בראשות גנץ שתכלול את החרדים או חלקם. ותתכן ממשלת אחדות רוטציונית של גנץ ונתניהו, בתנאי שגנץ יהיה ראשון (כי אם נתניהו יהיה ראשון ההסכם יופר ורוטציה לא תהיה, כפי שכבר ראינו) ובלבד שתיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת לא יהיו בשליטת גוש נתניהו. יהיה צורך למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים, גם אם יכללו פשרות כואבות, ובלבד שפסולי החיתון לא יהיו חלק מהם.

* שני שותפים – מכל חטאיו של נתניהו, והם רבים, החמור ביותר, שיהיה לדראון עולם, הוא הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. לא סתם לגיטימציה – הוא עשה לילות כימים במשך שבועות, כדי לאנוס את הציונות הדתית לשריין את הכהניסט. הוא אפילו שריין מקום בליכוד לח"כ סופר מהציונות הדתית בתמורה למקום שיינתן שם לכהניסט.

נתניהו אינו גזען ואינו כהניסט ואין לי ספק שהוא סולד מן התועבה הכהניסטית לא פחות ממני. אבל אצלו כל עניין לאומי כפוף לאינטרס הפרטי. הוא בוטח בכהניסטים שיתמכו בכל חוק שינסה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה זאת. והתוצאה המחרידה: בסקר בערוץ 12 33% (!) מוכנים לראות את בן-גביר שר בממשלת ישראל. נורא ואיום! בדרך הזאת גם יגאל עמיר ייראה כשיר לתפקיד שר בממשלה.

נתניהו הוא האשם העיקרי, אך לא היחיד. יש לו שני שותפים. האחד הוא התקשורת. איני נוהג, בדרך כלל, לדבר בהכללה על "התקשורת", אך במקרה הזה התקשורת התמסרה לבן-גביר עוד לפני הלגיטימציה שקיבל מנתניהו. יתכן שבעשור השלישי של המאה ה-21 התקשורת אינה יכולה לנהוג באחריות כפי שנהגה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה ח"כ, והיא החרימה אותו. אבל הקיצוניות השניה, של הפיכתו לחביב התקשורת, צמאת הרייטינג, שיודעת שאדם נשך כלב = ידיעה, ואין לה כל קווים אדומים, בנתה אותו. בן-גביר הפך ליקיר התקשורת, הסחבק של השדרים והמראיינים והם היו לאידיוטים השימושיים שלו. והשותף השני הוא בג"צ, שכבר בתקופת כהנא שוב ושוב העדיף את פֶּטיש חופש הביטוי על כל אינטרס ציבורי אחר, ובשורה של ניצחונות יצר את הלגיטימציה לכהניסטים.

ועכשיו, איך נחזיר את השד לבקבוק?

* התמצית המזוקקת של הביביזם – כך כתב לי ביביסט מצוי: "תלך כפרה על כל ביביסט חתיכת אשכנזיפת מצוי תחזור לגרמניה מאיפה שבאת".

זה פרי הביאושים של הביביזם. זאת הערוגה הרעילה שנתניהו, בנו ובני טיפוחיו משקים מדי יום. זאת התגלמות הביביזם. זה יהיה פרצופה של המדינה, אם חלילה גוש בן גביר יזכה ב-61 מנדטים.

* חובה לקרוא! – עיתונאי הימין קלמן ליבסקינד פרסם ב"מעריב" מאמר חשוב מאוד ומהימן מאוד, על הטרור שמפעילה התעשיה הביביסטית כנגד אנשי ימין ואפילו ימין קיצוני, שאינם סוגדים לנתניהו. הבעיה במאמר שלו, היא שהוא עושה הנחה לנתניהו, כאילו מדובר ב"קבוצה קיצונית" בקרב תומכיו, בעוד מי שעומד בראשה הוא נתניהו עצמו.

* מפלגת שוקן – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד קלגס אקיבוש יאיר גולן ונגד מרצ על עצם האפשרות שהקלגס הזה יתמודד על הנהגתה. החרה החזיק אחריו רוגל אלפר, שהוסיף שמרצ אינה רלוונטית ויש להקים מפלגת שמאל חדשה. הוא גם מציג את מהותה: "השמאל הישראלי חייב להכיר בכך ששומה עליו לוותר על הציונות".

אני מציע שם למפלגה הזאת: שוקן.

* יהודה ושומרון – במוסף "גלריה" נערך ראיון עומק עם הכתבת הפוליטית המצוינת של ערוץ 12 דפנה ליאל. המסר המרכזי שלה לאורך כל הראיון, הוא שבכוונתה להתמיד ולדבוק בקו המקצועי שלה, המבחין בין ידיעה לדעה, בין חדשות לפובליציסטיקה. היא אינה פובליציסטית. היא מביאה מידע, חשיפות, פרשנות, לא מביעה את דעותיה. היא אינה מתנגדת למי שנוהגים אחרת, אך זו דרכה.

היא משלמת על כך מחיר. הפרשנים המזוהים פוליטית חוטפים הרבה אש, אך גם חיבוק גדול מן הצד שלהם. היא חוטפת אש משני הצדדים. בעיני השמאלנים היא "ביביסטית", כיוון שהיא מתנגדת לחוק הנאשם, חושפת מידע נגד אישים מן השמאל ואינה מתייצבת כאוטומט. בעיני הימנים היא "שמאלנית", ולו כיוון שהיא מעזה להיות בתם של אלון ורחל ליאל.

היא מתעקשת לא לחשוף את עמדותיה הפוליטיות, אך מדגישה שהיא מתונה. וברור שההשוואה היא בראש ובראשונה להוריה הקיצוניים.

ליאל הסבירה שהיא מקפידה לא להשתמש במושג "כיבוש" ולא תשתמש בו, כי זה מושג טעון הצובע לא רק אותה אלא גם את המידע שתביא כמוטה, ותגרום לציבור גדול לאטום את עצמו מחשיפה למידע שלה. באיזה מושג היא משתמשת? "השטחים". זה, כביכול, מושג נייטרלי.

כאן היא טועה. יש מושג נייטרלי אחד: יהודה ושומרון. השמות בעברית של האזורים הללו. מה זה "השטחים"? הרי יש שטחים בכל מקום בארץ. יש שטחים לבניה בראשל"צ ויש שטחים חקלאיים בנגב ושטחי אש בגליל. המושג "השטחים" כתחליף ליהודה ושומרון, הוא מושג פוליטי שמסרב לקרוא לחבלים אלה בשמם העברי.

גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה ביהודה ושומרון – אין שום סיבה שלא יקרא להם בשמם. ביטויים כמו "השטחים המשוחררים", "חבלי המולדת", "ערש האומה", "לב הארץ", הם אכן מוטים. לא כן הקריאה הפשוטה של השטחים הללו בשמם. יהודה ושומרון. אין שום סיבה לכנותם בשם אחר.

* האולימפיאדה היהודית – איני יודע מה הערך הספורטיבי של המכביה, אבל אני יודע שאי אפשר להגזים בחשיבות ערכה הלאומי, הציוני. אין עוד אירוע, כמו המכביה, שמרכז סביבו כך את העם היהודי על כל תפוצותיו, בישראל, סביב מדינת ישראל. המכביה היא אירוע המחזק את הזהות היהודית של הספורטאים ובני משפחותיהם ואוהדיהם מקהילותיהם השונות. וגם מי שהזהות היהודית משנית בעבורו אחרי הזהות האזרחית בגולה שבה הוא חי – כל חיזוק של המרכיב היהודי בזהותו חשוב. המכביה מחזקת את הסולידריות היהודית, בין היהודים בקצוות תבל ובעיקר, בין יהודי הגולה לבין מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

לפני קום המדינה, המכביה הייתה הזדמנות אדירה לעליה בלתי לגלית; ספורטאים ואוהדים יהודים רבים שבאו למכביה, לא חזרו לגולה; "נעלמו" ונטמעו בקרב היישוב היהודי בארץ. גם אחרי קום המדינה ספורטאים רבים עלו לארץ בעקבות המכביה. הבכיר שבהם הוא טל ברודי. נקווה שכך יהיה גם הפעם.

המכביות האחרונות לא זכו להתעניינות רבה בישראל. זה סימפטום לחוסר ההתעניינות בישראל לענייני העם היהודי. אני מקווה מאוד שהפעם זה יהיה שונה. את המכביה הקודמת ליוו פשקווילים של רוגל אלפר נגד האולימפיאדה ה"גזענית" של "טוהר הגזע"… טוב, משחר קיומו של העם היהודי, ליוותה אותו אנטישמיות. ואין אנטישמיות בזויה ונחותה יותר מאנטישמיות של יהודים.  

* העבודה הקשה ביותר – האמירה של ג'וחה, שההתעמלות הכי טובה היא השינה, מזכירה לי שנינה של יהודה הראל: העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום, כי אי אפשר לצאת ממנה למנוחה.

          * ביד הלשון

איתמר – אִיתָמָר הוא יישוב קהילתי חקלאי-דתי השוכן על רכס גדעונים, דרומית-מזרחית לשכם, סמוך לכפרים עוורתא ובית פוריכ, ומשתייך למועצה האזורית שומרון. תחילה נקרא היישוב על ידי המייסדים בשם "תל חיים" על שם תל חייא, תל ארכאולוגי מהתקופה הביזנטית הנמצא ביישוב. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, ושינתה את שמו  לאיתמר, על שם הדמות המקראית איתמר בן אהרן הכהן, שלפי המסורת קבור בכפר עוורתא הסמוך ליישוב.

איתמר נמצא בתל-רוג'ייב, סמוך למקום שבו שכן היישוב אלון מורה, אך נעקר על פי פסיקת בג"צ, כיוון שישב על אדמות פרטיות של פלשתינאים. איתמר קם על אדמות מדינה. היישוב עלה לקרקע ב-1984. בספטמבר 2012 אישר שר הביטחון אהוד ברק בניית יותר מ-500 יחידות דיור חדשות באיתמר, אך באוקטובר 2015 חזר בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מאישור התוכנית בשל חששו מלחץ בינלאומי. ביוני 2014 נחנכה שכונת "נופי ארומה", הקרויה על שם העיר המקראית הסמוכה ארומה, וביולי 2015 נחנך שלב ב' של השכונה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.7.22

* על כל שעל של אדמת הגולן – המדיניות הישראלית החדשה, אחרי כחמישים שנה – היא מימוש הריבונות הישראלית על כל שעל של הגולן, גם ממזרח לגדר המערכת, עד הגבול הרשמי שנקבע בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים, הסורים התבססו ממערב לגבול וישראל הבליגה. לא עוד. במיוחד כאשר היום ניסיונות ההתבססות הם של איראן וחיזבאללה. פעולות התקפיות וסיורים אלימים של ישראל מתנהלים בחודשים האחרונים בכל השטח הריבוני הזה, שצה"ל משחרר אותו ומחזיר אותו לבעליו. ובמקביל, מתנהל מהלך חשוב ומוצלח של הידוק הקשר בין מדינת ישראל וצה"ל לבין הדרוזים בגולן, והוא כולל, בין השאר, אישור לחקלאים הדרוזים לשוב ולעבד את אדמותיהם בשטחים שממזרח לגדר המערכת ועד הגבול. כתבה מקיפה (ומומלצת) על הנושא פרסם יואב זייתון ב-ynet.

* אלטרנטיבה שלטונית – בימים האחרונים נשמעו במקביל דיבורים על שני חיבורים אפשריים של תקווה חדשה – עם ימינה או עם כחול לבן. לכאורה, זו ברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'. ונשמעת אפילו אפשרות של פיצול בתקווה חדשה בין שתי החלופות.

לדעתי, נכון להקים חיבור משולש של תקווה חדשה עם ימינה וכחול-לבן. אפשר לקבוע בעליל שהפער בין הח"כ ה"ימני" ביותר בימינה ל"שמאלני" ביותר בכחול-לבן קטן לאין ערוך מהפערים בין יונים וניצים במערך ובין הקצוות בליכוד, בשנות השבעים והשמונים. יש מספיק אוויר להקמת כוח מרכז-ימין ממלכתי ביטחוניסטי, שיהווה אלטרנטיבה לשלטון, ולכל הפחות כוח גדול ומשמעותי שהשפעתו תהיה מכרעת בכל קונסטלציה פוליטית אחרי הבחירות.

חיבור כזה יחייב את איילת שקד וימינה להבהיר שבכל מקרה לא ילכו לממשלת "ימין-על-מלא", קוד מכובס לגוש בן גביר. יהיה עליהם להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם בכל מקרה פסולי חיתון ולא תהיה שום ישיבה בקואליציה הכוללת אותם. מכחול לבן יידרש להבהיר חד משמעית שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת פסולת חיתון מבפנים או מבחוץ, מלפנים או מאחור, מלמטה או מלמעלה, בלי כל סיפורי "הצבעה אחת" למיניהם. ומה יידרש מתקווה חדשה? להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת הם פסולי חיתון. אבל תקווה חדשה כבר הבהירה זאת.

על פי הפרסומים בתקשורת, גנץ מעוניין בחיבור עם תקווה חדשה, אך ללא דרך ארץ – תנועתם של יועז הנדל וצביקה האוזר. ההסבר לכך הוא שגנץ לא שוכח ולא סולח על שהשניים האלה סיכלו את הקמת הממשלה בראשותו, התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הסבר נוסף הוא וטו על יועז הנדל של המפלגות החרדיות, השותפות הרצויות לקואליציה בראשות גנץ, בשל רפורמת הסלולר הכשר במגזר החרדי. איני יודע אם יש בכך אמת או שזה פייק ניוז, אך אם זה נכון, זו דרישה בלתי נסבלת. אם מדובר בתחושות נקם של גנץ – אין להן מקום כאשר על הפרק עומד האינטרס הלאומי. אם מדובר ברצון של גנץ לשמור על הרשימה המשותפת כאופציה לשיתוף פעולה – ממילא הוא פסול לחיבור כזה, שלא יוכל לקום. ואם מדובר בדרישת החרדים, כדאי לזכור שלא היה מי שעשה כל כך הרבה למען הציבור החרדי כמו יועז ברפורמת הסלולר. הוא שיחרר את המוני החרדים מן הלפיתה האכזרית באשכיהם, של העסקונה החרדית וכמה בעלי זרוע כלכליים השולטים על האינטרנט שלהם.  

* ישראל השניה – הזוג נתניהו, כפי שאורח חייו נחשף בימים אלה בעדותה של הדס קליין, הוא התגלמות "ישראל השניה".

* נתניהו הוא ביביסט – אחד מדפי המסרים הביביסטיים המשעשעים, בתגובה לעדותה של הדס קליין, הוא ש"גם צ'רצ'יל היה נהנתן ואהב סיגרים ואלכוהול". וואו!

קודם כל, המגלומניה… המגלומניה… למי נתניהו משווה את עצמו? איזה חוסר מודעות עצמית. ושנית, דווקא את אהבת הסיגר הוא לוקח מצ'רצ'יל? זאת התכונה שהפכה אותו למנהיג דגול?

אך הכשל בדף המסרים הזה הוא הדמגוגיה. האם זאת הבעיה? שהוא חובב סיגרים? אם הוא יקנה את הסיגרים והשמפניה מכספו, אגב – לא חסר כסף לאיש ישראל השניה מקיסריה, זו בעיה שלו ואין בכך עניין ציבורי וערכי. מקסימום שאלה של טעם טוב.

ועוד דף מסרים – "את מי מעניינת הרכילות הזאת? מה שחשוב הוא איזה ראש ממשלה הוא. אני מעדיף מושחת שהוא ראש ממשלה טוב מאשר איש ישר שהוא ראש ממשלה גרוע".

עוד דמגוגיה. כאילו אלו שתי האפשרויות וצריך לבחור ביניהן. מה דעתכם על הסטארט-אפ החדש – ראש ממשלה ישר וטוב? אגב, זה סטארט-אפ ישן מאוד. היו לנו כאלה. המסר הסמוי הוא שאדם ישר והגון הוא לא יוצלח. עוד פסולת ביביסטית שמזהמת את החברה הישראלית.

מעבר לגישה העקרונית, על פיה מנהיג צריך לשמש דוגמה אישית ולהיות מופת לציבור שאותו הוא מנהיג, וככל שמעמדו רם יותר, כך הדרישה ממנו צריכה להיות גבוהה יותר, ברצוני לעמוד על הזיקה ההדוקה בין הסיפורים המביכים על מערכת היחסים הנצלנית של נתניהו ומשפחתו עם שני הטייקונים, לבין אופן התנהלותו כראש הממשלה.

הבעיה המרכזית במנהיגותו של נתניהו, היא שהוא ביביסט. כלומר, הוא באמת שבוי בפולחן האישיות של עצמו. הוא רואה בעצמו נישא מעם, שהכל מותר לו, הכל מגיע לו, הכל צריכים לשרת אותו. הוא אשכרה מאמין שהמדינה זה הוא, שהציונות זה הוא, שהימין זה הוא, שהליכוד זה הוא. אם היפוכו המוחלט, יצחק שמיר, ראה עצמו כל חייו עבד של הרעיון הציוני ושל מדינת ישראל, ולכן ביטל כל אינטרס אישי אל מול האינטרס הלאומי, נתניהו מאמין באמת, שהאינטרס האישי שלו, הוא האינטרס הלאומי. ולכן, אם יהיה לו טוב, זה טוב למדינת ישראל. מי שמעז לחקור את שחיתויותיו, חותר תחת מדינת ישראל. מי שמגיש נגדו כתב אישום הוא בוגד במדינת ישראל. רק אדם שיכול כך לדרוש ולתבוע בלי בושה אספקה של מוצרי יוקרה ללא גבול לו ולמשפחתו, מסוגל לטרטר את מדינת ישראל לחמש מערכות בחירות עד שהאזרחים יבינו מה טוב להם ויבחרו נכון. הרי נתניהו משוכנע שמה שפאקר ומילצ'ן עשו למענו, בכל הטוב שהרעיפו עליו ועל רעייתו, הוא שירות לאומי, ועליהם להודות לו כל חייהם על הזכות הגדולה שהייתה להם לשרת אותם.

הרי ברור שכל מנהיג אחר במקומו, היה מפנה את המקום כאשר היה מבין שהוא אבן הנגף בפני שלטון מפלגתו ובפני יציאת מדינת ישראל מן המשבר הפוליטי. אבל כל מנהיג אחר, אילו איבד את השלטון, גם לא היה שורף את המועדון.

* צ'רצ'יל צדק – בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1947 אמר צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום".

צ'רצ'יל צדק. לעולם לא ארצה להחליף את הדמוקרטיה, על אף כל פגמיה, בשיטת ממשל אחרת. אך הוא צדק במכלול האמירה שלו; כן, הדמוקרטיה רחוקה משלמות, יש בה בעיות רבות.

הכלל המרכזי בדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, המייצג את רצון הרוב. כן, זו שיטה עדיפה על יתר השיטות, אך רצון הרוב עלול להיות בעייתי ביותר. ניתן להיווכח בכך מן הסיפור של עמנו. רוב עם ישראל רקד סביב עגל הזהב. רוב העם נהה אחרי עשרת המרגלים. רוב העם הלך בעיניים עצומות אחרי שבתי צבי. כלומר, בדמוקרטיה הרוב קובע, אך אין זה אומר שהרוב צודק. לעתים המיעוט צודק. לעתים עמדת יחיד היא הצודקת. ויש שהרוב ממיט אסון על המדינה.

דמוקרטיה אינה רק רצון הרוב, אלא עוד סט של ערכים, שנועדו להגביל את הרוב ולמנוע את עריצות הרוב. אם רוב העם יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולבחור דיקטטור שישלוט שלטון מוחלט עד יומו האחרון – האם זו החלטה דמוקרטית? הרי הוכח שזהו רצון הרוב. כמובן שלא.

דמוקרטיה היא כללי משחק ששום רוב אינו יכול לחרוג מהם. דמוקרטיה היא זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון החוק, שהכל כפופים לו ואיש אינו עומד מעליו. וגם אם רצון הרוב הוא שהמנהיג יעמוד מעל החוק – מדינה שבה המנהיג עומד מעל החוק, אין בה שוויון בפני החוק ולכן אין היא מדינת חוק וככזו אינה מדינת דמוקרטית. אין דמוקרטיה ללא רשות שופטת עצמאית וחזקה. הרשות השופטת היא רשות שלטונית, שבכוחה לאזן ולבלום את רצונו של הרוב, כדי להגן על זכויות הפרט והמיעוט ועל שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים.

מי שרוצה להכפיף את כל אלה ל"רצון הרוב" – הוא איום על הדמוקרטיה, גם אם הוא מלהג בשם הדמוקרטיה.

* הרגל גנטי – גלעד שרון מנסה לשכנע את המצביעים בפריימריז שיחסיו עם נתניהו מצוינים. נו, כנראה שדבק בו ההרגל של אביו לא לומר אמת. מה שכן, יש דבר משותף לנתניהו ולגלעד שרון – שניהם שותפים לעקירת גוש קטיף.

* המִשְׂחָק בן זונה – המשורר והסופר מואיז בן הראש פרסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" סיפור שכתב בעקבות קריאת ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השניה". "חלמתי חלום", הוא פותח את הסיפור, ובחלומו נערך משחק כדורגל בין ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. הוא השוער של ישראל היהודית. השופטת היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס. וכך, ברור שהשיפוט מוטה באופן קיצוני. השופטת ממציאה חוקים חדשים, שולפת כרטיס לבן ומעיפה את מי שתמה מה זה הכרטיס הזה. היא מאפשרת לישראל הדמוקרטית לשחק עם 22 שחקנים ושלושה כדורים ואת הנבחרת של ישראל היהודי היא מותירה עם שני שחקנים בלבד. כאשר ישראל הדמוקרטית מבקיעה גול השופטת מחשיבה אותו כשני שערים. כאשר ישראל היהודית מבקיעה גול בבעיטה מרחוק, השופטת מבטלת אותו בטענת נבדל. וכן הלאה וכן הלאה, הרי ברור איך בג"ץ שופט במשחק בין ישראל הדמוקרטית והיהודית. ואז נכנס למגרש אבישי בן חיים. הוא מצליח בערמומיות לבלבל את השופטת ואפילו להבקיע מספר גולים, אך לא לשנות את ההגמוניה הברורה של ישראל הדמוקרטית הנובעת משבירת כל כללי המשחק והמצאת חוקים חדשים שנועדו להנציח את ההגמוניה. ובסוף "ישראל היהודית יורדת ליגה".

מעבר להתבכיינות המאוסה, הבעיה האמתית בסיפור הזה, יותר מהקונספירציה הבוטה והמטורללת של בית המשפט העליון, הדיפ-סטייט שבאמצעותו נמשכת ההגמוניה של ישראל הדמוקרטית, היא עצם הצגת ישראל הדמוקרטית והיהודית כשתי קבוצות יריבות שנאבקות זו בזו. הדיכוטומיה הזאת בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית מאפיינת את השמאלימין הרדיקלי, כאשר שונאי המדינה היהודית ושונאי המדינה הדמוקרטית מזינים זה את זה ומפרנסים זה את זה בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים.

בסיפור של בן הראש, כאשר הקהל מתחיל לצעוק "השופטת בת זונה" מיד מסולק כל הקהל מן היציע המזרחי (איך לא?) ועל הקבוצה המפסידה מוטל קנס בסך 100,000 ₪. אבל מי שבן זונה כאן, אינו השופט אלא המשחק עצמו. כלומר, עצם הצגת הדיכוטומיה הזאת.

האתגר של הציונות הממלכתית היא להגן על ישראל היהודית דמוקרטית מפני המתקפה הדו-ראשית שנועדה למוטט אותה. אל לציונות הממלכתית לתפוס צד בין עופר כסיף ואיתמר בן גביר ולתת להם לקבוע מהו המשחק, אלא להגן על המגרש היהודי דמוקרטי, הציוני והממלכתי, מפני האויב המשותף שקם על הציונות הממלכתית, שהמגלמים הקיצוניים שלו הם עופר בן גביר ואיתמר כסיף, לצד בן חיים ובן הראש ודומיהם. האסון של מדינת ישראל הוא חלוקה לשני מחנות שמי שנותן בהם את הטון הם הבן גבירים והכסיפים. כל מי שאכפת לו מקיומה ועתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, כל מי שהציונות הממלכתית פועמת בלבו, חייב להימנע מבחירת צד במשחק הזה – כי עצם המשחק הזה הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.

ובאשר למואיז בן הראש – מה כל כך "יהודי" בהצגתם של היהודים "האשכנזים" כעמלק, כלומר כמי שחובה דתית להשמידם? הרי הוא כתב את השיר הנורא "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים". והרי אין דבר פחות יהודי מהשנאה היוקדת הזאת לרוב העם היהודי.

* הרוצח – הקלקול השני לחוקה האמריקאית רצח עוד ששה אנשים, פצע עוד שלושים ואחד והשבית את שמחת יום העצמאות למאות מיליוני אמריקאים.

* האם הפרי גדל על המדפים בסופר? – עוד מפעל חינוכי נפלא של ארגון השומר החדש – מחנות עבודה תלת יומיים לבני נוער שמתנדבים לשלושה ימי עבודה בחקלאות. במטע של אורטל הוקם מחנה אוהלים, ובו תעבורנה לאורך הקיץ קבוצות המתנדבים של השומר החדש שיעבדו באורטל.

השבוע עבדה אתנו הקבוצה הראשונה. כמה עשרות בנות ובני 15-17, מלאי רוח משימתית, רוח התנדבות, מוסר עבודה וחריצות, לצד רוח נעורים ומשובה. הם משכימים לפנות בוקר ויוצאים לעבודות קטיף, גיזום ועישוב.

הם מכנים את עצמם באירוניה "הפראיירים", ללמדך איך סביבתם רואה את ההתנדבות. אך הם חשים גאווה גדולה והתרוממות רוח בעבודתם.

אחד הדברים שאני אוהב בשומר החדש, הוא שהפעילות שלהם משותפת לחילונים ודתיים. זו בעיניי הבשורה החשובה ביותר לחברה הישראלית. כך גם במיזם הזה. בקבוצה הראשונה באורטל, היה רוב בולט לדתיים, בין הבנים ובין הבנות. כמובן שאני שמח על כל נער דתי שמשתתף במיזם, אך אני מקווה שבקבוצות הבאות יהיו חילונים רבים יותר. בעצם היחד של חילונים ודתיים, אני רואה חשיבות רבה לא פחות מאשר בעבודה בחקלאות. גם בקבוצה הבלתי מאוזנת הזאת, אני בטוח שהן החילונים והן הדתיים הרוויחו מהמפגש המשותף ומהחשיפה לזולתם.

שמעתי נערה אחת אומר לחברתה: "תחשבי על זה שתיכנסי לסופר ותקני אוכמניות, ותדעי שאת קטפת אותם וארזת אותם. איזה כיף זה, הא?"

          * ביד הלשון

רחוב רשי"ף – במדורו "רשימות תל-אביביות" במוסף ספרות ותרבות של "הארץ", לפני שבועות אחדים, הזכיר אברהם בלבן כבדרך אגב את רחוב פין ששינה את שמו לרח' רשי"ף.

מי שהרחיב על כך, היה פרופ' דוד אסף, שבבלוג המצוין שלו עונ"ש (עונג שבת) נוהג לחשוף, בין השאר, סיפורי רחובות.

רח' פִין בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים, שלמה יוסף פין. פין, בפ"א רפויה – Fünn. בפי משכילי תקופתו הוא כונה רש"י פין.

אולם מהר מאוד נקרא הרח' בפי כל רח' פִּין', בפ"א דגושה, כשמו של איבר המין הזכרי. יותר משהסיבה לכך היא בגד כפת דגושה בראש מילה, היא מיקומה בקרבת קולנוע "מרכז" שהרבו להקרין בו סרטי סקס ושעד היום הוא אזור זנות.

לא נעים. איך פותרים את המבוכה? היו שהעניקו לו את השם רח' פיין. אלא שהרחוב לא נועד להנציח אדם ששמו פיין. הפתרון היה לשנות את שמו לראשי התיבות רח' רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. אלא מה? מעולם פין לא נקרא בראשי התיבות הללו. לא בחייו ולא אחרי מותו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"