נחמיה א: יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה

בפרקים האחרונים של ספר עזרא קראנו על עלייתו של עזרא הסופר, שהיה המנהיג הרוחני של שבי ציון. מנהיגותו הרוחנית והדתית הייתה חשובה, אך חלקית מאוד. ללא הנהגה מעשית, מדינית, אין אפשרות לקיים יישוב אוטונומי ולבנות את הארץ.

את החוסר הזה ממלא נחמיה. איך היה שר המשקים של ארתחשסא, מלך האימפריה הפרסית, אחד מאנשי אמונו של המלך ומן המקורבים אליו ביותר, למנהיג המעשי של היישוב היהודי בארץ ישראל?

ספר נחמיה הוא ספר אוטוביוגרפי, שבו נחמיה מספר על קורותיו, מן הרגע שבו נזרע הזרע למשימה הלאומית שלקח על עצמו. כל מה שקרה קודם לכן אינו מופיע, אינו רלוונטי, מלבד תפקידו כשר המשקים, שכפי שנראה בפרק הבא, הוא היה המנוף לקבלת ייפוי כוח לאחריות על בניין הארץ.

הכל החל בגילוי של סולידריות לאומית. נחמיה ישב בגולה ופגש ביהודים שבאו מא"י, אולי שליחים, אולי אנשים שבאו לבקר את משפחתם. באופן טבעי, הוא התעניין במצבם של היהודים בא"י. התשובה שניתנה לו הייתה קשה: בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ.

התגובה הראשונה של נחמיה הייתה אבל: וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם.

לאחר מכן התפלל לאלוהים. תחילתה של התפילה היא תפילה כללית על עם ישראל, אך סופה מיוחד – בקשת הצלחה בשליחות שנחמיה החליט לקחת על עצמו. וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם, וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה, וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ.

האיש הזה הוא המלך. נחמיה מציין את מעמדו כמשקה המלך, והוא מבקש את ברכת הדרך לניצול מעמדו כדי לעשות מעשה אקטיבי למען עמו. נחמיה אינו מבקש מאלוהים להציל את עמו, אלא לחזק את ידיו, כאשר הוא הולך לעשות מעשה. קוראים לזה ציונות.

* 929