משלי לא: אֵשֶׁת חַיִל

קבוצה קטנה של אנשים, שהתרכזו במאה ה-16 בצפת סביב מנהיג כריזמטי, האר"י מצפת, הצליחה ליצור יצירה רוחנית יהודית רבת השפעה עד ימינו – מהקבלה הלוריאנית, דרך תפילת קבלת שבת והפיוט "לכה דודי" שנכנסו לסידור התפילה, ואם נוסיף לכך גם את רבי יוסף קארו שקדם להם בכמה עשרות שנים וכתב בצפת את השולחן ערוך, מדובר בהשפעה שלא היה כדוגמתה בתולדות עמנו אחרי תקופת חז"ל. והחבורה הזו הכניסה גם מנהג נאה לסעודת ליל שבת המשפחתית. יושבת המשפחה סביב שולחן השבת, לאחר השיבה מבית הכנסת, שרה זמירות שבת, מקדשת על היין והחלה, ואז הבעל והילדים שרים לרעיה ולאם, את הפיוט המסיים את ספר משלי – "אֵשֶׁת חַיִל". שירה המהלל את האישה.

אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.
גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ.
וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ.
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם.
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ.
טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ.
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים.
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ.
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת ה', הִיא תִתְהַלָּל.
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

השיר הוא אקרוסטיכון – 22 פסוקים, כשכל פסוק נפתח באות על פי סדר הא"ב, מאֵשֶׁת ועד תְּנוּ; 22 פסוקים שכל כולם שיר הלל לאשת החיל.

רווחת היום קריאה פמיניסטית היוצאת נגד השיר. קריאת השיר כפשוטו יכולה להסביר מאין באה הגישה הזאת. האישה מנותבת לאחריות על הבית ועבודות הבית, בעוד בעלה – כשלעצמה מילה בעייתית, המבטאת מערכת יחסית בלתי שוויונית בעליל, הוא שר החוץ, הוא האיש המכובד, נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ. האישה נבחנת, בין השאר, על נאמנותה לבעלה, בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ. וכן הלאה וכן הלאה.

איני אוהב את הקריאה הזו. זו קריאה אנכרוניסטית. אין טעם לשפוט שיר שנכתב לפני למעלה מ-2,500 שנים על פי נורמות המאה ה-21. זה פשוט אבסורד. זה לא רציני.

ניתן וראוי להעניק לשיר פרשנות הפוכה – שיר על עוצמת האישה, שנכתב בעידן פטריאכלי, שבו האישה הייתה כמעט רכוש.

חַיִל – פירושו כוח, עוצמה. זהו שיר המדבר על אישה עוצמתית, אישה חזקה. אישה רבת פעלים, רבת כישורים, מנהלת מוכשרת, המוכיחה עצמה בעשיה, במסחר, בחקלאות, בעשיה התנדבותית למען החלשים בחברה, בחינוך ילדיה ובניהול משק הבית. אישה המשכילה לקיים קריירה והתנדבות לצד ניהול חיי משפחה מופתיים. ובניגוד לגישה השופטת את האישה על פי המראה החיצוני, אומר הפיוט ששֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, והוא בוחן את האישה על פי תכונותיה, על פי ערכה – אִשָּׁה יִרְאַת ה', הִיא תִתְהַלָּל. על פי מעשיה – וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

****

האמנם שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי? הרי המראה החיצוני הוא לבטח גורם למשיכה בין המינים, ולמה להתכחש לכך?

אילן גולדהירש אינו מקבל את המסר. בשירו "לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי", שאותו שר משה הלל בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח "למנצח שיר מזמור" בשנת תשלב, וזכה במקום השני, הוא מביע התנגדות לטענה הזאת. אמנם הוא מתווכח עם משלי, אבל למען המשקל והחרוז, הוא מגדיר את כותב הפיוט, שלמה – "אדון קהלת", על שם ספר אחר המיוחס לו. והוא, "הקטון בעבדיכם" חולק על שלמה המלך וטוען: לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

אמר אדון קוהלת, שהוא שלמה המלך
היופי הוא איוולת, ושקר הוא החן,
אבל אני, זה הקטון בעבדיכם
ביום הזה אומר לכם, אומר לכם:
לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

נכון חשוב האופי, אך מה מצא הוא דופי
בכל עניין היופי? מדוע יתאונן?
אבל אני, זה הקטון בעבדיכם
ביום הזה אומר לכם, אומר לכם:
לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

יחזור בו גם המלך, אם הוא יראה זה פלא
את שתי עינייך אלה, אהובתי רחל.
לכן אני, זה הקטון בעבדיכם
ביום הזה אומר לכם, אומר לכם:
לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

****

חיים צינוביץ', בדמות "השרוף", כתב ושר כיצד נפל בשקר היופי ובהבל החן.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי
איך אני הולך אחריה
ומתבונן בשקר היופי
איך אני חולם עליה

בוקר וליל בעקבותיה
איך אני כרוך אחריה
ומתפעל משקר היופי
איך אני חולה עליה

איך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש רגליים
ואיך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש ידיים
ואיך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש עיניים
ואיך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש שפתיים

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי
שבע יום כבר לא עובד
גם אין חברים, לא מתגלח,
לא אוכל ורק שותה קפה לפעמים

מחכה לה שתבוא
מעבר לפינה ותתגלה
ואז אני ארוץ אליה
ואשיר לה בפה מלא

איך לשקר הזה…

****

ב-1964 עלה בתיאטרון החמאם, שהקימו דן בן אמוץ וחיים חפר, המחזמר הפרודי "שייקספיר איננו". את השירים למחזמר כתבו חיים חפר, עמוס קינן ונעמי שמר. בשירה "הליצן", מתוך המחזמר, כתבה נעמי:
כְּשֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֵב בָּעִיר
מִתְחַשֵׁק לִי לָמוּת צָעִיר
אָמְנָם שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לִשְׁבֹּר אֶת לִבְּכֶם
אֲבָל עוֹד לֹא רָאִיתִי דָּבָר מִסְכֵּן
יוֹתֵר מִלֵּיצָן זָקֵן.

****

ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה" – האפוס הגדול של תקומת ישראל ומלחמת השחרור, אינו ספר של גיבורים אינדיבידואלים. הגיבור של הספר הזה הוא עם ישראל. הגיבור של הספר הוא דור תש"ח. גיבורי הספר הם המעפילים.

ובספר יש גם גיבורה אחת – ברכה פולד, לוחמת הפלמ"ח שנפלה בהתקלות עם המשטרה הבריטית ב"ליל וינגייט", ליל ההורדה של ספינת המעפילים "אורד וינגייט". אלתרמן ראה בה סמל של גבורת נשים ושותפותן במלחמה על תקומת ישראל. אֵשֶׁת חַיִל תרתי משמע.

ובעוד במשלי, מי שנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים הוא בַּעְלָהּ, בשירי עיר היונה מוצבות בנות בשערים.

בְּעִיר הַשֵּׁבֶט הַשּׁוֹקֵט מִדַּעַת
וְהַמַּצִיב בְּנוֹתָיו בַּשְׁעָרִים.

העיר היא תל אביב. השבט הוא שבט הצופים, שבו התחנכה ברכה פולד.

כתב מורי ורבי יריב בן אהרון במסכת על "שירי עיר היונה":
בפסוקי משלי הנקראים בערב שבת, הבעל הוא "הנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים". אלתרמן מציב שם את האישה: "מִי יִמְצָא" "אֵשֶׁת חַיִל" כברכה המוצבת בשערי העיר. "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" ב"הגנה" ובפלמ"ח – "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה".
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי", לוחמת הפלמ"ח – "הִיא תִתְהַלָּל", "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".

* 929

משלי ל: דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה

פרק ל במשלי שונה מכל קודמיו. בעוד כל הפרקים עד כה יוחסו לשלמה המלך, פרק זה מיוחס לאָגוּר בִּן יָקֶה. מיהו הנ"ל? על פי רש"י ומפרשים אחרים, זהו פסבדונים של שלמה עצמו. שם זה מעיד על הבינה שהוא אגר, ואותה הוא "מקיא".

אולם לי נראה קצת מוזר שמי שעמד בשמו המלא מאחורי כל הנאמר עד כה, יסתתר לפתע אחרי שם בדוי. סביר יותר שמדובר באדם אחר, שעורך הספר, אולי שלמה עצמו, התלהב מחוכמתו וצירף אותו לספרו, תוך שהוא מקפיד לשמור על זכות היוצרים, ומביא דברים בשם אומרם.

ואכן, אלה דברים ראויים; פרק זה מלא חכמה, לא פחות ואולי יותר מפרקים אחרים, והוא מסוגנן כשירה גדולה.

אָגוּר בִּן יָקֶה מצטנע. כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה. ואולי באמת הוא נעדר השכלה פורמלית, לא למד באופן מסודר, והוא הגיע לתובנותיו כאוטו-דידקט.

בשאלותיו הוא שואל את שאלות היסוד של קיום העולם, שאלות שטרם ניתן להן מענה עד היום וספק אם יינתן להן מענה. רוגל אלפר, בפשקווילי הנאצה שלו ב"הארץ", נוהג לכתוב שכל מי שמאמין שיש אלוהים הוא פשוט מטומטם. טוב, רוגל אלפר. אבל בני אדם נורמלים, אינם יודעים הכל, ובדרך כלל, דרכם לחיפוש האמת, אינה רציונלית טהורה, והיא משלבת ידיעה עם אמונה. הידיעה יכולה לתת לנו את ההסבר המדעי להתרחשויות הטבעיות, כמיטב התקדמות המדע עד ימינו. אך שאלות הקיום עמוקות יותר, וכל עוד קיימת האנושות, יחפש אדם את האמת; ישאל שאלות ויחפש תשובה.

שאלות היסוד ששואל אָגוּר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד?
מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו?
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה?
מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, כִּי תֵדָע?!

****

הפסוקים האהובים עליי בפרק הם אלה:
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה – לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.

הכותב מודה שיש שאלות הנשגבות מבינתו. ארבעתן קשורות בניווט, סמל לקשייו בהתמצאות בעולם ובהבנתו. איך יודע הַנֶּשֶׁר לנווט את דרכו בַּשָּׁמַיִם? כיצד מנווט הנחש את דרכו בין הסלעים? כיצד יורדי הים המפליגים אל הים הרחב, האינסופי, מצליחים לנווט בהצלחה אל יעדם? ומהי הדרך בה מצליח הגבר להגיע אל לב אהובתו?

דומה, שלוש הדוגמאות הראשונות נועדו להביא אותנו אל השאלה שמטרידה את הכותב, שאין לו מענה עליה. מהי דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה? באמצעות משלי הַנֶּשֶׁר, הנָחָשׁ והאֳנִיָּה הוא מסביר את קשיי הניווט שמטרידים אותו.

ואפשר לתת בהם סימנים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם היא עולם המחשבה, המעוף. דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר הוא עולם היצר, התשוקות, כפי שמסמל אותם הנחש עוד מסיפור גן העדן. דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם היא סערת הרגשות המטלטלת את חיינו. הבנת כל אלה, תביא אותנו להבנת דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה.

ואולי המסר של הפסוקים הללו, הוא שכדי להשיג את המטרה, יש להשקיע בדרך.

****

את הרומן הראשון שלו, כתב יגאל מוסינזון, אז חבר קיבוץ נען, ב-1953. ברומן זה, הוא גילה אהדה לארגוני המחתרת "הפורשים", עמדה חריגה ואמיצה בסביבה שבה הוא חי. אך הספר עורר סנסציה בעיקר בשל הביקורת הנוקבת שמתח על החברה הקיבוצית, תוך עיסוק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, ותיאורי מין נועזים למדיי, בוודאי לזמנם.

עקב כך, אולץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ.

שם הרומן: דֶּרֶךְ גֶּבֶר.

****

פסוקים אלה היוו השראה גם למאיר אריאל, בשירו "דרך ארץ".

ב-1987 שנים הוציא גידי גוב את הטוב והחשוב באלבומיו: "דרך ארץ". מאיר אריאל כתב ארבעה משירי האלבום: "שלל שרב", "גבר בעיר", "לוליטה" ושיר הנושא – "דרך ארץ".

כמו רבים משיריו, גם שיר זה סתום בקריאה ראשונה. יש לחפור ולחפור בו כדי להגיע למעמקיו. איני מתיימר לפענח את השיר עד תומו, אך אני מאמין שהצלחתי לפענח חלק ממסריו.

יושבים ביחד, שותים בנחת
וכל הפחד מתייבש,
ואם מטפחת לאט נפתחת,
אז אף אחד לא מתבייש.

הקיץ עוד לא התמתח,
מתמהמה להזדקף
ואין לדעת עוד מה יתפתח
מהחוקים שהוא עוקף.

שוב לא רגוע, אולי נגוע
כל כך פגוע ומיותר,
מרגיש תקוע ושוב פקוע
בסבלנות אותו מיתר.

במרפסתך פורח ורד
ושפתותייך דם שושן,
ואין יודע כמה זמן
אני עוד אחכה לך כאן.

דרך ארץ אדמה, אדמתי,
דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי,
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו
דרך ארץ אדמה, אדמתי.

שטופים במוח, רוצים לשמוח
למי יש כוח להתנגד.
טרופים לצמוח, מתים לברוח,
רוצים לשכוח, להתמרד.

בסכין היא מתפשטת
ומתעטפת בצעיף
התענוג רק יחריף
וערפל מתוק יצעיף.

דרך ארץ אדמה, אדמתי
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי,
דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו
דרך ארץ אדמה אדמתי.

ארץ מורידה חולצה בצמא,
ארץ אבן מצוצה בחמה,
ארץ אשר אבניה ברזל
ארץ אשר שעירה לעזאזל…

אשת הקבלן רצתה יהלום
אשת החבלן עשתה לי שלום
אשת הסוכן לחצה לי ת'יד
ואשת הקצין חלצה לי… לחצה לי… נתנה לי…

דרך ארוכה הלכנו
דרך ישרה שכחנו.

דרך ארץ אדמה, אדמתי
דרך ארץ אדמה, אדמתי
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי
דרך ארץ…

כמו מרבית שיריו, גם שיר זה עתיר ביטויים מתוך מקורות ישראל, והראשון שבהם הוא כבר הכותרת – "דרך ארץ". "דרך ארץ" הוא ביטוי תלמודי לנימוסים והליכות, לאורח חיים נורמלי. מהו אורח חיים נורמלי? למשל, חיי עמל, חיי התפרנסות. "חברת לומדים" שאינה מבוססת על עבודה והמשתמטת מחובותיה הלאומיים והאזרחיים, למשל, אינה תורה עם דרך ארץ. "דרך ארץ קדמה לתורה", קבעו חז"ל. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן" (משנה, אבות ב, ב). לפיכך, הזרם האידיאולוגי הנאו אורתודוכסי שיצר הרש"ר הירש בגרמניה, במאה ה-19, נקרא "תורה עם דרך ארץ". "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה" (משנה, אבות ג, יז).

כאשר מאיר אריאל מכתיר את השיר בביטוי "דרך ארץ", הוא שולח אותנו אל האמירות הללו. הוא מכין אותנו לכך, שהשיר מעמת בין דבר מה חשוב לבין דרך ארץ, שאמורה להיות משולבת עמו, אולי לקדום לו, משהו שהנו יפה עם דרך ארץ, אך לא יתקיים ללא דרך ארץ. מהו אותו הדבר?

ארבעת הבתים הראשונים בשיר מתארים מפגש זוגי. הכותב מתאר את ההיסוס המאפיין את המפגש, בשלביו הראשונים, ואת ההתגברות עליו, באמצעות שתיה. שתיה, המאפשרת לו להתגבר על הפחד, על הבושה. אט אט נוצרת פתיחות, מוּסֶרֶת המטפחת המכסה טפחיים.

השחרור אינו כרוך רק בהתגברות על מחסומי בושה והיסוס, אלא גם על חוקים. כשאף אחד אינו מתבייש, התוצאה היא ש"אין לדעת עוד מה יתפתח מהחוקים שהוא עוקף". כאן המספר שותל אזהרה. השתיה, הסרת הצעיף, עלולים להוביל למקום רע, מקום של פריקת עול, של פריצת גבולות … של אובדן דרך ארץ.

הכותב מבין שהוא נסחף למקום שאין הוא רוצה בו, לא למקום טוב. "הוא לא רגוע". הוא פגוע, הוא חש מיותר. והוא מרגיש שהוא עומד לאבד שליטה. שוב "פקוע בסבלנות אותו מיתר". המילה "בסבלנות" מנוגדת לתיאור המיתר הפקוע. אולי היא מבטאת את השקט שהוא ממשיך להקרין כלפי חוץ, המקדים את הסערה של פקיעת המיתר. ומה יקרה אם יפקע המיתר? תאבד המנגינה, הנותנת את הטעם למערכת היחסים הזוגית השברירית הזאת. שמא המנגינה הזאת היא אותה "דרך ארץ", שבלעדיה, מערכת היחסים הזאת עלולה להוביל למקום רע.

זוגיות טובה מחייבת עדינות, סבלנות, אורך רוח, דרך ארץ. המיתר המתוח, המאיים להתפקע, הוא ניגודה של אותה עדינות. המתח מביא אותו למחשבות קשות – הוֶרֶד המזמין שבמרפסתה, נמשל לדם שושן. מה מסמל הדם הזה? דם במערכה הראשונה, הוא אות מבשר רע להמשך הקשר. הוא מאבד את הסבלנות. "אין יודע כמה זמן אני עוד אחכה לה כאן". יש משהו מאוד אלים ומאיים בתיאור הזה. איום המשולב בחוסר ביטחון. אין לכותב עוד סבלנות להמתין ללא הידיעה – האם היא מתמסרת לו? אולי היא מפחדת ממנו; מאובדן הגבולות, מאובדן הסבלנות?

ובבית החמישי, שהוא הפזמון החוזר – מהפך, שינוי כיוון. כלל אין המדובר בגבר ואישה. אין המדובר באישה, אלא בארץ, באדמה. האיש והאישה הם העם והארץ.

"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי". הדרך הראויה לגֶּבֶר בְּעַלְמָה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.

"דרך ארץ, אדמה אדמתי". גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי". אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה.

התכתובת של מאיר אריאל עם "על גבעות שיך אברק" מופיע ביתר שאת ב"מדרש יונתי". "מדרש יונתי" הוא שיר תוכחה קשה ביותר, המוחה על היחס האדנותי, הכוחני, כלפי הערבים בארץ. הכוחנות הזאת, מנוגדת לדרך ארץ שהתורה מצווה אותנו כלפי הארץ, שביטויה הוא השמיטה. השמיטה מבטאת את היחסיות של הקשר שלנו עם הארץ. הארץ שייכת לאלוהים, והיא בידינו כפיקדון, המותנה בהתנהגותנו המוסרית. מאיר אריאל שואל שם: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, כשאתה לוקח עוד ועוד אדמות, בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, באמצעות מושל. הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה"? באף שיר אחר מאיר אריאל אינו בוטה כל כך, קשה כל כך, בתוכחה שלו. וגם אז, הוא מקפיד לציין, שאין המדובר בארץ זרה, שאינה שלנו. "הו מאמא מאמא אדמה / הו מאמא אדמה. / הוא מאמא מאמא אדמה, / אדמה, אדמתי! / עד מותי! / עד מה אדמ-תי". כאשר לוקח מאיר אריאל רחוק יותר את התוכחה שלו על אובדן דרך הארץ, כך הוא מעצים את החיבור שלו לשירו של פן, את הזעקה שהאדמה הזו היא אדמתי, עד מותי. ודווקא בשל כך, היא מחייבת אותי לאחריות, לדרך ארץ.

ההתייחסות לזוגיות בין גבר ואישה כמשל לנושא הלאומי, הכללי, היא יסוד מוסד ביהדות, במדרשי חז"ל ובפרט במדרשי חז"ל לשיר השירים. בדרך כלל ההקשר הוא בקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל, אך גם בקשר לאדמה. הזרעת האדמה, הפריית האדמה, התקווה להתמסרות האדמה לאדם העובד אותה, ביטויים כמו פילוח האדמה, אדמת בעל וכו', הם עולם הדימויים של עם שחי על אדמתו ויוצר בה את תרבותו.

ברבים משיריו של מאיר אריאל, בא לידי ביטוי כפל המשמעות – הרובד הזוגי שבין איש לאישה כמשל לרובד לאומי. שירים כמו "שדות גולדברג", "שיר כאב" ואחרים, נתונים לפרשנות בשני הרבדים הללו. ב"דרך ארץ" שני הרבדים מופיעים במישור הגלוי – "דרך ארץ, אדמה אדמתי" היא המקבילה ל"דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, עלמתי".

" דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה", מקורו בספר משלי, בפרק שלנו: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה – לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה". לדעת אישה, זו הרי הידיעה הבסיסית ביותר, הטבעית ביותר של גבר. לא, אומר אָגוּר בִּן יָקֶה, זו רק מראית עין. דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה נפלאה ממנו בדיוק כמו דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר וְדֶרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. הידיעה הטבעית כל כך, מהי דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה – היא, למען האמת, מלאה באי ודאות. היא מחייבת את הגבר למחשבה, ליצירתיות, לחיפוש דרך, לסבלנות וסובלנות, לעדינות ול… דרך ארץ. הוא הדין, אומר מאיר אריאל, בדרך ארץ לאדמה, לאדמתי.

"דרך ארוכה הלכנו" – אלה שנות הגולה, אלפַּיִם שנות הנתק בין העם והארץ. והנה, כשהעם חוזר אל ארצו – האם הוא יודע כיצד לנהוג? לא בטוח. אין הוא זוכר את הדרך הישרה. מהי הדרך הישרה, "דרך הישר"? הדרך הנכונה; דרך המצוות, היהדות. זאת הדרך הישרה, להבדיל מן ההתחכמות היתרה, המובילה לסטיה מן הדרך.

האם המשורר רומז שכיוון שזמן ארוך כל כך לא היינו בקשר עם ארצנו, איבדנו את הכישרון הלאומי, הכישרון הטבעי של זיקת עם לארצו? או שמא, שכחנו את הנימוסים וההליכות, את דרך הארץ. אנו נוהגים כלפי הארץ באלימות. או שמא, כלפי העם שבארץ? הארץ היא ארצנו, "אדמה אדמתי", אך אין עובדה זו מתירה לנו לנהוג בכוחנות, באלימות. עובדה זו מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

"שטופים במוח, רוצים לשמוח, למי יש כוח להתנגד". קשה לַפְּרָט לעמוד מול הציבור שהוא חלק ממנו. יש אווירה כוחנית, של שטיפת מוח, של "עושים שמח", ולמי יש כוח להתנגד?

ואולי, ב"למי יש כוח להתנגד", מתכוון אריאל לאישה / לארץ. אין לה כוח להתנגד לבעילה האלימה, אבל היא אינה מתמסרת. מערכת היחסים הזאת יוצרת תחושות של חוסר חיבור, של חוסר סיפוק, של אכזבה. זה לא עובד בדרך הזאת. אף צד אינו מסופק. ולכן, רוצים לברוח, להתמרד. אין נחת רוח, אין שביעות רצון אמתית. חייב לחול שינוי. "מתים לברוח" – הכותב מביע חשש מפני בריחת בני הארץ ממנה, לנוכח התסכול והאכזבה.

מסר דומה מביע אריאל בשירו "ארץ ניתזים". גם שם, בני הארץ עלולים לנטוש אותה, בשל אותו מתח, שכאן הוא משול למיתר העומד להתפקע ושם לקפיץ דרוך: "ארץ ניתזים כל כך רחוק בניה / אל האפלה כלים גִצֵי האש / ארץ קפיץ אדיר דורכת בבניה / ארץ אין בררה, ארץ זה מה יש / ארץ לחץ, לחץ היא דוחסת בבניה".

גישה לארץ, לאדמה, שאינה בדרך ארץ, כמוה כאונס אלים, חמוש בסכין. "בסכין היא מתפשטת". היא מתפשטת, אבל איזה טעם יש ל"עונג" הזה? הסכין, כביטוי לכוחנות משחיתה, מופיעה גם ב"מדרש יונתי": "מה לך כל כך נמרץ שלוח / להתגרד על הסכין? / די כבר תן גם לסכין לנוח – / כן, רד מהסכין".

"ומתעטפת בצעיף". ההתעטפות בצעיף – ביטוי לצניעות, להסתרה. לא הכל מותר, לא הכל פתוח. זהו ביטוי לרצונה של הארץ / האישה ליחסים אחרים. יחסים שיש בהם גבולות. המשורר מביא את הצעיף כסמל לעדינות, ניגודו של סמל האלימות, הסכין. העדינות שהצעיף מייצג, הוא המופת של האבות והאימהות. כשרבקה אמנו ראתה לראשונה את יצחק: "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בר' כד סה). הצעיף מחזיר אותנו למטפחת של תחילת השיר. שם, המטפחת שנפתחת מסמלת את הסרת המוסרות, שהינה הסרה של המוסר. ללא המוסר הזה, שום דבר טוב לא יצא מן היחסים הללו. המשורר מציע חלופה, לשוב ולהתעטף בצעיף – בעדינות, במוסר, בדרך ארץ.

בשירו של מאיר אריאל "בס בבלון", מייצגת המטפחת את האמונה ואת הזיקה ליהדות, שהחלוצים, בוני היישוב, ויתרו עליה – "אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת – קיבלת משבצת, א-נו, תוציא ממנה המרב". הוא רואה את חייהם כקשים, מרים, והוא מציע חלופה מעודנת לקשיות החלוצית: "אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת – זוהי משבצת, יש בה, יש בה רב". ב"בס בבלון" מציע מאיר אריאל לעדן את מערכת היחסים של אדם ואדמתו, במשהו רך יותר, רוחני, מפויס, שאותו מייצגת המטפחת. וכך גם כאן.

למה הוא מתכוון ב"התענוג יחריף"? יש כאן ניגודיות, בין התענוג לחריפות. אולי כוונתו היא, שתחושת התענוג אינה אמתית. מול החריף, מוצג המתוק. "ערפל מתוק יצעיף". עיניים מצועפות, הן עיניים מעורפלות, מכוסות דוק של דמעות. יש דמעות של כאב, של חריפות. אך הוא מציע עיניים מצועפות מעונג, "ערפל מתוק יצעיף".

הזיקה בין העלמה והאדמה הופכת לזהות אחת בבית התשיעי. "הארץ מורידה חולצה". בצמא? היא צמאה? אולי אמירה שאין כל צורך בסכין. הארץ צמאה לעם, לקשר עמו. ביחסים בריאים, בדרך ארץ, העונג יהיה אמִתי, מתוק, לא חריף.

"ארץ אשר אבניה ברזל" – זאת הברכה אודות א"י, בנאומו של משה לעם ישראל, טרם הכניסה לא"י. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה; אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, ז-י). השפע הזה אינו מובן מאליו. הוא מותנה בהתנהגותו של עם ישראל, בצדק בתוכו, ביחס לגר, בהליכתו בדרך הישר, בדרך ארץ. לצד הברכה מופיעה הקללה, הבחירה היא בידינו.

"ארץ אשר שעירה לעזאזל" – בספר ויקרא מדובר על שעיר לה' לעומת שעיר לעזאזל. "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לה', וְעָשָׂהוּ חַטָּאֶת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז ט-י). אחד הפירושים המקובלים לפרשת שני השעירים, הוא ששני השעירים מסמלים את שתי הנשמות שיש באדם, הנפש האלוהית והנפש הבהמית והטקס כולו הוא משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים – לזהות את התכונות שלו הבאות מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל" ממנו והלאה, ולזהות את התכונות הבאות מצד הנפש האלוהית ולהקדיש אותן לה'. כל השיר, הוא קריאה של המשורר לעם ישראל, לטפח בתוכו את הנפש האלוהית ולא את הנפש הבהמית.

אפשרות נוספת לפרש את כוונתו של מאיר אריאל, ב"ארץ אשר שעירה לעזאזל", הוא הביטוי "עזאזל" כארץ גזירה. הבחירה היא בין ארץ ישראל כארץ ברכה, "אשר אבניה ברזל" לארץ גזירה "אשר שעירה לעזאזל". הבחירה היא שלנו, בהתנהגותנו.

את פרשנותי לשיר, אני מאמת באמצעות שירים אחרים של מאיר אריאל, שהמסר שלהם דומה. הזכרתי כבר את "מדרש יונתי", את "בס בבלון" ואת "ארץ ניתזים".

המסר הזה מובא גם בשיר "ארצי לגואל". כותרת השיר כבר מסבירה את כוונת המשורר – ארצי זקוקה לגאולה. גאולה ממי, ממה? מפני עצמנו, מפני הדרך שבה אנו מממשים את זכותנו עליה. השיר מתכתב עם שירו של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי" – "הוי חולמת, הוי מיוחמת, הוי ארצי לגואל". ולמה היא זקוקה לגואל? "הם אונסים אותה כל בוקר / ערב וצהרים / משחקים עליה פוקר / פוקר המספָּרַיִם // ובלילה משמיעים הם יללה / על צער גורלה / קוראים בקול גדול / עד הוא נשמע כצחוק / המהדהד רחוק". ובמילים אחרות, נוהגים בארץ לא בדרך ארץ, ולכן היא זקוקה לגאולה.

המסר הזה עובר במפורש גם בשיר "על ארץ מוותרים רק בלב". מצד אחד, יש בשיר מסר חזק מאוד של "אדמה אדמתי": "החליפה אותי פעמים – כמעט שהייתי אחר, / אך זה לי אלף שנים ועוד אלף / שלא מוותר על גרגר". ולצד המסר הזה – מסר ברור של דרישה לדרך ארץ כלפי הארץ, כתנאי לקיום הברית והקשר עמה: "החליפה אותי – איך ולמה? / איך, למה לא שמתי לב? / כמו שדרכתי עליה – / ככה גם לא שמתי לב… ארץ אוהבת קצת יחס, / ארץ רוצה תשומת לב / לא משנה מי ומה אתה – / ארץ רוצה תשומת לב". לא משנה מי ומה אתה – אין די בזכות על הארץ, יש לממש אותה בתשומת לב.

את "על ארץ מוותרים רק בלב" אין צורך לבאר, כיוון שמאיר אריאל עשה זאת בעצמו. בספר "עצמאי בשטח", בעריכת יואב קוטנר, מופיע צילום של טקסט שמאיר אריאל שלח לעיתון "מקור ראשון". הטקסט כתוב בכתב ידו של אריאל, כדף גמרא, שבמרכזו השיר "על ארץ מוותרים רק בלב", מצד שמאל שלו – פירוש של המשורר לשירו. מצד ימין – פירוש לפירוש, אף הוא של המשורר. וכך הוא כותב בפירוש: "אומר ישראל, שגלה מארצו פעמיים ונאלץ להתנצר וניסה להתבולל בעצמו לאורך זמן ומרחקים, אך לא עזב את הארץ בלבו, לא שכח אותה ולא ויתר עליה, ולו על גרגר מגרגריה של הארץ הגדולה והרחבה והרב ממדית, המופשטת והגשמית, מתחת לאלף ריבונויות שבאו והלכו". זה המסר של "אדמה אדמתי". והמסר של "דרך ארץ": "אומר ישראל, שהארץ זרקה אותו בגלל שלא התנהג על פי חוזה הקניה והפר סעיפים, בעיקר בפרקים שבין אדם לחברו, אדם לאדמה, אדם לשמים. וכמו שזורקים בגד מלוכלך לכביסה, כי כבר אי אפשר ללבוש אותו מרוב בגידה, יוצא שהוויתור על הארץ מתחיל בין אדם לחברו". ובמילים אחרות – ויתור על הארץ אינו החלטה מדינית זו או אחרת על מיקום גבולותיה, אלא היחסים בין אדם לחברו. אם הם לא יהיו נכונים, ראויים, תקינים, זה הוויתור האמתי על הארץ, כיוון שהארץ תקיא אותנו.

לצד הגרסה המוכרת של "על ארץ מוותרים רק בלב", אותה הקליט מאיר אריאל עצמו, ישנה גרסה נוספת, ששר יהורם גאון. לגרסה הזאת הוסיף מאיר אריאל בית קטן, שהוא בעצם הפירוש לשיר "דרך ארץ": "כי תמצא לך ארץ / ותהיה בה אזרח, / לך אִתה בדרך ארץ – / שמע מאחד שסרח".

הערה – לא פירשתי במסה זו את הבית "אשת הקבלן וגו'". בקריאת הבית חלפו בי רעיונות שונים, אך לא התגבשו לכדי תובנה שאני יכול לעמוד מאחוריה, ולכן אני מעדיף להשאיר את הפרשנות לבית הזה פתוחה.

****

בתום מלחמת יום הכיפור, שימשו פסוקים אלה השראה לשיר שכתב ארנון בן דוד, ולהקת פיקוד צפון שרה ללחנו של דני ליטני.

למה מתרגש הדופק
ופורחת הנשמה
מתפרעת ברוב אושר
ונשרפת בחמה?

הסתכלו נא בשמיים
הליקופטר שם עומד
מה יום לנו מיומיים
למה זה הלב רוקד?

דֶּרֶךְ נֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דרך בכי דרך אושר
נגמרה המלחמה.

מול החוף, חשוף לרוח
ים כחול ומשקשק
זוג עומד ליד המים
ובשמש מתנשק.

זוג עומד ליד המים,
מעליו חופת ענן,
עוד מעט נשמע בבית
קול כלה וקול חתן.

דֶּרֶךְ נֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דרך בכי, דרך אושר
לא תהיה עוד מלחמה.

למה מתרגש הדופק
ופורחת הנשמה
מתפרעת ברוב אושר
ונשרפת בחמה?

הסתכלו נא בשמיים
הליקופטר שם עומד.
מה יום לנו מיומיים
למה זה הלב רוקד?

דֶּרֶךְ נֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דרך בכי, דרך אושר,
לא תהיה עוד מלחמה.

* 929

משלי כט: בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם

מנחם בגין, ראש הממשלה הששי, רחש אהבה עמוקה לשפה העברית. בין השאר, הוא הגה שמות עבריים למונחים לועזיים. כאלו הן המילים שיזם והציע – מהומיות ומאומיות.

מהומיות היא גרסתו העברית לאנרכיזם. האידיאולוגיה של התנגדות לשלטון ולמדינה, היא מתכון למהומות ולניהול החברה באמצעות מהומות.

מאומיות הייתה הצעתו למונח העברי לניהיליזם. בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם ובאין אידיאולוגיה לא נשאר מאומה. ולכן ניהיליזם הוא מאומיות.

מדינת ישראל היא מדינה נושאת חזון. חזונה של מדינת ישראל היא הציונות. ייעודה – הגשמת הציונות. מדינת ישראל, הבורחת מייעודה הציוני, ומסתפקת בהיותה סתם עוד מדינה – במקום מדינת לאוֹם, תהיה מדינת מאוּם, מדינה ניהליסטית. באין חזונה הציוני של ישראל, יִפָּרַע עָם ישראל.

הגישה הפוסט-ציונית, במובנה המילולי; כלומר לא פוסט ציונות כמסווה לאנטי ציונות, לשלילת הציונות, גורסת שהציונות סיימה את תפקידה ביום שבו קמה מדינת ישראל, ואנו נמצאים בעידן פוסט ציוני.

גישתי הפוכה בתכלית. מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה. לכן, הקמת מדינת ישראל לא הייתה סוף הציונות, אלא במידה רבה התחלת הציונות. כלומר עד הקמת המדינה, הציונות הוגשמה בתנאי שלטון זר ו"אף על פי כן", ואכן הצליחה להשיג הישגים מרשימים, ואחרי הקמת המדינה, היא מוגשמת בעיקר באמצעות הכלים הממלכתיים המגויסים להגשמתה, וכן באמצעים וולונטריים בעידוד המדינה. האם, למשל, העליה הגדולה לאחר קום המדינה ויישוב הגליל והנגב, שבלעדיהם הנגב והגליל היו נשמטים מידינו, הם משהו אחר מלבד הגשמת הציונות בכלים ממלכתיים? היא "סרח מושגי וסיסמתי של העבר", כפי שקראתי לאחרונה בטקסט של איזה פוסט ציוני?

אז מהו החזון הציוני, על פי תפיסתי? שיבת ציון וקיבוץ גלויות, כלומר עליית העם היהודי כולו לארץ ישראל. התיישבות יהודית ברחבי ארץ ישראל. קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל שתפקידה המרכזי הוא הגשמת הציונות. הפרחת והצמחת התרבות היהודית. יצירת חברת מופת יהודית, שתהווה אור לגויים.

הרצל הגדיר את הציונות כאידאל אינסופי. הגשמת הציונות היא מהלך שאנו רק בראשיתו. הגשמת הציונות מעוררת דילמות. למשל, האם הגשמת הציונות באמצעות יישוב ארץ ישראל, עלולה לסכן את הגשמת הציונות במדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות? התשובה לדילמות אלו, עשויה להיות גם פשרה פרגמטית על תנאי הגשמת הציונות. הפשרה היא על המינון, כלומר האם נכון לוותר על מימוש זכותנו על חלק זה או אחר של הארץ לעת הזאת.

בדברים שכתבתי כאן, הצגתי את תשתית וליבת השקפת עולמי; זו שהביאה אותי כנער לבחור בהגשמה ציונית בקיבוץ חדש בגולן. זה החזון, שלמען הגשמתו אני קם בכל בוקר.

זהו חזונה של מדינת ישראל, חזונה הציוני. וּבְאֵין חָזוֹן זֶה, יִפָּרַע עָם.

****

במאמרים שכתבתי על ספרי הנביאים, השוויתי אליהם את הנביאים המודרניים, ובראשם ביאליק ואלתרמן. בין השאר, הצבעתי על היכולת שלהם לשלב תוכחה ונחמה. מול אלתרמן, הצגתי את חנוך לוין – מי שכל דבריו תוכחה; רק רע רק רע, ללא שמץ של אמפתיה, ללא אופטימיות, ללא קרן אור, ללא חזון, ולכן הגדרתי אותו נביא שקר.

אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף, פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא.

הפסוק מדבר באותו אִישׁ תּוֹכָחוֹת חד ממדי, שאינו מותיר תקווה, שאינו מראה אופק. אִישׁ תּוֹכָחוֹת כזה מַקְשֶׁה את עֹרֶף מאזיניו, מאבד את הקשב שלהם וכמו במקרה ה"זאב זאב", גם כאשר הוא אומר דברים של טעם, איש אינו מקשיב לו.

* 929

משלי כח: גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים

כאשר בנימין נתניהו כיהן כשר האוצר בממשלת שרון, הוא מינה את מאיר שטרית, מקורבו בצמרת הליכוד, לתפקיד שר במשרד האוצר.

לשם מה יש צורך בשני שרים במשרד האוצר? אין צורך. המינוי לא היה קשור לשיקול ענייני כלשהו, אלא למשחקים פנים מפלגתיים.

ומי מימן את השר המיותר? הציבור, כמובן.

וכל זאת בתקופה של מדיניות אנטי חברתית קשה ביותר, של צמצום דרמטי בתקציבים הציבוריים ופגיעה קשה במדינת הרווחה.

באותם הימים התראיין השר שטרית לאחד העיתונים והגן בלהט על המדיניות האנטי חברתית של המשרד. והוא אף הוסיף ואמר שאף אחד לא יספר לו מה זה עוני, וכפי שהוא צמח מכלום ובזכות החריצות וההתמדה הגיע לאן שהגיע, כך כל אחד יכול וכן הלאה וכן הלאה.

גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים – מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם.

מהו גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים? רש שהתגבר, כלומר נחלץ מעוניו, הגיע למעמד גבוה, ובמקום שינצל את המעמד אליו הגיע כדי לסייע לשכבות מהן בא ושאת מצוקתן הוא מכיר, דווקא הוא עושק דלים. כמו ילד מוכה שהפך לאב מכה.

שלמה משווה אותו אדם לגשם זלעפות הסוחף עמו את האדמה והורס אותה. על האדמה החרבה הזאת לא יצמח לחם.

אין הכוונה, חלילה, לצאת נגד עניים שיעלו לגדולה או לשלטון, פן יהיו "עבד כי ימלוך". הכוונה היא להתריע נגד אותם בני עניים מסוימים, שזו דרכם.

ואם אותם אנשים ממיטים יובש וצחיחות, מעמיד מולם החכם מכל אדם דמות מופת: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם. האדם החרוץ, עובד האדמה, האדם שמפרנס את עצמו ביושר ובכבוד.

אני זוכר את הפסוק הזה תלוי על פלקט בכיתה שבה למדתי בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. זה היה עוד טרם עידן משטרת ההדתה, כאשר ציטוט מן התנ"ך לא איים על איש. ודרך הפסוק הזה, ספגנו ערכים של עבודה וחריצות, של אהבת מולדת.

ודמות שלילית נוספת: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן. האדם החרד כל הזמן על הונו, על רכושו, הוא אִישׁ רַע עָיִן – קמצן, אגואיסט, אינו מסוגל לשתף את הזולת במקצת משלו. ומה יהיה בסופו – מרוב חרדתו ומחוסר שיתוף הפעולה שלו עם הזולת, הוא מאבד את שיקול הדעת הראוי, ולא יהיה חשוף למידע העובד מפה לאוזן, וסופו שהוא ימיט על עצמו מחסור: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. ומכאן, שהעדר אחריות חברתית, גורמת בסופו של דבר לאובדן אחריותו של האדם על עצמו.

* 929

משלי כז: לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן

נאומו של נשיא המדינה בפתח מושב החורף של הכנסת היה חשוב מאוד. הנשיא העניק לאזרחי ישראל, לכנסת ובעיקר לראש הממשלה שיעור יסוד באזרחות. שיעור, שלמרבה הצער הוא נדרש ומתבקש. והעובדה שהא"ב הממלכתי מוצג כ"דעה פוליטית", היא העדות לצורך בשיעור הזה.

למעשה, הצביע נשיא המדינה על ההבדל בין דמוקרטיה ללינץ'. גם לינץ' וגם דמוקרטיה מבוססים על מימוש רצון הרוב. בלינץ', רוב ברור מקרב הנוכחים – מבצעי הלינץ', עומדים מול מיעוט קטן – קורבן הלינץ', והרוב קובע, כמובן. גם בדמוקרטיה הרוב קובע. רצון הרוב, שלטון הרוב, הם יסוד מוסד בכל דמוקרטיה. אין דמוקרטיה שאחד מאדניה המרכזיים אינו שלטון הרוב.

אולם דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם סט של ערכים ומגילה של זכויות, הם גם החופש והזכויות של המיעוט והם גם שלטון החוק והכפיפות לחוק והיא גם איזונים ובלמים בין מוקדי כוח שונים, שרצוי שייצגו את הצבעים השונים בחברה. גם שלטונו של פוטין ברוסיה ושלטונו של ארדואן בטורקיה מבטאים את רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות, אך אין הן דמוקרטיות. וראוי מאוד שישראל לא תידרדר לסוג כזה של שלטון הרוב. למרבה הצער, יש מגמה ציבורית, ש"סביבתו" של נתניהו דוחפת אותה, לשחיקת הדמוקרטיה, שחיקת שלטון החוק והשוויון בפני החוק, כתישת האיזונים והבלמים, מתוך רצון להפוך את שלטון הרוב הדמוקרטי, לשלטון ללא מצרים. זאת המשמעות של המנטרה החדשה על "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". מנטרה, לפיה האיזונים והבלמים הם "שמאל", וכל עוד שלטון הימין אינו ללא מיצרים, למעשה מי ששולט הם האיזונים והבלמים, כלומר ה"שמאל". מנטרה מופרכת, אך צוברת אהדה רבה, ורבים אפילו מאמינים בה, כי זה כוחה של שטיפת מח.

טוב עשה נשיא המדינה, שנזעק לתקוע את אצבעו בסכר, כדי לעצור את השטף הזה. אם אין בכוחו להציב סכר, לכל הפחות חשוב שיציב תמרור אזהרה, שיציב מצפן. אין זה מתפקידו של נשיא המדינה לנהל אותה, אבל להוות שעון מעורר ותמרור אזהרה – זאת התגלמות תפקידו.

מה גורם לרוח הרעה הזאת, שנגדה יצא הנשיא? הגורם המרכזי הוא שכרון הכוח, של מי שבטוחים שהשלטון מובטח להם לנצח. הלעג והשיימינג כלפי כל מי שמאיים על שלטון נתניהו, איום אמתי ומדומה, החל בראשי מפלגות האופוזיציה היום ובעבר וכלה באישים בולטים במפלגת השלטון, נועדו לצייר מצג של "אין עוד מלבדו". ומי שבטוחים שהם אלה המייצגים את העם, וכך יהיה עד כלות הדורות (או לפחות עד חגיגות יום העצמאות המאה), פועלים לריסוק האיזונים והבלמים, שהם הם אלה שיזדקקו להם כאשר יאבדו את השלטון. אלה שמנסים להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולפטור אותו מן החובה להיחקר כאשר יש חשדות נגדו, הם אלה שקראו (בצדק) לקודמו להתפטר מתפקידו בשל החקירות נגדו. הם גם אלה שיקראו (בצדק) להתפטרות ראש ממשלה עתידי מן המחנה האחר. אולם הזחיחות של מי שרואים את שלטונים כשלטון לנצח, מביאה אותם להתנהגות זאת.

ועל הזחיחות הזאת, היהירות הזאת, השחצנות הזאת, מגיב שלמה המלך: לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן.

****

זאת גם תגובתו של שלמה המלך לניסיון של שרת המשפטים לשנות את דרך בחירת שופטי בית המשפט העליון.

לפני כעשור, הועלתה בידי שרת המשפטים ציפי לבני מועמדותה של כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. הייתה זו מועמדות מצוינת – הן מבחינת כישרונותיה ויכולותיה של גביזון, הן מבחינת מנהיגותה, ולא פחות חשוב, כמי שיכולה להוות משקל נגד לנשיא אהרון ברק, ששיטותיהם בסוגיית האקטיביזם המשפטי מנוגדות. בית משפט עליון פלורליסטי, שיש בו שני ענקים המייצגים דרכים שונות, הוא בית משפט אידיאלי. אולם אהרון ברק מנע את בחירתה, בטיעון ש"יש לה אג'נדה", שזהו ביטוי מכובס שנועד לומר: "האג'נדה שלה שונה מהאג'נדה שלי". ומרגע שברק החליט, ברור היה שהמינוי יסוכל, בשל הרוב האוטומטי שהיה לו בוועדה למינוי שופטים. הרוב היה מבוסס על הרכב הוועדה למינוי שופטים. שלושת נציגי העליון הגיעו מאוחדים בעמדותיהם, נציגי לשכת עורכי הדין לרוב הלכו אתם ונציגי הצד ה"שמאלי" בכנסת התיישרו אתם. צעד זה של ברק היה אחד מרגעי השפל של בית המשפט העליון, שפגע מאוד באמון הציבור בבית המשפט. צעד זה הצביע על הבעייתיות בשיטת בחירת שופטי העליון.

עם הבעיה הזו התמודדה הכנסת בהצעה שהוביל ח"כ גדעון סער, בתמיכה נמרצת של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. הצעתו, שכל הימין תמך בה, הייתה לשנות את שיטת הבחירה לעליון – לחייב רוב מיוחד לכל מינוי, של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים.

מה שאפיין את ההצעה הם תבונה והגינות. סער לא הציע הצעה של העברת הכוח העודף מצד אחד לצד שני – הצד שלו, אלא עיצב כללי משחק הוגנים של איזונים ובלמים, הצעה שלא תאפשר רוב אוטומטי לאף כיוון, הצעה שמחייבת הידברות ובניית הסכמות. ואכן, פני בית המשפט בעקבות השינוי מאוזנים יותר, מייצגים מגוון רחב יותר של עמדות, ולכן בית המשפט הגון וטוב יותר.

לפתע באה שרת המשפטים ועמה ח"כים מן הימין, ומנסים להפוך את הקערה על פיה, ולחזור לשיטה הקודמת. מה הסיבה לכך? נוצר מצב שכעת יש להם רוב בוועדה. ולכן, הם רוצים לנצל זאת להתנהלות כוחנית, שתאפשר להם להימנע מהידברות ומהסכמות, בניסיון לכפות את השופטים שהשרה חפצה ביקרם על בית המשפט, בזכות הרוב האוטומטי.

הם מציעים לבטל שיטה ממלכתית, טובה, מאוזנת, נכונה לחברה הישראלית לדורות, ולחזור לשיטה שהם סבלו ממנה ונאבקו נגדה, אך ורק כיוון שכרגע יש להם רוב. אגב, הרוב שלהם נוצר עקב העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה הוא ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו". גם כאשר סיעתו הייתה באופוזיציה, בחירתו לא הייתה ראויה, כיוון שרוח החוק נועדה לאפשר מגוון קולות, ולכן ראוי היה שנציג האופוזיציה יהיה נציג המחנה הנגדי לקואליציה. בוודאי שלאחר שסיעתו עברה לקואליציה, המצב שנוצר הוא אבסורדי. וכיוון שהנציגות הנוכחית של לשכת עורכי הדין אף היא מקורבת לשרה, מנסה השרה לנצל את הקוניוקטורה לצורך מחטף.

דמוקרטיה מחייבת יציבות. המשפט מחייב יציבות. אי אפשר לשנות את ההליכים הדמוקרטיים על פי תמונת מצב רגעית של יחסי הכוחות. שינוי כזה הוא מעשה כוחני וחף מהגינות.

וכדאי להזכיר למי שבטוחים שהכוח שבידיהם היום יישאר בידיהם לעד, את אמרתו של החכם באדם: "לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן".

****

לאלה שפועלים היום מתוך זחיחות וביטחון מופרז באשר למחר, מעניק שלמה המלצה: "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם". ובמילים אחרות, קח את עצמך בפרופורציות, "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן".

****

במאמרים קודמים, על פרקי ספר משלי, ביטאתי את סלידתי מתופעת הנרגנות.

כאשר נושא ראש הממשלה נאום באירוע חגיגי של פתיחת מושב הכנסת, ובו הוא מחרף ומגדף את מבקריו ומדביק להם שמות גנאי, הוא נוהג באופן שאינו הולם ראש ממשלה. זהו ביטוי לרוח הרעה שהוא מוליך.

ועם זאת, ולמרות ביקורת חריפה שמתחתי עליו בדברים שכתבתי בעקבות נאומו, יש להודות שדבריו על "החמוצים", אינם מופרכים. דבריו מבטאים הכללה גסה, אך עצם התופעה של החמוציות קיימת גם קיימת; אותה נרגנות, אותו מירמור, אותה ציניות, כלפי המדינה; תופעה רחוקה מרחק רב מביקורת בונה.

נאומו של הנשיא ריבלין, הוא היפוכה של החמוציות. דבריו באו מלב אוהב וגאה – אוהב את ארץ ישראל, אוהב את עם ישראל, אוהב את אזרחי ישראל, אוהב את ירושלים – בירת ישראל, גאה במדינת ישראל, בהישגיה. דבריו באו מלב אוהב וכואב, באו מלב דואב. דבריו הם התגלמות המושג פִּצְעֵי אוֹהֵב. ועליהם אמר המלך שלמה נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב.

זעקתו של הנשיא ביטאה פִּצְעֵי אוֹהֵב; לא רק את אהבתו הפצועה למדינת ישראל, אלא בעיקר את אהבתו הפצועה לתנועתו.

רובי ריבלין אינו סססססססמולני, רחמנא לצלן, כפי שהוא מוצג במסע השיסוי של נאמני נתניהו. אדרבא, ריבלין הוא הז'בוטינסקי האחרון; הוא המוהיקני האחרון של דרכה המקורית של התנועה הרוויזיוניסטית, של תנועת החרות, של הליכוד; הליכוד של מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד לוי ומשה ארנס.

הוא דבק בדרכו המדינית של הליכוד. הוא התנגד להסכם חברון שהביא נתניהו, הוא התנגד להסכם וואי של נתניהו, הוא התנגד להתנתקות של הליכוד בראשות שרון אליו הוא היה מקורב מאוד, הוא התנגד לנאום בר-אילן של נתניהו. הוא היה ונשאר עקבי באמונתו בשלמות הארץ.

והוא דבק בדרכו של הליכוד כמפלגה ליברלית, הדוגלת בשוויון אזרחי, בשלטון החוק, בכיבוד המשפט, בדמוקרטיה מהותית עם איזונים ובלמים; דמוקרטיה שאינה מחפשת לשלוט על העם, אלא לשרת את העם, כמילותיו של בגין.

הוא כואב את הרוח הרעה ההופכת את מפלגתו על צירה, ולוקחת אותה למחוזות אחרים, מחוזות זרים, מחוזות רעים, שמנוגדים לדרכה, להיסטוריה שלה.

דבריו בכנסת היו קשים, אך הם באו מאהבה. היו אלה פִּצְעֵי אוֹהֵב. נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב.

****

מי עדיף, טיפש או רשע?
רשע, כי הוא יכול לתקן את דרכיו ולחזור בתשובה.
אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ, בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי, לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ.
מקרה אבוד…

* 929

משלי כו: אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ

בספטמבר 2001 פרסם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" פשקוויל שטנה ונאצה נגד כלת פרס ישראל, נעמי שמר. כמה פנינים מן הפשקוויל: "גזענית נמוכה, וולגרית, על גבול הפורנוגרפיה… כל אדם שאיננו נגוע בגזענות קשה יעשה מעשה אזרחי טוב, אם כאשר יראה את נעמי שמר פוסעת במדרכה ממול, יעבור למדרכה השניה".

איך הגיבה נעמי שמר על הפשקוויל?

מספר מוטי זעירא, בביוגרפיה של נעמי שמר, "על הדבש ועל העוקץ":
נעמי הגיבה בשתיקה רועמת, ואריאל [הורביץ, בנה] שאל אותה מדוע היא אינה מגיבה. "היא ציטטה לי פסוק ממשלי: 'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה' ".

שלמה המלך צודק. נעמי שמר צודקת. אבל לעתים אנו נעדרים כוחות הנפש המאפשרים את האיפוק הזה.

אני יכול להעיד על עצמי. כמה פעמים השבעתי את עצמי לא להגיב לטוקבקיסטים מתלהמים, אנשי שמאלימין מיליטנטים, המזהמים בתגובותיהם את דף הפייסבוק או את הבלוג שלי? וכמה פעמים לא התאפקתי והגבתי, על מה שאינו ראוי לתגובה?

הנה, דוגמה אקטואלית. בשבת האחרונה, ב-5:00 לפנות בוקר, העירה אותנו משנתנו צפירה עולה ויורדת; אזעקה. ליוו אותה רעמי פיצוצים. האויב הסורי ירה לעברנו. חוויה לא נחמדה במיוחד.

לאחר האזעקה, סיפרתי על כך בדף הפייסבוק שלי, ואיזה פש"מ (פצצת שנאה מהלכת) כתב: "מלחמת שלום השחיתות". ואני, בטיפשותי, שחקתי את מקשי המקלדת כדי לענות למנוול.

לא הפנמתי, כנראה, את דבריו של שלמה: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה".

מצד שני, הפסוק הבא דווקא מעניק פשר לכך שאני מגיב לפרובוקטורים הללו: "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו". כלומר, לעתים נכון לרדתם לרמתם ולהגיב, כדי להעמידם במקומם.

****

את סלידתי מנרגנים, הצגתי במאמרי על פרק יח, בהתייחסותי לפסוק: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן". וגם נתתי בהם סימנים.

הפסוק הזה שב ומופיע גם בפרק שלנו, כנראה כדי לתת לו יתר תוקף. ונוספת אליו התייחסות נוספת, בפסוק נוסף: "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן". פסוק גאוני. הנרגנים והנרגנות הם, בעבור המדון, כמו העצים לאש. האש לא תבער ללא עצים, וכך גם המדון ללא נרגנים. הנרגנים, אותם ממורמרים כרוניים, פאסיב אגרסיבים, הם בראש ובראשונה אנשי מדון מתלהמים.

על הנרגנות הזאת, כותב "החפץ חיים" ב"קונטרס אברהם", העוסק בדרכי ההימנעות מלשון הרע: "להיזהר מן הנרגנות: ויש שסיבת ההרגל לדבר לשון הרע היא: מידת הנרגנות. 'נרגן' הוא אדם אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חברו תמיד, על מעשיו ועל דבריו, אף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד בחברו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה. והנה, המנוגע במידה הרעה הזאת – לא ימלט מעוון לשון הרע, כי בכל מה שחברו עושה או מדבר – ידמה לו שכוון רק נגדו. והרוצה להינצל מהמידה הרעה הזאת, יתבונן המסובבות ממנה".

****

פסוק אהוב עליי במיוחד בפרק זה, ואני מרבה לצטטו, הוא: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ".

הפסוק מדבר על מי שחוזר שוב ושוב על אותן שגיאות, שאינו לומד. הוא משווה אותו לכלב שאוכל מאכלים מזיקים הגורמים לו להקיא, ואח"כ נובר בקיאו, דולה מתוכו אותם מאכלים מזיקים ושב ואוכלם, וכמובן – שב ומקיאם.

****

פסוק אחד בפרק השתדרג למערכון של "הגשש החיוור", "חכם מרדכי", מאת יוסי בנאי: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ, וְעָצֵל – עַל מִטָּתוֹ". ובגרסה הגששית: "הדלת סובב על צירו, והעצל – במיטתו".

* 929

משלי כה: כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר

אחד הלהיטים הפופולריים בישראל בשלהי שנות ה-70, ובעדת רוקדי ריקודי העם עד עצם היום הזה, הוא "עוד לא אהבתי די"; שירה של נעמי שמר בביצוע יהורם גאון.

בְּאֵלֶה הַיָּדַים עוֹד לֹא בָּנִיתִי כְּפָר
עוֹד לֹא מָצָאתִי מַיִם בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
עוֹד לֹא צִיַּרְתִּי פֶּרַח, עוֹד לֹא גִּלִּיתִי אֵיךְ
תּוֹבִיל אוֹתִי הַדֶּרֶךְ, וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ.

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי
הָרוּחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ עַל פָּנַי
אַיי, עוֹד לֹא אָמַרְתִּי דַּי
וְאִם לֹא, אִם לֹא עַכְשָׁיו – אֵימָתַי?

עוֹד לֹא שָׁתַלְתִּי דֶּשֶׁא, עוֹד לֹא הֵקַמְתִּי עִיר.
עוֹד לֹא נָטַעְתִּי כֶּרֶם, עַל כָּל גִּבְעוֹת הַגִּיר.
עוֹד לֹא הַכֹּל עָשִׂיתִי מַמָּש בְּמוֹ יָדַי.
עוֹד לֹא הַכֹּל נִיסִיתִי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי.

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי…

עוֹד לֹא הֵקַמְתִּי שֶׁבֶט, עוֹד לֹא חִבַּרְתִּי שִׁיר.
עוֹד לֹא יָרַד לִי שֶׁלֶג בְּאֶמְצַע הַקָּצִיר.
אֲנִי עוֹד לֹא כָּתַבְתִּי אֶת זִכְרוֹנוֹתַי.
עוֹד לֹא בָּנִיתִי לִי, אֶת בֵּית חֲלוֹמוֹתַי.

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי…

וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ פֹּה, וְאַתְּ כָּל כָּך יָפָה.
מִמֶּךְ אֲנִי בּוֹרֵחַ, כְּמוֹ מִמַּגֵּפָה.
עוֹד יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁרָצִיתִי לַעֲשׂוֹת.
אַתְּ בֶּטַח תִּסְלְחִי לִי גַּם בַּשָׁנָה הַזֹּאת.
תָּבִינִי –

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי…

על מה השיר? מהו אומר, מה המסר שלו?

כותב על כך חוקר הזמר העברי, חברי עפר גביש:
הבחור שעליו מספרת נעמי שמר, מביא כאן אסופת תירוצים גבריים לעיכוב כניסה לזוגיות מחייבת. הבחורה כנראה כבר מוכנה לסגור תאריך ו-DJ, והוא אומר לה: "עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות". מההמשך אנחנו מבינים שהדיאלוג הזה נמשך כבר די הרבה זמן, שנתיים שלוש בטח. אחרת לא היה אומר: "את בטח תסלחי לי גם בשנה הזאת…". עכשיו אפשר לחזור ולקרוא מחדש את השיר ולהבין פתאום, שכל הרשימה המכובדת של הדברים שהוא עוד לא הספיק, באה בעצם לתרץ את הדחייה המבוקשת. ובנוסף (וחמור יותר, חביבי), מה שמגלה הפזמון החוזר, זה שבעצם, מה שהכי מעניין את הבחור, זה לא לכתוב שירים ולא לבנות ערים אלא… פשוט… לעשות עוד קצת אהבה לפני שהוא מתביית.
נו, ואחרי זה הוא עוד מתחנן אליה: "תביני…".

אז איך השיר, ופרשנותו של עפר, מתקשרים לפרק היומי?

אינוונטר הדחיות והתירוצים בהחלט מרשים. ובין השאר מופיע התירוץ המדהים הבא: "עוֹד לֹא יָרַד לִי שֶׁלֶג בְּאֶמְצַע הַקָּצִיר". הלו, סלאח, פה זה ארץ ישראל. שלג? בקציר?! מאיפה הוא הביא את זה? מאיפה נעמי שמר הביאה את זה?

מהפרק שלנו. "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר, צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו, וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב". הנה, נעמי שמר יודעת על מה היא כותבת. כן, שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר. וכך גם בפרק הבא: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר – כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד".

הפסוק בפרק שלנו מתאר איך שובו של השליח משליחות, אולי שליחות מסוכנת, מרגיע את השולח המודאג. איך? כמו שצינת השלג מצננת את האדם ביום קיץ. ובפרק הבא אומר שלמה שכבוד יאה לטמבל, בערך כפי שיאה השלג בקיץ…

האם מדובר רק במשל? ב-1522 ביקר בארץ ישראל הרב והמקובל משה באסולה (1480-1560). בספר מסעות פופולרי שהוא כתב, הוא דיווח על כתובת, שנאמר לו שנראתה על אבן בבית הכנסת של ברעם, וזו לשונה: "אל תתמהו על השלג שבא בניסן, אנחנו ראינוהו בסיוון". זה כבר לא משל. זה תיעוד. אגב, הכתובת עצמה, שהרב לא ראה בעיניו אלא רק סיפרו לו על אודותיה, לא נמצאה מעולם.

ואילו חוקר ארץ ישראל הרב יהוסף שוורץ (1804–1865), כתב בספרו, "תבואות הארץ": "בשנת תקי"ד היה שלג הרבה מאוד וקור גדול עד שמתו מקרירות כ"ה אנשים בגליל אצל עיר נצרה, ושמעתי בשם זקן אחד שהתמיד השלג בשנה ההיא עד חודש סיון". כלומר, חורף 1754 היה סוער וקשה. שלג כבד ירד, שבנצרת מתו בגינו 25 איש והוא החזיק מעמד עד חודש סיוון. אמנם לא מדובר על שלג שירד בסיוון, אלא שנערם ולא נמס עד סיוון. ובכל זאת, אני קצת מתקשה לדמיין את טקס הביכורים על הלבן הלבן הזה.

אני נקלעתי פעם לסופת שלגים ביום העצמאות. היה זה באביב 1983, בג'בל ברוך שבלבנון. אבל זה היה בה' באייר. סיוון?!

****

משלי כה העניק שני ניבים לשפה העברית.

דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו – טיעון מסודר והגיוני, ולכן משכנע.

נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן – נְשִׂיאִים הם עננים. הכוונה ללציפיות, הבטחות והכנות שלא התממשו בסופו של דבר. לא התגשמו.

****

לאורך שנות מלחמת האזרחים העקובה בדם בסוריה, דווקא ישראל, האויב הנורא, שכל ילד סורי יונק עם חלב אמו את השנאה אליה והפחד ממנה, מעניקה סיוע הומניטרי רב – מזון ותרופות, שמיכות ובגדים וטיפול רפואי לאלפי פצועים וחולים, שזוכים לטיפול הטוב ביותר, שלא יכלו אפילו לדמיין אותו.

האם ייצא לנו מזה משהו? ספק רב מאוד. אבל יש דברים שנכון לעשותם, פשוט כי ראוי לעשותם, גם אם לא יניבו כל פרי. הסיוע ההומניטרי לאויב במצוקתו, הוא בהחלט דבר כזה.

הרעיון הזה מופיע גם בפרק שלנו. אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם.

כדי לסכם את הפרק על סיוע הומניטרי לאויב, שלא על מנת לקבל פרס, נכון היה לסיים אותו בציטוט הפסוק הזה.

הבעיה היא שהפסוק הבא קצת מקלקל את האידיליה: כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַיהוָה יְשַׁלֶּם לָךְ.

בהפוך על הפוך אומר הפסוק, שהמזון והמשקה שאתה מעניק לאויב, אינם נעימים לו כלל ועיקר. לא, הוא ממש לא היה רוצה לקבל אותם דווקא ממך. וכאשר הוא מקבל את הסיוע הזה דווקא ממך, הדבר צורב לו כמו גחלים על ראשו.

יש בזה משהו. אלא ששלמה מציג זאת כתוצאה רצויה. הנה, עשית משהו טוב למצפון, למעשה גרמת לאויב מבוכה קשה, ובנוסף לכל אלוהים ישלם לך שכר על המעשה.

****

בהשראת הפרק הזה קם יישוב יהודי בארץ ישראל. היישוב הוא מַשְׂכִּיּוֹת, בצפון בקעת הירדן. היאחזות מַשְׂכִּיּוֹת עלתה על הקרקע ב-1982. היא נועדה להיות קיבוץ של התק"ם, אך למרבה הבושה התק"ם לא הצליח לאכלס אותו (ועוד מספר יישובים בשנות ה-80, בגליל, בנגב, בבקעה ובגולן).

מי שגאלה את היישוב היא הציונות הדתית, שהקימה במקום יישוב קהילתי דתי. ביישוב פועלת מכינה קדם צבאית. לאחר עקירת גוש קטיף, הצטרפו למַשְׂכִּיּוֹת עקורי היישוב שירת הים.

הפסוק שהעניק את ההשראה לשם היישוב: תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו.

* 929