צרור הערות 5.8.20  

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת".

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה וביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר.

וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה.

אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – הג'ורה מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל.

אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה הייתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עמם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל לבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות הייתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן".

"זאת באמת חידה", אמר שרון. "באמת חידה". ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו".

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגיה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהייתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא אילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט הייתה ליישם את תכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב' ", והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, הייתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה.

ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בטו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'.

כנראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן.

השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים".

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט". הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני", כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם"? הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל". אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי".

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמיליה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהייתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי.

כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".

* ביד הלשון 

הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.8.20

רק נתניהו יכול לעצור את האלימות נגד המפגינים – הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

(אין כל קשר בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה).

* שני צדיקים בסדום – שני המנהיגים היחידים שיצאו בכל תוקף נגד האלימות והתריעו מפני הסכנה משפיכות דמים ולא באמירה מגויסת על "האלימות שלכם נגדנו", אלא אמרו את האמת שהתופעה הזאת קיימת בשני צדי המתרס והאיום המסוכן הוא משני צדי המתרס, הם הנשיא רובי ריבלין ושר התקשורת יועז הנדל. לצערי, כל האחרים ללא יוצא מן הכלל (בכל אופן כל אלה ששמעתי) לא נהגו כמותם. אני מצפה מכל המנהיגים – לא רק לנהוג כמו ריבלין והנדל, אלא להקדיש את עיקר אזהרותיהם להקצנה ולאלימות במחנה שלהם. 

* ראו זה פלא – ההפגנה נגד נתניהו בבלפור ביום חמישי הייתה מסודרת, על פי חוק, ללא חסימות כבישים, ללא התפרעויות וללא אלימות. וראו זה פלא – המשטרה לא פינתה את המפגינים בכוח, לא הפעילה מכת"זיות לא הפעילה פרשים, לא היו מעצרים.ל עומת זאת, בהתפרעות של ביריוני ארגון הטרור לה-פמיליה המשטרה הפעילה כוח, פיזרה אותם בכוח, עצרה מתפרעים. מן הסתם נשמע גם אותם מתבכיינים על המשטרה הפוליטית האלימה שרודפת אותם.

המשטרה אינה אלימה, אינה פוליטית ואינה כוחנית. היא שומרת על חופש הביטוי וחופש ההפגנה וגם על הסדר הציבורי ועל החוק והיא מפעילה כוח נגד מפירי חוק וסדר. זה תפקידה. 

* כפירה בדת הפוליטיקלי קורקט – ערב תשעה באב נערך רב שיח, במאהל המחאה בבלפור, שאליו הוזמן פרופ' אבשלום אליצור (המבריק, יש לציין). עם פרסום שמות המשתתפים, החל מסע מתקפות (בוטה ואלים, איך לא?) נגד השתתפותו של פרופ' אליצור, בשל היותו "מכחיש חטיפת ילדי תימן", כלומר כיוון שהוא בין הבודדים שמעזים לומר את האמת על הקונספירציה. עמדתו בנושא זה, הופכת אותו כופר בעיקרי דת הפוליטיקלי קורקט. הרי אסור להטיל ספק בקונספירציה. מארגן האירוע, תא"ל (מיל') אמיר השכל התקשר לפרופ' אליצור והודיע לו שהוא לא יוכל להשתתף באירוע, כיוון שהוא "מכחיש חטיפת ילדי תימן".

יש לציין, שאת קונספירציית "חטיפת ילדי תימן" מובילים במקביל השמאלימין, ואוי למי שמעז להטיל בה ספק.

מעניין אם למי שמאמין שהקורונה היא אמתית מותר לדבר שם.

* שעמום לגיטימי – נתניהו התבכיין על מיצג "הסעודה האחרונה" והציג אותו כהסתה לרציחתו וצליבתו. יש איומים על חייו של נתניהו. יש נגדו הסתה. השב"כ, המשטרה והפרקליטות מטפלים בכך בכל החומרה. אבל המיצג הזה?

צפיתי בכתבה על המיצג ב"אולפן שישי" בערוץ 12. ואלה רשמיי – הטענות של נתניהו פאתטיות, פרנואידיות ואבסורדיות. אין במיצג הזה שמץ של הסתה.

מבחינה אמנותית – זה מיצג ירוד. מבחינת אמירה פוליטית – זו אמירה פלקטית ורדודה. לא מצאתי שם כישרון, יצירתיות, מקוריות, שאר רוח. במילה אחת – בינוניות. בעוד מילה – שעמום.

אבל זה מיצג לגיטימי לחלוטין.

ובזכות מה זכה המיצג לכתבה במגזין השבועי בפריים-טיים? בזכות יחסי הציבור שנתניהו עשה לו.

* ההפגנה האחרונה – יוצר מיצג "הסעודה האחרונה" של נתניהו, איתי זלאיט, אמר בכתבה על המיצג בערוץ 12 שבקרוב מאוד בטח יהיה אסור להפגין כאן.

תזכורת קצרה. לפני חודשים אחדים כל מדינת ישראל הייתה בסגר. מרבית מקומות העבודה הושבתו. כל אירועי התרבות נסגרו. בתי הכנסת היו סגורים. בתי המשפט (למעט בג"ץ) היו סגורים. מערכת החינוך הייתה סגורה. כולנו היינו סגורים ומסוגרים בבתינו.

דבר אחד הוחרג מהסגר – ההפגנות. למה? בשל הערך המקודש של חופש הביטוי וחופש ההפגנה.

עד כאן התזכורת. עכשיו, זלאיט, אתה מוזמן להמשיך להתבכיין כאוות נפשך.

* ארון מתים – בהפגנה בבלפור ביום שישי בצהרים, עמדה חבורת לובשי שחורים והניפה מודעות אבל על מותה של הדמוקרטיה בישראל.

הפגנות עם מודעות אבל, ארונות מתים, מיצגי הלוויה, הם לגיטימיים לחלוטין. אפשר לחשוב, כמוני, שהן סרות טעם. אבל אין בהן דבר וחצי דבר שאינו לגיטימי.

הבעיה העיקרית שלי עם הסגנון הזה, הוא חוסר המקוריות. הרי מאות ואלפי הפגנות בארץ ובעולם השתמשו בטריק הזה. ובכל פעם המשתמשים עפים על עצמם, וגאים במחשבה המקורית שלהם.

סטודנטים כבר ערכו כאן מסעות הלוויה להשכלה הגבוהה בישראל, חקלאים ליוו למנוחת עולמים את החקלאות, אמנים נשאו ארון קבורה לתרבות בישראל, צעדו אתו לביתו של שר האוצר אז סילבן שלום והשליכו אותו מעל הגדר לחצרו ועוד ועוד ועוד.

אה, והיה גם הארון המפורסם בהפגנה נגד אוסלו בהשתתפות נתניהו. כן, אני מתכוון לאותה הפגנה מפורסמת שבה "קברו את רבין". אלא שבהפגנה הזו לא "קברו את רבין". ארון הקבורה בהפגנה הזאת היה לציונות. וכבר 25 שנים ממחזרים כאן את השקר כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארונו של רבין. לא היה ולא נברא.

כאמור, בעיניי המסעות הללו סרי טעם. רבין לא קבר את הציונות, נתניהו אינו קובר את הדמוקרטיה, בכלל עדיף להוריד טונים, אבל – זה לגיטימי. זה לגיטימי היום. זה היה לגיטימי לפני 25 שנה. זה לגיטימי אז ועתה, בין אם אנו אוהבים את הסוגה ובין אם לאו.

* סיפור על הפגנה וארון מתים – במאבק על הגולן לא היו ארונות מתים. זה לא הסגנון שלנו. אבל בהפגנה אחת צץ פתאום ארון קבורה. ומעשה שהיה – כך היה.

במהלך המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אי אז באמצע שנות התשעים, הופרח בתקשורת בלון ניסוי. הכותרות בישרו על הצעה אמריקאית להצבת תחנות התראה מאוישות בחיילים אמריקאים בגולן, אחרי הנסיגה הישראלית. ועד יישובי הגולן ארגן בעקבות הידיעות הללו הפגנה בתצפית קרלוצ'י.

מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ. רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

בעיצומה של ההפגנה, הגיח לפתע טנדר גדול לתצפית. מיכאל בן חורין, הכהניסט ממושב נוב שבגולן, יצא מהטנדר שלו, פתח את הדלת האחורית, והחל מוציא מתוכה ארון קבורה מכוסה בדגל ארה"ב; שדר לאימהות האמריקאיות הצופות בשידור, על בניהן שעלולים לחזור בארונות עטופי דגלים אם יישלחו לגולן.

וזה ממש לא הסגנון שלנו, לא המסר שלנו ואף פעם לא נתנו לאיש לגנוב לנו את המאבק. הארון רק הציץ מחוץ לטנדר, ויו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה זינק אליו ודחף את הארון חזרה לטנדר. כמה דקות של צעקות ודחיפות, הדלת ננעלה והטנדר נסע לדרכו.

* על אוטומט – כאשר אני מתנגד למחאה ובעיקר לאופיה האלים, אני מקבל מיד תגובות בנוסח: "המגן של נתניהו", "מנציח את שלטון נתניהו" וכו' וכו' וכו'. וזה מזכיר לי את התגובות שאני מקבל כאשר אני מבקר את נתניהו – "רקלוביבי", "שונא נתניהו", "אתם הסמולנים" וכו' וכו'.

כאילו אלו שתי האפשרויות: לתייג עצמי כתומך נתניהו או כמתנגד לנתניהו, ומכאן לנהוג כאוטומט, לתמוך ולהתנגד כאוטומט לכל דבר הקשור לנתניהו או למתנגדיו. חשיבה עצמית? ביקורתיות? הטלת ספק? לא בבית ספרנו.

מצטער, אני מסרב להיות אוטומט.

* אפקט בלפור – לאחר רצף של סקרים שבהם איבד הליכוד ברציפות כעשרה מנדטים מכוחו – בסקר החדש שהתפרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" חלה תפנית והליכוד בלם את הנפילה וקיבל שני מנדטים נוספים.

מה קרה בשבועיים האחרונים שלא היה קודם לכן? התשובה היחידה שאני מעלה על דעתי נעוצה בבלפור – מול בית ראש הממשלה ובכיכר פריז.

ותחשבו על זה.

(אל תגידו "טוב, זה 'ישראל היום' ". גם הנפילה, כמעט ההתרסקות, של הליכוד בסקרים הקודמים הייתה ב'ישראל היום').

* גם במחיר בחירות – הטענה שהמחלוקת היום היא בין תקציב דו-שנתי לבין תקציב חד-שנתי היא שקר. אישית, אני תומך בתקציבים דו-שנתיים מאז שנתניהו ושטייניץ הגו את הרעיון, אך היום זה לא רלוונטי. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+2-3 חודשים) לבין "תקציב" לחודשיים שלושה, כלומר לא תקציב אלא בדיחה. וזאת, דווקא בשעה שיש צורך חיוני ביציבות במשק.

זה לא ויכוח בין גישות כלכליות. זה ויכוח בין האינטרס הכלכלי הלאומי, לבין האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו להשאיר לעצמו את האפשרות הנכלולית לגנוב את הרוטציה.

נתניהו מפר ביודעין וברגל גסה את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו אופציה לבצע את תרגיל ההונאה והמרמה המסריח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. ובעזות מצח הוא דורש מגנץ להיכנע ולהסכים להפרת ההסכם הקואליציוני ולאפשר לו לפעול נגד האינטרס הכלכלי הלאומי כדי שיוכל לגנוב ממנו את הרוטציה וזאת באיום הבחירות.

בחירות רביעיות בתנאי קורונה הן טירוף מערכות כללי. נתניהו יודע זאת, והוא יודע שגנץ הוא מנהיג אחראי, ולכן הוא מאמין שבאמצעות איום באקדח הבחירות הוא יסחוט מגנץ כניעה. הוא בונה על אחריות-היתר של גנץ ובכך מרשה לעצמו חוסר אחריות מופקר. ואני מודה שיש לי חשש מסוים, שגנץ ייכנע, כדי למנוע את גרירת מדינת ישראל לסיבוב בחירות נוסף.

ולמרות שבחירות רביעיות הן אסון – אסור לגנץ להיכנע. כניעה לסחטנות גוררת את הסחטנות הבאה והופכת את הסחטנות לנורמה. בפרפרזה על מאיר אריאל – מי שנכנע לסחטנות פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר.

בני גנץ צריך לעמוד עמידה איתנה על האינטרס הלאומי. גם במחיר בחירות. אין לנתניהו שום סיבה לרצות בחירות בעת הזאת ולכן רבים הסיכויים שהוא יתקפל. אבל על גנץ לעמוד על עמדתו הצודקת גם במחיר בחירות.

* חסינות לחיזבאללה – יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, נהג לומר שכל מ"כ צריך להיות גנרל. כוונתו הייתה, שיש לחנך כל מפקד לראש גדול ולקיחת אחריות. ברור שאין למ"כ סמכות של גנרל. אבל ניתן לצפות מכל מ"כ, שכאשר חוליית חיזבאללה חודרת מלבנון, יש להשמיד אותה. מסתבר שבישראל 2020, החלטה איך לנהוג בחוליית חיזבלונרים שחדרה לישראל, צריכה להגיע עד ראש הממשלה והוא יאסור על השמדת החוליה, ויאשר רק את הברחתה. ואח"כ הוא ושר הביטחון יכנסו מסיבת ניצחון.

מה קרה לנו? הטענה היא שאנו מכילים את הפרובוקציה של חיזבאללה, כדי לא לפגוע במאמץ העיקרי – המלחמה נגד התבססות איראן בסוריה והעברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה. עקרונית, נכון לעתים להבליג בזירה משנית כדי להתמקד במאמץ העיקרי, אלא שבמקרה הזה ההכלה בגזרה המשנית פוגעת במאמץ המרכזי. המסר של אירועי השבוע האחרון, הוא שאסור שמחבל מחיזבאללה ייהרג בפעילות צה"ל בסוריה. ואם ייהרג מחבל חיזבאללה, ישראל תטריף את עצמה בהפחדות עצמיות על התגובה הנוראית של חיזבאללה. והיא מבליגה על התגובה כדי שלא תהיה תגובה על תגובה.

זו פגיעה קשה בהרתעה, גם בהרתעה מול האיראנים. אדרבא, איראן יכולה להציב מחבלי חיזבאללה בכל מאחז שלה בסוריה ולהשיג חסינות.

* התיישבות בכתף שיאון – כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו הייתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהייתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר הייתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר הייתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראלים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא…

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא הייתה זו אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיזו את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השניה.

השבוע שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפל בקרב עם מחבלים באוגוסט 1970.

כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו…

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן.

הייתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* צבא כבקשתך – לפני כחודשיים פרסם אלוף (מיל') גרשון הכהן מאמר שבו מתח ביקורת על הקמפיין של ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

בתגובה פרסם אלוף (מיל') אבי מזרחי, חבר ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" רשומה בפייסבוק שבה התפלמס עם הכהן על טענותיו. ובין השאר הופיע ברשומתו המשפט הבא: "לא זכור לי שמפקד 36, שלקח חלק נכבד בביצוע ההתנתקות, שם את המפתחות בגלל האידאולוגיה שלו, דבר מתבקש בעיניי, אלא העדיף לחכות לדרגת האלוף".

אמירות מסוג זה נאמרות מצד הימין הקיצוני כלפי גרשון – אדם שהתנגד בכל ישותו לעקירת גוש קטיף, אך כמפקד בצה"ל (מפקד אוגדה 36) פיקד על העקירה, ובזכות דרכו המיוחדת והזיקה הנפשית והאישית עם המתיישבים והנהגתם, הוביל זאת בדרך שמנעה הידרדרות למלחמת אחים ושפיכות דמים. הוא הנחיל לחיילים את התודעה שלא ניצב מולם אויב, אלא אחים שאנו ממיטים עליהם אסון. בפועלו הוא היה שותף להנהגת המתיישבים בהצלת המדינה מהידרדרות לאסון של מלחמת אחים. בימין הקיצוני, התומך בסרבנות ובהתנגדות לא אחראית ולא ממלכתית, גרשון מוקע על "בגידתו", על כך שנטל על עצמו את המשימה, טוענים שהיה עליו לסרב או להתפטר. והנה, איש "מפקדים לביטחון ישראל" היוני מצטרף לאמירה זו.

כן? הוא חושב שמפקדים שמתנגדים לעקירה היו צריכים להתפטר? ומפקדים שמתנגדים לאחיזתנו ביו"ש גם הם צריכים להתפטר? צבא כבקשתך? כל קצין יבחר אלו פקודות לקיים ואלו לא? אולי נקים בתוך צה"ל יחידות על פי העמדות הפוליטיות, וכל יחידה תקבל משימות בהתאם לעמדותיה.

אי אפשר לקיים כך צבא. אי אפשר לקיים כך מדינה. אי אפשר לקיים כך דמוקרטיה.

במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר, ועליו למלא את החלטותיו, גם אם מפקדיו מתנגדים להחלטות. נכון, התפטרות אינה סרבנות, ואפשר לכבד את מי שמחליט לפרוש, אך זו אינה הדרך הראויה. הדרך הראויה היא שהמפקדים ייתנו לחיילים דוגמה אישית בכיבוד הכרעות הדמוקרטיה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

מה גרם למזרחי לכתוב את המשפט הזה? יתכן שרצה להקניט את מי שתקף את ארגונו ותו – לא. אגב, כל מי שמכיר את גרשון, ומזרחי מכיר אותו, יודע שהוא לא עשה זאת כדי לקבל דרגת אלוף. לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, כל התנהלותו התאפיינה בעמידה על עקרונותיו ולא אחת בהתנגשות עם מפקדיו והשמעת דעותיו; ממש לא התנהלות של קצין מונחה קידום. מזרחי יודע זאת, מן הסתם.

חוששני שדבר אחר הניע את מזרחי. אולי הוא רצה לרמוז לקצינים המתנגדים להחלת הריבונות, מה הוא מצפה מהם. לעשות מעשה אלי גבע. זה חמור מאוד.

* חוק הלאום והשוויון האזרחי – חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד – חוק המעגן בחוקה של מדינת ישראל את מהותה וזהותה וייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הצעת החוק של "יש עתיד" לשינוי חוק הלאום באמצעות הוספת פסקה העוסקת בשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, היא הצעה מכוערת מאוד, כיוון שהיא מעצימה את תרבות השקר בישראל. השקר הוא שחוק הלאום פגע בשוויון הזכויות. זהו שקר גס, עלילה מכוערת שמתכתבת עם טענות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כאילו יש סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין שוויון זכויות אזרחי מלא. כאשר אנו מעגנים בחוק יסוד את מהותה של ישראל כמדינה יהודית, אין שום צורך בבייביסיטר – משפט הנוגע לשוויון הזכויות, שאין לו כל קשר לחוק, חוץ מחנופה לשונאי הציונות. זאת לא הוצאת דיבת חוק הלאום רעה – זאת הוצאת דיבת הציונות ומדינת ישראל רעה.

חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון הזכויות, והוא אינו יכול לפגוע בו כיוון שאינו עוסק בו. רק מי שחש שעצם קיומה של מדינה יהודית פוגע בשוויון יטען זאת. האם זה מה שחושב יאיר לפיד? עד כדי כך הוא הידרדר? עד כדי כך הוא התחרפן?

מדינת ישראל מעניקה לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת, גזע ומין" כלשון מגילת העצמאות, שוויון אזרחי ופוליטי מוחלט. בנוסף לכך, ישראל מעניקה למיעוט הערבי זכויות לאומיות שמעט דמוקרטיות מעניקות למיעוטים בתוכה: אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לימודים בשפתם, הגדרת השפה הערבית כבעלת מעמד חוקתי מיוחד (כלומר החוק שיפר את המעמד החוקי של השפה הערבית, בניגוד לטענות תרבות השקר) ובין השאר הזכות לנאום בערבית בכנסת ולטעון בערבית בבית המשפט. פטור מחובת הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו. זאת, חרף מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין עמו של המיעוט הערבי. במקום להעלות על נס את היותה של ישראל מופת של דמוקרטיה ליברלית ולהתגאות ביחסה של ישראל למיעוטים בתוכה, יש עתיד, מתוך ציניות עסקנית ואולי רצון להחניף לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, מעלילה עלילות מכוערות על מדינת ישראל.

את חוק הלאום חוקקה הכנסת, כי גם המובן מאליו צריך להיחקק. הוא הדין גם בשוויון הזכויות האזרחי. יש לעגן את שוויון הזכויות בחוק יסוד נפרד. זה יהיה טוב ונכון יותר להעצמת השוויון, וזה לא יפגע במהותה היהודית של המדינה.

* בני גנץ וחוק הלאום – את הצעת החוק של יש עתיד לשינוי חוק הלאום הגישה ח"כ רדיר מריח, שעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית פרשה מחוסן לישראל ועברה ליש עתיד. בראיון לרינה מצליח בחדשות 12 היא תקפה את בני גנץ על הצבעת כחול לבן נגד הצעת החוק שלה, וטענה שהוא נבחר כדי להיות אלטרנטיבה.

בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל, הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בחקיקה שתבטא את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* החוליה החלשה – אמילי עמרוסי ויובל אלבשן ראויים לשבח על כך שבשבועות האחרונים הם מקפידים להעלות על סדר היום הציבורי, בתכניתם המשותפת ב"כאן ב'", את מצוקתם של אסירים בישראל בשל תנאי המחיה בכלל, ובשל איסור ביקורי קרובים בגין הקורונה בפרט.

אין הרבה אמירות המעוררות בי סלידה יותר מ"הם נכנסים לבית סוהר שהוא בעצם בית הבראה"… וכד'.

שלילת חירותו של אדם היא עונש איום נורא. איני מכיר פטנט חלופי ויתכן שאין מנוס מכך. אבל יש להכיר בחומרת העונש. כן, גם אם בית הסוהר היה "בית הבראה" (הוא לא) וגם אילו היה במלון 5 כוכבים.

כשאדם נדון לשלילת חירות – אין להוסיף על העונש הזה עונשים נוספים; תנאי מחיה לא נאותים וכו'. יש לשמור על צלם האדם ועל זכויות האדם של האסיר. כן, גם אסיר, גם מי שביצע את החמורים שבפשעים, הוא בן אדם.

כפי שעוצמתה של שרשרת נבחנת על פי החוליות החלשות שלה, כך גם חברה. ואנשים המצויים מאחורי סורג ובריח הם החוליות החלשות ביותר. חברה נבחנת ביחס אנושי ונאות לאסיריה.

* תיקון החברה הישראלית – זו השנה העשרים שאני מקדיש את ערב תשעה באב להתכנסות ושיח. ב-2001 התחלתי מסורת של ערב תשעה באב בגולן, שמתקיימת עד היום (והשנה הייתה לראשונה בזום). כשניהלתי את מרכז יובלים ארגנו ערבים משמעותיים ביותר בקריית שמונה, אך לצערי אין לזה המשך. השנה השתתפתי כמנחה (מנחה/משתתף) במפגש משותף של בית שאן ועמק המעיינות, שלצערי גם הוא עבר לזום. השתתף בו ציבור רחב – 189 איש. היה זה רב שיח מגוון מאוד. יו"ר זק"א יהודה משי זהב – חרדי. הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש של מדרשת עין הנצי"ב – ציונית דתית. הרב אבי נוביס דויטש, ראש בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – קונסרבטיבי. נועם דן, אשת חינוך, מרצה ומנחת קבוצות – חילונית, ובלשונה "אדוקה מאוד מאוד בחילוניותי". ואני מגדיר את עצמי כיהודי סתם. יותר נכון כיהודי ציוני. הציונות היא הזרם שלי ביהדות. (אם כי על פי הרצף הסוציולוגי המקובל, אולי אני קרוב יותר להגדרה מסורתי).

הכותרת הייתה: "עם בבידוד ישכון?!" וממנה הלכנו לנושאים רבים של מהותנו היהודית, של צדק חברתי, של דמותה של החברה הישראלית, של לאן אנו הולכים ממשבר הקורונה ועוד. זאת לא הייתה שיחה של מוצ'יניו פוצ'יניו, להיפך, היו גם היו מחלוקות ומחלוקות עמוקות. לא טייחנו אותן. אך היו גם הסכמות והיו כבוד ודרך ארץ.

בעיניי, האירוע הזה, כמו מאות אירועים כאלה בכל רחבי הארץ השנה ובשנים שעברו ובשנים הבאות, הוא חלק מתיקון החברה הישראלית. בימים אלה של שנאה וקיטוב, אירועים כאלה מהווים את התשובה. אלה ואלה ימשיכו במפגני שנאה ואלימות, במפגני הרס, ואנחנו נמשיך בבניין ובתיקון. זה פחות מצטלם, אך זה יותר עמוק ולטווח רחוק – יותר משפיע.

* לצמוח מהמשבר – בראשית המפגש, ביקשתי מכל אחד מן המשתתפים שיציג את עצמו ויספר את סיפורו. יהודה משי זהב סיפר איך גדל בנטורי קרתא, דודו היה מנהיג נטורי קרתא עמרם בלוי, איך הוא התחנך לשנאת הציונים, שלא ידע עליהם דבר מלבד היותם התגלמות השלילה, השטן עלי אדמות שבא להכרית את היהדות, איך היה "קמב"ץ העדה החרדית" שארגן את ההפגנות הקשות בשנות ה-70 וה-80. ואילו היום – ציונות כזו ואהבה והערצה למדינת ישראל כמו ששמעתי מפיו לא שמעתי כבר זמן רב. והוא סיפר מתי בדיוק חל המהפך. זה היה ב-6789. כלומר בששה ביולי 1989. בפיגוע הנורא בקו 405. הוא ירד לסייע לנפגעים, וכמובן שלא היה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות. ופתאום הוא הבין שאנו עם אחד וגורל אחד לנו.

הנה, לעתים צומחים מאסונות, ממשברים ומטלטלות. אסון כבד גרם לחזרתו של משי זהב בתשובה. אני מאמין ביכולת לצמוח ממשברים, מטלטלות ואסונות. ואני מאמין שהחברה הישראלית, תצא מחוזקת ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי שבעקבות הקורונה, ממשבר השנאה הנוראית ברחובות. אני מאמין שערכי הסולידריות הלאומית והחברתית, ערך הערבות ההדדית, הקשר בין חרדים וציונים – כל אלה יתחזקו ויהפכו אותנו לחברה טובה יותר.

* ביד הלשון

 אזרח מודאג – פרופ' איתן פרידמן מביה"ח "שיבא" ישב כפרשן רפואי בפאנל של "אולפן שישי" בחדשות 12, והביע דעה פוליטית. קושמרו אמר לו שהוא מוזמן להיות פרשן פוליטי בערוץ, ופרידמן הגיב: "אני לא פרשן פוליטי אלא אזרח מודאג".

אבי הביטוי "אזרח מודאג" הוא נתניהו. בשנת 2000, קצת יותר משנה לאחר הפסדו בבחירות לברק וצאתו לפסק זמן מן הפוליטיקה, לקראת פסגת קמפ-דיוויד, שבר נתניהו שתיקה ממושכת, התראיין לכלי התקשורת ומתח ביקורת חריפה על ברק. הוא הגדיר את עצמו "אזרח מודאג".

אורי הייטנר

מדוע אני מתנגד למחאה

במחאה החברתית ב-2011 נטלתי חלק מעשי – במאהל המחאה בקריית שמונה, בארגון הפגנה בגולן ובעשיה רבה. המחאה הנוכחית קורית במציאות קשה הרבה יותר, של מאות אלפי מובטלים, של עצמאים שמאבדים את עולמם, של בעלי עסקים שמפעל חייהם עלול לרדת לטמיון. ואף על פי כן, במחאה הזאת איני נוטל חלק. יתר על כן, אני מתנגד לה. זאת, חרף התנגדותי לראש הממשלה שהמחאה מתמקדת בו. מה הסיבה לכך?

הסיבה הראשונה, היא שאמנם המצוקה קשה, אך המחאה אינה צודקת. המצוקה אינה נובעת ממדיניות. נבחן את הסוגיה הכואבת ביותר – האבטלה. נכנסנו למשבר הקורונה בכמעט אפס אבטלה. אי אפשר לטעון שהאבטלה היא תוצאה של מדיניות כלכלית. זו תוצאה של הקורונה. כל המשבר הזה הוא תוצאה של הקורונה. את הקורונה לא הביא אלינו ביבי נתניהו. הקורונה נחתה על העולם ללא התראה; זו מגיפה לא מוכרת ותוצאותיה קשות. הסגר שהוטל בגל הראשון היה מוצדק והוכיח את עצמו. סגר אינו פתרון למגפה ממושכת, אך הוא היה נכון כטיפול מיידי בהלם מול מתקפת הקורונה. והמחיר הכלכלי והחברתי קשה וכואב.

הבה נהיה אמתיים – בהנחה שאיננו שותפים למכחישי הקורונה ההזויים ולמפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על המגפה, נסכים כולנו שאין קשר בין אידיאולוגיה לבין ההתמודדות עם הקורונה. בהתמודדות עם הקורונה יש לכולם אותה אידיאולוגיה – לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר עליה, לצמצם את ממדיה, למצוא חיסון ותרופה, להגן על בריאות הציבור. אין כאן ימין או שמאל.

לכאורה, יש פער אידיאולוגי בנוגע להתמודדות עם "הקורונה הכלכלית". אך גם זה לא נכון. גם כאן, המדיניות של כולם היא אותה מדיניות: המדינה צריכה לסייע לאזרחיה, למובטלים, לעצמאים, לכולם. המדינה צריכה להזרים כסף לציבור, להזרים כסף לעסקים, להזרים כסף כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. גם אנשי הימין הכלכלי המובהקים (למעט קומץ קנאי הדת הקפיטליסטית כמו עומר מואב ונחמיה שטרסלר) מבינים שבמצב משברי כזה המדינה אינה יכולה להפקיר את החברה ל"יד הנעלמה" של השוק. עובדה – המדיניות של נתניהו, העמדות של בנט, הגישה של כל מי שבשגרה נוקטים עמדות ימין כלכלי מובהקות, היא עמדה של לקיחת אחריות של המדינה על הכלכלה. כאשר נצא מן המשבר, המחלוקת תחזור (אם כי אני מעריך שרבים יאמצו את תפיסת מדינת הרווחה, כפי שכתבתי בטור זה לפני שבועיים) אך היום, במצב המשבר, אין מחלוקת. כולם רוצים לעזור לנפגעים, כולם מבינים שזה תפקידה של המדינה, ואכן הממשלה פועלת כך. וזה לא פשוט, ויש הרבה שגיאות, ויש ניסוי וטעיה.

אני מאמין שכל האנשים שמנהלים את המשבר מגויסים בכל מאודם לפתור אותו לטובת כולנו. אין זה זמן לפלגנות אלא לאחדות. אין זה זמן לשנאה שמדרדרת את החברה הישראלית לעברי פי פחת. במשבר לאומי, שבמקרה זה הוא עולמי, מה שדרוש הוא לכידות.

הסיבה השניה היא הבריאותית. למרות שהתרבות היא לב חיינו הקהילתיים, איננו מקיימים פעילות תרבות ביישובינו בעידן הקורונה כי אסור להתקהל. אסור להתפלל בציבור. אנו נזהרים, כדי לא להדביק ולא להידבק ולא להחמיר את המגפה, ובעקבותיה את המגפה הכלכלית. זה לא הזמן להצטופפות יומיומית של אלפי אנשים, ללא כל שמירת מרחק, רבים גם ללא מסכות. זהו חוסר אחריות בסיסית, חוסר ערבות הדדית, חוסר סולידריות חברתית – זו סכנת נפשות.

הסיבה השלישית היא אופי המאבק. למרבה הצער, גורמים רדיקליים ואנרכיסטיים השתלטו על המחאה (למרות שברור לי שהם מיעוט קטן מבין המפגינים). בכל הפגנה בולטים מאוד הגורמים הקיצוניים, שהופכים מחאה על מצב הישראלים שנפגעו מהמצב הכלכלי למפגן של סיסמאות שמאל רדיקלי. אני בטוח שהם מיעוט קטן, אך הם הבולטים בשטח, הם תופסים את עין המצלמה ואת המיקרופון. וכל הפגנה הופכת בשלב מסוים להפרת חוק אלימה וונדליסטית, ומי שנוהגים באלימות ובוונדליזם מתבכיינים כאשר המשטרה מגנה על שלום הציבור ועל החוק ומיד פורצים בקריאת הקרב "מ-די-נת מש-ט-רה". יש לי חברים וקרובי משפחה בין המפגינים. הם כל כך רחוקים מן האנרכיסטים הללו, ואני בטוח שכמוהם – רוב המוחים. אבל כאשר בכל יום ההפגנה הופכת למפגן של אלימות והפרת חוק, וכל מי שבא להפגנה הזאת יודע שהיא תהפוך למפגן של אלימות והפרת חוק, הוא אינו יכול להלין כאשר רואים אותו כחלק ממפגן האלימות.

אני שומע את השנאה וההסתה נגד נתניהו ומזדעזע. אני רחוק מלהיות תומך של נתניהו. מתחתי עליו בעבר ולבטח אמתח עליו בעתיד ביקורת חריפה. אבל ביטויי השנאה וההסתה מזכירים את האווירה שקדמה לרצח רבין. גם ברבין ראיתי יריב והייתי מתנגד חריף של דרכו, וסלדתי מביטויי ההסתה והשנאה הנוראים כלפיו. האווירה הזאת עלולה להצמיח את יגאל עמיר 2. וכאשר אלה פני המחאה, זו אינה מחאה שאני יכול להזדהות אתה.

****

האנרכיסטים האלימים אינם זקוקים לקורונה ולא למשבר הכלכלי כדי להזין את שנאתם ואת פראותם. אבל הם תופסים טרמפ על המצוקה. הבעיה היא שאלפים נותנים להם, במשתמע, גיבוי. וזאת עיקר הסכנה.

אין ספק שחלק מן האהדה למחאה והעובדה שציבור שאינו קיצוני ולבטח לא רדיקלי ובוודאי ובוודאי לא אנרכיסטי נוטל בה חלק – נובעת מאי האמון בנתניהו. ויש לציין שאת אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אפשר כמעט לומר שאי האמון בו הוא מפעל חייו – שנות דור שבו הוא מטפח אותו.

אין ספק שהממשלה המנופחת עם השרים המיותרים וסגני השרים המיותרים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי קשה כל כך וראש ממשלה שמתעסק בהשגת פטורים ממס, מקרינה אטימות וגורמת לאי אמון של הציבור.

אין ספק שהעובדה שבשעת משבר, שבו תפקידה של הנהגה הוא ללכד את הציבור, ראש הממשלה משתלח במערכת המשפט ומסית נגד היועמ"ש ומקיים מפגני אימה בבית המשפט, מערערת את האמון בו.

כן, לא חסרות סיבות להבין ללב המוחים. אבל, בעיניי, האחריות הלאומית מחייבת אותנו, האזרחים, להתעלות. ובשל שלוש הסיבות שמניתי, אני כאזרח רואה בשלילה את המחאה הנוכחית.

****

איני יכול להביע את התנגדותי למחאה, בלי להתריע נגד תופעה איומה ונוראה – הבריונות האלימה נגד המפגינים.

הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח.

הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו הג'ורה.

רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא שיהוי, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לג'ורה לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם.

אין כל סתירה בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה.

****

אנו, תושבי הגולן, למודי מאבקים. הייתי חלק מהנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. ואיני יכול שלא להשוות בין אופי המחאה הזאת לאופי המאבק שלנו.

צריך לזכור באיזה מצב היינו. זה היה מאבק על עצם קיומנו. עמדנו לאבד את כל עולמנו. ממשלות עמדו להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. ממשלות הובילו דרך המנוגדת לכל מה שאנו מאמינים בו, לכל מה שהתחנכנו וחינכנו עליו והגשמנו אותו בהתיישבותנו בגולן.

וידענו שהמחיר הכבד הזה לא יהיה מחיר השלום, כי הוא לא יביא לשלום. זה יהיה מלוא המחיר ללא כל תמורה. היום הכל (כמעט) מבינים זאת.

ואף על פי כן – ניהלנו מאבק דמוקרטי, מכובד, אחראי וממלכתי לעילא ולעילא. לא הפרנו חוק, לא נקטנו אלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים ראשיים. לא נתנו לקיצונים לתפוס טרמפ על מאבקנו. ידענו לתעל את הזעם שלנו למאבק קונסטרוקטיבי, שנמשך תשע שנים. הוכחנו שאפשר לנהל מאבק דמוקרטי ולהצליח.

כאשר הפגנו בכיכר רבין, הכיכר גלשה ולאורך קילומטרים – כל הרחובות היוצאים מן הכיכר המו אדם. מאות אלפי ישראלים השתתפו ב"אם כל ההפגנות". וכשהסתיימה ההפגנה, שרנו "התקווה" והתפזרנו בשקט מופתי, ללא אירוע אלים אחד. ולהפגנה הזו הייתה עוצמה גדולה פי אלף יותר מאשר לאלימות ולהתגוששות עם השוטרים. אבל אילו היינו אלימים, בחיים לא היינו מביאים מאות אלפים להפגנה.

ההבדל העיקרי בין המאבק שלנו למאבק הנוכחי, הוא שכאשר אנו נאבקנו נגד, ידענו קודם כל בעד מה אנו נאבקים. וכל תומכינו ומתנגדינו ידעו בעד מה אנו נאבקים. וכאשר נאבקים בעד, לא שופכים את התינוק עם המים, אלא מגלים אחריות.

זאת הבעיה של המאבק הנוכחי. המפגינים יודעים נגד מה ובעיקר נגד מי הם מפגינים. אבל בעד מה הם מפגינים? מישהו יודע? הם יודעים? הציבור הרחב יודע? מה הם מציעים? הם, כמו בשירה של נעמי שמר: בעד הנגד ונגד הבעד.

וככה זה נראה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.7.20  

* מלכוד הקורונה – אתגר הקורונה מציב בפני מקבלי ההחלטות מלכוד. השיקול הרפואי מחייב מקסימום סגר כדי למנוע מפגש ולעצור את המגפה, אך הסגר הוא אִיוּם נורא על הכלכלה והחברה.

טוב מאוד שבאיחור ניכר הוחלט על מינוי פרויקטור ואני מקווה שיקבל סמכויות שתאפשרנה לו לעבוד. אני העדפתי מינוי איש צבא, כמו איזנקוט, נומה ושמות נוספים שהיו על הפרק, כיוון שאנשי משרד הבריאות מפגינים, עד כה, ראיה צרה, שמניחה את כובד המשקל בצורה קיצונית על השיקול הרפואי, וממעיטה במשקל הנזק הכלכלי. פרופ' גבי ברבש, בהופעותיו התכופות כפרשן הקורונה בחדשות 12, הפגין גישה קיצונית מאוד, ואני שמח שלבסוף הוא לא מונה תפקיד. פרופ' רוני גמזו, לעומתו, הוא בעל ראיה רחבה יותר.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באימוץ דרכים ללוחמה בקורונה המתמשכת, מתוך הבנה שאין המדובר ב"מלחמת ששת הימים" אלא במלחמה התשה; אמצעים שיאפשרו לחיות עם הקורונה בלי להשבית את המדינה ולהחריב את הכלכלה. יש להגדיל באופן דרסטי את הבדיקות, את האיכון הסלולרי ואת החקירות האפידמיולוגיות לצורך עצירת שרשראות ההדבקה בלי לעצור את המדינה.

* מסך מפוצל – המסך מפוצל. מצד אחד הפגנה נגד נתניהו. מהצד השני הפגנה בעד נתניהו. ובתווך, הצהרה של פרויקטור הקורונה הלאומי פרופ' רוני גמזו.

גמזו נכנס תחת האלונקה, מקרין מנהיגות, סמכות, אמינות ובעיקר: אחריות, אחריות, אחריות. מקרין אחריות וקורא לכל אזרח בישראל לנהוג באחריות.

ומשני צדדיו שתי מדגרות קורונה. בכל צד מאות או אלפי אנשים. שתי דבוקות. לא שמירת מרחק של שני מטרים, גם לא של שני ס"מ. גם לא של שני מ"מ. אנשים מיוזעים דבוקים זה לזה מלפנים ומאחור ומהצדדים. והם מקרינים בעיקר: חוסר אחריות, חוסר אחריות, חוסר אחריות.

* פסוקי השבוע – שתי אמירות שנאמרו בימים האחרונים ביטאו את תחושותיי ועוררו את הזדהותי. האחת היא של פרופ' רוני גמזו: "השבתי מיד בחיוב. זהו משבר רפואי, כלכלי וחברתי. אני לא שואל שאלות במצב כזה. פשוט מגיע". נעשה ונשמע במובן האצילי של המושג.

השניה היא של נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "חדלו מן השיח על הקדמת בחירות. הרפו מהאפשרות האיומה הזו בימים אלה והישמרו לכם ממנה. מדינת ישראל אינה בובת סמרטוטים הנשרכת אחריכם, בעודכם מתקוטטים בלי הרף".

* מי הרעיב את מערכת הבריאות – אדלשטיין: "אחרי עשרות שנים של הרעבת מערכת הבריאות הבאנו בשורה". שר הבריאות אמר זאת בעקבות ההחלטה על תוספת משמעותית בתקנים למערכת הבריאות. אני מקווה שאכן יחול מפנה, אבל ראוי להתעכב על מהות דבריו. כשאני כתבתי דברים כאלה מיד נואצתי כ"רקלוביבי", או כ"בולשביק" (מילא "בולשביק", גרוע מזה… קיבוצניק) וכו'. והנה בא אחד המנהיגים הבולטים בליכוד, שלומד היום את מערכת הבריאות, והוא אומר בפירוש שמערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים. אבל ראוי לתרגם את דבריו מסביל לפעיל. לא "מערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים", אלא "ממשלת ישראל הרעיבה את מערכת הבריאות עשרות שנים". בעשור האחרון ראש הממשלה היה נתניהו. לפני כן הוא היה שר האוצר. נתניהו הרעיב את מערכת הבריאות. נתניהו ולפני כן אולמרט, שרון, ברק.

מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מצוינת ביסודה. יסודה – בימים שבהם ישראל הייתה מדינת רווחה. אך עשרות שנות הרעבה פגעו בה קשות.

* מי ימצמץ ראשון – במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו.

* פייק סקופ – אולפן שישי בערוץ 12 נפתח בידיעה מסעירה. הוקם בכנסת קבינט צללים לנושא הקורונה בראשות יאיר לפיד, וח"כי הליכוד גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת חברים בו.

זו באמת ידיעה מסעירה. אין צעד אופוזיציוני מתריס יותר מקבינט צללים. ושלושה ח"כים בכירים ביותר בליכוד שותפים לו? הרי זו הבעת אי אמון בוטה בממשלה ובראש הממשלה. אמנם שלושתם נפגעו מנתניהו בהרכבת הממשלה, אבל עד כדי כך? ואם הם מעזים לבצע צעד כה קיצוני, הדבר מעיד על התערערות אחיזתו של נתניהו בליכוד, בקרב מתפקדי הליכוד.

ובהמשך המהדורה חוזרים לסיפור הזה, וכדרך אגב נאמר שזו ועדת משנה לענייני קורונה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

זה הסיפור? אז אין סיפור. ועדה של הכנסת אינה קבינט צללים. היא אינה פורום אופוזיציוני, גם אם יו"ר האופוזיציה עומד בראשה. ושלושת הח"כים מהליכוד לא הצטרפו אליה כצעד של התרסה, אלא כחלק מעבודתם הפרלמנטרית ובמסגרת חברותם בוועדת החוץ והביטחון.

פייק ניוז בהתגלמותו. 

* התערבות של המחוקק – שכר חברי הכנסת מוצמד לשכר הממוצע במשק והוא מתעדכן באופן אוטומטי. בשל האבטלה הגדולה בגין הקורונה, השכר הממוצע (בניכוי המובטלים) גדל ב-15%. לפיכך, שכר הח"כים עומד לעלות ב-15%. אוטומטית. הח"כים לא צריכים לעשות כלום לשם כך. אבל העליה האוטומטית שלהם (ושל השרים, רוה"מ, הנשיא, כלומר מי שאמורים לתת דוגמה אישית) בתקופה זו של משבר, היא אצבע בעין של הציבור וביטוי בוטה של אטימות. כיוון שעליית השכר היא אוטומטית, כדי שהיא לא תתבצע נדרשת התערבות של המחוקק.

ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע הצעה יצירתית שאני מקווה מאוד שתאומץ. על פי הצעתו, השכר הממוצע שאליו יוצמד שכר הח"כים יכלול גם את דמי האבטלה של כל המובטלים במשק. אם כך יעשה, שכר הח"כים יירד ב-5%. קרעי ראוי לשבח על ההצעה ויש לקוות שהיא תתקבל.

החלטה של הכנסת להוריד את שכר חבריה בשעת חירום כלכלית חברתית זו, תהיה ביטוי למנהיגות (כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית) ולאחריות. 

* החשפנית – הפְרֵחָה המעורטלת שאוננה מעל סמל המנורה בהפגנה האנרכיסטית, קורצה מאותה שקית זבל שממנה קורצה ה"שחקנית" הפעורה נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל. מי שמחלל סמל, אינו מחלל את פיסת הבד או את גוש המתכת, אלא הוא מבזה את מה שהדגל או הפסל מסמלים. ובמקרה הזה – את מדינת ישראל. זהו מפגן מבחיל של שנאה למדינת ישראל.

כנופיית האנרכיסטים הרדיקלים שהשתלטה על המחאה של העצמאים והנפגעים מ"הקורונה הכלכלית" ושדדה אותה, היא כנופיה שהאויב שלה הוא מדינת ישראל. הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין את האנרכיסטים הוא מזור לכאב המובטלים ופתרון למצוקת העצמאים. פתרון כזה הוא האיום הגדול ביותר על האנרכיסטים.

האנרכיסטים מנצלים בציניות את המצוקה, כדי לחולל כאוס ואנרכיה במדינת ישראל. אין לי ספק שהם חותרים במזיד להידבקות המונית בהפגנות.

* החפצה – האם ארגוני הפמיניסטיות יוקיעו את ההחפצה הדוחה והבוטה של האנרכיסטית המתערטלת בהפגנה? ואת דבוקת החשפניות למחרת?

* העו"סית האנרכיסטית – כתבה לי מישהי שהיא לא מבינה איך אני כותב על הפרחה שהתערטלה בהפגנה מול הכנסת שהיא אנרכיסטית. היא עובדת סוציאלית. וואו! ממש מרגש.

זה כמו לומר שהבריון האלים ברק כהן הוא לא אנרכיסט כי הוא עורך דין, וכנ"ל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר.

(מסתבר שהיא בכלל לא עו"סית אלא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אני מקווה שהיא לא תהיה עובדת סוציאלית. מתאים לה יותר להתפרנס מחשפנות).

* תמונת ראי – האנרכיסטים השמאלנים הם תמונת הראי של נוער הגבעות. כל אחד מהם יכול היה בקלות להיות בנוער הגבעות ולהיפך.

* נתניהו במדי SS – האנרכיסטים המפגינים נגד "חוק הקורונה הגדול" מכנים אותו "חוק ההסמכה". חוק הקורונה מסמיך את ממשלת ישראל לצעדי חירום בנושא הנקודתי של הקורונה, למען בריאות הציבור, ומאפשר לכנסת לבטל אותן בפרק זמן של 24 שעות מקבלתן. חוק ההסמכה הוא החוק שקיבל הפרלמנט הגרמני, לאחר עליית היטלר לשלטון, שהעביר להיטלר את כל סמכויות החקיקה ובעצם ביטל את כוחו של הפרלמנט.

השימוש הנואל במילים האלו, כמוהו כהנפת תמונות של נתניהו במדי SS. זו הסתה פרועה.

* סתימת פיות – לפני שבועות אחדים פרסמתי בפייסבוק רשומה שבה הבעתי את דאגתי מכך שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט תסתיים ברצח. ביביסטים התלוננו על הרשומה וגרמו למחיקתה בידי פייסבוק.

חלפו שבועות ספורים ופרסמתי רשומה, שבה הבעתי שאט נפש מהפרובוקציה המחפצנת של האנרכיסטית שהתערטלה בהפגנה, והפעם אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי הסתערו עליי והביאו לחסימתי בפייסבוק ל-24 שעות.

חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית, הפעם בגרסת סתימת הפיות. כרגיל, מי שבשם חופש הביטוי מרשים לעצם למתוח כל גבול, עד אבסורד, מתבכיינים כשמבקרים אותם וממהרים להפעיל את משטרת המחשבות.

* הבואש – עמית סגל חסם בטוויטר את הג'ורה יאיר נתניהו. הוא לא יכול לשאת את הצחנה העזה.

כעבור ימים אחדים הוא שחרר את החסימה. אפשר להבין אותו – אמנם הבואש ימשיך להפיץ את הביוב, אך מבחינתו, כעיתונאי, חשוב לו לשמוע באמצעות בובת הפיתום מה ב' נתניהו חושב ואינו מרשה לעצמו לומר בגלוי. עמית, המתוחכם, כתב ש"אם אבא אומר – עושים", כלומר שאבא שלו יעץ לו לבטל את החסימה. אבל הרמז דק כפיל – ההסתה והשקרים שמפיץ הבן, הם במצוות האב.

* החוק למניעת טיפולי המרה – פיקוח נפש דוחה משמעת קואליציונית.

* פיקוח נפש – הסיכוי שהומו יהפוך לסטרייט כתוצאה מטיפול המרה הוא אפס. הסיכוי שהומו יתאבד כתוצאה מטיפול המרה – גבוה. טיפולי המרה מכניסים הומואים לארון (קבורה).

* הערה לזכותו של נתניהו – להערכתי, נתניהו תומך בהצעת החוק נגד התעללות בחסרי ישע וניסויים מסכני חיים בבני אדם (כלומר "טיפולי המרה"). לכן הוא אישר לאמיר אוחנה להצביע נגד החוק. לכן הוא אישית נעדר מן ההצבעה. לכן, למרות שהוא ידע שכחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה תתמוכנה בחוק הוא לא ערך גיוס כללי בליכוד ולא ניסה למנוע את קבלת החוק. לא בכדי עיקר הזעם של המפלגות החרדיות הופנה כלפי הליכוד. הן מבינות שנתניהו דאג שהחוק יעבור בקריאה טרומית.

* מזמינים את הפיגוע הגדול – מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן". הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים.

* זכות גדולה – זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן.

גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. השבוע אמור היה להתקיים כנס של המועמדים ליישוב, אולם בשל מגבלות הקורונה המרנו אותו במספר מפגשים שלכל מפגש הוזמנו 8 זוגות. המפגש כולו נעשה תוך הקפדה על הכללים – באוויר הפתוח, בריחוק חברתי ועטיית מסכות.

כבר בעוד 3-4 חודשים תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. ביום שישי היה המפגש הראשון עם קבוצת המועמדים הראשונה, והייתה זו בעבורי חוויה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ (אני מקווה שזה שם זמני…) יהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

* גויאבה ביולי – נעמי שמר עוד לא ראתה שלג באמצע הקציר. ואילו אני אכלתי גויאבה באמצע יולי. לא ייאמן. מסתבר שאלו גויאבות מן הערבה.

* ביד הלשון 

ברבש וגמזו – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשם המשפחה ברבש, כתבתי שראשי התיבות הם בן רבי שניאור.

הגיבה נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי:"גבי הוא אחיה של חברתי הטובה מימי ביה"ס היסודי – רבקה ברבש.ראשי התיבות הן (על פי עדותה) בן רבי בן שניאור (אורי הייטנר השמיט ב' אחת). גבי הוא בן גילו של אחי – דוד, והייתי מבאי ביתם. אמא של גבי ברבש הייתה ילידת חברון".

הפינה הוקדשה לכבודו של ברבש לרגל מינויו הצפוי לפרויקטור הקורונה, אך הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, ולתפקיד מונה פרופ' רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

… ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

(מתוך פינה שהוקדשה למשורר והפזמונאי יוסי גמזו ז"ל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.7.20  

* אויבי המחאה – האויב הגדול של המחאה – האנרכיסטים האלימים הוונדליסטים, שתופסים עליה טרמפ ומשתלטים עליה.

* אפשר גם אחרת – כאשר מאות אלפי מפגינים גדשו את כיכר רבין ואת כל הרחובות היוצאים ממנה לאורך קילומטרים ב"אם כל ההפגנות" נגד נסיגה מהגולן (ינואר 2000), הייתה זו הפגנת עוצמה חזקה פי אלף יותר ממראות ההתפרעויות בהפגנות הימים האחרונים. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי, ללא תקרית אחת. לא היה זה ביטוי של חולשה, אלא ביטוי של עוצמה. הוא הרתיע את הממשלה לאין ערוך יותר מתמונות של אלימות, ונדליזם והפרת חוק.

אילו נהגנו באלימות ובהפרת חוק, לעולם לא היינו מצליחים לקבץ מאות אלפי מפגינים.

* בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – הבה נעשה קצת סדר. הדרג הפוליטי הוא הדרג הנבחר, הוא הנושא באחריות כלפי הציבור, הוא קובע המדיניות. הדרג המקצועי, שהוא דרג ממונה, כפוף לדרג הפוליטי וחובתו לבצע את מדיניות הדרג הפוליטי, בין אם הוא מסכים אתה ובין אם לא. אם איש הדרג המקצועי מתנגד להחלטה, יש לו שתי אפשרויות – לבצע אותה על אף עמדתו או להתפטר. שתי האפשרויות הללו מכובדות וראויות.

עם זאת, מן הראוי שהדרג המקצועי לא יורכב מאומרי-הן צייתנים. חלק מן המקצועיות של הדרג המקצועי היא להיאבק על דרכו המקצועית, לנסות להשפיע ואם צריך – גם להתעמת עם הדרג הפוליטי. חובתו של הדרג הפוליטי לשתף את הדרג המקצועי בתהליך קבלת ההחלטות, להתייעץ אתו, להאזין לו, לכבד את השקפתו ולהתייחס אליה בכובד ראש. אך הוא אינו חייב לקבל אותה.

העקרונות הללו ידועים ולכאורה מקובלים על הכל. אלא מה? בדרך כלל הם מקובלים באופן סלקטיבי. לדוגמה – מי שמעריצים את מחוללי הסכם אוסלו וההתנתקות, על כך שהדירו מהתהליך את הדרג הביטחוני (צה"ל, המוסד וכו') וצפצפו על אזהרותיו, יגנו את הדרג המדיני אם לא ישעה לאזהרות גורמי המקצוע כאשר מדובר בהפצצת הכור האיראני או בהחלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. ולהיפך.

הדברים נכונים כאשר מדובר בתהליכים מדיניים, בין אם זו נסיגה ובין אם זו החלת ריבונות, הם נכונים כאשר מדובר בצעדים כלכליים והם נכונים כאשר מדובר בנושאים בריאותיים.

המתח בין הדרגים הוא מתח מובנה ולעתים אף בריא, ובלבד שהוא ענייני ונעשה על פי העקרונות שהוצגו לעיל.

הבעיה אצל נתניהו היא הנוהג שלו לקחת על עצמו את מלוא הקרדיט והאחריות לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ולהטיל את מלוא האשמה על שעירים לעזאזל, ולעתים השעירים לעזאזל הם אנשי הדרגים המקצועיים, על כל כישלון.

עליונות הדרג המדיני על הדרג המקצועי אינה מתירה לו להשתלח ולהסית נגד הדרג המקצועי. הוא אינו רשאי לעשות כן גם באמצעות בובת פיתום שדרכה הוא מסית את הציבור שפקידי האוצר הם מחבלים ושהם אינם מבצעים, כביכול, את החלטות הדרג המדיני כדי להתסיס את הציבור.

ואילו הדרג המקצועי – מן הראוי שיימנע מן ההתנשאות של מי שמציג עמדה מקצועית, כאילו זו נוסחה מדעית אובייקטיבית, וכל החלטה של הדרג הפוליטי המנוגדת לה היא "פופוליסטית" ונובעת משיקולים זרים. ההתנשאות הזאת מאפיינת בעיקר את הדרג המקצועי במשרד האוצר ובפרט באגף התקציבים באוצר. הכלכלה אינה פיזיקה. אמנם היא מבוססת על מתמטיקה, אך לא פחות מכך על השקפת עולם. אגף התקציבים, מזה עשרות שנים, הוא סוכן של גישת ימין כלכלי קפיטליסטי נאו-ליברלי. זו השקפת עולם לגיטימית, אך אין זה מדע, והשקפות אחרות לגיטימיות לא פחות. ומן הראוי שעמדות אחרות תקבלנה אף הן ביטוי בדרגי הביצוע ושקובעי המדיניות יטו גם אליהן אוזן.

העובדה שאגף התקציבים מזמר רק מוסיקה אחת, היא באשמת הדרג הפוליטי לדורותיו, שטיפח את העמדה הזאת, כי זו עמדתו. מי משרי האוצר בדור האחרון חשבו, ברמה הבסיסית, אחרת מהדרג המקצועי? בטח לא נתניהו, שכשר האוצר יישם אותה תפישה יותר מכל שר אוצר לפניו או אחריו.

* סר חנו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חִנו של שר האוצר.

* על אוניברסליות ומדיניות רווחה – פרופ' יובל אלבשן גינה בתכנית הרדיו שלו את אנשי השמאל החברתי שיצאו נגד הצעת נתניהו וכץ לחלוקה שווה של מענק לכל האזרחים והציג את גישתם כצביעות, הנובעת מהתנגדות אוטומטית לכל הצעה של נתניהו. הוא הזכיר להם, שהליבה של מדינת הרווחה היא האוניברסליות, כלומר מתן השירותים החברתיים לכל.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אמר שאמנם עקרונית הוא בעד חלוקה אוניברסלית, אבל לנוכח המצוקה הקשה של חלק מן הציבור בעקבות הקורונה, במקרה הנקודתי הזה, באופן חריג, הוא בעד חלוקה דיפרנציאלית.

לדעתי, שניהם מתבלבלים. אכן, מדיניות הרווחה דוגלת בשירותים אוניברסליים, אך לא בחלוקה אוניברסלית. היא דוגלת בחינוך חובה חינם לכל, בשירותי בריאות ציבורית לכל וכד'. אבל היא אינה דוגלת בכספי העברה אוניברסליים. היא לא דוגלת בהענקת קצבאות סעד, למשל, לכל. היא דוגלת במס פרוגרסיבי, הלוקח מן העשירים כדי לחזק את העניים. במקרה זה, שבו מדובר בחלוקת כסף ישיר לאזרח, אין סיבה להעניק אותו למי שאינו זקוק לו, ועדיף להגדיל את המענק למי שזקוק לו. זה נכון גם מבחינה כלכלית – כסף שיגיע לשכבות מצוקה ילך כולו לצריכה שתניע את הכלכלה, בעוד הכסף שיגיע לעשירים ייבלע מיד בהון שיש להם, ולא נודע כי בא אל קרבם.

אני שמח שזה הכיוון המסתמן בממשלה.

* הראשון לזהות – בשיטוטיי בממלכת היוטיוב, צפיתי בראיון של אריאל זילבר ליואב קוטנר, בביתו של זילבר. איני יודע ממתי, אך זה נשמע לי כמו שנות התשעים המאוחרות. זילבר שר שם את שירו "שמע ישראל" למילותיו של אהוד מנור. קוטנר שאל אותו על כך שלאחרונה יש יותר יהדות בשירים שלו, וזילבר הבהיר מיד שהוא לא חוזר בתשובה או משהו כזה.

קוטנר היה הראשון לזהות.

* להחזיר את בית איל לחיים – סגן איל שמעוני, קצין שיריון, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, נפל ב-1997 במוצב ריחן בלבנון. אמו, אורנה שמעוני, הקימה לזכרו וברוח מורשתו את בית איל, מיזם חברתי יוצא דופן במהותו ואיכותו, באשדות יעקב.

בית איל הוא מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו, המשלב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים בפעילות בתחומי תרבות, חינוך, בריאות וספורט. מגוון הפעילות בבית איל מאפשר למבקרים בו, נכים ובעלי הצרכים המיוחדים לצד אנשים בריאים, שהיה לאורך חצי יום – בבריכה טיפולית, חדרי כושר, חדרי טיפולים ועוד.

לאורך המפלס השני של בית איל, נמצא "ציר ארזי הלבנון", המנציח את כל הנופלים במלחמות, פעילות מבצעית ופיגועי טרור בגבול הלבנון, החל מכ"ד יורדי הסירה בתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו – 1,399 חיילים ו-212 נרצחים בפעולות טרור. הציר מספר את ההיסטוריה של המלחמות בלבנון דרך שמות הנופלים (גילוי נאות – הייתי יועץ היסטורי, בהתנדבות, בתכנון "ציר ארזי הלבנון").

הקמת המיזם הנפלא נעשתה ללא בקשת סיוע מהמדינה – אורנה גייסה בעצמה את כל המשאבים.

מראשית הקורונה, בית איל מושבת וקיומו נמצא בסכנה. המענקים המגיעים מהמדינה עקב הקורונה לא הגיעו. ללא סיוע ביציאה מן הקורונה, אי אפשר יהיה להחזיר את החיים לבית איל.

לצד הדרישה מן המדינה לעמוד במחויבויותיה, בית איל פונה גם לציבור.

לתרומות להצלת בית איל:

המרכז להנצחתו של איל שמעוני

בית איל ע.ר. 580313039

בנק הפועלים – מספר בנק 12

סניף טבריה – מספר סניף 723

מספר חשבון 631859

* ביד הלשון 

ברבש – פרופ' גבי ברבש, מי שהיה מנהל בית החולים איכילוב (והאיש שקבע את מותו של רבין בבית החולים) ומנכ"ל משרד הבריאות, מונה לפרויקטור המלחמה בקורונה. בהצלחה!

מה פירוש השם ברבש? זהו שם מקובל בחסידות חב"ד לצאצאי שושלת שניאורסון, כלומר השושלת של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מלאדי. השם הוא ראשי תיבות של בן רבי שניאור.

שמו המלא של גבי ברבש הוא יצחק גבריאל ברבש.

גרסה נוספת למקור השם, מופיעה באתר של בית התפוצות: שם המשפחה ברבש הוא נוטריקון של הביטוי העברי "בן רבי בונים שמואל". במאה ה-19, ברבש מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה זווניגרודקה באיזור וסילקוב והסביבה, באוקראינה.

אני משער ששתי הגרסאות נכונות, אך הגרסה הרלוונטית לגבי ברבש היא החב"דית, ולו בזכות העבודה ששם אביו של ברבש היה שניאור זלמן ברבש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.7.20  

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – זכות ההפגנה היא ערך מקודש בדמוקרטיה.

זכות ההפגנה אינה זכות לאלימות וונדליזם, ליידוי חפצים לעבר השוטרים, להצתת פחי אשפה, לחסימת עורקי התנועה בבירה, להפרת חוק.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" (יצחק רבין, 4 בנובמבר 1995).

* על מי אתה שומר? – את ההפגנה בבלפור והמהומות ברחובות ירושלים בעקבותיה, אני מכיר מבפנים. צפיתי בה דרך עיניה ומצלמתה של מפגינה – חברה, פעילה במחאה, שהפגינה, תיעדה ושיתפה בזמן אמת בקבוצת ווטסאפ ששנינו שותפים בה. אי אפשר לחשוד בעיניים שדרכן צפיתי בהפגנה, שהן מוטות נגד המפגינים. ומתוך מה שראיתי אני קובע חד-משמעית, שהאלימות, הוונדליזם והביריונות היו מצד המפגינים.

כשמתפרעים גוררים עגלת אשפה למרכז צומת ראשי ומציתים אותה, ובעת ובעונה אחת צורחים: "די לאלימות" ו"מ-די-נת מש-ט-רה", הם מוציאים שם רע לחוסר המודעות העצמית. "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?" הם צעקו. על מי? על שלום הציבור, על הסדר הציבורי, על החוק, על הדמוקרטיה.

* רצח בעיניים – טוב, אז  אנחנו כבר שומעים שהאלימות בהפגנה הייתה של סוכנים שתולים, של פרובוקטורים ביביסטים וכו'. ממש העתק-הדבק של טיעוני הימין הרדיקלי. בשני המקרים יכול להיות שבאמת היה פרובוקטור פה פרובוקטור שם, אך האספסוף כשלעצמו הוא אותנטי.

כשראיתי את האספסוף עם הרצח בעיניים, ניסיתי לדמיין מה היה קורה אלמלא חצצה המשטרה בין החוליגנים ל"ביביסטיליה".

לא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות וכדי להבין את הסכנה הנעוצה בהן ולהזהיר מפניה. הקנאות, הרדיקליות, הפנאטיות, השנאה, האלימות והוונדליזם אינם מנת חלקו של צד אחד או שבט אחד בציבור הישראלי.

הגינוי וההוקעה של התופעות הללו צריכים לבוא מכל המחנות. כי החלוקה האמתית היא בין שפויֵי כל המחנות לבין המחנה הרדיקלי, מחנה השנאה, שמסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

אגב, כתבתי שלא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות, כי כשאני מגנה את האלימות שואלים אותי: "מה קרה? נהיית ביביסט?" כאילו אלה החלופות. או להיות ביביסט, או לתמוך באנרכיה ובאלימות. הדיכוטומיה הזאת מסוכנת. היא איום חמור על הדמוקרטיה. לא. לא התחלתי לתמוך בנתניהו. אני דבק בעמדתי על אודותיו. אך הדמוקרטיה הישראלית יקרה לי ואין לי שום עניין לתת רוח גבית לצורריה.

* האלטרנטיבה לבסטיליה – כשאני שומע את האנשים שרוצים "להפיל את הבסטיליה", אני יודע שהאלטרנטיבה שהם מציעים היא רובספייר וגיליוטינה.

* בעד הנגד – השתתפתי, בימי חלדי, בהפגנות רבות. תמיד כשהפגנתי נגד משהו ידעתי בעד מה אני מפגין. וגם שאר המפגינים ידעו. וגם העוברים ושבים ידעו. וגם התקשורת ידעה. וגם אלה שהפגנו נגדם ידעו.

בעד מה מפגינים האנרכיסטים?

* ויסעו מחרדה – קראנו בשבת שתי פרשות: "מטות" ו"מסעי". בפרשת "מסעי" מופיעה סקירה מהירה של כל תחנות מסעם בן ארבעים השנה של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל. "ויסעו מ… ויחנו ב…".

בין השאר מסופר: "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת". וזה כל כך יפה וכל כך אקטואלי. הדרך לצאת מחרדה היא להתקבץ למקהלה, לקהילה, ליחד. לא להתמודד לבד עם חרדה, אלא יחד, כחברה, כקהילה, כאומה.

וימים אלא של חרדה רפואית וכלכלית קיומית – מן הראוי שיהיו ימי אחדות ולא ימי פירוד. שבימים אלה נשכיל לא להיגרר אחרי גורמים קיצונים התופסים טרמפ על המצוקה והחרדה כדי לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות, ליצור כאוס ולחולל אנרכיה, אלא להתמודד עם המשבר יחד, כחברה, מתוך אמון הדדי, ומתוך הבנת האחריות האישית של כל אחד ואחד מאתנו.

* קורא לאחריות – מעטים המקרים שבהם אני מסכים עם יוסי ביילין. אחד המקרים האלה היה ערב שבת, במאמרו בטור שלו ב"ישראל היום". אצטט: "התרת הפגנות בדרך המסכנת את משתתפיהן ואת סביבתם, ללא עמידה על כללי המאבק בקורונה, אינה מבטאת גישה ליברלית אלא גישה שגם היא מזלזלת וגם, בהשאלה מהביטוי שבו משתמשים גם המפגינים, 'חרטאית' ".

ביילין אינו חשוד באהדת הממשלה ואם מישהו חושד בו בכך, משום מה, המאמר עצמו יסיר את החשד הזה, כי הוא מותח ביקורת חריפה על ניהול משבר הקורונה והמשבר הכלכלי.

אבל הוא מגלה אחריות בכך שהוא קורא לאחריות.

* אנרכיסט מופקר – אלדד יניב פרסם תמונה מעימות בין מתפרעים ושוטרים השבוע בירושלים, וכתב שזו הדרך; כך השמאל בכל העולם מתנגד לשלטון. לאחר מכן צייץ הודעה שיפר את החלטות הממשלה בנושא הקורונה. לאחר מכן צייץ קריאה לרון חולדאי לקחת פיקוד על תל-אביב ולקרוא לאזרחי העיר לא לציית להחלטות הממשלה בנושא הקורונה.

הוא ניהיליסט ואנרכיסט מופקר. מרד ה"רעבים" של מדינת תל-אביב.

אלדד יניב הוא הישראלי המכוער.

* בין אחריות חברתית לאנרכיה – בימים האחרונים אנו נחשפים לשתי יוזמות של התנגדות להחלטות הממשלה בנושא הקורונה. האחת היא של אנשים רבים מאוד שתורמים את המענק שהם מקבלים לעמותות צדקה למיניהן, כדי שהכסף ילך למי שבאמת זקוקים לו. היוזמה השניה היא של מסעדנים, שהודיעו שיפרו את החלטת הממשלה לסגור את המסעדות.

ההבדל בין שתי היוזמות הוא של יום ולילה. היוזמה הראשונה היא מופת של סולידריות חברתית. אני חושב שהממשלה שוגה במענק האוניברסלי, ואין הצדקה לכך שאקבל אותו? אני תורם אותו למי שזקוקים לו. יוזמה שכל כולה רק טוב. זו תרומה המחזקת את החברה הישראלית. היוזמה השניה, לעומת זאת, היא עבריינית, מפוררת, יוצרת כאוס ואנרכיה בחברה הישראלית. היוזמה הראשונה מבטאת אחריות חברתית ואזרחות למופת. היוזמה השניה מבטאת חוסר אחריות חברתית ובריאותית ואזרחות מופקרת.

* בובת פיתום – במשך חודשים מובילה תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו מסע הסתה אישי, ממוקד, מסוכן, נגד מנדלבליט, שהעז למלא את תפקידו נאמנה, ולהגיש כתבי אישום חמורים על סמך ראיות.

השלב החדש במסע ההסתה, היא הטענה שנתניהו מאוים ומנדלבליט אינו עושה דבר נגד ההסתה כלפיו ולהגנתו. את הטענה הזאת מובילים עכשיו בובת הפיתום של נתניהו – יאיר הג'ורה והסוס הטרויאני מטעמו במשרד לביטחון פנים אמיר אוחנה. הם, המסיתים נגד מנדלבליט, הסתה שהסיכוי שלא תסתיים ברצח אינו גבוה, מאשימים אותו בהפקרת נתניהו. אין להם גבולות.

ולמחרת ההתבכיינות של בובת הפיתום על ההסתה נגדו, הוא פרסם ציוץ מסית שבו כינה את פקידי האוצר מחבלים, והאשים אותם – השעיר לעזאזל התורן, שבכוונה הם אינם מעבירים לציבור את הכספים שעליהם החליטה הממשלה, כדי להכשיל את מדיניות נתניהו ולהתסיס את העם.

(מהי בובת פיתום? פיתום הוא אמן עם שליטה מיוחדת בקולו, שמסוגל "לדבר מן הבטן" בלי להניע את השפתיים. בובת פיתום היא בובה שבה הוא מסתייע, וכאשר הוא מדבר מן הבטן, הוא מניע באצבעותיו את שפתי הבובה. וכך, לכאורה, הבובה משמיעה את הדברים שהמפעיל אומר).

* חלוקה צודקת – עצם הכוונה של ראש הממשלה ושר האוצר להזרים כסף לציבור במצוקה הקשה של הקורונה ובעקבותיה, היא רצויה, היא צודקת מבחינה חברתית – מחויבות המדינה לסייע לאזרחים במצוקה ונכונה מבחינה כלכלית – הזרמת חמצן לעידוד הצריכה והנעת הכלכלה.

אולם התכנית צריכה להשתנות, להפוך לדיפרנציאלית. הוצאה כל כך גדולה של המדינה, אינה צריכה להתבזבז על תוספת של כמה מאות שקלים למי שאפילו לא ירגישו אותם. עדיף להתמקד במי שבאמת נפגעו מהקורונה ולתת להם יותר. יש להשקיע אותו הסכום, אך לחלק אותו בצורה צודקת.

* שיטוח עקומת העוני – עוני הוא נטל כלכלי כבד על המדינה. המשמעות של עוני היא פשע, סמים, מצוקה, תשלומי העברה – ואלו הוצאות עתק של המדינה. המשמעות היא של אנשים שאינם יכולים לשלם מסים, אין להם כוח קניה, הם אינם יכולים לתרום לכלכלה וברוב המקרים מעבירים את העוני והמצוקה (והעלות האדירה של העוני והמצוקה) גם לדור הבא ולדורות הבאים. לכן, שיטוח עקומת העוני אינו רק מחויבות חברתית ואנושית – זו ההשקעה הכלכלית הכדאית ביותר שיש. ההשקעה הזאת צריכה להיות בראש ובראשונה בחינוך (מלידה עד י"ב) והשכלה, בעיקר באזורי מצוקה. זו לא הוצאה, זאת השקעה.

* השוואה – שואל מאיר שלו בטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "אני תוהה, איך קרה שחמש המדינות שהאיחוד האירופי אסר את כניסת אזרחיהן הן רוסיה, ארה"ב, טורקיה, ברזיל וישראל? הייתכן שנגיף הקורונה נמשך במיוחד למדינות שמנהיגים אותן טיפוסים כמו פוטין, טראמפ, ארדואן, בולסונארו ונתניהו?

הבה נשווה את ההתייחסות של המנהיגים השונים לנגיף הקורונה. עוד טרם התקרבה הקורונה לישראל, נתניהו קבע את מדיניותו: "עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר". נתניהו הואשם כפאניקר, נטען נגדו שהוא מפחיד את הציבור, הוא איים בעשרת אלפים מתים ובמיליון חולים, ונקט אמצעים חריפים של סגירת שערי הארץ וסגר כללי.

האחרים, לעומת זאת (ככל הידוע לי זה לא כולל את ארדואן), הם מכחישי קורונה. כלומר, גישתם הפוכה לשלו. אם להשוות אותם לישראלי, אפשר לומר שהם היורם לסים של מדינותיהם. אולם בעוד אצלנו היחס ליורם לס הוא כאל ליצן רפואי, שם הוא ראש המדינה.

* אסקופה נדרסת – "ראש הממשלה מאיים לפטר את יו"ר ועדת הקורונה ח"כ יפעת שאשא-ביטון". עצם העובדה שמשפט כזה יכול להישמע, מעידה על הבעייתיות המרכזית בדמוקרטיה הישראלית – החולשה העצומה של הכנסת, הרשות המחוקקת, וכפיפותה למעשה לרשות המבצעת, ואם להיות מדויק יותר, לראש הממשלה.

ראש הממשלה יכול לפטר שר. ראש הממשלה יכול לפטר את ראש המוסד וראש השב"כ. הוא יכול לפטר את בכירי משרד ראש הממשלה. ראש ממשלה יכול לפטר ראש ועדה בכנסת?! הרי הכנסת אינה כפופה לממשלה. אם כבר, הממשלה כפופה לכנסת.

אחד מתפקידיה של הכנסת הוא לבקר את הממשלה ולפקח עליה. בוודאי בנושא כמו הקורונה. דווקא כיוון שמדובר בשעת חירום, כדי להבטיח שהממשלה אינה נסחפת בהפעלת עוצמתה בשעה כזו. זו תפקידה של שאשא-ביטון כיו"ר ועדת הקורונה בכנסת. תפקידה אינו להיות חותמת גומי של ראש הממשלה.

בעידן נתניהו הפכה הכנסת לאסקופה נדרסת תחת רגליו. שני היו"רים הקודמים, ריבלין ואדלשטיין עשו ככל יכולתם להגן מעט על מעמדה של הכנסת וכבודה, אבל היו"ר הנוכחי, יריב לוין, אומר בפה מלא שהוא שליחו של ראש הממשלה. לוין לא התייצב לצדה של שאשא-ביטון בשבוע שעבר, כשנער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר איים בהדחתה, ומה הפלא שהיום נתניהו "מודיע שיפטר"? סביר להניח שלוין ישתוק גם הפעם, במקרה הטוב, ובמקרה הרע יצטרף באופן אקטיבי לצעד הדורסני והאנטי דמוקרטי של נתניהו.

* נגיף טרמינולוגי – מי היה מאמין, לפני חצי שנה, שכל ילד יידע לומר מילים כמו אפידמיולוגי, אקספוננציאלי וא-סימפטומטי.

* עליהום מקארתיסטי – אני מכיר אישית שני בוגרים של  קרן וקסנר. שניהם אנשי ימין, שנכנסו לקורס של הקרן כאנשי ימין ויצאו ממנו כאנשי ימין, ולטענתם לא היה שמץ של מסר פוליטי בהכשרה המעולה של הקרן, שכל כולה ממוקדת במצוינות של השירות הציבורי.

כל העליהום המקארתיסטי על הקרן, המבוסס כולו על שקר, הוא חלק מציד המכשפות המכוער של תעשיית השקרים וההסתה.

כל העליהום על הקרן נולד כאשר נתניהו ניסה בדרכו הנכלולית לסכל את מינויו של אביב כוכבי, בוגר הקרן, לרמטכ"ל. ליברמן כפה עליו את המינוי, אך ההסתה כבר יצאה לדרך ונמשכת.

כיוון שהקרן מחנכת למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל, ותאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים על ה"דיפ-סטייט" השקרי, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, ממוקדת בשירות הציבורי, אז הנה "האקדח המעשן" – הם מכשירים מצוינות של ה"דיפ-סטייט", שמטרתו כידוע לתפור תיקים לצדיק כדי לבצע "הפיכה שלטונית" וכו' וכו' שאר הבלים ושקרים.

אני סבור שפרשת המחקר של אהוד ברק היא שערורייה. אין גוף שאינו שוגה ומפשל. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית, בניסיון להרוג את הקרן, והניסיון להפסיק את תרומתו הגדולה להכשרת שירות ציבורי מצוין, והכפשת מאות בוגריה, רב המרחק.

אמר יו"ר המועצה המייעצת של הקרן, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל') עידו נחושתן בהופעתו בפני ו' חוק, חוקה ומשפט של הכנסת: "בנימה אישית, נכנסתי לראשונה למשכן לפני 50 שנה כשאבי הושבע לכנסת השביעית מטעם תנועת חירות גח"ל והיה חבר הוועדה הזו. אני מתוודה שההופעה היום היא בנסיבות שלא העלית על דעתי. תיווכחו לדעת שמקורן בטעות ובאי הבנה גדולה. קרן וקסנר היא פרי פועלו של לסלי וקסנר, ציוני נלהב שכל מבוקשו הוא לתרום למדינת ישראל באמצעות הכשרת והשבחת השירות הציבורי כולו". אביו של עידו נחושתן היה יעקב נחושתן, לוחם אצ"ל, גולה בידי הבריטים לאריתריאה, איש תנועת החירות, ח"כ מטעם חירות ואחרי עליית הליכוד לשלטון איש שירות החוץ של ישראל.

ועוד אמר נחושתן: "משפחת וקסנר היא התורמת היחידה לקרן מאז ומעולם. ב-31 שנות פעילותה בארץ העמידה הקרן 532 בוגרים הפרושים לאורכו ולרוחבו של השירות הציבורי. רבים מבוגריה נשאו ונושאים בתפקידים בכירים. לאורך השנים, זכתה התכנית והקרן להכרה והוקרה של ראשי הקרן ונציבי שירות המדינה ראו בה יהלום שבכתר. הקרן הינה א-פוליטית, בתכניותיה לא משתתפים אישים פוליטיים והיא תמיד פעלה בצנעה ולא באור הזרקורים. הקרן פעלה תמיד שיתוף פעולה מלא עם נציבות שירות המדינה ומשרד רה"מ ובהתאם לחוק ולנהלים שנקבעו… אני שואל על מה ולמה? אין כל הצדקה לפגיעה במפעל פילנטרופי ובשמו של אדם שתרם עשרות שנים הון עצום לטובת מדינת ישראל. אין כל הצדקה שבוגרי הקרן יספגו עלבונות וילכו בראש מורכן ושמשרתי הציבור לא יקבלו הזדמנות להשבחה. הקרן עומדת בראש מורם ובלב נקי מול כל הדברים הללו. תנו לנו להמשיך לתת לשירות הציבורי את המיטב".

מדינת הלאום של העם היהודי. יהודי משקיע את מיטב הונו להשבחת השירות הציבורי בישראל, מתוך ציונות, ומדבר על כך כסף של "קרן זרה".

* מצוינות בשירות הציבורי – קרן וקסנר מחנכת ומכשירה למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל. מדקלמי תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, מציירים את השירות הציבורי כאויב שנועד להילחם בדרג המדיני ולבצע הפיכה. הם רוצים שירות ציבורי חלש, של אנשים בינוניים, צייתנים, חנפנים, אומרי-הן.

מנהיגות חזקה רוצה שירות ציבורי חזק ודעתן, שיחד עמו ניתן לסער מוחות, לעצב אסטרטגיה ולבצע אותה בצורה המיטבית. מנהיגות שמעדיפה את אזור הנוחות של עבודה עם אומרי הן בינוניים, היא מנהיגות פחדנית, חסרת ביטחון עצמי.

* הפציפיסט הקולוניאליסט – הני זויבידה, ממנהיגי "הקשת המזרחית" ואיש השמאל הרדיקלי, פרסם ב"הארץ – ספרים" מאמר ביקורת על ספרו של א.ד. גורדון, ההוגה, המחנך והחלוץ הציוני, "האדם והטבע", שמהדורה חדשה שלו יצאה לאור.

גורדון היה איש של התיישבות, אהבת הארץ, נטוע במסורת ובדת היהודית (אם כי בפרשנות אינדיבידואלית שלה), אדם לאומי מאוד. אך הוא היה גם פציפיסט, הומניסט ולא בכדי האגף המתון, היוני, בתנועת העבודה, "הפועל הצעיר", ראה בו את מורו ורבו.

מעניין מה חושב על גורדון איש שמאל רדיקלי כזובידה. מצד אחד, הוא משבח אותו על הגותו האקולוגית, שבה הקדים את זמנו בעשרות שנים. מצד שני הוא הביע סלידה מהגותו הדתית, בעצם היותה הגות דתית. וכן… "יש הבדל מהותי בין תפישה דמוקרטית לתפישה קולוניאלית של הקולקטיב, כפי שאפשר לפרש מכתביו, המבקשת לחבר בין מהגרים יהודים-אירופים בעיקר לאדמה לא-שלהם על חשבון הילידים, ערבים בני המקום".

גורדון נפטר ב-1922. 47 שנים לפני "אקיבוש". 26 שנה לפני "הנכבה". רוב כתביו, ובהם "האדם והטבע" נכתבו לפני הצהרת בלפור. אבל בעבור זובידה האנטי ציוני, גורדון הוא קולוניאליסט, מעצם העובדה שהוא מחבר "מהגרים" (מה פתאום עולים?) יהודים-אירופים (כלומר העיקר אינו שהם יהודים השבים למולדתם אלא שהם "אירופים") עם אדמה לא-שלהם (וכי איזה קשר יש בין עם ישראל לארץ ישראל, הרי האדמה הזו שייכת לערבים, שהרי הם ה"ילידים", בני המקום, להבדיל מן הפולשים הזרים מאירופה).

אז נכון, גורדון היה פציפיסט, אך כיוון שהוא היה ציוני הוא "קולוניאליסט".

* ג'יבריש פוסט ציוני – שי זמיר פרסם מאמר ביקורת על ספר ב"7 לילות". כאשר בפסקת הפתיחה מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מכונות "המרד הערבי הגדול של 36'-39' ", איני מופתע שבפסקה הבאה כתוב על "חברה שמכחישה את ערביותה של הארץ הזאת", בפסקה השלישית נכתב בנחרת בוז על הדרך שבה "מסופרת בדרך כלל ההיסטוריה של הציונות" ובפסקת הסיום מופיע "יהודי-ערבי".

* קלקלה – אופירה אסיג התראיינה בערוץ 12 וסיפרה שהיא עובדת מגיל 12 "ומאז אני מכלכלת את עצמי". בכיתובית נאמר: "מאז אני מקלקלת את עצמי".

* ביד הלשון 

לִפְנַי וְלִפְנִים – ראש המועצה האזורית רמת הנגב ערן דורון לקה בקורונה. בראיון לתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב', הוא רצה לומר שביומיים האחרונים הוא חקר לעומקם של דברים את סוגיית הבדיקות, המחלה וכו'. אבל יצא לו משהו כמו חקרתי מלפנים ומבפנים… הוא התכוון בוודאי לומר "לִפְנַי וְלִפְנִים".

הביטוי לִפְנַי וְלִפְנִים הוא מספרות חז"ל אף שהוא מסתמך על פסוק מן המקרא. הפסוק הוא מספר מלכים א' פרק ו': "וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי". המילה לפנָי המופיעה כאן היא יחידאית בתנ"ך (כלומר מופיעה רק פעם אחת). הפירוש המקובל הוא שהמושג לפניי – כוונתו "לפנים" כלומר החלק הפנימי שבפנימי של בית המקדש.

בלשון חז"ל הועצמה המילה והוכפלה (כמו "קודש הקודשים", "שיר השירים") ללִפְנַי וְלִפְנִים. השימוש בביטוי יוחד לקודש הקודשים שבבית המקדש. לאורך הדורות הביטוי "התחלן" ואינו מיוחד עוד לפנימיות בית המקדש, אלא למרחב פנימי כלשהו, או בסלנג – ל"בפנוכו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.7.20  

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. הייתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פיתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פרסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש… הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזמרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר — דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגרסה אנגלית וגרסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות.

אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד… נגד הכל. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!)  שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

מתי נתבגר?

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. איך הצלחנו?

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא הייתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו". אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף". גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות".

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע". והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה".

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא הייתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה הייתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, הייתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו וילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון 

היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.7.20  

* הפוזיציה והקורונה – בקבוצות ווטסאפ שונות מוצגים הנתונים הקשים של מספר הנדבקים בימים האחרונים בישראל לעומת המספר הנמוך של הנדבקים באירופה, למשל – 3 (למיליון תושבים) באיטליה, באיזו שמחה לאיד של "אמרנו לכם". לשמחה – מה זה עושה?

אני לא אוהב את ההלקאה העצמית המוגזמת בעיקר כאשר אני מוצא לצדה לא מעט שמחה לאיד (בעצם לאידנו) מטעמי פוזיציה פוליטית. כמו שלא היה מקום להתבשמות והתעופה העצמית של נתניהו בימים שבהם התוצאות בישראל היו מהטובות בעולם, כך אין מקום למתקפות הללו (שאגב, יש בהן סתירה פנימית. למשל, אלה שתקפו את הממשלה על כך שאינה פותחת את המשק ופתאום תוקפים אותה בדיעבד שפתחה מהר מדי וכו').

אין שום עניין אידיאולוגי בנושא הקורונה. זה לא נושא של ימין או שמאל. האידיאולוגיה של כולם זהה – לנצח את הקורונה. כולם מכווננים לכך. זו מגפה קשה, חדשה, לא מוכרת, משתנה. לבטח עושים טעויות, ולעתים מה שנראה היום כטעות ייראה מחר כדבר הנכון ולהיפך. מי שמציגים היום במפגני שמחה לאיד את הטבלאות המוכיחות שאנחנו מפגרים אחרי אירופה, לא הציגו לפני חודשיים את הטבלאות שבהן באותן מדינות אירופה אנשים מתו באלפיהם ואצלנו המצב היה הפוך.

ואין זה מן הנמנע שבעוד חודש המצב שוב יהיה הפוך.

* אחריות הדרג המדיני – העימות בין פרופ' סיגל סדצקי לשר הבריאות אדלשטיין, הוא עימות קלסי בין דרג מדיני לדרג המקצועי.

הדרג המדיני הוא הנושא באחריות בפני הציבור והוא מקבל ההחלטות. הוא חייב להקשיב לאנשי המקצוע, להתייחס לעמדותיהם ברצינות, הן הוא אינו מומחה לתחום שהוטל עליו, אך הוא זה שמקבל את ההחלטות. את ההחלטות שלו, אנשי המקצוע צריכים למלא, גם אם הם חושבים שהן שגויות. את המדיניות שלו עליהם לבצע גם אם אינם מסכימים לה. ומי שחש שאינו יכול לעשות כן – מן הראוי שיתפטר.

החלטתה של סדצקי להתפטר מכובדת מאוד. דעותיה והצעותיה נדחו, אין היא שלמה עם המדיניות והיא התפטרה. וגם אילו בחרה להישאר ולבצע את המדיניות שהיא שוללת – גם אז זאת הייתה החלטה מכובדת, כי זה ה-DNA של הסיביל סרוונט, השירות הציבורי.

גם תוכן המחלוקת הוא תוכן קלסי של מחלוקת בין דרג מקצועי לדרג הפוליטי. סדצקי רואה את התמונה במבט מקצועי של רופאה, של אשת משרד הבריאות, ומכאן גישתה השמרנית, המחמירה, שאינה מחויבת לתמונה הרחבה הלוקחת בחשבון גם את ההשלכות של ההחלטות הרפואיות על המשק והחברה הישראליים. אדלשטיין הוא חבר בממשלה, הוא חלק מן האחריות הקולקטיבית שלה, ולממשלה יש אחריות להילחם הן במגפה והן ב"קורונה הכלכלית". במצב כזה, טבעי שחלק מאנשי המקצוע ייראו בהחלטותיו החלטות "פוליטיות", לא "מקצועיות", במובן השלילי של המושג. כלומר, כהחלטות ממניע זר של פופולריות ומאבקי כוח מפלגתיים או אישיים וכו'. לעתים הטענות הללו נכונות. ועדיין, השיטה הדמוקרטית המעניקה את הסמכות לנבחרי הציבור מבוססת, בין השאר, על ההנחה שנבחרי הציבור, מעצם אחריותם, רואים את התמונה הרחבה, מעבר לראיה המקצועית הצרה של הדרג המבצע. דווקא במקרה של אדלשטיין, אני מאמין שהחלטותיו הן מתוך הראיה הרחבה ולא ממניעים זרים.

* צדק פואטי – הקורונה לימדה את בוריס ג'ונסון ואת בולסונרו שהיא לא פראיירית. זה מכניס את טראמפ לקבוצת סיכון. … בעצם גם את יורם לס.

* הודעה במגפון – תמונות, שהופצו ברשת, הראו את ההפגנה מול בית רוה"מ בבלפור – עשרות מפגינים מצטופפים וכמעט אף אחד אינו עוטה מסכה. ממול ניצבת המשטרה ואינה נוקפת אצבע.

מה הייתה צריכה המשטרה לעשות? אני מאמין, שאילו מפקד הכוח היה מודיע במגפון שעל כולם לעטות מיד מסכות, אחרת השוטרים יקנסו את המפגינים, הבעיה הייתה נפתרת. ואם לא, צריך היה לקנוס מפגין אחד. 500 ₪. לא היה צריך יותר מזה.

* עוצר יציאות – הדבר הקשה לי ביותר בגל הראשון של הקורונה, היה עוצר היציאות בצה"ל. ששה שבועות לא ראינו את בננו אסף. השבוע שוב הוטל עליהם עוצר יציאות. נקווה שהפעם זה יהיה קצר יותר. 

* נטורי קרתא של הקפיטליזם – האזנתי ביום שישי לראיון עם קנאי דת. קנאי הדת הוא פרופ' עומר מואב. הוא קנאי לדת הניאו-ליברליזם. למה אני משתמש במילה דת? כי הדבקות הקנאית שלו באידיאולוגיה הזו היא ברמה של דבקות בדת. אמונה דתית היא אמונה במוחלט. שום מציאות לא תשפיע עליה. להיפך, היא תכופף כל מציאות.

מואב יצא בשצף קצף נגד תכנית הסיוע שהציגו נתניהו וכץ, ודבריו מעידים שהוא לא שמע, כנראה, שהייתה כאן קורונה. כי הייתה זו אותה ביקורת, שבימי שגרה אפשר אולי לא להסכים אתה, אבל להבין שמואב מייצג אידיאולוגיה לגיטימית. אבל בסיטואציה הזאת מדובר בקנאות של מי שלא שמע שפיקוח נפש דוחה שבת.

הוא ליהג על הגירעון, שהוא הרי קודש הקודשים של הדת, אסור לגעת בו. והוא הזהיר שראש הממשלה ושר האוצר אינם מממנים את המובטלים מהכיס שלהם אלא מהכיס שלנו והזהיר מעליית מסים. והוא אמר שכעת האנשים לא ירצו לחזור לעבודה כי נוח להם לקבל כסף מהממשלה, וכמובן הוקיע את הלאמת אל-על וכו' וכו' וכו'.

התכנית שהציגו נתניהו וכץ אינה תכנית כלכלית המבשרת צמיחה, אלא תכנית הצלה המבטיחה שנפגעי הקורונה הכלכלית לא ירעבו ללחם. אולם לטווח רחוק, אין שום אפשרות להצליח בשום תכנית כלכלית אם העסקים יקרסו ולאזרחי ישראל לא יהיה ממה לחיות. מבחנה של התכנית יהיה בביצוע, אך היא בהחלט נועדה להושיט חבל לטובע, וזה הדבר הדחוף שיש לעשות היום.

גם ליברטריאנים עמוקים מבינים שבשעת חירום השוק החופשי לבדו אינו יכול לתת מענה ואין מנוס מהתערבות המדינה. גם במשבר הקפיטליזם ב-2008 המדינות נאלצו להכניס את היד לכיס ולהזרים כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה מוחלטת (ובראש ובראשונה ארה"ב והנשיא בוש).

אבל יש קנאי דת שבשום מקרה לא יתנו למציאות לבלבל אותם. בועז מואב הוא נטורי קרתא של הדת הקפיטליסטית.

* תהליך מדאיג – "נתניהו רוצה שכולנו נהיה עניים מרודים כדי לשלוט בנו ולעשות דיקטטורה בלי שנוכל להתנגד, ולכן הטיל את הסגר וחותר להטיל עוד סגר… הקורונה היא פיקציה של המוסד… נתניהו ביקש מיוסי כהן לשתול את הנגיף בסין ובעוד מקומות ולכן האריך את כהונתו…". כן, אנשים כותבים את הקשקושים הללו ורבים מאמינים להם. הנה למשל, רוגל אלפר, ביום רביעי ב"הארץ", מאשים את נתניהו שהוא מעוות במכוון את נתוני החולים קשה ומנפח אותם, כי "מספר גבוה של חולים קשים — משרת את מי שרוצה להטיל סגר, ואולי להביא כך להשהיית משפטו, ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק בשלטון".

כמובן שהתאוריות הללו חולניות ואינפנטיליות. הן מזכירות לי את התאוריה החולנית על איזה דיפ-סטייט שתופר תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. העובדה שמצליחים לשתול כאן קונספירציות מטורללות כאלו מעידה על תהליך מדאיג של אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

חוק הרדיקלים השלובים הפך לחוק הקונספירטורים השלובים.

* ועדת לינץ' – סוכלה מזימת הימין והליכוד להקים בכנסת ועדת לינץ' לשופטי ישראל. הכוונה הייתה להקים ועדה שבה פוליטיקאים ישפטו את השופטים. לכאורה, בטענת "ניגוד עניינים". אולם בית המשפט פרסם בצורה השקופה ביותר את רשימת כל ניגודי העניינים. המזימה לא נועדה אלא לעשות שורה של הצגות פופוליסטיות לתקשורת, שבהן יתלהמו בריוני הליכוד והימין על נציגי המערכת המשפטית, מתוך רצון להבאיש את ריחה, לפגוע במעמדה הציבורי ולהלך עליה אימים לקראת משפטו של הנאשם נתניהו.

כמובן שהחלטת הליכוד לתמוך במזימה הסמוטריצ'ית הייתה הפרה בוטה וגסה של ההסכם הקואליציוני. עמידה איתנה של כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הבהירה לנתניהו שקבלת המזימה תהיה יומה האחרון של הממשלה. עובדה זו גרמה לו להורות לחלק מחברי מפלגתו לא להשתתף בהצבעה ולא להשתתף בה בעצמו.

(אם רוצים באמת בדיקה עניינית, מקצועית ולא מוטה של ניגודי אינטרסים במשפט – בדיוק לשם כך קיימת נציבות תלונות הציבור על השופטים. אבל היא הרי מה"דיפ-סטייט". את הנושא הזה צריכים לחקור מאי גולן, מיקי זוהר והסמוטריץ').

* לא חקירה פרלמנטרית – פרשת הצוללות מחייבת חקירה לעומק, כולל בנוגע למקומו ותפקידו של נתניהו בפרשה. המקום האחרון המתאים לחקירה הזו, הוא בוועדת חקירה פרלמנטרית. מה יקרה בוועדת חקירה פרלמנטרית? ח"כים ממפלגות מסוימות יראו בה ועדה שתפקידה להפליל את נתניהו וח"כים ממפלגות אחרות יראו בה ועדה שתפקידה לזכות אותו. זו לא תהיה ועדה לחקר האמת.

פוליטיקאים אינם שופטים. הם אינם שופטים של עמיתיהם והם אינם שופטים של השופטים. יש נושאים שראוי לבחון אותם בוועדת חקירה פרלמנטרית. למשל, סוגיה כמו הסכנה הסביבתית והבריאותית של בתי הזיקוק בחיפה. בנושא כזה, חברי הוועדה יפעלו באופן ענייני. אי אפשר לחשוד בח"כים שיפעלו בענייניות בסוגיות כמו פרשת הצוללות ובטח לא ניגודי האינטרסים של השופטים.

* שאלה של זמן – מבקר המדינה מתניהו הוא מינוי של נתניהו שנועד לסרס ולעקר את מוסד ביקורת המדינה. למרבה הצער, מבקר המדינה מספק את הסחורה. אבל לא רחוק היום שבו גם מתניהו, כמו אלשייך ומנדלבליט לפניו, יהפוך לאויב. זה יקרה ברגע שמבקר המדינה בכל זאת יבצע משהו מתפקידיו. ברגע שדו"ח כלשהו בכל זאת יחשוף כשלים, אי סדרים או שחיתות בסביבתו של נתניהו. למשל, דו"ח שיבקר את פעולתו במשבר הקורונה. זאת רק שאלה של זמן.

* ההתנצלות נדחית – המעי הגס של הפמיליה, יאיר נתניהו הג'ורה, "התנצל" על דברי הבלע השקריים והסקסיסטיים ששפך על דנה וייס (וכמובן מיד הם זרמו בתעלות הביבים והועצמו בידי המוני מדקלמים). הוא הבהיר שדבריו היו שקר.

ההתנצלות שלו שווה לתחת. הרי בכל יום, כל היום הוא מרעיל, מסית, משקר, מפיץ רוע צרוף ומזוקק, מהלך אימים על כל מי שמטיל ספק בתוצרי תעשיית השקרים מבית בלופר.

למה הוא התנצל? כי דנה וייס תבעה אותו. אני מקווה מאוד שהיא לא תקבל את ההתנצלות, לא רק כי היא יודעת לְמה ההתנצלות הזאת שווה, אלא כיוון שעליה לראות את עצמה שליחה של כל אלה שלא תבעו, שהעדיפו לא להתעסק עם הבריון. צריך להגיש נגדו תביעות כבדות, כי עליו לשלם מכיסו על ההרס והארס ועל הנזק לא רק לנפגעים הישירים מההסתה והשקרים, אלא לחברה הישראלית.

* עוד עתירת סרק – עתירה נגד "החוק הנורבגי", בטענה שהוא "אינו חוקתי", הוגשה לבג"ץ. זו עוד עתירת סרק שתידחה, ואינה אלא הטרדה של בית המשפט העליון. בית המשפט אינו ערכאת ערעור על הכנסת. אם אני מתנגד לחוק, בג"ץ אינו אמור להיות ערכאת בירור אם החוק צודק או לא. בג"ץ הוא ערכאה לעתירות גם נגד חוקים, אם הם פוגעים בזכויות האדם והאזרח ואם הם סותרים את החוקה (כלומר את חוקי היסוד). התחכמויות משפטיות כמו "הבוחר לא התכוון להכניס את המועמד ה-35 של כחול לבן" מגוחכות. הרי גם אם ח"כ נפטר נכנס הח"כ אחריו. אולי אפשר לעתור נגד הח"כ שנפטר בטענה שהוא פגע בזכות האזרח לבחור את נבחריו? כל הטענות הללו הן אבסורדיות.

יש הרבה עיוותים בממשלת האחדות. הגודל המנופח שלה, המשרדים המיותרים, סגני השרים הרבים כאשר עצם תפקיד סגן שר הוא מיותר, התפקיד המומצא של "ראש ממשלה חליפי" (אם תהיה רוטציה אנחנו עוד נרגיש את פוטנציאל הנזק ההרסני שטמון בהגדרה הזאת) ועוד. וגם בנושאים האלה בג"ץ לא צריך להתערב. לעומת זאת, החוק הנורבגי מוצדק.

החוק הנורבגי אינו משנה את מאזן הכוחות בכנסת (את האמירה הזאת – אסייג), כי אם הוא מכניס את המועמד ה-36 בליכוד – אין לליכוד בכנסת 36 ח"כים כי הוא מחליף שר שהתפטר מהכנסת. אבל החוק הנורבגי מאפשר לשרים להקדיש את זמנם לתפקידם המיניסטריאלי ולא להיות כבולים לכל הצבעה בכנסת, ומה שחשוב יותר, הוא מבטיח שיהיו בכנסת יותר ח"כים שתפקידם הוא העבודה הפרלמנטרית. למה זה מה שחשוב יותר? כי הכנסת חלשה ומעמדה הולך ופוחת. ולא, זה לא בגלל האקטיביזם השיפוטי (כלומר גם בגלל האקטיביזם השיפוטי, אך הוא לא הנגיסה המהותית בפרלמנטריזם הישראלי), אלא בגלל שהכנסת הפכה בפועל לכפופה לממשלה. זו תופעה שקיימת מאז קום המדינה, אך בתקופת נתניהו השליטה של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה, דורסנית מכפי שהייתה בעבר. וכעת, כאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו (ואומר זאת בפירוש) כשלוחו של ראש הממשלה, הדבר חמור שבעתיים. החוק הנורבגי לא יפתור את הבעיה, אך הוא בהחלט יצמצם אותה, כי הוא יגדיל באופן משמעותי את מספר הח"כים שאינם שרים בפועל, ויחזק את הפעולה הפרלמנטרית.

וכאן הסייג לאמירה שהחוק אינו משנה את מאזן הכוחות – ביצוע החוק שינה את המאזן, כאשר התפטרות שרים מכחול לבן הכניסה ח"כית מ"יש עתיד" ובכך הקטינה את הקואליציה והגדילה את האופוזיציה. כדי למנוע אבסורדים כאלה, יש צורך בחוק נורבגי מדלג (רעיון שעלה במו"מ הקואליציוני ונפל), כלומר שבמקרה שסיעה התפצלה, ביצוע החוק הנורבגי לא יכניס באופן אוטומטי את הח"כ הבא ברשימה, אלא את הח"כ המגדיר את עצמו בפלג שבקואליציה.

לדעתי, יש לקבע את החוק הנורבגי כחוק קבוע המחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת (התפטרות זמנית, כל עוד הם שרים) ולהכניס במקומם ח"כים חדשים. זאת דעתי מזה עשרות שנים והבעתי אותה פעמים רבות. כאשר הממשלה כל כך מנופחת כמו הממשלה הנוכחית, הצורך בחוק הנורבגי גדול שבעתיים.

ומדוע אני מדבר רק על שרים ולא על סגני שרים? כי סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לעבור מן העולם. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור ותחתיו מערכת מקצועית בראשות מנכ"ל המשרד, שהוא משרת אמון של השר. אין שום צורך לדחוף לשם עוד פוליטיקאי. כל מטרת תפקיד סגן השר הוא לספק תפקיד ומעמד לח"כ מתוסכל, שחש שייעודו להיות שר. כלומר, זה פרס ניחומים.

ובנושא החלת החוק הנורבגי גם על סגני שרים, יתכן שיש גם מקום לעתירה לבג"ץ, כיוון שעל פי החוק סגן שר (בניגוד לשר) חייב להיות ח"כ.

* אות כבוד – בפתח נבואתו של הנביא עמוס על פשעי ישראל, הוא ציין רשימה של פשעים המעידים על חברה מושחתת, מסואבת ורקובה. בין הפשעים הוא מנה את הזנות: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". קיומה של זנות מעיד על שחיתות המידות בחברה. ככל שהזנות נפוצה יותר, אות הוא שזו חברה שהנורמות שלה אינן של כבוד האדם וכבוד האישה, אלא של סיפוק תאוות בכל מחיר. כאשר בן ואביו הולכים יחד לזונה, הדבר מסמל את אובדן הבושה. הבושה היא המחסום האחרון בפני התפרקות טוטלית של חברה מערכיה. כאשר גם הבושה אובדת, הרקב ניצח.

כניסתו לתוקף של החוק להפללת צרכני הזנות היא אות כבוד לכנסת ישראל.

* הרצל על מהגרי העבודה – הרצל חזה את תופעת מהגרי העבודה במדינת היהודים, וזו הייתה עמדתו בנדון: "נדע למנוע את הבאתם של עבדי-עבודה לא יהודים לתוך הארץ באמצעות מעין חרם שנטיל על תעשיינים סרבנים, על ידי הכבדה בסדרי ההובלה, מניעת אספקתם של חומרי גלם וכיוצא באלה. ייאלצו אפוא להעסיק את עובדי שבע-השעות שלנו".

* המינימום של טיבי – כאשר אולמרט הציע לאבו-מאזן מדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" סמליים), אבו מאזן דחה על הסף את הצעתו. אחמד טיבי הסביר אז, ש"המקסימום שישראל מסוגלת להציע הוא הרבה פחות מהמינימום שהפלשתינאים יכולים לקבל".

אחמד טיבי הוא לא מהאו"ם. הוא צד בסכסוך הזה, ולא הצד הישראלי. כלומר, הוא הצד שהמינימום שהוא יכול לקבל רחוק מהמקסימום שישראל יכולה להציע.

מה סלע המחלוקת בין אולמרט ושכמותו לבין טיבי, אבו-מאזן ושכמותם? אולמרט מציע שתי מדינות לשני עמים. המינימום של אחמד טיבי הוא אמנם שתי מדינות, אבל לא לשני עמים.

בראיון ל"הארץ" הוא תמצת לפסקה אחת את חזונו: "מדינה אחת שהיא מדינה פלשתינאית ומדינה שניה שהיא מדינה ישראלית. יש יהודים שמתנערים מהביטוי 'מדינה ישראלית' ורוצים מדינה יהודית. אני לא יכול להסכים לזה. הביטוי יהודית ודמוקרטית הוא דבר והיפוכו".

כלומר, מקווי 49' ומזרחה תהיה מדינת לאום פלשתינאית שממנה יגורשו כל היהודים והיא תהיה טהורה אתנית. ממערבה תהיה מדינה, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא לא תהיה מדינה יהודית. כי ליהודים לא מגיעה מדינת לאום משלהם. הזכות הטבעית להגדרה עצמית כוללת את כל העמים זולת העם היהודי.

טיבי נשאל בראיון על טעויות שעשו הפלשתינאים. והוא אמר שאכן אין עם שהוא מושלם. אלו טעויות עשו הפלשתינאים? אולי הסרבנות שלהם? אולי הטרור? אולי שלא קיבלו את תכנית החלוקה ויצאו למחרת למלחמה שנועדה להשמיד את הישוב היהודי ולסכל את הקמת מדינת ישראל? לא. "אם כבר ביקורת עצמית, אז הדבר הנורא ביותר זה הפילוג הפנים-פלשתינאי בין פתח לחמאס". וכפי שהגדירו בשבוע שעבר ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי במסיבת עיתונאים משותפת עם מנהיג הרשימה המשותפת (שאגב, טיבי אינו מכיר במנהיגותו) איימן עודה, יש לשני ארגוני הטרור דבר אחד משותף: "מאבק משותף. אין אויב מלבד ישראל". 

* ביד הלשון

חרטא – "חרטא", כך הגדיר צחי הנגבי, באטימות אופיינית, את האמירה שאנשים בישראל רעבים, ואח"כ התנצל.

המושג הסלנגי חרטא (או חרטה) פירושו – שטויות, דברי הבל, בולשיט, אולי גם פייק ניוז.

המקור הוא בערבית – חרט' פירוש שקר.

והמהדרין יאמרו – חרטא ברטא, חרטוט וחרטבונה.

שימוש קודם – כאשר אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של רבין והציע לפלשתינאים מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 1949 (ב"חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים, הגדיר את ההצעה איש הפת"ח "המתון" מוחמד דחלן: חרטא ברטא.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"