צרור הערות 22.5.22

* הפתרון האידיאלי – הפתרון האידיאלי למשבר הפוליטי הוא הקמת ממשלת אחדות רחבה.

כל מה שנדרש כדי שתרחיש כזה יקרה, הוא הזזה של אדם אחד.

* הזועביז – ח"כ זועבי הולכת בעקבותיה של עידית סילמן ועורקת מן הקואליציה. מן הראוי שתתפטר מן הכנסת. זה גם מה שסילמן אמורה הייתה לעשות.  

עם זאת, יש הבדל בין שתי העריקות. לשיטתה של זועבי, אכן אין לה מה לחפש בקואליציה הפועלת באופן קיצוני בניגוד להשקפת עולמה. סילמן, לעומתה, פרשה מממשלה שמגשימה את השקפת עולמה, רק בשל העדר חוסן נפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל עליה ועל משפחתה.

לפיד, שר החוץ, ניסה לשחד את זועבי במשרת קונסולית בשנגחאי. הוא למד בדרך הקשה ששוחד פוליטי פוגע במי שבוחר בדרך הזו. לפיד צדק בדבריו נגד הזועביז.

* פרדוקס הפוליטיקה הישראלית – הפרדוקס של הפוליטיקה הישראלית – מתנגדי מדיניותה של הממשלה ודרכו של ראש הממשלה חברים בקואליציה. אלה שהממשלה מיישמת את השקפת עולמם יושבים באופוזיציה, ומנהלים מלחמה אופוזיציונית חסרת תקדים ופרועה, על שום דבר; ביקורת סרק, חסרת תוכן, זולת התוכן הפרסונלי: מי אינו ראש הממשלה.

* מרד פטריוטי – מהיום שבו נתניהו החל להנהיג אופוזיציה למדינה, חיכיתי למרד של ח"כים פטריוטים מהליכוד, שיפסיקו ללכת אחריו כמו עכברושים אחרי החלילן מהמלין. ציפיתי שיקומו ח"כים פטריוטים ויציבו בפניו גבול: עד כאן. אנחנו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

האמת היא שציפיתי שזה יקרה בהצבעה על חוק האזרחות. לא העליתי על דעתי שחברי כנסת פטריוטים כמו דיכטר, שטייניץ ואחרים, יתקרנפו, ישתפו אתו פעולה ויצביעו נגד מדינת ישראל בנושא לאומי חשוב כל כך. התבדיתי והתאכזבתי.

היום סוף סוף, אחרי כמעט שנה, הונף נס המרד. תשעה ח"כים פטריוטים, ואני מאמין שהמספר ילך ויגדל אחרי שקמו האמיצים הראשונים, הביעו התנגדות לכוונתו המטורפת להפיל את חוק "ממדים ללימודים", ולפגוע בדם קר בחיילי צה"ל.

להערכתי, המרד הזה יגדל ונתניהו יתקפל וייאלץ לקבל את הדין. אני מקווה שתהיה זו תפנית בהתנהלותה של האופוזיציה, שתתחיל מעתה להיות נאמנה למדינת ישראל.

* ספין דמגוגי – כל מי שהיה לוחם קרבי בצה"ל ושילדיו לוחמים קרביים בצה"ל סולד מהאופוזיציה למדינה, שמנסה להפיל את חוק "ממדים למילואים", ובז לספין הדמגוגי הילדותי של 100% סבסוד, כביכול.

* שיא עזות המצח – מהו שיא עזות המצח? התנגדות החרדים לחוק "ממדים ללימודים". הם משתמטים מצה"ל ומן ההגנה על המולדת, חיים על דמם של בנינו, ועוד מרשים לעצמם, בחוצפה ובחוסר בושה, להתנגד לחוק שנועד להיטיב עם הלוחמים.

* אני מאמין במדינת ישראל – אהוד שאל אותי, בגיליון הקודם, מדוע איני מגיב על "מה שמתחולל ב'משפט' [המירכאות במקור א.ה.] נתניהו, כאשר מתברר שהחוקרים אכן תפרו לו תיק".

ובכן, מראשית פרשיות נתניהו, נמנעתי מלהתייחס לחשדות הפליליים ולאישומים הפליליים נגדו והיום אני נמנע מלהתייחס למשפט. אני שותף לשיח הציבורי, וככזה אני תוקף את השחיתות הציבורית והפוליטית של נתניהו, שחמורה בעיניי לאין ערוך יותר מכל האישומים הפליליים. למשל, הניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק כדי לחלץ אותו מאימת הדין. למשל, חתימת הסכם הונאה על ממשלת אחדות מתוך כוונה מראש להפר אותו, והפרתו באמצעות פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב מדינה. למשל, הובלת אופוזיציה למדינה שמבוססת כל כולה על שקרים. ועוד ועוד ועוד ועוד.

במישור הפלילי והמשפטי, אני מאמין במדינת ישראל, מאמין שהיא מדינת חוק דמוקרטית, איני שותף לשנאה למדינת ישראל לא כאשר היא מופנית אליה מצד שוברים שתיקה וגדעון לוי, ולא כאשר היא מופנית אליה מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין שמשטרת ישראל שחקרה את נתניהו עשתה זאת מתוך נחישות להגיע לחקר האמת. אני משוכנע שהפרקליטות והיועמ"ש שבחנו את תוצאות החקירה קיבלו את החלטתם מתוך מחויבות לאמת ולהגנה על החוק. ואני סומך על השופטים שהם חותרים לחקר האמת ויקבלו את החלטתם באופן ענייני, על פי ראיות. אני מאמין שנתניהו נכנס למשפט כמו כל נאשם – בחזקת חף מפשע, ואינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. עליה חובת ההוכחה ולא על הנאשם. השופטים ישמעו את הראיות של הפרקליטות, את העדים, את ההגנה, ויחליטו על סמך ראיות. אין לי ספק, שנתניהו נהנה ממשפט צדק, וחזקה על השופטים שיכריעו בשיקול דעת הוגן, על פי הראיות. וגם אם אחשוב על הכרעה זו או אחרת שלהם שהיא שגויה, לא יהיה לי ספק שהם קיבלו אותה בידיים נקיות. כמו גם המשטרה והפרקליטות. גם אם החלטות בית המשפט תהיינה הפוכות ממסקנות המשטרה והפרקליטות.

אני עוקב אחרי המשפט ומשתדל להתעלם מספינים למיניהם. יש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה באופן חד-משמעי נגד נתניהו ויש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה לזכותו של נתניהו. איני יודע מה תהיה ההכרעה. ויש לזכור שההכרעה אינה זיכוי או הרשעה, כי בכתב האישום יש סעיפי אישום שונים ותתכן הרשעה בחלק מן הסעיפים וזיכוי בסעיפים אחרים. דבר אחד ברור לי – גם במקרה הקצה שבו נתניהו ייצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר ש"תפרו לו תיק". האם כל זיכוי במשפט פירושו שכתב האישום היה "תפור"? בית המשפט אינו בית חרושת של הרשעות, והוא שוקל את האישומים בכובד ראש ואינו חייב להסכים עמם. ההגנה יכולה לעתים לשכנע את השופטים שכתב האישום שגוי. אין זה אומר בשום אופן שמדובר בתפירת תיק.

כל הספינים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית על המשפט מסוכנים מאוד. הם יוצרים ציפיה בקרב מאמיניהם ש"התיק מת" כפי שהתבטא נתניהו, והנה הכל קורס במשפט והזיכוי מובטח. ואם לא יהיה זיכוי? כל הספינים הללו נועדו ליצור בקרב כת פולחן האישיות מצב נפשי שנועד לדחות הרשעה בתיק ולהציג את השופטים, במקרה זה, כחלק מן המתפרה. הרי במשפט הוכח שנתניהו טהור וזך, צח כסרגל וישר כשלג, ובכל זאת הורשע. איך זה? כי השופטים הם חלק מן הקונספירציה. זה איום מסוכן מאוד על הדמוקרטיה הישראלית. ומי שכותב במירכאות "המשפט" שותף להנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית.

מה אומרת, בעצם, תאוריית הקונספירציה על "תפירת התיקים". שאביחי מנדלבליט, מי שהיה מזכיר הממשלה, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, איש ימין, איש הציונות הדתית, בן ל"משפחה הלוחמת", האיש שנתניהו מינה ליועמ"ש, ומפכ"ל המשטרה רוני אלשייך, מתנחל, דתי, איש ימין, "מזרחי" (לא שזה משנה משהו, אבל נלך עם הנראטיב של אבישי בן חיים, שופרו של נתניהו) שמונה בידי נתניהו שאף הבטיח לו את ראשות השב"כ בסיום התפקיד, חברו יחדיו לקשירת קשר של תפירת תיקים חסרי שחר נגד נתניהו, כדי להפיל את שלטון הימין ולהחליפו בשלטון השמאל, שיהפוך את ישראל למדינה לא-יהודית. הם הפעילו מאות רבות של חוקרי משטרה, רשות המסים והפרקליטות, שהקדישו שנים לתפירת התיק ובדיית הראיות. מתוך אותם מאות אנשים, לא היה אפילו אחד שיספר על כך, או אפילו ידליף בדל מידע בעילום שם. נו, באמת… הרי כדי להאמין לקונספירציה צריך להיות או אידיוט גמור, או חסיד שוטה של נתניהו, נטול כל חוש ביקורת ויכולת פקפוק בהערצתו ובסגידתו.

תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים לנתניהו מטורללת, חולנית ואינפנטילית והיא מסוכנת, מסוכנת מאוד. כל כולה שקר נתעב, שקר אנטי ישראלי הזוי ובזוי. המצאת תאוריות הקונספירציה הללו והפצתן, היא שחיתות ציבורית חמורה של נתניהו; חמורה הרבה יותר מכתבי האישום הפליליים, כי משמעותה – הרס וחורבן של החברה הישראלית והסתת הציבור נגד מדינת ישראל, והכל למען אינטרס פרטי של שרלטן אחד, שמאמין שכל אינטרס לאומי כפוף לאינטרסים שלו. וקהל עובדי האלילים אומר אמן.

אני מאמין במדינת ישראל ואוהב את מדינת ישראל. כאמור, איני מאמין בעלילות הבזויות נגדה, בין אם הן של שוברים שתיקה וגדעון לוי, ובין אם אלה של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין במדינת החוק הישראלית, אני מאמין במשפט הצדק הישראלי. אני מתעב את אלה שמניפים בגסות את ידם על מדינת ישראל.

* כנרת כנרת נראית קצת אחרת – עו"ד כנרת בראשי עלתה לגדולה כפרקליטתה של א' מבית הנשיא, וכלוחמת הצדק נגד הנשיא האנס הסדרתי.

כנרת בראשי של היום, הייתה מציגה את קצב כקורבן לרדיפה ולקונספירציה של האליטות, "התשקורת" ו"כנופיית שלטון החוק".

* הרפתקת חיינו – "מקצות ערב מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה". כך היטיב לתמצת עלי מוהר את הרפתקת חיינו הציונית.

קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות – זו לא רק ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ספק אם יש להצלחה הזאת אח ורע בתולדות העמים. ושיאה של ההצלחה, בעיניי ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, היא העליה ההמונית של יהדות ערב ושל שורדי השואה מאירופה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

מדינה שזה עתה קמה מתוך מלחמת קיום אכזרית שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (כמאה אלף הרוגים בהשוואה להיום); מדינה שעומדת תחת מצור של אויביה המקיפים אותה ומתכוננים לסיבוב השני כדי להשמידה, מדינה שנמצאת בבידוד מדיני, מדינה עניה שבקושי יכולה להאכיל את תושביה, לקחה על עצמה משימה אדירה ושילשה בתוך שנים ספורות את אוכלוסייתה בקליטת עולים חדשים. מדינת ישראל הכניסה את אזרחיה למשטר צנע קשה ואכזרי, כדי שתוכל להירתם למשימה. והיא דאגה לקורת גג, גם אם זמנית ורעועה, ולפרנסה – גם אם בעבודות דחק, לכל העולים. והיא פעלה למיזוג גלויות תרבותי, הגם שעשתה זאת באופן קיצוני וחד מדי (אגב, הרבה יותר כלפי תרבות היידיש מאשר כלפי תרבות המזרח), אך מתוך כוונות טובות ורצויות, והרי רק מי שאינו עושה אינו טועה ועשיה אדירה כל כך, בזמן קצר כל כך, אינה יכולה להיות חפה מטעויות.

העולים החדשים היו לחלוצים שיישבו את הנגב, את הגליל ואת השפלה במאות יישובים, עיצבו את גבולות המדינה והבטיחו שהנגב והגליל יהיו ישראלים. זו סיבה לגאווה אדירה להם ולדורות הבאים. העליה הגדולה וקליטתה הם סיבה גדולה לגאווה לכל ישראלי.

אבל יש כאלה, שמטעמים פוליטיים זרים וצרים, מטפחים גלותיות עדתית, שנאה עדתית, קורבניות עדתית וריב ומדון ושנאה בחברה הישראלית. הם משלהבים ומתסיסים עם אגדות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", וקונספירציות מרושעות על ה"אליטות", אך ורק מתוך תאווה לשרת אינטרס פוליטי ציני של אשכנזי אחד. ועכשיו, סוכן הגלותיות העדתית ומפיץ השנאה העדתית הראשי, אבישי בן חיים, כבר הוציא ספר; המניפסט של העדתיות הגלותית.

אין לי ספק שהציונות תנצח את הגלות. אבל איזה מחיר מיותר משלמת החברה הישראלית על המהלכים הציניים המרושעים הללו. 

* כל אזרחיה – כל מדינה דמוקרטית היא מדינתם של כל אזרחיה. רוב המדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום, ועובדה זו אינה פוגעת בעובדה שהן של כל אזרחיהן, גם של בני מיעוטים שאינם חלק מן הלאום. כזוהי גם מדינת ישראל. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מיום הקמתה גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכל אזרחיה הזכות לבחור ולהיבחר והם נהנים מחופש הביטוי, חופש הפולחן, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וכל זכויות האדם והאזרח. בבחירות, הקול של אזרח ערבי זהה לקול של אזרח יהודי. חוק הלאום, בניגוד לדברי השקר של המלעיזים, לא שינה כהוא זה את העובדה הזאת.

המושג "מדינת כל אזרחיה", בשיח הציבורי בישראל, הוא המצאה שטנית וגאונית של עזמי בשארה, שונא ישראל גדול אך אדם מבריק וערמומי. הוא המציא את המותג "מדינת כל אזרחיה" כאלטרנטיבה, כביכול, למדינה היהודית. כאילו יש סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ויש לבחור ביניהן. בכך הציג בלשון חיובית רעיון מזוויע, של חורבן מדינת ישראל. "מדינת כל אזרחיה" שעליה מדבר בשארה, היא מדינה לא יהודית, כלומר מדינה שתהיה כאן במקום המדינה היהודית. המילכוד של הביטוי הזה, הוא שכאשר מישהו מדבר נגד "מדינת כל אזרחיה", כלומר בעד מדינה יהודית, כאילו דיבר נגד מדינה דמוקרטית וטען שישראל אינה של כל אזרחיה.

עלינו להפסיק להשתמש בביטוי הזה, כדי לא להיות אידיוטים שימושיים של המזימה של עזמי בשארה. יש לגנות את הרעיון של החלפתה של מדינת ישראל במדינה לא יהודית, בלי להשתמש בביטוי הערמומי הזה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. זה הביטוי היפה והאמתי. כדאי לדבוק בטרמינולוגיה הזאת.

* שימוש ציני בשכול – אחת הפרקטיקות הפוליטיות המכוערות ביותר, היא ריקוד על הדם למען רווח פוליטי. הדבר פסול כאשר ביבי&בן-גביר ושות' רוקדים על דמם של נרצחי גל הטרור, והוא פסול כאשר ליברמן ושות' רוקדים על דמו של סא"ל מחמוד א-דין לקידום האג'נדה החדשה של קלקול חוק הלאום, שנועד לבנות לו בייס חדש. בערב שבת פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מודעת ריקוד על הדם, ובה תמונה גדולה של א-דין בקריאה לחקיקת חוק השוויון. בניגוד לקלקול חוק הלאום, שאני מתנגד לו בתוקף, אני תומך בכל לבי בחוק השוויון. אך השימוש הציני בשכול כדי לקדם אג'נדה פוליטית פסול בכל המקרים באותה מידה.

* חלאת אדם – "חלאת אדם" – כך כינה אחמד טיבי את ח"כ מירב בן-ארי מיש עתיד, בשל אמירתה שאינה מצטערת על מותה של התועמלנית הפלשתינאית.

אחמד טיבי היה יועצו ואיש סודו של רב המרצחים ערפאת, האיש שידיו מגואלות בדם יהודי יותר מכל אדם אחר אחרי השואה. האם אי פעם הוא הביע צער על אלפי הישראלים שנרצחו בפקודת ערפאת?

בשיא מתקפת הטרור, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", שעה ששלוחיו של ערפאת פוצצו עצמם כמעט מדי יום כדי לרצוח עשרות יהודים, נשים, ילדים, זקנים; באוטובוסים, בקניונים, במסעדות – ערך טיבי, אז חבר בכנסת ישראל, ביקור הזדהות אצל רב המרצחים. השנים עמדו מול אספסוף משולהב, אוחזים זה בידיו של זה, וערפאת צווח במשך דקות ארוכות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". האם טיבי אי פעם הביע על כך צער?

אחמד טיבי – חלאת אדם.

* מעוררי בהלה – שר הבריאות ניצן הורוביץ אמר, בראיון לדנה וייס, שאבעבועות הקוף זו מחלה ולא מגפה וזו מחלה קלה. דברים דומים אמרו מומחים שהתראיינו לכלי התקשורת. מדוע, אם כן, צוות הטיפול במגיפות מתכנס לישיבת חירום במוצ"ש, במקום ישיבתו הרגילה ביום א' וטורח לדברר את זה? מה כל כך דחוף, שלא יכול להמתין למחר? במקום להרגיע את הציבור הם מעוררים בהלת שווא.

* יצחק נוי – הלך לעולמו, שבועות אחדים לאחר יום הולדתו השמונים, שדר הרדיו, ההיסטוריון וסופר הילדים והנוער יצחק נוי.

יצחק נוי היה בעיניי השדר האינטליגנטי ורחב האופקים ביותר ברדיו הישראלי, בעשרות השנים האחרונות. הוא שלט בתחומי ידע רבים; היסטוריה, ספרות ומדעי הטבע, הגיש בידענות חסרת פשרות את תכניותיו ואירח את טובי המומחים בנושאים השונים אותם ראיין, בגובה עיניים, בסקרנות ובידענות.

אהבתי מאוד להאזין לשעה הבינלאומית ששידר מדי יום, עד צאתו לפנסיה ואת התכניות ההיסטוריות המיוחדות שערך והגיש לציון ימי ציון עגולים לאירועים היסטוריים במאה העשרים. אהבתי מאוד את תכניתו "שבת עולמית". לא, איני ממשכימי הקום בשבת, אך השתדלתי להאזין לשידור החוזר ביום ראשון בערב או להוריד את התכנית מן האתר. בתכניות אלה הקדיש את השעה הראשונה לסוגיה היסטורית או אסטרטגית והעמיק בה עם מספר מומחים מן האקדמיה בתחום, והיו אלו תכניות מרתקות, עשירות ומעשירות.

יצחק נוי היה ציוני אדוק ופטריוט גדול. אהבת העם, הארץ והמדינה קרנו מכל מילה בתכניותיו.

לפני שבועות אחדים לקה בסרטן המוח וביום חמישי נפטר. יהי זכרו ברוך!

* יעקב שרת – באחד במאי 1995, נערך במועדון צוותא בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ראוי לזכור את פזמוניו, ובהם "אהבה פשוטה", "נגן לי ירדן" ו"כינרת אחרת". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

יעקב שרת הלך לעולמו ביום חמישי. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חורבת ירדה – כשאנו נוסעים בכביש 91 מצומת מחניים לגשר בנות יעקב, בואכה הגולן, ממערב למושב משמר הירדן, אנו פוגשים שלט המורה צפונה לחורבת ירדה. החורבה היא חאן הסוגר על חצר פנימית ובה בור מים. החאן נבנה במאה ה-19 ונמצאים בו שרידים ארכיאולוגיים מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הממלוכית. בשנת 1936 נרכשה החורבה בידי קק"ל.

תל ירדה הוא המקום המערבי ביותר אליו הגיע צבא הפלישה מסוריה במלחמת השחרור, ושם הוא נבלם בקרבות קשים בידי צה"ל. הכוחות הסוריים שפלשו דרך גשר בנות יעקב כבשו והשמידו את המושבה משמר הירדן, שם קם לאחר המלחמה קיבוץ גדות, והמשיכו מערבה, במטרה לבתר את הגליל העליון ולנתקו ממדינת ישראל. בירדה נערכו קרבות כבדים והשטח עבר מיד ליד, עד שנכבש סופית בידי צה"ל.

לפני שבועות אחדים פרסם פרופ' דן מירון מאמר במוסף התרבות והספרות של "הארץ" על אבות ישורון, ובו סיפר על ישורון ש"גויס לחטיבת כרמלי והשתתף בקרבות הצפון. בין השאר זועזע מן ההתקפה על כפר ירדה שלחופי החולה, כפר שנמחק כליל בלילה אחד". זוהי פרשנות לשורותיו של המשורר "מחקנו את ירדה לאדמה תחוחה", בשירו "אני ברחובי".

ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי פרסם מכתב תגובה שבו התייחס לסיפור ההזוי על הכפר שנמחה. "הנה העובדות: ירדה לא הייתה כפר כי אם מבנה אחוזה נטוש בעל חצר פנימית וחדרים סביבה; הוא לא שכן על חופי החולה כי אם נישא על גבעה, יותר ממאתיים מטרים גובהה, במרחק 4-5 ק"מ משפת האגם; והוא לא נמחק כליל במהלך לילה אחד. למעשה הוא לא נמחק בכלל, והאחוזה שוקמה ותשמש מוקד לאנדרטה של חטיבת כרמלי בעתיד הקרוב. רוב אדמות ירדה ניקנו כבר בשנות ה-30 וה-40 בידי קק"ל ואדמותיה עובדו בידי יישובי הסביבה. ב"סקר הכפרים" הבריטי מ-1946 לא רשומה בו נפש חיה אחת, למרות שאתר 'זוכרות' המצטט את וליד חא'לידי, מציין שהיו שם 20 תושבים. הסקר גם לא משייך לה קרקעות או גידולים כלשהם. תצלומי אוויר מהתקופה מראים את מבנה הח'אן וסביבו גבעת טרשים קרחת, לא כפר ולא כפריר.

משלט ירדה שבמרכזו האחוזה היה זירת קרבות עקובה מדם מול הצבא הסורי לאחר כיבוש משמר הירדן, שלדאבוננו היא שהוכחדה 'בלילה אחד' ב-10 ביוני 1948. ירדה נכבשה אף היא ב-16 ביולי בידי כוח סורי ועברה למחרת חזרה לידי צה"ל, אך עשרה ימים נדרשו כדי לבלום את המתקפה הסורית שכוונה לניתוק אצבע הגליל. בקרבות אלה נפלו עשרות לוחמים מכל גדודי כרמלי ומיחידות של גולני, עודד, ההגנה המרחבית וחל האוויר".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.5.22

* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.

בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).

סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.

ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?

על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.

אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.

* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.

מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.

ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.

* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום הייתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף; גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר. ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת הייתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.

* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.

הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.

הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.

ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).

הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.

אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.

* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון השומר החדש (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום…). גולת הכותרת הייתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני. השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן הייתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העליה השניה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי".

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את לבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים… הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם", ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'. אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם". והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו". ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית".

* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב". כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.

אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האויב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אויב: הבדואים". אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר… איזו דמגוגיה זולה.

כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.

אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.

* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד.

יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.

* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.

* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.

ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.

* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

* הכל או לא-כלום – לאחר פרסום תכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!

למה הם נהגו כך? כי תכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכיה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?

הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע הייתה של "הכל או לא-כלום". אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכל והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכל או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).

ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגלים. שוב אותו "הכל או לא-כלום".

* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ; נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי; ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אמו של טל.

היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים ונציגת התושבים.

* בעיה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.

וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק". ומישהו כתב שיש לי בעיה בשריר הלב.

בכל שניה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן־גביר בתפקיד".

* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.

א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.

ב. אם הכוונה הייתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא הייתה כל סיבה לחשוד בו.

ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.

ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?

חבל.

ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.

* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.

          * ביד הלשון

קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.

קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984.

שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.5.22

* הרוגה של מתקפת הטרור – אל ג'זירה היא רשת הסתה ופייקניוז איסלמיסטית, תומכת טרור, אנטי ישראלית, אנטישמית ואנטי אמריקאית. כעת הם מפיצים בלי כל ביסוס ובדיקה את הטענה שצה"ל הרג את הכתבת שלהם. וזאת יש לזכור – ישראל נמצאת חודשיים תחת מתקפת טרור, שבסיסה בג'נין. כל פעולות צה"ל בג'נין הן פעולות מובהקות של הגנה עצמית. הכתבת שנהרגה היא עוד הרוגה של מתקפת הטרור.

* "בצלם" קופצים בראש – אם הארגון העוין, האנטי ישראלי, "בצלם", "קובע" על סמך כלום ושום דבר שכתבת אל-ג'זירה נהרגה מירי כוחות צה"ל, הדבר מחזק את התחושה שמדובר בעלילת דם. ארגוני הטרור ו"בצלם" ממהרים להפיץ את ה"גרסה" שלהם, כדי לעצב את התודעה לפני פרסום התחקיר המקצועי, וכדי ליצור דה-לגיטימציה מראש לתחקיר הצה"לי.

אני סומך ב-100% על התחקיר של צה"ל, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה.

* לא לחזור על מחדל א-דורה – בפרוץ מתקפת הטרור הרצחנית, שבה דחה ערפאת את הצעות השלום מרחיקות הלכת של אהוד ברק, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", נהרג הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה במהלך חילופי אש בצומת נצרים. הפלשתינאים הפיצו את תמונת מותו בכל העולם והאשימו את ישראל בהריגתו. א-דורה הפך לגיבור לאומי של הפלשתינאים ושל הערבים והמוסלמים בעולם, וסמל ל"אינתיפאדה". דמותו הוצגה ומוצגת עד היום כסמל לאכזריות של ישראל אקובשת ורוצחת הילדים.

התגובה הישראלית הייתה לקיחת אחריות והתנצלות. בלי תחקיר. בדיעבד הוכח שא-דורה נהרג מאש הפלשתינאים. אבל עלילת הדם כל כך התקבעה בתודעה, עד שהעובדות לא יכלו להשפיע על המיתוס.

אגב, בשלב מסוים אפילו דובר הטרור גדעון האו-האו לוי הודה, בגמגום, שהפלשתינאים הרגו את א-דורה. הוא כתב משהו כמו "מה זה משנה מי הרג את א-דורה. אם צה"ל לא הרג אותו, אז הוא הרג א-דורה אחר". אבל השבוע הוא שב וחזר על עלילת הדם.

אסור לנו לחזור על מחדל א-דורה. יש לבצע את התחקיר על מות שירין אבו-עקאלה באופן יסודי אך מהיר, ואם יתברר שהיא נהרגה מאש פלשתינאים, יש להפיץ בכל דרך ובכל ערוץ את המידע הזה. אם יתברר שהיא נהרגה מאש צה"ל, יש להסביר שהיא נקלעה לפעולת הגנה מובהקת של סיכול טרור, ואין לישראל כל כוונה לפגוע במי שאינם מחבלים.

ובכלל, הגיע הזמן לשינוי דרמטי ברמת ההסברה של ישראל, הסובלת משיתוק כבר 74 שנים. די להפקיר את השטח לתעמולת הזוועה והשקר של חמאס, בי.די.אס., פת"ח, שוברים שתיקה, הג'יהאד האיסלמי, "בצלם" ואל-ג'זירה.

* אל תקלקלו את החגיגה – סירובם של הפלשתינאים להעביר את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל מעידה שהם יודעים את האמת, והאמת עלולה לקלקל להם את החגיגה.

* לא נעים לראות – מאוד לא נעים לראות שוטרים מסתערים לתוך לוויה ומכים אנשים סביב הארון.

כדי להימנע מכך, מן הראוי שההלוויה לא תהפוך להתפרעות, והמלווים לא ירגמו באבנים את השוטרים.

אבל זאת ההתבכיינות המתקרבנת והצבועה הרגילה. ככל שתוקפנותם גדולה יותר, כך התקרבנותם דביקה יותר והתבכיינותם יללנית יותר. כך הם מצליחים להשיג אהדה בקרב אידיוטים שימושיים בעולם וגם בתוכנו.

אבל בדרכם זו הם ממיטים על עמם רק אסונות. אלו הישגים לאומיים זה הביא להם?

* שמן למדורה – במלאת שנה לפרעות בלוד, נערכה הפגנה ערבית לזכר פורע שנהרג. לא התנצלות, לא חשבון נפש, רק המשך הפרובוקציות והוספת שמן למדורה, שהם הבעירו בשעת מלחמה.

* תחתית החבית – עופר כסיף בן העוולה, הנבל המנוול, מנצל לרעה את החסינות כדי לתקוף שוטרים בדרכו לחבור להפרות סדר של האויב, תחת דגל אש"ף, שבו הוא אוהב להתעטף, בעוד את דגל ישראל הוא הצית בהפגנה באוניברסיטה העברית, כששנינו היינו שם סטודנטים. הוא מנצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית לצורך מלחמתו במדינת ישראל ולתמיכתו באויביה ובמחבלים. אני יכול להכיל אנשים כמו אחמד טיבי ואיימן עודה אבל לא חלאה אוטואנטישמית, אויב שנולד לאם יהודיה, כמו בן הבליעל הזה. אני יכול לכבד אויב, אבל אויב שהוא בן עמי, הוא בעיניי תחתית החבית של הזוהמה האנושית.

* הרצון להאשים – זהבה גלאון תקפה, בתכנית "פגוש את העיתונות", את המשטרה על כך שהיא דורשת לפתוח בחקירה נגד עופר כסיף על תקיפת קצין משטרה. אחרי שזרקה לפרוטוקול שהיא לא חושבת שח"כים צריכים לתקוף שוטרים, היא טענה שהמשטרה לא דרשה לחקור את בן גביר שתקף שוטרים ומסקנתה: "המשטרה נוהגת איפה ואיפה בין יהודים וערבים".

לידיעתה של גלאון – עופר בן גביר ואיתמר כסיף, שניהם יהודים. נכון, שניהם יהודים מנוולים. שניהם יהודים נאלחים. שניהם יהודים שמביישים את היהדות. כשהם מביטים זה בזה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער. שניהם קורצו מאותה שקית זבל. אבל טכנית, שניהם נולדו לאימהות יהודיות.

אני משער שגלאון יודעת זאת. אבל הרצון שלה להאשים את המשטרה בהפליה בין יהודים לערבים חזקה ממנה.

* למה אין ועדת אתיקה – אחמד טיבי ניצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית וסייע לחשוד בהפרות סדר להימלט. מה תעשה לו ועדת האתיקה של הכנסת? כלום. למה? כי אין ועדת אתיקה. למה? כי ראש האופוזיציה מונע את הקמתה. למה? כדי לאפשר לביביריוניו, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להשתולל ולהתפרע בכנסת באין מפריע.

* העומד בראש ההסתה – ראש האופוזיציה הודיע, שאם יתברר שאילנה ספורטה חניה אכן שלחה את מכתבי האיום לאשתו ובנו של בנט, היא תסולק מן הליכוד.

האם ראש האופוזיציה מתכוון להוציא מהליכוד גם את העומד בראש מסע ההסתה שהביא למעשה?

* בשם האג'נדה – בסקר בערוץ 12 השיבו 33%, שליש מן המשיבים, שהם מאמינים להכחשה של הליכוד, כאילו לא קיים מו"מ קואליציוני עם רע"ם.

אני לא מאמין. אני משוכנע שהרוב המוחלט מתוך המשיבים כך, יודעים גם יודעים שהליכוד ניהל מו"מ עם רע"ם, והם השיבו כך מטעמי אג'נדה.

* אף פעם לא מרוצים – ממשלת בגין פרצה את הדרך להתיישבות ביהודה ושומרון, באזורים שמחוץ לתכנית אלון, שלא היו במדיניות ההתיישבות של ממשלת המערך. הוביל את המהלך הזה שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, שהיה בולדוזר של ממש.

ואני זוכר באותם הימים שביתת רעב ממושכת של ראשי היישובים ביו"ש בגן הוורדים בירושלים. הם יצאו נגד הממשלה שאינה פועלת די לפיתוח ההתיישבות ולהסדרת מעמדה המשפטי. לא הייתה ממשלה שראשי יש"ע לא הלינו עליה ועל מדיניות ההתיישבות שלה. אפילו על ממשלת שמיר, שבתקופתה הייתה תנופת ההתיישבות הגדולה ביותר.

מועצת התכנון אישרה השבוע הקמת 4,000 יח"ד חדשות ביו"ש. ומועצת יש"ע תוקפת את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, כפי שתקפה את כל הממשלות.

איני בא אליהם בטענות; בסה"כ הדרך הזו הביאה להם הישגים רבים, ולכן סביר שימשיכו לפעול כך נגד כל ממשלה גם בעתיד. אבל כדאי לקחת בפרופורציות את הביקורת, שאינה ביקורת עניינית, אלא טקטיקה להשגת עוד ועוד.

* טרור מתוך תקווה – במאמר ל-ynet יריב אופנהיימר חוגג: עכשיו כבר אי אפשר להאשים את אוסלו ואת ההתנתקות בפיגועים. הם נעשים בידי בודדים, שנמצאים תחת שלטון צה"ל והם מבטאים יאוש ממצבם, בשל המדיניות הקיצונית של הממשלה ובג"ץ שמיישר קו עם הממשלה והמתנחלים.

אף אחד לא טען שהטרור כשלעצמו הוא תוצאה של אוסלו או ההתנתקות, ומי שאומר זאת, מדייק בערך כמו מי שטוען שהטרור הוא תוצאה של מלחמת ששת הימים, או כפי שהאופנהיימרים מכנים זאת, "אקיבוש" או איזו מילה דומה. הטרור הערבי מלווה אותנו מראשית שובם של היהודים לארץ ישראל, במחצית השניה של המאה ה-19. מתקפות הטרור ב-1920, 1921, 1929, 1936-1939, 1947, קדמו לאוסלו ולהתנתקות, אך גם ל"אקיבוש" וגם ל"נכבה". והם נמשכו אחרי הקמת המדינה, אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי "חומת מגן", ומי שטוען שיש לו פטנט למגר את הטרור סופית, אמין כמו אריק שרון בליל המיקרופונים במרכז הליכוד (פברואר 1990): "מי בעד חיסול הטרור שירים את ידו".

אולם אוסלו וההתנתקות הביאו לעליה חסרת תקדים בפיגועי הטרור הרצחניים. הסיבה לכך הייתה הכנסת רב המרצחים ערפאת וצבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה. הסכם אוסלו היה הונאה שנועדה להכניס את אש"ף לאזורים אלה כדי לשדרג את יכולתו לפגוע בנו, ואכן, כך היה. הסכם אוסלו הביא ליותר מאלף נרצחים ישראלים בפיגועי טרור. לא יאוש הביא להגברת הטרור אלא תקווה ואמונה שהנה, הם בדרך לניצחון, הישראלים מתפוררים ומפחדים לצאת מהבתים שלהם.

מבצע "חומת מגן" הביא לשינוי דרסטי ולירידה דרמטית בטרור, כיוון שבמבצע הושמדה תשתית הטרור ביו"ש ובעיקר, כיוון שבעקבות המבצע ישראל החזירה את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לשטחי הרש"פ. ודוק – השטחים האלה אינם בשליטת ישראל. יש ברש"פ נשיא, ממשלה, פרלמנט, כוחות ביטחון, שב"כ, שלטון מוניציפלי, מערכת משפט, בתי כלא, שגרירויות בכל העולם. אבל צה"ל פועל בשטחים אלה, כי אין ברירה אחרת, הרי את האלטרנטיבה ראינו. בתי הקברות מלאים בתוצאותיה. הירידה התלולה בטרור היום לעומת התקופה שבין אוסלו ל"חומת מגן", נעוצה בכך שצה"ל והשב"כ פועלים מדי לילה בשטחי הרש"פ ועוצרים את המחבלים לפני שהם יוצאים לפיגועים בישראל. פיגועי הטרור הם אלה שצה"ל אינו מצליח לסכל. לצערנו, לאחרונה היו מספר מקרים כאלה, ותוצאותיהם – קטלניות. רובם מאזור ג'נין, ששם כנראה נוצרה תשתית טרור, וכנראה שלא יהיה מנוס מפעולה רצינית בג'נין ובנותיה, כדי לחסל את התשתית הזאת.

וברצועת עזה? כיוון ש"חומת מגן" ברצועה בוטלה ברגע האחרון, צה"ל אינו פועל בתוכה. ועקירת גוש קטיף והחזרה לקווי 4.6.67 ברצועה רק הגדילו את שטח שליטת הטרור. רצועת עזה היא ישות טרוריסטית, שמבוססת על אלפי רקטות המכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, לא תהיה ברירה, אלא לבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, להשמיד את תשתיות הטרור והרקטות ולהחזיר גם לשם את חופש הפעולה של צה"ל.

* עיתונאי והיסטוריון – מי זה אספסקי לוי? אספסקי לוי הוא עיתונאי. איך אני יודע? בתחתית מאמרו ב"הארץ" כתוב: "הכותב הוא עיתונאי". העיתונאי כתב מאמר שכותרתו: "איך עושים שלום". כשראיתי את הכותרת הסתערתי בהתלהבות על המאמר. הנה, סוף סוף נלמד איך עושים שלום. הרי 74 שנים אנו מחכים לאספסקי לוי, להלן "העיתונאי", שיבוא ויסביר לנו איך עושים שלום. מן הסתם, כוונתו לשלום בין ישראל לפלשתינאים.

ובכן, יש לו רעיון מבריק. לבטל את מדינת ישראל. במקומה נקים מדינה דו-לאומית, "המדינה המאוחדת של ישראל ופלסטין". גאון! איפה היית עד היום? שנים חיכינו למישהו שיביא את הפטנט הזה.

העיתונאי כותב ש"הציונות היא כבר מזמן לא הפתרון לבעיות של העם היהודי. הציונות היא הבעיה". הוא מסביר ש"שלום עושים מתוך התגברות על הפחדים ועל הצורך העמוק של העם היהודי להתנשא על אחרים". אמירה אנטישמית מובהקת, יש לציין. והוא מסביר ש"ראשוני הציונים סבלו מרדיפה על רקע גזעי, אנטישמי, ובבואם לארץ ישראל הביאו את אותה בעיה שמפניה ברחו. הם ראו בעצמם אנשים לבנים, אירופאים, עליונים על ילידי הארץ המזרח תיכוניים… פוגרומים שקרו בעבר נגד יהודים ברוסיה, בפולין ובגרמניה, מתרחשים היום… הפעם נגד פלסטינים" וכו' וכו' וכו'. ו"מדינת ישראל בצורתה הנוכחית כולה מעשה מרמה" וכו' וכו'. נו, עיתונאי.

אבל עורכי העיתון טעו. הנ"ל אינו רק עיתונאי. הוא גם היסטוריון. איך אני יודע? כי הוא ציטט את תכנית בזל. ואף ציין באיזו שנה היא התקבלה, 1897. ואת הציטוט הוא שם במירכאות, כיאה להיסטוריון רציני. ובסיס התזה שלו הוא תכנית בזל. כך הוא כותב: "הציונות היא הבעיה כי היא מקבעת תפישה עצמית של קורבן. הייעוד המרכזי של התנועה, כמנוסח בתכנית בזל (1897) הוא להקים 'מקלט לעם היהודי בארץ ישראל'. ראוי להתעכב מעט על הדימוי של מקלט, המושרש עמוק בתודעה היהודית: מקלט הוא מקום שמתחבאים בו מפני רדיפה, מקום מסתור אפל שבאים אליו בבהלה. זה לא מקום לפתוח בו חלון, לגדל בו ילדים בבטחה או להיות חופשי. מקלט הוא דימוי שנולד מתוך תודעה של גטו, וכאשר מערכת החינוך הישראלית מלמדת על ציונות היא מנחילה את תודעת הגטו ואת הטראומות לדורות הבאים. מדובר בכשל תודעתי חריף שהגיע זמנו לחלוף מן העולם. הגיע הזמן לספר סיפור חדש למען החיים במקום הזה, להכיר במעשי העבר הקשים ולפתוח פרק חדש בתולדות העם היהודי. הארץ המובטחת לא צריכה להיות מקום מקלט. הארץ המובטחת צריכה להיות גן פורח, מפויס, הוגן, מקום בטוח לכל בניו ובנותיו של אברהם לחיות בו יחד בשלום. יהודים וערבים כאחד". וואו. נפלא. ג'ון לנון לא היה מנסח זאת טוב יותר.

אלא שיש בעיה קטנה בתזה הזאת. תכנית בזל כלל אינה מדברת על מקלט. ובתכנית בזל המילה מקלט כלל אינה מופיעה. לא ישירות ולא בעקיפין ולא ברמז ולא באופן שניתן להסיק מן הכתוב שלכך התכוון המשורר. הדבר היחיד שנכון ב"ציטוט" הוא המירכאות. מה שבין המירכאות, הוא דבר אחר לגמרי.

תכנית בזל אינה מדברת על מקלט. נשאיר את המירכאות של העיתונאי וההיסטוריון, רק נחליף את ההבל שהוא קישקש במה שבאמת כתוב בה: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל". אופס. איפה המקלט? איפה הגטו, חוץ מבראש של העיתונאי וההיסטוריון? מהו משפט הכלל? זכות ההגדרה העצמית של כל עם במדינת לאום ריבונית במולדתו. או כפי שהדבר מנוסח במגילת העצמאות: "זכותנו הטבעית".

התביעה ההוגנת הזאת, להחיל את משפט הכלל גם על העם היהודי – נגדה יוצא העיתונאי וההיסטוריון. לעם היהודי אין כנראה זכות למדינה, ולכן ה"שלום" שהוא מציע הוא שלום על ישראל. נגיד שלום למדינת ישראל ועל חורבותיה יהיה שלום.

כל כך מתאים ל"הארץ" לפרסם "מאמר" כל כך מופרך.

אגב, הביטוי "מקלט" הופיע דווקא בתכנית אוגנדה. מקלט לילה, פתרון זמני ליהודים הנרדפים, ובשום אופן לא כתחליף למדינה היהודית בא"י. והתכנית הזאת נדחתה בקונגרס הציוני, וכנראה שגם הרצל עצמו לא התכוון לה, והיא הייתה יותר טקטיקה מדינית מאשר תכנית מעשית.

          * ביד הלשון

ג'נין – מקום בחדשות – ג'נין; בירת הטרור וקן הצפעונים ממנו יוצאים מחבלים לפגע בישראל ובו צה"ל פועל לסיכול פיגועים באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע.

ג'נין היא עיר פלשתינאית בצפון השומרון, סמוכה לעמק יזרעאל. היא מזוהה עם עיר הלוויים עיר גנים המוזכרת בספר יהושע, וכנראה משמרת את שמה. העיר היהודית התקיימה שם לפחות עד תקופת בית שני, ונקראת במקורות שונים גנים או גינת.

בקרבת ג'נין קמה ב-1983 היאחזות הנח"ל גינת, שפורקה בעקבות מסירת השטח לרש"פ בהסכמי אוסלו. באותה שנה הוקם היישוב הקהילתי גנים, שנעקר בהתנתקות, ב-2005.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.5.22

* חומת מגן בעזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, ב-2005. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף וחזרה לקווי 4 ביוני 1967. אבל הנסיגה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס, רפיח והכפרים שביניהם הייתה ב-1994, במסגרת ביצוע הסכם אוסלו א', עזה ויריחו תחילה. ערפאת הקים את מפקדתו בעזה וישב שם עד הנסיגה מרמאללה.

מרגע שערפאת הגיע לעזה, הוא הפך את הרצועה לאזור של טרור נגד ישראל ואזרחיה, כפי שעשה בכל השטחים שעברו לידי הרש"פ. ההבדל בין רצועת עזה ליו"ש הוא שבמבצע "חומת מגן", 2002, המבצע המוצלח מאוד נגד הטרור, שבו צה"ל ריסק את תשתיות הטרור ביו"ש, לא בוצע ברצועת עזה. חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון שהוחזר לשטחי הרש"פ ב"חומת מגן", לא הוחזר לרצועת עזה. ולכן, ברצועת עזה תשתית הטרור הלכה והתעצמה.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. הפנטזיה הייתה שרצועת עזה תהיה "סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט פרס. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמד להשקיע מיליארדים רבים בשגשוגה של רצועת עזה. אולם הפלשתינאים בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ופשע נגד האנושות – ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, גם במחיר אימלול בני עמם. כאשר ישראל נסוגה מכל הרצועה, הרש"פ שלטה ברצועה ותחתיה פעל הטרור. לא רק חמאס והג'יהאד האסלאמי הפעילו את הטרור אלא גם פת"ח. שנתיים לאחר העקירה, חמאס השתלט על רצועת עזה, והסלים את הטרור. בארבעת המבצעים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" חמאס חטף מכה קשה, נוצרה הרתעה, אך עם הזמן היא נשחקה, חמאס השתקם וחזר לסורו.

היום, הטקטיקה של סינוואר היא להסית ולהצית את יהודה ושומרון, ירושלים וערביי ישראל, ולהשאיר את רצועת עזה חסינה, עד שהוא יבחר את המועד ואת הזמן לשוב ולתקוף אותנו ברקטות. אי אפשר להסכים לכך. סינוואר הוא בן מוות, וראוי לסיכול ממוקד. ולשאלה האוטומטית – ומה? במקומו יבוא ציוני? לא. אבל אם מי שיבוא במקומו ימשיך בדרכו, נחסל גם אותו. ככל שהם יתעסקו יותר בהימלטות ומסתור, הם יעסקו פחות בטרור.

לי קל לומר זאת, כי האחריות של קבלת ההחלטות אינה על כתפיי. כי זאת לדעת, המשמעות של חיסול סינוואר היא מלחמה. מי שצריך לקבל את ההחלטה, חייב לקחת זאת בחשבון, ולשאול את עצמו אם החברה בישראל יכולה לעמוד היום במבול של רקטות על כל הארץ. הוא חייב לקחת בחשבון גם את העובדה שניצבת מולו אופוזיציה ברוטלית, אופוזיציה למדינה, שתעמוד עם סטופר לספור את החללים ותאשים כל צעד במלחמה, קשה ככל שיהיה, שהוא "רופס" מתוך "כניעה לאחים המוסלמים" וכל השקרים האהובים על תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

לדעתי, נכון לקבל את ההחלטה, כי ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה של חמאס. והפעם, לא עוד מבצע נוסח ארבעת המבצעים שכבר נעשו ברצועת עזה ולא שינו את המאזן, אלא מבצע נוסח "חומת מגן" שיצר מציאות חדשה. וכשאני מדבר על "חומת מגן", אין כוונתי רק למבצע קרקעי להשמדת תשתיות הטרור, אלא גם ובעיקר להחזרת חופש הפעולה לצה"ל ברצועת עזה, כפי שהוא קיים ברש"פ.

האם יש לבנט העוז לקבל את ההחלטה שכל קודמיו מאז הסכם אוסלו לא העזו לקבל?

* אין להם ברירה – גדעון לוי מסביר למה הם רצחו בגרזנים. אין להם ברירה. מה, הרי אין להם מטוסים. וואלה.

בינתיים הוא מגנה את הקול האחיד "ממרצ עד הכהניסטים" שקורא "לרצוח" מנהיג "פוליטי".

במקום זאת, הוא מציע לשוחח עם סינוואר. על מה? אולי על כך שיהיה לו צבא עם מטוסים? כך הם לא "ייאלצו" לרצוח בגרזנים.

* והיה מחננו טהור – ישנו נראטיב, על פיו הסיבה לטרור לאחר הסכם אוסלו היא הטבח במערת המכפלה. על פי הנראטיב, אכן ערפאת והפלשתינאים התכוונו לשלום ולהפסקת הטרור ואז בא גולדשטיין, ביצע את הטבח ועל כך הפלשתינאים הגיבו במתקפות הטרור שבהן נרצחו למעלה מאלף ישראלים. כמובן שמדובר בשקר וכזב, בשטות מוחלטת. לא זו בלבד שהטרור לא פסק בהסכם אוסלו, כפי שהתחייבו הפלשתינאים, אלא גבר. כשערפאת הגיע לארץ, הוא הבריח ברכבו אמל"ח לטרור. פיגועי הטרור קדמו לטבח במערת המכפלה. מבחינה כרונולוגית, לפחות, הטענה של תומכי גולדשטיין כאילו המעשה שלו היה נקמה על הטרור, לבטח נכונה יותר מהטענה ההפוכה, אם כי גם היא חסרת שחר; הטבח נעשה כדי להגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית. יתכן שהטבח הביא לפיגוע נקם או שניים, אך לבטח הוא אינו הסיבה לטרור.

אז מה? האם יש בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הטבח? הרי הטבח הזה הוא כתם על תולדות מדינת ישראל. ישראלי, רופא (!), לבוש במדי קצין בצה"ל, עם נשק צה"לי ביצע את אחד הפיגועים הנפשעים בתולדות הסכסוך. המעשה הזה, כשלעצמו, הוא הרע המוחלט, בין אם הוא הביא לפיגועי נקם ובין אם לאו. אין צורך בשום תוצאה שלו כדי להוקיע אותו – די בטבח עצמו כדי שכל אדם ובטח כל יהודי יראה בו מעשה בלתי נסלח, לדיראון עולם.

הנראטיב השקרי הזה דומה לנראטיב על פיו הסכם אוסלו נכשל והתרסק בשל רצח רבין. גם הנראטיב הזה חסר שחר לחלוטין. להיפך, הסכם אוסלו כשל למרות רצח רבין. רצח רבין נתן גב אדיר לתהליך אוסלו, הביא את מתנגדי התהליך לשתוק במשך חודשים ובהם פרס, שזכה בעקבות הרצח לרוב אדיר בסקרים, חידש את הנסיגה מן הערים ביו"ש, שאותה רבין הקפיא בשל הטרור. הנראטיב הזה יוצר רהביליטציה לערפאת, רב המרצחים, שחתם אתנו באוסלו ובבית הלבן על הסכם הונאה שנועד להביא אותו ואת צבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה על מנת שיוכל להמשיך מכאן את המאבק המזוין הטרוריסטי נגד קיום המדינה. כיוון שההסכם היה הונאה, הרי שכישלונו מניה וביה, מצוי כבר בחתימה עליו, ללא כל קשר לרצח.

אז מה? האם צריך להוסיף עוד רשימת "הישגים" לרצח רבין, כדי לראות בו את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל? האם העובדה שרצח רבין לא השפיע כהוא זה על הסכם אוסלו עושה אותו פחות חמור, פחות נפשע, פחות מזעזע? הרצח כשלעצמו – הוא הדבר החמור ולא תוצאותיו המדומיינות. יגאל עמיר, הרוצח הנתעב, הוא רע מוחלט, לא כי הוא רצח את אוסלו, כביכול, אלא כי הוא רצח את ראש ממשלת ישראל.

מדוע נזכרתי לכתוב על כל אלה? בשל תרגיל דמגוגי של אוהדי הלגיטימציה לכהניזם, שבו כל התנגדות לפרובוקציות של הכהניסט, מוצגת כטענה, כביכול, שהוא האשם בטרור. אם אני כותב נגד הפרובוקציות שלו בהר הבית או בשער שכם או בשכונת שמעון הצדיק, מיד קופצים עליי באמירות אינפנטיליות כמו: "הא, ברור, בן גביר אשם בכך שמאה שנה רוצחים בנו. בטח, בעיניך אם יהודי עובר בשער שכם זה מצדיק את הרצח ברח' דיזנגוף. הא, ברור, אתה מאשים 'אותנו' בטרור נגדנו". וכן הלאה וכן הלאה. דמגוגיה עלובה.

ברור שהטרור אינו בגלל הכהניסט. אבל הכהניזם הגזעני והפשיסטי הוא רע מוחלט בפני עצמו. כמו הטבח במערת המכפלה וכמו רצח רבין – יש להוקיע אותו, לגנות אותו, לבודד אותו ולהילחם בו לא כיוון שהוא אשם, כביכול, בטרור, אלא בשל מה שהוא, כיוון שהוא כתם על העם היהודי, כיוון שכיהודים עלינו לעקור מתוכנו את הסרטן הזה, והיה מחננו טהור.

* החזירו את הנשק – יאיר מימון, תושב תקוע שחיסל את המחבל שבא לטבוח בתושבי היישוב, ובכך הציל חיי אדם רבים, הוא חבר בצוות הכוננות של יישובו, והנשק שבו הציל חיים הופקד בידיו בתוקף חברותו בצוות.

לפני שנתיים, צה"ל אסף את כלי הנשק של צוותי הכוננות בגולן ובאזורים אחרים בארץ, מחשש שהנשק ייגנב. זאת, חרף העובדה שרוב ביזת הנשק והתחמושת נעשית דווקא בבסיסי צה"ל. כל הפניות והמחאות בנושא נפלו על אוזניים ערלות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בנדון ותבעה להחזיר את כלי הנשק לצוותי הכוננות, ודבר לא קרה.

אם יחדור מחבל ליישוב בגולן וירצח ילדים, למחרת יוחזרו כלי הנשק לצוותים. למה צריך לחכות לאסון? יש להחזיר את כלי הנשק לאלתר.

* סינדרום פינדרוס – החלום הוא מדינה ללא רשות שופטת. חלום בלהות.

* יש לו חלום – האם "תורתו אומנותו" פוטר גם מפיצוץ בית המשפט העליון?

* מערכת משפט יהודית – הלוקים בסינדרום פינדרוס, טוענים שהמטרה שלהם היא מערכת משפט יהודית.

איזו עזות מצח! מערכת המשפט של מדינת הלאום של העם היהודי, מסמלי הממלכתיות של המדינה היהודית, היא מערכת משפט יהודית לעילא ולעילא. היא מחוקקת חוקים שנחקקו בידי בית המחוקקים הריבון של המדינה היהודית. אחד ממקורותיה הוא המשפט העברי. רק כופר בציונות יכפור בכך שזו מערכת משפט יהודית. החלום שלהם הוא מערכת משפט חרדית פונדמנטליסטית, כי לעומקו של דבר, הם אולי משלימים בדיעבד עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, אבל הם מנוכרים לה ולבטח אינם מצדיקים אותה מלכתחילה.

* חילול דו-צדדי – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל, הוא התהליכים הצנטריפוגליים מימין ומשמאל, שמפוררים את חישוקי הציונות הממלכתית המבוססת על סולידריות לאומית וחברתית, ועל קונצנזוס רחב על עיקרי הציונות והדמוקרטיה, ומושכים לכיוונים שונים ומנוגדים; הרחק כל הניתן מן הציונות הממלכתית.

הן בשמאל והן בימין אנו רואים תופעות שאך לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות אותן על הדעת. בשני הצדדים אנו רואים מיינסטרימיזציה של השוליים הרדיקליים, הסהרוריים, הבלתי לגיטימיים. בשמאל אנו רואים איך הרעל הפוסט ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומביא לתופעות של נכבאיזם, של השוואת ישראל לנאצים וכד' ובימין אנו רואים את החיבוק לתועבה הכהניסטית שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בימין עד לאחרונה, ובשנה האחרונה אנו עדים לתופעה המאיימת על מדינת ישראל – כהניזציה של הביביזם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא אחד מחישוקי הציונות הממלכתית; יום שבו מניחים בצד את המחלוקות ואומה שלמה מתלכדת בהתייחדות עם בניה ובנותיה שנפלו על תקומת המדינה וקיומה. בשנים האחרונות דווקא היום הזה חולל, והפך ליום שבו הקצוות המטורללים מושכים אחריהם את המיינסטרים של המחנות. מצד אחד – הפרובוקציה סרת הטעם של המרת יום הזיכרון הלאומי שלנו באיזה מישמַש דלוח של התייחדות משותפת עם חללי המערכה על קיום המדינה והרוגי המלחמה לחורבן המדינה. ומצד שני – השתוללות מכוערת והפיכת אזכרה ממלכתית בהר הרצל להפגנה פוליטית רדיקלית דוחה נגד הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל.

שני האירועים האלה הם חילול יום הזיכרון. מבחינה מסוימת ההתפרעות באזכרה חמורה יותר, כי חילול יום הזיכרון בטקס המשותף לפחות היה במקום אחר ואילו ההתפרעות היא חילול משולש – גם חילול יום הזיכרון, גם חילול טקס הזיכרון וגם חילול הר הרצל.

* החוליגן – משה מירון הוא ביביריון חוליגן, שבמערכת הבחירות האחרונה קיבל כסף מהליכוד הביביסטי על התפרעויותיו והפרות הסדר הסדרתיות שלו. משה מירון הוא החוליגן שבא לטקס הממלכתי לזכר נרצחי פעולות האיבה כדי לעשות בו שמייייח ורקד על דם אחינו. הוא זה שהלהיט את הרוחות, הוא זה שהסית, שהתסיס, שחימם. הוא מי שעמד בראש הצווחנים שחיללו את טקס יום הזיכרון במפגן של שנאה פוליטית למי שהעז להיות ראש ממשלה; תפקיד שרשום בטאבו על שם שולחו של מירון.

משה מירון, הישראלי המכוער, הביביריון הממומן, הוא פרצופו האמתי של הביביזם.

* ממשלה טובה לבדואים – "ממשלת ביבי הייתה רעה לבדואים. ממשלת בנט יותר רעה לבדואים". כך אמר אחד המרואיינים לכתבה המצוינת של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה על הבדואים בנגב. למה ממשלת בנט רעה יותר לבדואים? כי היא הרסה הרבה יותר בתים.

כאן נעוצה הבעיה. כל עוד הבדואים לא יבינו שהריסת הבתים הבלתי חוקיים היא לטובתם, יהיה קשה מאוד לחולל שינוי.

ראש עיריית רהט התראיין והרשים מאוד. הוא אמר שיש לירות במי שיורה ברחובות, כי הוא מחבל לכל דבר. הוא אמר שיש להכניס את השב"כ לטיפול בבעיית משפחות הפשע והפרוטקשן ברהט. הוא מתח גם ביקורת עצמית על המגזר הבדואי, שאינו משתף פעולה עם המשטרה. ואז הוא נשאל על הריסת הבתים. אופס. פתאום הוא כבר לא תומך נלהב במדינת החוק.

בתחילת הכתבה, הציגו כפר מוכר ולידו כפר בלתי מוכר (שם מכובס לבניה בלתי חוקית), ובשניהם אותה הזנחה, בשניהם אין תשתיות – אז מה הועילו חכמים בתקנתם? איך אפשר לשכנע את הבדואים לעבור מן הכפרים הפיראטיים לכפרים החוקיים? חובתה של המדינה לספק תשתיות מעולות לכפרים החוקיים. זה נראה כמו מחדל של המדינה. אולם כאשר הכתבה נכנסה יותר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת. הנה, חוברו תשתיות חשמל לכפר, וכעבור יומיים לא הייתה תאורה, כי אנשים התחברו באופן פיראטי לחשמל, בלי לשלם, כמובן. כלומר, הבעיה אינה אי הפניית משאבים של חשמל, מים, כבישים וכו', אלא של אי הפניית משאבים של שלטון החוק, של המשטרה.

איבדנו בעשור האחרון את הריבונות בנגב. אזורים שלמים הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור, פלילי ולאומני. הנפגעים הראשונים מכך הם הבדואים עצמם, אך גם שכניהם היהודים והמדינה כולה. המחדל המתמשך של אובדן הריבונות מחייב שינוי דרמטי. מלחמה בנשק הבלתי חוקי (בראש ובראשונה, כי זו הבעיה החמורה ביותר), בפשיעה, בפרוטקשן, בפוליגמיה, בבניה הבלתי חוקית, בהשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום, בסחר בסמים, בהברחות ממצרים, באי תשלום מסים ועוד. לצד זה, יש להשקיע בתשתיות ובחינוך ולחזק את היישובים החוקיים והמוכרים. אך זה סדר העדיפויות. בלי ריבונות, כל ההשקעה בתשתיות תהיה זריקת כסף לשווא. החזרת הריבונות היא התשתית היסודית לשאר התשתיות, שתממשנה את הריבונות לטובת האזרחים.

ממשלה שתעשה זאת היא ממשלה טובה לבדואים.  

* לא מעידה חד פעמית – מנהל בית ספר (!) צילם תלמידות בנות 14 בעירום חלקי והפיץ את התמונה. מזעזע!

עצם העובדה שהבנות התפשטו בפניו וביקשו ממנו לצלם אותן, מעידה על דמותו של המנהל ועל הנורמות של בית הספר. זו אינה מעידה חד פעמית.

מדובר בעבירה פלילית (בגיר שצילם קטינות בעירום) אבל הרבה יותר חמור בעיניי העניין החינוכי, המוסרי. איך קורה דבר כזה?

* מפגן של נמיכות קומה – הרעיון שמאחורי תחרות האירוויזיון הוא רעיון יפה; מפגש תרבותי של נציגי עשרות מדינות ותרבויות, שכל מדינה מציגה את תרבותה הייחודית. תרבות היא בראש ובראשונה שפה. תרבות לאומית היא קודם כל שפה לאומית. מפגש שבו נציגי כל מדינה מופיעים בשפתה, עשוי להיות יפה, מעשיר ומעניין.

בפועל, האירוויזיון הפך למפגן של השטחה תרבותית, כשנציגי כל המדינות אינם מביאים עמם קורטוב של תרבותם הלאומית ואינם שרים בשפתם, אלא רובם שרים באנגלית. עובדה זו הופכת את האירוויזיון למיותר לגמרי.

כישראלי, אני חש שהנציגים שלנו לאירוויזיון מבטאים נמיכות קומה, בהופעותיהם באנגלית. מן הראוי שאנו, הישראלים, ניוצג בשיר בשפתנו, בעברית. אפשר להתפשר על שפת הבי"ת.

* חזון היובל – הנושא המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "בהר סיני", הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? התשובה היא שלילית, וספק רב אם גם בתקופת המקרא המצווה קוימה. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו… יש לנו עוד הרבה מאוד מקום לשיפור. הפערים הכלכליים בתוכנו גדולים מאוד. השחיתות השלטונית מנחילה מן ההנהגה לציבור דוגמה אישית של תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה (כך לפחות באשר לשלטון בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה החדשה מקרינה דרך אחרת, אך מוקדם לשפוט אותה אחרי פחות משנה). פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.

זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.

          * ביד הלשון

אֶלְעָד – הטבח במוצאי יום העצמאות הביא אל התודעה בדרך המצערת והכואבת ביותר את העיר אֶלְעָד. אלעד היא עיר חרדית (על פי ההגדרה המשפטית – עיר המיועדת לאוכלוסיה דתית), באזור שבין ראש העין, פתח תקווה ונתב"ג. היא הוקמה במסגרת תכנית שבעת הכוכבים – יוזמה של אריק שרון בשנות ה-90 להקמת יישובים יהודיים גדולים לאורך הקו הירוק, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים. בין היישובים שקמו במסגרת תכנית זו – העיר מודיעין, בת חפר, צורן ושוהם.

לא מצאתי סימוכין בכתובים להשערתי שהעיר קרויה על שם אֶלְעָד, מבני אפרים, המוזכר בדברי הימים א' פרק ז'. אולם כיוון שהיישוב נמצא בנחלת שבט אפרים, נראה לי שההשערה נכונה. על פי גרסה אחרת אלעד היא ראשי תיבות של: "אזור לבניית עיר דתית". לי זה נשמע כמו אגדה אורבנית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.5.22

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.

הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.

זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.

נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.

וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.

עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.

למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.

נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".

ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".

עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.

צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.

ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".

ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!

בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.

אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.

לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?

נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?

"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".

ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.

בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.

ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).

כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.

והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".

אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.

הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.  

          * ביד הלשון

זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".

זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.

הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.4.22

* הפשיזם מרים ראש – מחצית הכוס המלאה – מקרון ניצח. מחצית הכוס הריקה – 78 שנים אחרי נפילת שלטון וישי, למעלה מ-40% מהצרפתים הצביעו בעד המפלצת הפשיסטית.

* דיסאוריינטציה – מגמות צנטריפוגליות המקעקעות את הלכידות הלאומית, את הסולידריות הלאומית והחברתית, הן איום על מדינת ישראל. והמגמות הללו הן מימין ומשמאל.

את מקום ההזדהות הלאומית מחליפה הזדהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא המחנה הפוליטי שלי. "הם" אינם אויבי ישראל, אלא המחנה השני. וכפי שאנחנו רואים, כאשר מישהו מהמחנה של "אנחנו" מקים קואליציה ששותפות בה מפלגות מן המחנה של "הם", הוא בוגד.

השלב הבא בתהליך, הוא שמעגל ההזדהות וההשתייכות הרחב יותר של המחנה, אינו עַם ישראל, אלא המחנה הגלובלי – הימין הגלובלי או השמאל הגלובלי. אנשי שמאל מזדהים יותר עם השמאל באירופה וארה"ב מאשר עם כלל ישראל ואנשי ימין – כנ"ל, עם הימין באירופה וארה"ב ומנהיגיו.

וההזדהות הזאת היא גם עם אנטישמים שבמחנה הגלובלי; אנשי שמאל אנטישמי ואנשי ימין אנטישמי. זה השפל של אובדן הדרך; של הדיסאוריינטציה במחנות השמאלימין.

מול המגמות הצנטריפוגליות המסוכנות הללו יש לחזק את חישוקי הציונות הממלכתית, הסולידריות הלאומית והחברתית, והרעיון הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה".

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בר"ג ובני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".

הפרובוקציה הזאת, היא התגלמות אובדן הדרך והתהליכים הצנטריפוגליים; המרת יום הזיכרון מיום של סולידריות לאומית עם חללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, לאיזו סולידריות עם מישמַש של חללינו וחללי האויב, תוך הפניית עורף לחברה הישראלית.

* סגר מלא – מן הראוי להטיל סגר מלא על יהודה ושומרון מערב יום הזיכרון עד מוצאי יום העצמאות. בין השאר, יש למנוע כניסת הפלשתינאים לטקס הפרובוקטיבי של חילול יום הזיכרון.

* קורבנות השנאה – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה וההרוגים הנאצים. כולם – "קורבנות השנאה".

* חלוקת הרכוש היהודי – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי לזכור ולהזכיר שהמנהיג העליון של הפלשתינאים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה תומך נלהב של היטלר ושל הפתרון הסופי לעם היהודי. הוא פעל לחתימת חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין הערבים לגרמניה הנאצית. הוא היה מיוזמי ההפיכה הפרו-נאצית של ראשיד עלי בעיראק.

המופתי היה קשור גם לשלטון וישי הפרו-נאצי, ששלט בסוריה ובלבנון. היישוב היהודי בארץ ישראל עבר ימי חרדה קשים מפני פלישה אפשרית מסוריה ולבנון לארץ ישראל. היישוב הערבי, לעומת זאת, היה באופוריה. מתוך יומנו של בן גוריון, 12 באפריל 1941: "… אחדים מידידיי הערבים בעיר ובסביבה באו אליי אתמול לביקור חג ובפי כולם עצה, שאעביר את משפחתי לאחד הכפרים הערביים. היו שיחות בין השבאב על חלוקת הרכוש היהודי בהדר הכרמל, בחיפה ובקריות ומספרים שמינו כבר ראיסים לכל שכונה יהודית וממונים על הרכוש".

אל-חוסייני הוא האיש שהמציא, כדי להצית את מאורעות תרפ"ט (1929), את סיסמת השקר "אל-אקצא בסכנה", שעד היום מציתה אלימות וטרור.

* מנהיגות של דוגמה אישית – ברור שאי אפשר להשוות את בנט לנהנתנות המסואבת, המושחתת והרקובה של נתניהו, משפחתו והבריכה הפרטית שלהם, שמימנתי במסים שאני משלם. אבל הרשומה שבנט פרסם בנדון מאכזבת מאוד. נתניהו, הוא נקודת הייחוס וההשוואה של בנט?!

הציפיה מבנט אינה להיות טוב מנתניהו, אלא לסובב את הספינה ב-180 מעלות. להחזיר לחיינו מודל מנהיגות של דוגמה אישית. איני מדבר על פייק ניוז שמופץ נגדו. נכון, המעון בבלפור בשיפוצים על פי דרישת השב"כ. נכון, ביתו של בנט אינו משופץ, אלא רק על פי צרכי האבטחה. נכון, הסכומים שנזרקים לחלל מופרכים. אני מדבר על כל הטייק-אוואי שאני, כמשלם מסים, מממן למשפחתו. למה אני צריך לממן את האוכל של ילדיו של בנט? הרי הוא מקבל ממני משכורת, כדי לכלכל את משפחתו, לצד המשכורת של אשתו. החוק מאפשר זאת? היועמ"שית אישרה זאת? אז מה? הציפיה מראש הממשלה היא להרבה יותר מאשר לא לעבור על החוק. למשל, לדוגמה אישית של אכפתיות לכספי ציבור ולאי שימוש בהם לצרכיו הפרטיים. ובוודאי ובוודאי כאשר הוא צריך לחולל מהפך ציבורי ומוסרי אחרי נתניהו, ולהחזיר לחיינו מודל מנהיגות הפוך; של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים.

צריך לשנות את החוק, ולקבוע שראש הממשלה יממן את הוצאותיו הפרטיות ואת ההוצאות הפרטיות של משפחתו ואת ביתו הפרטי ממשכורתו בלבד. הוא מקבל מן המדינה דירת שרד, ואין להשקיע אגורה שחוקה בביתו הפרטי, למעט צרכי אבטחה. את החוק הזה יש לחוקק לאלתר, כחלק מתהליך הדה-ביביזציה הדרוש לחברה הישראלית. אך גם בלי חוק – יש לקוות שבנט יפעיל שיקול דעת ראוי יותר ויתקן את דרכיו.

* היד שאוחזת באקדח – סמוטריץ', המסית והמדיח, שהמאיימים לרצוח את בנט ומשפחתו הם קהל היעד של ההסתה שלו, טוען שמדובר בספין כדי לסייע לבנט.

אם יירו בבנט, סמוטריץ' לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא יהיה אשם לא פחות מהיורה.

* עוכרת ישראל – דיסטל אטבריאן הגאון טוענת שישראל היא המדינה הגזענית ביותר בעולם. אף תועמלן של bds או שוברים שתיקה לא היה מבטא שנאה מזוקקת יותר למדינת ישראל, כמו עוכרת ישראל הזאת. היא שונאת את המדינה שלא בחרה באשכנזי שהיא מעריצה לראשות הממשלה. להקיא.

* להיזהר מפרובוקציה – בקרוב הנשיא ביידן יערוך ביקור בישראל. אני מקווה מאוד שהוא לא יוזמן לנאום בכנסת, כי לה-פמיליה הפרלמנטרית עלולה לפתוח כדרכה בהפס"ד, להשתולל ולהתפרע ויהיה זה קלון על מדינת ישראל כולה.

* טרור – מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מגדיר את הירי והנשק הבלתי חוקי ברהט – טרור. הוא צודק. אבל מי שמכחיש את הטרור החקלאי, כי אם הוא לא קיים אין צורך להילחם בו – אינו האיש שראוי ומסוגל להילחם בטרור.

* כיכר השאהיד – ראש עיריית רהט מלין על אוזלת ידה של משטרת ישראל במאבק בפשיעה בעירו, אבל העיריה העניקה לכיכר בעיר את השם "כיכר השאהיד" על שם עבריין ששלף נשק לעבר שוטרים וחוסל. אז על מה הם מלינים? הרי הם בעצמם מעודדים בכך את הפשיעה ומחנכים על ברכי פושעים.

* תמונת הניצחון – אגף קהילה במועצה האזורית גולן ארגן סיור לפעילים ביישובי הגולן בקיבוצי "עוטף עזה", בעיקר ללימוד על המהלכים החשובים והמוצלחים שנעשו שם בתחום הצמיחה הדמוגרפית והבניה לקליטה חדשה. הוביל את הסיור פנחס ולרשטיין. יש מעט מאוד אנשים שקידמו את ההתיישבות בארץ ישראל כמו פנחס. הוא היה הפרויקטור של השיקום הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי העוטף בשנים שלאחר "צוק איתן". הוא הוביל מהלכים מוצלחים ביותר והוא דמות נערצת בקיבוצי העוטף. כעת הוא מלווה מטעם משרד השיכון את הצמיחה הדמוגרפית ביישובי המועצה האזורית גולן.

ביקרנו בנחל עוז, בעלומים ובכרם שלום. בכל קיבוץ שמענו את סיפורו ההיסטורי, כיישוב סְפָר לצד ישות אויבת, עוינת, מתנכלת, לאורך עשרות שנים, אך המיקוד היה תהליכי הצמיחה. בנחל עוז עזבו מיד לאחר צוק איתן 17 משפחות. הקיבוץ ירד ל-215 איש, והגיל הממוצע היה 65. היום, הקיבוץ מונה 500 איש, בזכות קליטת עשרות משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ. שכונות חדשות קמו, בתי הילדים נפתחו. אין תמונת ניצחון ציונית יותר מזו!

בקיבוץ הדתי עלומים לקח אותנו צביקי פורת (אחיו של חנן ז"ל, שלו גם שני אחים בגולן) לצפות במיזם שימור חצר הראשונים של הקיבוץ.

כרם שלום, היה בעבר הקיבוץ השמאלני הרדיקלי ביותר בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הם הפגינו שוב ושוב נגד הקמת ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ובגוש קטיף. הפגינו הפגנות סוערות ואף אלימות מול חוות שקמים של אריק שרון, בשנות ה-70 וה-80. ובשנות ה-90 הם התפוררו והתפרקו. אין זה פלא; קיבוץ שבמקום לטעת שורשים עוסק בהפגנות נגד התיישבות אחרת – אין לו תקומה.

גם הגלגול הבא של המקום לא עלה יפה, והקיבוץ נשאר בתת-אכלוס ובמשבר חברתי וכלכלי, בעיקר אחרי צוק איתן. כעת, יחד עם קומץ החברים שנשארו מהגלגול השני, יצא הקיבוץ לפני שנים אחדים למהלך גדול של הפיכתו לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים, והגיעו אליו משפחות רבות. זה היישוב המרוחק ביותר, המערבי ביותר בארץ, מוקף משני כיוונים בחומה גבוהה. ההליכה אליו היא חלוציות של ממש, הן בשל המיקום והמצב הביטחוני והן כיוון שלמעשה מדובר בהקמת קיבוץ חדש. המפגש עם רכזת הקהילה של הקיבוץ, צעירה דתיה שהתיישבה שם עם משפחתה מטעמים אידיאולוגיים לפני שלוש שנים וחצי, היה מפעים ומרגש. אני מאמין, שיישובים משותפים של חילונים ודתיים – זו הבשורה הגדולה של ההתיישבות בעשורים הבאים.

הפעם האחרונה שהייתי בכרם שלום, הייתה בביקור הזדהות של צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל במהלך מבצע "צוק איתן". הפעם האחרונה שהייתי בנחל עוז, הייתה חודשים אחדים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר בני, שהיה אז בטירונות, היה באבט"ש (אבטחת יישוב) בקיבוץ. הביקורים ההם היו ממש מדכאים. ואילו הביקור השבוע, לנוכח התמורה הגדולה, היה מרומם נפש.

רציתי לחבק שם את כולם.

          * ביד הלשון

יד ושם – יד ושם הוא שמה של רשות הזיכרון לשואה, המוסד הרשמי להנצחת מורשת השואה בישראל.

מקור השם הוא ישעיהו, מו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.4.22

* יציאת מצרים תשפ"ב – חג הפסח הזה, מזמן לנו הזדמנות ליציאת מצרים של השנים הבאות עלינו לטובה; יציאת יהדות אוקראינה ורוסיה לישראל. עלינו להעמיד את המטרה הזו על ראש שמחתנו, בראש סדר היום הלאומי, ולמתוח את כל כוחותינו כדי להצליח בה.

זו משימה מרובעת:

א. עידוד העליה הגדולה, ושכנוע היהודים לא להישאר בגולה שבה הם חיים; שכנוע הפליטים היהודים מאוקראינה לא לחזור לגולה שממנה נמלטו, אלא לעלות למולדת עמם; שכנוע היהודים היוצאים מאוקראינה ורוסיה לא להמיר גולה אחת בגולה אחרת, אלא לבחור במולדת, בארץ ישראל, במדינה היהודית.

ב. קליטת העליה – היערכות של כל מערכות החיים במדינה להצלחת הקליטה; שכל עולה יזכה לקורת גג, למקום עבודה, לסל קליטה נדיב, לקליטה חברתית, תרבותית וחינוכית. כמו העליה הגדולה של שנות ה-90, שהקפיצה את מדינת ישראל בכל התחומים – במדע, ברפואה, בהיי-טק, בכלכלה, בספורט, באמנות ועוד, כזו צפויה להיות תרומתה של הקליטה הזו למדינת ישראל.

ג. פיזור אוכלוסין – עליה גדולה עשויה להיות הזדמנות גם להתיישבות גדולה מחוץ לגוש דן רבתי, האזור הצפוף בעולם, שצפיפותו היא סכנה ביטחונית ואקולוגית; הן בחיזוק ההתיישבות העירונית והכפרית הקיימת בגליל ובנגב, ביהודה ושומרון, בגולן ובערבה, והן בהקמת התיישבות חדשה.

ד. תיקון עוולות הגיור. חוק הגיור שהציע מתן כהנא אינו המענה הנכון. הצעתו היא תיקון קטן לעוול גדול, ולא השינוי המהפכני הדרוש. היא משאירה את המונופול על הגיור בידי עוכרי הגיור מהרבנות החרדית שאינה ציונית, ובראשם הרב דוד לאו, שמזמן צריך היה להדיח אותו מתפקידו.

יש צורך ברפורמה אמתית בגיור, שתאפשר למי שרוצה בתום לב להצטרף לעם היהודי ולחיות כיהודי כמו רוב היהודים, ובוודאי לזכאי חוק השבות, שהם "זרע ישראל" וחלק ממשפחות יהודיות, שרוצים להסדיר גם פורמלית את יהדותם – להיות יהודים. רפורמה כזו, שתשחרר את היהדות מציפורני הממסד החרדי היא מעשה ציוני, שיעמיק את הקשר בין המדינה היהודית לעם היהודי בתפוצות הגולה ויעודד עליה גדולה גם מארה"ב והמערב.

* י"ד החזקה – בשלוש ישיבות ממשלה, בחודש אחד, הוחלט על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנים של הקפאת ההתיישבות היהודית.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן זה עשרות שנים. ציונות אמתית – במעשים, לא בנאומים ונהמות.

* חמיצות רעילה – משעשע לקרוא את התגובות הביביסטיות על ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. "זאת רק החלטה… רק דיבורים… מנסור עבאס לא ירשה וכו'". איזו חמיצות רעילה. הם סוגדים למי שלא נקף אצבע, שבימיו ההתיישבות והגשמת הציונות היו בתרדמת עמוקה; מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות בנגב, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע של הפזורה הבדואית, הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי הגיע לממדים של איום אסטרטגי והוא לא נקף אצבע ובמקום להילחם בפשיעה הוא נלחם במשטרה. וכאשר קמה ממשלה ציונית, שגם נלחמת בפשיעה ובטרור ובנשק הבלתי חוקי וחשוב יותר – מחזירה את הריבונות באמצעות התיישבות ציונית, זה מה שיש להם להגיד.

כשהממשלה קיבלה את ההחלטה הציונית על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, כתבתי שמזל שההחלטה הזאת אינה זקוקה לאישור הכנסת, כי אז קואליציית ביביטיבי תפיל אותה, כפי שהפילה את חוק האזרחות. הוא הדין בהחלטה על הקמת 14 היישובים בנגב.

* האמת על ההצבעה נגד מדינת ישראל – אפרופו הצבעתו האנטי-ישראלית של גוש ביבי נגד חוק האזרחות, וההצבעה בעד החוק כעבור חצי שני. תעשיית השקרים הביביסטית מפיצה "נראטיב" שקרי על ההצעות הללו. אצטט את אחד מנשאי דפי המסרים: "חוק האזרחות עבר בקולות המחנה הלאומי לאחר שהסרתם ממנו את האלמנט של איחוד משפחות של 30,000 פלסטינים. לא הייתה שום סיבה שנסכים לכך".

כמובן שזה שקר ביביסטי אופייני. במשך 19 שנה עובר החוק בלי שום שינוי. את החוק שהמחנה ה"לאומי" הצביע נגדו, לא הגישה הממשלה הזאת אלא ממשלת נתניהו בשבוע האחרון לכהונתה. הוא עלה ללא שינוי. לא הוספה אות ולא הוחסרה אות. אלא שקואליציית ביביטיבי החליטה להצביע נגדו. להפיל אותו. "אנחנו לא נציל את הממשלה… שתסתדר לבד" וכו'. כאשר ח"כים פטריוטים כמו שטייניץ ודיכטר ניסו לשנות את ההחלטה האנטי ישראלית של נתניהו וחבר מרעיו, הם הושתקו והתקפלו. עד הרגע האחרון, איילת שקד פעלה בכל מאודה למצוא צדיק אחד בסדום, אך כל הקרנפים הפחדנים, כל הנמושות של גוש ביבי, התייצבו מאחורי ההצבעה האנטי ישראלית הזאת. רק אז, כדי להציל משהו מהחוק, היא הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, לפיהם היא תנהג כפי שנהג אריה דרעי בממשלת נתניהו בהכרה בדיעבד במשפחות שכבר בארץ, ובטח לא במספר המופרך שמפיצה תעשיית השקרים. כלומר, הם לא הצביעו נגד המדינה בגלל השינוי הסמלי בחוק, אלא השינוי הסמלי בחוק הוא תוצאת הצעד האנטי ישראלית שלהם. אחרי חצי שנה הם התעשתו והצביעו בעד. הם לא ראויים על כך לצל"ש. זה המובן מאליו. בדיעבד יצא מתוק מעז, כיוון שלחוק במתכונתו החדשה הכניס ח"כ צביקה האוזר תיקון חשוב, המצדיק את החוק לא רק בסיבה הביטחונית, אלא גם בשיקול של זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. (למה אני מדבר על ברית ביביטיבי למרות שזה יותר ברית ביבי איימן עודה? כי ביביטיבי נשמע יותר טוב).

* משטרת האויב – בפעם הבאה שח"כי הרשימה המשותפת יתבכיינו על כך שהמדינה מזניחה את המאבק בפשיעה בחברה הערבית, נזכור איך המנהיג שלהם מסית את הערבים לא להתגייס למשטרת ישראל, כי מבחינתו זו משטרה של מדינת אויב.

* ומי תומכים בדברי ההמרדה של איימן עודה? – צדקתם. דבוקת שוקן.

רוגל אלפר ונועה אפשטיין פרסמו פשקווילי תמיכה בדבריו – סרבנות מצפון… אקיבוש… אפרטהייד וכל הבלה-בלה-בלה הקבוע שלהם.

ופשקוויל המערכת מגנה את פעולות צה"ל בג'נין שהיא מעשה "נקמה" ו"ענישה קולקטיבית" ו"המשך הדיכוי וצעדי ענישה קולקטיביים לא יגרמו לאותם צעירים להניח את נשקם. צעדים אלו רק יגבירו את האיבה". אחרי הפיגוע הבא הם יסבירו שזו פעולת תגמול מוצדקת על הפעילות שלנו נגד הטרור בג'נין.

* בין עבאס לעודה – התנגדתי להקמת הקואליציה עם רע"ם, אם כי השלמתי אתה בדיעבד. אבל כל יום, כאשר אני רואה את הפער ההולך ונפער בין מנסור עבאס שמצהיר השכם והערב בערבית ובעברית על קבלת ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והגינוי החד-משמעי לטרור, בלי אבל ובלי חבל, לבין ההתנהלות של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אני מבין שהפילוג ברשימה היה מהותי ואמתי ונתניהו צדק כאשר זיהה ראשון את ההבדל, טיפח את רע"ם וניסה בכל מאודו להקים אתה קואליציה.

לא תהיה קואליציה עם הרשימה המשותפת. לא תהיה רשת ביטחון של הרשימה המשותפת. שיתוף פעולה נקודתי להעברת חוק זה או אחר – אני מקווה שיהיו. אין בכך כל בעיה. גם אם הביביסמוטריצ'ים הצבועים יצווחו.

תמורת תמיכת הרשימה המשותפת בהצעות הליכוד, הליכוד ומפלגות גוש ביבי הצביעו בעד בית חולים בסכנין, בעד פטור מארנונה למוסדות דת מוסלמיים, בעד ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא שיבוץ מורים ערבים. שלא לדבר על ההצבעה האנטי ישראלית הבוגדנית נגד חוק האזרחות. צבועים, כבר אמרנו?

* טיפשות ורשעות – קראתי את אחד הפוסטים ההזויים, הנאלחים והמנוולים של העשור. מישהו שתומך בכל לבו במענקי העידוד שהרשות הפלשתינאית מעניקה למשפחות המחבלים וגוער במרצ על כך שאילצה את גבי לסקי להתנצל, והוא טוען שבמקום זאת, תחזיקו היטב, צריך לתקוף את ישראל על כך שהיא משלמת להתנחלויות.

ואני שואל – האם זו יותר טיפשות מרשעות או יותר רשעות מטיפשות?

* דובר הטרור – דובר הטרור, התועמלן האוטואנטישמי גדעון האו האו, פרסם בשוקניה פשקוויל אהדה ותמיכה לגיבורו החדש (עד הפיגוע הבא) המחבל רעד חאזם שרצח (בלשונו המכובסת – "הרג") שלושה ישראלים יהודים, בשל היותם ישראלים יהודים.

הוא מצדיק אותו בשל הסבל שעבר כל חייו בג'נין, החל בפלישה ב"חומת מגן" (כלומר, סתם צה"ל "פלש" לג'נין בלי סיבה) שאותה הוא מתאר ברוח עלילת הדם על ה"טבח" בג'נין, ועד ה"פלישות" של חיילי צה"ל בימים האחרונים, שבהם הרגו 5 פלשתינאים. סתם פלשתינאים. הרי ישראל לא שולחת את חייליה לסכל טרור אלא להרוג פלשתינאים.

פשוט, לא הייתה לו ברירה, לאותו צעיר "יפה תואר" כפי שמתפייט מעריצו, אלה "להרוג" בצדק שלושה ישראלים שאתמול "חבריהם" הרגו במחנה הפליטים שלו. והשורה התחתונה היא שלכל צה"ל, המשטרה, השב"כ והיחידות המיוחדות לא תהיה יכולת לנצח צעירים לוחמי צדק וחירות כמו אותו רוצח נתעב.

המגוחך בפשקווילים של דובר הטרור, הוא היומרה שלו להראות ממבט-על את התמונה הכוללת. אבל התמונה הזאת כל כולה שקר גדול, שקר תעמולתי אנטי-ציוני ואנטי ישראלי. למשל, הוא מדבר על הפלישה בג'נין, וחוץ מן העובדה שתיאורו על ה"טבח" שקרי, אין מילה וחצי מילה על הטבח במלון פארק ערב קודם, ועל 135 נרצחים ישראלים בחודש שקדם, ועל למעלה מאלף נרצחים באותה מתקפת טרור, ועל כך שהמתקפה הזו נעשתה משטח ישראל נסוגה ממנו והעבירה אותו לערפאת בהסכם שבו הוא התחייב להפסיק את המאבק המזוין. סתם, ישראל "פלשה" יום אחד.

איזה באג בנפש האדם גורמת לו לגישה בוגדנית כזו, לשנאה יוקדת כזו לעמו ולמדינתו ולתמיכה נלהבת כל כך באויביו ובטרוריסטים ארורים שרוצחים את אחיו? 

* עשרים שנה למבצע "חומת מגן" – את ליל הסדר תשס"ב, 2002, לא יוכל לשכוח כל מי שכבר עמד אז על דעתו. הלילה הנורא שבו התבצע אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות המדינה, טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שעה שהסבנו אל שולחן הסדר, לחגוג את חג חירותנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך ליל הסדר שנערך במלון, רצח 30 ישראלים ופצע 160.

למחרת, חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח את האב, האם ושני ילדיהם.

אירועים אלה היו שיאו של חודש מרץ השחור, שבו נרצחו 135 ישראלים. חודש זה היה שיאה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בהובלת ערפאת, שהחלה, על פי תכנון מוקדם, בספטמבר 2000, ויצאה לפועל אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, בקווי 67', עם חילופי שטחים קלים. במתקפת הטרור הזו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, במסעדות, אוטובוסים, קניונים ודיסקוטקים; רבים מהם נשים, ילדים וזקנים. הישראלים חיו באותה תקופה בתחושת אימה.

מתקפת הטרור הזו היא המשך לגלים קודמים מאז הסכם אוסלו, שבו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להתמקם תחילה בעזה ויריחו ובהמשך בשאר ערי יו"ש, תמורת התחייבותו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור נגד ישראל.

במשך תקופה ארוכה ישראל המשיכה להתייחס לאויב שהוביל את הטרור כפרטנר וכשותף לשלום. רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים, שחיו תחת שליטת הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה במשך שש שנים. גם במהלך מתקפת הטרור, ישראל הבליגה והכילה את הטרור. גם כאשר מדי יום ירו הפלשתינאים אל שכונת גילה בירושלים, חלף זמן רב עד שישראל הגיבה. שטחי הרש"פ נתפסו כישות שכנה, החתומה עמנו על הסכם, וצה"ל נמנע מלפעול בתוכה. במהלך מתקפת הטרור, "האינתיפאדה השניה" בכיבוסית, החלו פעולות של צה"ל בתוך שטחי הרש"פ, אך מאוד בהיסוס ובקטן.

התודעה השלטת הייתה שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אין מכונת מלחמה מתוחכמת יותר מאשר אדם עטוף חגורת נפץ, שנחוש להתאבד ובמותו להרוג יהודים רבים ככל האפשר. איך אפשר להגיע לאחד כזה? ואם מגיעים אליו – מה כבר אפשר לעשות לו? להרוג אותו? הרי הוא רוצה למות. מומחים בארץ ובעולם למלחמה בטרור הסבירו שאת הטרור הזה אי אפשר לנצח. לכך נוספה התובנה, שערי הרש"פ הפכו למלכודות טרור שניסיון להיכנס אליהן ולכבוש אותן יהיה מלכודת מוות לחיילי צה"ל ויביא להרג המוני של אלפי חיילים.

גישת "איפוק הוא כוח" של אריק שרון, הייתה הצידוק להיעדר תגובה קשה, אך מצד שני היא טענה זעם מצטבר בכלל החברה הישראלית שהביא ללגיטימציה מקיר לקיר לפעולה גדולה נגד הטרור כאשר הוחלט עליה, בפסח תשס"ב – מבצע "חומת מגן".

הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר במלחמה בטרור, מאז קום המדינה, וספק אם היה ניצחון כזה על הטרור במדינה כלשהי בעולם. צה"ל כבש מחדש את מרבית ערי יו"ש והשמיד את תשתית הטרור. צה"ל הטיל מצור על המוקטעה, מפקדתו של רב המרצחים ערפאת, האיש שהנהיג את הטרור נגד ישראל עשרות שנים. לוחמי צה"ל עצרו בחדר ליד לשכתו של ערפאת, ורק קיר אחד חצץ ביניהם. מסיבות של לגיטימציה בינלאומית, שרון גזר על צה"ל איפוק, ורב המרצחים נותר בחיים ולא נעצר.

היה זה מבצע מוצלח מאוד. עד היום, בחלוף עשרים שנה, האויב טרם הצליח להשתקם ולחזור ולו לחלק קטן מיכולותיו ועוצמתו. הדבר החשוב ביותר, הוא שהמבצע לא היה זבנג וגמרנו, שאיפשר למחבלים להתארגן מחדש, כפי שהמחבלים בעזה מתארגנים מחדש אחרי כל מבצע נגדם, אלא חולל שינוי שנמשך כבר עשרים שנה – צה"ל אמנם נסוג משטחי הרש"פ, אך החזיר לעצמו את חופש הפעולה, ולוחמיו, לצד לוחמי השב"כ ומג"ב, פועלים באופן חופשי באותם אזורים ועוצרים מדי לילה מחבלים במיטתם, בטרם יספיקו לבצע את זממם. בכך מסכלים כוחות הביטחון מאות פיגועים בשנה ומצילים את חייהם של אלפי ישראלים.

הכישלון של מבצע "חומת מגן", הוא ההימנעות מביצועו גם ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, "שועלי מרום", גויסתי בצו 8 לגל השני של המבצע, שנועד להיות ברצועת עזה. התאמנו בצאלים למבצע, והתפקיד שלנו היה לפרוץ את ציר פילדלפי. ברגע האחרון שרון קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. התירוץ היה שתכנית המבצע דלפה לתקשורת. אנו נשלחנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו אורן צלניק, וחיילים אחדים נפצעו.

אילו יצא המבצע לפועל גם ברצועת עזה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי טרור הרקטות. ריסוק תשתית הטרור בעזה היה משבית לחלוטין את יכולות שיגור הרקטות, וחופש הפעולה של צה"ל היה מוריד את האיום מרצועת עזה לרמה של האיום מיו"ש. היה נחסך כל ירי הרקטות על הנגב המערבי בעשרים השנים האחרונות. היו נחסכים מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ומה שביניהם. אם וכאשר יחודש הטרור מרצועת עזה, מן הראוי שצה"ל ייצא לפעולה קרקעית ברוח "חומת מגן" גם בעזה, ישמיד את תשתית הטרור וישיב לעצמו את חופש הפעולה ברצועה.

שלושים לוחמים ישראלים נפלו במבצע "חומת מגן". יהי זכרם ברוך! 127 לוחמים נפצעו.

תא"ל (מיל') גל הירש, ממפקדי המבצע, קורא לחלק את אות השירות ללוחמים במבצע החשוב הזה. אני תומך ביוזמה זו.

* פסיקה היסטורית של בג"ץ – התשלומים של הרש"פ למשפחות המחבלים הופכים אותה לשותפה באחריות לפיגועים, ולפיכך משפחות נפגעי הטרור יכולים לתבוע אותה ולדרוש פיצויים.

* רולטה רוסית – אילו פוטין היה מבין איזה גיהינום הוא ממיט על צבאו, הוא לא היה מעלה על דעתו לפלוש לאוקראינה. מלבד אובדנן של יחידות שלמות ומותם של כל כך הרבה אלפי חיילים ובהם גנרלים וקצינים בכירים; אולי האובדן הגדול ביותר מבחינתו הוא של המוניטין של רוסיה וצבאה המפואר.

הבעיה היא, שאחרי שהימר על כל כך הרבה, הוא לא מרשה לעצמו לברוח בלי הישגים. ולכן הוא ישקיע עוד ועוד ברולטה הזאת, ויאבד עוד ועוד חיילים. הדרך שבה הוא ינסה לנצח בכל זאת, תהיה במה שצבאו הכושל והמובס יודע לעשות – פשעי מלחמה, מעשי זוועה. הוא יקווה שזה מה שיכניע את אוקראינה. ושוב הוא יטעה.

* מקדישים את חייהם לקירוב לבבות – שר התרבות חילי טרופר בחר במיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, להשיא משואה ביום העצמאות. החלטה יפה ומרגשת.

את אורי אני מכיר מהמילואים – הוא היה קמב"ץ גדוד המילואים שבו שירתתי, 420. ושוב פגשתי אותו בפורום עמק השווה. מאז רצח בתם, מקדישים מיקה ואורי את חייהם לקירוב לבבות וגישור בין חלקי העם. הם בונים מאסונם תקווה אמתית לחברה הישראלית.

* עירוב גס של פוליטיקה באקדמיה – ב-11 באפריל 2021, בדיוק שנה לפני טקס הענקת פרס ישראל, במעשה אונס של בג"ץ, לעודד גולדרייך, כתבתי: "אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?"

* אידיוטים שימושיים – בהתמודדות בין מנהיג המרכז בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, לבין נציגת הימין הרדיקלי מארין לה-פן – אך טבעי שהשמאל יתייצב כאיש אחד לצד מקרון (כפי שהתייצב לצד מנהיג הימין השמרני שיראק בהתמודדות נגד ז'אן-מארי לה-פן, אביה של מארין). אבל השמאל הטהרני מעדיף לשבת על הגדר ובכך הוא הופך אידיוט שימושי של לה-פן, שאף עלול להעלות אותה, חלילה, לשלטון.

* אם תש כוחה – אם תש כוחה של עידית סילמן, ואינה יכולה עוד לעמוד בטרור הנבזי והאלים נגדה, נגד בעלה ונגד ילדיה, שהופעל עליהם במשך עשרה חודשים – מן הראוי שתפרוש מן החיים הפוליטיים, ולא תסתנוור מן האתנן שבו הנוכל ושליחיו ניסו לשחד אותה. הרי הסיכוי שהוא יקיים את הבטחותיו זהה לקיום כל הבטחותיו בעבר. מדובר בשקרן מוחלט. אדם שיש שני סימנים לדעת מתי הוא משקר: א. כשהפה שלו פתוח. ב. כשהפה שלו סגור.

היאחזותה בשבריר סיכוי של הישרדות פוליטית מבישה. אם תצביע נגד הממשלה בהצבעות בכנסת, יש להכריז עליה כעל פורשת.

* אתקן אותך – כתב אהוד בן עזר: " כאשר הייתה הח"כית התימהונית עידית סילמן יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, היא התנגדה בצעקנות עיקשת ותוקפנית – לחיסונים נגד מגפת הקורונה! – תקנו אותי אם אני טועה".

אתקן אותך. אתה טועה. עידית סילמן מעולם לא התנגדה לחיסונים. בתקופת הממשלה הקודמת היא כלל לא הייתה ח"כית. עד הכנסת הנוכחית לא הייתה בכנסת ועדת בריאות. זו ועדה חדשה. הח"כ היחיד שהתנגד לחיסונים היה אלי אבידר.

* ליקוי מאורות – הסמוטריץ' מנסה להתחרות בתחרות הטירוף הפנאטי והקנאי עם הכהניסט. ההברקה החדשה שלו, ברשת ב', היא קריאה לסלק מבתי הכנסת את מי ששייך לממשלה הזאת.

שורפי האסמים בשעת המצור בבית השני, היו סמוטריצ'ים. שנאת החינם של החלאה הזאת הייתה צריכה להרחיק אותו לצמיתות מן הציבור. העובדה שיש היום לגיטימציה לקנאות הסמוטריצ'ית, היא אות קין על הציונות הדתית.

אני אדם אופטימי. אני מאמין שלמרות לקוי המאורות – הציונות הדתית תביס את הסמוטריצ'יזם. הציונות הדתית תמגר את הסמוטריצ'יזם, וַלא – הסמוטריצ'יזם ימגר את הציונות הדתית.

* הגדולה מכולם – אסתר רוט-שחמורוב, כלת פרס ישראל, בת 70.

עד היום אני רואה בה את גדולת הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. היא לא זכתה באולימפיאדה, כי חמש האתלטיות שהשיגו אותה היו על סמים שהפכו אותן למעשה לכמעט גברים. היא הייתה הראשונה במערב. בתחרות הוגנת היא הייתה מביאה את הזהב באולימפיאדת מונטריאול. ואלמלא הטבח היה סיכוי שתביא מדליה כבר במינכן, בגיל עשרים.

* פלשתינאיקה – איך נקראו לימודי ידיעת הארץ במוסד החינוכי של משמר העמק בשנות הארבעים ואפילו אחרי קום המדינה, בשנות החמישים הראשונות? פלשתינאיקה.

זו לא הייתה אמירה פוליטית. אז עוד לא היה שימוש במושג פלשתינה בהקשר של ערביי ארץ ישראל, דווקא, אלא כשם הלועזי של ארץ ישראל.

מצאתי זאת במכתב שכתב מנחם גלעד, מעמודי התווך של קיבוץ בית השיטה ומאנשי החינוך המרכזי של הקיבוץ המאוחד, לאחר סיור במוסד של משמר העמק, השייך לשומר הצעיר, ב-1950, בתקופה שבה ניהל את בית הספר של בית השיטה. לצד שבחים על דברים רבים שראה בסיור, הוא מתח ביקורת על ה"פלשתינאיקה", אבל לא ביקורת פוליטית, אלא ביקורת על השימוש בלע"ז. "ועם זאת – ניכור מסוים לעברית ואולי גם לעולמנו. תארי לעצמך שהם קוראים למדור 'ידיעת הארץ' בשם – 'פלשתינאיקה'! … ואת האותיות PAL כתובות שחור על גבי לבן על גבות הספרים של ברסלבסקי, קליין, ברוור ורבים אחרים…".

המכתב מופיע בספרו החדש והמצוין של מוקי צור "מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932".

          * ביד הלשון

כריך – כריך הוא המילה העברית לסנדוויץ' – שתי פרוסות לחם ובתווך מילוי כלשהו.

המילה סנדוויץ' נקראת ע"ש הרוזן הרביעי מסנדוויץ', ג'ון מונטאגיו, בן המאה ה-18, שהיה מהמר כפייתי, וכדי לא לעצור את הימוריו לצורך ארוחות, ביקש ממשרתיו לכרוך לו את האוכל בין שתי פרוסות לחם.

כשאנו חושבים על כריך, אנו רואים לנגד עינינו חמץ. לחם. אבל המילה העברית כריך קשורה דווקא לפסח, לליל הסדר, ולכריך של מצה. "הלורד סנדוויץ' כחול לבן", להבדיל, הוא הלל הזקן. אחד מסימני הסדר הוא "כורך", ובו אנו משחזרים את האופן שבו אכל הלל את המצה: "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד". ומכאן המילה כריך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר