צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

אשת השנה תשפ"ב – עידית סילמן

ראש הממשלה נפתלי בנט יצא למוסקבה, להיוועד עם הנשיא פוטין, כמתווך בין אוקראינה לרוסיה במטרה להביא להפסקת המלחמה. עצם העובדה שהוא, ראש ממשלת ישראל, נמצא בידי שני הצדדים, בתמיכה של ארה"ב ואירופה, כאיש הראוי להיות המתווך, מעידה על ההערכה הבינלאומית הרבה לבנט, חצי שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. היא מעידה גם על ההערכה הרבה למדינת ישראל. אם המהלך היה נמשך, אין זה מן הנמנע ששני הנשיאים, פוטין וזלנסקי היו מגיעים לירושלים, לוועידת פסגה בתיווך בנט, ומירושלים, עיר השלום, הייתה יוצאת בשורת השלום. אך היוזמה מתה בעודה באיבה והכל בגלל מסמר קטן וחלוד.

בנט חזר ארצה, ובתוך ימים ספורים מצא את עצמו מתעסק בסחי עסקני מן הדרגה הנמוכה ביותר, אך כזה שהביא לנפילת ממשלתו ולסיבוב הבחירות החמישי. יו"ר הקואליציה עידית סילמן הודיעה שהיא פורשת מן הקואליציה. הממשלה איבדה את הרוב. החל אפקט דומינו קצר שהביא את הקץ על ממשלת השינוי.

הפער בין שני האירועים האלה, הוא הסיפור של שנת תשפ"ב – עלייתה ונפילתה של ממשלת השינוי. נפילת הממשלה הייתה ניצחון העסקנות הדלוחה על המדינאות והמנהיגות. אשת השנה תשפ"ב היא האישה המסמלת את הניצחון הזה, שהוא התבוסה של מדינת ישראל – עידית סילמן.

****

ערב הקמת הממשלה, ח"כ עמיחי שיקלי הבריז ברגע האחרון וערק ממפלגתו, ימינה. ימים אחדים קודם לכן הוא היה שותף, יחד עם בנט ועם כל סיעת ימינה, לניסיון להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו, עם רע"ם. בצלאל סמוטריץ' הכשיל את המהלך. לפתע, ממשלה עם רע"ם אינה כשרה בעיניו. או כפי שהוא הסביר, הבעיה שלו היא דווקא עם מרצ.

לזכותו של שיקלי ייאמר, שהוא החליט על כך לפני ההצבעה על הקמת הממשלה. בכך הוא הפגין את התנגדותו האמתית להרכבה. בניגוד אליו, עידית סילמן תמכה בכל כוחה בהקמת הממשלה. היא הייתה ראש הקואליציה וניהלה אותה במרץ רב וביעילות. היא הייתה ראש החץ הפרלמנטרי בהגנה על הקואליציה, מול מלחמת ההתשה הקשה, חסרת התקדים, של האופוזיציה, שנהגה כאופוזיציה למדינה.

אני משוכנע, שכאשר היא תמכה בהקמת הממשלה, היא לא ידעה עד כמה מדיניותה בנושא חוץ וביטחון והתיישבות, תהיה המדיניות של ימינה. היא לא העלתה על דעתה איך מרצ, רע"ם והעבודה יתיישרו עם בנט. גם בנט לא העלה זאת על דעתו. מהבחינה הזאת, לדידה של ימינה, הממשלה הייתה הצלחה פנומנלית, מעל ומעבר לחלומותיהם הוורודים ביותר.

הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה. הממשלה ניהלה בהצלחה גדולה את מבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. היא מנהלת את מבצע "שובר גלים" שהחריף באופן חסר תקדים את פעולות המנע והמעצרים בשטחי הרש"פ, כפי שלא היו כדוגמתם מאז "חומת מגן". ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. כאשר אחמד טיבי נשאל בראיון ליוסי ורטר ב"הארץ" אם אינו מתחרט על שהרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם הליכוד בהפלת הממשלה, וכתוצאה מכך עלולה לקום ממשלה עם בן גביר, השיב טיבי בכנות: "הממשלה האחרונה הייתה גרועה יותר מאלה שהיו לפניה, שגם הן היו גרועות. בענייני חוק קמיניץ, הנגב, הריסות בתים, הפשיעה בחברה הערבית, היא הייתה ממשלה גרועה מאוד". לשיטתו, הוא צודק. ומכאן, שלשיטתו של ישראלי ציוני, הבוחן את המציאות ביושרה – זו הייתה ממשלה טובה מאוד. העובדה שכל הפעולות שציינתי נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו והיא ניצחון גדול לאידיאולוגיה המכונה "ימנית".

לא בכדי, כאשר עידית סילמן החליטה לפרוש, לא היה לה שום טיעון רציני לבסס את אכזבתה המלאכותית מן הממשלה. לכן היא המציאה תירוץ מגוחך – מכתב של שר הבריאות הורוביץ לבתי החולים, שבו הזכיר להם את פסיקת בג"ץ האוסרת על מניעת הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים. למה זהו תירוץ מגוחך? כי השר לא קיבל שום החלטה בנדון – ההחלטה היא של בג"ץ. ההחלטה הזאת התקבלה בכלל בתקופת ממשלת נתניהו. נכון, המכתב של הורוביץ היה מיותר וכנראה נועד יותר לבייס שלו מאשר לתכלית מקצועית. אבל על זה מפילים ממשלה מצוינת? הרי זה ממש מגוחך.

אז למה היא פרשה, לכל הרוחות?

****

ממשלת השינוי התמודדה עם מאבק אופוזיציוני דורסני וחסר תקדים, למרות שלאופוזיציה לא הייתה כל טענה עניינית נגדהּ ונגד מדיניותהּ. כל המלחמה הזאת נבעה אך ורק מסיבה אחת – שנתניהו אינו ראש הממשלה. לא הייתה שום אידיאולוגיה במלחמה הזאת – רק ביביאולוגיה. ובמלחמה הזאת לא היו קווים אדומים, לא היו חוקי מלחמה, לא היה מוסר לחימה, לא היה טוהר הנשק, לא הייתה אמנת ז'נבה, לא לקחו שבויים. הכל מותר, כדי להפיל את הממשלה "הלא-לגיטימית", שאינה לגיטימית כי העומד בראשה אינו נתניהו, ש"על כיסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

אחת השיטות להשגת המטרה, שבדיעבד הייתה האפקטיבית ביותר, הייתה טרור אישי ממוקד נגד ח"כים שנתפסו כ"חוליות חלשות" ונגד בני משפחותיהם. מתן כהנא, למשל, התגלה כאדם חזק, בעל חוסן נפשי וכושר עמידה, והם הירפו ממנו. את סילמן הם זיהו כחוליה החלשה, והטרידו אותה ואת משפחתה 24/7. סילמן התקשרה פעם בהיסטריה ודיווחה על רכב שעוקב אחריה. פעם אחרת סיפרה שהותקפה פיזית בתחנת דלק. לטענות הללו לא נמצאה הוכחה. אבל גם אם לא היו נכונות, הן עדות למצוקה הנפשית של סילמן, שחיה בפחד; היא ומשפחתה.

עד שנשברה. וכשנשברה – היא קרסה, התרסקה, התפוררה כאבק. אילו היה לה מעט כבוד עצמי או לפחות קצת בושה, הייתה מכריזה: "איני יכולה עוד", פורשת לביתה ומפנה את מקומה לרֵעה הטוב ממנה. סילמן נהגה אחרת. כמו אישה מוכה החוזרת אל הגבר המכה, היא העמידה את עצמה למכירה לאלה שרדפו אחריה. האתנן היה שיריון ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. כדי להשיג את השיריון, היה עליה להוכיח את עצמה. ביום אחד מחקה את עצמה וחבְרה אל רודפיה, מגדפיה והמאיימים עליה; הפכה להיות חלק מהם, לכל דבר ועניין. ומצלמות הטלוויזיה תפסו אותה, ברגע המביך של השנה, מתחננת כילדה נזופה ליריב לוין: "הייתי טובה עד הסוף, נכון?" וזה נשמע יותר כמו "הייתי ילדה טובה". אמי הייתה משיבה לה שהיא "צוקער פושקע", קופסת סוכר ביידיש.

מרגע עריקתה, הסכר נפרץ והממשלה נפלה. האתנן שולם בשבוע האחרון של תשפ"ב, כשעידית סילמן, אשת השנה, שוריינה ברשימת הליכוד.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

ממשלת בנט – פוסט מורטום

ממשלת בנט כשלה במבחן ההישרדות. זהו מבחן חשוב, כי אי עמידה בו, אינה מאפשרת התמודדות עם שאר המבחנים. בנט לא הצליח להתנהל פוליטית, ולכן הוא כיהן שנה ושבוע, פחות מכל ראש ממשלה אחר.

אילו הייתה הלימה בין תפקודה של ממשלה, עשייתה והישגיה לבין מצבה הפוליטי והישרדותה, כישלונו הפוליטי של בנט אמור היה להצביע על כישלונה התפקודי של ממשלתו. אך למרבה הצער, הקשר בין השניים רופף למדיי, אם לנקוט לשון המעטה. למרבה הצער, הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו עוד ועוד שיעורים ב"צדיק ורע לו" ועוד יותר מכך, ב"רשע וטוב לו".

ולכן, ראוי לנתח את שנת כהונתו של בנט, גם בהתעלם מהכישלון הפוליטי. ולמיטב הכרתי בנט היה ראש ממשלה מצוין, שהנהיג בתבונה, באחריות ובממלכתיות ממשלה מצוינת.

כל ממשלה נבחנת בשני מדדים – בחינה אובייקטיבית של עשייתה למען הציבור ובחינה אידיאולוגית של מדיניותה, שהיא סובייקטיבית, בהתאם להשקפה האישי של כל אזרח. בבחינה האידיאולוגית, אדם שדעתו שונה משלי, יראה בשלילה מדיניות חיובית בעיניי ולהיפך. כאשר אני משבח את הממשלה, השבחים הם בשתי הבחינות. הישגי הממשלה בולטים בעיקר בהשוואה לקודמותיה בנושאים רבים.

ממשלת בנט הייתה ממשלת שינוי. אחרי 12 שנים, זכינו שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. הייתה זו ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בעשור האחרון בנגב, בגליל ובערים המעורבות, ואף שהיא מילאה את תפקידה שנה אחת בלבד, כבר היו לכך תוצאות בשטח, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. אחרי שנים של שלטון שנבנה מחרחור ריב ומדון בין קבוצות בישראל, ממשלת בנט נשאה את דגל האחדות הלאומית, שיתוף הפעולה בין יריבים אידיאולוגיים למען האינטרס הלאומי המשותף ולמען אזרחי ישראל.

אציג אחדים מן ההישגים:

שר התקשורת יועז הנדל הוביל את מהפיכת הסיבים, שהזניקה את ישראל מאזור חיוג העולם השלישי, לטופ העולמי בתחום הזה, בתוך שנה! ישראל היא המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים, ובוודאי בחיבור של אזורי ספר ופריפריה מועטי אוכלוסין, שאין כל היגיון "כלכלי" לחברם, אך יש לכך היגיון ציוני. הוא הוביל את רפורמת הסלולר החרדי, שתשחרר את האזרחים החרדים מהתלות המאפיוזית בבעלי זרוע וכסף, ומשליטת העסקונה החרדית בחייהם. ובנוסף לאלה, הוא הוביל עוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט.

שר המשפטים גדעון סער הוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. הישגו הגדול הוא המינויים הרבים של שופטים ושל בכירים במערכת המשפט, לאחר שנים של הזנחה. כך גם חוקים ושינויים כמו שימוע למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון, חוקים להגנת החשודים והנאשמים, מפני הסתמכות על ראיות שהושגו בדרך בלתי חוקית. חקיקה שנתנה כלים במלחמה בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי. חבל שבזמן הקצר של כהונת הממשלה, הוא לא הספיק לבצע את הרפורמה בתפקיד היועמ"ש ופיצולו בין תפקיד היועץ ותפקיד התובע הראשי.

השר לביטחון פנים עמר בר-לב קידם את שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה.

שר הדתות מתן כהנא הוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה).

שר התרבות חילי טרופר הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו הצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה.

וכן הלאה, וכן הלאה, ניתן להציג את הישגיו של כל שר בתחום אחריותו. לא פחות חשוב, הוא שכולם יחד השכילו לשלב ידיים להצלחת הממשלה.

ברצוני להתמקד במאמר זה, דווקא בבחינה האידיאולוגית, מזווית הראיה שלי. איני מקבל את החלוקה האנכרוניסטית של "שמאל" ו"ימין", אך על פי ההגדרות המקובלות, בנושא חוץ וביטחון הייתה זו ממשלה "ימנית". בהגדרות שלי, הייתה זו ממשלה של אקטיביזם ציוני ואקטיביזם ביטחוני.

****

מרבית ראשי הממשלות מהימין, קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו. בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תכנית האוטונומיה. שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבינלאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו, ובמלחמת המפרץ הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל. שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש"ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של "דין נצרים כדין תל-אביב". והוא הוביל לתכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס עקר גם את יישובי צפון השומרון.

נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ומשטחים נוספים ביו"ש בעקבות הסכם וואי. הוא הביע בנאום בר-אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו"מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חלופין עם ארגוני הטרור והיה למותג בינלאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, וחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה וממש בימים האחרונים לשלטונו אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנת שלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית-ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות "שמאלניות" שלו. ודווקא הוא עבר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות "שמאלן", "בוגד" ו"נוכל" ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו.

למה הם רדפו אותו? אך ורק מסיבה אחת; בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות.

מתנגדי בנט, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו, המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע"ם; "תומכי הטרור", שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו-יאיר.

אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו או בהרכב ממשלתו? הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה. ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו.

אני, יודע קשה להתמודד באמצעות עובדות עם עוצמת הרמקולים של תעשיית השקרים הביביסטית. אך אלו העובדות, זאת האמת. אין אחרת.

* "דיומא"

אי אמון באופוזיציה

לצד הסיכומים של ממשלת בנט, מן הראוי לסכם גם את שנת כהונתה של האופוזיציה, שהייתה שונה בתכלית מכל אופוזיציה אחרת בתולדות המדינה. כן, גם משתי אופוזיציות שאותן הנהיג נתניהו, בטרם 12 שנות שלטונו גרמו לו לאמץ את התפיסה ש"המדינה זה אני".

מאיר אריאל כתב פעם: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה, כולל הכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבה מנפנפת האופוזיציה. תופעה כזו לא ידענו בעבר.

מנחם בגין, שהיה ראש האופוזיציה במשך 29 שנים (עם הפסקה של שלוש שנים שבהן היה חבר בממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים), הוא האיש שעיצב את דמותה של האופוזיציה בישראל. הוא הנהיג אופוזיציה לוחמת, קשוחה, מאתגרת, אבל אופוזיציה ממלכתית, עניינית ונאמנה.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא השמיע בגין מילת ביקורת על המחדל שקדם לה. בדיון בכנסת הוא אמר שלאחר שוך הקרבות יבוא הזמן לבירור יסודי, אך כעת כולנו מאוחדים ומלוכדים סביב המטרה האחת – לנצח במלחמה. את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה פתח בגין באומרו: "בהתאם לנוהג הפרלמנטרי היפה, הבוקר נברך את יצחק רבין על הקמת ממשלתו ונאחל לו הצלחה בתפקידו. הערב נצביע אי אמון בממשלתו". ובדיון על מבצע אנטבה אמר ראש האופוזיציה בגין: " היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים על מחנות שונים. בבית הזה החופשי עוד בוודאי יהיו ויכוחים בינינו, יסודיים, רציניים, אולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"

האם אנו יכולים לדמיין דברים כאלה מפיו של ראש האופוזיציה נתניהו? כמובן שלא. הייתה זו אופוזיציה שהתייחסה לממשלה כאל אויב, שיש להילחם בו מלחמה טוטלית, עד כלות, בלי אמנת ז'נבה, בלי לקחת שבויים. לממשלה לא ניתנו מאה ימי חסד וגם לא מאה שניות של חסד. גם לא שניה. ברגע שבנט נקרא להציג את ממשלתו ועוד טרם אמר את המילה הראשונה החלה התפרעות רבתי של ח"כים מן האופוזיציה שנמשכה עד תום נאומו, וכך גם בכל נאומיו ובנאומי ח"כים מן הקואליציה. לא קריאות ביניים אלא הפרעות והתפרעויות, גידופים וקללות ואלימות מילולית; פלא שלא הבעירו צמיגים. טרור אישי הופעל נגד ח"כי ימינה ובני משפחותיהם כדי לשבור אותם ולהביא אותם לפרוש מן הקואליציה. כל אלה, ללא שום מחלוקת עניינית, אלא רק מתוך דה-לגיטימציה לעצם כהונתה של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה.

המעשה החמור ביותר, היה הצבעת האופוזיציה באופן אוטומטי נגד כל הצעה של הממשלה, גם בהצבעות על חוקים לאומיים וביטחוניים מובהקים, בניגוד למסורת הפרלמנטרית בישראל, ובלי "כאבי בטן". מאז ומתמיד אופוזיציה מימין הצביעה בעד פעולות ימניות ואופוזיציה משמאל – בעד פעולות שמאליות. ובסוגיות ביטחוניות – הכנסת התאחדה תמיד. הפעם האופוזיציה התנגדה באופן גורף לכל הצעה ואפילו לחוק יו"ש שהפלתו הייתה יוצרת כאוס במדינה. הכאוס היה המטרה. האופוזיציה נהגה על פי האסטרטגיה של לנין: כמה שיותר רע למדינה – טוב יותר למפלגה. נתניהו נהג כאותו פרח טיס שנשר מהקורס והצטרף למערך הנ"מ, בהצהירו: אם אני לא אטוס – אף אחד לא אטוס.

לכל הממשלות בתולדות המדינה הייתה אופוזיציה, שהציגה אלטרנטיבה מולה. לראשונה, פעלה כאן אופוזיציה למדינה. אופוזיציה שנהגה כמו אותה אישה במשפט שלמה שהציעה לגזור את התינוק לשניים. התינוק הוא מדינת ישראל. אני מקווה שהבוחר הישראלי ינהג במשפט הזה כשלמה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז.

אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף"? ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה.

עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה הייתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות.

עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי".

למירי רגב אין ולא הייתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו.

מי את, חתיכת סחבה, שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכל מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם.

המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי – לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט"… כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק.

אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים.

מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.  

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות – ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השניה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית.

בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה.

את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות.

בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים.

בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות.

ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת הייתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים אתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת?

זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו.

ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – לבי לבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן.

ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים.

מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים.

מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו אתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

          * ביד הלשון

להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו".

"להישאר על הגלגל", זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.6.22

* קווי 61 – בממשלתו הראשונה של נתניהו (1996) היו חברות הדרך השלישית, בהנהגת קהלני, וישראל בעליה, בהנהגת שרנסקי. בממשלתו השניה של נתניהו (2009) הייתה חברה מפלגת העבודה, בהנהגת ברק, שלאחר מכן התפצלה, אך הפלג בהנהגת ברק – עצמאות, נשאר בממשלה. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה גם קדימה, בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית של נתניהו (2012) השתתפו יש עתיד, בהנהגת לפיד, והתנועה, בהנהגת ציפי לבני. בממשלתו הרביעית של נתניהו (2015) כיהנה כולנו, בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית של נתניהו (2021) נטלו חלק כחול לבן, בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה, בהנהגת עמיר פרץ, ודרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל. בכל הממשלות הללו היה גורם מאזן, מרסן, שלא אפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, בתוך הליכוד ובהנהגות הליכוד היו אישים מאזנים ומרסנים, כמו דוד לוי, ארנס, בני בגין, דן מרידור, יעלון, גדעון סער ואחרים.

האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא ממשלה בראשות נתניהו, במיוחד היום, בגרסתו תאבת הנקם, ללא כל גורם מאזן. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים, תהיה זו סכנה שלא הייתה כדוגמתה לדמוקרטיה הישראלית. תהיה זו ממשלה שונה לחלוטין מממשלות נתניהו הקודמות. יתר על כן, לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים ממפלגתו, והוא עדין יהיה תלוי, אך בגורמים קיצונים ממנו – במפלגות החרדיות בנושא הדתי, ובעיקר בכהניסטים ועוזריהם ובתפיסותיהם הגזעניות, הלאומניות הפשיסטיות. ראוי לציין, שנתניהו רחוק מאוד מכהניזם. הוא רחוק מגזענות, רחוק מלאומנות רחוק מהקיצוניות הזאת. הוא מתעב את הכהניזם. אבל תאוות השלטון בכל מחיר עומדת אצלו מעל הכל ורק בעטיה הוא חיבק את בן גביר והפך אותו לחלק לגיטימי מהגוש שלו. אולם אם הממשלה תהיה תלויה בבן גביר, נתניהו עלול להיות כבול לדרישותיו ולהקצין בכניעה לתביעותיו.

לכן, הסכנה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא 61 מנדטים לגוש נתניהו. קווי 61 הם איום אמתי על החברה הישראלית. היעד העליון בבחירות הוא לבלום את נתניהו לפני ה-61. אלה חפירות חיינו.

אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים (ובינתיים אף סקר לא נותן לו 61) תהיה זו מציאות אחרת, שפותחת אפשרויות קואליציוניות רבות; טובות יותר או טובות פחות, אך בכל מקרה עדיפות לאין ערוך יותר מאיום ה-61. על כך נסובות הבחירות הללו.

* מיתוס הפרת ההבטחה – ממשלת בנט הייתה ממשלה ציונית, לאומית, ניצית, ומה שקרוי אצלנו "ימנית". היא הובילה קו ניצי ביותר בתחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות. וכל זאת, תוך כיבוד דעות אחרות, בלי להציג את היריב האידיאולוגי כאויב ובוגד ואף תוך רתימתם למהלכים הללו, כמו בהצבעתם של שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. בנט לא סטה כהוא זה מן הקו האידיאולוגי שלו ושל מפלגתו. מכל ראשי הממשלות של הימין, הוא היחיד שאי אפשר להצביע ולו על החלטה משמעותית אחת שלו, שאינה "ימנית". אז יריביו ניתלו בכל החלטה טקטית כמו עיתוי הריסת ביתו של איזה מחבל או בכל שטות שאמר איזה סגן שר, כ"הוכחה" לנראטיב הבדוי על "ממשלת-שמאל-אנטי-ציונית-איסלמיסטית"; הנראטיב השקרי מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. וגם הפיצו שקרים שלא היו ולא נבראו, כיד הכזבנות הביביסטית הידועה לשמצה.

כיוון שממשלת בנט לא סיפקה ליריביה את הסחורה ה"שמאלנית" לה ייחלו, הם התמקדו בזהות שותפיו. אך מה זה משנה מי השותפים, אם המדיניות היא של ימינה ותקווה חדשה? אדרבא, העובדה שהמדיניות הניצית הזאת, כמו תנופת ההתיישבות בנגב ובגולן, החרפה רבתי של הפעולות נגד איראן, הפסקת מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות מעזה, התעקשות על קיום מצעד הדגלים במתווה המסורתי שלו, נעשתה תחת ממשלה שבה היו חברות מפלגת העבודה, מרצ ורע"ם רק נותנת להן תוקף קונצנזואלי.

בקיצור, כל ההתנגדות לממשלה, הייתה התנגדות סרק. כל הטיעונים נגדה היו חסרי שחר. האמת היא, שאך ורק דבר אחד הוליך את האופוזיציה – דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, שבעיניהם ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו עד אחרון ימיו (או עד שיעביר את השלטון בירושה לבנו יאיר).

אה, ויש עוד טיעון נגדו. הבטחות הבחירות שלו, שאותן הפר. אני מציע לנתח ביושר את הטענות הללו.

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם: אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם הייתה הבייבי של נתניהו. רע"ם הייתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם הייתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים איך שהוא אומר להם. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקים את הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, אומר לו.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי או הלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

זאת האמת ואין בילתה. כל השאר – ערימת כזבים.

* מי יוצא דופן – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט. מי יוצא דופן ביניהם?

מאז 1996 בנט הוא ראש הממשלה היחיד שלא נחשד בדבר, הוא לא נחקר אף פעם ואף לא נערכה בדיקה-טרם-חקירה נגדו. בפרשת הארוחות לביתו הפרטי ברעננה היה מן הסיאוב, אך לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות, הודה בטעות ועבר לשלם על כל הארוחות מכיסו הפרטי, אף שהחוק אינו מחייב זאת.

יש לקוות, שאחרי שבנט עצר נורמה פסולה בת עשרות שנים, הוא פתח נורמה אחרת, של ראשי ממשלה נקיי כפיים.

* בלתי חוקתי – שנה שלמה הייתה לקואליציה להעביר את "חוק הנאשם", והיא לא עשתה כן, בשל התנגדות ימינה. הייתה זו החמצה, כיוון שהחוק הזה חשוב. אבל משכך קרה, להעביר שינוי מהותי בחוק יסוד, בחקיקת בזק, במקביל להתפזרות הכנסת, כאשר החוק משפיע מאוד על תוצאות הבחירות – זה בלתי קביל, בלתי חוקתי, בלתי ממלכתי ובכל מקרה – בלתי בגי"ץ. אם החוק יעבור ובג"ץ יפסול אותו, יהיה זה ביזיון למי שקידמו את החוק.

לא כן, באשר לחוק הגבלת קדנציות. החוק הזה עבר בקריאה שניה והוא בשל לקריאה שלישית. לא תהיה לו השפעה על הבחירות הקרובות, אלא רק בעתיד, אם יהיה ראש ממשלה שיכהן שתי קדנציות ברצף. ולכן, ראוי להשלים את חקיקתו.

* חוק זריחת השמש – אני מתנגד לניסיון להעביר בהליך מזורז בזמן פציעות של הכנסת המתפזרת את "חוק הנאשם". זה לא ראוי, ולא יעמוד בבג"ץ. אבל בחוק עצמו אני תומך.

האמת היא שבעיניי לא נכון שחוק כזה יכתב בספר החוקים הישראלי, כפי שאין חוק המורה לשמש לזרוח בבוקר. כלומר, זו צריכה להיות נורמה ברורה, שאין כל צורך לחוקק אותה.

כאשר רבין נחשד בעבירה זניחה שחצי שנה מאוחר יותר הוצאה מספר החוקים, הוא לא המתין לכתב אישום והתפטר מתפקידו. כאשר החלו חקירות אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו קרא לו, בצדק רב, להתפטר, כי לא יתכן שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה. כיוון שאולמרט לא התכוון להתפטר, וכמו מחליפו התבכיין על ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" והפיץ קונספירציות מטורללות על הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי לסכל את השלום הסופי שהוא עמד להביא – חבריו להנהגת מפלגתו ושותפיו להנהגת הממשלה הראו לו את הדלת והוא נאלץ להתפטר, הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום.

נתניהו, שרמס כל נורמה ציבורית, הוכיח שאי אפשר עוד להתבסס על נורמות ועל "כך לא יעשה במקומותינו", ואין מנוס מחקיקה. הוא הוכיח שבלי חוק הכופה זאת, הוא ממשיך לכהן גם אחרי הגשת כתבי אישום והמוני חסידיו תומכים בכך בכל מאודם. יתר על כן, ככל שזה תלוי ובו ובחסידיו, גם אם הוא יורשע – אין סיבה שלא ימשיך לכהן.

משלא התפטר, הוכיח נתניהו בהתנהגותו כמה מסוכן הוא המצב שבו נאשם בפלילים עומד בראש הממשלה. איך הוא מנצל את כוחו כדי לנסות להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מאימת הדין. איך הוא מנצל את מעמדו כדי להסית את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, לרדוף אישית את מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, פרקליט המדינה ואנשי התביעה, ולהפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". לא בכדי, ההמון הנוהה אחריו קורא להעמיד לדין את החוקרים והפרקליטים. במעשים אלו הוא מדרדר את ישראל למדינת עולם שלישי.

נכון, עדיף היה שלא יהיה חוק כזה בישראל, כי מוטב היה שהנורמות והבושה ייתרו אותו. מכיוון שזה לא המצב, והבושה אבדה, אין מנוס מהחוק.

* להאריך את כהונת כוכבי – היועמ"שית גלי בהרב-מיארה קבעה שבשל הקדמת הבחירות לא יוכל גנץ למנות כעת את הרמטכ"ל הבא (אם כי זו אינה פסיקה סופית). קביעה זו אינה מפתיעה, כיוון שזו הנורמה המקובלת בישראל לאורך השנים, שממשלת מעבר נוהגת באיפוק וריסון, ובין השאר אינה ממנה בעלי תפקידים בכירים, אלא משאירה זאת לממשלה שתקום אחרי הבחירות.

יש בכך היגיון רב, אולם כאשר בשלוש שנים מתקיימות חמש מערכות בחירות ובשנים הללו רוב הזמן משלו ממשלות מעבר, הדבר גורם לפגיעה קשה בתפקוד המדינה.

כפי שכבר כתבתי, הפתרון הראוי לנושא בחירת הרמטכ"ל, צריך להיות הארכת כהונתו של כוכבי לשנה חמישית.

* ציוניזציה של ש"ס – האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ, בחרה פה אחד ביצחק וקנין לחבר דירקטוריון קק"ל. טרם ההצבעה, וקנין קיבל שבחים מימין ומשמאל. מעבר להתאמה האישית, אני שמח על בחירת איש ש"ס. כידוע, החרדים התנגדו לציונות ולתנועה הציונית ולא היו חברים בה. עצם הצטרפותה של ש"ס למוסדות הלאומיים מעידה על תהליך ציוניזציה של מפלגה זו. אני מקווה מאוד לציוניזציה של החרדים כולם, שתבוא לידי ביטוי גם בדרישה הציונית מהפרט – גיוס לצה"ל והגנה על המולדת.

* סרטן הקנאות – השליסל הנורווגי הוא קנאי אסלמיסט.

זו אותה קנאות.

* איזה ערך יש לתחקיר של ארגון אנטישמי – מועצת זכויות האדם של האו"ם הוא ארגון אנטישמי, שמיוצגות בו מדינות רודניות שאין בהן זכויות אדם, ועיקר עיסוקה האובססיבי הוא תקיפת ישראל, גינויה ועלילות דם עליה. אין שום ערך ושום משמעות ל"תחקיר" של הגוף האנטישמי הזה, כאילו כתבת אל-ג'זירה נהרגה בידי חיילי צה"ל.

בכל שנה נהרגים עיתונאים בעולם, שמסקרים זירות לחימה. באף מקרה כזה, אין דרישה לחקירה פלילית (!) או לחקירה כלשהי, מתוך הבנה שמי שנמצא באזור קרבות, מסכן את חייו. הדרישה הזאת היא רק מישראל, ללא שמץ של הוכחה שחיילי צה"ל הרגו אותה.

איני יודע מי הרג אותה, אבל העובדה שהרש"פ מסרב למסור את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל, מעידה שיש להם מה להסתיר. הרי אילו היה בידם קליע המוכיח שחיילי צה"ל הרגו אותה, הם היו קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב וממהרים למסור אותו לבדיקה שתוכיח את טענתם. לכן, רוב הסיכויים הם שהיא נהרגה מאש פלשתינאים.

* געגוע לפנטזיה – בסרט תעודה מעניין על הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בערוץ 11, התראיין אורי אבנרי, וסיפר שלפני קום המדינה היישוב התנתק מן העם היהודי. אף אחד לא דיבר על יהודים. רק על מדינה עברית, צבא עברי, חקלאות עברית. קם עם חדש.

דברים אלה הנם הבל ורעות רוח. רגע, איך אני מתווכח אתו? הרי הוא חי אז, כנער וכבוגר, ואני עוד לא נולדתי. נכון. אבל הזיכרון שלו סובייקטיבי ומוטה ולכן מתעתע, בעוד אני מסתמך על מסמכי התקופה; על עיתוני התקופה, על פרוטוקולים מן התקופה, על זיכרונות ויומנים של אישי התקופה.

נכון, הכנענים (שלאורי אבנרי היה פלירט מורכב אתם, ועל כך כתבתי מחקר) קראו לעצמם "עברים" בתור עם חדש של כל בני הארץ מכל העמים, המנותק לחלוטין מהעם היהודי. מנהיג הכנענים יונתן רטוש אמר שהקשר בין העברי ליהודי, הוא כמו הקשר בין האדם לקוף. אז אמר. אבל כמה כנענים כאלה כבר היו? נכון, ברדיצ'בסקי כתב פעם שהעברי הראשון הוא היהודי האחרון. אז כתב. הוא גם כתב דברים סותרים. ודאי שאלה לא המיינסטרים.

כל הקורא במסמכי התקופה רואה שהשימוש במושג "יהודי" היה נפוץ מאוד, לצד השימוש במושג "עברי", ללא כל אבחנה ביניהם. כאשר המפגינים נגד הספר הלבן קראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" על עליה של מי הם דיברו? עליה של עברים? שאינם יהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". לא "מדינת העברים". כאשר מעפילים פוזרו בין חברי קיבוצים, חברי הקיבוץ והמעפילים קיבלו הנחיה להזדהות בחיפושים של הבריטים, ציידי המעפילים, במשפט: "אני יהודי מארץ ישראל". המאבק על עבודה עברית, היה מאבק להעדפת יהודי, גם כזה שעלה אתמול לארץ ישראל, על ערבי, תושב ותיק בארץ. השפה העברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. האמירה של אבנרי שהציונות נועדה להתנתק מן היהדות, שאותה מיחזר למחרת בבוקר ב"הארץ" רוגל אלפר היא כמובן שטות. תכנית בזל – המצע של התנועה הציונית מדברת על: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".

הציונות היא המימוש העילאי של היהדות והיא נועדה להיות דרך המלך של כל היהודים בעולם, לעלות למולדת היהודית – ארץ ישראל, ליישב אותה ביהודים, ולהקים בה מדינת לאום יהודית. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולכל אורכה מופיעה פעמים רבות המילה "יהודי" על הטיותיה השונות, לצד השימוש בביטוי "עברי" פעמים אחדות, כמילים נרדפות לכל דבר. ועיקרה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הנוסטלגיה של אורי אבנרי, אליה עורג גם רוגל אלפר, אינה למה שהיה פעם, אלא לפנטזיה שלו, שהייתה הפנטזיה של שולי השוליים.

* סילוף ההיסטוריה – התכנית על הרבנים קוק ב"כאן" 11 הייתה טובה, בדרך כלל, אך דבר אחד צרם לי מאוד. דובר שם על כך שלפני מותו של הרב קוק נראה היה שחלומו נגוז – היו מאורעות תרפ"ט, היטלר עלה לשלטון והיה רצח ארלוזורוב. ועורך הסרט הוסיף שהדבר הרחוק ביותר מחזון הרב קוק הוא שיהודי ירצח יהודי.

קודם כל, ארלוזורוב לא נרצח על ידי יהודי, אלא על ידי ערבי. שנית, הרב קוק, שהיה מקורב כל ימיו לתנועת העבודה וחלוציה, יצא חוצץ נגד העלילה שרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב והעמיד את עצמו בשורה הראשונה של המאבק על שמם הטוב של הנאשמים ברצח. כדי להדגיש את עמדתו, הוא חתם בשבת בבית הכנסת (!) על עצומת תמיכה בסטבסקי ורוזנבלט, הנאשמים ברצח, וקבע שהם חפים מפשע. האופן שבו הוצגו הדברים, דווקא בתכנית על הרב קוק, היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה.

* זיכוי מוחלט – רשומה שהעליתי בנושא רצח ארלוזורוב בעקבות סרט תעודה על הרבנים קוק, עוררה תגובות שהפתיעו אותי. אנשים צעירים שממשיכים למחזר את העלילה כאילו ארלוזורוב נרצח בידי הרוויזיוניסטים, קרוב לארבעים שנה אחרי שוועדת חקירה ממלכתית זיכתה את סטבסקי ורוזנבלט זיכוי מוחלט.

ועל ועדת החקירה כותבים בלגלוג, שזו ועדת החקירה שבגין הקים ומסקנותיה נקבעו מראש.

ובכן, בגין לא הקים את ועדת החקירה. ראש ממשלה אינו מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מוסמכת להחליט על ועדת חקירה ממלכתית, ומרגע שקיבלה את ההחלטה, החקירה מופקעת לחלוטין מידי הממשלה.

מי שמקים ועדות חקירה ממלכתיות הוא נשיא בית המשפט העליון. הנשיא לנדוי הקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, נשיא בית המשפט המחוזי מקס קנת, ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר והרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', פילוסוף ותיאולוג. פרופ' גלבר התפטר מן הוועדה בעקבות סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית על הטבח בסברה ושתילה. לאחר התפטרותו הוא שבת שביתת שבת מול משרד ראש הממשלה, עד שהממשלה החליטה על הקמת הוועדה.

הוועדה קבעה פה אחת שסטבסקי ורוזנבלט זכאים לחלוטין מחוסר אשמה, ולא הייתה להם יד ברצח.

האם הלועגים לוועדה רומזים על קונספירציה, על פיה נשיא בית המשפט העליון והשופטים הנכבדים עיוותו דין וזיכו אשמים כדי לרצות את ראש הממשלה? תאוריה מטורללת כזאת מתאימה יותר לאזור חיוג אבישי בן-חיים ויאיר נתניהו ולהבלי "מדינת העומק".

* חֲרָמָה – ברכות חמות לכלת פרס ביאליק לשנה זו, פרופ' זיוה שמיר. אני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן. באשר ל"זמר מפוחית", ברצוני להציע פירוש נוסף למילה חֲרָמָה. יתכן שאלתרמן מרמז כאן לביטוי הסלנג חרמנות, כלומר תשוקה ועוררות מינית.

"תראה תמונה לחברך: זו שמה מריאמה

אצלי בלב היא כל הזמן החרמה".

כלומר, גיבור הבלדה מציג את תמונת אשתו לחברו, ומתאר את החשק המיני השרוי בו כל הזמן. וכאן, אפשר לפרש זאת כיצר לבגוד באשת החוק עם נשות החיק המחכות לו בכל נמל, או בחשק לאשתו החוקית, כאשר הוא בורח ממנה הימה.

          * ביד הלשון

אם צריך אקרצף רצפות – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו. אעשה הכל, הוא מבטיח, כדי למנוע את ההתפרקות, את חורבן הבית השלישי. בלי ענייני אגו ותפקיד. אם צריך אקרצף רצפות. הכל".

"אם צריך אקרצף רצפות" הוא משפט משירו של אלתרמן "זמר שלוש התשובות" (או כפי שנהגנו לכנות אותו בנעורינו: "שיר השפוטה"):

הוא אמר: "אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כוח אולי"

אז אמרה היא: "לאט, כוח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אהובי, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כוח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

הזדמנות של אחת ל-75 שנים

שנה מלאה להקמת הממשלה. לפני הקמתה, התנגדתי בתוקף לקואליציה עם רע"ם.

לא התנגדתי לקואליציה עם רע"ם כיוון שזו מפלגה ערבית. טענות שהוטחו בי בשל התנגדותי, קודם לקואליציה עם המשותפת ואח"כ עם רע"ם, כאילו אני נגד שותפות עם ערבים, ואף האשמתי החצופה ב"גזענות", הייתה הטלת דופי חסרת שחר. הסברתי שהתנגדותי לשיתוף עם המפלגות הללו אינה בשל ערביותן אלא בשל עמדותיהן; בשל סירובן לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. שאילו קמה מפלגה יהודית עם הדעות של המשותפת, בהרכב של אנשים כמו עופר כסיף, גדעון לוי, אודי אדיב ולאה צמל, הייתי שולל קואליציה עמן ביתר שאת. לעומת זאת, אם תקום מפלגה ערבית שתרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, אשמח מאוד שתהיה חלק מן הקואליציה ושמנהיגיה יכהנו בממשלה. זו עמדתי גם היום.

בדיעבד, ברור לי שלא הייתה ברירה אלא הקמת ממשלה עם רע"ם. האלטרנטיבה הייתה בחירות חדשות, סיבוב חמישי, שהוא כבר איום של ממש על הדמוקרטיה ועל כלכלת ישראל. ומה תהיינה תוצאות הסיבוב הזה? סביר להניח שאותן תוצאות, ושוב נעמוד בפני אותה דילמה. אז מה? נלך לסיבוב שישי? ושביעי? ועשירי? לא היה מנוס אלא לחתוך, ולהקים את הממשלה שאפשר להקים, כלומר הממשלה בהרכב הנוכחי.

לפיכך, אני רואה בקואליציה עם רע"ם ניסיון היסטורי, שהצלחתו או כישלונו עשויים להשליך על יחסינו עם המיעוט הערבי לשנים רבות.

טעיתי בהתנגדותי העקרונית לקואליציה עם רע"ם. הטעות שלי הייתה שלא קראתי נכון את רע"ם, או שלא האמנתי למה שראיתי וסברתי שזהו מצג שווא. לא האמנתי שמי שהיו עד אתמול חלק מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעו עמה נגד מדינת ישראל בכל הזדמנות ואף התנגדו להסכמי אברהם בשל התנגדותם לשלום עם ישראל, שינו פתאום את עורם. ציפיתי שיודיעו קודם שהם מקבלים את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כתנאי להצטרפותם לקואליציה.

היום אני מבין שרע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת בשל מחלוקת אמתית. לא, הם לא הפכו לציונים ולא שינו את חלומותיהם. אבל הם אמצו אסטרטגיה פוליטית חלופית לזו של המשותפת, המניחה בצד את הנושא הלאומי-פלשתינאי ומתמקדת בסוגיות האזרחיות והכלכליות של ערביי ישראל, וזאת באמצעות הצטרפות לממשלת ישראל, לכל ממשלה ישראלית, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות. זה המסר שבשמו הם ביקשו וקיבלו את המנדט מהציבור. ואכן, כך הם נהגו. נכון, הם לא הודיעו שהם מקבלים את ההסדר המכונן, אבל הם הצביעו בעד קווי היסוד שכללו מחויבות של הממשלה לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ומנסור עבאס אמר: "ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות". הוא אמר את הדברים פעמים רבות, ומה שחשוב יותר – הוא אמר אותם קודם כל בערבית.

רע"ם אכן הביאה לציבור הערבי הישגים משמעותיים.

האמת היא שמי שזיהה ראשון את המגמה היה נתניהו (בשבתו כאבו-יאיר), שטיפח את רע"ם, דחף אותה להתפלג מן המשותפת וראה בה בעלת בריתו בקואליציה שקיווה להקים. אני מעריך שרע"ם העדיפה להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כיוון שאז היא הייתה מקבלת לגיטימציה רחבה ביותר בציבור היהודי. היא גם העדיפה, כמפלגה דתית, את השותפות עם המפלגות החרדיות, החולקות עמה השקפת עולם דומה, בתחומים כזכויות הלהט"ב, מעמד האישה, חוק הקנאביס וכד'. אולם, כזכור, סמוטריץ' הכשיל את הקמת הממשלה הזו. רע"ם, נאמנה להבטחתה לבוחר להצטרף לכל ממשלה, הצטרפה לממשלת השינוי.

בכל הסקרים, כבר שנים רבות, רוב מוחלט בקרב ערביי ישראל מביעים רצון להשתלב במדינה ואף מצהירים שהם גאים להיות ישראלים. אף פעם לא הבנתי מדוע, אם כן, הם מצביעים למפלגה אנטי ישראלית. רע"ם הבינה זאת, ובחרה להיות המפלגה שתבטא את המגמה הזאת.

התנגדותי לקואליציה – בוודאי עם המשותפת, אך גם עם רע"ם, נבעה גם מחשש שהתלות של ממשלת ישראל ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית לא תאפשר לה למלא את המשימות הביטחוניות. למשל, שהקואליציה תתפרק בתגובה הראשונה של צה"ל ברצועת עזה. רע"ם הוכיחה את ההבדל בינה לבין המשותפת, בכך שלא הפריעה כהוא זה לחופש הפעולה המדיני והביטחוני של הממשלה, שהיא ממשלה ניצית יותר מקודמותיה. ויותר מ"עשר מעלות ימינה".

ההבדל הבולט ביותר בין רע"ם לבין חד"ש ושאר מפלגות המשותפת, בלט במיוחד בגינוי הפיגועים שבוצעו בידי ערביי ישראל. בעוד חד"ש הוציאה "גינוי" רפה, באמירות כמו שלא זו הדרך למאבקנו הצודק נגד מדינת האפרטהייד הגזענית והכובשת וכד', רע"ם גינתה ללא סייג, בלי "אבל", בלי "אולם" ובלי "יחד עם זאת" ו"מצד שני".

כאשר אני בוחן בחלוף שנה את הניסיון, אני יכול לקבוע, בפרפרזה על דברי מרטין בובר על הקיבוץ, שהניסיון לא נכשל. לצערי, הניסיון, עד כה, גם לא הצליח.

מנסור עבאס הוא מנהיג פורץ דרך ואמיץ, אך הוא מוקף בעסקנים פחדנים, ולא ממש מצליח לרתום אותם למיזם ההיסטורי של השתלבות במדינת ישראל, מתוך הבנה מה נדרש מהם בהשתלבות הזאת. ראינו זאת בהצבעות קריטיות, שבהן חברי רע"ם הצביעו נגד הממשלה, עד כדי איום ממשי על קיומה. על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית, כשמה כן היא – שותפות, והיא מבוססת על הדדיות ולא על "קח את הכסף וברח". הממשלה מממשת את מחויבותה בהסכם הקואליציוני ומה שנדרש מרע"ם הוא למלא את חלקה ולהצביע בכנסת עם הקואליציה. אם התנהגותה של רע"ם תפיל את הממשלה, תהיה זו פגיעה קשה במדינת ישראל, אך בעבור ערביי ישראל יהיה זה אסון. במקרה כזה, יידרשו עוד 75 שנה עד שמפלגה ערבית תוכל להצטרף לקואליציה ישראלית.

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"