צרור הערות 20.2.22

* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאויב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אויב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.

מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.

במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.

עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.

המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית".

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם". אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.

וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014". וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.

המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל: "…פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער הייתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה".

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שניה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים".

הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.

"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.

"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה". תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה ששה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה ששה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.

"אבל הסקרים". זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.

"למנוע את בחירת נתניהו". החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת. 

הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם". זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני".

הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.

הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר.

איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השניה". זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות.

אין ישראל הראשונה וישראל השניה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השניה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו שונאת המזרחים והמתעמרת בעובדים.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה.

אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים.

אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם".

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי.

והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט.

בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות", מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן.

כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל.

התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.  

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".

בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.

פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת"?

וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".

כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים; הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן" 11 מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.

נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא הייתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.

מורה ורבה היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור הייתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק.

כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה". אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.

וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חכמת הבייגלה" לאקרנים, הייתה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".

לאחרונה, בני קרא את "חכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

          * ביד הלשון

דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.

המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אויב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב.

המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף.

לעתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון.   

הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסיה הרוסית באוקראינה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.2.22

* יושרתו ואומץ לבו – נתניהו מינה לתפקיד היועמ"ש את אביחי מנדלבליט כיוון שמדובר באיש ימין, בן למשפחה חרותניקית, חוזר בתשובה ואיש הציונות הדתית, ובעיקר כיוון שהיה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. המינוי אושר בידי הוועדה הציבורית בשל התאמתו המקצועית לתפקיד.

המינוי עורר התנגדות ועתירות לבג"ץ שנדחו. מנדלבליט היה מוקד להסתה ושנאה של גורמי שמאל, שאף הפגינו נגדו, ליד ביתו, במשך חודשים רבים, והדבר הגיע עד כדי חילול קבר אביו. היו אלו הפגנות נגד שלטון החוק. בשל זיהויו הפוליטי של מנדלבליט, הם הטילו דופי ביושרתו ובכך שיטפל באוביקטיביות בתיקי נתניהו. ההפגנות הסדרתיות מול ביתו היו המבוא לבלפוריאדה.

מנדלבליט הוכיח שהיו אלו טענות כזב. נכון, מנדלבליט הוא משפטן מתון, זהיר, שמרן ואיטי. לכן, ההחלטות שלו היו איטיות מאוד, איטיות מדי. נטיית לבו היא סניגורית, הוא בית הלל באופיו, ולכן פסק לקולא בכתבי האישום ודחה חלק מהמלצות המשטרה והפרקליטות, שהיה ספק בידו באשר לסיכוייהן להביא להרשעה במשפט. ובנוסף לכך עומדת הבעיה המבנית, שבה היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הראשי, שמעצם טבעה ממתנת את היועמ"ש בהחלטותיו הנוגעות לראש הממשלה ולשרים.

אולם בסך הכל מנדלבליט גילה אומץ לב ויושרה בכתבי האישום שהגיש. ומרגע זה ואילך עמד בפני מסע הסתה נורא של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים, עד כדי סכנה לחייו, שלא חלפה. ובמקביל, קיצוני הבלפוריאדה, שטרם נגמלו ממנה, ממשיכים לתקוף אותו ולכנות אותו "הטייח", ורינה מצליח, בעזות מצח, "פלטה" את דיבת "היועץ המשפחתי".

נתניהו מינה את מנדלבליט מתוך תקווה שהנאמנות שלו תהיה למי שמינה אותו ולא לתפקידו, לחוק ולמדינה. מנדלבליט איכזב אותו. הוא התגלה כפטריוט וממלכתי.

מנדלבליט ראוי להערכת האומה על יושרתו, אומץ לבו ותרומתו הגדולה למלחמה בשחיתות השלטונית. וחשוב מאוד להמשיך ולאבטח אותו, כי הסכנה לחייו טרם חלפה.

למרבה הצער, את כהונתו הכתימו שלוש עסקאות הטיעון, עם אריה דרעי, ליצמן וחיים כץ. לא עליהן תהיה תפארתו. גם לא על המו"מ לעסקת טיעון עם נתניהו. אולם בעסקה זו היא הציב קווים אדומים ועמד בהם.

מנדלבליט מסיים את תפקידו, שנוא נפשם של הביביסטים והבלפוריסטים, אך כל פטריוט ישראלי הגון מצדיע לו בפרישתו.

* יש שופטים בישראל – "יש שופטים בישראל", זו האמירה המפורסמת של מנחם בגין, שהשתרשה בתודעה כ"יש שופטים בירושלים". שגיאה נפוצה נוספת, היא ייחוס האמירה הזאת לבג"ץ אלון מורה, שבו בית המשפט ציווה להעביר את היישוב אלון מורה ממקומו המקורי ברוג'ייב. בגין אמר זאת בעקבות פסיקת בג"ץ שהיישוב בית-אל חוקי, ודחיית העתירות נגד הקמתו. זמן קצר לפני פסק הדין, ממשל קרטר השתמש לראשונה בטענה שההתיישבות מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית. בגין אמר בעקבות פסיקת בג"ץ, שמעתה, אם מישהו בארה"ב או בכל מקום בעולם יאמר לו שההתנחלויות הן בלתי חוקיות, "אשיב לו: יש שופטים בישראל". כלומר, עם כל הכבוד, ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, יש לה רשות שופטת עצמאית, ופסיקת בית המשפט העליון של ישראל היא המחייבת אותנו.

בג"ץ בית-אל לא היה חריג. עוכרי ההתיישבות מנסים לתקוף את חוקיותה מראשיתה, לאחר מלחמת ששת הימים; הם מטרידים את בג"ץ השכם והערב, ובית המשפט שוב ושוב הודף את העתירות. כך לאורך כל השנים, בכל ההרכבים, תחת כל הנשיאים, "שמרנים" או "אקטיביסטים".

לא בכדי, "הארץ" תוקף את בג"ץ שוב ושוב, במאמרי המערכת ובמאמרי דבוקת שוקן, כמשת"פ של אקיבוש או כחלק ממכונת אקיבוש.

לא בג"ץ בית אל הוא החריג, אלא בג"ץ אלון מורה. ומה שחריג בפרשת אלון מורה אינו פסיקת בית המשפט אלא המציאות שהביאה לאותה פסיקה – העובדה שאלון מורה ישבה על קרקע פרטית. בראש הרכב בג"ץ שדן בנדון עמד השופט משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי היה אנטי אקטיביסט, ולאחר סיום תפקידו החל להשמיע את דעותיו הפוליטיות והוא איש ארץ ישראל השלמה ותומך אידיאולוגית בהתנחלות. זכיתי להיות בין מארגני הפגנה גדולה מול מגדל דוד בירושלים בזמן פסגת קמפ-דיוויד (2000), שאחד הנואמים המרכזיים בה היה השופט לנדוי. לנדוי קבע את ההלכה, שההתיישבות הוא חוקית, אך התיישבות על אדמה פרטית אינה חוקית.

בגין אמנם לא אמר על ההחלטה הזאת "יש שופטים בירושלים", אך כך הוא נהג. הוא יישם את ההחלטה במלואה, והעביר החלטת ממשלה שמעתה ההתיישבות תהיה אך ורק על אדמות מדינה ולא תהיה התיישבות על אדמה פרטית. יישום קפדני של החלטת הממשלה היה מונע את הטרגדיה של עמונה והרס בתים בעפרה.

במאמר מוסגר אציין, שאלון מורה הניב ארבעה יישובים. הוא ניסה להתיישב בסבסטיה, הועבר בהסכם פשרה למחנה זמני בקדום. התיישב ברוג'ייב ובעקבות הבג"ץ עבר להר כביר. בסבסטיה הוקם היישוב שבי שומרון, בקדום – קדומים, אדמות רוג'ייב נרכשו וקם שם היישוב איתמר ואלון מורה יושב בהר כביר.

בהיוודע דבר מותה המפתיע של מרים נאור, יצא סמוטריץ' במתקפה ארסית ומרושעת נגדה, בשל בג"ץ עמונה. דברו עוררו סערה ציבורית וביקורת מקיר לקיר, בין השאר של ראש הממשלה.

במאמר שוקניסטי טיפוסי, נועה לנדאו כתבה שלמעשה אין הבדל מהותי בין התפיסה של סמוטריץ' לזו של מרים נאור. שניהם נמצאים באותו צד של המתרס, מול הצד של השוקניה, שהיא נמנית על מבטאיו הבולטים. לשיטתה היא צודקת, כיוון שנאור מייצגת את בית המשפט העליון לדורותיו, שבחסות פסיקותיו הוקם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון המונה כבר חצי מיליון תושבים.

לנדאו ציטטה את בנט שתקף את סמוטריץ' "בשל הסגנון", ומשמעות הדבר, לטענתה, שאין ביניהם מחלוקת משמעותית על המהות אלא רק על הסגנון. וגם מרים נאור שותפה לגישה הזאת, וכך גם שופטי בג"ץ והיא הסמיכה את דבריה על תגובתה של הנשיאה בדימוס דורית בייניש על דבריו של סמוטריץ', במאמרה "ההספד המטריד של בייניש על נאור".

לטענתה, המחלוקת בין נאור לסמוטריץ' וגם בין בנט לסמוטריץ' הוא בין "כיבוש ממלכתי" ל"כיבוש לא ממלכתי". בעיניה זהו הבדל לא משמעותי, בדיוק כפי שהיא מסרבת להפריד בין קומץ נערי הגבעות האלימים לכלל המתנחלים. היא מצטטת את דבריו של בנט ש"הרוב המוחץ של המתיישבים הם אנשים נורמטיביים שומרי חוק", ומגיבה על כך: "לא, הם לא. המתנחלים מפירים את החוק הבינלאומי, והפלנגות בגבעות אינן תופעת שוליים אלא חלק בלתי נפרד ממנגנון הכיבוש שמאפשר את קיומן". כלומר, בית המשפט העליון של שוקנלנד קבע שההתנחלות בלתי חוקית, ופסיקות בית המשפט העליון של ישראל אינן רלוונטיות, כי בית המשפט הוא חלק מ"מנגנון הכיבוש". ועד כמה בית המשפט הוא חלק ממנגנון הכיבוש, יעידו דבריה של דורית בייניש בראיון לעודד בן עמי: "אני מבינה שהזכיר כאן ח"כ סמוטריץ' את העניין של יחסה להתיישבות. היא, כמו מורה ורבה הנשיא לנדוי, שהיה יהודי, לאומי וערכי, כיבדה גם את ההתיישבות, אבל לא על קרקע פרטית. זאת הייתה מורשת של הנשיא לנדוי, של בית המשפט העליון, שאין פוגעים בקניין פרטי לצורכי התיישבות. ואני חושבת שזה עוול גדול לתאר את השופטת נאור כמי שפעלה נגד הערכים הכי חשובים למדינה ולאופיה הלאומי־יהודי". דבריה של בייניש מזעזעים את השוקניסטית. "ביניש הכריזה כי מורשתו של בית המשפט העליון הישראלי הינה לכבד את 'ההתיישבות' (כלומר: ההתנחלויות הבלתי חוקיות) — כל עוד איננה על קרקע פלסטינית פרטית. ולא רק זאת, אלא שהיא מתארת את 'ההתיישבות' כחלק מ'הערכים הכי חשובים למדינה ולאופיה הלאומי־יהודי' ". ומכאן מסקנתה: "בג"ץ שימש ומשמש תעודת כשרות להפרות זכויות אדם ודין בינלאומי בשטחים".

גישתה נובעת משלילת אופיה הלאומי יהודי של המדינה ושלילת ערכיה, ולכן היא שוללת את בית המשפט העליון, שאלה ערכיו. לשיטתה, ביקורתה מוצדקת, להבדיל מההסתה נגד בית המשפט העליון מימין, המציגה אותו כ"אנטי ציוני", שזו השמצה גסה. על משמעותה של ההתיישבות כערך מהותי של מדינת הלאום של העם היהודי כתב נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק. במאמר ב"הארץ" הוא הסביר מהם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. מדינה יהודית היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; מדינה יהודית היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים". כן, על פי ברק ועל פי שופטי בג"ץ לדורותיהם, אחד הערכים שמדינת ישראל מחויבת להם הוא "שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה".

* כש"ישראל היום" מראיין את בנט – עם העיתונים שבהם התראיין בנט בערב שבת, נמנה גם "ישראל היום". בתגובה, יאיר נתניהו הגדיר את העיתון "עיתון השמאל" ו"בנטון".

זאת לדעת; אין עיתון, בוודאי העיתון הנפוץ ביותר במדינה, שלא ירצה לראיין את ראש הממשלה. מהעיתון השמאלי ביותר עד הימני ביותר – יהיה ראש הממשלה אשר יהיה. "הארץ" היה שמח מאוד לראיין את נתניהו כראש הממשלה, אלא שהוא סירב להתראיין אלא להצהיר הצהרות לציבור מעל ראשה של התקשורת ובלי להתמודד עם שאלות.

התפיסה של "המשפחה" היא שהעיתון צריך להחרים את ראש הממשלה, אם הוא לא נתניהו. ואם ראש ממשלה, הגם שהוא ימני יותר מנתניהו ועומד בראש מפלגה ימנית יותר מהליכוד, מתראיין לעיתון – פירוש הדבר הוא שזה "עיתון השמאל". כי "שמאל" הוא כל מי שאינו סוגד לנתניהו ולפולחן האישיות שלו. כך הם תופסים את הדמוקרטיה.

אני מקווה שהתפטרותו של ביסמוט תביא את העיתון לקו פחות ביביסטי ויותר פלורליסטי.

* תכנית אש"ף – בתוניס, בירת תוניסיה, נחנך מבנה השגרירות החדש של אש"ף. בחזית המבנה מוצבת מפת ענק מחרסינה, ארבעה מטר גובההּ. מפת פלשתין. היא לא בין הירדן ל"קו הירוק". היא מהירדן לים.

זה לא חמאס. זה אש"ף. זו האידיאולוגיה שלו. זאת התכנית שלו. על כך מלחמתו. גם באוסלו וגם אחרי אוסלו – הוא מעולם לא התפשר על פחות מכך. הדרך שלהם להשיג את החלום היא דרישת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים. על הדרישה הזאת הם מעולם לא התפשרו כמלוא הנימה.

אנחנו יכולים להמשיך להתווכח בינינו על הפתרונות המדיניים הראויים, אבל יש לומר אמת: הדבר היחיד המשותף לתכנית סמוטריץ' ולתכנית הורוביץ, הוא שלשתי התכניות הללו, באותה מידה, אין פרטנר פלשתינאי.

* צאצאי אחמ"ש – ראש השב"כ העביר לידיה של איילת שקד מסמך, על פיו 40% ממשתתפי המהומות האחרונות בנגב הם צאצאי איחוד משפחות. יש לזכור שהמהומות כללו מעשי טרור חמורים כיידוי בקבוקי תבערה ואבנים, הצתת מכוניות וניסיון לפיגוע המוני של הסטת רכבת נוסעים ממסלולה – פיגוע שסוכל בשניה האחרונה בזכות תושייתו של הנהג. במגזר הבדואי בנגב נפוצה תופעה, עבריינית בפני עצמה, של פוליגמיה. גברים הנישאים למספר נשים פלשתינאיות ומביאים לעולם עשרות ילדים, הנהנים מכל הטוב שמדינת הרווחה הישראלית מעניקה לילדים.

אם כל זה קרה למרות חוק האזרחות, אך בשל התערערות הריבונות ושלטון החוק בנגב, קל וחומר מה שיקרה ללא חוק האזרחות. חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולאינטרסים הלאומיים והדמוגרפיים. לכן, צריך לעצור את כל המשחקים העסקניים, ועל הקואליציה והאופוזיציה להתאחד כדי להעבירו בדחיפות.

* וביערנו הרע מקרבנו – בשבוע שעבר, אחרי מתקפת הטרור של נערי הזוועות על פלשתינאים ופעילי שמאל ישראלים; מתקפה בנוסח קו-קלוקס-קלאן, גיניתי את הפשע במילים חריפות, תקפתי את אוזלת ידה של הממשלה ושל כוחות הביטחון שלא חיסלו את התופעה וקראתי להנהגת יש"ע לא להסתפק עוד בגינוי, אלא לקרוא לכל התושבים למסור כל פיסת מידע על הכנופיות הללו לשב"כ.

כאשר כתבתי זאת, לא ידעתי שבין המותקפים היה דורון מיינרט. על כך למדתי רק במוצ"ש, שבוע מאוחר יותר. את דורון אני מכיר כבר 36 שנים. 36 שנים של מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית. הוא יונה, אני נץ. אולם מעולם לא חשבתי שאני יותר ציוני ממנו או שאני יותר פטריוט ממנו. אם יש אדם הראוי להגדרה מלח הארץ – זהו דורון.

לפני 36 שנים, גרעין "טל" – הגרעין שהדרכתי במשך שנה וחצי, מאמצע כיתה י"א בערים בהם גדלו חניכיי, הגיע לשל"ת מוקדם בבית השיטה. רציתי שיהיה לצדי מדריך מקיבוץ בית השיטה. שאלתי את האנשים שהכרתי בבית השיטה מי הצעיר הרציני ביותר בקיבוץ, שמתאים למשימה. כולם נקבו בשם אחד – דורון מיינרט.

את דורון לא הכרתי, כיוון שכאשר הייתי בשל"ת בבית השיטה הוא שירת בצה"ל. אבל הכרתי את משפחתו, מעמודי התווך של בית השיטה. בהיותי בשל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בפני תלמידי י"ב בנושא הנסיגה מסיני. אחד מחברי הפאנל היה אביו, זאב. שנינו דיברנו נגד עקירת ההתיישבות. הוא דיבר בשפת הקיבוץ המאוחד. אמו שורי, הייתה אחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ. מזכירת הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ. אחיו גרשון, הוא ממייסדי מרום גולן וחבר הקיבוץ עד היום. דורון סיים את שירות הקבע כמ"פ בשריון וחזר לקיבוץ. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים. כאשר פניתי אליו – הוא מיד נענה למשימה. שנינו הדרכנו יחד, ומצאתי פרטנר כלבבי – אידיאליסט, מחנך בנשמה, ספוג ביהדות וציונות. ומאז התחיל הוויכוח הפוליטי בינינו, שלא הסתיים מעולם.

מאוחר יותר הוא עבר לקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש. וכעבור שנים אחדות חזר לשירות קבע. בהיותו מח"ט עלה עם משפחתו לגולן. תחילה התגורר באורטל, ולאחר מכן עבר לעין זיוון. אשתי ואני, זוג צעיר לקראת הולדת בננו הבכור, עברנו לדירה שמשפחת מיינרט פינתה ובה אנו חיים עד היום. באורטל מצאתי בו פרטנר ללימוד יהדות בקיבוץ. כן, גם כקצין בקבע הוא הצליח לקבוע עתים לתורה. דורון חי בגולן עד גירושיו. בשנים האחרונות שנינו כתבנו באתר של ארגון בינ"ה, במסגרת מיזם 929, מאמר יומי על פרקי התנ"ך. פגישתנו האחרונה הייתה בהלוויית אמו.

נדהמתי כאשר ראיתי במוצ"ש כתבה שבה דורון וחבריו חוזרים למקום שבו הותקפו בידי כנופיית פראי האדם החוליגנים. נדהמתי כאשר ראיתי אותו חבוש בידו ובראשו. מי הם, אותם חלאות אדם, אותם מחבלים ובוגדים, אותם אויבי מדינת ישראל, אויבי עם ישראל, אויבי ארץ ישראל ובעיקר אויבי ההתיישבות ביו"ש, שמעזים לתקוף פטריוט ציוני כדורון?

כיוון שמדובר בכנופיות של כמה מאות נערי זוועות, אף שיש להם נציג בכנסת, ניתן למגר את התופעה בזמן קצר. כל מה שנדרש הוא החלטה לחסל את התופעה. בראיונות לכלי התקשורת בנט גינה אותם וסיפר ששוחח עם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ והנחה אותם לנקוט בכל האמצעים כדי לטפל בתופעה. אין די בכך. על ראש הממשלה לתת להם הוראה ברורה – חסלו את הטרור הכהניסטי. אין פשרה על פחות מחיסול התופעה. ברגע שזו תהיה ההוראה, התופעה תחוסל. וביערנו הרע מקרבנו.

* לבודד אותם – הניסיון להציג את פראי נוער הזוועות כמייצגים את המתיישבים ביהודה ושומרון, כמוהו כניסיון להציג אותם כמייצגים את הישראלים או את העם היהודי. בקיצור, ניסיון מרושע לתפוס טרמפ על המעשים הנוראים כדי להסית ולהעליל על ציבור רחב.

ההצגה הזאת משרתת, בסופו של דבר, רק את הפורעים. למעשה, היא נותנת להם לגיטימציה. והיא פוגעת ביכולת להילחם בתופעה ולהדביר אותה.

יש לבודד את אותן כנופיות ולהכות בהן עד חורמה. ערבובם כחלק מן הציבור הרחב, כביכול, תקשה על היכולת לעשות כן.

כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע. מי שנמנע מן האבחנה, הוא משת"פ של הרע.

* לשמחה מה זו עושה? – איני רואה בחוק הגיוס, שאושר בקריאה ראשונה, סיבה למסיבה. זהו עוד חוק שמלבין את השתמטות החרדים משירות בצה"ל.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. כדמוקרטיה ליברלית היא יכולה להכיל מצב שמגזר מתוכה בוחר, מסיבות אידיאולוגיות, לא לשרת את המדינה. אבל כמדינה יהודית היא אינה יכולה להשלים עם עריקת שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה והשתמטות המונית של בניו מהגנה על המולדת ועל קיום המדינה היהודית. ובוודאי שמדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם נורא כל כך, שההשתמטות הזאת נעשית בשם… התורה (!), כביכול. זו ממש כפירה בעיקר.

מה אמר משה רבנו על ההשתמטות?

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

ומה אמרה דבורה הנביאה על ההשתמטות?

"אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

"אורו ארור" היא מקללת את המשתמטים.

ומה אנו אומרים בהגדה של פסח על ההשתמטות?

"רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

אז מה אני מציע? לגייס בכוח את החרדים?

אני מודה שאני מודע לכך שהדבר לא מעשי, למרבה הבושה והצער.

ואילו הייתי ח"כ הייתי מצביע בעד, ולא רק בשל משמעת קואליציונית, אלא כי החוק ישפר מעט את המצב הקיים. קצת יותר חרדים יתגייסו לצה"ל. קצת יותר חרדים ילכו לשירות לאומי. אולי יותר מקצת יותר חרדים יצאו לעבודה. וכאשר יש מציאות רעה ואפשר לשפר אותה מעט, צריך לעשות זאת.

אבל לשמחה – מה זו עושה? מה הצהלה, כאילו נפל דבר בישראל והחרדים מתגייסים לצה"ל? אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי בעיני השירות בצה"ל אינו נטל אלא זכות, אבל… זה שוויון בנטל? על מה יאיר לפיד, ליברמן וכל אלה שנשאו את דגל השוויון בנטל חוגגים? בסך הכל אי השוויון יצומצם טיפה. גם זו לא טובה, אבל זו לא חגיגה.

אך השמחה אינה באמת על החוק כשלעצמו, אלא על הניצחון על האופוזיציה. כאילו מדובר במשחק כדורגל.

ההתנהגות של הליכוד והציונות הדתית, שלא רק התנגדו לחוק אלא לחמו נגדו והתחייבו להגביר את המלחמה נגדו לקראת הקריאות הבאות וינסו לגייס ח"כים מרע"ם כדי להפיל אותו – היא חרפה ושערוריה. הם קוראים לעצמם מחנה "לאומי", כביכול, ונלחמים בחירוף נפש בעד העריקה וההשתמטות, ואפילו תיקון מסוים של המצב. מה כל כך "לאומי" בעריקה והשתמטות? בניהם הולכים למלחמה, מסכנים את חייהם, והם, מתוך שיקולים עסקניים נחותים נלחמים בעד העריקים והמשתמטים. התנהגות מעוררת קבס.

          * ביד הלשון

עם שאין לו עבר אין לו עתיד – מתוך מאמרהּ של נרי לבנה במוסף "הארץ", "עם עבר כזה, אולי אין לנו עתיד": "הסרט [על טנטורה א.ה.] נפתח בציטטה של יגאל אלון שעל פיה 'עם שאין לו עבר אין לו עתיד'. האמת היא, שמי שאמר את זה לפניו היה דווקא ברל כצנלסון, אבל נשכח לאלון את הפלגיאט".

יגאל אלון לא אמר את המשפט הזה, ולכן אין זה פלגיאט. גם ברל כצנלסון לא אמר אותו. אמר את המשפט נפוליאון בונפרטה.

המשפט של יגאל אלון היה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אלון אמר את הדברים בנאום במפגש היסוד של המועצה הציבורית לציון מאה שנה להקמת ראש פינה, זמן לא רב טרם מותו.

איני יודע אם הציטוט והייחוס השגויים הם אכן בסרט או שהטעות היא של לבנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.1.22

* שורש המחלוקת –המחלוקת בין ציונות לשוקניזם עמוקה מאוד, יסודית מאוד. זו לא מחלוקת על אקיבוש. זו לא מחלוקת על "זכויות האדם". זו לא מחלוקת על השלום. זו לא מחלוקת היסטורית על ה"נכבה". כל אלה ביטויים חיצוניים, על פני השטח. המחלוקת האמתית היא על מהותה וזהותה של מדינת ישראל. העמדות בסוגיות אקטואליות נובעות מן המחלוקת הזאת.

המחלוקת האמתית היא על שאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. כל השאר – סימפטומים.

השבוע החליטה הממשלה להעביר לידי הלמ"ס את המשימה של חישוב מספר היהודים בעולם, ולא להסתמך על מחקריו של פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, כפי שהיה מקובל עד כה.

גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד עצם ספירת היהודים בעולם ועצם העניין של מדינת ישראל בעם היהודי. הדברים שכתב בנדון, הם לב האידיאולוגיה השוקניסטית: "האובססיה היהודית של ישראל מכה שוב… ההנחה הציונית קובעת, שזאת עתודת ההגירה לישראל ופוטנציאל התמיכה העיוורת בה. ככל שיש יותר יהודים, כך טוב יותר לישראל. ככל שיותר עולים לישראל, טוב עוד יותר לישראל. הגיעה העת להשתחרר מהקלישאות הללו. הן איבדו כל קשר למציאות… ישראל אינה צריכה לספור כמה יהודים יש בעולם כי אין היא 'מדינת העם היהודי'. אין היא מדינה של מי שאינם אזרחיה. ישראל היא מדינת הישראלים… ספירה ותיוג של אזרחי מדינות זרות אינם עניינה של ישראל, וייחשבו להתערבות בוטה בענייניהן הפנימיים של אותן מדינות ובזכויות הפרט בהן… יהודי קנדה הם הרי אזרחי קנדה, אזרחיה בלבד, קנדים לכל דבר, וכמותם יהודי צרפת… עידוד ההגירה אליה כבר איננו רלוונטי: הלוואי שלא יבואו יותר, צפוף כאן כבר מאוד… ההתבוללות כבר לא אסון כמו שלימדו אותנו. וכי מה רע בה? כשחלק גדול מיהודי העולם בוחרים לא לזהות את עצמם כיהודים, בדיוק כמו חלק הולך וגדל של הישראלים. זהות חילונית ואזרחית בעולם הגלובלי מחליפה בהדרגה את היידשקייט, ומגוחך לספור ראשים יהודיים… המדינה צריכה להכיר בכך שהיא מדינת הישראלים".

זו תמצית האידיאולוגיה השוקניסטית על רגל אחת. אין לאום יהודי. ישראל אינה מדינת העם היהודי אלא רק מדינת אזרחיה. היהודים שאינם חיים בארץ הם קנדים או צרפתים לכל דבר ואין שום קשר בינם לביננו, ומבחינתנו אין הבדל בינם לקנדים או צרפתים שאינם יהודים. עליה היא הגירה – והיא דבר שלילי. כלומר, הגירה של יהודים, הרי גדעון לוי מטיף ל"זכות" השיבה כלומר להגירה של מיליוני פלשתינאים. והוא תומך מאוד בהגירה המונית של מבקשי מקלט. לאלה המדינה שלנו אינה צפופה. היא צפופה רק לעליית יהודים.

זה שורש המחלוקת בין ציונות לשוקניזם.

אגב, בעקבות מאמר של אורי משגב, שמתנתק לאחרונה מן האידיאולוגיה השוקניסטית, ופרסם לפני שבועיים מאמר שבו הסביר מדוע הציונות אינה קולוניאליזם, הגיב השוקניסט דימיטרי שומסקי ובמאמרו הוא הפתיע אותי. הוא כתב שבתקופת האימפריה העות'מאנית הציונות עוד לא הייתה קולוניאליסטית. היא החלה להיות קולוניאליסטית רק מאז הצהרת בלפור…

* האופוזיציה המהותית – בניגוד לאופוזיציה הביביסטית לממשלה, שאמנם היא פרועה באופן חסר תקדים, אך היא אופוזיציית סרק פרסונלית, שכל מה שעומד מאחורי מחאתה הוא דה-לגיטימציה לעצם קיומה של ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, יש לממשלה הזאת גם אופוזיציה מהותית, המתנגדת לה בשל מדיניותה. האופוזיציה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בעמודי הדעות של "הארץ". וכך שאול אריאלי כותב שאין זכות קיום לממשלה כיוון שאינה מקדמת את חזון שתי מדינות לשני עמים, וכך אילנה המרמן היוצאת ב"קריאה דחופה" למרצ: "צאו מן הממשלה הזאת". היא כותבת ש"עוד לא נולדו התבונה והמוסר שיצדיקו את שעבוד העקרונות שלכם… לעקרונות של שותפיכם לממשלה, מבנט ושקד, דרך סער וליברמן ועד גנץ".

אני סולד מעמדותיו של אריאלי ועוד יותר מכך של המרמן; הן איומות ונוראות בעיניי. אבל בדמוקרטיה חשוב שתהיה אופוזיציה. כיוון שהם מבטאים אופוזיציה מהותית לממשלה, ולא אופוזיציה שאין שום תוכן להתנגדותה, הם ממלאים תפקיד חשוב בדמוקרטיה הישראלית.

(לשם הבהרה – יש הבדל אדיר בין אריאלי, שהוא פטריוט ישראלי בעל דעות שמאל יוני קיצוניות ואובססיה חולנית למדינה פלשתינאית ולנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, לבין המרמן, שהיא אנטי ציונית אוטואנטישמית תומכת בהתלהבות בטרור הערבי וסייענית טרור כשלעצמה – מבריחת שב"חית סדרתית. אבל הצגתי אותם יחד, כיוון ששניהם מהווים אופוזיציה מהותית התוקפת את הממשלה בשל מעשיה ומדיניותה, ולא בשל מי שאינו עומד בראשה).

* ראש הממשלה מתראיין – בעבר, חלק בלתי נפרד מסדר יומו של ראש הממשלה, היה להתראיין ולהשיב לשאלות העיתונאים. העיתונאים הם באי כוח הציבור ותפקידם להפנות לראש הממשלה את השאלות הקשות ותפקידו להתמודד אתן ולהשיב. משחר ילדותי אני זוכר את ראשי הממשלה יושבים באולפן "מוקד" או "שיחת ועידה" בטלוויזיה, מתראיינים ביומן הבוקר או יומן הערב ברדיו, מתארחים ב"ראיון השבוע" של דב גולדשטיין ב"מעריב" או של רפאל בשן ב"ידיעות אחרונות". אני זוכר היטב את גולדה, רבין, בגין ("בוקר טוב מר קיטל"), שמיר ופרס מתראיינים.

בקדנציה הראשונה של נתניהו, וביתר שאת בכהונתו של ברק, ראשי הממשלה נסחפו בבולמוס ראיונות. הם הגזימו. אי אפשר היה כמעט לפתוח את הרדיו בלי לשמוע את אהוד ברק מלהג וחוזר עד לזרא על אותן קלישאות ששמענו מפיו הבוקר ואתמול. הם המאיסו את עצמם והייתה על כך ביקורת חריפה.

כיוון ששניהם הובסו בבחירות, אריק שרון החליט לעצור את השטף הזה. אולם במקום לחזור לגישה המאוזנת שהייתה מקובלת לפניהם, הוא הלך לקיצוניות שניה. את השלשול הכרוני החליפה עצירות כרונית. הוא נקט בגישה על פיה יש לבנות את המנהיגות על דיסטנס. לא צריך לשמוע את ראש הממשלה, אלא לעתים רחוקות. בטח שאין הוא צריך להשיב על שאלות עיתונאים. למה מי הם בכלל. לדבר אל הציבור? מעל הראש של העיתונאים ובלי שאלות. הוא יצר מסורת, הנשמרת עד היום, על פיה התקשורת מוזמנת לפתח ישיבת הממשלה, שבה ראש הממשלה מוסר הצהרה שבועית, ללא שאלות, ללא דיון, וכך מעביר את המסרים לתקשורת. מדי פעם, כמו ערב עקירת גוש קטיף, הוא נשא נאום לאומה. אבל לא התראיין. כך נוהג "מנהיג-על" במדינה לא דמוקרטית.

אהוד אולמרט הלך בדרכו. נתניהו המשיך בדרכם. נתניהו אפילו ביטל את המפגש השנתי בכ"ט בנובמבר של ראש הממשלה עם ועדת העורכים ואגודת העיתונאים; מסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי מדי שנה. בזמן נתניהו פרחו הרשתות החברתיות, וכך הוא יכול היה לדבר עם הציבור, באופן חד-כיווני, ללא שאלות, בהפצצה חד-כיוונית שבה ניתן להעביר כל מסר, כל הסתה, כל שקר, באמצעות הפצת סרטונים. לאלה הוא הוסיף "הצהרות לתקשורת" ללא שאלות, לא מסיבת עיתונאים. ובתקופת הקורונה הפקיע שעות פריים-טיים רבות לנאום יומי (כמעט) לאומה, בלי שאלות. רק לקראת הבחירות יצא לבליץ של ראיונות לכל כלי התקשורת, שבהן התנגח בעיתונאים, השפיל אותם לקול תרועות הבייס.

אני שמח שבנט חזר להעניק ראיונות לתקשורת. הצהרותיו, גם בנושא קורונה, הן ברוב המקרים מסיבות עיתונאים שבסופן הוא נשאל שאלות. ומדי פעם, כמו בסופ"ש האחרון, הוא יוצא בבליץ ראיונות.

הכיוון נכון, אך זה מעט מדי ולא בדרך הנכונה. אין צורך בבליץ כזה אחת לחצי שנה. יש להכניס לסדר היום של ראש הממשלה ראיונות מפעם בפעם בכלי תקשורת שונים, שבהן התקשורת תבצע את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה והוא יתייחס אליה בכבוד ויעביר באמצעותה את מסריו לציבור. כך ראוי. אך גם הדרך הנוכחית שבה הוא נוקט, היא שיפור דרמטי אחרי שלושת קודמיו.

* שלוש הערות על ראיונות בנט – קראתי שלושה מראיונותיו של בנט לתקשורת, ליוסי ורטר ב"הארץ", נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ומוריה קור ב"ישראל היום". בסך הכל הזדהיתי עם מרבית דבריו. אני גם רואה בו ראש ממשלה טוב. ויש לי מספר הערות.

א. בחודשים האחרונים הצטיין בנט בהצגת תרבות פוליטית חלופית לזו ששלטה בכיפה בעיקר בעשור האחרון; תרבות ה"אנחנו" במקום תרבות ה"אני, אני ואני". תרבות של ראש הממשלה כ"ראשון בן שווים" לעומת ראש הממשלה כשליט יחיד. לצערי, בראיונות אלה בנט חזר לתרבות ה"אני ואני". הייתי מגדיר זאת כ-2 בסולם האגוצנטריות של נתניהו. 2 מתוך 100. וזה מדאיג. השינוי בתרבות הפוליטית צריך להיות מוחלט, מהפכני ולא כמותי.

ב. בנט מיטיב לנהל את משבר הקורונה. המדיניות של חיים לצד הקורונה ושל השארת המשק ומערכת החינוך פתוחים לצד המשך והגברת החיסונים ושמירה על האוכלוסיות בסיכון ועל הזקנים, היא מדיניות נכונה והיא מוכיחה את עצמה. בנט קיבל החלטות אמיצות ונכונות – חיסון הבוסטר על פי המלצת המומחים הישראלים עוד לפני אישור ה-FDA וההחלטה על החיסון הרביעי לבני 60 ומעלה. יש לו בהחלט במה להתגאות. לשם מה הוא צריך להוסיף על כך השתלחות ב"מדיניות הסגרים" של קודמו? הסגרים לא היו מדיניות אלא הכרח המציאות, כל עוד לא היו חיסונים. בלי החיסונים, אין לי ספק שגם בנט היה מטיל סגרים. ועל החיסונים ראוי נתניהו לשבח – ישראל הקדימה את כל העולם ברכישת החיסונים ובחיסון האוכלוסיה, וזה היה בקדנציה של נתניהו. איני מצפה מבנט לשבח את נתניהו שתוקף אותו בארסיות ושקרנות כזו, אולם אין זה ראוי לתקוף אותו שלא בצדק.

וראוי להצביע גם על הכישלון של בנט – המיעוט היחסי של המתחסנים בכלל ובין הילדים בפרט ובעיקר הכישלון הקולוסלי במבצע החיסונים בבתי הספר. מוריה קור שאלה אותו על כך והוא התחמק. הוא אמר בצדק שתפקיד הממשלה הוא לספק את החיסונים ומרגע זה ההחלטה היא אישית של ההורים. זה נכון, אך מבחן המנהיגות הוא לשכנע ולהניע את הציבור להתחסן, ובכך הוא נכשל.

ג. בנט סיפר לורטר על שיחתו עם נתניהו לפני הקמת ממשלת השינוי. יש לזכור שבנט וימינה תמכו בממשלה בראשות נתניהו והלכו אתו. מי שהכשיל אותה היה סמוטריץ', שסירב להצטרף לממשלת נתניהו עם רע"ם. הסיטואציה שנוצרה, הייתה ברירה בין סיבוב בחירות חמישי והרה אסון להקמת ממשלת השינוי. באותה שיחה איים נתניהו על בנט, שהוא יפעיל נגדו את כל הצבא שלו כולל הכתב"מים שלו. איום נורא של מי שמוכן לשרוף את המועדון ובלבד שהוא יהיה ראש הממשלה. ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 נמסר שנתניהו מכחיש את הדברים. כיוון שנתניהו הוא שקרן מוחלט אין שום ערך להכחשתו. והבעיה אינה בכך שהוא איים, אלא בכך שהוא מקיים את האיום.

* שאלות הבהרה לאמסלם – הביביריון דודי אמסלם הודיע שכאשר "נחזור" לשלטון נשליך לכלא את מנדלבליט. אין לי בעיה עם ההצהרה הזאת. בסך הכל זה בסדר, כך מתנהלת מדינת חוק מתוקנת.

אבל יש לי שלוש שאלות הבהרה לאמסלם. א. לכמה שנים תשלחו את מנדלבליט לכלא? ב. האם המאסר שלו יכלול עבודת פרך? ג. בהזדמנות קודמת הבטחת שכאשר תעלו לשלטון תקימו מכלאות למתנגדי המשטר. האם מנדלבליט יישלח למכלאות שתקימו, או לאחד מבתי הכלא הקיימים?

* אינה ראויה להיות שופטת – צפיתי בתכנית "עובדה" עם השופטת המודחת אתי כרייף, ויצאתי ממנה עם שתי מסקנות. א. אתי כרייף לא עברה עבירה פלילית. ב. אתי כרייף אינה ראויה להיות שופטת.

המשפטיזציה והפיליליזציה של החברה הישראלית יצרה תודעה ציבורית מושחתת, שבה אנו מוותרים על הרף המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגים ואישי ציבור ואנו מסתפקים בסף הפלילי. אם הנ"ל אינו עבריין פלילי, הוא כשר. הגישה הנפסדת הזאת נשחקה לכזו שגם אם הנ"ל הוא עבריין פלילי אבל השופטים לא קבעו שהעבירה היא עם קלון, הוא כשר. ומכאן נמשכה ההידרדרות לכך שגם אם הוא עבריין פלילי עם קלון זה בסדר גמור מבחינתנו אם הציבור תומך בו, כי זאת ה"דמוקרטיה". ובהמשך הידרדרנו לתודעת סדום ועמורה על פיה מי שחקרו אותו או העמידו אותו לדין הם הפושעים, כבאיומו של הביביריון אמסלם על מנדלבליט שכשנחזור לשלטון נשליך אותו לכלא; אמירה שנועדה בעיקר להלך אימים על השופטים.

את ההידרדרות הזאת יש לעצור, לא בהתקדמות קטנה אלא בקפיצת דרך מהפכנית – לשוב ולהציב דרישות מוסריות, אתיות ונורמטיביות גבוהות, כרף שאנו מציבים בפני מי שרוצה להיות מנהיג או שופט.

אתי כרייף, קיבלה במה אדירה להשמיע את כל טענותיה, את גרסתה המלאה, בכושר שכנוע ורהיטות, והמסקנה שלי מההאזנה לדבריה, היא שמדובר באישה לא מוסרית, שהמטרה מקדשת בעבורה את כל האמצעים, שמציגה את הנורמות המוסריות הירודות שלה במגוון תחומים או כעניין פרטי שלה שאינו קשור להיותה שופטת ואינו צריך לעניין את הציבור או כנורמה של "כך עושים כולם", ועל כך הוסיפה את הפריטה הפופוליסטית א-לה אבישי בן חיים על מיתרי "אישה מזרחית מן הפריפריה".

אדם כזה אינו ראוי להיות שופט.

* החלטה אמיצה – מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה בנושא אהוביה סנדק – הוא פסק על פי ראיות וממצאי החקירה ולא על פי משפט הרחוב, האלים והמתלהם. משפט השדה ניסה להפליל את השוטרים בעיקר כדי להלך אימים על שוטרים בעתיד, לבל יתעסקו על נוער הזוועות. יידוי אבנים על מכוניות נוסעות הוא מעשה טרור שנועד לרצוח. השוטרים הגיעו למקום כדי לסכל את הפיגוע והמפגעים ניסו לברוח מהם וסיכנו בנהיגה מטורפת את עצמם ואת השוטרים. המרדף הסתיים בתאונה שבה נהרג סנדק. חבריו שחשבו שהוא קפץ וברח, הסתירו מפני השוטרים את העובדה שהיה אתם נער נוסף, ובכך הביאו למותו. אני מקווה שהיועמ"ש ישלים את החלטתו, בהחלטה להעמיד לדין את הנערים ובעיקר את הנהג, על נהיגה מסכנת חיים, ועל "לא תעמוד על דם רעך" בהפקירם את חברם.

בימים הקרובים צפויות התפרעויות אלימות של נערי זוועות ופרחי כהניזם, בהובלת מנהיגם בן גביר.

* לפיד בדרכו של נתניהו – הערר שהגיש יאיר לפיד על החלטת ועדת השרים לחקיקה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ רוטמן ("הציונות הדתית") בנושא חוק האזרחות, הזהה כמעט להצעת החוק הממשלתית, וניסיונו למנוע את העברתו אך ורק כיוון שהמציע הוא מהאופוזיציה, הוא התנהגות ביביסטית אנטי פטריוטית, המזכירה את קואליציית ביביטיבי שהפילה את החוק לפני כחצי שנה. אילו הצליח לפיד לשכנע את מרצ ורע"ם לתמוך ללא סייג בהצעת החוק הממשלתית וניתן היה להעביר אותה, ניחא. אבל משמעות עמדתו היא הכשלת החוק.

אין לי טענות למרצ ורע"ם. הן מתנגדות לחוק מטעמים אידיאולוגיים. אבל לפיד תומך בחוק בכל לבו, מבין את חשיבותו הביטחונית והדמוגרפית, ובכל זאת הוא מעדיף, בדיוק כמו נתניהו, שיקולי עסקנות צרים וזרים על השיקול הלאומי.  

אני מאמין שהרוב בממשלה ידחה את הערר והחוק יתקבל. מה שיישאר הוא הסירחון שלפיד ישאיר אחריו בהתנהגותו הביביסטית.

* נוק-אאוט לתום יער – הרבה מדובר על שחיקת מעמד המורה בישראל. יפה בן דוד ומה שהיא מייצגת ועצם העובדה שהמורים בחרו בה כנציגתם, מסבירה את אחת הסיבות לכך.

יפה בן-דוד מגלמת גם את העוינות לרעיון העבודה המאורגנת ואיגודי העובדים. היא מדגמנת את האופן שבו עוכרי העבודה המאורגנת מציגים אותה.

בתחרות על הבריונות וגסות הרוח יפה בן-דוד משאירה הרבה מאחוריה את דמותה ב"ארץ נהדרת" אותה מגלמת תום יער.

* הטרלול הפרוגרסיבי התורן – נדירים מאוד המקרים שבהם אני מזדהה עם מאמר של קרולינה לנדסמן, אבל הסכמתי עם כל מילה במאמרה "סוף המשחק". במאמר הזה היא יצאה חוצץ נגד הטרלול הפרוגרסיבי התורן – JewFace ממשפחת "פשעי" ה-BlackFace. הכוונה לגל חדש בעולם האמנות במערב, שהחל בטענה שאדם לבן אינו יכול לשחק אדם שחור וכעת נוסף אליו גל הטוען שאדם שאינו יהודי אינו יכול לשחק יהודי. הטריגר – ליהוקה של הלן מירן לתפקיד גולדה מאיר (איני יודע באיזה סרט מדובר, היא לא כתבה על כך).

זהו עוד דרדור של שיח הזהויות והפוליטיקלי קורקט המאוס. כל מהותו של המשחק, בתיאטרון או בקולנוע, הוא היכולת של אדם להיכנס לדמות אחרת, להזדהות אתה ולהציג אותה. אין שום דבר פוגעני בכך ששחקן לבן צובע את עצמו כדי לשחק תפקיד של שחור ולהיפך. צדקה לנדסמן בהגדירה את המשך הטרלול הזה כ"סוף המשחק", תרתי משמע.

לפני שנים אחדות צפיתי בהצגת הסיום של בית הספר האנתרופוסופי "זומר" ברמת-גן, שם למדה אחייניתי. מופע הסיום לא היה הצגת דאחקות על הווי בית הספר, הממחזר את הצגת הדאחקות של השנה שעברה ושל ארבעים השנים שקדמו לה, אלא מחזה של ממש, המבטא את התוכן ההומניסטי והמוסרי שעליו מחנך בית הספר. המחזה היה "זעקי, ארץ אהובה", המבוסס על הרומן בשם זה של אלן פטון, שיצא חוצץ נגד הגזענות והאפרטהייד כלפי השחורים בדרום אפריקה. אחייניתי, שהשתתפה בהצגה, צבעה את עצמה ונראתה שחורה לכל דבר. המסר של ההצגה הוא אנטי גזעני מובהק, וכיוון שהוא בוצע בצורה מופלאה ובכישרון רב, הוא ריגש מאוד והעביר את המסר בצורה חזקה מאוד.

זה היה בסך הכל לפני שבע שנים. אבל בנורמות החדשות, שהעריצוּת הפרוגרסיבית מנסה להכתיב לנו, היא הייתה נחשבת "גזענית", רחמנא לצלן.

* מלחמות הגולן של רן שריג – מתוך ספרו של מייקל אורן, "שישה ימים של מלחמה" (הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים): "יגאל אלון שחלף עם הג'יפ שלו על פני נפאח, נעצר בצד הדרך ושאל קצין – רן שריג, מפקד פלוגת סיור – שהמתין באפס מעשה, מה עושים הוא וחייליו. 'מחכה לפקודה', השיב לו שריג. 'איזו פקודה, תרוץ מיד לקוניטרה', צעק אלון. קוניטרה נכבשה בשעה 12:30".

זאת הייתה המלחמה הראשונה של רן שריג על הגולן. המלחמה השניה הייתה מלחמת יום הכיפורים, שבה רן, אז כבר אל"מ, פיקד על חטיבה 179. בקרבות הבלימה בגולן הוא נפצע בצווארו אך בחלוף שלושה ימים ברח מבית החולים, חזר למערכה ולקח פיקוד על החטיבה. החטיבה השתתפה במתקפת הנגד במובלעת הסורית והשתתפה בקרב נגד השריון העיראקי. לאחר מכן החטיבה ירדה לחזית המצרית וחצתה את התעלה.

המלחמה השלישית הייתה מסוג אחר לגמרי – המאבק על הגולן בשנות התשעים. רן היה בין מייסדי וראשי "השמאל עם הגולן", התארגנות של אנשי מפלגת העבודה והשמאל נגד הנסיגה.

רן שריג, בן בית השיטה וחבר הקיבוץ עד יומו האחרון, הוא בנו של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת השחרור ואחיו של המשורר יוסף שריג ("אור וירושלים") שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים.

בית השיטה היה הקיבוץ המאמץ של אורטל, בשנותיו הראשונות. הכרתי את רן לפני ארבעים שנה, כשהייתי בשל"ת המוקדם בבית השיטה והוא היה מזכיר הקיבוץ. לימים, הוא היה יו"ר חיצוני של ההנהלה הכלכלית של אורטל.

רן שריג נפטר ביום רביעי, בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מלחמת הדיאדוכים – נתניהו הגדיר את קרבות הירושה בליכוד, בשבוע שבו נדמה היה שעומדת להיחתם עסקת טיעון – מלחמת הדיאדוכים.

דיאדוך הוא ביוונית עתיקה תופס מקומו של אחר, והכוונה היא ליורש. מלחמת הדיאדוכים היא הכינוי שניתן למלחמות בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה היוונית בין השנים 323-280 לפנה"ס.

כמובן שכוונתו של נתניהו היא שהוא אלכסנדר הגדול ואם הוא ילך תהיה במפלגתו אנרכיה של מאה שנים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.10.20

* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.

* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד; הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו… נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.

תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.

עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.

כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק".

כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.

גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי". גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.

התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.

עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפיה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.

בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.

* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו:

יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.

* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ  בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).

* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.

* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. … מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות".

נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא".

כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.

אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.

* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית.

אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע.

חזקת החפות היא מוחלטת.

ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם.

הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.

* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים,  הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב.

למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה?

לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי?

למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.

* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך?

כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפרסם פלג ולהיפך.

תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות.

אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.

(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).

* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.

בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השניה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול".

לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!

* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.

תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה". היא אשת ימין רדיקלי.

התגובה השניה הייתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת".

מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.  

התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.

* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל.

נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל. ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.

* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם הייתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ. וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל.

בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?

השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).

זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי מעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו? הוא אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?

* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל.

האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם?

האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה?

עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?

* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו הייתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת הייתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בניה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'.

כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) הם פטריוטים, ברור שהם לא יכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.

* מלכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו; רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?

ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?

כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?

* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון.

יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. דרך ארץ היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.

* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!

מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה.

זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים.

יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי.

החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח.

מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי.

לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.

תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה.

תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".

* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?

השתמטותם אומנותם.

* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת.

אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה; כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, העדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?

חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה.

אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.

* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?

* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים". האמנם?

אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמו חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.

* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה.

זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.

יהי זכרו ברוך!

יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.

            * ביד הלשון

שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה, מייסד תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י.

ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב". כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה.

שני הביטויים מופיעים יחד במשלי יז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". זכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, ירקב. אמן.

* "חדשות בן עזר"

בליץ שקרי

כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

צרור הערות 13.5.20

* צבועים – שבוע טרם מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש פרסמתי רשומה בזו הלשון: "לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.

עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצדו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.

נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים התקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של 'השתלטות'. הקמפיין הזה נגוע בפשיזם".

כן, התנגדתי למינויו של מנדלבליט. סברתי שמעורבותו, שולית ככל שתהיה, בפרשה הקרויה פרשת הרפז, אך הייתי הראשון שכיניתי אותה פרשת אשכנזי, הופכת אותו לבלתי ראוי. אף שפרשת אשכנזי אינה פרשה פלילית, ראיתי בה ואני רואה בה עד היום שחיתות ציבורית אנטי ממלכתית ממדרגה ראשונה. והרף המוסרי שאני מצפה מתפקיד כמו היועמ"ש הוא הרבה יותר מאשר הסף הפלילי.

זאת הייתה עמדתי, למרות הערכתי הרבה למנדלבליט, לחכמתו, למקצועיותו, לצניעותו ועל אף המעידה הזאת – גם ליושרתו. עם זאת, שללתי את הטענה לניגוד אינטרסים בשל העובדה שהיה מזכיר הממשלה ובשל קרבתו לנתניהו. וכאשר השמאל החל לרדוף אותו בשל היותו דתי, ראיתי בכך רדיפה איומה ונוראה, חמורה ביותר.

אני מזכיר זאת כדי לציין, שסוגיית פרשת אשכנזי ומעורבותו של מנדלבליט בה היו ידועים בעת מינויו. גורמי שמאל והתנועה לאיכות השלטון פנו לוועדת האיתור בתביעה למנוע את המינוי, בין השאר בשל סיבה זו. ועדת האיתור אישרה את המינוי ברוב של ארבעה מול נמנע אחד, שאף הוא דחה את הטענות נגד מנדלבליט בנושא הזה, אך סבר שיש צורך בתקופת צינון בין תפקידו כמזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. ארגוני שמאל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מעורבותו ב"פרשת הרפז" הייתה אחת העילות לעתירה. בית המשפט דן בעתירות ובכללן בפרשה זו לעומק ודחה אותן. כך כתב השופט ג'ובראן: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו ב'פרשת הרפז' דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי".

את מה שהשופטים, ועדת האיתור, העותרים ואף אני הקטן ידענו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם ראש הממשלה נתניהו ידע על אודות מעורבותו של מנדלבליט בפרשה, ואף על פי כן הוא דחף בכל כוחו למינוי. וכל תומכיו ומעריציו תמכו אף הם במינוי ויצאו נגד רדיפת מנדלבליט. נתניהו בחר במנדלבליט, מתוך היכרות מעמיקה והערכה עמוקה, כתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם, ומן הסתם גם בהיותו ימני בדעותיו הפוליטיות, איש הציונות הדתית, בן למשפחה בית"רית ומקורב לנתניהו. וכל תומכיו ומעריציו של נתניהו תמכו במינוי ללא סייג.

מנדלבליט הוא סיביל סרוונט אמתי, שנאמן לתפקידו ולחוק. כאשר נוצר קונפליקט בין נאמנותו לציבור, לתפקידו ולחוק לבין נאמנות אישית למי שמינה אותו – הוא נהג באופן ממלכתי. כאשר הגיעו לפתחו ראיות חמורות ביותר נגד נתניהו, פרי חקירה מעמיקה ויסודית, הוא הגיש כתבי אישום חמורים, על סמך אותן ראיות. בהיותו "בית הלל" במהותו, כתב האישום שהגיש היה מתון הרבה יותר מהמלצות הפרקליטות והמשטרה.

אך עצם החלטתו להגיש כתב אישום, הפכה אותו למשיסה בפי בריוני תעשיית השקרים של נתניהו, כמו לפניו המפכ"ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן ובקרוב שופטי בית המשפט. ובין השאר הם נזכרו פתאום לפתוח את מעורבותו בפרשת אשכנזי, תוך ניפוח המעורבות הזאת ללא קשר למציאות. כל אלה שלא ראו כל פגם במינויו, הפכו אותו לקרימינל מסוכן, רק כיוון שהחליט על פי חובתו, מול ראיות פליליות אמתיות, חמורות ביותר, להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

אין זו אלא צביעות דוחה. כל השותפים למתקפה הזאת, בראשות נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, שנשלח בידיו להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים כדי לחבל במערכת המשפט, הם צבועים הראויים לבוז.

אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב ע"ב).

* מן הפח אל הפחת – מרגע שהחל המו"מ בין כחול לבן לליכוד, הבהיר גנץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שתיק המשפטים הוא תביעה אולטימטיבית, מוחלטת, בלעדיה לא תהיה ממשלה. נתניהו הבין זאת וויתר. לא הייתה לו ברירה. התביעה הזאת הייתה חשובה, אך לא מספיקה. גנץ היה צריך לדרוש באותה מידה, באותה חד-משמעיות, את תיקי המשפטים וביטחון פנים.

הרגע שבו הסוס הטרויאני יתעופף ממשרד המשפטים, אמור היה להיות תמונת הניצחון של הדמוקרטיה. והנה, הסוס הטרויאני ילך למשרד לביטחון פנים, לנסות להרוס את משטרת ישראל, באותן שיטות של תככנות, חרחור מדנים והפרד ומשול בהן ניסה להרוס את מערכת המשפט. מוטיבציית הנקם במי שהאשימו את נתניהו, תתורגם לתאוות נקם במי שחקרו אותו. הוא ינצל את מעמדו המיניסטריאלי כדי לעשות דה-לגיטימציה למשטרת ישראל.

על גנץ וכחול לבן לעמוד על המשמר, להבהיר ולהבטיח שכאשר הם בממשלה וקיומה תלוי בהם – השור המועד הזה לא יוכל להשתולל כפי שנהג במשרד המשפטים.

* אחדות לאומית – ימינה מגדירה את ממשלת האחדות "ממשלת שמאל בראשות נתניהו". יש עתיד מכנה אותה "ממשלת נתניהו החמישית" וטוענת שאין זו ממשלת אחדות, אלא ממשלת ימין עם כחול לבן כעלה תאנה.

אלה ואלה מדברים דברי הבל. וכמובן, כיוון שהממשלה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל – על כל החלטה שלה, אחד משני הצדדים האופוזיציוניים יצביע כ"הוכחה" לטענתו.

זו ממשלת אחדות לאומית מובהקת. אין יותר ממשלת אחדות מאשר ממשלה רוטציונית פריטטית.

יש לקוות שהממשלה תשכיל לפעול לקידום האחדות הלאומית בחברה, ולא רק במערכת הפוליטית.

* שיימינג סקסיסטי – גל עכור של סקסיזם מלווה ברשתות החברתיות את מינויה הצפוי של ח"כ עומר ינקלביץ' לשרה בממשלה. הרי ברור איך אישה ממונה לשרה… גל של שיימינג מגעיל ובזוי.

* איומים – כותרת "מעריב" ב-15 בדצמבר 1981, למחרת החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל". ובכותרת המשנה: "דמשק בהודעה רשמית: הסיפוח כמוהו כמלחמה וביטול הפסקת האש". וכותרת נוספת בעמוד הראשון של העיתון: "צה"ל נערך לקראת כל תגובה סורית" ומתחתיה – "מומחים: סוריה עלולה לנקוט בצעדים ממשיים להפרת הרגיעה". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות". כותרת המשנה: "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה". מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי", הופיע בעמוד הראשון, תחת הכותרת: "מהן האופציות הצבאיות של סוריה".

בגין היה מנהיג חזק, שהעז לקבל החלטות משנות היסטוריה. הוא קיבל בשש שנותיו כראש הממשלה מספר החלטות כאלו, ובהן הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור העיראקי. כזו הייתה גם ההחלטה על חוק הגולן. בגין ידע שזה האינטרס הישראלי, הוא ידע שהסורים יאיימו, הוא ידע שההחלטה כרוכה במשבר עם ארה"ב, אך הבין את חשיבות הגולן לישראל ומכאן את הצורך לספח את האזור לריבונותנו. העימות עם ארה"ב אכן היה, אולם אחרי תקופה קצרה היחסים הופשרו.

ובאשר לאיומי המלחמה – הם נשארו איומים בעלמא. אז איימו. הגבול עם סוריה, כאשר אנו על הגולן והחרמון, נשאר הגבול השקט ביותר של ישראל לעוד עשרות שנים.

אסור לזלזל באיומי מלחמה של הערבים, אך גם אסור לתת לפחד לשתק אותנו ולמנוע בעדנו מלממש את האינטרסים הלאומיים שלנו.

סיפחנו את הגולן והצעד לא גרם למלחמה. לעומת זאת, הוויתורים באוסלו, הצעותיו מרחיקות הלכת וההרפתקניות של ברק לערפאת ועקירת גוש קטיף דווקא הביאו להסלמה, למתקפות טרור ולשפיכות דמים איומה.

כעת, כאשר על הפרק החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואולי גם על שטחים נוספים ביהודה ושומרון, אנו שוב שומעים איומים. הפעם האיום הוא שהחלת הריבונות תגרום לירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. שגריר ירדן בישראל לשעבר כתב איום מפורש ברוח זו ב-y-net. אני מקווה שנתניהו ילך בדרכו של בגין ולא יירתע.

ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום; לא שלום על תנאי. הירדנים לא עשו לנו טובה בכך שהסכימו לשלום אתנו. השלום הוא אינטרס של שני הצדדים. ואפשר לומר שהוא אינטרס ירדני יותר מאשר ישראלי, כי ספק אם שלטונו של עבדאללה היה שורד ללא עזרת ישראל. איננו בני ערובה של השלום עם ירדן, ואסור לנו להשלים עם מצב שבו ירדן מאיימת על ישראל שתבטל את הסכם השלום אם היא לא תיכנע לתכתיבים מדיניים שלה.

אין דבר שהירדנים חוששים ממנו יותר מאשר מדינה פלשתינאית לצדם, לאורך הירדן. אין איום גדול יותר על הממלכה ממציאות כזו. אם, חלילה, זה יקרה, אין סיכוי שהסכם השלום עם ירדן יתקיים. במקרה כזה יהיה רצף מאיים מאיראן עד גוש דן. וכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקה של נסיגה מבקעת הירדן, עליה להחיל את הריבונות כדי לשים קץ לסימני השאלה מעל עתיד הבקעה.

סביר להניח שהירדנים ינקטו בצעדי מחאה, למען דעת הקהל הירדנית והערבית, אך הם לא יסכנו את הסכם השלום. ואם הם יבטלו אותו, סימן שהוא לא שווה הרבה.

בין שיקוליו של בגין בעיתוי החלת הריבונות על הגולן, הייתה העובדה שארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר ישראל השלימה את נסיגתה מסיני ועקרה את יישוביה. בגין ידע שהחלת הריבונות אחרי השלמת הנסיגה, עלולה לפגוע ביחסי ישראל מצרים, והעדיף לעשות את המעשה לפני השלמת הנסיגה. הוא הבין שמובארק לא יפגע בהסכם השלום בעיתוי זה ולא יסכן את הנסיגה. בגין ראה במועד זה חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. זאת חכמת העיתוי.

חכמת העיתוי מחייבת את החלת הריבונות על בקעת הירדן עכשיו. היום ישראל יכלה לספח את בקעת הירדן בתמיכתה של ארה"ב. מעולם בעבר לא הייתה אפשרות כזו. איננו יודעים מי יהיה נשיא ארה"ב בעוד חצי שנה, לאחר הבחירות לנשיאות. יתכן שביום הבחירות ייסגר חלון ההזדמנויות לסיפוח בתמיכה אמריקאית. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ.

* ראיה היסטורית – כאשר בגין הביא לממשלתו את ההצעה להחיל מיד את חוק הגולן (החוק הוחל בו ביום בשלוש קריאות בכנסת), הוא אמר לשרים שיכבד כל החלטה של הממשלה, אך הביע תקווה שהתמיכה תהיה פה אחד. יצחק ברמן, השר היחיד שהתנגד להחלטה, עזב את הישיבה לפני ההצבעה. הוא אמר שאינו תומך בהחלטה, אך כיוון שהרוב תומך בה, הוא מבין ומכבד את רצונו של בגין שיהיה כתוב בפרוטוקול שההצבעה התקבלה פה אחד.

ולמה זה היה חשוב כל כך לבגין? הוא הסביר שחשוב לו איך יראו את ההחלטה בעוד חמישים שנה, "אחרי שכולנו כבר לא נהיה בין החיים".

חלפו מאז 39 שנים, והיום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, עד כמה ההחלטה הייתה הכרחית וחשובה. ו-38 שנים אחרי קבלתה, ארה"ב, שבזמן אמת הגיבה בחריפות (רייגן יזם גינוי במועצת הביטחון והטיל סנקציות על ישראל), הכירה בריבונותנו על הגולן.

יש לקוות שגם לנתניהו ולממשלת האחדות תהיה ראיה היסטורית כשל בגין, המעצבת את העתיד ואת גבולות הקבע של המדינה, ולא ראיה היסטרית, של פחד לקבל החלטה אמיצה.

אגב, חמישה משרי אותה ממשלה עדיין חיים עמנו, ונאחל להם שיזכו לחיות גם בחגיגות היובל לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. השרים הם דוד לוי, יורם ארידור, משה ניסים, אהרון אבוחצירה ומרדכי בן פורת (בן ה-97). בשבוע שעבר נפטר גדעון פת, משרי אותה ממשלה.

* במובנו הרחב ביותר – כאשר מדברים על ריבונות ישראל על בקעת הירדן, זו אמירה כללית הדורשת פירוט. אפשר לדבר על בקעת הירדן במובן הצר שבין נהר הירדן לכביש 90. זה מעט מדי ומסוכן.

בנאומו המדיני האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, הוא כלל בהם, בין השאר, את בקעת הירדן. הוא הקפיד להבהיר שכוונתו לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון?

מי שהבהיר זאת היה יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, היכה אלון על חטא, בשימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

זה האופק הציוני הדרוש למדינת ישראל. האסטרטגיה-רבתי של מדינת ישראל צריכה להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בידינו ומינימום ערבים בשליטתנו. זה הבסיס לפשרה טריטוריאלית עתידית בינינו לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית.

על פי התחזיות הדמוגרפיות, אוכלוסיית ישראל בשנת המאה להקמתה – 2048 עתידה למנות קרוב לעשרים מיליון איש. רצועת החוף לא תוכל להכיל את המספר הזה. דרוש תכנון לאומי בעל מעוף למתן מענה לאתגר הדמוגרפי הזה. וכאן ראוי לחזור לחזון השדרה הכפולה, תכניתו של פרופ' אברהם וכמן משנות השבעים, על כך שבמקביל לשידרה המערבית של מדינת ישראל, רצועת החוף, יש לבנות את השידרה המזרחית, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת. כדי להגשים את היעד הזה, ישראל זקוקה לרצועה רחבה, ברוח דבריו של אלון.

* נשק קטלני – נפילתו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל, היא תזכורת נוספת לכך שאבן היא נשק קטלני ומי שמיידה אבנים עושה זאת על מנת לרצוח. עמית הוא לוחם, חבוש קסדה, והוא נהרג מאבן. קל וחומר אזרחים, שהם היעד המרכזי לטרור האבנים.

עמית בן יגאל מרמת גן, הוא בוגר בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. הוא התגייס ליחידה קרבית, על אף היותו בן יחיד.

הנה דברים שהוא כתב ברשומה שהעלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד:

"להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדהד בראשך שיש מדינה שלמה מאחוריך,
להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף,
להיות גולנצ׳ק זה לא לתת למה שאתה
להפריע למי שאתה יכול להיות.
אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.
גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני
גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני
ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי".

מלח הארץ.
יהי זכרו ברוך!

* מחדל משטרתי – אירועי מאה שערים ערב לג בעומר הם מחדל של משטרת ישראל; מחדל מודיעיני ומבצעי. כפי שמשטרת ישראל הצליחה לאכוף אותו ערב בהר מירון, בהיערכות נכונה, את החלטות הממשלה, כך יכלה לאכוף אותן במאה שערים. היערכות מוגברת של המשטרה במאה שערים, הייתה בולמת את ההתקלות בראשיתה, גם בהפעלת כוח ומעצרים.

* סיכום ביניים אישי לקורונה – עברתי לגור בזום.

* עבדות – אין צודק ממאבקם של הרופאים המתמחים. משמרות של 26 שעות הן עבדות.

* בדרכו של אבא – גלעד ארדן יכהן הן כשגריר ישראל באו"ם והן כשגריר ישראל בארה"ב. הוא אינו הראשון שיכהן בכפל התפקידים הזה. קדם לו אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם מ-1949 ומ-1950 גם השגריר בארה"ב. הוא מילא את שני התפקידים עד 1959.

* ביד הלשון

מקווה ישראל – בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות – "בהר סיני" ו"בחוקותיי". ההפטרה שנקרא, מספר ירמיהו, היא של פרשת "בחוקותיי". ובהפטרה מופיע פסוק יג בפרק יז: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה".

לפני 150 שנה בדיוק, בשבת פרשת "בחוקותיי" תר"ל 1870, חנך מזכיר ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס") קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בין יפו לכפר הערבי יעזור (היום העיר אזור). בית הספר עצמו החל לפעול חודשים אחדים קודם לכן.

בספר ירמיהו הביטוי "מקווה ישראל" הוא כינוי לאלוהים. העם מקווה שממנו תבוא הישועה. בית הספר מקווה ישראל, שאמנם הוקם בידי ארגון שלא הגדיר את עצמו כציוני, אך הוא אולי המעשה הציוני ההתיישבותי הראשון בארץ ישראל, הציג באימוץ השם מסר הפוך: במקום ציפייה פסיבית לגאולה ניסית אלוהית, אנחנו גואלים את העם היהודי במעשה האנושי של יישוב ארץ ישראל. המסר הזה הוא ליבת הציונות, הן הציונות החילונית (בית הספר "מקווה ישראל" הוא בי"ס חילוני מאז ייסודו) והן הציונות הדתית.

את שמו של בית הספר הציע ר' גרשון, חייט ירושלמי שהועסק כחייט של בית הספר.

* "חדשות בן עזר"