פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

פינתי השבועית ברדיו: זה קורה

זה קורה / אריק לביא
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.6.20

מחרתיים, ב-1 ביולי, ימלאו לשמוליק קראוס 85, וזאת סיבה למסיבת יומולדת קטנה, ולדעתי הצנועה לא רק מעניינת אלא גם מפתיעה. השיר שאשמיע היום הוא "זה קורה". שמוליק קראוס הקליט את השיר הזה, בגרסה מחוספסת ויפה מאוד, ויש לו עוד ביצועים יפים כמו למשל של יזהר אשדות, שאליו עוד נחזור. אך השיר הזה הוא קודם כל אריק לביא, המבצע המקורי שלו. ובנוסף לכך, הבטחתי סיפור מעניין. יש כאן יותר מסיפור מעניין אחד, אבל הראשון הקשור מאוד לאריק לביא.

אחד הדברים המייחדים את השיר הזה, הוא העובדה שאת מילותיו כתב שמוליק קראוס. שמוליק קראוס הוא מלחין ענק. כזמר הוא שנוי במחלוקת אבל אני אוהב מאוד את שירתו. אבל הוא לא משורר, לא פזמונאי, לא תמלילן. הוא מלחין שירים של אחרים, בעיקר של חברו יענקל'ה רוטבליט וכן של מרים ילן-שטקליס.

והנה, שיר שהוא כתב, והוא כל כך יפה, כל כך משוררי. איזה פוטנציאל מבוזבז. היכן הסתתר כותב כזה כל השנים? ומדוע הוא חדל לכתוב מילים בהמשך חייו? ועוד סוגיה מעניינת – שיר כל כך יפה, שהוא כתב גם את מילותיו וגם את לחנו – מדוע הוא נתן אותו לאריק לביא, והקליט אותו בעצמו רק 28 שנים מאוחר יותר, בתקליטו "יום רודף יום"?

את הסיפור הבא שמעתי בתכנית רדיו, למחרת פטירתו של שמוליק קראוס, לפני שמונה שנים. הסיפור מתאר מפגש של שמוליק קראוס עם אריק לביא, אי אז בשנות השבעים. אריק לביא, שהיה חובב צילום, חזר מחו"ל עם מצלמה חדשה שאותה רכש במיטב כספו. הוא נפגש עם קראוס, כשהמצלמה החדישה תלויה על צווארו. קראוס התעניין במצלמה, שאל, חקר. בהמשך השיחה אריק שאל את שמוליק אם יש לו איזה שיר בשבילו. "יש לי דווקא משהו מעניין" הוא אמר לו, ושר באוזניו את "זה קורה". אריק לביא התאהב מהאזנה ראשונה וביקש את השיר. שמוליק קראוס הסכים, אבל היה לו תנאי. הוא ביקש בתמורה את המצלמה. אריק לא התבלבל, הסיר את המצלמה מעל צווארו, נתן אותה לשמוליק קראוס וקיבל בתמורה את השיר.

אח"כ הייתה לו בעיה. איך הוא יסביר לאשתו, שושיק שני, את הסיפור. הוא סיפר לה שהוא איבד את המצלמה. ואיזה ריב היה ביניהם על השלומפריות וחוסר האחריות שלו וזריקת הכסף…

אבל מהי מצלמה יקרה, לעומת שיר שהיה לאחד היפים שלו, אחד המזוהים עמו ביותר; שיר שהיה ללהיט גדול בשנת 1975, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים וההשמעה. שיר שאף הופעה של אריק לביא מאז ועד מותו לא יכלה להסתיים בלי שהוא שר אותו. השיר הוקלט, בעיבודו של קובי אושרת, בתקליטו של אריק "דיוקן".

עד כאן הסיפור היפה, שרק בשבילו היה כדאי להשמיע דווקא את השיר הזה. אבל הסיפור הבא מאפיל עליו. יש טוויסט בעלילה. שמוליק קראוס לא כתב את מילות השיר. מה?? איך זה יכול להיות? הרי בכל מקום נכתב שהשיר הוא שלו, והוא קיבל עליו תמלוגים גם ככותב המילים. אם לא הוא – מי כתב את השיר?

נמתח קצת את סקרנותכם, ונספר עוד מספר עובדות על השיר.

ב-1973 עלה לאקרנים סרט ששמו "אדם", סרט שכמעט אף אחד לא צפה בו. את הסרט יצר איש עסקים חובב קולנוע, שהחליט ליצור סרט משלו. שמו יונה דאי. הוא השקיע בו סכום אדיר של מיליון ל"י. הוא שכר שחקנים, במאים וגם מוסיקה מקורית של מישה סגל. הוא פנה לאריק איינשטיין בבקשה שיהיה השחקן הראשי, אך הוא סירב בתוקף. יום אחד, מספר דאי, הוא ראה בטלוויזיה את שמוליק קראוס, וראה בעיניו את הטירוף המתאים לגיבור האלים של הסרט. הוא פנה אליו וקראוס הסכים. אך הוא ביקש שהשיר המרכזי יהיה שיר שלו – "זה קורה". אך כבר היה מלחין לפס הקול של הספר – מישה סגל. קראוס התעקש, סגל כמעט פרש מהסרט, אך כשהוא שמע את השיר הוא נדלק והסכים.

שמוליק ביקש לשיר את השיר, אך הוא לא התאים לדמות שהוא גילם, והוחלט שאלי מגן ישיר אותו. אלי מגן הקליט את השיר. אם כן, אלי מגן ולא אריק לביא הוא המבצע הראשון של השיר. אלא שההקלטה נגנזה ולא נכנסה לסרט. אך היא קיימת והאזנתי לה לראשונה באתר של חברי, המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש. ביצוע רגיש ויפה, אם כי, כפי שכבר אמרתי, בעיניי הביצוע היפה ביותר של השיר הוא של אריק לביא, ולכן זה הביצוע שנאזין לו.

ההקלטה של אלי מגן לא נכנסה לסרט, אך המנגינה נשארה. בכרזה של הסרט נכתב: מוסיקה וניצוח – מישה סגל. לחן – שמוליק קראוס. במרכז הכרזה תמונה של שמוליק קראוס, ואי אפשר לפספס את הטירוף בעיניים. גם את הכרזה ניתן למצוא באתר של עופר גביש.

אז מי כתב את המילים? עופר גביש שמע על כך מיורם רותם, איש המוסיקה העברית של גל"צ, אך הוא המשיך וחקר ומצא לכך אישושים נוספים. את השיר כתבה… החזיקו היטב… נעמי שמר. את התגלית הזו אישרו בתה של נעמי שמר ללי שמר, הביוגרף שלה מוטי זעירא (שאני מופתע שהוא לא הכניס את הסיפור לביוגרפיה) וחברה הקרוב של נעמי שמר, עמוס רודנר, אביו של חמי רודנר. אגב, אתמול קיבלתי מעמוס רודנר מסמך מרתק על חברתו הטובה נעמי שמר, אך לצערי הרב עם איסור פרסום, ואני נאלץ, כמובן, לכבד זאת.

את הסיפור אביא כפי שכתב אותו עופר: "על מה שקרה סיפר לי עמוס רודנר. ידיד של נעמי שמר שיחד עם תמר רעייתו (עליה השלום) ערכו את ספרי שיריה: 'פעם הבטיחה נעמי לשמוליק שתכתוב מילים למנגינה שלו. שנה שלמה לא קיימה את הבטחתה ואז הם נפגשו במקרה ב… חנות נעליים. שמוליק הזכיר לה את ההבטחה והפעם לא יכלה לסרב. בו במקום, כן, באמצע החנות, לקחה קופסת נעליים, וכתבה את מילות השיר. מילות הפתיחה מקבלות עכשיו משמעות נוספת 'זה קורה שהדרך מתמשכת'…

אח"כ עברו לדירתו ושיפצו' אמר עמוס רודנר, והוסיפה ללי שמר, בתה של נעמי שמר: 'היא כתבה ונתנה לו את השיר ואמרה: 'שלך! בלי קרדיט!'
בדקתי באתר אקו"ם. אכן. נכתב במפורש: 'זה קורה, מילים ולחן שמואל קראוס' ".

הסיפור הזה מדהים בעיקר כיוון שנעמי שמר הייתה קנאית לזכויות היוצרים שלה, לא אחת נלחמה ונאבקה והסתכסכה סביב קנאות זו. והנה, כך בקלות היא מוותרת על זכויות היוצרים על שיר שכתבה. מוטי זעירא הסביר זאת: "אולי בגלל אותו פיגור במימוש ההבטחה, אולי פשוט כי אהבה אותו" [את שמוליק קראוס].

בשנת היובל למדינת ישראל, יצא המיזם "עבודה עברית" – מארז של 51 גרסאות כיסוי לקלסיקה של הזמר העברי, בעריכת מיכה שטרית. שטרית קבע כלל: לא יחודשו שירים של סשה ארגוב, משה וילנסקי ונעמי שמר. כנראה שהוא רצה להכניס לקדמת הבמה שירים של יוצרים פחות מושמעים.

עמוס רוזנר סיפר לעופר, שכאשר יצא המארז נעמי שמר אחזה בו, קראה את רשימת השירים ופרצה בצהלה: "אני בפנים! אני בפנים!" היא התכוונה לגרסתו של יזהר אשדות לשיר "זה קורה".

השבוע לפני 16 שנה נפטרה נעמי שמר. האבל הלאומי עם פטירתה היה חסר תקדים ולא זכור לי כמותו אחרי אף אמן, אפילו יותר מאריק איינשטיין. במשך שבועות, כל תחנות הרדיו והטלוויזיה לא חדלו להשמיע את שיריה ותכניות על אודותיה.

ארבעה ימים אחרי מותה, נטלתי חלק באירוע בגליל העליון, שהיה מיועד כמדומני לאלתרמן, אך הוסב בחלקו לזכרה של נעמי שמר. בדרכי הביתה, בעליות לגולן, האזנתי לרשת ג', שכמובן השמיע ללא הפסקה את שיריה של נעמי שמר. לפתע הופסק השידור, והקריין סיפר על פטירתו של אריק לביא. לאחר ההודעה, הושמע השיר היחיד של אריק לביא שכתבה נעמי שמר: "נועה". כזכור, נועה בשיר היא נעמי שמר עצמה. אריק לביא קרא לבתו נועה. אחרי השיר הזה, חזרה התחנה לשדר את שיריה של נעמי שמר. אז הנה, מתברר שאריק לביא שר עוד שיר של נעמי שמר.

אז מה היה לנו השבוע? 85 שנים להולדתו של שמוליק קראוס, 16 שנים למותה של נעמי שמר ו-16 שנים למותו של אריק לביא. אין מתאים יותר מלהשמיע את "זה קורה".

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.

 

פינתי השבועית ברדיו: התחדשות

התחדשות / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.6.20

את השיר שאשמיע היום תכננתי להשמיע בשבוע של יום העצמאות. אבל, כזכור, היינו אז בסגר, לא שידרנו, ואני ממהר להשמיע אותו לפני גל שני של סגר, לא עלינו.

השיר הוא "התחדשות" של נעמי שמר. השיר מוכר יותר כ"אחרי החגים", מילות הפתיחה של הפזמון. וכידוע יש לשיר הזה שני לחנים. הלחן האחד הוא של נעמי שמר. הלחן השני, המאוחר יותר, הוא של יובל דור. חדי האוזן הבחינו בוודאי, שלא רק המנגינה אחרת, אלא גם המילים קצת השתנו. ולכן, נעמי שמר נתנה לגרסה החדשה את השם "התחדשות אחרת".

מעטים מאוד המקרים שנעמי שמר נתנה לאחרים להלחין שיר שלה. ובמקרים הלא שכיחים שבהם אנו מוצאים שיר שאת מילותיו כתבה נעמי שמר והלחן הוא של מוסיקאי אחר – נעמי שמר כתבה מילים ללחן שנמסר לה, וגם אז מדובר במלחינים שהיא העריכה במיוחד, כדוגמת מתי כספי.

אבל המקרה הזה חריג לא רק כיוון שהיא נתנה שיר שלה להלחנה למוסיקאי אחר, אלא שהיא נתנה לו שיר שהיא כבר הלחינה.

מן העובדה שנעמי שמר שינתה את מילות השיר ונתנה את הגרסה החדשה להלחנה מחודשת ניתן להבין שהיא לא הייתה שלמה לגמרי עם הגרסה המקורית.

אבל אנו נאזין בכל זאת לגרסה המקורית, ובהמשך אסביר למה.

את השיר "התחדשות" כתבה נעמי שמר לעפרה חזה. זהו השיר היחיד שהיא כתבה לה. שנה לפני מותה נשאלה נעמי שמר בראיון אם יש לה איזה שהן החמצות מקצועיות, היא השיבה: "אני חושבת שהחמצת חיי היא עפרה חזה. היא הייתה אמן ענק. בשעתו היא באה ורצתה תקליט שלם שלי, ולא הצלחתי לכתוב. כתבתי לה את השיר 'התחדשות', וזה שכתבתי לה רק שיר אחד, זה אוכל לי את הלב עד עצם הרגע הזה". גם עפרה חזה יצאה בתחושת החמצה ותסכול, ובראיון ל"מעריב" בספטמבר 1985 היא אמר שלא נוצרה כימיה בין השתיים.

את השיר כתבה נעמי שמר ליום העצמאות תשמ"ד, 1984. השיר הוקרן לראשונה בתכנית המרכזית לערב יום העצמאות בערוץ היחיד של הטלוויזיה. נעמי שמר עצמה הופיעה באותו ערב בלונדון, בפני אולם של 3,500 איש. ולבקשתה, עפרה חזה התלוותה אליה לנסיעה (מה שמעמיד בספק את האמירה של עפרה על חוסר הכימיה ביניהן).

מילות השיר מקסימות. זה שיר של התחדשות מתוך משבר, ודי בכך כדי שאוהב אותו, כי הוא מתחבר לתפיסת העולם האופטימית שלי ולאמונה שלי שניתן לצאת מחוזקים ומתחדשים ממשברים.

נעמי שמר הייתה בראשית שנות ה-80 במשבר. פעילותה הפוליטית והזדהותה הפומבית עם גוש אמונים ועם המאבק נגד הנסיגה מסיני, הפך אותה מהקונצנזוס האולטימטיבי לשנויה במחלוקת. המיליה החברתי שלה הפנה לה עורף והדבר הכאיב לה מאוד. היא הוחרמה מעל במות מסוימות ולקחה זאת מאוד ללב. והיא הייתה מתוסכלת מאוד מכך שאחרי כל המאמצים והתקוות, והמחיר האישי ששילמה, הנסיגה מסיני הושלמה, היישובים נעקרו, וכאילו כל עמלה וכל המחיר ששילמה היו לשווא. והיא די השתתקה באותן שנים.

שירים שהיא כתבה באותם ימים עסקו בתחושותיה הקשות, וכבר עסקנו בכך בתכנית שהקדשנו לנעמי שמר ובפינות שהוקדשו לשירים "על ראש שמחתי" ו"כד הקמח".

גם מדינת ישראל הייתה אז במשבר, לאחר מלחמת לבנון והנסיגה מסיני והמשבר הכלכלי הקשה עם נפילת הבורסה, קריסת הבנקים, משבר המניות והאינפלציה המטורפת.

וכפי שעשתה בתקופות משבר וכאב אחרות, גם כאן כתבה נעמי שמר שיר הנותן תקווה. השיר מתחיל בסיפור פיזי, או פסיכוסומטי – עייפות בלתי מוסברת, פיק ברכיים לא מובן. אבל בלבך אתה יודע שמעבר לפינה אהבה חדשה ממתינה. והמשך השיר מתאר את ההתחדשות שתבוא "אחרי החגים" – קוד גנרי מצד אחד לדחיינות, אבל מצד שני לדבר שצפוי להגיע בקרוב. מה יקרה אחרי החגים? יתחדש הכל. האוויר, העפר, המטר והאש. גם אתה תתחדש. ובהתחדשות הזאת יצמחו בגנךָ עצי גן עדן, עץ החלומות ועץ הדעת טוב ורע (שזהו השם המלא של "עץ הדעת" בסיפור אדם וחוה).

את הבית האחרון, היפה מכל, אקרא בשלמותו: במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור, יש נתיב שלא עברת ושתעבור. שעון החול, שעון חייך מאותת לך עכשיו. למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

מה אלה הלמ"דים האלה? כאן מופיע, ברמז, המעבר בין האישי ללאומי. השיר נכתב ליום העצמאות הל"ו של מדינת ישראל. וההתחדשות היא ביציאה מן השנים הקשות, שנות למד-דלת ולמד-הא, ליום העצמאות הל"ו. ויש כאן כמובן גם רמז לל"ו הצדיקים, אותם היא נוהגת להזכיר באחדים משיריה.

ומאז אותו יום העצמאות הל"ו עברנו עוד ל"ו והשנה חגגנו את יום העצמאות הפעמיים-ל"ו. ובתוך משבר הקורונה, רציתי להשמיע את שיר התקווה והאמונה הזה, בשידור שנדחה. אך השיר תמיד אקטואלי. השורה הזאת, כבר אינה מופיעה בגרסה החדשה של השיר, ולכן הגרסה החדשה לא רלוונטית בעבורי, בסמליות של השמעת השיר בימים אלה.

את הגרסה השניה שרה לראשונה להקת הנח"ל עם הסולנית דפנה דקל. והאמת היא שהגרסה המאוחרת יותר, שנכתבה בסך הכל שנה אחרי הגרסה הראשונה, באמת שלמה ויפה יותר.

כמו במרבית שיריה של נעמי שמר, גם בשיר זה נמצאים מוטיבים יהודיים רבים. כבר הזכרנו את עץ הדעת טוב ורע ואת ל"ו הצדיקים. וכך גם האוויר, העפר, המטר והאש, המרמזים לארבעת היסודות: רוח, עפר, מים ואש המייצגים במסורת היהודית יסודות שונים ברוחניות.

כאמור, נשמיע את הגרסה המקורית של השיר, בפי עפרה חזה.

עייפות בלתי מוסברת

פיק ברכיים לא מובן

זו שעה שלא חוזרת

לעולם – אבל

בליבך אתה יודע

שמעבר לפינה

אהבה חדשה

ממתינה

 

אחרי החגים יתחדש הכל

יתחדשו וישובו ימי החול

האוויר, העפר, המטר והאש

גם אתה, גם אתה תתחדש

 

בגנך פורחים לפתע

בערבוביה גמורה

עץ החלומות

ועץ הדעת טוב ורע

הסתכל על כליך

שהשארת בחצר

הפטיש, הסולם, המעדר

 

אחרי החגים…

 

במסע שלא נגמר

בין שדות הצל ושדות האור

יש נתיב שלא עברת

ושתעבור

שעון החול, שעון חייך

מאותת לך עכשיו

למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

פינתי השבועית ברדיו: ברלין

ברלין / אריאל הורביץ
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.1.20

מתוך ספרו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ" – הביוגרפיה של נעמי שמר: "כשהיה אריאל בן שנתיים הגיע בן גוריון הזקן לבקר את נעמי. הייתה זו שעת צהריים, אריאל ישן, ולפתע צלצל האינטרקום, ובן-גוריון הודיע כי הוא נמצא בקומת הקרקע בכניסה לבניין. 'להעיר את הילד?' שאלה נעמי את מרדכי. 'אם נתחיל להעיר את הילד בשביל כל ראש ממשלה, לאן נגיע?!' ענה לה".

מקטע הפתיחה אפשר כבר להבין שגיבור פינתנו היום הוא אריאל הורביץ, החוגג את יום הולדתו החמישים. ובחרתי בקטע הזה לא במקרה, כי נדמה לי שהעדות האותנטית הזאת מיטיבה לתאר את כור מחצבתו וכור יצירתו של אריאל הורביץ, וגם את זהותו האישית והאמנותית.

הוא גדל בבית של מי שהייתה אייקון לאומי, סמל הממלכתיות לפחות מגיל 37, הגיל שבו כתבה את "ירושלים של זהב". הוא גדל בבית שב"ג בכבודו ובעצמו טורח לעלות אליו לרגל, כדי לפגוש את אמו. ועם זאת, הוא גדל לאם בוהמיינית, אנרכיסטית במידה מסוימת, ולהורים מלאי הומור וסרקזם; לאמא שהייתה בעלת אגו לגמרי לא קטן, אך גם בעלת הומור עצמי מפותח לא פחות, ויכולת לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. בניגוד לאחותו הגדולה, הוא זכה לגדול בבית מסודר, עם שני הורים, עם סדר יום. וכמו אמו, הוא נמשח מילדותו אל כתר המוסיקה.

אקרא תיאור נוסף מן הספר: "לנעמי היה חשוב מאוד שאריאל ילמד לנגן, ועל כן משהביע הילדון בכיתה א' את רצונו ללמוד לנגן בפסנתר מיהר לנצל את המומנטום. 'אתמול היה לנו יום מאוד מרגש: אריאל החליט שהוא רוצה ללמוד פסנתר באופן דחוף,' דיווחה לאמה, 'ונפגשנו עם אידה בארנבוים (אמו ומורתו של דניאל בארנבוים הפסנתרן והמנצח, שגרה שתי פסיעות מכאן ב'ארמון הספרדי' שביקרנו פעם, זוכרת?), והיא קיבלה אותו לחודש ניסיון. דומני שבדיוק בגיל זה התחלתי גם אני, לא? נקווה שיהיה בשעה טובה. כשהמתנו בחוץ, בכל אופן, אריאל הכריז: 'זהו הרגע המרתק ביותר בחיי – לא פחות ולא יותר'. כך החלו שיעורי הנגינה של אריאל. נעמי או מרדכי היו מביאים אותו לשיעור בביתה של אידה בארנבוים באפקה, משאירים אותו בידיה ובאים לאוספו בתום השיעור.

אך ההמשך היה מלבב הרבה פחות. אידה הייתה מורה קשוחה ותובענית, ואריאל היה ישוב דרוך ליד הפסנתר, מנגן – ובוכה. כך קרה שהניסיון להכניס את אריאל למשמעת למידה ואימונים – על פי הדפוס העריץ של אמא רבקה בכנרת – נכשל כישלון חרוץ. נעמי קלטה כי בנה סובל, וכעבור חודשים מעטים הסתיים פרק א' בהכשרתו המוסיקלית של אריאל. נעמי אמנם התהלכה בתחושת כישלון עזה, אך דווקא מרדכי היה רגוע, וקבע שצריך להמתין בסבלנות עד שהילד ירצה שוב – 'חינוך זה לשבת באמבוש', נהג לומר. וזה אכן יקרה, ארבע שנים מאוחר יותר".

אריאל הורביץ נולד ב-10 בינואר 1970, השבוע לפני חמישים שנה, לאמו נעמי שמר ואביו המשורר מרדכי הורביץ. ונדמה שמבית כזה קשה לא לצאת פזמונאי, מלחין, מוסיקאי וזמר. אין ספק שגֶן הכישרון עבד אצלו היטב.

לאחר שירותו הצבאי במודיעין כמטיס מזל"טים, אריאל למד מוסיקה בבית הספר "רימון", אצל יהודה עדר, וכבר בראשית דרכו, הפציע בהצלחה אל עולם המוסיקה הישראלית, עם תקליטו הראשון "יאללה, ביי" שיצא ב-1998 וכלל להיטים כמו שיר הנושא ו"סיגל נחמיאס" ובתקליטו השני, שיצא כעבור ארבע שנים: "רנה". הוא כתב שירים יפים ומצליחים גם לאשתו תמר גלעדי, מוסיקאית וזמרת מוכשרת בפני עצמה.

ככל שהתבגר, כתיבתו הייתה לפחות ממוסחרת ויותר רצינית ומעמיקה. ואם "סיגל נחמיאס" הפך למעין המנון של מאבק המילואימניקים, אך לא נועד מראש להיות נושא בשורה חברתית, בהמשך דרכו הוציא תקליטים שלמים של שירים בעלי מסר לאומי, חברתי ופוליטי.

גם בכך ניכרת בהחלט השפעת הוריו – באכפתיות החברתית והפוליטית ובנכונות לרתום את כשרונו להעברת מסריו. וכמו אמו, שכתבה שירים שהיו להמנונים, ובראשם "ירושלים של זהב" במלחמת ששת הימים ו"לו יהי" במלחמת יום הכיפורים, גם אריאל כתב שירים שהיו למעין המנונים, כמו השיר "כמו רקפות בין הסלעים" במבצע "עופרת יצוקה". באחד הימים הראשונים של "צוק איתן", נכחתי בהופעה שלו עם שרה ב"ק במכללת תל-חי. בסיטואציה הזו, הקהל הגיע לשיא ההתרגשות בשיר "כמו רקפות בן הסלעים". בעיצומה של המלחמה הוא כתב עוד שיר המנוני, "עשרים אלף איש", שביטא את הסולידריות הלאומית שנגלתה, כמו רקפת בין הסלעים, בהתייצבות ההמונית ללכת אחרי ארונו של שון כרמל, חייל בודד שנפל במלחמה. את שני השירים האלה השמעתי לא מכבר בפינה זו. עוד שיר של אריאל הורביץ שהשמעתי בפינה הוא "סלון קטרינג", שכתב על אבא קובנר, בתקליטו המצוין "הגיבורים שלי".

גם השיר שאשמיע היום, הוא שיר בעל מסר לאומי, שאני מזדהה עמו בכל לבי, כמו בשירים הקודמים שהבאתי. השיר הוא "ברלין". השיר עוסק באופנת הירידה מהארץ – דווקא לגרמניה, ארץ המרצחים. אני לא מסוגל להבין את הירידה מהארץ בכלל, אבל… לברלין? דווקא לברלין? מסתבר שכך בדיוק חש גם אריאל הורביץ.

השיר, מתוך תקליטו האחרון "כשבאנו הביתה", נכתב בעקבות שיחה שהיה עד שמיעה לה. וכך הוא מספר:

"ישבתי בבית קפה בתל־אביב ושמעתי שיחה של חיילים משוחררים", מספר הורוביץ. "אחד מהם היה בברלין והחליט לחיות שם, והשני חושב מה עם החיים שלו. ובעצם כל השיר הוא השיחה שלהם, אני רק הוספתי את העבר והשדים של ברלין. זה לא שיר שמזדהה איתם, אלא שיר שמעמיד את השיחה שלהם מול כולנו".

הורביץ מביא את הדיאלוג: "למה לא ברלין, בעצם?" והמספר מתאר בשכנוע את יתרונותיה – זול שם, ויש שם כבר חבר מהפלוגה, וזו עיר בינלאומית וכו' וכו'. הורביץ יושב לידם, שומע, עורו נעשה חידודין חידודין כשהוא שומע את הטיעון שהוא שורת המחץ של השיר: "ומתחילים להעריך את התרבות.
ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה". הגרמנים, הרכבות, הדיוק… איזה חוסר מודעות. וכותב אריאל: "בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה, ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך, בלי מילים, על השדים של ברלין". אריאל חוזר אל הרצח הקדמון, רצח הבל בידי אחיו קין, והקריאה האלוהית "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה". וכששמעתי זאת, לא יכולתי שלא להיזכר בשירו האלמותי של המשורר ניצול השואה דן פגיס, שאגב – היה בן לעיירה של אבי, רדאוץ, ובן אותו מחזור שלו, ילידי 1930, השיר: כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

… קין והבל. השואה. הגרמנים. הרכבת. החשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

מוסיף אריאל הורביץ בראיון ל"ידיעות אחרונות": "אם שכחנו כל כך מהר מה שקרה בגרמניה ומי אנחנו ולמה אנחנו פה, אז למה לא. ברגע כלשהו הבחור אמר לחבר שלו: 'אתה לא מבין מה זה הרכבות שם אחי. אם כתוב 8:03, ב־8:02 אתה כבר רואה אותה מתקרבת לתחנה'. זה שהוא נתן לו את הרכבת כדוגמה לכמה נפלא שם פשוט הרס אותי. אז ביקשתי חשבון והלכתי לכתוב את השיר… אם היינו נאמנים לעצמנו", מוסיף אריאל, "ולא סתם מחקים כל הזמן את מה שקורה, נניח בארצות־הברית, היה לאנשים יותר מקום להבין למה דווקא נכון לחיות פה, ופחות היו משווים את המחירים של המילקי לאלה של ברלין. בעיניי, זה משבר תרבותי וערכי יותר מכלכלי. אני דווקא הוספתי לשיר שצריך לזכור מאיפה באנו ושהדם של אחינו קורא מהאדמה".

בתקליטו "הגיבורים שלי" שר אריאל הורביץ שיר המבוסס על מכתב שכתבה סבתו, רבקה ספיר, לבתה נעמי שמר. בין השאר נאמר בו: "רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים, כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן. ובלב הים פתאום אני רואה סירה, ועליה דייג אחד שנלחם בסערה. מה יעשה הדייג – מה הוא יכול לעשות כדי שהסירה תגיע אל החוף. יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה;
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה. זו, ילדתי, התשובה גם לסערת נפשך". איזה יופי. המכתב של הסבתא לאמא הופך לשיר שהנכד מנחיל לקהל. בשירה "שיר של אבא", מדברת נעמי שמר בשם אביה: "אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש, לא לשווא אחי חצבת… כי מן האבנים האלה יבנה מקדש". התחושה של אביה, שהעבודה הקשה של החציבה באבן, שלו ושל חבריו החלוצים, אינה לשווא, זו עבודת קודש, כי הם בונים את בית המקדש השלישי, זרמה בדמה של נעמי שמר שתרגמה זאת לשיר. אהבת הארץ הזו זורמת גם בדמו של אריאל הורביץ ובאה לידי ביטוי בשיריו, ובהם שירו "ברלין". ובקליפ של "ברלין" הוא שר את השיר לבנו, בחינת "דור לדור יביע אומר" והוא מנחיל את התורה של רבקה ומאיר ספיר, של מרדכי הורביץ ונעמי שמר, לבנו.

אני מכיר את אריאל הורביץ כבר הרבה מאוד שנים. פעמים רבות הזמנתי אותו להופיע במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי במשך כעשור. ההופעה הראשונה הייתה ב-2001 באורטל, ומעט מאוד אנשים הגיעו לשמוע את הזמר הצעיר והלא כל כך מוכר. שנתיים שלוש מאוחר יותר, הדשא של בריכת בני יהודה היה צר מלהכיל את הקהל הרב שבא למופע נפלא שלו ושל ג'קי לוי. ופעם אחת היה לנו ערב משותף. הזמנתי את אסף ענברי ואריאל הורביץ להופיע במועדון קיבוץ כפר חרוב, במופע משותף בעקבות ספרו של אסף "הביתה". אסף ביקש להקדים למופע הרצאה שלי על ספרו, בעקבות מאמר שכתבתי על הספר. בהופעה נוספת שלו, באירוע "לימוד גולן" במכללת אוהלו בקצרין, הוא סיפר שהוא אחרי לילה ללא שינה, כי בלילה הקודם הוא שמר כל הלילה כמתנדב מטעם ארגון "השומר החדש". ללמדך, שהציונות ואהבת הארץ שלו אינם רק בשירים, אלא גם במעשים.

אריאל הורביץ, שלמד ב"רימון" גם מלמד בו. לפני שנים אחדות, בכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר-אילן, שבו הרציתי על שירתה הפוליטית של נעמי שמר, העלה אריאל מופע נפלא משירי נעמי שמר של תלמידיו עתירי הכישרון מבית הספר "רימון".

"ברלין". שיר חזק, מכה אל החומש. ואם יציל ולו ישראלי אחד מירידה לגרמניה, די בכך כדי להצדיק את כל יצירתו, שהרי כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא.

נאזין לאריאל הורביץ ונברך אותו לחג יובלו, שימשיך ליצור ולהשפיע.

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
זול שם מאוד בצד המזרחי
ויש חבר מהפלוגה שכבר נסע
כדאי מאוד שתמהר כי יש מכסה
בקורס לגרמנית

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
זו כבר מזמן עיר בינלאומית
על הלימודים אתה לא תשלם
ולפעמים גם הדירה היא עליהם

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה
ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך
בלי מילים
על השדים של ברלין

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית
ומתחילים להעריך את התרבות
ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה

למה לא ברלין בעצם
למה לא ברלין?
זו כבר מזמן עיר ישראלית
אפשר לדבר עברית שם בקולי קולות
עם הד של יידיש שחוזר מהקירות

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה
ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך
בלי מילים
על השדים של ברלין

פינתי השבועית ברדיו: אין דבר

אין דבר / צמד רעים
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.8.19

בשנות ילדותי הרחוקות, שודרה מידי יום שישי בצהרים תכנית-דת ומסורת בטלוויזיה, בערוץ היחיד, שנקראה "שלום לבוא שבת". את התכנית הנחו חברי צמד "רֵעים", והם שרו בה שירים חסידיים ואת שיר הפתיחה "שלום לבוא שבת / שלום לך המלכה / שלום לך הברוכה", אם אני זוכר נכון את המילים.

במשך השנים היו לצמד עוד תכניות בצאת השבת ובערב שבת. למעשה, היה לצמד מונופול על מוסיקה קלה של זמרים דתיים. היום יש כל כך הרבה זמרים ויוצרים דתיים וחרדים וחוזרים בתשובה – מן השורה הראשונה של כל סוגות המוסיקה הישראלית. אולם אז, התופעה הזו לא הייתה נפוצה והם היו היחידים. הם לא היחידים ששרו שירים חסידיים; בפסטיבלי הזמר החסידיים הופיעו טובי הכוכבים החילונים, אבל הם היו הזמרים הדתיים היחידים, או כמעט היחידים, במשך שנים.

ולכן, חשיבותם בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית – רבה. וכעת, כאשר הם חוגגים יובל שנים להיווסדו של הצמד, מן הראוי להקדיש להם את הפינה. ישראל גוטסדינר ובני רוזנבאום, חברי צמד "רעים", שאיני יודע מי הוא מי, ומבחינתי הם "זה עם השפם" ו"זה עם בלי שפם", נולדו ב-1948 ושירתו יחד במקהלת הרבנות הצבאית. עם שחרורם מצה"ל ב-1969, הם הקימו את צמד "רעים". הם הופיעו בהצלחה במרבית פסטיבלי הזמר החסידי, והם אחראים ללהיטים חסידיים גדולים כמו "והבא עלינו", "עוד ישמע", "ולירושלים עירך", "חמדת ימים", "יברכך", "ידיד נפש", "עושה שלום" ועוד. לא כל השירים הללו מזוהים דווקא אתם וחלקם הם גרסאות כיסוי. הם שרו גם גרסאות כיסוי לשירים שאינם חסידיים ואינם דתיים, כמו "ירושלים של זהב", "הליכה לקיסריה" ו"חנהל'ה התבלבלה".

שנות השבעים היו שנות השיא בפופולריות שלהם, בעיקר בזכות תכניות הטלוויזיה שלהם, אך גם בשל המונופול שלהם. עם השנים הם הלכו ונדחקו. אולם עצם העובדה שהם שרדו כצמד חמישים שנה, ועוד היד נטויה, ראויה להערכה רבה. ספק אם יש עוד הרכבים כאלה בישראל. לא בכדי, בזכות תרומתם ובזכות התמדתם, הם קיבלו תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן לציון יובלם.

מבין שיריהם בחרתי להשמיע שיר שאני אוהב במיוחד, של משוררת ומלחינה שאני אוהב במיוחד, יקירת הפינה, נעמי שמר.

השיר נכתב בהשראת אמרה המיוחסת לרבי מנחם מנדל מקוצק, מהאדמו"רים החשובים בתולדות תנועת החסידות, דור רביעי לחסידות, מייסד חסידות קוצק במחצית הראשונה של המאה ה-19. הרבי מקוצק אמר: אין דבר יותר שלם מלב שבור וזועק יותר מן הדממה.

סביב אמרה זו כתבה נעמי שמר את השיר "אין דבר", שיש לו שתי גרסאות.

הגרסה הראשונה של "אין דבר", נפתחת במילים "ליל אביב מלא ירח / עוד מעט ויגמר / אימהות אומרות לילד / היזהר והישמר // אימהות נותנות לילד / מדובשן ומחלבן / ומאחורי הדלת / מצפה לו גדי לבן". השיר נכתב לערב התרמה למען הילד החריג, בשנות השבעים המאוחרות. הביצוע המקורי היה של שלישיית "הגשש החיוור". מתוך חשש שהזמרים ידביקו את המילים "שלם מלב" למילה אחת ("שָׁלֵמִלֵב"), היא הפכה את סדר המילים ל"שלם יותר מלב". מאוחר יותר, במופע שלה ב-1980 היא עצמה שרה את השיר. שנים לאחר מכן פנו "צמד רעים" אל נעמי שמר בבקשה לכתוב בעבורם שיר. שמר נענתה, וכתבה גרסה חדשה לשיר. הפעם היא גם החזירה את מילות הפזמון, לסדר המקורי באמרתו של הרבי מקוצק "יותר שלם מלב שבור". הלחן של השיר לא השתנה, אך המילים אחרות.

תוכן השיר הוא מסר שמופיע בשירים נוספים של נעמי שמר, כמו למשל "בדמיך חיי" – מסר שלפיו אדם נתקל בקשיים ומשברים קשים מאוד, מאיימים ומייאשים, אך הוא מוצא נחמה במילים העתיקות, במקורות ישראל, הנותנים לו כוח להתגבר ולצאת מן המשבר. כאן המילים הן אותה אמרה של הרבי מקוצק.

ניתן לראות בשיר תיאור של ניסיונות הניצבים בפני האדם, והוא עומד בהם בזכות האמונה. באחד הבתים הוא שוקע עד צוואר, והדברים מתכתבים עם מדרש תנחומא, שם מסופר על עשרה ניסיונות שעבר אברהם, ושיאם עקדת יצחק, וביניהם ניסיון שבו הוא חוצה, יחד עם בנו יצחק, נהר גדול ובאמצעיתו הגיעו מים עד צוואר, ובזכות האמונה הוא המשיך לצעוד וחצה את הנהר.

הגרסה של צמד "רעים" לשיר פחות מוכרת – נאזין לה ונאחל לצמד עוד שנות פעילות ושיתוף פעולה רבות ופורות.

אם אני תועה בדרך מאבד את הצפון
וסופה גדולה עוברת מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי מחר
משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר

אין דבר אין דבר
יותר שלם מלב שבור
ויותר זועק מן הדממה

לב שבור ולב פצוע
לב עייף מדיבורים
הוא יודע אהבה
שנקנתה בייסורים
וכשהוא כמעט שוקע
והמים עד צוואר
משהו בתוך החושך
מנחם אותו ושר

אין דבר…

אם בתום דממה זועקת
לפעמים אני נשבר
מנחש את העתיד
אבל זוכר את העבר
אז בתוך הרי החושך
שסוגרים עלי רכות
משהו תמיד אומר לי
להמשיך ולחכות

אין דבר…

פינתי השבועית ברדיו: בארץ להד"ם

בארץ להד"ם / מירי אלוני
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.7.19

שנים רבות לפני מותה של נעמי שמר, היא עמדה לפני ניתוח מסובך, שלא ידעה אם תצא ממנו בשלום. היא כתבה אז את שירה המופלא "עצוב למות באמצע התמוז", שאותו העניקה לנורית גלרון.

ברגע ששמעתי את הבשורה על מותה של נעמי שמר, בז' בתמוז לפני 15 שנים, המחשבה הראשונה שצצה למוחי, באופן ספונטני, הייתה "עצוב למות באמצע התמוז".

וכעת, באמצע התמוז, נקדיש את הפינה לזכרה. נעמי שמר היא מיקירות הפינה. הקדשנו לה תכנית שלמה ופינות רבות. הפעם נשמיע את אחד משיריה הקסומים, האהובים עליי ביותר, השיר האוטופיסטי "בארץ להד"ם".

הביצוע הראשון של השיר, ובעיניי היפה ביותר ולכן נאזין לו, הוא של מירי אלוני. ב-1972 הועלה המופע "חבורת בימות – שירי נעמי שמר". היה זה הרכב שהוקם במיוחד למופע זה, והניב להיטים רבים, כמו "מר נרקיס", "שש עשרה", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", לצד שיריה הקלסיים והמוכרים של נעמי שמר. חנה הכהן הייתה המנהלת המוזיקלית של המופע והמפיק היה צדי צרפתי. מירי אלוני, הסולנית, שרה את השיר הזה, בביצוע עוצמתי מאוד, יפהפה, דרמטי אך מאופק, והצליחה להעביר היטב את הערגה מצד אחד, האכזבה מצד שני והנחישות שמצויים במילות השיר. המעבד של השיר, מתי כספי, היטיב להבין את עומקו של השיר ורוחו, והדבר בא לידי ביטוי בביצוע של מירי אלוני.

כעבור שנים אחדות, הוקלט השיר בידי להקת "הכל עובר חביבי", בביצוע קצבי יותר, תזמורתי יותר, בעיבוד לארבעה קולות. ביצוע יפה, אך איני בטוח שהוא מיטיב להעביר את המסר כמו בביצועה של מירי אלוני.

לפני שנים אחדות שב השיר והפציע בחיי התרבות שלנו, כשיר הנושא של הסרט הנפלא ועתיר הפרסים "מיתה טובה". הסרט, בכיכובו של זאב רווח, עוסק בנושא המתת חסד. הביצוע מרגש, ההקשר מעניין, אבל אני בספק אם נעמי שמר הייתה שמחה להקשר של השיר עם כמיהה למוות.

מבקריה של נעמי שמר, טוענים כנגדה שהיא נמנעה תמיד מכתיבה ביקורתית; שהיא מתארת את מציאות החיים הישראלית באור ורדרד וטעם מתקתק, כמעט קיטש. איני שותף לביקורת הזאת. נכון, נעמי שמר רואה את הטוב והיפה ומביאה אותם לביטוי בשיריה. אך כפי שכבר אמרתי בפינות רבות, היא בהחלט מביעה ביקורת ומחאה, אך היא עושה זאת בדרך אחרת, דרך מקורית משלה. היא לא מבטאת ביקורת ישירה, חריפה, אלא בעקיפין, בהצגת אוטופיה, שהיא תמונה חלופית למציאות שהיא רוצה לשנות.

בשירה "על ראש שמחתי" מוחה נעמי שמר על תרבות המחאה, שהיא רואה בה זיוף – מחאה מתוך אופנה, מתוך הליכה קונפורמיסטית בתלם. לכאורה, מה יכול להיות קונפורמיסטי במחאה? נעמי שמר טוענת שבמיליה התרבותי, יש משטרת מחשבות שמכוונת את תרבות הנגד, והאמנים מתייצבים והולכים בסך, מתוך שגרה, מתוך קונפורמיזם. היא מורדת במשטרת המחשבות, באותם "השומרים הסובבים בעיר", שמבהירים לה: "מוטב שתשירי שירי מחאה" הן "זה מה שהולך עכשיו", ומצהירה "אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי היא המחאה שלי והיא כוחי האמתי". אף שזה אחד משיריה היחידים שהיא לא הלחינה בעצמה, אלא נתנה למתי כספי להלחין, היא בחרה לפתוח דווקא בו את ספר שיריה "סימני דרך", הספר של מיטב שיריה שהוציאה באחרית ימיה, ואת השיר הזה היא פרסמה בכתב ידה. זו מעין אמירה, שהשיר הזה הוא שיר מפתח להבנתה ולהבנת שירתה.

בשירה הגדול מכולם, השיר ההמנוני "ירושלים של זהב", שנכתב שבועות אחדים לפני שחרור ירושלים, היא מבכה את המציאות של ירושלים המחולקת. זהו שיר קינה. אין זה שיר מחאה. אין היא מותחת ביקורת. אין היא קוראת לפעולה. אין היא קוראת לממשלה להורות לצה"ל לאחד את ירושלים. אולם הקינה שלה, המתארת את העיר השבויה בחלומה, שבדד יושבת ובלבה חומה, שבורות המים יבשו בה, שאין יורד להר הבית בעיר העתיקה, שכיכר השוק ריקה, באופן שעורר בלב האומה כולה את הערגה והכמיהה למציאות אחרת, טובה יותר, שנראתה אוטופית, וכעבור שלושה שבועות מצאה את ביטויה בבית שנעמי שמר הוסיפה לשירה, עם שחרור העיר העתיקה.

בימים הקשים והמרים של מלחמת יום הכיפורים, נעמי שמר הופיעה כנביאת נחמה כששרה "כל שנבקש לו יהי". היא לא ייפתה כלל את המציאות, אלא הציבה מפרש קטן באופק, אליו ניתן וראוי לשאת עיניים בימים הקשים האלה, ולהבטיח לעצמנו ש"כל שנבקש, לו יהי".

בימים קשים שאותם היא הגדירה "ימי אל טל ואל מטר", כמו הקללה של דוד להרי הגלבוע בקינת דוד, היא הבטיחה בלשון ספר מלכים ש"כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד אשר יבוא מטר על פני האדמה". כלומר, היא משוכנעת שעוד יבוא מטר על פני האדמה, אך גם עד אז כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא נחסר.

ובימים הקשים של מתקפת הטרור בראשית שנות אלפיים, המכונה משום מה "האינתיפאדה השניה", היא כתבה את שיר הנחמה והאמונה "בדמיך חיי". גם כאן, אין שום תיאור קיטשי של מציאות שאינה קיימת, אלא תקווה ואמונה שנעמוד במבחן הזה, ובדמנו נחיה. מתוך הכאב והקושי נמצא את הכוחות לצאת מחוזקים יותר. את מילות הנחמה היא שואבת בשיר הזה, כמו במרבית שיריה, ממקורותינו, מקורות ישראל. וכך היא פותחת את השיר: "המילים העתיקות נותנות בי כוח".

המילים העתיקות נותנות בה כוח גם בשירה "בארץ להד"ם". השיר הזה נכתב בתקופה שאחרי מלחמת ההתשה ולפני מלחמת יום הכיפורים, תקופה שבזמן אמת נאמר עליה ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". ודווקא אז היא כתבה את השיר האוטופי, שיש בו ערגה למציאות אחרת, יפה יותר, טובה יותר. והיא מבקשת ללכת לשם, לאותה ארץ שהיא חמדה. אך יש גם משהו טריקי בציפיה הזאת. הארץ הזאת אינה קיימת באמת. היא ארץ להד"ם. להד"ם הם ראשי התבות של "לא היו דברים מעולם". כלומר, היא יודעת שהיא עורגת על פיקציה. אך זאת מהותה של אוטופיה. פירוש המילה היוונית אוטופיה, הוא "אי מקום", כלומר מקום שאינו קיים. אם אין מקום כזה, מה הטעם לערוג אליו? זו מהותו ומשמעותו של האוטופיזם. ערגה למקום אידיאלי, מושלם, מתוך הבנה שהוא אינו בר השגה, אך ההתכווננות אליו, ההליכה אליו, הניסיון להגשים אותו, נותנים טעם ותקווה לחיים, ומקדמים את החברה להיות טובה יותר. ככל שמתקרבים יותר להגשמת האוטופיה היא מתרחקת יותר, כמו פטה-מורגנה, ומאתגרת אותנו מחדש בהתקדמות לעברה.

האוטופיה של נעמי שמר, שייעודה מלידה היה המוסיקה, מתבטאת קודם כל במוסיקה. "בארץ להד"ם נשמע תמיד הֵדם של נבל וקטרוס וחלילים". מה מסמלים הכלים האלה? כלים עתיקים, כלים מתקופת המקרא, מהימים שבית המקדש היה קיים, מחזון הנביאים, ממזמורי תהלים. ולידם מכים תופי געגועים גדולים. געגוע לימי הגדולה של ממלכת ישראל, של בית המקדש. אני בטוח שאין היא מתכוונת לחידוש עבודת הקורבנות, חלילה, אלא לבניין הבית השלישי, כמו בשירו של אבא, שכאשר הוא חצב באבן להקים בניין חדש, לבנות את הקיבוץ, הוא במבם "יבנה יבנה יבנה המקדש". היא מאחדת את האוטופיה הציונית הסוציאליסטית של דור הוריה, עם ימי גדולתה של הארץ, ימי בית המקדש.

בבית השני היא מתארת את יפי הטבע הארץ ישראלי, ומייחלת לשלג, הטל והמטר שיורדים במועדם. היא מרמזת בכך לאותו פרק מספר מלכים, הפרק השבעה עשר, עליו היא כתבה את "כד הקמח", ובו נאמר "אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דבריי", ולתפילת שמונה עשר "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה".

בבית השלישי, היא מתארת מציאות שבה פוסע לו אדם ואור גדול זרוע על יומו, וכל תינוק שנרדם – ארץ להד"ם בחלומו. כלומר, יש כאן רמז שגם בארץ להד"ם ניתן לחלום על האוטופיה. וזהו חלומו של כל תינוק.

במזמור צז בתהלים, שהוכנס לתפילת קבלת השבת, המשורר מתאר מה מובטח לצדיקים ישרי הלב:
אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק
וּלְיִשְׁרֵי לֵב – שִׂמְחָה.

היכן זרוע האור לצדיק?
נעמי שמר זרעה אותו באוטופיה – בארץ לא היו דברים לעולם, שככל אוטופיה, היא משמשת כמחוז חפץ, אליו יש לחתור, ובדרכו יש ללכת.

והיא מסיימת בבקשה, "קח אותי עכשיו לשם, דרך – לא אדע. אל ארץ זוּ חמדתי. ארץ להד"ם". ודוק – לא "אל ארץ זוֹ", כי אם "אל ארץ זוּ". לא הארץ הזאת, אלא הארץ אשר חמדתי. בלשון המקרא, המילה זוּ פירושה ש…, אשר. המילה מופיעה גם בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי"). "זוּ אני החולם שר". וכך גם בשירת הים: "עם זוּ קנית". ובישעיהו: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ… עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". בכל המקרים הללו, זוּ – פירושה אשר. נעמי שמר הייתה בקיאה מאוד במקרא ובכל מקורות ישראל, המילים העתיקות נתנו בה כוח, והם מופיעים במרבית שיריה.

כאשר השיר נכנס לסרט "מיתה טובה", היה בכך מעין קידוש המוות; כאילו אותה אוטופיה ניתנת להתגשם רק במוות, בגן העדן. לא נראה לי שזאת כוונתה של נעמי שמר, אלא שהיא דווקא הציבה את "ארץ להד"ם" כמחוז חפץ הנותן טעם לחיים.

בארץ להד"ם, נשמע תמיד הדם
של נבל וקתרוס וחלילים
וחרש על ידם, בארץ להד"ם
מכים תופי געגועים גדולים

קח אותי עכשיו לשם, דרך לא אדע
אל ארץ זו חמדתי – ארץ להד"ם

בארץ להד"ם, פורחים בכל הודם
פרחי החמנית וההדר
בארץ להד"ם, יורדים במועדם
השלג והטל והמטר

קח אותי עכשיו לשם…

בארץ להד"ם, פוסע לו אדם
ואור גדול זרוע על יומו
וכל תינוק נרדם, בארץ להד"ם
וארץ להד"ם בחלומו

קח אותי עכשיו לשם…

 

מעשה גדול, אנשים קטנים

המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון.

המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).

זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.

המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.

המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".

במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.

****

מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.

מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.

הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.

הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.

המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.

ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה; מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.

השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, הייתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?

וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפיה תביא אותו לחשבון נפש?

ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש… הפעם ננהג אחרת?

המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.

****

סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.

בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.

במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.

חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.

נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים".

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: אין לי רגע דל

אין לי רגע דל / רבקה מיכאלי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.12.18

השבוע מסתיימת שנת הארבעים של אורטל, הקיבוץ שלי, הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן – שנה ורבע עשירה בפעילויות ואירועים, ללא הפסקה. בנינו תכנית שנראתה גרנדיוזית, קפיצה מעל הפופיק, ולא זו בלבד שהיא בוצעה במלואה, במהלך השנה נוספו פעילויות נוספות. כמעט כל החברים ובני הנוער נרתמו והיו שותפים לעשיה. הייתה זו חגיגה גדולה ומתמשכת. הייתה לי הזכות הגדולה והכיף הגדול, לרכז ולהוביל את השנה הזו.

בכתבה בעיתון "ידיעות הקיבוץ" על אורטל בת הארבעים, הכותרת הייתה "יום יום חג". איני יודע אם הכוונה הייתה רק לשנת הארבעים, או בכלל, לאופיה הקהילתי הפעיל של אורטל. ספק אם העורך שנתן את הכותרת ידע, שהמופע המרכזי של שנת הארבעים, נפתח בשיר "יש לי יום יום חג", של נעמי שמר.

שיר נוסף ששרנו במופע, ואף הוא מיטיב לתאר את אורטל, היה "אין לי רגע דל". שרנו אותו במילים שהולבשו על אורטל, והוא עסק בלב הפועם של הקהילה, חדר האוכל.

לכבוד סיום שנת הארבעים, בחרתי להשמיע את "אין לי רגע דל", במילותיו המקוריות, אף הן של נעמי שמר.

בסוכות שעבר, נכחתי בערב השנתי של שירי נעמי שמר, באולם התרבות הגדול, על שם בן ציון ישראלי, בקבוצה בה נולדה וגדלה נעמי, ובה נטמנה אחרי מותה, קבוצת כינרת. הפעם היה זה ערב מיוחד, כיוון שהוא כלל את השקת הביוגרפיה של נעמי שמר, מאת מוטי זעירא, שלה הקדשנו את אחת הפינות.

במופע השתתפו אמנים רבים, אך אין ספק מי גנבה את ההצגה. הייתה זו רבקה מיכאלי, חברתה הקרובה של נעמי שמר. מיכאלי בת ה-80, ועדיין שופעת חן, כריזמה, הומור וחיוניות, כבשה את הקהל כשרק קראו בשמה. כשעלתה על הבמה, כל הקהל פרץ בתשואות רמות. רבקהל'ה שרה את "אקטואליה", שהשבוע שמעתי לראשונה הקלטה של השיר בביצועה יחד עם משה להב מ"הטיש הגדול", "שיר ערש למקרים מיוחדים" המצחיק, שנעמי שמר כתבה לילדיה של רבקה מיכאלי וכמובן, "אין לי רגע דל".

רבקה מיכאלי אמרה בהופעה, שנעמי שמר היא תעודת הביטוח שלה. בכל פעם שתוקפים אותה על כך שהיא שמאלנית, היא מיד שולפת את הקלף המנצח "אבל אני החברה של נעמי שמר". ואכן, חרף חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהן, השתיים היו החברות הקרובות ביותר, והחברות הזו נמשכה לאורך עשרות שנים, עד יומה האחרון של נעמי.

"אין לי רגע דל" הוא שיר קליל וחביב, הן במילותיו והן בלחנו, שמיטיב לבטא את אחד המאפיינים של החיים בישראל – העובדה שלעולם לא משעמם פה, לטוב ולרע. אין רגע דל – או סקנדל או פסטיבל. כל הזמן יש איזו פרשיה. המון דברים קורים בזמן האחרון, כתבה נעמי שמר בשנות השבעים, והמון דברים ממשיכים לקרות בזמן האחרון גם היום. אין זה שיר סאטירי, אבל יש בו אקטואליה – שביתות המורים, למשל, והמשברים עם המפלגות הדתיות; היום התפרקה הקואליציה בשל המחלוקת על חוק הגיוס. השיר נכתב על רקע המחלוקת על חוק ההפלות: "שיחקנו אבא אמא עשינו הפלה / בגלל ההפלה נפלה הממשלה". וכמובן, מה יותר ישראלי מהעניין במצב הכינרת? "תרימו ת'כנרת, חבל על כל טיפה".

האינטנסיביות הזו הביאה את הכותבת לאופוריה, אך גם לעייפות ולתקווה שיהיה קצת משעמם. "בסוף הייתי ממש בעננים, איפה ישנם חיים כל כך מעניינים? אמרתי לילה טוב, ובעזרת השם אולי מחר יהיה לי יום משעמם".

את אירוע הסיום של שנת הארבעים שנערך במוצ"ש (אך ביום רביעי עוד יהיה לנו האירוע אחרי האחרון), כינינו "אירוע הסיום של שנת הארבעים והשקת השנה ה-41", כי אנו קיבוץ בלי הפסקה ובאמת אין אצלנו רגע דל. ואני ממש לא מחפש יום משעמם.

אתמול ישר בבוקר בשבע זה התחיל
הרגשתי שהולך סיפור בלתי רגיל
הוצאתי ראש החוצה תפסתי ת'גרון
המון דברים קורים בזמן האחרון

כי אין לי רגע דל
או סקנדל או פסטיבל
והו והא ואל תשאל
אין לי רגע דל

שבתה לי הגננת שבתה לי המורה
סגרו לי את הבנק ואת המשטרה
שיחקנו אבא אמא עשינו הפלה
בגלל ההפלה נפלה הממשלה

כי אין לי רגע דל…

סגרו לי את הנגב פתחו לי את אלעל
השאירו ת'אשפה לקחו את החשמל
תרימו ת'כנרת חבל על כל טיפה
שיחקנו כדורסל אני על הספה

כי אין לי רגע דל…

אחרי הצהריים שרפו מיליון פרחים
כל הבנות שמנות כל הגברים קרחים
כי ככה כל הערב זה לא יכול להיות
ממש כמו בשייקספיר הכל מלא גוויות

בסוף היום הייתי ממש בעננים
איפה ישנם חיים כל כך מעניינים
אמרתי לילה טוב ובעזרת השם
אולי מחר יהיה לי יום משעמם

כי אין לי רגע דל…

המלצתי לרותי שדמון: קראי את הספר

במכתבה "מה שאורי הייטנר שכח", טוענת רותי שדמון שרצח רבין גרם לנעמי שמר לשנות את עמדותיה, ו"להבין את הטעות הפטלית שלה".

אני ממליץ לרותי שדמון לקרוא את הביוגרפיה של נעמי שמר שכתב מוטי זעירא. ראשית, כי זה ספר מרתק. שנית, כי אם היא תקרא את הספר, היא תיווכח שלא חל כל שינוי בהשקפותיה הפוליטיות של נעמי שמר עד יומה האחרון. אני אישית יכול להעיד על כך מהתכתבות בינינו בשנת 2000, בתקופת המאבק נגד ניסיונו של אהוד ברק למסור את הגולן לאסד. אך גם הספר שופע ציטוטים ברוח זו. המתקפה הארסית ביותר נגד נעמי שמר, של נחום ברנע, שכינה אותה גזענית והציע לכל מי שרואה אותה לעבור לצד השני של הכביש, היה שבע שנים אחרי הרצח.

מנין נובעת טעותה של רותי שדמון? מכך שהיא מאמינה לתעמולת הכזב בת ה-22 שנים, על פיה הזעזוע והכאב הנורא על רצח רבין הם מנת חלקם של תומכי מדיניותו בלבד, בעוד האמת היא, שאין כל הבדל בין הזעזוע והכאב של מתנגדיו לאלו של תומכיו. אני התנגדתי לדרכו המדינית, אך מעולם לא היה אירוע בתולדות המדינה שזעזע אותי כמו רציחתו, ואני מזדהה לחלוטין עם כל מילות השיר "הו רב חובל".

יצחק רבין היה הקברניט שלי, שנרצח על סיפונו. הוא היה הקברניט שלי, כיוון שהוא היה ראש הממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות. במקרה, אני גם בחרתי בו, אך זה לא קשור. התנגדתי לדרכו, אך הוא היה הקברניט של הספינה שלי – מדינת ישראל. וכל ראש ממשלה, אחת היא אם אני תומך בו או מתנגד לו, הוא הקברניט שלי.

גם נעמי שמר התנגדה לדרכו המדינית של רבין. היא התנגדה לו בכל מאודה – לפני הרצח וכתיבת השיר, ואחרי הרצח וכתיבת השיר.

* "הזמן הירוק"