צרור הערות ‏25.1.23

* חובת הפשרה – פשרה בנושא המהפכה המשטרית היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררות החברה הישראלית.

אולם הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש.

בימים הבאים אכתוב את הצעתי לפשרה.

* לאכול את הענבים – העיתונאית ופעילת המחאה אורלי בר לב תקפה בראיון לרדיו FM103 את לפיד וגנץ החותרים להידברות עם הממשלה ואמרה: "אין דבר מפרק מחאות יותר מאשר קיום מו"מ".

ונשאלת השאלה האם המחאה היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשיג מטרות.

אגב, יש דברים שמפרקים מחאות יותר מאשר קיום מו"מ. למשל, אם המחאה משיגה את מטרותיה היא מתפרקת. אבל גם אם היא נכשלת היא מתפרקת. וכאשר האוריינטציה של המחאה היא מחאה לשמה, חזקה עליה שתסתיים בכישלון.

לאורך כל שנות המאבק על הגולן, שנמשך 9 שנים, עמד לנגד עינינו משפט של יהודה הראל: עלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לריב עם השומר או לאכול את הענבים. בזכות הבחירה שלנו לאורך כל המאבק, אנו נהנים עד היום מן הענבים וכל עם ישראל נהנה ויהנה גם בדורות הבאים מהיין הנפלא שלנו.

אורלי בר לב ושכמותה רוצים לריב עם השומר. זה מאבק עקר.

הפילוסוף הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו "על המלחמה" ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". וכך גם מאבק ציבורי אינו אלא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים. הרחוב אינו יכול לכפות את רצונו על הממשלה והכנסת. המאבק הציבורי יהיה אפקטיבי אם ייתן רוח גבית לאופוזיציה וירתיע את הממשלה ויביא למו"מ על פשרה. והפשרה אינה בין המצב הנוכחי שהוא אידיאלי לבין המהפכה המשטרית של לוין, אלא היא בהחלט עשויה להיות תיקון גדול לכשלים במערכת המשפט, שהביאו לריאקציה של המהפכה המשטרית. התוצאה הרצויה של הידברות לאומית היא רפורמה קונסטרוקטיבית של מערכת המשפט.

* סכנה לדירוג האשראי – נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזהיר את נתניהו שביצוע המהפכה המשטרית עלולה לסכן את דרוג האשראי של ישראל. הוא הצטרף בכך לאזהרות של הנגידים לשעבר פרופ' פרנקל ופרופ' פלוג, של כלכלנים והיי-טקיסטים רבים.

אולי זה מה שישכנע את נתניהו לעצור את הדהירה המטורפת במדרון?

לתשומת לבם של מהונדסי התודעה, שמאמינים לספין השקרי של לוין וחבר מרעיו כאילו "בכל הדמוקרטיות"…

* סוכני האנרכיה – לאחר פרסום פס"ד דרעי, כתבתי שאני משוכנע שנתניהו יבצע את פסק הדין, כי יש לו קווים אדומים. קיבלתי תגובות בנוסח: "אשרי המאמין". כן, אי האמון בנתניהו עמוק כל כך, עד שאנשים באמת ובתמים סברו שאין לו שום קווים אדומים והוא יפר פסיקת בג"ץ. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר.

אבל למרות כל ביקורתי על נתניהו, אני סבור שיש לו מינימום של אחריות לאומית. הרי אם הממשלה לא הייתה מקיימת את פסיקת בג"ץ, הייתה זו אנרכיה מוחלטת. זו הייתה לגיטימציה לצה"ל לא לבצע את הוראות הממשלה או למח"ט להוציא את חטיבתו לפעולה מעבר לקווי האויב על דעת עצמו. זו הייתה לגיטימציה לקבוצת שוטרים להחליט שהם עוצרים על דעת עצמם את ראש הממשלה. זו הייתה לגיטימציה לאזרחים לעבור על כל חוק שאינו מוצא חן בעיניהם. זאת הייתה מציאות של "איש את אחיו חיים בלעו". רק מטורף מוחלט, חף לחלוטין מאחריות, היה עושה מעשה נואל כזה. ונתניהו, עם כל ביקורתי עליו, אינו בקטגוריה הזאת. רחוק מכך.

נתניהו אינו ראוי לשבח על שעשה את המובן מאליו. אבל שרים בממשלתו וח"כים בקואליציה שלו ראויים לגנאי על שקראו לו להפר את הפסיקה. כל עוד מדובר באספסוף הרשתות החברתיות, ניחא. אבל כשהאספסוף הזה הוא שרים בממשלה כמו הקרעי וח"כים כמו הגוטליב; כשאלה הם סוכני האנרכיה – הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

* החזיר את חובו – בוויכוח הציבורי על חזרתו של האסיר המשוחרר אריה דרעי לחיים הפוליטיים, אמרו התומכים בחזרתו שהוא ריצה את עונשו, החזיר את חובו לחברה ולכן אין לפגוע בחופש העיסוק שלו.

אכן, הוא ריצה את עונשו, ולכן הוא כבר לא ישב בכלא והיה אדם חופשי. האם זה הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית? האם הנהגת ציבור היא מקצוע ככל מקצוע? השופט דן כהן הורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים. גם הוא ריצה את עונשו והחזיר את חובו לחברה. האם יעלה על הדעת שהוא יחזור לכס השיפוט? האם מורה שהורשע בפדופיליה וריצה את עונשו, יכול לחזור למקצוע ההוראה? האם חופש העיסוק רלוונטי למקרים האלה?

אין מנהיגות בלי דוגמה אישית. מי שהורשע בעבירה פלילית אינו ראוי להנהגה ציבורית.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אותו מנהיג חוזר לסורו ושוב מורשע בפלילים.

* כי לא נאה – עוכר המשפטים יריב לוין: "מקום שבו השופט קובע מי נאה בעיניו להיות שר, על פי אמות מידה שהוא ממציא – זה דבר שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, דמוקרטיה זה לא". השופט לא קובע מי נאה בעיניו להיות שר, אלא קובע שעבריין סדרתי, שחילץ עסקת טיעון מפנקת במצג שווא של פרישה מהפוליטיקה ומפר את התחייבותו, אינו ראוי להיות שר.

אבל על פי הצעתו של לוין, השר קובע מי נאה בעיניו להיות שופט. ועל פי אמות המידה של ממשלת הדי-9, חוששני שעבר פלילי עלול להיות נקודת זכות למועמד לשיפוט.

* לא המחאה שלו – גדעון לוי יצא בחריפות נגד המחאה. טענתו נגדה – היא ציונית. שני דברים מעוררים את סלידתו. האחד הוא הנפת דגלי ישראל. השני הוא שאין בהפגנה דגלי אש"ף, הדגל שלו, דגל חורבנה של ישראל. בעיניו, הפגנה ציונית אינה יכולה להיות צודקת, כי ציונות היא אפרטהייד.

טוב מאוד. אילו היה חלק מן המחאה, הוא היה מכער אותה. אכן, זו מחאה ציונית. מחאה של פטריוטים ציונים הנאבקים על נשמתה של מדינתנו האחת והאהובה, מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית דמוקרטית. שונאי ישראל כמו גדעון לוי אינם יכולים למצוא במחאה את מקומם, ואין בה מקום לטיפוסים כאלה.

* אסור להם להיות מושפעים – אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור. ההפגנות צריכות להיעשות בכיכר העיר או מול הכנסת או משרדי הממשלה. כן, גם נבחר הציבור, גם אם אני מתנגד מאוד לדרכו ולמעשיו, זכאי לפרטיות. ובוודאי שמשפחתו זכאית לפרטיות. לא כל שכן – שכניו.

ההתעללות הממושכת בשכני מעון רוה"מ בבלפור (שאמנם הוא בית שרד, אך הוא בית המגורים של רוה"מ), בשכניו של בנט ברעננה, ובשכניו של מנדלבליט בפ"ת היו שערוריה. ואם ללכת שנים אחורה – כך גם ההפגנות הממושכות של מתנגדי אוסלו ליד בית הרב עובדיה, בימים שאשתו מרגלית שכבה על ערש דווי.

אמש נערכה הפגנה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הפגנה זאת חמורה שבעתיים, כיוון שאין מקום להפגנות גם מול בית המשפט. בניגוד לנבחרי ציבור, שתפקידם להקשיב לציבור ולכן חובתו וזכותו של הציבור להשמיע את קולו באוזניהם – אסור לשופטים להיות מושפעים מן הציבור ואל לציבור לנסות להשפיע על השופטים. זו הפגנה חמורה מאוד.

* הפרת אמונים – חובתו של שר לקדם את התחום שעליו הוא מפקד. אם אינו עושה כן, הוא מפר אמונים.

חובתו של שר התיירות לקדם את התיירות בישראל. בין השאר – את המלונאות. אי אפשר לקדם את התיירות והמלונאות ללא עבודה משותפת עם המלונות. אבל חיים כץ מסרב לשתף פעולה עם המלונאים, אלא אם כן יתפטר נשיא התאחדות המלונות ניסנקורן מתפקידו. זאת, ללא כל הקשר מקצועי וציבורי. כץ קשקש משהו על חוסר אמון, אבל ברור שהסיבה היא שניסנקורן כיו"ר ועדת הכנסת תמך בהסרת חסינותו.

מעשה זה, שהוא הפרת אמונים מובהקת, מעיד שהאיש אינו ראוי להיות שר בממשלה. יתר על כן, הוא אינו ראוי לתפקיד בהיותו עבריין מורשע. בדומה לדרעי, גם הוא הורשע בעסקת טיעון וקיבל מאסר על תנאי.

בניגוד לכץ, התנהגותו של ניסנקורן אצילית. עקרונית, נכון היה שיסרב להתפטר ושההתאחדות כולה תתייצב לצדו. אבל הוא התפטר, כדי שלא לפגוע בהתאחדות, עקב התנהגותו הביריונית של השר. בנורמות של ראש הממשלה שהצעיד אותנו לחמש מערכות בחירות מיותרים בשל דבקותו בכל מחיר בתפקיד והתנהגותו של דרעי – האצילות של ניסנקורן נראית כמו נתלשה מזמן אחר וממקום אחר.

* לא לראיין אותה – כל אימת שח"כ גוטליב עולה לשידור, הוא מתחילה להתפרע, לצווח, להתלהם. היא לא נותנת למראיינים לפתוח את הפה. הם אינם יכולים לשאול שאלות שממילא היא אינה עונה עליהן. אז לשם מה מעלים אותה לשידור? לא צריך לראיין אותה.

* גיס חמישי – גם כשאוקראינה נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום במובן הכי מוחשי של המושג, מבין זלנסקי שהשחיתות השלטונית היא אויב ובשעת מלחמה היא גיס חמישי, והוא מדיח מושחתים מתפקידיהם.

מנהיגות מעוררת קנאה.

* מיקי זוהר רומס את שבת המלכה – הניסיון החשוב והמעניין ביותר ליצור אמנה משותפת לחילונים ודתיים, או ליתר דיוק לרצף החילוני-דתי בישראל, היה אמנת גביזון-מדן. הנושא המהותי ביותר היה ההסכמה על השבת. אגב, בדיוק לאותה הסכמה הגיעו גם קבוצות אחרות של שיח חילוני דתי שבחנו את האפשרות לחיים משותפים.

נקודת המוצא הייתה שהשבת אינה עניין של הדתיים, אלא של עם ישראל כולו. ולכן אין כאן משחק סכום אפס, שבו הדתיים חותרים ל-100% והחילונים חותרים ל-0% ונתפשר איפשהו. יש כאן דיון של יהודים שהשבת יקרה להם, שמבינים שהיא בשום אופן אינה יום ז' בשבוע אלא יום ייחודי ומיוחד ולכן הפרהסיה של השבת לא תהיה פרהסיה של יום חול.

ההסכמה הייתה שאין מקום למסחר, לתעשיה וכד' בשבת ולכן ראוי לצמצמם ככל הניתן, אך יש מקום לשבת של תרבות, של נופש, של ספורט, שתעניק עונג שבת לכל אחד מאתנו, איש איש בדרכו. ולכן, ההסכמה הייתה שראוי להרחיב את התרבות בשבת, כי זו מהותה. כן, הופעות, מוזיאונים וכד' ראויים להיות פתוחים בשבת; השבת ראויה להם. מי שהשבת חשובה לו באמת, מבין שהפתרון אינו שהדתיים יהיו בשבת בבית הכנסת והחילונים סתם לא יעבדו, אלא ש"בית הכנסת" שלהם היא גם ללכת להופעה, להצגה, למוזיאון, לשמורת טבע, לסרט. זו העגלה היהודית המלאה שלהם.

שר התרבות והספורט הקודם, חילי טרופר, דתי לאומי אמתי, בנו הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד תנועת "גשר", קידם את השבת המשמעותית בחברה הישראלית, במיזם "שבת ישראלית", שבו נפתחו בשישי-שבתות מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה, ללא עלות או בסבסוד משמעותי. בכך הוא חיזק את השבת בישראל, את כבודה של השבת, כיאה ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

מיקי זוהר רק נכנס לתפקידו וכבר רומס ברגל גסה את השבת בפריפריה, בכך שהוא מבטל את המיזם הזה. מיקי זוהר פוגע בשבת המלכה. מיקי זוהר פוגע בזהותה היהודית של החברה הישראלית. 

* מי אוהב את השבת-ישראלית – בזכות מיזם "שבת ישראלית", דתיים יכולים לבקר בשבתות במוזיאונים ואתרי מורשת, כיוון שלא ניגבה בהם תשלום. עניים יכולים לבקר במוזיאונים, שבשישי-שבתות הכניסה אליהם ללא תשלום. לחילונים יש הזדמנות לשבת משמעותית ותרבותית, להבדיל משבת של שופינג.

אבל זה לא מעניין את מיקי זוהר. הוא רואה את יריב לוין ושלמה קרעי דוהרים על הדי-9 והורסים בכיף, וגם הוא רוצה. ממשלת הדי-9.

* הגורם לחנינה – לזכותו של מיקי זוהר ייאמר, שהוא לא התחפר בהחלטתו המחפירה, אלא לחץ על הבלם וביטל אותה.

לגנותו ייאמר, שאין בו היושרה להודות שטעה וחזר בו, והוא מספר ש"לא הבינו אותו נכון".

סוף טוב, אך לא הכל טוב. תהליך קבלת ההחלטות, אם בכלל ניתן לכנות זאת כך, מבהיל. שוב הוכח ששרי ממשלת הדי-9 פועלים מתוך אמוק של הרס, רמיסה ודריסה.

אולי מה שהציל את המיזם הנפלא "שבת ישראלית" מגזר דין המוות, היה שהתברר לזוהר שהמיזם לא החל תחת ממשלת השינוי, אלא תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו, שגם בה כיהן חילי טרופר כשר התרבות והספורט. אולי זו הסיבה לחנינה.

* אקט אנטי תרבותי – הקריאה של קומץ פנאטים להחרים את המוסיקאי אליאב זוהר, בנו של השר מיקי זוהר, היא אנטי תרבותית.

אני מתנגד לכל חרם על אנשי תרבות (חוץ מרוג'ר ווטרס שחרם אנטישמי – אומנותו), גם כאלה שאני מתעב את דעותיהם הפוליטיות. קל וחומר במקרה זה, שבו אין המדובר בחרם על האמן בשל עמדתו, אלא בשל העמדות של אביו.

* בדרכי נועם – הקלף המנצח של תומכי הצעת החוק האוסרת הכנסת חמץ לבתי החולים, הוא הטענה שחולים דתיים לא יוכלו להתאשפז בפסח, כי האיסור אינו רק לאכול חמץ, אלא "לא ייראה חמץ … בכל גבוליך". כלומר, מדובר כאן במאבק על זכויות האדם; על זכותם של אוכלי כשר לטיפול רפואי.

אלא שיש בעיה בטענה הזאת. יש מיליוני יהודים השומרים על כשרות, ובהם המוני חרדים, בארה"ב ובאירופה. האם הם אינם מתאשפזים בפסח? הרי בבתי החולים נראה חמץ בפסח. אם חרדי בברוקלין לוקה בלבו בסדר פסח, האמבולנס יוזמן אליו רק בצאת יום טוב שני של גלויות שאחרי שביעי של פסח? כמובן שלא.

התשובה על כך, מן הסתם, היא שזה לא אותו הדבר. כאן אנו במדינה יהודית, ולכן הציפיה שונה. אכן, ניכרים דברי אמת. כלומר, הדיון אינו שיח זכויות, כי אם יהודי דתי יכול להתאשפז במקום שבו אוכלים חמץ בפסח בארה"ב, הוא יכול לעשות זאת גם בישראל. זה שיח של זהות. זה דיון על פניה של הפרהסיה הציבורי בישראל בפסח. זה כבר דיון אחר, ואם אנו דנים בו, מן הראוי לא להתכסות בטיעון הדמגוגי על הפגיעה בזכותו של היהודי הדתי כפרט. להיפך, בשיח הזכויות ידם של מתנגדי הצעת החוק על העליונה, כי איסור הכנסת חמץ פוגע בזכויותיהם של בני המיעוטים הלא יהודיים בישראל ושל יהודים שאוכלים חמץ בפסח.

הדיון המעניין באמת, הוא הדיון הזהותי. איני אוכל חמץ בפסח, בביתנו אין אוכלים חמץ בפסח (אך איננו זורקים את החמץ מביתנו בימי החג) ובחדר האוכל של קיבוצי אין חמץ בפסח. ואיני אוהב חמץ בפרהסיה הישראלית בפסח.

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בפסח. מי שנפשו חשקה בפיתה או בלחם, נסע לקנות בכפר ערבי, או קנה פיתות לפני החג והקפיא אותן. היום, כידוע, הפרהסיה שטופה בחמץ. אני מבכר לאין ערוך את המצב שהיה בילדותי. אין ספק שבנושא הזה הסטטוס-קוו כורסם מאוד לצד החילוני.

איני יודע איך קרתה השחיקה הזאת, אך אני יודע שבילדותי טרם נחקק חוק החמץ ואילו היום הוא תקף כבר עשרות שנים. חוק החמץ לכל הפחות לא מנע את השינוי שנוצר ולהערכתי הוא רק דירבן אותו.

דווקא כמי שרוצה יותר יהדות במדינה, אני רוצה פחות חקיקה וכפיה ויותר חינוך והסברה. החקיקה הדתית יוצרת ריאקציה ומרחיקה את היהודים מן היהדות והכפיה משניאה את היהדות על היהודים.

נחזור לחמץ בבתי החולים. המטבחים בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור, צריכים להיות כשרים, והם אכן כאלה. כלומר הדיון הוא על האוכל שאנשים מביאים מביתם. האם הדת היהודית, המסורת היהודית, מורשת ישראל יהיו נשכרים אם שוטרים או מאבטחים יחטטו לחולים ולאורחיהם בתיקים כדי לחפש בהם חמץ? דומני שהתשובה ברורה.

אולם אם הנהלות בתי החולים יציבו שלטים גדולים וברורים, המבקשים מן האורחים לכבד את שומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ לבית החולים, אני מאמין שהרוב הגדול של האנשים יכבדו זאת.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

* מלחמת מאסף חרד"לית – בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל העליון. אחת התכניות שלנו, משותפת עם "המדרשה" ב"אורנים", הייתה "ניגון נשים"; בית מדרש לנשים, שהשתתפו בו נשים דתיות וחילוניות והמנחות שלו היו – אחת דתיה והשניה חילונית. המלווה של התכנית מטעם "המדרשה" הייתה דבורה עברון. כך זכיתי להכיר את דבורה – דתיה אורתודוקסית, פמיניסטית, תלמידת חכמים, גדולה בתורה, אכפתיניקית ומסורה. מנהיגה.

לאורך השנים זכיתי לשמוע שיעורים והרצאות שלה ולא אחת הזמנתי אותה להופיע בפני פורומים שונים. דבורה פעילה מאוד בפורומים של לימוד תורה ושל העצמת נשים. פעילותה החינוכית והתרבותית הענפה אינה מסתגרת בדל"ת אמות של אורתודוקסיה, אלא בקרב דתיים וחילונים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בקרב מכינות קדם צבאיות ובעיקר של בנות דתיות הבוחרות להתגייס לצה"ל.

בינתיים הוסמכה דבורה לרבנות, במחזור הראשון של תכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן בשיתוף עם "המדרשה" ב"אורנים". היא לא מגדירה עצמה "רב" או "רבה" אלא "רבנית", אף שלרוב התואר הזה שמור לאשתו של רב.

בערב-שבת האחרון התפרסמה בעיתון "בשבע" כתבה נגד הפמיניזם הדתי בכלל, נגד הצטרפות נשים לעולם ההלכה והרבנות בפרט, ובעיקר – נגד דבורה. הייתה זו כתבה ארסית, שכל כולה לשון הרע, שנאה והסתה.

הפשקוויל עורר תגובה רבתי של מאות מתלמידותיה ותלמידיה ומעמיתיה בעשרות שנות פועלה, שהעלו על נס את דבורה, את אישיותה ואת מפעל חייה.

הנה ציטוטים אחדים: "מודה לך הרבנית דבורה עברון על התורה של חסד שאת מפיצה בעולם במסירות.

על התלמידות-הרבֵּה שהעמדת וממשיכה להעמיד.

על הרגישות כלפי כל אדם שנברא בצלם.

על אהבת התורה…

ועל הזכות לעמוד לצדך ולצד חברות רבות שכל עניינן ללמוד וללמד לשמור ולעשות …

שהקב"ה ימשיך להאיר פניו אליך. חזקי ואמצי, אל תגורי מפני איש!"

"מאמר ההכפשות נגד לומדות התורה בעיתון 'בשבע' בא לקלל ויצא מברך.

לא פעם אחת אלא פעמיים. לא בגלל הטעויות שבו אלא בזכות האמת שבו.

ראשית, כי יש בו סקירה של פעילותה המרשימה של מו"ר הרבנית דבורה עברון. אמנם, מתוך רצון מעט אובססיבי להתנגח בפועלה, אבל באופן שממחיש עד כמה היא עסוקה בעשייה ענפה למען עם ישראל. אשרינו שזכינו ללמוד מתורתה וללכת לאורן של מורות דרך והלכה כמוה".

"אשרינו שזכינו ויש לנו בדורנו רבניות צדיקות מאירות פנים ואנושיות כמו הרבנית דבורה עברון.

אישית אני לומד מהרבנית עברון – לא לשתוק כאשר יש עוול המתרחש.

לומד ממנה איך לקרב אנשים ואיך לקדש שם שמים בעולם מורכב.

שולח לה ולכל משפחתה חיזוקים לאור ההתקפה הארסית שעברה בגיליון 'בשבע' האחרון,

שלצערי לא טרח ולו לרגע לעצור ולבדוק מיהי הרבנית עברון ועד כמה היא תלמידת חכם המדקדקת מצווה קלה כבחמורה.

אשרינו שיש לנו גדולות דור כמו הרבנית עברון".

ועוד ועוד. הפשקוויל מזעזע, אבל אני אופטימי. בעיניי, הוא מעיד על מלחמת מאסף של החרד"לים נגד מגמות עומק בציונות הדתית (איני מתכוון למפלגה שהשתלטה על המותג), ובראשן המהפכה הפמיניסטית המתרחשת במגזר הזה. ככל שהם מבינים שהמהפכה הזאת צולחת, הם מגבירים את הווליום של התנגדותם. הם לא יצליחו להלך אימים על דבורה ושכמותה, שדרכה תהיה לדרך המלך של הציונות הדתית בישראל.

          * ביד הלשון

הליכתיות – אני חבר במנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ ואנו עוסקים כעת בפרוגרמה של היישוב. וכך למדתי מילה חדשה – הליכתיות.

הליכתיות היא מושג מתחום הקיימות והתכנון העירוני והאזורי. היא מבטאת את מידת הנוחות ובטיחות ההליכה באזור מסוים, בעבור הולכי רגל. להליכתיות השלכות בריאותיות, בטיחותיות, חברתיות, כלכליות וסביבתיות.

* "חדשות בן עזר"