משלי כ: פֶּן תִּוָּרֵשׁ

את שירה "כנרת" ("שם הרי גולן") סיימה רחל בשורות הקסומות:
גַּם כִּי אִוָּרֵש וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,
וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –
הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ
חֶסֶד נְעוּרִים?

בבחינת בגרות בספרות, לפני שנים, נשאלו התלמידים מה פירוש "אִוָּרֵש". השאלה עוררה סערה ציבורית; היא הייתה סמל לשאלות קשות, מיותרות, לא רלוונטיות. מאיפה התלמיד צריך לדעת מה זה אִוָּרֵש ומה הידיעה הזאת תתן לו? אפילו שר החינוך באותם ימים, אמנון רובינשטיין, יצא נגד השאלה ואמר שיופקו לקחים.

איני חסיד גדול של שיטת הבחינות, אבל לעצם העניין – האם ראוי לצפות מבוגר מערכת החינוך הישראלי להכיר את המילה הזאת? להבין אותה?

בעיניי, כן. אִוָּרֵש, פירושו – אעשה רש, עני. זו לוגיקה של השפה העברית, שגם מי שאינו מכיר את המילה, יכול להבין אותה אם רק יתאמץ לחשוב.

ומן הראוי שבוגר מערכת החינוך הישראלית יכיר את שירה של רחל, ויבין אותו.

ולא יזיק, על אפה וחמתה של משטרת ה"הדתה", שבוגר מערכת החינוך ידע מהיכן נטלה רחל, שעלתה לארץ בגיל 19 בלי לדעת מילה בעברית, את המילה הזאת. מה היה מקור השראתה? התנ"ך, כמובן. ספר משלי, פרק כ.

אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ. פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם.

פֶּן תִּוָּרֵשׁ. שמא תהפוך לעני. אם תאהב יותר מידי לישון, אם תתעצל לקום בבוקר וללכת לעבודה, תהיה עני. מסר אופייני לספר משלי, הסולד מעצלנות, המחנך לחריצות ולערך העבודה.

ומה האלטרנטיבה לתִּוָּרֵשׁ? מן הסתם – תעשֵׁר. אך לא – שְׂבַע לָחֶם. כלומר, משלי אינו מטיף לעבודה למטרות עושר, אלא לרווחה, לשובע. אדם נדרש לעבוד כדי להבטיח פת לחם (או במושג החדש – ביטחון תזונתי) לילדיו.

****

וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה.

פסוק זה מופיע פעמיים (בשינויים קלים) בספר משלי. מסתבר, שכותב הספר רואה חשיבות בשירות בצבא, בהשתתפות במלחמה, ואף משיא עצות כיצד לנהל את המלחמה.

מה יאמרו הממיתים עצמם באוהלה של תורה?

ובכן, מסתבר שיש להם במה להיאחז. במסכת סנהדרין נאמר: " 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה".

ובכל זאת, לא לכך מכוון הפסוק, אלא למלחמה ממש. לא בכדי, פסוק זה היה במשך שנים המוטו של המוסד (גם המוטו החדש הוא מספר משלי, והמסר שלו דומה: "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ").

אכן, מלחמה היא בראש ובראשונה מלחמת מוחות, מלחמת תחבולות. כך למדנו מגדעון, מווינגייט ועד ימינו. למדנו דרך ניצחונות והצלחות, כמו מבצע "מוקד" בפתח מלחמת ששת הימים וגם דרך כישלונות ומחדלים, כמו ההונאה המצרית ערב מלחמת יום הכיפורים.

****

אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה, תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם שְׁנֵיהֶם.
תּוֹעֲבַת יְהוָה אֶבֶן וָאָבֶן, וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב.

לשם מה הכפילות הזאת, חזרה על אותו מסר בהפרש של 13 פסוקים?
לצורך העצמת המסר והדגשתו – להבהיר עד כמה רואה היהדות את המרמה כתועבה, ועד כמה היא דורשת מסחר הוגן וישר.

* 929

משלי יט: וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ

אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ.

הפסוק הזה כל כך נכון, כל כך הגיוני, כל כך מדויק.
כך הבהיר אותו ש"י עגנון: "איוולתו של אותו אדם סילפה את דרכו, ואותו אדם אינו מתרעם על עצמו, אלא זועף לבו על הקדוש ברוך הוא".

את האלוהים יכולים להחליף כאן "המדינה", "הממסד", "השלטון", "הקהילה", "ההנהלה". וגם "השלטון הקודם", "המְנָהֵל הקודם". וגם "המתנחלים", "השמאלנים", "אקיבוש" וכו' וכו'.

וכמובן "היהודים", או כפי שהיום מקובל להגדיר אותם "ישראל".

הנטיה לתרץ ולחפש אשמים לכישלונותינו אינה חדשה. הפסוק הזה מוכיח שהיא קיימת מקדמת דנא.

היפוכה היא נטילת האחריות. היהדות שוללת את האמונה ב"גורל". היא רואה ב"גורל" סוג של עבודה אלילים. היהדות מאמינה באחריות האדם, בבחירה. האדם נושא באחריות למעשיו, להצלחותיו ולכישלונותיו. נכון, לא הכל באחריותו, הרי אין הוא לבד בעולם. ואף על פי כן, מוטב שתמיד יראה עצמו כאחראי, ולא יטיל אחריות ואשמה על הזולת, אלא ינסה כמיטב יכולתו להיטיב.

לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב.

****

הגר"א, הגאון מווילנה, מיקד את פירושו לפסוק במי שקופצים לאדיקות דתית מוגזמת, בכך הם מכשילים את עצמם, ובאים בטענות לאלוהים על כך שלא היה בעזרם. ובלשונו: "הבא לטהר מסייעין אותו. ולפעמים אדם מתחיל ללמוד תורה ולעשות מצוות ואח"כ פירש מחמת שקשה לו מאוד לפי שאין מסייעין לו וזועף על ה` למה לא סייעוהו. ובאמת, הוא – מחמת איוולתו. והוא כי כל אדם צריך לילך לפי מדרגתו ולא יקפוץ כמ"ש למעלה, ואז ילך לבטח בדרכו, אף כי יסייעוהו. אך שזה האדם לא התחיל לילך בדרכו – לכך לא סייעוהו. וזהו איוולת אדם. כלומר, מחמת איוולתו שעשה, בלתי ישוב הדעת סילוף דרכו והוא זועף על ה` למה לא סייעו".

מה שמזכיר לי את הסיפור המוכר:
מעשה באדם אחד שנסע בספינה ובמהלך הנסיעה החל הים לסעור והספינה התמלאה במים והחלה לשקוע. רב החובל הורה לכל הנוסעים לקפוץ לסירות ההצלה ולנטוש את הספינה הטובעת. כולם עשו כדברי רב החובל ורק יהודי אחד סרב בכל תוקף. הוא אמר לרב החובל שהוא מאמין בריבונו של עולם שיעשה לו נס ויציל אותו ואין לו צורך להשתמש בסירת ההצלה. לא הועילו כל מאמצי השכנוע, היהודי נשאר לבדו וכל שאר הנוסעים ברחו בסירות ההצלה. עלה היהודי אל ראש התורן והחל להתפלל באמונה שלמה לקב"ה שיציל אותו. תוך כדי תפילה הוא שומע ספינה גדולה המתקרבת אליו ומתוכה צועק לו רב החובל: "עלה מהר לספינה, באנו להציל אותך". היהודי מסרב וצועק שנית: " אני מאמין גדול בקב"ה ואני לא צריך בני אדם שיצילו אותי, ה' יעשה לי נס ויעזור לי". היהודי ממשיך בתפילתו והספינה נסעה לה. הסערה גברה, המים ממלאים את הספינה והיא שוקעת עוד ועוד. היהודי איננו מתייאש, הוא עולה גבוה יותר וקורא באמונה שלמה לקב"ה ומתחנן אליו שיציל אותו מהספינה הטובעת. תוך כדי תפילה, כאשר המים מגיעים כבר לרגליו ורוב הספינה שקעה לה, שומע היהודי רעש של מסוק המרחף מעליו. מן המסוק משליכים אליו חבל והטייס קורא אליו: "תפוס בחבל ואמשוך אותך אל המסוק וכך תינצל"… היהודי מסרב ומסביר לטייס: "לא בני אדם יצילו אותי, אלא הקב"ה בו אני בוטח והוא יעזור לי". המסוק הולך לו והיהודי ממשיך בתפילתו אך הספינה ממשיכה לטבוע וגם היהודי טובע יחד אתה. כאשר היהודי מגיע לבית דין של מעלה הוא שואל את הקב"ה: "מדוע לא עשית לי נס? מדוע לא הצלת אותי? הרי אני האמנתי בך בלב שלם לאורך כל הדרך והתפללתי כל הזמן?" עונה לו הקב"ה: "אני לא הצלתי אותך? הרי שלחתי לך בהתחלה סירת הצלה ולא רצית, שלחתי לך ספינה גדולה ולא רצית, אפילו מסוק שלחתי במיוחד בשבילך וסירבת להינצל אז מה אתה מתלונן?"

****

עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד.

שמועות אינן ממציאות את עצמן. יש מי שיושב וממציא אותן. במזיד. איך צמחה לפני חודשים אחדים השמועה על פיה הרמטכ"ל נהרג בתאונת מסוק? אנשים פברקו ידיעה ב"וואלה" עם תמונה ופרטי התאונה וקורות החיים של "המנוח" שנלקחו מ"ויקיפדיה" והפיצו אותן בקבוצות הווטסאפ.

מי שממציא את השקר הוא אחד או בודדים. אבל כדי שהשקר יופץ ויתפשט, הוא זקוק למשת"פים רבים.

בפסוק זה החכם מכל אדם אינו יוצא נגד השקרן, אלא נגד מפיצי השקר. גם הם שותפים לעבירה. בלעדיהם – לא היו לשקר רגליים. גם מי שהיה עד לשקר ולא עצר אותו ובוודאי מי שהפיח את הכזבים הם שותפים למעשה, ולכן הם לא יינקו.

* 929

משלי יז: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ

לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה.

לעג לרש ושמחה לאיד הם שני ביטויים שפרק יז הנחיל לשפה העברית. ביטויים אלה עוסקים ברשע וציניות מכוערים במיוחד.

אומר הפסוק, שהאיש שלועג לעני ושמח לאידו, כאילו קילל את אלוהים, והוא לא ינקה מעונש.

השמחה לאיד היא שמחה למפלתו של האחר. ביטוי עממי אומר ש"אין שמחה כשמחה לאיד". אבל זו שמחה לא מוסרית והיהדות מתעבת אותה.

אנו בעיצומו של חג הסוכות, החג עליו נאמר "ושמחת בחגך, והיית אך שמח", חג השמחה; החג שאחת ממצוותיו העיקריות היא לשמוח.

ומה הקשר בין שמחת החג לשמחה לאיד? כך נכתב בפסיקתה דרב כהנא: "שלוש פעמים נזכרת בתורה השמחה בקשר לחג הסוכות אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. ולמה? בשביל שמתו בו המצריים. … למה? כדאמר שמואל 'בִּנְפלֹ אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח'".

הבהרה: הפסוק "בִּנְפלֹ אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" הוא מספר משלי, פרק כד. אולם בפרקי אבות, שמואל הקטן מצטט את הפסוק בשלמותו, בלי להוסיף, לפרש או להבהיר, מתוך הזדהות מוחלטת עם הכתוב. מסכת אבות פרק ד משנה כד: "שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ".

על פי פסיקתה דרב כהנא (לא לבלבל חלילה עם "הרב" מאיר כהנא), הסיבה לכך שמצוות השמחה היא בסוכות ולא בפסח, אף שהגאולה הגדולה הייתה בפסח, היא המוות והסבל של המצרים. אנו שמחים על יציאת מצרים, אך אין בנו שמחה לאידם של המצרים על האסון שפקד אותם, ולכן השמחה היא מאופקת. השמחה בסוכות היא שמחה שלמה, כי אין בה כל שמחה לאידו של מישהו, אפילו לא של אויב.

ב"שירי עיר היונה" מתאר אלתרמן את עליבות הגולה. לא זו בלבד שאין לנו בגולה פיסת אדמה משלנו, לחיות עליה ואף להיקבר בתוכה, וכל דבר עלינו לקנות מנוכרים – אנו נאלצים לסבול מלעגם על כך שאין לנו אדמה משלנו. זו התגלמות הלעג לרש.

לַחְמִי – אָמַר גּוֹלֶה – מִיַּד שׂוֹנְאִי
קָנוּי הָיָה בִּמְחִיר. עֲצֵי הַיַּעַר
בָּהֶם קֵרִיתִי בֵּית הָאֲבָנִים
זָרִים הָיוּ, קָרְאוּ לָאֵשׁ כִּי תַּעַל.
הַחֲרָסִים אֲשֶׁר כִּסּוּ עֵינִי
מֵאֲדָמָה נָכְרִית לֻקְחוּ, לְלַעַג –
לָרָשׁ, לָעָם הַחַי חַיֵּי קְצָפָה
וְְעִוּוּי דְּמוּת וְלַעֲגֵי שָׂפָה.

****

טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב.

הפסוק מדבר בשבח שלום הבית. הוא ממחיש את דבריו באמצעות הנגדה בין חשיבות מצבה החומרי של המשפחה, לחשיבות שלום הבית בתוכה. מוטב, אומר הפסוק, בית עני שחי על מזון מינימלי, אך שרויה בו הרמוניה ואהבה על בית מלא בכל טוב, אך אורח החיים שבו הוא של ריב ומדון. שלום הבית מקרין שלווה על יושביו, החשובה יותר מרווחה כלכלית.

בשירו "קרועים אנו" מציג שלונסקי את מצבם החומרי העלוב של חלוצי העליה השלישית, שבגדיהם קרועים ובקושי יש להם מה לאכול, אך שורה בחבורתם שמחה גדולה.

קְרוּעִים אָנוּ
בְּלוּאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דַּי.

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.

רְעֵבִים אָנוּ
צְמֵאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צַר.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּ מִן הַמֵּצַר.

וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב
וְהַלֵּב יָרֹן יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב…

…חֶבְרַיָּא, בֹּאוּ!
מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ
אֶל בַּל נֵדַע מַה שְּׁמוֹ הוּא
יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.

רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ
כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.
מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ,
אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!

הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי
וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי
מִי עוֹד אֻשָּׁר כָּמוֹנִי
אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!

עוֹלָם הַזֶּה כַּזַּיִת.
עוֹלָם הַבָּא הוּא פַּיִט
אַשְׁרֵי כָּל בֶּן בְּלִי בַּיִת
אַשְׁרֵי כָּל אִישׁ גַּם זוּ!…

השיר הזה, שהולחן והיה פופולרי מאוד בקרב החלוצים, מבטא כמה רבדים של קרע. קרע פיסי – הבגדים הקרועים והבלויים, המבטאים את העוני הריאלי שבו חיו החלוצים בתקופת העלייה השלישית. קרע נפשי – בין שמים וארץ. בין כיסופי הגאולה למציאות הריאלית הקשה של רעב ועוני. קרע רוחני – בין הדת והמסורת של בית אבא, לבין האידיאולוגיה החילונית שלהם.

שלונסקי כותב ש"אֶל בַּל נֵדַע מַה שְּׁמוֹ הוּא / יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל". האל הזה קיים? האל הזה הוא פיקציה? האל הוא געגוע? האל הוא צורך קיומי? בפרפרזה על "לא כלום אתמול – מחר הכל" של "האינטרנציונל" (בתרגומו) הוא ממשיך: "מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ, / אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!" שורה מייאשת. הוא כבר לא חלק מן האתמול, שאיננו – לא היו דברים מעולם. אך אין גם אמונה בעולם המחר, שהינו "עורבא פרח".

ואף על פי כן, השיר הוא שיר אופטימי. אמנם "הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי", זה המזון שלהם. אולם " לִכְבוֹד יוֹם טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי". הוא אינו מוותר על הקדושה, על החג = יום טוב, גם אם בגדי החג הם טלאים על גבי טלאים. וגם במצוקה הכלכלית הקשה, הוא וחבריו שרים " הַלְלוּיָה, הַלְלוּיָה / הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דַּי". הללו את מי? את אותו "אֶל בַּל נֵדַע מַה שְּׁמוֹ הוּא". לא רק הבגד קרוע, גם "הַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף", ובכל זאת, אותו לב "יָרֹן יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב". הנשמה אינה נכנעת לכאב ואף לא לרעב ולצמא – "לִכְבוֹד יוֹם טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צַר". אין חלה, רק לחם צר, לחמא עניא, אבל בשבת ובחג הם לא יוותרו על הקדושה. כדי לצאת מדיכאון העוני והרעב, הם זקוקים לקדושת החג, או שמא מתנחמים בזיכרונות בית אבא, בגירסא דינקותא שלהם.

המשך השיר מבטא ממש אמונה משיחית בגאולה, בעולם הבא – הפיוטי, שנותן את הנחמה בעולם הסבל הנוכחי. "עוֹלָם הַזֶּה כַּזַּיִת. / עוֹלָם הַבָּא הוּא פַּיִט / אַשְׁרֵי כָּל בֶּן בְּלִי בַּיִת /
אַשְׁרֵי כָּל אִישׁ גַּם זוּ!…".

החלק השלישי והאחרון מתאר את החג כהיסחפות במחול סוער, המגרש את הסבל והדיכאון. חלק זה, מתאר בשורות קצרצרות, ממש אקסטזה חסידית, הסוחפת לתוכה את הקורא:
נִתְהוֹלֵלָה
נִתְחוֹלֵלָה
נִשְׁתּוֹלֵלָה
אָמֵן סֶלָה!

בִּסְחַרְחֹרֶת
לֵב שִכֹּרֶת
כְּצִפֹּרֶת
אֶל הָאֵשׁ.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ
מִי שֶׁאֵין לוֹ
פְּתַח אֶת פִּיהוּ
יַיִן תֵּן לוֹ.

הֹלּוּ חֹלּוּ
צַעַר גֹּלּוּ
הַלְלוּיָהּ
לֵב יָחֵף!

****

אמי נהגה לומר ש"בּוּרוּת אינה דגל, ואין צורך לנפנף בה". היא נהגה לומר זאת בעיקר על אנשים המדברים בלהט ובביטחון על נושאים שאין להם מושג בהם, ובכך מפגינים את בּוּּרוּתם. מוטב היה שישתקו.

דבריה מתכתבים עם דברי האירוניה של החכם מכל אדם:
גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב, אֹטֵם שְׂפָתָיו – נָבוֹן.

* 929

משלי טז: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר

הימים שקדמו למבצע "צוק איתן", היו מוזרים, מוזרים מאוד.
האויב הסלים את ירי הרקטות על תושבי הדרום. וישראל הבליגה.
מיום ליום הגביר האויב את עוצמת המטחים והרחיב את מוטת הפגיעה, וישראל המשיכה להבליג.
ישראל ביקשה מהאויב להפסיק. "שקט ייענה בשקט", הבטיחה ישראל. אך הצעת השקט התפרשה כחולשה והגבירה את החוצפה ואת הפגיעה.
זה נראה רע.

אולם כאשר ישראל יצאה להשיב מלחמה שערה, היה בידיה כוח בלתי רגיל – הכוח המוסרי של נשק ה"אין ברירה". למעט קומץ של רעשנים רדיקליים ומערכת מסוימת שחיה בכיף ברח' שוקן, היה קונצנזוס לאומי כמעט מקיר לקיר, שתמך לחלוטין בממשלה ובצה"ל שיצאו לממש את זכותה של ישראל להגנה עצמית. האופוזיציה התייצבה כמעט ללא סייג. ארה"ב תמכה. רבים בעולם הבינו שישראל חייבת להתגונן. כל אלה הם מרכיבי עוצמה משמעותיים ביותר, והם הושגו דווקא בזכות אותה הבלגה מביכה, שבראיה לטווח קצר התפרשה כחולשה וכהשפלה.

מבצע "צוק איתן", מלחמת האין ברירה המובהקת הזאת, שם קץ כמעט לחלוטין ל-14 שנות פשע המלחמה המתמשך – טרור הרקטות על אזרחי הדרום.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שדווקא אורך רוח, הבלגה, הדורשים עצבי ברזל מההנהגה, הכפילו את מרכיבי העוצמה והחוסן הלאומי בעת משבר. גם למבצע "חומת מגן" קדמה הבלגה ארוכה. להבלגה הזאת נתן ראש הממשלה שרון סיסמה: "איפוק הוא כוח". בטווח הקצר הסיסמה נראתה נלעגת, נשמעה כפחדנות. אולם כאשר ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", העם כולו, למעט אותו קומץ, התייצב ותמך, ביודעו כי זו מלחמת אין ברירה. הידיעה הזאת, שהייתה בסיס ההסכמה הרחבה, הייתה מרכיב משמעותי בעוצמתה של ישראל במבצע זה. מבצע "חומת מגן" והפעולות שנעשו לאורך השנה-שנתיים שבעקבותיו, שמו קץ למתקפת טרור שגבתה חייהם של למעלה מאלף ישראלים; מתקפת טרור המתאבדים, שכל ה"מומחים" מטעם עצמם הסבירו שאי אפשר לנצח אותה, כי אין מה לעשות נגד מי ששמח למות, ואין פתרון צבאי בלה בלה בלה. יש גם יש. אבל הוא מחייב הסכמה רחבה, הנובעת מן ההבנה שאין ברירה, כי מוצו כל האפשרויות האחרות.

הדוגמה המוחשית ביותר לסוג כזה של הבלגה, היא האופן המופתי בו ניהל לוי אשכול את תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. הצבא היה דרוך כקפיץ. צמרת צה"ל לחצה לצאת למתקפה מיידית. אך אשכול בתבונתו המדינית, במתינותו, באורך רוחו, העדיף להמתין, להבליג, למצות כל דרך לפתור את המשבר בדרכים מדיניות. ורק אחרי שמוצו כל האפשרויות, יצאה ישראל למלחמת אין ברירה ולגדול בניצחונותיה.

נכון, לעתים התבשיל עלול להקדיח. לעתים, המתנת יתר עלולה להזיק. כלומר, חכמת העיתוי היא גם לדעת מתי הזמן לשים קץ להבלגה. אולם שלושת המקרים שציינתי מעידים על העוצמה שבמתינות ובאורך הרוח. לכך התכוון שלמה המלך באומרו: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ – מִלֹּכֵד עִיר. ובהסתמך על פסוק זה, אמר בן זומא בפרקי אבות: אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.

****

טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה, מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט.

מה שאני אוהב בפסוק הזה, הוא שאין בו שמץ של תועלתנות. פעמים רבות דובר במשלי על כך שכסף שבא בקלות לא יישאר לאורך זמן, ועוד שיקולים פרגמטיים למה נכון וכדאי לנהוג ביושר, בחריצות, בחסכנות ושיקול דעת.

כאן אין כל הסבר של כדאיות. כאן ההסבר הוא מוסרי – מה טוב ומה רע. טוב שיהיה לי מעט, אך מעט הושג בדרכי יושר, מאשר שיהיה לי הרבה, שהושג שלא כדין. למה? אין כל נימוק תועלתני, אלא אך ורק מוסרי. טוב ורע. טוב להשיג בדרכי יושר מאשר ללא משפט. וגם אם בדרכי יושר ארוויח מעט ובדרכי מרמה – הרבה, עדין עליי לבחור בטוב.

* 929

משלי טו: שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה

פרק טו עוסק ישירות באקטואליה פוליטית, ומתייחס אישית לראש הממשלה נתניהו. את דעתו הוא הביע במילים ברורות: שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

מה פירוש "יִחְיֶה"? מה, מי שאוהב מתנות ימות?

הכוונה אינה לחיים הפיזיים, אלא לחיים בעלי משמעות, בעלי טעם.

בספר דברים נאמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". משה מזהה את החיים עם הטוב ואת המוות עם הרע, כלומר מי שבוחר ברע, כאילו בחר במוות ומי שבוחר בטוב – בחר בחיים. חיים המבוססים על בחירה בטוב, הם חיים בעלי טעם, חיים בעלי ערך.

מפרש זאת כותב ספר משלי, שהחיים, כלומר הטוב, מחוברים אצלו עם שנאת מתנות. כמובן שאין כוונתו למתנות כמו סֵפר ליום ההולדת. כוונתו לטובות הנאה מטייקונים למימון אורח חיים מסואב, ראוותני ורהבתני, כמו סיגרים ושמפניות ורודות ותכשיטים יוקרתיים כאספקה שוטפת על פי דרישה, במאות אלפי שקלים (בסדר בסדר, "לכאורה").

הפסוק המלא הוא: עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

לא ברור אם הכוונה לבית ברחוב בלפור, לבית בקיסריה או לבית הלאומי. מה שבטוח, הוא שהפסוק רומז לראש הממשלה, שטוב לא ייצא מרדיפת הבצע הזאת.

****

הפסוק הפותח של הפרק, "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה", מחזיר אותי היישר לפרשת בר המצווה שלי, אותה קראתי במלואה. הפרשה, פרשת "ויגש", נפתחת בנאומו של יהודה באוזני יוסף, מושל מצרים והמשנה למלך, שזעם על הגביע הגנוב שנמצא באמתחת בנימין, והיה נחוש לכלוא אותו.

יהודה ניגש אליו ואמר: בִּי אֲדֹנִי! יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח? וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן, וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ, וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: הוֹרִדֻהוּ אֵלָי, וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו, וְעָזַב אֶת אָבִיו – וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם, לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי. וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. וַנֹּאמֶר: לֹא נוּכַל לָרֶדֶת. אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ, כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי, וָאֹמַר: אַךְ טָרֹף טֹרָף, וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי, לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

ומה הייתה תגובתו של המושל הזועם על המענה הרך של יהודה? וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו. וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי?

****

טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה, מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ.
טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.

חכמת משלי היא הפרופורציות בחיים. מה חשוב באמת? לא החומר, לא העושר, לא הבצע, לא האוצר. מה שחשוב הוא יראת ה', אהבה, משפחה.

מה שבונה את הבית, את המשפחה, אינו הכמות, אינו סעודת הסטייקים, אלא היחסים בין בני הבית.

וברוח חג הסוכות – היציאה מהבית הקבוע לבית ארעי מזכירה לנו שבית אינו הקירות והחומר, אלא היחסים בין בני הבית והרוח השורה בו.

****

דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.

שוב ושוב יוצא ספר משלי נגד העצלות, בזכות החריצות. החריצות היא המחשבה קדימה, לטווח ארוך. היא הנכונות להתאמץ כעת, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לנו ולילדינו.

מְשֻׂכַת חָדֶק היא גדר קוצנית. דרכו של העצל רצופה במכשולים, כיוון שהוא לא דאג מראש לנקותה. זאת, להבדיל מדרכו של החרוץ, האדם הישר – אֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה. מעניין אם הכוונה במילה "ישר" היא לחרוץ, או שפשוט אלו תכונות המבטאות אורח חיים נכון: חכמה, צדיקות, יושר, חריצות, התכונות שספר משלי משבח.

****

מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב. שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם.

נעמי שמר כתבה על השמועה הטובה. בשירה, החצב מעביר את השמועה הטובה שהחגים כבר באוויר.

כְּמוֹ חָצָב לְהִתְבַּצֵר
בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה
וּלְחַכּוֹת לְסִיּוּמָה
שֶׁל הָעוֹנָה הֲכִי חַמָּה
וְאַחַר כָּךְ לְהִתָּמֵר
וּכְעַמּוּד עָשָׁן לָבָן
שְׁמוּעָה טוֹבָה לְהַעֲבִיר
שֶׁהַחַגִּים כְּבָר בָּאֲוִיר.

* 929

משלי יד: פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר

מועמדותו של שר החוץ האיראני לפרס נובל לשלום, בשל חלקו בהסכם הגרעין האיראני, עוררה תגובות חריפות. אני דווקא בעד הענקת פרס נובל לשלום למר זריף. יהיה בכך גם תיקון מאוחר של עוול היסטורי – העובדה שמר היטלר לא קיבל פרס נובל לשלום על הסכם מינכן.

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר. האם צ'מברליין ואובמה פתאים? ברמה האישית, מדובר בשני אנשים חכמים מאוד, מבריקים. בכלל, איני מאמין שאדם טיפש יכול להגיע להנהגת מדינה. אדם שאינו חכם אינו יכול לזכות בהערצת המונים, וצ'מברליין ואובמה היו שני מנהיגים כריזמטיים ומרשימים מאוד.

אבל לא כל אדם חכם ופוליטיקאי חכם הוא מדינאי חכם. צ'מברליין ואובמה הם עדות לכך. מדיניות הפייסנות כלפי דיקטטורים חסרי עכבות ושקרנים, היא מדיניות פתאים. והדיקטטורים יודעים היטב להעמיד מלכודות פתאים למנהיגים פייסנים. וכך נולדו הסכם מינכן והסכם הגרעין האיראני.

המשך הפסוק הוא "וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ". האם המילה עָרוּם היא חיובית? במקור היא נאמרה על הנחש, כפי שנקרא בפרשת השבוע בשבת הבאה עלינו לטובה.

כאן העָרוּם הוא ניגודו של הפֶּתִי. הפֶּתִי הוא טיפש, והעָרוּם הוא חכם. ובכל זאת, מדוע בספר שכולו שבח לחכמה, ובפרק שהוא שבח לחכמה, הפסוק הזה אינו מדבר על חכמה, אלא על ערמה?

לכאורה, הפסוק הזה יוצא נגד ערך האמון. הוא מקשר את האמון עם הפֶּתִי, ואת חוסר האמון עם ניגודו, עם החכם. אבל ברור שלא זה הלקח שרוצה שלמה ללמד אותנו.

האמון הוא הבסיס לקיום חברתי. כמי שבחר לחיות בקיבוץ שיתופי, ברור שכך אני רואה את הדברים. ראוי לקיים את החיים על בסיס של אמון הדדי בין בני אדם.

אבל… ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם באמצע שירת "התקווה" כייס יתחוב את ידו לכיסו כדי להוציא משם את הארנק, הוא לא יעמוד כמו טמבל וימשיך לשיר את ההמנון, אלא יתגונן. כלומר, אין לתת לגנב לנצל את הכבוד להמנון לרעתנו, לטובתו.

הוא הדין באמון. ראוי לקיים חיים על אמון. זו חכמת החיים. אבל כדאי תמיד לפקוח עין תורנית כדי שלא לתת לאנשים לנצל לרעה את אמוננו ולמעול באמון.

הדבר נכון בעיקר בחיים המדיניים. אנו מצפים ממדינאי לא רק לחכמה, אלא גם לעורמה. שלא ייתן לדיקטטור רמאי לנצל את תמימותו, ולפגוע בנו.

צ'רצ'יל היה חכם, אך לא בטוח שצ'מברליין היה חכם פחות ממנו. אבל צ'מברליין היה פתי נאיבי, שהאמין לדיקטטור, בדיוק כמו אובמה. ואילו צ'רצ'יל היה ערום, שהבין את המציאות לאשורה. ככתוב: וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.

****

עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם.

מה הקשר בין החכמה והעושר?

אני רואה שלוש דרכים אפשריות לפרש את "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם".

האחת, היא שהחכמה היא העטרת, הכתר, של החכמים. העטרת הזאת היא עושרם. די להם בחכמתם, אין הם זקוקים גם לעושר חומרי.

השניה, היא שעושר שהושג בחכמה, כלומר מתוך מאמץ וקבלת החלטות נבונות, והימנעות מפזרנות ובזבוז ולא כסף קל, כנאמר בפרק הקודם: "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט", הוא כעטרת על ראש החכם. הוא הון בר קיימא.

השלישית, היא שבחברת אִוֶּלֶת, המודדת אנשים על סמך מה שיש להם ולא על פי מה שהנם, על סמך החומר יותר מאשר על סמך הרוח, לא מקשיבים לחכמים, כיוון שלא מעריכים את החכמה כשלעצמה. אולם חכם שיש לו גם כסף ורכוש, זוכה לכבוד, מאזינים לו, וכך הוא יכול להנחיל מחכמתו לציבור. ולכן, הפסוק משבח את החיבור בין חכמה ורכוש. אולי זה ההסבר לחלקו השני של הפסוק: "אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת". הכסילים מתעניינים בעושר, בפרסום, בדברים חיצוניים, ולכן רצוי שלחכם יהיה גם מאלה, כדי שיוכל להשפיע.

צירוף המילים "אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת" אינו מובן, אלא כהקבלה ניגודית לחלקו הראשון של הפסוק. העטרת של הכסיל, אומר הפסוק באירוניה, היא… טיפשותו.

****

מה אלוהים רוצה מאתנו? למה היהדות מצפה מאתנו?
עֹשֵׁק דַּל – חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; וּמְכַבְּדוֹ – חֹנֵן אֶבְיוֹן.

מי שפוגע בחלשים, כמוהו כמי שמגדף ומחרף את אלוהים. מי שמכבד את אלוהים ומקיים את מצוות התורה – נותן משלו לחלשים.

הערבות ההדדית היא עקרון היסוד של היהדות, או בלשונו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ: "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה! כלומר – זה כלל המפתח של התורה כולה.

הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית – אלה ערכי היסוד של היהדות. הדבר נכון ברמת הפרט, ברמת הקהילה וברמה הלאומית. ממשלה המתנכרת לחלשים בתוכה – כאילו קיללה את אלוהים, כלומר הפנתה את גבה ליהדות, גם אם חברות בה מפלגות "דתיות". מדינה יהודית ראויה היא מדינת רווחה. האל דורש צדק חברתי.

* 929

משלי יג: הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט

בשירו "מחכים למשיח" מציג שלום חנוך גרסה עדכנית לפסוק "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט, וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה":
הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם.
מה שבא בקלות
באותה הקלות יעלם.

מהו "הוֹן מֵהֶבֶל"? הון שהושג בקלות, לא ממאמץ, לא מעבודה קשה, לא מיצירה ובניה, אלא ממשחקים בקזינו, רווח קל בבורסה וכו'. בשנות ה-80 זו הייתה מכת מדינה. ואכן, אותו הוֹן מֵהֶבֶל הומעט, באותה הקלות שהוא בא, כך הוא נעלם, והפיל עמו את כלכלת ישראל וישראלים רבים. גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג.

תאונה למי? שואל ארציאלי הבן.
תאונה למדינה, עונה השוטר המסכן.

לעומת זאת "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה". מי שמפרנס את משפחתו בכבוד, בעבודה קשה, בחריצות, נוהג באחריות ובריסון, מקבץ פרוטה לפרוטה – יוצר הון אמתי, שעליו הוא יכול לבסס את עתידו ועתיד משפחתו.

****

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

האם פסוק זה נותן גושפנקא לענישה פיזית, להכאת ילדים, להכאה במקל או בשוט?

פשט הפסוק יכול בהחלט להיות ברוח זו. ואם כן, הרי זו הייתה רוח החינוך עד לפני 2-3 דורות.

אבל כיוון שההסבר הזה הוא בלתי נסבל ובלתי מוסרי ובעיקר – אנטי חינוכי בעבורי, איני מוצא כל סיבה לראות בו את פירוש הטקסט. כשאני ניגש לטקסט המקראי, לטקסט היהודי, אני שואל את עצמי מה אני יכול ללמוד ממנו, לקבל ממנו, במה הוא יכול להעניק השראה לחיי. לכן, כאשר אני נתקל בפסוק כזה, אדרוש אותו באופן אחר, ובלבד שהפירוש שאתן הולם את הכתוב.

אילו נכתב במילים מפורשות שמי שאינו מכה את בנו שונא אותו, כמובן שלא יכולתי להתעלם מן הכתוב, והייתי מוקיע את הפסוק. כיוון שהדברים אינם כתובים בפירוש, הם נתונים לפרשנות.

נקודת המוצא של הפרשנות שלי, היא הצלע המקבילה של הפסוק. וְאֹהֲבוֹ – שִׁחֲרוֹ מוּסָר. כלומר, הורה האוהב את ילדיו מחנך אותם, מלמד אותם מוסר וערכים, מורה להם את הדרך הראויה. ומכאן, שמי שאינו מלמד אותם מוסר וערכים, אינו אוהב אותם באמת. ואם הוא חוסך מהם את החינוך הזה, מתוך אשליה שבכך הוא מקל עליהם, הפסוק מפקפק באיכות אהבתו אותם.

ומה עניין השבט? זו מטאפורה למקל שההורה אוחז בידו כדי להורות לבנו את הדרך הנכונה. מקל נועם, כמובן, ולא מקל חובלים, חלילה.

* 929

משלי יב: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם

עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב.

אז, בבית הספר, על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה, ועל הקירות תלויות כרזות עם מסרים פדגוגיים על ערך העבודה והמלאכה, ערך החריצות וההסתפקות במועט ובעיקר על ערך עבודת האדמה.

"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" מתהלים. "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם", מן הפרק שלנו. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" מבראשית (כמדרש יצירתי חדשני בהיפוך מגמה למשמעות המקורית של הפסוק, שבו העבודה היא קללה) ודברי חז"ל כמו "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".

וזה היה בסדר גמור, כי משטרת ה"הדתה" עוד טרם החלה במרדף המקארתיסטי, ו"הארץ" עוד לא הוציא מן הבקבוק את השד ה"הדתי".

ואני תמה, מה יהיה המזון הרוחני בבית ספר ברוח אור קשתי או "הפורום החילוני"? מה יישאר מן המעיין השופע של מקורותינו? אולי מחצית דבר חז"ל: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".

****

פסוק נוסף בזכות ערך העבודה, בזכות שוויון ערך העבודה, בזכות החריצות, בפרק יב, הוא זה:
טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם.

הפסוק הזה יוצא נגד האנשים שמתחת לכבודם לעבוד בעבודות מסוימות, עד שהם מעדיפים להגיע לפת לחם. הפסוק מבכר על פניהם את מי שמתייחס למעמדו בקלות, ועובד בכל עבודה כדי להתפרנס, בלי לחשוש מתדמית של עבדות.

ידועים הסיפורים על הפרופסורים שהגיעו מגרמניה בעליה החמישית והתפרנסו ממכירת נקניקיות, וכך היה גם בתחילת העליה מחבר העמים. וגם חז"ל אמרו "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות" (האמת היא שאין בתלמוד אמירה כזו, אלא זהו חיבור מאוחר של שני מאמרי חז"ל מקוריים, שזה המסר שלהם).

במסכת נדרים בגמרא נאמר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". אך האמנם, באמת, כל מלאכה מכבדת את בעליה, או שיש סייגים?

על כך כתב הרב יובל שרלו בשו"ת המקוון שלו, בתשובה לשאלה של מתכנתת מחשבים שקיבלה משרה בחברה שמעודדת הימורים, והיו לה ספקות במישור האתי: "בוודאי שלא כל עבודה מכבדת את בעליה. מה שאמרו חז"ל על פשיטת נבלה בשוק, הם לא אמרו לדוגמה על זנות – עבודה המכבדת את בעליה היא עבודה שהיא חלק בלתי נפרד מדרך הארץ של המציאות וצריכה להיעשות, ולא עבודה הקשורה בדברים שהיה ראוי שלא היו קיימים".

****

דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה.

נחלקו רב אמי ורב אסי במסכת יומא בפירוש פסוק זה: "רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישיחנה [=יסיחנה] מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים". פירושו של רב אמי לפסוק, הוא שעל אדם להסיח דעתו מן הדאגה. על פי רב אסי, עליו לשוחח עם אנשים וכך לפרוק מעט מכובד הדאגה.

בביוגרפיה שכל נעמי שמר, שכתב מוטי זעירא, "על הדבש ועל העוקץ", מסופר רבות על מערכת היחסים המורכבת בין נעמי שמר ובתה ללי. מערכת יחסים שהיו בה, מצד אחד, אהבה גדולה וקשר אמיץ, ומצד שני לוותה תמיד בסערות, טלטלות, ריבים קשים. אבל דבר אחד ניתן לומר לזכותה של נעמי – מערכת היחסים הייתה גלויה מאוד. ללי סיפרה, שמשפט מפתח אצל נעמי היה "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", והשתים יישמו אותו במערכת היחסים ביניהן.

המחסום בפני שיחה על הדאגות, הוא הבושה. המחסום הזה קיים בעיקר בקרב גברים. ואני מודה שאף אני לוקה בו. המסר של משלי הוא שטוב לו לאדם שיתגבר על המחסום, וישוחח על הדאגות הרובצות על לבו.

* 929

משלי יא: נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר

נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר
אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם.

לפסוק הזה ולפרשנות עליו ראוי להקדים הערה, בסגנון המכרזים: מקום בו מפורט תיאור התפקיד בלשון זכר, הכוונה גם ללשון נקבה וכן להפך.

ובכן, הפסוק עוסק באנשים יפים או נשים יפות שהם מכוערים. כלומר יפים בחיצוניותם ומכוערים בפנימיותם. היופי החיצוני שלהם הוא בזבוז.

המשל הוא לנזם זהב באף חזיר. גם היפה בתכשיטים לא יבטל את הגסות, הבהמיות והחזירות של החזיר. אדם שהוא חזיר, גם אם הוא יפה בחיצוניותו – יופיו הוא כנזם זהב באף חזיר.

אגב, אני מכיר אישית את האישה עליה כתוב הפסוק.

****

וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה.

פסוק זה סותר, לכאורה, פסוק אחר בספר משלי: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח". איך ניתן ליישב את הסתירה?

הפתרון שלי הוא אבחנה בין אויב ורשע. לוחם ומפקד בצבא האויב הוא אויבי, אך אין הוא בהכרח רשע. הוא התגייס כי אזרח טוב ופטריוט של מדינתו. הוא התגייס בשל חובת גיוס, וגם אם התנדב וגם אם התקדם לדרגות פיקוד וקצונה, הוא לא עשה זאת מתוך רשע, דווקא, אלא מתוך מחויבות למדינתו.

מחבל, טרוריסט, פושע, רוצח, אנס, סדיסט – הוא רשע. אין לשמוח על נפילת האויב, אך יש מקום לרינה באבוד רשעים.

****

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם
וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר.

פסוק זה מבהיר מהי חובתו של מנהיג לעמו, ובעצם מהו תפקידה של המדינה.
העיקר זה הכלכלה, טמבל, ואם להיות קצת יותר מדויק – חובתה של הנהגה היא להבטיח רווחה לאזרחיה.

הסוציאל-דמוקרטיה נושאת את דגל מדינת הרווחה, שגם אם אינה נטולת בעיות ולבטח אינה מושלמת, היא מבטאת אחריות, אכפתיות, סולידריות וערבות הדדית; היא מבטאת שאיפה לצדק.

אך לא רק סוציאל-דמוקרטים מבטאים את המחויבות הזאת. זאב ז'בוטינסקי ראה כחובתה של המדינה את הדאגה לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. הוא הגדיר את תנאי המחיה הללו בחמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית".

שתי נקודות בהצעתו ראויות לציון – א. האוניברסליות של הרווחה – כל אדם הרוצה בכך, זכאי לקבל את התנאים, ולא אדם שרמת הכנסתו מוכחת כנמוכה, כמקובל ברעיון מדינת הסעד. ב. היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש למילוי הצרכים הללו אינו כללי בכל מקום ובכל תקופה, אלא יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. לכן, ז'בוטינסקי דיבר על מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת. היחסיות היא גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. בכל מקרה, ז'בוטינסקי לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מים הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחויבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

כה מצער, שהשלטון הנוכחי, המתיימר להגשים את דרכו של ז'בוטינסקי רחק כל כך מרעיונותיו, ומאמץ עמדות ליברטיאניות של פירוק החברה מאחריותה החברתית.

מנהיג שאינו מַשְׁבִּיר – אינו מבטיח את רווחת אזרחי מדינתו, הוא בהכרח מֹנֵעַ בָּר.

* 929

משלי י: נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ

אחד המסרים המרכזיים בספר משלי, החוזר פעמים רבות, הוא בזכות החריצות ובגנות העצלות, הבטלנות.

אני מזדהה עם האמירות הללו. אחת התכונות שאינן חביבות עליי, היא הדחיינות. דחיינים, הם אנשים שקשה לי לעבוד אתם; אנשי ה"אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים".

שלמה מזהה את החריצות עם החכמה ואת העצלנות עם הכסילות.

אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל
נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ.

צודק. ובפרקי אבות אמורים הדברים בלימוד:
"אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

****

פרק י שופע צירופי מילים שהיו למטבעות לשון בעברית, עד ימינו.

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה
וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הוא הזצ"ל. מקובל להשתמש בו בעיקר כלפי רבנים שהלכו לעולמם. אך אם כל רב הוא זצ"ל, איך נאדיר ונפאר מי שבעינינו גדול מסתם זצ"ל? האינפלציה הזאת הוסיפה לראשי התיבות עוד כהנה וכהנה אותיות, עד שהפכו את זכר הצדיק לעניין משעשע למדיי.

וכך יש לנו זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה ובראש ההיררכיה זצוקללה"ה – זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא.

גם שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב חי וקיים עד היום, בראשי התבות שר"י, הפופולריים בעיקר בפשקווילים חרדיים. הרצל? בן גוריון? קשה למצוא אותם על קירות מאה שערים ושכונת גאולה ללא שר"י צמוד.

ואם הנ"ל אינו צדיק? אין הנ"ל זצ"ל – הנ"ל רק ז"ל. האם ראשי התיבות ז"ל הם זכרו לברכה או זכרונו לברכה?

על פי האקדמיה לעברית, שתי האפשרויות נכונות, ואין היא מעדיפה אחת על רעותה. שתיהן מבוססות על מקורותינו. המקור ל"זכרו לברכה" הוא בפרק שלנו: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". לעומת זאת, בתלמוד בבלי נאמר: "היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו שמת], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו. והני מילי [ודברים אלו] תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" (קידושין, לא ע"ב).

גם ביאליק הוא מקורות ישראל, והרי "אמי זיכרונה לברכה" היא חלק מהותי מהקנון שלנו.

כמובן שאני מקבל את פסיקת האקדמיה ששתי הדרכים אפשריות, אולם אני מבכר את "זכרו לברכה", הנכון יותר, בעיניי, מבחינה לוגית. הרי אנו מברכים את זכרו של האיש, לא את הזיכרון שלו. איננו מברכים אותו על הזיכרון הנפלא שבו הוא ניחן. אנו שרים לזכרם, לא לזיכרונם.

ובהזדמנות זאת: הי"ד – ה' יקום דמו. ע"ה – עליו השלום. זיע"א – זכרו יגן עלינו, אמן. תנצב"ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

ושלא נדע צער.

****

שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים
וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

החלק הראשון די ברור – שנאה גורמת לריב. ומה משמעות החלק השני?
אני מבין זאת כאהבה עיוורת. כשאנו אוהבים מישהו, אנו עיוורים למגרעותיו.
הבעיה היא, שלעתים אנו עיוורים גם לפשעיו, כי האהבה תכסה על פשעים.
האם מדובר בתופעה חיובית? מקומה בפסוק, הוא כניגוד לשלילה שבשנאה, כך שהיא אמורה להיות חיובית. האם הכוונה היא שהפסוק רואה בחיוב כיסוי על פשעים בשם האהבה? נראה לי שאין הכוונה לפשעים ממש, אלא למגרעות שלעתים מוטב להבליג עליהן, או מחלוקות שמוטב לגשר עליהן, כדי לקיים חיים תקינים של זוגיות, חברות, משפחה וקהילה. כלומר, האהבה כניגודו של "ייקוב הדין את ההר".

****

צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.

מן הפסוק הזה נובע הרעיון ביהדות, על כך שהעולם מיוסד ויכול להתקיים בזכות קומץ צדיקים שפועלים בו. מכאן הרעיון של לו צדיקים, 36 הצדיקים הנסתרים, ה"למדווניקים", שבזכותם קיים העולם.

אדם שעליו נהוג היה לומר שהוא "למדווניק" הוא הרב אריה לוין, "אבי האסירים". אחד הספרים עליו נקרא: "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

סיפר הסופר חיים באר על הרב אריה לוין (הסיפורים מופיעים גם בספרו "חבלים", וכאן מתוך הרצאה שנשא בסעודת חג ביום ירושלים, ודבריו הובאו בכתבה של סיוון רהב מאיר):

"פעם, כשהייתי ילד, לא התאפקתי ושאלתי את ר' אריה: זה נכון שאתה אחד מל"ו צדיקים? הוא חייך ואמר: לפעמים. איזו תשובה נפלאה ונכונה. הרי על פי המסורת העולם מתקיים בזכות 36 צדיקים, ל"ו צדיקים נסתרים, שבכל דור ודור. ר' אריה אמר לי בעצם שזה לא משרה ותפקיד לכל החיים, אלא זה תקן מתחלף. העולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים, ובכל פעם שאתה עושה מעשה ראוי – אתה נחשב לאחד מהם, ואחר כך אתה מפנה את המקום לזה אחריך שעושה מעשה ראוי.

בילדותי, הייתה בירושלים חנות ספרים אחת במאה שערים שניהל אברהם רובינשטיין. בערב סוכות הוא גם מכר שם אתרוגים. פעם אחת ר' אריה נכנס ושאל: איפה האתרוג שלי? רובינשטיין נתן לו אתרוג, הרב הציץ, לקח את האתרוג והלך משם. רצתי אחריו. הוא הלך לכיוון קו 11, ואמרתי לו שם בתחנה: למה לא בדקת את האתרוג הרבה זמן כמו כולם? הוא אמר לי: תראה, יש שתי מצוות שצריך בהן הידור: 'פרי עץ דר' (אתרוג) וגם 'והדרת פני זקן'. על שתי המצוות האלה התורה משתמשת במילה הדר, כלומר צריך להדר בהן. אני רץ עכשיו מהר לבית אבות, להביא שיניים תותבות לזקן אחד שהתקלקלו לו השיניים. צריך שהוא יאכל ארוחת ערב כמו שצריך. אם השיניים לא יגיעו בזמן, הוא שוב יאכל לחם טבול בחלב. זה חשוב מאוד, גם זה הידור".

והסיפור הזה מביא אותנו לפסוק אחר בפרק: "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".
פשוטם של הדברים, הוא שהצדקה תציל ממוות את מי שנותן צדקה. היא מעין ביטוח.
אני מעדיף לפרש זאת אחרת, ברוח הצדקה של ר' אריה לוין – חשיבותה של הצדקה, היא בכך שהיא מצילה אנשים אחרים ממוות. זאת המוטיבציה הראויה לתרום כסף, לתרום דם, לתרום מח עצם, לתרום איברים.

הפסוק השלם הוא:
לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע
וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.

הצְדָקָה היא ניגודם של אוֹצְרוֹת רֶשַׁע. על פי ההנגדה הזאת, פירוש הצדקה כאן אינו מתן כסף לנזקקים, אלא השגת הכסף בדרכי יושר וצדק, לא במרמה, לא בניצול. המסר האופטימי, הוא שהאדם שמרוויח את לחמו ביושר, יזכה ליהנות ממנו לאורך ימים.

* 929