החוליה החלשה

התקשורת עוסקת בשבועות האחרונים בקלקולים בקואליציה ומנסה לנתח את האיומים על קיומה. האיומים המוצגים בתקשורת הם, למיטב הכרתי, איומי סרק.

אין חשש שבנט לא יקיים את הרוטציה. בנט אינו נתניהו. הוא חתם על הסכם והוא יכבד אותו. לא מגיע לו על כך צל"ש, זו פשוט התנהגות נורמטיבית שאנו מצפים לשכמותה מכל אדם.

גם הדיבורים על כך שאיילת שקד מסכנת את שלמות הקואליציה חסרי שחר. נכון, היא נאבקת בתוך הממשלה על עמדותיה, בחלק מן המקרים אני מסכים אתה ובחלקם אני חלוק עליה, אבל היא נאמנה לממשלה, לראש הממשלה ומחויבת לשלמותה.

ההשערה שגנץ מסכן את הממשלה כי הוא עלול להתפתות להצעות נתניהו להקמת ממשלת ימין בראשות גנץ היא המופרכת מכולם. אין במערכת הפוליטית אדם שמחוסן יותר מגנץ מפיתויי נתניהו. גניבת הרוטציה הייתה מנת דחף בריבוע. אין חשש שהוא ייפול לעוד תרגיל כיפה אדומה נכלולי של נתניהו.

גם רע"ם, להערכתי, יציבה בקואליציה. כל מהות קיומה הנפרד מהרשימה המשותפת, המנדט שביקשה מן הציבור וקיבלה אותו, הוא הנחה בצד של הנושא הלאומני והתמקדות בנושאים האזרחיים של קידום המגזר הערבי, באמצעות הצטרפות לממשלה, כל ממשלה, בין אם זו ממשלת ימין, ממשלת שמאל או ממשלת אחדות. כל עוד הממשלה תעמוד במחויבותה למגזר הערבי, בנושאים הכלכליים ובמלחמה בפשיעה, והיא תעמוד בהם, רע"ם לא תתאבד באמצעות פירוק החבילה. ראשי רע"ם לא הצטרפו לממשלה כשרים, כדי לא לשאת באחריות לשליטת מטוסי חיל האוויר לתקוף ברצועת עזה, למשל. וכך, כפי שהם למדו מיהדות התורה, הם חברים בקואליציה ללא חברות בממשלה. ובקואליציה הם יהיו שותפים נאמנים.

החוליה החלשה בממשלת השינוי היא מרצ (ובמידה מסוימת גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי מיטשטש ההבדל בינה לבין מרצ). איני אומר זאת בטרוניה כלפי מרצ, כיוון שהסיבה לכך אינה כיסאולוגיה, מאבקי כוח וענייני כבוד, אלא חילוקי דעות מהותיים. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית. זו אינה האידיאולוגיה שלי, אך אני מכבד את העובדה שזו מפלגה שיש לה אידיאולוגיה, שהיא מאמינה בה ורוצה לקדם אותה. הבעיה של מרצ היא שרק מיעוט קטן בעם תומך בדרכה, והדרך הזו רחוקה מדרכה של הממשלה. וכאשר אני כותב שהיא רחוקה מדרכה של הממשלה, אין כוונתי רק לימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, אלא גם לכחול לבן ויש עתיד. עובדה זו מחייבת את מרצ לבלוע לא מעט צפרדעים, וזאת כאשר הבייס שלה נושף בעורפה, מתודלק בתעמולה של "הארץ" נגד הממשלה.

מרצ יכולה לדבוק בדרכה ולהישאר אופוזיציה נצחית. אופוזיציה היא שליחות חשובה, אולם השפעתה מעטה מאוד. בממשלה יש לה הרבה יותר יכולת להשפיע, והיא עושה זאת בתחומים שבאחריותה, שהם תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות והגנת הסביבה; הנה, רק לאחרונה אישרה הממשלה תכנית חסרת תקדים למאבק במשבר האקלים.

מרצ אינה יכולה לצפות שהרוב הגדול בקואליציה ירקוד על פי החליל שלה בנושאים המדיניים. עליה לגלות אחריות, כיוון שאם היא תפיל את הממשלה, היא תגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, וזו עלולה להיות כבר מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ומה תהיינה תוצאותיהן של בחירות כאלו? ממשלת מרצ?

כל הצדדים בממשלה הזאת נאלצים ויאלצו להתפשר. מפלגות הימין בקואליציה יודעות שהממשלה הזו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביהודה ושומרון. אבל גם מרצ חייבת להבין שאין מצב שהממשלה תקפיא את הבניה ביו"ש. זה לא יקרה. ועל ראשיה לגלות מנהיגות ולומר אמת לבייס. אגב, מרצ ישבה בממשלות רבין וברק וגם בהן לא הוקפאה הבניה. עליה להשלים עם המציאות, ולא לעורר משברים וסערות, פעם על הגדרת הזרועות המחופשות של החזית העממית – ארגוני טרור ופעם על הוצאת יחידות דיור ביו"ש לשיווק. השותפות הקואליציוניות של מרצ נאלצת להבליג על פרובוקציות שלה, כמו הנסיעה לחלות פניו של אבו מאזן, אבל הממשלה לא תוכל לוותר על מדיניותה כדי לרצות את מרצ.

התסכול והתסיסה בקרב הבייס של מרצ מובנים, וזה מבחן המנהיגות של ניצן הורביץ ושרי מרצ האחרים. עליהם לומר לציבור שלהם: נכון, אנחנו יושבים בממשלה שבונה ביהודה ושומרון, שמכפילה את ההתיישבות היהודית בגולן ובבקעת הירדן, שיוצאת לתנופת התיישבות יהודית בנגב, ששולחת את חיילי צה"ל מדי לילה לעצור מחבלים ביהודה ושומרון, שמגיבה בכוח ובתקיפות על כל בלון תבערה שמשוגר ברצועת עזה, שאינה מקדמת מדינה פלשתינאית, שלוחמת נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ש… כך וכך על פי מקורות זרים, שמגדירה ארגונים "אזרחיים" כביכול של החזית העממית כארגוני טרור, שנערכת לתקיפת הגרעין האיראני ואולי אף תעשה זאת, שמחוקקת את חוק האזרחות ושבתקופת כהונתה לא תזוז ממקומה אות בחוק הלאום. כל זה נכון. אבל יש תחומים אחרים, חשובים מאוד, חשובים לא פחות, שבהם יש לנו הישגים גדולים; בבריאות, בהגנת הסביבה, בשיתוף הפעולה האזורי. ויש לנו השפעה בנושאים מסוימים בתקציב ובחוק ההסדרים. ובסאבטקסט הם יאמרו: אנחנו הרי מיעוט זעיר בעמדותינו המדיניות וזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אז האם לנצח נשב כאופוזיציה עקרה, או נבחר להשפיע על תחומים אחרים שחשובים לנו באמצעות השותפות בממשלה? ואם הם ישרים עם עצמם, הרי שהסאבטקסט של הסאבטקסט, הוא שאנחנו הרי יודעים שאין שום פרטנר פלשתינאי לחזון שלנו, אז למה שנכלה את עצמנו כתנועת מחאה כאשר ביכולתנו להשפיע בתחומים מרכזיים וחשובים?

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 31.10.21

* הקורונה בראי הפוזיציה – מלחמות הבוץ בין נתניהו ובנט שמתהדהדות במלחמות בוץ בין רל"ב (רק לא ביבי) ורל"ב (רק לא בנט) בנושא הקורונה, מבטאות את הנתק בין פוזיציה פוליטית לבין החיים עצמם. כל צד מתהדר במדיניותו המוצלחת והמוכחת במאבק בקורונה ומכה בצד השני שכשל.

נפתח ונאמר שאין שום סוגיה אידיאולוגית במאבק בקורונה. במאבק הזה יש רק אידיאולוגיה אחת – להתגבר על המגפה תוך מזעור הפגיעה בחברה ובכלכלה. לאף שלטון אין אינטרס אחר. ואם יש הבדלים בהחלטות אלו או אחרות, הם אינם נובעים מהשקפה פוליטית, ולכן ההתייצבות האוטומטית של הציבור בעד כל החלטה של צד מסוים ונגד כל החלטה של הצד האחר (אגב, במקרה הזה שני המנהיגים נמצאים באותו צד של המפה האידיאולוגית, אך כל שאני כותב כאן היה תקף גם אילו היה מדובר בשני צדדי מתרס אידיאולוגי, כמו למשל בין שרי הבריאות אדלשטיין והורוביץ) אינה רציונלית, אלא תלוית פוזיציה. כי לאמתו של דבר, אין שום סיבה שאיש שמאל לא יתמוך במדיניות של נתניהו בנושא הקורונה, ואין שום סיבה שאיש ימין לא יתמוך בדרכו של שר הבריאות ניצן הורוביץ.

האמת היא שאין מקום להשוואה בין המדיניות של נתניהו למדיניות של בנט, כיוון שכל אחד מהם נדרש לתת מענה למציאות אחרת. נתניהו נדרש להתמודד עם הקורונה כשלא היו חיסונים ואילו בנט נדרש להתמודד עם הקורונה כשכבר היו חיסונים. ולכן, כאשר בנט מתהדר בהצלחתו להביא את הקורונה לדעיכה בלי סגר ומגבלות הוא צודק, אבל כאשר הוא סונט בנתניהו על כך שהוא הטיל סגרים, ומתרברב ש"אני לא בחרתי בפתרון הקל. הכי קל זה להטיל סגר", וטוען שמדיניות נתניהו הייתה מדיניות של סגרים, הוא טועה ומטעה.

האם הוא, אילו היה ראש הממשלה בגלים הראשונים של הקורונה, לא היה מטיל סגרים? ודאי שהוא היה מטיל. כפי שכל המנהיגים בכל העולם הטילו סגרים, ומי שלא עשו זאת בזמן, עשו זאת באיחור במחיר כבד ביותר בחיי אדם. בנט, כמנהיג אחראי, היה מטיל סגרים והגבלות, כי באין חיסון ואין תרופה לא היה מנוס מכך. עובדה היא, שכאשר הגל הרביעי היה בשיאו, בנט הזהיר שאם לא נתחסן בחיסון הבוסטר, לא יהיה מנוס מסגר. והוא אמר שאם לא נתחסן באלול לא נוכל לשמוע קול שופר בתשרי. כלומר, גם הוא לא הוציא את הסגר מארסנל המענים לקורונה. ואם כך כאשר כבר היה חיסון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך היה נוהג בגלים הראשונים.

וכאשר נתניהו תוקף את בנט על כך שהמדיניות שלו היא מדיניות של "הכלת" הקורונה, גם הוא טועה ומטעה. וכי אילו הוא היה ראש הממשלה בגל הרביעי, הוא היה מטיל סגרים? הוא היה מטיל את ההגבלות שהטיל בגלים הראשונים? ואם היה מטיל אותם, הציבור היה נשמע לו? הרי כבר בסגר השלישי הציבור לא כל כך נשמע להנחיות, הסגר לא באמת נאכף ורק החיסונים עצרו את הגל הזה. אילו נתניהו היה ראש הממשלה בגל הרביעי, גם הוא היה "מכיל" את הקורונה, כפי שנהג בנט וכפי שנוהגים מרבית מנהיגי העולם.

בסך הכל אני חושב ששני המנהיגים ושתי הממשלות היטיבו להתמודד עם אתגר הקורונה, הגם ששניהם גם שגו בחלק מהחלטותיהם. ספירת המתים ככלי לנגח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות הייתה מגונה בקדנציה של נתניהו והיא מגונה באותה מידה בקדנציה של בנט. עם זאת, נקודה שלילית מאוד בהתמודדותו של נתניהו הייתה הכניעה שלו לעסקנים החרדים (בנושא הרמזור ובנושא הקנסות והאכיפה), שנבעה משיקולים פוליטיים זרים, ובסופו של דבר פגעה קשות בעיקר בציבור החרדי עצמו.

בשורה התחתונה, הן נתניהו והן בנט נקטו אותה אסטרטגיה – הבנה שהפתרון לקורונה הוא חיסון המוני, ושניהם התמקדו בעיקר בחיסונים. ההישג הגדול של נתניהו היה הראשוניות שלו בעולם להבין זאת והפעולה המהירה והאפקטיבית שלו להשיג בזמן, ראשון בעולם, חיסונים בכמות של חיסון האוכלוסיה כולה. הוא היטיב לנצח על מבצע החיסונים המוצלח, ועל הפריסה הרחבה והיעילה של קופות החולים ושל מערך הבריאות הציבורי הישראלי (שהוא עצמו תולדה של תפיסת עולם חברתית-כלכלית הפוכה להשקפתו). ההישג הגדול של בנט, הוא החלטתו המנהיגותית הנועזת על חיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA ולארגון הבריאות העולמית, תוך הסתמכות על המומחים הישראלים. בהחלטה זו הוא הקדים בחודשים רבים את שאר מדינות העולם, ובזכותה הגל הרביעי בדעיכה.

גם הכישלון הגדול במאבק בקורונה משותף הן לממשלת נתניהו והן לממשלת בנט – חוסר היכולת לשכנע את הציבור כולו להתחסן, והעובדה שמספר רב כל כך של ישראלים טרם התחסנו, ובשל כך הקורונה עדין כאן והגל החמישי בוא יבוא, קרוב לוודאי. זהו כשל מנהיגותי של שניהם.

ונקודה נוספת למחשבה (תזה שאיני יכול להוכיח אותה, אך אני משוכנע באמתותהּ) – מזל שנתניהו לא היה ראש האופוזיציה בגל הראשון. הוא היה מנצל את הסגרים להסתה נגד "הממשלה הבולשביקית", שמנצלת את הקורונה כדי להעמיק את שלטונה תוך רמיסת הדמוקרטיה בלה בלה בלה… סגרים איראניים בלה בלה בלה. אגב, אלה דברים שבשוליים נאמרו גם על נתניהו, והיו נפסדים ומכוערים.

* כשל חינוכי – הקושי הרב בחיסון האוכלוסיה נגד קורונה, שיכול היה להביא למיגורה הסופי, הוא כישלון מנהיגותי הן של ממשלת נתניהו והן של ממשלת בנט. אולם זהו גם כשל חינוכי עמוק של מערכת החינוך הישראלית.

אם ב-2021 כל כך הרבה ישראלים מעדיפים להאמין לפייק ניוז ולתאוריות קונספירציה מטורללות של עוכרי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים ומכשפות ולהתעלם מן העובדות המדעיות המוכחות ועם האמירות החד-משמעיות של 99.99% של עולם המדע והרפואה, אות הוא כי משהו יסודי דפוק במערכת החינוך הישראלית.

יש לחשב מסלול חינוכי מחדש, ולמצוא את הדרך לחנך לחשיבה רציונלית.

* כמוצאי שלל רב – האם כל אלה שקפצו כמוצאי שלל רב על החלטת מומחי ה-FDA לא לחסן בשלב זה במנת דחף את בני פחות מ-65, ימהרו לחסן את הילדים בגיל 5-12, כפי שממליץ FDA?

* חיסון המוני בבתי הספר – איך ישראל נערכת לחיסון המוני של הילדים בגיל 5-12, בעקבות החלטת ה-FDA? הדרך האפקטיבית ביותר, כפי שהוכחה לאורך עשרות שנים, היא חיסון המוני בבתי הספר. כך חוּסָנּוּ אני ובני דורי, וגם הדור שקדם לנו והדור שאחרינו. וזה בדיוק מה שנחוץ לעשות היום, במתכונת חירום ובמבצע מהיר. על מערכות הבריאות והחינוך להתגייס לכך בכל עוצמתן.

* חיסון ילדים – ביום שתינוק נולד הוא מקבל חיסון נגד דלקת כבד נגיפית B. בגיל חודש הוא מקבל את המנה השניה. בגיל 6 חודשים הוא מקבל את המנה השלישית. כמעט את כל החיסונים שלנו אנו מקבלים עד גיל 13.

אז מה מפחידים אותנו מחיסון ילדים? תרגיעו.

* קמפיין אפקטיבי – משתתפי קמפיין החיסונים של משרד הבריאות איבדו את היקרים להם שחלו בקורונה, או נדבקו בעצמם. כעת הם סופגים איומים, נאצות וגידופים מצד פעילי כת מתנגדי החיסונים. כמובן ש"נאצים" תופסים מקום של כבוד במסכת הגידופים.

העובדה שהקמפיין הזה כל כך מלחיץ את הכת היא ההוכחה שהקמפיין אפקטיבי.

* לא תעמוד על דם רעך – ישיבות של הציונות הדתית החליטו להפסיק לתרום דם במחאה על כך שבטפסים של מד"א שונה הכיתוב משם האב ושם האם להורה 1 והורה 2.

את מי הם מענישים? את החולה או הפצוע שזקוקים למנת הדם שלהם כדי שחייהם יינצלו?

אמנם לא למדתי בישיבה, אבל ביהדות שאני מכיר, כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קִיֵים עולם מלא. וביהדות שאני מכיר פיקוח נפש דוחה שבת.

וכאן, איש אינו נדרש לחלל שבת למען פיקוח נפש וגם לא לעבור על אף עבירה, אלא בסך הכל לחתום על מסמך ביורוקרטי שהם אינם אוהבים את נוסחו. אז שיתרמו, ועל הטופס ימחקו את הורה 1 והורה 2 ויכתבו שם האב ושם האם. העיקר שיתרמו דם ויקיימו עולם מלא.

ולגופו של מסמך – יש לכתוב: "שמות ההורים" ושלום על ישראל.

* מי מכחיש את הטבח? – בוויכוח הסוער בנוגע לטבח בכפר קאסם, שמעתי אמירות רבות כמו "מכחישי הטבח", "מתכחשים לטבח", "רומסים את ההיסטוריה", "דורכים על הנראטיב שלנו" וכו' וכו'.

באמת? מעולם לא נתקלתי באיש ציבור ישראלי אחד שמכחיש את הטבח. הרי מדינת ישראל הכירה בטבח ופיצתה את משפחות הנרצחים. מיד לאחר הטבח הגיע למקום שר המשטרה בכור שלום שטרית (הטבח נעשה בידי שוטרי מג"ב), הביע זעזוע מהמאורע והתנצל בשם הממשלה. כבר בזמן אמת, ב-1956, התכנסה הכנסת לישיבת אבל מיוחדת, ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת יוסף שפרינצק נשאו דברים נחרצים וחד-משמעיים בגנות הטבח והכנסת כיבדה את זכר הנספים בדקה דומיה. בית המשפט הישראלי קבע שהיה זה טבח, ואף הגדיר את הפקודה לירות באזרחים האומללים הללו "פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור"; צירוף מילים שנכנס למילון הישראלי ואין כמעט ישראלי שאינו מכיר אותו ואינו יודע פקודה בלתי חוקית בעליל מהי. אין מפקד אחד בצה"ל שלא למד על הטבח בכפר קאסם כמקרה המובהק של פקודה בלתי חוקית בעליל. נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, השתתף בטקס הזיכרון והתייחד בשם המדינה עם קורבנות הטבח. והשנה חזר על כך הנשיא הרצוג.

יתכן שנכון ליזום אקט פורמלי של אמירה ממשלתית או אמירה של הכנסת בגנות הטבח. אבל ברור שהמטרה של יוזמת הרשימה המשותפת אינה אלא להתריס נגד מדינת ישראל ובין השאר להאשים אותה בהאשמת כזב על הכחשת הטבח.

(אחרי שכתבתי את הדברים נתקלתי בהכחשה של הסמוטריץ'. איש נקלה, על הרצף הכהניסטי).

* פיקוח נפש ממש – בניוזלטר של השר יועז הנדל לפעילי דרך ארץ, הוא סיכם, בין השאר, את ביקורו בארה"ב. לצד תיאור הפגישות המדיניות שלו והפגישות בענייני משרדו, כתב יועז: " בסוף הכי חשוב הוא החלק היהודי. פגשתי את ראשיAIPAC –  שדולה פרו-ישראלית הפועלת בבית הנבחרים האמריקני שפועלת לטובת האינטרסים של מדינת ישראל,  את ראשי ועידת הנשיאים COP שהוא ארגון המטפל בסוגיות קריטיות לקהילה היהודית ועם ארגון ה-IAC ארגון השואף להדק את הקשר בין הקהילה הישראלית בארה"ב למדינת ישראל.

כמי שגדל ביישוב של הציונות הדתית ולא ראה מימיו יהודים רפורמים או קונסרבטיבים עד גיל 21 (בבה"ד 1), המפגש עם הקהילה היהודית המגוונת בארה"ב הייתה חשובה לי מאוד. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ולעבוד קשה כדי לשנות כיוון. הצלחנו להקים ממשלה חדשה וזו הזדמנות חדשה לפעול יחד.

התפללתי תפילה אחת במהלך השבת בבית כנסת אורתודוכסי, ותפילה נוספת בבית כנסת קונסרבטיבי במנהטן, לא במקרה. כאורתודוקס שומר שבת, המפגש הזה בעיני הוא פיקוח נפש ממש. במשך שנים 'הדוד סם' מאמריקה דאג לנו עכשיו אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לדאוג לו. כהיסטוריון, אני חושש שאנחנו על הקצה. היו בעם ישראל פיצולים שהכריעו את ההיסטוריה. ממלכת ישראל ויהודה. בבל וירושלים. אסור שזה יחזור, אחדות עם ישראל חשובה וקריטית לעתיד העם. מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי כולו על כל גווניו וזרמיו".

דבריו אלה של יועז היו בעבורי כמים צוננים וצלולים, אחרי המים העכורים שלגמתי מוקדם יותר – פשקוויל שכולו שנאה ובורות של עירית לינור, ב"ישראל היום", נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* תחתית החבית – "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית במלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

כעת הם יוצאים במאבק למען ארגוני הטרור שישראל הסירה מעל פניהן את מסיכת "ארגוני חברה אזרחית", תוך שיתוף פעולה של מנכ"ל הארגון עם חברת הקונגרס האנטי ישראלית הקיצונית אילהאן עומר, במאבק נגד ישראל.

כנופיה בזויה ובוגדנית של ישראלים שמפעל חייהם הוא מלחמה נגד מדינת ישראל.

המיץ של הזבל של החברה הישראלית.

* רבין אתם לא – "רבין אתה לא" כתבה מפלגת העבודה לגנץ, בעקבות החלטות ביטחוניות מוצדקות שלו, שהן לבטח ברוחו של רבין.

ומפלגת העבודה? האם יש עוד שרידים של DNA רביני ברקמותיה? בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת לפני הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית; הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכה אמר:

"…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם מישהו יכול לדמיין את מרב מיכאלי אומרת דברים דומים? האם יש קשר ולו מקרי בין מרב מיכאלי לרבין? בהודעת כחול לבן הוזכר שמרב מיכאלי דיברה בזכות סרבנות גיוס (אם כי זה היה טרם כניסתה לפוליטיקה). רבין, לעומת זאת, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', כיוון שהטיף לסרבנות. זו אותה מפלגה? אני לא יודע מהי מפלגת העבודה של היום. רבין – היא לא.

* נפגעה עד עומק נשמתה – מרב מיכאלי נפגעה עד עומק נשמתה מהודעת כחול לבן שכוונה נגדה במילים: "מי שקורא לסרבנות שלא יטיף על אחריות ביטחונית ומדינית". מה זה?! היה עליהם לכתוב: "מי שקוראת" ו"שלא תטיף", או למצער: "מי שקורא או קוראת" ו"שלא יטיף או תטיף".

* בדרכו של גנץ – מנהיג סעודיה הכריז על ארגון "צדקה" של חיזבאללה בלבנון כארגון טרור. ככל הידוע לי, הוא לא עדכן לפני ההחלטה את מרב מיכאלי וניצן הורוביץ.

* ההישג ההיסטורי של מרצ – בעמוד הראשון של "הארץ" מופיעה מודעה של מרצ, תחת הכותרת "הישג היסטורי", ובה מרצ "גאה להוביל את המאבק במשבר האקלים, בהובלת השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג וחברי מרצ בכנסת ובממשלה" והיא מונה את ההישגים, שהם בהחלט מרשימים מאוד.

אני מאמין שההחלטות הללו היו מתקבלות גם אלמלא מרצ הייתה בממשלה או אם אדם אחר היה השר להגנת הסביבה. אולם כיוון שזנדברג היא השרה, היא הובילה את המהלכים ומרצ בהחלט הייתה שותפה לדחיפתם, יש להם בהחלט סיבה טובה להתנאות בהישג ולדרוש עליו קרדיט.

השאלה היא, מה פתאום מרצ, שאינה עתירה בנכסים והון, יוצאת בקמפיין בחירות כשאין בחירות באופק (בשבוע שעברה היא פרסמה באותו המקום מודעה שבו התהדרה בהסכם המתמחים).

התשובה לכך היא התסכול והתסיסה בקרב הבייס של מרצ, על כך שבנושאי הליבה – חוץ וביטחון, התיישבות וזהותה של המדינה, מרצ יושבת בממשלה שמובילה מדיניות הפוכה לדרכה. אומרת הנהגת מרצ: נכון, אנחנו יושבים בממשלה שבונה ביהודה ושומרון, שמכפילה את ההתיישבות היהודית בגולן ובבקעת הירדן, שיוצאת לתנופת התיישבות יהודית בנגב, ששולחת את חיילי צה"ל מדי לילה לעצור מחבלים ביהודה ושומרון, שמגיבה בכוח ובתקיפות על כל בלון תבערה שמשוגר ברצועת עזה, שאינה מקדמת מדינה פלשתינאית, שלוחמת נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ש… כך וכך על פי מקורות זרים, שמגדירה ארגונים "אזרחיים" כביכול של החזית העממית כארגוני טרור, שנערכת לתקיפת הגרעין האיראני ואולי אף תעשה זאת, שמחוקקת את חוק האזרחות ושבתקופת כהונתה לא תזוז ממקומה אות בחוק הלאום. כל זה נכון. אבל יש תחומים אחרים, חשובים מאוד, חשובים לא פחות, שבהם יש לנו הישגים גדולים; בבריאות, בהגנת הסביבה, בשיתוף הפעולה האזורי. ויש לנו השפעה בנושאים מסוימים בתקציב ובחוק ההסדרים. ובסאבטקסט הם גם אומרים: אנחנו הרי מיעוט זעיר בעמדותינו המדיניות וזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אז האם לנצח נשב כאופוזיציה עקרה, או נבחר להשפיע על תחומים אחרים שחשובים לנו באמצעות השותפות בממשלה? ואם הם ישרים עם עצמם, הרי שהסאבטקסט של הסאבטקסט, הוא שאנחנו הרי יודעים שאין שום פרטנר פלשתינאי לחזון שלנו, אז למה שנכלה את עצמנו כתנועת מחאה כאשר ביכולתנו להשפיע בתחומים מרכזיים וחשובים?

* חוק מגה-שחיתות – בדיון תיאורטי בתנאי מעבדה יש הרבה טיעונים משכנעים נגד החוק האוסר להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בעבירה שהעונש עליה הוא מעל 3 שנים ויש עמה קלון. אולם איננו חיים בבועה, אלא למודי ניסיון מר. ראינו מה קרה כאן בחמש השנים האחרונות (כלומר לא מהגשת כתב האישום נגד נתניהו אלא מתחילת החקירות). ראינו ראש ממשלה שגרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות מיותרים וכמעט הצליח לגרור אותנו לסיבוב חמישי, ופירק ממשלת אחדות לאומית וגנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה והכשיר את רע"ם ואת הכהניסטים ומינה סוס טרויאני לשר המשפטים, והכל אך ורק כדי להגיע לממשלת חסינות ולקואליציה שתחלץ אותו מאימת הדין; קואליציה שתאפשר לו למנות בובות לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה כדי שיפעלו למענו, קואליציה שתשנה את חוקי החסינות ותחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. וחמור יותר, ראינו ראש ממשלה שעומד בראש תעשיית הסתה נגד המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ומערכת המשפט, ראש ממשלה שרודף עד חורמה את מפכ"ל המשטרה (שמינה) ואת היועמ"ש (שמינה) ומפיץ תאוריות קונספירציה הזויות לפיהן מערכת המשפט הישראלית היא כנופיית פשע שתופרת לו תיקים כדי להפיל את "הימין" וכו' וכו' וכו'. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. אחרי שחווינו את התנהלותו של נתניהו כחשוד ויותר מכך – כנאשם, ברור מדוע נחוץ חוק כזה.

עקיבא נוביק, המתנגד בחריפות לחוק, אינו חולק על העובדות ועל חומרת ההתנהלות של מדינת ישראל בשנים האחרונות. גם הוא ראה מה קרה כאן כאשר נאשם היה ראש הממשלה, והוא אינו מתכחש לכך ואינו מנסה לטייח או ליפות את המציאות. אך מתוך התובנה הזאת, הצעתו, במאמר ל"הארץ", הפוכה. הוא מציע לאמץ את "החוק הצרפתי" שימנע את חקירת ראש הממשלה. כלומר, אילו היה חוק כזה, ונתניהו לא היה נחקר, כל זה לא היה קורה.

אלא שהחוק הזה הוא חוק מגה-שחיתות, הפוגע באחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה ושל מדינת חוק – השוויון בפני החוק. זהו חוק המעמיד את המנהיג מעל החוק והופך את השחיתות השלטונית ללגיטימית.

לזכותו של נוביק ייאמר, שבניגוד לניסיונותיו של נתניהו לחוקק את החוק הזה באופן שבו ראשות הממשלה תהיה קרנות המזבח שלו עד אחרית ימיו, הוא מציע להגביל במקביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות.

* ממשלת אין ברירה – אף שכתבתי על כך לא פעם, שוב ושוב שואלים אותי, לרוב בקנטור, איך זה שהתנגדתי כל כך לממשלה עם המשותפת ואף כיניתי אותה "ממשלת פיגולים" ואילו היום אני תומך בממשלה עם רע"ם? איך הפכתי את עורי? מה קרה? אם מדובר בבנט ובסער זה פתאום לגיטימי?

אתחיל עם השאלה האחרונה. כאשר יצאתי נגד ממשלה עם המשותפת, פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי קשור אליה הרבה יותר מאשר לתקווה חדשה, ובוודאי יותר מאשר לימינה, שאף לרגע לא עלה על דעתי להצביע לה. הייתי ממייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. הייתי מקורב לבוגי יעלון, וגם אחרי שפרשתי מתל"ם ועד היום אני מעריך אותו מאוד, וחושב שהוא מנהיג בדרגה אחת מעל כל גלריית המנהיגים במדינה. פרשתי עוד לפני שעשו כן יועז הנדל וצביקה האוזר. כך שהבדל העמדות שלי בשני המקרים אינו נובע בשום אופן מפוזיציה או מאיזו נאמנות מפלגתית או פרסונלית.

אוסיף ואציין, שמעולם לא תמכתי בהקמת ממשלת השינוי עם רע"ם. להיפך, עד רגע הקמת הקואליציה, כתבתי נגד השותפות עם רע"ם, וקראתי למצות כל דרך אלטרנטיבית ואף הצעתי רעיונות יצירתיים שונים (אך בדיעבד, לא הייתה להם כל היתכנות). כאשר קמה הקואליציה הזאת, כתבתי שאני שמח שאיני ח"כ או חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בעד או נגד הממשלה החדשה, כי אני קרוע בתוכי. מצד אחד, אני מאושר על קץ שלטונו של נתניהו ועל ההזדמנות לתיקון וריפוי החברה הישראלית אחרי שלטונו. מצד שני, אני מתנגד להרכב הממשלה הנוכחית, בעיקר כיוון שהיא כוללת את רע"ם, מפלגה אנטי ציונית, שאינה מקבלת את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן, הגדרתי את עצמי כמי שנמצא במרחב הספק.

אולם משהממשלה קמה, גישתי כלפיה זהה לגישתי לכל ממשלה בעבר ובעתיד – מעשייך יקרבוך, מעשייך ירחיקוך. כלומר, אני בוחן את הממשלה על פי פועלה, מדיניותה ומעשיה. ואחרי ארבעה חודשים אני בהחלט יכול לומר שאני שבע רצון, בדרך כלל. אך גם מבלי להתייחס למבחן התוצאה של הממשלה – החל ברגע שבנט עלה לשאת את נאום הבכורה שלו והח"כים של מפלגות ביבי החלו להתפרע כחוליגנים בכנסת יצאתי נגד ההסתה שלוחת הרסן והפרועה נגד בנט וממשלתו, מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, ונגד המהלך האנטי-דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולכנסת שמינתה אותה.

בדיעבד, אני תומך בהקמת הממשלה בהרכבה הנוכחי, מהסיבה שלא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת, והייתה זו בעצם ממשלת אין ברירה.

לאחר ההקדמות הללו, אסביר מה ההבדלים בין הממשלה עם הרשימה המשותפת, שנגד הקמתה יצאתי בתוקף, לבין הממשלה הנוכחית עם רע"ם.

ההבדל הראשון והחשוב ביותר, הוא שאז הייתה אלטרנטיבה שתמכתי בה בכל לבי – ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בראשות נתניהו. כבר לאחר הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלה כזו, והייתי בעמדת מיעוט בתל"ם. לאחר הסיבוב השלישי פעלתי לכך ואף הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית", שפעלה נמרצות למען הקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד ביותר, בעיקר על גנץ, ללכת לממשלת אחדות. שמחתי מאוד כאשר הממשלה קמה. אולם ראינו מה קרה. ממשלת האחדות הייתה הונאה של נתניהו, שמראש לא התכוון לקיים את ההסכם עליו חתם. נתניהו הפר את ההסכם, גנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה כדי לשבור את האחדות. בכך הוא הסיר מהפרק כל אפשרות לממשלת אחדות כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד.

ההבדל השני, הוא שלא זו בלבד שהאלטרנטיבה של ממשלת אחדות כבר לא הייתה קיימת – האלטרנטיבה היחידה לממשלה בהרכבה הנוכחי, הייתה ממשלת נתניהו עם רע"ם. בסופו של דבר הממשלה הזאת לא קמה, כיוון שסמוטריץ' הבריז לנתניהו והכשיל את הקמתה. לא כל כך הגיוני להתנגד לממשלת שינוי עם רע"ם, אם האלטרנטיבה היא ממשלת נתניהו עם רע"ם.

ההבדל השלישי, הוא הרכב הממשלה בכללותה. אז היה מדובר בממשלה שתלויה ב-15 מנדטים של המשותפת, הליבה שלה היא מכחול לבן ושמאלה בואכה מרצ, כאשר המפלגה היחידה בתוכה שמבטאת את השקפותיי היא תל"ם הקטנה, שחששתי שתהיה מבודדת מבחינה רעיונית בקואליציה. חששתי שתהיה זו ממשלה יונית מאוד שלא אוכל לתמוך בה. יתר על כן, היה לי ברור שלא יהיה לה קיום, בשל תוצאות התלות שלה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, שבעטיה הממשלה תיפול בתוך שבועות ספורים, והעם יגרש במקלות את כל מי שהיה חלק ממנה ויחזיר את נתניהו לשלטון ברוב גדול. הממשלה הנוכחית שונה, הרבה יותר מאוזנת. חלק משמעותי מאוד בהרכבה הוא ימינה ממני. במחצית הראשונה של כהונתה היא בראשות בנט. זו ממשלה פריטטית, כלומר עם זכות וטו של ימינה ותקווה חדשה, שזו מציאות שונה לחלוטין מזו של ממשלת גנץ עם המשותפת, שנגדה יצאתי. לא זו בלבד שהיא פריטטית – המחצית מטעם ה"מרכז-שמאל" כוללת את ישראל ביתנו, שהיא מפלגת ימין לכל דבר.

ההבדל הרביעי, הוא בין הרשימה המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת, חלקה עמה אידיאולוגיה משותפת. לא בכדי היא הצביעה, כמו כל סיעת המשותפת, נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות – היא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם ישראל. וגם אחרי שהיא פרשה מהרשימה המשותפת, אני משוכנע שאידיאולוגית היא נשארה באותו מקום שהייתה. אולם היא פילגה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות עם מסר אחר לגמרי. היא לא התכחשה ללאומניותה, אך אמרה לבוחריה שהיא שמה בצד את כל סדר היום הלאומי, ותצטרף לכל ממשלה – ממשלת ימין או ממשלת שמאל, כדי לקדם את האג'נדה האזרחית של ערביי ישראל. והאג'נדה האזרחית הזאת צודקת בחלקה הגדול. ממשלה עם המשותפת הייתה מתפרקת ברגע שישראל הייתה מגיבה על בלון התבערה הראשון מרצועת עזה. ממשלה עם המשותפת לא הייתה מאפשרת את המשך התקיפות המיוחסות לצה"ל בסוריה ובמקומות אחרים במזה"ת. רע"ם משלימה עם כל אלה, כי זה המנדט שביקשה וקיבלה מן הציבור שלה. וכפי שאנו רואים, כאשר ישראל מחליטה על בניית אלפי יח"ד ביהודה ושומרון ועל הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית – ארגוני טרור, מי שיוצאים נגד ההחלטות הן מרצ ומפלגת העבודה ואילו רע"ם משלימה עמן. כך שמדובר במציאות אחרת לגמרי.

הסיבה העיקרית לשינוי עמדתי, היא שאלמלא הייתה קמה הממשלה הזאת, היינו הולכים לסיבוב חמישי. עוד סיבוב בחירות, אחרי שנתיים של חוסר יציבות פוליטי קיצוני, עלול היה להיות מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ואילו הלכנו לסיבוב חמישי, סביר להניח שתוצאותיו היו כמו בארבעת הסיבובים הראשונים – תיקו. והיינו עומדים אז בפני אותה ברירה – ממשלת שינוי במתכונתה הנוכחית או סיבוב שישי. ולכן זו ממשלת אין ברירה.

* ליקוי מאורות – עמיר פרץ היה שר הביטחון, תפקיד שבו ניהל את צה"ל ואת מערכת הביטחון כולל התעשיות הביטחוניות. הוא כיהן בתפקידים מיניסטריאליים שונים ובהם השר להגנת הסביבה ושר הכלכלה. הוא החל את דרכו כראש העיר שדרות ובמהלך דרכו היה יו"ר ההסתדרות. לטעון שאין לו ניסיון ניהולי כדי להיות יו"ר מועצת המנהלים של התעשיה האווירית, זו טענה מגוחכת. אבל בשל טענה זו ועדת גילאור פסלה את מועמדותו לתפקיד. וטענה נוספת היא הזיקה הפוליטית של עמיר פרץ לשר גנץ. איזו זיקה פוליטית? הם אפילו לא באותה מפלגה. ועמיר פרץ אינו שייך לגוף בוחר שיכול להשפיע על גנץ או על מי ממקורביו. התחרפנתם?

זו החלטה אומללה, של גוף תאב כוח שהשתן עלה לו לראש. זו החלטה מזיקה מעבר לסוגיית פרץ, כי ביורוקרטיית היתר, מישפוט היתר, רגולציית היתר – לא זו בלבד שפוגעים בהתנהלות התקינה של המדינה, בשם התקינות, אלא הם גם מעניקים תחמושת למי שרוצים בהרס מערכות החוק והמנהל התקין, שיכולים בצדק להצביע על התנהלות כזו כמאוששת את טענתם על אודות "שלטון הפקידים".

ההחלטה הזו היא ליקוי מאורות ואני מקווה שתמצא הדרך לבטלה.

אגב, אין בדבריי אלה הבעת דעה בשאלה האם הבחירה של גנץ בפרץ היא הבחירה האידיאלית. התייחסתי רק לפסילה.

* פונדמנטליסט – ציוץ פונדמנליסטי הזוי של ח"כ קרעי: "לא סתם הצבועים מהשמאל מאמינים שהם באו מהקוף… אם היו צאצאים של אדם הראשון, הייתה להם טיפת בושה טבעית כתוצאה מאכילת עץ הדעת… לא דעת ולא תבונה. לא יושרה ולא טיפת בושה. נוכלות שהפכה למקצוע. בושה וחרפה!"

טוב, נעזוב את העובדה שמי שסוגד לנוכל המוחלט מדבר על נוכלים, על יושרה, על בושה… כבר התרגלנו לתופעה. אבל הקשקוש נגד תורת האבולוציה…

האם האמונה היהודית היא בהכרח פונדמנטליסטית? הרב קוק, למשל, יצא נגד גורמים דתיים שחיקו את הפונדמנטליסטים הנוצרים שיצאו נגד דרווין ותורת האבולוציה. "תורת האבולוציה ההולכת וכובשת עתה את העולם מתאימה לסודות הקבלה יותר מכל תורה פילוסופית אחרת".

להלן מאמר בנדון, שפרסם הרב רפי פוירשטיין לפני 11 שנים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3966273,00.html

* על במה אחת עם הכהניסט – בבחירות 84', היה על הנייר רוב לגוש הימין + חרדים. אלא שה-61 היה "הרב" כהנא, ואותו שמיר לא ספר, ולרגע לא העלה על דעתו לספור (גם להמלצתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה לא הייתה משמעות, כי הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות, ולא נתן לו דריסת רגל בבית הנשיא). וכך, כל ההתייחסות לתוצאות הבחירות הייתה כאל תיקו, והוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית. ממשלתו של שמיר הובילה את החקיקה נגד הגזענות, שנועדה לסכל את כניסת הכהניסטים לכנסת. וכאשר כהנא עלה לנאום במליאה, יצחק שמיר קם בהתרסה ויצא את אולם המליאה ועמו כל שאר הח"כים, מן הימין ומן השמאל.

צחי הנגבי היה מבני טיפוחיו של שמיר. הוא היה יועצו של שמיר כשר החוץ בשנים 1984-1986 ומנהל לשכת ראש הממשלה בקדנציה השניה של שמיר כראש הממשלה.

קשה לומר שלאורך הקריירה הפוליטית שלו, ניכר בו שהוא תלמידו של שמיר – לא בטוהר המידות, לא בממלכתיות ולא בעקביות האידיאולוגית. ואף על פי כן, לא הייתי מעלה על דעתי שמי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר ינאם על אותה במה עם ממשיך דרכו של כהנא, איתמר בן גביר. ובטח שלא בהפגנה שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל. ובוודאי שלא בהפגנה, שבהזמנה שלה נכתב שהיא תתקיים "בכיכר מלכי ישראל" ורק בסוגריים, באותיות זעירות שרק עם זכוכית מגדלת של שען חרש אפשר לקרוא אותן נכתב (כיכר רבין). מילא מאי גולן, אבל מהנגבי לא הייתי מצפה להיות שותף לתועבה הזאת.

ואני מקווה שהוא יתעשת וינתק את עצמו מהמפגן המכוער הזה.

* חילול השם – לעתים אני נשאל מדוע אני מקפיד לשים במירכאות את המילה "הרב" כאשר אני מזכיר את כהנא. מי אני שאשלול תואר מאדם שהוסמך לו רשמית?

התשובה נמצאת בתלמוד: "במקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב".

ואין התגלמות קיצונית יותר של חילול השם מ"רבנים" כמו כהנא וברלנד.

* מי ששלח אותם – מיד עם פרסום הידיעה הראשונה על מעצר חשודים בפרשת הרצח של אבי אדרי ביער רמות בשנת 1990 וההיעדרות של הנער ניסים שטרית שנעדר מאז שנת 1986, כתבתי שאני מקווה מאוד שיהיו ביניהם עדי מדינה, שיספרו מי שלח אותם.

אני שמח לשמוע שיש כבר עד מדינה ראשון.

* מי אמר? – ראיתי תעודת הוקרה שקיבל אדם על הרצאה שהעניק ליחידה צבאית. על התעודה כתוב משפט יפה, אם כי מנוסח בסרבול: "אשרי אדם אשר נותן בלי לזכור זאת אף פעם ומקבל בלי לשכוח זאת אף פעם" ומתחת חתום: פרקי אבות.

ובכן, אין משנה כזו בפרקי אבות. אז מאיפה לקחו את זה?

שאלתי את ידידי פרופ' גוגל. שתי התוצאות הרלוונטיות היו פוסט בפייסבוק שבו אדם שואל מה המקור של הביטוי הזה, ולא מקבל תשובה. התוצאה השניה הייתה רשימה של 100 משפטי תודה, ובו מופיע הפסוק, בשינויים קלים, וחתום – מקור לא ידוע.

אז נסכים על "חכם סיני זקן אמר".

* Meta – השם החדש של פייסבוק: מתה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

          * ביד הלשון

אַסְדָּרָה – אחד החוקים שיעלו השבוע להצבעה במסגרת חוק ההסדרים הוא חוק האסדרה.

מהי אַסְדָּרָה? המילה העברית שקבעה האקדמיה ללשון עברית לרגולציה. אסדרה – מערכת של תקנות וכללים שנועדו להסדיר את הפעילות במשק. ומכאן שרגולטור = מְאַסְדֵּר. רגולטורי = אַסְדָּרָתִי.

ומה ההבדל בין הסדרה לאסדרה. הסדרה היא מילה כללית לכל דבר שהופך למסודר. אסדרה היא הסדרה ספציפית, הנוגעת רק לרגולציה, בדומה להבדל בין הבטחה לאבטחה ועוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.10.21

* לממש את הריבונות – ראש הממשלה והשרים שהופיעו בוועידת הגולן התחייבו לתכנית להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות הרחבת קצרין והיישובים והקמת שני יישובים חדשים. לא נאמר היכן יהיו היישובים. אני מציע להקים אחד מהם (או עדיף, שזה יהיה השלישי. מי אמר שחייבים לקום רק שני יישובים?) בהר דב.

הר דב הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי חוק הגולן, שבעוד חודשיים ימלאו ארבעים שנה לחקיקתו ולפני שלוש שנים גם ארה"ב הכירה בו. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כאל שטח צבאי, כמו דרום לבנון בשעתו. לא זו בלבד שאזרחים אינם חיים בו – הם גם אינם נכנסים אליו, אלא באישור מיוחד, אם יש להם סיבה מיוחדת. גם עדר בקר של תושב מטולה, שרעה בו לאורך שנים רבות, סולק משטח המרעה שלו לפני כשש שנים, בטענה שהאזור מסוכן.

שטח שאיננו מתייחסים ברצינות לריבונותנו עליו – איננו ריבוניים בו באמת. שטח כזה, קל יהיה לנטוש אותו. אחרי שישראל נסוגה מלבנון עד הגבול הבינלאומי שסומן לקראת הנסיגה בידי פקחי האו"ם, חיזבאללה המציא את סיפור חוות שבעא בהר דב, כעילה להמשך התוקפנות והטרור נגדנו. ביחס שאנו מתייחסים להר דב, אנו משדרים שגם מבחינתנו זה אזור במחלוקת. את הפִּרְצָה הזאת יש לאטום, והדרך לכך היא התיישבות אזרחית.

ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח“ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. הייתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

לאחרונה התארגן גרעין של משפחות צעירות רציניות מאוד, החותרות להתיישבות בשיאון. אני קשור אליהם ומסייע להם. אני מקווה מאוד שנצליח לפרוץ את קיר ההתנגדות ולהקים את היישוב.

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; כפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

* מורשת ימית – שוחחתי השבוע עם תושבת הגולן, שעלתה לכאן אחרי עקירת חבל ימית, המקום בו חייתה עד העקירה. היא פנסיונרית שמרבה לתת שיעורים והרצאות ביהדות ותחומים נוספים. כשהיא מציגה את עצמה בפני קהל צעיר ומספרת שבאה לגולן מחבל ימית, היא שואלת מי שמע על חבל ימית. לפעמים יש אחד ששמע על חבל זה.

כאב לי לשמוע על כך. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון היה לעקור את היישובים תמורת הסכם השלום עם מצרים – מן הראוי שסיפורו של חבל התיישבות חלוצי זה וסיפורם של אלפי ישראלים שהפריחו את השממה והקימו מאפס מפעל חיים למופת ונעקרו ממנו, יהיה חלק מהפנתיאון הציוני.

ארבעים שנה ימלאו השנה לעקירת יישובינו בסיני; בחבל ימית ובמרחב שלמה. מן הראוי שנמנף את יום הזיכרון העגול הזה להנחלת מורשת ההתיישבות הזו.

* נמיכות קומה – כאשר עבדאללה מלך ירדן החליט לנשל את חקלאי צופר ונהריים מאדמתם, בשטח הריבוני של ירדן, בתום 25 שנה, כפי שהסכם השלום אִפְשֵׁר לו, היה על ישראל להבהיר לו שאם הוא מנצל לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, ישראל תקטין לחצי את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, בהתאם לאותיות הקטנות שבהסכם השלום. נתניהו לא נהג כך, והיה זה מחדל מדיני.

כעת, שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על הסכם עם שר המים של ירדן, על אספקת עוד 50 מיליון מ"ק בשנה. עיני אינה צרה בירדנים ומצדי אפשר להעביר להם אף כמות גדולה יותר של מים, אך ביחסים בינלאומיים אין מקום למתנות חינם. ישראל הייתה צריכה להתנות את הגדלת כמות המים ואולי אף להציע כמות גדולה יותר, תמורת חידוש ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמותיהם. לא רק לירדן יש אינטרסים לאומיים, גם לנו יש כאלה. וכאשר אנחנו מוותרים עליהם, זו נמיכות קומה, שפוגעת במעמדנו באזור.

* רצף טריטוריאלי – הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים אישרה בשבוע שעבר הפקעת שטחים באזור גבעת המטוס, וכן אישרה להפקדה תכנית להרחבת שכונת פסגת זאב. השבוע יחלו הדיונים בהתנגדויות להקמת היישוב החדש באזור E1 ובעוד חודש תובא לדיון תכנית להקמת שכונה יהודית ענקית באזור עטרות. משרד השיכון, בראשות זאב אלקין, עומד מאחורי רוב היוזמות. היוזמה החשובה ביותר היא הקמת היישוב באזור E1, שתמנע את ניתוקה של מעלה אדומים ותבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים לבקעת הירדן וצפון ים המלח. "הארץ" כבר נוזף בממשל האמריקאי על שאינו מונע מישראל את קידום תנופת ההתיישבות הזו.

* שגרירות אחת – ירושלים היא עיר אחת, בירתה של מדינה אחת, כך היא היום וכך היא תהיה. שגרירות ארה"ב בישראל נמצאת בירושלים ואין כל מקום לקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, קונסוליה לפלשתינאים. על ישראל לעמוד על כך בתוקף.

אם כך, מדוע ישראל השלימה עם קיומה של הקונסוליה במזרח ירושלים לאורך כל השנים עד שטראמפ סגר אותה? זו הייתה סיטואציה אחרת. הקונסוליה הייתה קיימת עוד בזמן הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים וארה"ב לא הייתה זקוקה להסכמת ישראל כדי להשאיר אותה. היום, כדי לפתוח אותה מחדש, ישראל צריכה להסכים לכך.

בנושא הזה על בנט לעמוד איתן ללא פשרות מול כל לחץ. אני מאמין שכך הוא ינהג.

* אידיאל אינסופי – לקראת בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, חוזרת המקהלה של לעג למוסדות הלאומיים, שאינם אלא ארגונים לחלוקת טובות הנאה לפוליטיקאים, ומי צריך אותם, הם אנכרוניסטים וכו'. "הארץ", איך לא, מוביל קמפיין בנושא.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות תחליף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית ולקק"ל, כיוון שהמוסדות הללו עושים פעילות שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה לפעול כמדינה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היא לא יכולה לפעול לעידוד עליה של אזרחי מדינות אחרות. היא לא יכולה לרכוש ולהחזיק אדמה שנועדה רק להתיישבות יהודית. היא לא יכולה לפעול במדינות אחרות נגד האנטישמיות. ובנוסף לכך – רוב מוחלט של תקציבי המוסדות הללו הם מתרומות של יהודי העולם שרוצים לקדם את הגשמת הציונות ולא נכון להעמיס את ההוצאות הללו על תקציב המדינה.

מזה שנים מתנהלת מלחמה לפירוק המוסדות הלאומיים מתוך תפיסה פוסט ציונית, לפיה מרגע שהקמנו את המדינה אין עוד צורך בציונות, וזו מדינה דמוקרטית ליברלית רגילה שכל תפקידה הוא לשרת את כל אזרחיה. הגורמים האלה פועלים נגד ההתיישבות הציונית (התירוץ – ועדות הקבלה) ומנסים כל העת, לעתים בהצלחה, לנגח אותה ולפגוע בה באמצעות בג"ץ.

חשוב מאוד להמשיך ולקיים את הגופים האלה, דווקא כגופים שאינם מדינתיים, אם כי גם המדינה צריכה, במקביל, לפעול להגשמת הציונות ואף להשתמש בכלים הללו לקידום יעדיה הלאומיים. הציונות עוד לא נגמרה. הפוסט ציונות טוענת שמטרת הציונות הייתה להקים מדינה ומרגע שהמדינה קמה אין צורך בציונות. אבל לתפיסתי, מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה וזה תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי. זאת זכות קיומה והצדקת קיומה.

הרצל הגדיר את הציונות אידיאל אינסופי.

גילוי נאות – אני חבר הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. טובות ההנאה שקיבלתי עד כה הם הזמן שהקדשתי לכך בהתנדבות ונסיעה על חשבוני לירושלים (שאר הישיבות היו בזום). הבן שלי, שהשתחרר הקיץ מצה"ל, הדריך במשך חודשיים, מטעם הסוכנות היהודית, מחנה של נוער יהודי בארה"ב.

* אחוות התיישבות – שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא מה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה וכו'; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

בהסתה שלהם, הם נוהגים לכרוך יחדיו את הקיבוצים ו"המתנחלים", וכיוון שבתוך עמי אני יושב, אני משער שלא מעטים בתנועה הקיבוצית מזדעזעים מהחיבור הזה לא פחות משהם מזדעזעים מסיפורי הבדים של ההסתה. אך אני מקווה, שיש בתוכנו מי שהחיבור הזה יעורר אותם להבין עד כמה הקרע בין הקיבוצים להתיישבות ביהודה ושומרון מיותר ומזיק, ושעלינו לראות במתיישבים ביו"ש את שותפינו לדרך הציונית ההתיישבותית.

* תרווה רוב טל ומטר – הלך לעולמו יצחק קינן, מורה ומחנך, סופר, משורר, פזמונאי ותסריטאי ומי שכיהן כראש מועצת בית שאן. בין שיריו המפורסמים – "ים השיבולים" ו"עמק שלי". קינן הוא מופת של הרעות והשותפות בין בית שאן והקיבוצים ובין עדות ישראל. קינן (ועקנין במקור) הוא יליד מרוקו גאה שפעל תמיד למען החיבור בין יוצאי עדות שונות. יהי זכרו ברוך!

במאמרי "תרווה רוב  טל ומטר", שפרסמתי לפני 11 שנה, העוסק במקומו של הגלבוע ושל ההתיישבות היהודית על הגלבוע בתרבות הישראלית, כתבתי גם על שירו של קינן "עמק שלי":

"בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר 'עמק שלי' , שהושר בפי להקת 'הגבעטרון', אף היא מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: 'עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי'. אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: 'השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר'.

* בית היוצר של הבדותות – בדבריו הנכוחים של מנחם רהט על הפצת הבדותות והשנאה לנפתלי בנט בידי הביביסטים, הוא כתב: "אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו". מה זה "אפילו"? מה זה "נסחף"? הוא המקור, הוא בית היוצר של השקרים, הקונספירציות, הפייק-ניוז וההסתה.

* חשבון הנפש של יובל שטייניץ – כל אימת שח"כים חוליגנים מהליכוד מתפרעים במליאת הכנסת, אני רואה איך יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו באי נחת, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מן הבושה. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מתח ביקורת, בשפת האנדרסטייטמנט הסולידית והמנומסת שלו, על ההתנהלות הזאת, וקרא לאופוזיציה להיות ממלכתית.

המסר המעניין ביותר בראיון הוא זה: "חשבתי שאנחנו צריכים לקיים את הסכם הרוטציה, להעביר תקציב. אמרתי את זה לכל חבריי בצמרת הליכוד וגם לנתניהו. טענתי שיש לעשות זאת משתי סיבות. ראשית – כי כיבוד הסכמים הוא נורמה שמועילה גם לך, כי אתה רוצה שאנשים יסמכו עליך… שנית – הערכתי שאם נלך לבחירות נוספות, הרביעיות, אנחנו במצב של lose-lose … אמרתי שאם נפסיד – נפסיד ואם ננצח – גם נפסיד. כי בישראל, גם כשאתה מנצח אתה צריך קואליציה. אמרתי כבר לפני שנה שלא יישאר מי שיהיה מוכן לעשות אתנו קואליציה". מעניין כמה מהח"כים הליכודניקים מודעים לכך ומודים בכך בינם לבין עצמם, גם אם אינם מעזים לומר זאת בגלוי. ומעניין האם נתניהו עושה חשבון נפש ושואל את עצמו אם גניבת הרוטציה – השגיאה הפוליטית הגסה ביותר בקריירה שלו, השתלמה.

* על מי חובת ההזמנה – בתיקון לחוק יסוד הכנסת נאמר: "דיווח ראש הממשלה לראש האופוזיציה – ראש הממשלה יזמין לפי הצורך, ולא פחות מאשר פעם בחודש, את ראש האופוזיציה ויעדכן אותו בענייני המדינה".

ארבעה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, וראש הממשלה טרם הזמין לעדכון את ראש האופוזיציה, וזאת בניגוד לחוק מפורש. בסביבתו של בנט מסבירים שהנוהג הוא שראש האופוזיציה הוא זה שיוצר קשר ויוזם את המפגש. יכול להיות שזה הנוהג, ונתניהו אינו פועל על פי הנוהג, אבל מה שקובע אינו הנוהג אלא החוק. ועל פי החוק, האחריות היא על ראש הממשלה.

הדבר חיוני לא רק על פי החוק, אלא גם על פי השכל הישר, על פי האינטרס הציבורי ועל פי המסורת (התיקון לחוק הוא משנת אלפיים, אך גם קודם לכן נהגו כך ראשי הממשלה, אם כי לא בתדירות קבועה אלא כשהיו על סדר היום נושאים שהצדיקו זאת).

כעת יש למפגשים הללו חשיבות גדולה אף יותר, דווקא לנוכח הקרע העמוק בין הממשלה והאופוזיציה. מפגשים כאלה בין שני האישים, עשויים להנמיך את הלהבות וזה אינטרס לאומי ראשון במעלה.

דווקא כראש ממשלת הריפוי, מן הראוי שבנט ינהג בממלכתיות, למרות המתקפות חסרות התקדים והמרושעות של נתניהו ותומכיו על בנט, ולמרות מסע הדה-לגיטימציה שהוא מוביל. אדרבא, הם עושים לך דה-לגיטימציה, ואתה תנהג כראש ממשלה ממלכתי.

אם בנט יזמין את נתניהו לפגישות – האם נתניהו יהיה מעונין בכך? איני יודע. כיוון שנתניהו יוצר דה-לגיטימציה לכך שאדם אחר ולא הוא עומד בראש הממשלה, לא אתפלא אם יחרים את הפגישה.

ואף על פי כן, אני מצפה מבנט להזמין את נתניהו. אם הפגישות תתקיימנה – מה טוב. הן נחוצות וחשובות. אם נתניהו יסרב – יהיה זה קלונו. וגם אם הוא יסרב, על בנט להתמיד ולהזמין אותו אחת לחודש.

* נאום נתניהו בטקס הפרידה מנדב ארגמן – איש קטן.

* האם הסקרים מוטים? – מתוך רשומה שקראתי: "… הסקרים הקיקיוניים של השופר סגל (מי מפרסם סקרים באין בחירות ולשם מה?) המראים כי הליכוד יתחזק…".

לצערי, הליכוד אכן מתחזק בסקרים. ולא רק בערוץ 12 אלא בכל הערוצים. ובערוץ 12 לא סגל עורך את הסקרים אלא מנו גבע וחברת "מדגם". וסגל אינו שופר.

סקרים מתפרסמים כל הזמן, גם כשאין בחירות. גם בעיניי זה מיותר, אך זה לא חדש. הסקרים עצמם אמינים בהצגת תמונת המצב ביום הסקר. אני מייחס להם פחות חשיבות כמנבאים תוצאות בעתיד.

בדרך כלל מי שמתבכיינים על סקרים מוטים, הם אלה שמפסידים בהם. כאשר הליכוד מאבד כוח בסקרים, הוא הראשון שבז לסקרים של "התשקורת הסמולנית" ומזכיר שפרס והרצוג היו ראשי ממשלת הסקרים והפסידו בבחירות. וכאשר הליכוד מצליח בסקרים, מתנגדיו קופצים בטענות על הסקרים המוטים של "השופר סגל" ואילו דוברי הליכוד מתהדרים בתוצאות הסקרים ובזים למי שמפסידים בהם.

מי שטוען שהסקרים מזויפים ומוטים, כדאי שישאל את עצמו מה האינטרס של הסוקרים. האינטרס שלהם הוא להצליח. כל סוקר או חברת סוקרים מתגאה בהצלחות שלו, בכך שהוא זה שניבא טוב מאחרים את התוצאות. הצלחותיו מביאות לו פרסום והצלחה ובעיקר פרנסה. לכן, אין לו כל עניין להטות את הסקר אלא לדייק ככל האפשר.

אני לא אוהב את תוצאות הסקרים היום, בעיקר כיוון שמפלגתי, תקווה חדשה, מקבלת בהם רק כארבעה מנדטים. אני מקווה ומאמין שזה ישתנה. אבל התעלמות מהסקרים לא תקדם שינוי כזה והאשמת הסקרים כמוטים לא מקדמת כלום אלא רק משדרת בכיינות.

השורה התחתונה של הסקרים, היא עליה לליכוד בראשות נתניהו, אבל אין לנתניהו יכולת להקים ממשלה, כי למפלגות שמוכנות להצטרף לממשלה בראשותו אין רוב בכנסת ובעם.

* המתאים מכולם – כבר מזמן כתבתי שמבין הטוענים לכתר בהנהגת הליכוד, אדלשטיין הוא המתאים ביותר. בכל הקריירה שלו הוא הוכיח ערכיות, אומץ, נחישות ודבקות במטרה. כך, כבר מימיו כאסיר ציון בבריה"מ ואח"כ בהתיישבות בגוש עציון וכמובן בחיים הפוליטיים. בתקופת כהונת אהוד ברק כראש הממשלה, כאשר הוא היה נחוש יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לאויב הסורי, יולי אדלשטיין, אז עדין במפלגת ישראל בעליה, שירת כראש שדולת הגולן בכנסת. הוא היה בין הראשונים והעקביים ביותר בהתנגדותם לעקירת גוש קטיף בידי ממשלת הליכוד, והקים את "מחנה המורדים", תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי כתוצאה מכך.

בתפקידו כיו"ר הכנסת, היטיב לשמור על ממלכתיות והגינות, ובמפלגת ביבי יש צורך באומץ רב כדי להיות ממלכתי והגון. על רקע זה הוא נקלע לעימותים קשים עם נתניהו, והכיר את נחת זרועו של האספסוף הביביסטי שהחל להסית נגדו בהשמצות, שקרים ושיימינג בזויים. הוא הצטיין בתפקידו כשר הבריאות, בעיצומה של הקורונה, וזכה להערכה מקצועית רבה ביותר על פועלו, בעיקר מצד גורמי המקצוע.

תמיד יטיחו בו את האשמה שהפר את החלטת בג"ץ כיו"ר הכנסת. אלא שאין שחר להאשמה הזאת. להיפך, כאשר בג"ץ פסק פסיקה שמנוגדת למצפונו, הוא התפטר כדי לא לבצע אותה בעצמו, ולא הפר אותה. אגב, הוא צדק לחלוטין בעמדתו נגד התערבות בוטה ללא כל הצדקה של בג"ץ בחיי הכנסת.

קפיצתו הנחשונית למים הקרים בהכרזתו על התמודדות נגד נתניהו, מתוך ידיעה שמעתה יעמוד במוקד מתקפות הסתה ושקרים, כפי שאכן קורה מרגע הודעתו, בהובלת נתניהו ובאמצעות בנו, רק מעידה על אומץ לבו ומנהיגותו. לצערי, רוב הליכודניקים מעריצים את נתניהו וממשיכים לתמוך בו למרות שהם אמורים להבין שהוא לא יוכל עוד להרכיב ממשלה בישראל, ולכן סיכוייו של אדלשטיין נמוכים. הלוואי ואתבדה. אדלשטיין ראוי בהחלט להיות ראש ממשלה בישראל. 

* חוקים צפון קוריאנים – אחד מדפי המסרים הביביסטיים הפופולריים הוא הכינוי "חוקים צפון קוריאניים", להצעות החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה ולאי הטלת הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. ובמחשבה שניה, הם בעצם צודקים. אלה ממש חוקים צפון קוריאנים. באמת, בצפון קוריאה יש הגבלה של שתי קדנציות על המנהיג, הוא כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא לא יוכל לכהן כמנהיג. זה באמת, ממש אחד לאחד.

אפרופו צפון קוריאה… פולחן אישיות… נו, נו.

* תביעה על טיפשות – יפנים שהושפעו מהתעמולה של צפון קוריאה ועברו אליה, הצליחו להימלט חזרה ליפן וכעת הם תובעים את קים ג'ונג און על הונאה, כי הובטח להם גן עדן. לדעתי, הם צריכים לתבוע את עצמם על טיפשות.

* ריקוד הדגלים של מק"י – בשבוע שעבר נערכה, במשך שלושה ימים, ועידת מק"י. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מתוך חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת, כלומר היא אי, בתוך אי. ובתוכה – קומץ יהודֵי-המחמד הם אי בתוך אי בתוך אי.

הוועידה הזאת עברה לגמרי מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אולם לאחר הוועידה, מוסף "הארץ" הקדיש לה את כתבת השער – 6 עמודים צבעוניים עם תמונות רבות (לא כולל תמונת השער). את הכתבה (המרתקת, יש לציין) כתב דני בר-און. הוא פתח אותה בסיפור על סבא שלו, שהיה קומוניסט אדוק, חבר פעיל במק"י ומעריץ של סטלין ושל גן העדן הסובייטי. מנקודת מוצא זו הוא תיאר את הוועידה, בכתבה שהתמקדה בעיקר בקומץ היהודים החברים בה, שאותם תיאר בחמלה, כאנשים שוחרי טוב אך אנכרוניסטים שחיים במציאות וירטואלית שחלפה מהעולם והם ממשיכים לספר שהם העתיד, הם המחר.

אמנם הם רואים בסטליניזם תאונה ובסטלין פושע, אך הם דבקים בקומוניזם והאויב הגדול שלהם הוא הסוציאל-דמוקרטיה, שהיא יצור בורגני שנועד להנציח את שלטון הקפיטליזם. עופר כסיף: "קפיטליזם וסוציאליזם זה כמו להיות בהריון. אין חצי הריון. יש כל מיני שיטות שבאמצעותן הקפיטליזם ניסה להציל את עצמו, אחד הבולטות ביותר היא הסוציאל-דמוקרטיה של קיינס, מה שהיום אנחנו מכנים מדינת רווחה. אני לא קורא לזה סוציאליזם. זו שיטה מסוימת של שמירה על השוק. או שיש שוק או שאין שוק". שלא לדבר על הבוז למפלגות שמאל ציוני, שבעיניהם (כמו בעיני הימין הקיצוני) זו סתירה מובנית. כשדני בר-און שאל את אריאל עמר, העוזר הפרלמנטרי של כסיף, אם אינו חש אי נוחות לצפות בנפנופי דגל הפטיש והמגל על במת הוועידה, לאחר שעשרות מיליונים נרצחו בשמו, הצביע עמר על סמל הדולר במקלדת של בר-און ואמר: "אתה יודע כמה מיליונים נהרגו בשם הסמל הזה? הקומוניזם עדיף, בכל צורה שהיא, על הקפיטליזם".

כאמור הכתבה מתמקדת בקומץ היהודים, מתוך מבט של חמלה ושל השתאות. הם, היהודים, אינם מכחישים את היותם קומץ, היו שמחים כמובן להצליח יותר ברחוב היהודי, אך בעיניהם עצם העובדה שיש במפלגה גם כמה יהודים (אפילו צוין שבוועד המרכזי החדש עלה מספר היהודים מ-6 ל-8 מתוך 51), היא הוכחה שיש אפשרות לשותפות יהודית-ערבית והם גאים לשאת את הדגל הזה.

איך באה לידי ביטוי השותפות הזאת? נבחן זאת באמצעות הדגלים המתנוססים בוועידה. אירוע הפתיחה החגיגי של הוועידה הסתיים ב"חפלת הריקודים הבלתי-נמנעת עם דגל המגל והפטיש (מבד פשוט) ודגל פלשתין (מסאטן עם פרנזים מוזהבים)". אילו היו שם דגל ישראל ודגל פלשתין, ניתן היה לומר שהנה, יש כאן שותפות דו-לאומית, יהודית ערבית. הנה, כך תיראה "מדינת כל אזרחיה", מדינה שמכילה את שני הלאומים שבתוכה. אם היה רק דגל הפטיש והמגל, ניתן היה לומר שכך תיראה המדינה האוטופית אחרי המהפכה; היא תהיה מדינת של סולידריות אנושית מעמדית מעל ללאומים, ללא הבדל בין אדם לאדם, בין לאום ללאום. אבל כאשר הריקודים הם עם דגל פלשתין ודגל הפטיש והמגל, ברור לאן זה חותר. הם חותרים למדינת לאום פלשתינאית קומוניסטית, המוחקת כל סממן לאומי יהודי. התמונה הזו חזקה יותר מכל הלהג על שותפות יהודית-ערבית בפי המרואיינים, החל ביהודי-המחמד לשעבר של הרשימה המשותפת דב חנין, ועד עופר כסיף שלשמו אפילו בצחוק איני יכול להוסיף את המילה "מחמד".

ומה קודם בעיניהם, דגל פלשתין או דגל הפטיש והמגל, הלאומנות הפלשתינאית או הקומוניזם? התשובה לכך נעוצה במהות הרשימה המשותפת. כה טבעי שבשותפות הלאומנית הזו, הקומוניסטים האתאיסטים לא חשו כל בעיה בריצה משותפת עם התנועה האסלאמית. והיום, כאשר רע"ם פרשה מהמשותפת, הם אינם תוקפים אותה על האידיאולוגיה האסלאמית הקלריקלית שלה או על ההומופוביה של נציגיה, אלא על שותפותה הבוגדנית בקואליציה הציונית. כך אמר בדברי הפתיחה יו"ר חד"ש (שאינו חבר מק"י) איימן עודה: "יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל", אמר עודה בזעם, וממש לא התכוון ליהודים המפנים עורף לעמם ומצטרפים לרשימה המשותפת הלאומנית פלשתינאית. הוא אמר זאת על רע"ם, וציין שגם הוא קיבל הבטחות בנוסח "קחו כספים וותרו על השאיפות הלאומיות שלכם" אך דחה אותן בשאט נפש. לדבריו, מק"י היא "המפלגה היחידה שעומדת מול הציונות לפני קום המדינה ואחריו… היא המפלגה היחידה שנשארת עקבית כל הזמן. היחידה שמניפה בעקביות את נס המאבק הפלשתינאי לשחרור". כלומר, שאיפות לאומיות הן דבר שאסור לוותר עליו בעד שום הון שבעולם וכל הצעה לוויתור כזה יש לדחות בשאט נפש, אך הדבר נכון רק כאשר מדובר בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. לעומת זאת, השאיפות הלאומיות של היהודים – הציונות, הן דבר שיש לעמוד מולו ולהילחם בו.

ולכך שותפים אותם יהודים עלובי נפש, ואת זה הם מכנים בגאווה נטולת מודעות עצמית "שותפות יהודית-ערבית".

* מחבלים הם מחבלים – מה צריך לעשות קצין צה"ל כאשר מחבלים יהודים מתיזים בפניו גז מדמיע?

בדיוק מה שהוא היה עושה אילו המחבלים היו ערבים.

* הנורווגים אשמים – על מה ולמה דֶנִי שהתאסלם רצח חמישה נורווגים?

בגלל אקיבוש?

בגלל ה"נכבה"?

או שמא בגלל הגרעין התורני?

* גורמים גזעניים – מאמין אדוק בדת הפוליטיקלי קורקט האשים אותי בגזענות, כיוון שציינתי שהמחבל שביצע את הטבח בנורווגיה הוא קנאי אסלמי. הוא צודק. אגב, הסתמכתי על גורמים גזעניים כמו משטרת נורווגיה, הסוכנות לביטחון של נורווגיה וכלי התקשורת הנורווגיים.

והנה, מסתבר שגם המשטרה הבריטית גזענית, כי היא חושדת שרצח חבר הפרלמנט דייוויד איימס היא מעשה טרור והטרוריסט עבר הקצנה אסלאמית.

* הגדרה חדשה לגזענות – מיהו גזען? מי שמותח ביקורת על ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. שדר הרדיו אריה גולן, שהיה שותף אתה לפאנל ב"פגוש את העיתונות", הזכיר שהיא מעריצה את נתניהו, והיא התנפלה עליו בטענה שהוא גזען. למה גזען? למה לא?

היא מזכירה לי את אחמד טיבי. גם אותו אסור לבקר. גם מי שמבקר אותו הוא גזען.

אגב, אריה גולן טעה. דיסטל-אטבריאן לא מעריצה את נתניהו. היא סוגדת לו.

* מבחינתו הוא צודק – עכשיו ברור למה פרס עמד על כך שיוצב פסל של קצב במשכן הנשיא.

* אג'נדה מסכנת חיים – דברי הבלע של ח"כ יברקן נגד השר הורוביץ "הגיי האשכנזי" דוחים וראויים להוקעה. אולם חמורה הרבה יותר האג'נדה האנטי חיסונית שהוא נושא. זו אג'נדה מסכנת חיים.

* קונספירציה נדבקת לקונספירציה – כידוע, אין קורונה. הקורונה היא המצאה שנועדה להשליט גורמים מסוימים על העולם. אבל בכל זאת, אנשים חולים, אנשים מתים, צריך להסביר את זה. אז יש הסבר. אלו התוצאות של אנטנותG5  – הרשת ללוחמה ביולוגית בלה בלה בלה. "מדובר באג’נדה לדילול אוכלוסין ותוכנת ניטור מעקב ודירוג חברתי". כן, תאוריית הקונספירציה המטורללת על G5 קדמה לקורונה, אך כפי שחרא נדבק לחרא – נדבקה קונספירציה לקונספירציה. אני משער ש-100% מהמאמינים לקוסנפירציה הזאת הם גם סרבני חיסונים.

וכפי שהרופאים הם "פושעים נגד האנושות" שמבצעים "ניסויים בבני אדם" וד"ר שרון אלרועי פרייז היא "מנגלה" והתו הירוק הוא "הטלאי הירוק", כך" הבחור הזה יועז הנדל בעתיד הקרוב יועמד לדין על פשעים נגד האנושות. על רישות הארץ כולה באנטנות – G5 אשר מקרינות קרינה אלקטרומגנטית".

כן, אנחנו צוחקים, וזה באמת מצחיק, אבל זה גם עצוב, כי לכתות הללו יש השפעה, ולקונספירציות והפייק ניוז הללו יש רייטינג ובמגפת הקורונה המחיר של התופעה הוא בחיי אדם רבים ובבריאותם של רבים עוד יותר, שפחדו להתחסן. זה נזק לכולנו, כיוון שכולנו סובלים מכך שהמגפה, שיכלה להיות מאחורינו, עדין כאן.

          * ביד הלשון

חמיו – מיד לאחר שיולי אדלשטיין הודיע על החלטתו להתמודד נגד נתניהו, יאיר נתניהו פרסם ציוץ הסתה גס נגדו, שהחל במילים "חמו של אדלשטיין".

מעבר לתוכן הנורא, זו גם עילגות. אין אומרים חמו.

כדי לזכור את ההטיות של חם, נזכור שהן זהות לשל אח.

אח ואחות – חם וחמות. אחי ואחותי – חמי וחמותי. אחיו ואחותו – חָמִיו וחמותו. אחים ואחיות – חמים וחמיות.

* "חדשות בן עזר"

לקסיקון תשפ"א

כמו תש"פ גם תשפ"א הייתה בצל הקורונה, והמונחים הקשורים אליה היו לב השפה גם השנה. לקסיקון תש"פ, שהיה ארוך במיוחד, כלל את המושגים הללו. אף שאותם מונחים היו אתנו גם השנה, לא חזרתי עליהם כאן, אלא על מונחים חדשים, או כאלה שהייתה תפנית כלשהי בשימוש בהם.

אבו יאיר – כינוי שנתניהו נוהג לספר שהוא מתקבל בו בקריאות אהדה בביקוריו במגזר הערבי.

אהוב לבנו – קמפיין פולחן אישיות לנתניהו, א-לה צפון קוריאה, בכרזות ענק על מגדלים בת"א.

אובססיבי – מנכ"ל פייזר הגדיר את נתניהו כאובססיבי בלחץ להשגת החיסונים. נתניהו ותומכיו מינפו זאת להצגת יכולותיו להשיג הישגים למדינת ישראל ויריביו מינפו זאת להצגתו כאובססיבי לשלטון בכל מחיר.

אווירת סוף קורונה – כינוי לזלזול בהנחיות משרד הבריאות ולתקנות הסגר, על רקע מבצע החיסונים בתום הגל השלישי.

אוטונומיה חרדית – ההתבדלות של חלק מן הקהילות החרדיות בזמן הקורונה, כאשר בעליל ובמזיד הן הפרו כקולקטיב את הנחיות הקורונה וחלקן אף בחרו במדיניות פנימית של "חסינות העדר" בלי להתחשב בהשפעת התחלואה שבתוכם על הסביבה, הוגדרה בפי רבים כ"אוטונומיה חרדית" או "מדינה בתוך מדינה".

אופוזיציה למדינה – הגדרה קולעת להתנהלות האופוזיציה בראשות נתניהו, היוצרת דה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה ומצביעה אוטומטית נגד כל הצעה וחוק של הממשלה, כולל חוקים שהוכנו עוד בממשלה הקודמת, כולל חוקים חיוניים לאינטרס הלאומי כמו חוק האזרחות.

אושפיזום – תחליף לאושפיזין בסוכה, בעידן סגר החגים – אירועים של אירוח בסוכה וירטואלית בזום.

אזיק אלקטרוני – כינוי גנאי לצמיד אלקטרוני שנועד לאפשר מעקב על חוזרים מחו"ל כדי שיוכלו לשהות בבידוד בבתיהם ולא במלוניות.

אחוז החסימה – החרב המתהפכת מעל מפלגות רבות בבחירות (שהניב את קמפיין הגעוואלד המצליח של חלקן).

אי הפתעה – הסכמה בין ממשלת בנט לממשל ביידן על אי-הפתעה הדדית בהכרזות מדיניות. ראש האופוזיציה סילף זאת להתחייבות ישראלית לאי-הפתעה בפעילות צבאית, במסגרת תעמולת הדה-לגיטימציה נגד הממשלה.

איים ירוקים – אזורים שהוגדרו כפתוחים לתיירות בטרם נפתחה התיירות בשאר רחבי הארץ – אילת וים המלח.

אכיפה – סוגיה משמעותית בהתמודדות עם הקורונה – הקושי לאכוף את ההחלטות וההגבלות, בעיקר במגזר החרדי.

אנרכיה – אי שלטון. המצב בישראל של אובדן השלטון במהומות במגזר הערבי ובעיקר בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות".

בבונים – תגובה אוטומטית מתבכיינת של ביביסטים על ביקורת, שנועדה לסתום את פיות המבקרים. "אה, אתה אומר שאנחנו בבונים".

בדיקת עובדות – מגמה תקשורתית בארה"ב, עם ניסיונות חיקוי בישראל, להציג בשידור חי לצד דברי טראמפ את שקריו מול עובדות האמת.

בוגדים – ובפי המהדרין "שמאלנים בוגדים", כלומר כל מי שלא סוגד לנתניהו (גם כאלה שהם הרבה מימין לו), בפי הביביסטים.

בוסטר – החיסון השלישי נגד קורונה.

בחירה ישירה – אחד מרעיונות הנפל של נתניהו בניסיונו לשמר את שלטונו, לאחר שלא ניצח גם בסיבוב הרביעי, היה לערוך בחירות ישירות לראשות הממשלה, בלי בחירות לכנסת במקביל.

ביצוע של גמר – הגדרה של צוות השופטים ב"זמר במסכה" לכל ביצוע.

בלימה רכה – הגדרה למדיניות ממשלת בנט של בלימת הקורונה ללא הגבלות דרסטיות וסגרים.

בן ערובה – תקציב המדינה, שנחטף בידי נתניהו כבן ערובה לצורך גניבת הרוטציה.

ברדק – הגדרת אופן תפקוד ממשלת נתניהו, בעיקר במאבק בקורונה, בתעמולת הבחירות של תקווה חדשה.

ברית אחים – הכינוי לשיתוף הפעולה בין בנט ללפיד אחרי בחירות 2013, ששב בגדול בהקמת ממשלת האחדות עם הרוטציה בין השניים.  

בת זונה – הגידוף האולטימטיבי. הוטח פעמיים לעברה של ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות ד"ר שרון אלרעי פרייס, בפי אלמוני שהשתתף דרך הזום בדיון של ועדת החוקה של הכנסת.

גבינה שוויצרית – להגדרה המיתולוגית של הרמטכ"ל אהוד ברק את הסכם אוסלו: "גבינה שוויצרית, עם יותר חורים מגבינה", הייתה עדנה בסגר החגים, שלפחות בחלקו הראשון היה מלא בפרצות והוגדר כך בפי רבים.

ג'ו הישנוני – כינויו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בפיו של קודמו טראמפ במהלך הבחירות לנשיאות.

גוש השינוי – גוש המפלגות המתנגדות לנתניהו.

גוש השנאה / גוש השיסוי – הכינויים של הביביסטים לגוש השינוי.

גזלייטינג – מונח הלקוח מהשיח על התעללות רגשית: ערעור מניפולטיבי של תפישת המציאות של אדם על ידי פקפוק מתמשך בעובדות והצגת שקרים מוחלטים כאמת. יובא לפוליטיקה הישראלי בידי תעמולת נתניהו.

גניבת הרוטציה – האופן שבו כיבד נתניהו את ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות עם כחול לבן.

געוואלד – קמפיין של מפלגות שעל פי הסקרים היו בסכנת הכחדה, שבו התחננו בפני תומכיהם להציל אותן ממחיקה. הקמפיין הזה הביא להישגים נכבדים לכחול לבן, מפלגת העבודה, הציונות הדתית ומרצ.

דור אבוד – הגדרה בכיינית של מפגינים צעירים במחאת בלפור את עצמם.

די אן איי לבן – בראיון להרצת הקמפיין שלה לראשות הליכוד, אמרה מירי רגב שהליכודניקים צריכים להפסיק לבחור מנהיגים עם די אן איי לבן, כלומר אשכנזים.

דמם בראשם – איום של נתניהו על ראשי חמאס לאחר מתקפת הטילים על תל-אביב.

הבטחה ליבתית – בתגובה על הביקורת נגדו שהפר הבטחת בחירות לא להקים ממשלה ברוטציה עם לפיד, הציע בנט להפריד בין הבטחה ליבתית, כלומר הבטחה שהייתה בליבת הקמפיין, כמו למנוע סיבוב חמישי או לא להחרים אף אחד, לבין הבטחות שוליות, כמו זו בנוגע ללפיד.

הבלונדינית המפגרת – כינוי שהדביקה ח"כ קרן ברק לח"כ אסנת מארק בעימות סוער בין ברק לחברות הכנסת מארק ושיר.

ההיגיון הבריא – קבוצת רופאים שהתאגדה תחת שם זה, התנגדה למדיניות הסגרים וההגבלות, בשל הפגיעה בכלכלה ובחברה, וקראה לפתוח את המשק ולחיות עם הקורונה.

הונאת המאה – כינוי נטול מודעות עצמית של נתניהו (!) להקמת ממשלת השינוי בידי בנט.

הורדוס – כינוי לשר האוצר ישראל כ"ץ בפי בכירי משרדו ובקמפיין ממושך נגדו ונגד נתניהו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ".

הטלאי הירוק – כינוי לתו הירוק בפי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

הידיים של ימינה לרשותך – ההבטחה של בנט לנתניהו אחרי הבחירות. זה לא עזר לנתניהו, כי הציונות הדתית סירבה לקואליציה עם רע"ם.

היתכנות – בניסיונו לשפר את מעמדו במו"מ על הקמת ממשלת שינוי, גנץ עמעם את מסריו באשר לאפשרות של הצטרפותו לממשלה נוספת בראשות נתניהו. הוא סירב לשלול את האפשרות ואמר רק ש"אין לה היתכנות".

הכל טוב – לאחר ירי רקטות על קריית שמונה נשאל בנט אם המצב בשליטה והוא הפטיר "הכל טוב"; תשובה שעוררה תגובות של לעג.

הכלה – א. מדיניותו של נתניהו כלפי טרור ההצתות, מראשיתו במרץ 2018 ועד סיום תפקידו. הסתיימה עם חילופי השלטון. ב. אמירה אומללה (מבחינה פוליטית) של איילת שקד, בהסברת הרעיון של חיים לצד הקורונה, ש"נצטרך להכיל מתים במגפה".

הלך על הראש – פעולה ממוקדת בקמפיין הבחירות נגד מפלגה אחרת. למשל, הקמפיינים של נתניהו נגד ימינה.

הממשלה הישראלית הפלשתינאית הראשונה – כינוי הסתה לממשלת ישראל, מבית מדרשו של התועמלן המסית ברדוגו.

המן – כינוי של אחינועם ניני לנתניהו באירוע חגיגי ביום השבעת ממשלת השינוי. לאחר מכן ניני התנצלה וזכתה לגינוי חריף מפי רוגל אלפר.

הסגר היהודי – כינוי ל"סגר" מרצון של יהודים בארה"ב ובאירופה לנוכח גל אנטישמיות אלים בימי מבצע "שומר החומות".

הסלמה – החרפת המצב הביטחוני, בעיקר בגבול עזה, היה פחות ממלחמה, אך גם לא רק מבצע, וכונה בדרך כלל ההסלמה בדרום.

הקורונה מאחורינו – הכרזה של נתניהו, עדין בעיצומו של הסגר השלישי, בראיון לעיתונות הזרה. מסתבר שהידיעות על מותה של הקורונה היו מוקדמות מדי.

הקש בדלת – שם קוד לאזהרה המוקדמת לתושבי בית ברצועת עזה כדי לאפשר להם לעזוב את הבית לפני שהוא מופצץ.

מקור הביטוי הוא מבצע ההתרמה מדלת לדלת של האגודה למלחמה בסרטן.

השבת הבנים – דרישה וציפיה שעלתה במהלך "שומר החומות", שהפסקת האש תכלול את השבת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין שנפלו ב"צוק איתן". במו"מ על הסדרה בעזה עומדת ישראל על דרישתה להשבת הבנים.

התו השמח – כינוי (קצת ילדותי יש לומר) לתו הירוק על שמחות.

התיישבות צעירה – השם העדכני (יש שיאמרו המכובס) של המאחזים (יש שיאמרו הבלתי חוקיים) ביו"ש. המתיישבים נאבקו למען הסדרתם; מאבק שכלל שביתת רעב.

התליין מטהראן – כינויו רב השנים של אבראהים ראיסי, נשיא איראן, בשל עברו הרצחני כמי שהוציא המוני מתנגדי משטר להורג, בתפקידיו הקודמים ובהם נשיא בית המשפט העליון.

התפרצות – שם מכובס לגל הקורונה הרביעי בראשיתו, מתוך ניסיון לא לכנותו בשמו.

וונדר וומן – כינוי של האלופה האולימפית לינוי אשרם בפי אמא שלה, שהפכה לנחלת הכלל לאחר זכייתה במדליית הזהב בהתעמלות אמנותית.

וריאנט – ע"ע מוטציה.

זבל – כינוי לנתניהו בפי גנץ בראיון רדיופוני. ליתר דיוק – "הזבל הזה".

זן דלתא – הווריאנט ההודי שהביא את הגל החמישי של הקורונה.

חגורת החלודה – כינויו של אזור בצפון ארה"ב המשתרע מניו יורק ועד המערב התיכון. עד לסוף שנות ה-70 הוא נחשב למרכז תעשייתי משגשג, אך תהליכים שונים, בהם הגלובליזציה, גרמו לדעיכתו הכלכלית ולעזיבה של רבים מתושביו. המונח "חלודה" הודבק לו על שם המפעלים שננטשו בו. אחדות מן המדינות בו נחשבות, באופן מסורתי, למתנדנדות. הדיון בעתידו הכלכלי של חבל ארץ זה מילא תפקיד משמעותי במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב.

חוטיני מנומר – שאלה סקסיסטית של עו"ד איסמן, פרקליט המדינה, למתמחה שלו, על אודות התחתונים שלה, שהביא לקמפיין של ארגוני נשים נגד מינויו לתפקיד.

חוק האזרחות – כינו להוראת השעה שנועדה למנוע "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל באמצעות נישואין. התקבלה מדי שנה בתמיכת כל המפלגות הציוניות, עד 2021 שבה אופוזיציית ביבי&טיבי סיכלה את קבלתה.

חוק הפיצול – כינוי לחוק המאפשר הכרה בארבעה ח"כים הפורשים מסיעתם כסיעה עצמאית, ולא רק בהתפצלות של שליש סיעה.

חוק וסדר – המבצע המשטרתי למעצרים המוניים של משתתפי הפרעות בזמן מבצע "שומר החומות".

חזיר שלטוני – הגדרה שהעניק חיים רמון לנתניהו, אחרי כישלון ניסיון התיווך שלו בין כחול לבן לבין לנתניהו בניסיון אחרון להציל את ממשלת האחדות.

חיסונים – משיח צדקנו, גרסת הקורונה.

ח"כ פורש – הגדרה לח"כ שפרש מסיעתו ועל פי חוק מוטלים עליו עיצומים ומגבלות. הליכוד ניסה להגדיר כך את ח"כ שאשא ביטון שפרשה מהליכוד, אך כיוון שהייתה על תקן של מפלגת כולנו בליכוד, הניסיון לא צלח. בכנסת ה-24 – מעמד שימינה מאיימת להשית על חבר הסיעה עמיחי שיקלי שמצביע ופועל כאופוזיציונר לכל דבר.

ח"כים נורווגים – כינוי מקניט לח"כים שנכנסו לכנסת בעקבות התפטרות שרים במסגרת החוק הנורווגי.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. עמדה שהושמעה במהלך הקורונה היא שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.  

רעיון חסינות העדר שהיה בשוליים בגל הראשון של הקורונה, תפס תאוצה בשלב השני, בעיקר במגזר החרדי, כולל קהילות חרדיות שאימצו אותו ויישמו אותו באופן נבדל מהחברה הישראלית. בסופו של דבר חזרה התחלואה במגזר החרדי בהתפרצות גדולה והפריכה את הרעיון, כמו גם בשבדיה, המדינה שאימצה אותו.

חרמות – כינוי להתנגדות של מפלגות להקמת ממשלה עם מפלגות / אישים אחרים. אינפנטיליזציה של הפוליטיקה באמצעות הצגת התנגדות עקרונית כ"חרם" של ילדים על ילד בכיתתם.

טרור הטיק-טוק – גל עכור של תקיפת יהודים, בעירק חרדים, בידי ערבים כדי לצלם זאת ולהעלות פוסט מתרברב בטיק-טוק.

יורים לי בגב – תגובתו של גנץ למכתב גלוי של קצינים במיל' שקראו לו לפרוש מן המרוץ.

ילד כאפות – כינוי לבנט שנהג לחזור שוב ושוב לנתניהו שמתעלל בו, כולל אחרי הבחירות האחרונות. בנט עצמו הגדיר כך את סמוטריץ'. בסופו של דבר סמוטריץ' הכשיל את הקמת ממשלת נתניהו ובנט החליף אותו בראשות הממשלה.

ילדה טובה – "תתנהגי כמו ילדה טובה" דרש ח"כ מיקי זוהר מיו"ר הוועדה המסדרת ח"כ עידית סילמן, בהתפרצות מיזוגינית ושוביניסטית. לאחר מכן התנצל על דבריו.

ימין על מלא – הבטחת הבחירות של נתניהו – להקים ממשלה על טהרת הימין.

יש לי להקיא – תשובתה של המדליסטית אבישג סמברג על השאלה מה היא הולכת לעשות עכשיו, בראיון מיד לאחר זכייתה.

ישיבת הצרחות – א. ישיבת ממשלה בנושא מועד סיום הסגר השלישי, שהתמקדה במחלוקת בטונים גבוהים וצורמים בין ראש הממשלה נתניהו וראש הממשלה החלופי גנץ, והקלטתם הודלפה (סביר להניח שבידי ראש הממשלה). ב. הישיבה שבה הממשלה לא מינתה את גנץ לשר המשפטים ולאחר מכן מינתה בהצבעה בלתי חוקית את אופיר אקוניס.

כלבה – כינוי לשלי יחימוביץ' במייל שהרצוג שלח לאילן ישועה ונחשף במשפט נתניהו, סמוך לבחירות לנשיאות.

לא ממשלת החלומות – ההגדרה הקולקטיבית של כל שותפי ממשלת השינוי את ממשלתם.

לא פרנסה, לא מעניין – מסר פוליטי חכם של בנט, שהביא לנסיקתו (הזמנית) בסקרים, חודשים אחדים לפני הבחירות.

לונג קוביד – התסמינים ארוכי התווך של הקורונה, אחרי ההחלמה ממנה.

לחיות עם הקורונה – גישה האומרת שהקורונה כאן לחודשים או אף שנים, ואי אפשר לחיות בסגר. יש ללמוד איך לחיות עם הקורונה.

ליל החניונים – כינוי להצבעה הלילית שבה ח"כים מכחול לבן הפרו את המשמעת הסיעתית בהצבעה על דחיית התקציב ובכך הביאו להתפזרות הכנסת. השם ניתן כיוון שח"כ רם שפע הסתתר במכוניתו בחניון הכנסת עד רגע ההצבעה.

לינץ' – הוצאה להורג ללא משפט בידי המון פרוע. למרבה הבושה המילה לינץ', המוכרת לנו ממקומות אחרים, הפכה לחלק מן השיח שלנו עקב לינץ' של ערבים ביהודי בלוד, ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודים, שאחד מהם הסתיים בפציעה אנושה של הקורבן וכן בניסיון לינץ' של יהודים בערבי. יש לציין, שלינץ' הוא רצח, ואם הקורבן נשאר בחיים זהו ניסיון לינץ'.

לך – טרנד בפייסבוק: מתנגדי נתניהו הוסיפו מסגרת לתמונת הפרופיל שלהם עם הכתובת "לֵךְ", כשהלמ"ד היא בפונט המפורסם של מחל. טרנדים בתגובה: "לכו אתם", "בואו – אהבת חינם", "לכו אתם קיבינמט" ו"לאן" (עם הלמ"ד באותו פונט). לאחר הקמת ממשלת השינוי, אלה שהתבכיינו על הטרנד פתחו טרנד המשכי של תמונת בנט עם אותו כיתוב.

לתת כתף – שמו של מבצע החיסונים נגד קורונה.

מגרש חניה – כינוי למפלגות ימין שעל פי הסקרים חונים בהם, באופן זמני, מצביעי מרכז ושמאל, כי הם אלטרנטיבה להחלפת נתניהו. תחילה היה זה בנט ואח"כ סער.

מדוכאי חיסון – מי שבשל מחלה או גיל, המערכת החיסונית של גופם אינה פועלת כהלכה.

מדינות מתנדנדות – מדינות בארה"ב, שלפי הסקרים התנהל בהן קרב צמוד בין המועמדים לנשיאות, ולכן בהן מיקדו שני המועמדים את מרב המאמצים והמשאבים שלהם. מדינות אלה מכונות לעתים גם "מדינות סגולות" – שילוב של האדום, המפלגה הרפובליקאית והכחול, המפלגה הדמוקרטית.

מה ששלו שלו – ביטוי ישן שהוחזר לשפה העדכנית בידי אופירה אסייג בתכנית "אופירה וברקו". משמעותו – גם אם אני מותח עליו ביקורת, היא לא מוחקת את הישגיו.

מוטציה – התפתחות וירוס הקורונה. המוטציות נקראו על שם המקום שבו נתגלו לראשונה: המוטציה הבריטית, המוטציה הדרום אפריקאית, המוטציה ההודית וכד'.

מזימת אפריל –הגדרה של גנץ לתכניתו של נתניהו להשתלט אחרי הבחירות על משרד המשפטים ולפטר את היועמ"ש ולמנות יועמ"ש ופרקליט מדינה שיחלצו אותו מן המשפט. כל זאת, אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה. תיאור המזימה עמד בלב קמפיין הגעוואלד של כחול לבן.

מחזיק אותי בגרון – מנדבליט מלין על שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, שמשך את ההחלטה על העילה לסגירת תיקו בנושא פרשת הרפז.

מטבוחההגדרה של נתניהו, בזמן מערכת הבחירות, לממשלה שתקום בישראל אם לא תהיה בראשותו.

מטרו – כינוי למערכת המנהרות התת-קרקעיות של חמאס ברצועת עזה, שהופצצה וחלקה הגדול הושמד במבצע "שומר החומות".

מיזנטרופ – שונא אדם. הגדרתה של מירי רגב למי שלא מצביע לליכוד. מסתבר שהיא כלל לא ידעה מה זה מיזנטרופ וחשבה שזה כפוי טובה…

מי זה – הקריאה הקצובה של הקהל בתכנית הפופולרית "זמר במסכה" שעה שהזמר העלום הסיר את המסכה.

מלונית – בתי המלון שהוקדשו לבידוד לחוזרים מחו"ל בזמן הקורונה.

מלחמת אזרחים – ביטוי מצמרר, שעלה לכותרות במערכון ויראלי של שאולי ב"ארץ נהדרת" בתשדיר הבחירות, והפך כמעט לתיאור מצב במהומות הערבים בזמן מבצע שומר החומות.

מלחמת התשה – כינוי למלחמה של האופוזיציה נגד הקואליציה בכנסת, כולל פיליבסטרים אינסופיים על כל הצבעה, הגורמים לדיונים מדי לילה עד שעות הבוקר המאוחרות.

ממליך המלכים – כינוי למנסור עבאס מרע"ם, שלאחר הבחירות דומה היה שבידו המפתח לקבוע אם תקום ממשלה נוספת של נתניהו או ממשלת שינוי.

ממשלה אנטי ציונית – בשפה הביביסטית, הנגזרת מעקרון-העל שהמדינה זה ביבי – ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה.

ממשלה בתוך ממשלה – האשמה (האשמת שווא, ראוי לציין) של נתניהו נגד כחול לבן, כאילו היא פועלת באופן לעומתי לממשלה שבה היא חברה.

ממשלת השינוי – ממשלת בנט-לפיד שהחליפה את ממשלות נתניהו בתקווה לחולל שינוי משמעותי ומהותי בחברה הישראלית.

ממשלת זדון – הגדרה בתפילת הימים הנוראים לעריצות הרומאית שהביאה לחורבן הבית ("כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ"). "גדולי" התורה החרדים הגדירו כך את ממשלת השינוי בפשקוויל שפרסמו בעיתונות החרדית.

ממשלת ריפוי – אחד הכינויים של ממשלת השינוי.

ממשלת רעננה מראענה – כינוי גנאי לממשלת השינוי, בנאומו של נתניהו בישיבת ההשבעה (כינוי שהופץ עוד קודם לכן בטוויטר). רעננה היא מקום מגוריו של בנט, שנחשב כמעוז הבורגנות ומראענה היא ח"כית ערביה ממפלגת העבודה שהתבטאה בצורה קיצונית נגד הציונות וישראל.

ממשלת שמאל – הגדרה מוזרה של ממשלת השינוי בראשות בנט שנמצא ימינה מנתניהו ועם שלוש מפלגות ימין דומיננטיות, בפי נתניהו ומעריציו.

מנה – כל אחד משלושת חלקי החיסון נגד קורונה.

מניאק – שי ניצן בפי מנדלבליט בהקלטה עתיקה של שיחה עם אפי נווה, שנחשפה בידי עמית סגל וגיא פלג.

מסדרון המוות – כינוי למסדרון שבו אירע אסון הר מירון שבו קיפחו את חייהם 45 איש.

מצדה פרטית – כינוי להתבצרות של נתניהו בשלטון בכל מחיר, בנאום של נפתלי בנט בו הודיע שיקים את ממשלת השינוי עם לפיד.

משאל עם – ההגדרה של נתניהו לרעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה שהציע. הגדיר זאת כמשאל עם על המשך שלטונו.

משוואה חדשה – הבטחות נתניהו וראשי מערכת הביטחון לאחר מבצע "שומר החומות", שמתכונת היחסים מול חמאס ברצועת עזה תהיה שונה מכפי שהייתה לפניו.

משילות – המצרך החסר ביותר בישראל של השנים האחרונות.

מתהפך כמו סטייק – טענה שהטיחה מירי רגב לעבר אייל ברקוביץ', במופע האימים שבו איימה עליו שאם לא יתנצל לא ימונה לאימון הנבחרת. רגב התכוונה לכך שהוא משנה את עמדותיו כפי שסטייק מתהפך. בני ציפר שהריע לה על דבריה, טען שהיא רמזה לנטיה מינית של הומו.

נאום החיסונים – נאום נתניהו בטקס יום השואה ב"יד ושם" שהוקדש להתהדרות עצמית בהבאת החיסונים.

נאום המצפן – נאום בכנסת של הנשיא ריבלין, שבו טען שהמדינה איבדה את המצפן וקרא לממשלה להתעשת.

נאום השיעולים – נאום של נסראללה לציון יום השנה לנסיגת צה"ל מלבנון, שבו הרבה להשתעל ועורר השערות והערכות שונות על מצבו הבריאותי.

נאום שלוש האימהות – נאום מכונן של הרמטכ"ל כוכבי בטקס פתיחת יום הזיכרון ברחבת הכותל.

נה נה נה נה נההה – ביטוי לעגני של נתניהו על הביקורת עליו ועל ממשלתו, בראיון ליונית לוי בערוץ 12.

נוכל – א. כינוי שנתניהו הרוויח בחוסר יושר כבר לפני שנים, וכדי להוכיח בעליל שהוא ראוי לתואר הוא הפר את ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן וגנב את הרוטציה. ב. קריאות של ח"כים מהליכוד נגד בנט בנאום ההשבעה, בטענה שבגד בימין (כלומר בנתניהו) והקים ממשלת שמאל (כלומר ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה).

נזק אגבי / סביבתי – הפגיעה באזרחים בלתי מעורבים הנלווית לפעולות הכירורגיות של חיל האוויר ברצועת עזה.

ניסוי בבני אדם – מבצע החיסונים, ביקום המקביל של כת מכחישי הקורונה ועוכרי המדע. ומכאן… נאצים… אלרעי פרייס היא "מנגלה" וכו'.

נסיינים – האנשים שהתנדבו לקבל את החיסונים נגד קורונה בשלב הניסוי של החיסון הישראלי.

נפל חלל – הגדרה מעניינת של יאיר לפיד לנסיבות מותו מדום לב של ח"כ סעיד אל-חרומי.

סגר החגים – הסגר שהוטל על מדינת ישראל בחגי תשרי, בשיא הגל השני של הקורונה.

סגר לילי – רעיון שלא יצא לפועל כתחליף לסגר – סגר משעות הערב ועד הבוקר. בוצע במדינות אירופיות רבות.

סגר מהודק – השלב השני של הסגר השלישי, אחרי שהשלב השני היה אוורירי ולא התממש בפועל.

סגר מחורר – תיאור סגר החגים, שהיו בו הרבה מאוד פרצות ועיגולי פינות. בסופו של דבר הוא דווקא היה אפקטיבי ומוצלח. תיאור מדויק, לעומת זאת, של השלב הראשון בסגר השלישי.

סגר רביעי – האיום שריחף מעל ראשנו, אך סוכל בזכות חיסון הבוסטר.

סגר שלישי – מה שנשמע תחילה כ"לא יעלה על הדעת", אך עלה גם עלה, מיד אחרי חנוכה.

סיבוב חמישי – החרב המתהפכת מעל מדינת ישראל. ניסיונו של נתניהו לגרור אותנו לעוד מערכת בחירות לאחר שגם בפעם הרביעית לא הצליח לגבש רוב. סיכול המזימה היה המניע המרכזי להקמת ממשלת השינוי.

סיבוב רביעי – בחירות 2021, שהיו הרביעיות בתוך שנתיים.

סימטריה – ניסיון מגושם ליצור סימטריה מלאכותית בין ההתקוממות ההמונית והפרעות הרבות של ערבים נגד יהודים, למספר אירועים, חמורים וראויים להוקעה בפני עצמם, של קומץ יהודים נגד ערבים.

ספורט יחידני – פעילות ספורטיבית שאדם מבצע בעצמו. אחת ההחרגות בסגר החגים.

עדר – כינוי לאנשים שהתחסנו נגד הקורונה בז'רגון של כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

עוצר לילי – שם נוסף לרעיון הסגר הלילי.

עלה בידי – ההודעה הדרמטית של יאיר לפיד לנשיא ריבלין, שהצליח להקים ממשלה.

ערים מהבהבות – הגדרה (בלתי רשמית) שנוספה לרמזור הקורונה. לצד צבעי האדום, כתום, צהוב וירוק, נוספה הגדרה זו לגבי ערים שהחלה בהם מגמה מסוכנת של עליה בתחלואה.

ערים מעורבות – הערים שחיים בהן יהודים וערבים ובעת מבצע "שומר החומות" נערכו בהן פרעות ביהודים.

עריקים – אנשים העורקים ממפלגתם ועוברים למחנה השני. נתניהו ניסה בכל דרך ללכוד עריקים מימינה ומתקווה חדשה בניסיון לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

פודיום – הבמה עליה עולים הזוכים במדליות באולימפיאדה. בעקבות ההישגים של המשלחת הישראלית לאולימפיאדת טוקיו, שזכו בארבע מדליות ומתוכן שתי מדליות זהב, הפך הביטוי "פודיום" לתיאור של הצלחה. "עשיתי פודיום".

פופוליסט – כינוי גנאי לכל פוליטיקאי שדוחף להקלות בסגר או שולל את הסגר. יו"ר ועדת הקורונה ולימים שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון זכתה לקיתונות של הכינוי.

פייק מנהיג – אמירה בוטה בנאום פוליטי של דינה זילבר, עדין בעודה המשנה ליועמ"ש, שלא הזכירה שם, אך היה ברור לכל שכוונתה לנתניהו.

פייק סגר – כינוי לסגר החגים, שהיו בו הרבה פרצות, הקלות והחרגות. בסופו של דבר הטענה לא הייתה נכונה. הסגר היה משמעותי.

פיליבסטר – תמרון פוליטי שתכליתו לעכב הכרעה כלשהי בבית המחוקקים באמצעות שיטות שונות למשיכת זמן. מקובל כפעולה נדירה שנועדה למחות על חוק שההתנגדות לו חריפה במיוחד. הפך לתמרון יומיומי של האופוזיציה בראשות נתניהו במלחמת ההתשה נגד ממשלת בנט, ובכך איבד את ערכו.

פלצבו – תרופת-דמה, ללא חומר כלשהו, אך יש לה השפעה פסיכוסומטית שמביאה להחלמה. עלתה לכותרות כחיסון-דמה ששימש קבוצת ביקורת בניסוי של חיסון הקורונה.

פעולה כירורגית – שיטת הפעולה של צה"ל, בעיקר במבצע "שומר החומות", של פגיעה ממוקדת במחבלים תוך מזעור למינימום את הפגיעה בבלתי מעורבים.

פקה-פקה-שאשא-שאשא – כינוי גנאי רווי בגזענות ורצון להשפיל, שכינה נתניהו את ח"כ שאשא ביטון.

פקידים – כינוי מקטין ולעגני לאנשי השירות הציבורי בפי נתניהו, סביבתו ומעריציו.

פרונטלי – בעידן שבו הזום הוא זירת המפגש / הלימוד העיקרי, יש צורך בהגדרה למפגש רגיל, פנים אל פנים. ההגדרה שניתנה – פרונטלי. מפגש פרונטלי, שיעור פרונטלי וכו'. אני מבכר את הביטוי העברי: פנים אל פנים, שבמהלך הזמן יותר ויותר השתמשו בו.

פרעות תשפ"א – כותרת מדויקת ב"ידיעות אחרונות" לפרעות שביצעו ערבים ישראלים בימי מבצע "שומר החומות", מאה שנה אחרי פרעות תרפ"א.

צור ישראל – מבצע העלאתם של שארית יהודי אתיופיה.

צמיד אלקטרוני – ע"ע אזיק אלקטרוני.

צפונבונים אשכנזים – כינוי הסתה של דודי אמסלם לממשלה.

קבינט המומחים – קבוצת רופאים ומדענים המייעצת לפרויקטור הקורונה ולממשלה.

קואזיציה – טענת שווא של נתניהו כלפי כחול לבן, כאילו ישבה בקואליציה והייתה אופוזיציה.

קורונה – מילת השנה תש"ף שלמרבה הצער האפילה על חיינו גם בתשפ"א.

קורונת המתחסנים – כינוי לגל הרביעי, בפרסומי הפייק-ניוז של כת סרבני החיסונים.

קריצה – המצלמה קלטה את גדעון סער, שישב בכנסת אחרי כתפו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, קורץ בסיפוק רגע לפני תרגיל פרלמנטרי מוצלח שבו גוש השינוי גבר על נתניהו.

קמפיין מרשמלו – כינוי לקמפיין רך, לא אגרסיבי.

ראש הממשלה – א. נפתלי בנט. ב. כינוי שח"כ נתניהו מכנה את עצמו ודורש מאנשיו לכנות אותו. ג. מנסור עבאס, על פי תועמלני תעשיית השקרים.

ראש סיכה – כינוי מקניט של נתניהו לבנט.

ראשון ברוטציה – הוויכוחים במשאים והמתנים על הרכבת ממשלה רוטציונית עסקו בשאלה מי יהיה הראשון ברוטציה, כלקח מגניבת הרוטציה עם גנץ בידי נתניהו. בממשלת בנט-לפיד בנט הוא הראשון.

רוטציה – הסכם בין שתי מפלגות על מינוי שני ראשי ממשלה שיתחלפו ביניהם באמצע הקדנציה. ממשלת רוטציה ראשונה הוקמה בין פרס ושמיר ב-1984 וההסכם כובד. ממשלת רוטציה שניה הוקמה ב-2020 בין נתניהו וגנץ, אך נתניהו גנב את הרוטציה. ממשלת השינוי היא ממשלת הרוטציה השלישית, בין בנט ולפיד. כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי הציע נתניהו לכל מי שעבר בדרכו רוטציה, אך אף אחד כבר לא האמין לו.

רוטציה משולשת – אחד ההצעות של נתניהו לסיכול ממשלת השינוי הייתה רוטציה משולשת בינו לבין סער ובנט. שניהם דחו על הסף את הבדיחה.

ריסון מהודק – ייצור כלאיים בין הגבלות לסגר.

שומר החומות – מבצע צה"ל בעזה בעקבות מתקפת הטילים על ירושלים.

שונא אנשים – יאיר לפיד, על פי גנץ.

שחרר – ציפיה מנתניהו, האוחז בקרנות השלטון וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו להרפות, לשחרר, ולתת למדינה להתקדם.

שמאלה – כינוי גנאי של נתניהו לימינה, בעת שניהלה מו"מ להקמת ממשלת השינוי.

שמד – א. טענה בקרב חוגים קיצונים במגזר החרדי, על פיה הסגר הוא גזירת שמד שנועדה להשבית תורה בישראל. ב. ממשלת שמד – כינוי לממשלת השינוי בפי הח"כים החרדים.

שעיר לעזאזל – האחראים והאשמים בכישלונותיו של נתניהו. רשימה חלקית: רוני גמזו, יפעת שאשא ביטון, גנץ וכמובן האזרחים.

תגובה בלתי פרופורציונלית – תגובה קשה כלפי חמאס על עצם הפרת הריבונות, ללא פרופורציה בין הפגיעה והתגובה.

תו ירוק – שם הקוד לפתיחת אירועי תרבות ותחומים נוספים למחוסנים ומחלימים שנשאו אישור רשמי של משרד הבריאות.

תופעות לוואי – ההפחדה הגדולה מפני החיסון התמקדה בתופעות לוואי דמיוניות. בסופו של דבר היו תופעות שוליות שבשוליות, שהתפוגגו בתוך שעות או לכל היותר ימים.

תמונת ניצחון – הניסיון לסיים את מבצע "שומר החומות" בתמונה דרמטית שתציג ניצחון מובהק של ישראל. במלחמות מן הסוג הזה, הדבר כמעט בלתי אפשרי.

תעודת מחלים – רעיון מוקדם של השר ליצמן, שהתגלגל לימים לדרכון הירוק שהתגלגל לתו הירוק.

תקציב או בחירות – הברירה שכחול לבן הציבה בפני נתניהו לקראת דצמבר 2020, כאשר הוא ניסה להביא לאישור "תקציב" לשמונה ימים, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה. והשאר – היסטוריה.

תקציב המשכי – פתרון דחק שנועד לאפשר מינימום תפקוד של הממשלה באין תקציב מדינה.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תשפ"א – נפתלי בנט

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היא הבייבי של נתניהו. רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היא בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

****

האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?

השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית לעילא ולעילא.

שאלה אחרת היא האם לראש מפלגה קטנה כזאת יהיו כוח פוליטי ואוטוריטה להנהיג את הקואליציה שלו. את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת בשנתיים הבאות. העתיד גם יוכיח האם ניתן לקיים ממשלה שאין בה אף מפלגה גדולה. האם ניתן לקיים ממשלה כל כך מפוצלת אידיאולוגית, מימינה ועד מרצ ורע"ם. האם ניתן לקיים ממשלה כאשר העומד בראשה הוא ראש הסיעה הקיצוניות יותר (במקרה הזה – לימין); שניצבת בקצה ספקטרום הדעות בקואליציה.

****

בנט נכנס לתפקידו, תחת מסע הסתה ברוטלי, מסע של שקרים, מסע של הגחכה וגימוד, מסע של ניסיון בכל דרך להכשיל אותו. מסע שאותו מובילה תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. מסע כזה לא היה בתולדות מדינת ישראל. את כל הרזומה של התעשיה, ואת כל הניסיון שצברה במסעות הציד והרדיפה שלה נגד ריבלין, מנדלבליט, אלשייך, סער, גנץ ואחרים; את כל הניסיון העשיר שלהם בהפצת שנאה, הם ריכזו ביתר שאת נגד בנט.

לא זו בלבד שבנט לא קיבל, כמקובל, מאה ימי חסד. הוא לא קיבל אפילו מאה שניות של חסד. במופע אימים חסר תקדים, כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההשבעה של ממשלתו – החלה התפרעות אספסופית של הח"כים מהליכוד, הכהניסטים ועוזריהם והחרדים, שהשתוללו מרגע שהוא פתח את פיו ועד שסיים את דבריו, בצרחות, קללות וגידופים. ומאז, כל אימת שראש הממשלה עולה על הדוכן לשאת את דבריו, אספסוף הח"כים הזה משתולל ומתפרע.

לא, זה לא כיוון שבנט כביכול בגד בבוחריו. זה לא כיוון שבנט עומד בראש סיעה של 6 ח"כים. זה לא כיוון שהוא הקים קואליציה עם רע"ם. יש סיבה אחת ויחידה להשתוללות ולהסתה חסרות הרסן נגדו. הסיבה היא עצם העובדה שהוא ראש הממשלה ולא נתניהו. פולחן האישיות שהנהיג כאן נתניהו, לפיו "המדינה זה אני", מביאה המונים לאמונה שהחלפת נתניהו היא החלפת המדינה ומי שמעז להיות ראש ממשלה במקום נתניהו הוא בוגד במדינה וחותר תחתיה. ודי בכך כדי להבין עד כמה מסוכן היה המשך שלטונו של נתניהו ועד כמה הכרחית החלפתו.

****

מאז מהפכת "גוש אמונים" בשנות השבעים, קיים בתוך הציונות הדתית אתוס על כך שהציונות הדתית מאסה בתפקיד משגיח הכשרות בקרון הרכבת, וכעת הם חותרים להיות נהג הקטר.

מי שהגשים את החזון הזה היה בנט. הוא שבר את תקרת הזכוכית בכך שהוא המנהיג הראשון מן הציונות הדתית שהגיע לשלטון. בנט הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל.

בעיניי, כיהודי מסורתי אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית.

אך דווקא בקרב חלקים מן הציונות הדתית, מסע ההסתה נגד בנט הוא העוצמתי ביותר. נגדו, ונגד מי שמעז לתמוך בו. ביום פגישתו עם הנשיא ביידן, העלה חנוך דאום בפייסבוק את תמונתו של בנט, עטוף בטלית והתפילין כרוכים על זרועו ועל ראשו, בתפילת שחרית. דאום הציג זאת בגאווה על ראש הממשלה הדתי הראשון, שמתפלל בבוקר פגישתו עם נשיא מעצמת העל. אני מתבייש לצטט את מבול הנאצות והגידופים האוטומטיים נגד בנט ודאום, שלא היו מביישים שום תעמולה אנטישמית.

אני מאמין בבנט. לא בחרתי בו, אך אני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב, שינהיג את מדינת ישראל בהצלחה ויעמוד בהצלחה באתגרים הקשים והרבים שעמם הוא מתמודד, בכל תחומי החיים. בנט כבר מבין, שהרבה יותר קל לכתוב מן הטריבונות ספרים פופוליסטיים ויהירים עם מרשם יומרני של "כך מנצחים מגפה", מאשר להתמודד בפועל עם מגפה קשה, שאף מנהיג של אף מדינה עוד לא מצא את הדרך לגבור עליה. הוא מנהל את הממשלה באופן ענייני, ממוקד מטרה, בשיתוף פעולה פורה עם עמיתיו, במסירות ובאחריות. ואני מאמין בהצלחתו להוביל את מדינת ישראל למקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו הייתה ביום שהוא קיבל את האחריות להנהגתה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.8.21

* מה שחסר במתווה – מתווה פתיחת שנת הלימודים הוא מתווה יצירתי, חכם, שמעיד על השקעת חשיבה וחיפוש דרך למזער ככל הניתן את המשך הפגיעה בלימודים ובתלמידים בגין הקורונה. זהו מתווה מאתגר ולא קל לביצוע. המבחן שלו יהיה בהעברתו מן הנייר למציאות בשטח.

הדבר החשוב ביותר אינו מה שיש במתווה אלא מה שחסר בו. ומה שחסר בו הוא הדבר החשוב ביותר למימוש מטרת העל שלו, מזעור הפגיעה בלימודים – מבצע לאומי של חיסון ילדי ישראל בני 12-16 בכל בתי הספר בארץ בשבוע הראשון ללימודים.

* דובוני לא-לא – הסתדרות המורים יצאה נגד מתווה חידוש שנת הלימודים. האם אי פעם שמענו אותם יוצאים בעד משהו? האם יש מתווה כלשהו שהם לא היו תוקפים אותו?

* קבינט הקורונה יכריע – בנט ושקד פועלים באמצעות הרשויות המקומיות לחיסון בבתי הספר, ובכך לעקוף את שרת החינוך המתנגדת לכך.

הם צודקים בכוונתם, אך אין שום צורך לעקוף את השרה. צריך להביא את הנושא להחלטת קבינט הקורונה. שרת החינוך כפופה להחלטות הקבינט והממשלה והיא תבצע, יחד עם הרשויות המקומיות, את החלטות הקבינט.

ההתנגדות של שאשא ביטון לחיסונים בבתי הספר הזויה. דווקא כיוון שהיא נלחמת לקיום שגרת לימודים בבתי הספר ומנסה למנוע סגר והגבלות ובידודים, מתוך הבנת הנזק שנוצר בשנה וחצי האחרונות, היא הראשונה שצריכה לקדם את הצעד האפקטיבי ביותר למניעת השיבושים והמשך הנזק – החיסונים. ודווקא בבתי הספר, כיוון שאם ארבעים אחוז מבני הנוער לא הלכו מיוזמתם לקופות החולים עד עתה, הם ימשיכו להתנזל גם עכשיו. אם החיסונים יהיו בבתי הספר, רובם המוחלט של התלמידים, למעט ילדיהם של אנשי כת סרבני החיסון, יתחסנו.

* אחריות קהילתית – התחום שבו השתלבותם של ערביי ישראל במדינה הוא המוצלח ביותר הוא תחום הרפואה. מספר הרופאים, האחיות והאחים ואנשי צוותים רפואיים מן המגזר הערבי גדול מאוד ובולט מאוד במערכת הבריאות הישראלית. גם בהנהגה הפוליטית של ערביי ישראל בולטים רופאים, ובהם אחמד טיבי ומנסור עבאס.

אז איך זה קורה שההתחסנות במגזר הערבי נמוכה כל כך? איך זה ש-50% מהבלתי מחוסנים בישראל הם מן המגזר הערבי?

ניתן לצפות מהרופאים הערבים להירתם בשעת חירום זו למסע הסברה מאסיבי בקרב הציבור שלהם להתחסנות.

ראש הממשלה החליט על הקמת צוות שרים להסברה בנושא הקורונה והחיסונים, בראשות "המסביר הלאומי" במיל' נחמן שי. זו החלטה חשובה, שמבטאת הבנה שאם למעלה ממיליון עוד לא התחסנו חיסון ראשון – יש כשל בתחום ההסברה. על הצוות הזה לפלח את הלא מתחסנים ולהגיע אליהם בדרכים הנגישות והאפקטיביות ביותר. כאשר בציבור הערבי קיימת בעיה קשה כל כך של אי-התחסנות, יש להגיע לציבור בשפתו ובאמצעות אנשים מתוכו. יש לרתום את הרופאים הערבים למסע ההסברה הזה.

* מחדל החיסונים – שבחים רבים הורעפו על מבצע החיסונים בישראל. גם אני גמרתי עליו את ההלל. ואין ספק שהיו בו הישגים כבירים. אבל בדיעבד, ברור שההצלחה הייתה חלקית. למעלה ממיליון בלתי מחוסנים, זו לא הצלחה כל כך גדולה. אילו היינו מגיעים ל-90% מחוסנים, לא היינו נמצאים היום בעיצומו של גל רביעי.

המחדל הגדול ביותר בטיפול בקורונה הוא מחדל חיסון הילדים. כאשר ניתן האישור לחסן את בני 12-16, צריך היה בו ביום לפתוח במבצע רבתי של חיסון הילדים, בעיקר בבתי הספר, עוד טרם היציאה לחופשת הקיץ. לא זו בלבד שזה לא קרה, משרד הבריאות, אולי מתוך אשליית "הקורונה מאחורינו", לא ממש המליץ להתחסן. אפילו פרופ' גליה רהב, התראיינה ואמרה שאין צורך לרוץ לחסן את הילדים. המסר של משרד הבריאות היה שאין סיבה למהר ולהתחסן מלבד ילדים בקבוצת סיכון או שהוריהם נמצאים בקבוצת סיכון. ואז פרץ זן דלתא ומשרד הבריאות הפך את מסריו והחל לעודד את חיסון הילדים. בכך איבדנו כמה שבועות קריטיים, שיכלו לחסוך מאתנו חלק ניכר מן הגל הנוכחי.

* כת פוגענית – מי שצפה בכתבתו המצוינת והחשובה של אילן לוקאץ' באולפן שני על כת מתנגדי החיסונים, וראה את ההפגנות הפרועות רוויות הגידופים של פעילי הכת ליד ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, לא הופתע ממתקפת הגידופים הפרועה עליה בשידור הזום של דיון ועדת החוקה, כאשר בריון גידף אותה פעמיים "בת זונה", עד שהושתק הזום.

יש להסיר כפפות במאבק בכת הזאת. היא כת פוגענית ומסוכנת.

בעלה של אלרעי פרייס תקף את יו"ר ועדת החוקה על שלא עצר מיד את הדיון. איני מסכים אתו. עצירת הדיון הייתה פרס לבריון, שהצליח לעצור את ישיבת ועדת הכנסת, ואחרים היו מחקים אותו. מה שחשוב הוא שהמשטרה תנטר את השידור ותאתר את הבריון ותעצור אותו על תקיפה והפרעה לעובד ציבור.

ובכלל, עם כל הכבוד לשקיפות, אני בכלל לא בטוח שנכון לשתף אזרחים בזום בדיוני ועדות הכנסת.

* עונג שבת – באמנת מדן גביזון, להסדרת יחסי חילונים ודתיים, דת ומדינה בישראל,  ההסכמה הראשונה נגעה לשבת – לא למסחר ועבודה בשבת, כן לתרבות, ספורט, תיירות ופנאי בשבת. באותה תקופה היו עוד קבוצות שעסקו בהידברות בין חילונים ודתיים וגם אני השתתפתי בכמה כאלו. בכולן הצדדים הגיעו להסכמה ברוח זו. הסיבה לכך, היא שהשבת אינה שייכת לדתיים, ולא הייתה כאן פשרה שהחילונים מוכנים לסבול קצת שבת והדתיים מוכנים לוותר על קצת שבת. ההסכמה הייתה שהשבת היא של כולנו, מתנה לעם ישראל כולו, ויש להימנע ממנה כיום של מסחר ועבודה, אך יש לעודד את עונג השבת לכל. ועונג השבת הוא גם ספורט. זהו עונג שבת לעסוק בספורט, להתחרות בספורט ובוודאי להביא מדליית זהב למדינת ישראל. וזהו עונג שבת גדול לצפות בדגל ישראל מתנוסס אל על מראש הפודיום ואת "התקווה" מתנגנת בגאון. וזה עונג שבת גדול לישראלים הרבים שצפו  בהתרגשות רבה בשידור החי. ואני בטוח שזה גם עונג גדול למי שאינם צופים בטלוויזיה בשבת וקיבלו את הידיעה המשמחת עם צאת השבת. ואני מאמין שגם הם, ברובם, קיבלו את הידיעה בשמחה ולא בחמיצות.

* טעות טכנית – חברי הכנסת סמוטריץ', גפני וליצמן תקפו את יו"ר האופוזיציה נתניהו על כך שהוציא הודעת ברכה לאלופה האולימפית לינוי אשרם במהלך השבת. בתגובה, הוציא הליכוד הודעת התנצלות, בה נאמר שהדבר קרה בשל טעות טכנית.

ניסיתי לברר איזו טעות טכנית זו הייתה, ואלו ממצאיי: ההודעה צולמה אחרי צאת השבת, ובטעות נלחץ send והיא נשלחה במהלך השבת.

* כלים ציוניים שלובים – שר התפוצות נחמן שי התראיין לתכנית קלמן-ליברמן ברשת ב', ואמר שהעליה אינה יעד של משרדו. ובאשר ליהודים החיים בחו"ל הוא אמר, שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל משרד התפוצות צריך לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ. אם השר אומר מראש שזו לא המשימה שלו ושל משרדו, הוא מועל בשליחותו.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי שבדברי השר בראיון; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. הקריאה לעליה וחיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לבינינו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת לאום של העם היהודי כולו, חשוב לשמוע דברים כשל שר התפוצות על שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

* ללא אתיקה 1 – כחלק ממלחמת העולם שמנהלת האופוזיציה הביביסטית, מתוך רצון ליצור דה-לגיטימציה לממשלה החוקית, היא מסרבת להציג את נציגיה לוועדת האתיקה ובכך היא מונעת את הקמתה.

טוב להם שלא תהיה בכנסת ועדת אתיקה. הבעיה שלהם אינה עם הוועדה אלא עם האתיקה. טוב להם שלא יהיה פורום המוסמך לדון ואף להעניש ח"כים על עבירות אתיות. טוב להם שגפני יוכל לנבוח מעל הדוכן ולהסית נגד ראש הממשלה ולכנות אותו רוצח. נוח להם שהח"כ הגזען אבוטבול מש"ס יוכל להשתולל כאוות נפשו ולצווח לעבר ח"כ בליאק מ"יש עתיד", שהנו עולה מחבר המדינות, "וודקה, וודקה" לאורך נאומו.

זו דרכם. נתניהו שולח את חייליו להתפרע כאספסוף בישיבות הכנסת, כדי לשבש את פעולתה, ומונע הקמת ועדת אתיקה כדי שיוכל ללא הפרעה לנהל מלחמה בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים.

* ללא אתיקה 2 – ח"כ נתניהו התארח לשני לילות בסוויטה נשיאותית במלון בחיפה. עלות לילה בסוויטה הזאת היא 9,000 ₪. נתניהו שילם ללילה פחות מרבע – 2,000 ₪.

לח"כ אסור לקבל "מתנה", כלומר טובות הנאה. אמנם נתניהו, כשעוד היה ראש הממשלה, עמד מעל במת הכנסת ובלי בושה אמר שמותר לקבל מתנות. לא. אסור. ונתניהו אינו עומד מעל החוק.

מן הדין שוועדת האתיקה של הכנסת תתכנס כדי לדון בעבירה האתית של נתניהו ותגזור את עונשו. אופס… אין ועדת אתיקה. למה? כי נתניהו מסרב לשלוח את נציגי האופוזיציה לוועדה.

* מותר לח"כ לעתור לבג"ץ? – פעמים אחדות, מראשית כהונת הממשלה הנוכחית, הבעתי את עמדתי נגד היחס הבלתי הוגן של הקואליציה כלפי האופוזיציה, בחלוקת הוועדות וראשות הוועדות בכנסת. אמנם, מאז הקואליציה התרככה והלכה לקראת האופוזיציה, אך עדין אין היא מגלה את גדלות הנפש הראויה של מנצחים. ובעצם אין זו נדיבות או גדלות נפש, אלא הבנת חשיבותה של אופוזיציה אפקטיבית במדינה דמוקרטית. יכולה הקואליציה להצביע על התנהגותה שלוחת הרסן והחפה מממלכתיות של האופוזיציה, אך משחקי "הם התחילו" לא  יקדמו את סיום המשבר של הכנסת. להיפך, אני מאמין שגילוי חד-צדדי של רצון טוב, עשוי במקרה הטוב לפגוש יד-אחות מצד האופוזיציה, ואם לא – יראה הציבור איך מתנהג כל צד.

בינתיים ח"כים מהליכוד וש"ס עתרו לבג"ץ נגד הקואליציה. מה?!?! מותר לח"כים לעתור לבג"ץ?! מה, ח"כים רוצים ששופטים "שאף אחד לא בחר בהם" והם מונו בשיטת "חבר מביא חבר", ש"מפלגת הבג"ץ" תתערב בהתנהלות הריבון, הכנסת הנבחרת? ש"ס?!?! פונה ל"ערכאות של גויים"?!

אני לא אוהב שח"כים עותרים לבג"ץ, כיוון שכחברי הרשות המחוקקת הזירה שבה עליהם לפעול היא הפוליטית ולא המשפטית. אולם דווקא במקרה זה, כאשר ח"כים חשים שיכולת פעולתם נפגעת בשל שרירות השלטון – יש עילה המצדיקה עתירה. כמי שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אני סבור שעל בית המשפט להימנע ככל האפשר מהתערבות בהתנהלות הכנסת, אלא אם כן יגיע למסקנה שמדובר כאן במקרה חריג וקיצוני של שבירת הכלים.

אולם בעצם העתירה של ח"כים מן הליכוד וש"ס לבג"ץ אני רואה צד חשוב. פתאום, כשהם באופוזיציה, הם מבינים עד כמה בית המשפט העליון חיוני בדמוקרטיה. פתאום הם מבינים, שהעובדה שאדם נבחר לשלטון, אינה מעמידה אותו מעל החוק, ורצונו של השלטון אינו בהכרח "רצון העם" ולכן הוא עומד מעל הכל. כן, בית המשפט נועד לתת סעד לכל אזרח החש נפגע, בצדק או שלא בצדק, מהתנהלות השלטון ומהחלטות השלטון. אחרי שלטון ממושך כל כך, שלווה בעיוות הדמוקרטיה, האופוזיציה היא הזדמנות לחזור וללמוד א"ב של דמוקרטיה. ומן השלטון החדש ניתן לצפות שלא יחקה את דרכיו הקלוקלות של השלטון הקודם, אלא שתהיה זו ממשלת שינוי באמת. וזה נכון גם ביחסו לאופוזיציה.   

* הלקונה הנכלולית – בראיון לאראל סג"ל ב-103fm, האשים שר האוצר לשעבר ישראל כץ ש"בגלל ביבי וגנץ אין תקציב, כי ההסכם שלהם כלל סעיף אחד מטורף, האומר שאם התקציב לא עובר אין רוטציה. כולנו נקלענו לוויכוח על הרוטציה תוך כדי התקציב. גנץ חשב שהוא נלחם מבחינתו בצדק שהוא רוצה לקיים את הרוטציה. השיתוק הפוליטי מנע העברת תקציב וחוק הסדרים".

יש בדברים אלה חצי אמת. קודם כל אני שמח שכ"ץ מודה שאי העברת תקציב הייתה תקלה חמורה, ולא ממשיך להגן על המעשה. טוב גם שהוא מעז סוף סוף לבקר את נתניהו. זה סימן חיובי. אבל ההצגה כאילו ישבו נתניהו וגנץ וחתמו על הסכם שיש בו סעיף על פיו אם התקציב לא עובר אין רוטציה, היא עיוות של המציאות. איזה אינטרס יש לגנץ לחתום על הסכם כזה? כמובן שאין, ואכן, אין סעיף כזה.

כשכחול לבן חתמו על הסכם הרוטציה, הנחת העבודה שלהם הייתה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, שינסה להפר אותו. לכן הם יצרו את כל מנגנון החילופין המסובך והמתוסבך; כדי לעגן, למסמר ולסנדל את ההסכם באופן שאי אפשר יהיה לברוח ממנו. למשל, כדי שראש הממשלה לא יתפטר ערב הרוטציה ונלך לבחירות, נאמר בהסכם, שעוגן בחוק יסוד, שאם נתניהו מתפטר, ראש הממשלה החלופי הופך אוטומטית לראש הממשלה. מדוע נתניהו חתם על ההסכם הזה? כי הוא עלה על הלקונה שבו – בין העילות לחילופים אוטומטיים של ראש הממשלה לא הוזכר התקציב. העו"דים הרשלנים שניהלו את המו"מ מטעם כחול לבן לא שמו לכך לב. וכך, נחתם הסכם שמשאיר לנתניהו פתח לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור תקציב, הכנסת תתפזר ונלך לבחירות. לכן הוא אסר על כ"ץ למלא את מחויבותו המרכזית כשר האוצר ולהעביר תקציב, וכך גנב את הרוטציה.

* הח"כית המופקרת – אף אופוזיציה אינה יכולה להזיק לממשלה כמו דברי ההבל של הח"כית המופקרת ממרצ ג'ידא רינאווי-זועבי. אף ניסיונות דה-לגיטימציה לממשלה שמובילה האופוזיציה לא יערערו את הלגיטימיות של הממשלה כמו הדברים המופקרים של רינאווי-זועבי.

וכשאני קורא את החגיגה של האופוזיציה המהדהדת את דבריה של רינאווי-זועבי, איני יכול להלין עליה. כל אופוזיציה הייתה חוגגת כך על הצהרה אובדנית כזו מן הקואליציה.

אני מבין את המצוקה של אנשי מרצ היושבים בממשלת מרכז-ימין, מול הבייס שלהם, אבל אם הם בחרו להיות חלק מהממשלה, הם חייבים לגלות אחריות ולהפגין מנהיגות מול הבייס.

ההתפארות של רינאווי-זועבי על כך שמרצ תמנע מהממשלה לבצע פעולות צבאיות החיוניות לביטחון ישראל היא חסרת שחר. די בשינוי המדיניות בדרום והפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור הבלונים, בידי הממשלה הנוכחית, כדי להפריך את הדברים. אבל אף שהאמירה הזאת מנותקת מן המציאות הביטחונית, היא פוגעת בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל ובאמון הציבור בכך שהממשלה לא תמנע מלהגן על הביטחון מטעמים פוליטיים זרים. ופגיעה כזו באמון, מערערת את החוסן הלאומי.

נכון, הממשלה עם מרצ ורע"ם אינה ממשלה פשוטה. ברור שממשלה הפרושה מימינה עד רע"ם מנוטרלת מיכולת לבצע מהלכים מדיניים גדולים. אי אפשר בממשלה הזו להחיל ריבונות על שטחים (מה שבלאו הכי לא נעשה כבר ארבעים שנה, מאז חוק הגולן) ולא לבצע נסיגה משטחים או לקדם מו"מ על נסיגה כזו. ברור שממשלה זו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביו"ש ולא תעקור יישובים.

אבל בכל הקשור לביטחון, שום שיקול עסקני לא יעצור את הממשלה ואת הקבינט מלעשות את הנדרש לביטחון ישראל. הגדלת תקציב הביטחון כדי להכין את צה"ל לתקיפה באיראן התקבלה בממשלה פה אחד. גם שרי מרצ תמכו בכך. מן הראוי שאותם שרים יגלו מנהיגות ויעמידו את הח"כית המופקרת במקומה. טוב עשה יו"ר מרצ ניצן הורביץ, שהתנער מדבריה בפומבי.

          * ביד הלשון

האזרח ק' – אורי קליין, מבקר הקולנוע של "גלריה", פרסם מאמר ביקורת מפרגן מאוד על סרטו הדוקומנטרי של שלומי אלדר "להיות ענת קם", על המרגלת ענת קם, שבע שנים אחרי שחרורה מהכלא.

הכותרת שהוא נתן למאמר הוא "האזרחית ק'". בכך הוא רמז, כמובן, ל"אזרח ק'" גיבור הספר האלמותי "המשפט" של קפקא. בספר, האזרח ק' עומד למשפט על ידי מערכת בעלת סמכויות עצומות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת כלל איזה פשע ביצע, ומבלי שהקורא יודע, עד סוף הרומן, במה האזרח ק' נאשם.

קליין רומז, משום מה, שענת קם שהורשעה על פי הודאתה בעסקת טיעון בריגול חמור, הורשעה במשפט שרירותי של מערכת שרירותית על אישום שלא היה לה מושג מהו. מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.7.21

* מגמה מסוכנת – מספר החולים קשה עדין נמוך, אין סכנת קריסה של בתי החולים ולכן ניתן לנהל מדיניות שנמנעת מגזירות והגבלות שעלולות לפגוע בכלכלה, בחברה, בחינוך ובמצב הנפשי של הציבור. אבל גם בנושא החולים-קשה יש מגמה מסוכנת. יש כבר 145 חולים קשה. לפני חודש וחצי כבר ירדנו ל-22. מספר החולים-קשה הוכפל פי 6.5. בימים האחרונים קצב העליה גבוה במיוחד. ובקצב הזה אנו עלולים להיקלע למצב מסוכן. אסור להיות שאננים.

החסם הכמעט מוחלט מפני תחלואה קשה הוא החיסון. לכן, טוב שהממשלה נוקטת בצעדי הסברה ותמרוץ – חיובי ושלילי, כדי לעודד התחסנות ולהוקיע את סרבני החיסון, שפוגעים בראש ובראשונה בעצמם אך גם בכולנו.

ראיתי את המפגינים האלימים נגד החיסונים ליד ביתו של בנט ובזתי להם. איני בז לבעלי דעה פוליטית או אידיאולוגיה מנוגדת לשלי. אבל לסרבני החיסונים אני בז, כי ההתנגדות לחיסון אינה דעה, אלא בורות; הכחשת המדע ואימוץ פייק-ניוז קונספירטיבי. מבחינתי, ה"דעה" של סרבני החיסון היא באותה רמה של ה"דעה" שכדור הארץ שטוח.

סרבני החיסון הם מקרים אבודים, שום עובדה לא תשכנע אותם. אבל רוב הבלתי מחוסנים, ובעיקר בני הנוער, אינם נגד החיסון אלא מתנזלים, דחיינים, "לי זה לא יקרה" וכד'. על אלה ניתן להשפיע, הן בהסברה והן באמצעות החזרת התו הירוק.

* הקוזאק הנגזל – יש דרך אחת להתמודד בהצלחה בקורונה, כל עוד אין תרופה למחלה – החיסונים. כל שאר הצעדים יכולים להאט, לצמצם, אך מחירם הכלכלי, החברתי והרפואי עלול להיות כבד אף מנזקה של המחלה. מי שאינם מתחסנים, פוגעים קודם כל בעצמם ובמשפחותיהם, אבל גם בַּכְּלל, ביכולת של החברה כולה להתגבר על המגפה. בכך הם חותרים תחת בסיס הערבות החברתית, ופוגעים פגיעה קשה בכל אחד מאתנו.

המוסכמה שעל פיה בעשור השלישי של המאה ה-21 אי אפשר לכפות חיסון, כנראה שאינה ניתנת לערעור. אולם ניתן וראוי לתמרץ את האזרחים להתחסן. המדיניות שבנט מקדם, היא של החזרת התו הירוק, כלומר שמי שאינו מחוסן חייב להציג בדיקה שלילית כדי שיוכל להיכנס לאירועים, והבדיקות תהיינה על חשבון הבלתי מחוסנים. ועל כך עולה זעקת הקוזאק הנגזל – "כופים עלינו להתחסן".

אף אחד לא כופה עליכם להתחסן. אבל אינכם יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם לפגוע בכלל באמצעות אי התחסנות, וגם לצפות שלא יהיה לכך שום מחיר. המדינה מציעה לכם חיסון על חשבונה. בחרתם לא להתחסן – האם המדינה צריכה לממן את בחירתכם, למרות שהיא פוגעת באינטרס הלאומי ובבריאות הציבור? קיבלתם החלטה? אתם עומדים מאחוריה? יש לה מחיר. אז די להתבכיינות. קחו אחריות. עם זאת, קשה לצפות לאחריות ממי שהחליטו לא להתחסן…

כיוון שהפתרון למגיפה הוא ההתחסנות, ברור שהיה מחדל חמור בנושא התחסנות הילדים והנוער. מרגע שניתן היה לחסן את הילדים מעל גיל 12, היה על משרד הבריאות לצאת בקמפיין המרצה רבתי ובעיקר – היה עליו לפתוח במבצע חיסון בבתי הספר, לפני היציאה לחופש. במקום זאת, התענגנו על "הניצחון על הקורונה". משרד הבריאות משום מה לא עודד חיסון, להיפך – המסרים היו שאין סיבה למהר להתחסן ושרק מי שבקבוצת סיכון או רוצה לנסוע לחו"ל צריך להתחסן. איבדנו זמן יקר ואז תקף אותנו זן דלתא, וכבר נכנסנו לחופש הגדול ועכשיו קשה לרדוף אחרי בני הנוער ולהביא אותם להתחסן. כעת מדברים על חיסונים בבתי הספר, אבל זה יהיה רק עוד יותר מחודש, בספטמבר, שגם הוא חודש של יותר חגים מימי לימודים.

* מועלת באחריותה – התנגדותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון לחיסונים בבתי הספר היא בלתי נסבלת. זו פגיעה משמעותית במאמץ הלאומי לנצח את הקורונה, ובכלי המרכזי לניצחון – החיסונים.

שאשא-ביטון צודקת ברצונה למזער ככל הניתן את הפגיעה בלימודים בשל הקורונה. דווקא לשם כך, על משרד החינוך להירתם להדברת הקורונה, באמצעות החיסונים בבתי הספר.

שאשא-ביטון חוששת שחיסון בבית הספר יגרום לחץ להתחסן? ברוך ומבורך יהיה הלחץ הזה. אכן, הממשלה החליטה להפעיל לחץ על הציבור להתחסן. ראש הממשלה מסר על כך הצהרה מיוחדת לתקשורת והחזרת התו הירוק נועדה בראש ובראשונה לעודד התחסנות.

אין להשאיר את ההחלטה הזאת בידי שרת החינוך. על ראש הממשלה והממשלה להחליט על מבצע חיסונים בבתי הספר.

אני מעריך מאוד את יפעת שאשא-ביטון ובטוח שהיא תהיה שר חינוך מצוינת. אבל במקרה הזה, התנגדותה לחיסון בבתי הספר היא מעילה באחריותה.

אגב, כאשר הייתי תלמיד, התחסנתי בבית הספר. זה היה מובן מאליו אז וזה צריך להיות מובן מאליו היום.

* פוליטיקקי – ח"כ אלי אבידר היה הח"כ הפעיל ביותר בבלפוריאדה. הוא היה אביר המלחמה בשחיתות השלטונית. והנה, הוא מתגלה כהתגלמות המכוער, המסואב והרקוב בפוליטיקה, עסקן ופוליטיקקי מן הדרגה הנמוכה ביותר.

בקואליציה של 62 ח"כים, ובניכוי שיקלי – 61 ח"כים, קיומה של הממשלה תלוי בכל אצבע של כל ח"כ. אבל אף אחד לא הרשה לעצמו להתנהג כמו אבידר. ניתן היה לצפות לקשיים מצד רע"ם ומרצ, שלא קל להן בממשלת מרכז-ימין ולשיטתן הן נאלצות לבלוע צפרדעים מדי יום, אך הן מגלות אחריות. לעומת זאת אבידר, איש ישראל ביתנו, שלבטח אין לו שום מחלוקת עקרונית עם הממשלה, עשה שבת לעצמו והתנהג כסיעת יחיד לא קואליציונית ולא אופוזיציונית אלא אלקטרון חופשי שידרוש מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והחמור מכל, הוא הודיע שיצביע נגד התקציב, כלומר יצביע למעשה בעד נפילת הממשלה, שקיומה תלוי ברצונו הרע. למה? בשביל ג'וב. הוא הניח אקדח לרקתה של הממשלה וסחט תפקיד של שר. כך, פשוט, בלי בושה, אפילו בלי דאווין של משהו אידיאולוגי או עקרוני, כביכול. אין בושה.

במקום להיות ח"כ רציני שיתרום בעשיה פרלמנטרית, הוא העדיף "שידרוג" לתואר שר בלי תיק חסר תועלת וחשיבות. העיקר שיוכל לספר שהוא שר והוא נשוי לאשת שר.

בנוסף לכך, אבידר הוא מכחיש קורונה וסרבן חיסון. והנה, התבשרנו שלקראת הצטרפותו לממשלה הוא התחסן. אולי בנט הציב זאת כדרישה? מכל מקום, לפחות נחסך מאתנו ביזיון שסרבן חיסון פעיל יהיה שר בממשלה. גם בלי זה, עצם חברותו בממשלה היא ביזיון.

* מנגנון מאוס – הכנסת אישרה את מנגנון הרוטציה בין בנט ולפיד. אני סולד מהמנגנון המאוס הזה. הוא מבוסס על מנגנון הרוטציה בין נתניהו וגנץ. אולם אז היה זה מנגנון מותאם לידיעה של גנץ שהוא חותם על הסכם עם נוכל, ולכן נבנה מנגנון חילופין, ראש ממשלה חלופי (תואר הזוי) וכו'. וכפי שראינו, גם זה לא עזר, כי הנוכל מצא את הדרך הנכלולית להתגבר על המנגנון.

לא הייתה שום הצדקה להעתקת המנגנון הזה בממשלת בנט-לפיד. כאשר פרס ושמיר הקימו ממשלת אחדות לאומית, כל שנדרש הייתה לחיצת יד. כך בדיוק צריך היה לנהוג גם עתה. ובנט הרבה יותר ישר והגון מפרס.

* הישנה והחדשנית – במושב טל שחר נערך ביום ראשון בערב כנס של הפעילים המרכזיים בתנועת דרך ארץ, שבתקווה חדשה, בהשתתפות יועז הנדל. דנו בסוגיות של עתיד החקלאות בישראל, המשילות, חוץ וביטחון, חברה ורווחה, תקשורת ועתידה של דרך ארץ.

היה זה דיון ערכי של אידיאליסטים פטריוטים, חפים מעסקנות וציניות. ארץ ישראל הישנה והטובה החדשנית.

* רשע מרושע – חברי צביקה האוזר מאושפז בבית החולים. האופוזיציה למדינה, בראשות השרלטן הנקמן ונער השליחויות הרשע המרושע שלו יריב לוין, מסרבים להתקזז אתו. במלחמה הנואלת שלהם הם מתכננים עוד שבוע של לילות פיליבסטר שערורייתיים, ומבחינתם שהוא יבלה כל הלילות הללו בהצבעות בכנסת.

נתניהו הוא אדם ללא גבולות. אין דבר שלא יעשה למען האינטרס האישי שלו. ואין אדם שלא ירמוס בדרך לתאוות השלטון האובססיבית שלו (ובוודאי אם הוא יכול לנקום בהאוזר, שכמזכיר הממשלה פוצץ את פרשת המין של חברו המציצן נתן אשל). האם יקום בליכוד או באחת מסיעות האופוזיציה אדם אחד בעל מצפון, שיבהיר לשרלטן ולרשע שהוא מפר את הוראתם ויתקזז עם צביקה?

רפואה שלמה והחלמה מהירה לצביקה!

* רפורמה מסוכנת – לפני שנים אחדות נפתח שוק התפוח לייבוא, במטרה להוריד את מחירי התפוח. האם מחירי התפוח ירדו? ק"ג תפוחים עולה היום 15-17 ₪. התפוח הוא הענף המרכזי באורטל, הקיבוץ שלי. אנו מוכרים את התפוח במחיר 2.5 ₪ לק"ג. באמת? הבעיה היא בחקלאות? הדרך להוריד את המחירים היא בפגיעה בחקלאות הישראלית, בביטחון התזונתי של ישראל, במטה לחמם של החקלאים המיישבים את גבולות המדינה ומחזיקים אותה?

אלוף (מיל') גרשון הכהן מזהיר במאמר חשוב ב"ישראל היום" מפני אימוץ גישות הימין האמריקאי של שוק פרוע, המסכן את החקלאות ואת ההתיישבות הציונית. לא עם כל הטיעונים שלו אני מסכים. למשל, הטענה שבלי החקלאות כל תושבי הגליל יעבדו בחיפה והגליל יהיה רק פרוור שינה אינה נכונה, כי בעובדה – רוב תושבי הגליל אינם עוסקים בחקלאות ויש להם תעסוקה באזור יישובם. אבל גם אם איני מסכים עם כל פרט אני מסכים עם המסר המרכזי.

הרפורמה בחקלאות שמציעים ליברמן ופורר מסוכנת. זו רפורמה שפקידי האוצר דוחפים כבר שנים, לקול עידודם של עיתונאי ימין כלכלי קיצוני כמו נחמיה שטרסלר וכמו ארגון "קהלת". ההצעות הללו נבלמו. גם כחלון ניסה ליישם רפורמה דומה באופן חלקי, בשם המאבק ביוקר המחיה, אך כאשר הוא למד את הסוגיה לעומק הוא חזר בו. כעת ליברמן מאמץ את הרעיונות הללו, יחד עם שר החקלאות פורר, ומנסה להעביר אותה במהלך בזק כוחני במסגרת חוק ההסדרים.

יש צורך ברפורמה בחקלאות, אבל ממש לא בכיוון של הרפורמה של ליברמן שמסכנת את החקלאות. יש להוציא את הרפורמה הזאת מחוק ההסדרים ולהתחיל לדון עם נציגי החקלאים על רפורמה שתחזק את החקלאות ואת החדשנות החקלאית ותבטיח את עתיד החקלאות, ההתיישבות והציונות. וצריך להפסיק לחזור על השקר שמאשים את החקלאים ביוקר הירקות והפירות, למרות שהחקלאים מרוויחים מעט מאוד, וכל הרווח הוא של מונופולים חזקים כמו רמי לוי ושופרסל, שבהם הממשלה מפחדת לטפל.

אני קורא לשרי תקווה חדשה להתנגד לרפורמה הזאת ולתמוך בהוצאתה מחוק ההסדרים. המשימה הראשונה היא הוצאתה מחוק ההסדרים, כדי לאפשר דיון דמוקרטי ומושכל, בתהליך משתף שהחקלאים יהיו חלק ממנו, על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות ולא תפגע בה.

* חצוף – כבר קראתי חצוף אחד שמאשים את החקלאים שהם עצלנים שלא רוצים לעבוד אלא שיממנו אותם ולכן הם נגד הרפורמה.

זו הרוח הרעה שדוחפי הרפורמה יוצרים.

* הכהניסט – הבעיה אינה שבן גביר הורד מן הדוכן. הבעיה היא שהוא עלה לדוכן.

* הידרדרות ממאירה – כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שם רשעים ירקב, עלה לנאום מעל דוכן הכנסת, כל חברי הכנסת מכל הסיעות, ובראשם ראש הממשלה יצחק שמיר, וכולל כל הליכוד, כל המפלגות הדתיות והחרדיות, מפלגת "מורשה" של הרב דרוקמן, תנועת התחיה – כולם יצאו בהפגנתיות מן האולם. כל המפלגות הללו, ללא יוצא מן הכלל, תמכו בחוק שמונע ממנו להתמודד. בדיון על החוק נגד הגזענות אמרה גאולה כהן שכיהודיה היא מתביישת שבעם היהודי צמחה תופעה כהניסטית. כאשר יחד עם כהנא היה לימין רוב של 61, אף אחד לא העלה על דעתו לספור אותו. המוסכמה הייתה שיש לימין 60 ח"כים ולכן קמה ממשלת אחדות לאומית. הנשיא הרצוג האב סירב להזמין אותו להתייעצויות בכנסת.

נתניהו הכשיר את התועבה הכהניסטית, תלמידם המובהק של כהנא שר"י ושל המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, ואף פעל רבות כדי לאנוס את צירופו לרשימת הציונות הדתית. הוא לא עשה זאת כי הוא חושב אחרת משמיר על הזוהמה הכהניסטית, אלא כי הוא ידע שהכהניסט יתמוך בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. אבל הלגיטימציה עשתה את שלה.

כאשר כתבתי בפייסבוק שהבעיה אינה שהכהניסט הורד מהדוכן אלא שהוא עלה לדוכן, נעניתי בעשרות תגובות על פיהן אני שונא ישראל, תומך במחבלים, טיבי הוא הנציג שלי, וכו' (מטומטם אחד אפילו כינה אותי "איסלמיסט"). הנה, זו ההידרדרות הממאירה של הימין הישראלי.

* אוהב ערפים – לפני כעשר שנים עמדתי בראש התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. במסגרת התכנית, ערכנו סופשבוע להיכרות עם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובשישבת התארחנו בעפרה.

במסגרת השבת, נפגשנו עם תושב עפרה, אורי אליצור ז"ל. אליצור, חתן פרס סוקולוב, היה ממייסדי ומנהיגי גוש אמונים, ממנהיגי תנועת התחיה, ובין שלל תפקידיו – מזכ"ל מועצת יש"ע, יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה מסיני וראש לשכת ראש הממשלה נתניהו. בקיצור, סססמולן ידוע.

לצד דבקותו בשלמות ארץ ישראל, האמין אליצור בשוויון אזרחי מלא לערבים; כתב על כך רבות ויצא נגד כל גילויי גזענות נגדם. בשיחה עמנו הוא סיפר, שמטיחים בו את כינוי הגנאי "אוהב ערבים", אבל הוא דווקא מקבל זאת כמחמאה. אכן, הוא אוהב אדם ובין השאר הוא אוהב ערבים והוא חי עם ערבים ויש לו חברים ערבים. נכון, הוא אמר, יש בינינו סכסוך על הארץ. אבל כבני אדם אני אוהב ערבים.

נזכרתי זאת כאשר בעקבות הדברים שכתבתי נגד הכהניסט, האשימו אותי באשמה הנוראה שאני אוהב ערבים. וב"הומור" גזעני ירוד איזו גסת רוח כתבה שאני "אוהב ערפים". בדומה לאורי אליצור, גם אני מקבל את התואר באהבה.

* חזיז ורע"ם – אהוד בן-עזר כותב שמי שהביאו לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה – הם רשימת רע"ם של "האחים המוסלמים" – בברכת מועצת השורא שלהם.

בן-עזר שכח שרע"ם, בברכת השורא שלהם, דווקא הלכו עם נתניהו ורצו להצטרף לממשלתו. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה היו מוכנים לכך. מי שסיכל זאת היה סמוטריץ', שחמישה מששת חברי סיעתו סירבו לכך.

* אבירת זכויות האדם – איראן, שיורה על אזרחיה הצמאים, היא ממובילות ההחלטות המגנות את הדמוקרטיה הליברלית ישראל על… פגיעה בזכויות האדם.

* מעל הכל – פטריוט – אחרי כל כך הרבה עשרות שנים, מאז ילדותי, שבהם רוני דניאל היה אורח יומיומי בסלון ביתי (דרך המרקע), ההיכרות אתו נראית ממש אישית.

אני לגמרי בשוק מהידיעה על מותו הפתאומי.

רוני דניאל היה בראש ובראשונה פטריוט. לפני שהיה עיתונאי, היה פטריוט. כעיתונאי הוא היה פטריוט ובשליחותו העיתונאית ראה בראש ובראשונה שליחות פטריוטית. הוא היה ביטחוניסט. יש מי שבעיניהם זהו ביטוי גנאי. בעיניי זהו ביטוי של כבוד והערכה.

נטען נגדו שהוא מסנגר תמיד על הממסד הביטחוני, וכך נפגעה מלאכתו העיתונאית. יש בזה מידה של אמת. אבל במכלול הפאנל בערוץ 12 ובערוצים נוספים שבהם עבד בעבר, הסניגוריה הזאת הייתה איזון ראוי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חיוג – בפרסומת לחברת "מגדל" נאמר שיש לחייג למספר כלשהו, וברקע מישהו תוהה בינו לבינו "איך לחייג? מה, יש עוד טלפון חוגה?" (ציטוט מהזיכרון).

אהבתי. המילה חיוג משמשת היום לתיאור פעולה של הקשת מספר טלפון כדי להתקשר ליעד מסוים. אבל מה הקשר המילולי בין החיוג להתקשרות?

נתחיל את מסענו עם השיר "עוגה עוגה עוגה", שכתב המשורר אהרון אשמן והלחין המלחין האגדי "עממי". אנו אומרים שם עוגה במלעיל. זו לא טעות? הרי עוגה היא במלרע. לא. עוגה במלרע היא מאפה, והשיר אינו מדבר על המאפה. כאן עוגה היא צורת ציווי ארוכה של הפועל עג. זו הנחיה לרקוד במעגל. בהמשך השיר מופיעות שתי מילים נרדפות: נחוגה ונסתובבה, שהן בצורת עתיד מתמשך, גוף ראשון רבים, של פעלים נרדפים ל"עג". ניתן היה לשיר נעוגה. או בציווי ארוך – חוגה או הסתובבה.

נחוגה פירושו נסתובב במעגל. השורש הזה הצמיח שמות עצמים כמו מחוגה – הכלי המשמש לציור עיגול, ומחוג – הקנה הקבוע בשעון ומסתובב במעגל כדי להורות על השעה / דקה. וכך גם חוגה – טבעת עגולה המסתובבת על צירה. במכשירי הטלפון הישנים, הייתה טבלת ספרות עגולה, עם חורים בגודל אצבע ליד כל מספר. ההתקשרות נעשתה באמצעות הנחת האצבע בחור שמעל הספרה וסיבוב לצד ימין עד המעצור. במרכז המכשיר הייתה כתובה הנחיה: "סובב את החוגה עד המעצור והרפה". הפעולה הזאת נקראה חיוג. טלפון החוגה כבר מזמן נמצא במוזיאונים למכשירים עתיקים, אבל פעולת החיוג נשארה בשפה, במנותק משורשה הלשוני, לתיאור פעולת ההתקשרות הטלפונית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

* "חדשות בן עזר"

אורטל

‏23.6.21

‏ י"ג בתמוז תשפ"א

אורי הייטנר

צרור הערות 23.6.21

* חוק ציוני שמעל לפוליטיקה הקטנה – אני מאמין ברעיון ארץ ישראל השלמה ולמרות זאת אני בעד פשרה טריטוריאלית. הסיבה לכך היא דמוגרפית – אני רואה ברוב היהודי המוצק לדורות חשיבות רבה יותר מריבונות על כל שעל של ארץ ישראל. ולכן אני מוכן לוותר על חבלי מולדת עתירים באוכלוסיה ערבית ביהודה ושומרון. קל וחומר שאיני מוכן למצב שבו מדינת ישראל תוצף בפלשתינאים שיסכנו את הרוב היהודי אחרי אותו ויתור. ההתנגדות לדרישת ה"שיבה" היא מוחלטת וכן ל"שיבה שקטה" באמצעות נישואין. רוצים להתחתן? בבקשה, תקימו את ביתכם ברש"פ. 130,000 פלשתינאים הציפו את ישראל במסגרת "איחוד משפחות" בעקבות הסכם אוסלו, בשנים 1994-2002. חלקם הקטן, אך בכל זאת משמעותי – מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים. העובדה הזאת היא הסיבה ליוזמתו של ראש הממשלה אריק שרון לחוקק את השינוי בחוק האזרחות, כהוראת שעה המחייבת עדכון מדי שנה. מפלגת העבודה תמכה בחוק בכל השנים מאז. ממשלת אולמרט הובילה מדי שנה את ההחלטה. בהצבעה על החוק הזה לא היו אף פעם שיקולי קואליציה או אופוזיציה.

אני סולד מתעמולת הזוועה נגד החוק; ההתעלמות מכל שיקול לאומי וביטחוני והתייחסות לנושא רק דרך שיח הזכויות. זכותו של אזרח ערבי וכו'. גדעון לוי מגדיר את החוק הזה "גזעני" וטוען שאחרי חוק השבות זה החוק הגזעני ביותר. והוא מצטט דברים דומים של עמוס שוקן. ברור, שבעיני מי שהציונות היא גזענות, החוק הזה וחוק השבות גזעניים. ובמוסף "הארץ" התפרסם מאמר של עופרי אילני שבו הוא מציג את המצוקה במדינות רבות בשל הצניחה בילודה לעומת הילודה הגבוהה מאוד בישראל, והפתרון שהוא מציע הוא עידוד "הגירה", כלומר ירידה. למען האנושות, וכדי למנוע פיצוץ אוכלוסין בישראל, "רגע לפני הפיצוץ" צריך להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידה. ולא, הוא לא מתכוון לעודד הגירה של "ישראלים" ללא הבדל דת ולאום. כאשר הוא אומר "בעידן של אזרחות גלובלית, לא יזיק שישראל תייצא את תושביה", הוא מתכוון לתושבים בני העם היהודי. לא בכדי הוא כותב "נכון להיום נראה שאפשרות כזו מנוגדת לחלוטין לקווי המדיניות של ישראל. ישאל מעודדת עליה ולא ירידה. ועם זאת, המדיניות יכולה להשתנות. כבר היום מספקת ישראל ביציות כשרות לנשים יהודיות עקרות במערב. יש סוכנויות מיוחדות שמתמחות בכך. את האנשים המבוגרים לא צריך לשווק – הם יהגרו בעצמם, אבל אפשר לעודד אותם לכך. ישראל מתורגלת בעידוד הגירה, אף שהיא עושה את זה רק למבקשי מקלט מאפריקה… בימי הביניים עודדו מלכי פולין את היהודים להתיישב בשטחיהם כדי שיתרמו לשגשוג הכלכלי ולהכנסותיו של הכתר. אפשר לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה. בינתיים המציא הפרויקט הציוני יצור חדש וייחודי: הצבר הישראלי. הוא שזוף, קוצני ושוקק חיים, וצמא ליזמות וליצירתיות. הבעיה שקצת צפוף לו במולדת. מזל שיש הרבה מקום בקוריאה וברומניה".

זה הרעיון. ישראל צריכה לקלוט מהגרים מאפריקה בהמוניהם ולאפשר הגירה פלשתינאית המונית תחת הכותרת "איחוד משפחות", אך "רגע לפני פיצוץ אוכלוסין" עליה להפסיק לעודד עליה ולהתחיל לעודד ירידת יהודים. המטרה היא ש"ההיסטוריה תחזור על עצמה", כלומר חזרה לעידן הפרה-ציוני, באין מדינת לאום יהודית וכאשר יהודים ישובו ויתפזרו ברחבי הגלובוס.

כציונים תאבי חיים, נדחה את הגישה הזאת. ייעודה של מדינת ישראל וזכות קיומה הם הבטחת קיומו של העם היהודי לעד, באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית עם רוב יהודי מוצק לעד. אם בשם ערך זה רבים, ואני בתוכם, מוכנים אפילו לוותר על חבלים בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו ונכד נכדו של קל וחומר, שעלינו להיות מחויבים למדיניות הגירה ציונית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות.

אלמלא חוק האזרחות שחוקק ב-2003, ואילו הסתננות פלשתינאית במסגרת "איחוד משפחות" הייתה נמשכת בדיוק כפי שהייתה בשנים 1994-2002 (וסביר להניח, כמובן, שהיא הייתה עלולה גם להתגבר, בעידוד הרש"פ), היינו מוצפים בעוד 350,000 פלשתינאים.

אני מקווה מאוד שכל המפלגות הציוניות מן הקואליציה ומן האופוזיציה יניחו כל שיקול אחר בצד, יוציאו את החוק הזה מהמשחק הפוליטי הציני ויתמכו בו כאיש אחד.

* לעגן את מדיניות ההגירה בחוק – בעקבות הביקורת הציבורית על ניסיונו של נתניהו להפיל בהצבעה משותפת של גוש ביבי והרשימה המשותפת את הארכת חוק האזרחות, צעד שעלול להציף אותנו בהמוני פלשתינאים, הוא הודיע על יוזמה לחקיקת חוק יסוד שיסדיר את מדיניות ההגירה של ישראל.

זה רעיון טוב. אבל בעוד שבועיים יפוג תוקף התיקון בחוק האזרחות. כרגע מה שדחוף הוא שכל המפלגות הציוניות תתאחדנה להעביר אותו. הרי חוק יסוד לא יחוקק בשבועיים, וספק רב אם בשנה.

ב-12 שנותיו כראש הממשלה נתניהו לא קידם חוק כזה, אלא האריך מדי שנה את חוק האזרחות. אז בלי ספינים, קודם כל עליו להעמיד את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי העסקני ולתמוך בהארכה.

אני בעד שהממשלה תיזום חוק שיעגן את מדיניות ההגירה של ישראל. זה נושא מורכב ורגיש ויש לעשות אותו באופן מושכל ולא כספין או הטרלה אופוזיציונית. ואני בעד שיהיה זה מהלך משותף של הממשלה והאופוזיציה.  

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – מישהו מעלה על דעתו את הליכוד של בגין ושמיר מתלבט האם לתמוך בחוק האזרחות?

* אילו נתניהו הצליח – אילו מפלגת הסמוטרי'צים והכהניסטים, שנתניהו הכניס בכוח לכנסת, לא הייתה מבריזה לו והוא היה מצליח להקים את הממשלה שתכנן – גם אז רע"ם הייתה מתנגדת לחוק האזרחות ואי אפשר היה להעביר אותו בקולות הקואליציה. אבל אין ספק שהאופוזיציה הייתה תומכת בו, כפי שנהגה תמיד, מתוך אחריות לאומית ופטריוטיות.

בכל שנה ממשלת נתניהו העבירה את הוראת השעה הזאת וכל סיעות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת תמכו בה; קדימה, מפלגת העבודה, התנועה, יש עתיד וכמובן מפלגות הימין שהיו באופוזיציה. זה מעולם לא הפך סוגיה פוליטית של קואליציה ואופוזיציה.

אגב, כאשר נתניהו היה באופוזיציה לממשלת אולמרט, הליכוד הצביע בעד הארכת החוק בכל שנה. מה קרה לנתניהו? שלטון ממושך מדי השחית וסיאב אותו.

* מבחן הנאמנות למדינה – הניסיון למצוא פשרה כדי להבטיח את העברת חוק האזרחות רק בקולות הקואליציה הוא שגיאה. צריך היה להביא כבר ביום שני את החוק להצבעה בכנסת, בהצבעה שמית. להעמיד את נתניהו והאופוזיציה במבחן הנאמנות למדינה. האם נתניהו היה מעז לבצע את זממו ויחד עם בל"ד לפתוח את שערי המדינה ל"שיבה" פלשתינאית? להערכתי, הצבעה שמית כזאת הייתה מעוררת מרד בליכוד. מי היה רוצה שבדברי הכנסת יוזכר שמו כמי שהפיל חוק ציוני כזה? חלק מהח"כים היו מעדיפים את הציונות על הביביזם, את טובת המדינה על האינטרס האישי של נתניהו; הצבעה פטריוטית על פי צו מצפונם ולא הצבעה אנטי ישראלית על פי צו נתניהו.

ויתכן מאוד, שכדי לחסוך מעצמו את הבושה שחברי הליכוד מורדים בו, הוא היה מתקפל ומורה לאופוזיציה להצביע בעד.

* נקודת מבט של אופוזיציונר כרוני – אני אופוזיציונר כרוני. מאז ימי נעוריי, תמיד הייתי באופוזיציה לממשלה, הן לממשלות ימין והן לממשלות שמאל, הן לממשלות שהצבעתי נגד מרכיביהן והן לאלו שהצבעתי בעדם. הפעם האחרונה ש"ניצחתי" בבחירות הייתה ב-2001, כאשר הצבעתי בבחירות הישירות לאריק שרון. שמחתי מאוד על נצחונו ותמכתי בממשלה שהקים. ואחרי 4 שנים, למגינת לבי, הוא עקר את גוש קטיף.

ממשלה שתמכתי מאוד בהקמתה הייתה ממשלת האחדות הלאומית אשתקד. גם פעלתי במרץ להקמתה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. לא הייתה ממשלה שמאסתי בה יותר מאותה ממשלה, שקמה במעשה מרמה והונאה ופורקה במעשה נוכלות.

ועכשיו? עכשיו אני קרוע. אני מאושר שנתניהו בא על עונשו ושאנו נפטרנו מעונשו של זה. אבל הממשלה שקמה, כפי שכבר הסברתי ופירטתי בשבועות האחרונים, רחוקה מאוד ממה שקיוויתי שיבוא אחרי לכתו. כמובן, שכאזרח המדינה אני מאחל לממשלה, כמו לכל ממשלה, הצלחה. אבל כאזרח חופשי וכפובליציסט, סביר להניח שלא אחסוך ממנה את שבט ביקורתי.

כאופוזיציונר כרוני, אני מבין משהו באופוזיציה. וככזה אני יודע להבחין בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. אופוזיציה לממשלה, מציבה אלטרנטיבה לממשלה, יוצאת נגד דרכה, פועלת להחליפה, אך היא ממלכתית, עניינית, ובעיקר נאמנה למדינה; היא תומכת בצעדים לאומיים של הממשלה שחשובים למדינה, היא לא פוגעת במזיד במדינה כדי לנקום בממשלה.

תמיד הייתה כאן גם אופוזיציה למדינה. הייתה זו האופוזיציה של השמאל הרדיקלי – הרשימה המשותפת וקודמותיה מימי מק"י ואילך. גם השוקניה היא אופוזיציה למדינה.

מסתמן שלראשונה בתולדות המדינה, האופוזיציה הראשית היא אופוזיציה למדינה.

* גרוע יותר מאופוזיציה למדינה – אופוזיציה לממשלה היא דבר חיובי וחיוני לכל דמוקרטיה. אופוזיציה למדינה זה דבר שלילי ומזיק. אבל יש דבר יותר גרוע. אופוזיציה למדינה בתוך הקואליציה. כזה הוא מוסי רז, שיחד עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת יוזם בכנסת ישראל (!) כנס תעמולה והסתה נגד המדינה, אותה הוא מגדיר כמו הגרועים בשונאי ישראל – אפרטהייד.

אם ישראל היא אפרטהייד – למה הוא חבר בקואליציה של ממשלתה?

הממשלה הזאת עוד תשבע הרבה מרורים ממוסי רז. הרבה יותר מאשר מרע"ם. לרע"ם יש אג'נדה אזרחית, שכדי לקדמה היא מוכנה לאפסן את האידיאולוגיה הלאומנית שלה. אבל למוסי רז אין אג'נדה חלופית לזו שבשמה הוא עורך את כנס התעמולה האנטי ישראלי.

* הבייס מאבד סבלנות – ביום הקמתה של הממשלה, כתבתי על האיומים על קיומה. אחד מהם הוא הקושי הצפוי למרצ (ואולי גם למפלגת העבודה בגרסת מיכאלי) לשבת בממשלת ימין-מרכז לאורך זמן. הבעתי חשש, שאחרי שתחלוף האופוריה של יציאת בלפור, הבייס שלהם יאבד סבלנות ויתחיל לבעוט.

אבל זה קורה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. הבה נעלעל בעמוד הדעות של "הארץ" ביום ראשון 20 ביוני. מאמר המערכת יוצא נגד חוק האזרחות ותוקף את מפלגת העבודה ומרצ (חוץ ממוסי רז) על נכונותן לתת יד לחוק, דווקא כאשר יש סוף סוף הזדמנות להפיל אותו יחד עם האופוזיציה. "כיצד מפלגות שנושאות את דגלי ההגנה על זכויות אדם והשוויון מוכנות לתת ידן לחקיקה לאומנית יהודית שמפלה על בסיס אתני באופן כה בוטה. שיקולים קואליציוניים כנראה גוברים על שיקולי זכויות אדם ואזרח" בלה בלה בלה… "גזעני"… בלה בלה בלה… "אפרטהייד". במרכז העמוד פשקוויל של גדעון לוי תחת הכותרת "חוק גזע". איך לא? גם הוא כמובן יוצא נגד חוק האזרחות, גם אצלו המילה "אפרטהייד" מרוחה לאורכו ורוחבו של הפשקוויל, וגם הוא משתלח במפלגת העבודה ומרצ. ועוד באותו עמוד, איריס לעאל, שאף היא משתלחת בשמאל הציוני וכמובן שגם היא יוצאת בעיקר נגד חוק האזרחות. "קואליציה שחברות בה גם מרצ והעבודה — הראשונה מפלגת שמאל מובהקת, השנייה תלוי ביו"ר ובתקופה — הייתה צריכה להבין שהיא אינה יכולה להאריך את החוק הגזעני הזה". והיא משתלחת בעומר בר לב על כך שאישר את מצעד הדגלים ולא נכנע לאיומי חמאס ועוד יותר מכך על שהוא כינה את ירושלים, אוי לבושה, "בירתנו הנצחית המאוחדת". והיא מאיימת על מפלגת העבודה ומרצ שבישיבתן בממשלה הזאת "בתום שנה־שנתיים יתפוגגו מפלגות השמאל בתוך הקואליציה, עד שייעלמו". ולקינוח – הקריקטורה היומית, הפעם של תמר בלומנפלד. היא מציגה בלעג את הפגנות השמחה על החלפת נתניהו כשברקע מטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה (כמובן שאין זכר לטרור ההצתות. סתם קלגסי האוויר מפציצים "את עזה") והיא לועגת למפגינים עם דגלי הלאום. אחד מהם שואל: "מה זה הרעש הזה? זיקוקים?" וחברו משיב לו: "מה? לא שומע".

לא יהיה קל לנהל קואליציה כזאת.

* עמדתי הייתה נכונה – לקראת סיבוב הבחירות השני, כאשר על פי כל הסקרים כחול לבן אמנם עמדה להיות המפלגה הגדולה, אך אין לה רוב ושוב צפוי תיקו, הגעתי למסקנה, שהפתרון הנכון אחרי הבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. שוחחתי על כך עם בוגי יעלון, דיברתי על כך בדיונים בתל"ם וכתבתי זאת מעל כל במה אפשרית. חזרתי על כך ביתר שאת לאחר הבחירות. תמכתי בכל לבי במתווה ריבלין לממשלת אחדות רוטציונית ונבצרות של נתניהו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן תמכתי בהיענות (בתנאים מסוימים) להצעות הליכוד להקמת ממשלת אחדות. כעסתי מאוד על כחול לבן שדחתה את ההצעה.

זו הייתה עמדתי גם לקראת הסיבוב השלישי ועוד יותר מכך אחריו. התנגדתי בתוקף להקמת ממשלת כחול לבן התלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וטענתי שהברירה היא סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. פרשתי מתל"ם ברגע שיעלון תמך בממשלה בתמיכת המשותפת. הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית" שפעלה במרץ למען הקמת ממשלת אחדות לאומית.

תמיכתי בממשלת האחדות הייתה בראש ובראשונה בשל משבר המשילות והחשש מגלישה לאנרכיה אם נידרדר לעוד ועוד מערכות בחירות. היה לי ברור שאם יהיה סיבוב רביעי, גם הוא יסתיים בתיקו. כלומר, עמדתי בעד ממשלת אחדות לא הייתה בשל הקורונה. אולם הקורונה רק חיזקה אותה, הן בצד החיובי – כניסה תחת האלונקה בשעת חירום והיחלצות למלחמה בקורונה והן בצד השלילי – החשש מסיבוב בחירות רביעי בשיא הקורונה.

למרות שהיו לי חששות, שמחתי בהקמת ממשלת האחדות הלאומית והייתי אופטימי בהצלחתה. בוויכוחים הרבים שהיו לי עם חבריי בתל"ם ובכחול לבן טענתם המרכזית הייתה שנתניהו הוא נוכל, שמוליך אותנו שולל, שזו הונאה, שהוא יעקוץ את גנץ ויגנוב את הרוטציה.

בדיעבד, ברור שבוויכוח הזה אני טעיתי ובני הפלוגתא שלי צדקו. במבחן התוצאה, טעיתי. אכן, נתניהו נהג בדיוק כפי שהם ניבאו.

ואף על פי כן, עם יד על הלב, כאשר אני בוחן את עמדתי, אני בטוח שהיא הייתה נכונה. במצב שהיה, הקמת ממשלת האחדות הייתה הדבר הנכון. במצב שהיה, נכון היה לתת צ'אנס לנתניהו. יתר על כן, יתכן מאוד שאלמלא יש עתיד ותל"ם פירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלה, היה בידי גנץ כוח פוליטי שלא היה מאפשר לנתניהו לנהוג כפי שנהג.

אגב, למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, אני משוכנע שנתניהו יודע שעקיצת גנץ, גניבת הרוטציה ואי העברת התקציב היו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר בקריירה שלו, שבעטיה הוא איבד את השלטון, כשאף אחד אינו מאמין לו ולחתימת ידו ואינו מעלה על דעתו לחתום אתו על הסכמים כלשהם.

* חבלה במזיד בביטחון המדינה –כאשר נתניהו נתן אור ירוק לגרמניה למכור צוללות למצרים, הוא לא עדכן בכך את שר הביטחון והרמטכ"ל, ותירץ זאת בכך שזה "סוד". הוא לא עדכן את שר הביטחון ואת שר החוץ על הסכמי אברהם. גם זה "סוד". הוא תירץ זאת בטענה שיש סודות שרק ראש הממשלה יודע. אילו היה פטריוט עם מינימום אחריות לאומית, כמובן שהיה עליו לבצע חפיפה עם בנט. ברור ששלושים וחמש דקות זו לא חפיפה. ומכאן שהרבה סודות שרק ראש הממשלה יודע לא עברו לבנט. זה חמור מאוד. ויש לחקור את הידיעות על גריסת החומר, כי אם זה נכון זו חבלה במזיד בביטחון המדינה.

כל ההתנהלות שלו – הורה לאספסוף הח"כים, כולל אלה שעדיין היו שרים, להתפרע בכנסת לאורך כל נאומו של בנט כדי לא לאפשר לו לדבר, ציווה על משרתיו להמשיך לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה", לא קיים את טקס החלופין כמיטב המסורת, הוא ומשרתיו מתעקשים לא לכנות את בנט ראש הממשלה – מעידה עד כמה האיש הזה חסר עכבות וחסר גבולות.

* מה אכפת לו – כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא זו בלבד שפרס העביר לו חפיפה מסודרת, לאחר מכן הוא המשיך לבקר אותו לשיחות ליליות ממושכות והיה מעין חונך שלו. כאשר נתניהו נבחר בפעם השניה, למרות שהיה לו כבר ניסיון כראש הממשלה, כשר החוץ וכשר האוצר, אולמרט ערך עמו מספר מפגשי חפיפה של שעות רבות.

אבל נתניהו, שמציג את עצמו כגדול המנהיגים בהיסטוריה של העם היהודי וגדול המנהיגים בעולם ומציג את בנט כחגב חסר יכולת, לא חשב שעליו לסייע לו עם כניסתו לממשלה ואפילו חפיפה מינימלית הוא לא העביר לו.

כי מה אכפת לו ממדינת ישראל אם הוא לא ראש הממשלה?

* פייק הצהרה פייק מדינית – זיכרון ישן מימי המאבק על הגולן, 1994. נערכה ישיבה בכנסת של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראשי האופוזיציה בהנהגת נתניהו. דיברנו על כך שאסור לתת לממשלה להרדים את הציבור באמצעות מסך הערפל מעל המו"מ עם סוריה. שצריך להבהיר לציבור שהגולן בסכנה מוחשית ויש נכונות של ממש של הממשלה לנסיגה.

ועלו רעיונות איך לעורר את הציבור. נתניהו הציע לחשוף "מידע". ואני אפילו זוכר שהוא שלף  מפה של הגולן, והתלבט "איפה נציג את הקו שעליו מדובר"? בסוף לא הוצגה מפה ולא נמסרו "פרטים". אבל את הסיפור הזה נצרתי היטב בזיכרוני כאות אזהרה באשר לאמינותו של נתניהו.

והזיכרון הזה הבזיק במוחי כששמעתי את ההצהרה ה"מדינית" שבה "חשף" יו"ר האופוזיציה (שמצווה על חברי סיעתו לכנות אותו "ראש הממשלה", כאילו אנו כל יום בפורים) את ההתחייבות הישראלית, שבדה מלבו, לדווח לאמריקאים מראש על פעולות צה"ל.

* כך עובדת הסתה – העליתי בפייסבוק רשומה, שבה כתבתי שלא די בשינוי הפרסונלי – העובדה שנתניהו חדל להיות ראש הממשלה. כעת החברה הישראלית זקוקה לתהליך היטהרות מהביביזם. זה יהיה תהליך תרבותי וחינוכי שיארך שנים רבות.

גדי טאוב שיתף את הרשומה בתוספת הערה על כך שאני בטח מתכנן להקים מחנות לחינוך מחדש. בעקבות דבריו, הסתערו עליי עשרות ואולי מאות מגיבים, אספסוף מוסת וצמא דם, באמירות כמו "נאצי, היטלר, לא במקרה שם המשפחה שלך הוא כמו של היטלר, קיבוצניק אשכנזי שרוצה לסגור אותנו במחנות ריכוז ולמחוק את המסורת ואת המזרחיים" ועוד כהנה וכהנה, כולם עם אותו מסר שקרי ובאותה התלהמות ושנאה. רובם המוחלט לא חברים / עוקבים שלי בפייסבוק, אלא הם פעם ראשונה מגיחים לשם, רובם בוודאי שמעו את שמי בפעם הראשונה. פשוט, הם הוסתו על ידי גדי טאוב, ויצאו ללינץ'. כתבתי על כך לטאוב אך הוא לא טרח להגיב. מבחינתי זו הייתה רק הוכחה מה משמעות הסתה ואיך עובד הביביזם ולמה הדה-ביביזציה של החברה הישראלית היא הכרח קיומי.

* דוגמה אישית במובן הרחב של המושג – ח"כ דודי אמסלם עמד על דוכן הנואמים והשתלח, והתלהם וגידף. וזה לא היה בעידנא דריתחא, בסערת הוויכוח. הוא קרא את הדברים מהדף. כן, ביושבו בחדרו הוא כתב נאום ובנאום עצמו הופיעו כל הגידופים, העלבונות ההשתלחויות.

אמסלם קרא מן הפרוטוקולים דברים שאמר… יו"ר הכנסת מיקי לוי בהיותו באופוזיציה. וזה היה מביש. לא התרגיל הפרלמנטרי של אמסלם. הטקסט המקורי.

כאשר דווקא מיקי לוי נבחר ליו"ר הכנסת, כתבתי: "בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה".

כן, אני באמת מקווה שכיו"ר הוא יגלה דוגמה אישית. אבל מי שעד רגע היבחרו לתפקיד התנהג ההיפך מהדוגמה האישית שהוא נותן בתפקידו, מעורר אי אמון בדוגמה האישית עצמה. כאשר הוא גוער, בצדק, בח"כ שמתפרע, הגערה אינה נשמעת אמינה כאשר הוא עצמו נהג כך רק לאחרונה.

כפי שאין מועד תפוגה לדוגמה האישית, ואנו מצפים ממנהיג להוות דוגמה אישית גם לאחר סיום תפקידו, אנו מצפים ממנו לכך גם טרם תפקידו.

* הכישלון הראשון של עומר בר לב – במאורעות הקשים בדיר אל-אסד, הדבר שהיה קשה לי לשמוע במיוחד, היה העובדה שתושב הכפר מילט לביתו שוטרות כדי להגן עליהן. כל הכבוד לאותו תושב, שעוד עלול לשלם על כך מחיר. אבל בושה למדינת ישראל, ששוטרות צריכות להתחבא כדי להציל את חייהן בשטח ריבוני של מדינת ישראל. ואם כדי למנוע מצב כזה צריך היה לפתוח באש חיה ולהרוג כמה מהפורעים – נכון היה לעשות כן, ולא להגיע לחרפה כזו.

קריאתו של השר לביטחון פנים לחקור את ירי השוטר חמורה ביותר. מול מתקפה אלימה כזו על המשטרה, חובתו הייתה קודם כל לגבות את השוטרים. כמובן שיש לבצע תחקיר, לא חקירה, על כל אירוע ובוודאי על אירוע כזה. בתחקיר יש לבדוק אם הירי היה מוצדק, אבל גם אם באירוע שבו נפצעו חמישה שוטרים, הוצתו שתי ניידות משטרה, נבזזו ניידות נוספות ושוטרות נאלצו להתחבא, לא הייתה הימנעות בלתי מוצדקת מירי.

על ממשלת ישראל מוטלת החובה להחזיר את הריבונות הישראלית שהתערערה ונשחקה במגזר הערבי בשנים האחרונות. האחריות על כך היא בראש ובראשונה על ראש הממשלה ואחריו על השר לביטחון פנים. אם אחרי התקרית הראשונה מאז כניסתו לתפקיד, שבו המון פרע בשוטרים שבאו לאכוף את החוק והסדר הוא אינו מעניק למשטרה גיבוי, ספק רב אם הוא מתאים לתפקיד.

* אתגר הקורונה של בנט – ברגעי הגסיסה של הקורונה, כאשר יש בישראל רק 22 חולים קשה, פתאום היא מתחילה להרים ראש. כך בעולם וסימנים ראשונים גם אצלנו. כדי למנוע התפרצות של גל רביעי, יש צורך בפעולה מהירה.

איני סבור שיש צורך עדין לחזור למסכות ולהגבלות. ניתוח מוקדי ההתפרצות מעיד על שני גורמים – אנשים שחוזרים מחו"ל ומביאים אתם את הקורונה ואת הווריאנט ההודי והפצה בידי ילדים ונוער. לכן, בכך יש להתמקד.

יש לחזק מאוד את הפיקוח על שערי הכניסה לישראל, להמריץ את הבדיקות, להקפיד על בידוד ולאכוף אותו. ויש לצאת במבצע חיסונים לבני 12-15 (הגילים שכבר ניתן לחסן בהם על פי תוצאות הניסוי ובדיקות משרדי הבריאות בארץ ובעולם).

כאשר החל חיסון הילדים, המסר של משרד הבריאות היה מהוסס מאוד. לא היה עידוד להתחסן, לא הייתה המלצה להתחסן ואפילו אפשר לומר שהמסר היה שלא צריך להתחסן, אבל אפשר להתחסן ומומלץ רק לנערים בקבוצות סיכון, או שבני משפחותיהם בסיכון או שעומדים לצאת לחו"ל להתחסן. כאשר מתחילה התפרצות נוספת, יש לשנות את המסר ולצאת במסע הסברה ושכנוע רבתי, כדי להביא להתחסנות של בני הנוער, באחוז גבוה כמו אצל האוכלוסיה הבוגרת. גילוי נאות – בתנו בת ה-15 התחסנה (היא כעת בין המנה הראשונה למנה השניה).

חשוב מאוד להמשיך להתאפק ולא לנסוע לחו"ל. בעולם המגפה עוד משתוללת, ומוטב לדחות בעוד שנה את החופשה בחו"ל. ניתן לצאת לחופשות מקסימות בארץ.

מראשית הקורונה בנט מתח ביקורת על התנהלות הממשלה. כשר הביטחון הוא גם יזם וביצע פעולות בנדון והוא אף כתב ספר שבו הציע אלטרנטיבה לדרך ההתנהלות של הממשלה הקודמת. כרגע, בשבוע השני שלו בתפקיד, הקורונה מאתגרת אותנו וכעת הוא עומד למבחן הביצוע והמנהיגות.

* עוטה מסכה פתאום – ח"כ אלי אבידר צולם עוטה מסכה מרצון, בעקבות ניצני התפרצות הקורונה. כדאי לזכור שאבידר היה מכחיש קורונה והסית להפר את הנחיות משרד הבריאות. הוא גם יצא נגד החיסונים והצהיר שלא יתחסן "כי זה אינטרס של נתניהו להכניס את הציבור להיסטריה". שמא הוא באמת לא התחסן ועכשיו הוא נבהל מעצמו?  

* ראיתם מה זה? רק ביבי הלך וכבר הקורונה מרימה ראש.

* חמש שנים – גנץ מציע לאפשר לרמטכ"ל כוכבי לכהן חמש שנים.

אם כך יהיה, זה לא יהיה תקדים. כבר היה רמטכ"ל ששירת בתפקיד חמש שנים – רפול.

* התקשורת אשמה – איני נוהג לדבר על "התקשורת", כי אין דבר כזה. זו הכללה דמגוגית. אבל הפעם אני חורג ממנהגי – כן, התקשורת אשמה. ואני אומר זאת על סמך נתונים סטטיסטיים אובייקטיביים.

מיהו הח"כ המרואיין ביותר בכלי התקשורת מאז הבחירות? הכהניסט. עוד לפני כן התקשורת בנתה אותו, הוא היה אורח רצוי באולפנים והמראיינים נהנו להסתחבק ולפלרטט אתו.

כאשר מורו ורבו "הרב" כהנא שר"י היה ח"כ, התקשורת החרימה אותו. הוא פשוט לא רואיין. אז אני מבין ש-2021 אינה 1984. וכאשר בניגוד לכהנא שהיה מחוץ לכל משחק קואליציוני או פרלמנטרי, כיוון שכל המפלגות כולל כל מפלגות הימין החרימו אותו באופן טוטלי, תלמידו המובהק הוא חלק מהמשחק הפוליטי, התקשורת אינה יכולה להתעלם ממנו, כי אז הייתה זו פגיעה בזכות הציבור לדעת. אבל שהוא, איש שולי השוליים של שוליי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית יהיה הח"כ המרואיין ביותר. מה זה הטירלול הזה? התקשורת הישראלית ירדה מהפסים?

כן אני מכיר את הכלל התקשורתי שאדם נשך כלב – ידיעה, ולכן את המשיכה של התקשורת לקיצון, לרדיקלי ולפנאטי. אבל ככה, בלי גבולות? התקשורת הישראלית התחרפנה.

נתניהו הוא האשם הראשי בלגיטימציה של בן גביר אבל התקשורת, שבנתה אותו, שותפה מלאה באשמה.

          * ביד הלשון

מאה ימי חסד – מאה ימי חסד – זו מסורת פוליטית על פיה במאה הימים הראשונים של בעל תפקיד חדש בתפקידו, אין מותחים עליו ביקורת, או ממתנים את הביקורת עליו, או מתייחסים בסלחנות לשגיאות של מתחילים.

האם זהו מיתוס או שבאמת היו מקרים שבהם האופוזיציה והתקשורת העניקו לממשלה מאה ימי חסד? אני בספק.

מה מקור הביטוי? ולמה דווקא מאה ימים? למה לא חמישים או מאתיים?

על פי הגרסה המקובלת, אלה מאה הימים שבין שובו של נפוליאון מהאי אלבה לפריז ולשלטון ב-20 במרץ 1815 עד תבוסתו בקרב ווטרלו ב-18 ביוני, שבעקבותיה איבד את השלטון והוגלה בשנית, הפעם לאי סנט-הלנה. אם כך, הרי שימי החסד במקרה זה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה, וספק בידי האם באמת זה מקור הביטוי.

אורי הייטנר

צרור הערות 20.6.21

* שינוי – הלכה למעשה – מבחנה של ממשלת שינוי, הוא שהיא אכן מחוללת שינוי.

שינוי אינו נראה לעין מיד, אבל במקרה הזה, ביומו השני של בנט כראש הממשלה, הוא אותגר בידי האויב הפלשתינאי, שחידש את טרור ההצתות.

בניגוד למדיניות ההבלגה וההכלה של ממשלת נתניהו, בנט הורה מיד ליישם את העיקרון של דין הצתה כדין רקטה, ושיגר את חיל האוויר להפציץ בעזה. ההפצצה הראשונה לא הייתה תגובה מספקת, אבל לבטח איתות לאויב שמה שהיה לא יהיה. ושחמאס המשיך להצית גם למחרת – הפעם התקיפה הייתה משמעותית וכואבת הרבה יותר.

נגמרה החלוקה המסורתית בינם לביננו של הפסקת האש – אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש. ומה יותר אש מהצתה? ומכאן שהצתה היא הפרה ברורה.

ישראל מבהירה לאויב שכל פגיעה בריבונות תיענה בחומרה. לא עוד אישור להשיא אש ובלבד שלא תשוגרנה רקטות.

בראשית טרור ההצתות ומדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו, התראיין השר לשעבר צחי הנגבי, והיתמם: "מה אתם רוצים, שנירה בילדים בני שמונה עם עפיפונים"?

השבוע חמאס פרסם את התמונות של מפריחי בלוני התבערה – מדובר בגברים, יחידה מובחרת של חמאס. יש להתייחס לחוליות הללו בדיוק כמו אל חוליות משגרי רקטות. לנסות לחסל אותן טרם ביצוע זממן או מיד אחריו.

ואם טרור ההצתות לא יפסק, יהיה עלינו להצית את שדותיהם של הפלשתינאים.

בנאומו כראש האופוזיציה בדיון על השבעת הממשלה, הזהיר נתניהו שאחרי שהוא ילך, מי יוכל להורות לצה"ל לפעול מעבר לקווי האויב… הנה, ראינו. אגב, על פי מקורות זרים צה"ל תקף גם בסוריה (בעניין זה אין צורך בשינוי, אלא בהמשך המדיניות הנכונה).

* יעד מודיעיני ומבצעי – אחד מיעדי חמאס שהושמדו היה בור רקטות. בעיניי, אחד הלקחים המרכזיים ממבצע "שומר החומות" הוא מאמץ מודיעיני לאתר את מצבורי הרקטות ומאמץ מבצעי ראשון במעלה להשמיד אותם.

* אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה – אחרי פרישת ש"ס מממשלת רבין, לאחר שדרעי נאלץ לפרוש בשל כתב האישום נגדו, הממשלה הייתה ממשלת מיעוט שנסמכה על תמיכת מד"ע וחד"ש מבחוץ. כשרבין החליט על בניית השכונה היהודית בהר חומה, מד"ע הגישה הצעת אי אמון בממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה, באקט אנטי פטריוטי אופייני, החליט שהליכוד ומפלגות הימין יצביעו אי אמון בממשלה יחד עם חד"ש ומד"ע. כל הניסיונות לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו כדי להבטיח את הקמת השכונה עלו בתוהו. הוא התעקש להצביע נגד, בשל העדפת האינטרס הפרטי על האינטרס הלאומי. הממשלה עמדה ליפול ורבין נאלץ לבטל את ההחלטה על הר חומה, שהתעכבה שנים אחדות, באשמת נתניהו.

והנה, נתניהו חזר לתפקיד ראש האופוזיציה ושוב אותו סיפור. בעוד ימים אחדים עומד לפוג תוקף האיסור על איחוד משפחות פלשתינאיות וייפתח פתח לנהירה רבתי של פלשתינאים לתוך ישראל, עם כל המשמעות הדמוגרפית והביטחונית הכרוכה בכך. עד כה, תמיד,  המפלגות הציוניות התאחדו להצבעה בעד הארכת החוק. הממשלה הביאה את הארכת החוק, אך בשל התנגדות רע"ם ומוסי רז (שהחברות שלו בקואליציה יותר בעייתית משל רע"ם, כי בעמדותיו הוא איש חד"ש) אין לה רוב. אבל הרי ברור שכמו תמיד גם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות יתאחדו יחד עם הממשלה להארכת האיסור. אז זהו, שלא. נתניהו הורה למפלגות הקואליציה למנוע, לצד בל"ד והרשימה המשותפת, את הארכת החוק. למה? כדי להביך את הממשלה ולהכשיל אותה. אבל את מה הוא מכשיל? את האינטרס הלאומי. כהרגלו, הוא מכפיף כל אינטרס לאומי, ציוני, פטריוטי לאינטרס הפרטי שלו, לאינטרס העסקני הצר. הוא והמחנה המתחזה ל"לאומי". בושה וחרפה.

אם ישראל תוצף בפלשתינאים בשנים הקרובים, האשם בכך יהיה אחד – נתניהו, שמוכיח שכוח ההרס שלו והכישרון שלו לחבל קיימים גם באופוזיציה (אגב, לתשומת לבם של עובדי אלילים כמו קרעי ומיקי זוהר שממשיכים לקרוא לו "ראש הממשלה" והוא "לא מתווכח אתם" – הוא ל-ש-ע-בר. תתרגלו).

אני מקווה שדעת הקהל תפעיל עליו לחץ כבד לחזור בו, או שח"כים / סיעות מגוש הביבי יתעשתו, יפרו את המשמעת ויעשו את המעשה הציוני הנכון.

עם זאת, כבר בשבוע הראשון אנו רואים את הבעייתיות בקואליציה עם רע"ם. אם היא אינה מחויבת לקואליציה – לא תהיה תקומה לממשלה הזאת.

* מבחנה של האופוזיציה – ההצבעה על חוק איחוד המשפחות היא נייר לקמוס לאופוזיציה – האם זו אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

ההצבעה היא נייר לקמוס לליכוד, האם הוא בוחר בציונות או בביביזם.

אין לי צל של ספק, שאילו נתניהו הצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, מפלגות האופוזיציה לא היו מעלות על דעתן לא לתמוך בחוק הזה רק כדי לדפוק את הקואליציה.

* בעד איחוד משפחות – אני דווקא בעד איחוד משפחות פלשתינאיות. למה לא? אבל שזה יהיה ברש"פ.

* רגע, אז מותר לבג"ץ להתערב? – ח"כ משה ארבל מש"ס עתר לבג"ץ נגד יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך שהקפיא העלאת הצעות חוק בחודש הקרוב, עד התארגנות הקואליציה. בג"ץ הוציא צו המורה ליו"ר הכנסת להשיב עד יום שני ולהסביר את החלטתו.

וזה מעלה כמה שאלות. הרי גוש ביבי בכלל וש"ס כחלק ממנו מסיתים נגד בג"ץ ובעיקר יוצאים נגד ח"כים שעותרים לבג"ץ. והנה, שבוע באופוזיציה והם עותרים לבג"ץ. שנית, הם מספרים לנו את סיפורי הבדים מסמרי השיער על בג"ץ הסססמולני שפועל באופן בלתי חוקי נגד נתניהו ונגד הימין בלה בלה בלה. והנה, בית המשפט הוציא כרטיס צהוב ליו"ר הכנסת והעביר מסר שזה לא לרוחו. רגע, מותר לבית המשפט להתערב בענייני הכנסת? הלו, זה ש"ס? זה מחנה ביבי?!

עמדתי בנושא: ח"כים לא צריכים לעתור לבג"ץ. אמנם החוק מאפשר להם זאת, כמו לכל אזרח, אבל הזירה שלהם היא הפרלמנטרית ושם בכוחם להשפיע ולהיאבק על דרכם.

עם זאת, במקרה הזה נכון לעתור, כיוון שאין זו עתירה נגד פעולת ממשלה, החלטה של הכנסת או חוק של הכנסת, אלא עתירה של ח"כ נגד יו"ר הכנסת בטענה שזכותו לממש את תפקידו נפגעת. אני סבור שבעיקרון בג"ץ לא צריך להתערב בענייני הכנסת, אבל במקרה הזה אולי נכון להתערב. בעיקרון, אני סבור שהכנסת סובלת מחקיקת יתר, אך אין למנוע מח"כים לבצע את פעולתם וההקפאה לחודש אינה מוצדקת ואינה מתבססת על תקדימי עבר.

* הציונות תנצח – מיזוג הגלויות הוא אחד היעדים המרכזיים שבליבת הציונות. המהלך הציוני הוא מעם מפורד ומפוזר בין העמים, נטול עצמאות וריבונות, שהקשר שלו למולדתו הוא רוחני בלבד, לאומה היושבת על אדמתה, מיישבת את מולדתה ונבנית כעם אחד מאוחד. הרצל כינה את הציונות "אידיאה נצחית" ומשמעות הדבר היא שהקמת מדינה יהודית אינה הגשמת הציונות וסיום משימתה, אלא היא רק שלב, חשוב מאין כמותו אך רק שלב, בדרך להגשמת הציונות. ייעודה העליון של מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני; לשם כך היא קיימת, זו זכות קיומה וזו תכלית קיומה.

קיבוץ הגלויות ומיזוגן הם יעד ציוני עליון, המבוסס על ערכי אהבת ישראל. קיבוץ גלויות הוא עליית יהודי הגולה לארץ ישראל וכל עוד קיימת הגולה – הפיכתה של ישראל למרכזו של העם היהודי מכל הבחינות ולאבן שואבת עליה יהודית. מיזוג הגלויות, הוא גיבוש היהודים שעלו מהגלויות – ילדיהם, נכדיהם וניניהם, לעם אחד מאוחד, ולא שיהיו כאן כמה עמים יהודיים על פי מקומות המוצא שלהם. לב מיזוג הגלויות הוא השפה העברית כשפתו הלאומית של עם שבמשך כאלפיים שנה לא הייתה לו שפה משותפת (כלומר הייתה לו שפה רוחנית משותפת אך לא שפת דיבור ומעשה, לא שפת החיים עצמם). המהלך הציוני של מיזוג הגלויות הולך בדרך הנכונה. ניצחון הציונות על הגלות מתבצע בעיקר דרך האהבה, הזוגיות והמשפחה. כבר היום קרוב למחצית הילדים היהודים בישראל אינם יכולים להגדיר את זהותם בנוסחים הגלותיים "אשכנזי" או "מזרחי". בעוד דור או שניים, לא יהיה כאן ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". לא יהיה ילד שיבין את מי שיבלבל לו את המוח בשאלה המוזרה הזאת.

אבל הדרך לגאולה הציונית רצופה מוקשים ומהמורות של מנציחי הגלות והגלותיות בתוכנו. הם נאחזים בגלות מסיבות פוליטיות ציניות. מדובר במי שנבנים מהקרע והפילוג בעם, שרואים בתהליך הציוני ובאחדות האומה איום פוליטי, כי הם בונים את כוחם לא רק מהפילוג אלא גם מהשנאה והפחד.

סוכן הגלות מספר 1 בתרבות הישראלית בשנים האחרונות הוא ד"ר אבישי בן חיים. בן חיים הנ"ל הוא אחד התועמלנים המרכזיים של הביביזם, שנבנה מהנצחת השסע העדתי-גלותי, משלהוב היצרים וההסתה הגלותית של "מזרחים" נגד "אשכנזים", ומהפצת הנראטיב הגלותי של "ישראל הראשונה" ה"אשכנזית" שנאחזת בהגמוניה שלה באמצעות הדרה ודיכוי  "ישראל השניה" ה"מזרחית," שאותה מגלם המזרחי הידוע איש "ישראל השניה" מקיסריה. בתעמולה הגלותית הזאת, אין ביקורת מוצדקת על נתניהו כפי שאין שחר לאישומים הפליליים בהם הוא נאשם, אלא מדובר בסך הכל ברדיפה של המזרחי-הידוע, מנהיג ישראל השניה, בידי ההגמוניה ה"אשכנזית" שאינה בוחלת באמצעים כולל תפירת תיקים בלה בלה בלה.

אין ספק שיש קונים רבים והצלחה רבה להסתה הזאת. ברור שהמסרים הללו מצליחים לעכב את מהלך הגאולה הציונית ולהערים עליו מכשולים. אבל אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר ואני מאמין גדול שמהלך הגאולה הציונית הוא בלתי הפיך. חבל שיש מי שמעכבים אותו, אבל כל עיכוב כזה הוא זמני, בחינת ירידה לצורך עליה. למרות כל המכשולים והמֵצרים – הציונות תנצח!

* בחזרה לדוברת – אחת הרפורמות ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה במערכת החינוך, היא מעבר לשבוע לימודים בן 5 ימים והקדשת יום שישי לפעילות חברתית-קהילתית.

זו יוזמה ברוכה מאוד. אין זה פטנט של שאשא ביטון. הרעיון הזה הופיע בדו"ח ועדת דוברת שנועד להקפיץ את מערכת החינוך. לאחר הגשת הדו"ח, שרת החינוך לימור לבנת החליטה לערוך פיילוט של יישום הדו"ח בשלושים רשויות מקומיות. אחת מהן הייתה המועצה האזורית גולן. ניהלתי אז את המתנ"ס האזורי גולן ואכן קיבלנו תקציב ייחודי לפעילות החברתית-קהילתית ביישובים, בהנחייתנו וסיוענו, על פי תכנית שאושרה במשרד החינוך (במאצ'ינג עם תשלומי היישובים וההורים).

אלא שכעבור שנה יולי תמיר התמנתה לתפקיד שרת החינוך. היא הייתה שרת חינוך גרועה ביותר. הדבר הראשון שהיא עשתה, עוד לפני שלמדה מי נגד מי במערכת החינוך, היה לגנוז את דו"ח דוברת. למה? ככה. כי הדו"ח מזוהה עם קודמתה ועולם ישן עד היסוד נחרימה. ביקשנו שלפחות תאפשר את המשך הפיילוט בשלושים הרשויות שכבר החלו ליישם את הדו"ח, אולי בכל זאת יהיו לקחים להפיק מכך. אך היא התעקשה. כנראה חששה שהניסוי יצליח, חלילה.

עם זאת, לא חזרנו לשישה ימי לימודים בשבוע, וכך פועלים בתי הספר בכל המועצות האזוריות.

אני מקווה מאוד ששאשא-ביטון אכן תיישם את הרפורמה הזאת.

* עוד בית חולים חיפאי – התאכזבתי לשמוע שבית החולים החדש שיוקם בצפון, יוקם בקריית אתא. משמעות הדבר היא עוד בית חולים חיפאי. זה לא פיתוח הגליל.

* אוחזים בחבל בשני קצותיו – מהומות בדיר אל-אסד שבגליל כנגד המשטרה והצתת שתי ניידות משטרה, בשל התערבותה של המשטרה בחתונה שבה נורו יריות באוויר.

הנשק הבלתי חוקי ופנטזִיות הירי בחתונות הם מסמלי האנרכיה במגזר הערבי. לאחר שנים של אובדן המשילות והריבונות, כעת מוטל על ממשלת השינוי האתגר הקשה של החזרת הריבונות. הדבר יחייב עימותים קשים, כפי שנוכחנו בדיר אל-אסד.

זהו מבחן גם למפלגות הערביות – בראש ובראשונה לרע"ם שבקואליציה, אך גם לרשימה המשותפת שבאופוזיציה. הם מלינים ובצדק על אוזלת ידה של המשטרה מול האלימות והנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי, אך כאשר המשטרה פועלת וההמונים יוצאים לרחובות, עד כה הח"כים מהמשותפת הגיעו מיד למקום, הסיתו והוסיפו שמן לבערה. אבל אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. מי שרוצה התמודדות של המשטרה עם האלימות חייב לגבות את המשטרה כאשר היא פועלת. מי שאינו מגבה אותה – טענותיו נגד האלימות אינן אלא מס שפתיים.

ישראל כמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם המשך האנרכיה. השינוי העמוק בנושא הזה חייב להיות במקום מרכזי בסדר העדיפויות של הממשלה החדשה.

* תמצית הסיאוב – לפני פחות משנה השתתפתי במפגש בעיריית בני ברק. ראיתי שם אגף חדש, ובכניסה אליו שלט שעליו חתומים עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב. בני ברק! הגליל והנגב! אתם מבינים מה זה? השר לפיתוח הגליל והנגב היה אריה דרעי. השלט מעיד על כך שאפילו הבושה אבדה.

והנה, בקליפת אגוז, תמצית הסיאוב של השלטון היוצא, המעידה על ההכרח בחילופי השלטון.

* מיידים אבן אחרי הנופל – הביטוי היפה ליידות אבן אחרי הנופל, המבוסס על הביטוי התלמודי, מתוך מסכת "קידושין" "לידחי אבן אחר הנופל" (בתרגום מילולי – לדחות אבן וגו'), מתאר את מי שרודפים אדם אחרי שכבר הובס.

אני נזכר בביטוי הזה לנוכח קמפיין מכוער שנערך בימים האחרונים נגד נתניהו, אחרי נפילתו. יש מקום להמשיך ולבקר את מחדלי כהונתו, יש מקום להמשיך להיאבק בביביזם ובוודאי שיש לבקר אותו כראש האופוזיציה, כי גם ראש האופוזיציה, שהוא תפקיד בכיר מאוד במערכת הפוליטית, עומד לביקורת הציבור.

לא כן הרדיפה אחריו כמי שכביכול "מתבצר בבלפור" ואפילו קראתי "פלש לבלפור", כלומר דקה אחרי השבעת בנט, אם הוא עדין בבלפור הוא בגדר פולש.

מעבר בית הוא לא תהליך של יום אחד. לראשי הממשלה הקודמים זה לקח שבועות ספורים וכך יהיה עם גם עם נתניהו. נתניהו ולשכת בנט יסכימו ביניהם על המועד לפינוי הבית. אני בטוח שנתניהו יעזוב במהלך יולי. אם זה יידחה מעבר לכך, יהיה מקום לביקורת. אבל עכשיו? יומיים אחרי שסיים את תפקידו? אני סבור שיש לעגן בחוק פרק זמן מוסכם לפינוי מעון ראש הממשלה, אך חוק כזה יחול כמובן רק על ראשי הממשלה הבאים.

ועכשיו טוענים נגדו על כך שהעז לפגוש במעון את שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר ניקי היילי. מה הבעיה בכך? הוא ראש האופוזיציה ומקובל שבכירים מחו"ל המבקרים בארץ פוגשים גם את ראש האופוזיציה. וכיוון שהוא עדין יושב בבלפור, אין סיבה שהפגישה לא תיערך שם. בוודאי כאשר אין מדובר בביקור רשמי של בעל תפקיד מכהן.

אני קורא את הפשקווילים בנושא של אורי משגב והפניה ליועמ"ש של "קריים-מיניסטר" וזה מעורר בי דחיה. זו שנאה לשמה. אני יודע שהביביסטים נוהגים להציג את כל מי שאינו סוגד לנתניהו כמקשה אחת ומציגים את כל הביקורת עליו כ"שנאה" ומכנים את כל מי שאינו עובד את פולחן האישיות כרל"ב, "רקלוביבי",רק-לא-ביבי. אבל יש כאלה שבאמת נוטפים משנאה. כך אלה שהאשימו אותו שיזם בכוונה את ההסלמה שהובילה למבצע "שומר החומות" כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, כך אלה שדיברו על "סגר פוליטי" בשיא הקורונה ועכשיו אלה שמזנבים בו בקמפיין בלפור החדש. דומה שהם מכורים למחאה ומתקשים להיגמל. יאללה, תרגיעו.

* שינויי חקיקה הכרחיים – בפני הכנסת יונח בימים הקרובים תיקון לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה שמסיים את תפקידו יפנה את המעון בתוך 14 יום. החוק הזה לא יחול על נתניהו, אלא על בנט וראשי הממשלה הבאים.

בהזדמנות זו יש לחוקק שני חוקים נוספים, שגם הם נובעים מלקחי כהונת נתניהו. האחד הוא שהמדינה לא תממן אגורה אחת באחזקת ביתו הפרטי של ראש הממשלה, זולת אבטחה. המדינה מעמידה לראש הממשלה מעון רשמי הממומן במלואו על ידי משלם המסים. ביתו הפרטי – כשמו כן הוא, בית פרטי, וכל הוצאותיו הן הוצאות פרטיות של ראש הממשלה ורעייתו. אם ראש הממשלה רוצה לקיים פגישות עבודה בביתו הפרטי זו זכותו, אך אז עליו לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. השני הוא, שאין לרעיית ראש הממשלה כל מעמד בהיררכיה של ניהול אחזקת מעון ראש הממשלה. כל עובדי האחזקה, הניקיון והמזון במעון כפופים לאחראי על כך מטעם משרד ראש הממשלה. רעיית ראש הממשלה, כדיירת במעון, מוזמנת להציע את הצעותיה ולהגיש את בקשותיה לאחראי על כך במשרד. אין לה שום סמכות לתת הוראות לעובדות ולעובדים.

* הסרת מסכות – איראן לא בחרה ביום שישי את מנהיגה. נשיא איראן אינו מנהיג המדינה. מנהיג המדינה הוא המנהיג הרוחני, חמינאי. על פיו יישק דבר. הנשיא הוא עושה דברו.

חמינאי הוא האיש שמאשר את ההתמודדות בבחירות לנשיאות. מבין המועמדים שהוא מאשר, ברור במי הוא רוצה וברור שהוא יבחר. וברור שהוא סר למרותו של חמינאי. ולכן, השאלה האם הנשיא הוא קיצוני או "מתון" אינה חשובה כשלעצמה. חשיבותה היא ההבנה האם חמינאי רוצה להציב מסכה "מתונה" על פניו בעיתוי זה או אחר. כאשר הוא רצה לקדם את הסכם מינכן של המאה ה-21, הסכם הגרעין האיראני, הוא החליף את מסכת אחמדיניג'אד הקיצוני במסכת רוחאני ה"מתון", שירכך את ההתנגדות במערב ויביא לחתימת ההסכם, שמבסס את איראן כמדינת סף-גרעינית, שהפצצה היא בהישג ידה. כנראה שבבחירת רוצח ההמונים ראיסי, הוא מאותת שהוא מעריך שחזרת ארה"ב, על אף כל ההפרות האיראניות, היא בידו, שביידן שבוי בידי הרצון העז לחזור להסכם, והוא כבר אינו זקוק למסכה מתונה.

בשבוע שבו בישראל הסרנו את מסכות הנ.ק. (נגד קורונה) גם בחללים הסגורים – גם איראן הסירה את המסכות. ואם לשפוט על פי הנזק שנגרם בתקופת רוחאני – המסכה המתונה של איראן, שהיה חמור יותר מבתקופת אחמדניג'אד, אני מקווה שהסרת המסכה בבחירת ראיסי, היא חדשות טובות.

הרמטכ"ל כוכבי יוצא השבוע לארה"ב ובשבוע הבא – הנשיא ריבלין ואני מניח שבקרוב מאוד גם ראש הממשלה בנט. על ישראל להשתמש בבחירת ראיסי כטיעון מוביל במאבק נגד החזרה להסכם מינכן 2.

בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מהשמדת הגרעין האיראני בכוח.

* שנאה מזוקקת – יחסו של חתן פרס סוקולוב (למרבה החרפה) התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי לממשלת נתניהו היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מעריץ את נתניהו. מצד שני הוא מתעב על עמקי נשמתו את המדינה שנתניהו עמד בראשה. כעת אין לו כבר בעיה כזאת. מול הממשלה הנוכחית שנאתו מזוקקת. בפשקוויל האחרון הוא ברך על הצתת השדות בנגב ("פרובוקציה מוצדקת") וגינה את התגובה הישראלית, כי הרי לישראל אסור להגן על אזרחיה, והוקיע את הממשלה ובעיקר את השר עומר בר לב על אישור מצעד הדגלים. מה שהרתיח אותו יותר מכל הוא שעומר בר לב כינה את ירושלים "בירתנו הנצחית". אוי אוי אוי. ולכן הוא הציב אותו בשורה אחת עם בן-גביר. לדידו אין שום הבדל בין בר לב לבן גביר. בדיוק כפי שבאחד מסבבי הבחירות, שבכולן הוא קרא לתמוך ברשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר, כי שניהם ציונים.

* עֹז לקהלני – האם השתתפתם פעם במסיבת יום הולדת שנפתחה בשירת "התקווה"? אם לא, כנראה שלא נכחתם ביום הולדת של אביגדור קהלני. לכן, סביר להניח שלא השתתפתם ביומולדת שכללה אזכרה לחללי גדוד 77. וגם לא השתתפתם במסיבת יום הולדת שנערכה באנדרטת עֹז 77 בעמק הבכא שבצפון הגולן, ולא ישבתם שלוש שעות בקור העז וברוח החזקה.

קהלני חגג ב-16 ביוני את יום הולדתו ה-77. את האירוע הגדול הוא לא חגג בגיל שבעים ולא יחגוג בגיל שמונים, אלא בגיל הסמלי – במספר של הגדוד שעליו פיקד במלחמת יום הכיפור, לוחמה שעליה קיבל את עיטור הגבורה (בנוסף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים).

האמפיתאטרון ליד האנדרטה היה מלא מפה לפה. דומני שהייתי אחד הבודדים במקום שלא היה שריונר. לכן פחות התרגשתי מטנק המרכבה סימן 4 שהחטיבה הביאה למקום וכל הטנקיסטים הוותיקים נהרו אליו בהתרגשות של ילדים.

מח"ט 7 הנוכחי אל"מ אודי צור העלה על נס את פועלו של אביגדור כיו"ר עמותת החטיבה וגם שאר הדוברים הודו לו על פועלו להנצחת מורשת הגדוד והחטיבה וזכרם של החללים. צור סיפר על פגישה עם חניכי הפנימיה הצבאית לפני ימים אחדים. "למה הלכת לחטיבה 7?", שאל אותו אחד החניכים וצור השיב: "בזכות שני ספרים, 'חשופים בצריח' ו'עֹז 77' ". גיבורם של שני הספרים, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים, הוא אביגדור, שאף כתב את "עֹז 77".

את "עֹז 77" קיבלתי לבר המצווה שלי, ואמנם לא הלכתי לשריון, אך אין ספק שזה ספר שגדלתי עליו. התגייסתי לצה"ל 8 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה זה 8 שנים? כלום. אבל בעיניי מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בה ילד בכיתה ה', הייתה מלחמה היסטורית רחוקה ולוחמיה היו בעבורי בערך לוחמי בר-כוכבא. ותמיד ידעתי, שהמלחמות שלנו בלבנון הן משחק ילדים לעומת מלחמת יום הכיפורים.

כך חשתי גם ביום ההולדת של קהלני, כאשר הלוחמים והמפקדים סיפרו את סיפורי המלחמה. ניכרה והרשימה האהבה וההערצה שהלוחמים הרעיפו על מפקדם גם בחלוף כמעט יובל שנים.

אביגדור השיב להם אהבה בנאום ציוני חוצב להבות.

          * ביד הלשון

הפיל שבחדר – במאמר שכתבתי לאחרונה השתמשתי בביטוי "הפיל שבחדר" (זה היה בנושא האנטישמיות בזרם הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב). שאלה אותי הקוראת ריקי איתן מה מקור הביטוי.

זהו ביטוי ציורי, המתאר מצב שבו אנשים יושבים בחדר, ובשיחתם מסתובבים סחור סחור סביב בעיה גדולה כמו פיל שמונחת מול עיניהם, אך הם מעדיפים להתעלם ממנה.

מקור הביטוי הוא באנגלית – elephant in the room.

* "חדשות בן עזר"