נחמיה יב: חנוכת חומות ירושלים

המיזם הלאומי של בניית חומות ירושלים הסתיים בהצלחה. בהירתמות והתנדבות של עם ישראל, בהנהגת נחמיה, נעשה הדבר, למען שלומה וביטחונה של ירושלים, ביטחונם של היהודים היושבים בה ושל בית המקדש השני. כפי שראינו בפרק הקודם, שיבת ציון לא הייתה רק לעיר ירושלים, אלא היא כללה מפעל התיישבות יהודי בכל רחבי יהודה.

בפרק זה מתוארת השמחה הלאומית הגדולה בחנוכת חומות ירושלים.

המפעל הלאומי של שיבת ציון מתגמד ליד הישגי הציונות והישגיה האדירים, הבלתי נתפסים, של מדינת ישראל בשבעים שנותיה. אולם בראשית הציונות, מפעלם של שבי ציון אחרי גלות בבל היה השראה לשבי ציון בימינו, כמפעל אדירים של עם ישראל.

וכך כתב ביאליק בשירו, שהיה להמנון תנועת העבודה הציונית – "ברכת עם" (תחזקנה):

אַל-תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ
פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;
מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ
מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!
מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –
עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים
קוֹלוֹת אֲדוֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

* 929

נחמיה יא: הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם

במרבית פרקי ספר נחמיה, תוארה המציאות היהודית בירושלים, ובעיקר הקמת החומה בירושלים, שנועדה להגן על בית המקדש ועל היישוב היהודי בעיר.

בפרק יא מוצגת ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל. מסתבר שרוב העם התיישב מחוץ לירושלים, וכדי לקיים את ירושלים כבירתה היהודית של הארץ, היה צורך בגיוס מתנדבים שיישבו בו. בפרק זה מוזכרות המשפחות שהתיישבו בירושלים, כדי להנציח אותם בהוקרה לדורות על המעשה החשוב שעשו.

****

הצלחתה של הציונות עולה לאין ערוך על הצלחתה של שיבת ציון. אולם הציונות ראתה עצמה כממשיכת מפעל שיבת ציון. אחד הביטויים לכך, הוא מתן שמות ליישובים ציוניים רבים, על שמם של שבי ציון, כפי שהוזכרו ברשימות בספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים.

בקריאת שמות המתיישבים בירושלים המופיעים בפרק זה, אנו יכולים למצוא שמות של יישובים רבים ברחבי ארץ ישראל.

אזכיר כאן שני יישובים, שמייצגים שני קטבים במחלוקת הפוליטית בישראל, כולל במחלוקת על ההתיישבות, אך בעיניי הם שני ביטויים של אותה רוח ציונית חלוצית ושל אותו ערך יישוב ארץ ישראל.

מַלְכִּיָּה – קיבוץ שחלוציו לוחמי פלמ"ח שלחמו על שחרור הגליל במלחמת השחרור. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949. הוא נמצא על רכס הרי נפתלי, והוא חלק מן המועצה האזורית גליל עליון. הוא קרוי על שם משפחת הכוהנים שבניה שירתו בבית המקדש והם מוזכרים במקומות רבים בתנ"ך ובהם בפרק זה. לאחר חורבן הבית השני נדדה המשפחה לגליל והתיישבה בהרי נפתלי. שמו של היישוב היהודי העתיק מלכיה נשמר בשם הכפר הערבי אל-מאלכיה, מה שהקל על זיהוי המקום, חזרת העם היהודי אליו והחייאת שמו.

טַלמוֹן – יישוב קהילתי דתי בחבל בנימין. חלוצי היישוב עלו לקרקע ב-1989. הוא קרוי על שם משפחת טלמון, שבניה היו בין שוערי בית המקדש, והיו בין שבי ציון עם עזרא הסופר.

* 929

נחמיה י: הכרזת העצמאות

וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ.
זה ה"לפיכך התכנסנו", של הכרזת העצמאות של שבי ציון, לאחר שהשלימו את בניית החומה. כמו במגילת העצמאות בתש"ח, גם על האמנה של שבי ציון חתום "סגל א'" של התקופה, "שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ", והם מוזכרים בשמותיהם.

בניגוד להכרזת העצמאות בתש"ח, שבצוק העתים נאלצה לנדוד לת"א וחברי מועצת העם בירושלים הנצורה לא יכלו להגיע לטקס, הטקס בימי נחמיה נערך בירושלים. אולם בניגוד לתש"ח, העצמאות אינה עצמאות מדינית של ממש, אלא אוטונומיה יהודית, תחת האימפריה הפרסית.

תוכן ההצהרה, הוא אמנת נאמנות לתורה, למניעת התבוללות ולחידוש עבודת המקדש.

****

למגילת העצמאות שלנו אין תוקף חוקי, אבל יש לה תוקף מוסרי, ובעיניי לתוקף מוסרי חשיבות רבה לא פחות מזו של חקיקה.

לאורך חול המועד, השתתפתי כבכל שנה במסע "נפגשים בשביל ישראל", וככל שנה – כמנחה תוכן. התוכן השנה הוא מגילת העצמאות.

אני מרבה לעסוק, לאורך השנים, במגילת העצמאות, ועשיתי זאת גם במאמריי במיזם 929, בעיקר בהקשר של המחויבות לחזון הנביאים.

אך טבעי, שעיסוק במגילת העצמאות יתמקד בעיקר בפסקת המחויבות "תהא מושתתה", המבטאת את מחויבות המדינה לערכים לאומיים ואוניברסליים, שהם תשתיתה. גם אני מרבה לעסוק בפסקה זו, כדי לבחון היכן אנו עומדים מול ההצהרה, מתוך כוונה להציבה ככוכב הצפון אליו עלינו לחתור.

אולם בשנים האחרונות, נעשה שימוש מניפולטיבי ציני במשפט מתוך פסקה זו, כדי לתקוף באמצעותו את מהותה של ההצהרה – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". באופן ציני ושקרי, יש המציגים את המחויבות לשוויון מלא לכל תושביה ללא הבדל דת גזע ומין, כסתירה למהותה של ישראל כמדינה יהודית. מנסים להשכיח מי היא אותה המדינה ש"תהא מושתתה" על ערך זה.

לכן, מיקדתי את תוכן הימים האלה, בבירור מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ובהעמקה במחויבותה של המדינה לממש ולקיים את המהות הזאת. לצערי, החברה הישראלית עוסקת בכך מעט מדי.

מגילת העצמאות, על כל חלקיה, היא האמנה הלאומית שלנו, לה אנו מחויבים, ומן הראוי שלא נלך שבי אחרי מניפולציות ציניות של המנסים להשתמש בחלקים ממנה, מחוץ להקשרם, כדי לתקוף את מהותה.

****

יישובים רבים בארץ ישראל, בעיקר מושבים שהוקמו בשנות החמישים, מנציחים את שמותיהם של שבי ציון, מתוך הרשימות המופיעות בספרים עזרא, נחמיה ודברי הימים. מתן השמות הללו מסמל את ההמשכיות של הציונות, שראתה את עצמה כמהדורה החדשה של שיבת ציון. אמנם מהדורה מוצלחת יותר, אך מעניקה כבוד לשבי ציון אחרי גלות בבל.

בין משפחות החותמים על האמנה, מופיעים שמות יישובים רבים שהוזכרו במאמריי על הפרקים הקודמים ויוזכרו במאמריי על הפרקים הבאים.

בפרק זה אציין את מושב גִּנָּתוֹן, מושב עובדים בחבל מודיעין, שהוקם ב-1951 בידי חלוצים שעלו מבולגריה, ואליהם הצטרפו בשנים שלאחר מכן חלוצים שעלו מהונגריה, מרומניה, מפרס וממרוקו. קיבוץ גלויות למופת.

פה זה ארץ ישראל, בלי תעמולת סלאח שמלאח.

* 929

נחמיה ט: קיצור תולדות ישראל

ככל שעם ישראל נחשף לתורה, כך הוא עומד על הפער בין מצוות התורה לאורח חייו. העם מתכנס לעצרת וידוי.

הלוויים המדריכים את העם, מסכמים את קיצור תולדות עם ישראל, מן האבות ועד כה. קיצור הקיצור הוא: חטאנו, סלחת לנו, היטבת עמנו, ובכל זאת חטאנו, שוב מחלת והיטבת עמנו, ושוב חטאנו וחוזר חלילה. התקציר הזה הוא הקדימון לאמנה בין העם לאלוהיו, שבפרק הבא.

כיוון שספר נחמיה הוא ספר ציוני מאוד, אך טבעי שהוא הניב שמות של יישובים ציוניים ברחבי ארץ ישראל.

שני יישובים קרויים על שמותיהם של לוויים המופיעים בפרקנו – הודיה ופתחיה.

הוֹדִיָּה – מושב במועצה האזורית חוף אשקלון שהוקם ב-1949 בידי חלוצים שעלו מהודו. השם מתייחס להודיה שבפרק שלנו ולמוצאם של מייסדי היישוב. לימים, העולים מהודו עזבו את המקום, והוא יושב מחדש בידי חלוצים שעלו מאיראן, תימן ומרוקו.

פְּתַחְיָה – מושב במועצה האזורית גזר, שהוקם ב-1951 בידי חלוצים שעלו מתוניס, ואליהם הצטרפו בשנים הבאות חלוצים שעלו מהודו ואלג'יריה.

* 929

נחמיה ח: אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים

בשבעת הפרקים הראשונים של הספר, נוכחנו בגדולתו של נחמיה כמנהיג לאומי, הרותם את העם לעשיה ולאתגרים לאומיים, בונה את ירושלים ומבצר אותה, מנהיג את העם כצבא עממי להגנה ועבודה, מיישם צדק חברתי וערבות הדדית בעם וכמדינאי תקיף העומד על האינטרס הלאומי ואינו מתקפל בפני האויב.

אך כל אלה דברים פיזיים, גשמיים. ומה עם הרוח? מה עם התרבות הלאומית? ללא חזון יפרע עם וללא רוח לאומית לא יהיה קיום לישות המדינית שנחמיה מייסד ומנהיג. נחמיה אינו איש רוח, אך הוא מבין את חשיבותה, ומותיר לעזרא את תפקיד המנהיג הרוחני. וכך, עזרא ונחמיה פועלים כתף אל כתף, תוך כיבוד זה את מקומו של זה, והסינרגיה שביניהם מחזקת את עם ישראל בכל המובנים.

בפרק זה מכנס עזרא את עם ישראל בראש השנה אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם. בעצם, יש בעיה באופן שבו הצגתי את התמונה, כי הכתוב מספר סיפור הפוך. העם מתכנס במקום ומורה לעזרא להביא את ספר התורה ולקרוא לפניהם.

האם ספר התורה נעלם וכעת נמצא? או שמא בתלאות הגולה ולאחר מכן בקשיי בניין הארץ ובעיות הביטחון לא היה סיפק לעסוק בתורה? לכך אין תשובה בספר. אך כפי שיאשיהו שגילה את ספר התורה הביא לכך שעם ישראל חגג לראשונה את הפסח, כך בעקבות קריאת התורה בפי עזרא, חגג עם ישראל לראשונה את חג סוכות.

כאמור, העם כולו התכנס בראש השנה. עזרא עמד על מגדל עץ שנבנה במיוחד למטרה זו, ולצדו 13 איש, שכנראה תפקידם הייתה להסביר ולפרש לקהל את הדברים שעזרא קרא. העם ששמע את התורה, הבין כנראה עד כמה הוא לא הלך בדרכיה, ונבהל כאשר שמע מה העונש הצפוי לו. עזרא הרגיע את העם: "אַל תִּתְאַבְּלוּ … לְכוּ, אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם".

יהודי ירושלים שמעו מפי עזרא על חג הסוכות, מצוות הישיבה בסוכה וארבעת המינים, וחגגו את החג לראשונה מאז ימי יהושע בן נון.

גדולתו של עזרא הסופר, היא בהנגשת התורה לעם. חז"ל ייחסו לו את כתיבת התורה בכתב אשורי, המוכר ליודעי קרוא וכתוב בעם, בניגוד לכתב העברי הקדום שהיה מובן רק לקומץ יודעי ח"ן, בכך הוא איפשר לעם לקרוא בתורה. גם טעמי המקרא, המשמשים לפיסוק ולתווי המנגינה של התורה, מיוחסים לעזרא. חז"ל מגדילים ומאדירים את שמו, עד כדי כך שרבי יוסי טוען שאלמלא קדם לו משה, הוא היה האיש הראוי לתת את התורה לעם ישראל. "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר: ומשה עלה אל האלוהים. בעזרא הוא אומר: הוא עזרא עלה מבבל. מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר: ואותי ציווה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים. בעזרא הוא אומר, כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט".

נחמיה ועזרא הם הרצל ואחד העם של שיבת ציון, ללא המתח והעימות ביניהם. גם הרצל הבין בחשיבות התחיה הרוחנית ואמר בנאומו בקונגרס הציוני הראשון: "ציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל".

מקום מרכזי במהפכה הציונית נתון למהפכה התרבותית רוחנית, ובראש ובראשונה לתחיית השפה העברית. בעוד עזרא נאלץ להנהיג כתב אשורי כדי שמפעלו התרבותי יצליח, תחיית השפה העברית נעשתה בכתב העברי המוכר (שהוא, במקורו, הכתב האשורי), בניגוד להצעה של כמה ממחיי השפה, ובהם איתמר בן אב"י בנו של אליעזר בן יהודה, שאף הוציא עיתונים בעברית באותיות לטיניות וכן זאב ז'בוטינסקי.

תחיית השפה העברית הצליחה ללא השעטנז הזה, כפי שבאופן כללי המהפכה הציונית הצליחה הרבה יותר משיבת ציון.

* 929

נחמיה ו: הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח?!

52 יום בלבד ארך המיזם הלאומי של בניית החומה. וְלֹא נוֹתַר בָּהּ פָּרֶץ. האופן המופתי של ניהול המיזם הלאומי – גיוס העם כולו, חלוקת החומה למקטעים באחריות כל חמולה או קבוצה בעם ועבודה במקביל, אפשרה את ההישג. ברור מדוע חשוב היה למהר כל כך – ניתן להבין מהכעס והתסכול של האויב על בניית החומה, עד כמה חשוב היה להם שהיא תישאר פרוצה. ואם כך, יש למהר ככל הניתן, כדי לסכל כל כוונת זדון מצדם.

למה כל כך חשוב היה להם שלא תהיה חומה? כדי להבין זאת, די בכך שנצפה בנעשה בימים אלה בגבול עזה. רצונו של האויב להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי לשם קץ לקיומה, מבהיר מדוע חשוב קיומו של גבול, מדוע דרושה גדר ומדוע חשוב להגן על הגבול. כעתה – כן אז.

סנבלט, טוביה וגשם ו"יֶתֶר אֹיְבֵינוּ", ראו למגינת לבם שמיזם החומה עומד להיות מושלם, וכל דרך להכשילה עד כה לא צלחה. הם מבינים שהפתרון הוא סיכול ממוקד של המנהיג. הם מזמינים את נחמיה למו"מ. נחמיה מבין שזהו תרגיל עוקץ לחיסולו, ולכן הוא דוחה את חמש פניותיהם אליו. גם נביאי שקר שהם שכרו, לא הניאו אותו ליפול במלכודתם. הוא עוקץ אותם, בנמקו את סירובו בחוסר זמן, כיוון שהוא עסוק בהשלמת החומה: "מְלָאכָה גְדוֹלָה אֲנִי עֹשֶׂה, וְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת. לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה, כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם?"

* 929

נחמיה ה: מופת של הנהגה לאומית

פגישתנו הראשונה עם נחמיה, הייתה כאשר שמע מפי שליחים מירושלים על המצב הקשה של היהודים. ממרום מעמדו בצמרת השלטון הפרסי, נטל על עצמו נחמיה אחריות לחולל שינוי מהותי.

מראשית צעדיו בארץ ישראל, מצטייר נחמיה כמופת של מנהיגות לאומית. הוא נוטל אחריות מלאה למיזם הלאומי של ביצור ירושלים, ועושה זאת בשילוב של בניין והגנה, ותוך שהוא משכיל לגייס את העם לנטילת אחריות ורותם אותו הן לבניין והן למשימות הביטחוניות.

בפרק ה אנו נוכחים בפן נוסף במנהיגותו – הוא מבין עד כמה כרוכה סולידריות חברתית בסולידריות לאומית. וכאשר מגיעה לאוזניו אנקת העשוקים, אין הוא משאיר ליד הנעלמה של השוק החופשי לתת לעוול להשתולל, אלא הוא נוטל אחריות מלאה ועושה מעשה.

הוא מתייצב לצד העניים והחלשים באופן חד משמעי, ובמנהיגותו וכושר השכנוע שלו, מצליח בדרכי שלום לרתום את העשירים למיזם לאומי חברתי של חלוקה מחדש של העושר, צמצום פערים, מחיקת חובות וכו'.

ובתום הפרק אנו נוכחים בפן נוסף במנהיגותו, המעוררת השראה (ואף קנאה) בימים אלה – הוא מנהיג של הצנע לכת, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של דוגמה אישית. המיליה שלו אינו הטייקונים ואורח חייו אינו של דרישת "מתנות" מושחתות למימון אורח חיים מסואב, מנוכר, גרגרני ונהנתני.

מנהיג לאומי אמתי, הוא מי שהולך בדרכיו של נחמיה – בניין הארץ, אקטיביזם ביטחוני, הגנה על הזהות היהודית, גיוס העם למשימות לאומיות, צדק חברתי, סולידריות חברתית ולאומית, דוגמה אישית. הא בהא בהא בהא תליא.

* 929

נחמיה ד: בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח

הדמיון בין מפעל ההתיישבות הציונית לבין שיבת ציון רב. גם תקופת שיבת ציון פני היהודים היו לבניין הארץ, והאויב אשר בארץ עשה הכל כדי לסכל את המפעל – באמצעים מדיניים, בלוחמה פסיכולוגית, בטרור ובמאבק מזוין.

בפרק הקודם נוכחנו במלחמה הפסיכולוגית שנועדה לרפות את ידי הבונים. בפרק זה אנו רואים את המאבק האלים. בראשית הפרק מסופר על ברית של אויבי יהודה שחוברים למלחמה כדי לסכל את בניית החומה.

וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם, כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה.

ההתפתחות הזאת מטילה אתגר חדש למנהיגותו של נחמיה. בפרק הקודם ראינו כיצד רתם נחמיה את העם כולו ליטול חלק במאמץ הלאומי של בניית החומה. בפרק זה אנו רואים כיצד הוא מתמודד עם האיום הביטחוני. ההכרעה החשובה ביותר הייתה לא להתקפל ולהמשיך בבניין. כדי לאפשר זאת, יש לתת מענה ביטחוני. אין לנחמיה צבא סדיר שיכול להגן היישוב, ולכן הוא הופך את העם עצמו לצבא עממי של הגנה מרחבית. המגל והחרב, החרב והשיבולים – כל אותם סמלים ציוניים, שאובים מן המופת של נחמיה.

הוא מגייס את העם לעבודה והגנה. כל אחד מבני הישוב בונה ולוחם. בחלק מן התקופה יש גיוס כללי, והכל עובדים חמושים. לאחר מכן, יש חלוקה בין העובדים והמגינים. היום מוקדש בעיקר לעבודה והלילה להגנה. ונחמיה עצמו, בדוגמה אישית, עומד בראש צוות הכוננות, וישן עם מדים ונעלים. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר, אֲשֶׁר אַחֲרַי, אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ אִישׁ שִׁלְחוֹ הַמָּיִם.

כאשר הגיע לנחמיה המודיעין על הקשר נגד היישוב, תגובתו הראשונה הייתה תפילה. אך הוא לרגע לא ראה בתפילה תחליף למעשה. הוא לא העלה על דעתו שניתן להגן על העיר על ידי הממיתים עצמם באוהלה של תורה. אפשר ונחוץ להתפלל, אך אין בכך תחליף למעשה האנושי.

****

על הדמיון בין אתגרי שיבת ציון ואתגרי הציונות ומדינת ישראל הצעירה, עמד דוד בן גוריון בנאומו המכונן "ייחוד וייעוד", שנשא באפריל 1950 בפורום הפיקוד הבכיר של צה"ל.

"המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה וההגנה נתארע בשיבת ציון הראשונה בימי עזרא ונחמיה. השבים הראשונים מבבל מצאו 'חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ', ונגשו לבנות את חומת הבירה ושעריה בהנהגת נחמיה בן חכליה. אך כששמעו שונאי ישראל: 'סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם, כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם'.

ואז ציווה נחמיה להמשיך בבניין:
'וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים'.

וכך מספר נחמיה בזיכרונותיו: 'וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא, חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים… הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים, בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח… וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר, אֲשֶׁר אַחֲרַי אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ'.

על דורנו אנו הוטלה מחדש המעמסה הכפולה של שבי ציון הראשונים – ובקנה מידה גדול פי כמה. לא חומת ירושלים בלבד – אלא שממת הארץ, שומה עליו לבנות ולהפריח. ורבבות ומאות אלפים של שבי גולה עלינו ללמד קשת ומלאכה – למען יקום עם שידע לחונן הריסות ארצו ולהגן עליה מפני צר ואויב".

* 929

נחמיה ג: מיזם לאומי

נחמיה הגיע לא"י, קיבל אחריות כפחה מטעם מלך פרס, ומיד ניגש למלאכה. בראש ובראשונה, משימה לאומית – לבצר את חומת ירושלים.

נחמיה מתגלה כמנהיג מעשי, בעל יכולת גיוס וארגון מרשימה. הוא קובע יעד – השלמת החומה סביב ירושלים (בסוף הפרק מדובר על חצי החומה, כך שכנראה מדובר במחצית הגובה, בשלב ראשון). הוא מצליח לסחוף את העם למיזם הלאומי. והוא מארגן את המיזם באמצעות גיוס המונים – לא גיוס בכסף (אולי גם בכסף) אלא בעבודה ממש. הוא מחלק את החומה מקטעים מקטעים, כל מקטע הוא באחריות משפחה או קבוצה בעם – ההתנדבות מרשימה, ההירתמות יפה ובתוך זמן קצר מאוד מושלמת המלאכה.

זהו מופת של מנהיגות קהילתית ולאומית. היכולת לרתום את האנשים לעשיה ממש, הופכת אותם לשותפים אמתיים, לאכפתיים, לאחראים. כל מי שהתנסה בעשייה קהילתית, יודע שרתימת הציבור היא מרכיב משמעותי בהצלחה.

ובינתיים, צרה עינם של צרי יהודה במשימה. הם מנסים לפגוע בה באמצעות לוחמה פסיכולוגית – לעג לעובדים ופקפוק בטיב עבודתם וביכולתם לבצעה. המטרה היא לרפות את ידי העושים, לזרוע בהם ייאוש. נחמיה מקלל את המייאשים.

בסופו של דבר, המלאכה מושלמת.

****

מיהם הלועגים ליהודים? סנבלט וטוביה. סנבלט הוא מנהיג השומרונים. וטוביה?

לטוביה נחזור בהרחבה בהמשך הספר. ספוילר – ארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרי מקרא רואים בו יהודי דווקא, ראש משפחה חשובה, חזקה ועשירה, שפעלה במשך מאות שנים. נחמיה מגדיר אותו עמוני, כלומר מי שאסור לו עשרה דורות לבוא בקהל ישראל.

אם הוא אכן יהודי, הכינוי "עמוני" נועד להדירו. אם כך, מה המטרה של נחמיה? זו אחת השאלות הקשות העולות מספרי עזרא ונחמיה וכבר עמדתי עליה גם בספר עזרא, בהקשר של הנשים הנוכריות שגורשו. כאן, יתכן שמדובר ביחס לזרם בעם ישראל, שלא גלה לבבל, ונהגיו שונים מאלו של שבי ציון.

האם עמדתם הקשוחה והסגורה של עזרא ונחמיה מנעה התבוללות וטמיעה של קומץ היהודים שחזרו לא"י בתוך סביבתם? או שמע סגירותם מנעה את התרחבותו והתחזקותו של עם ישראל?

ספק אם ניתן לתת תשובה לשאלה זו, כי אף פעם אין לדעת "מה היה קורה אילו", אך בהחלט ראוי לפחות להעלות את השאלה כחומר למחשבה.

מכל מקום, כיוון שספר נחמיה כתוב בגוף ראשון, והוא ספר זיכרונותיו של נחמיה, ברור שאין להתייחס אליו כאל אמת אובייקטיבית, אלא כמייצג נקודת המבט של נחמיה, כמו ספרי זיכרונות של מנהיגים בני ימינו.

****

סיפור הניסיון לייאש את היהודים, בוני החומה, מחזיר אותנו לימינו. קל מאוד להתייאש ויש מי שאוהבים לייאש.

הגשמת הציונות, בוודאי בראשיתה, הייתה כרוכה בקשיים, בכישלונות ובייאוש. הדרך להתמודד עם הייאוש, הייתה המחויבות ל"אף על פי כן" הברנרי. כלומר, גם אם יש כל הסיבות להתייאש – אנו נחושים לא להתייאש, אלא להפוך את הייאוש למנוף ליצירה ולהצלחה.

בספרו "אנשי נבו", מביא שמעון קושניר את עדותו של נח נפתולסקי, איש העליה השניה, מחלוצי החקלאות בארץ ישראל. הדברים מעידים עד כמה חיו החלוצים את הזיקה לשיבת ציון המקראית, ועד כמה הדברים המייאשים של סנבלט וטוביה נגעו להם, אך הם דבקו ב"אף על פי כן".

וכך אמר נח נפתולסקי: "אספר לכם על פגישה אחת עם ברל בלילה אחד, בסופו של קיץ תרע"ד, לאחר הכרזת המלחמה. בארץ כבר הורגש מצב החירום. טורקיה כבר נסחפה למעגל. יש שראו במלחמה 'עקבות המשיח', והיא מלחמת גוג ומגוג. גוג אינו אלא נוטריקון, ג' וג': שלוש מלכויות עומדות במערכה מול שלוש מלכויות… הלכנו שלושתנו, ברל, שמעון ואני, מפתח תקווה לעין גנים. ברל, שניבא קשות בתחילת המלחמה וחזה חורבן היישוב וקץ כל התקוות, התעודד למראה פעילות עסקני היישוב כתגובה למשבר ולמורטוריום שהכריזו השלטונות הטורקיים. אני, שהייתי חרד לגורל מפעלנו בארץ, הזכרתי את דברי סנבלט החורני בספר נחמיה:

וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה, וַיִּחַר לוֹ, וַיִּכְעַס הַרְבֵּה, וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו, וְחֵיל שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר: מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים? הֲיַעַזְבוּ לָהֶם? הֲיִזְבָּחוּ? הַיְכַלּוּ בַיּוֹם? הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר? וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת!

וטוביה העמוני הוסיף ואמר:

וַיֹּאמֶר: גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים – אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל, וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם.

ואמרתי: לו נתנו לנו אבנים שרופות, היינו מחיים אותן כל עוד השממה מחכה, שמורה היא לנו. אולם על השדות הזרועים עומדים שומרים. למי הכוח והצדק לרשת אותם? ואף העזובה, העוד תחכה לנו?

אז הזכיר ברל אגדה – מעשה בר' עקיבא וחבריו, שהיו עולים לירושלים. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיוצא מבית קודש הקודשים. התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת – עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. כשם שנתקיימו נבואות החורבן, כך עתידות להתקיים נבואות הנחמה…

אמרתי לברל: אכן, כל זמן ששועלים מהלכים בחרבות, יש לנו תקווה לקומם ההריסות, וזהי ייעודנו: לבנות וליישב הנשמות".

ובזכות הרוח הזו, בזכות ה"אף על פי כן" הזה, הגענו עד הלום, ואנו חוגגים שבעים שנות עצמאות של מדינת ישראל – סיפור ההצלחה הציוני הפנומנלי.

****

ברשימה המפורטת של בוני חומת ירושלים, מופיע הפסוק:
וַיְחַזֵּק עַל יָדוֹ עֵזֶר בֶּן יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה.

על שמו של עזר זה, הוקם היישוב עזר במועצה האזורית באר טוביה. היישוב הוקם כמרכז אזורי למושבי הסביבה ב-1966, אך לא התרומם וכמעט ננטש. ב-1990 הוכרז כיישוב קהילתי, והוא מונה היום כ-830 תושבים (נתונים מ-2016).

* 929

נחמיה ב: וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה

בסוף פרק א מספר נחמיה על תפקידו – מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ. לכאורה – מלצר. אך לא בכדי במקומות אחרים התפקיד מוגדר כשר; שר המשקים.

דיקטטורים חיים כל העת באימה מפני ניסיון להתנקש בחייהם, שמביאה אותם לפרנויה. מה קל יותר מלהרוג את המלך באמצעות הרעלת יינו ומזונו? לכן, בעל התפקיד האחראי על כך, הוא דמות מרכזית במערכת השלטונית, איש אמונו של המלך ומקורב לו.

אנו רואים את הקרבה ביניהם בפתח הפרק – המלך מכיר את נחמיה היטב ומזהה מיד את מצב רוחו על פי הבעת פניו ושפת הגוף שלו: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה? אך ניתן לראות גם את הפרנויה שלו, שכן מיד הוא מסיק מסקנה המעוררת פחד בלב נחמיה: אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב, והחשד היא מן הסתם לכוונות זדון, ואיזו כוונת זדון יכולה להיות למשקה המלך, מלבד הרעלתו?

נחמיה ממהר להסביר למלך את הסיבה למצב רוחו – ידיעותיו על כך שירושלים חרבה והוא ביקש אישור מן המלך לצאת לירושלים ולבנותה. ביקש וקיבל, עם מינוי רשמי.

****

לפני כשלושים שנה, השתתפתי בסדנה לחשיבה אסטרטגית בתנועה הקיבוצית עם פרופ' יחזקאל דרור. שם למדתי את המושג "הרס יוצר". לעתים, טען דרור, אין מנוס מאקט של הרס הקיים, לצורך יצירה ותיקון. לאחרונה, יצאה האוטוביוגרפיה של דרור. כותרתה: "מתקן עולם אנוכי".

נזכרתי בכך למקרא פרק ב בנחמיה. נחמיה פוגע במזיד בחומה (וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה), כדי לדרבן את יהודי ירושלים לקום ולהירתם למשימה הלאומית של בניין החומה ובניין העיר. והוא מצליח. וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה.

אולם צרי יהודה אינם מקבלים בעין טובה את היהודים השבים לארצם ומכוננים חורבות בירתם. בכוונתם להעליל על היהודים בפני המלך, עלילת מרד.

נחמיה לא נבהל ומבהיר להם למי שייכת העיר: אֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ, וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם.

* 929