צופן נתניהו: המדינה זה אני

מועלם, מזל; צופן נתניהו – ביוגרפיה, הוצאת "דביר", תשפ"ג 2022, 431 עמ'

על נתניהו כבר נכתבו ביוגרפיות ומן הסתם תכתבנה עוד רבות.

כשמדובר במנהיג כה שנוי במחלוקת, ביוגרפיות עליו נחלקות לרוב בין ספרי מעריצים נוסח "ספרי צדיקים" של חסידים על אדמו"ריהם לבין כתבי אישום של שונאים, המחפשים בקורות חייו אישוש להרשעה. כזוהי, למשל, ביוגרפיה שכתב עליו בן כספית. קראתי מעט פרקים שפורסמו בעיתון, וזה לא היה מעניין. לא ראיתי לנכון להמשיך ולקרוא את הספר עצמו.

ספרהּ של מזל מועלם הוא אחר. היא עמלה במשך שבע שנים, ראיינה מאות אנשים, עברה על אוקיינוס של מסמכים, במטרה להתחקות אחרי צופן נתניהו. בסיכומו של דבר, ספרה אוהד את נתניהו וניכר עליה שהיא מעריכה את מושא הביוגרפיה. מעריכה, אך לא מעריצה ולא סוגדת. אפשר לחלוק על מסקנותיה, אך קשה להאשים אותה בחוסר מקצועיות.

הספר נפתח בשלושה פרקים ובהם סיפורם של שלושה אנשים שהשפיעו על נתניהו השפעה מכרעת ועיצבו את דמותו ואת השקפת עולמו – סבו, הרב נתן מיליקובסקי, אביו פרופ' בנציון נתניהו ואחיו יוני נתניהו. מהשניים הראשונים הוא ירש גם את תחושת הנרדפות, שהיא אחד ממנועי ההפעלה הגדולים שלו.

סיפור חייו של נתניהו מרתק ומזל מועלם יודעת היטב לספר סיפור והיא מספרת אותו באופן מרתק. מתוך שפע החומר והמידע, היא הייתה חייבת לבחור מה להכניס לספר ועל מה לדלג. לדעתי, היא דילגה או רפרפה על כמה נושאים שחשוב היה להעמיק בהם יותר, ועוד אחזור לכך בהמשך.

לפני שנים אחדות, פרסמתי בטור זה מאמר ששמו: "ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי". דיברתי על השניות בין נתניהו המדינאי המוכשר ורב ההישגים לבין ביבי המושחת, הסכסכן, המסית, הפרנואיד, המאיים על מדינת החוק. מועלם התמקדה יותר בד"ר נתניהו, אבל בהחלט לא הסתירה את מיסטר ביבי. קריאת הספר חיזקה את תפיסתי על אודות השניות הזאת. כבר בהקדמה היא כתבה, בהתייחס לניצחונו הגדול בבחירות 2015, שגם בעיניי היו קו פרשת המים בדמותו: "הניצחון הזה שינה את  נתניהו. הוא ייחס את ההישג הכביר לעצמו בלבד, ומחק את יריביו, מבית ומחוץ. מאז הוא מתקיים בשני עולמות מקבילים: באחד הוא מנהיג יחדי בדורו, המוביל את ישראל בביטחה במזרח התיכון הסוער, ובאחר הוא ראש ממשלה מסוכן, מסית ומפלג".

האמת היא ששני האפיונים הללו היו קיימים בנתניהו מראשית דרכו, אך אני מסכים שהם הועצמו ב-2015. ואכן, להישגו הגדול ביותר הגיע ד"ר נתניהו בשנים שבהן מיסטר ביבי דירדר את החברה הישראלית לתהומות. ההישג הזה הוא הסכמי אברהם, שהם הישג היסטורי גדול של נתניהו, ומי שממעיט מחשיבותו ומחלקו של נתניהו בו, עושה שקר בנפשו. באותן שנים הוא הגיע להישג גדול נוסף, שבספר הוזכר בחטף במשפט אגבי – השגת חיסוני הקורונה וחיסון האוכלוסיה הישראלית. והישגים נוספים באותן שנים נובעים מכך שהשכיל לנצל את ההזדמנות של שלטון טראמפ בארה"ב להישגים גדולים לישראל – הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, ההכרה בריבונות ישראל בגולן ותכנית המאה, שרחוקה מלהיות מושלמת, אך זו התכנית האמריקאית הפרו-ישראלית ביותר מעולם. להישגים הללו היו שותפים, היו מי שהקדימו אותו והוא קטף את הפירות, אך אי אפשר לקחת ממנו את חלקו המשמעותי בהם.

ובשעה שהוא הוביל להישגים הגדולים הללו, הוא דירדר את החברה הישראלית לחברה מפולגת, מסוכסכת, תוך שהוא מפעיל תעשיית שקרים והסתה ומקדיש את עתותיו למלחמות מטורללות באויבים (אצלו אין יריבים. מי שאינו נאמן לחלוטין – הוא אויב) אמתיים או מדומים, למלחמה הזויה בתקשורת ולמלחמת חורמה נגד מדינת החוק, מרגע שנתפס בקלקלתו.

המגרעת המרכזית בספר, היא שמועלם לא ניסתה להעמיק בפרשיות השחיתות בהן נתניהו מואשם. היא לא ניסתה להגיע לחקר האמת, אלא הזכירה בקצרה את הידוע. בעיניי, אין זו רשלנות. אני משער שזו בחירה מודעת, לא להיגרר למקומות הללו, שעלולים להאפיל על הספר. זו בחירה לגיטימית, אך בעיניי שגויה.

האם מזל מועלם הצליחה לפענח את צופן נתניהו? היא מציגה את הצופן בהזדהות המוחלטת של נתניהו עם מדינת ישראל והעם היהודי ותחושת שליחות גדולה שעתיד העם מונח על כתפיו. ההזדהות הזו הוחדרה לאישיותו משחר ילדותו. ולצד זאת, תחושת נרדפות אישית, במלחמות הפוליטיות, ותחושת נרדפות לאומית המונעת מדיסטופיה של חורבן לאומי המסתתר מעבר לפינה, והוא האיש שיכול למנוע אותה. כל טקטיקה שתקדם אותו אל המטרה האישית ואל המטרה הלאומית, שבעיניו חד הן, רצויה ומוצדקת. ואין ספק שנתניהו הוא גדול הטקטיקנים.

צופן נתניהו שאותו הבנתי מהספר מסתכם בשלוש מילים: המדינה זה אני. יכול להיות שמשפט המפתח בספר הוא דווקא אנקדוטה שולית יחסית המוזכרת בו. "שרה מאמינה כי אין לנתניהו תחליף. כאשר מכרה שאלה אותה בהומור באחת האזכרות האחרונות ליוני, 'מתי תצאו לפנסיה?' היא השיבה, 'ומה יהיה במדינה אם ביבי לא יהיה?' "

זו התובנה של נתניהו ושל משפחתו. הוא באמת ובתמים מאמין בכך. ובמקום שתהיה לו עזר כנגדו שתאזן אותו, הוא מוקף במשפחה שרק מחזקת את המגלומניה הזאת ואת הפרנויה הנלווית לה. ואם למדתי משהו מהספר, זו התובנה שנתניהו באמת מאמין בכך. זה לא משחק. זו לא סתם תאוות שלטון וקרייריזם, אלא באמת אמונה עמוקה שבלעדיו המדינה תתמוטט. ולכן, כל מה שמסכן את שלטונו או נדמה שמסכן את שלטונו מסכן את קיום המדינה. ולכן יריביו הפוליטיים, כולל אלה שהוא בדה מלבו, הם אויבי המדינה. ולכן, כל צעד טקטי, כל תכסיס פוליטי, כל הפצת שקר, כל הסתה שהוא מוציא, נובעים מדאגה למדינה ולהגנה עליה מפני אויביה מבית ומחוץ.

מנין נובעת השנאה לגדעון סער והרדיפה רבת השנים שלו? מכך שהוא זכה במקום הראשון בפריימריז, זכה לאהדה רבה בליכוד ורבים ראו בו את היורש המיועד. וכך, למרות נאמנותו של סער לנתניהו, נתניהו סימן אותו כאיום. ואיום פוליטי עליו הוא איום על מדינת ישראל. וכדי להגן על מדינת ישראל, הכל כשר ומכאן שהכל כשר כדי לחסל את סער. ומנין השנאה היוקדת לרובי ריבלין? מכך שהוא מקורב לסער. ולכן, אם יהיה נשיא הוא יוביל פוטש נגדו ויטיל על סער להרכיב ממשלה. זוהי סכנה לעצם קיום המדינה ולכן חובה למנוע את בחירתו לנשיא. ומכך השנאה וההסתה נגד ממשלת בנט. עצם העובדה שאדם אחר ולא הוא מנהיג את המדינה, היא סכנה קיומית. כאשר הוא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, כפי שמצוין בספר, לצערי לא בהרחבה הראויה – היה זה צעד טקטי ראוי להבטיח את שלטונו ובכך את קיומה של ישראל. כאשר בנט הקים ממשלה עם רע"ם זה מעשה בגידה המסכן את קיום המדינה. כלומר, לא ברע"ם הבעיה אלא בזהות ראש הממשלה – האם זה נתניהו או אדם אחר. כל אדם אחר. מועלם מספרת איך הוא החל להפנות כתף קרה ליוסי כהן, מקורבו ובן טיפוחיו, לאחר פרישתו מראשות המוסד, כשנחשף לאהדה שכהן מקבל בקרב הליכודניקים. מבחינת נתניהו זו נורת אזהרה מהבהבת, ולא רחוק היום שבו נשמע סיפורים ואגדות על כהן הססמולן.

עד שהחלו החקירות נגדו, היה נתניהו בראש המגינים על מדינת החוק ומערכת המשפט. זה לא אמור להפתיע. כבן למשפחה רוויזיוניסטית, הוא התחנך על ברכי אותה תפיסה שעיצבה את עולמם של בני בגין ודן מרידור. ברגע שהחלו החקירות נגדו, מוסדות החוק והמשפט הפכו לאויב. לא לאויב שלו – לאויבי המדינה. הוא החל להפיץ תאוריות קונספירציה על מערכת שעניינה תפירת תיקים ועל מדינת העומק שכל מטרתה "להפיל את שלטון הימין". מקריאת הספר השתכנעתי שהוא אכן החל להאמין בקונספירציות הללו.

הספר מציג את הוויתורים המפליגים שנתניהו היה מוכן להם במשאים והמתנים עם הפלשתינאים ושאותם הציג שוב ושוב למפלגות השמאל כאשר ניסה ולעתים הצליח לצרף אותן לממשלתו. נכונותו לוויתורים התקרבה להצעות הקיצוניות של ברק ואולמרט. " 'אתה חושב שאם תהיה הזדמנת לא אעשה את מה שברק ואולמרט היו עושים?' השיב נתניהו בטון נעלב" בשיחה עם דן מרידור. מזל מועלם מזכירה שנתניהו מעולם לא חזר בו מנאום בר-אילן, שבו הסכים להקמת מדינה פלשתינאית. אולם היא לא יודעת לפענח את הקוד העומד מאחורי ההצעות – האם הייתה זו טקטיקה בלבד, שנועדה להעביר את הכדור לצד השני ולא להצטייר כסרבנים או נכונות אמת לוויתורים הללו. גם אני כקורא לא הצלחתי לגבש עמדה בנדון. אבל ברור שכך או כך, הקוד שהפעיל אותו הוא "המדינה זה אני". כלומר, אם כדי לשרוד בשלטון הוא מוכן להבטיח להרצוג או לגבאי את אימוץ עמדות השמאל המדיני, הוא מאמין שזאת טובת המדינה. וכאשר למען שרידותו הוא הציע לשלי יחימוביץ' להיות שרת האוצר עם סמכויות חסרות תקדים והתחייבות לתמוך ברפורמות השמאל החברתי-כלכלי שהיא מייצגת, הוא משוכנע שזאת טובת המדינה. כלומר, טובת המדינה מחייבת את הישרדותו בשלטון, והוא כבר יתמרן.

בניגוד להרחבה על הוויתורים שהציע לפלשתינאים, מועלם לא הרבתה לעסוק בוויתורים המפליגים שהוא הציע לסורים. עוד בהיותו סגן שר החוץ, בשנות התשעים המוקדמות, הוא הזמין לשיחת רקע לא לפרסום את עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר, מראשי הדוחפים לנסיגה מהגולן. "הפגישה התקיימה בלשכת סגן שר החוץ… 'ביבי הפתיע אותי כשאמר: אני מוכן למסור את כל רמת הגולן בעבור שלום עם סוריה', הוא משחזר. 'ארד אפילו חידד והוסיף שזה בדיוק כמו שבגין היה מוכן לוותר על סיני בשביל לשמור על יהודי ושומרון. ביבי, כנראה, רצה למצוא חן בעיני. זו הייתה שיחת אוף רקורד, אבל לא התאפקתי ופירסמתי וביבי לא הכחיש' ". ואכן, כבר בקדנציה הראשונה הוא חתר להסכם כזה בתיווכו של ידידו, הטייקון רון לאודר. המו"מ הזה מוזכר בספר, לא בפירוט מספיק, לטעמי. המו"מ שניהל בקדנציה השניה שלו, עליה אני יודע ממקור ראשון, מיותר מאדם אחד שהיו מעורבים בכך, כלל לא מוזכר בספר. רק פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עצר את המו"מ.

האם הוא באמת ובתמים היה מוכן לנסיגה ושיטה בנו, תושבי הגולן ובאזרחי ישראל? או שמא הוא שיטה באסד האב ואסד הבן ובמתווכים האמריקאיים? אין לדעת. ולא ברור אם הוא ידע. הוא הבין שיש לקיים את המו"מ הזה, ואם היה מגיע להסכם, הוא היה משכנע קודם כל את עצמו, שלא הייתה ברירה כי החלופה הייתה קטסקטרופה.

נתניהו נבחר שוב ובקרוב ישוב לראשות הממשלה ויכתוב את הפרקים הבאים בביוגרפיות שעוד תכתבנה עליו. למרות ביקורתי על הספר, בסופו של דבר זה ספר טוב, מעניין, רהוט ומלא במידע ואני בהחלט ממליץ עליו.

גילוי נאות – מזל מועלם הייתה חניכתי בצופי מגדל העמק בגרעין לאורטל באמצע שנות השמונים וכדובר ועד יישובי הגולן והיא עיתונאית, הייתי עמה שוב בקשר. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו, אך יש לי אליה הערכה אישית ומקצועית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 23.11.22

* חשבון דמים – לנתניהו חשבון דמים עם סמוטריץ'. לפני שנה וחצי הייתה לנתניהו ממשלת ימין עם רע"ם. כל הליכוד הלך אתו. החרדים הלכו אתו בחדווה ובהתלהבות. אפילו נועם הלכה אתו. וכן, ימינה בשלמותה, מבנט ושקד עד שיקלי, הלכה אתו. מי שהבריז לו היה סמוטריץ', שסירב לכל הלחצים שנתניהו הפעיל עליו והכשיל את המהלך.

נתניהו, איש קר ומחושב, בנה את האסטרטגיה שלו לחזרה לשלטון על דה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד וחיזוק הברית של סיעות הימין והחרדים. לכן, את כל הכתב"מים הפעיל נגד בנט, שהלך אתו לקואליציה, תוך שהוא מאתרג את סמוטריץ', שמנע ממנו את השלטון.

כעת, לאחר שהשיג את מבוקשו וחזר לשלטון, יש לו חשבון דמים פתוח עם סמוטריץ'. הוא גם זוכר את ההקלטה שבה הגדיר אותו סמוטריץ' "שקרן בן שקרן". החשבון הזה הוא לבטח סיבה מרכזית לסירובו של נתניהו להעניק לסמוטריץ' את תיק הביטחון.

אני רוצה להאמין, שזו לא הסיבה היחידה. שנתניהו מסרב להפקיר בידי סמוטריץ' את תיק הביטחון, גם מטעמי אחריות לאומית. נתניהו זהיר ומתון מאוד בהפעלת הכוח, לטעמי זהיר מדי, והוא יודע שכראש הממשלה הוא יישא באחריות לשפיכות דמים, אם סמוטריץ' הפנאט יסבך אותנו בהרפתקאות. הוא יודע שיהיה עליו לעשות מאמץ עילאי כדי לרסן את בן גביר, שאותו ימנה למרבה החרפה לשר לביטחון פנים. הוא אינו רוצה להתמודד במקביל עם חזית סמוטריץ' כשר הביטחון.

* כנופיית בן גביר – לתשומת לבם של מי שמאמינים ל"תאקיה" של בן גביר "המתון" – כתבה חשובה בערוץ 12 הציגה את הכוורת שלו. כנופיית פושעים פשיסטים, גזענים, צמאי דם, הומופובים, אלימים, תומכי טרור, מציתי כנסיות. קו-קלוקס-קלאן הישראלי.

הכנסת הכנופיה אל לב השלטון והאחריות הביטחונית, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית וכתם על תולדות העם היהודי.

* קיצוניים מהקיצוניים – אני שומע אמירות שהעובדה שברוך מרזל ומיכאל בן ארי פרשו מעוצמה כהניסטית והחליטו להקים מפלגה חדשה – מפלגת כהנא, כי עוצמה כהניסטית לא מספיק קיצונית, היא עדות לכך שבן גביר התמתן.

אין גבול לקיצוניות. העובדה שהג'יהאד האסלאמי קם, לא הופכת את חמאס לארגון מתון ושוחר שלום. גם הקמת דאע"ש לא הפכה את אל-קאעידה לארגון זכויות אדם. אפשר להיות קיצונים יותר גם מברוך מרזל. אין לזה סוף.

לגופו של עניין – בן גביר כהניסט כמותם אבל הוא חכם ומתוחכם מהם. לכן הם נשארים בחוץ והוא עומד להיות שר בכיר ומבחינתו – הוא שועט לשלטון, ושם יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית. יש כאלה שאינם מסוגלים לקבל את התאקיה הזאת, כי הם רואים בה פגיעה בטוהר האידיאולוגיה. ואולי הם חלק מהמשחק של התאקיה הזאת.

* עצמאות המשטרה – בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה, תבע מנחם בגין לבטל את משרד המשטרה. הוא טען שאין מקום במדינה דמוקרטית לשר משטרה. המשטרה היא גוף אזרחי ממלכתי, המחויב לדאוג לכל האזרחים, ואסור שיהיה כפוף לפוליטיקאים.

כשבגין עלה לשלטון הוא לא מינה שר המשטרה והכפיף את המשטרה לאחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. לאורך כל תקופת כהונתו של בגין לא היה שר משטרה וכך גם בקדנציה הראשונה של יצחק שמיר.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, היה צורך פוליטי בהרחבת הממשלה כדי לתת תפקידים לבכירי המפלגות, ולכן הוחלט שוב למנות שר משטרה – חיים בר-לב. בממשלת רבין השניה משה שחל כיהן כשר המשטרה. לאחר רצח רבין, פרס רצה להשאיר אותו בתפקידו, אך הוא דרש שידרוג לתפקיד בכיר יותר. המשבר נפתר בפשרה – הוא יישאר בתפקיד אך משרד המשטרה יורחב למשרד לביטחון פנים ויתווספו לאחריותו פונקציות נוספות.

הטרור והפשיעה חייבו קיומו של משרד לביטחון פנים, אך הכלל הדמוקרטי של עצמאות וממלכתיות המשטרה נשמרו, והשר מעולם לא קיבל את סמכויות המפכ"ל. כעת, מתגבשת הסכמה לשינוי דרמטי של תפקיד שר הבט"פ והפיכתו למפכ"ל בפועל, מה שיהפוך את המפכ"ל לבובה ואת משטרת ישראל לכלי משחק בידי פוליטיקאים. ומה שחמור יותר – הפוליטיקאי שיהיה בתפקיד הוא בן גביר – פרחח פרא אדם ופורע חוק, שכל חייו התעמת והתכתש עם המשטרה ועם החוק. מישהו יתעלף מהפתעה אם יחידת להב 433 תיובש?

* דרישות הזויות – ההסכמים הקואליציוניים טרם נחתמו ואיננו יודעים אלו מתביעות החרדים והחרד"לים יתקבלו. לכן, בדברים אלה איני מותח ביקורת על ההסכמים, אלא על הדרישות.

יהדות התורה דורשת את ביטול גיוס החובה לצה"ל. המשתמטים האלה, במקום לחולל שינוי בתוכם, רוצים להסיר מעליהם את הלחץ ואת הפגיעה התדמיתית, ולכן מציעים לפגוע פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

הם תובעים לבטל את תוספת השכר לעובדים על עבודה בשבתות ובחגים. אני סבור שיש להמעיט ככל האפשר בעבודה בשבת, אבל ברור שמי שעובד בשבת – מגיעה לו תוספת. זו דרישה אנטי חברתית קיצונית, שאם תתממש תפגע בחלשים ביותר, בשקופים.

העלאה דרסטית של האגרה על החזקת כלבים. דרישה קנטרנית שנובעת משנאת חילונים, כיוון שהציבור החרדי אינו נוהג לגדל כלבים.

הם דורשים חסינות לרבנים. כלומר, לאפשר לרבנים לחטוא ולפשוע, לגנוב, לשחד או לקחת שוחד, לפגוע פגיעות מיניות, להיות פדופילים וכד'. אני משער שרב שייתפס אוכל במסעדה לא כשרה או מחלל שבת – לא יוכל להיקרא רב. אבל מי שעובר על עבירות שבין אדם לחברו – תהיה לו חסינות.

סל קליטה ל"חוזרים בתשובה" שהופכים לחרדים. כלומר, שהמדינה תעודד ותממן את מי שבניו לא ילמדו לימודי ליבה, ישתמטו מצה"ל ולא יהיו חלק ממעגל העבודה, על מנת להקל עליו את המעבר לאורח החיים הזה.

הקיצוניות הדתית דורשת הכפפת הרב הצבאי הראשי לרבנות. כלומר, הפקעת חיל בצה"ל מכפיפות לרמטכ"ל ולפקודות מטכ"ל והכפפתו לגוף חיצוני, שכיום נשלט בידי חרדים המעודדים השתמטות מצה"ל.

הם דורשים הקמת מערכת משפט שתאפשר לבתי דין רבניים לדון בנושאים אזרחיים, על פי דין תורה. או במילים אחרות, ליצור אוטונומיה משפטית בישראל. הצעה אנרכיסטית, מפרקת חברה.

עם דרישה אחת שלהם אני דווקא מסכים: הם דורשים שקיום מסלולים נפרדים לנשים ולגברים במוסדות אקדמיים לא ייחשב לאפליה.

יש לי ויכוח מהותי עם החרדים על תרבות ההפרדה – זהו ויכוח על מהות היהדות. אך איני רוצה לכפות עליהם את אורח החיים שלי. עידוד לימודים אקדמיים לחרדים הוא אינטרס לאומי וכלכלי רב מעלה, ואם כדי לאפשר זאת יש לאפשר להם ללמוד בנפרד, אני בעד.

          * ביד הלשון

בריכת המשושים – בשבוע שעבר הלך לעולמו דוֹדי בן עמי, מראשוני המתיישבים בגולן, סייר, מדריך בחברה להגנת הטבע, ממייסדי בית ספר שדה גולן, אמן בעל שם עולמי בטכנולוגיות קדומות של כלי צור, שעבודותיו מוצגות בטובים שבמוזיאונים הפרה-היסטוריים בעולם ומשורר.

דודי אהב מאוד את השפה העברית ועסק רבות במתן שמות עבריים לאתרים. הוא הציע את שמות הרחובות והמשעולים בקצרין – כולם על שם נחלים ואתרים בגולן, זולת רח' אחד המנציח את שמו של סר לורנס אוליפנט, חוזה ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי בכלל ובגולן בפרט.

דודי העניק שמות עבריים לאתרים בגולן, ובהם הר אביטל והר בנטל (שלהם הוקדשו פינות בעבר). במשך שנים הוא ערך מלחמת מאסף (שלא צלחה) נגד השימוש בשם הקלוקל לנחל גִּילְבּוֹן – "נחל ג'ילבון". בניגוד למיתוס, שמו הערבי של הנחל מעולם לא היה ג'ילבון, ואין שום משמעות לשם הזה.

אתר נוסף שדודי העניק לו את שמו הוא בריכת המשושים. לא רק את השם העניק לה דודי – הוא האיש שגילה את הבריכה הקסומה הזאת, במהלך הסקר של הגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, שבו השתתף דודי.

בְּרֵכַת הַמְּשֻׁשּׁים הוא כינויה של בריכה טבעית המצויה בנחל משושים בחלקו המרכזי-דרומי של הגולן. הבריכה זכתה לשמה בזכות עמודי מסלע הבזלת בעלי חתך משושה.

יהי זכרו של דודי ברוך!

מצרף את הפינות שכתבתי בעבר על הר אביטל, הר בנטל ועל נחל גילבון.

גילבון

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

הר אביטל

הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מ' מעל פני הים ולמעלה מ-300 מ' מסביבתו.

שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים).

כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם אבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 ד' נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.

במלחמת יום הכיפורים, היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.

ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.

הר בנטל

את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.11.22



* קיצור תולדות עלייתה לשלטון של קואליציית בן גביר-נתניהו – אחרי שלושה סיבובי הבחירות שבהם נתניהו לא הצליח לנצח, הוא אימץ אסטרטגיה חדשה, מפתיעה וגאונית, שתבטיח לו את הניצחון בסיבוב הרביעי. לזכותו ייאמר, שהוא היה הראשון שזיהה את מגמת ההתמתנות של מנסור עבאס, שנטש את המאבק נגד מדינת ישראל ואימץ את דרך ההשתלבות בה. נתניהו כרת ברית בין עבאס לימין הישראלי. הוא בנה על עבאס כקלף המנצח שיבטיח לגוש הימין את ה-61 ואת השלטון. הוא ידע שרע"ם תתמוך בחקיקה נגד מדינת החוק וכל חבריה יצביעו כאיש אחד בעד חוק ההתגברות הרדיקלי, חוק מגה-שחיתות הצרפתי וכד'. פילוג הרשימה המשותפת ויציאתה של רע"ם הייתה בתיאום עם נתניהו. נתניהו, שאירח בביתו את עבאס 4 פעמים (בודדים בליכוד זכו לכבוד הזה) הבטיח לו הרבה יותר ממה שקיבל בסופו של דבר בממשלת בנט-לפיד. יחד עם נתניהו, גם יריב לוין, מיקי זוהר ויואב קיש היו עמוק בתמונה. לאחר הסיבוב הרביעי של הבחירות, שני הצדדים עמדו במחויבותם. מנסור עבאס ורע"ם ראו את עצמם חלק מקואליציית הימין, ולא הייתה להם שום בעיה לשבת גם עם הכהניסט. גם נתניהו ראה אותם ככאלה. הליכוד היה אתו. החרדים היו אתו ותמכו בהתלהבות בקואליציה הזאת, עם החולקים אתם תפיסה שמרנית דומה מאוד. בנט וימינה, נאמנים להתחייבות הבחירות שלהם ללכת עם קואליציה של הימין, נטשו הבטחת בחירות אחרת שלהם – לא ללכת עם רע"ם ובנט נתן לנתניהו "7 אצבעות", כלומר גם שיקלי תמך בקואליציה הזאת. במסע השתדלנות האינטנסיבי שלו, נתניהו הצליח לשכנע את רבני "נעם" וגם אבי מעוז היה בקואליציה הזאת, אולי כיוון שמצאו ברע"ם בעלת ברית לאידיאולוגיה ההומופובית שלהם. מוקש אחד נתניהו לא הצליח לפרק – "הציונות הדתית". לפני הבחירות נתניהו התרברב (בשיחה שהוקלטה בחשאי) ש"נפתלי עושה מה שאני אומר לו". הוא כנראה האמין בכך. ולכן היה לו ברור שסמוטריץ' ומפלגתו ילכו לממשלה הזאת. וכאן הוא טעה. הוא הפעיל מסע לחצים מאסיבי על הרבנים, וחלקם תמכו במהלך. הוא הפגיש בין עבאס לרב דרוקמן. את נוסח הנאום הפומבי של עבאס, שבו הצהיר על הדרך שבחר, של השתלבות במדינת ישראל, הם תיאמו יחד. הוא העביר אותו מראש לסמוטריץ', להערות, בתקווה שיימצא נוסח שיזיז את סרבנותו של סמוטריץ'. אך זה לא עזר. סמוטריץ' והכהניסט העדיפו לסכל ממשלת ימין, ובלבד שלא יהיו ערבים בקואליציה. הרי בן גביר, שאידיוטים שימושיים שלו מאמינים שהוא "הפנה עורף לשלילה המוחלטת של הערבים" – לב תורת כהנא – רואה במנסור עבאס מחבל, כי כל הערבים מחבלים ולכן אפשר "להתמתן" ולצווח רק "מוות למחבלים" והאידיוטים השימושיים ייראו בכך ביטוי להתמתנות. וכך, הקמת ממשלת הימין עם עבאס ורע"ם לא צלחה.

ניתן היה לצפות שנתניהו ייצא למלחמת חורמה נגד אלה שהכשילו את הקמת ממשלתו ובכך הדיחו אותו מהשלטון. אבל נתניהו הוא איש קר ומחושב והוא עשה את החשבון המקיאווליסטי של הדבר היחיד שחשוב לו – להביא במהרה לסיבוב חמישי שבו יחזור  לשלטון, בתקווה שיצליח להיחלץ מאימת הדין באמצעות חוקי מגה-שחיתות. הוא הבין שלשם כך הוא לא יכול לוותר על סמוטריץ' ובן-גביר. לכן, במקום לצאת נגדם, הוא כרת אתם ברית ופתח במתקפה ברוטלית וחסרת תקדים נגד בנט, מי שהלך אתו לקואליציה הזאת, תוך רצח אופי שלו והפעלה נגדו של כל הכתב"מים של תעשיית השקרים וההסתה.

מבחינתו, ברגע שרע"ם הלכה לממשלה עם מפלגה ימנית יותר מהליכוד ועם מנהיג ימני יותר ממנו, כלומר עם ה"סססמולנים" – היא בגדה בברית אתו והכל מותר במלחמה נגדה. והוא הסית נגד בעלי בריתו עד לפני רגע, החל להציג אותם כ"תומכי טרור", את הקואליציה אתם כלא לגיטימית, את הממשלה, שמדיניותה המדינית-ביטחונית ובוודאי התיישבותית הייתה ציונית יותר משל ממשלותיו, הוא הציג "כממשלה אנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים". את אובדן הריבונות בנגב ב-12 שנותיו כראש הממשלה, הוא ובני בריתו הכהניסטים הציגו כתוצאה של "ממשלת השורא". בן גביר, בדומה לדמגוגים פשיסטיים כמוהו בהיסטוריה העולמית, זיהה מצוקת אמת וידע להיבנות ממנה. לכן הוא עט כמו ערפד על כל טיפת דם יהודי שנשפכה ויצא בפסטיבלי מחולות סוערים על הדם, בעידודו של נתניהו. זה הסיפור של מה שקרה בפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות והביא לעליית גוש בן גביר-נתניהו לשלטון.

* ה"לא כהניסט" – ביום חמישי בערב נערכה עצרת לזכרו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ומי היה אורח הכבוד והנואם המרכזי? סורפרייז! "המתון". ה"מתמתן". "זה ששינה את עמדותיו". ה"כבר לא כהניסט".

בן גביר הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר מהמקור. במסגרת תכנית השלבים להשתלטות על מדינת ישראל, הוא נמנע מחזרה על שגיאותיו של מורו ורבו, שבעטיין לא הורשה להתמודד לכנסת. אך מי שהולך להתייחד עם זכרו, אינו עושה זאת במקרה. זה לא כיוון שהוא מזדהה רק עם פרקים ממשנתו המורכבת, כיוון שמשנתו כלל וכלל לא מורכבת. האספסוף שמקשקש גרפיטי של "כהנא צדק" אינו זקוק ליותר משתי המילים הללו, כי ברור למה הכוונה.

לאיזה שפל מוסרי הידרדרה החברה הישראלית, שאדם שבעוד שבוע-שבועיים יהיה שר בכיר, משתתף באזכרה לכהנא. ובשנה הבא, שר בממשלת ישראל ייצג את הממשלה ליד קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה.

* כך נהג הנשיא הרצוג – בדרכו לאזכרה של מורו ורבו, אבי תורת הגזע, עבר הכהניסט בבית הנשיא.

נזכרתי בגעגוע בנשיא השישי חיים הרצוג, שהזמין להתייעצויות את כל סיעות הבית, חוץ מסיעת "כך". הוא לא הסכים שכהנא יחצה את סף משכן הנשיא.

* בדרכו של אברהם אבינו – בפרשת השבוע, שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "וירא", אברהם אבינו עומד מול הקב"ה, מעז להתריס כלפי שמיא ולקרוא תיגר על החלטתו של אלוהים להפוך את סדום ועמורה בענישה קולקטיבית. אברהם נאבק בכל כוחו למען "גויים", מטעמי מוסר.

הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! …  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? … אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? … הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?

מעשה אבות – סימן לבנים.

ומהו היפוכה המוחלט של דרכו של אאע"ה?

הכהניזם.

* דרעיזם – גישתו של אריה דרעי ליהדות, סלקטיבית למדיי. למשל, הכתוב במשנה, במסכת סוטה, "במלחמת מצווה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחפתה", לא מחייב אותו. ההיפך הוא הנכון.

לעומת זאת, הוא מאמץ בחום את דברי רבי יוחנן משום רבי יהושע בן יהוצדק, במסכת יומא בתלמוד הבבלי: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". אוהו, כמה הוא מאמץ את האמירה הזאת. בכל זאת, כאן מדובר בפרנס שפול-טריילר של שרצים מאחוריו.

אותה אמירה תלמודית אומללה, אך היא מנומקת: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!" כלומר אם הוא יתנשא ויתגאה ויחטא בזחיחות, יזכירו לו: "הלו, תרגיע. אל תחשוב ששכחנו את עברך".

ודרעי? היש זחוח ויהיר ממנו?

אותה אמירה במסכת יומא מביכה, ופרשנים ניסו לתרץ אותה. כך פרשן התלמוד ר' מנחם המאירי, שפעל בפרובנס במאה ה-14: "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם… דרך צחות ודרך הפלגה אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך".

על פי המאירי, ברור שראוי לבחור להנהגה ציבורית אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וענווים. רק במקרה שלא נמצאו כאלה מבין המועמדים, יש להיזהר מבחירת אנשים שתלטנים ותאווי שלטון, שעלולים לראות בשלטונם זכות מולדת. בלשון הגזמה (=הפלגה, בלשונו) קובע התלמוד שיש להעדיף עליהם אנשים שהיום הם הגונים, אך בעבר חטאו ונתפסו בקלקלתם, כדי שיהיה לציבור כוח לבלום אותם ברגע שינסו להתבסס בשלטון, ולהזכיר להם את עברם.

ואילו דרעי הזחוח והיהיר – גם אחרי שישב בכלא, חזר להנהגת ציבור הוא חזר גם לעולם העבריינות. רק לאחרונה הורשע בפלילים ואף הודה בכך, מה שלא מפריע לו לשוב ולבסס את פרנסותו על הציבור, ואולי יביא הדבר אף למינויו לשר האוצר. כן, מי שהורשע בשוחד, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וחזר לסורו ולעבריינותו ורק לאחרונה הורשע בעבירות מס – הוא האיש שיהיה אחראי על אוצר המדינה.

הלסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* יד איש באחיו – מלחמות האגו בין לפיד וגנץ מיותרות ומזיקות.

עומדת לקום ממשלת ה-D9, שמתכוונת לרמוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט.

מולה צריכה לעמוד אופוזיציה ממלכתית, אחראית ופטריוטית, בניגוד לקודמתה, אך תקיפה, נחושה ולוחמת. במקום להילחם על הגנת מדינת החוק, הם נלחמים זה בזה.

ובאשר להמלצה לנשיא – זה משחק מגוחך. כיוון שבבחירות הייתה הכרעה ברורה, אין שום צורך להציע הצעה פיקטיבית להטיל על אדם אחר את הרכבת הממשלה. בכל שנותיו של בגין באופוזיציה, חירות והליכוד לא המליצו לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. הפעם היחידה שהם עשו זאת, הייתה עם התפטרות ממשלת רבין ב"תרגיל המבריק", בדצמבר 1976. היה ברור שזה סבב סרק, ושבתוך ימים הכנסת תתפזר. הליכוד המליץ על בגין, כדי למצב את מועמדותו לראשות הממשלה.

בסיבוב הזה, מפלגות גוש בן גביר נתניהו תמלצנה על נתניהו. מפלגות גוש השינוי אינן צריכות להמליץ על איש, אלא רק להזהיר מפני הסכנה למדינת החוק.

* אופוזיציה אחרת – כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההכתרה ולהציג את ממשלתו, פרצה כנופיית פרחחים חוליגנים, ח"כים ביביריונים, בהתפרעויות והפרות סדר מטורפות. מנהיגם ישב לפניהם, הסתתר מאחורי מסכה, ולא הביט אחורה, כמי שאינו רואה ואינו שומע. הפרות הסדר לא היו אקט מחאה לקראת הנאום, אלא נמשכו לאורך כל הנאום. ונמשכו בכל הנאומים של בנט וגם בנאומים של אחרים. וחלק מהביביריונים השתוללו גם מעל הדוכן, בהסתה, השתלחות והפצת שקרים כנגד הממשלה, ראש הממשלה, שרי הממשלה ושופטי ישראל.

היה זה ביטוי דוחה ואנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת. ביטוי אחר של אותה אופוזיציה, היה היותה אופוזיציה למדינה. הדבר בא לידי ביטוי בהצבעות בוגדניות נגד מדינת ישראל, האינטרסים הלאומיים שלה, ביטחונה וזהותה היהודית, כמו ההצבעות נגד חוק האזרחות ונגד הארכת תקנות יו"ש.

בשבוע הקרוב או לכל המאוחר בשבוע שאחריו, אותם פראי אדם יהפכו לממשלה. ואילו המפלגות שהרכיבו את הממשלה יהיו לאופוזיציה (אני מדגיש, המפלגות שהרכיבו את הממשלה ולא את הקואליציה, כיוון שמנסור עבאס הבהיר שמפלגתו אינה חלק מן האופוזיציה ולא מן הקואליציה).

איך תנהג האופוזיציה החדשה?

האם היא תנקום בממשלה על התנהגותה באופוזיציה – ותנהג נגדה באותה דרך?

האם היא תאמץ מסקנה לפיה הדרך הזו היא הצלחה מוכחת, והיא תחקה את ההתנהגות הפרועה הזאת בתקווה שגם היא תפיל כך את השלטון?

אני מקווה ומאמין שלא. גם לאופוזיציה יש אחריות. ואני מקווה שהאופוזיציה החדשה תהיה אמנם אופוזיציה לוחמת ונחושה, אך תכבד את כללי המשחק הפרלמנטריים, תכבד את הכרעת הבוחר, תהיה אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית ונאמנה למדינה. המבחן הראשון יהיה בדיון על השבעת הממשלה החדשה ובראש ובראשונה בעת נאומו של נתניהו. אני מקווה מאוד שהאופוזיציה תנהג כלפיו אחרת לחלוטין מכפי שהוא נהג כלפי הממשלה היוצאת. קריאת ביניים עניינית פה ושם – בהחלט. אך לא התפרעויות ולא השתוללות. הציבור הישראלי צריך להיזכר שיש אופוזיציה מסוג אחר.

ובשעה שהכהניסט יעלה להישבע אמונים, על כל חברי האופוזיציה לקום כאיש אחד ולצאת במחאה את האולם. צירופו של הכהניסט לממשלה הוא חרפה וכתם על תולדות עם ישראל ומדינת ישראל.

חבל שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. זה רע מאוד למדינת ישראל. אבל הצד החיובי, הוא שנתניהו יחדל להיות ראש האופוזיציה.

* תזכורת – הרב טאו החשוד בעבירת מין, הגן על האנס הסדרתי משה קצב והמציא איזו קונספירציה חולנית לפיה תפרו לו תיקים כיוון שסירב לקבל משלחת של יהודים רפורמים. הוא גם התייצב לצד הסופר החרדי חיים ולדר, שנחשד בעקבות תלונות רבות על עבירות מין, כולל נגד קטינות וקטינים.  

* המנהיג הרוחני-תרבותי – שוב, ברכות לזיוה שמיר על זכייתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל וכן על דבריה היפים בטקס. הערה אחת בנוגע לדבריה – מזל שאחד העם לא נבחר להנהיג את התנועה הציונית.

הוא היטיב להיות המנהיג הרוחני-תרבותי, אך מזל שהרצל היה המנהיג הפוליטי. אלמלא כן, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

* חקלאות הייטק – יום חמישי האחרון היה יום היסטורי במטע אורטל. החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל ונטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

גידול הכמהין הוא בשותפות של מטע אורטל וחברת ״אילסר״. חקלאות היי-טק.

ואם התרשמתם שאני מתרגש – התרשמתם נכון.

* שלום זבטני – זבטני הוא מותג בגולן ובפרט בקצרין.

יותר מכך, הוא מוסד.

משפ' זבטני היא מראשוני קצרין. שלום הקים וניהל לאורך עשרות שנים מסעדה קטנה שנקראה "המסעדה הגדולה". פינה של אוכל ביתי, תימני.

מי בגולן לא הכיר את זבטני? ולא רק תושבי הגולן – גם מטיילים בגולן, גם חיילים ששירתו בגולן.

בשנים שבהן שירתתי בוועד יישובי הגולן, כמעט בכל יום אכלתי, יחד עם חבריי, אצל זבטני. וגם כשניהלתי את המתנ"ס השתדלתי לאכול שם אחת לשבוע-שבועיים.

אוכל תימני טעים, הכל תוצרת עצמית. הסחוג, החילבה, הלחוח, הזלוף, המרקים. המנה האהובה עליי מכולם הייתה מרק רגל.

זבטני היה אדם צנוע, מעט ביישן, אוהב אדם. התנהלותו הייתה איטית; הלך לאט, כשהאוכל התבשל ישב בפינה הקבועה וקרא ספר או שוחח עם הלקוחות. והיה שווה להמתין, כי האוכל היה נפלא.

על קירות המסעדה היו תלויות תמונות מראשיתה של קצרין. למשל, תמונה של גולדה עם תושבי קצרין, בביקור בגולן, חודשים ספורים לפני פטירתה.

הצטערתי לשמוע על מותו של שלום זבטני. הידיעה הציפה אותי בזיכרונות, ריחות וטעמים.

בבניין קצרין והגולן ננוחם!

          * ביד הלשון

רילוקיישן – מילה בחדשות – רילוקיישן. אחרי הבחירות, נשמעו קולות בקרב חוגים בשמאל, שאין ברירה אלא לעשות רילוקיישן. מושג נלווה שנשמע היה "דרכון זר".

רילוקיישן הוא תהליך של מעבר זמני ממדינה למדינה, לרוב לצורך עבודה. משתמשים בביטוי גם לתיאור מעבר דומה מאזור לאזור בתוך אותה מדינה. אבל במקרה הזה, השימוש במילה רילוקיישן הוא כתחליף מכובס לירידה מן הארץ.

המילה רילוקיישן היא בשפה האנגלית. המונח העברי, שעליו החליטה האקדמיה ללשון עברית, היא עיתוק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.11.22

* לחזור לציונות המקורית – השמאל הציוני, הימין הציוני והציונות הדתית – כל אחד מהם סטה סטיה גסה מן הדרך הציונית ההיסטורית. השמאל הישראלי רחוק עד מאוד מערכי תנועת העבודה. רק להמחשה – שיח הזכויות הרדיקלי מצד מי שרואים עצמם ממשיכיה של תנועה, שדגלה בשיח של הגשמה, חובות ואחריות. הימין הביביסטי רחוק עד מאוד מערכי תנועת ז'בוטינסקי. הכהניזם רחוק מרחק רב מהציונות הדתית. ואיני מתכוון רק למפד"ל היונית של מ.ח. שפירא אלא גם לציונות הדתית של חנן פורת, המנהיג של תנועת ההתנחלות. מול ההידרדרות התלת ראשית הזאת, ראוי להפשיל שרוולים כדי לבנות מחדש קונצנזוס ציוני על ברכי הציונות המקורית.

* מבוגרים אחראים – האתגר – למצוא בליכוד ארבעה ח"כים אחראיים, הגונים ואמיצים, שיצביעו נגד חוקי מגה-שחיתות.

זו נראית משימה בלתי אפשרית, אבל חובה לנסות.

* ביטול הרשות השופטת – מן הראוי לחוקק את חוק יסוד החקיקה. כלומר, מן הראוי היה לחוקק את החוק הזה מזמן. בכל פעם שאני כותב על כך, אני מתבאס מהצורך למחזר את דבריי, כל כך הרבה שנים.

חוק יסוד החקיקה צריך לעגן בחוקה את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. החוק צריך להיבנות מתוך הידברות בין ראשי שלוש הרשויות, לצד אנשי אקדמיה ונציגי ציבור.

חוק היסוד צריך לעגן את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ואת היכולת של הכנסת להתגבר על פסיקה שביטלה חוק.

עמדתי היא שבית המשפט העליון רשאי לבטל חוק רק כאשר ברור בעליל שהוא פוגע בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. ביטול חוק ייעשה רק ברוב של 2/3 לפחות מבין שופטי בג"ץ, בהרכב של לפחות 11 ח"כים. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב מיוחד. בעבר הצעתי שזה יהיה ברוב של 2/3, כלומר 80 ח"כים, אך לנוכח התגובות הרבות שקיבלתי, אני מקבל שהרף הזה גבוה מידי, אך בוודאי שאין לאפשר זאת ברוב של פחות מ-70 ח"כים.

חוק התגברות ברוב של 61 ח"כים, נותן לרוב האוטומטי של הקואליציה אפשרות להתגבר על כל פסיקה של בג"ץ. והחמור מכל, הוא שעל פי ההצעות, כפי שהן מוצגות בפי אנשי קואליציה, לא מדובר רק בהתגברות על פסילת חוקים, אלא על כל פסיקה של בג"ץ. משמעות הדבר היא למעשה ביטול בג"ץ, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, ביטול הרשות השופטת. אם כל פסיקה של בג"ץ, הנותנת סעד לאזרח, לקבוצה, למיעוט, יכולה להתבטל על ידי הרוב האוטומטי של הקואליציה, משמעות הדבר שלטון סמכותני ללא מיצרים. זו לא דמוקרטיה. זו אוכלוקרטיה, כלומר שלטון ההמון. זה צמצום הדמוקרטיה ל"רצון הרוב" בלבד. אם הרוב בחר בממשלה מסוימת, זכותה לעשות ככל העולה על רוחה, כי כל מה שהיא עושה הוא רצון הרוב. זו רודנות של הרוב, ורודנות של הרוב אינה דמוקרטיה. היא דומה יותר ללינץ' – בלינץ', רוב גדול של האנשים עושה ככל העולה על רוחו לאדם אחד.

מה שחמור לא פחות, הוא שהמוטיבציה לחוק ההתגברות הרדיקלי, היא לאפשר חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אך ללא הגבלת הקדנציות הנהוגה בצרפת), ביטול עבירות מרמה והפרת אמונים וכד'.

יכול להיות שכל הדיבורים האלה הם דברי רהב של פוליטיקאים שיכורי כוח אחרי הבחירות. אני מקווה מאוד שנתניהו התכוון ברצינות לדבריו לפני הבחירות על רפורמות שיעשו באחריות ובזהירות. בנאומו כראש הממשלה בטקס כניסתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, התחייב נתניהו להקים לאלתר פורום משותף לשלוש הרשויות שיעגן את מערכת היחסים ביניהן. הוא לא עמד במילתו. אבל אף פעם לא מאוחר. אם הוא התכוון ברצינות לדבריו המפויסים בנאום הניצחון שלו – הסוגיה המשפטית היא המבחן לכך.

* תחתית החבית – עם הח"כית החדשה מטעם הליכוד, עוכרת הדין האנרכיסטית גוטליב, שמסיתה להפר את פסיקות בג"ץ, אנחנו עוד עלולים להתגעגע לאמסלם. האם היא תחתית החבית, או שיש עוד מקום להידרדרות?

* אחדות בלי הכהניסטים – בימים האחרונים אני שומע אמירות על פיהן מי שאשמים בחיבור בין נתניהו לכהניסטים הם אלה ש"החרימו" אותו, ולא הותירו לו ברירה אלא ללכת עם בן גביר. יש בהם הקוראים ליש עתיד והמחנה הממלכתי להצטרף לממשלה ולאזן בה את הכהניסטים, כדי שהממשלה לא תהיה תלויה בהם. אהוד בן עזר שותף לאמירה הזאת. אנסה לנתח את האמירה הזאת ואביע את דעתי בנדון.

אני שמח על האמירות הללו, אף שאיני מסכים אתן. אני מעדיף אותן על אלה שתומכים עקרונית בחיבור לכהניסטים ועל אלה שמרמים את עצמם ואומרים שהכהניסט אינו כהניסט. אני שמח, כי מי שמתביישים בחיבור לכהניסטים ומבינים עד כמה הדבר חמור, יוצרים מכנה משותף להידברות.

המסר הזה מבוסס על ההנחה של שלטון בכל מחיר. נתניהו חייב להיות ראש הממשלה, וכל מחיר מצדיק זאת – פעם ברית עם רע"ם ופעם ברית עם בן גביר. לגבי הברית עם רע"ם – אני תקפתי אותה והתנגדתי לה גם כשהיה מדובר בנתניהו וגם בממשלת השינוי, אך בדיעבד נוכחתי בטעותי ואני מודה בה. אילו הליכוד העמיד אדם אחר בראשו, לא הייתה כל מניעה להקמת ממשלה אתו.

הדיבור על "חרם", כאילו מדובר בילדים בגן שהחליטו להחרים ילד אחר, הוא בריחה מהדיון הענייני. סתם "מחרימים" את נתניהו? אין קשר לשחיתות, לתרבות השקר, להפצת הקונספירציות על "תפירת תיקים", למלחמה להרס שלטון החוק ומערכת המשפט? הכל אישי? קל לא להתמודד עם הביקורת ולהגדיר אותה "חרם". אבל זה לא רציני.

על אף דעתי השלילית על כשירותו של נתניהו להנהיג את המדינה, בשל אותם ליקויים שציינתי, מיד כשנודעו תוצאות המדגמים בסיבוב השני, קראתי להקים אתו ממשלת אחדות. הייתה לי על כך מחלוקת חריפה עם בוגי יעלון וחבריי אז בתל"ם. קראתי לאמץ את מתווה ריבלין; מתווה הנבצרות. לאחר הסיבוב השלישי, הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה בכל מאודה להקמת ממשלת אחדות לאומית, והייתה לה השפעה על הכרעתו המנהיגותית של גנץ לשלם את המחיר האישי והפוליטי ולהצטרף לממשלה.

אבל אנו זוכרים היטב מה קרה. אנו זוכרים שנתניהו לא ניהל מו"מ בידיים נקיות, אלא חתם על הסכם הונאה שהצליח להבליע בתוכו את זרע הפורענות להפרתו. נתניהו עקץ את שותפיו, גנב את הרוטציה ועשה זאת באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב. איך אפשר לצפות לשוב ולקנות מהאיש הזה מכונית משומשת? איך אפשר לצפות מגנץ שיחזור לעשות עסקים עם מי שעקץ אותו?

ואף על פי כן, לפני הבחירות קראתי להקמת ממשלת אחדות. הערכתי ששוב לא תהיה הכרעה, ושבמקום לחזור לסיבוב שישי יש להקים ממשלת אחדות לאומית. אמנם איני רוצה ממשלה עם נתניהו, אך היא הרע במיעוטו, מול ממשלה עם הכהניסטים, או עם מפלגות אנטי ישראליות או סיבוב שישי. יתר על כן, כתבתי שגם אם תהיה הפתעה רבתי ויהיה רוב ללפיד, עדיפה ממשלת אחדות. לא אמרתי כך לגבי מצב של 61 לנתניהו, כי היה לי ברור שבמקרה כזה נתניהו יקים ממשלת "ימין מלא מלא" עם הכהניסטים והחרדים. גוש ביבי בן גביר הלך יחד, רוב המצביעים שלו רוצים שזו תהיה הממשלה ונתניהו עצמו יודע שרק בממשלה כזו יוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק.

ואם נתניהו יפתיע ויפנה ליש עתיד ולמחנה הממלכתי ויציע להם ממשלת אחדות?

אם מדובר בהצטרפות לממשלה עם הכהניסטים, אני מתנגד. הצטרפות כזו תתן את הלגיטימציה הסופית, המוחלטת לכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי.

אם מדובר בהצטרפות לממשלה ללא הכהניסטים, אני בהחלט בעד, בתנאי שלא יחוקקו חוקי מגה-שחיתות.

הסיכוי לכך הוא אפסי, אולם יתכן שלאחר תקופה של שותפות עם הכהניסטים, השותפות הזאת תתפוצץ. במקרה כזה, אקרא בכל לבי להצטרפות לממשלה במקומם.

* כבוד השר עמיר – תחושתי ביום השנה לרצח רבין, היא כאילו יגאל עמיר עומד להתמנות לשר לביטחון פנים.

* פשע נגד מדינת ישראל – מי שעומד להיות שר בכיר בישראל, מפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמתועבת על רצח רבין.

לבצלאל האיום יש חשבון אישי עם שב"כ, שסיכל פיגוע שהוא תכנן, והוא מנצל את ההזדמנות כדי להסית נגדו, באמצעות הפצת הקונספירציה הנתעבת.

בצלאל האיום הוא מנוול, בן עוולה. איש נקלה ונתעב. האיש לא ראוי להיות שר בישראל.

אני מצפה מנתניהו, שיודע היטב את האמת, שמכיר מקרוב את השב"כ, שהיה תחת אחריותו האישית למעלה מ-15 שנים, להפסיק לשתוק ולהוקיע את דברי הבלע של בצלאל האיום. שתיקתו הפחדנית היא עדות לכך שאינו מנהיג.

* ממשלה שכזו – הפרחח שחודש לפני הרצח נפנף בפני העיתונאים בסמל שחבריו והוא תלשו ממכונית ראש הממשלה, הבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו" וכעבור חודש הם קיימו, להוותנו, את האיום, והפרחח שבזכות השתיקה והרצון של שב"כ לא לחשוף מקורות הצליח לחמוק מאימת הדין בחשדות כבדים לטרור ועכשיו הוא משתמש בחסינותו כדי להפיץ את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמסוכנת – עומדים להיות שרים בכירים בממשלת ישראל.

ולתפארת מדינת ישראל.

* צדיק אחד בסדום – אני שמח שח"כ אבי דיכטר גינה את דברי סמוטריץ'. אבל הוא קול בודד בליכוד. החמורה מכל היא שתיקתו הפחדנית של נתניהו.

* צל"ש מפתיע – באופן מפתיע אני רוצה לשבח דווקא ח"כ מעוצמה כהניסטית.

דוקא ח"כ צביקה פוגל, עשה את מה שאף ליכודניק, זולת אבי דיכטר, לא עשה. דווקא הוא יצא נגד דברי הבלע של סמוטריץ'.

עובדה זו בהחלט ראויה לציון.

* התקנון – על פי תקנון דף הפייסבוק שלי, כל ביטוי של הכחשת השואה או של תאוריות הקונספירציה על רצח רבין נמחק מיד.

בימים האחרונים נאלצתי למחוק הרבה מאוד תגובות של אנשים שעברו לפחות על אחד משני האיסורים.

* נגד כפיה חילונית – ח"כ סמוטריץ' יוזם את ביטול משחקי הכדורגל בשבת, ועורר סערה. אני אמביוולנטי בסוגיה.

תפיסתי היהודית על אודות השבת במרחב הציבורי, היא התנגדות למסחר ועסקים, אך תמיכה בשבת של תרבות. כלומר – אתרי נופש, מוזיאונים, בתי קולנוע, תיאטראות, מופעים וכו' צריכים להיות פתוחים בשבת, ופתיחתם היא חלק מעונג השבת בחברה הישראלית.

הכדורגל הוא פעילות תרבותית כזו. וכאן יש ערך מוסף – המסורת שמשחקי הכדורגל הם בשבת עוד לפני קום המדינה. כחובב כדורגל בילדותי ונעוריי, הליכה למשחקים וההאזנה ל"שירים ושערים" היו באמת מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, ואיני רואה כל דמיון בינם לבין קניונים, למשל.

מצד שני, עומד העיקרון הליברלי, של התנגדות לכפיה, דתית או חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת, מונעת מציבור עצום של שחקנים ואוהדים דתיים ושומרי שבת ליטול בהם חלק ואולי גורמת לחלקם לנהוג בניגוד למצפונם. זאת כפיה חילונית. מי שאינו רואה קולנוע בשבת, יכול לצפות בסרט ביום ראשון, וכנ"ל בהצגה או הופעה. לא כן במשחק הכדורגל, שהוא חד פעמי. לכן, מבחינה עקרונית יש הרבה צדק בדבריו של סמוטריץ'. אך גם לכך יש צד שני – החיילים הקרביים, שאינם יכולים לצפות בכדורגל באמצע שבוע. הם יכולים לצפות במוצ"ש, אבל אין תנאים בכל הארץ למשחקים בשעות החשיכה.

עקרונית, יש הרבה צדק בבקשתו של סמוטריץ', אך היא אינה מעשית. לא מדובר רק במשחקי ליגת העל, אלא בכל הליגות כולל ליגות הילדים והנוער. איך הם ישחקו בימי לימודים? הרי אין תשתית לקיום משחקים בערבים.

אני חושב שכיום נמצאה פשרה סבירה: רוב משחקי ליגת העל והליגה הלאומית אינם מתקיימים בשבת, אלא במוצ"ש, ביום שישי ואפילו באמצע השבוע. בליגות האחרות משחקים בשבת. לגבי קבוצות ילדים, יש הגדרה של "קבוצת צו פיוס" – כל קבוצה שמגדירה כך את עצמה, משחקת ביום חול.

סמוטריץ' הגדיר את קיום משחקי הכדורגל בשבת – "זה לא יהודי". האם דעותיו הגזעניות הן כן יהודיות? האם הדרת תומכי בנט מבתי הכנסת היא כן יהודית? האם הפצת עלילת דם ותאוריות קונספירציה מעל דוכן הכנסת היא יהודית?

* ולא להתראות – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת שהרצח זעזע אותו יותר מהפיגועים נגד ישראלים, כיוון שלזעזוע על עצם הטבח, נוסף הזעזוע על כך שיהודי ביצע אותו.

אבל בתודעה הציבורית זכור שחנן פורת אמר "בתגובה לטבח" – "פורים שמח!" כשהוא נפטר, זה מה שזכרו לו.

נכון, הוא אמר "פורים שמח". כי יהודי מאחל בפורים "פורים שמח" כפי שהוא מאחל בראש השנה "שנה טובה" ובשבת – "שבת שלום". הוא לא קובע שפורים שמח, אלא הוא מאחל פורים שמח. הוא היה אומר אותו דבר אם התרחש באותו יום אסון כבד במשפחה שלו. כמובן, שהוא לא העלה על דעתו להביע שמחה על הטבח הנורא, שכה זעזע אותו.

אדם אחד אשם בעיוות הנורא של דברי חנן פורת – רינה מצליח. היא סיקרה את ישיבת החירום של מועצת יש"ע אחרי הטבח והיא צילמה את חנן בכניסתו לישיבה מאחל "פורים שמח" לאנשים שפגש. היא זאת שהציגה את מצג השווא של הבעת השמחה כביכול על הטבח. ואם הייתה זו תחילה אי הבנה של קוד תרבותי שאינו מוכר לה, הרי מיד לאחר מכן היא יכלה להסביר, לחזור בה ולהתנצל.  

במאמר שפרסמתי אחרי פטירתו של חנן, כתבתי שאני מצפה מרינה מצליח לעלות לקברו, לכרוע ברך ולהתנצל.

עד היום היא לא עשתה כן. מבחינתי, מאז אותו אירוע, לפני 28 שנים, רינה מצליח היא ההתגלמות של תקשורת רעה, תרתי משמע; רעה מהבחינה המקצועית, כלומר גרועה, ובעיקר רעה מבחינת רוע.

אין לי שום צער על החלטתה לפרוש משידור. להיפך. לא אתגעגע. שלום – ולא להתראות.

* מכחישי שואה ארורים – ביום השנה לליל הבדולח, מארח מכון גתה אירוע של קרן רוזה לוקסמבורג, שמטרתו להשוות בין השואה לבין "הנכבה-שמכבה". זהו אירוע תעמולה אנטישמי של הכחשת שואה מן הזן הנחות ביותר.

על פי חוק איסור הכחשת שואה תשמ"ו 1986 דינה של הכחשת שואה הוא חמש שנות מאסר. בוודאי שאפשר וחייבים לאסור את קיומו של האירוע.

* דן זיו – מתוך אתר "בעוז רוחם": "ב'מבצע קדש', ביום ה-1 בנובמבר ,1956 התנדב סג"ם דן זיו לצאת לחילוץ פצועים. הוא נסע ב-זחל"ם תחת אש מק"בים, מקלעים, בזוקות וררנ"טים, מטווח 50 מטר. לאור היום ביצע את משימתו בשלמות, והמשיך להוביל את יחידתו במשימות חילוץ פצועים". על מעשה זה, זכה קצין הצנחנים דן זיו בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל.

סא"ל דן זיו, בן קיבוץ איילת השחר, היה ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים היה המג"ד של הגדוד הראשון שחצה את התעלה. הוא גם שירת במוסד.

דן זיו הלך ביום שני לעולמו.

יהי זכרו ברוך!

* לא רוצה להיות מיליונר – חברים ובני משפחה מאיצים בי מפעם בפעם לגשת לתכנית "המרדף" או תכניות טריוויה אחרות. אני רגיל לכך עוד מימי "מקבילית המוחות" הזכורה לטוב, משנות ה-90. תמיד סירבתי לכך ואני ממשיך לסרב. כששאלו אותי מדוע איני הולך ל"מי רוצה להיות מיליונר", השבתי שאיני רוצה להיות מיליונר.

אבל מה באמת הסיבה? אין לי תשובה ברורה. אולי החשש מפאדיחה, מפאשלה, מבלק-אאוט שבו לא אדע להשיב על שאלות שאני יודע, מול כל ציבור הצופים?

ואולי זה קשור לסיפור הבא. לפני ארבעים שנה, ב-1982, שירתתי בהיאחזות הנח"ל שלח, בבקעת הירדן – היום היישוב שדמות מחולה. באותה תקופה נערך חידון הנח"ל הארצי. השלב הראשון היה בהיאחזות עצמה. שאלון ידע על תולדות הנח"ל. עניתי נכונה על כל השאלות, ניצחתי בתחרות ועליתי לשלב הגדודי. בתחרות של גדוד 903, גדוד ההיאחזויות, מהר מאוד הסתמנה תחרות צמודה ביני לבין נציג של אחת ההיאחזויות, כבר איני זוכר איזו. היה שלב של שאלות אמריקאיות. באחת השאלות, השבתי בטעות ב' במקום ג', למרות שידעתי שהתשובה הנכונה היא ג'. הפסדתי בנקודה אחת. ההיאחזות שלי הפסידה יום טיול. תחושת ההחמצה הייתה מרה וצורבת. כיוון שעליתי לשלב הגמר הגדודי, הוזמנתי להיות נוכח, כאחד מהקהל, בגמר החילי. וידעתי את התשובות טוב יותר מהמנצח. איזו החמצה!

מאז אני נמנע מהשתתפות בתחרויות מסוג זה.  

          * ביד הלשון

צדיק אחד בסדום – בדברים שכתבתי השבוע, הגדרתי את ח"כ אבי דיכטר, הח"כ היחיד בליכוד שגינה את דברי הבלע של סמוטריץ', שהפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין – צדיק אחד בסדום, כיוון שהוא היה הליכודניק היחיד שנהג כך.

;;

הביטוי "צדיק אחד בסדום" נוגע לפרשת השבוע שלנו, פרשת "וירא". בפרשה מסופר, בין השאר, על הפיכת סדום ועמורה. אברהם מנסה לשכנע את אלוהים להימנע מהוצאה לפועל של תכניתו להשמיד את סדום ועמורה. אולי יש שם גם אנשים טובים, שעלולים למות בעונש הקולקטיבי הזה? והוא עומד על המקח ומוריד בכל פעם את מסת הצדיקים שבעטיים ראוי לבטל את הגזירה. "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! וַיֹּאמֶר יְהוָה: אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

כזכור, סדום ועמורה הושמדו, משמע שלא נמצאו עשרה צדיקים בעיר. היחידים שחולצו הם לוט, אחיינו של אברהם, ובני משפחתו. כדי שלא נחשוד שיש כאן פרוטקציה ונפוטיזם, מוצג בפרשה מנהג הכנסת האורחים של לוט, ברוח אברהם אבינו, בניגוד מוחלט להתנהגות תושבי סדום, שביקשו לבצע לינץ' באורחים.

לוט היה צדיק אחד בסדום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.11.22

* נעבור גם את זה – עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

תוצאות הבחירות קשות. עם ישראל עבר ימים קשים מאוד, קשים יותר.

נעבור גם את זה.

אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

* צומוד – אני סולד מהטרנד של הימים האחרונים – "אין לנו עוד מה לעשות במדינה הזאת" וכו'.

אני מאמין ב"צומוד". זו ארצנו בכל מקרה, ונדבוק בה בכל מחיר, בכל מזג אוויר. אפילו תחת שלטון זר. בוודאי במדינת ישראל.

צריך להיאבק. אסור להתייאש.

אהוד מנור כתב את "אין לי ארץ אחרת" במלחמת לבנון הראשונה, כאשר היו קולות דומים, וטרנדים כמו "אם שרון יעלה לשלטון נרד מהארץ" ותופעות כמו סרבנות. אימצתי את השיר הזה במאבק על הגולן, גם כנגד קולות בתוכנו, שאם יעקרו אותנו אין לנו מה לחפש בארץ. הזכרתי את השיר הזה בעקירת גוש  קטיף, כאשר עלו קולות שבר של התנתקות מן המדינה, אי התגייסות לצה"ל ואי הנפת דגל ישראל.

השיר הזה מלווה אותי לאורך הימים האחרונים, מרגע פרסום המדגמים.

* אין לי עם אחר – פעמים רבות בימים האחרונים ציטטתי את שירו של אהוד מנור, המבטא את תחושותיי: אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

אוסיף ואומר שגם אין לי עם אחר. ואיני רוצה, חלילה, להחליף את העם (אגב, בניגוד למיתוס, בן אהרון מעולם לא אמר זאת). והעם שלי, כולל את אלה שנתנו את קולם לכהניסט.

אני משוכנע שרוב התומכים בבן גביר אינם יודעים מהו באמת הכהניזם, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית, והם גם קונים את ה"תאקיה" שלו, שנועדה ליצור מצג שווא כאילו הוא "התמתן". אין לי ספק, שאילו הכירו את הכהניזם, רובם המוחלט לא היו מעלים על דעתם להצביע לו.

לכן, איני מיואש מן העם וגם לא ממצביעי בן גביר. אני גם מבין את המצוקה שהביאה אנשים לתמוך בו. דמגוגים פשיסטים תמיד עלו לשלטון בשל מצוקות אמת שהם ידעו לנגן עליהם ולהציג "פתרונות" סופיים כוחניים של זבנג וגמרנו. כולם המיטו אסון על עמם ועל מדינתם.

איני מוותר על עם ישראל. יש להיאבק על נפש האומה.

* עוד תקווה שנגוזה – כשהלכתי לישון, ביום רביעי ב-4:00 לפנות בוקר, היו לגוש ביבי-בן גביר 62 מנדטים. עוד קיוויתי שיימצאו בליכוד 2-3 ח"כים אמיצים וישרים, שניתן להקים אתם גוש חוסם נגד חוקי מגה-שחיתות. כשהקצתי משנתי, הבנתי שגם התקווה הזאת נגוזה.

* החדשות הטובות – העם אמר את דברו. בדמוקרטיה הרוב קובע, גם כשהרוב טועה. על המיעוט לקבל את הדין, גם כשהמיעוט צודק.

החדשות הרעות הן שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. החדשות הטובות הן, שנתניהו חדל להיות ראש האופוזיציה.

מאז קום המדינה לא הייתה אופוזיציה כזו – אופוזיציה למדינה. אופוזיציה חסרת אחריות, חפה מממלכתיות, לא פטריוטית. אופוזיציה שמטרתה הייתה שיהיה כמה שיותר רע במדינה, כי זה יהיה טוב יותר למפלגה. אופוזיציה ימנית שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת הצביעה נגד מדינת ישראל, נגד ביטחון ישראל, נגד האינטרסים הלאומיים היסודיים ביותר. אופוזיציה שהפכה את מליאת הכנסת ליציע "לה-פמיליה" בהתפרעויות והפס"ד בלתי פוסקות.

יאיר לפיד יהיה ראש האופוזיציה לאחר הקמת הממשלה החדשה. לפיד אינו חנון, אינו "פארווע", הוא פייטר פוליטי, ואני משוכנע שהוא ינהיג אופוזיציה לוחמת. אך אני מקווה ומאמין שתהיה זו אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית. וכשיהיו פיגועים, ויהיו, האופוזיציה לא תארגן פסטיבלי מחולות על הדם. אני מקווה מאוד שלפיד לא יסיק מהצלחתו של נתניהו כראש האופוזיציה למדינה, שזו הדרך להצלחה. אני מקווה שהוא יחזור למסורת של כל האופוזיציות בתולדות המדינה, עד לפני שנה וחצי, כולל האופוזיציות הקודמות שנתניהו הנהיג.

* נושא את עיניי בתקווה – לא ייאמן, אבל בצוק העתים, אני נושא את עיניי בתקווה דווקא אל … בנימין נתניהו. נתניהו הוא מתון מדינית ובעיקר ביטחונית. ביטחונית – לטעמי הוא אפילו זהיר ומתון מדי (ע"ע ההבלגה על טרור ההצתות ועוד). אבל במצב שנוצר, אני מקווה מאוד שהוא יצליח לרסן את האקדוחן הפירומן. אני מקווה מאוד שהוא לא יפקיר בידיו את המשרד לבט"פ. ואם הוא הבטיח לו, זו לא צריכה להיות בעיה. הרי נדירות ביותר ההבטחות שהוא קיים.

* מבחן מנהיגות – מבחן המנהיגות הראשון של נתניהו, הוא האם הוא ייכנע ויפקיר את ביטחון הפנים שלנו בידי הפרחח החוליגן הפירומן, או יפקיד אותו בידיים אחראיות, כמו למשל, של אבי דיכטר. לא שיש תפקיד שהכהניסט ראוי לו. לא הייתי רוצה להפקיר את הבריאות בישראל בידי מי שהרופא הנערץ עליו הוא המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין או את התחבורה בישראל בידי מי שחלומו התחבורתי הוא העמסת הערבים על רכבות ומשאיות ויאללה טרנספר. אך בין הרע, הרע יותר והרע ביותר, לעתים גם הרע יותר הוא שאיפה סבירה.

* המודל לחיקוי – בתגובה למאמר נגד המוטציה הכהניסטית, שבו קראתי לעצמנו לשמור על צלם אנוש, קיבלתי תגובה בבלוג שלי, בזו הלשון:

"זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי חברון ב-1929. זכור את אשר עשו רוצחי חברון ליהודי גוש עציון במלחמת העצמאות".

כן, פורעי חברון הם המודל לחיקוי של המוטציה הכהניסטית.

אילו הפכנו, חלילה, להיות בני דמותם של פורעי חברון ואילו אימצנו את דרכם, מצבנו היום היה כמצבם של הפלשתינאים.

* גם על בגין אמרו – בניסיון להציב תשובה להצגת העובדה שבן גביר הכהניסט הוא פשיסט, מתרוצצת המנטרה ש"גם על בגין אמרו שהוא פשיסט". מין לוגיקה עקומה לפיה אם אמרו על בגין שהוא פשיסט למרות שהוא היה ליברל – כל מי שאומרים עליו פשיסט הוא ליברל, ומכאן שבן גביר הוא דמוקרט, ליברל מתון ולא פשיסט.

כמה עובדות על בגין. בגין, ראש האופוזיציה, נלחם לצד מפלגות השמאל נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין, מייסד תנועת החירות, עמד בראש המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה לערביי ישראל. מתי? ביום הקמתה, יום הקמת המדינה. שנים לפני מפ"ם. בגין דגל בעליונות המשפט – גרסה של אקטיביזם משפטי הרבה יותר מרחיק לכת משל אהרון ברק. אין שום קשר, זיקה או דמיון בין הכהניזם לבגין.

יתר על כן. בגין התנגד כל ימיו באופוזיציה למעצרים מנהליים, גם של מחבלים. הוא טען שזה שריד של האימפריאליזם הבריטי, שמקורו לא יכירנו במדינת חוק דמוקרטית. הוא התחייב שכאשר יעלה לשלטון יבטל אותם. אבל כשהגיע לשלטון, הבין שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ושאין מנוס ממעצרים מנהליים במלחמה בטרור. לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן, בגין היה, במשך למעלה משנה, שר הביטחון, ובתוקף תפקידו, הוא עצמו הכניס אנשים למעצר מנהלי. מי היה המחבל הראשון שאותו הכניס בגין לכלא, למעצר מנהלי? "הרב" כהנא שר"י. מורו ורבו של בן גביר.

* חש הקלה – נתניהו בוודאי חש הקלה עצומה מכך שלפיד חתם על ההסכם עם לבנון, טרם כניסתו לתפקיד. יש כאן, מבחינתו,win-win : גם הסכם טוב שיחסוך ממנו כאב ראש גדול, וגם עוד הזדמנות להסית נגד לפיד ולספר על הירושה הנוראה שקיבל.

מצד שני, יתכן שהוא דווקא מצטער והיה מעדיף לחתום על ההסכם בעצמו. הרי אז המוני רק"ב (רק ביבי), שדיקלמו את השקר על ה"כניעה לחיזבאללה" בלה בלה בלה, היו מהללים, משבחים, מפארים ומקלסים את הגאון המדיני על ההישג האדיר.

* רק בגלל ההיבריס – ההאשמות נגד לפיד שלא דאג לריצה משותפת של העבודה ומרצ אינן מוצדקות ואינן הוגנות. הוא ניסה בכל מאודו להביא לריצתן המשותפת ואף הציע לשריין ברשימת יש עתיד לא פחות מארבעה מקומות (!) לנציגי שתי המפלגות כפיצוי. הן לא רצו יחד רק בגלל ההיבריס של מרב מיכאלי.

* שותפים נגטיביים – יוסי ורטר, "הארץ", נוזף באיימן עודה ואחמד טיבי על כך שהיו שותפים לאופוזיציה בהפלת הממשלה ולא נתנו לה רשת ביטחון. יש המאשימים אותם ואת בל"ד על הפילוג, שפגע בגוש לפיד. אחרים מאשימים את לפיד שלא התערב כדי למנוע את הפילוג או לפחות לגרום למפלגות הערביות לחתום על הסכמי עודפים.

כל הקולות הללו מנותקים מן המציאות, והדבר היחיד שיש בהם הוא תרומה לתעמולה הביביסטית המציגה את המפלגות הללו כחלק מן הגוש של לפיד. אין לכך שחר.

הרשימה המשותפת הפילה את הממשלה כי היא הייתה אופוזיציה לממשלה והתנגדה לדרכה ולפעולותיה. לא הייתה לה שום סיבה לתמוך בממשלה או להעניק לה רשת ביטחון. לפיד לא פעל למניעת הפילוג, לא רק כיוון שידע שאין לו שום קשר אתם, שום יכולת השפעה עליהם, הם לא סופרים אותו. יתר על כן, אילו ניסה, לא זו בלבד שהיה נכשל, הוא היה גורם לנזק חמור למפלגתו ולגוש ולזליגת קולות לליכוד ולבן גביר. כל אותם מצקצקים היו מאשימים אותו אז, שבגלל הצעד חסר האחריות הזה הוא איבד את השלטון.

בניגוד לרע"ם, שהתפלגה מהרשימה המשותפת בדיוק על הרקע האידיאולוגי של השתלבות במדינה והשתלבות בכל ממשלה (הרי הברית הראשונה שלה הייתה עם נתניהו), חד"ש תע"ל ולא כל שכן בל"ד נושאים את דגל ההתבדלות והרצון לרשת את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אחרת (קוד מכובס: "כל אזרחיה"). הם יכולים להיות שותפים נגטיביים – בגוש חוסם ובכל אופוזיציה לכל ממשלה ציונית. הם אינם יכולים להיות חלק מקואליציה ולא לתמוך בה מבחוץ.

* עם יד על הלב – מדקלמי דפי המסרים השקריים על הממשלה שיאיר לפיד תכנן להקים, כביכול, עם חד"ש-תע"ל ובל"ד, מדקלמים בימים האחרונים דף מסרים שהוא כביכול "האקדח המעשן" המוכיח את אמיתות הטענה שלהם – אחרי פרסום המדגמים התפללתם שבל"ד תעבור את אחוז החסימה.

אני רוצה לשאול את תומכי נתניהו. עם יד על הלב, ונסו לומר לעצמכם את האמת. נניח שבמדגמים היו לגוש לפיד 61 ובל"ד הייתה מתנדנדת. והיה ברור שאם היא עוברת את אחוז החסימה אין ללפיד ממשלה. הם לא היו מתפללים שבל"ד תעבור?

הם היו מתפללים ומייחלים. ברור שאם בל"ד הייתה עוברת הם לא היו מקימים אתה קואליציה. אבל הם היו רוצים שתעבור כדי לחסום את לפיד. וזה מה שקרה בקרב תומכי גוש לפיד. רבים מהם קיוו שבל"ד תעבור כדי לחסום את ה-61 של נתניהו. אבל ברור שהיא וגם חד"ש-תע"ל לא היו חלק מהקואליציה שלו והקואליציה שלו גם לא הייתה נסמכת עליהם.

* לסדום דמינו? – ח"כ דוד ביטן לוטש עיניו לתפקיד יו"ר הכנסת. ביטן נאשם בפלילים – בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הוא נאשם בלקיחת שוחד בסכום של כמעט מיליון ₪. כאילו לא די בכך שנאשם בפלילים יעמוד בראש הרשות המבצעת, גם בראש הרשות המחוקקת צריך לעמוד נאשם בפלילים. הלסדום היינו? לעמורה דמינו?

גם ח"כ דני דנון הודיע שהוא מועמד לתפקיד. הוא מועמד טוב וראוי בהחלט.

* ואתם תשבו פה?! – בכל מאמר שאני כותב נגד מארת ההשתמטות החרדית מהגנת המולדת וממלחמת מצווה, אני מצביע על הניגוד המוחלט בין ההשתמטות לבין היהדות ואת האבסורד של הפרת מצוות התורה בשם… לימוד התורה, כביכול. אני מוכיח זאת בפסוקים, ואחד החשובים שבהם הוא תמיהתו המתריסה של משה בדברו אל שבטי ראובן ודן שביקשו ממנו להתיישב בעבר הירדן המזרחי עוד טרם כיבוש ארץ ישראל המערבית, והוא חשד בהם, שלא בצדק, שהם מתכוונים להשתמט מן המלחמה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

לא להאמין, אבל בשלט חוצות של יהדות התורה, שנועד להמריץ את החרדים לא לשבת בבית אלא לצאת בהמוניהם להצביע, נכתב: "האחיכם ייצאו [השגיאה במקור. בורים. א.ה.] למלחמה ואתם תשבו פה?!"

בילדותי, הייתה סדרת בדיחות של "מהו שיא החוצפה" וכד'. נדמה לי שכאן נשברו שיאי הציניות וחוסר המודעות העצמית.

* סטטוס קוו – איני שותף לחרדה מפני פגיעה בזכויות הלהט"ב בידי הממשלה החדשה. לא תהיה הרחבת זכויות, אך הזכויות הקיימות לא תפגענה. הסטטוס קוו יישמר.

אולם נראה בשנים הקרובות דברי שנאה ועלבונות כלפי הלהט"ב מפי חברי כנסת מן הקואליציה, בעיקר מהמפלגה המתקראת "הציונות הדתית" על שלושת אגפיה.

* ההישג של האופורטוניסט – לא ייאמן. למעלה מאלף (!) אנשים הצביעו לאלי אבידר האופורטוניסט. הישג נאה. כמעט שישית מהדר מוכתר ואפילו מתקרב לפיראטים.

* הוותיקים ביותר – שני הח"כים הוותיקים ביותר בכנסת ה-25 הם נתניהו וגפני. שניהם נבחרו לראשונה ב-1988, בבחירות לכנסת ה-12. שניהם לא כיהנו ברציפות. נתניהו נטל פסק זמן מהחיים הפוליטיים לאחר הפסדו לברק בבחירות 1999. כעבור שנתיים הוא חזר לפוליטיקה כשר החוץ בממשלתו הראשונה של שרון. לכנסת הוא חזר כעבור שנתיים נוספות, בבחירות 2003. גפני כיהן חלקית בכנסת ה-13 ובכנסת ה-14 בשל הסכמי רוטציה בין פלגי יהדות התורה.

השניים מכהנים בכנסת 34 שנים (ברוטו). אם הכנסת תמלא את כל הקדנציה שלה והם יכהנו בה עד סופה, הם יכהנו 38 שנים. אני בספק אם מישהו ישבור אי פעם את השיא של שמעון פרס, שכיהן 46 שנים נטו, ורק בחירתו לנשיאות הביאה לפרישתו.

הבא אחריהם בוותק הוא אריה דרעי שמכהן בכנסת מאז 1992, למעט הפסקה שבה בילה במקום הראוי לו + תקופת קלון.

בכנסת היוצאת היו עוד שני ח"כים שנבחרו לראשונה ב-1988 – בני בגין וצחי הנגבי. בכנסת שקדמה לה, כיהן עמיר פרץ, שנבחר לראשונה ב-1984.

* חסרה לו משילות – צועק משילות – מאז שהעלו את אחוז החסימה ל-3.25% התנגדתי לכך נמרצות וכתבתי על כך רבות. התנגדותי היא עקרונית, בלי שום קשר לשאלה מי מרוויח ומי מפסיד מכך. וכפי שראינו, שני הצדדים במפה הרוויחו בפעם אחת והפסידו בפעם אחרת. אחוז החסימה הגבוה מעוות את התוצאות, בשל מאות אלפי קולות שנזרקים לזבל ולא נספרים. ובכל פעם צד אחד מרוויח מכך ואחר מפסיד. למשל, בבחירות 2019 א', הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בשל קולות ספורים. אילו עבר, כבר אז הייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו וכנראה שארבעת הסבבים הנוספים היו נחסכים. ואילו הפעם אחוז החסימה העניק לנתניהו ניצחון.

העלאת אחוז החסימה נומקה במשילות ויציבות פוליטית. זה היה המסר המרכזי של נתניהו וליברמן כשהתאחדו לרשימה אחת, סביב נראטיב המשילות. ובשם המסר הזה גם יש עתיד תמכה בכך, ולפיד סיכל יוזמה ערב התפזרות הכנסת היוצאת לתיקון המעוות. כפי שראינו, לאחר העלאת אחוז החסימה הידרדרה הפוליטיקה הישראלית למשבר חוסר היציבות הגדול ביותר בתולדות המדינה. לעומת זאת, כאשר אחוז החסימה עמד על 1% המערכת הפוליטית הייתה היציבה ביותר.

לא זו אף זו – אחוז החסימה עלה, אבל חוקים שהיו סבירים כאשר אחוז החסימה עמד על 1% לא הותאמו. למשל – העובדה שאין משמעות להסכמי עודפים של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. אם כבר מעלים את אחוז החסימה, נכון לצרף את הקולות שניתנו למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, למפלגה שעמה נחתם הסכם העודפים. בבחירות האלה, מפלגה העבודה הייתה מקבלת את כל קולות מרצ, שעמה הייתה חתומה על הסכם עודפים. בבחירות 2019 הייתה ישראל ביתנו מקבלת את קולות הימין החדש ועוד.

האמת היא, שיוזמת נתניהו וליברמן לא נבעה מדאגה למשילות, אלא מהערכה שהם ירוויחו במערכת הבחירות הקרובה מהשינוי. כך, למרבה הצער, נקבעים חוקים בדמוקרטיה הישראלית. מן הראוי שאנו, האזרחים, נתייחס בחשדנות להבטחות "משילות". לא המשילות מעניינת אותם, אלא הרצון להבטיח שהם ימשלו. או כפי שכתב מאיר אריאל בשירו "אדם צועק את שחסר לו". "חסרה לו משילות – צועק משילות… לא חסר לו – לא צועק".

* להסיר מספר החוקים – על הכנסת החדשה להסיר מספר החוקים את המוטציה הנקראת "ממשלת חילופין". אין בה כל היגיון. כל עניין ראש הממשלה החליפי וכל הכרוך בו, הוכנסו בידי כחול לבן עם הקמת ממשלת האחדות, מתוך הבנה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, וכדי לסנדל אותו לעמוד במחויבות ולא לגנוב את הרוטציה. הם התייעצו עם טובי המומחים ועורכי הדין לגיבוש המבנה, שאמור היה להיות סגור הרמטית. והנה, ראינו שגם זה לא עזר. כל המומחים לא יכלו להיכנס לראשו של הנוכל שחתם על הסכם הונאה מתוך כוונה תחילה להפר אותו. וכך, גם הוכנס לספר החוקים המבנה המוזר והמביך הזה וגם הוא לא השיג את מטרתו.

בהקמת ממשלת השינוי, בוודאי שלא היה צורך במבנה הזה. כאן היה מדובר בהסכם בין שני אנשים ישרים והגונים, ואף אחד מהם לא התכוון לרמות את רעהו. אז בשביל מה נתקעו במבנה שהם תקפו בחריפות שנה קודם לכן?

כאשר שמיר ופרס הקימו ממשלת אחדות רוטציונית, די היה בלחיצת יד. שמיר היה איש אמת. פרס… ממש לא. אבל גם לו היו גבולות.

* בעד החוק הנורווגי – כאשר ממשלת נתניהו-גנץ הנהיגה את החוק הנורווגי, זעקה האופוזיציה בראשות לפיד מרה, שמדובר בשחיתות ובבזבוז כספי ציבור.

כשלפיד ובנט עלו לשלטון גם הם הנהיגו את החוק הנורווגי ואף הרחיבו אותה מעבר לממשלה הקודמת. ואילו האופוזיציה, שהיא עצמה הנהיגה חוק נורווגי, תקפה על כך את הממשלה בחריפות, ואף המציאה את הכינוי "נורווגי", שנועד לבייש, להעליב ולהשפיל את הח"כים שנכנסו באמצעות החוק.

עכשיו תקום ממשלה חדשה ולבטח תנהיג אף היא את החוק הנורווגי. והאופוזיציה תתקוף אותה על הבזבוז. והקואליציה תאשים את האופוזיציה בצביעות והאופוזיציה תאשים את הקואליציה בצביעות. ושני הצדדים יצדקו בהאשמה בצביעות.

הביקורת של האופוזיציות על החוק הנורווגי היא פופוליסטית. החוק הנורווגי נחוץ וחשוב. הוא מחזק את הפרדת הרשויות. הוא מחזק את הכנסת, שמן הראוי שיכהנו בה 120 ח"כים שתפקידם למלא את עבודתם הפרלמנטרית במשרה מלאה. הוא מחזק את הממשלה, ששריה יעבדו במשרה מלאה במשרדיהם ולא יידרשו לבלות ימים ולילות במליאת הכנסת בעשרות הצבעות מדי שבוע.

כבר שנים רבות אני מציע לחוקק את החוק הנורווגי כחוק מחייב, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה, תפקע אוטומטית חברותו בכנסת, ויכנס תחתיו הבא בתור ברשימה. אם השר פוטר או התפטר, הוא חוזר אוטומטית לתפקיד ח"כ.

טענת בזבוז הכספים אינה רלוונטית, כיוון שהתועלת של החוק הנורווגי גדולה הרבה יותר מן העלות. בזבוז הכספים הוא במקום אחר – בממשלות המנופחות. אין שום צורך ביותר מ-18 שרים. אולי אפילו פחות. ויש לבטל את התפקיד המיותר של סגן שר. בראש משרד ממשלתי עומד נבחר ציבור ומתחתיו צריכים להיות רק עובדי ציבור. כאן המקום לחיסכון.

* כה כתב מאיר אריאל – המלך הערום רוכב שנית, בלחץ ההמון (מתוך שירו "קוצים א'").

* לא קטעה את קרטר – במאמר ביקורת של דניאל בן סימון על ספרו של גדעון אלון "מתחככים" במוסף תרבות וספרות של "הארץ" הופיע המשפט: "גאולה כהן… קטעה בגסות את נאומו החגיגי של הנשיא ג'ימי קרטר". זה לא נכון. באותה ישיבה חגיגית גאולה כהן קטעה את נאומו של בגין עד שהוצאה מן האולם, אך לא קראה קריאות ביניים בנאומו של הנשיא האורח.

* פרס ביאליק לזיוה שמיר – חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, זכתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל.

אין ראויה ממנה. זיוה שמיר היא חוקרת דגולה, חכמה, מקורית, רחבת אופקים ואין כמוה בכישרון לנתח טקסט, ולבטח לחשוף בו רבדים שגם היוצר עצמו אינו מודע להם.

זיוה שמיר היא החוקרת המובהקת של שירת ביאליק ואלתרמן, ולכן, אין מי שהולם אותו יותר פרס על שמו של המשורר הלאומי. אגב, היא לעולם לא תוציא תחת ידה שטות, כמו במאמר של פרופ' אריאל הירשפלד, שיצא נגד הגדרתו של ביאליק "המשורר הלאומי", שהגדיר אותה כהקטנתו של ביאליק. הוא כתב כך בשל סלידתו מן הלאומיות היהודית. זיוה שמיר, ברוך השם, חפה מהטרנד הזה.

ברכות לזיוה שמיר. ועכשיו – פרס ישראל!

* הכנעני האחרון – הבלשן פרופ' עוזי אורנן, הלך לעולמו, בן 99. אורנן תרם את גופתו למדע. אורנן, אחיו הצעיר של המשורר יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, דבק בדרך אחיו, והיה המוהיקני האחרון של האידיאולוגיה, הכופרת בהיותנו בני העם היהודי וממירה את זהותנו לזהות ארצית, של כל יושבי ארץ ישראל וסביבותיה, שהנם בני עם אחד, שאין לו דבר וחצי דבר עם העם היהודי בגולה, עם היהדות ועם ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה של ה"עם העברי" היא ההיסטוריה של ארץ ישראל, על כל העמים והקבוצות האתניות שחלפו בה.

אורנן היה בין העותרים לבג"ץ שדרשו לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מיהודי לישראלי. בג"ץ דחה, כמובן, את העתירה, שכן אין עם כזה. להפתעתי, קיבלתי פעם בדואר מעטפה עבה מאורנן. כשפתחתי אותה, מצאתי את המסמכים שהוא הגיש בעתירתו. אחד מהם היה… מאמר שלי.

היה זה מאמר שכותרתו "יהודי חסר דת?" שבו התפלמסתי עם הסופר יורם קניוק שעתר לבג"ץ בדרישה להגדיר אותו "חסר דת". עיקרי הטענה שלי הייתה שלעם היהודי יש דת, שהיא דת הייחוד שלו. לכן, כל יהודי, בין אם הוא דתי או חילוני, מאמין או כופר באמונה, הדת חשובה לו או חסרת ערך בעיניו – מעצם היותו יהודי, הוא אינו חסר דת. יש לו דת – הדת היהודית. השורה התחתונה הייתה שאין אפשרות להפריד בין הלאום והדת, בעם היהודי.

בהפוך על הפוך, השתמש אורנן במאמרי כתנא דמסייע להוכחת צדקת דרישתו לא להיקרא יהודי. אמנם בניגוד אליו, שרואה ביהדות דת ולא לאום, אני רואה ביהדות בראש ובראשונה לאום, שמרכיב מהותי בתרבותו וזהותו היא הדת. אבל הוא השתמש במאמרי כדי להוכיח את הזיקה המהותית בין המושג יהודי לדת, ולכן הוא כחסר דת מסרב להיקרא יהודי.

השקפת עולמו של אורנן זרה לי ורחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב. נקודה לזכותו – העברית שלו, בכתב ובע"פ, היא מהמשובחות שקראתי ושמעתי מעודי.

          * ביד הלשון

צדקה תציל ממוות – הפתגם הזה לקוח מספר משלי, י', ב': "לֹא-יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע,    וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

איך הצדקה תציל ממוות? על כך יש מדרש אגדה יפהפה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, קנו ע"ב. הנה המדרש בתרגום לעברית:

ר' עקיבא הייתה לו בת.

אמרו לו הכלדיים: אותו היום שתיכנס לחופה, ישכנה נחש ותמות.

היה מצר על הדבר הרבה.

באותו היום נטלה בתו את המכבנה ונעצה אותה בכותל.

פגעה בעיניו של נחש וישבה בה.

בבוקר כשנטלה, נגרר ובא הנחש אחריה.

אמר לה אביה: מה עשית?

אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח,

והיו הכל טרודים בסעודה ואין שומע לו.

עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי ונתתיה לו,

אמר לה: מצוה עשית.

יצא ר' עקיבא ודרש: "צדקה תציל ממוות" – ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

בתרגום חופשי לעברית של ימינו. אסטרולוגים הזהירו את ר' עקיבא שבתו תמות ביום חתונתה. הדברים ציערו אותו מאוד, אך הוא נצר אותם בלבו ולא מנע מבתו להתחתן.

ביום חתונתה, לאחר החופה ולפני הכניסה להתייחדות עם בן זוגה, שלפה משערותיה את סיכת הראש שלה ותקעה אותו בקיר. בתוך הקיר היה נחש ארסי והסיכה נתקעה בעינו. בבוקר, כשהוציאה את הסיכה, ראתה את הנחש שנגרר אתו. ר' עקיבא הבין שנבואת האסטרולוגים הייתה אמתית, הם ידעו לתאר את הגורל הצפון לה, והבין שהיא שינתה את גורלה בזכות מעשה שעשתה. לשאלתו, סיפרה לו בתו שבמסיבת הכלולות, הגיע קבצן לפתח ביתם. כולם היו עסוקים בסעודה ולא הבחינו בו. היא לקחה את המנה שלה ונתנה לו. "מצווה עשית" אמר לה ר' עקיבא, וראה בסיפור את התממשות הפסוק ממשלי: "צדקה תציל ממוות".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.11.22

* אין לי ארץ אחרת – גם אם אדמתי בוערת.

* ליקוי מאורות – הניצחון הגדול של בן גביר הוא יום שחור לעם היהודי, יום שחור לציונות, יום שחור למדינת ישראל.

ליקוי מאורות.

* הרקדן – בן גביר הוא אלוף העולם בריקוד על הדם. כל טיפת דם יהודי שנשפכת, היא עוד קול לכהניסט, וכך הוא עט על כל דם שנשפך כמו ערפד, ופוצח בפסטיבלי מחולות סוערים על על הדם אחרי כל פיגוע.

הפעם הרקדן שבר אפילו את השיא (נכון יותר את השפל) של עצמו. שעה שמחבל בן עוולה רצח יהודי ופצע נוספים, הרקדן הוציא הודעת דובר מפלגת עוצמה כהניסטית, שהציג את הפיגוע כניסיון התנקשות בבן גביר. שניות לאחר הפיגוע, אולי אפילו בעיצומו, מה שהעסיק את הרקדן הכהניסט הוא לקושש קולות באמצעות הפצת שקר. כעבור דקות כבר קראתי וידוי של נמושה שהודיע שיצביע לרקדן כתוצאה מכך.

לאן הידרדרה החברה הישראלית…

* מכחישי ה"תאקיה" – בנאום הניצחון שלו, בן גביר הודה לראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הזרוע הצבאית של הכהניזם, בנצי גופשטיין.

לתשומת לב מכחישי ה"תאקיה", שמאמינים לסיפור הבדים לפיו הכהניסט התמתן.

* אסור להפקיר – אם יש לנתניהו מעט אחריות לאומית, עליו למנוע מהאקדוחן הפרחח חסר האחריות לשחק באש. צה"ל בצדק לא גייס אותו כדי לא להפקיר בידיו נשק. אסור שנפקיר בידיו את ביטחון מדינת ישראל.

* האשמת שווא – האשמתו של נתניהו באחריות לרצח רבין – ספין הישורת האחרונה של מרב מיכאלי לקראת הבחירות, היא שקר. היא שקר ממוחזר כבר 27 שנים. היא הייתה שקר לפני 27 שנים והיא נשארה שקר למרות שחזרו עליה אלפי פעמים. וגם בחירות אינן מכשירות את השקר.

נתניהו ניהל מאבק פוליטי וציבורי חריף נגד הסכמי אוסלו, אך שמר על כללי המשחק של הדמוקרטיה. המאבק היא פחות סוער מהבלפוריאדה לפני שנה ושנתיים. נכון, הייתה הסתה חמורה נגד רבין, אך היא לא הייתה של נתניהו ולא של הליכוד. להיפך, נתניהו יצא נגדה בזמן אמת.

בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לומר שהוא יכול היה לעשות יותר נגד ההסתה. אילו העלה על דעתו את האפשרות של רצח רבין, ודאי היה עושה זאת. אך איש לא העלה זאת על דעתו, גם לא רבין עצמו, גם לא השב"כ.

ההאשמה נגד נתניהו היא האשמה נגד כל המוחים נגד הסכמי אוסלו, וזו עלילה חמורה על ציבור רחב. דווקא אנשים ישרים והגונים המתנגדים לנתניהו, צריכים להיות כנים עם עצמם, ולצאת נגד השקר הזה. כן, גם בזמן בחירות. הצבעתי בבחירות מתוך שאיפה להביס את נתניהו ואני מייחל ליום שבו הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים. אני רואה בכך מטרה לאומית ראשונה במעלה. אך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.

בניגוד לנתניהו, בן גביר היה גם היה שותף מלא להסתה הפרועה והאלימה נגד רבין. כבר אז, כפרח כהניסטים מרכזי, הוא היה מהפעילים המרכזיים בכל תועבות ההסתה והאלימות. יגאל עמיר ובן גביר קורצו מאותה שקית זבל. חודש בדיוק לפני הרצח, כנופיית הכהניסטים התנפלה באלימות על מכוניתו של רוה"מ ותלשה את הסמל. הכהניסט הצהיר ביוהרה בכלי התקשורת שהפעם הגענו לסמל ובפעם הבאה נגיע לרבין. ולאסוננו, הם אכן הגיעו.

אי אפשר לנתק את רצח רבין מהטבח במערת המכפלה. היו אלה שני מעשי פשע נתעבים, בשם הקנאות הדתית והלאומנית. הטבח במערת המכפלה זיעזע את עם ישראל, אך הפיח רוח במפרשי הכהניסטים, אחרי שאחד הבכירים שבהם, מועמד מס' שלוש ברשימה הכהניסטית, הגשים את תורת כהנא. לא בכדי, איתמר בן גביר ויגאל עמיר, ארגנו קבוצות לעליה לרגל לקברו המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש. המחשבה על האפשרות ש-27 שנים אחרי הטבח החוליגן הכהניסט יהיה שר בממשלה, חייבת לזעזע כל יהודי בעל מצפון.

נתניהו לא היה שותף להסתה נגד רבין, אך הוא עמד ועומד בראש ההסתה נגד אלשייך, מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וחבריהם, שעלולה להסתיים ברצח. אם זה יקרה, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה. ומכל עוונותיו וחטאיו של נתניהו, החמור ביותר הוא הכשרת השרץ הכהניסטי.

* יקלל את היום – נתניהו עוד יקלל את היום שבו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק.

* בן גביר ואפקט זאב-זאב – בן גביר הוא גזען ופשיסט. זו לא הבעת דעה. זו עובדה. אך לא אחת, כאשר אני מציין את העובדה הזאת, אני נענה בתשובות בנוסח: גם על נתניהו אמרו שהוא פשיסט, וגם על ליברמן, ועל בנט ("בניטו"), ועל שרון ואם נלך אחורה – גם על בגין ועל ז'בוטינסקי. עכשיו טופלים את הפשיזם על בן גביר. עכשיו תורו.

אני מבקש להתמודד עם הטיעון המעניין הזה.

נתחיל בעובדות – אכן, העובדות נכונות. בכל אלה הוטחה ההאשמה בפשיזם. ולא רק בהם. כאשר בן-גוריון עמד בראש האופוזיציה בתוך מפא"י ללוי אשכול, טרם פרישת ב"ג וחבריו והקמת רפ"י, ראשי מפא"י הגדירו אותו ואת אנשיו… פשיסטים. ולמה ללכת רחוק? פובליציסטים מסוימים ב"הארץ" מגדירים גם את מרב מיכאלי פשיסטית.

אני יכול להעיד גם על עצמי. לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים, זכיתי בימי חלדי לכבוד המפוקפק ליהנות מהתואר "פשיסט". למשל, כשהייתי מראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן אך גם הרבה לפני ואחרי. גם בשנים האחרונות, עקב תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום.

האינפלציה בשימוש במושג פשיסט, נובעת לעתים מבורות, לעתים מרשעות, לרוב מהשילוב המנצח בין בורות לרשעות. יש אנשים שחושבים שפשיסט הוא פשוט גידוף ליריב פוליטי ואידיאולוגי. יש מי שבעיניהם לאומיות היא לאומנות, ציונות היא גזענות ופטריוטיות היא פשיזם.

עכשיו נבחן את הטיעון נגד ההגדרה של בן גביר כפשיסט, שהיא כביכול המשך להגדרתם חסרת השחר של אחרים בתואר הזה. תחילה – מבחן לוגי. אם אנשים מסוימים הוגדרו כגנבים והם היו אנשים ישרים, פירוש הדבר שאין דבר כזה גנבים? שכל מי שמכונה גנב, הוא בהכרח אדם ישר? כמובן שאין בכך שום היגיון.

ברור שהאידיאולוגיה של בן גביר, אינה האידיאולוגיה של נתניהו, ליברמן, בנט, שרון ובוודאי לא של בגין וז'בוטינסקי. תהום פעורה בין האידיאולוגיות. וגם היום, כאשר נתניהו מטהר את השרץ הכהניסטי מטעמים תועלתניים אישיים, איני חושד בו, חלילה, בנטיה כהניסטית. אני בטוח שהוא סולד מהכהניסטים בדיוק כפי שסלד מהם בטרם הסתבך בפלילים.

בן גביר הכהניסט הוא פשיסט, כיוון שתורת הגזע הכהניסטית שבה הוא דוגל היא פשיסטית.

ומי שהשתמשו במילה פשיזם סתם כדי לגדף את יריביהם, יצרו תסמונת זאב זאב, וכאשר החברה הישראלית ניצבת מול מתקפה של פשיסט אמתי, האנשים כבר לא מאמינים.

* הגרוע ביותר – צפיתי בביביריון אמסלם מתלהם באולפן ערוץ 12, ואני כבר לא בטוח שהכהניסט הוא הכי גרוע.

* אין גבולות למשפחה הזאת – "הגברת" התראיינה בערוץ התעמולה 14, וכאחרונת הטוקבקיסטים מחזרה את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיה גנץ התגאה שסיכן את חיילי גולני כדי לא לפגוע במחבלים. כלומר, בעיני גנץ חיי מחבלים קודמים לחיי חיילי צה"ל.

אין שום גבולות למשפחה הזאת. את כל חייו הקדיש גנץ להגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה ושמירה על חייהם ושלומם של חיילי צה"ל, ששלח לקרב, הייתה תמיד נר לרגליו. אבל הוא היה חייל ומפקד בצבא מוסרי, המוסרי ביותר בעולם, השומר על חוקי המלחמה. כך הוא נהג גם כרמטכ"ל. וגם במבצע "צוק איתן" הוא לא הורה להפציץ ללא הגבלה את עזה על יושביה, על בתי החולים שלה, בתי הספר והגנים ובתי המגורים.

מי שהיה ראש הממשלה בזמן המבצע, הוא מי שמינה את גנץ לרמטכ"ל, נתניהו. הוא הנהיג את המערכה, לטוב ולרע (אגב, הרבה יותר לטוב מאשר לרע). הוא נושא באחריות העליונה לכך שצה"ל שמר גם במלחמה הזאת על דמותו, והוא ראוי על כך לשבח. מול מתקפות זוועה של שונאי ישראל בעולם וברחוב שוקן, הוא דחה בתוקף את האשמות השווא והזכיר בגאווה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אבל בתעמולת בחירות ביביסטית הכל מותר. גם האשמה מופקרת של מי שכיהן תחתיו כרמטכ"ל, כמי שמעדיף את חיי המחבלים על חיילי צה"ל.

אין לי ספק שככל שהדבר תלוי בנתניהו, גם היום, הוא לא יורה לצה"ל לנהוג בשיטות של אסד ופוטין במלחמת האזרחים בסוריה. השאלה היא אם הוא לא יהיה ראש ממשלה בובה בממשלה שהגורם הדומיננטי בה הוא פרא אדם חוליגן, שתחת המנטרה המכובסת של "שינוי הוראות הפתיחה באש" הוא ינסה להגשים את ההמנון "שיישרף לכם הכפר".

* צו קריאה למשתמטים – גפני הוציא הודעה המדרבנת את האנשים לצאת ולהצביע וסיים אותה במילים: "אנחנו במלחמת קודש".

מה? ממלחמת הקודש הזאת הם לא משתמטים?

* אוכלוקרטיה – בדיאלוג "המדינאי" של אפלטון, מסווגים הממשלים השונים לשלושה סוגים, שלכל אחד מהם גרסה טהורה וגרסה שלילית ומנוונת. שלטון היחיד בצורתו הטובה הוא המונרכיה, ואילו בצורתו הרעה הוא הטירניה. שלטון המעטים בצורתו הטובה הוא האריסטוקרטיה ואילו בצורתו הרעה הוא האוליגרכיה. שלטון הרבים בצורתו הטובה הוא הדמוקרטיה ובצורתו הרעה הוא האוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה היא שלטון ההמון, עריצות הרוב.

אני רק מניח את זה כאן.

* הפנטזיה שלי – לרעיון שאכתוב כאן אין שום היתכנות. נתניהו אינו רוצה בכך, לפיד אינו רוצה בכך, גנץ אינו רוצה בכך. אבל הפנטזיה שלי היא שתקום ממשלת אחדות לאומית שבמרכזה הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי והכהניסטים נשארים בחוץ. ברור שבסיטואציה שאינה תיקו, ראש הממשלה יהיה נתניהו, עם כל הצער שבדבר. כאמור, זה לא יקרה. חבל.

* הערכה ואכזבה – אני מעריך מאוד את נפתלי בנט ובעיקר את פועלו כראש הממשלה. אולם אני מאוכזב מאוד, אפילו כועס, על החלטתו הלא-מנהיגותית לנטוש את הפוליטיקה. אילו עמד בראש מחנה של ימין ממלכתי, שהיה כולל את ימינה, תקווה חדשה ודרך ארץ, התוצאה היום הייתה שונה.

* נקודת אור – נקודת האור בבחירות היא בציבור הערבי. רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא המפלגה הגדולה ביותר במגזר הערבי. היא גברה על המפלגות האנטי ישראליות, החותרות לרשת את מדינת ישראל.

חבל שהם מצאו מולם את עליית הכהניסט, נושא דגל הגזענות והשנאה לערבי באשר הוא ערבי.

* זכות הציבור לדעת – החלטת מרצ לא לאפשר לערוץ 14 לסקר את מטה הבחירות שלה, היא אנטי דמוקרטית. היא לא פוגעת בערוץ, אלא בצופיו; זו פגיעה בזכות הציבור לדעת.

מצער מאוד שהיה צריך להטריח את בג"ץ כדי שיכפה על מרצ את המובן מאליו.

* בור כרה – ב-2014 אימצה הכנסת את יוזמתם המשותפת של נתניהו וליברמן (אז, בסיעה המשותפת הליכוד ישראל ביתנו) להעלות את אחוז החסימה ל-3.25%. ההסבר היה שהדבר נחוץ כדי לחזק את המשילות ואת היציבות הפוליטית בישראל.

מאז, המשילות והיציבות הידרדרו לשפל שלא היה כמותו מעולם.

אגב, אלמלא העלאת אחוז החסימה, הימין החדש היה נכנס ב-2019 ונתניהו היה מקים ממשלת ימין מלא מלא. בור כרה ויחפרהו… וגם בנט ושקד, שלא עברו אז את אחוז החסימה, תמכו בהעלאתו.

* חג לדמוקרטיה – אני בעד שבתון ביום הבחירות.

כאשר הבחירות הן אחת לארבע שנים.

* המצפן אמר את דברו – על פי מצפן הבחירות של "מאקו" מתאים לי להצביע למחנה הממלכתי. ההתאמה – 84%. במקום השני ישראל ביתנו ובמקום השלישי הבית היהודי.

אכן, הצבעתי למחנה הממלכתי.

* אין לו כלום – תודה מקרב לב לזיוה שמיר על שבעים מאמרים מרתקים על שיריו ופזמוניו של אלתרמן. אני מחכה בכיליון עיניים לצאת הספר.

כמו כל הסדרה, גם המאמר על שיבושי הלשון של אלתרמן היה מאלף. עם זאת, אני חולק על הדוגמאות הנוגעות למילה "כלום". בשתי הדוגמאות, אין אלה שיבושי עגה ושימוש במילה "כלום" במקום "לא כלום". אכן, המילה "כלום" אינה צמודה למילה "לא", אך ה"לא" מופיע במשפט, גם אם לא בצמידות ל"כלום".

"מֵעָלֶיךָ אֶבֶן נָחָה / הִיא אֵינָה שׁוֹמַעַת כְּלוּם". המילה "אינה" מתייחסת ל"כלום". "אינה שומעת כלום", כמוה כ"היא שומעת לא-כלום".

כך גם בדוגמה השניה: "הבַּיִת קָטָן. מַה יִּתֵּן לָנוּ? אֵין לוֹ – – / אֵין לוֹ כְלוּם". אין לו כלום, כמוהו כ"יש לו לא-כלום".

זיוה הזכירה שגיאה בשיר "סיום" – שימוש במילה משקפיים בלשון נקבה. באותו שיר מופיע שיבוש נוסף. אלתרמן כותב: "את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו". המילה "בכדי" אינה תקנית. נכון לומר: כדי.

          * ביד הלשון

להוותנו – מתוך מאמר של אהוד ברק ב"ידיעות אחרונות": "בשלב זה, להוותנו, זה לא נראה מעשי".

להוותנו – פירושו לאסוננו. מקור המילה הוא ספר איוב: "נָתְסוּ נְתִיבָתִי, לְהַוָּתִי יֹעִילוּ, לֹא עֹזֵר לָמוֹ" (ל, יג). בפירושים המסורתיים, המילה מבוארת במילים "לפורענותי" ו"לשברי", שהן שתי מילים המבטאות אסון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.10.22

* דרכי הממלכתית – בבחירות אצביע למחנה הממלכתי. זו המפלגה הקרובה אליי ביותר בתפיסותיה, הן המדיניות-ביטחוניות, הן החברתיות-כלכליות, הן המשפטיות ובעיקר כמייצגת הממלכתיות.

המחנה הממלכתי אינו שביל עזים אידיאולוגי צר, אלא אוטוסטרדה רחבה, בדומה למה שהיו בעבר המערך והליכוד. יש בו זרם ניצי שמיטיב לבטא את השקפותיי, יש בו זרם יוני שדעותיו שונות משלי והכיוון המרכזי המשותף שלה בענייני חוץ וביטחון מקובל עליי. יש בו זרם חברתי שהשקפתו החברתית כלכלית מייצגת אותי וזרם ימני שדעותיו שונות משלי, והכיוון המרכזי המשותף בנושאים האלה מקובל עליי. יש בו רצון ונכונות לחולל רפורמות חיוביות במערכת המשפט, כפי שגדעון סער מקדם כשר המשפטים, אך מחויבות בלתי מתפשרת לשמור ולהגן על ישראל כמדינת חוק ועל מערכת משפט עצמאית וטובה. הוא מייצג ממלכתיות, של העדפת הטוב המשותף לכולנו על פני אינטרסים אישיים, כיתתיים, שבטיים ומגזריים צרים וזרים. זו מפלגה ציונית כלבבי.

אני מעריך ומכבד את הנבחרת של המחנה הממלכתי. יש בה אנשים מצוינים שאני בוחר בהם בשמחה, כמו גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא, איזנקוט, אלקין, טמנו שטה, מיכאל ביטון, אלון שוסטר, שאשא ביטון ואחרים.

אני מעריך את מנהיגותו של בני גנץ. אני מעריך אותו מאוד כשר ביטחון מוצלח. אילו היו בחירות אישיות לראשות הממשלה, מבין שלושת המועמדים הייתי בוחר בו.

עם זאת, לנוכח התיקו הצפוי, להערכתי, דומני שהממשלה הראויה ביותר תהיה ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה יש עתיד, הליכוד והמחנה הממלכתי, שתהיה ממשלת רוטציה בין לפיד לנתניהו (כמובן שלפיד ראשון). אם יש עתיד תדבק בהתנגדותה לממשלת אחדות, נכון יהיה להקים ממשלת אחדות עם רוטציה בין גנץ לנתניהו (כמובן שגנץ ראשון). בכל מקרה, התנאי הראשוני והבסיסי לכל מו"מ על שותפות עם הליכוד, הוא שהכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתמונה. בעדיפות שלישית – ממשלה של גוש השינוי והחרדים בראשות גנץ. להערכתי, הסיכוי שהחרדים ינטשו את גוש נתניהו קלושים, ואם יעשו כן, המחיר שידרשו עלול להיות בלתי נסבל מבחינה ציונית. לכן, העדיפות שלי היא לממשלת אחדות.

אני יודע שהמחנה הממלכתי מתנגד לממשלת אחדות עם הליכוד כל עוד נתניהו עומד בראשו. לצערי, אין אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו. היחידים הקוראים לממשלת אחדות, הם מי שפרשו מהחיים הפוליטיים – בנט ויועז הנדל. אני מקווה שהמנהיגים יירדו מן העצים הגבוהים עליהם טיפסו, ולמען האינטרס הלאומי יתירו את נדריהם.

כמובן שהפתרון הטוב ביותר יהיה פרישה של נתניהו. פרישה כזו תשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך. ברור שכל מנהיג נורמטיבי היה מסיק את המסקנות לפחות אחרי הסיבוב השני. מתוך היכרות עם דרכו של נתניהו ועם אופיו, כנראה שהסיכוי למהלך המתבקש הזה – אפסי.

* שמח לבחור במיכאל ביטון – ח"כ מיכאל ביטון מן המחנה הממלכתי מייצג בעבורי את ישראל היפה. ביטון מגלם באישיותו את סיפורה של ירוחם. אני זוכר את ירוחם כעיירת פיתוח נחשלת. היום היא עיירה מפותחת ומשגשגת, עם מערכות חינוך וחברה מצוינים, צמיחה דמוגרפית מואצת וביקוש רב למגורים במקום.

מיכאל ביטון נולד בירוחם, גדל בירוחם, שירת כקצין בגולני, חזר לירוחם וקידם אותה כפעיל חברתי, כמנהל המתנ"ס וכראש המועצה המקומית. הוא קידם אותה באופן מעורר השראה והתפעלות, לצד שותפים רבים מן היישוב, שידע לגייס, לרתום ולהלהיב. את דרכו זו הביא אתו לפוליטיקה הארצית, לכנסת ולממשלה.

בכנסת היוצאת, בה הוא מכהן כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא היה הלוחם מספר 1 למען מדינת הרווחה ולקידום הנושאים החברתיים. לעתים סברתי שהוא מגזים בפעולות המסכנות את הקואליציה השברירית, אף שתמכתי בעמדות עצמן.

אני מעריך במיוחד את פועלו של ביטון למען החקלאות וההתיישבות. ביטון סירב להשתבץ במשבצת שגורמים מחרחרי שנאה מנסים לשבץ בה את מי שהביוגרפיה שלהם כשל ביטון – בן למשפחה שעלתה ממרוקו ומי שגדל בעיירת פיתוח בפריפריה. בעיני גורמים כמו הקשת המזרחית משמאל ואבישי בן-חיים ושכמותו מימין, הוא "ישראל השניה" ולכן עליו להילחם ב"שבט הלבן הפריבילגי" שהחקלאים הם סמליו. ביטון בחר לא ללכת בדרך השנאה, ההסתה לא טמטמה אותו, וכמנהיג חברתי היה הפעיל המרכזי במאבק הפרלמנטרי הצודק למען החקלאות בישראל.

אני שמח לבחור במפלגה שמיכאל ביטון הוא ממנהיגיה.

* עוד נתגעגע לנתניהו – כאשר אני מעלה בדעתי את הסכנה של ממשלת גוש בן גביר נתניהו, אני כבר מתגעגע לממשלות הקודמות של נתניהו.

בכל ממשלותיו עד כה, הקפיד נתניהו להקים קואליציה עם מבוגר אחראי. פעם הייתה זו הדרך השלישית בראשות קהלני, פעם מפלגת העבודה בראשות ברק, פעם יש עתיד בראשות לפיד והתנועה בראשות לבני, פעם כולנו בראשות כחלון ופעם כחול לבן בראשות גנץ, מפלגת העבודה בראשות פרץ ודרך ארץ בראשות הנדל.

נתניהו העדיף תמיד להימנע מהמיקום כסמן השמאלי בממשלתו. תמיד הוא העדיף להיות הציר המרכזי. תמיד הוא רצה שיהיה לו מפלט שקול של "תחזיקו אותי" וגם מי שיוכל לשמש כשעיר לעזאזל לכישלונותיו, במידת הצורך.

אם הוא ינצח הפעם, זו תהיה ממשלה אחרת לגמרי. ממשלה שגורם מרכזי ודומיננטי בה יהיה הכהניסט – גזען, פשיסט, צמא דם ותומך טרור. לצדו סמוטריץ', ימנן פנאט, על הרצף הכהניסטי, ששעה שחבריו ובני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, המפגש שלו עם ביטחון המדינה היה עם השב"כ, ולא בצד של מסכלי הטרור. הוא גאה עד היום בשתיקתו בחקירות. זכות השתיקה נועדה למנוע מאדם להפליל את עצמו. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו. מבחינה משפטית, הוא חף מפשע. מבחינה ציבורית – הוא אשם, ואינו ראוי להיות חלק מן החיים הציבוריים. וכמובן שבגוש הזה יככב האסיר המשוחרר שחזר להיות עבריין מורשע, סדרתי,  אריה דרעי.

המשימה הראשית של ממשלת הפיגולים הזאת תהיה להחריב את מדינת החוק ולמוטט את מערכת המשפט, באמצעות חוקי מגה שחיתות שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

ניצחון גוש בן גביר, חלילה, הוא סכנה ממשית למדינת ישראל.

* לא מספיק ביביסט – חלק מהביביסטים מצביעים לכהניסט, כי הם אינם סומכים על ביבי שהוא מספיק ביביסט.

* מלחמת חורמה בתועבה הכהניסטית – 140 שנה אנו נלחמים על ארצנו. 140 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. והם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיט עליהם עוד ועוד אסונות. ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד.

אנו מנצחים כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.

כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" וכבר ראינו את התוצאות, וכמו "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" ו"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח", "יאללה בכסאח" ו"שישרף להם הכפר". מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.

זה למעלה מחצי שנה שצה"ל והשב"כ מובילים את מבצע "שובר גלים". מדי לילה כוחותינו מגיעים אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים; גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות "גוב האריות", לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה"ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג'יהאד האיסלמי במבצע "השחר העולה". כך, באורך רוח, בנחישות, בחכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.

ואנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 140 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם.

הכהניסט מספר לכם על "חסינות ללוחמים". הכוונה שלו היא לא לשפוט חיילים שיאנסו וירצחו וישדדו ערבים, שירצחו שבויים, כי יש להם "חסינות". הכוונה שלו היא לעודד פשעי מלחמה. הכהניסט מספר לכם על "שינוי הוראות הפתיחה באש". הוא רוצה הוראות פתיחה באש לצורך מבצעי "גבורה" פחדניים ושפלים נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור אזריה.

ככל שיהיה לכהניסט יותר כוח, כך הוא ימיט על עם ישראל אסונות כבדים יותר. נתניהו יודע זאת, אבל מטעמי אינטרס אישי הוא טיפח את גידול הפרא, השקה אותו ודישן אותו ועוד מעט הגולם יקום על יוצרו.

הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס. מלחמת חורמה לציונות בתועבה הכהניסטית!  

* פתרון כזב שהוליד פתרון כזב – בניסיון להבין את התופעה המאיימת של הנחשול הכהניסטי שלפתע סוחף המונים רבים כל כך, נשמעת אמירה לפיה זו תוצאה ישירה של אקיבוש, ההתנחלות וכו', ליבוביץ' הנביא ניבא וצדק וכו' וכו' וכו'.

אני מציע הסבר הפוך. החל משנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים חל סחף בציבור הישראלי, של עליית עמדות השמאל היוני הקיצוני. תפיסות שעד אז היו בשולי השוליים, כמו הכרה באש"ף ואפילו חלוקת ירושלים, הלכו וצברו תאוצה. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, הייתה המאיץ של המהלך, שהביא בסופו של דבר לאוסלו, להצעות השלום של ברק ואולמרט ולהתנתקות.

אילו הסכם אוסלו הצליח, כלומר לא רק הצד הישראלי שלו בוצע ונמסרו השטחים לידי הרש"פ, אלא גם הצד הפלשתינאי – הפסקת המאבק המזוין והטרור היה מבוצע; אילו בעקבות ההתנתקות הייתה קמה ברצועת עזה "סינגפור של המזרח התיכון" ולא מדינת טרור המשגרת רקטות לעבר האוכלוסיה האזרחית בכל רחבי המדינה – סביר להניח שרוב העם היה הולך אחרי הדרך הזאת, תומך בה ומאמין בה.

אולם התוצאות של הנסיגות היו הפוכות ב-180 מעלות מהציפיות של מחולליהן. הצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, שאימצו באופן מוחלט את ההשקפה היונית הקיצונית ביותר, של מסירת כל "השטחים" לפלשתינאים (עם "חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ביהודה, שומרון ועזה ובירתה ירושלים, נדחו בבוז ובדם ואש ותמרון עשן בידי האויב, שהמשיך להעלות על ראש שמחתו את "זכות" ה"שיבה", כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים, עד שתהפוך גם היא למדינה פלשתינאית נוספת.

כל אלה הביאו לתחושה שהמלחמה היא מלחמת נצח עם אויב שלעולם לא ישלים עם קיומנו. באווירה כזו, המלובה בטרור יומיומי נגד ישראל, ואליו נוספו הפרעות של ערביי ישראל במבצע "שומר החומות" – קל לדמגוגים קיצוניים ומטיפי שנאה ורעל, כמו החיה הכהניסטית, לסחוף המונים אחרי פתרונות הכזב שלהם.  

* תשובה אומללה – בני גנץ יצא נגד חזיון התעתועים המזעזע, על פיו סמוטריץ' יהיה, חלילה, שר הביטחון והכהניסט יהיה, חלילה, השר לביטחון פנים. הוא אמר שעכשיו הוא יצא משעות של הערכת מצב. השניים הללו אפילו לא מכירים את המושגים שנדונו שם.

זו תשובה אומללה, שמחמיצה את עומק הסכנה וחומרתה. נכון, הם אינם מכירים את המושגים, אך הם יוכלו ללמוד אותם. שר ביטחון שלא בא מהמיליה הביטחוני, זקוק לזמן ללמוד את המושגים ואת המאטריה, אולם לאחר שהוא השתלט עליה, הוא יכול להצליח בתפקידו לא פחות משר שבא מצמרת צה"ל. לעתים יש לו אפילו עדיפות, כיוון שאינו מקובע בדוגמות הצה"ליות.

הבעיה עם סמוטריץ' והכהניסט היא שהם שני פירומנים קיצונים, שערכי צה"ל וערכי מדינת ישראל זרים להם, הם חסרי אחריות וקלי דעת ועלולים להמיט אסון על מדינת ישראל.

* ליד קברו המשוקץ – לקראת הבחירות ערך "ישראל היום" ראיון מפנק עם אשתו של בן גביר. כחלק מתחפושת ה"תאקיה" של הכהניסט, היא לא סיפרה שאת הצעת הנישואין היא קיבלה מהכהניסט ליד קברו המשוקץ של המחבל, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש.

* מתנה לבן גביר – המחבל בן העוולה שביצע את הרצח הנתעב בקריית ארבע לא ירה לעבר ביתו של הכהניסט. אך עוצמה כהניסטית מיהרה להפיץ את הבדותה שהירי היה לעברו. יתכן שאותו מחבל העניק לכהניסט במתנה עוד מנדט.

כבר קראתי איזה נמושה שכתב שבשל הפיגוע הזה הוא יתמוך בכהניסט.

* אם למישהו היה ספק – אם למישהו היה ספק בכך שחד"ש-תע"ל פסולי חיתון, הח"כים עאדיה תומא סלימן ועופר כסיף הסירו את הספק, בהודעות התמיכה הנלהבות שלהם בכנופיית הטרור "גוב האריות" ובהשתלחות שלהם בצה"ל.

מותר לחלוק על מדיניות הממשלה ולהתנגד לפעילות זו או אחרת של צה"ל ולבקר אותה. אך כאן אין המדובר במחלוקת פנימית מה הדרך הנכונה לפעול לנוכח הטרור, גם לא קריאה לפייסנות ישראלית כלפי הטרור, אלא בהזדהות מוחלטת עם האויב, עם הטרור. ברור שהישענות על האויב היא בלתי נסבלת. יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית, שהמנדט שלה הוא לקדם את מדינת ישראל והאינטרסים שלה, למפלגה השוללת את קיומה של ישראל ועוינת את האינטרסים שלה. אם תקום ממשלת פיגולים כזו, היא תתפורר מיד.

אני מאמין להצהרותיו של לפיד שלא יקים עמם קואליציה, אולם הוא אינו מתחייב לא להקים קואליציה הנשענת עליהם מבחוץ. הישענות מבחוץ מסוכנת יותר מחברות בקואליציה, כיוון שהתלות בהם היא אותה תלות, אך אין הם נושאים בכל אחריות, ולכן הם ינהלו מו"מ סחטני על כל הצבעה, ויש עשרות הצבעות בשבוע.

המחנה הממלכתי מכריז שלא ייתן יד לממשלה שתישען על תמיכת חד"ש-תע"ל ולכן זה לא יקרה. נכון, שבעבר גנץ היה מוכן לכך, אך אני משוכנע שהוא התפכח. אולם אם הוא ינסה, באותו רגע המחנה הממלכתי יתפרק, כיוון שתקווה חדשה, בראשות סער, מתן כהנא ואולי גם חברים אחרים יפרשו.

אין לקבל את המוסכמה שהממשלות היחידות שניתן להקים הן ממשלה עם הכהניסטים ועוזריהם וממשלה עם נציגי האויב. יש לקדם ממשלת אחדות לאומית, ללא הקצוות הרעילים.

* מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – רוגל אלפר תומך בהתלהבות בדבריה של תומא סלימן. גם הוא בצד של המחבלים. גם הוא תומך בטרור. גם הוא רואה במחבלים לוחמי חירות שמנהלים מלחמה צודקת נגד מדינת האפרטהייד ואקיבוש הפשיסטית שהוא כה מתעב.

את הפשקוויל שלו הוא מיקד במרב מיכאלי, והתגולל בה על כך שגינתה את תומא סלימן ושיבחה את צה"ל ואת הפעולה. המסקנה שלו היא שאין הבדל בין מרב מיכאלי לבן גביר. ואם יש הבדל סגנוני, הוא לטובתו של בן גביר: הוא אומר בגלוי את מה שהוא חושב, והיא עוטפת זאת במילים מטעות ואומרת "רבין". אבל שניהם קוראים להתנגדות טרור, שניהם מכחישי אקיבוש, שניהם מתנגדים לממשלה עם המשותפת. לפחות הייתה לו הברקה על חשבון מיכאלי – הוא אמר שהיא בעד מוות למחבלים ולמחבלות.

ברור שמבחינת אויבינו המרים, עמם אלפר מזדהה כל כך, אין הבדל בין בן גביר למיכאלי. אך האמת היא שמבחינתם אין הבדל בין השנים לבין אלפר. כאשר הם משגרים רקטות לתל-אביב, הן מכוונות גם לפגיעה באלפר. אלפר יודע זאת, כמובן. בתקופת "אינתיפאדת הסכינים" הוא פרסם מכתב גלוי מראש לפלשתינאי שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את המעשה ורק תוהה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות זאת, כי הרי הוא, אלפר, שייך לעם הכובשים.

מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר? שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ואת רעיונותיו ברצינות. אלפר סתם פקה-פקה.

* בוגדים – חייל צה"ל, פעיל שמאל רדיקלי בחופשה, יידה אבנים בחיילי צה"ל בהר חברון.

הנ"ל בוגד. הוא ותמונת הראי שלו מימין שתקף את מג"ד 202 הם גיס חמישי ויש להעמיד אותם לדין על בגידה.

* הפגישה שהייתה או לא הייתה – טרם קראתי את האוטוביוגרפיה של נתניהו "ביבי: סיפור חיי", למעט הפרק הראשון, שפורסם ב"ידיעות אחרונות".

במאמר ביקורת על הספר מאת אנשיל פפר, ב"הארץ ספרים", מסופר הסיפור הבא. "הביקור הראשון של בנימן נתניהו בבית אגיון, המבנה שבפינת רחוב בלפור בירושלים שלימים יהיה כה מזוהה עמו, היה 22 שנה לפני שהפך לדייר הרשמי בבית. נתניהו בן ה-24 הגיע לשם בערב קיצי יחד עם אביו, ההיסטוריון בנציון נתניהו, לפגישה פרטית עם ראש הממשלה יצחק רבין, שאורגנה בעזרת בתו דליה, שאותה הכיר נתניהו הצעיר בתקופה שבה שירתה כפקידה בסיירת מטכ"ל. השניים ביקשו לשכנע את רבין שלא יתקפל בפני הלחץ של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר להסיג את כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן מהקווים שתפסה ישראל בתום מלחמת יום כיפור. אף שהאזין להם בעניין, רבין נענה בסופו של דבר להצעתו של קיסינג'ר".

גם פפר, בביקורתו, לא הבחין או אינו מודע לעובדה, שאת המו"מ בין ישראל למצרים ולסוריה על הסדרי הפרדת כוחות לאחר מלחמת יום הכיפור, לא רבין ניהל אלא גולדה מאיר. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם בינואר 1974, שבועיים וחצי לאחר הבחירות לכנסת השמינית, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה. רבין היה אז ח"כ צעיר וחדש. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם במאי 1974, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה, לאחר התפטרותה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט (שזיכו אותה מאחריות למחדל, אך היא לקחה על עצמה באצילות את האחריות המיניסטריאלית). רבין היה אז שר העבודה. הוא הושבע לראשות הממשלה ביוני 1974, שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם.

עוד אקרא את ספרו של נתניהו. מעניין כמה סיפורים כאלה אזהה וכמה יחמקו מעיניי.

* חיים בשאננות – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר ביקורת מפרגן ביותר על ספרה של אורה אחימאיר "בסלון של ברטה". הספר הוא רומן היסטורי ביוגרפי, המספר את סיפורה של ברטה צוקרקנדל, גיבורת תרבות וינאית, דמות מרכזית באליטה התרבותית הווינאית, וכמו רבים באליטה הזו, היא הייתה יהודיה. יהודיה שהיהדות וענייני העם היהודי היו שוליים מאוד בחייה, כבחיי רבים מחבריה היהודים בני האליטה הווינאית, וכשהרצל הקים את התנועה הציונית, היא ראתה בכך בגידה במולדת האוסטרית (הרצל נולד בהונגריה שהייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית).

העילית היהודית בווינה ראתה עצמה כאוסטרית לכל דבר, הייתה מודעת לאנטישמיות הרוחשת סביבה, אך ראתה בה תופעה שניתן להכיל אותה ולחיות לצדה. עד שב-1938 היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה הנאצית והתקבל בידי האוסטרים בהתלהבות והערצה כגיבור לאומי וכמשחרר. ברטה הפכה לפליטה שנדדה לצרפת ומשם למרוקו ולאלג'יריה ומתה ב-1945 בגיל 82.

כך מסיים יוסי ביילין את מאמרו: "כדאי מאוד לתרגמו לאנגלית. יש אנשים החיים בשאננות מעבר לאוקיינוס, וסיפורם של יהודי וינה עשוי לעניין אותם". האמירה הציונית הזאת של ביילין, נאמרה באנדרסטיימנט, אך המסר שלה ברור – יהודי ארה"ב, מקומכם בישראל, המדינה היהודית.

יוסי ביילין הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף שלי, אך הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. גם השקפתו היונית הקיצונית, אינה נובעת מהחזון "אימג'ן" הג'ון לנוני, משמאלנות "פרוגרסיבית" או מקוסמופוליטיות, אלא מדאגה לכך שישראל תהיה מדינה יהודית עם רוב יהודי מוצק לדורות. אמנם הפתרונות שהוא מציע גרועים ומסוכנים, והוא לא התפכח מהם גם אחרי שנוסו, והוא היה המנוע שלהם, ונחלו כישלון עקוב בדם, אך יש הבדל עצום, בעבורי, בין מחלוקת אתו על הדרך להגשים את החזון הציוני למחלוקת עם זהבה גלאון או מוסי רז, שאיני מוצא מצע משותף למחלוקת עמם.

יוסי ביילין אינו רק אוסלו ויוזמת ז'נבה, אלא, לא פחות מכך, מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בדור האחרון, שהוא יזם והקים אותו.

* תורנות אחרונה – בגיל שישים, חברי אורטל מקבלים פטור מתורנות חדר אוכל בסעודת ליל שבת ("שישי ערב") ומתורנות בבראנץ' של שבת בבוקר. בליל שבת האחרון הייתה התורנות האחרונה שלי, אחרי כמעט 39 שנים. מחצית התקופה עשיתי תורנויות חליבה ומחציתה – חדר אוכל.

האמת היא שאף פעם לא ראיתי בתורנות עונש או סבל מיוחד, אבל אני שמח לפרוש. יש בכך מעין הכרת תודה של הקהילה לוותיקיה.

וכעת יש לי עוד חמש שנים של תורנויות חול.

* חוה פנחס כהן – שמעתי בצער על מותה, בגיל 67, של המשוררת חוה פנחס כהן, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. חוה הייתה משוררת מצוינת, מקורית מאוד, יצירתית מאוד. היא הייתה משוררת דתיה, ששירתה ייצרית, פתוחה ונועזת וכביכול חילונית מאוד, אך בה בעת נטועה עמוק בתרבות היהודית, בארון הספרים היהודי, באמונה ובדתיות. והשניות הזאת, המורכבות הזאת, היא שעושה את שירתה למעניינת וטובה כל כך.

הכרתי את חוה בשנות התשעים, באמצעות חברה משותפת שהכירה בינינו ואמרה שאנו חולקים השקפת עולם פוליטית ותרבותית דומה. חוה הייתה דמות משמעותית בעולם ההתחדשות היהודית, לימדה בבית המדרש "אלול" ובמכון הרטמן, ערכה את כתב העת "דימוי". נפגשנו באירועים של ההתחדשות היהודית, הזמנתי אותה להרצות בבית המדרש "חברותא" שהובלתי בגולן. תמיד היה מרתק לפגוש בה ולשמוע את דבריה, שתמיד היו מקוריים, לעתים מפתיעים, תמיד מעוררי מחשבה.

חוה זכתה השנה בפרס אשת הנשיא. בשבת היא הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך!

          * ביד הלשון

גוב האריות – מושג בחדשות: גוב האריות, שמה של כנופיית טרור בקסבה של שכם, שביצעה עשרות פיגועים ירי, והנהגתה חוסלה בידי כוחות צה"ל, ימ"ם והשב"כ.

מקור המושג הוא ספר דניאל, שם מסופר על דניאל, שהושלך לגוב האריות כגזר דין מוות על כך שהתפלל לאלוהי ישראל; פעולה אסורה בממלכות פרס ומדי. מלאך ה' סוגר את פי האריות ודניאל יוצא בריא ושלם. המלך דריווש מכיר בזכות הנס בה' אלוהי ישראל.

גוב האריות הוא מתחם של אריות, שאליו הושלכו בני אדם אל מותם באכזריות נוראה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.10.22

* סלע המחלוקת – האירוע החשוב ביותר במערכת הבחירות עד כה, היה הצגת הרפורמה המשפטית של סמוטריץ'. "חוק וצדק" היא נקראת, ברוח "שִׂיחַדָשׁ" אורוויליאני. אך זו תכנית להרס החוק ולחורבן הצדק.

הצגת התכנית מציפה את סלע המחלוקת בבחירות האלה: האם ישראל תהיה מדינת חוק או מדינת שחיתות. על כף המאזניים מונח הרעיון שישראל תהיה מדינת חוק, שהמשפט והצדק – מושליה, ההולכת לאור חזונם של נביאי ישראל; מדינה שהכל שווים בה בפני החוק, כקטן – כגדול, שהכל בה כפופים לחוק, מאחרון האזרחים (מי זה?) עד בכיר הנבחרים. על הכף השניה – מדינת שחיתות, שבה הנבחרים אינם כפופים לחוק ומותר להם לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם נבחרו ולכן הם מבטאים את רצון העם. ואם הם עוברים עבירות וחוטאים בשחיתות, גם בכך הם מבטאים את רצון העם, ולכן מיהם הפקידונצ'יקים מהאליטה, אותם "שופטים" ופרקליטים שיתערבו במעשיהם? שלטון של פולחן אישיות למנהיג עליון ללא מיצרים (אך למעשה, שבן גביר הגזען אוחז במבושיו).

על כך הבחירות. הרס מדינת החוק הוא האיום הגדול ביותר שניצב היום על ישראל. זה הנושא הרלוונטי בבחירות. בנושא האיראני אין שום מחלוקת בין הצדדים השונים של המתרס. המחלוקת האידיאולוגית בסוגיה הפלשתינאית אינה רלוונטית, כיוון שאין פרטנר לאף הצעה שגורם ישראלי כלשהו יוכל לחיות אתה. והמחלוקת האידיאולוגית הזאת חוצה את גוש השינוי.

איך הימין הישראלי הידרדר לשפל הזה? הליכוד של בגין ושמיר נשא את דגל שלטון החוק, עליונות המשפט, הממלכתיות, השוויון בפני החוק, טוהר המידות, ניקיון הכפיים והמלחמה בשחיתות. איך הליכוד הסתאב כל כך, עד שהיום הוא מניף את דגל השחיתות והרס מדינת החוק?

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני דוגל בהקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות. ממש איני נלהב לממשלה עם נתניהו, אך זה הרע במיעוטו. אולם כרגע, הדבר החשוב ביותר, כדי להגן על ישראל כמדינת חוק, הוא להבטיח שגוש בן גביר-סמוטריץ'-נתניהו-דרעי לא יזכה, חלילה, ב-61 מנדטים.

בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי.

* רפורמה לחיזוק מדינת החוק – גם אני בעד רפורמות במערכת המשפט. אחת החשובות שבהן – לבטל את החסינות הדיונית של חברי הכנסת.

חברי הכנסת נהנים בדין מחסינות מהותית – חסינות על פעילותם בתוקף תפקידם. אין שום הצדקה לחסינות הדיונית – החסינות על עבירות שעשו שלא בתוקף תפקידם. הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים.

בניגוד לרפורמה של סמוטריץ', שמשמעותה ביטול מדינת החוק והפיכת ישראל למדינת שחיתות, לצד האג'נדה הפרסונלית של העמדת נתניהו מעל החוק וחילוצו מאימת הדין, יש מקום לרפורמות שתחזקנה את מדינת החוק ואת המלחמה בשחיתות.

* מכונת רעל – כאשר הארץ מוצפת בשלטי "ימין או פלשתין" – זאת מכונת רעל. זו הסתה. זו דה-לגיטימציה של היריב, והצגתו השקרית הנואלת והמזוויעה – כאויב וכמי שרוצה להחריב את המדינה ולהקים תחתיה את מדינת האויב. זה 100% שקר נתעב, שהאיש העומד בראש תעשיית השקרים וההסתה וראשי התעשיה יודעים שזה שקר, אבל ההסתה עובדת ואנשים מאמינים לשקר.

"אם לא יהיו 61 מנדטים לימין – לא תהיה מדינה יהודית", מכריזה השקרנית, אשתו של השקרן המוחלט, הפסי-כו-לו-גית שקובעת מי יהיה ראש המל"ל והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. זאת מכונת רעל. זו הסתה פרועה. זאת דה-לגיטימציה.

שקרנים חצופים. הדיבר הראשי של דת פולחן האישיות של נתניהו, הוא "המדינה זה אני" והסוגדים לפולחן האישיות מאמצים את הטענה שהמדינה היהודית היא נתניהו ואם אדם אחר יעמוד בראשה, גם אם הוא ימני יותר מנתניהו כמו בנט – זו לא מדינה יהודית אלא פלשתין. כזכור, בנט היה ראש הממשלה היחיד מאז ועידת מדריד שלא ניהל מו"מ עם הפלשתינאים והיחיד אחרי אוסלו שלא הציע מדינה פלשתינאית והביע התנגדות להקמתה.

הצגת הבחירות כהתמודדות בין מדינה יהודית לפלסטין היא שקר והסתה. הבחירות הן התמודדות בין מדינת חוק יהודית דמוקרטית למדינת שחיתות כהניסטית.

* הוראות הפתיחה באש של בן גביר – הקריאה הדמגוגית של בן גביר לשנות את הוראות הפתיחה באש תמיד עובדת. כי לא חשוב מה תהיינה ההוראות, תמיד הוא יטען שצריך לשנות אותן ושאם רק "לא יכבלו את ידי" בלה בלה בלה…

הוראות הפתיחה באש של בן גביר, הן אלה שמולאו בידי מושא הערצתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש.

* מצביעי בן גביר: קווים לדמותם – על פי הסקרים, הכהניסטים ועוזריהם עומדים על 13-14 מנדטים והם מתעצמים מסקר לסקר. האם מחזה הזוועה מעורר הפלצות הזה מעיד על כך שישראלים רבים כל כך – כהניסטים?

זה נושא למחקרי עומק, שלבטח ייעשו לאחר הבחירות, אך להערכתי הבלתי-מקצועית התשובה היא שלילית. להערכתי, רק חלק קטן מהם אימץ את תורת הגזע הכהניסטית, שבן גביר הוא הווריאנט המתוחכם ולכן המסוכן ביותר שלה. חלק נוסף הוא אנשים שמאמינים לספין השקרי על כך שבן גביר "התמתן", נפרד מ"עברו" הכהניסטי; כלומר קנו, באיוולתם, את ה"תאקיה" שלו. כאלה שלא מבחינים בקריצה בתקרית המבוימת שבה אחד מחסידיו ציטט את האידיאולוגיה "מוות לערבים" ו"ננזף" אל מול המצלמות, שצריך לצווח "מוות למחבלים", והרי בעיניו כל ערבי הוא מחבל. חלק שלישי, הוא אנשים שאין בהם אורך הרוח להתמודד עם מחיר אחיזתנו בארץ ישראל, הגובה חיי אדם, ומאמינים להבטחה הדמגוגית של האקדוחן, שאם רק ניכנס באם-אמא שלהם יהיה שקט טוטלי. והחלק הרביעי הוא המצביעים הטרנדיים. יש היום טרנד של תמיכה בבן גביר; טרנד הזוי, אך קורץ לאנשים מסוימים. אגב, טרנד כזה עשוי להתהפך גם לפני הבחירות. שאלו את פייגלין.

* קצין הכנסת חסר אחריות – כאשר תהיתי על שיקול דעתו ההזוי של קצין הכנסת שהפקיר נשק בידיו של בן גביר, נעניתי שזה קצין הכנסת הקודם, והוא התחלף בינתיים.

אבל קצין הכנסת הנוכחי שלא החרים את הנשק הזה, גם אחרי שהכהניסט שלף אותו כדי לאיים על סדרן שהעיר לו על שחנה במקום אסור, ברגע שהוא זיהה שהמבטא שלו ערבי – חסר אחריות ואינו ראוי לתפקידו.

כאשר הנשק יירה במערכה השלישית, שני קציני הכנסת הללו לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם.

* גיס חמישי – מי שמתייחס ללוחמי צה"ל כאל אויב – הוא אויב המדינה.

מי שתקפו את מג"ד הצנחנים ואת חייליו הם בוגדים במולדת, בוגדים במדינת ישראל, בוגדים בעם ישראל. הם גיס חמישי.

ואולי יהיה להם בקרוב  נציג בממשלה.

* חייל בוגד – בין אנשי הגיס החמישי שתקפו את כוח צה"ל – חייל בשירות סדיר. חייל בוגד – יש דבר חמור מזה? יש להעמיד אותו לדין על סעיף בגידה.

האירוע החמור הזה הוא התשובה למי שמלינים על כך שצה"ל סירב לגייס את בן גביר.

* אויבי המתנחלים – מי שתופס טרמפ על מתקפת הבוגדים על לוחמי צה"ל כדי להאשים את ציבור המתנחלים, מעליל עלילה שפלה על מאות אלפי אזרחים ישראלים טובים ונאמנים. אין ספק שהרוב המוחלט של ציבור תושבי יו"ש סולדים מהמעשה ומהעושים.

ובכל זאת, בדבר אחד יש להאשים את הציבור ביו"ש – על כך שהוא משתמט לאורך שנים מלנהל מלחמת חורמה בתופעת נערי הזוועות, שהם אויבי ההתיישבות והמתיישבים, והם גורמים למפעל ההתיישבות נזק חמור יותר מכל גורם אחר. מן הראוי שכל תושב ביש"ע יבין שמוטלת עליו משימה לאומית – להעביר לידיעת השב"כ כל ידיעה על נער זוועות ולסייע בכל דרך לשבור את מחבלי "תג מחיר" למיניהם.

במקום למגר את התופעה, עוצמים עין ונותנים להם להשתולל. כאשר שותקים כשאותם פראים תוקפים ערבים, מעודדים אותם לתקוף "שמאלנים" וכששותקים כאשר הם תוקפים "שמאלנים", מעודדים אותם לתקוף את כוחות צה"ל.

בכל פעם שאני כותב נגד הפורעים כאשר הם תוקפים ערבים, התשובה האוטומטית הדמגוגית שאני מקבל היא "הא, הם הבעיה? על המחבלים הפלשתינאים אין לך מה להגיד". איזו דמגוגיה בזויה. כאילו מי שיוצא נגד מחבלים יהודים הוא בעד מחבלים ערבים. יש להילחם בטרור של יהודים כאילו אין טרור פלשתינאי ויש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין טרור של יהודים. ולמה אני כותב "טרור של יהודים" ולא "טרור יהודי"? כי אין שום דבר יהודי בטרור הזה, גם אם המחבלים נולדו לאימהות יהודיות.

אולי נכון ומדויק לכתוב: טרור כהניסטי.

* חתירה למגע – מחבלים מיידים אבנים על מכוניות וחנויות. יידוי אבנים הוא ניסיון לרצח.

כוח צה"ל יוצא למקום לטפל בפיגוע. המחבלים תוקפים את הלוחמים ומתיזים גז על פניהם של המג"ד והלוחמים.

המחבלים מצליחים לברוח.

זה צה"ל? זו חתירה למגע? לשם מה נותנים לחיילים נשק?

* רקב מוסרי – רוגל אלפר מתגולל בפשקוויל בשוקניה, בח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה. כותרת הפשקוויל: "הריקבון המוסרי של אפרת רייטן". והוא כותב: "… הניוון המוסרי של רייטן כה עמוק, הפשיזציה של השקפת עולמה כה יסודית… היא לא אשת שמאל אלא מתקרנפת עדרית נוספת שנסחפה בזרם העכור". והוא לא מתחרע רק בה, אישית, אלא גם במפלגתה: "עוד סיבה לא להצביע למפלגת העבודה ולהשקפת עולמה הנפסדת". וגם בציבור שהיא מייצגת: "הציבור השמאלני דמיקולו שהיא מייצגת".

על מה ולמה יצא זעמו של אלפר? על כך שרייטן כתבה לאב של חייל הדואג לשלום בנו: "שיחזור בריא ושלם! מחזקת גם אותך ובקרוב מאוד הבן שלי גם מתגייס לקרבי ומצטרפת לדאגות". אוי, איזו פשיסטית רקובה ומנוונת. לא זו בלבד שהיא מאחלת לאב מודאג שבנו החייל יחזור הביתה בשלום, היא עוד שולחת את בנה להיות קלגס בצבא אקיבוש. אכן, פשיסטית מתקרנפת. "צייצה כמו שדרנית צייתנית ופטריוטית בגל"צ", בז לה אלפר, על דבריה. כי להיות לוחם בצה"ל זה להיות "קלגס" ולכן הוא מסביר לה שהבן שלה לא יחזור בשלום, כי"הקלגסות תשחית אותו".

ברור, הציפיה של אלפר היא שהצעירים הישראלים יסרבו לשרת בצה"ל ושאימהות תמנענה מבניהן להתגייס לצה"ל, והוא לא מאחל לחיילים הישראלים לחזור בריאים ושלמים, הרי הוא תומך באויב ורק השבוע שיבח אותו על פעולות הגבורה שבהן הרג לוחמת ולוחם בצבא השנוא עליו. ולכן הוא בז לאפרת רייטן: "תמיד היא תגבה ותאדיר את כוחות צה"ל השומרים על המתנחלים. ותמיד היא תדאג לשלומם אף על פי שמעשיהם שפלים ומרושעים, ותחנך את בנה להתגייס לשורותיהם ולהיות כמותם. ותתגאה בהיותו חייל כזה. זו פשיטת רגל מוסרית".

נו, נו, לשמוע הטפות מוסר מניהיליסט חסר מוסר וחף מערכים.

* נגד מה הם – כאשר רוגל אלפר וגדעון לוי כותבים נגד רעיון "שתי המדינות"; שיהיה ברור – הם לא נגד מדינה פלשתינאית. לא זו המדינה שהם מתנגדים לקיומה.

* מתווכים הוגנים – קרולינה לנדסמן פרסמה מאמר ב"הארץ" שבו תקפה בחריפות את ארה"ב על כך שהיא כביכול מתווכת בין ישראל לערבים, בעוד היא מזדהה לחלוטין עם ישראל ולכן אינה ראויה לתיווך. ובנימה אנטישמית אופיינית, היא מציינת את העובדה שארה"ב שולחת למזה"ת מתווכים יהודים.

בין השאר, היא ציינה את עמוס הוכשטיין, המתווך בין ישראל ללבנון בהסכם הגג. הוכשטיין הוא ישראלי במקור, בן למשפחה ירושלמית דתית, בוגר "בני עקיבא" ולוחם בשריון. אחרי שחרורו מצה"ל הוא ירד לארה"ב, ועשה חיל עד שהיום הוא מהיועצים הקרובים ביותר לנשיא ביידן.

כותבת לנדסמן: "אני תוהה אם מתווך אמריקאי שנולד בביירות ושירת בחיזבאללה היה מתקבל באותה נינוחות, או זוכה לכותרת כיפית שכזו על סיפורו המדהים של משגר הרקטות מחיזבאללה שהיגר לארה"ב ונהפך למתווך האמריקאי". ההשוואה בין צה"ל לחיזבאללה מעידה בעיקר על הכותבת – היא מנוולת, פצצת שנאה למדינת ישראל.

אבל האם מתווך ממוצא לבנוני יכול היה להיות מקובל על ישראל? כן. זה כבר קרה. פיליפ חביב, פקיד בכיר במחלקת המדינה האמריקאית, אמריקאי ממוצא לבנוני, היה המתווך בין ישראל ללבנון בשנים 1981-1986.

* אחיו התאום – השתתפתי בסיור מאלף של מגדלי תפוחים, במטעי צפון הגולן. היה שם מנהל אגף הפירות במועצת הצמחים. מיד ראיתי שהוא מוכר לי מאוד וניסיתי להיזכר מהיכן. במהלך הסיור נפל לי האסימון – הוא ממש נראה כמו מי שהיה סמג"ד שלי בשנה שנתיים הראשונות במילואים (התגייסתי למילואים ב-1985). ניגשתי אליו, ושאלתי אותו אם הוא היה סמג"ד 420. הוא נראה מורגל לשאלה, והשיב לי שזה אחיו התאום, מאיר! גם הוא, משה ברוקנטל, שירת במקביל כסמג"ד, בגדוד אחר בחטיבת הצנחנים הדרומית, ובהמשך הם המשיכו לפקד במקביל ביחידה אחרת.

* הישראלית המכוערת – נסעתי לבית מרקחת במרפאת קצרין. למקום החניה הפנוי היחיד לא יכולתי להיכנס, כי הרכב שנכנס למקום החניה שלידו, פלש לתוכו ולמעשה תפס שני מקומות חניה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה, אך הפעם הספקתי לראות את הנהגת שיצאה מהרכב. קראתי לה, והיא התעלמה והמשיכה ללכת. קראתי לה שוב והיא שוב עשתה עצמה כמי שאינה שומעת. אולם מישהו שבא מולה הסב את תשומת לבה שאני קורא לה. היא הסתובבה אליי, ואמרתי לה בנימוס: "את חונה בשני מקומות חניה ואין לי איפה לחנות. החני את הרכב שלך בחזרה". – "אני ממהרת יש לי עכשיו תור". שוב חזרתי על דבריי והיא הצביעה על השעון שלה והלכה.

מצאתי חניה במקום אחר. כשנכנסתי למרפאה, ראיתי שהיא עוד ממתינה לתור שלה. באופן לא מפתיע, היא גם לא עטתה מסיכה, כפי שאנו נדרשים במרפאות. בקיצור, הישראלית המכוערת.

חבל שאיני יודע את שמה. הייתי שמח מאוד לעשות לה שיימינג.

* צליל מכוון 2022 – "צליל מכוון" הוא מועדון זמר ייחודי, שצמח בבית לחם הגלילית אך שותפים לו אוהבי זמר רבים מחוץ ליישוב. אחת לשנה, נערך ליל שירה בחוף ירדן בכינרת, שספק אם יש כדוגמתו מבחינת האיכות, הרמה והצביון. בליל שבת נערך "צליל מכוון" 2022.

חברי רני קרן הוא היוזם והמארגן הראשי של האירוע, שכרוך בלוגיסטיקה לא פשוטה, כולל ארוחת ערב חגיגית משודרגת, בר הפועל לאורך הלילה ובמהלכו מפציעים לתוך השירה קציצות טעימות, מרק עגבניות מהביל ותירס חם. רני הוא הרוח החיה לאורך הלילה. צליל בירן הנפלא מלהטט על הקלידים לאורך למעלה מעשר שעות וחצי, אפילו ללא הפסקת פיפי קצרה. הערב נפתח בשירי שבת ב-20:30 והסתיים אחרי 7:00 בבוקר. אשתו של צליל, סלעית, מובילה את השירה. לצדו מספר נגנים, ואציין מתוכם את נרי רבי, הגיטריסט ונגן הבוזוקי הווירטואוז.

500 איש – מבוגרים, נוער וילדים, השתתפו בליל השירה. ההרשמה נסגרה כבר לפני כחודש, ומאות מאוכזבים לא יכלו להצטרף. השירה, הן שירת הרבים והן שירת הסולנים, יפהפיה. והשירים – באמת טובי השירים, ובהם שירים רבים שלרוב אינם מושרים בערבי זמר; שירים מורכבים עם מלודיות לא פשוטות. אכן, יש במועדון הזה זמרים מצוינים.

לפנות בוקר החלה השמש להפציע מעל הרי הגולן, והמראה המקסים הזה רומם את הנפש.

מדי שנה אני משתתף באירוע ובשנים האחרונות מצטרפת אליי בתי הצעירה תמר, שהיא זמרת מצוינת. היא שרה כמה סולואים וגולת הכותרת (המשפחתית) הייתה דואט מרגש של שנינו – "סמבה בשנים". אני שרתי סולו גם את "נאסף תשרי" ו"סוס עץ". אחרי למעלה מעשר שעות עליתי לשיר סולו, על אדי הקול האחרונים שלי, את "דברים שרציתי לומר", אך גרוני ניחר, ונאלצתי לפרוש במהלך השיר.

ובסביבות חצות, חג מעלינו מטס מחריש אוזניים של "מקורות זרים" בדרכם לכיוון צפון מזרח.

סיימנו בשירת "בראשית" (של גבי שושן) כיאה לשבת בראשית וב"ואולי" של רחל המשוררת, הטמונה מאות מטרים צפונה לשם; "הוי כינרת שלי", המרהיבה בשלל צבעי הזריחה מהרי הגולן, "ההיית, או חלמתי חלום?"

וכשכולם התארגנו לארוחת בוקר ולהתכרבלות באוהלים, אנחנו נכנסנו לרכב ומיד פתחנו את הרדיו ברשת ג', "סופשבוע געגוע" – וכך זכינו לעוד שעת בונוס של שירים עבריים יפים ואהובים.

          * ביד הלשון

מכללה – בשבוע הבא תפתח שנת הלימודים האקדמית, באוניברסיטאות ובמכללות. האם תמיד הייתה הפרדה לשונית בין אוניברסיטאות למכללות?

המילה מכללה היא הצעתו של אליעזר בן יהודה לשם העברי של האוניברסיטה. מכללה על שום שהיא כוללת את מכלול הידע האנושי. לקראת הקמת האוניברסיטה העברית, היו תומכים להצעתו, ובהם זאב ז'בוטינסקי, שבמאמריו בעברית הקפיד להשתמש במילה "מכללה".

למרבה הצער, פרנסי האוניברסיטה העברית, דחו את ההצעה ומטעמי פלצנות התעקשו להיקרא אוניברסיטה. כפי שמאותם טעמים, עד היום מוסדות האוניברסיטה נקראים: סנאט, רקטור, דיקן וכד'. לפחות נשיא האוניברסיטה כבר אינו נקרא קנצלר, כפי שנקרא הקנצלר יהודה לייב מאגנס בעשור הראשון של האוניברסיטה.

אך עד היום, במילון אבן שושן, השם העברי לאוניברסיטה הוא מכללה.

טוב עשו מי שגאלו את המילה היפה מכללה מתהום הנשיה, כאשר העניקו את שמה למוסדות להשכלת המשך או השכלה גבוהה חוץ אוניברסיטאיים. אחרת, המשפט הפותח של הפינה היה, שבשבוע הבא תפתח שנת הלימודים האקדמית, באוניברסיטאות ובקולג'ים.

* "חדשות בן עזר"