למה אני צם בתשעה באב

בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

****

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון … אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי … כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון… כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

****

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

לפני 20 שנה, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה". אני שמח שהמסורת הזו נמשכת עד היום, ובשנים האחרונות היא שודרגה בכך שהאירוע מתקיים בבתי הכנסת העתיקים בגולן.

ב-2011, עברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז לתרבות וזהות יהודית, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, תפקיד אותו מילאתי במשך ארבע שנים. בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

****

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, אימוץ נראטיב ה"נכבה" ושלילת זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

****

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  

* "חדשות בן עזר"

טרלול צדקני

לפני עשר שנים מינתה אותי שרת התרבות והספורט לימור לבנת למועצה הלאומית לספריות הציבוריות. המעמד המשפטי של המועצה הוא כשל דירקטוריון של חברה ממשלתית. אחרי שהשבתי בחיוב על ההצעה, נשלחה אליי חוברת. חוברת? ספר! מסמך ניגוד עניינים עב כרס. עשרות עמודים שנכנסו לקרביים כדי לוודא שאין לי שום ניגוד עניינים.

מדובר בתפקיד התנדבותי. תפקיד שאי אפשר להפיק ממנו שום תועלת אישית; בסך הכל הזדמנות לתרום לחברה ולתרבות הישראלית בנושא הספריות. ופתאום – לעמוד מול שאלון חטטני; חקירת שתי וערב לוודא שאין … ניגוד עניינים.

לב התחקיר היה הניסיון לוודא שאיני שייך לגוף הבוחר במפלגתו של השר. השרה לבנת הייתה בליכוד. הגוף הבוחר בליכוד הוא כלל המתפקדים למפלגה. מדובר ב-120,000 איש. משמעות הדבר היא שכל אחד מחברי הליכוד מנוע מלהיות חבר באיזושהי מועצה ציבורית / דירקטוריון וכו' של ארגון הקשור למשרד שבראשו עומד שר מן הליכוד.

ברור מה עומד מאחורי אותו תחקיר – מינויים פוליטיים מושחתים של קבלני קולות וחברי מרכז לעמדות כוח ממשלתיות ללא כל קשר לקישוריהם. מינויים מן הסוג שעליהם הורשע צחי הנגבי. הבעיה היא שבמקום להיאבק נגד מינויים כאלה, הרחיקו לכת לקיצוניות שניה, שפוגעת ביכולת התפקוד של המדינה ומדירה מאות אלפי אזרחים מהיכולת לתרום למדינה בגופים הללו. מדובר במשפוט ובירוקרטיזציה שבסופו של דבר אינם אלא כסת"ח. המושחתים ימצאו דרך לעקוף את ההנחיות הללו, אבל הן כובלות את ידי הנורמטיביים. ורוב האנשים, כן, אפילו רוב הפוליטיקאים, הם נורמטיביים.

כדי לא להשאיר את הקוראים במתח אציין שעברתי את הסף וכיהנתי קדנציה במועצה. לא לפני שחתמתי על מסמך ניגוד עניינים, שלא אגע בשום נושא הקשור לספריית הגולן לפחות עשר שנים לאחר תום תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן (שהספריה האזורית שייכת לו).

****

המשפוט הטהרני הזה לא פסח גם עלינו, המועצות האזוריות. לפני שנים אחדות נקבע שחברים בוועדי היישובים אינם יכולים להיות חברי מליאת המועצה האזורית, מחשש לניגוד עניינים.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הוא העיקרון שחברי מליאת המועצה מחויבים לטובת המועצה ותושביה ולא ליישוב שהם מייצגים. כך זה היה תמיד, גם לפני החוק הזה. ובכל זאת, הרי חברי המליאה הם נציגי היישובים, שנבחרו בידי חברי היישוב. כך קובע החוק. כלומר,  המחוקק הבין שמי שייצגו בצורה המיטבית את האינטרס האזורי של המועצה, הם האנשים שקיבלו את אמון חברי יישוביהם לייצג אותם במליאה. מדוע שלא יהיו אלה חברי הוועדים הנבחרים ביישובים? מדוע יש ניגוד אינטרסים בין חברות בוועד היישוב לחברות במליאה ואין ניגוד עניינים בין עצם החברות ביישוב ובחירה בידי תושבי הישוב לבין החברות במליאה? האם מי שאינו חבר בוועד היישוב פחות אכפתי כלפי בוחריו ביישוב מאשר חבר הוועד? ואולי התושבים ביישוב יבחרו כנציגם למועצה דווקא את מי שילחם על האינטרס של היישוב, גם בניגוד לאינטרס האזורי? מי שקבעו את התקנה הזאת, בסך הכל כסת"חו. הנה, הם עשו משהו כדי למנוע ניגוד עניינים…

בעבר זה היה שונה. חברי המליאה היו המזכירים או מרכזי המשק של היישובים במועצה. אני ייצגתי את אורטל במליאה בשנים 1987-1999. נבחרתי למליאה כשנבחרתי למזכיר הקיבוץ, כפי שהיה מקובל אז, במקום המזכיר שקדם לי. נשארתי נציג אורטל במליאה לבקשת שני המזכירים שבאו אחריי, וחברותי במליאה נמשכה בקדנציה השניה שלי כמזכיר. החליף אותי במליאה המזכיר הבא אחריי. בחמש השנים האחרונות אני שוב חבר במליאה, הפעם בזכות העובדה שאיני חבר במזכירות אורטל. מניסיוני אני יכול לקבוע חד-משמעית, שהמחויבות של חברי המליאה לטובת הגולן בתקופה שכיהנו בה מזכירי היישובים לא נפלה כהוא זה מכפי שהיא היום. ולכן, מן הראוי היה שהמליאה תהיה מורכבת מן ההנהגות של היישובים. כלומר, טוב היה אילו מזכירת אורטל הייתה הנציגה במליאה, ולא אני. בסופו של דבר, נציגי היישובים במליאה הם חלק מהנהגת היישוב, רובם ממלאים תפקידים מרכזיים ביישוב, חלקם מזכירים או יושבי ראש ועדים לשעבר. האם המחויבות שלהם ליישוב שהם מייצגים קטן יותר מאשר של חברי הוועד או המזכירות הנוכחית? כמובן שלא. ולכן, אין שום היגיון בשיגעון, זולת כסת"ח. ואם המטרה היא למנוע ניגוד עניינים מושחת – אל דאגה, מושחתים יידעו לעקוף כל כסת"ח.

את הטרלול הצדקני, הכסת"חי של ניגוד העניינים, אני יכול להציג בעוד שתי עובדות שאני קשור אליהן; המעידות על ההחמרות המיותרות בשנים האחרונות.

שרון פז אגאי, מנהל המרכז הקהילתי, היה חבר מזכירות אורטל כשנבחר לתפקיד. עם כניסתו לתפקיד הוא נדרש לעזוב את המזכירות, כדי למנוע ניגוד עניינים. איזה ניגוד עניינים יכול להיות בין ניהול המרכז הקהילתי לחברות במזכירות היישוב? החשש שמנהל המרכז יעדיף את האינטרס של היישוב שלו על פני האינטרס האזורי. וכאשר הוא פרש מהמזכירות, היישוב שלו פחות חשוב לו? הוא לא עלול לנהוג כך? כאשר החברה למתנ"סים והמועצה בוחרים תושב לניהול המרכז, יש לסמוך על מחויבותו לתפקידו, בלי הכסתוח הזה. שרון נאלץ לעזוב את המזכירות, אבל המשיך לשאת תפקיד מרכזי ביישוב – מרכז ועדת צעירים. האם היה איזה ניגוד עניינים כתוצאה מכך? כמובן שלא. גם אני ניהלתי את מתנ"ס הגולן, במשך כמעט עשור. ובמקביל, ,הייתי חבר מזכירות אורטל ורכז הקליטה של קיבוץ. מה השתנה מאז? כלום, זולת כסת"ח.

דוגמה נוספת קשורה לתפקידי כיו"ר עמותת מדרשת השילוב. היה עליי לחתום על הסדר ניגוד עניינים כחבר מליאה, כיוון שהמועצה תומכת במדרשת השילוב. וזה הגיוני. נאסר עליי להיות שותף להצבעה במליאה הנוגעת לתקציבים למדרשת השילוב. מקובל לחלוטין. נאסר עליי להיות נוכח במליאה שעה שנדון בו נושא שקשור למדרשת השילוב. זאת כבר הגזמה. אבל נאסר עליי להחליף מילה עם ראש המועצה או בעלי תפקידים במועצה בכל מה שקשור למדרשת השילוב. זה כבר טרלול צדקני.

בעבר הלא רחוק זה לא נדרש. מייסד המדרשה וראש המדרשה, חברי הטוב הרב אביה רוזן, לא היה רק חבר מליאה אלא גם חבר הנהלה. בניגוד אליי, שמכהן כיו"ר בהתנדבות, הוא ראש המכינה בפועל, בשכר. ברור שהוא לא השתתף בהצבעות על תקציבים למדרשת השילוב. אבל אף אחד לא העלה על דעתו שיש סתירה בין חברותו במליאה ובהנהלה של המועצה לפעולתו למען המדרשה מול ראשי המועצה. אבל תקנות הכסת"ח הולכות ומחריפות ומחמירות. במקום להתעסק בשחיתות אמתית, ממציאים ניגודי עניינים דמיוניים כדי לסמן וי שעשו משהו. כסת"ח – כבר אמרנו?

****

אני כותב זאת כהמשך למאמרי הקודם, שבו הזכרתי את האמירה שחברי מליאה שהם חברי אגש"חים לא יוכלו להצביע בנושאים כלכליים במליאה. כאילו אין די בתקנות הטהרניות – יש להוסיף על כך החמרות משלנו.

יקב הגולן, בראשית, מי גולן, הארגונים הכלכליים של הגליל העליון ועמק הירדן הם רק חלק מן הארגונים שבבעלות יישובי הגולן והסביבה. מי יושב במועצות המנהלים שלהם? לרוב מרכזי המשקים או יו"רי ההנהלות הכלכליות של היישובים. זה הרי מובן מאליו. ולאורך עשרות שנים, האינטרסים של הארגונים האזוריים מקודמים בידי נציגי היישובים השותפים, מתוך הבנה שאין ניגוד עניינים בין הארגון ושותפיו; שהצלחת החברה או הארגון היא הצלחת השותפים בה. הטרלול הזה טרם הגיע לארגונים הללו, וכולנו מרוויחים מכך.

כך בדיוק צריכה להיות השותפות בין המועצה והיישובים. אבל המשפוט, הבירוקרטיזציה, הצדקנות והכסת"ח כובלים את ידינו ופוגעים בנו.

* "שישי בגולן"

ברכה לאיקי

דברים שאמרתי במסיבת פרידה מאיקי רהט, מנהל מחלקת הספורט המיתולוגי, עם צאתו לגמלאות:

ברכה לאיקי עם צאתו לגמלאות

אני מכיר את איקי 18 שנים, מאז נכנסתי לתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן. אפשר לומר שאיקי קלט אותי בעבודה. הוא היה הוותיק ביותר והמבוגר ביותר בצוות. רק בן 49, אבל יותר מעשרים שנה במתנ"ס, מיום הקמתו.

אחד הדברים הראשונים שעשינו אז, היה ניסוח חזון המתנ"ס. החזון נפתח במילים שהיו שנויות במחלוקת בצוות ובהנהלה, אך אני עמדתי עליהם ואיקי – ביתר שאת. "המתנ"ס יעצב את קהילת הגולן…" על ההמשך לא הייתה מחלוקת. אבל היו שראו בכך יומרה. מי אנחנו שנעצב את הקהילה. תפקידנו לתת שירות. ואכן, קודם כל שירתנו, אך האמנו שהשירות שלנו נועד לעצב את רוח הקהילה.

איקי הוא דוגמה לעיצוב הקהילה. החותם שהטבעת בגולן, בארבעה עשורים של עשיה, במתנ"ס ולאחר מכן במחלקת התיירות, עמוק ביותר. אתה ייסדת את תחום הספורט בגולן, ויצרת יש מאין. יצרת את הספורט העממי והתחרותי, אך תמיד עם דגש על העממי, החינוכי, הקהילתי. יצרת את ליגות היישובים בכדורסל, כדורגל וכדורעף. פתחת ופיתחת תחומים כמו הג'ודו והימיה, וכן תחומים אחרים, יחד עם שותפים שמצאת ביישובי הגולן.

אפשר להרים גבה, ולתמוה כיצד אדם יכול להישאר כל כך הרבה שנים באותו תפקיד, שיש בו גם לא מעט תסכולים, כמו התמודדות מתמדת עם בעיית ההסעות, עם תשלומי חוגים, עם ביקורת של הורים, עם בירוקרטיה וטופסולוגיה מעצבנת של אגודות הספורט וכו'. והתשובה אינה רק האמונה בחשיבות החינוכית של העשיה; האמונה שהספורט הוא כלי נפלא לחינוך ילדים ונוער לערכים. התשובה היא גם, שמעולם לא נחת על שמריך. מה שאפיין אותך היה היוזמה – עוד ועוד יוזמות חדשות.

כך היה עם יוזמה נפלאה, שכביכול לא התרוממה – נט"ף, נופש טיפולי פעיל. היה זה ניסיון לפתח דרך הספורט שני תחומים: ספורט תיירותי, וספורט לבעלי צרכים מיוחדים. נט"ף לא האריכה ימים, אך מתוכה צמחה המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שעד היום היא פנינה גולנית, ופיתוח תיירות הספורט, תחום שבו המשכת גם בשנים האחרונות, במסגרת מחלקת התיירות.

כך היה עם תחום ההליכה – קבוצות ההליכה, אירועי ההליכה שרבים מתושבות ותושבי הגולן נטלו בהם חלק.

אך אין ספק שגולת הכותרת של פועלך היה בתחום אופני ההרים. בנושא זה, הפכת לשם דבר בקרב כל חובבי אופני ההרים בארץ, ומפעל חייך זה למעלה מעשרים שנה, "בכל אופָן גולן", שבו השקעת את מרצך והפגנת כושר ארגון, כשרון שיווק, יצירתיות והתמדה, היה למפעל מופת ששמו נישא בכל רחבי הארץ, ובזכותו – גם שם המתנ"ס ושם הגולן. וקנית לך מעריצים רבים בכל רחבי הארץ, והרבה פעילים, בהתנדבות ובשכר, שנטלו חלק בלוגיסטיקה המורכבת של המפעל. אתה ישבת על מסלולים, המצאת נתיבים, הצלחת להפתיע שוב ושוב כדי שמאות הרוכבים לא ישתעממו מחזרה על מסלולים שרכבו בהם בשנים עברו. ואת מסעות האופניים עצמן, אתה הובלת, כמובן, על האופניים, בכושר של בן 18, רוכב רצוא ושוב, לראות שהכל בסדר, ואולי בכל מסלול רוכב מספר ק"מ כפול מן המסלול עצמו.

ראיתי אותך גם בשעות משבר, אישי ומשפחתי, ולאחר פציעה קשה כשהתרסקת על האופניים, וכעבור שבועות אחדים, שוב על האופניים בעשרות קילומטרים, גם בעשור השישי לחייך. וראיתי אותך כשצריך היה לקבל החלטות קשות, בשל קיצוצים בתקציב. בחרת לסגור את קבוצת הכדורסל הייצוגית, אף שידעת איזו ביקורת תהיה על צעד זה, כי ראית במתנ"ס בראש ובראשונה כלי קהילתי וחינוכי, ואם צריך לחתוך – עדיף לחתוך בספורט המקצועני. החלטה זו הייתה מופת מנהיגותי וחינוכי.

אני חייב להודות, שלנהל את איקי זה לא פשוט. איקי יודע מה הוא רוצה, הוא נחוש ועקשן. אבל למדנו למצוא מסילות זה ללבו של זה ולהיטיב לעבוד יחד למען הקהילה. ואני, כמנהל, אימצתי את דבריו של הרמטכ"ל משה דיין ביומן מערכת סיני: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז". והעקשנות שלך אינה של שור המסרב לזוז, אלא של סוס אביר הדוהר על אופניים.

לאורך שנים רבות, בהתמדה מעוררת השתאות, תרמת תרומה גדולה לגולן. קשה לי לראות אותך נח על שמריך כפנסיונר ולבטח עוד נהנה מפועלך. תודה לך על עשייתך ותרומתך, בשם כל תושבי הגולן לדורותיהם.

מי הזיז את ההסעה שלי?

סערה ביישובי הגולן. לראשונה, המרכז הקהילתי גובה השתתפות בהסעות לחוגים. אמנם ההסעה מסובסדת מאוד, והשתתפות ההורים תעלה באופן מדורג בשלוש השנים הראשונות לשינוי, אך עד כה הסבסוד היה של 100% ויש בכך פגיעה בתנאים. אני מבין את ההתנגדות והמחאה. איש אינו אוהב לשלם על מה שקיבל עד כה ללא תשלום. והמדיניות של סבסוד מלא, כפי שהייתה עד כה, לא הייתה מקרית – היא נובעת מצורך אמתי; מכך שאנו אזור מרוחק, מועט בתושבים ובלי פתרונות מספקים של תחבורה ציבורית.

ההחלטה על השינוי התקבלה ברוב גדול במליאת המועצה האזורית, בידי הנציגים הנבחרים של יישובי הגולן, על פי המלצת ההנהלה הציבורית של המרכז הקהילתי ומדיניות ראש המועצה. גם אני, כחבר המליאה, תמכתי בהצעה. התמיכה שלי לא הייתה רק בעקבות המידע שהוצג למליאה, אלא גם מתוך ניסיוני, כמי שניהל במשך תשע שנים את המתנ"ס (כפי שנקרא אז המרכז הקהילתי).

נכנסתי לתפקיד בשנת 2001. כבר אז, לפני 18 שנים, סוגיית ההסעות הייתה בעייתית מאוד; ריחיים על צווארנו. כשנכנסתי לתפקיד, המדיניות הייתה הסעה ללא תשלום לכל ילד, על פי רצונו. כל ההסעות היו באוטובוסים צהובים. אם ילד בנווה אטי"ב רצה להירשם לחוג במבוא חמה, היינו מחויבים לשלוח אוטובוס צהוב כדי להסיעו מנווה אטי"ב למבוא חמה ובחזרה. ברור שהמדיניות הזאת נבעה מרצון טוב, אך היא הייתה משוללת כל היגיון כלכלי, וכמי שאחראי על תקציב ציבורי חשתי שאיני יכול לעמוד במצפון שקט בפני הציבור ולהצדיק זאת (מה גם שמיד עם כניסתי נדרשתי לתכנית הבראה שכללה קיצוצים גדולים. אמנם אז תקציב ההסעות היה נפרד מתקציב המתנ"ס, והיינו רק בגדר משתמשים בתקציב של המועצה, אך הרי בסופו של דבר מדובר באותו מקור תקציבי. בהמשך, תקציב ההסעות עבר לידי המתנ"ס). השינוי שעשינו אז, היה שהסעות תהיינה אך ורק בתוך השלוחה. השינוי השני שעשינו, היה פתיחת ההסעות גם לחברות הסעה פרטיות, שאפשרה לנו לבחור במסיע על פי הצעות המחיר הזולות. וכך, לאורך כל שנותיי בתפקיד, סוגיית ההסעות עמדה על הפרק, וכל פתרון ושינוי שביצענו, היו חלקיים ולא נתנו מענה מספק. מעבר לעלות הגבוהה של ההסעות, סוגיית ההסעות גזלה זמן וקשב יקרים מאוד ממנהלות השלוחות ורכזי החוגים והספורט; משאבים שבהכרח באו על חשבון התוכן.

באותה תקופה החל התהליך (שארך שנים אחדות) של תכנון התחבורה הציבורית בגולן. אנו, נציגי המתנ"ס, היינו שותפים מלאים למהלך. הצגנו את לוחות החוגים והצרכים השונים. אני האמנתי שהתחבורה הציבורית תיתן מענה מספק לצרכים ותייתר לגמרי את ההסעות. מסתבר שלא כך הדבר. אמנם התחבורה הציבורית בגולן היא סיפור הצלחה ששיפר מאוד את איכות חיינו ובעיקר את איכות חיי הילדים והנוער. אך אין בה כדי לתת מענה למורכבות ההסעות לחוגים.

בינתיים אוכלוסיית הגולן גדלה מאוד, וגם הצעירה מאוד, כך שהגידול במספרי הילדים גדול אף יותר. היקף ההסעות עלה בהתאם. וכיוון שהצהרת הכוונות של המועצה היא להכפיל את אוכלוסיית הגולן בעשור הקרוב, ברור שכך הדבר לא יכול להימשך.

העלויות של ההסעות, שהוצגו למליאה, גבוהות מאוד ועם הגידול הצפוי, ברור היה לנו, שאם לא נשנה את מדיניות ההסעות, הדבר יחייב צמצום ופגיעה בשירותים אחרים. זאת, כאשר על הפרק סכנה לקיצוץ בסך תקציבי המועצה, וכנגזרת מכך – בתקציב המרכז הקהילתי. עצימת עיניים והימנעות משינוי, הייתה חסרת אחריות. ההחלטה לשנות, מבטאת אחריות ציבורית.

יש לציין, שההחלטה כללה סעיף של הגדלת קרן התמיכה החינוכית של המרכז הקהילתי, מתוך מדיניות על פיה לא יהיה ילד בגולן שלא ישתתף בחוג בשל מצוקה כספית.

אם כתוצאה מן ההחלטה הילדים ישתמשו יותר בתחבורה הציבורית או בהסעה בידי ההורים, בעיניי זו תהיה התפתחות חיובית ורצויה.

בהצעת ההחלטה נאמר שהיא נועדה "לפתח ולקדם את החוגים דרך גיוון התחומים, דרך התמקצעות המדריכים ודרך מתן איכותי למשתתפים". משמעות הדבר היא שהמשאבים שייחסכו מן החומרה, יושקעו בתוכנה. וכיוון שהחומרה נועדה לשרת את התוכנה, כלומר העיקר הוא תוכן הפעילות, איכותה ורמתה, השינוי מבורך, לטעמי.

מיד ייאמר, שמה שבטוח ומידי הוא העליה בתשלום ההורים, ואילו שדרוג החוגים והפעילות הוא בסימן שאלה. נכון. אבל הרי כדי שהשדרוג ייעשה, יש צורך במשאבים שייחסכו. מכל מקום, מרגע קבלת ההחלטה וביצועה, המרכז הקהילתי עומד למבחן התוצאה, ועליו – חובת ההוכחה. מתוך היכרותי עם המרכז הקהילתי, אני יודע שיש לו מנהל מצוין – שרון פז אגאי, צוות מצוין והנהלה ציבורית מצוינת. חזקה עליהם שיתנו תמורה לאגרה.

אסיים בברכת שנת פעילות מוצלחת!

* "שישי בגולן"