צרור הערות 26.2.20

* ממשלת אחריות לאומית – כל הסקרים, בכל הערוצים ובכל העיתונים, מראשית מערכת הבחירות ועד עתה, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על תוצאה אחת – גם במערכה הזאת אין הכרעה.

פירוש הדבר, שאם לא יחול שינוי בהתנהלות המפלגות ועמדותיהן אחרי הבחירות, נגזר עלינו להיגרר למערכת בחירות רביעית. ואין שום סיבה להעריך שבסיבוב הרביעי התוצאות תהיינה שונות. האם נגזרו עלינו סיבוב חמישי, שישי, שביעי?

באף סקר אין סיכוי לגוש הליכוד+ימינה+חרדים להגיע ל-61 ח"כים. באף סקר אין סיכוי לכחול לבן+ישראל ביתנו+העבודה-גשר-מרצ להגיע ל-61 ח"כים. הסיכוי שכחול לבן תקים קואליציה עם הרשימה המשותפת זהה לסיכוי שהליכוד יקים קואליציה עם הרשימה הזאת, כלומר אפס. ואם מישהו מפנטז על ממשלת מיעוט שתהיה תלויה ברשימה המשותפת, כדאי שיבין שזו אופציה גרועה אפילו יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שהיא תחייב מו"מ קואליציוני עם המשותפת על כל הצבעה, תגדיל את כוח הסחיטה שלה ותשתק את הממשלה (שתיפול לאחר זמן קצר). וגם ההערה הזאת הייתה מיותרת, כי לא תקום קואליציה כזאת.

סיבוב רביעי (או יותר) עלול להביא לייאוש הציבור מהדמוקרטיה ולדרדר את החברה הישראלית לדמורליזציה ואולי אף לאנרכיה.

מה שנדרש מהמערכת הפוליטית בעקבות הבחירות הקרובות זו אחריות. והאחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלת אחריות לאומית. ממשלה שמשימתה המרכזית תהיה להביא לפיוס לאומי, כי הקרע בעם הוא הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. ממשלה שהמצע המדיני שלה יתבסס על עקרונות תכנית טראמפ (ודוק – עקרונות התכנית, ולא התכנית בשלמותה, כי יש בה גם צדדים בלתי קבילים בעליל, כמו רעיון העוועים של "חילופי שטחים"). ממשלה שתוביל עם מלוכד להתמודדות עם האיומים הביטחוניים מאיראן ומעזה.

על פי כל הסקרים, כוחן של כחול לבן והליכוד הוא כ-70 מנדטים, מה שמאפשר הקמת ממשלה רחבה ויציבה של שתי הסיעות. על שתי הסיעות לגבש את קווי היסוד של הממשלה, ומפלגות נוספות שתקבלנה את קווי היסוד, תוזמנּה להצטרף.

כדי שהדבר יתאפשר, הן כחול לבן והן הליכוד ייאלצו להתפשר על עקרונות שעמדו עליהם לאחר הסיבובים הקודמים, לא כיוון שהעקרונות אינם חשובים, אלא כי האלטרנטיבה גרועה יותר וזהו צו השעה.

* סחריר פאתטי – הניסיון המגושם לגזור גזירה שווה בין פרשיות נתניהו לבין גנץ ופרשת "הממד החמישי" הוא סחריר בחירות פייק-ניוזי פאתטי.

בחינה אובייקטיבית של העובדות תעיד עד כמה הניסיון הזה מגוחך.

נתניהו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר, על עבירות המוגדרות: פשע. כתב אישום על עבירת השחיתות החמורה ביותר – שוחד, ושלושה כתבי אישום על עבירות חמורות של מרמה והפרת אמונים. כתבי האישום הם פרי חקירה יסודית ומדוקדקת, אחרי שימוע מקיף שבו פרקליטי נתניהו השמיעו את כל טיעוניהם בפני היועמ"ש, שניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה. היועמ"ש הוא שותפו האידיאולוגי, מקורבו ויד ימינו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו והוא נאבק על מינויו ליועמ"ש.

ומה שחמור הרבה יותר מכל כתבי האישום גם יחד – נתניהו מנהל מאז תחילת החקירות מסע הסתה, שקרים ושיימינג נגד מדינת החוק, כל מערכותיה וכל העומדים בראשן. הוא מנהל מסע הסתה אישי ממוקד נגד אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. הוא מפיץ בציבוריות הישראלית תיאוריית קונספירציה מטורללת שבדה מלבו, על פיה כל מוסדות החוק והמשפט בישראל הם מדמנת פשע ושחיתות סססמולנית שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. הוא מנסה בתעלולים שונים להעמיד את עצמו מעל החוק ומחפש כל דרך פחדנית לברוח מאימת הדין, על מנת שלא ייאלץ להתייצב אל מול הראיות.

גנץ כלל אינו חשוד בפרשה שחקירתה רק בחיתוליה. כלל לא ברור האם היא תניב ראיות כלשהן לעבירה כלשהי של החשודים בה ובוודאי שלא של מי שאינם חשודים בה.

ומה שחשוב הרבה יותר מכך, זו העובדה שגנץ הביע אמון מלא במוסדות האכיפה, החוק והמשפט של ישראל, והתחייב בפני עם ישראל שאם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר.

הבדל של יום ולילה.

ומה דעתי בנוגע לפרשת "הממד החמישי"? אני סומך על רשויות החוק בישראל. אם הוחלט על חקירת הפרשה, הרי שיש קצה חוט של חשד בפלילים ולכן ההחלטה לחקור מוצדקת (גם אם אפשר לחלוק על עיתוי ההודעה סמוך לבחירות, דבר שלא נעשה מעולם והוא מנוגד למדיניות הפרקליטות). אני בעד חקירה יסודית ומאומצת, דווקא כיוון שמי שהיה יו"ר הדירקטוריון של "הממד החמישי" הוא מועמד לראשות הממשלה. אני מקווה כמובן שיתברר שלא היה רבב במעשיו של גנץ, אך סבור שיש לחקור את הפרשה ללא פשרות. אם יהיו חשדות נגד גנץ, עליו להיחקר, ללא הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום, יהיה עליו להתפטר בו ביום, במיוחד אם יהיה ראש הממשלה.

אם גנץ יתקוף את רשויות החוק, יתחיל להתבכיין בחמיצות נוסח נתניהו על "רדיפה אישית", "תפירת תיקים" וכו', להעליל עלילות על רשויות האכיפה, להמציא סיפורי מעשיות "דיפ-סטייט" למיניהן וינסה להעמיד את עצמו מעל החוק, לדחוף חוקי מגה-שחיתות או להתחבא מאחורי חסינות, אצא נגדו בכל התוקף ואראה בו אדם שאינו ראוי להיות איש ציבור ולא כל שכן – מנהיג לאומי.

* הביביזם מסוכן מביבי – בראיון לרינה מצליח סיפר אביגדור ליברמן, שידוע לו שפרקליטי נתניהו ופרקליטות המדינה נושאים ונותנים על עסקת טיעון והוא הביע ביטחון שב-16 הימים שבין הבחירות לפתיחת המשפט, תסוכם עסקת הטיעון, שתכלול התפטרות נתניהו תמורת הקלה בכתב האישום.

האם זה נכון? אין לי מושג. יתכן שיש מגעים, אבל קשה לי להאמין שנתניהו ילך על עסקה כזו.

אם תהיה עסקה כזו, ניתן יהיה להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, שהמדיניות שלה תתבסס על תכנית טראמפ, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד שלה, תוזמן להצטרף. זו הממשלה הטובה ביותר שיכולה להיות. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר השלטוני ולפלונטר הפוליטי.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לעסקה כזו. עקרונית אני נגד עסקאות טיעון לנבחרי ציבור, וככל שמעמדם רם יותר – כך אני מתנגד לכך יותר. האשמות בשחיתות של מנהיגי ציבור חייבות להתברר עד הסוף. קל וחומר במקרה הזה, כאשר אין המדובר רק בנאשם שנאבק על חפותו, אלא באמונה של כמעט חצי עם בתיאוריית קונספירציה על הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים כדי להפיל את המנהיג הנבחר. האמונה הזאת היא אסון לאומי ועלולה להביא לאנרכיה. עסקת טיעון רק תחזק את האמונה הזו, והיא תהיה ה"הוכחה" הניצחת שהמטרה הייתה רק הפלתו של נתניהו מהשלטון וברגע שהמטרה הושגה, "מדינת העומק" נסוגה כי היא יודעת שהתיקים תפורים.

חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך הביביזם הוא סכנה גדולה יותר מביבי, ולב הביביזם הוא השנאה והניכור לכל מוסדות מדינת החוק, אי האמון בה, חוסר הלגיטימיות שלה בעיניי רבים והנכונות לקנות את שקרי הקונספירציה. חשוב מאוד להחליף את נתניהו, אך חשוב יותר לחולל דה-ביביזציה של החברה הישראלית. אם נתניהו יוחלף אך הביביזם יעמיק – לא עשינו דבר.

(אגב, "התעשיה" כבר מכשירה את הקרקע לעסקת טיעון. הנה דוגמית שכתבה ביביסטית, ומן הסתם זה יהיה הנרטיב של מצדדי עסקה, אם תהיה: "אם נתניהו יעשה עסקת טיעון זה לא כי הוא אשם, אלא מפני שכנופיית שלטון החוק לא תעניק לו משפט הוגן. זו הייתה ההמלצה של וינרוט ז"ל לא כי חשב שנתניהו אשם. דווקא כשיש חשש שמתנכלים פוליטית חייבים עסקה. מערכת שלטון החוק לא אמינה". הבנתם?)

* מולך הרייטינג – הדלפת ביקורו של ראש המוסד בקטאר, בשידור חי, בראיון של ליברמן לערוץ 12, היא הפקרות. זו גם עבירה על החוק וגם פגיעה בביטחון המדינה, מפי מי שהיה שר הביטחון ושר החוץ. גם מולך הרייטינג אינו מקדש את כל האמצעים.

* ימינה&שמאלה – אני נמצא ברשימת תפוצה של מרצ בראשות פרצ. אחה"צ הגיע אליי מסרון המצטט את השקר של איילת שקד, המצפה שיועז הנדל וצביקה האוזר יערקו לבלוק של נתניהו אחרי הבחירות. היא כמובן יודעת שזה שקר. גם אנשי מרצפרצ יודעים זאת. אבל הם ממחזרים את השקר כפתיון לציד החוליות החלשות בין מצביעי כחול לבן.

אני בעד שהעבודה-גשר-מרצ תעבור את אחוז החסימה, כי ארבעת הקולות שלהם חשובים בהמלצה על גנץ.

* תרבות השקר – יועז הנדל וצביקה האוזר הם אנשי מצפון ואמת. צביקה האוזר היה מזכיר הממשלה של נתניהו והנדל היה ראש מערך ההסברה – שני תפקידים עתירי כוח והשפעה. שניהם סיכנו את תפקידיהם כאשר חשפו שחיתות. הם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי – איש סודם של נתניהו ו"הגברת" ונער השליחויות המסריחות והמלוכלכות שלהם – נתן אשל. ואכן, שניהם מצאו את עצמם זמן לא רב לאחר מכן מחוץ ללשכה, כי נתניהו מעדיף טיפוסים מן הזן של אשל.

הטענה המכוערת של שקד, שהיא רואה בהם עריקים פוטנציאליים, היא שקר במודע. בשבוע הבא יש להוריד את תרבות השקר מן השלטון.

* כן לערבים, לא למשותפת – בראיון לרשת ב' שב יעלון והצהיר בפעם האלף שכחול לבן לא תקים קואליציה עם המשותפת ולא קואליציה שנסמכת על המשותפת. שאלה אסתי פרז: "אבל הערבים הם אזרחי ישראל, 20% מאזרחי ישראל". כמה אפשר עם הדמגוגיה הזאת? מישהו פוגע בזכות הבחירה של אזרחי ישראל הערבים לכנסת? הכנסת מייצגת את כלל הציבור, על פי תוצאות הבחירות. ממשלה קמה על בסיס הסכמות על דרך משותפת. הרשימה המשותפת אינה פרטנר לשיתוף פעולה קואליציוני – לא כיוון שהיא ערבית בעיקרה, אלא כיוון שעמדותיה מנוגדות לעמדות כחול לבן. שמה של כחול לבן מעיד על מהותה – תנועה ציונית שדגלה הוא דגל הלאום. הרשימה המשותפת היא אויבת של הדגל הזה. כשעופר כסיף היה סטודנט הוא הצית את דגל ישראל בהפגנה של השמאל הרדיקלי באוניברסיטה העברית. באוגוסט האחרון, כבר כח"כ, הוא הפגין בירושלים כשהוא נשא את דגל אש"ף. והוא לא ערבי, אלא נולד לאם יהודיה. האם מישהו אמר שכסיף היהודי הוא פרטנר ושאר הרשימה לא, כי היא ערבית? בעיניי, רשימה שעופר כסיף חבר בה פסולה. האם כאשר מאיר וילנר היהודי עמד בראש חד"ש (שהייתה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת) מפלגה ציונית כלשהי הקימה אתה קואליציה? ניהלה אתה מו"מ קואליציוני? הרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג של ראשי כחול לבן בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי, שמוגדרים בעיניהם "פושעי מלחמה". אז על איזה בסיס אפשר להקים קואליציה אתם? זה אבסורד.

ואם מישהו חושב שהרשימה המשותפת אינה פסולה לקואליציה, שישמיע את דעתו, שיבקר את כחול לבן, שיסביר מדוע היא טועה – אבל אל יטען את הטיעון הדמגוגי שהיא פוסלת ערבים.

* האיש שרצח את השלום – ב-6 באוקטובר 1981 בוצע במצרים רצח כפול. באותו יום נרצח הנשיא סאדאת ונרצח השלום בין ישראל למצרים. את הנשיא סאדאת רצחו ארבעה פעילי הג'יהאד האיסלמי המצרי, שהוציאו לפועל פתווה – פסק הלכה של איש הדת המוסלמי עומר עבד-אל-רחמן. את השלום עם ישראל רצח סגנו של סאדאת ויורשו – חוסני מובראק.

כנער, התנגדתי לעקירת יישובי סיני ולכן התנגדתי להסכם השלום עם מצרים, אך האמנתי בכנות כוונותיו של סאדאת ובכך שהמחיר הכבד יהיה שלום אמת. סאדאת חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה עם ישראל והחל ליישם אותם. ניתן להמחיש את ההבדל בין סאדאת למובארק בעובדה שבארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו הוא ביקר בישראל חמש פעמים. מובארק, לעומתו, הקפיד לא לבקר בישראל במשך שלושים שנות שלטונו (למעט גיחונת להלוויית רבין).

מובארק הפך את הסכם השלום לאות מתה. הוא לא הפך שלום חם לשלום קר, אלא למלחמה קרה. מצרים הובילה את כל המסעות הדיפלומטיים נגד ישראל. מצרים הובילה את הוועידה הגזענית האנטישמית בדרבן שהולידה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל וה-BDS. מערכת החינוך המצרים הסיתה נגד ישראל ונגד העם היהודי, הסתה אנטישמית מובהקת. התקשורת במצרים, המודרכת בידי השלטון ומבצעת את רצונו, הובילה הסתה חמורה נגד ישראל והיהודים. הפרוטוקולים של זקני ציון היו להיט במצרים של מובארק.

לזכותו של מובארק ייאמר, שלאורך כל השנים הקפיד לכבד את הנספח הביטחוני של הסכם השלום – לא הכניס כוחות לסיני ולא הפר אותו בשום דרך. לעומת זאת, השגרירות בישראל הייתה בעיניו כלי משחק. כאשר רצה "להעניש" את ישראל על צעד כלשהו הוא החזיר את השגריר למצרים, וכל החזרה כזו הייתה למספר שנים, כאשר ישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני כדי שיישלח שוב שגריר לישראל, כאילו לא שילמה מחיר כבד כל כך, על שלום שלא התממש.

מובארק היה דיקטטור, שרדה בעמו במשך שלושים שנה, עד שעמו התקומם נגדו והפיל אותו. עם זאת, הוא עדיף בהרבה על האחים המוסלמים, בראשות מורסי, שהחליפו אותו. רק הפיכה צבאית הצילה את מצרים ואת המזרח התיכון מפני השלטון המוסלמי הקנאי במצרים. א-סיסי מוביל דרך ביניים בין השלום החם של סאדאת לבין המלחמה הקרה של מובארק – שלום קר.

* איך הסתדרנו בלי חוק הלאום – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי את הפרוטוקולים של ועידת היסוד של מפלגת העבודה ב-1968. מה שמעניין יותר מההחלטות זו הרטוריקה. איזה להט ציוני! איזה להט יהודי! ההתייחסות למדינת ישראל כאל כלי שנועד לממש את ייעודו של העם היהודי. הקריאה לעם היהודי בגולה לעלות לארץ ישראל וליישב את שממותיה. ההתייחסות למלחמת ששת הימים כניצחונו הגדול של העם היהודי ולתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים כאל איום קיומי על העם היהודי. ועל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כביטוי לשינוי העצום שחוללה הציונות וחוללה תנועת העבודה בעם היהודי. וכן הלאה וכן הלאה, בפי כל הדוברים, ניצים ויונים כאחד.

איך הגענו לכך שמפלגת העבודה ניהלה מלחמת חורמה נגד חוק הלאום, וטענה שהוא חוק "גזעני", ומה שהקפיץ אותה יותר מכל הוא המונח "התיישבות יהודית"? הרי התיישבות יהודית הייתה לחם חוקה של תנועת העבודה.

בפולמוס על חוק הלאום נאמרה הטענה: "בשביל מה צריך את החוק הזה. הסתדרנו שבעים שנה בלעדיו". ההתנגדות לחוק ונימוקיה הם ההסבר המשכנע ביותר מדוע החוק נחוץ היום. אבל קריאת הפרוטוקולים מלפני 52 שנה מסבירים מדוע החוק לא היה נחוץ אז. זה היה כמו לחוקק חוק שלפיו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב.

* מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם הוטלו מסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן קלקלן (ספוילר) – בעוד מספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמֶדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשיה ולהתנדבות.

* ביד הלשון

* צור יגאל – בשבועות האחרונים עסקה הפינה ביישובים שמופיע בהם השם יצחק, ומונצחים בהם שמותיהם של אישים שונים, ששמם הפרטי יצחק. אחד מהם הוא צור יצחק, ע"ש יצחק רבין. בשבועות הבאים אציג סדרה של יישובים שמופיעה בשמם המילה צור, בהטיות שונות.

ראשית – מהו צוּר? סלע.

היישוב הראשון בסדרה זו (או בעצם השני, אחרי צור יצחק), היום הוא כבר אינו יישוב נפרד – צור יגאל. צור יגאל נוסד ב-1994 כיישוב קהילתי במועצה האזורית דרום השרון, סמוך לקו הירוק באזור קלקיליה, במסגרת תכנית שבעת הכוכבים שהגה ודחף אריק שרון, בהיותו שר השיכון. היישוב נקרא על שמו של יגאל כהן. יגאל כהן מתל עדשים היה איש התיישבות, פעיל בתנועת המושבים. החל דרכו הפוליטית בצעירי מפא"י וכמו רבים מתנועת המושבים הלך בעקבות בן גוריון והצטרף לרפ"י (רשימת פועלי ישראל). כאשר רפ"י הצטרפה למפלגת העבודה בניגוד לדעתו של בן גוריון, הוא דבק בבן גוריון שהקים את הרשימה הממלכתית. הרשימה הממלכתית הצטרפה כחטיבה לליכוד ויגאל כהן נבחר מטעמה לכנסת השמינית (1973). כהן כיהן בכנסת במשך 14 שנים, עד מותו.

ב-2003 אוחדו היישובים הסמוכים צור יגאל וכוכב יאיר והקימו את המועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל.

* "חדשות בן עזר"

המסמר האחרון

בעשרים השנים האחרונות מפלגת העבודה הלכה והתרחקה מיסודותיה, טישטשה את דרכה ואימצה בהדרגה את דרכה של מרצ. התוצאה העגומה הייתה בבחירות, כשמפלגת העבודה הצטמקה כמעט לגודלה של מרצ.

במקום לחשב מסלול מחדש, אני שומע קולות של מי שעל סף התהום קוראים ללחוץ בכל העוצמה על הגז – אנשי מפלגת העבודה הקוראים למפלגת העבודה להתבולל במרצ. צעד כזה, יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה הציונית המפוארת.

שעה שבמפלגת העבודה נשמעים קולות הקוראים להתבולל במרצ – במרצ נשמעים קולות הקוראים לאיחוד עם חד"ש. זו הדינמיקה של הקצנה – אין לה סוף.

במאמר ל"הזמן הירוק" הציע יניב שגיא הצעה משונה, שדומה לה הציעו גם אברהם בורג ודדי צוקר ב"הארץ" – להקים מערך משותף של העבודה, מרצ, חד"ש ותע"ל.

משמעות הצעתו, היא שהמפלגה שהקימה את המדינה תרוץ במשותף עם מפלגות השוללות את עצם זכות קיומה. מפלגה שהובילה את הגשמת הציונות תרוץ עם מפלגות שלב האידיאולוגיה שלהן היא מלחמת חורמה בציונות, שבעיניהם היא גזענות. מפלגה שהובילה את ביטחון ישראל ומיטב בניה נפלו על הגנת המדינה, תרוץ יחד עם מפלגות התומכות באויבי ישראל. מפלגה שאנשיה הובילו את המלחמה בטרור תרוץ עם תומכי הטרור, דוגמת אחמד טיבי; יועצו של רב המרצחים ערפאת, מי שהעלה על נס את השאהידים – המחבלים המתאבדים ושעה שמחבלים התפוצצו מדי יום באוטובוסים ומסעדות בישראל, עמד שלוב זרוע עם ערפאת ששילהב את האספסוף בצווחות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

אני מציע לאנשי השמאל הציוני בישראל, לקרוא את דבריו של חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, אחד הפוליטיקאים החכמים וההגונים שפעלו כאן, בעקבות תוצאות הבחירות: "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי… הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום… כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה".

* "הזמן הירוק"

צטט את רבין, לא את נתניהו

דבריו של אבי גבאי על השמאל ששכח להיות יהודי – אומללים. אלה דברים מכלילים, לא נכונים, תוך ציטוט מגושם דווקא של אחד מרגעי השפל המכוערים ביותר של נתניהו. והגרוע מכל, הדברים ממש אינם משרתים את המסר הנכון שגבאי התכוון אליו.

גבאי יצא נגד ההיגררות אחרי גורמים קיצונים, המנוכרים ליהדות, דוסופובים, רדיקלים. נגד הקו שבא לידי ביטוי, למשל, בקמפיין נגד דחליל ה"הדתה" וכד'. את זה, ראוי גם ראוי היה שיאמר, אבל בצורה אחרת.

ולמרות האמירה האומללה, חשוב יותר המסר שהוא רוצה להביע, ובעיקר – חשוב שהמסר הזה הוא ביטוי לקו שגבאי מוביל; בידול בין מפלגת העבודה לבין השמאל הקיצוני, שאחריו היא נגררת זה שנות דור; עובדה ההופכת אותה לבלתי רלוונטית.

הדברים באים לידי ביטוי גם בהתבטאויות של גבאי בנושא המדיני, שיש בהם שינוי מהפרדיגמה העבשה והעשנה שטשטשה כל הבדל בין מפלגת העבודה ומרצ. הוא מנסה לצבוע את מפלגת העובדה בצבע שונה, ובכך הוא מעורר סקרנות ותקווה, שמשהו חדש וטוב קורה במפלגת העבודה.

אולם המשהו החדש והטוב הזה לא יהיה משמעותי, אם הוא יצטמצם לכותרות ומחוות, ולא יתורגם לקו מדיני. וכדי לעצב קו מדיני חדש למפלגת העבודה, גבאי אינו צריך לצטט את נתניהו אלא את רבין, את אלון, את מעצבי דרכה של מפלגת העבודה עד המחטף שעשה אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד, כאשר בעט בכל הקווים האדומים של מפלגת העבודה, ריסק את כל אדני הקונצנזוס הלאומי ועקף את מרצ משמאל (באופן ממשי, לא כמטפורה).

במקום קידוש הקו הירוק כגבולה של ישראל, ופיצוי על סיפוח גושי התיישבות לישראל בנסיגה משטחים ריבוניים מקבילים של המדינה ("חילופי שטחים" בכיבוסית), על גבאי לאמץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית שאפיינה את מפלגת העבודה עד ברק. בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, כאשר הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, אמר רבין ככותרת תכניתו: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967".

יש לחזור לעקרונות תכנית אלון, כלומר להפרדה בין שטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים, ולכן הם מסכנים את צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, לבין שטחי ארץ ישראל פנויים להתיישבות ולריבונות ישראלית ומבטיחים לישראל גבולות בני הגנה מוצקים לדורות. רבין ציין את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" ואת גושי ההתיישבות.

אם אבי גבאי יאמץ את מורשת רבין וישוב לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, הוא יהיה מועמד ראוי וכשיר להנהגה לאומית.

* "ידיעות הקיבוץ"

צרור הערות 27.9.17

* בגרמנית זה נשמע יותר רע – מפלגה פשיסטית גזענית ואנטישמית נכנסה לפרלמנט הגרמני ותהיה הסיעה השלישית בגודלה.

הרוח הרעה הזאת נושבת בשנים האחרונות בכל אירופה. הרי רק לפני חודשים ספורים מפלצת פשיסטית, גזענית, אנטישמית ומכחישת שואה עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת.

אולם גרמניה היא משהו אחר. בגרמנית זה נשמע רע יותר. פשיזם גזעני בגרמנית, הוא נאציזם.

אין זה עניין פנימי של גרמניה. זהו איום על העולם.

ישראל כמדינה יהודית חייבת להשמיע קול. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יתייחסו לנושא, יוקיעו את המפלגה הזאת ויביעו את דאגתה של ישראל ודאגתו של העם היהודי מן ההתפתחות המדאיגה.

* צאו מגרמניה – הארגונים היהודיים בגרמניה יצאו נגד מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" והזהירו מפניה. הרבנים בבתי הכנסת בגרמניה קראו לציבור היהודי להצביע בהמוניו, כדי לדלל את השפעת האנטישמיות הפשיסטית.

אבל כל אלה אינם פתרון. הפתרון הוא ציוני – אין לכם מה לחפש על אדמת גרמניה. מקומכם במולדת של עמכם, במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל, במדינה היהודית – מדינת ישראל.

* שכחו מה זה להיות יהודי – לא מכבר כתבתי על התופעה של האינטרנציונל הימנני – אותם ישראלים, אנשי ימין, שפעם היו מחנה לאומי, והיום הם חלק מאינטרנציונל של ימין קיצוני גלובלי, שההזדהות עמו קודמת להזדהות הלאומית.

נחרדתי כאשר קראתי רבים מהאנשים האלה מביעים תמיכה במנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת. כתבתי אז בסרקזם, שמעניין במי יתמכו אותם אנשים בבחירות בגרמניה. אשר יגורתי בא. למרבה הבושה, אני קורא גילויי תמיכה בקרב אותה קבוצה גם במפלגה הניאו-נאצית הגרמנית. אחד מהם כתב בפירוש בעד האנטישמיות שלה, כיוון שהפעם היא מתמקדת בשֵׁמִים אחרים. אותו אחד השתלח בארסיות ביהדות גרמניה שמתנגדת לניאו-נאצים, כאילו כדי להפגין את גט הכריתות שלו לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות עם האינטרנציונל הימנני.

מדובר ביהודים ששכחו מה זה להיות יהודי. אני, כיהודי שזוכר, שמחויב לשבועה "לזכור ולא לשכוח", כואב את העובדה שיש בתוכנו יהודים עלובי נפש כאלה.

* אני רק שאלה – סליחה, ברלין זה המקום הזה שבו המילקי זול יותר? תודה.

* לא בוכים – כשיורד לברלין שותה בירה עם השכן שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב… טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא בוכים על מילקי שנשפך.

* זו אותה רוח רעה – ככל שהשמאלנות הרדיקלית משתלטת בהדרגה על מפלגת הלייבור בבריטניה, כך היא הופכת יותר אנטישמית, יותר גזענית וההבדלים בינה לבין הימין האירופי הגזעני והאנטישמי באירופה הולך ומיטשטש. ולא בכדי. פנאטיות ושנאה אינן השקפת עולם אלא תכונת אופי. ימני רדיקלי יכול בקלות להיות שמאלן רדיקלי ולהיפך. יהיה לו הרבה יותר קשה להיות דמוקרט נורמטיבי.

* סינדיקט הפשע – שעה שהפלשתינאים מנסים להתקבל לאינטרפול, הם מוכיחים במעשיהם שהם ראויים לחברות דווקא בסינדיקט הפשע הבינלאומי.

* פרופיל חברתי – מפכ"ל המשטרה אמר שאין דבר כזה "פרופיל המחבל", וכנראה שהוא צודק. אבל דווקא המחבל שביצע את הפיגוע בהר אדר מצביע על הפרופיל של החברה הפלשתינאית שמוציאה מרצחים כאלה. האיש נקלע למצוקה משפחתית, אשתו עזבה אותו והוא קץ בחייו. אבל להתאבד זה לא מכובד. אפילו קצת בזוי. לעומת זאת, להרוג יהודים זה מכובד. מכובד מאוד. ומי שמת בהרג יהודים הוא שאהיד, שזה שיא הכבוד. והרש"פ תממן את ילדיו כראוי לילדים של גיבור לאומי. כך החברה הפלשתינאית מעודדת רצח ורוצחים.

* בושה – מדינת ישראל חוגגת יובל למפעל ההתיישבות הציונית מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק". בחשבון פשוט, אם נחזור 50 שנה אחורה נגיע ל-1967. כיוון שהליכוד עלה לשלטון ב-1977, פירוש הדבר שהעשור הראשון של מפעל ההתיישבות נעשה תחת ממשלות תנועת העבודה. כמעט כל ההתיישבות בגולן הוקמה בידי ממשלות אלו ורוב היישובים שייכים לתנועות ההתיישבות של תנועת העבודה. רוב ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בסיני הוקמה כולה בידי ממשלות העבודה (ונעקרה בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות בגוש עציון הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בגוש קטיף החלה בידי ממשלות תנועת העבודה (והגוש נעקר בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות ב"עוטף ירושלים" החלה בידי ממשלות המערך. גם באזורים שמחוץ לתפיסת ההתיישבות של אותן ממשלות, הוקמו יישובים ראשונים תחת ממשלת המערך. בתקופת ממשלות האחדות המשותפות לליכוד ולמפלגת העבודה, הוקמו עשרות יישובים ביש"ע. על פי תפיסתה הנוכחית של מפלגת העבודה, גושי ההתיישבות, שבהם חיים מרבית תושבי יו"ש, יהיו חלק משטחה הריבוני של ישראל בכל הסדר שלום.

לכן, החרמת האירוע הממלכתי לציון היובל להתיישבות בידי כל חברי הכנסת של מפלגת העבודה – אין אפילו צדיק אחד בסדום (למרות שהמפלגה כמפלגה לא החליטה רשמית על החרמה כזאת) היא בושה.

טוב עשתה הממשלה, שקבעה את האירוע בגוש עציון, שבלב הקונצנזוס הלאומי ולא באזור שנוי במחלוקת. עובדה זו מעצימה את גודל הבושה. עם זאת, מן הראוי היה, שבאירוע ממלכתי כזה, יוזמן ראש האופוזיציה לשאת דברים, וחבל שהממשלה לא התעלתה והציעה זאת (אם כי ספק בידי אם הרצוג או גבאי היו נענים, לנוכח חרפת ההחרמה של האירוע).

מצערת עוד יותר העובדה שכמעט כל הח"כים מסיעת "יש עתיד", המגדירה עצמה כמפלגת מרכז, שמנסה לחזק את המיינסטרים הציוני והקונצנזוס הלאומי, מחרימים אף הם האירוע. אולם ב"יש עתיד" יש צדיק אחד שיבוא לאירוע, ח"כ חיים ילין. כחבר בתנועה הקיבוצית אני שמח שח"כ שהנו חבר קיבוץ בחר לבטא את ערך ההתיישבות והסולידריות בין מיישבים, ומקווה מאוד שגם איתן ברושי ממפלגת העבודה יצטרף אליו.

* הגדרה עצמית – עשרות מדינות לאום של הלאום הערבי לא תיתנה בשום פנים ואופן להקים במזרח התיכון מדינת לאום כורדית. למה? כי ללאומים לא ערבים אין זכות קיום במזרח התיכון ובוודאי לא זכות להגדרה עצמית.

וכמובן ששתי המעצמות האזוריות האיסלמיסטיות הרדיקליות, איראן וטורקיה, אינן מוכנות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאום הכורדי.

* מה יספק את עודה בשאראת – בכל המרחב הענק של המזרח התיכון וצפון אפריקה, בכל המרחב הערבי השטוף בדם, בטבח הדדי ובדיקטטורות רצחניות, ישנו קיבוץ ערבי אחד בלבד, שנהנה מדמוקרטיה אמתית, משוויון זכויות (אף שהוא פטור משוויון חובות), מזכויות אדם ואזרח מלאות – ערביי ישראל.

משה ארנס, ליברל מובהק, כתב על כך בטורו ב"הארץ". בתגובה, השתלח בו איש דבוקת שוקן עודה בשאראת, שכינה אותו "קולוניאליסט מהסוג הגרוע ביותר". על מה יצא קצפו? ארנס אינו מציע לו את מה שהוא רוצה: "שתחזיר לי את אדמות הוריי במעלול". מעלול הוא כפר בעמק יזרעאל המערבי, על גבול הגליל התחתון, שקם על חורבות היישוב היהודי מתקופת המשנה והתלמוד מהלול. הכפר נלחם בתש"ח נגד הקמת מדינת ישראל ונגד היישוב היהודי ונכבש בידי צה"ל.

מה רוצה ארנס ומה רוצה בשאראת? ארנס פועל כל חייו, גם בתפקידיו המיניסטריאליים, להשתלבות מרבית של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשאראת רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את תוצאות מלחמת השחרור, כלומר להחריב את המדינה היהודית ולהטביע אותה במיליוני פלשתינאים שישטפו אותה במסגרת "זכות" השיבה.

ארנס ובשאראת הם בעלי טור ב"הארץ". מי מהשניים מייצג את הקו של העיתון?

* איש השנה – מי יהיה איש השנה תשעח? אני מקווה מאוד מאוד מאוד, שלא יהיה זה חלילה קים ג'ונג און.

* ביד הלשון

הר אדר – למרבה הצער, פיגועי טרור מעלים למרכז התודעה את קיומם של יישובים ישראליים שונים, והפעם – הר אדר.

ב-1986 הוקם היישוב הר אדר בהרי ירושלים, והיה חלק מן המועצה האזורית מטה בנימין. היישוב גדל וב-1995 הוכר כמועצה מקומית.

היישוב נקרא כך, כיוון שהוא נמצא למרגלות גבעת הרדאר – פסגה גבוהה (880 מ') שבה הוקם בידי הבריטים מתקן מכ"ם (רדאר בלע"ז) במלחמת העולם השניה. במלחמת השחרור התקיימו קרבות קשים ועקובים מדם בין כוחות חטיבת "הראל" של הפלמ"ח ללגיון הירדני. ההר עבר מיד ליד ולבסוף נפל בידי האויב, ושוחרר במלחמת ששת הימים, בידי חטיבת "הראל". מח"ט "הראל" במלחמת ששת הימים, אורי בן ארי, היה מ"פ בחטיבה בקרבות תש"ח. ביוזמתו, הוקם במקום אתר הנצחה לחללי חטיבת "הראל" לדורותיה.

ביצה שלא נולדה – בראיון חג ל"ישראל היום" נשאל שר השיכון יואב גלנט לדעתו על האפשרות שיריבו המר גבי אשכנזי יכנס לפוליטיקה והשיב: "כמו שאמר ד"ר בורג ז"ל, 'לא דנים על ביצה לפני שהוטלה' ". בהנחה שגלנט לא ייחס את המכתם לד"ר בורג כמותג נוסח "חכם סיני אמר", אלא התייחס ספציפית ליוסף בורג, הוא נתן לו קרדיט שאינו ראוי לו. מדובר בניב עברי ותיק וידוע, ונוסחו שונה במקצת – לא "לפני שהוטלה" אלא "שלא נולדה". אבל הפירוש של הביטוי בהחלט מתאים לכוונתו של גלנט – אי קיום דיון היפותטי על נושא מסוים, טרם זמנו.

המקור לביטוי הוא מן התלמוד, מסכת ביצה: "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומר תֵּאכל ובית הלל אומרים לא תאכל".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 30.7.17

* פסיקה על פי חוק – למה נדחה ערעורו של אלאור אזריה? כי אי אפשר היה שלא לדחותו. בית המשפט פוסק על פי ראיות, על פי חוק, על פי פקודות צה"ל, על פי ערכי צה"ל. בית המשפט אינו משפט רחוב. בתור שכזה, כאשר הראיות חד משמעיות, החוק חד משמעי, הפקודות חד משמעיות וערכי צה"ל ברורים, גם אם תהינה עוד עשר ערכאות ערעור, לא תהיה להן כל אפשרות לפסוק אחרת.

* הניצחון של שפטל – מבחינתו של יורם שפטל, הוא ניצח. הוא השיג את מטרותיו בגדול – זמן שידור אדיר ברדיו ובטלוויזיה. ומה באשר לאלאור אזריה? מבחינתו של שפטל, הוא הטיב למלא את משימתו – להיות קרש הקפיצה של שפטל למרומי הרייטינג.

* חנינה – אני בעד חנינה לאלאור אזריה. ברגע שהוא יביע חרטה כנה על מעשיו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ובלי התחכמויות, הוא יהיה ראוי לחנינה.

* המרוויח – המרוויח הגדול מפרשת אלאור אזריה הוא אביגדור ליברמן, האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח לאירוע פוליטי ולמסע הסתה נגד צה"ל, מפקדיו ושר הביטחון. מיד לאחר האירוע, גילו ראש הממשלה ושר הביטחון מנהיגות ואחריות ופרסמו הודעה ראויה השוללת באופן ברור את המעשה. ליברמן הריח שיש לו הזדמנות לדוג במים עכורים, חולל במפגן דוחה של ציניות, דמגוגיה וחוסר אחריות לאומי, את המסע בעד אזריה. ראש הממשלה, שזיהה את כיוון הזרם העכור השתפן, ובחוסר מנהיגות אופייני שינה כיוון. כדי לרצות את ההמון הזועם, הוא הדיח את שר הביטחון יעלון ומינה תחתיו דווקא את ליברמן.

כשר הביטחון, ליברמן דווקא נוהג באחריות ובשיקול דעת, בדרך כלל. ניתן לזקוף זאת לזכותו, הרי גם כשר הביטחון הוא יכול היה להמשיך להיות הדמגוג המתלהם והציני. אבל כמנהיג פוליטי ניתן לצפות ממנו לאחריות גם כאשר האחריות הפורמלית אינה מוטלת על כתפיו. אך הוא בחר לשלהב את היצרים במפגן של דמגוגיה פופוליסטית חסרת אחריות, ולמרבה הצער והבושה גזר את הקופון.

* רוח שפטל – עו"ד שפטל מנסה להפוך את רוח צה"ל לרוח דמיאניוק.

* ניצול הצלחה – למה הפלשתינאים המשיכו להתפרע ולהפגין, ו"הענישו" אותנו באי כניסה להתפלל בהר הבית, אחרי שקיבלו את כל מבוקשם? אחרי שהם נוכחו שבאלימות ואיומים הם מורידים את מדינת ישראל על הברכיים, והבחינו בחולשתו של ראש הממשלה, הנעדר יכולת עמידה במצבי לחץ, הם מנסים לנצל הצלחה.

* דז'ה וו – למה ארדואן מפר ברגל גסה את ההסכם עם ישראל, ואחרי שישראל מילאה את חלקה הוא ממשיך בהסתה האנטישמית הפרועה, ובהסתה קנאית ג'יהאדיסטית לאלימות? ולמה הוא מסית את המוסלמים "להגן על מסגד אל אקצה" דווקא אחרי שממשלת ישראל נכנעה לכל תביעותיהם בהר הבית? כי הכניעה הזכירה לו את חולשתו ורפיסותו של נתניהו, שבה הוא נוכח בעצמו, כאשר סחט מנתניהו התנצלות ישראלית על התוקפנות הטורקית נגדה ופיצויים ישראליים למשפחות המחבלים שהשתתפו בפיגוע מרמרה.

* בגלל אובמה – למה נתניהו התקפל ונכנע? בגלל אובמה, כמובן.

* הספירה לאחור – תמכתי בהצבת אמצעי ביטחון על הר הבית לאחר הפיגוע (ונדהמתי מגודל המחדל, כשלמדתי שלא היו אמצעים כאלה עד אז), ושיבחתי את החלטת נתניהו להציב אותם. גם היום, לאחר הפארסה, אני סבור שההחלטה הייתה נכונה, ושטעות היה לבטלה. ואיפה טעיתי? במאמר ל"ישראל היום" כתבתי, שאחרי הפיגוע הבא בלאו הכי יוצב בידוק ביטחוני, ולכן מוטב להציב אותו לפני הפיגוע ולסכל אותו. טעיתי. גם אחרי הפיגוע הבא לא יהיה בידוק ביטחוני. ומרגע ההתקפלות של הממשלה, החלה הספירה לאחור לקראת הפיגוע הבא.

* עבודת אלילים – איך מסבירים חסידיו השוטים של נתניהו את הפליק פלאק והכניעה המביכה שלו בנושא אמצעי המיגון בהר הבית? איך מסבירים, מי שאך אתמול כתבו – איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג חזק ונחוש כנתניהו; כל מנהיג אחר מזמן היה נכנע ומתקפל ומסכן את ביטחון ישראל? ובכן, קראתי פוסטים רבים, שזה המסר שלהם: איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג אמתי, שרואה את מה שאנחנו, בני תמותה, בשר ודם, לא מסוגלים להבין. בעוד שנים רבות אולי הדברים יתבררו, ונוכל להיווכח עד כמה הצעד הזה גאוני. איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג נטול אגו, חף משיקולי פופולריות, שעושה את מה שטוב למדינת ישראל, למרות שהוא יודע שהדבר יפגע בו מבחינה פוליטית.

מביך.

* אחריות האופוזיציה – אילו הייתה בישראל אופוזיציה ראויה לשמה, היא הייתה תוקפת בחריפות את הממשלה ואת העומד בראשה, על הכניעה לאלימות והפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל ולכן גם במעמדה באזור ובביטחונה הלאומי.

אבל האופוזיציה אינה יכולה למלא את תפקידה. למה? כי היא בעצמה דרבנה את הממשלה להיכנע.

כמובן שעיקר האחריות היא על נתניהו, בהיותו ראש הממשלה והנושא באחריות להחלטות הממשלה; להצלחותיה ולכישלונותיה. אבל בחלק מן האחריות נושאת גם האופוזיציה. במקום לגלות אחריות לאומית ולהתייצב לצד הממשלה מול האיומים האלימים ולעודד את עמידתה האיתנה על החלטתה הביטחונית הנכונה לבצע בידוק ביטחוני בהר הבית, היא החלישה, היא פרמה את האחדות הלאומית והיא גם שברה קוד ממלכתי פרלמנטרי מקובל כאשר הציעה הצעת אי אמון בממשלה בנושא, בעיצומו של משבר ביטחוני מדיני. היא לא נהגה כאופוזיציה ממלכתית, אחראית.

* דוסופוב מקארתיסט – אמיר אורן, פרשן "הארץ", ידוע כדוסופוב ומקארתיסט. הוא סופר כיפות בצבא, במשטרה ובכוחות הביטחון ומסית נגד קצינים דתיים.

את מפכ"ל המשטרה אלשייך הוא רודף בעקביות, ברשעות ובציניות מיום מינויו, בשל חטאו הכבד – היותו חובש כיפה. וכך הוא כתב במאמר על משבר הר הבית: "האם תלוש מהמציאות לשער שעמדתו המקצועית הושפעה קשות ושלילית מהשקפת עולמו האמונית־משיחית?"

ברור. האמונה המשיחית הביאה אותו להמליץ על בידוק ביטחוני הגנתי, כדי למנוע הברחת נשק להר הבית שיביא לפיגועים נוספים, דוגמת זה שבו נהרגו שני שוטרים רק לפני שבועיים. זאת, להבדיל מבעלי הגישה הרציונלית, על פיה לא יהיה בידוק, ומי שרוצה יוכל להכניס נשק כאוות נפשו להר הבית, ואיכשהו נסתדר. … אולי המשיח יתערב ויעזור… אולי השם ישמור… או הוואקפ… או "שומר פתאים ה'"…

* פורעי חוק – עיתוי הפלישה לבית המכפלה בחברון, תוך הפרת חוק בוטה, אינו מקרי. הפולשים נוכחו בחולשת הממשלה ובחוסר המנהיגות של נתניהו, והחליטו לנצל זאת. הם גם משערים, שאחרי שנתניהו נכנע לפלשתינאים, הוא יתקשה מבחינה ציבורית לעמוד מול הפרת חוק של יהודים. יש לקוות שנתניהו יתעשת, ולא ייתן לדרדר את ישראל לאנרכיה.

* מנוולים – שני פשקווילי זוועה ב"הארץ", של התועמלנים האנטי ישראליים רוגל אלפר וגדעון לוי, נגד המאבטח בשגרירות ירדן. לוי גם מסר כמעט כל פרט על זהותו, שיוכל לסייע לחבריו לנקום בו. אפשר להעלות שאלות אם תגובת המאבטח הייתה מקצועית והאם ניתן היה לסיים אחרת את האירוע. אבל ברור שמדובר בהגנה עצמית. אבל הם מציגים אותו כ"יהודי שהרג ערבים" ולכן הוא "גיבור ישראל", במדינה הלאומנית הגזענית.

את המאבטח שהותקף והגן על עצמו משווה גדעון לוי לחייל הרוצח הירדני שרצח בדם קר שבע ילדות בנהריים. האם יש לדעתו הבדל בין השניים? בהחלט. הירדנים גינו את הרוצח ואנחנו מחבקים אותו.

לא יאומן. אין להם גבולות למנוולים הללו.

הרי ברור שהם היו מאושרים לראות אותו חוזר בארון, וגם אז הם היו מוצאים סיבה להוקיע אותו.

* אויבו של אויבי – גדעון לוי פרסם פשקוויל תמיכה בדוד ביטן, לאחר שהותקף בידי בכירי השב"כ בדימוס, כיוון שתקף בחריפות את השב"כ, על עמדתו במשבר הר הבית.

מה לגדעון לוי ולביטן? מה הוא מצא לנחוץ להגן עליו? כמובן שביטן אינו מעניין אותו. מה שמעניין את לוי הוא השב"כ. השב"כ הוא הגורם המוביל את המלחמה בטרור הפלשתינאי. לכן, מבחינת לוי השב"כ הוא האויב. אויבו של אויבי הוא ידידי, ולכן גם אם ביטן השתלח בשב"כ מן הכיוון השני, עצם הפגיעה בשב"כ הקנתה לו נקודות זכות אצל לוי.

* זה לא טרנספר – ערוץ 2 דיווח על כך שנתניהו הציע לאמריקאים רעיון ברוח של חילופי שטחים ואוכלוסיות, כלומר נסיגה מכפרים ערבים בשטח מדינת ישראל הריבונית (ואדי ערה) תמורת סיפוח גושי יישובים ביו"ש.

לפני שיקפצו עם סיסמת ה"טרנספר", חשוב להבהיר שהצעה זו בשום אופן אינה טרנספר. טרנספר הוא עקירה של אוכלוסיה ממקומה וגירושה למדינה אחרת או לאזור אחר באותה מדינה. כאן מדובר על כך שהאוכלוסיה תישאר במקומה, על מכונה, אך הריבונות עליה תעבור למדינה אחרת. אפשר להתנגד לכך או לתמוך בכך, אך מי שטוען שזה טרנספר – משקר.

מבחינת תושבי ואדי ערה, זו הצעה הוגנת. מוצע להם להישאר במקומם ובמקום להיות מיעוט במדינת לאום יהודית, להיות חלק מן הרוב במדינת לאום פלשתינאית. אם הם מתנגדים לכך כיוון שטוב להם בדמוקרטיה הישראלית ואין הם רוצים להמירה בדיקטטורה, הרי הגיע הזמן שיחדלו ממאבקם נגדה, מההסתה הנוראה ועלילת "אל אקצה בסכנה" שנועדה להבעיר את המזה"ת כולו, ולא יהפכו מחבלים רוצחים לגיבורים, שאלפים משתתפים בהלוויותיהם. אם הם מתנגדים כי רצונם להילחם במדינת ישראל מבפנים, אין סיבה שישראל תסכים לכך.

אני מתנגד לרעיון הזה, מסיבה אחרת. אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים. רעיון זה, מבוסס על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, ואם אנו מספחים שטחים מעבר להם, עלינו למסור לפלשתינאים כפיצוי שטחים ממערב להם. אין כל הצדקה לדרישה הזאת. ישראל הותקפה בגבולות 4.6.67, בידי אויב שלא היה מוכן לקבל את קיומה באותם גבולות וראה בהם קרש קפיצה להשמדתה. היא שחררה את שטחי ארץ ישראל הללו במלחמת מגן צודקת. אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן. רעיון הנסיגה לקווי 4.6.67, כולל בגרסת חילופי השטחים, סותר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, שבה ישראל מוכנה לוותר על אזורים צפופים באוכלוסיה פלשתינאית, שעלולים לסכן את צביונה כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי לדורות, אך מספחים אזורי ביטחון והתיישבות שאין בהם סכנה כזאת.

אולם אם מקבלים את רעיון חילופי השטחים, ברור שהרע במיעוטו, הוא שהשטחים שעליהם ישראל תוותר יהיו מיושבים באוכלוסיה ערבית.

* כוס התרעלה – בראיון תבוסה חגיגי ל"7 ימים" אמר יצחק הרצוג: "ניסיתי לשבור את המעגל המכושף הזה של עריפת הראשים במפלגת העבודה. לא הצלחתי". והוא גם נתן בהם סימנים: "את כוס התרעלה הזו שתו כל קודמיי: מצנע, פואד, פרס ורבים וטובים אחרים". אופס. הוא שכח מישהי. שלי יחימוביץ'. גם היא הודחה אחרי קדנציה אחת. ומי הגיש לה את כוס התרעלה?

* תשובה לא נכונה – בראיון ל"7 ימים" אמר הרצוג: "השמאל הציוני הישראלי איחד את ירושלים. אנחנו צריכים לשאול: מדוע ולמה הציבור לא רואה את הזהות ביננו, השמאל הציוני, לבין הסמלים הלאומיים שלו? ירושלים זה אנחנו. ירושלים זה לוי אשכול, יצחק רבין ומוטה גור ועוזי נרקיס וטדי קולק". צודק. ועל כך הוא הוסיף שאלה: "מתי איבדנו את ירושלים בתודעה הלאומית?" והתשובה? "הבעיה היא שאנחנו עוברים כבר 20 שנה שטיפת מח מצד נתניהו והמחנה שלו". ביפ. תשובה לא נכונה.

התשובה הנכונה, היא: מאז ועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000. באותה ועידה אהוד ברק הציע לחלק את ירושלים. הוא לא דיבר רק על הכפרים הערביים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים (אגב, על פי מפה ששרטט צוות מומחים בראשות חיים הרצוג), אלא אשכרה ירושלים, העיר עצמה. ולא סתם העיר המוניציפלית, אלא אשכרה העיר העתיקה, שבין החומות. מפלגתו תמכה בו. ומאז, מפלגתו לא שינתה את הקו הזה. גם לא בהנהגתו. אז על מה ועל מי הוא מלין?

אדרבא, שייזום החלטה של מפלגת העבודה בעד אחדות ירושלים ונגד חלוקתה.

* ביד הלשון

חדשים לבקרים – חדשים לבקרים אנו קוראים ושומעים את המושג חדשות לבקרים.

חדשים לבקרים או חדשות לבקרים? האקדמיה מאשרת את שני הנוסחים, אולם "חדשות לבקרים" הוא אישור בדיעבד לשגיאה שהפכה לשגרת לשון. הביטוי המקורי הוא "חדשים לבקרים".

הוא מופיע במגילת איכה, אותה נקרא השבוע בתשעה באב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".

פירוש המונח הוא: לעתים קרובות.

* נכדן – לגיסי נולד נכד, בשעה טובה ומוצלחת. ומה נולד, אם כן, לאשתי ולי? נכדן.

נכדן הוא נכדו של האח. בעבר, ועד הלשון הציע את המילה נכדן לבנו של האח, אך המילה לא נקלטה, ובמקומה נקלטה והתקבלה המילה אחיין.

לעומת זאת, הלכה והתקבלה המילה נכדן, להגדרת נכדו של האח, או נכדנית כשמדובר בבת, וב-2014 האקדמיה ללשון אישרה באופן רשמי את המילה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

צרור הערות 16.7.17

* פרי ההסתה – אני משוכנע שרוב גדול בקרב ערביי ישראל מתנגד לפיגוע בהר הבית ומגנה אותו. אולם שלושת המחבלים אינם עשבים שוטים. הם פרי הבאושים של הסתה חמורה, בהובלת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בהנהגת השייך ראאד סלאח, המפיץ בכל העולם המוסלמי את עלילת "אל-אקצא בסכנה". מרכזה של התנועה הוא אום אל-פחם. סלאח עצמו היה ראש עיריית אום אל-פחם.

אם לא נדע לטפל במסיתים ובהסתה, זה לא יהיה הפיגוע האחרון.

* שיקול דעת – הודעתו המהירה של ראש הממשלה נתניהו על כך שישראל תשמר את הססטוס-קוו בהר הבית, הייתה ביטוי לאחריות ולשיקול דעת מדיני וביטחוני ראוי. כאשר הדם רותח, לאחר הפיגוע, קל מאוד להיסחף לצעדים נמהרים ובלתי שקולים, שעלולים להסב נזק לביטחון הלאומי ולאינטרסים הלאומיים של ישראל. הר הבית הוא אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם, והטיפול בעניינים הנוגעים לו חייבים להיעשות בזהירות, במתינות ובשיקול דעת, בוודאי לא תחת סערת פיגוע. לעת הזאת, תפקידה של מנהיגות היא להרגיע, וטוב שכך עשה נתניהו.

* מ-פ-חד – למה גדעון סער אינו קורא תגר על מנהיגותו של נתניהו, אינו יוצא נגד הרקב והצחנה הנידפים ממנו ומסביבתו הקרובה, ואינו מתמודד נגדו? כי הוא מ-פ-חד. הוא יודע שסיכוייו קלושים, והוא מעדיף להמתין עד אחרי עידן נתניהו.

אי אפשר לומר שהחלטתו אינה רציונלית. אבל היא לא מנהיגותית.

שאלה – איך היה נוהג במקומו נתניהו? איך היה נוהג אולמרט? שרון? ברק? פרס? רבין? הם היו קופצים למים ומתמודדים. היו לוקחים בחשבון הפסד, אך בעצם קריאת התגר האמיצה הם היו בונים את מנהיגותם.

חוששני שלגדעון סער, עם כל הערכתי אליו, אין את זה. וחבל.

* פגיעה בשלטון החוק – מחאה ציבורית נגד השחיתות של נתניהו ראויה ונחוצה. המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה – לא זו בלבד שאינה ראויה, היא מזיקה. זו מחאה אנטי דמוקרטית ופגיעה בשלטון החוק, כי היא מנסה להפעיל לחץ בלתי נסבל ובלתי הוגן על גורמי האכיפה, לרצות את המפגינים ולא לפעול על פי חוק ולמצות את החקירה. היא מטילה דופי ביועץ המשפטי לממשלה, על לא עוול בכפו. ניתן לכנות את ההפגנות נגד מנדלבליט כהתנהגות של אספסוף.

השתתפותו של יו"ר העבודה אבי גבאי בהפגנה הזאת מעוררת סימני שאלה על שיקול דעתו. אם ברצונו להוות אלטרנטיבה אמתית לנתניהו, עליו לעשות זאת באמצעות הגנה על שלטון החוק ועל האיזונים והבלמים של השלטון, ולא באמצעות החלשתם.

מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת. השאלה האם הוא גם עבר עבירה פלילית המצדיקה כתב אישום, היא שאלה מקצועית וחזקה על המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי שהם חוקרים לעומק את השאלה ויקבלו את ההחלטה המקצועית הנכונה.

לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ואין הצדקה להפעלת לחץ על היועמ"ש כדי שיגיש כתב אישום, כאילו אי הגשת כתב אישום היא גושפנקא לשחיתות מוסרית.

* גבאי ובקעת הירדן – במצעו המדיני, שהפיץ לחברי מפלגתו ערב הבחירות המקדימות, כתב אבי גבאי על בקעת הירדן: "בקעת הירדן, תחת כל הסדר עתידי, צריכה להיות חלק מחגורת הביטחון המזרחית של המדינה. יישובי בקעת הירדן אינם 'התנחלויות מבודדות', אלא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, היום ובעתיד".

מצד אחד, זו אינה אמירה מובהקת דיה. לא ברור מה הכוונה בהגדרה "חגורת הביטחון". האם הוא מדבר על ריבונות ישראלית מלאה? לא ברור האם כאשר הוא כותב בקעת הירדן, הוא מתכוון לרצועה לאורך הנהר, הוא מתכוון לשטח שעד כביש 90, הוא מתכוון כמו בתכנית אלון וכמו יצחק רבין עד יומו האחרון, לשטח שעד ממזרח לכביש אלון? זו אינה האמירה הברורה והנחרצת של מפלגת העבודה בנדון, בשנים שבין מלחמת ששת הימים לפסגת קמפ-דיוויד (2000), שבה אהוד ברק נטש את דרכה של תנועת העבודה גם בנושא זה והציע נסיגה מן הבקעה.

אבל מצד שני, זו הפעם הראשונה מאז קמפ-דיוויד, שמנהיג מפלגת העבודה אמר אמירה כלשהי על בקעת הירדן הישראלית. ודווקא העובדה שהוא אמר זאת בצורה מעורפלת, כפי שכל אמירותיו הן מעורפלות, מעוררת תקווה שהוא אינו נעול על הסיסמאות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים, סיסמאות עבשות, מנותקות, שאבד עליהן כלח, שהפכו אותה למרצ 2, אלא הוא פתוח לחשיבה מחדש, לרעיונות חדשים, להתחדשות אידיאולוגית.

אני מקווה שכך הדבר. נעקוב אחריו ואחרי דרכו בתקווה.

* יעשה שלום – בנו בן ה-17 של אבי גבאי התראיין בליל ניצחונו בבחירות המקדימות, ואמר על אבא שלו שהוא ייבחר לראשות הממשלה ויעשה שלום עם הפלשתינאים. להיבחר לראשות הממשלה? אולי. אם כך יבחרו רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות. שלום עם הפלשתינאים? לא. ולא כי הוא לא ירצה. ולא חשוב כמה הוא ירצה. שאל את הילדים של ברק ואולמרט, איך אבותיהם הצליחו לעשות שלום עם הפלשתינאים.

* המחנה האנטי ציוני – גבאי רק נבחר, ולמחרת "הארץ" כבר מאיים עליו ומזהיר מפניו. כותרת פשקוויל המערכת היא "זהירות, לפיד אחד כבר יש", ובו נאמר: "אין צורך בחמישים גוונים של מרכז־ימין". כלומר, יאיר לפיד הוא "מרכז ימין" ואילו גבאי אמור להיות שמאל. רוגל אלפר, בפשקוויל שלו, הגדיר את "יש עתיד" בצורה חדה יותר: "עדר הח"כים הצייתן שנשרך בעיוורון אחרי הפופוליזם הלאומני והימני־מסורתי המסוכן של לפיד". כלומר, לפיד הוא לאומן ימני פופוליסט, ולכן על גבאי להציב אלטרנטיבה אחרת לגמרי. כנראה ש"הארץ" רוצים לראות את גבאי בדמותה של חנין זועבי ואת מפלגת העבודה בדמותה של בל"ד. עד אז הם לא יירגעו.

* סוכן זר – הפשקוויל התורן של רוגל אלפר מתמקד בעמית סגל. סגל הוא אחד העיתונאים המוכשרים והאמינים ביותר בישראל – מקצוען של ממש, מוערך מאוד הן בברנז'ה התקשורתית והן בציבור. ולכן, הוא מהווה סדין אדום בעיני אלפר. טענתו המגוחכת של אלפר היא ש… עמית סגל הוא סוכנו של נתניהו. הצחקת את שרה… ואם בסוכנים עסקינן, מעניין סוכן של מי רוגל אלפר.

* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו של רוגל אלפר הוא לבוז וללעוג למשפחות שכולות ישראליות, לשמוח לאידן, להעביר דחקות על המושג "משפחת השכול", לצאת נגד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש מקרים שבהם הנאתו מהתחביב הזה כפולה ומכופלת. למשל, כאשר המשפחה שכלה שני בנים. למשל, משפחת פרץ, שאת שמחתו לאידה הוא משכפל וחוזר עליה שוב ושוב. דומה שהבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השכול" גדול אף יותר מן הבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השואה".

אבל הפשקוויל התורן שלו הוא ביקורת חריפה על יועז הנדל, על כך שבראיון עם אב שכול פלשתינאי הוא לא דקלם את טענתו שבתו "נרצחה" בידי שוטרי מג"ב, והוא כתב עליו: "כשמדובר בפלסטינים, ליועז הנדל אין רגש אנושי בריא"…

לא, זה לא עניין של מודעות עצמית. זה עניין של אוטואנטישמיות. כאשר מדובר ביהודים, לרוגל אלפר יש רגשות אנושיים: שנאה תהומית. הרי גם שנאה היא סוג של רגש.

* בלתי ראוי – לפני שבועות אחדים דווח ב"הארץ", שאחד המתמודדים על הנהגת מפלגת העבודה, כמדומני עֹמר בר לב, הציע להרצוג לפרוש מן המרוץ, ולהתמקד במרוץ לתפקיד הנשיא הבא של ישראל.

בתכניתם בגל"צ, ירון דקל ועמית סגל כבר דיברו על המועמדות הזאת כעל עובדה מוגמרת – זו שאיפתו של הרצוג. הם העלו זאת גם בראיון עם אשתו, מיכל הרצוג, והיא התחמקה מתשובה, ובכל מקרה, לא הכחישה.

יש עוד ארבע שנים, אך כבר עתה יש לומר – הרצוג אינו ראוי לתפקיד הרם. לא כיוון שאין לו הכישורים – יש לו. אלא כיוון שהוא שמר על זכות השתיקה בחקירותיו.

איש ציבור שנהג כאחרון העבריינים, שיבש למעשה חקירה על שחיתות ציבורית ונמלט מעונש, לא החזיר את חובו לחברה, ואינו ראוי למנהיגות. עם כל החיבה ואף ההערכה להרצוג (הוא היה, למשל, שר רווחה טוב), טענתי זאת נגד מועמדתו לראשות מפלגתו, נגד מועמדותו לראשות הממשלה ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנשיאות המדינה. נשיא המדינה אמור לגלם באישיותו את ערכי המדינה; להיות דמות מופת. איש ציבור ששתק בחקירה, אינו אדם כזה.

מבחינה משפטית, כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית, מנהיג ציבור צריך להיות נקי מחשד. לכן, אם יש חשדות נגדו, עליו לשתף פעולה עם החקירה כדי לנקות את עצמו. איש ציבור ששתק בחקירה נשאר בחזקת חשוד (מבחינה ציבורית), כל עוד לא הוכחה חפותו.

* תמונת הניצחון – בישורת האחרונה לפני סוף מלחמת "צוק איתן", נהרגו שני חברי קיבוץ נירים, זאביק עציון ושחר מלמד. מרכז המשק גדי ירקוני נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו.

ירקוני שיקם את עצמו ונבחר לראשות המועצה האזורית אשכול.

ירקוני הוא מסמליה של המלחמה – איבד את חבריו הקרובים ואת שתי רגליו והיום הוא מוביל את האזור שספג יותר מכל מאש האויב ב-14 שנות מטווח הרקטות על אזרחי ישראל.
בתור שכזה, יש עניין מיוחד באופן שבו הוא מסכם את המלחמה.

כך הוא אמר בראיון לעיתון "ידיעות הקיבוץ": "המציאות היא שהמבצע הביא לנו שלוש שנים של שקט ופריחה. יש פיתוח עצום ביישובים, קליטה מאסיבית של משפחות צעירות. האזור פורח. הקיבוץ שלנו, שעבר טראומה קשה במבצע הזה, קלט בשנתיים האחרונות 22 משפחות. זה אומר הכל".

כפי שכתבתי כבר פעמים רבות – הצמיחה הדמוגרפית המרשימה של יישובי עוטף עזה; הצטרפותן של מאות משפחות צעירות שהחליטו לבנות את ביתן דווקא שם, היא תמונת הניצחון של ישראל במלחמה.

* בברכת צה"ל – אני מצוי כעת בעיצומם של שני מחקרים. האחד הוא מחקר עומק על הגל הראשון של ההתיישבות בגולן. השני הוא הביוגרפיה של יהודה הראל, המכונה אצלנו "אבי ההתיישבות בגולן".

מתוך מחקריי, אתקן שלוש שגיאות במאמרו בנדון של מנחם רהט. א. ראשוני המתיישבים בגולן, אכן התיישבו במחנה סורי נטוש, אך לא מול קוניטרה כי אם בעליקה, שבקרבת נפח. כעבור חודשיים וחצי הם עברו לקוניטרה.

ב. אין זה נכון שהצבא הופתע מעליית המתיישבים. להיפך, צה"ל היה שותף מלא. כבר ברגע שהחל להירקם רעיון ההתיישבות, ימים אחדים לאחר המלחמה, שוחח על כך רפאל בן יהודה, מראשי היוזמים, חבר קיבוץ נאות מרדכי, עם רמ"ט פיקוד צפון, חבר קיבוצו, דן לנר. לנר שיתף את דדו, אלוף הפיקוד. הפיקוד היה שותף מלא ונלהב להתיישבות, הן בהכנות והן בביצוע בפועל.

ההתיישבות אמנם עלתה בטרם אישור רשמי מן הממשלה, אך בידיעה ובתמיכה של ראש הממשלה לוי אשכול, ושל השרים אלון, גלילי וגבתי. ההגדרה הפורמלית של הקבוצה הייתה מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט (ואכן, זאת הייתה אחת העבודות המרכזיות של החלוצים). את השכר הם קיבלו ממשרד העבודה, שבראשו עמד יגאל אלון.

שלישית, קיבוץ מבוא חמה, כמו שאר קיבוצי דרום הגולן, לא היה של תנועת הקיבוץ המאוחד, אלא של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

מנחם רהט ראוי לברכה על שהעלה את זכרו של מאיר שמיר, ואת תרומתו להתיישבות בגולן.

כמו כן, אתקן שגיאה היסטורית מהותית בנוגע ל"אחדות העבודה" ומפא"י. רהט כתב שבן גוריון וברל כצנלסון פרשו מ"אחדות העבודה" והקימו את מפא"י. ההיפך הוא הנכון. "אחדות העבודה" קמה ב-1919 מאיחוד של "פועלי ציון" עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים". ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם תנועת "הפועל הצעיר" והן הקימו את מפא"י.

ב-1944 מפא"י התפלגה. הפלג של יצחק טבנקין שפרש ממפא"י, נקרא שוב "אחדות העבודה", כשמה של המפלגה ההיסטורית (ליתר דיוק "התנועה לאחדות העבודה", אך בקיצור – "אחדות העבודה").

* רכבת אווירית – מוצ"ש – גאנז-אנד-רוזס. יום רביעי – רדיוהד. השבוע הוא גולת הכותרת של קיץ עתיר בלמעלה מעשרים הופעות בישראל, של האמנים המובילים בעולם, בסוגות השונות ובסגנונות השונים. משנה לשנה הולך וגדל הביקוש של אמני העולם להופיע בישראל, והקיץ נשברו כל השיאים; ממש רכבת אווירית של אמני תבל בדרכם לישראל. זהו ניצחון אדיר של התרבות על הברבריות, של האנושיות על הגזענות והאנטישמיות. מפעל חייו של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס התרסק.

בלוג חדש – לפני 11 שנים, ב-25 ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, פתחתי את הבלוג שלי ב"ישרא-בלוג".

לאורך התקופה פרסמתי בבלוג – 4,849 מאמרים.

היו לבלוג כמעט חצי מיליון כניסות.

השבוע פתחתי בלוג חדש, הנושא אותו שם: "הבלוג של אורי הייטנר", ב"וורדפרס".
המעבר נובע מכך שב"וורדפרס" החשיפה גדולה יותר.

* ביד הלשון

המוציא והמביא – המוציא והמביא הוא המנהיג, המארגן, הדמות המרכזית בחברה, בארגון, במשימה. מקור הביטוי הוא מקראי. הוא נאמר לדוד בראשית ימי מלכותו: "וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ, וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל". כלומר, פרנסי הציבור, שעלו לדוד להביע לו את נאמנותם, אמרו לו שעוד בימי שאול, הוא (דוד) היה המנהיג האמתי, המוציא והמביא. מכאן, שהמוציא והמביא אינו דווקא נושא המשרה הפורמלית, אלא האיש החזק בפועל.

מקור מוקדם יותר לביטוי, אם כי לא בצירוף המילים המוכר "המוציא והמביא", הוא בפרשת השבוע, שקראנו אמש, פרשת "פנחס". בפרשה זו מופיע אחד התיאורים על סמיכתו של יהושע למנהיג, בידי משה. משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן ה' מצווה על משה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו, "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". משה ממנה את יהושע בן נון ליורשו בפני הכהן הגדול ובפני כל עדת ישראל, לפי ציווי של ה'.

ובין השאר, נאמר כך: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה, עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה". כאן סוגיית המוציא והמביא קצת מורכבת. מצד אחד, יהושע יהיה המוציא והמביא, שעל פיו יצאו ויבואו בני ישראל. אבל מצד שני, הוא רק השליח, המתווך בפני בני ישראל את מצוות ה', כפי שהוא ילמד מן האורים והתומים, ו"עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ", כלומר המוציא והמביא הוא אלוהים, ויהושע ועמו יצאו ויבואו על פיו.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לחשב מסלול מחדש

כאשר ציבור מצביעים בוחר להעמיד בראשו אדם חדש, בלתי מוכר – יותר משהדבר מעיד על דעת הציבור על הנבחר, הוא מעיד על דעת הציבור על המפסידים. הבחירה באבי גבאי, הייתה הבעת אי אמון של חברי מפלגת העבודה בהנהגתם, במתמודדים הוותיקים כולל היו"ר המכהן ואחד מקודמיו. המסר הוא שאין הם רוצים עוד מאותו דבר. הם רוצים משהו אחר.

זה מובן. מפלגה שהפסידה בכל מערכות הבחירות מאז הפסדו של ברק לשרון בראשית 2001, ושעל פי הסקרים אינה מאיימת על השלטון וכלל אינה חלק מהמאבק על הנהגת המדינה, תחפש שינוי כיוון.

אולם שינוי פרסונלי אינו שינוי כיוון. שינוי כיוון הוא שינוי דרך.

עמיר פרץ, המפסיד בפריימריז על הנהגת "העבודה", הוא איש "השמיניה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג, שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו מאז, הוא תקוע בדרך "השמיניה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון הסכמי אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחיה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות עבשות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות. רוב המצביעים זיהו בו את ההזדמנות ולא את האיום.

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

בתכנית המדינית שהציג, הופיעה לראשונה מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, שבה נטש ברק את הקו המדיני של מפלגת העבודה, מחויבות להשארת בקעת הירדן בשלטון קבע של ישראל. זהו בהחלט סימן מעודד.

מצד שני, הוא החל את דרכו ברגל שמאל, כאשר בנאום ההכתרה שלו, לצד דיבורים יפים על אחדות וקמפיין חיובי, הוא שיסה את דימונה בעמונה. וזה בהחלט סימן מדאיג.