מי הפיל את נתניהו?

לאחר 12 שנים ברציפות, תם שלטון נתניהו.

מי הפיל את נתניהו מהשלטון?

האם זה נפתלי בנט שהחליף אותו ועומד בראש הממשלה החדשה? או בלשונם של הביביסטים מי ש"גנב מנדטים מהימין והעביר אותם לשמאל"?

האם זה יאיר לפיד, שבתבונה ואחריות טווה את הקמת הממשלה הזאת?

האם זה בני גנץ שאיזן את נתניהו בישיבתם המשותפת בממשלה וזכה בהישג יפה בבחירות?

האם זה גדעון סער, שמשך 6 מנדטים של אנשי ימין ממלכתי, שנתנו לו קולות נטו לממשלה חלופית לנתניהו?

האם זה סמוטריץ', שנתניהו פעל למען מפלגתו ובזכותו היא עברה את אחוז החסימה ובסופו של דבר הכשיל את הקמת ממשלת הימין עם רע"ם שנתניהו ניסה להקים?

האם זה מנסור עבאס, בן טיפוחיו של נתניהו, שעליו הוא ביסס את האסטרטגיה של הישרדותו בשלטון, ולבסוף הצטרף לממשלה של יריביו?

לכל אחד מאלה, מן הסתם, יש חלק מסוים בכך, אבל מי שבאמת הפיל את נתניהו הוא ביבי.

****

לפני ארבע שנים פרסמתי בטור זה מאמר שכותרתו "דוקטור נתניהו ומיסטר ביבי". וכך סיימתי אותו:

"נתניהו המדינאי המוכשר והחכם שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואף השיג הישגים משמעותיים בתחומים רבים נוספים, הוא אותו נתניהו האנטי ממלכתי, שפגיעתו הרעה בחברה הישראלית עלולה לחולל נזק לדורות.

כמו הסיפור המוזר על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כך גם חידת נתניהו, היא הסיפור המוזר על ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי".

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. מי שמתעלם מהישגיו עושה שקר בנפשו. הוא העלה לפסגת סדר היום העולמי את האיום האיראני על שלום ישראל, שלום המזה"ת ושלום העולם. נכון שהוא לא הראשון שעשה כן, כבר רבין העלה על סדר היום את האיום האיראני, אך אף אחד לא עשה זאת באותה רמה כמוהו. נכון, לא תמיד צלח הדבר בידיו. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם הגרעין האיראני המסוכן. הוא הצליח לשכנע את טראמפ לבטל את ההסכם ולהפעיל לחץ כלכלי כבד שעשוי היה להכניע את איראן אך עד תום כהונת טראמפ הוא עוד לא השיג את ההישג הרצוי, וכעת ביידן עומד לחתום מחדש על ההסכם, אולי בשיפורים קלים. אך ללא המסע העקבי והעיקש של נתניהו בנדון, יתכן שאיראן הייתה יכולה בשקט בשקט, מתחת לרדאר, לממש את זממה. עם זאת, הוא לא הצליח להביא להפסקת התכנית. כנראה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס פעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני.

נתניהו שיפר מאוד את מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשר קשרים איתנים עם מנהיגים רבים בעולם ופתח לנו דלתות רבות, כאלו שהביאו להישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים מרשימים.

בפרוץ ה"אביב הערבי" הוא לא נתקף באופוריה והיטיב לזהות את הסכנה של השתלטות כוחות איסלמיסטיים על המזה"ת. הוא הוביל קו אחראי וחכם של ישראל מול מלחמת האזרחים בסוריה – אי התערבות בענייניה הפנימיים של סוריה (לקח מלחמת לבנון הראשונה), מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה, שמירה על האינטרסים הישראליים בסוריה ובראש ובראשונה מניעת התבססות איראן בסוריה, באמצעות פעולות המל"מ (מערכה בין המלחמות) בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים. נדבך נוסף באסטרטגיה הזאת היה מדיניות העמימות, שחבל שבשנות הבחירות האחרונות הוא נטש אותה ואני מקווה שתחודש.

עם עליית טראמפ לשלטון, נתניהו היטיב לזהות את ההזדמנות שבהיותו אאוטסיידר בממסד הביטחוני-מדיני בוושינגטון, שאינו כבול לפרדיגמות השמרניות שלו, הוא יוכל לשבור כמה מוסכמות מדיניות. וכך, לצד היותו של טראמפ בעל אישיות בעייתית, בלשון המעטה, הוא קידם בדחיפת נתניהו מהלכים גדולים וחשובים, ובראשם ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ותכנית טראמפ, שגם אם אינה מושלמת, היא התכנית המדינית האמריקאית הטובה ביותר לישראל אי פעם.

ההישג המדיני הגדול ביותר שלו היה הסכמי אברהם; הסכמי השלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות. חשיבות ההסכמים היא קודם כל בעצם החתימה עליהם. השלום הוא יעד אסטרטגי חשוב ביותר ומשאת נפש לאומית, וככל שקידמנו אותו, הדבר טוב לישראל. אבל החשיבות האסטרטגית שלו היא מעבר לזה – זו פריצה של מעגל האיבה האופף את ישראל מכל המרחב מיום הקמתה. עד כה שלטה הפרדיגמה שהשלום ביננו לבין מדינות ערב מותנה בפתרון הבעיה הפלשתינאית, וכיוון שאין פתרון לבעיה הזו, וראינו שהפלשתינאים דחו על הסף גם את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם, נגזר עלינו להיות מבודדים במרחב או להיכנע לפלשתינאים ולסכן את ישראל. טוב לנו וטוב למדינות ערב לנתק את הקשר הגורדי הזה. אדרבא, אם ישראל תבודד את הפלשתינאים ותחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב, אולי הפלשתינאים ייאלצו להתפשר על פתרונות קבילים.

כמובן שאי אפשר לקחת מנתניהו את ההישג החשוב של החיסונים, שהוציא את ישראל ראשונה בעולם ממעגל הקורונה. היו הרבה כשלים באופן הטיפול בקורונה, אך במכלול, מבצע החיסונים הביא את ישראל בשורה התחתונה להישג מרשים.

בטרם אעבור למעשיו של מיסטר ביבי, אציין שדוקטור נתניהו, המנהיג והמדינאי, אינו עתיר הצלחות בלבד, אלא גם כישלונות. דוגמאות: עסקת שליט שבה שחררנו אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים, שרובם חזרו לטרור ושילמנו על כך במחיר דמים כבד. מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות בדרום, שהביא להסלמה, ל"סבבים" ולמבצע "שומר החומות". ההתנצלות המבישה בפני ארדואן על פיגוע מרמרה ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים. כישלון קולוסאלי בביטחון הפנים בכלל ובאי מתן מענה לטרור החקלאי בפרט. והעובדה שהוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ממש עד רגע פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

בסך הכל, מאזן ההצלחות והכישלונות שלו חיובי. הוא יכול היה להיחשב לאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אלמלא מיסטר ביבי השתלט עליו ועלינו.

מיסטר ביבי הוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה; איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי.

מאז ומתמיד מיסטר ביבי חי ופעל לצד דוקטור נתניהו, אך דוקטור נתניהו השכיל לרסן אותו. אולם מרגע שהחלו החקירות נגדו נפרצו הסכרים.

כאשר הוא עמד מעל דוכן הכנסת והצהיר שמותר לקבל מתנות, היה זה אולי היום שבו מיסטר ביבי כבש את דוקטור נתניהו. כאשר הוא החל להפיץ באמצעות תעשיית השקרים וההסתה שלו את הקונספירציות החולניות המתארות על מוסדות מדינת החוק בישראל, מערכות המשפט והאכיפה, כארגון פשע מושחת שפועל מטעם גורמים זרים לבצע הפיכה שלטונית באמצעות "תפירת תיקים", הוא הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית.

השילוב הקטלני בין פולחן אישיות שהקנה לו המוני חסידים שוטים, עד רמה של עובדי אלילים, שמוכנים לקבל כתורה מסיני כל דבר שהוא אומר (או מעביר באמצעות בנו), יהיה שקר נתעב ככל שיהיה, עם היותו אדם חסר מעצורים, תאב שלטון כפייתי, שלמען הישרדותו הוא מוכן להשאיר כאן אדמה חרוכה, הפך אותו לסכנה למדינת ישראל.

הוא הגדיש את הסאה כאשר גרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות ושיתוק של מערכות המדינה, אך ורק בשל סירובו לקבל את הכרעת הבוחר ואת העובדה שאין הוא יכול להקים ממשלה. וכאשר כחול לבן נחלצה, בניגוד לאינטרס הפוליטי שלה, תוך תשלום מחיר פוליטי כבד, כדי להקים עמו ממשלת אחדות בשעת חירום קשה לישראל, הוא הכיש את השותפים שלו, בתרגיל ההונאה המבאיש ביותר בתולדות המדינה, שתוכנן מראש עם הקמת הממשלה. הוא ביצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל באי העברת תקציב בשיאו של משבר כלכלי חמור, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. במעשה הזה, הוא שם קץ ליכולת שלו להיות ראש הממשלה, כי אף אחד לא מאמין לו; אין שום ערך למילה שלו, אין דבר זול יותר מחתימת ידו, והסכם אתו ראוי להיחתם על נייר רך, אם רוצים שיהיה לו שימוש כלשהו.

תמונת הניצחון של מיסטר ביבי על דוקטור נתניהו, הייתה מופע האימים במסדרונות בית המשפט, כאשר הקיף את עצמו בשריו עוטי המסכות (אני מקווה שלפחות חלקם כיסו את פניהם מפאת הבושה), ויצא בהשתלחות שלוחת רסן נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, העליל עליהם עלילות כזב וסיפח לספסל הנאשמים שלו את כל "הימין", כאילו המשפט הוא מזימה של השמאל. לא זכור לי שהוא היה נדיב כל כך בחלוקת המתנות שקיבל, כמו בשותפות שהציע לכולם בכתבי האישום נגדו.

וכעת, כאשר בארבעה סיבובים הוא נוכח שאינו יכול להקים ממשלה, במקום לעשות את מה שהיה עושה כל מנהיג נורמטיבי אילו היה במקומו; מפנה את מקומו כדי שמפלגתו תוכל להקים בתוך יום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים, הוא ניסה לגרור אותנו לסיבוב חמישי, המשך שיתוק המדינה, ואולי גם לסיבוב שישי ושביעי וכן הלאה. הרי אילו רק שחרר, לא הייתה קמה "ממשלת השמאל הקיצוני המסוכנת שמסכנת את המדינה האהובה שלנו" כפי שהוא מתאר ברטוריקה דמגוגית רוויית שנאה את ממשלת ישראל. אבל סדרי העדיפויות שלו הן תמיד הפוכות – האינטרס הפרטי עומד מעל האינטרס הלאומי (וכך היה גם במאבק בקורונה, כמו למשל באי מימוש תכנית הרמזור ובמניעת אכיפה, מתוך חנופה לעסקנים החרדיים).

אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן. אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הצליח להתל בכולנו לאורך שנים רבות, אך יש גבול לכל תעלול. כאשר מיסטר ביבי השתלט לגמרי על דוקטור נתניהו, הוא איבד את השלטון.

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. הוא עשוי היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

… אלמלא מיסטר ביבי.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.4.21

* לרדת מהעץ – שמחתי על הכרזתו של איימן עודה שהרשימה המשותפת תתנגד לממשלה בראשות בנט. אולי הוא יוריד סוף סוף את לפיד מן העץ הזה, שמלכתחילה היה פנטזיה, כיוון שתקווה חדשה וימינה לא היו מצטרפות לממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת.

לפיד חייב להבין שהדרך היחידה להקמת ממשלת שינוי, היא ממשלה עם המפלגות החרדיות, והגעה לפשרות הדדיות עמן. ותנאי הכרחי להגיע לכך הוא כישלון של נתניהו בהרכבת הממשלה היחידה שהוא יכול לנסות להקים – ממשלת עבאס-בן-גביר.

* נשיא שמחל על כבודו – שבע שנים הנשיא ריבלין הוא ילד כאפות של בריון שמתעלל בו ומשלח בו את כלביו בלי סיבה והוא מבליג. פעם אחת הוא לא מחל על כבודו באקט סמלי, ובצדק. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

* חטא בל יכופר – דליה איציק לעולם לא תסלח לרובי ריבלין על תבוסתה בבחירות לנשיאות. השבוע היא סובבה את הסכין שנתניהו נעץ בו.

* כאחרון הביביסטים – פשקוויל ההשתלחות של רוגל אלפר בנשיא המדינה ("בוט", "אימפוטנט", "כחייל שביצע פקודה בלתי חוקית בעליל") נכתב כתגובה על כך שריבלין  החליט נכון בתנאים שעמדו לפניו והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל זה פשקוויל כשל אחרון הביביסטים. כמוהם הוא בז לממלכתיות ולכן בז לריבלין שהוא התגלמות הממלכתיות. כמוהם הוא נהנה לנשוך בהנאה כל סמל ממלכתי. ומי שאמסטפים נוטפי ריר כמו רוגל אלפר ומירי רגב מתגוללים עליו משני הצדדים – כנראה שהוא מגלם את הטוב והיפה.

* הביביסט האולטימטיבי – איזה ביביסט כתב לי ערימת נאצות כתגובה לביקורתי על מושא סגידתו, והוסיף שלפעמים הוא מקווה שאני אצליח להעלות את השמאל לשלטון כדי שייסוג מהגולן ואז אלמד את הלקח ואבין מה זה.

הנה, זה הביביסט המושלם. מה ביבי מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו, כך גם עובד האלילים בפולחן האישיות שלו מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של אדוניו.

אגב, לא שכחנו שראש הממשלה היחיד שניסה למסור את הגולן הן לאסד האב והן לאסד הבן הוא נתניהו.

* תמונת ראי – יחסו של עיתון "הארץ" למוסדות הממלכתיים של המדינה הוא תמונת ראי של יחסו של נתניהו למוסדות הממלכתיים של המדינה. כמו נתניהו, גם מערכת "הארץ" חושבת שהמוסדות הממלכתיים עובדים אצלה, ומי צריך אותם אם הם אינם רוקדים על פי החליל שלה.

אינספור פשקווילי מערכת של "הארץ" נכתבו לאורך השנים נגד בית המשפט העליון, על שהוא מכשיר את אקיבוש ואת ההתנחלויות. כי הרי בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק, אלא על פי עמדת המערכת. וכשהוא מעז לחרוג מן השורה – הוא ננזף ומועמד אל עמוד הקלון. כאשר בית המשפט החליט ברוב של 11:0 על פי חוק יסוד מפורש, שנתניהו יכול לכהן על אף כתב האישום נגדו, מערכת "הארץ" התגוללה בו ובכל השופטים, כי מי זה חוק היסוד שהשופטים נשמעים לו, כאשר מערכת "הארץ" פסקה אחרת. השופטים הם פחדנים ומשת"פים. פשקוויל המערכת של יום שישי שוב הוקדש להתגוללות בבית המשפט, על כך שדחה עתירה נגד שר החינוך גלנט, שניסתה למנוע ממנו לממש את סמכותו על פי חוק לבחון אם המועמד לחתן פרס ישראל עודד גולדרייך עבר על "חוק החרם", כאשר חתם על עצומה שהפצירה באקדמיה בעולם להחרים את אוניברסיטת אריאל. בית המשפט קיבל את עמדת היועמ"ש ודחה את העתירה. (אגב, מה יש לבדוק? גולדרייך חתם ועבר על החוק).

וואהו וואהו. איזו השתלחות, איזו התגוללות של פשקוויל המערכת בבית המשפט, ששוב העז לפסוק על פי החוק ולא על פי תכתיבי שוקן. החל בכותרת: "פרס ישראל לקיבוש" (בכותרת הפשקוויל הייתה שגיאת כתיב במילה קיבוש) ודרך הפשקוויל כולו: "הרודפים ומשתיקים כל ביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים… מסלול נפרד לשמאלנים… פרס לכל מלשין… ציד שמאלנים… פגעו באמון הציבור בפרס ישראל, וצבעו את מקבליו בהתאם לדרישות השלטון" וכו' וכו' וכו'.

ועוד השבוע, פשקוויל המערכת התגולל בנשיא המדינה, על שעשה את הדבר היחיד שיכול לעשות בעקבות ההתייעצויות עם הסיעות, והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הפשקוויל תיאר אותו כחייל שמילא פקודה בלתי חוקית בעליל. לא פחות. והוא טען שהיה עליו להתפטר ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כי מי צריך נשיא, אם הוא לא עובד בשביל שוקן.

את התשובה המוחצת לפשקוויל המערכת נתן הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר. ורטר אינו חשוד בתמיכה בנתניהו. אך הוא הסביר שבמצב שנוצר, הנשיא לא יכול היה להחליט אחרת. הוא לעג לפשקוויל המערכת, והסביר מה היה קורא "אילו הנשיא היה נוהג כהמלצת הכותב האלמוני" (מאמרי המערכת אינם חתומים, אך מבטאים את דעותיו של שוקן). הוא הסביר שאז יריב לוין היה הופך אוטומטית מ"מ הנשיא, היה משתלח מבית הנשיא בשלטון החוק ובבתי המשפט, מכנה אותם "שלטון הפקידים" ומתפרע כפי שהוא נוהג מדוכן יו"ר הכנסת. והוא כמובן היה מטיל על נתניהו את המנדט וגם נותן לו הארכה ועושה כל שביכולתו כדי שנתניהו ירכיב את הממשלה. והחמור מכל – הוא היה מעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. אמנם הנשיא אינו יכול לתת חנינה ללא חתימת שר המשפטים, אך הרי הנאשם מונע מינוי שר משפטים, ולכן הממשלה הייתה מטילה אד-הוק את סמכות מ"מ השר על אחד השרים, נניח דרעי או אוחנה, כדי שיחתום על ההמלצה וכבוד מ"מ הנשיא לוין יחון את הנאשם לפני משפט, לא אחרי שהכנסת תאשר את חוק ההתגברות הרדיקלי שבו הרוב האוטומטי יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט, כדי להבטיח שבית המשפט לא יפסול את החנינה.

* אופוזיציה למדינה – למה עופר כסיף וחבר מרעיו, ח"כי הרשימה המשותפת, מתקשים כל כך לומר בכבוד ובפשטות "מתחייב אני" על שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה? כי הם אינם אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה. וגם אם הם יהיו בקואליציה הם יהיו אופוזיציה למדינה.

* מחיר לפרובוקציה – לאחר שח"כים פרובוקטורים ביזו את מעמד השבעת הכנסת והפכו אותו לקרקס, כאשר במקום שבועת אמונים הם סיננו נאומים מתלהמים, הודיע היו"ר ששבועתם אינה בתוקף. הם ידעו זאת כמובן, וזה היה מחיר שהיו מוכנים לשלם תמורת ההזדמנות לפרובוקציה בשידור חי בשלושת הערוצים. לפני ההצבעה הראשונה או הנאום הראשון של כל אחד מהח"כים האלה, הוא ישבע אמונים ולא קרה כלום.

אבל צריך למנוע מצב שמעשה כזה יהפוך ללגיטימי ויחזור על עצמו בכל השבעה (כל חצי שנה?). לכן, מן הראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תעניש אותם בכלים שבידיה – אם זה איסור לנאום חצי שנה או כל עונש אחר שהתקנון מאפשר. ואם יש צורך – להכניס סעיף מיוחד לתקנון הקובע את העונש על ביזוי טקס ההשבעה. מן הראוי לקבוע תג מחיר כואב על הפרובוקציה הזאת.

* החסינות המהותית – יש שני ח"כים שאני שונא. ממש שונא. אחד מהם הוא עופר כסיף. עם זאת, המראות של ההתקפה האלימה של השוטרים עליו מחרידות. הן מחרידות אילו היה אזרח מן השורה, קל וחומר ח"כ. הרי בדיוק להפגנות כאלה קיימת החסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית, החסינות המושחתת לעבירות פליליות, שיש להעביר אותה מן העולם. היא קיימת בדיוק כדי למנוע מראות כאלו.

אסייג את דבריי בכך שהנושא תחת חקירת מח"ש ואין בפניי התמונה השלמה. אני משער שהתמונות שהוצגו אין התמונה השלמה ושלהתנפלות קדמה פרובוקציה. עם זאת, גם מול פרובוקציה יש להגיב בתקיפות אך באיפוק ולא באלימות כזו.

* אלוביץ' יהיה עד מדינה? – יותר משתחילת עדותו של אילן ישועה מפלילה את נתניהו, היא מפלילה את אלוביץ'. לא אפול מן הכיסא אם אלוביץ' יחזור בו ויהיה עד מדינה.

* הקרטל נאבק לשימור כוחו – ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט לצרף לשורותיו את אוניברסיטת השומרון באריאל. למה הוועד חזר בו מהתנגדותו בת העשור וקיבל את ההחלטה הזאת? כיוון שעתירה בנדון ניצבת בפני בג"ץ והוועד ידע שאין לבג"ץ כל דרך לקבל החלטה אחרת מלבד קבלת העתירה, כיוון שאין כל דרך להצדיק את ההתנגדות.

המניע למלחמה של ור"ה נגד אוניברסיטת אריאל אינו אקדמי מקצועי, כמובן, אך גם לא אידיאולוגי פוליטי. המניע הוא כוחני ותקציבי. מדובר בקרטל הנאבק על שימור כוחו. זה לא דבר חדש. האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל-אביב, שתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה וכן הלאה עד הקמת אוניברסיטת אריאל. ההבדל הוא, שהפעם גייס הקרטל למאבקו גורמים פוליטיים, שמתנגדם לאוניברסיטה בשל מיקומה, ונתנו למאבק הקרטל ארומה אידיאולוגית, כביכול.

אני מקווה מאד שראשי אוניברסיטת אריאל ישברו את המסורת הזאת, ולא יצטרפו למאבק של ור"ה נגד הקמת אוניברסיטת הגליל.

* הארגון להנצחת הסכסוך – אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, בהגדרתו הרשמית והמכובסת של הארגון), הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל עוד הוא קיים, הוא ימשיך ללבות את הסכסוך ולהרחיק כל סיכוי לשלום.

נשיא ארה"ב ביידן החליט לחדש את הזרמת הכספים האמריקאיים לארגון, שבוטלה בידי טראמפ. זהו צעד של הנשיא נגד השלום (אבל אולי הוא יישא חן בעיני ועדת פרס נובל לשלום).

* סולידריות עם מושתלי האיברים – ד"ר חגי בועז, ראש אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים, הוא מושתל כליה וכבד. במאמר ב"הארץ" הציג ד"ר בועז

הסבר נוסף (זה מוזר, אך מסתבר שיש צורך בהסברים נוספים) מדוע הצו המוסרי מחייב כל אחד ואחת להתחסן.

"אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית", הציג את עצמו ד"ר בועז והסביר שבתור שכזה החיסון אינו יעיל בעבורו ובעבור שאר מושתלי האיברים. משמעות הדבר, היא ש"כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות, למשל, הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חיו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים. כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים… אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?), הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים 'מטורפי חיסונים' – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, ודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?"

* בן מאה – הנסיך פיליפ נולד ב-1921 ומת ב-2021. אז בן כמה הוא היה במותו? בעוד חודשיים, ב-10 ביוני, ימלאו מאה שנה להולדתו. אז למה הכותרות מספרות על מותו בגיל 99?

ספירת שנות חיי אדם באופן המוזר הזה אינה חדשה והיא שכיחה מאוד. אבל איזו מין מתמטיקה מוזרה היא זאת? האם ילד בן 11 חודש ועשרים יום הוא בן שנה, או שהוא עוד לא נולד?

בשביתת הרעב בגמלא (1994) לסיכול סכנת הנסיגה מהגולן, שוחחתי עם חברי ושותפי לשביתה יהודה הראל, וציינתי שהוא בן 60. "מה פתאום אני בן 60?" הוא הביע פליאה. "אני בן 59". מיד הגבתי: "אבל הרי בעוד פחות מחודשיים ימלאו לך 60". והוא השיב: "נכון. בעוד חודשיים אהיה בן 60, עד אז אני בן 59". "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך" אמרתי לו והוא השיב: "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך". החלטנו לעשות סקר. לשאול עשרה אנשים איך הם סופרים. ומה הייתה התוצאה? 5:5.

* נפגשים בשביל ישראל – נפגשים בשביל ישראל הוא מיזם חברתי ותרבותי יוצא דופן. זו השנה ה-16 שבה נערך מסע בשביל ישראל, מאילת עד שאר ישוב, לזכר חללי אסון המסוקים. יש "חבורת השביל" ההולכת את השביל כולו ויש מצטרפים ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. מטרת המסע היא קירוב לבבות בין חלקי העם – חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים וזקנים. בלב המסע – סדנה הנערכת מידי יום במעגלי שיח, לרוב מתוך נושא שנתי. השנה הנושא הוא חופשי למדיי.

מדי שנה, מאז השנה השניה של המסע, אני מצטרף כמנחה התוכן לימים אחדים. השנה הנחיתי בימים חמישי ושישי בשבוע שעבר. ביום חמישי יצאנו מחורבת חממה והלכנו בנחל צבעון ונחל דישון ועלינו למושב דישון – מהלך 18 ק"מ.

הנושא של הסדנה שיצרתי והנחיתי ביום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה ספרו של הרב שלמה יששכר טייכטל "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל היה רב חרדי אנטי ציוני בהונגריה, ששם הייתה החרדות האנטי ציונית הקנאית הקיצונית ביותר. בימי השואה הוא ערך חשבון נפש יסודי וחזר בתשובה. היה לציוני אדוק בכל רמ"ח ושס"ה. הספר, שאותו כתב בתנאים לא תנאים, הוא ספר הגותי והלכתי של תורה ציונית דתית, שנותנת תוקף אמוני למהלך הציוני, למהלך החלוצי של ציונים חילונים (שלשיטתו בעצם יישוב הארץ הם מקיימים מצווה דתית הגדולה יותר מכל שאר המצוות בתורה), להסבר מדוע מיתוס "שלוש השבועות" כבר לא רלוונטי, ויש בו הכאה קשה על חטא כמי שחש שהוא שייך לאלה שהמיטו את השואה על העם היהודי וביקורת חריפה ביותר על הקנאים שגם עכשיו אינם מפיקים את הלקח, אינם עושים חשבון נפש ודבקים בדרכם הרעה. הרב טייכטל נרצח באושוויץ.

בסדנה הבאתי ציטוטים מהספר עם שאלות ודילמות שעולות ממנו.

ביום שישי יצאנו ממושב דישון להר זמר וקרן נפתלי עד מצודת כ"ח (נבי יושע), מהלך 10 ק"מ. כמו ביום חמישי, גם ביום שישי, היה זה טיול בנוף מרהיב בשיאה של הפריחה האביבית בשלל צבעי הקשת, הן של פרחי הבר והן של פריחת עצי הפרי במטעים.

הסדנה בערב שבת הוקדשה לפרשת השבוע, פרשת "שמיני", ועסקה בדרמה הגדולה של מות נדב ואביהוא. עסקנו בדילמות העולות מן הפרשה, חלקן רלוונטיות אף לימינו.

היו אלה ימים נפלאים. גם בשנה הבאה, כבכל שנה, אצטרף למס' ימים ואנחה את הסדנאות.

          * ביד הלשון

כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים – בימי הזיכרון האלה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שומעים בטקסים את תפילת אל מלא רחמים, ובתוכה הניב "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

ביטוי זה לקוח מפסוק בפרק יב בספר דניאל. פרק זה הוא היחיד בתנ"ך כולו שמדובר בו על תחיית המתים (חזון העצמות היבשות הוא מטפורה להצגת תחיית עם ישראל וגאולתו), ולא בכדי עמו מתכתבת תפילת אל מלא רחמים. התפילה מצטטת ביטוי נוסף מהפרק – "וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין", מתוך הפסוק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".

בפרק נכתב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת". ומכאן לקוח המשפט בתפילת "אל מלא רחמים": "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

כאמור, תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק, העוסק בתחיית המתים. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי דניאל יב לְחַיֵּי עוֹלָם; אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.4.21

* מאמין בנצח ישראל – אני מאמין באמונה שלמה בנצח ישראל. זו אמונתי היהודית. השאלה האם יש או אין אלוהים, אינה מעסיקה ואינה מטרידה אותי. לפיכך, שאלות כמו "איפה היה אלוהים בשואה", "איך אלוהים איפשר לזוועה הזאת לקרות", "האם אפשר להאמין באלוהים אחרי אושוויץ", זרות לי. גם את השואה אני בוחן בפרספקטיבה של נצח ישראל. השואה, על מוראותיה הבלתי נתפסים, המיטה על העם היהודי לא רק את הנורא שבאסונות, אלא גם את האיום הקיומי הגדול בתולדותיו. יצאנו מן השואה מוכים וחבולים, אך ניצחנו. עם ישראל חי. שלוש שנים אחרי השואה קמה המדינה היהודית, מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו לארץ ישראל, נלחמו על הקמתה, היו שותפים בבניינה וביישוב הארץ והעמידו משפחות ושבטים לתפארת, כשהיום כבר גדל דור הנינים ואף החימשים שלהם.

כשאני מדבר על אמונה בנצח ישראל, אין הכוונה לאמונה דטרמיניסטית. זו לא אמונה בגורל ולא בכוח עליון. זו אמונה המבוססת על מחויבות; מחויבות שלנו כעם ושל כולנו כבודדים ושלי כיהודי, להבטיח את נצח ישראל.

המחויבות לנצח ישראל היא קיומה של מדינה ריבונית חזקה של העם היהודי במולדתו. מדינה חזקה מבחינת האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקרבה על קיומה, מבחינת החוסן החברתי, התרבותי והכלכלי, מבחינת האחדות הלאומית, מבחינת עוצמתו של צה"ל, הבטחת גבולות בני הגנה וקיומה של הרתעה בלתי קונבנציונלית.

המחויבות לנצח ישראל היא הידוק דמותה, מהותה, זהותה וייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. היא חיזוק דמותה הציונית של מדינת ישראל ומחויבותה לעליה וקליטה, להתיישבות יהודית, לחינוך יהודי, לתרבות יהודית ולשלומם וביטחונם הרוחני, התרבותי והפיזי של יהודי הגולה באשר הם, על כל הזרמים שבהם. היא הבטחת רוב יהודי מאסיבי לדורות והתייחסות לשיקול הזה בעיצוב גבולותיה בני ההגנה של המדינה.

המחויבות לנצח ישראל היא המחויבות לשגשוגה, פריחתה והעשרתה של היהדות, של התרבות היהודית לדורותיה; של התנ"ך, וספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה והיצירה הציונית והישראלית כהמשכה של היהדות וכנושאת הדגל שלה.

וכשאני מדבר על מחויבות, כוונתי בראש ובראש למחויבות האישית שלי, כל חיי, לקדם כמיטב יכולתי הדלה וככל שביכולתי להשפיע, את סדר היום הציוני שפירטתי.

* יום גדול הוא לנו – בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

והיום יש בתוכנו מי שרוצים להחליף את התקווה. "נפש יהודי" לא באה להם בטוב.

* קורבנות השנאה – האם ביום הזיכרון לשואה והגבורה יתקיים טקס משותף לזכר קורבנות השואה והנאצים – אלה ואלה "קורבנות השנאה"?

* מעבר הכרחי – אני שמח שהנשיא הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. סיכוייו של נתניהו להצליח במשימה – אפסיים. אני רואה במתן המנדט לנתניהו וכישלונו בהרכבת ממשלה מעבר הכרחי בדרך להקמת ממשלת שינוי ומניעת סיבוב חמישי. רק אחרי שנתניהו ימצה את המנדט בכישלון, יוכל בנט להקים ממשלה עם מפלגות מהמרכז והשמאל בלי לאבד את הבייס שלו, ובכך לממש את הבטחתו למנוע בחירות חמישיות. רק אחרי שנתניהו יכשל, המפלגות החרדיות תהיינה חופשיות ללכת לממשלה בראשות בנט.

ומעבר לעמדתי האישית זו – באופן אובייקטיבי, נשיא המדינה קיבל את ההחלטה הנכונה היחידה לנוכח המשתקף ממפת הממליצים.

* כבר התנצל? – האם נתניהו כבר התנצל בפני נשיא המדינה על ההשתלחויות הגסות והפרועות של שליחיו בשבוע שעבר?

* קם על יוצרו – ששת המנדטים (בעצם שבעת המנדטים) של הקיצוניות הדתית רשומים על שמו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלמלא הוא, לא היה למפלגה זו שמץ של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בלחץ אובססיבי כפי שרק הוא יודע ללחוץ, הוא אנס את סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה כהניסטית ועם המפלגה ההומופובית. הוא אפילו שריין בתוך רשימת הליכוד ח"כ של הקיצוניות הדתית (ולכן כתבתי שבעה מנדטים) על חשבון הליכוד, כדי לשחד את סמוטריץ' להיאנס. הוא הוביל את מסע הבחירות שלהם, קרא לציבור לתמוך בהם, פעל להעברת מנדט שלם מיהדות התורה אליהם, להעברת מנדט מימינה אליהם ולפחות מנדט מהליכוד. קוסם.

בשיחתו המפורסמת עם השולמנים הוקלט נתניהו מתרברב שהחרדים וסמוטריץ' עושים מה שהוא אומר להם. והוא היה בטוח שיש לו ביד ממשלת החלומות עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, ממשלת החסינות. קוסם.

קוסם קוסם אך סמוטריץ' הבריז לו. הגולם קם על יוצרו וסיכל את הקמת ממשלתו.

* בנט יודע – למה בנט לא מתפתה להצעותיו המפתות כל כך של נתניהו, שהן לכאורה התגשמות כל חלומותיו הפוליטיים מאז קפץ למים הפוליטיים? כי הוא לא מאמין לאף מילה של נתניהו. כי הוא יודע שאם יהיה ביניהם הסכם, אפילו סעיף אחד בו לא יכובד. כי הוא יודע שאם במהלך חתימת ההסכם ביניהם יחובר נתניהו לפוליגרף, הפוליגרף יישרף. כי הוא יודע שגם אם ימנה אותו נתניהו לשר ביטחון, הוא לא ייתן לו לעבוד וירוץ לספר לחבר'ה על הבדיחה שבמינוי. כי הוא יודע שבמקום לקיים את ההסכם, הוא יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה שלו לשיימינג עליו, על אשתו, על הוריו ועל ילדיו.

נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* שחרר – כבר ארבעה סיבובים נתניהו אינו מצליח לנצח בבחירות וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו. וכאשר בני גנץ נשא אותו על גבו – הוא עקץ אותו. נתניהו הוא ריחיים על צווארה של מדינת ישראל ועל צוואר הליכוד. אם יש בו מינימום אחריות לאומית, כל מה שנדרש ממנו הוא לשחרר ולזוז. יזוז? מיד תקום ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד שתוביל בבטחה את מדינת ישראל ארבע שנים. לא יזוז? המשבר יימשך ללא סוף. כרגע נתניהו מנסה להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים. גם זה לא הולך לו. אז יאללה, שישחרר. שיעמיד פעם אחת את האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי. ועכשיו, בה בעת שנתניהו ואנשיו ממשיכים להסית נגד גדעון סער ולהפיץ שקרים על אודותיו, במקביל הם מתחננים בפניו: "חזור הביתה! אבא ואבא סלחו לך על מה שעוללו לך". והם מבטיחים הרים וגבעות לסער אם יתמסר ולכל אחד מחברי סיעתו אם יבגוד ויערוק. הציפיה, שמי שבכל ראיון ובכל נאום הישיר מבט לציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו ישאר ראש הממשלה – אני מבקש ממך, אל תצביע לנו!", יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא אבסורדית. יש מכשול אחד בפני ממשלה בישראל. יש אבן נגף אחת בפני יציבות שלטונית. יש עצם אחת בגרונה של הדמוקרטיה הישראלית. יאללה, שישחרר. או שחברי הליכוד יתעשתו וישחררו אותו.

* הנשיאות כעיר מקלט – בימים האחרונים הולכים וגוברים הפרסומים בתקשורת, של טובי הפרשנים, על היתכנות התמודדותו של נתניהו על נשיאות המדינה. כנראה שנתניהו מאפשר הפרחת בלוני ניסוי אלה. לכאורה, נזרקת כאן עצם למתנגדי נתניהו. הנה, הוא משחרר, אפשר להקים ממשלה. תנו לו לפרוש בצורה מכובדת. למעשה, יש כאן ניסיון לבנות על חסינותו של נשיא המדינה מהעמדה לדין פלילי, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

זהו רעיון עוועים. בית הנשיא אינו עיר מקלט. החוק המונע העמדה לדין של נשיא המדינה הוא חוק מושחת, המנוגד לעקרון השוויון בפני החוק. והוא גם לא מחזיק מים כפי שראינו הן כשעזר ויצמן נאלץ לפרוש בשל פרשת סרוסי ולהבדיל – בפרשת האנס הסדרתי. בוודאי שהחוק הזה לא יפסיק משפט באמצע. ומכל מקום – יש להעביר אותו מהעולם, כי הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

בחירה לנשיאות של אדם שמוביל מלחמת חורמה במדינת החוק ומנסה בכל דרך למוטט את מערכת המשפט, כיוון שהוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להציל אותו, הוא ריסוק מוסד הנשיאות והפיכתו ללא לגיטימי.

לא אחת כתבתי שאין לנתניהו סיכוי להיבחר לנשיא, כי זו הצבעה חשאית וסוף סוף שרי וח"כי הליכוד יעזו להצביע נגדו. כעת אני חושש שהם עלולים להצביע בעדו כדי להיפטר ממנו כראש הממשלה. אם נתניהו יהיה נשיא, חלילה, הוא גם יהיה פעיל ומעורב פוליטית ומדינית הרבה יותר משני הנשיאים הפוליטיים והמדיניים שהיו לנו – ויצמן ופרס. הוא ימרר את חייו של כל ראש ממשלה וייקח בכל הרצינות והכוחנות את ההגדרה "נשיא המדינה עומד בראש המדינה", כפי שעשה ארדואן בטורקיה ביום שהפך מראש הממשלה לנשיא ועוד לפני משאל העם שהעביר, שהאציל לו את הסמכויות האלה.

יש לסכל את המזימה הזאת לאלתר.

נשיא המדינה חייב להיות מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק. במיוחד בימים אלה.

* החוק נגד עבריינות בניה – על פי פרסום בכלי התקשורת, רע"ם הודיעה לשני הגושים בכנסת שהתנאי שלה לתמיכה במועמדם לתפקיד יו"ר הכנסת הוא ביטול חוק קמיניץ. רע"ם הכחישה, אך לא הכחישה שזאת תהיה תביעה שלה לתמיכה בממשלה.

חוק קמיניץ הוא חוק שנועד להגן על החוק מפני עבריינות הבניה ולהגן על אדמות הלאום מפני ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית. אי אפשר לנתק את עבריינות הבניה במגזר הערבי ובעיקר בנגב, ממכלול הפשיעה במגזר הערבי – הטרור החקלאי, הביגמיה, הפרוטקשן, האלימות בתוך המגזר, הנשק הבלתי חוקי, הפשיטות על בסיסי צה"ל וגניבת נשק ותחמושת. הממשלה החדשה חייבת להחזיר את ריבונות המדינה ואת שלטון החוק לגליל ולנגב, בניגוד לקודמתה, וחלילה לא להתחיל את דרכה באקורד תבוסתני של כניעה לעבריינות.

* פסלו את עצמם – הפרובוקציה המכוערת של חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מעידה שהם אינם כשירים להיות שותפים קואליציוניים.

בנוסף לכך הם קמו ויצאו החוצה בשירת ההמנון. איני מצפה ממי שאינו מזדהה עם "נפש יהודי הומיה" לשיר את ההמנון. אני מצפה מהם לכבד את ההמנון בעמידת דום. מי שאינו מכבד את המנון המדינה אינו מכבד את המדינה.

הם מתנגדים למדינת ישראל ותומכים באויביה ולכן פסולים לכל מו"מ קואליציוני.

* חוק החוליגנים השלובים – ביזוי טקס ההשבעה בידי ח"כי הרשימה האנטי ישראלית והפיכת ההתחייבות לנאום פרובוקטיבי, לא היה מקורי. היה חוליגן אחד שקדם להם. "הרב" כהנא שר"י. הוא נהג בדיוק כמותם. או ליתר דיוק, הם נהגו בדיוק כמוהו.

* גם התקשורת אשמה – בכלי התקשורת נשמעת שוב ושוב ההשוואה הנכונה והמוצדקת בין יצחק שמיר, שלא העלה על דעתו לספור את "הרב" כהנא שר"י כבר-שיח ושיצא מן המליאה כל אימת שהנ"ל עלה על הדוכן, לבין נתניהו שהכשיר את השרץ. אבל יש לזכור שבאותם הימים גם כלי התקשורת לא ראיינו את כהנא כדי לא לתת לגיטימציה לו ולתורת הגזע שלו ואילו בן גביר כבר שנים הוא חביב התקשורת, ששדרים נהנים לפלרטט אתו באולפנים.

כאשר כהנא היה ח"כ, הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההמלצות. הוא לא רצה לתת לו הכשר נשיאותי ולגיטימציה בעצם כניסתו למשכן הנשיא. טוב היה עושה ריבלין, אילו הודיע לסמוטריץ' שאם הוא רוצה שסיעתו תשתתף בסבב ההמלצות, שבן גביר לא יהיה במשלחת.

* הצהרה מיוחדת של ראש הממשלה – אזרחי ישראל!

כל חיי היו קודש למדינת ישראל, לביטחונה, לביצור כלכלתה, לחיזוק מעמדה הבינלאומי, להפיכתה לאחת המעצמות המובילות בעולם. רק בחודשים האחרונים, הבאתי חיסונים לכל אזרחי ישראל, ללא משוא פנים – מימין ומשמאל, יהודים וערבים. והנה, אנחנו הראשונים בעולם שיוצאים מן הקורונה. סוף סוף חוזרים לחייך. הבאתי ארבעה הסכמי שלום לישראל, לכולם – יהודים וערבים, ימין ושמאל.

מאז ומתמיד ראיתי לנגד עיניי את טובתה של מדינת ישראל והעדפתי את טובת המדינה על כל שיקול אחר.

לאחר ארבעה סיבובי בחירות, שבהם לא הצלחתי להקים ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי להרכיב ממשלה. אין לכך כל הצדקה, זולת שנאה, חרמות ורדיפה. אבל אני מכיר במציאות. אם אני עומד למכשול בפני הקמת ממשלה בישראל; ממשלה יציבה בראשות הליכוד, טובת המדינה וטובת הליכוד מחייבות אותי להסיק מסקנות אישיות.

לפיכך, אני מודיע בזאת על הסרת מועמדותי לראשות הממשלה. עוד היום אפעל לקידום פריימריז מהירים בליכוד, לבחירת יו"ר חדש לתנועה. אמשיך להנהיג באחריות את מדינת ישראל עד בחירתה, מהר ככל האפשר, אני מקווה, של הממשלה החדשה.

היום החל שלב העדויות במשפטי. אני בטוח בצדקתי. את התקופה הקרובה אקדיש למאבק על חפותי ועל שמי הטוב.

אני מודה לכם, אזרחי ישראל, על האמון שהענקתם לי לאורך השנים.

* לא כשיר להנהגה – ראש ממשלה שמסית את עמו נגד מוסדות החוק והמשפט של המדינה, מעליל עליהם עלילות בזויות ומפיץ קונספירציות מטורללות, אינו ראוי ואינו כשיר להנהגה. נתניהו מנסה להפוך את משפטו למשפט הרחוב, אך זה לא יעזור לו. ישראל היא מדינת חוק. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות.

* מסמן מטרה – המשפט החשוב ביותר והמסוכן ביותר בנאום ההסתה המתלהם של הנאשם, היה האמירה שהוא מקווה שבית המשפט ינהג אחרת מהמשטרה והפרקליטות. בכך הוא עשה דה-לגיטימציה מראש לשופטיו, כאשר סימן לצאן מרעיתו שלא הוא עומד למשפט אלא השופטים. אם לא יזכו אותו, הם חלק מעלילת "ההפיכה השלטונית" שבדה. הוא הילך עליהם אימים, שאם לא יבצעו את מה שהוא מצפה מהם, הם עלולים להפוך מוקד להסתה אישית כמו שתעשיית השקרים וההסתה שלו הפכה את אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. אני מקווה מאוד שהמדינה כבר דואגת לשמירה הדוקה על השופטים.

* תחרות ההסתה נגד מדינת ישראל – "שוברים שתיקה" ו"בצלם" ביום סגרירי עכור במיוחד, לא מתקרבים ברמת ההסתה שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל, לרמת ההסתה של ראש ממשלת ישראל נגד מדינת החוק הישראלית ומוסדות המשפט והצדק שלה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות ליד בית המשפט, הן של תומכי נתניהו והן של מתנגדיו, הן הפגנות מגונות. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי. אין מקום לשום הפגנות בהליך הזה. יש לנטרל את ההליך המשפטי מן המחלוקת הפוליטית. ההפגנות הללו מזהמות את ההליך השיפוטי. למפגינים נגד נתניהו אין כלים להכריע שהוא אשם ולמפגינים בעדו אין כלים להכריע שהוא זכאי. יש שופטים בירושלים – הם ורק הם יכריעו, אך ורק על פי הראיות.

דוחה במיוחד בובת הענק בהפגנה נגד נתניהו, של נתניהו במדי אסיר וידיו אזוקות. יש לזכור שנתניהו, כנאשם, נהנה מחזקת החפות, כמו כל נאשם, וכדי להרשיעו – חובת ההוכחה היא של התביעה. המפגינים לא רק קבעו שהוא אשם, אלא גם גזרו את דינו וביצעו אותו. יאמר לזכותם שהסתפקו הפעם באזיקים ולא נדרשו לגיליוטינה.

 ניתן וראוי להפגין נגד השחיתות הציבורית של נתניהו, אבל היא אינה קשורה למשפט.

* פסיקה בלתי מידתית – בג"ץ קיים כדי להגן על זכויות האזרח מול המערכת, מול השלטון; כדי שלא יירמס בידי השלטון. חופש ההפגנה הינה זכות חוקתית, ותפקידו המובהק של בג"ץ להגן עליה. החלטת בג"ץ בנושא הגבלת ההפגנות בסגר עוסקת בליבת מהותו של בית המשפט.

אולם בג"ץ מרבה להשתמש במושג "מידתיות". מה המשמעות של מידתיות? שאין ערכים מוחלטים. שיש לבחון כל ערך כחלק ממכלול של ערכים. וגם את הזכויות יש לבחון בתוך מכלול הערכים. גם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת.

למיטב הכרתי בית המשפט שגה בפסיקתו. הוא שגה בפסיקתו כיוון שההחלטה שאותה הגדיר כבלתי חוקתית עומדת בפירוש במבחן המידתיות. ראשית, כיוון שמדובר בהחלטה שהתקבלה בעיצומו של מצב חירום, באחד משיאיה של מגפה קשה ובתקופה שהמדינה עמדה על סף אובדן שליטה על המגפה. במצב כזה, שבו אזרחי ישראל הושמו בסגר, מקומות העבודה, בתי הספר, בתי התפילה, מקומות התרבות והבילוי היו סגורים, ניתן להגביל גם את חופש ההפגנה. שנית, כיוון שלנוכח העובדה שהוטל סגר כללי, אי אפשר לטעון שהייתה זו החלטה נקודתית לפגוע בהפגנות. שלישית, כיוון שבתקופה של מגפה קשה, נערכו הפגנות מדי שבוע, בבלפור ובכל רחבי הארץ. וגם כאשר היו סגרים, הזכות להפגין הוחרגה. לא הייתה בתולדות המדינה מחאה כל כך אינטנסיבית וממושכת ומתוקשרת. כאשר בתוך המכלול הזה במשך שלושה שבועות הייתה הגבלה מסוימת על ההפגנות – לראות בכך פגיעה בזכות ההפגנה, זו טענה לא רצינית. רביעית, כיוון שגם באותם שלושה שבועות לא היה איסור על ההפגנות ועובדה – בפועל, היו הפגנות בכל רחבי הארץ, בקפסולות ובמרחק של ק"מ מהבית. זכות ההפגנה היא הזכות של כל מי שרוצה בכל מצב ובכל תנאי להפגין בכל מקום ובכל שעה שהוא רוצה? זאת טענה בלתי מידתית.

ונניח שההחלטה הייתה שגויה. במצב של אי ודאות ואי יציבות, במצב חירום, יש הכרח בקבלת החלטות מהירות וקשות ולבטח חלקן שגויות. אזרחים שהפגינו כנגד התקנות, לקחו את החוק לידיים בזמן חירום ועשו שבת לעצמם. החלטת בית המשפט נותנת להם פרס בדיעבד על התנהגות אנרכיסטית. גם אם בית המשפט טוען בדיעבד שההחלטה הייתה בלתי חוקתית, היה עליו לקבוע שכל עוד לא התקבלה פסיקה כזאת של בית המשפט, חובה היה לציית לה, ולא לעודד את ההתנהלות הזאת באמצעות ביטול רטרואקטיבי של הקנס.

ובלי קשר לבית המשפט – ניתן היה לצפות ממנהיגי המפגינים להחליט בעצמם לא להפגין כשכל עם ישראל נמצא בסגר, ולו מתוך סולידריות לאומית וחברתית, מתוך תחושת ערבות הדדית. מן הראוי היה כלל לא להגיע לבית משפט, אלא לגלות אחריות.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת (=הורגת, בעברית המקראית) אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, זו אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

* כבר גינו? – האם הרשימה המשותפת ורע"ם כבר גינו את חגיגות קבלת הפנים למחבל, רוצחו של משה תמם?

* 25 שנים לנפילת אורי פרידמן – בשביעי של פסח תשנ"ו, 10 באפריל 1996, לפני 25 שנים בדיוק, ערב פרוץ מבצע "ענבי זעם", נפל בהפגזת פצמ"רים על מוצב כרכום בדרום לבנון, אורי פרידמן, מ"כ בחטיבת הנח"ל.

אורי היה בן גרעין "דמשק" לאורטל, מעמודי התווך של הגרעין. צעיר ערכי, מוסרי, אידיאליסט, שוחר  טוב, איש ספר, משקיען ורציני בכל דבר שעשה – בגרעין, בעבודתו בכרם של אורטל וכלוחם ומפקד בצה"ל.  

במלאת 25 שנים לנופלו, נערכה אזכרה בזום. חבריו יצרו מפה המתארת את תחנות חייו, מבית החולים בילינסון שבו נולד עד מוצב כרכום. ובכל תחנה, הוקרן סרטון שבו סיפרו בני משפחתו וחבריו על אורי באותה תחנה. הייתה זו אזכרה חזקה ומשמעותית, שהיטיבה לתאר את דמותו הייחודית ומעוררת ההשראה של אורי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

ארץ אל תכסי דמם – אחד הניבים המזוהים עם זכר השואה ועם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא "ארץ אל תכסי דמם". המקור הוא ספר איוב טז, יח, שבו זועק איוב, בייאושו ומר לבו, בגוף ראשון: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי". זו מעין קריאת נקם, אך נקם במי? הרי בספר איוב מי שפגע בו הוא האלוהים. ואף על פי כן, הביטוי מפורש כקריאת נקם, כקריאה לארץ לא לכפר על המוות הלא מוצדק. ואל יהי מקום לזעקתי – שהארץ כולה לא תוכל להכיל את הזעקה שלי, כי האסון שלי אינו בר הכלה.

החיבור של הפסוק לשואה נעשה בתפילת "אל מלא רחמים" לנספים השואה, הנקראת ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. בשנת תשי"א 1951 הכריזה הרבנות הראשית לישראל על צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כיום של אמירת קדיש לזכר הנספים בשואה שמועד קבורתם לא נודע. בתפילת "אל מלא רחמים" שחוברה למועד זה נאמר: "… בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיִזְכּר לָנוּ עֲקֵדָתָם, וְיַעֲמד לָנוּ וּלְכָל יִשרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְּחֵי יִשרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם, וְהַקְּדושִׁים לַזִּכָּרון תָּמִיד נֶגֶד ה' צִדְקָתָם. יָבואוּ שָׁלום וְיָנוּחוּ עַל מִשְׁכָּבָם".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.2.21

* נייר לקמוס – החלטת בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה" של ישראל ביהודה, שומרון ועזה היא החלטה צבועה, אנטי ישראלית, אנטישמית, הנותנת גב לטרור נגד אזרחי ישראל.

התגובה להחלטה הזו היא נייר לקמוס לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"?

הגינוי החד-משמעי של ממשל ביידן להחלטה, מעידה על כך שזהו ממשל פרו-ישראלי. האם הממשל יפעל בנחישות נגד ההחלטה? האם הוא יפעיל עיצומים נגד הארגון העוין? האם הוא יפעל לפירוק הטריבונל הצבוע הזה ולהקמת בית דין אמתי שיפעל באמת נגד פשעי מלחמה וירדוף את פושעי המלחמה ולא את מי שמממשים את זכות ההגנה העצמית שלהם? איני יודע. אבל העמדה הבסיסית שלו היא נייר לקמוס חשוב.

גם בתוכנו נייר הלקמוס הזה חשוב. העמדה כלפי ההחלטה הצבועה מעידה על אדם האם הוא פטריוט ישראלי, גם אם הוא מתנגד בחריפות למדיניות ישראל ומטיח בה ביקורת, או שמא הוא אוטואנטישמי. ח"כ יאיר גולן ממרצ, למשל, גינה את ההחלטה. יש חשיבות רבה לכך שדווקא הוא כאיש מרצ פרסם הודעה כזאת.

לעומת זאת, גדעון לוי הוקיע את יאיר גולן ואנשי שמאל-מרכז אחרים על עמדתם. את הפשקוויל שלו הוא הכתיר בכותרת "האג שמח". הפשקוויל הוא פרץ של שכרון שמחה על כך שהנה סוף סוף דופקים את המדינה השנואה שהוא מתעב כל כך. כל התנחלות היא "פשע מלחמה". כל מתנחל הוא "פושע מלחמה". כל צעד של מלחמה בטרור הוא פשע. בוגי יעלון, למשל, הוא "רוצחו של אבו ג'יהאד במיטתו". כלומר צעד הגנתי מובהק, כמו הוצאה מכלל שימוש של רב מרצחים שדם מאות אזרחים וילדים ישראלים על ידיו, הוא פשע של רוצח. אגב, כנראה שאובמה, שהורה לחסל את בן-לאדן צריך גם הוא לעמוד לדין בהאג.

ג. האו האו. אוטואנטישמי כבר אמרנו?

* הנתון המדאיג – נתוני המדדים השונים של הקורונה – מספר המתים, החולים הקשים, הנדבקים, אחוז הנדבקים, מקדם ההדבקה ועוד, מדאיגים מאוד. אך בעיניי, הנתון המדאיג ביותר הוא הירידה במתחסנים. מבצע ההתחסנות החל כהצלחה גדולה, אך היום היענות הציבור הולכת ופוחתת. איני חושב שרבים מאמינים לכל הפייק ניוז של מכחישי המדע, אלא שזו יותר דחיינות, חוסר מודעות. אולם חיסון המוני הוא הדרך לנצח את המגפה, וזו אחריות של כל אזרח. לכן, חשוב מאוד לחזק מאוד את ההסברה ואת יצירת המודעות הציבורית לחשיבות החיסונים. התקשורת צריכה לשוב ולהתגייס כפי שהתגייסה בראשית מבצע החיסונים. דווקא כעת, בשיאה של מערכת הבחירות, הייתה יכולה להיות השפעה לקריאה משותפת של ראשי כל המפלגות להתחסן. קריאה שבה הם אומרים שהם נמצאים בהתמודדות קשה ביניהם, הם חלוקים כמעט בכל נושא כולל בדרכי ההתמודדות עם הקורונה, אבל הם מאוחדים בקריאה משותפת לציבור להתחסן בהמוניו ללא שיהוי. (לא, איני נאיבי. אני יודע שאין סיכוי ליוזמה כזאת).

* פצצה מתקתקת – השרלטן יובל אשרוב, מכחיש קורונה, מפיץ קונספירציות ומסית נגד החיסון. יש לו המוני מאמינים, גם חילונים, המאזינים להטפותיו ומתייחסים אליהם כאל דברי אלוהים חיים. בין מאמיניו – ידוענים ואנשי בוהמה, שהם עצמם בעלי השפעה. אשרוב הוא פצצה מתקתקת.

איני יודע אם הוא עבר על החוק ואם אפשר לפעול נגדו. יש לחפש כל דרך חוקית לבלום אותו. מדובר בפיקוח נפש. אם אנו רוצים להדביר את המגפה, לעצור את המוות, יש לקבוע כמטרה עליונה את עידוד החיסון, בהטבות ותמריצים למתחסנים, אך גם בהסברה רבתי. יש לגייס את טובי המסבירים והתועמלנים, ולראות כמשימה לאומית עליונה את המרצת הציבור להתחסן. ויש צורך בלוחמה פסיכולוגית נגדית שתנטרל את השפעתם המזיקה של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם, שמסכנים את שלום הציבור.  

* ניהול סיכונים – ההחלטה על הפסקת הסגר בתנאי התחלואה הנוכחיים היא החלטה קשה, מדאיגה ומסוכנת. היא מסוכנת, כיוון שהתחלואה ומדדי ההידבקות עדיין גבוהים מאוד, ויש חשש מפני אובדן שליטה. ואף על פי כן, אני תומך בהחלטת הממשלה להפסיק את הסגר ולשחרר בהדרגה את ההגבלות. אני תומך בהחלטה מתוך הבנת כובד האחריות על כתפי מקבלי ההחלטות.

אם השיקול היחיד העומד בפני מקבלי ההחלטות היה אפידמיולוגי, נכון היה להכניס את אזרחי ישראל לעוצר מוחלט עד מיגורה הסופי של המגפה. הבעיה היא שלסגר יש מחיר כבד, לא פחות ממחיר הקורונה – מחיר כלכלי למשק הישראלי, מחיר כלכלי לאזרחי ישראל ובעיקר לעצמאים ובעלי עסקים, מחיר חינוכי כבד מנשוא לאחר כמעט שנה ללא לימודים, מחיר חברתי כבד, מחיר נפשי, מחיר בריאותי (במה שאינו קשור לקורונה). ההנהגה צריכה לנהל סיכונים ולהעז להחליט החלטות קשות. סגר הוא פתרון פשטני; הוא נכון כבליץ של שבועות ספורים, אך הוא אינו פתרון סביר לטווח רחוק, למלחמת התשה. איננו מכניסים את המדינה לסגר כדי למנוע תאונות דרכים, למרות שאם לא יהיו כלי רכב על הכבישים לא תהיינה תאונות. הוא הדין בסגר הקורונה. יש לשחרר בהדרגה ובצורה מבוקרת את המשק והחברה הישראלית מן הסגר.

סיבה נוספת לתמיכתי בהסרה הדרגתית של הסגר, על אף הסיכון, היא העובדה שזה כבר לא עובד. אנו רואים שהסגר חדל להיות אפקטיבי. איננו רואים תוצאות דומות לאלו של הסגרים הראשונים. סיבה אחת לכך היא המוטציות, אך לא פחות מכך – התנהגות הציבור. הציבור ברובו הפסיק להישמע להנחיות. איני מדבר רק על ההלוויות במגזר החרדי, ההפגנות בבלפור והחתונות במגזר הערבי. אני מדבר על הכבישים העמוסים, על החנויות הפתוחות, על כך שהסגר לא מתקיים. סיבה אחת לכך היא שאין מספיק אכיפה. סיבה שניה היא האכיפה הבררנית של תקנות הסגר (בעיקר אי אכיפה במגזר החרדי). סיבה שלישית היא חוסר האמון בהנהגה, בעיקר בשל החלטות פוליטיות בלתי ענייניות של ראש הממשלה. אבל סיבה נוספת היא פשוט שחיקה ועייפות. זו אולי הסיבה העיקרית. הארכת הסגר רק תחמיר את הבעיה. גם כמי ששומר בהקפדה יתרה על ההנחיות, אני יכול להבין את העייפות הזאת. ישראל היא המדינה המובילה בימי סגר בכלל ובחינוך בפרט – והתוצאות רחוקות מלספק. לכן, במקום לדפוק את הראש בקיר, יש לחפש דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

ובאשר לקרב הדמים בין נתניהו וגנץ בממשלה – בעניין עצמו הפערים ביניהם זעומים. ניתן היה בקלות להגיע להסכמה. אולם נתניהו בחר להביא את הדברים לידי משבר, כדי להפיץ את עלילת הדם על גנץ וכחול לבן, כדי שיהיה לו שעיר לעזאזל לכישלונותיו. אני משוכנע שנתניהו הוא זה שהדליף את ההקלטות מהישיבה.

* ממיתים את עצמם באוהלה של הלוויה

* החמצה היסטורית – אנו עדים בחודשים האחרונים לגל של התפכחות בציבור הערבי מן הקו הלעומתי העוין של הרשימה המשותפת. הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, בשל התנגדותה לשלום עם ישראל, היא עדות חותכת לכך שכאשר האינטרס האנטי ישראלי סותר את האינטרס המובהק של המגזר הערבי – האינטרס האנטי ישראלי גובר. יותר ויותר ערבים ישראלים מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

האם התובנה הזאת תבוא לידי ביטוי גם בקלפי, בהפניית עורף לרשימה המשותפת והצבעה למפלגות הישראליות? מוקדם לדעת. אבל צריך 2 לקלפי. המפלגות הישראליות הגדולות החמיצו הזדמנות פז לשבץ מועמדים ערבים במקומות ריאליים ולהציג בכך רצון טוב כלפי הציבור הערבי. ארבע המפלגות הגדולות – הליכוד, תקווה חדשה (המפלגה שלי), יש עתיד וימינה, החמיצו את גודל השעה ולא הציגו לפחות מועמד אחד במקום ריאלי. במקום לשריין את נאיל זועבי במקום העשירי ברשימת הליכוד, העדיף נתניהו לשריין עוד מלחכת פנכה ותועמלנית בתעשיית השקרים שלו. מפלגת העבודה, שהעמידה מועמדת ערביה במקום 7, הציגה מסר איום ונורא, כי המועמדת שלה היא אנטי ישראלית קיצונית יותר מהרשימה המשותפת, שנבחריה אינם נוהגים להתבטא בצורה פנאטית ופרובוקטיבית כמוה.

איזו החמצה היסטורית של שעת רצון.

* יו"ר הכנסת כנער שליחויות – לנתניהו תמיד היו נערי שליחויות, זה לא חדש, אבל מעולם נער שליחויות שלו לא היה יו"ר הכנסת. כאשר יו"ר הרשות המחוקקת הוא נער שליחויות של ראש הרשות המבצעת, זו תקלה חמורה בדמוקרטיה, קל וחומר כאשר ראש הרשות המבצעת הוא נתניהו. לוין הופך את הכנסת לסמרטוט רצפה של ראש הממשלה. אם יוגשם חלומו של נתניהו לממשלת נתניהו-בן גביר-חרדים-האחים המוסלמים, הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון יסורו למרותו. זה המדרון החלקלק בדרך לארדואנוקרטיה.

* בדם קר – בניגוד לדבריה של חוה ליבוביץ', פרשת אי העברת התקציב לא הייתה מחלוקת בין הליכוד לכחול לבן על השאלה אם להעביר תקציב חד-שנתי או דו-שנתי. בהסכם הקואליציוני סוכם על תקציב לשנה וחצי, עד סוף 2021. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים, שזה מה שדרוש לכלכלת ישראל, במיוחד בתקופת משבר. על פי ההסכם, בתוך מאה ימים צריך היה להעביר את התקציב, כלומר לכל המאוחר עד 23 באוגוסט. והאמת היא שלא הייתה כל סיבה שזה ייקח שלושה חדשים. ניתן היה לקצר את התקופה. אולם ראש הממשלה אסר על שר האוצר להכין תקציב. ולקראת אוגוסט הוא המציא את ה"מחלוקת" כביכול בין תקציב חד-שנתי לתקציב דו-שנתי, שלמעשה מדובר על "תקציב" לשלושה חודשים או לשנה ושלושה חודשים. לקראת המועד המחייב העברת התקציב, וכדי להציל את הממשלה, הציע צביקה האוזר את "פשרת האוזר" – דחיה בשלושה חודשים, כלומר העברת התקציב עד 23 בדצמבר. וגם אז, לא הייתה סיבה מקצועית למשוך את כל התקופה. והנה, גם אז נתניהו אסר על שר האוצר להעביר תקציב. כלומר, אחרי הפרת ההסכם הקואליציוני הוא הפר גם את פשרת האוזר. ופתאום דובר על "תקציב" לשמונה ימים (!). הרי זו בדיחה.

לא להעביר תקציב, אחרי שנה של העדר תקציב, בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה – זהו פשע בדם קר נגד כלכלת ישראל. ומה המניע לפשע? מטען הצד שנתניהו הצליח להחדיר להסכם הקואליציוני, על פיו אם הממשלה נופלת בגלל שלא עבר תקציב, ראשות הממשלה לא עוברת לראש הממשלה החליפי. הסיבה היחידה לפשע, היא רצונו של נתניהו להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה.

* הפגנות מזיקות – אני מתנגד להפגנות ליד בית המשפט, לא הפגנות בעד ולא הפגנות נגד, וללא קשר לקורונה. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי, שבסופו השופטים יפסקו על פי הראיות ואך ורק על פי הראיות. הנאשם, כמו כל נאשם, מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, וחובת ההוכחה היא על התביעה. בניגוד לדיון המשפטי, המפגינים בעד נתניהו ונגדו אינם בקיאים בראיות ולא בחוק, וההפגנות שלהם הן פוליטיות. אין מקום לרעשים פוליטיים בהליך שיפוטי. ההפגנות פוגעות במערכת המשפט; גם ההפגנות של אלה שכביכול מגִנים עליו. די, תרגיעו.  

* החזון של מס' 7 – מעוזיה סגל, חבר מפלגת העבודה ונכה צה"ל, הגיש לוועדת הבחירות המרכזית בשם למעלה מחמישים איש – קבוצת נאמני מפלגת העבודה לדורותיה, עתירה לפסילת המועמדת מס' 7 ברשימת העבודה.

אוי למפלגת העבודה אם חבריה צריכים לפנות לוועדת הבחירות כדי לתקן את בחירותיה. בעיניי, הבעיה המרכזית אינה מועמדת מס' 7 אלא מועמדת מספר 1.

ואפרופו מועמדת מס' 7, הנה עוד פנינים של אבתיסאם מרענה: "אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי הייתי משמידה את זיכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה. רק אז לפרדיס יהיה אולי צ'אנס". אני מדגיש – בלי להרוג.

* לירות בגנבי נשק – מכת גניבות הנשק והתחמושת מבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, היא רק ביטוי אחד לאובדן הריבונות והמשילות בתוך מדינת ישראל. מחדל ביטחון הפנים מחייב מהפך בתחום ביטחון הפנים, ואיני רואה סיכוי למהפך כזה ללא מהפך שלטוני.

המהפך בביטחון הפנים מחייב גם שינויי חקיקה. יש להבחין בין גניבת נשק ותחמושת לגניבה אחרת. גניבת נשק ואמל"ח פירושה יצירת תשתית לרצח של ארגוני טרור ופשיעה. כלומר, בניגוד לגניבה רגילה, כאן הבעיה העיקרית אינה הגניבה עצמה אלא השימוש בתוצאותיה, שמטרתו – רצח.

יש לקבוע בחוק, שדין גונב נשק כדין הורג. כלומר, מותר לירות בגנבי נשק ואמל"ח, כדי לסכל את הפשע, כולל ירי על מנת להרוג, בדיוק כפי שאנו נוהגים כדי למנוע רצח. והעונשים לגנבי נשק צריכים להיות בהתאם.

* הריבונות אינה ניתנת לערעור – ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן, והראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו? אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. הוא מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* מתכון להעמקת הקרע – משפט הדחה של נשיא לשעבר, היא בדיחה. הוא עמד למשפט הציבור, המשפט הפוליטי – והפסיד. אם הוא חשוד בפלילים – יש להעמיד אותו לדין פלילי בבית משפט. כל הליך ההדחה, שבו פוליטיקאים מתחפשים לשופטים ועורכים משפט לפוליטיקאי אחר הוא הליך הזוי. קל וחומר, כאשר מדובר בנשיא שכבר סיים את תפקידו. ואם המטרה היא למנוע את הריצה שלו בעתיד – מדובר במהלך אנטי דמוקרטי, שבו גוף פוליטי חוסם התמודדות בעתיד של יריב פוליטי בהליך פסאודו-משפטי. והעיקר – ביידן נושא את דגל האחדות ואיחוי הקרעים בחברה האמריקאית. משפט ההדחה הוא מתכון להעמקת הקרע.

* יקיר הגולן – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו, בגיל 98 בקירוב, של שלמה הלל. הלל, חתן פרס ישראל, היה אחרון השרים במלחמת יום הכיפורים. הוא היה יו"ר הכנסת. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. אך דומני שגם הוא ראה כעיקר תרומתו לציונות את ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה ואת ארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו.

שלמה הלל היה ידיד הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר עם עצמו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

הכרתי את שלמה הלל ב-1991, כאשר הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, והלל, ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן, עמד בראשה. היה זה לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק ואנחנו הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. וכך אכן קרה. יוקרתו של הלל כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לשמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהוא יכול היה להיות נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות. הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק והיה שותף למועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אם זכרוני אינו מטעני הוא הצטרף גם לתנועת הדרך השלישית, אך לא המשיך כשהפכה למפלגה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מקשיבים לו ברוב קשב.

יהי זכרו ברוך!

* צו מצפונו – שלמה הלל תמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו.

הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, בשל עקירת חבל ימית. הוא הצביע בעד חוק הגולן והפר את המשמעת הסיעתית.

איש מצפון ישר דרך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

          * ביד הלשון

אבל בית מעכה – בפינה הקודמת, שהוקדשה למטולה, הזכרנו את התל הקרוב אבל בית מעכה. התל ממוקם 2 ק"מ מדרום למושבה, ממזרח לכביש 90, מול קיבוץ כפר גלעדי.

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא היא עיר כנענית מהאלף ה-3 לפנה"ס. בתנ"ך מסופר על כך ששבע בן בכרי, שמרד בדוד, ברח מירושלים וקיבל מקלט בעיר. יואב, שר צבאו של דוד, צר על העיר. בסופו של דבר מסופר על "אישה חכמה" ששכנעה את תושבי העיר להסגיר את שבע, כדי לא להסתכן בחורבנה בשל אדם אחד.

סביב התקדים הזה יש שיח הלכתי על השאלה באילו מקרים מותר לעיר להסגיר אדם ובאלו מקרים אין להסגירו גם הוא מסכן בכך את העיר כולה. הסוגיה הזו נדונה בידי רבנים בשואה. חז"ל עוסקים גם בדמותה של האישה החכמה. על פי המדרש, זוהי סרח בת אשר, נכדתו של יעקב, שעל פי האגדה חייתה מאות שנים.

בספר מלכים מסופר על נפילתה של העיר בידי ארם ומאוחר יותר בידי אשור. בשנים האחרונות נערכו בתל חפירות ארכיאולוגיות והתגלו בה ממצאים מרשימים וחשובים מאוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה הייתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא הייתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל"ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השניה הייתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין "ימין" ל"שמאל", בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי "קבינט הפיוס" איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של "ישראל השניה" מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת "בלי חירות ומק"י". הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג "בלי חירות ומק"י" טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד"ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו"מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל אתם את המגעים ואת המו"מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות וערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של "הצבעה אחת", ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז הייתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז הייתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז הייתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו הייתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע"ם – שלא יהיו אי הבנות. רע"ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת "זכות" השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע"ם לשאר שותפותיה הוא שרע"ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדלמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע"ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם.

מה תגידו? "זה רצון העם", "זה רצון הרוב". ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

"נשיאי עבר", עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת "חמישים גוונים של ביבי" ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים.

זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב "פריבילגים".

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא "היתממות" הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות "לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים". היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו "הם נהיים טיפשים לנגד עינינו", כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: "אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?" כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו "אפליה" והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא "מִסגור של האפליה".

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – יתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב"הארץ", חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת. קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פרסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים "חיילי טרור" ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו "מחסלת את כולנו". ב-2017 כתב בפייסבוק ש"כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה". בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים", וקרא לפלשתינאים "להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים". הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתכניתה של ליאת רגב בכאן ב', הייתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז גבוהה לאין ערוך. גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות הייתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעיה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה"ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ"ר, שהוא שקשק מהבג"ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, יתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה"ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה"ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור "אחרי מות" ב"הארץ" – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". רגע, רגע… הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה "גן השקמים". אני אוהב מאוד את "קול אורלוגין" ו"שיר הבר".

עוד להיט גדול שלה – "תרנגול בן גבר" של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש"יושבת בביתול". זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

          * ביד הלשון

בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ "בחור טוב במובן הטוב של המילה". זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

* "חדשות בן עזר"

שק החבטות של החברה הישראלית

בעקבות פסיקת בג"ץ, נאלץ השר אוחנה למנות מפכ"ל למשטרת ישראל. נוח היה לו שאין מפכ"ל; שבראש המערכת עומד אדם ללא מינוי קבע, כדי ששוט המינוי יפגום בעצמאותו. עובדה זו היא רק ביטוי אחד להחלשת משטרת ישראל.

במשנה, מסכת אבות, נאמר: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ".

המשנה מזהירה אותנו מפני אנרכיה. באין מדינה, באין ממשלה, באין משילות – יד איש באחיו וכל דאלים גבר. משילות פירושה מדינת חוק, שהכל בה שווים בפני החוק, שהכל מכבדים את החוק ואת רשויות החוק. המשטרה היא הכלי לאכיפת החוק במדינה. במקום שבו האזרחים מצפצפים על המשטרה, לא תהיה אכיפה, לא תהיה משילות, תהיה אנרכיה שבה – איש את רעהו חיים בלעו.

לפני כחודשיים סערה הארץ כשהתפרסם הסרטון שבו אמיר השכל, ממנהיגי המחאה, השתלח בשוטרת ממוצא אתיופי, בהערות מתנשאות. רבים, אני בתוכם, גינו את גילוי הגזענות, האדנות והפטרונות שלו. אך במופע האימים הזה היה דבר נוסף ראוי להוקעה, והוא היחס לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק – עצם החוצפה לדבר כך ולהתנהג כך אל שוטרים, חמורה מאוד. אולם על כך לא הייתה תגובה ציבורית חריפה, כי לכך התרגלנו. 

לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות שווא ותאוריות קונספירציות חסרות שחר, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה. 

האיש העומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, ולבושתנו יש סתירה בין הנאמנויות.

מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו במחאת בלפור. גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם מפרים את החוק והסדר הציבורי ומתבכיינים, מתקרבנים ומדקלמים באותה רוח: "אכיפה בררנית", "משטרה פוליטית", "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו… אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה אוכפת את החוק.

וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה.

כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגִנה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף על כל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ולמרבה הצער, היא הייתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.

אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.

"ידיעות אחרונות"

צרור הערות 18.10.20

* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.

* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד; הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו… נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.

תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.

עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.

כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק".

כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.

גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי". גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.

התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.

עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפיה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.

בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.

* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו:

יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.

* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ  בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).

* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.

* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. … מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות".

נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא".

כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.

אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.

* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית.

אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע.

חזקת החפות היא מוחלטת.

ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם.

הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.

* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים,  הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב.

למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה?

לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי?

למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.

* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך?

כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפרסם פלג ולהיפך.

תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות.

אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.

(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).

* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.

בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השניה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול".

לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!

* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.

תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה". היא אשת ימין רדיקלי.

התגובה השניה הייתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת".

מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.  

התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.

* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל.

נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל. ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.

* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם הייתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ. וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל.

בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?

השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).

זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי מעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו? הוא אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?

* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל.

האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם?

האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה?

עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?

* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו הייתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת הייתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בניה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'.

כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) הם פטריוטים, ברור שהם לא יכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.

* מלכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו; רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?

ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?

כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?

* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון.

יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. דרך ארץ היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.

* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!

מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה.

זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים.

יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי.

החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח.

מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי.

לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.

תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה.

תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".

* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?

השתמטותם אומנותם.

* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת.

אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה; כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, העדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?

חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה.

אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.

* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?

* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים". האמנם?

אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמו חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.

* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה.

זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.

יהי זכרו ברוך!

יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.

            * ביד הלשון

שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה, מייסד תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י.

ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב". כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה.

שני הביטויים מופיעים יחד במשלי יז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". זכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, ירקב. אמן.

* "חדשות בן עזר"

בליץ שקרי

כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"