צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.8.21

* האופציה היחידה – במספר התבטאויות, ערב צאתו לוושינגטון, תיאר בנט את הירושה הקשה שקיבל בנושא האיראני – תאוצה אדירה של איראן לעבר הגרעין, שמקרבת אותה מאוד לפצצה. הוא האשים את נתניהו באחריות לכישלון הזה.

על העובדות אי אפשר להתווכח – אין ספק שהתאוצה האיראנית לעבר הפצצה הגרעינית קרבה אותה מאוד להשגת היעד. אין ספק שזה קרה במשמרת של נתניהו. אבל השאלה היא על מה בדיוק הביקורת של בנט על נתניהו? זו שאלה חשובה מאוד, כי התשובה עליה תעיד על כוונותיו של בנט לעתיד.

האם הביקורת היא על כך שנתניהו העלה את סוגיית איראן באופן רועש מדי, התעמת בחריפות רבה מדי עם האמריקאים, נאם בפני בתי הנבחרים כנגד רצונו של אובמה ובכך ניטרל את יכולת ההשפעה הישראלית על הסכם הגרעין, ועל כך שהוא דחף את טראמפ ליציאת ארה"ב מתכנית הגרעין? או שהביקורת היא על כך שישראל, תחת שלטונו של נתניהו, לא פעלה בדרך צבאית להשמדת הכורים האיראניים?

אם טענתו של בנט היא הראשונה – הוא טועה בגדול. חובתה של ישראל הייתה להתריע נגד הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני. לא היה שום ערך לעסקה של השפעה על ההסכם תמורת שתיקה. אסור היה לשתוק, ושום השפעה על סעיף זה או אחר בהסכם לא הייתה משנה את מהותו. איני יודע אם החלטתו של טראמפ לצאת מתכנית הגרעין הייתה בשל לחציו של נתניהו, אך היא הייתה נכונה. משמעות ההסכם הייתה מתן חסינות לתכנית הגרעין האיראנית להתקדם ללא הפרעה עד סף הפצצה. מדיניותו של טראמפ לא הייתה רק יציאה מהתכנית, אלא בחירה בנתיב הכלכלי – הפעלת סנקציות כלכליות קשות על איראן, שיגרמו לה להתקפל. בדיעבד, אנו רואים שזה לא עזר. יתכן שעוד קדנציה של טראמפ והמשך הלחץ הכלכלי היו מכניעים את איראן, אך בעיניי זו אשליה. להנהגה האיראנית לא אכפת להרעיב את העם האיראני, כדי להשיג את המטרה הקדושה – נשק גרעיני. או ליתר דיוק, את המטרות שכדי להשיגן מנסה איראן להצטייד בנשק גרעיני. ולכן, גם המשך הלחץ הכלכלי לא היה שובר את איראן והיא הייתה ממשיכה להאיץ בכל המרץ את התכנית.

אם הביקורת של בנט היא על שנתניהו לא החליט על פעולה צבאית – הוא צודק. אכן, המחדל הביטחוני הגדול של נתניהו הוא שישראל לא השמידה את הגרעין האיראני בפעולה צבאית. וכך, האחריות לביטחונה של ישראל עברה לידיו של בנט, שעה שאיראן היא על סף הפצצה. בניגוד לסוגיה הפלשתינאית – סוגיית הגרעין האיראני אינה יכולה להיות מושעית לאורך הקדנציה הזאת, כי אז אנו עלולים לאחר את המועד.

איני יודע מה אמר בנט לביידן בארבע עיניים, וכנראה שלא נדע זאת עוד שנים רבות. אני מצפה ממנו להבהיר לנשיא האמריקאי, שישראל נחושה למנוע את התגרענות איראן, והיא תעשה זאת בדרך האפשרית היחידה – האופציה הצבאית.

על בנט להכשיר לכך את הלבבות גם בישראל. פעולה נגד איראן עלולה לגבות מאתנו מחיר כבד. היא עלולה להמטיר עלינו מאות אלפי רקטות מלבנון, עזה ואיראן. אולם שום מחיר אינו גבוה יותר מהמחיר של איראן גרעינית. ואם אנו נרתעים מפעולה נגד איראן מפחד הרקטות הללו, קל וחומר שנרתע מפעולה נגד הרקטות תחת איום גרעיני איראני. מבחנו של מנהיג היא היכולת לקבל החלטה כזאת. זו החלטה בסדר גודל צ'רצ'יליאני ובן-גוריוני. זה מבחנו המנהיגותי הגדול ביותר של נפתלי בנט.

* הישג מדיני חשוב – מפגש הפסגה של ביידן ובנט מעיד על המשך הידידות העמוקה בין העמים, על כימיה בין שני המנהיגים ועל המשך התמיכה האמריקאית בישראל. תוצאות הביקור הן הישג מדיני חשוב לבנט ולישראל. עיקר ההישג הוא הצהרותיו של ביידן בנוגע לאיראן. בביקורו של הנשיא ריבלין בארה"ב התחייב ביידן שבמשמרת שלו איראן לא תהיה גרעינית. זו הייתה אמירה בעייתית, כי משמעותה הייתה שאם ייחתם הסכם שבו בארבע השנים הקרובות איראן לא תוכן להצטייד בנשק גרעיני – הוא עמד במילתו. הפעם הוא אמר דברים מפורשים – לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני. ומה שחשוב יותר הוא האמירה שעל השולחן יש אופציות נוספות זולת הדיפלומטית, ומשמעות הדבר היא אור ירוק לפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית, בין אם זו פעולה אמריקאית או ישראלית.

מה שלא נאמר עדין, הוא שאין די בכך שלא יהיה נשק גרעיני לאיראן, אלא שיש להרוס את תכנית הגרעין כולה, כלומר גם את מה שנעשה עד עתה. לא נאמר שיש להפסיק את ייצוא הטרור מאיראן. ולא נאמרה בפירוש המילה פעולה צבאית. אני מקווה מאוד, שבשיחה בארבע עיניים נאמרו דברים חד-משמעיים יותר.

במהלך ביקורו בארה"ב  התראיין בנט ל"ניו-יורק טיימס" והביע בבירור את התנגדותו למדינה פלשתינאית ואת תמיכתו בהמשך הבניה ביהודה ושומרון. אלו לא עמדותיה של ארה"ב ולא עמדותיו של ביידן, ואף על פי כן ההצהרה הזו לא העיבה על הצלחת הביקור. ביידן הסתפק באמירה רפה על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, במה שנראה כמו יציאת ידי חובת השלכת עצם לפלג הפרוגרסיבי במפלגתו.  

* לראשונה מאז שמיר – בפעם האחרונה שבה ראש ממשלת ישראל ביקר בוושינגטון והכריז נחרצות על התנגדותו למדינה פלשתינאית – קראו לו יצחק שמיר. והשמים לא נפלו. לא אז ולא עכשיו. ומרצ בלעו גם את הצפרדע הזאת.

* שמחת החמוצים – כאשר פגישת ביידן ובנט נדחתה, עקב מתקפת הטרור העקובה מדם באפגניסטן, פרצה ברשתות החברתיות צהלת אושר, שמחה וגיל של הביביסטים החמוצים: "ביידן לא סופר את בנט… השפיל את בנט…" וכו'. אילו היה שמץ של אמת בכך, פטריוט ישראלי לא היה חוגג כל כך. הרי כאשר נתניהו המתין במשך שבועות לטלפון הגואל מביידן, אחרי שהספיק לצלצל כמעט לכל מנהיגי העולם, זה היה עלבון לכל פטריוט ישראלי. כך גם כאשר אובמה הפיץ תמונה שלו עם הרגליים על השולחן בשיחת טלפון עם נתניהו. אבל הכת הביביסטית אימצה את הסיסמה הבולשביקית לפיה ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב, כלומר ככל שיהיה רע יותר למדינה, כך יהיה טוב יותר לנתניהו. הרי במשך שנות דור מוחותיהם נשטפו באמונה שהמדינה זה ביבי, ולכן מי צריך את המדינה הזאת אם נתניהו אינו ראש ממשלתה?

אולם למגינת לבם, שמחתם הייתה לשווא. אך טבעי היה שבמהלך מתקפת טרור כזו, מעייניו של נשיא ארה"ב יהיו מופנים בעיקר לטיפול בה. אך למחרת קיבל ביידן את בנט בכבוד מלכים, יצא מגדרו כדי להפגין את הידידות עמו ועם ישראל והצהיר הצהרה חשובה מאוד בנושא איראן. לשווא הם שמחו. בינתיים הם יוכלו להתנחם בכל נפטר חדש מהקורונה.

* תומך במחבל – גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי, פרסם בשוקניה פשקוויל תמיכה במחבל שירה בראשו של לוחם מג"ב ובניסיון הרצח שביצע. לשיטתו, מדובר כאן ברודנים שמביאים חיילים לירות במפגינים תמימים ואיזו חוצפה – אפילו דרך חרך בחומה. הירי ב"מפגינים" הוא פשע, ואילו הירי של המפגינים מוצדק לחלוטין כי זו פעולה של הגנה עצמית. את תושבי עזה הוא מכנה, כהרגלו, תושבי "גטו עזה". אם הם גטו, ברור מי אנחנו בליהוק הבזוי של מכחיש השואה הזה.

דבר אחד התועמלן אינו מזכיר. לפני 15 שנה הסתיים "אקיבוש" ברצועת עזה, במחיר עקירה אכזרית של היישובים הישראלים, גירושם של אלפי יהודים מבתיהם – עד היהודי האחרון, החי או המת, ונישולם מאדמתם. היה זה פיילוט לבחינת הרעיון של נסיגה לקווי 4.6.67 וברור איך ייראה גוש דן אם נחזור עליו גם ביהודה ושומרון. ואז לוי יגדיר את אזרחי המדינה הפלשתינאית תושבי "גטו הגדה" כדי להצדיק את המשך הטרור שלהם נגד ישראל.

הפגנות הן אקט של אזרחים נגד השלטון. השלטון בעזה הוא של חמאס. כאן השלטון שולח את האספסוף ל"הפגנות" ליד גבולם עם ישראל. הכותרת של ה"הפגנות" היא צעדות "שיבה". זו תהיה הכותרת של ה"הפגנות" שממשלת המדינה הפלשתינאית תשגר אם ניסוג מיו"ש. כי מדינה פלשתינאית אינה פתרון למי שחלומם הוא "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מדינה פלשתינאית היא מבחינתם שלב בתכנית השלבים של ערפאת, שנועדה להשמיד את מדינת ישראל.

* כת מסוכנת – במהלך ההצגה "עבדאללה שוורץ" בתיאטרון ראשל"צ ירד אבי קושניר אל האולם, ופנה לאחת הצופות בבקשה לעטות מסכה, כדי שניתן יהיה להמשיך ולהציג את ההצגה. הצופה סירבה והוצאה מן האולם.

מכחיש הקורונה אבישי מתיה התגולל על קושניר. להלן לקט מקצת מן המקצת של התגובות בדף הפייסבוק שלו: "התפשסטות חריפה ברמות של מגיפה… ה"המגיפה" [המירכאות במקור א.ה.] הזו חושפת את כל הצבועים, את כל הפשיסטים בארון, את כל הדגים המתים שנסחפים עם הזרם הכללי. פרוז'קטורים ענקיים של אור חושפים את כל החושך שהסתתר בין החריצים במשך עשרות שנים… מדינה רעה… הפכנו להיות רעים… מופע אימה… אני בטח ובטח הייתי יוצאת מהמקום איתה ביחד. אותו עניין לסלקציה שהולכת להיות בין תלמידים מחוסנים ולא מחוסנים… הדבר היחיד שמתפשט בקצב מסחרר זה הפשיזם. יותר ויותר אנשים מתגלים כזאבים בעור של כבש… תיאטרון בלהות… יש סרטון של מדען שאומר שבעזרת זריקה יבטלו את הרגש… חבל שהשאר נשארו באולם. טיפשים… כשהחרא צף, מגלים פרצופים אמתיים… המוזרקים איבדו את האנושיות… ניראה שיש מצב שבחומר של פייזר יש משהו שמגביר צייתנות וחוסר מחשבה… לאן הגיעה האנושות לתת תרבות…" וכו' וכו' וכו', כולל קריאה לחרם על כל המופעים של קושניר ושל כל אחד ממשתתפי ההצגה.

פשיסטים פשיסטים פשיסטים סלקציה. הפעם משום מה נעדרו מן התגובות הנאציזם, מנגלה ו"הטלאי הירוק". למה חשוב לי להציג זאת? כדי להראות שהעניין הוא לא רק החיסונים. הכת הזו מתנגדת לכל צעד של מאבק בקורונה.  

אני מכיר אישית מספר אנשים שאינם מתחסנים או שנמנעו מהתחסנות תקופה ארוכה, ודווקא לכן הם הקפידו הקפדת יתר על בדיקות, עטיית מסכה וריחוק חברתי. אני מכיר אחד מהם, שכאשר כבר הוסרה חובת המסכות, הוא המשיך לעטות מסכה במקומות סגורים או במפגשים עם אנשים, כיוון שהוא לא התחסן. אני חושב שמי שאינו מתחסן שוגה. אבל אם הוא אדם אחראי, עליו לגזור על עצמו חומרות רבות מעבר לנדרש.

הבעיה היא שרוב המתנגדים העקרוניים לחיסון, הם גם נגד מסכות, נגד ריחוק חברתי ובכלל משוכנעים שאין קורונה, שזו מזימה של שליטים לרדות בעמי העולם וכו'. והם מסיתים, והם אלימים, והם מנסים להשפיע על אנשים לא להתחסן ולשכנע אותם שהחיסון הוא ניסוי נאצי בבני אדם וכל סיפורי האימה של הכת. הנזק של הכת הזאת נורא ואיום.

* סיבת המוות – תקשורת המיינסטרים לא תספר לכם את זה, אבל ההרוגים בקאבול היו מחוסנים.

* החיץ הנדרש – בראיון ל"7 ימים" מיטיב להמחיש היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, שהיה ידיד קרוב של נתניהו ופרקליטו ומונה על ידו לתפקידו, מדוע אין זה ראוי שנאשם בפלילים יכהן כראש הממשלה. משנשאל על אותה תמונה מפורסמת, שבה ראש הממשלה לשעבר עומד בבית המשפט בפתח משפטו ותוקף את מערכת אכיפת החוק כששרי הליכוד מאחוריו, הוא לא רואה 'חולשת אנוש', אלא מתקפה חזיתית, פרועה וחסרת רסן על שלטון החוק. "מאוד לא אהבתי את זה. ראש הממשלה לשעבר הוכיח בהתנהלותו כי הוא באופן אישי אינו יכול לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא אינו מצליח להתרומם מעל המצוקה האישית שאליה נקלע והוא מאמין, כנראה באמת ובתמים, על לא עוול בכפו. הוא מגייס את הכוחות המוענקים לו כראש ממשלה להילחם את מלחמתו האישית שנראית בעיניו צודקת. בהתנהלותו זו הוא מוכיח שאינו מסוגל לשים את החיץ הנדרש בין כהונתו כראש ממשלה לבין נשיאתו בתואר הלא מחמיא 'נאשם'… יש לשים את החיץ הנדרש ולשים מחסום ליכולתו לשימוש בכוחו כראש ממשלה למטרותיו האישיות, ויהיו אלו צודקות בעיניו ככל שתהיינה".

החיץ הנדרש הוא חוק על פיו נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש הממשלה. וינשטיין מתייחס בראיון גם לאולמרט ומבחין בין התנהגותו של אולמרט שהתפטר מתפקידו כשעוד היה רק בחזקת חשוד, לבין זו של נתניהו. וינשטיין היה גם פרקליטו של אולמרט. הוא סיפר שעל החלטתו של אולמרט להתפטר הוא שמע ברדיו. וינשטיין התקשר אליו ואמר שלו שהוא עשה טעות. תשובתו של אולמרט הייתה: "בנוסף להיותי אדם פרטי וחשוד, אני גם ראש ממשלה שחייב לשקול שיקולים ציבוריים. לא מתקבל על הדעת שכל פעולה שאעשה יבחנו אותה באספקלריה של חשוד ונאשם. עולמי רחב יותר מעולמו של אדם פרטי".

למיטב הכרתי, וינשטיין עושה הנחה גדולה לאולמרט. גם אולמרט, בדיוק כמו נתניהו, השתמש בכוחו כראש הממשלה בניסיון להסית את הציבור נגד מערכת המשפט. גם הוא, כמו נתניהו, התבכיין על "רדיפה", חזר עד לזרא על המסר הבכייני ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" וגם הוא, כמו נתניהו, הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". הוא טען שהימין הקיצוני עומד מאחורי ההאשמות נגדו, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא על ישראל, כביכול. אז למה הוא התפטר? כי לא הייתה לו ברירה, אחרי ששרי ממשלתו ובכירי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה. כלומר, ההבדל אינו בין אולמרט לנתניהו אלא בין סביבתו של אולמרט שגילתה אחריות לאומית לסביבתו של נתניהו שהתקרנפה.

* האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות – וינשטיין מתנגד להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אחד הנימוקים המרכזיים שלו, הוא בדיוק הנימוק המצדיק את ההפרדה בין התפקידים. וינשטיין לא מבין מדוע דווקא הפוליטיקאים הם אלו שדורשים את פיצול התפקיד. בעיניו, בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם. "זו בקשה המבקשת הלכה למעשה להסיר את הבלמים והאיזונים מדרכו של התובע, בהגשת כתב אישום נגד אותם פוליטיקאים עצמם. מפני שלא היה ולו מקרה אחד בתולדות המדינה שבו פרקליט המדינה סבר שאין מקום להגיש כתב אישום נגד פלוני, ואילו היועמ"ש החליט על הגשתו. אבל מקרים הפוכים – שבהם פרקליט המדינה סבר שיש להגיש כתב אישום, ואילו היועץ פסק אחרת – היו למכביר. ראייתו של היועץ רחבה יותר מראייתו של התובע, שברגיל היא חד-ממדית ואין לו אלא את אשר עיניו רואות. הדרישה לפיצול, מפי המבקשים זאת, מבקשת לנטרל את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום המשפטי הפלילי, שדווקא בו עמדתו המאוזנת וראייתו הרחבה יותר הן שמספקות את הבלמים והאיזונים הנדרשים כל כך לפעולת התובע. מוקשה בעיניי שהבקשה לפיצול באה בעיקר מפי פוליטיקאים. היא מגלה קוצר ראות מובהק ומטריד. לו אני פוליטיקאי, הייתי מחרף את נפשי כדי למנוע את הפיצול המדובר". וינשטיין צודק בדבריו, אך מסקנתי הפוכה משלו. בעיניי, האינטרס הציבורי של מלחמת חורמה בשחיתות השלטונית מחייב הפרדה בין התפקידים, ולא עוד שהאיש שעובד עם ראש הממשלה והשרים באופן שוטף, יצטרך להחליט אם להגיש נגדם כתב אישום. הקשר ההדוק והעבודה המשותפת שלו אתם, מקשה עליו להיות נחרץ במלחמה בשחיתות.

וינשטיין מספר בראיון על היחסים הטובים ששררו בינו לבין נתניהו, שהיה מרשו בעבר, ועל שיתוף הפעולה הפורה ביניהם. "אלא שהאידיליה המושלמת הזאת נסדקה באחת, ווינשטיין יודע בדיוק מתי זה קרה – 28 בדצמבר 2015. ההסבר לכך פשוט: באותו יום הוא הורה לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות, זו שכללה הזמנת ארוחות פרטיות על חשבון המדינה". הסיפור הזה ממחיש את ניגוד העניינים המובנה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* אל אנושיות – בחירתה של מרב מיכאלי להביא ילד לעולם, עוררה עליה חמת זעם בקרב הפמיניסטיות הרדיקליות שדוגלות ב"אל-הוריות", שראו בה מופת והנה היא "בגדה" בהן.

אידיאולוגיית האל-הוריות מעוררת בי סלידה. היא מעוררת בי סלידה גם כפמיניסט. כן, אני פמיניסט, וכפמיניסט אני חושב שאישה שאינה אמא אינה מגשימה מרכיב מרכזי במהותה כאישה.

אך למה לי לדבר על נשים? כגבר, אדבר על גברים. בעיניי, גבר שאינו אבא אינו מגשים מרכיב מרכזי במהותו כגבר. ובעצם, יותר משאני מגשים כאבא את מהותי כגבר, אני מגשים כאבא את מהותי כאדם. וכך גם אישה – בהיותה אמא היא מגשימה את אנושיותה.

בעיניי, אל-הורות כאידיאולוגיה, היא אל-אנושיות.

בעיניי זו "אידיאולוגיה" אגואיסטית ומפונקת.

הצו הקטגורי של קאנט: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". אם "אידאולוגיית" האל-הורות תהיה לחוק כללי, יהיה זה קץ האנושות.

* מיכאליזם – במקום להיאבק נגד העברית – היאבקו בעד שוויון מגדרי.

* מהי דרמה? – כותרת: "דרמה בעליון. רומן זדורוב שוחרר למעצר בית". ואילו הוחלט שלא לשחררו, מה הייתה הכותרת? "דרמה בעליון. רומן זדורוב לא ישתחרר".

* פסטיבל זדורוב – כשצפיתי בפסטיבל התקשורתי סביב המעבר למעצר בית של רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה בכל הערכאות וכעת הוא ממתין למשפט חוזר, עם השידורים החיים מהמוקד בכלא שטה והמוקד בקצרין, נזכרתי בסטיקר הישן "היכונו לביאת המשיח". אפילו ללינוי אשרם לא הייתה כזו קבלת פנים. התחרפָנּוּ.

* הטובים לתקשורת – ארבעת העיתונאים שאני מעריך ביותר בתקשורת האלקטרונית הם עמית סגל, יאיר שרקי, קלמן ליבסקינד ומיכאל שמש. במקרה או שלא במקרה, אני מניח שלא במקרה, ארבעתם דתיים (שלושת הראשונים דתיים-לאומיים והרביעי חרדי). לכך בדיוק כיוון אורי אורבך במאמרו המיתולוגי ב"נקודה", 1987, "הטובים לתקשורת". ברור שכאשר הוא דיבר על "הטובים" הוא לא התכוון לעשבים שוטים מן הסוג של התועמלן שמעון ריקלין, אלא לעיתונאים מצוינים כמו אלה שציינתי.

טוב, ברור שאהוד יערי הוא בצמרת של הצמרת של העיתונאים המוערכים עליי, אבל זה קצת מקלקל לי את המסר.  

* בהזיות עצמי – אריאל זילבר הופיע במתחם צנובר שבגולן. זילבר בן 78, פה ושם התבלבל במילים, אבל האנרגיות… איזה אנרגיות! ועם כל הדבדואדודו והברות הג'יבריש למיניהן. הוא שר את כל הקלסיקות שלו, כשהוא מלווה את עצמו בקלידים ודני דורצ'ין מלווה אותו במפוחית וחצוצרה. והוא שר גם מעט משיריו החדשים, הפחות מוכרים. פה ושם קצת הטפות דתיות, אבל במידה. "רוצי שמוליק", "שמש שמש", "החברה להגנת הטבע", "הנה אנו המיואשים", "אנחנו במסך עשן", "תן לי כח", "אגדה יפנית", "ואני ראיתי ברוש", "בטי בם", "אני שוכב לי על הגב", "מיליארד סינים", "שרית הספרית" שהוא כתב ללהקת הנח"ל וזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר בעצמו ועוד ועוד. איך הוא מסתדר עם כל שיריו מהתקופה החילונית? יש לו סיפור על ר' נחמן שאמר שכל השירים בלשון הקודש הם שירי קודש. והוא הסביר ששירי האהבה של גבר לאישה הם אלגוריה לאהבה של הקב"ה לעם ישראל. נו, אם זה מה שמאפשר לו להמשיך לשיר את שיריו המקסימים, אז למה לא? פה ושם הוא שינה את המילים. ב"אני שוכב לי על הגב" הוא החליף את "אני שוקע לאטי בהזיות על מין" ל"אני שוקע לאטי בהזיות עצמי". ב"חבר להגנת הטבע" הוא החליף את "משיכה מינית, משיכה פנימית" ל"משיכה פנימית, משיכה פנימית". וב"מיליארד סינים" במקום "בין הסדינים שלי החדשים מקיים עם האישה שלי יחסים" – "בין הסדינים שלי החדשים לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה". אבל למה? הרי זה עם האישה שלך!

והיה גם קטע הזוי. הוא שר עם כל הלב, אקפלה, את "להתראות במבול הבא", שירו האקולוגי, ופתאום הוא עצר באמצע השיר והתחיל לצעוק בגרון ניחר שכל מה שהוא כתב בשיר זה שטויות, שאין שום התחממות כדור הארץ, שזאת "דת חדשה" ומשקרים לנו וכו'.

אבל בסך הכל – זאת הייתה הופעה נפלאה, תחת שמי הגולן היפים. יופי של דרך לסיים את השנה היוצאת.

* אם לא ייצא לנו לדבר – ביי! ואם לא ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה טובה!

… ואם ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה רעה?

          * ביד הלשון

ראש צורים – את הפינה הקודמת הקדשנו לקיבוץ הדתי עין צורים, שהוקם מחדש בחבל לכיש אחרי שנפל בתש"ח, כאחד מיישובי גוש עציון.

לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים, הוקם במקום בו ישב עין צורים המקורי, קיבוץ חדש, אף הוא של תנועת הקיבוץ הדתי – ראש צורים, המנציח בשמו את עין צורים המקורית. השם לקוח מנבואת בלעם: "כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשׁוּרֶנוּ, הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

ראש צורים עלה לקרקע בטו באב תשכ"ט, יולי 1969.

תיקון טעות בפינה על עין צורים: כתבתי על פינוי הנשים והילדים מיישובי גוש עציון. כוונתי הייתה לאימהות והילדים. נשים שלא היו אימהות נשארו להגן על היישובים, לצד הגברים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

מי הפיל את נתניהו?

לאחר 12 שנים ברציפות, תם שלטון נתניהו.

מי הפיל את נתניהו מהשלטון?

האם זה נפתלי בנט שהחליף אותו ועומד בראש הממשלה החדשה? או בלשונם של הביביסטים מי ש"גנב מנדטים מהימין והעביר אותם לשמאל"?

האם זה יאיר לפיד, שבתבונה ואחריות טווה את הקמת הממשלה הזאת?

האם זה בני גנץ שאיזן את נתניהו בישיבתם המשותפת בממשלה וזכה בהישג יפה בבחירות?

האם זה גדעון סער, שמשך 6 מנדטים של אנשי ימין ממלכתי, שנתנו לו קולות נטו לממשלה חלופית לנתניהו?

האם זה סמוטריץ', שנתניהו פעל למען מפלגתו ובזכותו היא עברה את אחוז החסימה ובסופו של דבר הכשיל את הקמת ממשלת הימין עם רע"ם שנתניהו ניסה להקים?

האם זה מנסור עבאס, בן טיפוחיו של נתניהו, שעליו הוא ביסס את האסטרטגיה של הישרדותו בשלטון, ולבסוף הצטרף לממשלה של יריביו?

לכל אחד מאלה, מן הסתם, יש חלק מסוים בכך, אבל מי שבאמת הפיל את נתניהו הוא ביבי.

****

לפני ארבע שנים פרסמתי בטור זה מאמר שכותרתו "דוקטור נתניהו ומיסטר ביבי". וכך סיימתי אותו:

"נתניהו המדינאי המוכשר והחכם שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואף השיג הישגים משמעותיים בתחומים רבים נוספים, הוא אותו נתניהו האנטי ממלכתי, שפגיעתו הרעה בחברה הישראלית עלולה לחולל נזק לדורות.

כמו הסיפור המוזר על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כך גם חידת נתניהו, היא הסיפור המוזר על ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי".

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. מי שמתעלם מהישגיו עושה שקר בנפשו. הוא העלה לפסגת סדר היום העולמי את האיום האיראני על שלום ישראל, שלום המזה"ת ושלום העולם. נכון שהוא לא הראשון שעשה כן, כבר רבין העלה על סדר היום את האיום האיראני, אך אף אחד לא עשה זאת באותה רמה כמוהו. נכון, לא תמיד צלח הדבר בידיו. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם הגרעין האיראני המסוכן. הוא הצליח לשכנע את טראמפ לבטל את ההסכם ולהפעיל לחץ כלכלי כבד שעשוי היה להכניע את איראן אך עד תום כהונת טראמפ הוא עוד לא השיג את ההישג הרצוי, וכעת ביידן עומד לחתום מחדש על ההסכם, אולי בשיפורים קלים. אך ללא המסע העקבי והעיקש של נתניהו בנדון, יתכן שאיראן הייתה יכולה בשקט בשקט, מתחת לרדאר, לממש את זממה. עם זאת, הוא לא הצליח להביא להפסקת התכנית. כנראה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס פעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני.

נתניהו שיפר מאוד את מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשר קשרים איתנים עם מנהיגים רבים בעולם ופתח לנו דלתות רבות, כאלו שהביאו להישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים מרשימים.

בפרוץ ה"אביב הערבי" הוא לא נתקף באופוריה והיטיב לזהות את הסכנה של השתלטות כוחות איסלמיסטיים על המזה"ת. הוא הוביל קו אחראי וחכם של ישראל מול מלחמת האזרחים בסוריה – אי התערבות בענייניה הפנימיים של סוריה (לקח מלחמת לבנון הראשונה), מתן סיוע הומניטרי לנפגעי המלחמה, שמירה על האינטרסים הישראליים בסוריה ובראש ובראשונה מניעת התבססות איראן בסוריה, באמצעות פעולות המל"מ (מערכה בין המלחמות) בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים. נדבך נוסף באסטרטגיה הזאת היה מדיניות העמימות, שחבל שבשנות הבחירות האחרונות הוא נטש אותה ואני מקווה שתחודש.

עם עליית טראמפ לשלטון, נתניהו היטיב לזהות את ההזדמנות שבהיותו אאוטסיידר בממסד הביטחוני-מדיני בוושינגטון, שאינו כבול לפרדיגמות השמרניות שלו, הוא יוכל לשבור כמה מוסכמות מדיניות. וכך, לצד היותו של טראמפ בעל אישיות בעייתית, בלשון המעטה, הוא קידם בדחיפת נתניהו מהלכים גדולים וחשובים, ובראשם ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל על הגולן ותכנית טראמפ, שגם אם אינה מושלמת, היא התכנית המדינית האמריקאית הטובה ביותר לישראל אי פעם.

ההישג המדיני הגדול ביותר שלו היה הסכמי אברהם; הסכמי השלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות. חשיבות ההסכמים היא קודם כל בעצם החתימה עליהם. השלום הוא יעד אסטרטגי חשוב ביותר ומשאת נפש לאומית, וככל שקידמנו אותו, הדבר טוב לישראל. אבל החשיבות האסטרטגית שלו היא מעבר לזה – זו פריצה של מעגל האיבה האופף את ישראל מכל המרחב מיום הקמתה. עד כה שלטה הפרדיגמה שהשלום ביננו לבין מדינות ערב מותנה בפתרון הבעיה הפלשתינאית, וכיוון שאין פתרון לבעיה הזו, וראינו שהפלשתינאים דחו על הסף גם את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם, נגזר עלינו להיות מבודדים במרחב או להיכנע לפלשתינאים ולסכן את ישראל. טוב לנו וטוב למדינות ערב לנתק את הקשר הגורדי הזה. אדרבא, אם ישראל תבודד את הפלשתינאים ותחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב, אולי הפלשתינאים ייאלצו להתפשר על פתרונות קבילים.

כמובן שאי אפשר לקחת מנתניהו את ההישג החשוב של החיסונים, שהוציא את ישראל ראשונה בעולם ממעגל הקורונה. היו הרבה כשלים באופן הטיפול בקורונה, אך במכלול, מבצע החיסונים הביא את ישראל בשורה התחתונה להישג מרשים.

בטרם אעבור למעשיו של מיסטר ביבי, אציין שדוקטור נתניהו, המנהיג והמדינאי, אינו עתיר הצלחות בלבד, אלא גם כישלונות. דוגמאות: עסקת שליט שבה שחררנו אלפי מחבלים ובהם רוצחים רבים, שרובם חזרו לטרור ושילמנו על כך במחיר דמים כבד. מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות בדרום, שהביא להסלמה, ל"סבבים" ולמבצע "שומר החומות". ההתנצלות המבישה בפני ארדואן על פיגוע מרמרה ותשלום פיצויים למשפחות המחבלים. כישלון קולוסאלי בביטחון הפנים בכלל ובאי מתן מענה לטרור החקלאי בפרט. והעובדה שהוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ממש עד רגע פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.

בסך הכל, מאזן ההצלחות והכישלונות שלו חיובי. הוא יכול היה להיחשב לאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אלמלא מיסטר ביבי השתלט עליו ועלינו.

מיסטר ביבי הוא הפוליטיקאי המושחת והמשחית, שתרבות השקר והמרמה שלו מחלחלת לכל תא בגוף האומה; איש הפרת ההסכמים הכרוני, המסית והמדיח ומפיץ השנאה והמנסה להחריב את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, מי שפעל בכל כוחו באובססיה חסרת מעצורים להחדרת התועבה הכהניסטית לכנסת ומפעיל פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית כלשהי.

מאז ומתמיד מיסטר ביבי חי ופעל לצד דוקטור נתניהו, אך דוקטור נתניהו השכיל לרסן אותו. אולם מרגע שהחלו החקירות נגדו נפרצו הסכרים.

כאשר הוא עמד מעל דוכן הכנסת והצהיר שמותר לקבל מתנות, היה זה אולי היום שבו מיסטר ביבי כבש את דוקטור נתניהו. כאשר הוא החל להפיץ באמצעות תעשיית השקרים וההסתה שלו את הקונספירציות החולניות המתארות על מוסדות מדינת החוק בישראל, מערכות המשפט והאכיפה, כארגון פשע מושחת שפועל מטעם גורמים זרים לבצע הפיכה שלטונית באמצעות "תפירת תיקים", הוא הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית.

השילוב הקטלני בין פולחן אישיות שהקנה לו המוני חסידים שוטים, עד רמה של עובדי אלילים, שמוכנים לקבל כתורה מסיני כל דבר שהוא אומר (או מעביר באמצעות בנו), יהיה שקר נתעב ככל שיהיה, עם היותו אדם חסר מעצורים, תאב שלטון כפייתי, שלמען הישרדותו הוא מוכן להשאיר כאן אדמה חרוכה, הפך אותו לסכנה למדינת ישראל.

הוא הגדיש את הסאה כאשר גרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות ושיתוק של מערכות המדינה, אך ורק בשל סירובו לקבל את הכרעת הבוחר ואת העובדה שאין הוא יכול להקים ממשלה. וכאשר כחול לבן נחלצה, בניגוד לאינטרס הפוליטי שלה, תוך תשלום מחיר פוליטי כבד, כדי להקים עמו ממשלת אחדות בשעת חירום קשה לישראל, הוא הכיש את השותפים שלו, בתרגיל ההונאה המבאיש ביותר בתולדות המדינה, שתוכנן מראש עם הקמת הממשלה. הוא ביצע פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל באי העברת תקציב בשיאו של משבר כלכלי חמור, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. במעשה הזה, הוא שם קץ ליכולת שלו להיות ראש הממשלה, כי אף אחד לא מאמין לו; אין שום ערך למילה שלו, אין דבר זול יותר מחתימת ידו, והסכם אתו ראוי להיחתם על נייר רך, אם רוצים שיהיה לו שימוש כלשהו.

תמונת הניצחון של מיסטר ביבי על דוקטור נתניהו, הייתה מופע האימים במסדרונות בית המשפט, כאשר הקיף את עצמו בשריו עוטי המסכות (אני מקווה שלפחות חלקם כיסו את פניהם מפאת הבושה), ויצא בהשתלחות שלוחת רסן נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, העליל עליהם עלילות כזב וסיפח לספסל הנאשמים שלו את כל "הימין", כאילו המשפט הוא מזימה של השמאל. לא זכור לי שהוא היה נדיב כל כך בחלוקת המתנות שקיבל, כמו בשותפות שהציע לכולם בכתבי האישום נגדו.

וכעת, כאשר בארבעה סיבובים הוא נוכח שאינו יכול להקים ממשלה, במקום לעשות את מה שהיה עושה כל מנהיג נורמטיבי אילו היה במקומו; מפנה את מקומו כדי שמפלגתו תוכל להקים בתוך יום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים, הוא ניסה לגרור אותנו לסיבוב חמישי, המשך שיתוק המדינה, ואולי גם לסיבוב שישי ושביעי וכן הלאה. הרי אילו רק שחרר, לא הייתה קמה "ממשלת השמאל הקיצוני המסוכנת שמסכנת את המדינה האהובה שלנו" כפי שהוא מתאר ברטוריקה דמגוגית רוויית שנאה את ממשלת ישראל. אבל סדרי העדיפויות שלו הן תמיד הפוכות – האינטרס הפרטי עומד מעל האינטרס הלאומי (וכך היה גם במאבק בקורונה, כמו למשל באי מימוש תכנית הרמזור ובמניעת אכיפה, מתוך חנופה לעסקנים החרדיים).

אפשר לרמות חלק מן האנשים כל הזמן. אפשר לרמות את כל האנשים חלק מן הזמן. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. נתניהו הצליח להתל בכולנו לאורך שנים רבות, אך יש גבול לכל תעלול. כאשר מיסטר ביבי השתלט לגמרי על דוקטור נתניהו, הוא איבד את השלטון.

נתניהו הוא אדם ברוך כישרונות ומדינאי עתיר הישגים. הוא עשוי היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

… אלמלא מיסטר ביבי.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.4.21

* לרדת מהעץ – שמחתי על הכרזתו של איימן עודה שהרשימה המשותפת תתנגד לממשלה בראשות בנט. אולי הוא יוריד סוף סוף את לפיד מן העץ הזה, שמלכתחילה היה פנטזיה, כיוון שתקווה חדשה וימינה לא היו מצטרפות לממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת.

לפיד חייב להבין שהדרך היחידה להקמת ממשלת שינוי, היא ממשלה עם המפלגות החרדיות, והגעה לפשרות הדדיות עמן. ותנאי הכרחי להגיע לכך הוא כישלון של נתניהו בהרכבת הממשלה היחידה שהוא יכול לנסות להקים – ממשלת עבאס-בן-גביר.

* נשיא שמחל על כבודו – שבע שנים הנשיא ריבלין הוא ילד כאפות של בריון שמתעלל בו ומשלח בו את כלביו בלי סיבה והוא מבליג. פעם אחת הוא לא מחל על כבודו באקט סמלי, ובצדק. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

* חטא בל יכופר – דליה איציק לעולם לא תסלח לרובי ריבלין על תבוסתה בבחירות לנשיאות. השבוע היא סובבה את הסכין שנתניהו נעץ בו.

* כאחרון הביביסטים – פשקוויל ההשתלחות של רוגל אלפר בנשיא המדינה ("בוט", "אימפוטנט", "כחייל שביצע פקודה בלתי חוקית בעליל") נכתב כתגובה על כך שריבלין  החליט נכון בתנאים שעמדו לפניו והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל זה פשקוויל כשל אחרון הביביסטים. כמוהם הוא בז לממלכתיות ולכן בז לריבלין שהוא התגלמות הממלכתיות. כמוהם הוא נהנה לנשוך בהנאה כל סמל ממלכתי. ומי שאמסטפים נוטפי ריר כמו רוגל אלפר ומירי רגב מתגוללים עליו משני הצדדים – כנראה שהוא מגלם את הטוב והיפה.

* הביביסט האולטימטיבי – איזה ביביסט כתב לי ערימת נאצות כתגובה לביקורתי על מושא סגידתו, והוסיף שלפעמים הוא מקווה שאני אצליח להעלות את השמאל לשלטון כדי שייסוג מהגולן ואז אלמד את הלקח ואבין מה זה.

הנה, זה הביביסט המושלם. מה ביבי מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו, כך גם עובד האלילים בפולחן האישיות שלו מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של אדוניו.

אגב, לא שכחנו שראש הממשלה היחיד שניסה למסור את הגולן הן לאסד האב והן לאסד הבן הוא נתניהו.

* תמונת ראי – יחסו של עיתון "הארץ" למוסדות הממלכתיים של המדינה הוא תמונת ראי של יחסו של נתניהו למוסדות הממלכתיים של המדינה. כמו נתניהו, גם מערכת "הארץ" חושבת שהמוסדות הממלכתיים עובדים אצלה, ומי צריך אותם אם הם אינם רוקדים על פי החליל שלה.

אינספור פשקווילי מערכת של "הארץ" נכתבו לאורך השנים נגד בית המשפט העליון, על שהוא מכשיר את אקיבוש ואת ההתנחלויות. כי הרי בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק, אלא על פי עמדת המערכת. וכשהוא מעז לחרוג מן השורה – הוא ננזף ומועמד אל עמוד הקלון. כאשר בית המשפט החליט ברוב של 11:0 על פי חוק יסוד מפורש, שנתניהו יכול לכהן על אף כתב האישום נגדו, מערכת "הארץ" התגוללה בו ובכל השופטים, כי מי זה חוק היסוד שהשופטים נשמעים לו, כאשר מערכת "הארץ" פסקה אחרת. השופטים הם פחדנים ומשת"פים. פשקוויל המערכת של יום שישי שוב הוקדש להתגוללות בבית המשפט, על כך שדחה עתירה נגד שר החינוך גלנט, שניסתה למנוע ממנו לממש את סמכותו על פי חוק לבחון אם המועמד לחתן פרס ישראל עודד גולדרייך עבר על "חוק החרם", כאשר חתם על עצומה שהפצירה באקדמיה בעולם להחרים את אוניברסיטת אריאל. בית המשפט קיבל את עמדת היועמ"ש ודחה את העתירה. (אגב, מה יש לבדוק? גולדרייך חתם ועבר על החוק).

וואהו וואהו. איזו השתלחות, איזו התגוללות של פשקוויל המערכת בבית המשפט, ששוב העז לפסוק על פי החוק ולא על פי תכתיבי שוקן. החל בכותרת: "פרס ישראל לקיבוש" (בכותרת הפשקוויל הייתה שגיאת כתיב במילה קיבוש) ודרך הפשקוויל כולו: "הרודפים ומשתיקים כל ביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים… מסלול נפרד לשמאלנים… פרס לכל מלשין… ציד שמאלנים… פגעו באמון הציבור בפרס ישראל, וצבעו את מקבליו בהתאם לדרישות השלטון" וכו' וכו' וכו'.

ועוד השבוע, פשקוויל המערכת התגולל בנשיא המדינה, על שעשה את הדבר היחיד שיכול לעשות בעקבות ההתייעצויות עם הסיעות, והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הפשקוויל תיאר אותו כחייל שמילא פקודה בלתי חוקית בעליל. לא פחות. והוא טען שהיה עליו להתפטר ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כי מי צריך נשיא, אם הוא לא עובד בשביל שוקן.

את התשובה המוחצת לפשקוויל המערכת נתן הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר. ורטר אינו חשוד בתמיכה בנתניהו. אך הוא הסביר שבמצב שנוצר, הנשיא לא יכול היה להחליט אחרת. הוא לעג לפשקוויל המערכת, והסביר מה היה קורא "אילו הנשיא היה נוהג כהמלצת הכותב האלמוני" (מאמרי המערכת אינם חתומים, אך מבטאים את דעותיו של שוקן). הוא הסביר שאז יריב לוין היה הופך אוטומטית מ"מ הנשיא, היה משתלח מבית הנשיא בשלטון החוק ובבתי המשפט, מכנה אותם "שלטון הפקידים" ומתפרע כפי שהוא נוהג מדוכן יו"ר הכנסת. והוא כמובן היה מטיל על נתניהו את המנדט וגם נותן לו הארכה ועושה כל שביכולתו כדי שנתניהו ירכיב את הממשלה. והחמור מכל – הוא היה מעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. אמנם הנשיא אינו יכול לתת חנינה ללא חתימת שר המשפטים, אך הרי הנאשם מונע מינוי שר משפטים, ולכן הממשלה הייתה מטילה אד-הוק את סמכות מ"מ השר על אחד השרים, נניח דרעי או אוחנה, כדי שיחתום על ההמלצה וכבוד מ"מ הנשיא לוין יחון את הנאשם לפני משפט, לא אחרי שהכנסת תאשר את חוק ההתגברות הרדיקלי שבו הרוב האוטומטי יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט, כדי להבטיח שבית המשפט לא יפסול את החנינה.

* אופוזיציה למדינה – למה עופר כסיף וחבר מרעיו, ח"כי הרשימה המשותפת, מתקשים כל כך לומר בכבוד ובפשטות "מתחייב אני" על שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה? כי הם אינם אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה. וגם אם הם יהיו בקואליציה הם יהיו אופוזיציה למדינה.

* מחיר לפרובוקציה – לאחר שח"כים פרובוקטורים ביזו את מעמד השבעת הכנסת והפכו אותו לקרקס, כאשר במקום שבועת אמונים הם סיננו נאומים מתלהמים, הודיע היו"ר ששבועתם אינה בתוקף. הם ידעו זאת כמובן, וזה היה מחיר שהיו מוכנים לשלם תמורת ההזדמנות לפרובוקציה בשידור חי בשלושת הערוצים. לפני ההצבעה הראשונה או הנאום הראשון של כל אחד מהח"כים האלה, הוא ישבע אמונים ולא קרה כלום.

אבל צריך למנוע מצב שמעשה כזה יהפוך ללגיטימי ויחזור על עצמו בכל השבעה (כל חצי שנה?). לכן, מן הראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תעניש אותם בכלים שבידיה – אם זה איסור לנאום חצי שנה או כל עונש אחר שהתקנון מאפשר. ואם יש צורך – להכניס סעיף מיוחד לתקנון הקובע את העונש על ביזוי טקס ההשבעה. מן הראוי לקבוע תג מחיר כואב על הפרובוקציה הזאת.

* החסינות המהותית – יש שני ח"כים שאני שונא. ממש שונא. אחד מהם הוא עופר כסיף. עם זאת, המראות של ההתקפה האלימה של השוטרים עליו מחרידות. הן מחרידות אילו היה אזרח מן השורה, קל וחומר ח"כ. הרי בדיוק להפגנות כאלה קיימת החסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית, החסינות המושחתת לעבירות פליליות, שיש להעביר אותה מן העולם. היא קיימת בדיוק כדי למנוע מראות כאלו.

אסייג את דבריי בכך שהנושא תחת חקירת מח"ש ואין בפניי התמונה השלמה. אני משער שהתמונות שהוצגו אין התמונה השלמה ושלהתנפלות קדמה פרובוקציה. עם זאת, גם מול פרובוקציה יש להגיב בתקיפות אך באיפוק ולא באלימות כזו.

* אלוביץ' יהיה עד מדינה? – יותר משתחילת עדותו של אילן ישועה מפלילה את נתניהו, היא מפלילה את אלוביץ'. לא אפול מן הכיסא אם אלוביץ' יחזור בו ויהיה עד מדינה.

* הקרטל נאבק לשימור כוחו – ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט לצרף לשורותיו את אוניברסיטת השומרון באריאל. למה הוועד חזר בו מהתנגדותו בת העשור וקיבל את ההחלטה הזאת? כיוון שעתירה בנדון ניצבת בפני בג"ץ והוועד ידע שאין לבג"ץ כל דרך לקבל החלטה אחרת מלבד קבלת העתירה, כיוון שאין כל דרך להצדיק את ההתנגדות.

המניע למלחמה של ור"ה נגד אוניברסיטת אריאל אינו אקדמי מקצועי, כמובן, אך גם לא אידיאולוגי פוליטי. המניע הוא כוחני ותקציבי. מדובר בקרטל הנאבק על שימור כוחו. זה לא דבר חדש. האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל-אביב, שתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה וכן הלאה עד הקמת אוניברסיטת אריאל. ההבדל הוא, שהפעם גייס הקרטל למאבקו גורמים פוליטיים, שמתנגדם לאוניברסיטה בשל מיקומה, ונתנו למאבק הקרטל ארומה אידיאולוגית, כביכול.

אני מקווה מאד שראשי אוניברסיטת אריאל ישברו את המסורת הזאת, ולא יצטרפו למאבק של ור"ה נגד הקמת אוניברסיטת הגליל.

* הארגון להנצחת הסכסוך – אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, בהגדרתו הרשמית והמכובסת של הארגון), הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל עוד הוא קיים, הוא ימשיך ללבות את הסכסוך ולהרחיק כל סיכוי לשלום.

נשיא ארה"ב ביידן החליט לחדש את הזרמת הכספים האמריקאיים לארגון, שבוטלה בידי טראמפ. זהו צעד של הנשיא נגד השלום (אבל אולי הוא יישא חן בעיני ועדת פרס נובל לשלום).

* סולידריות עם מושתלי האיברים – ד"ר חגי בועז, ראש אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים, הוא מושתל כליה וכבד. במאמר ב"הארץ" הציג ד"ר בועז

הסבר נוסף (זה מוזר, אך מסתבר שיש צורך בהסברים נוספים) מדוע הצו המוסרי מחייב כל אחד ואחת להתחסן.

"אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית", הציג את עצמו ד"ר בועז והסביר שבתור שכזה החיסון אינו יעיל בעבורו ובעבור שאר מושתלי האיברים. משמעות הדבר, היא ש"כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות, למשל, הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חיו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים. כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים… אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?), הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים 'מטורפי חיסונים' – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, ודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?"

* בן מאה – הנסיך פיליפ נולד ב-1921 ומת ב-2021. אז בן כמה הוא היה במותו? בעוד חודשיים, ב-10 ביוני, ימלאו מאה שנה להולדתו. אז למה הכותרות מספרות על מותו בגיל 99?

ספירת שנות חיי אדם באופן המוזר הזה אינה חדשה והיא שכיחה מאוד. אבל איזו מין מתמטיקה מוזרה היא זאת? האם ילד בן 11 חודש ועשרים יום הוא בן שנה, או שהוא עוד לא נולד?

בשביתת הרעב בגמלא (1994) לסיכול סכנת הנסיגה מהגולן, שוחחתי עם חברי ושותפי לשביתה יהודה הראל, וציינתי שהוא בן 60. "מה פתאום אני בן 60?" הוא הביע פליאה. "אני בן 59". מיד הגבתי: "אבל הרי בעוד פחות מחודשיים ימלאו לך 60". והוא השיב: "נכון. בעוד חודשיים אהיה בן 60, עד אז אני בן 59". "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך" אמרתי לו והוא השיב: "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך". החלטנו לעשות סקר. לשאול עשרה אנשים איך הם סופרים. ומה הייתה התוצאה? 5:5.

* נפגשים בשביל ישראל – נפגשים בשביל ישראל הוא מיזם חברתי ותרבותי יוצא דופן. זו השנה ה-16 שבה נערך מסע בשביל ישראל, מאילת עד שאר ישוב, לזכר חללי אסון המסוקים. יש "חבורת השביל" ההולכת את השביל כולו ויש מצטרפים ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. מטרת המסע היא קירוב לבבות בין חלקי העם – חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים וזקנים. בלב המסע – סדנה הנערכת מידי יום במעגלי שיח, לרוב מתוך נושא שנתי. השנה הנושא הוא חופשי למדיי.

מדי שנה, מאז השנה השניה של המסע, אני מצטרף כמנחה התוכן לימים אחדים. השנה הנחיתי בימים חמישי ושישי בשבוע שעבר. ביום חמישי יצאנו מחורבת חממה והלכנו בנחל צבעון ונחל דישון ועלינו למושב דישון – מהלך 18 ק"מ.

הנושא של הסדנה שיצרתי והנחיתי ביום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה ספרו של הרב שלמה יששכר טייכטל "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל היה רב חרדי אנטי ציוני בהונגריה, ששם הייתה החרדות האנטי ציונית הקנאית הקיצונית ביותר. בימי השואה הוא ערך חשבון נפש יסודי וחזר בתשובה. היה לציוני אדוק בכל רמ"ח ושס"ה. הספר, שאותו כתב בתנאים לא תנאים, הוא ספר הגותי והלכתי של תורה ציונית דתית, שנותנת תוקף אמוני למהלך הציוני, למהלך החלוצי של ציונים חילונים (שלשיטתו בעצם יישוב הארץ הם מקיימים מצווה דתית הגדולה יותר מכל שאר המצוות בתורה), להסבר מדוע מיתוס "שלוש השבועות" כבר לא רלוונטי, ויש בו הכאה קשה על חטא כמי שחש שהוא שייך לאלה שהמיטו את השואה על העם היהודי וביקורת חריפה ביותר על הקנאים שגם עכשיו אינם מפיקים את הלקח, אינם עושים חשבון נפש ודבקים בדרכם הרעה. הרב טייכטל נרצח באושוויץ.

בסדנה הבאתי ציטוטים מהספר עם שאלות ודילמות שעולות ממנו.

ביום שישי יצאנו ממושב דישון להר זמר וקרן נפתלי עד מצודת כ"ח (נבי יושע), מהלך 10 ק"מ. כמו ביום חמישי, גם ביום שישי, היה זה טיול בנוף מרהיב בשיאה של הפריחה האביבית בשלל צבעי הקשת, הן של פרחי הבר והן של פריחת עצי הפרי במטעים.

הסדנה בערב שבת הוקדשה לפרשת השבוע, פרשת "שמיני", ועסקה בדרמה הגדולה של מות נדב ואביהוא. עסקנו בדילמות העולות מן הפרשה, חלקן רלוונטיות אף לימינו.

היו אלה ימים נפלאים. גם בשנה הבאה, כבכל שנה, אצטרף למס' ימים ואנחה את הסדנאות.

          * ביד הלשון

כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים – בימי הזיכרון האלה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שומעים בטקסים את תפילת אל מלא רחמים, ובתוכה הניב "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

ביטוי זה לקוח מפסוק בפרק יב בספר דניאל. פרק זה הוא היחיד בתנ"ך כולו שמדובר בו על תחיית המתים (חזון העצמות היבשות הוא מטפורה להצגת תחיית עם ישראל וגאולתו), ולא בכדי עמו מתכתבת תפילת אל מלא רחמים. התפילה מצטטת ביטוי נוסף מהפרק – "וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין", מתוך הפסוק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".

בפרק נכתב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת". ומכאן לקוח המשפט בתפילת "אל מלא רחמים": "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

כאמור, תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק, העוסק בתחיית המתים. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי דניאל יב לְחַיֵּי עוֹלָם; אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.4.21

* מאמין בנצח ישראל – אני מאמין באמונה שלמה בנצח ישראל. זו אמונתי היהודית. השאלה האם יש או אין אלוהים, אינה מעסיקה ואינה מטרידה אותי. לפיכך, שאלות כמו "איפה היה אלוהים בשואה", "איך אלוהים איפשר לזוועה הזאת לקרות", "האם אפשר להאמין באלוהים אחרי אושוויץ", זרות לי. גם את השואה אני בוחן בפרספקטיבה של נצח ישראל. השואה, על מוראותיה הבלתי נתפסים, המיטה על העם היהודי לא רק את הנורא שבאסונות, אלא גם את האיום הקיומי הגדול בתולדותיו. יצאנו מן השואה מוכים וחבולים, אך ניצחנו. עם ישראל חי. שלוש שנים אחרי השואה קמה המדינה היהודית, מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו לארץ ישראל, נלחמו על הקמתה, היו שותפים בבניינה וביישוב הארץ והעמידו משפחות ושבטים לתפארת, כשהיום כבר גדל דור הנינים ואף החימשים שלהם.

כשאני מדבר על אמונה בנצח ישראל, אין הכוונה לאמונה דטרמיניסטית. זו לא אמונה בגורל ולא בכוח עליון. זו אמונה המבוססת על מחויבות; מחויבות שלנו כעם ושל כולנו כבודדים ושלי כיהודי, להבטיח את נצח ישראל.

המחויבות לנצח ישראל היא קיומה של מדינה ריבונית חזקה של העם היהודי במולדתו. מדינה חזקה מבחינת האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקרבה על קיומה, מבחינת החוסן החברתי, התרבותי והכלכלי, מבחינת האחדות הלאומית, מבחינת עוצמתו של צה"ל, הבטחת גבולות בני הגנה וקיומה של הרתעה בלתי קונבנציונלית.

המחויבות לנצח ישראל היא הידוק דמותה, מהותה, זהותה וייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. היא חיזוק דמותה הציונית של מדינת ישראל ומחויבותה לעליה וקליטה, להתיישבות יהודית, לחינוך יהודי, לתרבות יהודית ולשלומם וביטחונם הרוחני, התרבותי והפיזי של יהודי הגולה באשר הם, על כל הזרמים שבהם. היא הבטחת רוב יהודי מאסיבי לדורות והתייחסות לשיקול הזה בעיצוב גבולותיה בני ההגנה של המדינה.

המחויבות לנצח ישראל היא המחויבות לשגשוגה, פריחתה והעשרתה של היהדות, של התרבות היהודית לדורותיה; של התנ"ך, וספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה והיצירה הציונית והישראלית כהמשכה של היהדות וכנושאת הדגל שלה.

וכשאני מדבר על מחויבות, כוונתי בראש ובראש למחויבות האישית שלי, כל חיי, לקדם כמיטב יכולתי הדלה וככל שביכולתי להשפיע, את סדר היום הציוני שפירטתי.

* יום גדול הוא לנו – בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

והיום יש בתוכנו מי שרוצים להחליף את התקווה. "נפש יהודי" לא באה להם בטוב.

* קורבנות השנאה – האם ביום הזיכרון לשואה והגבורה יתקיים טקס משותף לזכר קורבנות השואה והנאצים – אלה ואלה "קורבנות השנאה"?

* מעבר הכרחי – אני שמח שהנשיא הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. סיכוייו של נתניהו להצליח במשימה – אפסיים. אני רואה במתן המנדט לנתניהו וכישלונו בהרכבת ממשלה מעבר הכרחי בדרך להקמת ממשלת שינוי ומניעת סיבוב חמישי. רק אחרי שנתניהו ימצה את המנדט בכישלון, יוכל בנט להקים ממשלה עם מפלגות מהמרכז והשמאל בלי לאבד את הבייס שלו, ובכך לממש את הבטחתו למנוע בחירות חמישיות. רק אחרי שנתניהו יכשל, המפלגות החרדיות תהיינה חופשיות ללכת לממשלה בראשות בנט.

ומעבר לעמדתי האישית זו – באופן אובייקטיבי, נשיא המדינה קיבל את ההחלטה הנכונה היחידה לנוכח המשתקף ממפת הממליצים.

* כבר התנצל? – האם נתניהו כבר התנצל בפני נשיא המדינה על ההשתלחויות הגסות והפרועות של שליחיו בשבוע שעבר?

* קם על יוצרו – ששת המנדטים (בעצם שבעת המנדטים) של הקיצוניות הדתית רשומים על שמו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלמלא הוא, לא היה למפלגה זו שמץ של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בלחץ אובססיבי כפי שרק הוא יודע ללחוץ, הוא אנס את סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה כהניסטית ועם המפלגה ההומופובית. הוא אפילו שריין בתוך רשימת הליכוד ח"כ של הקיצוניות הדתית (ולכן כתבתי שבעה מנדטים) על חשבון הליכוד, כדי לשחד את סמוטריץ' להיאנס. הוא הוביל את מסע הבחירות שלהם, קרא לציבור לתמוך בהם, פעל להעברת מנדט שלם מיהדות התורה אליהם, להעברת מנדט מימינה אליהם ולפחות מנדט מהליכוד. קוסם.

בשיחתו המפורסמת עם השולמנים הוקלט נתניהו מתרברב שהחרדים וסמוטריץ' עושים מה שהוא אומר להם. והוא היה בטוח שיש לו ביד ממשלת החלומות עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, ממשלת החסינות. קוסם.

קוסם קוסם אך סמוטריץ' הבריז לו. הגולם קם על יוצרו וסיכל את הקמת ממשלתו.

* בנט יודע – למה בנט לא מתפתה להצעותיו המפתות כל כך של נתניהו, שהן לכאורה התגשמות כל חלומותיו הפוליטיים מאז קפץ למים הפוליטיים? כי הוא לא מאמין לאף מילה של נתניהו. כי הוא יודע שאם יהיה ביניהם הסכם, אפילו סעיף אחד בו לא יכובד. כי הוא יודע שאם במהלך חתימת ההסכם ביניהם יחובר נתניהו לפוליגרף, הפוליגרף יישרף. כי הוא יודע שגם אם ימנה אותו נתניהו לשר ביטחון, הוא לא ייתן לו לעבוד וירוץ לספר לחבר'ה על הבדיחה שבמינוי. כי הוא יודע שבמקום לקיים את ההסכם, הוא יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה שלו לשיימינג עליו, על אשתו, על הוריו ועל ילדיו.

נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* שחרר – כבר ארבעה סיבובים נתניהו אינו מצליח לנצח בבחירות וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו. וכאשר בני גנץ נשא אותו על גבו – הוא עקץ אותו. נתניהו הוא ריחיים על צווארה של מדינת ישראל ועל צוואר הליכוד. אם יש בו מינימום אחריות לאומית, כל מה שנדרש ממנו הוא לשחרר ולזוז. יזוז? מיד תקום ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד שתוביל בבטחה את מדינת ישראל ארבע שנים. לא יזוז? המשבר יימשך ללא סוף. כרגע נתניהו מנסה להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים. גם זה לא הולך לו. אז יאללה, שישחרר. שיעמיד פעם אחת את האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי. ועכשיו, בה בעת שנתניהו ואנשיו ממשיכים להסית נגד גדעון סער ולהפיץ שקרים על אודותיו, במקביל הם מתחננים בפניו: "חזור הביתה! אבא ואבא סלחו לך על מה שעוללו לך". והם מבטיחים הרים וגבעות לסער אם יתמסר ולכל אחד מחברי סיעתו אם יבגוד ויערוק. הציפיה, שמי שבכל ראיון ובכל נאום הישיר מבט לציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו ישאר ראש הממשלה – אני מבקש ממך, אל תצביע לנו!", יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא אבסורדית. יש מכשול אחד בפני ממשלה בישראל. יש אבן נגף אחת בפני יציבות שלטונית. יש עצם אחת בגרונה של הדמוקרטיה הישראלית. יאללה, שישחרר. או שחברי הליכוד יתעשתו וישחררו אותו.

* הנשיאות כעיר מקלט – בימים האחרונים הולכים וגוברים הפרסומים בתקשורת, של טובי הפרשנים, על היתכנות התמודדותו של נתניהו על נשיאות המדינה. כנראה שנתניהו מאפשר הפרחת בלוני ניסוי אלה. לכאורה, נזרקת כאן עצם למתנגדי נתניהו. הנה, הוא משחרר, אפשר להקים ממשלה. תנו לו לפרוש בצורה מכובדת. למעשה, יש כאן ניסיון לבנות על חסינותו של נשיא המדינה מהעמדה לדין פלילי, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

זהו רעיון עוועים. בית הנשיא אינו עיר מקלט. החוק המונע העמדה לדין של נשיא המדינה הוא חוק מושחת, המנוגד לעקרון השוויון בפני החוק. והוא גם לא מחזיק מים כפי שראינו הן כשעזר ויצמן נאלץ לפרוש בשל פרשת סרוסי ולהבדיל – בפרשת האנס הסדרתי. בוודאי שהחוק הזה לא יפסיק משפט באמצע. ומכל מקום – יש להעביר אותו מהעולם, כי הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

בחירה לנשיאות של אדם שמוביל מלחמת חורמה במדינת החוק ומנסה בכל דרך למוטט את מערכת המשפט, כיוון שהוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להציל אותו, הוא ריסוק מוסד הנשיאות והפיכתו ללא לגיטימי.

לא אחת כתבתי שאין לנתניהו סיכוי להיבחר לנשיא, כי זו הצבעה חשאית וסוף סוף שרי וח"כי הליכוד יעזו להצביע נגדו. כעת אני חושש שהם עלולים להצביע בעדו כדי להיפטר ממנו כראש הממשלה. אם נתניהו יהיה נשיא, חלילה, הוא גם יהיה פעיל ומעורב פוליטית ומדינית הרבה יותר משני הנשיאים הפוליטיים והמדיניים שהיו לנו – ויצמן ופרס. הוא ימרר את חייו של כל ראש ממשלה וייקח בכל הרצינות והכוחנות את ההגדרה "נשיא המדינה עומד בראש המדינה", כפי שעשה ארדואן בטורקיה ביום שהפך מראש הממשלה לנשיא ועוד לפני משאל העם שהעביר, שהאציל לו את הסמכויות האלה.

יש לסכל את המזימה הזאת לאלתר.

נשיא המדינה חייב להיות מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק. במיוחד בימים אלה.

* החוק נגד עבריינות בניה – על פי פרסום בכלי התקשורת, רע"ם הודיעה לשני הגושים בכנסת שהתנאי שלה לתמיכה במועמדם לתפקיד יו"ר הכנסת הוא ביטול חוק קמיניץ. רע"ם הכחישה, אך לא הכחישה שזאת תהיה תביעה שלה לתמיכה בממשלה.

חוק קמיניץ הוא חוק שנועד להגן על החוק מפני עבריינות הבניה ולהגן על אדמות הלאום מפני ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית. אי אפשר לנתק את עבריינות הבניה במגזר הערבי ובעיקר בנגב, ממכלול הפשיעה במגזר הערבי – הטרור החקלאי, הביגמיה, הפרוטקשן, האלימות בתוך המגזר, הנשק הבלתי חוקי, הפשיטות על בסיסי צה"ל וגניבת נשק ותחמושת. הממשלה החדשה חייבת להחזיר את ריבונות המדינה ואת שלטון החוק לגליל ולנגב, בניגוד לקודמתה, וחלילה לא להתחיל את דרכה באקורד תבוסתני של כניעה לעבריינות.

* פסלו את עצמם – הפרובוקציה המכוערת של חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מעידה שהם אינם כשירים להיות שותפים קואליציוניים.

בנוסף לכך הם קמו ויצאו החוצה בשירת ההמנון. איני מצפה ממי שאינו מזדהה עם "נפש יהודי הומיה" לשיר את ההמנון. אני מצפה מהם לכבד את ההמנון בעמידת דום. מי שאינו מכבד את המנון המדינה אינו מכבד את המדינה.

הם מתנגדים למדינת ישראל ותומכים באויביה ולכן פסולים לכל מו"מ קואליציוני.

* חוק החוליגנים השלובים – ביזוי טקס ההשבעה בידי ח"כי הרשימה האנטי ישראלית והפיכת ההתחייבות לנאום פרובוקטיבי, לא היה מקורי. היה חוליגן אחד שקדם להם. "הרב" כהנא שר"י. הוא נהג בדיוק כמותם. או ליתר דיוק, הם נהגו בדיוק כמוהו.

* גם התקשורת אשמה – בכלי התקשורת נשמעת שוב ושוב ההשוואה הנכונה והמוצדקת בין יצחק שמיר, שלא העלה על דעתו לספור את "הרב" כהנא שר"י כבר-שיח ושיצא מן המליאה כל אימת שהנ"ל עלה על הדוכן, לבין נתניהו שהכשיר את השרץ. אבל יש לזכור שבאותם הימים גם כלי התקשורת לא ראיינו את כהנא כדי לא לתת לגיטימציה לו ולתורת הגזע שלו ואילו בן גביר כבר שנים הוא חביב התקשורת, ששדרים נהנים לפלרטט אתו באולפנים.

כאשר כהנא היה ח"כ, הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההמלצות. הוא לא רצה לתת לו הכשר נשיאותי ולגיטימציה בעצם כניסתו למשכן הנשיא. טוב היה עושה ריבלין, אילו הודיע לסמוטריץ' שאם הוא רוצה שסיעתו תשתתף בסבב ההמלצות, שבן גביר לא יהיה במשלחת.

* הצהרה מיוחדת של ראש הממשלה – אזרחי ישראל!

כל חיי היו קודש למדינת ישראל, לביטחונה, לביצור כלכלתה, לחיזוק מעמדה הבינלאומי, להפיכתה לאחת המעצמות המובילות בעולם. רק בחודשים האחרונים, הבאתי חיסונים לכל אזרחי ישראל, ללא משוא פנים – מימין ומשמאל, יהודים וערבים. והנה, אנחנו הראשונים בעולם שיוצאים מן הקורונה. סוף סוף חוזרים לחייך. הבאתי ארבעה הסכמי שלום לישראל, לכולם – יהודים וערבים, ימין ושמאל.

מאז ומתמיד ראיתי לנגד עיניי את טובתה של מדינת ישראל והעדפתי את טובת המדינה על כל שיקול אחר.

לאחר ארבעה סיבובי בחירות, שבהם לא הצלחתי להקים ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי להרכיב ממשלה. אין לכך כל הצדקה, זולת שנאה, חרמות ורדיפה. אבל אני מכיר במציאות. אם אני עומד למכשול בפני הקמת ממשלה בישראל; ממשלה יציבה בראשות הליכוד, טובת המדינה וטובת הליכוד מחייבות אותי להסיק מסקנות אישיות.

לפיכך, אני מודיע בזאת על הסרת מועמדותי לראשות הממשלה. עוד היום אפעל לקידום פריימריז מהירים בליכוד, לבחירת יו"ר חדש לתנועה. אמשיך להנהיג באחריות את מדינת ישראל עד בחירתה, מהר ככל האפשר, אני מקווה, של הממשלה החדשה.

היום החל שלב העדויות במשפטי. אני בטוח בצדקתי. את התקופה הקרובה אקדיש למאבק על חפותי ועל שמי הטוב.

אני מודה לכם, אזרחי ישראל, על האמון שהענקתם לי לאורך השנים.

* לא כשיר להנהגה – ראש ממשלה שמסית את עמו נגד מוסדות החוק והמשפט של המדינה, מעליל עליהם עלילות בזויות ומפיץ קונספירציות מטורללות, אינו ראוי ואינו כשיר להנהגה. נתניהו מנסה להפוך את משפטו למשפט הרחוב, אך זה לא יעזור לו. ישראל היא מדינת חוק. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות.

* מסמן מטרה – המשפט החשוב ביותר והמסוכן ביותר בנאום ההסתה המתלהם של הנאשם, היה האמירה שהוא מקווה שבית המשפט ינהג אחרת מהמשטרה והפרקליטות. בכך הוא עשה דה-לגיטימציה מראש לשופטיו, כאשר סימן לצאן מרעיתו שלא הוא עומד למשפט אלא השופטים. אם לא יזכו אותו, הם חלק מעלילת "ההפיכה השלטונית" שבדה. הוא הילך עליהם אימים, שאם לא יבצעו את מה שהוא מצפה מהם, הם עלולים להפוך מוקד להסתה אישית כמו שתעשיית השקרים וההסתה שלו הפכה את אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. אני מקווה מאוד שהמדינה כבר דואגת לשמירה הדוקה על השופטים.

* תחרות ההסתה נגד מדינת ישראל – "שוברים שתיקה" ו"בצלם" ביום סגרירי עכור במיוחד, לא מתקרבים ברמת ההסתה שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל, לרמת ההסתה של ראש ממשלת ישראל נגד מדינת החוק הישראלית ומוסדות המשפט והצדק שלה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות ליד בית המשפט, הן של תומכי נתניהו והן של מתנגדיו, הן הפגנות מגונות. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי. אין מקום לשום הפגנות בהליך הזה. יש לנטרל את ההליך המשפטי מן המחלוקת הפוליטית. ההפגנות הללו מזהמות את ההליך השיפוטי. למפגינים נגד נתניהו אין כלים להכריע שהוא אשם ולמפגינים בעדו אין כלים להכריע שהוא זכאי. יש שופטים בירושלים – הם ורק הם יכריעו, אך ורק על פי הראיות.

דוחה במיוחד בובת הענק בהפגנה נגד נתניהו, של נתניהו במדי אסיר וידיו אזוקות. יש לזכור שנתניהו, כנאשם, נהנה מחזקת החפות, כמו כל נאשם, וכדי להרשיעו – חובת ההוכחה היא של התביעה. המפגינים לא רק קבעו שהוא אשם, אלא גם גזרו את דינו וביצעו אותו. יאמר לזכותם שהסתפקו הפעם באזיקים ולא נדרשו לגיליוטינה.

 ניתן וראוי להפגין נגד השחיתות הציבורית של נתניהו, אבל היא אינה קשורה למשפט.

* פסיקה בלתי מידתית – בג"ץ קיים כדי להגן על זכויות האזרח מול המערכת, מול השלטון; כדי שלא יירמס בידי השלטון. חופש ההפגנה הינה זכות חוקתית, ותפקידו המובהק של בג"ץ להגן עליה. החלטת בג"ץ בנושא הגבלת ההפגנות בסגר עוסקת בליבת מהותו של בית המשפט.

אולם בג"ץ מרבה להשתמש במושג "מידתיות". מה המשמעות של מידתיות? שאין ערכים מוחלטים. שיש לבחון כל ערך כחלק ממכלול של ערכים. וגם את הזכויות יש לבחון בתוך מכלול הערכים. גם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת.

למיטב הכרתי בית המשפט שגה בפסיקתו. הוא שגה בפסיקתו כיוון שההחלטה שאותה הגדיר כבלתי חוקתית עומדת בפירוש במבחן המידתיות. ראשית, כיוון שמדובר בהחלטה שהתקבלה בעיצומו של מצב חירום, באחד משיאיה של מגפה קשה ובתקופה שהמדינה עמדה על סף אובדן שליטה על המגפה. במצב כזה, שבו אזרחי ישראל הושמו בסגר, מקומות העבודה, בתי הספר, בתי התפילה, מקומות התרבות והבילוי היו סגורים, ניתן להגביל גם את חופש ההפגנה. שנית, כיוון שלנוכח העובדה שהוטל סגר כללי, אי אפשר לטעון שהייתה זו החלטה נקודתית לפגוע בהפגנות. שלישית, כיוון שבתקופה של מגפה קשה, נערכו הפגנות מדי שבוע, בבלפור ובכל רחבי הארץ. וגם כאשר היו סגרים, הזכות להפגין הוחרגה. לא הייתה בתולדות המדינה מחאה כל כך אינטנסיבית וממושכת ומתוקשרת. כאשר בתוך המכלול הזה במשך שלושה שבועות הייתה הגבלה מסוימת על ההפגנות – לראות בכך פגיעה בזכות ההפגנה, זו טענה לא רצינית. רביעית, כיוון שגם באותם שלושה שבועות לא היה איסור על ההפגנות ועובדה – בפועל, היו הפגנות בכל רחבי הארץ, בקפסולות ובמרחק של ק"מ מהבית. זכות ההפגנה היא הזכות של כל מי שרוצה בכל מצב ובכל תנאי להפגין בכל מקום ובכל שעה שהוא רוצה? זאת טענה בלתי מידתית.

ונניח שההחלטה הייתה שגויה. במצב של אי ודאות ואי יציבות, במצב חירום, יש הכרח בקבלת החלטות מהירות וקשות ולבטח חלקן שגויות. אזרחים שהפגינו כנגד התקנות, לקחו את החוק לידיים בזמן חירום ועשו שבת לעצמם. החלטת בית המשפט נותנת להם פרס בדיעבד על התנהגות אנרכיסטית. גם אם בית המשפט טוען בדיעבד שההחלטה הייתה בלתי חוקתית, היה עליו לקבוע שכל עוד לא התקבלה פסיקה כזאת של בית המשפט, חובה היה לציית לה, ולא לעודד את ההתנהלות הזאת באמצעות ביטול רטרואקטיבי של הקנס.

ובלי קשר לבית המשפט – ניתן היה לצפות ממנהיגי המפגינים להחליט בעצמם לא להפגין כשכל עם ישראל נמצא בסגר, ולו מתוך סולידריות לאומית וחברתית, מתוך תחושת ערבות הדדית. מן הראוי היה כלל לא להגיע לבית משפט, אלא לגלות אחריות.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת (=הורגת, בעברית המקראית) אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, זו אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

* כבר גינו? – האם הרשימה המשותפת ורע"ם כבר גינו את חגיגות קבלת הפנים למחבל, רוצחו של משה תמם?

* 25 שנים לנפילת אורי פרידמן – בשביעי של פסח תשנ"ו, 10 באפריל 1996, לפני 25 שנים בדיוק, ערב פרוץ מבצע "ענבי זעם", נפל בהפגזת פצמ"רים על מוצב כרכום בדרום לבנון, אורי פרידמן, מ"כ בחטיבת הנח"ל.

אורי היה בן גרעין "דמשק" לאורטל, מעמודי התווך של הגרעין. צעיר ערכי, מוסרי, אידיאליסט, שוחר  טוב, איש ספר, משקיען ורציני בכל דבר שעשה – בגרעין, בעבודתו בכרם של אורטל וכלוחם ומפקד בצה"ל.  

במלאת 25 שנים לנופלו, נערכה אזכרה בזום. חבריו יצרו מפה המתארת את תחנות חייו, מבית החולים בילינסון שבו נולד עד מוצב כרכום. ובכל תחנה, הוקרן סרטון שבו סיפרו בני משפחתו וחבריו על אורי באותה תחנה. הייתה זו אזכרה חזקה ומשמעותית, שהיטיבה לתאר את דמותו הייחודית ומעוררת ההשראה של אורי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

ארץ אל תכסי דמם – אחד הניבים המזוהים עם זכר השואה ועם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא "ארץ אל תכסי דמם". המקור הוא ספר איוב טז, יח, שבו זועק איוב, בייאושו ומר לבו, בגוף ראשון: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי". זו מעין קריאת נקם, אך נקם במי? הרי בספר איוב מי שפגע בו הוא האלוהים. ואף על פי כן, הביטוי מפורש כקריאת נקם, כקריאה לארץ לא לכפר על המוות הלא מוצדק. ואל יהי מקום לזעקתי – שהארץ כולה לא תוכל להכיל את הזעקה שלי, כי האסון שלי אינו בר הכלה.

החיבור של הפסוק לשואה נעשה בתפילת "אל מלא רחמים" לנספים השואה, הנקראת ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. בשנת תשי"א 1951 הכריזה הרבנות הראשית לישראל על צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כיום של אמירת קדיש לזכר הנספים בשואה שמועד קבורתם לא נודע. בתפילת "אל מלא רחמים" שחוברה למועד זה נאמר: "… בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיִזְכּר לָנוּ עֲקֵדָתָם, וְיַעֲמד לָנוּ וּלְכָל יִשרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְּחֵי יִשרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם, וְהַקְּדושִׁים לַזִּכָּרון תָּמִיד נֶגֶד ה' צִדְקָתָם. יָבואוּ שָׁלום וְיָנוּחוּ עַל מִשְׁכָּבָם".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.2.21

* נייר לקמוס – החלטת בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה" של ישראל ביהודה, שומרון ועזה היא החלטה צבועה, אנטי ישראלית, אנטישמית, הנותנת גב לטרור נגד אזרחי ישראל.

התגובה להחלטה הזו היא נייר לקמוס לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"?

הגינוי החד-משמעי של ממשל ביידן להחלטה, מעידה על כך שזהו ממשל פרו-ישראלי. האם הממשל יפעל בנחישות נגד ההחלטה? האם הוא יפעיל עיצומים נגד הארגון העוין? האם הוא יפעל לפירוק הטריבונל הצבוע הזה ולהקמת בית דין אמתי שיפעל באמת נגד פשעי מלחמה וירדוף את פושעי המלחמה ולא את מי שמממשים את זכות ההגנה העצמית שלהם? איני יודע. אבל העמדה הבסיסית שלו היא נייר לקמוס חשוב.

גם בתוכנו נייר הלקמוס הזה חשוב. העמדה כלפי ההחלטה הצבועה מעידה על אדם האם הוא פטריוט ישראלי, גם אם הוא מתנגד בחריפות למדיניות ישראל ומטיח בה ביקורת, או שמא הוא אוטואנטישמי. ח"כ יאיר גולן ממרצ, למשל, גינה את ההחלטה. יש חשיבות רבה לכך שדווקא הוא כאיש מרצ פרסם הודעה כזאת.

לעומת זאת, גדעון לוי הוקיע את יאיר גולן ואנשי שמאל-מרכז אחרים על עמדתם. את הפשקוויל שלו הוא הכתיר בכותרת "האג שמח". הפשקוויל הוא פרץ של שכרון שמחה על כך שהנה סוף סוף דופקים את המדינה השנואה שהוא מתעב כל כך. כל התנחלות היא "פשע מלחמה". כל מתנחל הוא "פושע מלחמה". כל צעד של מלחמה בטרור הוא פשע. בוגי יעלון, למשל, הוא "רוצחו של אבו ג'יהאד במיטתו". כלומר צעד הגנתי מובהק, כמו הוצאה מכלל שימוש של רב מרצחים שדם מאות אזרחים וילדים ישראלים על ידיו, הוא פשע של רוצח. אגב, כנראה שאובמה, שהורה לחסל את בן-לאדן צריך גם הוא לעמוד לדין בהאג.

ג. האו האו. אוטואנטישמי כבר אמרנו?

* הנתון המדאיג – נתוני המדדים השונים של הקורונה – מספר המתים, החולים הקשים, הנדבקים, אחוז הנדבקים, מקדם ההדבקה ועוד, מדאיגים מאוד. אך בעיניי, הנתון המדאיג ביותר הוא הירידה במתחסנים. מבצע ההתחסנות החל כהצלחה גדולה, אך היום היענות הציבור הולכת ופוחתת. איני חושב שרבים מאמינים לכל הפייק ניוז של מכחישי המדע, אלא שזו יותר דחיינות, חוסר מודעות. אולם חיסון המוני הוא הדרך לנצח את המגפה, וזו אחריות של כל אזרח. לכן, חשוב מאוד לחזק מאוד את ההסברה ואת יצירת המודעות הציבורית לחשיבות החיסונים. התקשורת צריכה לשוב ולהתגייס כפי שהתגייסה בראשית מבצע החיסונים. דווקא כעת, בשיאה של מערכת הבחירות, הייתה יכולה להיות השפעה לקריאה משותפת של ראשי כל המפלגות להתחסן. קריאה שבה הם אומרים שהם נמצאים בהתמודדות קשה ביניהם, הם חלוקים כמעט בכל נושא כולל בדרכי ההתמודדות עם הקורונה, אבל הם מאוחדים בקריאה משותפת לציבור להתחסן בהמוניו ללא שיהוי. (לא, איני נאיבי. אני יודע שאין סיכוי ליוזמה כזאת).

* פצצה מתקתקת – השרלטן יובל אשרוב, מכחיש קורונה, מפיץ קונספירציות ומסית נגד החיסון. יש לו המוני מאמינים, גם חילונים, המאזינים להטפותיו ומתייחסים אליהם כאל דברי אלוהים חיים. בין מאמיניו – ידוענים ואנשי בוהמה, שהם עצמם בעלי השפעה. אשרוב הוא פצצה מתקתקת.

איני יודע אם הוא עבר על החוק ואם אפשר לפעול נגדו. יש לחפש כל דרך חוקית לבלום אותו. מדובר בפיקוח נפש. אם אנו רוצים להדביר את המגפה, לעצור את המוות, יש לקבוע כמטרה עליונה את עידוד החיסון, בהטבות ותמריצים למתחסנים, אך גם בהסברה רבתי. יש לגייס את טובי המסבירים והתועמלנים, ולראות כמשימה לאומית עליונה את המרצת הציבור להתחסן. ויש צורך בלוחמה פסיכולוגית נגדית שתנטרל את השפעתם המזיקה של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם, שמסכנים את שלום הציבור.  

* ניהול סיכונים – ההחלטה על הפסקת הסגר בתנאי התחלואה הנוכחיים היא החלטה קשה, מדאיגה ומסוכנת. היא מסוכנת, כיוון שהתחלואה ומדדי ההידבקות עדיין גבוהים מאוד, ויש חשש מפני אובדן שליטה. ואף על פי כן, אני תומך בהחלטת הממשלה להפסיק את הסגר ולשחרר בהדרגה את ההגבלות. אני תומך בהחלטה מתוך הבנת כובד האחריות על כתפי מקבלי ההחלטות.

אם השיקול היחיד העומד בפני מקבלי ההחלטות היה אפידמיולוגי, נכון היה להכניס את אזרחי ישראל לעוצר מוחלט עד מיגורה הסופי של המגפה. הבעיה היא שלסגר יש מחיר כבד, לא פחות ממחיר הקורונה – מחיר כלכלי למשק הישראלי, מחיר כלכלי לאזרחי ישראל ובעיקר לעצמאים ובעלי עסקים, מחיר חינוכי כבד מנשוא לאחר כמעט שנה ללא לימודים, מחיר חברתי כבד, מחיר נפשי, מחיר בריאותי (במה שאינו קשור לקורונה). ההנהגה צריכה לנהל סיכונים ולהעז להחליט החלטות קשות. סגר הוא פתרון פשטני; הוא נכון כבליץ של שבועות ספורים, אך הוא אינו פתרון סביר לטווח רחוק, למלחמת התשה. איננו מכניסים את המדינה לסגר כדי למנוע תאונות דרכים, למרות שאם לא יהיו כלי רכב על הכבישים לא תהיינה תאונות. הוא הדין בסגר הקורונה. יש לשחרר בהדרגה ובצורה מבוקרת את המשק והחברה הישראלית מן הסגר.

סיבה נוספת לתמיכתי בהסרה הדרגתית של הסגר, על אף הסיכון, היא העובדה שזה כבר לא עובד. אנו רואים שהסגר חדל להיות אפקטיבי. איננו רואים תוצאות דומות לאלו של הסגרים הראשונים. סיבה אחת לכך היא המוטציות, אך לא פחות מכך – התנהגות הציבור. הציבור ברובו הפסיק להישמע להנחיות. איני מדבר רק על ההלוויות במגזר החרדי, ההפגנות בבלפור והחתונות במגזר הערבי. אני מדבר על הכבישים העמוסים, על החנויות הפתוחות, על כך שהסגר לא מתקיים. סיבה אחת לכך היא שאין מספיק אכיפה. סיבה שניה היא האכיפה הבררנית של תקנות הסגר (בעיקר אי אכיפה במגזר החרדי). סיבה שלישית היא חוסר האמון בהנהגה, בעיקר בשל החלטות פוליטיות בלתי ענייניות של ראש הממשלה. אבל סיבה נוספת היא פשוט שחיקה ועייפות. זו אולי הסיבה העיקרית. הארכת הסגר רק תחמיר את הבעיה. גם כמי ששומר בהקפדה יתרה על ההנחיות, אני יכול להבין את העייפות הזאת. ישראל היא המדינה המובילה בימי סגר בכלל ובחינוך בפרט – והתוצאות רחוקות מלספק. לכן, במקום לדפוק את הראש בקיר, יש לחפש דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

ובאשר לקרב הדמים בין נתניהו וגנץ בממשלה – בעניין עצמו הפערים ביניהם זעומים. ניתן היה בקלות להגיע להסכמה. אולם נתניהו בחר להביא את הדברים לידי משבר, כדי להפיץ את עלילת הדם על גנץ וכחול לבן, כדי שיהיה לו שעיר לעזאזל לכישלונותיו. אני משוכנע שנתניהו הוא זה שהדליף את ההקלטות מהישיבה.

* ממיתים את עצמם באוהלה של הלוויה

* החמצה היסטורית – אנו עדים בחודשים האחרונים לגל של התפכחות בציבור הערבי מן הקו הלעומתי העוין של הרשימה המשותפת. הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, בשל התנגדותה לשלום עם ישראל, היא עדות חותכת לכך שכאשר האינטרס האנטי ישראלי סותר את האינטרס המובהק של המגזר הערבי – האינטרס האנטי ישראלי גובר. יותר ויותר ערבים ישראלים מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

האם התובנה הזאת תבוא לידי ביטוי גם בקלפי, בהפניית עורף לרשימה המשותפת והצבעה למפלגות הישראליות? מוקדם לדעת. אבל צריך 2 לקלפי. המפלגות הישראליות הגדולות החמיצו הזדמנות פז לשבץ מועמדים ערבים במקומות ריאליים ולהציג בכך רצון טוב כלפי הציבור הערבי. ארבע המפלגות הגדולות – הליכוד, תקווה חדשה (המפלגה שלי), יש עתיד וימינה, החמיצו את גודל השעה ולא הציגו לפחות מועמד אחד במקום ריאלי. במקום לשריין את נאיל זועבי במקום העשירי ברשימת הליכוד, העדיף נתניהו לשריין עוד מלחכת פנכה ותועמלנית בתעשיית השקרים שלו. מפלגת העבודה, שהעמידה מועמדת ערביה במקום 7, הציגה מסר איום ונורא, כי המועמדת שלה היא אנטי ישראלית קיצונית יותר מהרשימה המשותפת, שנבחריה אינם נוהגים להתבטא בצורה פנאטית ופרובוקטיבית כמוה.

איזו החמצה היסטורית של שעת רצון.

* יו"ר הכנסת כנער שליחויות – לנתניהו תמיד היו נערי שליחויות, זה לא חדש, אבל מעולם נער שליחויות שלו לא היה יו"ר הכנסת. כאשר יו"ר הרשות המחוקקת הוא נער שליחויות של ראש הרשות המבצעת, זו תקלה חמורה בדמוקרטיה, קל וחומר כאשר ראש הרשות המבצעת הוא נתניהו. לוין הופך את הכנסת לסמרטוט רצפה של ראש הממשלה. אם יוגשם חלומו של נתניהו לממשלת נתניהו-בן גביר-חרדים-האחים המוסלמים, הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון יסורו למרותו. זה המדרון החלקלק בדרך לארדואנוקרטיה.

* בדם קר – בניגוד לדבריה של חוה ליבוביץ', פרשת אי העברת התקציב לא הייתה מחלוקת בין הליכוד לכחול לבן על השאלה אם להעביר תקציב חד-שנתי או דו-שנתי. בהסכם הקואליציוני סוכם על תקציב לשנה וחצי, עד סוף 2021. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים, שזה מה שדרוש לכלכלת ישראל, במיוחד בתקופת משבר. על פי ההסכם, בתוך מאה ימים צריך היה להעביר את התקציב, כלומר לכל המאוחר עד 23 באוגוסט. והאמת היא שלא הייתה כל סיבה שזה ייקח שלושה חדשים. ניתן היה לקצר את התקופה. אולם ראש הממשלה אסר על שר האוצר להכין תקציב. ולקראת אוגוסט הוא המציא את ה"מחלוקת" כביכול בין תקציב חד-שנתי לתקציב דו-שנתי, שלמעשה מדובר על "תקציב" לשלושה חודשים או לשנה ושלושה חודשים. לקראת המועד המחייב העברת התקציב, וכדי להציל את הממשלה, הציע צביקה האוזר את "פשרת האוזר" – דחיה בשלושה חודשים, כלומר העברת התקציב עד 23 בדצמבר. וגם אז, לא הייתה סיבה מקצועית למשוך את כל התקופה. והנה, גם אז נתניהו אסר על שר האוצר להעביר תקציב. כלומר, אחרי הפרת ההסכם הקואליציוני הוא הפר גם את פשרת האוזר. ופתאום דובר על "תקציב" לשמונה ימים (!). הרי זו בדיחה.

לא להעביר תקציב, אחרי שנה של העדר תקציב, בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה – זהו פשע בדם קר נגד כלכלת ישראל. ומה המניע לפשע? מטען הצד שנתניהו הצליח להחדיר להסכם הקואליציוני, על פיו אם הממשלה נופלת בגלל שלא עבר תקציב, ראשות הממשלה לא עוברת לראש הממשלה החליפי. הסיבה היחידה לפשע, היא רצונו של נתניהו להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה.

* הפגנות מזיקות – אני מתנגד להפגנות ליד בית המשפט, לא הפגנות בעד ולא הפגנות נגד, וללא קשר לקורונה. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי, שבסופו השופטים יפסקו על פי הראיות ואך ורק על פי הראיות. הנאשם, כמו כל נאשם, מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, וחובת ההוכחה היא על התביעה. בניגוד לדיון המשפטי, המפגינים בעד נתניהו ונגדו אינם בקיאים בראיות ולא בחוק, וההפגנות שלהם הן פוליטיות. אין מקום לרעשים פוליטיים בהליך שיפוטי. ההפגנות פוגעות במערכת המשפט; גם ההפגנות של אלה שכביכול מגִנים עליו. די, תרגיעו.  

* החזון של מס' 7 – מעוזיה סגל, חבר מפלגת העבודה ונכה צה"ל, הגיש לוועדת הבחירות המרכזית בשם למעלה מחמישים איש – קבוצת נאמני מפלגת העבודה לדורותיה, עתירה לפסילת המועמדת מס' 7 ברשימת העבודה.

אוי למפלגת העבודה אם חבריה צריכים לפנות לוועדת הבחירות כדי לתקן את בחירותיה. בעיניי, הבעיה המרכזית אינה מועמדת מס' 7 אלא מועמדת מספר 1.

ואפרופו מועמדת מס' 7, הנה עוד פנינים של אבתיסאם מרענה: "אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי הייתי משמידה את זיכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה. רק אז לפרדיס יהיה אולי צ'אנס". אני מדגיש – בלי להרוג.

* לירות בגנבי נשק – מכת גניבות הנשק והתחמושת מבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, היא רק ביטוי אחד לאובדן הריבונות והמשילות בתוך מדינת ישראל. מחדל ביטחון הפנים מחייב מהפך בתחום ביטחון הפנים, ואיני רואה סיכוי למהפך כזה ללא מהפך שלטוני.

המהפך בביטחון הפנים מחייב גם שינויי חקיקה. יש להבחין בין גניבת נשק ותחמושת לגניבה אחרת. גניבת נשק ואמל"ח פירושה יצירת תשתית לרצח של ארגוני טרור ופשיעה. כלומר, בניגוד לגניבה רגילה, כאן הבעיה העיקרית אינה הגניבה עצמה אלא השימוש בתוצאותיה, שמטרתו – רצח.

יש לקבוע בחוק, שדין גונב נשק כדין הורג. כלומר, מותר לירות בגנבי נשק ואמל"ח, כדי לסכל את הפשע, כולל ירי על מנת להרוג, בדיוק כפי שאנו נוהגים כדי למנוע רצח. והעונשים לגנבי נשק צריכים להיות בהתאם.

* הריבונות אינה ניתנת לערעור – ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן, והראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו? אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. הוא מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* מתכון להעמקת הקרע – משפט הדחה של נשיא לשעבר, היא בדיחה. הוא עמד למשפט הציבור, המשפט הפוליטי – והפסיד. אם הוא חשוד בפלילים – יש להעמיד אותו לדין פלילי בבית משפט. כל הליך ההדחה, שבו פוליטיקאים מתחפשים לשופטים ועורכים משפט לפוליטיקאי אחר הוא הליך הזוי. קל וחומר, כאשר מדובר בנשיא שכבר סיים את תפקידו. ואם המטרה היא למנוע את הריצה שלו בעתיד – מדובר במהלך אנטי דמוקרטי, שבו גוף פוליטי חוסם התמודדות בעתיד של יריב פוליטי בהליך פסאודו-משפטי. והעיקר – ביידן נושא את דגל האחדות ואיחוי הקרעים בחברה האמריקאית. משפט ההדחה הוא מתכון להעמקת הקרע.

* יקיר הגולן – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו, בגיל 98 בקירוב, של שלמה הלל. הלל, חתן פרס ישראל, היה אחרון השרים במלחמת יום הכיפורים. הוא היה יו"ר הכנסת. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. אך דומני שגם הוא ראה כעיקר תרומתו לציונות את ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה ואת ארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו.

שלמה הלל היה ידיד הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר עם עצמו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

הכרתי את שלמה הלל ב-1991, כאשר הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, והלל, ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן, עמד בראשה. היה זה לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק ואנחנו הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. וכך אכן קרה. יוקרתו של הלל כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לשמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהוא יכול היה להיות נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות. הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק והיה שותף למועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אם זכרוני אינו מטעני הוא הצטרף גם לתנועת הדרך השלישית, אך לא המשיך כשהפכה למפלגה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מקשיבים לו ברוב קשב.

יהי זכרו ברוך!

* צו מצפונו – שלמה הלל תמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו.

הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, בשל עקירת חבל ימית. הוא הצביע בעד חוק הגולן והפר את המשמעת הסיעתית.

איש מצפון ישר דרך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

          * ביד הלשון

אבל בית מעכה – בפינה הקודמת, שהוקדשה למטולה, הזכרנו את התל הקרוב אבל בית מעכה. התל ממוקם 2 ק"מ מדרום למושבה, ממזרח לכביש 90, מול קיבוץ כפר גלעדי.

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא היא עיר כנענית מהאלף ה-3 לפנה"ס. בתנ"ך מסופר על כך ששבע בן בכרי, שמרד בדוד, ברח מירושלים וקיבל מקלט בעיר. יואב, שר צבאו של דוד, צר על העיר. בסופו של דבר מסופר על "אישה חכמה" ששכנעה את תושבי העיר להסגיר את שבע, כדי לא להסתכן בחורבנה בשל אדם אחד.

סביב התקדים הזה יש שיח הלכתי על השאלה באילו מקרים מותר לעיר להסגיר אדם ובאלו מקרים אין להסגירו גם הוא מסכן בכך את העיר כולה. הסוגיה הזו נדונה בידי רבנים בשואה. חז"ל עוסקים גם בדמותה של האישה החכמה. על פי המדרש, זוהי סרח בת אשר, נכדתו של יעקב, שעל פי האגדה חייתה מאות שנים.

בספר מלכים מסופר על נפילתה של העיר בידי ארם ומאוחר יותר בידי אשור. בשנים האחרונות נערכו בתל חפירות ארכיאולוגיות והתגלו בה ממצאים מרשימים וחשובים מאוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה הייתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא הייתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל"ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השניה הייתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין "ימין" ל"שמאל", בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי "קבינט הפיוס" איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של "ישראל השניה" מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת "בלי חירות ומק"י". הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג "בלי חירות ומק"י" טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד"ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו"מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל אתם את המגעים ואת המו"מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות וערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של "הצבעה אחת", ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז הייתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז הייתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז הייתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו הייתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע"ם – שלא יהיו אי הבנות. רע"ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת "זכות" השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע"ם לשאר שותפותיה הוא שרע"ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדלמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע"ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם.

מה תגידו? "זה רצון העם", "זה רצון הרוב". ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

"נשיאי עבר", עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת "חמישים גוונים של ביבי" ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים.

זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב "פריבילגים".

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא "היתממות" הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות "לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים". היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו "הם נהיים טיפשים לנגד עינינו", כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: "אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?" כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו "אפליה" והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא "מִסגור של האפליה".

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – יתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב"הארץ", חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת. קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פרסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים "חיילי טרור" ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו "מחסלת את כולנו". ב-2017 כתב בפייסבוק ש"כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה". בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים", וקרא לפלשתינאים "להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים". הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתכניתה של ליאת רגב בכאן ב', הייתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז גבוהה לאין ערוך. גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות הייתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעיה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה"ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ"ר, שהוא שקשק מהבג"ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, יתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה"ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה"ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור "אחרי מות" ב"הארץ" – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". רגע, רגע… הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה "גן השקמים". אני אוהב מאוד את "קול אורלוגין" ו"שיר הבר".

עוד להיט גדול שלה – "תרנגול בן גבר" של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש"יושבת בביתול". זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

          * ביד הלשון

בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ "בחור טוב במובן הטוב של המילה". זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

* "חדשות בן עזר"

שק החבטות של החברה הישראלית

בעקבות פסיקת בג"ץ, נאלץ השר אוחנה למנות מפכ"ל למשטרת ישראל. נוח היה לו שאין מפכ"ל; שבראש המערכת עומד אדם ללא מינוי קבע, כדי ששוט המינוי יפגום בעצמאותו. עובדה זו היא רק ביטוי אחד להחלשת משטרת ישראל.

במשנה, מסכת אבות, נאמר: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ".

המשנה מזהירה אותנו מפני אנרכיה. באין מדינה, באין ממשלה, באין משילות – יד איש באחיו וכל דאלים גבר. משילות פירושה מדינת חוק, שהכל בה שווים בפני החוק, שהכל מכבדים את החוק ואת רשויות החוק. המשטרה היא הכלי לאכיפת החוק במדינה. במקום שבו האזרחים מצפצפים על המשטרה, לא תהיה אכיפה, לא תהיה משילות, תהיה אנרכיה שבה – איש את רעהו חיים בלעו.

לפני כחודשיים סערה הארץ כשהתפרסם הסרטון שבו אמיר השכל, ממנהיגי המחאה, השתלח בשוטרת ממוצא אתיופי, בהערות מתנשאות. רבים, אני בתוכם, גינו את גילוי הגזענות, האדנות והפטרונות שלו. אך במופע האימים הזה היה דבר נוסף ראוי להוקעה, והוא היחס לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק – עצם החוצפה לדבר כך ולהתנהג כך אל שוטרים, חמורה מאוד. אולם על כך לא הייתה תגובה ציבורית חריפה, כי לכך התרגלנו. 

לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות שווא ותאוריות קונספירציות חסרות שחר, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה. 

האיש העומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, ולבושתנו יש סתירה בין הנאמנויות.

מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו במחאת בלפור. גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם מפרים את החוק והסדר הציבורי ומתבכיינים, מתקרבנים ומדקלמים באותה רוח: "אכיפה בררנית", "משטרה פוליטית", "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו… אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה אוכפת את החוק.

וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה.

כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגִנה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף על כל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ולמרבה הצער, היא הייתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.

אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.

"ידיעות אחרונות"