צרור הערות ‏16.4.23

* כרטיס צהוב – הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל בידי חברת דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס, היא כרטיס צהוב לממשלה.

המסר הוא ברור. אילו חלילה התקבלו חוקי המהפכה או בליץ החקיקה היה נמשך, דירוג האשראי היה יורד. מה שמנע זאת, זו בראש ובראשונה הודעת ראש הממשלה על השהיית החקיקה. שנית, השיחות הממושכות של הנשיא ורוה"מ עם בכירי החברה, שבהן רוה"מ נתן להבין שהחקיקה תיעצר ושבכל מקרה לא תהיה פסגת התגברות רדיקלית והנשיא הקרין אופטימיות באשר לסיכויי ההידברות להביא להסכמה.

אם חלילה תחודש חקיקת המהפכה, דירוג האשראי ירד.

הכרטיס הצהוב מצד מודי'ס לצד הכרטיס הצהוב של הבוחרים בסקרים, יורידו, כך אני מעריך, את נתניהו מעץ המהפכה.

* להכשיר את הלבבות – אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שניתן להגיע להסכמה. קשה לי להתנבא אם כך יהיה.

אין ספק, שהמחנה הממלכתי ויש עתיד, המנהלים את ההידברות, לא יתפשרו על הדמוקרטיה ולא יתנו ידם להשתלטות הממשלה על הרשות השופטת ועל הוועדה למינוי שופטים.

אבל אין לי ספק, שאם תהיה הסכמה, תהיינה פרטיה אשר תהיינה, יקומו גורמים קיצוניים כמו אהוד ברק, שמבחינתם המאבק אינו אמצעי אלא מטרה, או אולי נכון יותר – היא אמצעי למטרה זרה, אישית, ויגדירו את ההסכמה "כניעה". הרי ברק מפמפם מהשכם עד הערב את הביטוי "פשרה רקובה" כהגדרה לכל פשרה שהיא, ומפריח את הסיסמה הפופוליסטית הדמגוגית ש"אין פשרה עם דיקטטורה על חצי דיקטטורה".

זה יהיה מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ. יהיה עליהם להתייצב באומץ, להגן על ההסכמות ולקרוא להפסיק את המחאה ואף לפעול לכך.

לי קל. ברור לי שההסכמות, אם תהיינה, תהיינה קרובות לעמדות המוצא שלי. קשה יותר למי שיידרשו לוויתורים משמעותיים, משני הצדדים. אבל המטרה – הצלת החברה הישראלית מקרע שעלול להיות סופני ובלתי ניתן לאיחוי, מחייבת נכונות לפשרה.

על מנהיגי שני הצדדים להכשיר את הציבור לפשרה. על מנהיגי האופוזיציה לומר בבירור שיהיה שינוי משמעותי במערך הכוחות בין שלוש הרשויות; שהתערבות הרשות השופטת בחקיקה ובמדיניות תוגדר לנושאים ספציפיים ותוגבל בדרישות לרוב מיוחד בפורום רחב של בית המשפט ושתהיה לכנסת יכולת להתגבר ברוב מיוחד על פסילת חוק. על מנהיגי הקואליציה להבהיר שלא תהיה פגיעה בעצמאות מערכת המשפט, שהממשלה לא תשלוט בוועדה למינוי שופטים ושפסקת ההתגברות תדרוש רוב מיוחד, הרבה מעבר לרוב האוטומטי של כל קואליציה. על מנהיגי שני הצדדים לרדת מהסולם של עמדות הקצה.

* נטיה קלה – גדעון לוי, מהגרועים בעוכרי מערכת המשפט הישראלית, שהיא "מכשירת אקיבוש ואאטנכלויות", כתב שאין בבית המשפט העליון אפילו שופט ליברלי אחד.

זאת כמובן שטות גמורה. האמת היא באמצע בין טענתו המופרכת לבין הטענה המופרכת של לוין שאין שופטים שמרנים. האמת היא באמצע עם נטיה קלה לטענתו של לוי.

* לא לסלף את העובדות – איני אוהב את העיסוק בשירות המילואים של נתניהו במלחמת לבנון הראשונה. הוא שכל את אחיו שש שנים קודם לכן, ועצם העובדה שהמשיך לשרת במילואים ביחידה, ראויה להערכה.

אבל כדי להתמודד עם הטענה נגדו, לא צריך לסלף את העובדות ההיסטוריות. דף מסרים שמופץ ומדוקלם מספר שנתניהו שירת כציר המדיני בוושינגטון מאז 1981, ולכן לא התייצב. אין זה נכון. הוא מונה לתפקיד ביולי 1982, חודש לאחר פרוץ המלחמה.

* טרלול על סטרואידים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מטורלל אפילו בקנה המידה של הזבל המונפק בתעשיה.

הם מספרים שיחידות הל.א. והסייבר של הדיפ-סטייט שיבשו את שידור הראיון של נתניהו בערוץ התעמולה.

מסתבר שגם כאשר י.נ. הג'ורה סתום, הביוב זורם.

* עסקנים ישפטו שופטים – העובדה שהכלומניק הרשע דודי אמסלם הוא שר בממשלת ישראל, היא עדות להידרדרות הפוליטיקה הישראלית. הרי מה יש בו מלבד רוע, שנאה והסתה? אם ניטול ממנו את השנאה והרוע מה ישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום.

בראיון לערוץ 12 הוא קרא להעמיד לדין את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ואת הנשיא לשעבר אהרון ברק , באשמת "הפיכה".

שמעה תחתית-החבית גוטליב והבינה שגם היא חייבת להוסיף קיסם למדורת ההסתה. בנאום בהפגנה, בראשות הפרחח הכהניסט, צווחה הבהמה ש"השמאל" הם בוגדים והיא קראה להעמיד לדין את אהוד ברק.

זו מהות המהפכה המשטרית. אם המהפכה תצליח, חלילה, (ואמסלם הבטיח שהיא תצליח) עסקנים עלובים, עבדים כי ימלכו, מן הזן הנחות של גוטליב ואמסלם יעמידו לדין שופטים בישראל, בעוון היותם מתנגדי משטר.

* מתפכחים – סקר "מעריב" ממשיך לאושש את מגמת ההתפכחות הציבורית ממשלת "מלא מלא" שמתגלה כריק ריק. על פי הסקר הזה, מפלגות הקואליציה מתרסקות לחמישים ואחד מנדטים בלבד.

לכאורה, הסקר הזה הרבה פחות טוב מהסקר בערוץ 13. בערוץ 13 המחנה הממלכתי העפיל ל-29 מנדטים בעוד הליכוד התרסק ל-20 בלבד. ואילו כאן שתי המפלגות מונות 26 מנדטים. אבל דווקא הסקר הזה מציג בשורה מעודדת – החיה הכהניסטית מגרדת את אחוז החסימה.

מצביעי עוצמה כהניסטית, שרובם אינם כהניסטים, אלא הלכו שולל אחרי ססמאות הכזב הדמגוגיות הפופוליסטיות של בן גביר "בעל הבית שיעשה סדר" וכל הקשקוש המטופש הזה, מתחילים להבין. הכהניזם עומד לחזור לגודלו הטבעי – קומץ מטורפים.

באופן כללי, קורה היום לימין מלא מלא מה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות תוצאות אוסלו וההתנתקות והצעות השלום מרחיקות הלכת לפלשתינאים: הניסוי מתנפץ אלי סלע המציאות.

* לא תטהר את השרץ – שום העלאת שכר לחיילי החובה לא תטהר את שרץ ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל.

אין דבר פחות יהודי מן ההשתמטות מהגנה על המולדת.

אין דבר מנוגד יותר לתורה מעריקה ממלחמת מצווה.

ההשתמטות היא חרפה.

* הופכים את הרע לנורמה – בדיון הציבורי על השתמטות החרדים מהגנה על המולדת ומשירות בצה"ל, עולה תמיד הטענה, שההשתמטות עדיפה על גיוס של המוני חרדים שלא יתרמו אלא רק יזיקו. בכל פעם שאני כותב על הנושא, שואלים אותי – מה אתה מציע? לגייס אותם בכוח? האם בכוח החלטה חרדים יהפכו לחטיבת חי"ר ובחורי ישיבה לטייסי חיל האוויר? האם זה מעשי? גם כאן, בכל פעם שאני ואחרים כותבים על כך, אהוד בן עזר מעלה את הסוגיה, ואומר שמבחינה ביטחונית עדיף לצה"ל לשמר את המצב הקיים מאשר לגייס את החרדים.

זו בהחלט בעיה. אני מודה במבוכה שאין לי פתרון. אני יודע שאת הנזק שחוללו – תחילה בן גוריון, כשהסכים להשתמטות של כמה מאות ויצר את הלגיטימציה לתופעה השלילית הזאת  ואח"כ בגין שהסכים להשתמטות גורפת של כל בחורי הישיבות, אי אפשר לתקן בהחלטה כוחנית לגייס את כולם מיד. במצב שנוצר, גיוס המוני בכפיה הפך לגזירה שהציבור החרדי הגדול והגדל לא יכול לעמוד בה. בערך כמו שרוב הציבור לא יכול לחיות עם המהפכה המשטרית. אני גם נגד התערבות של בית המשפט העליון בסוגיה הזו, שאינה שייכת לזכויות הפרט או המיעוט.

יש צורך במהלכים מדורגים שיצמצמו את ההשתמטות ואת הנלוות שלה. בטח לא מהלכים שיש בהם הכרה סופית וחוקית של מדינת ישראל, בכך ששבט שלם בעם ישראל הוא שבט טפילי, שחי על דמם של בנינו ומתפרנס מעבודתנו, וקוניוקטורה פוליטית נותנת לו כוח פוליטי סחטני עצום, הרבה הרבה מעל לחלקו בחברה. אבל בראש ובראשונה, החברה הישראלית צריכה להגדיר ברמה הערכית והמוסרית שההשתמטות היא רעה חולה ויש לפעול לצמצומה ההדרגתי. כן, גם לערכים יש מקום במדינת ישראל. לערכים ציוניים, לערכים לאומיים, לערכים יהודיים, לערכים דמוקרטיים, לערכים חברתיים, לערכים דתיים, לערכים של "כל ישראל ערבים זה בזה". ההשתמטות סותרת את כל הערכים הללו. חברה צריכה להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע.

הקושי המעשי בגיוס החרדים אמתי, ולכן אף אחד אינו מציע היום לקבל החלטה גורפת של גיוס המוני של כל החרדים וכפיה שלה בכוח. אך צריך לומר שהגיוס של כולם הוא הדבר הנכון, ולשאוף לכך בהדרגה. למשל, במכסות גיוס הולכות וגדלות. למשל, בחובת שירות לאומי לכל האזרחים, כולל במוסדות חסד חרדיים.

אלא שהמחנה המתקרא בחוסר מודעות עצמית ובעזות מצח "לאומי", הפך את החרדים לחלק בלתי נפרד ממנו ונותן גיבוי להשתמטותו, כבר לא מתוך אונס וכורח פוליטי, אלא מתוך לגיטימציה להשתמטות. שרת התעמולה עלובת הנפש, דיסטל אטבריאן הנמושה, זו שכינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים עושים מאה ימי מילואים בשנה ומסכנים כל שבוע את חייהם בפעולות מאחורי קווי האויב "לא פטריוטים", "לא ציונים" ו"נפולת של נמושות", מגדירה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות"! לא פחות.

נכון, אין פתרון קל, חד ומידי לבעיית ההשתמטות, אך אין זה פוטר את החברה הישראלית מהתמודדות הדרגתית עם התועבה הזאת. אסור להיכנע לרע ולהפוך את הרע לנורמה.

* חילול השם – כפי שכתבתי פעמים רבות, הדבר השלילי ביותר בהשתמטות החרדים מהגנה על המולדת, יותר מהנזק החברתי, יותר מהנזק הביטחוני, יותר מעקרון השוויון – הוא הפגיעה בתורה ובערכי היהדות. אין חילול השם גדול יותר מהסילוף הקיצוני של התורה, בהפיכת לימוד התורה לתירוץ להשתמטות. מי שלומד באמת את תורת ישראל, הוא הראשון שיתגייס ליחידות הקרביות ביותר ויגלה מסירות נפש בהגנה על המדינה. מי שלימוד התורה מביא אותו להשתמטות ולעריקה ממלחמת מצווה – אין שום ערך ללימוד התורה שלו. הלימוד שלו שווה לתחת. לא את תורת ישראל הוא לומד. הוא לומד תורה שבדה מלבו. השתמטות בשם התורה, כמוה כגניבה בשם התורה, כמוה כשוחד בשם התורה, כמוה כאונס בשם התורה. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.

הדבר היחיד שאפשר לומר להגנתם של המשתמטים, הוא שהם תינוקות שנשבו. כך שטפו את מוחם מינקות. אני מתפלל על הציבור החרדי המשתמט שיחזור בתשובה.

* לייבש את הביצה – נכון, אין דרך לכפות באחת על החרדים להתגייס לצה"ל. ההשתמטות אינה מקור הבעיה אלא תוצאתה. היא המוגלה, לא הפצע. היא היתושים, לא הביצה. שורשי הבעיה הם בחינוך החרדי העצמאי, שאנו מממנים. את הביצה הזאת על המדינה לייבש.

היום, כאשר יש חינוך ממלכתי חרדי, אין עוד סיבה כלשהי לכך שמשלם המסים יממן ולו באגורה אחת חינוך חרדי שמחנך להשתמטות, שאינו מחנך לציונות, שמתנגד למודרנה ושגוזל מהילדים את זכותם הטבעית ללמוד מדעים, אנגלית, היסטוריה, לשון, תנ"ך וספרות.

יש לשנות לחלוטין את שיטת מימון החינוך בישראל. אין לכפות חינוך ממלכתי. אין לאסור על מי שרוצה לחנך את ילדיו בחינוך פרטי לעשות כן. אבל החינוך הממלכתי צריך להיות כולו במימון המדינה, והחינוך הפרטי צריך להיות כולו במימון ההורים. אפילו אגורה אחת מתקציב המדינה אינה צריכה ללכת לחינוך הפרטי.

הורים חרדים שאינם רוצים ללכת לחינוך הממלכתי החרדי – זו זכותם. שיממנו מכיסם את הלימודים. מדינת ישראל נותנת להם אלטרנטיבה במימון מלא. הבחירה היא שלהם.

* הטווח הארוך – בטווח הקצר, ההחלטה לסגור את הר הבית בפני יהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן היא החלטה נכונה. אם יש מידע מודיעיני אמין שעליית יהודים עלולה להבעיר תבערה בכל הארץ, וניתן למנוע זאת – אך טבעי ומוצדק שהממשלה תעשה את הנדרש כדי למנוע את התבערה.

הבעיה היא, שלטווח הארוך הנזק עלול להיות גדול מן התועלת. ההבנה של האויב שהצליח באיומי טרור והסלמה לכופף את ישראל, תתפרש שחולשה שמזמינה עוד איומים כאלה, עוד טרור והסלמה.

הציפיה שלי מן ההנהגה היא לחשוב על הטווח הרחוק.

* גם לצה"ל הוא שולח את ידו הגסה – בן גביר זימן אליו את מח"ט החרמון, בלי ידיעת הממונים עליו ובלי אישורם, בניסיון לשדל אותו לעזוב את צה"ל כדי לפקד על המיליציה הפשיסטית החמושה הפרטית שהוא מנסה להקים.

כאילו לא די שהוא הורס את משטרת ישראל, הוא שולח את ידו הגסה גם לצה"ל.

בכל מקום שבו הוא נמצא הוא זורע הרס וחורבן.

המח"ט ננזף. משום מה – לא הודח. אבל הרבה יותר חשוב ודחוף להדיח את הכהניסט מן הממשלה.

* אלטרנטיבי – האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ייערך כנס זיכרון משותף לנספים בשואה ולרוצחים הנאצים, כי שניהם "קורבנות השנאה"?

* לא כצעקתה – צפיתי (במטושטש) בסרטון של בנות אולפנת חורב, ומסקנתי היא שלא כצעקתה. מדובר בסרטון פורימי הומוריסטי, שיש בו הומור סטריאוטיפי עדתי, אך ממש לא התנשאות של עדה על זולתה. באותה מידה ניתן לומר שיש כאן ירידה על האשכנזים החנונים והקרים ואהדה לחום ולשמחה המזרחיים.

ככל שנשתחרר מן העדתיות הגלותית – ייטב, אך את החלוקה הסטריאוטיפית לא המציאו הבנות הללו ואין סיבה להעמיס זאת על שכמן.

על טיב ההומור אפשר להתווכח. אומר בעדינות שהוא אינו לטעמי. אך טענת הגזענות מופרכת או לפחות מוגזמת. בטח אין כאן עניין שהצדיק הודעות מיוחדות של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ושר החינוך וסערה ציבורית רבתי. ובוודאי שאין מקום להכללות על הציונות הדתית בכללה ולניצול הנושא לניגוח פוליטי, כאילו רק זה חסר לנו בימים טרופים אלה.

קראתי את הרשומה שכתבו הבנות ובה הסבירו את עצמן. ניכרים דברי אמת.

* מעמדה של הערבית שודרג בחוק הלאום – הפילוסוף והסופר היהודי צרפתי ברנאר-אנרי לוי פרסם ספר המגן על היהדות, הציונות ומדינת ישראל, מול ההסתה נגדן, בשם "רוח היהדות". אבי גרפינקל קטל את הספר ועשה מן הכותב חוכא ואיטלולא במוסף "הארץ" – ספרים. כיוון שלא קראתי את הספר איני יכול לחוות עליו דעה, אבל ברור שהמאמר, שכותרתו "דברי ימי הקיטש" כותש את הספר בשל עצם מהותו ובשל המטרה שלו. ניכר בעליל, שאין זו ביקורת הוגנת.

בין השאר, הוא יורד עליו בשל שגיאות עובדתיות. אכן, השגיאות שעליהן הוא מצביע נכונות. זה קורה בספרים, גם אני מצביע על כך בביקורות שאני כותב על ספרים, אבל יש לקחת אותן בפרופורציות. כאן נעשה בכך שימוש כדי לקטול את הספר ובעיקר את הסופר. לצד השגיאות העובדתיות, גרפינקל מצג באותה רשימת "שגיאות" עמדות המנוגדות לשלו. כלומר, טענה שהוא מתנגד לה שקולה לשגיאה כמו שעבר הוא צאצא של חם בעוד הוא צאצא של שם.

ובין השאר הוא קטל אותו על המשפט ש"הערבים בישראל מדברים שפה המוכרת כשפה הרשמית השניה של המדינה", והעיר: "מציאות שהשתנתה כידוע בעקבות חקיקת חוק הלאום". ה"כידוע" נועדה להציג את הטיעון כמובן מאליו, שאינו צריך לעמוד לביקורת. אבל זה לא רק שקר, אלא שהאמת הפוכה לגמרי. לוי שוגה בשימוש במושג "שפה רשמית" – הערבית לא הייתה ואינה שפה רשמית שניה. אבל הטענה שמעמדה השתנה לרעה בחוק הלאום חסרת יסוד.

בסעיף 4 בחוק הלאום, תחת הכותרת "שפה", נאמר:" 4. (א) עברית היא שפת המדינה.

(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.

(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".

סעיף ג' מבהיר שאין כל פגיעה במעמדה של הערבית. משמעות הדבר, היא שהערבית תמשיך להיות שפת הלימוד בבתי הספר הערביים, שהיא תמשיך להיות שפה שניתן לנאום בה בכנסת ושפה שאפשר לטעון בה בבית המשפט.

אבל סעיף ב' משדרג את מעמדה של הערבית, כאשר לראשונה הוא מעניק לה מעמד מיוחד המעוגן בחוקה!

כל הטענות על שינמוך השפה הערבית בחוק, חסרות שחר לחלוטין.

מה שמפריע להם באמת, זו ההגדרה שעברית היא שפת המדינה. אז זה מפריע להם. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן שפתו הלאומית של העם היהודי היא שפת המדינה.

בהמשך המשפט כותב גרפינקל: "ותשתנה [המציאות שלוי תיאר ביחס למעמד השפה הערבית] עוד יותר בעקבות ההפיכה משפטית של יריב לוין". מאיפה הוא הביא את זה? איפה יש במהפכה המשפטית התייחסות כלשהי לשפה הערבית?

אגב, על אמירה אחרת של לוי, ש"העיכובים והנסיגות בדמוקרטיה חדשה הם שכיחים מן ההתקדמות, ראו הנעשה בעיראק ובהונגריה. לחוקיות זו יש יוצא מן הכלל אחד, ישראל", כותב גרפינקל בצדק שהדברים היו נכונים בשעת הכתיבה, אבל אינם נכונים היום. זה נכון, אך במה הוא מאשים את לוי? לוי עצמו, פרסם לפני שבועות אחדים מסה נגד המהפכה המשטרית.

* אובדן – צר כל כך על הספרים שמאיר שלו כבר לא יכתוב.

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

* כימים אחדים – מאיר שלו אהב את התנ"ך, היה בקיא בתנ"ך, כתב על התנ"ך, פירש את התנ"ך, הנגיש את התנ"ך לילדים, טייל בארץ ישראל עם התנ"ך. ספרו האחרון, שהתחיל לכתוב אך כשהבין שלא יספיק לסיימו גרס את הטיוטה שלו, היה על רות המואביה.

מאיר שלו אמר פעמים רבות, שהפסוק האהוב עליו ביותר בתנ"ך, הוא בראשית כט, כ: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". רומן שלם, אמר שלו, בן 11 מילים. אין זה מפתיע, שאחד מספריו המקסימים היה "כימים אחדים", ששמו וסיפורו הם כמובן בהשראת הפסוק.

את אהבת איש לאישה בפסוק, שאל מאיר שלו לתיאור אהבת יהודי את עמו וזיקתו להיסטוריה הארוכה שלו. שלו כתב לנשיא המדינה עזר ויצמן את נאומו הגדול בפני הפרלמנט הגרמני. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים".

* תרבות של שנאה – הרשת מלאה בגל ביביסטי עכור של פשקווילי נאצה נגד מאיר שלו.

תרבות של שנאה.

* שפל של וולגריות – צפיתי בטלוויזיה ב"לשחרר את שולי". הסרט הישראלי שובר הקופות מס' 1 – לא אצפה בו?

מה אומר ומה אגיד? תת-רמה זו מחמאה. שפל של וולגריות – 7 בסולם גוטליב (סולם מאפס עד מאה).

ולמה צפיתי עד הסוף? זו איזו שריטה אצלי. אני לא נוטש סרט בשטח. כמה זמן יקר בזבזתי על הזבל הזה.

* כצליל נבל רונן – בערב פסח התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" רשימת 75 השירים של המדינה, כפי שדורגו בידי רשימת מומחים. השבת, הוסיף העיתון עוד 25 שירים משמעותיים שלא נכנסו לרשימה (ללא דרוג). בעוד ברשימה המקורית נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", ואף הוא רק במקום הארבעים וארבעה, ברשימת המילואים לא נוסף אף שיר אחד נוסף שלה. כלומר, מתוך מאה השירים – רק אחד של נעמי שמר.

זה הזוי.

נעמי שמר נולדה בכינרת, תשעה חודשים לפני מותה של רחל המשוררת. היא נולדה על שפת הכינרת שרחל כה אהבה. רחל ונעמי שמר, טמונות במרחק של מטרים אחדים זו מזו בבית הקברות של כינרת, על אותה גבעת הכרךְּ, בקרבת אותו דקל שפל צמרת, עליהם כתבה רחל את שירה "כינרת" ("שם הרי גולן") שאותו הלחינה נעמי שמר.

כמו את נעמי שמר, גם את רחל היו מי שניסו להקטין. איפה הם ואיפה היא, בתודעת האומה בחלוף מאה שנה?

מול ההקטנה של רחל המשוררת, התייצב אלתרמן להגנתה בשירו "האיר השחר" בטור השביעי, שבו ניבא ששיריה של רחל יהיו נצחיים.

"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי". מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ

אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל:

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ

נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

נעמי שמר הלחינה את השיר.

גם שיריה של נעמי שמר ישתלבו לעד בשירת ישראל.

* החמץ הראשון – בילדותנו הרחוקה, כאשר יצא שביעי של פסח, נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער, ברחוב עוזיאל בר"ג, פלאפל נפלא שנסגר לאחרונה לאחר כשישים שנה, כדי לאכול את החמץ הראשון. אלא מה? לא היינו היחידים. כשהגענו לשם, כבר השתרך תור ארוך, עד שנראה היה שאנשים עמדו שם מהבוקר. וכך, הזדחלנו שעה ארוכה בתור עד שזכינו לאכול את החמץ הנפלא הזה.

אבא שלי סלד מהתופעה. הוא טען שזה מנהג פרעסערי וחזירי. "אפשר לחשוב שרעבתם שבוע שאתם לא יכולים להתאפק עד הבוקר". הוא לא הבין את היצר לעמוד שעה בתור בשביל קצת אוכל. האמת היא שהוא צדק, כמובן, אבל מסורת זו מסורת, לא?

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שלי הוא המופלטות והספינג' במימונה. באורטל אנו חוגגים בכל שנה מימונה. בשנים הראשונות, כמדריך גרעין, נסעתי למימונה אצל החניכים שלי בנצרת עלית (היום נוף הגליל) ומגדל העמק. שם זו הייתה מימונה כהלכתה, במובן של לעבור מבית לבית. באורטל המימונה היא כללית, במועדון הקיבוץ.

אפילו בקורונה חגגנו את המימונה. איך? הרי אסור היה להתכנס. ועדת תרבות דאגה לחלוקת מופלטות חמות לבתים. קלנועית שהשמיעה מוסיקה מרוקאית עברה מבית לבית ופעילי התרבות חילקו ערכת מימונה לכל משפחה.

          * ביד הלשון

חוק גודווין – חוק גודווין הוא חוק בתרבות הרשתות החברתיות והאינטרנט הקובע: "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת)".

החוק קרוי על שם מנסחו, מייקל גודווין, שהיה היועץ המשפטי של קרן החזית האלקטרונית בראשית שנות ה-90. הקרן היא מוסד שנועד לחנך את הציבור על זכויות האדם והאזרח בשימוש באינטרנט.

החוק אינו מביע עמדה – אם זה טוב או רע, ולא מציע דרך התמודדות אתו. הוא לא קובע, למשל, שברגע שעולה הנאציזם או השואה, אין טעם להמשיך את הדיון. החוק פשוט קובע עובדה. מניסיון, אני יכול לקבוע שהחוק אולי קצת נחרץ מדי, אך נכון למדיי.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת מטות-מסעי תשפ"א

קבלת שבת באורטל 9.7.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות – "מטות" ו"מסעי". פרשת "מסעי" היא הפרשה האחרונה בספר "במדבר". בני ישראל מסיימים את מסעם במדבר, טרם כניסתם לארץ כנען. וזה הזמן לסיכומים.

בשבוע הבא נתחיל לקרוא את ספר "דברים", נאומו האחרון של משה, שבו הוא מסכם, מנקודות ראותו, את המסע הפיזי והרוחני של עם ישראל ומעניק לו את הצידה לדרך להמשך דרכו. בפרשת "מסעי" יש סיכום גיאוגרפי של המסע. הפרשה מונה את ארבעים ושלושת האתרים שבהם חנו בני ישראל במסעם במדבר.

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר שכל יהודי, ואני הייתי אומר שכל אדם, עובר בחייו, ואולי אפילו בכל יום בחייו, 43 תחנות כאלה, מהמורות, מכשולים וקשיים, אך תמיד עליו לחתור ליעד הסופי. אני מדמה זאת למשחק הילדים "סולמות ונחשים", או כפי שהיה בילדותי "סולמות וחבלים". אתה הולך בדרך, ונתקל פעם בסולם שמקפיץ אותך למעלה ופעם בחבל שמחזיר אותך אחורה. אך תמיד אתה חותר לנקודת הסיום. הדרך להגשמת מטרה גדולה רצופה מכשולים ומעקשים, לעתים השגת המטרה נראית בלתי אפשרית. לעתים מתברברים בניווט, אך לעולם אסור לאבד את הכיוון. כי מי שאינו יודע לאן הוא רוצה להגיע או אינו נחוש להגיע לשם, מה הטעם במסע שלו. חייו הם שגרה סרת טעם.

השבת היא השניה מתוך שלוש השבתות לפני תשעה באב, שבהן אנו קוראים את הפטרות הפורענות; הפטרות העוסקות בחורבן. ההפטרה שאנו קוראים השבת היא פרק ב' בספר ירמיהו.

ירמיהו פונה בשם אלוהים אל כנסת ישראל, ומזכיר לה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אולם בהמשך הדרך היא בגדה בו. לב הפרק, הוא הפסוק הבא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי; אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". בחברה החקלאית הקדומה, בארץ המדברית למחצה, המים הם עצם הקיום; אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ובחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם שבגדתם, נטשתם את מקור המים, והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים, שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות.

בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?". התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, שבו לנבוע כששבנו אליהם. וב"אל בורות המים", מתארת נעמי שמר את הזיקה, הכמיהה והשיבה לארץ ישראל, באמצעות בורות המים. היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, ובדרך היא חוזרת לראשית הפרק, אל אהבת הכלולות בדרכי המדבר, בארץ הלא זרועה: "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר, / בארץ לא זרועה. / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעיין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר".

הפעם החזרה היא חוויה מתקנת, לא אל בורות נשברים, אלא אל המעיין אשר פועם בהר.

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

פינתי השבועית ברדיו: זה קורה

זה קורה / אריק לביא
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.6.20

מחרתיים, ב-1 ביולי, ימלאו לשמוליק קראוס 85, וזאת סיבה למסיבת יומולדת קטנה, ולדעתי הצנועה לא רק מעניינת אלא גם מפתיעה. השיר שאשמיע היום הוא "זה קורה". שמוליק קראוס הקליט את השיר הזה, בגרסה מחוספסת ויפה מאוד, ויש לו עוד ביצועים יפים כמו למשל של יזהר אשדות, שאליו עוד נחזור. אך השיר הזה הוא קודם כל אריק לביא, המבצע המקורי שלו. ובנוסף לכך, הבטחתי סיפור מעניין. יש כאן יותר מסיפור מעניין אחד, אבל הראשון הקשור מאוד לאריק לביא.

אחד הדברים המייחדים את השיר הזה, הוא העובדה שאת מילותיו כתב שמוליק קראוס. שמוליק קראוס הוא מלחין ענק. כזמר הוא שנוי במחלוקת אבל אני אוהב מאוד את שירתו. אבל הוא לא משורר, לא פזמונאי, לא תמלילן. הוא מלחין שירים של אחרים, בעיקר של חברו יענקל'ה רוטבליט וכן של מרים ילן-שטקליס.

והנה, שיר שהוא כתב, והוא כל כך יפה, כל כך משוררי. איזה פוטנציאל מבוזבז. היכן הסתתר כותב כזה כל השנים? ומדוע הוא חדל לכתוב מילים בהמשך חייו? ועוד סוגיה מעניינת – שיר כל כך יפה, שהוא כתב גם את מילותיו וגם את לחנו – מדוע הוא נתן אותו לאריק לביא, והקליט אותו בעצמו רק 28 שנים מאוחר יותר, בתקליטו "יום רודף יום"?

את הסיפור הבא שמעתי בתכנית רדיו, למחרת פטירתו של שמוליק קראוס, לפני שמונה שנים. הסיפור מתאר מפגש של שמוליק קראוס עם אריק לביא, אי אז בשנות השבעים. אריק לביא, שהיה חובב צילום, חזר מחו"ל עם מצלמה חדשה שאותה רכש במיטב כספו. הוא נפגש עם קראוס, כשהמצלמה החדישה תלויה על צווארו. קראוס התעניין במצלמה, שאל, חקר. בהמשך השיחה אריק שאל את שמוליק אם יש לו איזה שיר בשבילו. "יש לי דווקא משהו מעניין" הוא אמר לו, ושר באוזניו את "זה קורה". אריק לביא התאהב מהאזנה ראשונה וביקש את השיר. שמוליק קראוס הסכים, אבל היה לו תנאי. הוא ביקש בתמורה את המצלמה. אריק לא התבלבל, הסיר את המצלמה מעל צווארו, נתן אותה לשמוליק קראוס וקיבל בתמורה את השיר.

אח"כ הייתה לו בעיה. איך הוא יסביר לאשתו, שושיק שני, את הסיפור. הוא סיפר לה שהוא איבד את המצלמה. ואיזה ריב היה ביניהם על השלומפריות וחוסר האחריות שלו וזריקת הכסף…

אבל מהי מצלמה יקרה, לעומת שיר שהיה לאחד היפים שלו, אחד המזוהים עמו ביותר; שיר שהיה ללהיט גדול בשנת 1975, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים וההשמעה. שיר שאף הופעה של אריק לביא מאז ועד מותו לא יכלה להסתיים בלי שהוא שר אותו. השיר הוקלט, בעיבודו של קובי אושרת, בתקליטו של אריק "דיוקן".

עד כאן הסיפור היפה, שרק בשבילו היה כדאי להשמיע דווקא את השיר הזה. אבל הסיפור הבא מאפיל עליו. יש טוויסט בעלילה. שמוליק קראוס לא כתב את מילות השיר. מה?? איך זה יכול להיות? הרי בכל מקום נכתב שהשיר הוא שלו, והוא קיבל עליו תמלוגים גם ככותב המילים. אם לא הוא – מי כתב את השיר?

נמתח קצת את סקרנותכם, ונספר עוד מספר עובדות על השיר.

ב-1973 עלה לאקרנים סרט ששמו "אדם", סרט שכמעט אף אחד לא צפה בו. את הסרט יצר איש עסקים חובב קולנוע, שהחליט ליצור סרט משלו. שמו יונה דאי. הוא השקיע בו סכום אדיר של מיליון ל"י. הוא שכר שחקנים, במאים וגם מוסיקה מקורית של מישה סגל. הוא פנה לאריק איינשטיין בבקשה שיהיה השחקן הראשי, אך הוא סירב בתוקף. יום אחד, מספר דאי, הוא ראה בטלוויזיה את שמוליק קראוס, וראה בעיניו את הטירוף המתאים לגיבור האלים של הסרט. הוא פנה אליו וקראוס הסכים. אך הוא ביקש שהשיר המרכזי יהיה שיר שלו – "זה קורה". אך כבר היה מלחין לפס הקול של הספר – מישה סגל. קראוס התעקש, סגל כמעט פרש מהסרט, אך כשהוא שמע את השיר הוא נדלק והסכים.

שמוליק ביקש לשיר את השיר, אך הוא לא התאים לדמות שהוא גילם, והוחלט שאלי מגן ישיר אותו. אלי מגן הקליט את השיר. אם כן, אלי מגן ולא אריק לביא הוא המבצע הראשון של השיר. אלא שההקלטה נגנזה ולא נכנסה לסרט. אך היא קיימת והאזנתי לה לראשונה באתר של חברי, המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש. ביצוע רגיש ויפה, אם כי, כפי שכבר אמרתי, בעיניי הביצוע היפה ביותר של השיר הוא של אריק לביא, ולכן זה הביצוע שנאזין לו.

ההקלטה של אלי מגן לא נכנסה לסרט, אך המנגינה נשארה. בכרזה של הסרט נכתב: מוסיקה וניצוח – מישה סגל. לחן – שמוליק קראוס. במרכז הכרזה תמונה של שמוליק קראוס, ואי אפשר לפספס את הטירוף בעיניים. גם את הכרזה ניתן למצוא באתר של עופר גביש.

אז מי כתב את המילים? עופר גביש שמע על כך מיורם רותם, איש המוסיקה העברית של גל"צ, אך הוא המשיך וחקר ומצא לכך אישושים נוספים. את השיר כתבה… החזיקו היטב… נעמי שמר. את התגלית הזו אישרו בתה של נעמי שמר ללי שמר, הביוגרף שלה מוטי זעירא (שאני מופתע שהוא לא הכניס את הסיפור לביוגרפיה) וחברה הקרוב של נעמי שמר, עמוס רודנר, אביו של חמי רודנר. אגב, אתמול קיבלתי מעמוס רודנר מסמך מרתק על חברתו הטובה נעמי שמר, אך לצערי הרב עם איסור פרסום, ואני נאלץ, כמובן, לכבד זאת.

את הסיפור אביא כפי שכתב אותו עופר: "על מה שקרה סיפר לי עמוס רודנר. ידיד של נעמי שמר שיחד עם תמר רעייתו (עליה השלום) ערכו את ספרי שיריה: 'פעם הבטיחה נעמי לשמוליק שתכתוב מילים למנגינה שלו. שנה שלמה לא קיימה את הבטחתה ואז הם נפגשו במקרה ב… חנות נעליים. שמוליק הזכיר לה את ההבטחה והפעם לא יכלה לסרב. בו במקום, כן, באמצע החנות, לקחה קופסת נעליים, וכתבה את מילות השיר. מילות הפתיחה מקבלות עכשיו משמעות נוספת 'זה קורה שהדרך מתמשכת'…

אח"כ עברו לדירתו ושיפצו' אמר עמוס רודנר, והוסיפה ללי שמר, בתה של נעמי שמר: 'היא כתבה ונתנה לו את השיר ואמרה: 'שלך! בלי קרדיט!'
בדקתי באתר אקו"ם. אכן. נכתב במפורש: 'זה קורה, מילים ולחן שמואל קראוס' ".

הסיפור הזה מדהים בעיקר כיוון שנעמי שמר הייתה קנאית לזכויות היוצרים שלה, לא אחת נלחמה ונאבקה והסתכסכה סביב קנאות זו. והנה, כך בקלות היא מוותרת על זכויות היוצרים על שיר שכתבה. מוטי זעירא הסביר זאת: "אולי בגלל אותו פיגור במימוש ההבטחה, אולי פשוט כי אהבה אותו" [את שמוליק קראוס].

בשנת היובל למדינת ישראל, יצא המיזם "עבודה עברית" – מארז של 51 גרסאות כיסוי לקלסיקה של הזמר העברי, בעריכת מיכה שטרית. שטרית קבע כלל: לא יחודשו שירים של סשה ארגוב, משה וילנסקי ונעמי שמר. כנראה שהוא רצה להכניס לקדמת הבמה שירים של יוצרים פחות מושמעים.

עמוס רוזנר סיפר לעופר, שכאשר יצא המארז נעמי שמר אחזה בו, קראה את רשימת השירים ופרצה בצהלה: "אני בפנים! אני בפנים!" היא התכוונה לגרסתו של יזהר אשדות לשיר "זה קורה".

השבוע לפני 16 שנה נפטרה נעמי שמר. האבל הלאומי עם פטירתה היה חסר תקדים ולא זכור לי כמותו אחרי אף אמן, אפילו יותר מאריק איינשטיין. במשך שבועות, כל תחנות הרדיו והטלוויזיה לא חדלו להשמיע את שיריה ותכניות על אודותיה.

ארבעה ימים אחרי מותה, נטלתי חלק באירוע בגליל העליון, שהיה מיועד כמדומני לאלתרמן, אך הוסב בחלקו לזכרה של נעמי שמר. בדרכי הביתה, בעליות לגולן, האזנתי לרשת ג', שכמובן השמיע ללא הפסקה את שיריה של נעמי שמר. לפתע הופסק השידור, והקריין סיפר על פטירתו של אריק לביא. לאחר ההודעה, הושמע השיר היחיד של אריק לביא שכתבה נעמי שמר: "נועה". כזכור, נועה בשיר היא נעמי שמר עצמה. אריק לביא קרא לבתו נועה. אחרי השיר הזה, חזרה התחנה לשדר את שיריה של נעמי שמר. אז הנה, מתברר שאריק לביא שר עוד שיר של נעמי שמר.

אז מה היה לנו השבוע? 85 שנים להולדתו של שמוליק קראוס, 16 שנים למותה של נעמי שמר ו-16 שנים למותו של אריק לביא. אין מתאים יותר מלהשמיע את "זה קורה".

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.

 

פינתי השבועית ברדיו: התחדשות

התחדשות / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.6.20

את השיר שאשמיע היום תכננתי להשמיע בשבוע של יום העצמאות. אבל, כזכור, היינו אז בסגר, לא שידרנו, ואני ממהר להשמיע אותו לפני גל שני של סגר, לא עלינו.

השיר הוא "התחדשות" של נעמי שמר. השיר מוכר יותר כ"אחרי החגים", מילות הפתיחה של הפזמון. וכידוע יש לשיר הזה שני לחנים. הלחן האחד הוא של נעמי שמר. הלחן השני, המאוחר יותר, הוא של יובל דור. חדי האוזן הבחינו בוודאי, שלא רק המנגינה אחרת, אלא גם המילים קצת השתנו. ולכן, נעמי שמר נתנה לגרסה החדשה את השם "התחדשות אחרת".

מעטים מאוד המקרים שנעמי שמר נתנה לאחרים להלחין שיר שלה. ובמקרים הלא שכיחים שבהם אנו מוצאים שיר שאת מילותיו כתבה נעמי שמר והלחן הוא של מוסיקאי אחר – נעמי שמר כתבה מילים ללחן שנמסר לה, וגם אז מדובר במלחינים שהיא העריכה במיוחד, כדוגמת מתי כספי.

אבל המקרה הזה חריג לא רק כיוון שהיא נתנה שיר שלה להלחנה למוסיקאי אחר, אלא שהיא נתנה לו שיר שהיא כבר הלחינה.

מן העובדה שנעמי שמר שינתה את מילות השיר ונתנה את הגרסה החדשה להלחנה מחודשת ניתן להבין שהיא לא הייתה שלמה לגמרי עם הגרסה המקורית.

אבל אנו נאזין בכל זאת לגרסה המקורית, ובהמשך אסביר למה.

את השיר "התחדשות" כתבה נעמי שמר לעפרה חזה. זהו השיר היחיד שהיא כתבה לה. שנה לפני מותה נשאלה נעמי שמר בראיון אם יש לה איזה שהן החמצות מקצועיות, היא השיבה: "אני חושבת שהחמצת חיי היא עפרה חזה. היא הייתה אמן ענק. בשעתו היא באה ורצתה תקליט שלם שלי, ולא הצלחתי לכתוב. כתבתי לה את השיר 'התחדשות', וזה שכתבתי לה רק שיר אחד, זה אוכל לי את הלב עד עצם הרגע הזה". גם עפרה חזה יצאה בתחושת החמצה ותסכול, ובראיון ל"מעריב" בספטמבר 1985 היא אמר שלא נוצרה כימיה בין השתיים.

את השיר כתבה נעמי שמר ליום העצמאות תשמ"ד, 1984. השיר הוקרן לראשונה בתכנית המרכזית לערב יום העצמאות בערוץ היחיד של הטלוויזיה. נעמי שמר עצמה הופיעה באותו ערב בלונדון, בפני אולם של 3,500 איש. ולבקשתה, עפרה חזה התלוותה אליה לנסיעה (מה שמעמיד בספק את האמירה של עפרה על חוסר הכימיה ביניהן).

מילות השיר מקסימות. זה שיר של התחדשות מתוך משבר, ודי בכך כדי שאוהב אותו, כי הוא מתחבר לתפיסת העולם האופטימית שלי ולאמונה שלי שניתן לצאת מחוזקים ומתחדשים ממשברים.

נעמי שמר הייתה בראשית שנות ה-80 במשבר. פעילותה הפוליטית והזדהותה הפומבית עם גוש אמונים ועם המאבק נגד הנסיגה מסיני, הפך אותה מהקונצנזוס האולטימטיבי לשנויה במחלוקת. המיליה החברתי שלה הפנה לה עורף והדבר הכאיב לה מאוד. היא הוחרמה מעל במות מסוימות ולקחה זאת מאוד ללב. והיא הייתה מתוסכלת מאוד מכך שאחרי כל המאמצים והתקוות, והמחיר האישי ששילמה, הנסיגה מסיני הושלמה, היישובים נעקרו, וכאילו כל עמלה וכל המחיר ששילמה היו לשווא. והיא די השתתקה באותן שנים.

שירים שהיא כתבה באותם ימים עסקו בתחושותיה הקשות, וכבר עסקנו בכך בתכנית שהקדשנו לנעמי שמר ובפינות שהוקדשו לשירים "על ראש שמחתי" ו"כד הקמח".

גם מדינת ישראל הייתה אז במשבר, לאחר מלחמת לבנון והנסיגה מסיני והמשבר הכלכלי הקשה עם נפילת הבורסה, קריסת הבנקים, משבר המניות והאינפלציה המטורפת.

וכפי שעשתה בתקופות משבר וכאב אחרות, גם כאן כתבה נעמי שמר שיר הנותן תקווה. השיר מתחיל בסיפור פיזי, או פסיכוסומטי – עייפות בלתי מוסברת, פיק ברכיים לא מובן. אבל בלבך אתה יודע שמעבר לפינה אהבה חדשה ממתינה. והמשך השיר מתאר את ההתחדשות שתבוא "אחרי החגים" – קוד גנרי מצד אחד לדחיינות, אבל מצד שני לדבר שצפוי להגיע בקרוב. מה יקרה אחרי החגים? יתחדש הכל. האוויר, העפר, המטר והאש. גם אתה תתחדש. ובהתחדשות הזאת יצמחו בגנךָ עצי גן עדן, עץ החלומות ועץ הדעת טוב ורע (שזהו השם המלא של "עץ הדעת" בסיפור אדם וחוה).

את הבית האחרון, היפה מכל, אקרא בשלמותו: במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור, יש נתיב שלא עברת ושתעבור. שעון החול, שעון חייך מאותת לך עכשיו. למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

מה אלה הלמ"דים האלה? כאן מופיע, ברמז, המעבר בין האישי ללאומי. השיר נכתב ליום העצמאות הל"ו של מדינת ישראל. וההתחדשות היא ביציאה מן השנים הקשות, שנות למד-דלת ולמד-הא, ליום העצמאות הל"ו. ויש כאן כמובן גם רמז לל"ו הצדיקים, אותם היא נוהגת להזכיר באחדים משיריה.

ומאז אותו יום העצמאות הל"ו עברנו עוד ל"ו והשנה חגגנו את יום העצמאות הפעמיים-ל"ו. ובתוך משבר הקורונה, רציתי להשמיע את שיר התקווה והאמונה הזה, בשידור שנדחה. אך השיר תמיד אקטואלי. השורה הזאת, כבר אינה מופיעה בגרסה החדשה של השיר, ולכן הגרסה החדשה לא רלוונטית בעבורי, בסמליות של השמעת השיר בימים אלה.

את הגרסה השניה שרה לראשונה להקת הנח"ל עם הסולנית דפנה דקל. והאמת היא שהגרסה המאוחרת יותר, שנכתבה בסך הכל שנה אחרי הגרסה הראשונה, באמת שלמה ויפה יותר.

כמו במרבית שיריה של נעמי שמר, גם בשיר זה נמצאים מוטיבים יהודיים רבים. כבר הזכרנו את עץ הדעת טוב ורע ואת ל"ו הצדיקים. וכך גם האוויר, העפר, המטר והאש, המרמזים לארבעת היסודות: רוח, עפר, מים ואש המייצגים במסורת היהודית יסודות שונים ברוחניות.

כאמור, נשמיע את הגרסה המקורית של השיר, בפי עפרה חזה.

עייפות בלתי מוסברת

פיק ברכיים לא מובן

זו שעה שלא חוזרת

לעולם – אבל

בליבך אתה יודע

שמעבר לפינה

אהבה חדשה

ממתינה

 

אחרי החגים יתחדש הכל

יתחדשו וישובו ימי החול

האוויר, העפר, המטר והאש

גם אתה, גם אתה תתחדש

 

בגנך פורחים לפתע

בערבוביה גמורה

עץ החלומות

ועץ הדעת טוב ורע

הסתכל על כליך

שהשארת בחצר

הפטיש, הסולם, המעדר

 

אחרי החגים…

 

במסע שלא נגמר

בין שדות הצל ושדות האור

יש נתיב שלא עברת

ושתעבור

שעון החול, שעון חייך

מאותת לך עכשיו

למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

פינתי השבועית ברדיו: ברלין

ברלין / אריאל הורביץ
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.1.20

מתוך ספרו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ" – הביוגרפיה של נעמי שמר: "כשהיה אריאל בן שנתיים הגיע בן גוריון הזקן לבקר את נעמי. הייתה זו שעת צהריים, אריאל ישן, ולפתע צלצל האינטרקום, ובן-גוריון הודיע כי הוא נמצא בקומת הקרקע בכניסה לבניין. 'להעיר את הילד?' שאלה נעמי את מרדכי. 'אם נתחיל להעיר את הילד בשביל כל ראש ממשלה, לאן נגיע?!' ענה לה".

מקטע הפתיחה אפשר כבר להבין שגיבור פינתנו היום הוא אריאל הורביץ, החוגג את יום הולדתו החמישים. ובחרתי בקטע הזה לא במקרה, כי נדמה לי שהעדות האותנטית הזאת מיטיבה לתאר את כור מחצבתו וכור יצירתו של אריאל הורביץ, וגם את זהותו האישית והאמנותית.

הוא גדל בבית של מי שהייתה אייקון לאומי, סמל הממלכתיות לפחות מגיל 37, הגיל שבו כתבה את "ירושלים של זהב". הוא גדל בבית שב"ג בכבודו ובעצמו טורח לעלות אליו לרגל, כדי לפגוש את אמו. ועם זאת, הוא גדל לאם בוהמיינית, אנרכיסטית במידה מסוימת, ולהורים מלאי הומור וסרקזם; לאמא שהייתה בעלת אגו לגמרי לא קטן, אך גם בעלת הומור עצמי מפותח לא פחות, ויכולת לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. בניגוד לאחותו הגדולה, הוא זכה לגדול בבית מסודר, עם שני הורים, עם סדר יום. וכמו אמו, הוא נמשח מילדותו אל כתר המוסיקה.

אקרא תיאור נוסף מן הספר: "לנעמי היה חשוב מאוד שאריאל ילמד לנגן, ועל כן משהביע הילדון בכיתה א' את רצונו ללמוד לנגן בפסנתר מיהר לנצל את המומנטום. 'אתמול היה לנו יום מאוד מרגש: אריאל החליט שהוא רוצה ללמוד פסנתר באופן דחוף,' דיווחה לאמה, 'ונפגשנו עם אידה בארנבוים (אמו ומורתו של דניאל בארנבוים הפסנתרן והמנצח, שגרה שתי פסיעות מכאן ב'ארמון הספרדי' שביקרנו פעם, זוכרת?), והיא קיבלה אותו לחודש ניסיון. דומני שבדיוק בגיל זה התחלתי גם אני, לא? נקווה שיהיה בשעה טובה. כשהמתנו בחוץ, בכל אופן, אריאל הכריז: 'זהו הרגע המרתק ביותר בחיי – לא פחות ולא יותר'. כך החלו שיעורי הנגינה של אריאל. נעמי או מרדכי היו מביאים אותו לשיעור בביתה של אידה בארנבוים באפקה, משאירים אותו בידיה ובאים לאוספו בתום השיעור.

אך ההמשך היה מלבב הרבה פחות. אידה הייתה מורה קשוחה ותובענית, ואריאל היה ישוב דרוך ליד הפסנתר, מנגן – ובוכה. כך קרה שהניסיון להכניס את אריאל למשמעת למידה ואימונים – על פי הדפוס העריץ של אמא רבקה בכנרת – נכשל כישלון חרוץ. נעמי קלטה כי בנה סובל, וכעבור חודשים מעטים הסתיים פרק א' בהכשרתו המוסיקלית של אריאל. נעמי אמנם התהלכה בתחושת כישלון עזה, אך דווקא מרדכי היה רגוע, וקבע שצריך להמתין בסבלנות עד שהילד ירצה שוב – 'חינוך זה לשבת באמבוש', נהג לומר. וזה אכן יקרה, ארבע שנים מאוחר יותר".

אריאל הורביץ נולד ב-10 בינואר 1970, השבוע לפני חמישים שנה, לאמו נעמי שמר ואביו המשורר מרדכי הורביץ. ונדמה שמבית כזה קשה לא לצאת פזמונאי, מלחין, מוסיקאי וזמר. אין ספק שגֶן הכישרון עבד אצלו היטב.

לאחר שירותו הצבאי במודיעין כמטיס מזל"טים, אריאל למד מוסיקה בבית הספר "רימון", אצל יהודה עדר, וכבר בראשית דרכו, הפציע בהצלחה אל עולם המוסיקה הישראלית, עם תקליטו הראשון "יאללה, ביי" שיצא ב-1998 וכלל להיטים כמו שיר הנושא ו"סיגל נחמיאס" ובתקליטו השני, שיצא כעבור ארבע שנים: "רנה". הוא כתב שירים יפים ומצליחים גם לאשתו תמר גלעדי, מוסיקאית וזמרת מוכשרת בפני עצמה.

ככל שהתבגר, כתיבתו הייתה לפחות ממוסחרת ויותר רצינית ומעמיקה. ואם "סיגל נחמיאס" הפך למעין המנון של מאבק המילואימניקים, אך לא נועד מראש להיות נושא בשורה חברתית, בהמשך דרכו הוציא תקליטים שלמים של שירים בעלי מסר לאומי, חברתי ופוליטי.

גם בכך ניכרת בהחלט השפעת הוריו – באכפתיות החברתית והפוליטית ובנכונות לרתום את כשרונו להעברת מסריו. וכמו אמו, שכתבה שירים שהיו להמנונים, ובראשם "ירושלים של זהב" במלחמת ששת הימים ו"לו יהי" במלחמת יום הכיפורים, גם אריאל כתב שירים שהיו למעין המנונים, כמו השיר "כמו רקפות בין הסלעים" במבצע "עופרת יצוקה". באחד הימים הראשונים של "צוק איתן", נכחתי בהופעה שלו עם שרה ב"ק במכללת תל-חי. בסיטואציה הזו, הקהל הגיע לשיא ההתרגשות בשיר "כמו רקפות בן הסלעים". בעיצומה של המלחמה הוא כתב עוד שיר המנוני, "עשרים אלף איש", שביטא את הסולידריות הלאומית שנגלתה, כמו רקפת בין הסלעים, בהתייצבות ההמונית ללכת אחרי ארונו של שון כרמל, חייל בודד שנפל במלחמה. את שני השירים האלה השמעתי לא מכבר בפינה זו. עוד שיר של אריאל הורביץ שהשמעתי בפינה הוא "סלון קטרינג", שכתב על אבא קובנר, בתקליטו המצוין "הגיבורים שלי".

גם השיר שאשמיע היום, הוא שיר בעל מסר לאומי, שאני מזדהה עמו בכל לבי, כמו בשירים הקודמים שהבאתי. השיר הוא "ברלין". השיר עוסק באופנת הירידה מהארץ – דווקא לגרמניה, ארץ המרצחים. אני לא מסוגל להבין את הירידה מהארץ בכלל, אבל… לברלין? דווקא לברלין? מסתבר שכך בדיוק חש גם אריאל הורביץ.

השיר, מתוך תקליטו האחרון "כשבאנו הביתה", נכתב בעקבות שיחה שהיה עד שמיעה לה. וכך הוא מספר:

"ישבתי בבית קפה בתל־אביב ושמעתי שיחה של חיילים משוחררים", מספר הורוביץ. "אחד מהם היה בברלין והחליט לחיות שם, והשני חושב מה עם החיים שלו. ובעצם כל השיר הוא השיחה שלהם, אני רק הוספתי את העבר והשדים של ברלין. זה לא שיר שמזדהה איתם, אלא שיר שמעמיד את השיחה שלהם מול כולנו".

הורביץ מביא את הדיאלוג: "למה לא ברלין, בעצם?" והמספר מתאר בשכנוע את יתרונותיה – זול שם, ויש שם כבר חבר מהפלוגה, וזו עיר בינלאומית וכו' וכו'. הורביץ יושב לידם, שומע, עורו נעשה חידודין חידודין כשהוא שומע את הטיעון שהוא שורת המחץ של השיר: "ומתחילים להעריך את התרבות.
ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה". הגרמנים, הרכבות, הדיוק… איזה חוסר מודעות. וכותב אריאל: "בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה, ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך, בלי מילים, על השדים של ברלין". אריאל חוזר אל הרצח הקדמון, רצח הבל בידי אחיו קין, והקריאה האלוהית "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה". וכששמעתי זאת, לא יכולתי שלא להיזכר בשירו האלמותי של המשורר ניצול השואה דן פגיס, שאגב – היה בן לעיירה של אבי, רדאוץ, ובן אותו מחזור שלו, ילידי 1930, השיר: כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

… קין והבל. השואה. הגרמנים. הרכבת. החשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

מוסיף אריאל הורביץ בראיון ל"ידיעות אחרונות": "אם שכחנו כל כך מהר מה שקרה בגרמניה ומי אנחנו ולמה אנחנו פה, אז למה לא. ברגע כלשהו הבחור אמר לחבר שלו: 'אתה לא מבין מה זה הרכבות שם אחי. אם כתוב 8:03, ב־8:02 אתה כבר רואה אותה מתקרבת לתחנה'. זה שהוא נתן לו את הרכבת כדוגמה לכמה נפלא שם פשוט הרס אותי. אז ביקשתי חשבון והלכתי לכתוב את השיר… אם היינו נאמנים לעצמנו", מוסיף אריאל, "ולא סתם מחקים כל הזמן את מה שקורה, נניח בארצות־הברית, היה לאנשים יותר מקום להבין למה דווקא נכון לחיות פה, ופחות היו משווים את המחירים של המילקי לאלה של ברלין. בעיניי, זה משבר תרבותי וערכי יותר מכלכלי. אני דווקא הוספתי לשיר שצריך לזכור מאיפה באנו ושהדם של אחינו קורא מהאדמה".

בתקליטו "הגיבורים שלי" שר אריאל הורביץ שיר המבוסס על מכתב שכתבה סבתו, רבקה ספיר, לבתה נעמי שמר. בין השאר נאמר בו: "רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים, כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן. ובלב הים פתאום אני רואה סירה, ועליה דייג אחד שנלחם בסערה. מה יעשה הדייג – מה הוא יכול לעשות כדי שהסירה תגיע אל החוף. יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה;
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה. זו, ילדתי, התשובה גם לסערת נפשך". איזה יופי. המכתב של הסבתא לאמא הופך לשיר שהנכד מנחיל לקהל. בשירה "שיר של אבא", מדברת נעמי שמר בשם אביה: "אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש, לא לשווא אחי חצבת… כי מן האבנים האלה יבנה מקדש". התחושה של אביה, שהעבודה הקשה של החציבה באבן, שלו ושל חבריו החלוצים, אינה לשווא, זו עבודת קודש, כי הם בונים את בית המקדש השלישי, זרמה בדמה של נעמי שמר שתרגמה זאת לשיר. אהבת הארץ הזו זורמת גם בדמו של אריאל הורביץ ובאה לידי ביטוי בשיריו, ובהם שירו "ברלין". ובקליפ של "ברלין" הוא שר את השיר לבנו, בחינת "דור לדור יביע אומר" והוא מנחיל את התורה של רבקה ומאיר ספיר, של מרדכי הורביץ ונעמי שמר, לבנו.

אני מכיר את אריאל הורביץ כבר הרבה מאוד שנים. פעמים רבות הזמנתי אותו להופיע במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי במשך כעשור. ההופעה הראשונה הייתה ב-2001 באורטל, ומעט מאוד אנשים הגיעו לשמוע את הזמר הצעיר והלא כל כך מוכר. שנתיים שלוש מאוחר יותר, הדשא של בריכת בני יהודה היה צר מלהכיל את הקהל הרב שבא למופע נפלא שלו ושל ג'קי לוי. ופעם אחת היה לנו ערב משותף. הזמנתי את אסף ענברי ואריאל הורביץ להופיע במועדון קיבוץ כפר חרוב, במופע משותף בעקבות ספרו של אסף "הביתה". אסף ביקש להקדים למופע הרצאה שלי על ספרו, בעקבות מאמר שכתבתי על הספר. בהופעה נוספת שלו, באירוע "לימוד גולן" במכללת אוהלו בקצרין, הוא סיפר שהוא אחרי לילה ללא שינה, כי בלילה הקודם הוא שמר כל הלילה כמתנדב מטעם ארגון "השומר החדש". ללמדך, שהציונות ואהבת הארץ שלו אינם רק בשירים, אלא גם במעשים.

אריאל הורביץ, שלמד ב"רימון" גם מלמד בו. לפני שנים אחדות, בכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר-אילן, שבו הרציתי על שירתה הפוליטית של נעמי שמר, העלה אריאל מופע נפלא משירי נעמי שמר של תלמידיו עתירי הכישרון מבית הספר "רימון".

"ברלין". שיר חזק, מכה אל החומש. ואם יציל ולו ישראלי אחד מירידה לגרמניה, די בכך כדי להצדיק את כל יצירתו, שהרי כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא.

נאזין לאריאל הורביץ ונברך אותו לחג יובלו, שימשיך ליצור ולהשפיע.

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
זול שם מאוד בצד המזרחי
ויש חבר מהפלוגה שכבר נסע
כדאי מאוד שתמהר כי יש מכסה
בקורס לגרמנית

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
זו כבר מזמן עיר בינלאומית
על הלימודים אתה לא תשלם
ולפעמים גם הדירה היא עליהם

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה
ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך
בלי מילים
על השדים של ברלין

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית
ומתחילים להעריך את התרבות
ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
זו כבר מזמן עיר ישראלית
אפשר לדבר עברית שם בקולי קולות
עם הד של יידיש שחוזר מהקירות

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה
ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך
בלי מילים
על השדים של ברלין

פינתי השבועית ברדיו: אין דבר

אין דבר / צמד רעים
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.8.19

בשנות ילדותי הרחוקות, שודרה מידי יום שישי בצהרים תכנית-דת ומסורת בטלוויזיה, בערוץ היחיד, שנקראה "שלום לבוא שבת". את התכנית הנחו חברי צמד "רֵעים", והם שרו בה שירים חסידיים ואת שיר הפתיחה "שלום לבוא שבת / שלום לך המלכה / שלום לך הברוכה", אם אני זוכר נכון את המילים.

במשך השנים היו לצמד עוד תכניות בצאת השבת ובערב שבת. למעשה, היה לצמד מונופול על מוסיקה קלה של זמרים דתיים. היום יש כל כך הרבה זמרים ויוצרים דתיים וחרדים וחוזרים בתשובה – מן השורה הראשונה של כל סוגות המוסיקה הישראלית. אולם אז, התופעה הזו לא הייתה נפוצה והם היו היחידים. הם לא היחידים ששרו שירים חסידיים; בפסטיבלי הזמר החסידיים הופיעו טובי הכוכבים החילונים, אבל הם היו הזמרים הדתיים היחידים, או כמעט היחידים, במשך שנים.

ולכן, חשיבותם בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית – רבה. וכעת, כאשר הם חוגגים יובל שנים להיווסדו של הצמד, מן הראוי להקדיש להם את הפינה. ישראל גוטסדינר ובני רוזנבאום, חברי צמד "רעים", שאיני יודע מי הוא מי, ומבחינתי הם "זה עם השפם" ו"זה עם בלי שפם", נולדו ב-1948 ושירתו יחד במקהלת הרבנות הצבאית. עם שחרורם מצה"ל ב-1969, הם הקימו את צמד "רעים". הם הופיעו בהצלחה במרבית פסטיבלי הזמר החסידי, והם אחראים ללהיטים חסידיים גדולים כמו "והבא עלינו", "עוד ישמע", "ולירושלים עירך", "חמדת ימים", "יברכך", "ידיד נפש", "עושה שלום" ועוד. לא כל השירים הללו מזוהים דווקא אתם וחלקם הם גרסאות כיסוי. הם שרו גם גרסאות כיסוי לשירים שאינם חסידיים ואינם דתיים, כמו "ירושלים של זהב", "הליכה לקיסריה" ו"חנהל'ה התבלבלה".

שנות השבעים היו שנות השיא בפופולריות שלהם, בעיקר בזכות תכניות הטלוויזיה שלהם, אך גם בשל המונופול שלהם. עם השנים הם הלכו ונדחקו. אולם עצם העובדה שהם שרדו כצמד חמישים שנה, ועוד היד נטויה, ראויה להערכה רבה. ספק אם יש עוד הרכבים כאלה בישראל. לא בכדי, בזכות תרומתם ובזכות התמדתם, הם קיבלו תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן לציון יובלם.

מבין שיריהם בחרתי להשמיע שיר שאני אוהב במיוחד, של משוררת ומלחינה שאני אוהב במיוחד, יקירת הפינה, נעמי שמר.

השיר נכתב בהשראת אמרה המיוחסת לרבי מנחם מנדל מקוצק, מהאדמו"רים החשובים בתולדות תנועת החסידות, דור רביעי לחסידות, מייסד חסידות קוצק במחצית הראשונה של המאה ה-19. הרבי מקוצק אמר: אין דבר יותר שלם מלב שבור וזועק יותר מן הדממה.

סביב אמרה זו כתבה נעמי שמר את השיר "אין דבר", שיש לו שתי גרסאות.

הגרסה הראשונה של "אין דבר", נפתחת במילים "ליל אביב מלא ירח / עוד מעט ויגמר / אימהות אומרות לילד / היזהר והישמר // אימהות נותנות לילד / מדובשן ומחלבן / ומאחורי הדלת / מצפה לו גדי לבן". השיר נכתב לערב התרמה למען הילד החריג, בשנות השבעים המאוחרות. הביצוע המקורי היה של שלישיית "הגשש החיוור". מתוך חשש שהזמרים ידביקו את המילים "שלם מלב" למילה אחת ("שָׁלֵמִלֵב"), היא הפכה את סדר המילים ל"שלם יותר מלב". מאוחר יותר, במופע שלה ב-1980 היא עצמה שרה את השיר. שנים לאחר מכן פנו "צמד רעים" אל נעמי שמר בבקשה לכתוב בעבורם שיר. שמר נענתה, וכתבה גרסה חדשה לשיר. הפעם היא גם החזירה את מילות הפזמון, לסדר המקורי באמרתו של הרבי מקוצק "יותר שלם מלב שבור". הלחן של השיר לא השתנה, אך המילים אחרות.

תוכן השיר הוא מסר שמופיע בשירים נוספים של נעמי שמר, כמו למשל "בדמיך חיי" – מסר שלפיו אדם נתקל בקשיים ומשברים קשים מאוד, מאיימים ומייאשים, אך הוא מוצא נחמה במילים העתיקות, במקורות ישראל, הנותנים לו כוח להתגבר ולצאת מן המשבר. כאן המילים הן אותה אמרה של הרבי מקוצק.

ניתן לראות בשיר תיאור של ניסיונות הניצבים בפני האדם, והוא עומד בהם בזכות האמונה. באחד הבתים הוא שוקע עד צוואר, והדברים מתכתבים עם מדרש תנחומא, שם מסופר על עשרה ניסיונות שעבר אברהם, ושיאם עקדת יצחק, וביניהם ניסיון שבו הוא חוצה, יחד עם בנו יצחק, נהר גדול ובאמצעיתו הגיעו מים עד צוואר, ובזכות האמונה הוא המשיך לצעוד וחצה את הנהר.

הגרסה של צמד "רעים" לשיר פחות מוכרת – נאזין לה ונאחל לצמד עוד שנות פעילות ושיתוף פעולה רבות ופורות.

אם אני תועה בדרך מאבד את הצפון
וסופה גדולה עוברת מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי מחר
משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר

אין דבר אין דבר
יותר שלם מלב שבור
ויותר זועק מן הדממה

לב שבור ולב פצוע
לב עייף מדיבורים
הוא יודע אהבה
שנקנתה בייסורים
וכשהוא כמעט שוקע
והמים עד צוואר
משהו בתוך החושך
מנחם אותו ושר

אין דבר…

אם בתום דממה זועקת
לפעמים אני נשבר
מנחש את העתיד
אבל זוכר את העבר
אז בתוך הרי החושך
שסוגרים עלי רכות
משהו תמיד אומר לי
להמשיך ולחכות

אין דבר…

פינתי השבועית ברדיו: בארץ להד"ם

בארץ להד"ם / מירי אלוני
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.7.19

שנים רבות לפני מותה של נעמי שמר, היא עמדה לפני ניתוח מסובך, שלא ידעה אם תצא ממנו בשלום. היא כתבה אז את שירה המופלא "עצוב למות באמצע התמוז", שאותו העניקה לנורית גלרון.

ברגע ששמעתי את הבשורה על מותה של נעמי שמר, בז' בתמוז לפני 15 שנים, המחשבה הראשונה שצצה למוחי, באופן ספונטני, הייתה "עצוב למות באמצע התמוז".

וכעת, באמצע התמוז, נקדיש את הפינה לזכרה. נעמי שמר היא מיקירות הפינה. הקדשנו לה תכנית שלמה ופינות רבות. הפעם נשמיע את אחד משיריה הקסומים, האהובים עליי ביותר, השיר האוטופיסטי "בארץ להד"ם".

הביצוע הראשון של השיר, ובעיניי היפה ביותר ולכן נאזין לו, הוא של מירי אלוני. ב-1972 הועלה המופע "חבורת בימות – שירי נעמי שמר". היה זה הרכב שהוקם במיוחד למופע זה, והניב להיטים רבים, כמו "מר נרקיס", "שש עשרה", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", לצד שיריה הקלסיים והמוכרים של נעמי שמר. חנה הכהן הייתה המנהלת המוזיקלית של המופע והמפיק היה צדי צרפתי. מירי אלוני, הסולנית, שרה את השיר הזה, בביצוע עוצמתי מאוד, יפהפה, דרמטי אך מאופק, והצליחה להעביר היטב את הערגה מצד אחד, האכזבה מצד שני והנחישות שמצויים במילות השיר. המעבד של השיר, מתי כספי, היטיב להבין את עומקו של השיר ורוחו, והדבר בא לידי ביטוי בביצוע של מירי אלוני.

כעבור שנים אחדות, הוקלט השיר בידי להקת "הכל עובר חביבי", בביצוע קצבי יותר, תזמורתי יותר, בעיבוד לארבעה קולות. ביצוע יפה, אך איני בטוח שהוא מיטיב להעביר את המסר כמו בביצועה של מירי אלוני.

לפני שנים אחדות שב השיר והפציע בחיי התרבות שלנו, כשיר הנושא של הסרט הנפלא ועתיר הפרסים "מיתה טובה". הסרט, בכיכובו של זאב רווח, עוסק בנושא המתת חסד. הביצוע מרגש, ההקשר מעניין, אבל אני בספק אם נעמי שמר הייתה שמחה להקשר של השיר עם כמיהה למוות.

מבקריה של נעמי שמר, טוענים כנגדה שהיא נמנעה תמיד מכתיבה ביקורתית; שהיא מתארת את מציאות החיים הישראלית באור ורדרד וטעם מתקתק, כמעט קיטש. איני שותף לביקורת הזאת. נכון, נעמי שמר רואה את הטוב והיפה ומביאה אותם לביטוי בשיריה. אך כפי שכבר אמרתי בפינות רבות, היא בהחלט מביעה ביקורת ומחאה, אך היא עושה זאת בדרך אחרת, דרך מקורית משלה. היא לא מבטאת ביקורת ישירה, חריפה, אלא בעקיפין, בהצגת אוטופיה, שהיא תמונה חלופית למציאות שהיא רוצה לשנות.

בשירה "על ראש שמחתי" מוחה נעמי שמר על תרבות המחאה, שהיא רואה בה זיוף – מחאה מתוך אופנה, מתוך הליכה קונפורמיסטית בתלם. לכאורה, מה יכול להיות קונפורמיסטי במחאה? נעמי שמר טוענת שבמיליה התרבותי, יש משטרת מחשבות שמכוונת את תרבות הנגד, והאמנים מתייצבים והולכים בסך, מתוך שגרה, מתוך קונפורמיזם. היא מורדת במשטרת המחשבות, באותם "השומרים הסובבים בעיר", שמבהירים לה: "מוטב שתשירי שירי מחאה" הן "זה מה שהולך עכשיו", ומצהירה "אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי היא המחאה שלי והיא כוחי האמתי". אף שזה אחד משיריה היחידים שהיא לא הלחינה בעצמה, אלא נתנה למתי כספי להלחין, היא בחרה לפתוח דווקא בו את ספר שיריה "סימני דרך", הספר של מיטב שיריה שהוציאה באחרית ימיה, ואת השיר הזה היא פרסמה בכתב ידה. זו מעין אמירה, שהשיר הזה הוא שיר מפתח להבנתה ולהבנת שירתה.

בשירה הגדול מכולם, השיר ההמנוני "ירושלים של זהב", שנכתב שבועות אחדים לפני שחרור ירושלים, היא מבכה את המציאות של ירושלים המחולקת. זהו שיר קינה. אין זה שיר מחאה. אין היא מותחת ביקורת. אין היא קוראת לפעולה. אין היא קוראת לממשלה להורות לצה"ל לאחד את ירושלים. אולם הקינה שלה, המתארת את העיר השבויה בחלומה, שבדד יושבת ובלבה חומה, שבורות המים יבשו בה, שאין יורד להר הבית בעיר העתיקה, שכיכר השוק ריקה, באופן שעורר בלב האומה כולה את הערגה והכמיהה למציאות אחרת, טובה יותר, שנראתה אוטופית, וכעבור שלושה שבועות מצאה את ביטויה בבית שנעמי שמר הוסיפה לשירה, עם שחרור העיר העתיקה.

בימים הקשים והמרים של מלחמת יום הכיפורים, נעמי שמר הופיעה כנביאת נחמה כששרה "כל שנבקש לו יהי". היא לא ייפתה כלל את המציאות, אלא הציבה מפרש קטן באופק, אליו ניתן וראוי לשאת עיניים בימים הקשים האלה, ולהבטיח לעצמנו ש"כל שנבקש, לו יהי".

בימים קשים שאותם היא הגדירה "ימי אל טל ואל מטר", כמו הקללה של דוד להרי הגלבוע בקינת דוד, היא הבטיחה בלשון ספר מלכים ש"כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד אשר יבוא מטר על פני האדמה". כלומר, היא משוכנעת שעוד יבוא מטר על פני האדמה, אך גם עד אז כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא נחסר.

ובימים הקשים של מתקפת הטרור בראשית שנות אלפיים, המכונה משום מה "האינתיפאדה השניה", היא כתבה את שיר הנחמה והאמונה "בדמיך חיי". גם כאן, אין שום תיאור קיטשי של מציאות שאינה קיימת, אלא תקווה ואמונה שנעמוד במבחן הזה, ובדמנו נחיה. מתוך הכאב והקושי נמצא את הכוחות לצאת מחוזקים יותר. את מילות הנחמה היא שואבת בשיר הזה, כמו במרבית שיריה, ממקורותינו, מקורות ישראל. וכך היא פותחת את השיר: "המילים העתיקות נותנות בי כוח".

המילים העתיקות נותנות בה כוח גם בשירה "בארץ להד"ם". השיר הזה נכתב בתקופה שאחרי מלחמת ההתשה ולפני מלחמת יום הכיפורים, תקופה שבזמן אמת נאמר עליה ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". ודווקא אז היא כתבה את השיר האוטופי, שיש בו ערגה למציאות אחרת, יפה יותר, טובה יותר. והיא מבקשת ללכת לשם, לאותה ארץ שהיא חמדה. אך יש גם משהו טריקי בציפיה הזאת. הארץ הזאת אינה קיימת באמת. היא ארץ להד"ם. להד"ם הם ראשי התבות של "לא היו דברים מעולם". כלומר, היא יודעת שהיא עורגת על פיקציה. אך זאת מהותה של אוטופיה. פירוש המילה היוונית אוטופיה, הוא "אי מקום", כלומר מקום שאינו קיים. אם אין מקום כזה, מה הטעם לערוג אליו? זו מהותו ומשמעותו של האוטופיזם. ערגה למקום אידיאלי, מושלם, מתוך הבנה שהוא אינו בר השגה, אך ההתכווננות אליו, ההליכה אליו, הניסיון להגשים אותו, נותנים טעם ותקווה לחיים, ומקדמים את החברה להיות טובה יותר. ככל שמתקרבים יותר להגשמת האוטופיה היא מתרחקת יותר, כמו פטה-מורגנה, ומאתגרת אותנו מחדש בהתקדמות לעברה.

האוטופיה של נעמי שמר, שייעודה מלידה היה המוסיקה, מתבטאת קודם כל במוסיקה. "בארץ להד"ם נשמע תמיד הֵדם של נבל וקטרוס וחלילים". מה מסמלים הכלים האלה? כלים עתיקים, כלים מתקופת המקרא, מהימים שבית המקדש היה קיים, מחזון הנביאים, ממזמורי תהלים. ולידם מכים תופי געגועים גדולים. געגוע לימי הגדולה של ממלכת ישראל, של בית המקדש. אני בטוח שאין היא מתכוונת לחידוש עבודת הקורבנות, חלילה, אלא לבניין הבית השלישי, כמו בשירו של אבא, שכאשר הוא חצב באבן להקים בניין חדש, לבנות את הקיבוץ, הוא במבם "יבנה יבנה יבנה המקדש". היא מאחדת את האוטופיה הציונית הסוציאליסטית של דור הוריה, עם ימי גדולתה של הארץ, ימי בית המקדש.

בבית השני היא מתארת את יפי הטבע הארץ ישראלי, ומייחלת לשלג, הטל והמטר שיורדים במועדם. היא מרמזת בכך לאותו פרק מספר מלכים, הפרק השבעה עשר, עליו היא כתבה את "כד הקמח", ובו נאמר "אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דבריי", ולתפילת שמונה עשר "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה".

בבית השלישי, היא מתארת מציאות שבה פוסע לו אדם ואור גדול זרוע על יומו, וכל תינוק שנרדם – ארץ להד"ם בחלומו. כלומר, יש כאן רמז שגם בארץ להד"ם ניתן לחלום על האוטופיה. וזהו חלומו של כל תינוק.

במזמור צז בתהלים, שהוכנס לתפילת קבלת השבת, המשורר מתאר מה מובטח לצדיקים ישרי הלב:
אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק
וּלְיִשְׁרֵי לֵב – שִׂמְחָה.

היכן זרוע האור לצדיק?
נעמי שמר זרעה אותו באוטופיה – בארץ לא היו דברים לעולם, שככל אוטופיה, היא משמשת כמחוז חפץ, אליו יש לחתור, ובדרכו יש ללכת.

והיא מסיימת בבקשה, "קח אותי עכשיו לשם, דרך – לא אדע. אל ארץ זוּ חמדתי. ארץ להד"ם". ודוק – לא "אל ארץ זוֹ", כי אם "אל ארץ זוּ". לא הארץ הזאת, אלא הארץ אשר חמדתי. בלשון המקרא, המילה זוּ פירושה ש…, אשר. המילה מופיעה גם בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי"). "זוּ אני החולם שר". וכך גם בשירת הים: "עם זוּ קנית". ובישעיהו: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ… עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". בכל המקרים הללו, זוּ – פירושה אשר. נעמי שמר הייתה בקיאה מאוד במקרא ובכל מקורות ישראל, המילים העתיקות נתנו בה כוח, והם מופיעים במרבית שיריה.

כאשר השיר נכנס לסרט "מיתה טובה", היה בכך מעין קידוש המוות; כאילו אותה אוטופיה ניתנת להתגשם רק במוות, בגן העדן. לא נראה לי שזאת כוונתה של נעמי שמר, אלא שהיא דווקא הציבה את "ארץ להד"ם" כמחוז חפץ הנותן טעם לחיים.

בארץ להד"ם, נשמע תמיד הדם
של נבל וקתרוס וחלילים
וחרש על ידם, בארץ להד"ם
מכים תופי געגועים גדולים

קח אותי עכשיו לשם, דרך לא אדע
אל ארץ זו חמדתי – ארץ להד"ם

בארץ להד"ם, פורחים בכל הודם
פרחי החמנית וההדר
בארץ להד"ם, יורדים במועדם
השלג והטל והמטר

קח אותי עכשיו לשם…

בארץ להד"ם, פוסע לו אדם
ואור גדול זרוע על יומו
וכל תינוק נרדם, בארץ להד"ם
וארץ להד"ם בחלומו

קח אותי עכשיו לשם…

 

מעשה גדול, אנשים קטנים

המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון.

המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).

זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.

המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.

המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".

במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.

****

מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.

מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.

הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.

הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.

המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.

ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה; מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.

השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, הייתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?

וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפיה תביא אותו לחשבון נפש?

ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש… הפעם ננהג אחרת?

המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.

****

סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.

בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.

במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.

חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.

נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים".

* "שישי בגולן"