פרק ל במשלי שונה מכל קודמיו. בעוד כל הפרקים עד כה יוחסו לשלמה המלך, פרק זה מיוחס לאָגוּר בִּן יָקֶה. מיהו הנ"ל? על פי רש"י ומפרשים אחרים, זהו פסבדונים של שלמה עצמו. שם זה מעיד על הבינה שהוא אגר, ואותה הוא "מקיא".
אולם לי נראה קצת מוזר שמי שעמד בשמו המלא מאחורי כל הנאמר עד כה, יסתתר לפתע אחרי שם בדוי. סביר יותר שמדובר באדם אחר, שעורך הספר, אולי שלמה עצמו, התלהב מחוכמתו וצירף אותו לספרו, תוך שהוא מקפיד לשמור על זכות היוצרים, ומביא דברים בשם אומרם.
ואכן, אלה דברים ראויים; פרק זה מלא חכמה, לא פחות ואולי יותר מפרקים אחרים, והוא מסוגנן כשירה גדולה.
אָגוּר בִּן יָקֶה מצטנע. כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה. ואולי באמת הוא נעדר השכלה פורמלית, לא למד באופן מסודר, והוא הגיע לתובנותיו כאוטו-דידקט.
בשאלותיו הוא שואל את שאלות היסוד של קיום העולם, שאלות שטרם ניתן להן מענה עד היום וספק אם יינתן להן מענה. רוגל אלפר, בפשקווילי הנאצה שלו ב"הארץ", נוהג לכתוב שכל מי שמאמין שיש אלוהים הוא פשוט מטומטם. טוב, רוגל אלפר. אבל בני אדם נורמלים, אינם יודעים הכל, ובדרך כלל, דרכם לחיפוש האמת, אינה רציונלית טהורה, והיא משלבת ידיעה עם אמונה. הידיעה יכולה לתת לנו את ההסבר המדעי להתרחשויות הטבעיות, כמיטב התקדמות המדע עד ימינו. אך שאלות הקיום עמוקות יותר, וכל עוד קיימת האנושות, יחפש אדם את האמת; ישאל שאלות ויחפש תשובה.
שאלות היסוד ששואל אָגוּר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?
מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?
מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?!
****
הפסוקים האהובים עליי בפרק הם אלה:
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה – לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.
הכותב מודה שיש שאלות הנשגבות מבינתו. ארבעתן קשורות בניווט, סמל לקשייו בהתמצאות בעולם ובהבנתו. איך יודע הַנֶּשֶׁר לנווט את דרכו בַּשָּׁמַיִם? כיצד מנווט הנחש את דרכו בין הסלעים? כיצד יורדי הים המפליגים אל הים הרחב, האינסופי, מצליחים לנווט בהצלחה אל יעדם? ומהי הדרך בה מצליח הגבר להגיע אל לב אהובתו?
דומה, שלוש הדוגמאות הראשונות נועדו להביא אותנו אל השאלה שמטרידה את הכותב, שאין לו מענה עליה. מהי דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה? באמצעות משלי הַנֶּשֶׁר, הנָחָשׁ והאֳנִיָּה הוא מסביר את קשיי הניווט שמטרידים אותו.
ואפשר לתת בהם סימנים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם היא עולם המחשבה, המעוף. דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר הוא עולם היצר, התשוקות, כפי שמסמל אותם הנחש עוד מסיפור גן העדן. דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם היא סערת הרגשות המטלטלת את חיינו. הבנת כל אלה, תביא אותנו להבנת דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.
ואולי המסר של הפסוקים הללו, הוא שכדי להשיג את המטרה, יש להשקיע בדרך.
****
את הרומן הראשון שלו, כתב יגאל מוסינזון, אז חבר קיבוץ נען, ב-1953. ברומן זה, הוא גילה אהדה לארגוני המחתרת "הפורשים", עמדה חריגה ואמיצה בסביבה שבה הוא חי. אך הספר עורר סנסציה בעיקר בשל הביקורת הנוקבת שמתח על החברה הקיבוצית, תוך עיסוק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, ותיאורי מין נועזים למדיי, בוודאי לזמנם.
עקב כך, אולץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ.
שם הרומן: דֶּרֶךְ גֶּבֶר.
****
פסוקים אלה היוו השראה גם למאיר אריאל, בשירו "דרך ארץ".
ב-1987 שנים הוציא גידי גוב את הטוב והחשוב באלבומיו: "דרך ארץ". מאיר אריאל כתב ארבעה משירי האלבום: "שלל שרב", "גבר בעיר", "לוליטה" ושיר הנושא – "דרך ארץ".
כמו רבים משיריו, גם שיר זה סתום בקריאה ראשונה. יש לחפור ולחפור בו כדי להגיע למעמקיו. איני מתיימר לפענח את השיר עד תומו, אך אני מאמין שהצלחתי לפענח חלק ממסריו.
יושבים ביחד, שותים בנחת
וכל הפחד מתייבש,
ואם מטפחת לאט נפתחת,
אז אף אחד לא מתבייש.
הקיץ עוד לא התמתח,
מתמהמה להזדקף
ואין לדעת עוד מה יתפתח
מהחוקים שהוא עוקף.
שוב לא רגוע, אולי נגוע
כל כך פגוע ומיותר,
מרגיש תקוע ושוב פקוע
בסבלנות אותו מיתר.
במרפסתך פורח ורד
ושפתותייך דם שושן,
ואין יודע כמה זמן
אני עוד אחכה לך כאן.
דרך ארץ אדמה, אדמתי,
דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי,
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו
דרך ארץ אדמה, אדמתי.
שטופים במוח, רוצים לשמוח
למי יש כוח להתנגד.
טרופים לצמוח, מתים לברוח,
רוצים לשכוח, להתמרד.
בסכין היא מתפשטת
ומתעטפת בצעיף
התענוג רק יחריף
וערפל מתוק יצעיף.
דרך ארץ אדמה, אדמתי
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי,
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו
דרך ארץ אדמה אדמתי.
ארץ מורידה חולצה בצמא,
ארץ אבן מצוצה בחמה,
ארץ אשר אבניה ברזל
ארץ אשר שעירה לעזאזל…
אשת הקבלן רצתה יהלום
אשת החבלן עשתה לי שלום
אשת הסוכן לחצה לי ת'יד
ואשת הקצין חלצה לי… לחצה לי… נתנה לי…
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו.
דרך ארץ אדמה, אדמתי
דרך ארץ אדמה, אדמתי
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי
דרך ארץ…
כמו מרבית שיריו, גם שיר זה עתיר ביטויים מתוך מקורות ישראל, והראשון שבהם הוא כבר הכותרת – "דרך ארץ". "דרך ארץ" הוא ביטוי תלמודי לנימוסים והליכות, לאורח חיים נורמלי. מהו אורח חיים נורמלי? למשל, חיי עמל, חיי התפרנסות. "חברת לומדים" שאינה מבוססת על עבודה והמשתמטת מחובותיה הלאומיים והאזרחיים, למשל, אינה תורה עם דרך ארץ. "דרך ארץ קדמה לתורה", קבעו חז"ל. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן" (משנה, אבות ב, ב). לפיכך, הזרם האידיאולוגי הנאו אורתודוכסי שיצר הרש"ר הירש בגרמניה, במאה ה-19, נקרא "תורה עם דרך ארץ". "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה" (משנה, אבות ג, יז).
כאשר מאיר אריאל מכתיר את השיר בביטוי "דרך ארץ", הוא שולח אותנו אל האמירות הללו. הוא מכין אותנו לכך, שהשיר מעמת בין דבר מה חשוב לבין דרך ארץ, שאמורה להיות משולבת עמו, אולי לקדום לו, משהו שהנו יפה עם דרך ארץ, אך לא יתקיים ללא דרך ארץ. מהו אותו הדבר?
ארבעת הבתים הראשונים בשיר מתארים מפגש זוגי. הכותב מתאר את ההיסוס המאפיין את המפגש, בשלביו הראשונים, ואת ההתגברות עליו, באמצעות שתיה. שתיה, המאפשרת לו להתגבר על הפחד, על הבושה. אט אט נוצרת פתיחות, מוּסֶרֶת המטפחת המכסה טפחיים.
השחרור אינו כרוך רק בהתגברות על מחסומי בושה והיסוס, אלא גם על חוקים. כשאף אחד אינו מתבייש, התוצאה היא ש"אין לדעת עוד מה יתפתח מהחוקים שהוא עוקף". כאן המספר שותל אזהרה. השתיה, הסרת הצעיף, עלולים להוביל למקום רע, מקום של פריקת עול, של פריצת גבולות … של אובדן דרך ארץ.
הכותב מבין שהוא נסחף למקום שאין הוא רוצה בו, לא למקום טוב. "הוא לא רגוע". הוא פגוע, הוא חש מיותר. והוא מרגיש שהוא עומד לאבד שליטה. שוב "פקוע בסבלנות אותו מיתר". המילה "בסבלנות" מנוגדת לתיאור המיתר הפקוע. אולי היא מבטאת את השקט שהוא ממשיך להקרין כלפי חוץ, המקדים את הסערה של פקיעת המיתר. ומה יקרה אם יפקע המיתר? תאבד המנגינה, הנותנת את הטעם למערכת היחסים הזוגית השברירית הזאת. שמא המנגינה הזאת היא אותה "דרך ארץ", שבלעדיה, מערכת היחסים הזאת עלולה להוביל למקום רע.
זוגיות טובה מחייבת עדינות, סבלנות, אורך רוח, דרך ארץ. המיתר המתוח, המאיים להתפקע, הוא ניגודה של אותה עדינות. המתח מביא אותו למחשבות קשות – הוֶרֶד המזמין שבמרפסתה, נמשל לדם שושן. מה מסמל הדם הזה? דם במערכה הראשונה, הוא אות מבשר רע להמשך הקשר. הוא מאבד את הסבלנות. "אין יודע כמה זמן אני עוד אחכה לה כאן". יש משהו מאוד אלים ומאיים בתיאור הזה. איום המשולב בחוסר ביטחון. אין לכותב עוד סבלנות להמתין ללא הידיעה – האם היא מתמסרת לו? אולי היא מפחדת ממנו; מאובדן הגבולות, מאובדן הסבלנות?
ובבית החמישי, שהוא הפזמון החוזר – מהפך, שינוי כיוון. כלל אין המדובר בגבר ואישה. אין המדובר באישה, אלא בארץ, באדמה. האיש והאישה הם העם והארץ.
"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי". הדרך הראויה לגֶּבֶר בְּעַלְמָה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.
"דרך ארץ, אדמה אדמתי". גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.
צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי". אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה.
התכתובת של מאיר אריאל עם "על גבעות שיך אברק" מופיע ביתר שאת ב"מדרש יונתי". "מדרש יונתי" הוא שיר תוכחה קשה ביותר, המוחה על היחס האדנותי, הכוחני, כלפי הערבים בארץ. הכוחנות הזאת, מנוגדת לדרך ארץ שהתורה מצווה אותנו כלפי הארץ, שביטויה הוא השמיטה. השמיטה מבטאת את היחסיות של הקשר שלנו עם הארץ. הארץ שייכת לאלוהים, והיא בידינו כפיקדון, המותנה בהתנהגותנו המוסרית. מאיר אריאל שואל שם: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, כשאתה לוקח עוד ועוד אדמות, בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, באמצעות מושל. הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה"? באף שיר אחר מאיר אריאל אינו בוטה כל כך, קשה כל כך, בתוכחה שלו. וגם אז, הוא מקפיד לציין, שאין המדובר בארץ זרה, שאינה שלנו. "הו מאמא מאמא אדמה / הו מאמא אדמה. / הוא מאמא מאמא אדמה, / אדמה, אדמתי! / עד מותי! / עד מה אדמ-תי". כאשר לוקח מאיר אריאל רחוק יותר את התוכחה שלו על אובדן דרך הארץ, כך הוא מעצים את החיבור שלו לשירו של פן, את הזעקה שהאדמה הזו היא אדמתי, עד מותי. ודווקא בשל כך, היא מחייבת אותי לאחריות, לדרך ארץ.
ההתייחסות לזוגיות בין גבר ואישה כמשל לנושא הלאומי, הכללי, היא יסוד מוסד ביהדות, במדרשי חז"ל ובפרט במדרשי חז"ל לשיר השירים. בדרך כלל ההקשר הוא בקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל, אך גם בקשר לאדמה. הזרעת האדמה, הפריית האדמה, התקווה להתמסרות האדמה לאדם העובד אותה, ביטויים כמו פילוח האדמה, אדמת בעל וכו', הם עולם הדימויים של עם שחי על אדמתו ויוצר בה את תרבותו.
ברבים משיריו של מאיר אריאל, בא לידי ביטוי כפל המשמעות – הרובד הזוגי שבין איש לאישה כמשל לרובד לאומי. שירים כמו "שדות גולדברג", "שיר כאב" ואחרים, נתונים לפרשנות בשני הרבדים הללו. ב"דרך ארץ" שני הרבדים מופיעים במישור הגלוי – "דרך ארץ, אדמה אדמתי" היא המקבילה ל"דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי".
" דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה", מקורו בספר משלי, בפרק שלנו: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה – לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה". לדעת אישה, זו הרי הידיעה הבסיסית ביותר, הטבעית ביותר של גבר. לא, אומר אָגוּר בִּן יָקֶה, זו רק מראית עין. דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה נפלאה ממנו בדיוק כמו דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר וְדֶרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. הידיעה הטבעית כל כך, מהי דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה – היא, למען האמת, מלאה באי ודאות. היא מחייבת את הגבר למחשבה, ליצירתיות, לחיפוש דרך, לסבלנות וסובלנות, לעדינות ול… דרך ארץ. הוא הדין, אומר מאיר אריאל, בדרך ארץ לאדמה, לאדמתי.
"דרך ארוכה הלכנו" – אלה שנות הגולה, אלפַּיִם שנות הנתק בין העם והארץ. והנה, כשהעם חוזר אל ארצו – האם הוא יודע כיצד לנהוג? לא בטוח. אין הוא זוכר את הדרך הישרה. מהי הדרך הישרה, "דרך הישר"? הדרך הנכונה; דרך המצוות, היהדות. זאת הדרך הישרה, להבדיל מן ההתחכמות היתרה, המובילה לסטיה מן הדרך.
האם המשורר רומז שכיוון שזמן ארוך כל כך לא היינו בקשר עם ארצנו, איבדנו את הכישרון הלאומי, הכישרון הטבעי של זיקת עם לארצו? או שמא, שכחנו את הנימוסים וההליכות, את דרך הארץ. אנו נוהגים כלפי הארץ באלימות. או שמא, כלפי העם שבארץ? הארץ היא ארצנו, "אדמה אדמתי", אך אין עובדה זו מתירה לנו לנהוג בכוחנות, באלימות. עובדה זו מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.
"שטופים במוח, רוצים לשמוח, למי יש כוח להתנגד". קשה לַפְּרָט לעמוד מול הציבור שהוא חלק ממנו. יש אווירה כוחנית, של שטיפת מוח, של "עושים שמח", ולמי יש כוח להתנגד?
ואולי, ב"למי יש כוח להתנגד", מתכוון אריאל לאישה / לארץ. אין לה כוח להתנגד לבעילה האלימה, אבל היא אינה מתמסרת. מערכת היחסים הזאת יוצרת תחושות של חוסר חיבור, של חוסר סיפוק, של אכזבה. זה לא עובד בדרך הזאת. אף צד אינו מסופק. ולכן, רוצים לברוח, להתמרד. אין נחת רוח, אין שביעות רצון אמתית. חייב לחול שינוי. "מתים לברוח" – הכותב מביע חשש מפני בריחת בני הארץ ממנה, לנוכח התסכול והאכזבה.
מסר דומה מביע אריאל בשירו "ארץ ניתזים". גם שם, בני הארץ עלולים לנטוש אותה, בשל אותו מתח, שכאן הוא משול למיתר העומד להתפקע ושם לקפיץ דרוך: "ארץ ניתזים כל כך רחוק בניה / אל האפלה כלים גִצֵי האש / ארץ קפיץ אדיר דורכת בבניה / ארץ אין בררה, ארץ זה מה יש / ארץ לחץ, לחץ היא דוחסת בבניה".
גישה לארץ, לאדמה, שאינה בדרך ארץ, כמוה כאונס אלים, חמוש בסכין. "בסכין היא מתפשטת". היא מתפשטת, אבל איזה טעם יש ל"עונג" הזה? הסכין, כביטוי לכוחנות משחיתה, מופיעה גם ב"מדרש יונתי": "מה לך כל כך נמרץ שלוח / להתגרד על הסכין? / די כבר תן גם לסכין לנוח – / כן, רד מהסכין".
"ומתעטפת בצעיף". ההתעטפות בצעיף – ביטוי לצניעות, להסתרה. לא הכל מותר, לא הכל פתוח. זהו ביטוי לרצונה של הארץ / האישה ליחסים אחרים. יחסים שיש בהם גבולות. המשורר מביא את הצעיף כסמל לעדינות, ניגודו של סמל האלימות, הסכין. העדינות שהצעיף מייצג, הוא המופת של האבות והאימהות. כשרבקה אמנו ראתה לראשונה את יצחק: "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בר' כד סה). הצעיף מחזיר אותנו למטפחת של תחילת השיר. שם, המטפחת שנפתחת מסמלת את הסרת המוסרות, שהינה הסרה של המוסר. ללא המוסר הזה, שום דבר טוב לא יצא מן היחסים הללו. המשורר מציע חלופה, לשוב ולהתעטף בצעיף – בעדינות, במוסר, בדרך ארץ.
בשירו של מאיר אריאל "בס בבלון", מייצגת המטפחת את האמונה ואת הזיקה ליהדות, שהחלוצים, בוני היישוב, ויתרו עליה – "אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת – קיבלת משבצת, א-נו, תוציא ממנה המרב". הוא רואה את חייהם כקשים, מרים, והוא מציע חלופה מעודנת לקשיות החלוצית: "אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת – זוהי משבצת, יש בה, יש בה רב". ב"בס בבלון" מציע מאיר אריאל לעדן את מערכת היחסים של אדם ואדמתו, במשהו רך יותר, רוחני, מפויס, שאותו מייצגת המטפחת. וכך גם כאן.
למה הוא מתכוון ב"התענוג יחריף"? יש כאן ניגודיות, בין התענוג לחריפות. אולי כוונתו היא, שתחושת התענוג אינה אמתית. מול החריף, מוצג המתוק. "ערפל מתוק יצעיף". עיניים מצועפות, הן עיניים מעורפלות, מכוסות דוק של דמעות. יש דמעות של כאב, של חריפות. אך הוא מציע עיניים מצועפות מעונג, "ערפל מתוק יצעיף".
הזיקה בין העלמה והאדמה הופכת לזהות אחת בבית התשיעי. "הארץ מורידה חולצה". בצמא? היא צמאה? אולי אמירה שאין כל צורך בסכין. הארץ צמאה לעם, לקשר עמו. ביחסים בריאים, בדרך ארץ, העונג יהיה אמִתי, מתוק, לא חריף.
"ארץ אשר אבניה ברזל" – זאת הברכה אודות א"י, בנאומו של משה לעם ישראל, טרם הכניסה לא"י. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה; אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, ז-י). השפע הזה אינו מובן מאליו. הוא מותנה בהתנהגותו של עם ישראל, בצדק בתוכו, ביחס לגר, בהליכתו בדרך הישר, בדרך ארץ. לצד הברכה מופיעה הקללה, הבחירה היא בידינו.
"ארץ אשר שעירה לעזאזל" – בספר ויקרא מדובר על שעיר לה' לעומת שעיר לעזאזל. "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לה', וְעָשָׂהוּ חַטָּאֶת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז ט-י). אחד הפירושים המקובלים לפרשת שני השעירים, הוא ששני השעירים מסמלים את שתי הנשמות שיש באדם, הנפש האלוהית והנפש הבהמית והטקס כולו הוא משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים – לזהות את התכונות שלו הבאות מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל" ממנו והלאה, ולזהות את התכונות הבאות מצד הנפש האלוהית ולהקדיש אותן לה'. כל השיר, הוא קריאה של המשורר לעם ישראל, לטפח בתוכו את הנפש האלוהית ולא את הנפש הבהמית.
אפשרות נוספת לפרש את כוונתו של מאיר אריאל, ב"ארץ אשר שעירה לעזאזל", הוא הביטוי "עזאזל" כארץ גזירה. הבחירה היא בין ארץ ישראל כארץ ברכה, "אשר אבניה ברזל" לארץ גזירה "אשר שעירה לעזאזל". הבחירה היא שלנו, בהתנהגותנו.
את פרשנותי לשיר, אני מאמת באמצעות שירים אחרים של מאיר אריאל, שהמסר שלהם דומה. הזכרתי כבר את "מדרש יונתי", את "בס בבלון" ואת "ארץ ניתזים".
המסר הזה מובא גם בשיר "ארצי לגואל". כותרת השיר כבר מסבירה את כוונת המשורר – ארצי זקוקה לגאולה. גאולה ממי, ממה? מפני עצמנו, מפני הדרך שבה אנו מממשים את זכותנו עליה. השיר מתכתב עם שירו של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי" – "הוי חולמת, הוי מיוחמת, הוי ארצי לגואל". ולמה היא זקוקה לגואל? "הם אונסים אותה כל בוקר / ערב וצהרים / משחקים עליה פוקר / פוקר המספָּרַיִם // ובלילה משמיעים הם יללה / על צער גורלה / קוראים בקול גדול / עד הוא נשמע כצחוק / המהדהד רחוק". ובמילים אחרות, נוהגים בארץ לא בדרך ארץ, ולכן היא זקוקה לגאולה.
המסר הזה עובר במפורש גם בשיר "על ארץ מוותרים רק בלב". מצד אחד, יש בשיר מסר חזק מאוד של "אדמה אדמתי": "החליפה אותי פעמים – כמעט שהייתי אחר, / אך זה לי אלף שנים ועוד אלף / שלא מוותר על גרגר". ולצד המסר הזה – מסר ברור של דרישה לדרך ארץ כלפי הארץ, כתנאי לקיום הברית והקשר עמה: "החליפה אותי – איך ולמה? / איך, למה לא שמתי לב? / כמו שדרכתי עליה – / ככה גם לא שמתי לב… ארץ אוהבת קצת יחס, / ארץ רוצה תשומת לב / לא משנה מי ומה אתה – / ארץ רוצה תשומת לב". לא משנה מי ומה אתה – אין די בזכות על הארץ, יש לממש אותה בתשומת לב.
את "על ארץ מוותרים רק בלב" אין צורך לבאר, כיוון שמאיר אריאל עשה זאת בעצמו. בספר "עצמאי בשטח", בעריכת יואב קוטנר, מופיע צילום של טקסט שמאיר אריאל שלח לעיתון "מקור ראשון". הטקסט כתוב בכתב ידו של אריאל, כדף גמרא, שבמרכזו השיר "על ארץ מוותרים רק בלב", מצד שמאל שלו – פירוש של המשורר לשירו. מצד ימין – פירוש לפירוש, אף הוא של המשורר. וכך הוא כותב בפירוש: "אומר ישראל, שגלה מארצו פעמיים ונאלץ להתנצר וניסה להתבולל בעצמו לאורך זמן ומרחקים, אך לא עזב את הארץ בלבו, לא שכח אותה ולא ויתר עליה, ולו על גרגר מגרגריה של הארץ הגדולה והרחבה והרב ממדית, המופשטת והגשמית, מתחת לאלף ריבונויות שבאו והלכו". זה המסר של "אדמה אדמתי". והמסר של "דרך ארץ": "אומר ישראל, שהארץ זרקה אותו בגלל שלא התנהג על פי חוזה הקניה והפר סעיפים, בעיקר בפרקים שבין אדם לחברו, אדם לאדמה, אדם לשמים. וכמו שזורקים בגד מלוכלך לכביסה, כי כבר אי אפשר ללבוש אותו מרוב בגידה, יוצא שהוויתור על הארץ מתחיל בין אדם לחברו". ובמילים אחרות – ויתור על הארץ אינו החלטה מדינית זו או אחרת על מיקום גבולותיה, אלא היחסים בין אדם לחברו. אם הם לא יהיו נכונים, ראויים, תקינים, זה הוויתור האמתי על הארץ, כיוון שהארץ תקיא אותנו.
לצד הגרסה המוכרת של "על ארץ מוותרים רק בלב", אותה הקליט מאיר אריאל עצמו, ישנה גרסה נוספת, ששר יהורם גאון. לגרסה הזאת הוסיף מאיר אריאל בית קטן, שהוא בעצם הפירוש לשיר "דרך ארץ": "כי תמצא לך ארץ / ותהיה בה אזרח, / לך אִתה בדרך ארץ – / שמע מאחד שסרח".
הערה – לא פירשתי במסה זו את הבית "אשת הקבלן וגו'". בקריאת הבית חלפו בי רעיונות שונים, אך לא התגבשו לכדי תובנה שאני יכול לעמוד מאחוריה, ולכן אני מעדיף להשאיר את הפרשנות לבית הזה פתוחה.
****
בתום מלחמת יום הכיפור, שימשו פסוקים אלה השראה לשיר שכתב ארנון בן דוד, ולהקת פיקוד צפון שרה ללחנו של דני ליטני.
למה מתרגש הדופק
ופורחת הנשמה
מתפרעת ברוב אושר
ונשרפת בחמה?
הסתכלו נא בשמיים
הליקופטר שם עומד
מה יום לנו מיומיים
למה זה הלב רוקד?
דֶּרֶךְ נֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דרך בכי דרך אושר
נגמרה המלחמה.
מול החוף, חשוף לרוח
ים כחול ומשקשק
זוג עומד ליד המים
ובשמש מתנשק.
זוג עומד ליד המים,
מעליו חופת ענן,
עוד מעט נשמע בבית
קול כלה וקול חתן.
דֶּרֶךְ נֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דרך בכי, דרך אושר
לא תהיה עוד מלחמה.
למה מתרגש הדופק
ופורחת הנשמה
מתפרעת ברוב אושר
ונשרפת בחמה?
הסתכלו נא בשמיים
הליקופטר שם עומד.
מה יום לנו מיומיים
למה זה הלב רוקד?
דֶּרֶךְ נֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דרך בכי, דרך אושר,
לא תהיה עוד מלחמה.
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 