* מנהרת הזמן – כמה נתניהו היה מוכן לשלם כדי לחזור במנהרת הזמן לנאומו הראשון של הרצוג, להפסיק את החקיקה ולפתוח בהידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה.
כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור במנהרת ת הזמן לנאומו השני של הרצוג ולהודיע שהוא מקבל את המתווה כבסיס לפשרה ולהסכמה.
כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור למוצ"ש, להיענות לפניית גלנט ולהפסיק את החקיקה.
כמה הוא היה מוכן לשלם כדי לחזור שעות אחדות אחורה, להיענות למכתב גנץ, להשיב בחיוב לידו המושטת, להפסיק את החקיקה ולפתוח מיד בהידברות.
אבל בכל צמתי ההכרעה הללו, נתניהו הכביד את לבו, כדי לא להיראות כמי שנכנע. וכך הוא הגיע למצב שבו הוא באמת נכנע.
זה המחיר של פוליטיקת הכנעה. מי שמנסה להכניע את יריביו – נאלץ להיכנע.
* זמן להפוגה – נתניהו אכזב, אמנם, כאשר אמר שהמהפכה תחודש במושב הקיץ, אבל יתכן שזה מה שהוא מסוגל לומר עכשיו. עצם הפסקת הבליץ השבוע ופסק הזמן הוא חיובי.
טוב עשו לפיד וגנץ שהודיעו על כניסה להידברות בחודש הזה.
מן הראוי שגם המחאה תצא להפוגה בתקופה הזאת. הרי אם לא תהיה הסכמה והמהפכה תתחדש, אפשר לחזור ולחדש את המחאה. אבל אני שמח שלפחות השביתה הכללית הופסקה ויום השיבוש בוטל.
אני משוכנע, שעם רצון טוב ניתן להגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, שתשמור על עצמאות הרשות השופטת, אך תסדיר ותנסח מחדש את מערכת היחסים בין הרשויות, כולל הגדרה מצמצת לנושאים והסיבות שעליהם מותר לבטל חוקים, באיזה רוב ובאיזה הרכב של בית המשפט ותאפשר פסקת התגברות ברוב סביר (לפחות 70 ח"כים). ניתן בהחלט להגיע לרפורמה ש-75% מהציבור יתמוך בה והשאר יוכלו לחיות אתה.
* דורס את ביטחון המדינה – הדי-9 שיצא לדרוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט, דורס את החברה, הכלכלה והביטחון.
* ראש ממשלה מטורף – נתניהו דירדר את ישראל למצב הביטחוני הקשה ביותר מאז הימים הקשים בתחילת מלחמת יום הכיפורים. וכאשר ישראל נמצאת תחת המדרון הזה, והאיומים מכל עבר גואים וצה"ל מתפורר, נתניהו, בצעד מטורף, פיטר את גלנט כיוון שאמר את האמת.
ראש הממשלה מטורף!
עם מי הוא ילחם? עם נמושות כמו שרת התעמולה? עם כלומניק כמו קרעי? עם פרחח איש כנופיות כמו בן גביר?
* בין גלנט לנתניהו – נאומו לאומה של שר הביטחון יואב גלנט היה מעשה אמיץ של מנהיג לאומי, המעמיד את האינטרס הביטחוני והקיומי של האומה מעל שיקולים תועלתניים אישיים.
גלנט הציב לנתניהו סולם, שיאפשר לו לרדת מן העץ, שעליו הוא מתבצר.
נתניהו בעט בסולם, כפי שבעט בסולם שהציב לו הרצוג.
גלנט הוכיח עצמו כמנהיג אמת, שסיכן במודע את הקריירה הפוליטית שלו למען ביטחון ישראל. נתניהו הוכיח שהוא איבד כל קשר עם המציאות. האיש פשוט לא כשיר.
* עיטור הגבורה האזרחית – הייתה לי ביקורת חריפה על גלנט בשנים האחרונות. לא פעם הצטערתי לראותו מתקרנף. למשל, בהצבעותיו הבוגדניות עם האופוזיציה למדינה נגד האינטרס הלאומי, הביטחוני והדמוגרפי, כמו הצבעת קואליציית ביביטיבי נגד חוק האזרחות ועוד.
אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. השעה של גלנט הייתה בנאומו לאומה במוצאי שבת. היה זה רגע נדיר, שבו אזרחי ישראל ראו בשידור חי איך נולד מנהיג לאומי.
לפני שבועות אחדים כתבתי רשומה שכותרתה "געגועיי לקהלני". הזכרתי אך קהלני, בניגוד לגיבורי קרבות אחרים שהשתפנו בפוליטיקה, מרד במנהיגו הנערץ יצחק רבין, כאשר ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. הבעתי תקווה שגיבורי הקרבות גלנט, דיכטר וניר ברקת ינהגו כך ויצאו נגד המהפכה המשטרית.
לקח קצת זמן, אך גלנט התעשת ועשה זאת. הוא זינק על הרימון, בהעדפת האינטרס הלאומי והביטחוני על פני שיקולי קריירה פוליטית אישית. האם דיכטר וברקת ילכו בעקבותיו? (את מי שימהרו להשיב בשלילה, אני מבקש להשיב עם יד על הלב, מה היו עונים אם לפני שבוע הייתי שואל שאלה כזאת על גלנט).
* יוותר על מצפונו? – אין שום הבדל בין עמדותיו של אבי דיכטר לאלו של גלנט. דיכטר יודע, בדיוק כמו גלנט, את האמת על האסון שאליו דירדר נתניהו במרוץ האיוולת את מדינת ישראל.
גלנט דבק באמת ובמצפונו ואיבד את תפקיד שר הביטחון. האם דיכטר יאבד את מצפונו כדי לקבל את תפקיד שר הביטחון?
* לא כינס את הקבינט – שר הביטחון דרש פעמים אחדות מראש הממשלה לכנס את הקבינט, כדי שהוא, הרמטכ"ל וראש השב"כ יציגו בפני חברי הקבינט את האיומים הביטחוניים המידיים על ישראל אם תמומש, חלילה, המהפכה המשטרית.
נתניהו סירב. די בכך כדי לקבוע שהאיש אינו כשיר להנהגה לאומית.
נתניהו העניק לחברי הקבינט מתנה – בוועדת אגרנט הבאה הם יטענו שלא ידעו.
מצד שני, מה כבר יכול הקבינט של בן גביר להועיל בדיון על המצב הביטחוני?
* תשובה ליד המושטת – פיטורי גלנט הם התשובה של נתניהו להושטת היד של גנץ.
האיש גמר. הוא לא כשיר.
* דבוקת מי האפסיים – הלינץ' שדבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליב וחבר מרעיהם ולצדם הצייצן, המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, עשו ליואב גלנט, מעידים ששלולית מי-האפסיים הדלוחה של הליכוד אינה ראויה לגלנט. גלנט מתאים יותר לליכוד של פעם.
* הפוזה של ביטן – בניגוד לגלנט, דיכטר, אדלשטיין, ניר ברקת, גילה גמליאל, דני דנון וחברי ליכוד אחרים, שאני מקווה שיצביעו על פי מצפונם, במקרה של ביטן – אני מודה שאיני קונה את הפוזה שלו. הוא מושחת, נאשם בפלילים, היה נער השליחויות של נתניהו, שתמך בהתלהבות בכל שיגיונות הביביזם עד שלא מונה לשר.
אבל מה? האצבע שלו בכל מקרה נמצאת בכנסת. הלוואי שיצביע נגד המהפכה המשטרית, ויהיה שותף להצלת הדמוקרטיה הישראלית.
* שיא הצביעות – כפי שכתבתי פעמים רבות – אני מתנגד לגילויי הסרבנות של לוחמי המילואים. ברור שמי שנושא בעיקר האחריות זו הממשלה שדרדרה אותנו למצב שגרם לסרבנות, אולם חוסר האחריות של הממשלה המופקרת אינו מצדיק חוסר אחריות של האזרחים. ההיפך הוא הנכון – באין אנשים היה אתה האיש. הרי מישהו צריך להיות כאן המבוגר האחראי.
אבל כששרי ממשלת המשתמטים, שעומדת להביא לאישור הכנסת את חוק יסוד: השתמטות, מטיפים ללוחמי המילואים – הם שוברים את שיאי הצביעות וההתחסדות, אפילו של עצמם.
* זרעי הסרבנות העתידית – התנגדתי בכל לבי לעקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, אך משהממשלה והכנסת קיבלו את ההחלטה ולא שינו אותה, ברור היה לי שצה"ל חייב לציית להחלטה ושכל החיילים צריכים לציית לפקודות. לצד יציאתי נגד ההתנתקות יצאתי נגד הקריאות לסרבנות.
ואכן, מתנגדי ההתנתקות בדרך כלל נהגו באחריות. הסרבנות הייתה שולית מאוד.
מה יקרה אם ממשלה עתידית תחליט על עקירת יישובים? אני מקווה מאוד שזה לא יקרה, אבל אם זה יקרה – תהיה סרבנות המונית, עד כדי חוסר יכולת לבצע את ההחלטה. וזרע הסרבנות הזאת נזרע בימים האלה. בניגוד לסרבנות השירות בלבנון, סרבני השירות ב"שטחים" וסרבני השירות בהתנתקות, שהיו בעייתיים מבחינה עקרונית, אך זניחים בהשפעתם בשל שוליותם, הפעם אנו עדים לסרבנות המונית. האם אותם סרבנים ותומכיהם אינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות המעשה? האם אין הם חושבים על הבוקר שלמחרת?
* עבירה גוררת עבירה – כצפוי, יצא מכתב של מילואימניקים בצוותי קרקע בחיל האוויר, שהודיעו ש"לא יתנדבו" למילואים בשל השהיית המהפכה. כמובן שזה מעשה מגונה. אך גם ה"אי התנדבות" של מתנגדי המהפכה הייתה מגונה. וברור שעבירה גוררת עבירה, סרבנות גוררת סרבנות, ומי שסרב לא יכול לברוח מאחריותו לסרבנות של יריביו.
מי שגרם לכל המצב, זו הממשלה חסרת האחריות במרוץ האיוולת של המהפכה. אך חוסר האחריות של הממשלה, אינו מצדיק חוסר אחריות של סרבנים. וחוסר אחריות של סרבנים א' לא מצדיק חוסר אחריות של סרבנים ב'. כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו עתידה של מדינת ישראל מונח על כתפיו, ולא להיתלות באחרים כדי להצדיק מעשים חסרי אחריות.
הסרבנות היא מסוכנת. כפי שכתבתי לאורך כל השבועות הללו – היא מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית המסוכנת. היא גם חרף פיפיות, כפי שהוכח מהר יותר משציפיתי.
אגב, האם נתניהו יפטר את שר הביטחון שימנה, אם לא ילחם בנחרצות בסרבנות החדשה הזאת?
יש לגבש הסכמה לאומית רחבה בנושאים רבים. אחד החשובים בהם הוא גבולות המאבקים הציבוריים. את הסרבנות יש להוציא אל מחוץ לתחום של כל מאבק.
לפקודה תמיד אנחנו!
* עיר מקלט לעבריינים – אם הממשלה תמנה לשר עבריין שנידון למאסר בפועל אחרי הרשעתו – האם בג"ץ יוכל להתערב? על פי חוק מגה-שחיתות המכונה דרעי 2, התשובה היא שלילית.
* מתפכחים – יהורם גאון ועמית סגל מבטאים את המוני המתפכחים.
* למה חייב להיות בג"ץ עצמאי וחזק? – כדי להגן על אזרחי ישראל מפני הקמת צבאות פרטיים של פוליטיקאים פשיסטים מן הזן של הכהניסט, רק כי הממשלה תלויה ברצונו הרע.
* לא פראיירים – כשנתניהו חתם עם סמוטריץ' ובן גביר על ההסכמים הקואליציוניים, לא עלה על דעתו שהוא יכבד אותם. הרי מעולם הוא לא כיבד הסכמים. מבחינתו, הסכמים קואליציוניים הם משוכה שהוא צריך לעבור כדי להגיע לשלטון. מאותו רגע, אין בהם עוד צורך. כך הוא נהג תמיד. מה שהוא לא הבין, זה שהפעם לא מדובר באנשים תמימים, שוחרי טוב המפרשים את הזולת כבעל כוונות טובות, כמו בני גנץ ושאול מופז. הפעם מדובר בפוליטיקאים ערמומיים וקשוחים לא פחות ממנו. הם אוחזים באשכיו ולא מרפים. וכך נתניהו נאלץ למלא את ההסכם ולהכניס את סמוטריץ' לחבל בביטחון המדינה כסָרְבֶּה משרד הביטחון. ועכשיו, כדי שלא יפרוש, הוא שב ואישרר את הבטחתו המופקרת לכהניסט, להקים מיליציה משלו.
נתניהו מבין שרק בג"ץ יכול להציל אותו מעצמו. אני מקווה שהוא ייקח זאת בחשבון בהידברות.
* ק.ק.ק. ברישיון – בתמורה להסכמתו הנדיבה להישאר שר בממשלתו, סחט הכהניסט מראש הממשלה, שאותו הוא אוחז בביצים, הקמת מיליציה כהניסטית "ממלכתית" בראשותו.
זה יהיה שילוב של קו-קלוקס-קלאן להב"ה ולה-פמיליה, אבל עם רישיון.
מה תעשה המיליציה הפרטית של בן גביר? פוגרומים בערבים? שפיכת דם מפגינים נגד המשטר?
הכל מותר בשביל להישאר בשלטון? אין לנתניהו שום קווים אדומים?
בהידברות על רפורמה בהסכמה יש לדרוש את ביטול ההחלטה על המיליציה הכהניסטית.
* הדרך ללבנון – המיליציה הפרטית של בן גביר – לבנוניזציה של ישראל.
* מודל לחיקוי – למה בן גביר רוצה מיליציה פרטית? כי הוא מתקנא בהישגים של אלי חובייקה.
* המפקד – בראש המיליציה צועד אצבעוני המפקד.
* דף המסרים העדכני – דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה, שעדרי הדקלמנים מדקלמים בתחושת ידענות, היא ש… מה רוצים מבן גביר? הרי בנט הוא זה שהחל להניע הקמת משמר לאומי.
ואו! גאונים. בנט הוביל תהליך של הקמת משמר לאומי הכפוף למשטרה, לא מיליציה פרטית של פוליטיקאי, ובטח לא של פשיסט גזען צמא דם.
* בשם הגולנצ'יקים – הכהניסט מתיימר לדבר… תחזיקו טוב… בשם הגולנצ'יקים.
מי? האיש שמעולם לא אחז ברובה ביד? שלא יודע מה זה פזצט"א? שצה"ל לא גייס אותו כי הוא מחבל, וכדי לא להפקיר נשק בידיו? מי שרק הפריע לחיילי צה"ל?
הוא מדבר בשם הגולנצ'יקים?
* מי נתן לו רישיון – שופטי בית המשפט העליון שהכשירו את השרץ הכהניסטי, שותפים לאחריות למצב שאליו התדרדרנו.
זה מחיר האקטיביזם השיפוטי; הפיכת ערך חופש הביטוי לפטיש, העומד מעל חוק יסוד הכנסת.
הוא הדין בלשכת עורכי הדין שהעניקה רישיון עריכת דין לעבריין מועד.
* של מי המחאה – על פי כל הסקרים, השמאל הישראלי מדדה באזור אחוז החסימה. אז ספרו לי שמאות אלפי המפגינים הם… מחאת "השמאל".
* הסנטימנט הממלכתי – נסיקתו המטאורית של בני גנץ בסקרים, מעידה על סנטימנט חזק, בציבור הישראלי, למה שגנץ מגלם בדמותו: ממלכתיות, אחריות לאומית, שאיפה לאחדות לאומית, מתינות, מזג טוב (בני-חותא), חתירה לפשרה ולהסכמה לאומית.
* לשמור על הסמלים הממלכתיים – קשה שלא להעריך אדם המוכן לוותר על הכבוד הגדול של פרס ישראל מטעמים אידיאולוגיים. אבל אני מצר על החלטתו של שלמה ארצי, למרות שאני מבין את תחושתו.
לטעמי, גם בעימות הקשה בחברה הישראלית ואולי ביתר שאת בשל העימות הזה, חשוב לשמור מכל משמר על הסמלים הממלכתיים, ופרס ישראל הוא מהחשובים שבו.
גם שלמה ארצי הוא סמל לממלכתיות. היה עליו לקבל את הפרס. חבל שהוא החליט כפי שהחליט.
* ויתרו על הפרס – שלמה ארצי אינו הראשון שמסרב לקבל את פרס ישראל.
ב-1976 הוענק לאורי זוהר פרס ישראל בקולנוע. זוהר סירב לקבל את הפרס "הממסדי". ראש הממשלה אז, האיש שגילם את הממסד, היה יצחק רבין. חודשים אחדים לאחר מכן, בהתמודדות בין רבין לפרס על ראשות מפלגת העבודה, הקים זוהר את ארגון את"ר – אזרחים תומכי רבין…
ב-1993, זכה ישעיהו ליבוביץ' בפרס ישראל על מפעל חיים. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זעם על ההחלטה, בשל הטפתו של ליבוביץ' לסרבנות שירות ב"שטחים" וכיוון שכינה את חיילי צה"ל יהודונאצים. רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ' ולהעניק לו את הפרס. בתגובה, הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס, ואמר: הפרס היה בעצם ההכרה בי. חודשים אחדים לאחר מכן חתם רבין על הסכם אוסלו. ליבוביץ' אמר, שכעת, אחרי שנחתם ההסכם, אין לסרב עוד. מעתה הכדור הוא בידי הפלשתינאים ואם יפרו את ההסכם, יש להילחם בהם. אין לי ספק שרבין, לו חי היום, היה מתנגד לסרבנות.
ב-1968 הוענק פרס ישראל על מפעל חיים לבן גוריון. בן גוריון סירב לקבל את הפרס. במכתב ששיגר לשר החינוך זלמן ארן, הוא כתב: "ניתן לי הפרס על מפעל חיי: פועלי ביסודה של מדינת ישראל וכו'… איני רואה לי כל זכות לקבל פרס זה, כי פועלי בארצנו לא היה יותר ממילוי חובתי האזרחית".
* למרות חוק החמץ – משחר ילדותי איני אוכל חמץ בפסח.
כך יהיה גם השנה.
אפילו החוק הדרקוני הבזוי של גפני ושות', לא יגרום לי לאכול חמץ.
המסורת היהודית היקרה לי ומסורת בית הוריי, חזקה יותר מהקבס שמעורר בי החוק הזה ולכן הוא לא יגרום לי לשנות ממנהגי.
נתניהו, שצולם אוכל לובסטר במלון בלונדון, יצביע, כמובן, בעד החוק. והצבועים שהובילו את החוק "הכילו" את הלובסטר.
* אנחנו האלטרנטיבה – בית המדרש "מעגלים", שבו אני חבר ואני המנחה שלו, עורך אחת לשנה, לקראת פסח, אירוע הנקרא "והגדת", שנערך ביישוב והקהילה מוזמנת אליו. היום אירחנו את האירוע בק"ק אורטל תובב"א.
בחלקו הראשון הצגתי את אוסף ההגדות העשיר שלי והרציתי עליו ולאחר מכן נערך ערב שירי פסח ואביב בהובלת חבר "מעגלים", המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש.
את האירוע פתחתי במילים האלה: מסביב יהום הסער ואנחנו יושבים ומספרים ביציאת מצרים. מה זה? אנחנו בועה? אסקטיפיזם?
אני רואה חשיבות רבה במפגש כזה דווקא עכשיו. בימים אלה, כשאנו משלמים את מחירה של פוליטיקה של הכנעה וכוחנות, אנחנו מציגים את האלטרנטיבה, שהיא הדרך הראויה לחברה הישראלית לטווח ארוך. אלטרנטיבה של מחויבות לביתנו המשותף, תוך התבססות על תרבותנו היהודית, בלי שמישהו ינסה לנכס אותה לעצמו.
* איש המקף – שמעתי בצער על פטירתו של פרופ' אמנון שפירא, חבר קיבוץ טירת צבי, ממנהיגי הקיבוץ הדתי, המזכ"ל המיתולוגי של בני עקיבא. ציוני דתי במובן האצילי של המילה. נלחם בחירוף שיניים במשך שנים בהקצנה הדתית, בהתחרדלות, שבה ראה סילוף היהדות וחילול השם. איש הציונות הדתית של המקף.
מחנך דגול בכל רמ"ח ושס"ה. חבר קיבוץ ותנועה מסור ונאמן. מאז המאבק על הגולן עמדנו בקשרי ידידות. הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס הגולן, במרכז יובלים ובבית המדרש מעגלים. בליל תשעה באב תשס"ו, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הזמנתי אותו להרצות בנטור. באותו יום נפלה רקטה בנטור. התקשרתי אליו ושאלתי אם יבוא. הוא כמעט נעלב מהשאלה. מעט אנשים הגיעו לאירוע, והוא ריתק את כולנו.
היה אנרכיסט, במובן הטהור של המושג, וכתב ספרים עבי כרס על התאוריה שלו שהיהדות היא אנרכיסטית ושמקור האנרכיזם הוא התנ"ך והיהדות.
הוזמנתי ביום רביעי שעבר לאירוע השקת ספרו החדש על המהפכה השלישית של היהדות. לא התפניתי לאירוע. לו ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה לראותו. איזו החמצה!
יהי זכרו ברוך!
* מלא אושר על כל הטוב – דברים שכתב ב-24 בינואר אמנון שפירא, שהלך היום לעולמו, לחברי קיבוץ טירת צבי:
לחברים ולשותפים של "באר הכפר", שלום רב. אני עכשיו בבית חולים העמק, ושם גילו שיש לי מחלת ניוון שרירים ALS. קבלתי את הידיעה ברגשות מעורבים: מחד גיסא, צער שכנראה לא אגיע עד 120. נו, מילא. אבל מאידך גיסא אני מלא אושר על כל הטוב שזכיתי לו בימי חיי פה בטירת צבי. כולל ובייחוד החברים הטובים עם החום האנושי שלהם הידוע לתהילה.
הרופאים קצבו לי בין שנתיים לשבע שנים ואני היום כמעט בן 88, וגם גיל 90 זה לא רע בכלל.
תודה לכם ולהתראות בשמחות קרובות.
שלכם, אמנון שפירא
* ביד הלשון
מילואים – שירות המילואים בכותרות. מה מקור המושג מילואים ומה תולדותיו?
בפרשת השבוע, פרשת "צו", נקרא על "שבעת ימי המילואים" ובפרשה הבאה אחריה, שאותה נקרא אחרי פסח – פרשת "שמיני", נקרא על היום השמיני, שהוא היום של חנוכת המשכן, ובו ארע האסון של מות נדב ואביהו, בניו של אהרון, שנספו לעיני כל עם ישראל במהלך חנוכת המשכן.
שבעת ימי עבודת המילואים שקדמו לטקס, הם זמן החניכה של הכוהנים לקראת עבודתם במשכן. אחד הפירושים למילה מילואים, הוא שנתנו לכוהנים לעתיד כלים לתפקידם; ש"מילאו את ידיהם".
בתקופת המנדט הבריטי, הפלוגות שמילאו את החוסרים בשורות הצבא נקראו Reserve Forces – הרזרבה. גם ההגנה והפלמ"ח אימצו את המושג, וקראו לכוחות המילואים שלהם – הרזרבה.
בן גוריון לא אהב את השימוש במושג הלועזי, וחידש מושג עברי לכוחות הרזרבה: פלוגות עמ"ל. בכך השתמש במושג עמל, שביטא את ערך העבודה שהיה ערך עליון בתנועת העבודה, כראשי תיבות של "עתודות מילואים". וכך הכריז בן גוריון לאחר הקמת המדינה בישיבת מועצת המדינה – הרשות המחוקקת הזמנית, שקדמה לכנסת: "למען המצאת כוח האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל ייפגע כוח האדם הדרוש לצורכי המשק, החליטה הממשלה להקים עתודות-מילואים שיכונו בנוטריקון בשם עמ"ל".
הנוטריקון עמ"ל לא נתפס, אך בעיתוני שנות החמישים עדין ניתן לראות את המושג "עתודות המילואים". בהדרגה נשמטה המילה "עתודות" ונשאר המושג מילואים.
האם את המושג "מילואים" לקח בן גוריון משבעת ימי המילואים של פרשת השבוע? לא מצאתי לכך אישוש, אך איני מעלה על דעתי אפשרות אחרת.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 