צרור הערות 18.10.20

* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.

* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד; הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו… נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.

תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.

עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.

כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק".

כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.

גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי". גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.

התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.

עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפיה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.

בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.

* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו:

יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.

* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ  בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).

* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.

* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. … מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות".

נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא".

כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.

אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.

* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית.

אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע.

חזקת החפות היא מוחלטת.

ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם.

הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.

* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים,  הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב.

למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה?

לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי?

למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.

* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך?

כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפרסם פלג ולהיפך.

תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות.

אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.

(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).

* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.

בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השניה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול".

לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!

* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.

תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה". היא אשת ימין רדיקלי.

התגובה השניה הייתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת".

מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.  

התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.

* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל.

נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל. ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.

* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם הייתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ. וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל.

בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?

השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).

זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי מעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו? הוא אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?

* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל.

האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם?

האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה?

עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?

* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו הייתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת הייתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בניה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'.

כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) הם פטריוטים, ברור שהם לא יכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.

* מלכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו; רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?

ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?

כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?

* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון.

יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. דרך ארץ היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.

* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!

מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה.

זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים.

יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי.

החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח.

מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי.

לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.

תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה.

תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".

* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?

השתמטותם אומנותם.

* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת.

אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה; כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, העדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?

חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה.

אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.

* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?

* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים". האמנם?

אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמו חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.

* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה.

זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.

יהי זכרו ברוך!

יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.

            * ביד הלשון

שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה, מייסד תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י.

ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב". כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה.

שני הביטויים מופיעים יחד במשלי יז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". זכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, ירקב. אמן.

* "חדשות בן עזר"

בליץ שקרי

כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.5.20  

יש שופטים בירושלים – בפתח משפטו של נתניהו, חשוב להבהיר, בראש ובראשונה, שכמו כל נאשם, הוא נכנס למשפט בחזקת חף מפשע. חזקת החפות עומדת לזכותו כל עוד לא הורשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו (אגב, בניגוד לערעור על הרשעה, שבו המערער הוא בחזקת אשם ועליו להוכיח את חפותו).

מבחינה ציבורית, מוסרית, ערכית – האיש אינו ראוי להנהגה הן בשל השחיתות הציבורית שכבר ידועה (לדוגמה – "המתנות") והרבה יותר מכך, בשל המערכה שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה ובשל ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. עם זאת, אי אפשר לקחת ממנו את ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. מי שמכחיש אותם עושה שקר בנפשו. ואני בטוח שמשפט ההיסטוריה יזכור אותו הן לטוב והן לרע.

אולם מבחינה פלילית, רק בית המשפט יכריע האם הוא אשם או זכאי ובאילו עבירות.

לפעמים שואלים אותי שאלה מוזרה. "אם בית המשפט יזכה אותו, תכבד את ההכרעה?" איזו שאלה טיפשית. מי אני שלא אכבד הכרעה של בית המשפט? כל הכרעה. גם אם אחשוב שהיא שגויה. והרי יתכן שהכרעה, לכאן או לכאן, תתקבל ברוב קולות. יכול להיות שאחשוב שעמדת המיעוט היא הנכונה. בדבר אחד אין לי ספק – יש שופטים בירושלים, והם שופטים משפט צדק ומבקשים את האמת. ואם בעיניהם הראיות לא תהיינה מספקות להכרעה, הם יזכו את נתניהו.

אם הוא יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדי להצדיק את תאוריית הקונספירציה על אודות "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, וכאשר הוא מחליט שאין להרשיע, אין זה אומר שכתב האישום היה "תפור" או מפוברק. ברור שאלה שמדקלמים את הסיפור ההזוי על "תפירת תיקים" יציגו כך החלטה על זיכוי, אך הם הרי יציגו הרשעה כהוכחה שגם השופטים הם חלק מן ה"מתפרה" הקונספירטיבית.

מה אני מאחל לנתניהו? שיזכה למשפט צדק.

מצב שבו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שמסית נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק הוא ראש ממשלה, הוא בלתי סביר ובלתי נסבל. ולמה תמכתי בהקמת ממשלת אחדות, שעד הרוטציה תהיה בראשותו? כי אחרי שלושה סיבובי בחירות ובעיצומו של משבר הקורונה, ברור שהחלופה האחרת רעה הרבה יותר.

* בזכות ממשלת האחדות – אלה שניסו לסכל את ממשלת האחדות, טענו שהיא נועדה למנוע את המשפט של נתניהו ושגנץ נתן את ידו לכך שנתניהו לא יעמוד למשפט. אז הנה, טעיתם. חלף שבוע מן ההשבעה, וטענתכם הוכחה כעורבא פרח. לא שאני מצפה שתתנצלו או אפילו תודו בטעות.

רק דבר אחד יכול היה לסכל את המשפט. אילו היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב (וגם אז, לא רוב של 61, כי היו מתגלים כמה אנשי מצפון שלא היו מתקרנפים ולא היו נותנים לכך יד). אילו היה לו רוב מוחלט, הוא היה מנסה לחוקק חוקים, עם כל מיני שמות א-לה צרפתיים, אם כי אינם אלא חוקים ארדואנוקרטיים, שהיו מציבים אותו מעל החוק, ולפני כן מחוקקים פסקת התגברות רדיקלית שהייתה מבטלת למעשה את הרשות השופטת ומכפיפה אותה לרצונו של שליט אחד.

כדי שיגיע לרוב מוחלט, צריך היה להמשיך עם סבבי הבחירות ודרדור המדינה לאנרכיה. את זה סיכלה רק ממשלת האחדות. וברור שאילו הוא היה נבחר ברוב גדול בסיבוב הרביעי (או החמישי, או השישי) הכנסת הכפופה למרותו הייתה מבטלת (אחרי חקיקת פסקת ההתגברות הרדיקלית) כל חוק נגד נתניהו.

ממשלת האחדות, ללא רוב לנתניהו, היא המחסום בפני המהלך הזה.

* על סמך ראיות – לקראת פתיחת משפטו של ראש הממשלה, סביבתו מתפרעת ונוהמת, מסיתה ומאיימת, משתוללת ומנסה להלך אימים, כמו ארגון פשע. שעה שהם טוענים לחזקת החפות של נתניהו, שאמנם עומדת לו, אך עליו להתמודד עם כתב אישום קשה מאוד המבוסס על מסכת ראיות מסועפת וחמורה, הם מציגים את התובע כעבריין – הם השופטים והתליינים של מי שמה שיש נגדו הן רכילויות קלושות שנבדקו ונסגרו (אף שכפי שכבר כתבתי, אני תומך בחקירתם, בשל העניין הציבורי). נער השליחויות דודי אמסלם עלוב הנפש משתלח בתביעה. מירי רגב, שרה (!) בישראל הודיעה שתשתתף בהפגנה אספסופית נגד המשפט. הסוס הטרויאני במשרד לביטחון פנים, שתפקידו הוא להיות קבלן ביצוע של הרס מדינת החוק, הודיע שילווה את נתניהו עד היכן שיותר לו לגשת. ומעל כולם, או ליתר דיוק מתחת לכולם – המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו הג'ורה, מי שמנקז את כל הרעלים של המשפחה ומציף בהם את תעלות הביבים של תעשיית השקרים וההסתה, שיורֶה ויורה ויורה.

זה לא יעזור להם. ישראל היא מדינת חוק. נתניהו לא הצליח להימלט מאימת הדין. הוא לא הצליח להעמיד את עצמו מעל החוק. ואנשיו לא יצליחו להלך אימים לא על התביעה ולא על השופטים. השופטים ישפטו אך ורק על פי הראיות. מוטב שנתניהו יפסיק את מסע ההסתה ויתמקד בהתמודדות עם הראיות. כי גורלו לא יחרץ ברחוב אלא בבית המשפט.

* פוזת ה"נרדף" – כאשר נתניהו ביקש להיעדר ממשפטו, הוא ידע שבקשתו המופרכת תידחה. הוא ביקש זאת כדי שהיא תדחה, והדחייה תשמש דלק לבערת ההסתה שלו נגד הפרקליטות ובית המשפט, ולפוזת ה"נרדפות" המתבכיינת.

* סכנה – הסתה כמו זו שמתקיימת נגד השופטים והתובעים עוד לא הייתה בישראל. אני רואה סבירות גבוהה שההסתה תביא לידי מעשה.

* שוברים שתיקה על סטרואידים – שוברים שתיקה וגדעון לוי, ביום רע במיוחד, אינם משמיצים את מדינת ישראל כמו תעשיית השקרים של נתניהו, שמציגה את ישראל כמדינת משטרה מושחתת, שמערכת הצדק והמשפט המפוארת שלה היא מערכת רקובה. ומי עומד בראש תעשיית השקרים? האיש המושחת והשקרן ביותר שיש כאן. 

* הנאום שנתניהו היה נושא אילו היה מנהיג – אזרחיות ואזרחי ישראל!

ביום ראשון יחל משפטי. זהו רגע עצוב בעבורי ובעבור משפחתי.

אני מאמין בחפותי ומשוכנע שפרקליטיי ואני נצליח לשכנע את בית המשפט בצדקתי.

עם כל הצער והכאב, כולנו יכולים להתגאות בכך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה הכל שווים בפני החוק, ואיש אינו עומד מעל החוק. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה הוא נחקר, וכאשר יש נגדו ראיות הוא עומד לדין, בדיוק כמו כל אזרח.

המשפט אינו משפט פוליטי אלא פלילי. מי שעומדים לדין הנם אך ורק אני והנאשמים האחרים. אין זה משפט של בוחריי, אין זה משפט של תומכיי.

אני קורא לאזרחי ישראל לכבד את מערכת המשפט ואת ההליך המשפטי. אני מגנה את כל ההשמצות ודברי ההסתה נגד השופטים והתובעים ומוקיע אותם. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אני מבקש מכל מי שתכננו להפגין נגד המשפט לא להפגין. אין מקום להפגנה כזאת.

אני מאמין במערכת המשפט הישראלי, והולך למשפט בראש זקוף, ובאמונה וביטחון שאזכה למשפט צדק. יש שופטים בירושלים!

* שימשיך להצית תינוקות – במלחמת החורמה שלהם בחוק, בצדק ובמשפט הישראלי, עוכרי המשפט גם מציגים את בן-אוליאל, המחבל הרוצח שרצח את משפחת דוואבשה כ"חף מפשע", שהורשע בידי מערכת מושחתת בלה בלה בלה.

הם כנראה רוצים שהמחבל הרוצח יסתובב חופשי וימשיך להצית תינוקות ערבים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות – לפני חמש שנים בדיוק, ב-21.5.15, כתבתי:

"את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. 'אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה'.

טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת 'החוק הנורווגי', על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת בהיכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות".

זו דעתי גם היום.

* הדרך לשלטון יחיד – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הרבה יו"ר הכנסת יריב לוין לדבר על כך שתפקידו הוא להגן על הכנסת וסמכויותיה מול בית המשפט העליון, בשם עקרון הפרדת הרשויות. אבל לא זו בלבד שלא הייתה בפיו מילה על הצורך בהגנה על הכנסת וסמכויותיה מול הרשות המבצעת, הממשלה; נהפוך הוא, הוא שב ואמר פעמים אחדות שאת יו"ר הכנסת בוחר ראש הממשלה, שבחירתו לתפקיד היא בחירה של ראש הממשלה, כאילו זה מובן מאליו. (אגב, היה בישראל יו"ר כנסת שנבחר כנגד רצונו של ראש הממשלה ונגד מועמדו. היה זה נחום ניר מאחדות העבודה שנבחר נגד רצונו של בן גוריון ונגד מועמד מפא"י ברל לוקר). לוין חותר לכך שהכנסת תבחר את השופטים (בשם הפרדת הרשויות…) אך מובן בעיניו שאת היו"ר שלה היא רק מאשררת כאוטומט ומי שבוחר בו הוא ראש של רשות אחרת. אין בעיניו צורך באיזונים ובלמים בין הממשלה והכנסת. והאמת היא, שהפגיעה האמתית במעמד הכנסת ועצמאותה, אינה מצד בית המשפט אלא מצד הממשלה. וכאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו שליחו של רוה"מ ולא של הריבון, הדבר עלול להביא לפגיעה בדמוקרטיה.

הצעתו של יריב לוין לבחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה שליטה של הכנסת על הרשות השופטת. כאשר בפועל הממשלה שולטת לחלוטין בכנסת, פירוש הדבר שהיא תשלוט בכנסת ובבית המשפט. וכאשר הממשלה עצמה נשלטת בידי ראש הממשלה (כפי שהיה עד הקמת ממשלת האחדות), פירוש הדבר שלטון יחיד. דיקטטורה בלע"ז.

* הצבעה חשאית – בטור השבועי שלו ב"הארץ" כתב יוסי ורטר, ברמה גבוהה של ודאות, שנתניהו חותר להיבחר לנשיא המדינה, כיוון שתפקיד זה יעניק לו שבע שנות חסינות, עד גיל 80. מראייניו של יריב לוין ב"ידיעות אחרונות" הפנו ללוין אף הם שאלה על הספקולציה הזאת. הם מצחיקים אותי. הסיכוי לתרחיש כזה הוא 0%. הסיבה לכך היא שההצבעה על תפקיד הנשיא היא חשאית. נתניהו לא טיפש. הוא יודע שבהצבעה חשאית 90% מהח"כים של הליכוד והימין יצביעו בעד כל מועמד אחר ולא בעד נתניהו. נכון שח"כים כמו סער, כ"ץ וברקת יצביעו בעד כדי שיתפנה להם מקום להתמודד על הצמרת, אך הרוב המוחלט לא יתאפק.

* שר התחת – הפארסה של המצאת משרדים עם שמות מוזרים בממשלה החדשה, הציפה את הרשת בקטע ויראלי מתוך הסדרה "פולישוק", שבה השר פולישוק מתמקח על שם משרדו, ובלבד שראשי התיבות שלו לא יהיו תח"ת, כדי שלא יכנו אותו שר התחת.

אבל היה שר התחת. בעקבות פרישת גח"ל (גוש חרות ליברלים בראשות בגין, הגלגול הקודם של הליכוד) מממשלת הליכוד הלאומי בראשות גולדה, כתגובה על הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, שודרג שר הקליטה שמעון פרס, וקיבל לאחריותו שני משרדים שהיו מאוישים בידי שרי גח"ל – משרד התחבורה שהיה בידי עזר ויצמן ומשרד הדואר שהיה בידי אלימלך רימלט. הדבר הראשון שעשה פרס בתפקידו, היה שינוי שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, וכך הוא היה שר התחבורה והתקשורת. ויצמן נהג לכנות אותו שר התח"ת.

* תזכורת לכבוד יום ירושלים – ב-29 בנובמבר 1947, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את תכנית החלוקה, קם שגריר לבנון באו"ם שארל מאליכ, והצהיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אבא אבן, מבכירי המשלחת של היישוב היהודי, שהיה ידוע במענה הלשון החד שלו הגיב מיד: "אם תמשיכו לומר זאת אלפיים שנה, נתחיל להאמין בכך".

* הפסיקו להלך אימים – כאשר חמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, הוא השליך מהקומות העליונות ומגגות הבתים את פעילי פת"ח אל מותם, ירה בהם ברחובות – אל מותם או בברכיהם והכניס רבים מהם לכלא. אבו-מאזן זוכר זאת היטב. הוא זוכר שחמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי והוא יודע שרבים הסיכויים שהם ינצחו גם בבחירות לנשיאות הרש"פ. זו הסיבה לכך שכבר שנים רבות מאוד הוא מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט (ולכן הפניית אצבע מאשימה לישראל על כך שאזרחי הרש"פ אינם רשאים לבחור היא טענת סרק). ובדיוק מאותה סיבה הוא מקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. נכון, התיאום הזה נוח גם לנו, למרות שגם כאן אין צורך להגזים – 95% מסיכול הטרור נעשה ישירות בידי ישראל – אולם בעבורו התיאום הזה הוא אבטחת חייו הפוליטיים והפיזיים. ולכן, כדאי לקחת בפרופורציות את איומו הסדרתי התורן על ישראל – לבטל את התיאום הביטחוני עם ישראל אם תחיל את ריבונותה.

האיום לבטל את הסכמי אוסלו הוא מגוחך. ההסכם בוטל למעשה ברגע שהפלשתינאים הפכו את השטחים שהועברו לשליטתם לבסיס טרור נגד ישראל. הם בוטלו למעשה בדמם של יותר מאלף ישראלים שנרצחו בטרור הפלשתינאי. הם בוטלו, למעשה, כיוון שמלכתחילה היו הונאה שערפאת הונה את ישראל, כדי שיתאפשר לו ולצבאו להיכנס ליש"ע ומכאן להמשיך את המלחמה בישראל בתנאים טובים יותר.

אל לנו להיבהל מן ההפחדות. אותן הפחדות ליוו אותנו בהחלטת ב"ג לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, להעביר את הכנסת לירושלים, את החלטת בגין להחיל את הריבונות על הגולן ורק לאחרונה את החלטת ארה"ב להעביר את שגרירותה בישראל. לעומת זאת, תוצאות הסכמי אוסלו, הצגת ההצעות המופקרות של ברק בקמפ-דיוויד, עקירת גוש קטיף, עסקאות שבויים כעסקת ג'יבריל ועסקת שליט הוכיחו לנו, שלא אחת דווקא הפייסנות מובילה להתגברות התוקפנות נגדנו. אין לזלזל באיומים אך גם לא להיבהל מהם, כאשר מדובר במימוש האינטרסים הלאומיים שלנו.

אין להקל ראש באיומים, אך אל לה למדינה ריבונית למשכן את עתידה למען קצת שקט או אשליית שקט לטווח הקצר. והאינטרס הישראלי הוא לקבוע סוף סוף את גבולות הקבע של ישראל. האינטרס הישראלי הוא להבטיח את יכולתה לעמוד בתחזית הדמוגרפית על פיה בשנת 2048, בשנת עצמאותה המאה, יהיו כעשרים מיליון ישראלים, והצטופפותם במישור החוף תהפוך את החיים בה בלתי נסבלים, ומכאן הצורך בריבונות על שידרה מזרחית מהחרמון עד אילת, המקבילה לשידרה המערבית – רצועת החוף. האינטרס הישראלי הוא ליצור חיץ בין ירדן לבין השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי לסכל מציאות של רצף טריטוריאלי עוין מאיראן עד גוש דן (כולל ירדן, שאם גבולה המערבי יהיה עם המדינה הפלשתינאית, היא לא תקיים את הסכם השלום עם ישראל, אם היא בכלל תשרוד). האינטרס הישראלי הוא לסכל מציאות של מדינה פלשתינאית עוינת שתהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. האינטרס הישראלי הוא ביכולת להגיע בעתיד להסדר שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית הוגנת ובטוחה עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, כאשר האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביו"ש יהיו חלק מפורז אך ריבוני של אותה מדינה.

בשנות ה-90, כאשר נאבקנו נגד נסיגה מהגולן, איימו עלינו שאם ישראל לא תיסוג מהגולן תהיה כאן מלחמה איומה ונוראה. בפגישה של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, הוא הזהיר שאם לא נגיע להסכם עם סוריה, שמחירו ידוע – נסיגה מכל הגולן, תהיה מלחמה, והישראלים לא יעלו על הטנקים אם לא ידעו שעשינו הכל כדי למנוע אותה. אותן שנים היו שנות אוסלו העליזות. הבטיחו לנו יונה עם עלה של זית, הבטיחו לנו שלום ושלווה וראינו את התוצאות. אלה שהבהילו אותנו מפני השלכות הימנעות מנסיגה מהגולן, לעגו לאלה שאיימו שאוסלו יביא טרור. אני זוכר את פרס נואם בכנסת ולועג לבני בגין שאיים שייפלו טילים מעזה על אשקלון והח"כים של מפלגתו התפקעו מצחוק… אכן, בדיחה.

אני מקווה שהממשלה לא תיבהל ותפעל באחריות לעתיד של מדינת ישראל; תספח את בקעת הירדן רבתי לריבונות ישראל ותלווה את הסיפוח בהתיישבות מאסיבית בבקעה.

* עוד תתגעגעו – כאשר אני קורא את דברי הסגידה של אהוד בן עזר לנתניהו ואת הבוז והלעג לכל מנהיג ישראלי אחר שמוזכר כאופציה להחליף את נתניהו, ואת ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה נתניהו, איני יכול שלא לזכור את דברי הסגידה של אותו בן עזר לאהוד אולמרט ואת אותו הבוז ואותו הלעג לכל מנהיג ישראל אחר שהוזכר כאופציה להחליף את אולמרט, ואת אותה ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה אולמרט. כך, למשל, כתב בן עזר ב-12 במרץ:

הַקּוּטֵרִים, הפתאים והמאמינים לעיוותי התקשורת

אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט

אם בעזרת יללותיכם יחזור בִּיבִּי לשלטון

בראש 12 ח"כים נבחרי מרכז הליכוד

מרכז שיחזור בגדול לנהל את ענייני המדינה

וגם תתגעגעו לחלוץ כשיפרוץ העימות עם איראן.

* שלושת רבעי – לפני 41 שנה, הייתי תלמיד כיתה י' בביה"ס "בליך" בר"ג. קוד הלבוש איפשר לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך אסר זאת על הבנות. הבנות התקוממו, יצאו למאבק, והנהלת בית הספר הגיעה אתן לפשרה – הבנות תוכלנה ללבוש מכנסי 3/4.

ההודעה התקבלה בשמחה רבה. למחרת הגיעו הבנות לבית הספר כשרבות מהן לבשו מכנסי 3/4. כלומר, מכנסונים שכיסו 3/4 מהתחת.

וכעבור ימים אחדים ההנהלה החזירה את המצב לקדמותו, למגינת לבן של הבנות ועוד יותר מכך, למגינת לבנו, הבנים. 

* עם הציציות בחוץ – מדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, היא מכינה קדם צבאית דו-שנתית, המשלבת חילונים ודתיים בנות ובנים, והלימוד בה הוא במתכונת ישיבתית.

כן, יושבים שם בחברותא אחת (והיום בקפסולה אחת) בנות עם מכנסונים וגופיות ובנים עם ציציות משתלשלות. האם הירכיים מפריעות ללימוד? מעודי לא נתקלתי בלימוד רציני כל כך, יסודי ומעמיק כל כך, כמו במדרשת השילוב.

* ביד הלשון 

מכנס – בכתבות על מאבקן של תלמידות על הזכות ללבוש מכנסיים קצרים, ראיינו בנות רבות והוריהן, שתמהו מדוע אינן יכולות לבוא לביה"ס "במכנס קצר".

ותמהתי, למה כוונתן כאשר הן אומרות "מכנס קצר"? האם הן מתכוונות למכנסיים שבהם מכנס אחד קצר ומכנס אחד ארוך? או אולי, רחמנא לצלן, בכלל ללבוש רק מכנס אחד?

והאם הן רוכבות לביה"ס על אופן, וכדי לקרוא את הכתוב על הלוח הן מרכיבות משקף?

* "חדשות בן עזר"

 

צרור הערות 20.5.20

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא הייתה כל אלטרנטיבה. הברירה הייתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה הייתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא הייתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, הייתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עמו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן הייתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסיה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!".

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"מחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הייתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עופר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן הייתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא הייתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון… ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי אתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי אתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של… החייל שסרח.

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

והיה מחננו טהור!

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה". אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעיה.

אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה".

אז הנה, רשמו לפניכם. אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, הייתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.
לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.
למה?
ככה.
וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?
ככה.

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהנם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה הייתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA ? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון

שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר".

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השניה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.5.20

* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ. בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס. בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, הייתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו הייתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה.

הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי.

אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.

את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.

אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט. שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ. שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה. רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה הייתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר… הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה. חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.

אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.

* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.

קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.

* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / … שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").

* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר.

לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ". כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.

ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת'. אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר".

שכח.

לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.

ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.

* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.

* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!

ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.

* סלע קיומם – שתיקת הכבשים הייתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.

* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח. בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?

אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.

אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טרפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.

ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.

הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.

* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, הייתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.

* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.

* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.

* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.

* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת.

אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל לבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת.

לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.

אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת.

הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"

הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד… ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים… הרי קוראים לו אמסלם…

יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.

מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה.

אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.

(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).

* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.

* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.

* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה", הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם". והריגתו הייתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש".

כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם". אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, בחומת מגן, להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פרסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.

* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה.

הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.

מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.

* ביד הלשון

להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ".

מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ?

הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר.

המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים".

מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט.

אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.

מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.

* "חדשות בן עזר"