ממשלת אחדות לאומית ממשלת הרע במיעוטו

ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית הוא ממשלה יציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון. אולם, במצבים מסוימים ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. כך, למשל, בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השנייה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. לחלופין, כשיש קרע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי השסעים והורדת הלהבות. מצב ראוי שלישי הוא מקרה של תיקו פוליטי משתק.

כיום, ישראל מצויה במצב השני והשלישי, ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה – בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא יסוד הבעיה. הוא הגורם העיקרי לשסע בעם והתנהלותו רק מעמיקה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי השסע, וכבר ראינו זאת בממשלת האחדות האחרונה. לא זו בלבד שנתניהו חתם על הסכם בשעה שתכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את רוטציית החילופים, ולא די שביצע פשע נגד כלכלת ישראל כשלא העביר תקציב כדי להתחמק מההסכם, הרי גם בהתנהלותו בסוגיות אחרות הוא רק העמיק את השסע. כך, למשל, במופע האימים במסדרון בית המשפט, שם הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי השסעים אלא להעמקתם. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות אחר הבחירות, נתניהו לא יהיה שותף נורמטיבי וקואופרטיבי.

אם כך, מדוע אני בכל זאת תומך בהקמת ממשלת אחדות?

החלופות לממשלת אחדות לאומית

בעת הזו, כל החלופות לממשלת אחדות לאומית גרועות יותר.

חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו והקמת ממשלה עם ההכהניסטים ועוזריהם (שהשתלטו – השתלטות עוינת – על המותג "הציונות הדתית"). ממשלה כזו תילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת הרפורמה שהציג השבוע סמוטריץ', שמשמעותה – הפיכת ישראל ממדינת חוק למדינת שחיתות. עצם שותפותו של איתמר בן גביר הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו ואיני מאמין לבן גביר הטוען שאינו ממשיך דרכו של "הרב" מאיר כהנא שר"י.

https://www.ynet.co.il/news/election2022/article/ryj5e0i7o

https://www.mako.co.il/news-israel-elections/election_2022/Article-0a9d418d24d6381027.htm

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של חד"ש-תע"ל. לא ראיתי ולו סקר אחד הצופה 61 מנדטים למפלגות גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה בחד"ש-תע"ל היא לא רק פסולה מוסרית, אלא גם לא תוכל לשרוד זמן רב. זאת בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת ממשלת ישראל היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת מפלגות חד"ש ותע"ל (לא כל שכן בל"ד) היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא יכול לעבוד וזה לא יעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה-מבחוץ גדול יותר, ויחייב מדי שבוע משא ומתן על כל הצבעה והצבעה בכנסת ובוועדותיה.

ביחס לשתי החלופות דלעיל, יש לציין כי קשה מאוד להנהיג מדינה בקואליציה המבוססת על 61 חברי כנסת, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הציונות הדתית או חד"ש-תע"ל.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות, וגם זאת רק בחלומות הוורדים ביותר, הוא שגוש השינוי יצליח להקים ממשלה של המבוססת על 61 חברי כנסת. כאמור, קשה להנהיג מדינה עם קואליציה כה צרה והשנה האחרונה לימדה אותנו עד כמה שברירית קואליציה כז.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם. ברם, עם הזמן שיניתי את דעתי לנוכח העובדה שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלת השינוי להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה ואף ביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם לא הצליחה להתעלות לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב חברי הכנסת של רע"ם לא התחברו לחזונו ולאורך הקדנציה הם תקעו, לא אחת, מקלות בגלגלים. כך, למשל, כאשר התחוללו מהומות בהר הבית "הקפיאה" רע"ם את חברותה בקואליציה. אמנם זו הייתה "הקפאה" בקריצה, כאשר הכנסת הייתה מצויה בפגרה, אך היה זה תמרור אזהרה באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה וחשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהמפלגה הזאת מייצגת תחת הנהגתו של עבאס, אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה ושלא תלויה בה.

https://news.walla.co.il/item/3501282

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2022-04-17/ty-article/.premium/00000180-5bec-db1e-a1d4-dfed16800000

מרצ – מרצ של זהבה גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של ניצן הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין את מרצ מעניקה לממשלה חדשה חופש פעולה דומה לזה שהעניקה לממשלתו של נפתלי בנט אשר הוביל מדיניות הפוכה למדיניות של מפלגה זו. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט. בנוסף, הייתה זו ממשלה פריטטית שבה עמד בנט בראש גוש ניצי מובהק שכלל את ימינה ותקווה חדשה. יש לזכור שגם ישראל ביתנו שהייתה חלק מהגוש של יאיר לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה ראש הממשלה בנט. אם הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי החילופים, עדיין היה לבנט כוח וטו. אולם, בנט וימינה נעלמו מן הנוף ותקווה חדשה היא עתה חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וממשלה בראשות לפיד לא תהיה ממשלת בנט-לפיד.

בשל כל הסיבות האלו, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, הגרועות יותר לדעתי.

כן לממשלת אחדות אבל לא בכל מחיר

למרות שאני תומך בממשלת אחדות, זו תמיכה מותנית.

ממשלת האחדות חייבת להיות רוטציונית והראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או בני גנץ, אם לפיד יסרב להצטרף גם הפעם). אם נתניהו יהיה הראשון ברוטציה – לא תהיה רוטציה. הציונות הדתית עם בן גביר לא תהיה חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו ובתמורה יוותר גוש השינוי על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר. לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות המפלגות החרדיות, אולם זו פנטזיה. המפלגות החרדיות מקובעות כיום בגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם מנהיגי מפלגות החרדים ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו עבור כך עלול להיות כזה שאף ראש ממשלה ציוני אחראי לא יוכל לשלם אותו.

ממשלת אחדות הרע במיעוטו

תמיכתי בממשלת אחדות, אם כן, אינה נובעת מכך שאני רואה בה את הממשלה האידיאלית. רחוק מכך. אולם, למרבה הצער אין שום היתכנות לקואליציה טובה לאחר הבחירות הקרובות. ממשלת אחדות לאומית היא הרע במיעוטו, כי החלופות – גרועות ומסוכנות לאין ערוך יותר.

מן הראוי ליצור אפוא קונצנזוס לאומי רחב על פסולי החיתון – המפלגות שבשום אופן אינן ראויות להיות חלק מאף קואליציה ואין להקים ממשלה הנשענת עליהן. המפלגות הללו הן חד"ש-תע"ל (וכמובן בל"ד, אך זו כפי הנראה לא תעבור את אחוז החסימה) והרשימה הכהניסטית שביצעה השתלטות עוינת על המותג "הציונות הדתית". אם איננו רוצים בסיבוב בחירות שישי, שגם הוא לא יישא בשורה אחרת, ואם איננו רוצים ממשלת פיגולים עם פסולי החיתון, הפתרון הראוי הוא ממשלת אחדות לאומית. עם כל הבעיות הכרוכות בממשלת אחדות עם נתניהו – זה הרע במיעוטו.

  • * "דיומא"

צרור הערות 24.11.21

* שתי זרועות טרוריסטיות – חמאס הוא ארגון טרור. הזרוע הצבאית והזרוע המדינית הן שתי זרועות של הטרור, המשולבות ביניהן, פועלות יחד להשגת אותה מטרה. כל חבר בחמאס הוא מחבל, וכלל אין זה משנה לאיזו זרוע הוא שייך. וכפי שראינו בפיגוע בעיר העתיקה, לעתים אותו מחבל פועל במקביל בשתי הזרועות.

* להחזיר את המגנומטרים – כאשר נתניהו נכנע לטרור, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים בעקבות ההתפרעויות הפלשתינאיות והורה להסיר את המגנומטרים, כתבתי שהמגנומטרים יחזרו. השאלה היא האם זה ייעשה לפני או אחרי הפיגוע הרצחני הבא בהר הבית.

ביום ראשון היה פיגוע רצחני על סף הר הבית. על הממשלה להתעשת ולקבל החלטה אמיצה – להחזיר את המגנומטרים. עליה לעשות זאת לפני הפיגוע הרצחני על הר הבית.

* זה ילד זה? – מחבל חמוש דקר בסכין לוחמת ולוחם מג"ב בירושלים בניסיון לרצוח אותם, ופצע את שניהם. בעיצומו של הפיגוע, בטרם הספיק לדקור אותם למוות, המחבל נוטרל בירי ונהרג. היורה הוא ראש ישיבת עטרת כוהנים, הרב אביב צוברי. הוא ראוי לשבח על גבורתו, על תושייתו ועל הצלת חיי אדם. הוא מילא את הציווי "לא תעמוד על דם רעך". הוא ראוי להיות מודל לחיקוי.

המחבל היה בן 16. גדעון לוי פרסם פשקוויל רצוף שקרים על ישראל שהורגת ילדים בסיטונות והנה עכשיו הורגי ילדים הופכים לגיבורים. הסיפור הזה הוא התגלמות השוקניזם. מחבל חמוש, שהוא מספיק מבוגר כדי לפצוע ולנסות לרצוח יהודים, מוצג כילד תמים שנרצח בידי יהודים. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת והשקרית שבה גדעון לוי מתאר את הסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו, עוד טרם הקמת המדינה. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת שבה הוא מתאר את מלחמת השחרור.

כן, החברה הישראלית תמשיך להוקיר את מי שמגן עליה, מי שמגן על חיי אזרחים וילדים ובוודאי לשבח אזרח שנוטל יוזמה ומציל חיים. ובכל פיגוע יש לחתור למגע ולהרג המחבל.

… אילו היה נתפס חי, לוי היה כותב שישראל חוטפת ילדים.

* תפקיד צה"לי מובהק – שב"כ וצה"ל חשפו התארגנות טרור של חמאס ביהודה ושומרון, וסיכלו שורת מעשי טרור חמורים, ובהם פיגועי התאבדות וחטיפה. במסגרת פעולת צה"ל ושב"כ נעצרו חמישים  מחבלים, ונתפס אמל"ח רב ובו חומרים להכנת חגורות נפץ וכלי נשק ומיליון דולר לביצוע חטיפה.

כשאנו קוראים את ההתבכיינות השוקניסטית על קלגסי צה"ל שחודרים בלילות לבתים פלשתינאים וחוטפים ילדים, מן הראוי שנזכור שהם מתארים בדיוק את הפעילות הזאת; סיכול פיגועי טרור והצלת חיי אזרחים וילדים ישראליים.

אמנון אברמוביץ' אמר השבוע בערוץ 12 שאת המעצרים האלה צריכים לעשות שוטרים, כי זה לא תפקיד צבאי. איזה דברי הבל. תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ואזרחיה מפני צבאות סדירים ומפני טרור. ומאז מלחמת יום הכיפורים, האיום העיקרי הוא טרור ורקטות. הפעולות בשטח הרש"פ הן פעולות מעבר לקווי האויב, ולא בשטח שבשליטת ישראל, וברור שלכידת מחבלים בשטח כזה היא תפקיד צה"לי מובהק.

אחד מראשי ההתארגנות הטרוריסטית הוא זכריא נג'יב, ממשוחררי עסקת שליט. אלמלא הסיכול, הוא היה מגדיל את המספר שכבר היום הוא דו-ספרתי, של הנרצחים בידי משוחררי העסקה.

כל הכבוד לשב"כ ולצה"ל!

* פצצה מתקתקת – מחבל שחודר לבסיס צה"ל ובוזז אמל"ח הוא פצצה מתקתקת ויש לנטרל אותו במקום, אם צריך גם בירי ואף בירי על מנת להרוג.

ההשוואה בין מקרה כזה לבין פרשת אלאור אזריה (שעשה אהוד בן עזר בגיליון הקודם), בניסיון להצדיק בדיעבד את המעשה של החייל שסרח, מופרכת מעיקרה. שם היה מדובר בירי בדם קר מטווח אפס לראשו של מחבל שבוי, לא רק מנוטרל אלא גוסס, מוקף בחיילי צה"ל בכלי נשק שלופים. אין שום דמיון בין המקרים. המעשה של אלאור אזריה מתאים לכנופיה, לא לצבא של מדינה. הוא קרוב יותר לירי במחבל הכלוא בבית הסוהר, מאשר בירי לניטרול מחבל כדי לסכל פיגוע או שוד אמל"ח.

* מחרחר מלחמת אחים – "פעיל השלום" חיים שדמי דרש בדיון בכנסת לצייד בנשק את ארגוני השמאל הרדיקלי כדי להילחם במתנחלים.

פעיל ה"שלום" הזה הוא מחרחר מלחמת אחים.

חופש הביטוי אינו אינסופי. על הדמוקרטיה להתגונן מפני המניפים עליה גרזן ומפני המשתמשים בה כדי להילחם לחורבנה.

על מוסדות מדינת החוק לטפל בשדמי ללא כפפות של משי.

* מחדל חיסון הילדים – אתמול החל חיסון הילדים בגילי 5-12. אתמול היה צריך להתחיל מבצע לאומי של חיסון המוני בכל בתי הספר בארץ. כך יש לקיים מאמץ לאומי. אלה צעדי חירום לבלימת מגפה.

ראש הממשלה הציב יעד של חיסון 50% מהילדים עד סוף דצמבר. ביום הראשון לחיסונים התבשרנו שרק ל-2% מהילדים הוזמן תור. בקצב הזה לא נתקרב להשגת היעד. והיעד עצמו מינימליסטי ואינו עונה על הצרכים. בפעולה נכונה, של מבצע חיסונים משמעותי בבתי הספר, רוב גדול של ילדי ישראל היו מחוסנים עד חופשת חנוכה. למרבה הצער, לא למדנו את לקח ההשתהות וההתמהמהות בחיסון הילדים בגילאי 12-16, לפני חצי שנה. אין הגדרה מתאימה לכך יותר ממחדל. זאת, דווקא בשבוע שבו אנו רואים לנגד עינינו שינוי מדאיג במגמת התחלואה.

* בריאות הציבור – התחלתי השבוע קורס בקריית שמונה. בפתח השיעור הראשון התבקשנו להציג תו ירוק. כולנו שלפנו את הסמרטפונים. אישה אחת שלפה את עצמה מהכיתה והלכה לבלי שוב. זה לא נעים. באמת לא נעים. אך כך שומרים על בריאות הציבור.

* עם הראש בקיר – הכחשת הקורונה וסרבנות החיסונים הם תוצאה ישירה של הרלטיביזם הפוסט מודרני. אין אמת, אין עובדות, כל אחד והאמת שלו, יש רק "נראטיבים" וכו'. אין היררכיה. אם המדע והרפואה קובעים חד-משמעית שהחיסון הכרחי למיגור המגפה ושאינו מזיק, ואיזה מאחז עיניים טוען שאין קורונה והחיסון גורם לדום לב – אלו שני נראטיבים, ויש לכבד את שתי הדעות באותה מידה.

ב"זהו זה" האחרון שודר מערכון מצוין על התופעה. גידי גוב מראיין את בראבא כמכחיש קורונה. "אני סבור שמדינה דמוקרטית בת 87" – "סליחה, המדינה היא בת 73". – "את זה אתה אומר. זאת הדעה שלך. אני מכבד את דעתך. הדעה שלי היא שהמדינה בת 87 ואתה צריך לכבד אותי ואת דעתי". וכן הלאה וכן הלאה. עד שבראבא יוצא במחאה את האולפן והולך לעבר הדלת. "הדלת היא בצד השני" מסביר לו גידי ובראבא משיב: "לדעתך הדלת בצד השני, לדעתי הדלת בצד הזה" והוא הולך ישירות לעבר ה"דלת" ונכנס עם הראש בקיר.

* האם רבין היה פשיסט? – ב-1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. שרת החינוך הייתה אז שולמית אלוני, וכמובן שהיא אישרה את הפרס. יתר על כן, היא דחפה להענקת הפרס לליבוביץ' ושיבחה בכל מאודה את ההחלטה.

ראש הממשלה היה אז רבין. לראש הממשלה אין סמכות כלשהי לאשר הענקת פרס ישראל. אבל הוא בין מעניקי הפרס בטקס עצמו. רבין הודיע שיחרים את הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ', המטיף לסרבנות, שכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הופעל לחץ כבד על רבין לחזור בו, אך הוא התעקש ועמד על דעתו. בעקבות זאת הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס.

אין ספק, וגם לרבין לא היה ספק, שליבוביץ' ראוי לפרס על הישגיו המדעיים. אבל הפרס הממלכתי החשוב ביותר שמדינת ישראל מעניקה, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, ממלכתיים.

אם שרת החינוך שאשא ביטון ראויה למטר הגידופים מהשוקניה ("סותמת פיות… החרפה רשומה על שמה… מזהמת את הפרס משיקולים פוליטיים… מעכשיו הפרס יסמן לא מצוינות מדעית אלא נאמנות לשלטון… הפללה פשיסטית של השמאל… החלטה אנטי-דמוקרטית" וכו' וכו') הרי יצחק רבין ראוי בדיוק לאותם גידופים.

* קיצור תולדות גניבת הרוטציה – משה גרנות ביקש ממני הסבר איך נתניהו גנב את הרוטציה באמצעות מניעת התקציב ממדינת ישראל. ובכן, זה הסיפור על רגל אחת. נתניהו גרר את מדינת ישראל לשלושה סיבובי בחירות מיותרים, בתקווה שיצליח להקים ממשלה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין. בשלושת הסיבובים הוא נכשל. בסיבוב השלישי גנץ היה על סף הקמת ממשלה התלויה במשותפת. יועז הנדל וצביקה האוזר מנעו זאת. ישראל עמדה על סף סיבוב רביעי בשיאה של הקורונה. בלחץ כבד של גורמים רבים, ובהם יוזמת ממשלת אחדות שהייתי בין מקימיה, הסכים גנץ להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.

גנץ עשה זאת בידיעה ברורה שהוא מפר את ההבטחה לבוחר, שהוא – ראש הסיעה הגדולה בכנסת מאבד מחצית כוחו ושהמחיר הפוליטי שהוא ישלם כבד ביותר, אך הוא קיבל החלטה פטריוטית להיכנס תחת האלונקה בשעת חירום ולהקים ממשלת אחדות.

הייתה רק בעיה אחת. הוא ידע שאי אפשר להאמין לאף מילה של הפרטנר שלו. הוא לא האמין לו ואף אחד לא האמין לו. ולכן, הוא ניסה לסנדל אותו במערכת חקיקה של "ממשלת החליפין", שבה עד הרוטציה הוא יהיה "ראש ממשלה חליפי", ובכל ניסיון של נתניהו לפזר את הממשלה ואת הכנסת השלטון יעבור באופן אוטומטי אליו. גנץ ויועציו המשפטיים בנו קונסטרוקציה מורכבת שהאמינו שאי אפשר יהיה להערים עליה.

אבל נכלוליותו של נתניהו חזקה יותר מכל קונסטרוקציה. הוא הבחין בכך שההסכם שאושר כחוק אינו קובע בפירוש שגם אם התקציב לא עובר, השלטון יעבור לגנץ. וכך הוא הסכים לתנאים של גנץ, וחתם על הסכם הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו, כאשר הכלי לגנוב את הרוטציה הוא אי העברת תקציב.

וכך היה. נתניהו ביצע פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל בשיאו של משבר בריאות-כלכלי-חברתי ופוליטי מהחמורים בתולדותיה, ומנע העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זה התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה. והוא גרר את ישראל לסיבוב בחירות מיותר רביעי, בתקווה שהפעם, בעזרת רע"ם, יזכה בממשלת החסינות הנכספת.

אבל נתניהו שילם על כך מחיר כבד. אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו. אין שום ערך לחתימת ידו. אם חותמים אתו על הסכם כלשהו, רצוי שההסכם יהיה על נייר רך כדי שיהיה בו שימוש כלשהו. וכך הוא איבד את השלטון, כי אין לו שותפים פוטנציאליים. ולמרות ניסיונו להפיל את השלטון באמצעות דה-לגיטימציה לממשלה החוקית והסתה נוראית, סביר להניח שהוא איבד סופית את הסיכוי לחזור אי פעם לשלטון.

* בדיעבד – שבוע שבועיים לאחר הקמת ממשלת האחדות, ביצע נתניהו את מופע האימים הקרימינלי במסדרון בית המשפט. בדיעבד, יתכן שאז הייתה צריכה כחול לבן לפרוש מהממשלה ולהפיל אותה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות בעד ונגד נתניהו מחוץ לכותלי בית המשפט הן תופעה שלילית. המפגינים, משני הצדדים, חותרים תחת ההליך המשפטי, שמבוסס על ראיות, והופכים אותו לתהליך פוליטי, שבו בעלי דעות פוליטיות שונות מפגינים ומנסים להשפיע על ההחלטה. יש להשאיר את המשפט לשותפים בהליך – התביעה וההגנה, הנאשמים והעדים ומעל הכל השופטים, שיפסקו על סמך הראיות.

* תמצית המהפך – כאשר "המשפחה" החליטה שנתניהו לא יהיה "רק" ראש הממשלה, אלא שר התקשורת וראש הממשלה (בסדר הזה), זה לא היה כדי לקדם את פריסת הסיבים האופטיים בכל רחבי הארץ ולאפשר תקשורת ראויה ומתקדמת ולקדם בכך את הכלכלה, העסקים, הפרנסה, החינוך המדע וההתיישבות באזורי הספר. הם החליטו על כך למען אותם דברים שנדונים כעת בבית המשפט. לכן, כאשר נתניהו נאלץ להיפרד מהתפקיד, הוא הקפיד שהמחליף יהיה עושה דברו איוב קרע.

התוצאה – ישראל, אומת הסטארט-אפ, הידרדרה למקום המאה בעולם בפריסת הסיבים.

שר התקשורת הנוכחי, יועז הנדל, נכנס לתפקידו כשסדר היום שלו אינו אמור לזכות אותו בצל"ש, כי זאת אמורה להיות הנורמה: לקדם את מדינת ישראל בתחום שבאחריותו. וכך, בתוך חודשים ספורים, ישראל צועדת בבִטְחָה לצמרת העולמית בתחום פריסת הסיבים והיום היא הראשונה בעולם (!) בקצב פריסת הסיבים.

הדוגמה הזאת היא תמצית המהפך הפוליטי של השנה האחרונה. והיא גם מסבירה את חשיבות חוק הגבלת הקדנציות שהתקבל בקריאה ראשונה.

* דמעות תנין – צפיתי בתמונות מהקסבה של מאה שערים. אכן, הייתה שם אלימות קשה. אלימות נגד השוטרים. תגובת המשטרה הייתה תגובה מידתית, כראוי להתפרעות אלימה כזו ולתקיפת שוטרים. ההתבכיינות של המפגינים מול מצלמות הטלוויזיה לא הרשימה אותי. לא צריך להתרגש מדמעות תנין.

* הרפורמה הגדולה ביותר – הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי, היא מהפכת חז"ל, מהפכת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן הבית השני. חז"ל הבינו שהדבקות בדת כפי שכתובה בתורה שנכתבה 1,500 שנים ומעלה קודם לכן, בתנאים אחרים, במציאות אחרת, בעולם ערכי אחר, תביא לניוונה של היהדות ולניוונו של עם ישראל. הם יצרו יהדות שיכולה להתקיים גם בתנאים החדשים ללא בית המקדש ופולחן בית המקדש, כאשר העם מתפזר בגלות ואינו יכול לקיים את המצוות הקשורות לארץ, אך השינויים הם לא רק אלה, אלא התאמת מצוות התורה למציאות המשתנה. את הקראים, שדבקו בתורה ושללו את הרפורמה החז"לית הם החרימו.

ההלכה מבטאת בשמה את ההליכה, את ההשתנות וההתאמה. מי שדורכים במקום ודבקים בה כלשונה, הם הקראים של התורה שבעל-פה. הם אינם הולכים ברוח חז"ל. הם לא אלה שיכולים להצעיד את עם ישראל קדימה. ההשכלה, הזרמים ביהדות ובעיקר הציונות, מרדו בקראות הזאת. אלמלא המרד הזה, העם היהודי לא היה קיים היום. היו אולי פה ושם קהילות "איימישים" יהודיים – בטח שלא אומה, בוודאי שלא מדינה יהודית. ללא המרד הזה, לא הייתה גם ציונות דתית. ללא המרד הזה, לא הייתה גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות במדינת ישראל.

היום אין להחרים, חלילה, את הקראים של התורה שבעל פה. חלילה. אבל אין לכופף ראש בפניהם, לא להתבטל, לא להתנצל, לא לגמגם, אלא להמשיך להצעיד בביטחון את ההתחדשות היהודית קדימה. לשמחתי, גם בציונות הדתית יש מהפכה ורפורמות אדירות, בעיקר בתחום מעמד האישה ביהדות. הקראים של האורתודוכסיה מתבצרים, מתנשאים, זועמים. אבל זהו תהליך בלתי הפיך, שמבטיח ויבטיח שהיהדות לא תתנוון ונצח ישראל לא ישקר.

* מפאת כבוד הציבור – כלל הלכתי חשוב קובע ש"כוח דְהֶתֵּירָא עדיף", כלומר שיש עדיפות לפסיקה מקלה בהלכה, לעומת הגישה המתהדרת בחומרות, בהקצנה, ב"ייקוב הדין את ההר" ובהליכה עם הראש בקיר.

בערב שבת האחרונה, הכנסנו ספר תורה למדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר הנהלתה. במהלך האירוע העליתי תמונות וסרטונים בדף הפייסבוק שלי, ואחד הסרטונים התפרש בעיני אחד העוקבים כעליה לתורה של אישה (ביום שישי לא עולים לתורה, כך שהוא לא הבין נכון את הסיטואציה, אבל זה לא העניין). הוא פרץ במטר של נאצות על "הדת הרפורמית" (כלומר, הקנאי החצוף מציג את הזרם הרפורמי ביהדות כ"דת" לא יהודית) וכו'. למה? כי "ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה".

במאמר מוסגר אציין שבעבורי "רפורמי" זו לא מילת גנאי. נהפוך הוא. אבל מדרשת השילוב אינה רפורמית. היפה במדרשת השילוב, הוא היותה של כלל ישראל, והיא רואה את עצם החלוקה הזאת לקופסאות דבר שלילי. ראש המדרשה הוא רב אורתודוקסי. אחד הר"מים הוא רב רפורמי. מכאן אפשר ללמוד על מהותה של מדרשת השילוב, שעל פיה היהדות והתורה אינם נכס מגזרי, אלא התורה שייכת לכל אוהביה והיהדות היא של כל היהודים, או לפחות של כל היהודים שבוחרים לראות אותה כמשמעותית לחייהם.

נחזור לעניין. האם ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה? ממש לא. אין איסור כזה בשום פנים. ההיפך הוא הנכון. במשנה נאמר בפירוש: "הכל עולים לְמניין-שבעה, אפילו נשים". על מה, אם כן, מסתמכים אלה שאוסרים זאת? על פסיקה אחרת, על פיה נשים אינן עולות לתורה "מפאת כבוד הציבור". מה הקשר לכבוד הציבור? כנראה שבאותה תקופה, בתפיסה הפטריאכלית שהייתה נהוגה, התפיסה הייתה שאישה שעומדת בפני הציבור אינה מכבדת את הנורמות המקובלות במקום. אם כך, ההיתר לעליה לתורה, נדחה לתקופה אחרת, תקופה שבה היהודים יתקדמו ויתפתחו ויאמצו נורמות שבהן כבוד הציבור מחייב לאפשר לנשים לעלות לתורה. כלומר בחברה כשלנו, בנורמות של ימינו, אין שום סיבה לדבוק במנהג זמני, אלא להנהיג מנהג חדש, התואם את ההלכה ואת רוח ההלכה, שלא רק מתירה עליית נשים לתורה, אלא תהדר זאת בשם כבוד הציבור. ומכאן, שהקנאי שסנט בי ובמדרשת השילוב, פגע בכבוד הציבור מתוך דבקות כביכול בהלכה, ולמעשה במנהג זמני שנובע מנורמות שבמידה רבה חלפו מן העולם ומן הראוי שיחלפו מן העולם לחלוטין.

יומיים לאחר השיג והשיח עם אותו קנאי, העלה שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, רשומה לזכרו של הרב החרדי הליטאי שלמה פישר, שהלך השבוע לעולמו. וכך סיפר שיבי: "פעם חיתנתי זוג מתוק והכלה התעקשה שאישה תברך שבע ברכות בחופה. אין לי אלרגיות למהפכות בתחום, אבל גם לא הרגשתי שיש לי תפקיד בהובלתם, אז ניסיתי להוריד אותה מהסיפור ושלחתי אותה לדבר על זה עם סבא שלה.

'סבא שלה' היה אחד מפוסקי ההלכה החשובים בעולם החרדי, הרב שלמה פישר, תלמיד חכם עצום ודמות מוכרת בעולם התורה החרדי הליטאי, שבוודאי יהיה בחתונה.

אחרי יומיים הגברת חוזרת ומפתיעה: 'סבא אומר שאין בעיה'.

לא האמנתי. בו ביום לקחתי את עצמי אל הישיבה שלו בירושלים, נכנסתי לחדר הלימוד התת קרקעי, שהיה עמוס ספרים בכל כיוון במדפים ישנים ומצהיבים והוא עומד שם כפוף, נשען על הסטנד וזורח מלימוד תורה עם החברותא 'הצעירה' שלו (בן 80 בערך), בדיוק כמו בסיפורים ששמעתי עליו בילדותי.

אחרי שהעזתי להפריע עם השאלה המוזרה על הנכדה, הוא התחיל לשטוף אותי בציטוטים והפניות כמו תוכנת סייבר שפורצת קוד. לא באמת הצלחתי לעקוב אלא רק להבין את השורה התחתונה שאין בעיה, כי הכל משום כבוד הציבור ומדובר בציבור שככה מכבד את עצמו.

וכך היה. ברכה ראשונה ושנייה ברך גדול הדור של החברה החרדית, את הברכה השביעית ברכה אישה. ככה פשוט. למרות המרחק האין סופי מהעולם החברתי שממנו הוא בא ואפילו מוביל, הייתה בו נאמנות להלכה הפשוטה, בלי הפוליטיקה שלה. ובטח גם נאמנות למשפחה שלו, על המורכבות שבה".

מפאת כבוד הציבור נקט הרב פישר על פי הכלל של כוח דהיתרא עדיף. יש לשער שהקנאי שהתפלמס אתי ישייך גם את הרב פישר ל"דת הרפורמית".

* תקדים שולי רנד – הפתרון ההלכתי שהתיר את שולי רנד מעגינותו, צריך להיות הפתרון להתרת כל מסורבות הגט והעגונות. אם חתימה של מאה רבנים מתירה גט ומאפשרת למסורב או מסורבת להינשא – יש להכין מאגר של מאה רבנים, רצוי אלה שהתירו את רנד, כדי לא להתחיל לחפש מחדש, ואותם רבנים יתירו באחת את כל מסורבות הגט בסיטונות, ושלום על ישראל.

* ראש קטן בהלכה – לכאורה, אין לגזור מתקדים שולי רנד, שחתימה של מאה רבנים חילצה אותו מעגינותו, לפתרון בעיית מסורבות הגט העגונות, כי הפתרון של מאה רבנים נועד לאפשר עקיפת חרם דרבנו גרשום האוסר נשיאת אישה שניה, וכביכול חתימתם איפשרה לרנד לשאת אישה שניה, למרות שאשתו הראשונה לא נתנה לו גט. והפתרון אינו רלוונטי במקרה של גברים סרבני גט, כי אין חרם דרבנו גרשום על נשים, כיוון שבניגוד לגברים, שעל פי התורה מותר היה להם לשאת שתי נשים, אף פעם לא הותר לאישה לשאת שני גברים. כצפוי, אלו התגובות שקיבלתי על הצעתי להתיר על פי תקדים שולי רנד את מסורבות הגט. אולם היו אלו תגובות של ראש קטן הלכתי.

מהו ראש גדול הלכתי? הרפורמה של רבנו גרשום, היא התגלמות הראש הגדול ההלכתי. רבנו גרשום מאור הגולה, היה גדול בתורה. הוא ידע שהתורה מתירה פילוגמיה. הוא ידע שאברהם אבינו ויעקב אבינו נשאו יותר מאישה אחת והוא ידע על ריבוי הנשים של דוד המלך ועוד יותר מכך של שלמה המלך. מי הוא שיפסוק שאברהם ויעקב אבותינו חטאו ומי הוא שיטיל עליהם חרם בדיעבד? כמובן שהוא לא טען זאת ולא חשב כך. הוא פשוט חי במאה ה-11, והבין שבנורמות המוסריות שהתפתחו מאז תקופת המקרא, יש לתקן את העוול הזה. והוא אסר ריבוי נשים ואף הטיל חרם לדורות על מי שיישא אישה שניה. והפסיקה שלו, שניתן להצביע עליה כעל "חוצפה" ולנוד לו בטענה ש"הוא לא מבין בהלכה" (כמו התגובות המתנשאות והיהירות שקיבלתי), התקבלה כמעט על כל תפוצות ישראל והיא תקפה גם היום, בחלוף 900 שנה.

היחס בין הרפורמה המהפכנית של רבנו גרשום, לבין ההצעה לנהוג בפרקטיקה של תקדים שולי רנד להתרת מסורבות גט, הוא כמו היחס בין צונמי לאדווה קלה. מה שחסר היום באורתודוקסיה הוא ראש גדול בהלכה, והאומץ לחולל בה שינויים כדי לתקן עוולות ולהפוך אותה לרלוונטית לדורנו. מה שחסר היום בעולם הרבנות הם רבנים אמיצים שאינם מציצים כל רגע מאחורי הכתף ואינם מתיישרים על פי הקיצוניים והשמרניים ביותר, אלא מעזים להנהיג ולהוביל, לתקן ולשנות.

הצעתי הצעה. אם יש הצעה טובה יותר לפתרון בעיית מסורבות הגט, כמובן שיש לברך עליה. אולם להשאיר את המצב הנוכחי המאמלל נשים רבות כל כך בלי למצוא פתרון – זה עוול נורא, הנובע מפחדנות הלכתית ומראש קטן בהלכה.

* נס (כמעט) חנוכה – ברד כבד ירד ביום ראשון באורטל וכיסה במעטה לובן את הקיבוץ לשעה ארוכה. גם במטעים ירד הברד. כיוון יש עדין תפוחי פינק-ליידי על העצים, היה חשש מפני נזק כבד. מסתבר שהתפוחים כלל לא נפגעו.

          * ביד הלשון

אונן – מקור האוננות הוא בפרשת השבוע – "וישב".

לא מקור הפעולה, אלא מקור המילה. המילה אוננות נובעת משמו של אוֹנָן.

אונן הוא בנו של יהודה, מבני יעקב. אחיו הבכור עֵר מת, ועל פי חוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אשת אחיו. אונן לא רצה להפרות אותה, כי ידע שהילד לא ייחשב בנו אלא בנו של ער ו"גמר בחוץ", או אם תרצו "השחית את זרעו לשווא". על כך אלוהים המית אותו, ומכאן האיסור ביהדות על אוננות. כך מתואר האירוע בשפת המקרא: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ".

המילה אוננות בעברית נגזרת משמו של אונן, וכך גם בשפות נוספות. מה שמוזר בכך, הוא שכלל לא מסופר שאוֹנָן אוֹנֵן, אלא שביצע משגל נסוג.

* תיקון טעות – ב-21 בנובמבר מלאו מאה שנה להולדתו של לובה אליאב, ולא כפי שכתבתי בטעות בפינתי על "ארץ הצבי".

* "חדשות בן עזר"

מי יהיה הראשון

ב-1984 הוקמה לראשונה ממשלת אחדות רוטציונית, בין הליכוד בראשות שמיר למערך בראשות פרס. במו"מ על הקמת הממשלה שני הצדדים רצו להיות ראשונים, ופרס זכה. בבחירות שלאחר מכן, ב-1988, ניצח הליכוד. לשמיר, כמנצח, היה מרחב תמרון בין ממשלת "ימין על מלא" להקמת ממשלת אחדות לא רוטציונית והוא בחר באחדות. יש מגוון הסברים לניצחונו של שמיר, אך אחד מהם האא שששמיר התמודד מעמדת ראש הממשלה. מכאן, שהיותו השני ברוטציה שיחקה לטובתו ולבטח לא הזיקה לו.

לעניות דעתי, במקרה של רוטציה, יש יתרון לראש הממשלה השני, כי הוא יתמודד בבחירות הבאות כראש הממשלה. מול הדוגמה שהבאתי, ניתן להציג את הפארסה של ממשלת האחדות הרוטציונית האחרונה, בין נתניהו לגנץ, שהוקמה אשתקד. אבל זה מקרה ייחודי, תוצאה ישירה של אופיו של נתניהו. נתניהו חתם על ההסכם מתוך כוונה מראש להפר אותו וכך הוא נהג מיומה הראשון של הממשלה. אבל כל מנהיג אחר, זולת נתניהו, שהיה חותם על הסכם רוטציה, היה נוהג כפרס ומכבד את ההסכם.

על פי הפרסומים בתקשורת (שאינם בהכרח מדויקים, כיוון שערפל הקרב הקואליציוני הוא שעתם הגדולה של הספינים, הדיסאינפורציות וההרדמות) עיקר המחלוקת בין לפיד ובנט היא סביב השאלה מי יהיה הראשון ברוטציה ביניהם בממשלת השינוי. יהיה זה רציונלי יותר אם כל אחד מהם יאמר לחברו: תפאדל, היכנס אתה ראשון.

אבל האמת היא שעצם רעיון הרוטציה בעייתי. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כשאין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים נעשית רוטציה, הוא אבסורד. מן הראוי שכל הגוש יתלכד סביב מועמד.

סביב מי? נכון להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו היא הגדולה ביותר בגוש, כלומר יאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש. אולם במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת. ראשית, כי בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ ויאפשר את תמיכת בוחריו בהחלפת השלטון, הוא ראשות הממשלה, ולו ברוטציה. שנית, בנט יכול להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שתלויה ברשימות אנטי ישראליות. אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. לעומת זאת, יש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, לבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לסמוטריץ'.

לכן, למרות שעקרונית לפיד הוא שצריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית, כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה. והשאלה האם נתניהו יהיה השני ברוטציה או מנהיג אחר של הליכוד, תלויה בתוצאות משפטו של נתניהו.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 20.12.20

* בדיחה ושמה פשרה – כל "פשרה" בין כחול לבן לליכוד היא פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. וכיוון שכבר הייתה "פשרה" כזאת, פשרת האוזר לפני שלושה חודשים, שכדי למנוע סיבוב בחירות העניקה לנתניהו סולם לאפשר לתקציב לעבור ולממשלה לתפקד, נכון לומר שכל "פשרה" היא פשרה בין הפשרה שבין כיבוד ההסכם להפרתו, לבין הפרת ההסכם והפשרה.

נכון, סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא נזק נורא, אך האלטרנטיבה, המשך התרמית המתמשכת, הפרת ההסכמים הבלתי נגמרת והממשלה שאינה מתפקדת, הוא נזק חמור יותר.

באיזה מקרה נכון לא לפזר את הכנסת? אם עד יום שלישי הקרוב הכנסת תאשר בשלוש קריאות את תקציב 2021 ואת חוק ההסדרים, הממשלה תאשר את תקנון ממשלת האחדות שאמור היה לבוא לאישור בישיבה הראשונה של הממשלה אך נתניהו לא איפשר זאת, יקום קבינט הפיוס שנועד להתחיל לרפא את השסעים שנתניהו מעמיק ואת הפצעים שעליהם הוא זורה מלח ושתן מדי יום, ראש הממשלה יתחיל לשתף את שר הביטחון ואת שר החוץ בענייני הביטחון והחוץ של ישראל ונתניהו יחתום על הסדר ניגוד העניינים. רק אם כל התנאים האלה, בלי להתפשר על אות מתוכם, יתקיימו עד יום שלישי הקרוב, תהיה הצדקה להמשך קיום הממשלה.

עכשיו אני קורא על "פשרה" חדשה. הליכוד יסכים שניסנקורן יישאר שר המשפטים תמורת הארכת כהונתה של הממשלה לארבע שנים ודחיית הרוטציה בחצי שנה. עצם המחשבה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מתערב בשאלה מי יהיה שר המשפטים, ושכחול לבן דנה אתו על הנושא, מעוררת פלצות ומתאימה למדינת עולם שלישי. תמורת המובן מאליו, ששר המשפטים יישאר בתפקידו, כחול לבן תסכים שגניבת הרוטציה תדחה בעוד חצי שנה?

מלכתחילה, סברתי שההסכם צריך היה להיות לארבע שנים ולא לשלוש. אלמלא עקץ נתניהו שותפיו ואילו כיבד את ההסכם והממשלה הייתה מתפקדת, היה זה נכון לפתוח את ההסכם ולהאריך אותו לארבע שנים, מתוך רצון טוב הדדי וכדי שתהיה כהונה שלמה של הכנסת. אך כמובן שאין זה המצב.

* להפריך את השקר – לימור סימיאן דרש פרסמה ב"ישראל היום" מאמר הזוי, שעל פיו פרישת סער מהליכוד היא צעד גזעני, שנועד לברוח מהמזרחים בליכוד ולהקים ליכוד חדש, אשכנזי, נקי ממזרחיים. "למי הכוונה במפלגה ללא 'הביביזם'? מפלגה ללא הרגב, האוחנה, הזוהר והקרעי".

זה כנראה דף המסרים של תעשיית השקרים של נתניהו "המזרחי". אני סולד מהעדתיות הגלותית שנועדה לחרחר שנאה ומדנים בין מזרחים ואשכנזים כדי להיבנות ממנה מבחינה פוליטית. אנחנו יהודים, ציונים, ישראלים, המגשימים את חזון מיזוג הגלויות, וכל החלוקה הזאת מאוסה בעיניי. אין שום משמעות בעיניי למקום מוצאו של האבא או הסבתא של ישראלי יהודי.

אבל רק כדי להוכיח עד כמה מופרכת השטות הביביסטית הזאת – גדעון סער הוא חצי "בוכרי". מס' 2 שלו, יפעת שאשא-ביטון היא "מרוקאית". רבים הסיכויים שבצמרת המפלגה ישובץ איזנקוט שהוא "מרוקאי". הם לא משובצים שם בגלל ה"מזרחיות" ולא למרות ה"מזרחיות", אלא ללא קשר לגלותיות הזאת. אבל רק כדי להפריך את השקר – אני מציע לבחון מי מאיישים את צמרת מפלגת ביבי.

* פרלמנטרית למופת – יפעת שאשא-ביטון היא פרלמנטרית למופת. היא הזכירה לנו שתפקידו של חבר כנסת, לא כל שכן יו"ר ועדה בכנסת, אינו להיות מכונת אישורים של הממשלה ולא חותמת גומי. היא הזכירה לנו את המושג איזונים ובלמים בין הרשויות בדמוקרטיה. היא הזכירה לנו, שהכנסת אינה קיימת רק להצבעה על הקמת ממשלה חדשה ("רק הצבעה אחת"), אלא יש לה משמעות כגורם מפקח וכערכאה פוליטית עליונה על הממשלה והצורך לאשר החלטות וחוקים בכנסת אינם רק ריטואל של סימון V על החלטות הממשלה.

מעולם הכנסת לא הייתה חלשה כמו בימי שלטון נתניהו, שהפך אותה אסקופה נדרסת לרגליו. ובוודאי שמעולם לא היה יו"ר לכנסת שראה עצמו כשליחו של ראש הממשלה כמו יריב לוין. יפעת שאשא-ביטון הצילה באופן חלקי את כבוד הכנסת ומעמדה.

היא לא צדקה בכל המחלוקות בינה לבין הממשלה ולא בכל נושא תמכתי בעמדתה (אם כי בנושאים רבים תמכתי בה), אך גם כאשר חשבתי שהיא טועה, הערכתי את המחויבות המוחלטת שלה לתפקידה, למשימתה ולאזרחי ישראל.

כצפוי, נתניהו ושליחיו נישלו אותה ואת ועדת הקורונה מסמכויותיה והעבירו אותן לוועדות נוחות יותר, כלומר כאלה שהמחויבות שלהן אינה לאזרחי ישראל אלא לראש הממשלה. וגם אז, היא היטיבה להפעיל את הוועדה כגורם מבקר, כגורם שמשמיע קול עצמאי וחליפי. אילו היו לנו עשרה שאשא-ביטונים, הדמוקרטיה הישראלית הייתה הרבה יותר חסונה והכנסת הייתה הרבה יותר טובה.

* הגונב מגנב – ברשתות החברתיות מופצת הצהרה של ח"כ שאשא-ביטון, חתומה בכתב ידה, כנספח להסכם בין הליכוד לכולנו, שבו היא מתחייבת לא לפרוש מהסיעה במהלך הכנסת ה-23. אם אין המדובר בזיוף (בכל זאת, המפיצים הם נשאי תעשיית השקרים של נתניהו), מן הראוי שהיא תתפטר מהכנסת.

ונשאלת השאלה – למה, בעצם? האם יש ערך כלשהו להסכם בפוליטיקה הישראלית בעידן נתניהו? למה צריך לכבד הסכם עם מפר הסכמים סדרתי, שהפך את הפרת ההסכמים לאידיאולוגיה ולפרקטיקה פוליטית נורמטיבית, וזוכה דווקא על כך להערצה גדולה? האם כאשר מדובר בהסכם עם נתניהו, הכלל שהגונב מגנב פטור אינו תקף?

תשובתי היא שלא. הגונב מגנב אינו פטור. על שאשא-ביטון לכבד את ההסכם, ולו מן הסיבה שהיא מצטרפת למפלגה שחרטה על דגלה יצירת אלטרנטיבה לנתניהו. ואין שום טעם באלטרנטיבה לנתניהו, אם היא לא תהיה אלטרנטיבה לביביזם.

* עוקף את עופר שלח – במצע "כחול לבן" נכתב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל הנצחית". לפתע, בראיון לעיתון הסעודי "א-שארק אל אאוסט" אמר גנץ: "ירושלים צריכה להישאר עיר מאוחדת, אבל יש בה מקום לבירה פלשתינאית". זאת אמירה חמורה מאוד, שסותרת בעליל את הדרך שעמה ניגש גנץ לבוחר וביקש את אמונו.

סמוך לבחירות ביקר גנץ יחד עם כל צמרת "כחול לבן" בבקעת הירדן, והביע תמיכה נמרצת בריבונות ישראל על בקעת הירדן, אך הוסיף שהוא נגד החלתה באופן חד-צדדי אלא בהסכמה בינלאומית. אני תמכתי אז ותומך היום בהחלה של הריבונות באופן חד-צדדי (צעד שנתניהו התחייב לבצע והפר את מילתו), ובשנה האחרונה יכולנו להחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב, מעצמת-העל, ואין תמיכה בינלאומית משמעותית יותר מתמיכה אמריקאית (ונתניהו החמיץ את ההזדמנות). אך גם מי שמתנגד להחלה חד-צדדית, אך תומך עקרונית בריבונות, עמדתו ברורה – בקעת הירדן צריכה להיות ישראלית בכל הסכם שלום. הרי ללא הסכם אף אחד לא מדבר על נטישת הבקעה. מי שמדבר על ריבונות בהסכמה, אומר שבמו"מ לשלום ישראל תעמוד על כך שבקעת הירדן תהיה בריבונות ישראלית. ומה אמר גנץ בראיון ל"א-שארק אל אאוסט"? "ישראל צריכה להמשיך ולשלוט בנקודות אסטרטגיות בבקעת הירדן, אבל אין הכרח או חובה לספחו כולו". זו נסיגה חמורה מעמדת כחול לבן. אגב, ברור שאין פרטנר להסכם שישאיר בידינו נקודות אסטרטגיות בבקעה, אך כפי שראינו אין לנו פרטנר להסכם גם כאשר אנו מציעים את כל הבקעה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' בהצעותיהם המופקרות. אבל עצם הנכונות לוותר על בקעת הירדן זולת "נקודות", ועמדה כזו עוד לפני מו"מ, היא עמדה מופקרת.

כחול לבן ניסתה ליצור גוש מרכזי המגשר על פערי עמדות בין חלקי העם כדי להציג חלופה ממלכתית של אחדות לאומית, מתוך הבנת הסכנה בהעמקת הקרע והרחבת השסעים בעם. הדרך לכך הייתה בניסיון פנימי להגיע להסכמות על מצע. את המצע ניסחו הסמן היוני של כחול לבן, עופר שלח, והסמן הניצי, יועז הנדל. עצם ההגעה להסכמות הייתה ההוכחה שניתן להגיע להסכמות בעם.

כמצע של פשרה, לא היה זה המצע שיועז היה מנסח בעצמו, אך לבטח לא המצע שעופר שלח היה מנסח בעצמו. אך לא יועז ולא שלח היו הפנים של כחול לבן, אלא גנץ. גנץ סמך את ידו על המצע, ולפחות בנושא בקעת הירדן הציג עמדה ניצית יותר מהכתוב.

מה קרה לגנץ שהוא עוקף פתאום את עופר שלח מ"שמאל"? הוא רוצה לרצות את אלה שמגדפים אותו ושופכים את דמו מאז הקמת ממשלת האחדות?

* חזון המשטרה הפוליטית של אוחנה – בעקבות הביקורת שמתח מ"מ המפכ"ל מוטי כהן, על התערבות פוליטית לא עניינית בעבודת המשטרה, השיב השר אוחנה ש "שר אמור להיות מעורב בענייני משרדו, ושר הבט״פ חייב להיות מעורב בעבודת המשטרה, גם אם זו תופעה חדשה עבור מישהו במשטרה או בשירות הציבורי בכלל". כל זאת, כמובן, בשם האג'נדה "הכל פוליטי" ו"מלוא כל הארץ פוליטיקה" והלהג על ה"פקידים" שכפופים לנבחרי ציבור וכו'. אלא שעצמאות המשטרה, שנועדה להגן על הדמוקרטיה ולשרת את אזרחי המדינה ולא להיות כלי שרת של פוליטיקאי, היא יסוד מוסד של משטרה במדינה דמוקרטית.

משרד המשטרה הוקם מיד עם הקמת המדינה, אך המשטרה לא הייתה כפופה לשר ואפילו התקציב שלה היה נפרד, כדי לשמור על עצמאותה. רק אחרי הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, ב-1974, החליט ראש הממשלה רבין להעביר לאחריות המשטרה תחומים של ביטחון פנים והכפיף את המשטרה ואת תקציב למשרד המשטרה, בין השאר בעקבות המלצות ועדת חורב, ועדת החקירה הממשלתית על הטבח במעלות, שהמליצה לרכז את סמכויות ביטחון הפנים בידי רשות אחת.

האופוזיציה בראשות בגין התנגדה מיום קום המדינה לעצם קיומו של משרד משטרה. בגין ראה בעצם קיומו של משרד כזה אקט אנטי דמוקרטי. הוא טען שמשרדי משטרה קיימים רק בדיקטטורות ואילו במדינות דמוקרטית שר הפנים אחראי מיניסטריאלית על תחום המשטרה, שמתנהל באופן עצמאי. הוא טען שמשטרה, שמופקד עליה שר באופן ישיר, תהפוך בהכרח למשטרה פוליטית ולא למשטרה של העם כולו.

ואכן, עם עלייתו לשלטון והקמת ממשלתו, פירק בגין את משרד המשטרה. המשטרה הוכפפה לאחריות כוללת של משרד הפנים, אך כגוף עצמאי שאינו כפוף ישירות לשר והשר אינו מתערב בענייניו. מצב זה נשמר לאורך כל תקופת ממשלות בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, היה צריך למצוא מספיק תפקידים לשרים משתי המפלגות. בין השאר הוקם מחדש משרד המשטרה וחיים בר-לב הופקד עליו.

יתכן שגישתו הממלכתית ליברלית של בגין הייתה קיצונית מדי, אך נכונה בבסיסה, ברמה העקרונית. הרצון של אוחנה להיות מפכ"ל-על הוא ניסיון פוליטי אנטי דמוקרטי להשתלט על המשטרה, ועוד בשעה שהוא למעשה נער שליחויות של נאשם בעקבות חקירה חסרת פניות של המשטרה. די, אוחנה גרם מספיק נזק בתור הסוס הטרויאני במשרד המשפטים.

לא נותרו במפלגת ביבי שרידי DNA של הממלכתיות הליברלית שאפיינה את בגין ושמיר.

* בונקר – שיטת הבונקר שבה מנהל ניסנקורן את משרד המשפטים, אינה דרך נאותה במצב נורמלי. במצב נורמלי, נכון היה ששר המשפטים יוביל שינויים ורפורמות במערכת המשפט, ויש צורך בשינויים כאלה. אבל כאשר בראש הממשלה עומד נאשם בפלילים, שמנהל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, מעליל עלילות שווא על המערכת ומפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות והכל מטעמיו האישיים-פליליים – זה לא הזמן לרפורמות. זה הזמן לבונקר. זה הזמן להקפיא מצב לשמור על מערכת המשפט מול אויביה. זה זמן לקרב בלימה להצלת מדינת החוק. ואת הקרב הזה מנהל ניסנקורן באופן הראוי לעיטור הגבורה.

אני מקווה מאוד שבקרוב מאוד אדם נורמטיבי ושומר חוק יעמוד בראש הממשלה. או אז, נכון יהיה לשחרר. לצד המשך ההגנה על מדינת החוק מפני שוחרי רעתה, נכון יהיה לקדם רפורמות ושינויים, מתוך שיג ושיח והידברות מכובדת ומכבדת בין שלוש רשויות השלטון, ולעצב מחדש את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן.

* ראשון בין שווים – בטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" הוא מצטט את גדעון סער: "אני מתכוון להחליף את המודל שהתרגלנו אליו במודל חדש: אני אוביל, אבל לצדי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים".

הביטוי "ראשון בין שווים" אינו של בגין. זהו ביטוי ישן ומוכר המדבר על מי שעומד בראש צוות של אנשים, שכולם שווים בזכות דעה ובהכרעה. המקור למושג הוא לטיני, מתקופת הרפובליקה הרומית – Primus inter pares. בניגוד למשטר נשיאותי, או למשטר בישראל בתקופת הבחירה הישירה של ראש הממשלה, במשטר פרלמנטרי, שבו הפרלמנט בוחר את הממשלה ואת העומד בראשה, ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים, שהאצבע שלו שווה לשל כל שר אחר בהצבעות הממשלה. זו רוח חוק יסוד הממשלה, שנחקק לראשונה ב-1968, למעט שנות הבחירה הישירה, הגם שהמושג עצמו אינו מופיע בו. כך פעלו ראשי הממשלה עד חוק הבחירה הישירה, אך גם לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, ראשי הממשלה המשיכו לראות את עצמם כאילו נבחרו בבחירה ישירה. נתניהו הרחיק לכת בכך, כאשר הוא מנהל את הממשלה על פי תפיסת "המדינה זה אני" וכמי שרואה בעצמו גוליבר בארץ הגמדים, כאשר הגמדים הם כל מי שלא הוא, ומי שקצת מתבלט – הוא מקפד ראשו.

בגין לא המציא את המושג "ראשון בין שווים", אך הוא הרבה להשתמש בו, ונהג לפרש אותו באופן מרשים: "ראש הממשלה הוא ראשון בין שווים. פירוש הדבר, שהשרים רואים בו ראשון, אך הוא רואה בהם שווים".

ב-1968 פרצה מחלוקת קשה בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין שר הביטחון משה דיין (שהתנהל באופן פרוע וצפצף על אשכול, כפי שמאוחר יותר אריק שרון צפצף על בגין). בגין, שהיה אז שר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים (אז נהוג היה לכנות כך את ממשלת האחדות. לאחר הקמת הליכוד, השתנתה הטרמינולוגיה לממשלת אחדות), שהה בחופשה, אך הוזעק לפשר בין השניים, שהעריכו אותו מאוד והחליטו לבחור בו כבורר. בגין נפגש עם השניים, ופסק: "כל השרים שווים לרבות ראש הממשלה, אבל הוא ראשון בין שווים". כלומר כאשר יש מחלוקת בין ראש הממשלה לשר, והם אינם מצליחים להגיע להסכמה, הפוסק הוא ראש הממשלה.

התרבות הזאת כל כך זרה ורחוקה מתרבות פולחן האישיות של עידן נתניהו. אני מקווה מאוד שסער יבחֵר לראשות הממשלה ויחזיר לתלם ולשפיות את המדינה, את הממשלה ואת מושגי הדמוקרטיה והמנהיגות.  

* שילמה את חובה – במשך יותר מארבעים שנה הייתה שולה זקן שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. התנהלותו של אולמרט והתנהלות סביבתו הייתה כשל ארגון פשע, ושולה זקן הייתה בריח מרכזי בהתנהלות זאת. היא הייתה בת 17 כאשר החלה לעבוד אתו, ואפשר לומר שהייתה נערה תמימה, אבל היא סיימה לעבוד אתו אחרי גיל חמישים, וזה גיל שבו כבר אפשר בהחלט להבחין בין טוב ורע (לדעתי גם בגיל 17 צריך לדעת להבחין בין טוב ורע).

גם במהלך חקירותיו ומשפטו היא נשארה נאמנה אליו עד כלות. שתקה ולא הסגירה דבר. הייתה מוכנה לשלם כל מחיר בעבורו. רק כאשר הוא בגד בה, וכדי להשאיר את ראשו מעל המים הוא ניסה להטביע אותה – רק אז התעשתה, הייתה לעדת מדינה ופתחה את הפה בחקירות.

היא לא צדיקה. רחוקה מכך. ועכשיו היא רוצה להיכנס לפוליטיקה, כפי שאמרה בראיון ל"ישראל היום", ערב כניסתה לבית "האח הגדול" (תמורת כ-300,000 ₪). ויש לה מודל לחיקוי. שר הפנים אריה דרעי. אם סלחו לו, למה לא סולחים לה? "אולי בגלל שאני אישה? אולי בגלל שאני מזרחית?" דרעי לא אישה, אך גם הוא לא בדיוק "מערבי". מה הקשר?

בעיניי, חזרתו של דרעי ועוד בדיוק בדיוק למקום הפשע – משרד הפנים, היא קלון למדינת ישראל. ואם היא תיכנס לחיים הפוליטיים, זו תהיה בושה גדולה.

ההצדקה של דרעי היא כרגיל ש"הוא שילם את חובו לחברה". וזה נכון. לכן הוא אינו יושב בכלא, אלא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית. שולה זקן שילמה את חובה לחברה כאשר ישבה בכלא, וגם תרמה תרומה לחברה כשסייעה לחשיפת פשעיו של אולמרט (תמורת הסכם עד מדינה שהפחית מאוד מעונשה), אבל זה לא הופך אותה ראויה להנהגה ציבורית.

שולה זקן מלינה על כך שמזכירים לה כל הזמן את העובדה שישבה בכלא. "עד מתי ימשיכו להגיד 'מהכלא ל…'? די, אני מבקשת די… במשפט אחד אתה מוחק 40 שנים של עשיה".

שולה התבלבלה. הבעיה אינה בכך שישבה בכלא. הבעיה היא 40 שנות העשיה. 40 השנים הם החטא. הכלא הוא עונשו. ואם את זה היא לא מבינה, בוודאי ובוודאי שאין היא ראויה לתפקיד ציבורי.

שולה זקן תוקפת את אולמרט על דרכו המדינית. "למה אתה מחבק את אבו מאזן, שלמזלנו לא נתת לו את ירושלים? אני ירושלמית, החלפתי גולות עם ערבים דרך הגבול, והוא כמעט נתן את הבית שלנו. אני לא יכולה לשמוע את הדבר הזה". כאשר הוא כמעט נתן את הבית שלה, היא הייתה הקרובה אליו ביותר, ראתה בו אלוהים ולבטח לא הייתה לה ביקורת כלשהי.

שתלך ל"אח הגדול". שתהיה סלב. אבל בחיים הציבורים באמת שאין בה צורך. יש לנו שם די והותר אנשים שאינם ראויים לכך.

* שאלה לסרבני החיסונים – האם לדעתכם לא צריך להשקיע ביצירת חיסון? סתם נזרקו מיליארדים רבים כל כך? או שאתם בעד שיהיה חיסון, רק רוצים שאנשים אחרים יתחסנו ואתם תיהנו ממיגור המגיפה.

* הכחשת המדע – הרופא הבריטי אדוארד ג'נר המציא בשנת 1796 את החיסון נגד אבעבועות שחורות. היה זה החיסון הראשון בהיסטוריה. התגלית של ג'נר התקבלה בלעג. אמרו עליו שהוא הופך בני אדם לדינוזאורים. אך ההמצאה שלו הדבירה את המחלה הנוראה, שהאנושות לא ידעה להתמודד עמה. ועל בסיס המצאתו, המשיך הביולוג הצרפתי לואי פסטר לפתח חיסונים ועוד רבים אחריו. ההמצאה של ג'נר היא אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בתולדות המדע והרפואה.

למעלה מ-220 שנים חלפו מאז. המדע זינק והתקדם מעל ומעבר לכל דמיון. כך בכל התחומים וכך ברפואה. וכך גם בתחום החיסונים. החיסונים המפותחים היום יעילים ואמינים לאין ערוך יותר מאלה שהשתמשו בהם אך לפני עשרות שנים. במלחמה בקורונה נרתם עולם המדע בכל הארצות המפותחות, לפיתוח חיסון נגד הקורונה, שיציל את העולם מן המגפה שמכה בו ומחריבה כלכלות ופוגעת קשה בחברות, בכל רחבי תבל. המהירות שבה פותחו החיסונים והאחוז המדהים, חסר התקדים של ההצלחה שלהם בניסוי, הם ביטוי להתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בימינו.

הקמפיינים בכל העולם נגד החיסון, מבטאים רוח פרימיטיבית של הכחשת המדע.

* חוב זה טוב – מי שמשלה את עצמו ש"היד הנעלמה של השוק החופשי" יכולה להתמודד עם משבר כלכלי עולמי כמו משבר הקורונה, משלה את עצמו. עם המשבר הזה יכולות להתמודד רק המדינות, באמצעות הזרמת הון עתק למשק. "חוב זה טוב", כותב סבר פלוצקר ב"ממון", במאמר שבו הוא קורא לממשלה לא לחשוש מהעמקת החוב, כי האלטרנטיבה היא ריסוק מוחלט ובלתי הפיך של המשק הישראלי, כמו גם של כלכלת שאר מדינות העולם.

מתוך מאמרו: "המדענים הביאו את החיסון הביולוגי למגפה, הכלכלנים את החיסון הכלכלי. האחרון לא יעיל ב-95% כמו הראשון, רחוק מזה – ובכל זאת, הוא מהווה הישג ומסמן מפנה שלא היה עולה לפני שנה על דעתם של בכירי הכלכלה המדינית. בזכותם תירשם 2020 בהיסטוריה הכלכלית של האנושות כשנת ההזרמה הגדולה, זו שעצרה את ההגעה לשיעורי אבטלה ולאובדן תוצר 'כמו ב-1929', כפי שנכתב בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית באפריל השנה. ממדי ההוצאה הציבורית העולמית המיועדת לנפגעי משבר הקורונה בלתי נתפסים: 11,000 מיליארד דולר, 11 טריליון דולר, רק השנה, והיד עוד נטויה. … כסף ענק, היוצא מהתקציבים של הממשלות, כל הממשלות, בלי להתחשב בגירעונות שהוא יוצר. בלי מורא מפני החובות שהוא יוצר. העיקר למנוע אבטלת המונים והתפרקות של המגזר העסקי, יעלה כמה שיעלה… זהו מאמץ 'סוציאליסטי' כלל עולמי שאין לו תקדים בעתות שלום. בלי להסס לרגע הזדרזו הממשלים שבנו את היוקרה שלהם על ריסון תקציבי ואיפוס גירעונות לפתוח בענק את מסגרות התקציב ולפרוס רשתות ביטחון סוציאליות (יקרות) לאוכלוסיה הנפגעת. מי שייעצו להם ולחצו עליהם לנהוג בנדיבות ופזרנות היו מיטב הכלכלנים המקצועיים, בהם גם מי שלפני שנה הזהירו מפני חריגה של 1% מיעד הגירעון. עכשיו הם בירכו על חריגה של 10% ו-15% ממנו. בכל מקום מזהירה מנכ"לית קרן המטבע קריסטלינה גורגייבה את הממשלות מפני 'ריסון תקציבי מוקדם מדי' בשנה הקרובה. אנא, המשיכו לבזבז ואל תחשבו על מסים או גזירות, היא מפצירה… הנגיד פרופ' ירון… כבר נתן למשרד האוצר ולממשלה היתר עסקה להתעלם בתקציב לשנה הבאה מהגירעון התקציבי התופח, היתר שאף נגיד לפניו לא נתן לאף ממשלה בעבר, להתמקד אך ורק בצד ההוצאות החייבות לתת מענה מהיר, יעיל וצודק למשבר המתמשך ולאבטלה הגלויה והסמויה… עתה הכדור במגרש של הפוליטיקאים, והחשש הגדול".

* מס שפתיים – ראש ממשלת מרוקו הצהיר שמדינתו דבקה בעקרונות היוזמה הערבית. אין זו מנגינה ערבה לאוזן ישראלית, שכן היוזמה הזאת היא תכתיב התאבדות לישראל. אבל אני לא ממש מתרגש מן ההצהרה. מדוע? כי המהות של היוזמה הייתה מלכודת דבש – הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב, אם ישראל תיכנע לתכתיב, ואמירה ברורה שללא כניעה לתכתיב, לא יהיה שלום עם אף מדינה ערבית (בנוסף למצרים וירדן).

מכאן, שהסכם השלום והנרמול עם מרוקו, בהמשך להסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, ולקראת הסכמים נוספים בעתיד הקרוב, הוא נדבך נוסף וחשוב במיטוט היוזמה הערבית ופירורה. ומכאן, שההצהרה הזו היא כנראה מס שפתיים.

* אירופה לא למדה – החדשות הטובות – סעודיה הודיעה שתמחק תכנים אנטישמיים מספרי הלימוד שלה. נקווה שהיא אכן תעשה זאת. ובמקביל, האיחוד האירופי אישר לבלגיה לאסור שחיטה כשרה.

אירופה לא למדה, כנראה, את לקחי המאה ה-20.

* אליבי לפחדנים – מחבל יידה בקבוק תבערה לעבר חייל גולני בעמדה ליד קדומים. החייל לא הגיב, לא ירה, לא הסתער. המחבל נמלט.

מיד החלו זרזירי מקלדת לקשקש הבלים כמו "אפקט אלאור אזריה", "החיילים מפחדים מהמשפטנים" וכד'. וכמובן הגידופים הקבועים על בוגי יעלון וגדי איזנקוט.

אלה דברי הבל. אין אף חייל בצה"ל שאינו מגיב בירי על מחבל בפיגוע כי הוא חושש מהמשפטנים. אין אף חייל בצה"ל שאינו יודע שחובתו להגיב ושאם לא יגיב – יעמוד לדין. אין שום קשר ושום דמיון בין הסתערות על מחבל בשעת פיגוע לבין ירי בדם קר בראשו של מחבל מנוטרל וגוסס דקות ארוכות אחרי האירוע.

אפקט אלאור אזריה? כן, יש אפקט אלאור אזריה – האליבי לפחדנים. כל חייל צ'מיקולו  שמפחד לירות או להסתער, מספר שהפחד שלו לא היה מהמחבל אלא מהפצ"ר. והדמגוגים יהדהדו את האמירה ההזויה הזאת. וכך הגיבוי האספסופי לחייל שסרח הופך לגיבוי ואליבי לחיילים פחדנים ומצ'וקמקים שאינם מבצעים את משימתם.

* פוגע באמינות של עצמו – כישראלי, רציתי בהיבחרו של טראמפ לכהונה נוספת כנשיא ארה"ב. לא התעלמתי מאישיותו הבעייתית, בלשון המעטה, אך טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מיום הקמתה, שקיבל החלטות חשובות ביותר, שקידמו את האינטרסים של ישראל ואת השלום והביטחון במזה"ת. ואיני מתבייש שהאינטרס הישראלי מעניין אותי יותר מכל שיקול אחר.

אולם, מה לעשות, העם האמריקאי החליט אחרת. ביידן ניצח בבחירות, וטראמפ החל בקמפיין קונספירטיבי הזוי על גניבת הבחירות. ואצלנו יש מי שקונים את הסיפור ההזוי הזה ללא ערעור, ללא ספק, כתורה מסיני. ומפיץ הטענה מס' 1 הוא גיא בכור.

ד"ר גיא בכור הוא מזרחן מבריק, בעל כושר ביטוי נדיר בכתב ובע"פ, בעל ידע נרחב. אני מנוי על האתר שלו וקורא את מרבית מאמריו. מה שמעניין בהם, הוא הזווית השונה משל המיינסטרים. זווית שתמיד נכון להכיר אותה, גם כשלא משתכנעים שהוא צודק, כדי להימנע מלדבוק בקונספציות. קריאת עמדתו המקורית והייחודית מרעננת את המחשבה. במקרים רבים, לא תמיד, הערכותיו מתבררות כנכונות.

אולם כאשר הוא כותב על אירופה וארה"ב, הוא נעדר אותו ידע כמו בתחום המזרחנות, ודבריו הם תעמולה שטחית של הימין הרדיקלי באירופה ובארה"ב, עם חיבה יתרה לתאוריות קונספירציה ימנניות מפוקפקות.

הגישה שלו לבחירות בארה"ב, היא שאין צל צלו של ספק שטראמפ ניצח והדמוקרטים זייפו את הבחירות וגנבו אותן. אוטוטו העניין יתברר באופן שאינו משתמע לשני פנים, בית המשפט יפסוק וכו'. כל התחזיות הללו התבדו, אך הוא לא מטיל ספק בתיאוריה. ברור, שהשופטים שדחו את העתירות הם חלק מן המזימה. אבל גם השופטים הימנים שטראמפ מינה והעניק רוב לימין בבית המשפט העליון, הצביעו, ברובם, בעד דחיית העתירות על הסף. בכור מסביר שהם מייצגים תופעה של מי שרוצים לפסוק נגד מי שבחר בהם כדי להוכיח שאינם בכיס שלו. שום פקפוק, שום ספק, גם לא שמץ של הרהור, על תאוריית זיוף הבחירות.

בכור מספר לנו בכל הזדמנות שביידן הוא סנילי ולכן מסתירים אותו מפני התקשורת. כל מי ששמע אותו נואם או מתראיין, יכול לתמוך בו או להתנגד לו, לאהוב אותו או לתעב אותו, אבל סנילי – הוא לא. בכור מספר גם שביידן אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו והוא נשען על אשתו כדי לייצב את עצמו. הרי גם את הטענה הזאת מפריך ביידן בכל צילום וסרטון. הוא דווקא נראה רץ יותר משהו נראה הולך.

חבל שגיא בכור פוגע באמינות של עצמו.

* מלחמת מגן הכרחית והסתבכות מיותרת ומזיקה – לאחר הפרק הראשון של "לבנון", שהסתיים במבצע ליטני, מתחתי ביקורת על כך שמרבית פיגועי הטרור בשנים שקדמו למבצע לא הוזכרו. בראשית פרק 2 הסרט חזר אחורה והוזכרו בחטף הטבח במעלות והפיגוע הראשון בנהריה. אזכור רחב יותר ניתן על הטבח בכביש החוף וסקירה נרחבת ומשמעותית של רצח משפחת הרן בפיגוע השני בנהריה ב-1979. הוצג תיאור מצמרר כיצד סמיר קונטאר, מושא הערצתה של ח"כ יזבק, שיש בתוכנו מי שרצו להקים ממשלה שתלויה בתמיכתה, רוצץ את גולגלתה של עינת הרן בת הארבע בכת רובהו, תפס אותה ברגליה והטיח את ראשה בעוצמה על סלע וירה למוות באביה, דני הרן. לאחר מכן הוצגה קבלת הפנים לכבודו כגיבור לאומי, עם שחרורו תמורת גופותיהם של חללי צה"ל אלדד רגב ואודי גולדווסר. עם זאת, לא הוזכר שהוא מונה למפקד בכיר בחיזבאללה. הרוצח הנתעב נהרג במלחמת האזרחים בסוריה. על פי מקורות זרים הוא חוסל בידי ישראל. כן הוצגו הרצח בבית התינוקות במשגב עם ודוגמית מהתקפות הקטיושות על קריית שמונה.

מן התיאור הזה ניכר בעליל שהייתה לישראל כל הצדקה שבעולם לצאת למלחמה על שלום הגליל ולסלק את אש"ף מקרבת הגבול עם ישראל. אך הסרט גולל גם את ההסתבכות בקורי השקר שטוו לנו הפלנגות הנוצריות של משפחת ג'מאייל המאפיונרית, שהביאה לשקיעתנו המיותרת בבוץ הלבנוני. לצד הצגת העובדות שאנו יודעים בדיעבד על ההסתבכות, הסדרה ידעה להציג את הסיבות למה קל היה לנו להתפתות לקסמי הפלנגות.

המסר שנכון להסיק מן הפרק, הוא דיפרנציאציה בשיפוט מלחמת שלום הגליל / מלחמת לבנון הראשונה. מצד אחד הבנה שעצם הכניסה למלחמה באש"ף הייתה הכרחית, צעד מובהק של הגנה עצמית, לצד הבנה עד כמה ההסתבכות של המלחמה, בשל הפנטזיות המשותפות של שרון, רפול ובכירי המוסד ושל הפלנגות, הייתה מיותרת ומזיקה.

הפרק הסתיים בימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל.  

          * ביד הלשון

ממואר – במאמר ביקורת על ספר זיכרונותיו של ברק אובמה "ארץ מובטחת", הגדיר אותו נחום ברנע "ממואר".

מהו ממואר? זו המילה הצרפתית (mémoires) לספר זיכרונות.

ממואר אינו אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה הוא ספר שבו הכותב מתאר באופן שיטתי את סיפור חייו, מילדותו ועד כתיבת הספר. ממואר מתאר פרק או פרקים נבחרים מסיפור החיים של הכותב. ממואר יכול להיות סיפור קצר, שהכותב מספר על אירוע שחווה או שהיה שותף לו, והוא יכול להיות ספר עב כרס המתאר תקופה בחייו. לדוגמה, ספרו של קיסינג'ר "שנותיי בבית הלבן", הוא שלושה כרכים בני מאות עמודים, והוא מתמקד רק בארבע השנים שבהן כיהן כיועץ לביטחון לאומי (1969-1973) ועד מינויו למזכיר המדינה (תרגם את זה יפה אהרון אמיר).

ספרו של אובמה, שחלקו הראשון, שיצא לאור, הוא בן כמעט 700 עמודים, מתאר את הקדנציה הראשונה בנשיאותו, ולכן הוא ממואר.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמתיים שיפרשו עמו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים.

יתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו וגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך.

האמת היא שכבר הייתה פשרה כזו. פשרת האוזר הייתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות.

אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים". (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאלים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא הייתה זו דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה.

ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה.

אין כל בעיה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע.

יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר: "ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ".

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו הייתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי הייתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא הייתה ליבת מגילת העצמאות.

ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא הייתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו הייתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים.

אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכל בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה.

הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמה אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים.

נתניהו ייקח חיסון אמתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה.  

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה.

ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדין בחטיבת הצנחנים): "… מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד הייתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. … אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא הייתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים אתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו אתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב".

          * ביד הלשון

נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה!

רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

* "חדשות בן עזר"

לקסיקון תש"ף

אבן יסוד של הדמוקרטיה – הגדרה אורוויליאנית של נתניהו לחסינות.

אדמה חרוכה – אסטרטגיה של צבא נסוג, שמשמיד אחריו כל מה שניתן, כדי להקשות על צבא האויב. זו האסטרטגיה של נתניהו, שבהימלטותו מאימת הדין פועל בכל מאודו למיטוט מדינת החוק וכל מערכות המשפט והחוק במדינת ישראל.

אהה…אהה… – האופן שבו נתניהו חיקה את גנץ ולעג לו, ועל הדרך פגע במגמגמים (שגנץ אינו נמנה עמהם) ונאלץ להתנצל בפניהם.

אווירת סוף קורונה – ביטוי שאול מצה"לית: אס"ק אווירת סוף קורס, המבוטאת בהתרופפות המשמעת וזלזול בנהלים. הושמע בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

אוקראינה-גייט – פרשה שסיבכה את הנשיא טראמפ וגרמה לפתיחת תהליך להדחתו. הודלף שטראמפ לחץ / איים על נשיא אוקראינה זלנסקי לפתוח בחקירה נגד יריבו הפוליטי ביידן ובנו. הביטוי "גייט" הפך לשם נרדף לפרשיות פוליטיות נשיאותיות בארה"ב, רמז לפרשת ווטרגייט שבעטיה נאלץ הנשיא ניקסון להתפטר. כך, למשל, נקראה פרשת איראן-גייט בתקופת רייגן.

אי ספיקה – איום יום הדין של הקורונה – מצב שבו בתי החולים יקרסו תחת העומס ולא יוכלו להעניק טיפול לחולי הקורונה וחולים אחרים.

איכון סלולרי – איכון הוא פעולה לקביעת מיקומו של עצם מסוים. איכון סלולרי הוא איכון באמצעות רשת סלולרית. במסגרת המלחמה בקורונה אושר שימוש בידי השב"כ באיכון סלולרי כדי לאתר את מסלול מיקומו של חולה קורונה עד שאומת, ולזהות את האנשים שפגש ולהורות להם להיכנס לבידוד. יש הרואים בביטוי שם מכובס למעקב של השב"כ אחרי אזרחים.

איקאה – מסמלי הקורונה. בתהליך היציאה מהגל הראשון, אושרה פתיחת איקאה שעה שרוב המשק עוד היה בסגר – החלטה תמוהה שעוררה סערה ציבורית.

אישה מוכה – הגדרה נוטפת מודעות עצמית של שרה נתניהו את עצמה.

אכיפה בררנית – טענה של נתניהו ותומכיו כלפי רשויות החוק, שהן מפלות לרעה את נתניהו ואוכפות את החוק בעבירות הקשורות אליו, בעוד הן נמנעות מלנהוג כך כלפי פוליטיקאים שאינם מן הימין.

אלכוג'ל – חומר חיטוי לידיים. מסמלי משבר הקורונה.

אני לא יכול לנשום – סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר. אלו היו המילים האחרונות שלו.

אני מוכן – שתי מילים שגדעון סער צייץ, וגרמו לנתניהו לבטל את תכניתו לפריימריז בזק לאחר הבחירות לכנסת ה-21. לאחר פיזורה אכן נערכו פריימריז שבהם נתניהו ניצח, אך למעלה מרבע מהמצביעים נתנו את קולם לסער.

אני שולמן – עמותה של בעלי עסקים קטנים, שהחלה כקבוצת פייסבוק, ונאבקת למען זכויות העצמאים בישראל. מקור השם הוא ביטוי שגור בשנות החמישים עד השבעים של המאה שעברה: מי ישלם? שולמן ישלם. מלבד הדמיון הפונטי של שולמן וישלם, הביטוי מיוחס לשמו של עבריין משנות ה-50, מרדכי שולמן, שנהג לשבת בבתי קפה וללכת משם מבלי לשלם.

אנרכיסטים – קבוצת שמאל רדיקלי פורעת חוק שתפסה טרמפ על המחאה שבעקבות הקורונה והסיטה אותה למאבק אלים וונדליסטי והכתימה אותה (למרות שהיא מהווה מיעוט קטן מקרב המפגינים).

אסטרטגיית יציאה – קוד לתכניות ממשלתיות (ושל גופים נוספים) על החזרה ההדרגתית לשגרה, ממדיניות הסגר עקב הקורונה.

א-סימפטומטי – נשא של קורונה שאין עליו סימנים של המחלה, אך הוא עלול להדביק בה אנשים אחרים.

אפידמיולוג – מומחה למגיפות. מילה קשה שכל ילד השנה יודע לומר אותה בלי להתבלבל.

אקורדיון – הגדרה של נתניהו לצורך להקל או להחמיר את הנחיות הקורונה על פי הערכות המצב המשתנות. כמו פתיחה וסגירה של אקורדיון.

אקספוננציאלי – מעריכי. גידול אקספוננציאלי / מעריכי הוא כאשר גודל כמותי, גדל באחוז גידול קבוע, בפרק זמן מוגדר. נכנס לשיח הציבור בהקשר של הגידול בקצב ההדבקה בקורונה.

בדיקות – אחד המצרכים החיוניים של השנה – בדיקות קורונה. מדינות נמדדו על פי מספר הבדיקות ליום, וכמות הבדיקות ליום בישראל עמדה לביקורת מתמדת של התקשורת ודעת הקהל.

בהמה – מירי רגב, על פי הגדרותיהם של נתן אשל ושל ליברמן.

בולע רוק – עדות עצמית של גנץ על ההבלגה שלו על התנהגותו של ראש הממשלה כלפיו וכלפי כחול לבן בכלל, והדרתו מההסכם עם איחוד האמירויות בפרט.

בושה – אחת הסיסמאות המובילות במחאת הקורונה, היא קריאות קצובות: בושה בושה בושה בושה.

ביבי בעלי אקספרס – הגדרה של נתניהו לגנץ, שהוא כביכול חיקוי זול שלו.

ביביסטיליה – כינוי לבית ראש הממשלה בבלפור, בהפגנה שנערכה ב-14 ביולי, יום הבסטיליה. המפגינים דימו את עצמם כפורצי הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

בידוד – הצעד שנדרשו לבצע אוכלוסיות חשודות בהיחשפות לנגיף הקורונה.

ביצים – מוצר נחשק עקב מחסור בתקופת הסגר, לקראת פסח.

בלב פתוח ונפש חפצה – האופן שבו ניגש היועמ"ש מנדלבליט לשימוע של ראש הממשלה.

בלב כבד אך בלב שלם – האופן שבו קיבל היועמ"ש את ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

בלוק – כינוי להפיכת גוש הימין – הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות – ליחידה אחת בתהליכים הקואליציוניים, לאחר הבחירות לכנסת ה-22.

בלפור – רחוב בירושלים המנציח את הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי החתום על ההצהרה על מחויבות בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ברחוב זה נמצא בית השרד של ראשי הממשלה לדורותיהם. לאחרונה הפך שם נרדף למשפחת נתניהו המתגוררת בו ולניתוק מן הציבור המיוחס לה.

בן מוות – תואר כבוד שניתן לבכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל-עטא, עם סיכולו במבצע "חגורה שחורה".

בעגלא ובזמן קריב – אחד הספינים המתבכיינים של השנה. שיחה בין שדרני הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי, שבה אברמוביץ' סיפר על בכירי הליכוד שמחכים בקוצר רוח לכך שנתניהו יפנה את המקום בעגלא ובזמן קריב, כלומר במהרה ובזמן הקרוב, הוצגה כאמירת קדיש יתום (!) על נתניהו, כלומר לייחול למותו (!).

ברדק – כינוי שהדביק השר אוחנה למחאה בבלפור.

ברקס – עצירת סחריר בחירות של נתניהו – החלת ריבונות בהחלטת ממשלה ערב הבחירות, מיד לאחר פרסום עסקת המאה, בידי האמריקאים.

בת ערובה – נעמה יששכר.

גל שני – האיום הגדול ביותר, אחרי שנמנע סיבוב הבחירות הרביעי – התפרצות שניה של מגפת הקורונה. האיום התממש ובגדול.

דגל אדום – איתות המצוקה של בתי החולים, שהם עלולים להגיע אל סף קריסה ואי ספיקה. הגורם לסגר השני.

דגלים שחורים – דגלי אנרכיסטים בכל העולם, שאנרכיסטים בישראל הפכו לדגל מחאת בלפור. רוב המוחים אינם מודעים למשמעות הדגל שאחריו הם נוהים.

דיפ שיט – הגדרה של בני גנץ לתהליכי הסרבנות והחמצת ההזדמנויות של הפלשתינאים.

דרבוקות וקונצרטים – ניסוח לא כל כך מוצלח של יועז הנדל בראיון ל"הארץ", על התרבות הישראלית שנוצרה מחיבור של תרבויות, עוות וסולף והפך לכלי הסתה עדתי נגד הנדל וכחול לבן.

הדבקה – האיום הגדול של השנה – ההדבקה וההידבקות בנגיף הקורונה.

הדחה – תהליך להפסקת כהונתו של נשיא ארה"ב טראמפ עקב פרשת אוקראינה-גייט. הקונגרס החליט על ההדחה אך הסנט סיכל אותה.

הזויים – כינוי למפגינים בבלפור בפי ראש הממשלה.

החלת הריבונות – סוגיה שעלתה על סדר היום הציבורי, על רקע תכנית טראמפ, שעל פיה בקעת הירדן תהיה בריבונות ישראל. ניסיון של נתניהו להחלת ריבונות בצעד בזק בישיבת ממשלה סמוך לבחירות סוכלה בידי האמריקאים. עם הקמת ממשלת האחדות סיפוח הבקעה נקבע במרכז סדר יומה המדיני, אך נתניהו קיבל רגליים קרות, ומצא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות סולם לרדת מהעץ. בפי המתנגדים מוגדרת החלת הריבונות – סיפוח.

הטרלה – כינוי להצעות החוק השבועיות של האופוזיציה מימין ומשמאל, שנועדו להביך את מפלגות הקואליציה ולערער אותן.

הכדורגלנים והקטינות – פרשה שהסעירה את הציבור – קיום יחסי מין בין כדורגלנים לנערות בנות 15. לטענת הכדורגלנים הנערות שיקרו באשר לגילן.

המצור על בלפור – הגדרת המפגינים בבלפור את מחאתם.

הנחיתי – ביטוי שגור בפי נתניהו בהתייחסו להוראות שהוא נותן לשרים ופקידים. "הנחיתי לייצר חיסון לקורונה".

הסכם אברהם – שם הקוד להסכם הנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות.

הסעודה האחרונה – מיצג אמנותי קצת סר טעם שהוצג בכיכר רבין, שהציג את נתניהו ומשפחתו בסעודת מלכים שעה שהמצוקה משתוללת. נתניהו קפץ על המציאה וטען שזהו מיצג המסית לצליבתו.

הערבים – כינוי רווח לרשימה המשותפת.

הפיכה שלטונית – הגדרתו של נתניהו לחקירה המסועפת נגדו שהובילה להגשת כתב אישום על סמך ראיות.

הפיראט האדום – מוקד התפרצות הקורונה הראשון בישראל. חנות צעצועים ותחפושות באור יהודה, שבעליה הוא הישראלי הראשון שלקה בקורונה והדביק אחרים שהפיצו הלאה את המחלה.

הקלות – הנחיות שיש בהן כדי למתן את הנחיות הסגר החמורות של משרד הבריאות.

השטחת העקומה – העקומה היא הגרף המתאר את קצב ההידבקות בקורונה. השטחת העקומה היא יעד של האטה משמעותית בקצב ההידבקות. השטחת העקומה היא המדד על פיו מתקבלות ההחלטות על הקלות בסגר וביטולו.

השר לביטחון בלפור – אמיר אוחנה.

התפשטות – התפשטות הקורונה היא קצב ההידבקות במחלה.

התרופפות המשמעת – ההאשמה שהוטחה בציבור עם ההקלות לאחר הסגר בגל הראשון של הקורונה.

וירוס – טפיל מוחלט בגודל מיקרוסקופי שתלוי בתא-חי מארח כדי להתרבות. הקורונה היא וירוס. בעברית – נגיף.

זום – תוכנה שמאפשרת שיחות וידאו מרובות משתתפים. מלהיטי עידן הקורונה. איפשרה קיום ישיבות, לימודים, הרצאות וקשר בין בני משפחה וחברים.

זחילה – כינוי גנאי שיאיר לפיד הדביק להחלטתו של בני גנץ להקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

חגורה שחורה – שם המבצע של הסיכול הממוקד נגד אבו אל-עטא.

חולים מאומתים – נבדקים שהתברר שאכן לקו בקורונה.

חולים קשים – שיבוש לשון נפוץ. במקום השימוש במושג חולים קשה, כלומר חולים במצב קשה, נאמר "חולים קשים", כאילו הקושי הוא תיאור החולים ולא תיאור מצב המחלה.

חוק ההסמכה – כינוי מביש של חוק הקורונה הגדול בפי המפגינים הרדיקליים, שהציגו אותו בדמות חוק ההסמכה הנאצי שביטל למעשה את הדמוקרטיה בגרמניה.

חוק הקורונה הגדול – החוק שהסדיר את סמכויות החירום של הממשלה במשבר הקורונה ואת תפקיד הפיקוח הפרלמנטרי על יישומן.

חוק נורווגי מדלג – רעיון שנקבע בהסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד ובוטל מחשש שייפסל בבג"ץ. החוק הנורווגי מאפשר לשרים להתפטר מהכנסת וכל עוד הם שרים הבא בתור ברשימתם יכנס במקומם לכנסת. כיוון שכחול לבן התפלגה, המשמעות של ביצוע החוק הנורווגי היה שכאשר שרים יתפטרו יכנסו במקומם ח"כים מיש-עתיד שבאופוזיציה. הרעיון היה לחוקק חוק שבו יישום החוק הנורווגי ידלג על ח"כים מיש עתיד ועם התפטרות שר יכנס תחתיו הח"כ הבא ברשימה שהוא מכחול לבן. כאמור הרעיון לא יצא לפועל.

חוזה חדש בינינו לבין האזרחים – תמצית נאומו של פרופ' רוני גמזו, עם כניסתו לתפקיד הפרויקטור למלחמה בקורונה, שקרא לחידוש האמון בין האזרחים וההנהגה בהתמודדות עם אתגר הקורונה.

חיוביים – נבדקים שהתברר שחלו בקורונה. מתי אנשים רצו כל כך להיות שליליים?

חיטוי – חיסול מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות באמצעי כימיים. בעידן הקורונה אנו נדרשים לחטא כל משטח, כדי למנוע הדבקה.

חייזרים – כינוי למפגינים בבלפור בפי יאיר נתניהו.

חיי שחורים נחשבים – Black lives matter, סיסמת המחאה בארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד.

חייבים להתקדם – סיסמת הבחירות של כחול לבן, בסיבוב הבחירות השלישי. שידרה מסר שאחרי שיתוק המדינה בממשלת מעבר אינסופית ומערכות בחירות תכופות, יש להכריע כדי להתקדם.

חל"ת – חופשה ללא תשלום ממקום העבודה. עקב הקורונה הוצאו מאות אלפי ישראלים לחל"ת ממקום עבודתם והפכו, למעשה, למובטלים.

חנינה תמורת פרישה – רעיון שהעלה ליברמן, להסדר מיוחד שבו נתניהו יקבל חנינה לפני משפט על כל האישומים נגדו, תמורת פרישתו מהפוליטיקה.

חסינות – פעולה שבה הכנסת מאפשרת לח"כ שהוגש נגדו כתב אישום לא לעמוד לדין כמו כל אזרח. נתניהו ביקש חסינות כדי לברוח מהמשפט על כתבי האישום שהוגשו נגדו, ומשך אותה כאשר הרוב בכנסת כפה דיון כבר בכנסת ה-21, שבה לא היה רוב לחסינות.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסיה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. רבים מעריכים שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.

חקירות אפידמיולוגיות – חקירת התנועה והמפגש של נדבקים בקורונה כדי לזהות את כל האנשים שפגשו ולהנחות אותם על כניסה לבידוד כדי לעצור את שרשרת ההדבקה.

חרטא – השר צחי הנגבי הגדיר את הטענה שיש ישראלים רעבים – חרטא, ועורר סערה גדולה, שבעקבותיה הוא התנצל על דבריו.

חתונמי – שם חיבה לתכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", שהפגישה ב"חתונה" זוגות שלא הכירו זה את זה וליוו את תהליך הניסיון שלהם ליצור זוגיות.

טריקים ושטיקים – הגדרה ישנה של אריק שרון לתרגילים פוליטיים מלוכלכים. חזרה לתודעה כאשר נתניהו הישיר מבט למצלמה והתחייב לקיים את הרוטציה במועדה ללא טריקים ושטיקים. ומרגע הקמת הממשלה הוא עסוק יומם ולילה בטריקים ושטיקים כדי לגנוב את הרוטציה.

יחיד סגולה – הגדרה נרקיסיסטית של נתניהו את עצמו, בפי פרקליטו, בתשובה לעתירה נגד מינויו לראש הממשלה, כשיש נגדו כתבי אישום.

ילד זין – יאיר נתניהו על פי אבחנתו של אלוביץ'.

כאוס – ביטוי לאי הסדר וההנחיות הסותרות והמבלבלות בגל השני של הקורונה.

כסף, כוח וכבוד – שלושת הכ"פים המפורסמים, שלרוב מוצגים ביהדות באופן שלילי, כיצר הרע; כתאוות שעלולות להשחית את האדם ושעליו להתגבר עליהם. מיקי זוהר סיפר בראיון שאלה שלוש הכ"פים החשובים בחיים והוא מתמקד בכוח שבאמצעותו ישיג גם הכבוד והכסף.

כפפות – לבוש חובה לכיסוי הידיים כדי להימנע מהדבקה והידבקות בקורונה.

כתב אישום – שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום על שוחד, הוגשו נגד נתניהו.

לא אשכנזים – קהל היעד לקמפיין השנאה של נתניהו, על פי עדות מקורבו ואיש סודו נתן אשל.

לא גומר ת'חודש – מצבו האומלל של ראש הממשלה ה"נכה כלכלית" על פי ח"כ מיקי זוהר.

לא רוצה ללכת לביתספר – בדיחה עצמית אומללה של בני גנץ על חוסר ההנאה שלו מהנישואין עם נתניהו, התהפכה עליו כביטוי לחוסר המוטיבציה שלו להנהגה.

לבניות – כינוי עתיק למתקני הענק של בתי הזיקוק בחיפה, שחזר לתודעה הציבורית עם קריסתה של אחת ה"לבניות". לבניה היא צנצנת לבן שהייתה נפוצה בחנויות המכולת עד שנות השישים של המאה שעברה.

להיכנס תחת האלונקה – הגדרת הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי להירתמותם להצטרף לממשלה במשבר הקורונה.

לחקור את החוקרים – סיסמת הקרב של נתניהו בנאום ההפיכה, שהפכה מיד להשטאג הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

ליל הסגר – כינוי לליל הסדר שנערך בתנאי סגר (ובעצם בתנאי עוצר).

ליפסוסים – שגיאות הגיה. המילה עלתה לתודעה הציבורית בעקבות ליפסוסים של בני גנץ בראיונות בזמן הבחירות, שבעטיין הולעג במערכת הבחירות ואף הוצג כדמנטי, לחוץ וכו'.

לסכל את – גלגול חדשני של המושג סיכול ממוקד. במקור, כוונת המושג היא שההתנקשות במחבל נועדה לסכל פיגועי טרור. המושג הוטמע בשיח, והגלגול שלו היה "לסכל את המחבל". הביטוי נאמר פעמים רבות בהקשר לסיכולו של אבו אל-עטא במבצע "חגורה שחורה".

לשרוף ת'מועדון – ביטוי שאול מהמערכון "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש החיוור, על אוהדי בית"ר ששורפים את מועדון קבוצתם, לתיאור אסטרטגיית האדמה החרוכה של נתניהו, המנסה לשרוף את מערכת המשפט הישראלית כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

מאה מטר – המרחק המותר להתרחק מהבית בעידן הסגר.

מבצע טחינה – כינוי לפרשת שחיתות חמורה ביחידת האיסוף 504, שבה נשלחו חיילים בפעילות מבצעית ברש"פ להביא טחינה לקצין מודיעין ראשי.

מגה קוקו – יאיר נתניהו, על פי הגדרתו של ניר חפץ.

מגן – היישומון הלאומי של משרד הבריאות למלחמה בקורונה, שנועדה לאפשר למשתמש בה לדעת אם נחשף לחולה קורונה.

מגן אבות ואימהות – המבצע לטיפול בבתי האבות והדיור המוגן בישראל בעקבות הפגיעה הקשה בהם בגל הראשון של הקורונה.

מגן ישראל – התכנית הלאומית ללוחמה בקורונה, עם מינויו של רוני גמזו לפרויקטור.

מגפה – התפשטות מהירה של מחלה בקרב האוכלוסיה. מגפת הקורונה היא האירוע המרכזי של השנה.

מדגרת קורונה – כינוי של מתנגדי ההפגנות בבלפור להפגנות, בניגוד לכללי הריחוק החברתי, שעלולות להביא להדבקה גדולה בקורונה.

מדינת ישראל נגד נתניהו – כותרת כתב האישום נגד ראש הממשלה.

מחאת המכנסונים – מחאה של בנות בתיכון הדורשות שתינתן להן האפשרות ללבוש בבית הספר מכנסיים קצרים, כפי שניתן לבנים.

מחלות רקע – מחלות נוספות שיש ללוקים בקורונה. מרבית הנספים בכל העולם מהקורונה הם קשישים או חולים שיש להם מחלות רקע נוספות. יש המבקרים את השימוש במושג "מתו מקורונה" של אותם אנשים, ומציעים להשתמש במושג "מתו עם קורונה". כלומר סיבת המוות אינה הקורונה אלא שילוב מחלות הרקע.

מטוש – המוצר שבאמצעותו נוטלים את הדגימה מהאדם, באמצעות שני מטושים לכל אדם – אחד ללקיחת דגימה מהאף והשני מהלוע. האמצעי המרכזי לבדיקת הקורונה.

מיגון – שכבות בידוד שנועדו להגן על אנשים, ובעיקר אנשי צוותים רפואיים, הבאים במגע עם חולי קורונה, כדי למנוע את הידבקותם בנגיף.

מילה זו מילה – ציוץ של רפי פרץ, רגע לפני שהפר הסכם עם בן גביר. מבוסס על סיסמה ותיקה של ליברמן, שעליה נאמר שאמנם מילה זו מילה, אך בכל יום זו מילה אחרת.

מכחישי קורונה – כינוי לרופאים שהציגו לציבור מסר על פיו הקורונה היא סתם עוד שפעת קלה ולא צריך להתרגש ממנה ואין צורך בכל הצעדים שהממשלה נקטה. הבולט בהם – פרופ' יורם לס.

מכשיר הנשמה – המרכיב החשוב ביותר בתמיכה בחולי קורונה במצב קשה. כמות מכונות ההנשמה בישראל היה נמוך יחסית למקרה של התפרצות המונית של המגפה, וזה היה החשש העיקרי שחייב מדיניות דרסטית ובראשה הסגר. בדרכים שונות וחלקן עלומות הושגו במהלך המגפה מכשירים מכל העולם לישראל.

מכתזית – כלי רכב לפיזור הפגנות המצויד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. נעשה בו שימוש בהפגנות הפרועות בכיכר פריז בירושלים.

מלגת קיום לעצמאים – אחת מן ההבטחות של הממשלה בהתמודדות עם הקורונה הכלכלית. הדעות חלוקות באשר לאופן מימוש ההבטחה.

מלון קורונה – מלונות שבהם מתאשפזים חולי קורונה במצב קל. המלון הראשון שיועד לכך – מלון דן פנורמה בתל-אביב.

ממשלה דו-ראשית – כינו לממשלת החליפין, שיש בה שני ראשי ממשלה – בפועל וחליפי.

ממשלה בתוך ממשלה – ראש הממשלה, שמיום הקמת הממשלה הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ועוד יותר מכך את רוח ההסכם, הגדיר בציניות את הילדים הטובים מכחול לבן כמי שפעלים כ"ממשלה בתוך ממשלה".

ממשלה פריטטית – ממשלה המחולקת לשני חצאים, שכל חצי כולל שרים מצד אחד של המפה. כזו היא ממשלת האחדות בין הליכוד ובנותיו וכחול לבן ובנותיה.

ממשלת אחדות – הממשלה המשותפת לליכוד וכחול לבן – ממשלה פריטטית ורוטציונית.

ממשלת חירום – שם נוסף לממשלת אחדות, לביטוי מצב החירום בעקבות הקורונה שחייב את הקמתה. ושימש גם כביטוי נוח למי שמראש שללו את ממשלת האחדות ונתלו במצב החירום להסברת השינוי בעמדתם.

ממשלת חליפין – ממשלה שמראש נשבעו אמונים שני ראשיה שיתחלפו ברוטציה.

ממשלת מיעוט – אופציה, או אולי תרגיל, או שמא פנטזיה, ב-28 הימים שבהם המנדט להרכבת הממשלה היה בידי גנץ, של הקמת ממשלה שאין לה 61 תומכים, אך תיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

מנותקים – הגדרה של הממשלה בפי דוברי האופוזיציה ושל כלל הפוליטיקאים בפי רבים בציבור, בשל התעסקותם המתמשכת בעצמם ובפוליטיקה הקטנה שעה שהציבור נאנק תחת קשיי הקורונה הרפואית והכלכלית.

מסכה – כיסוי הפנים ובעיקר האף והפה כדי למנוע מהרסס נושא הנגיף לחדור למערכת הנשימה שלנו ומאתנו לזו של זולתנו. בתחילת המשבר הייתה מחלוקת אם לעטות מסכות והייתה טענה שהמסכה מזיקה, אולם בהמשך נוצרה הסכמה בנחיצות המסכה והממשלה חייבה את האזרחים לעטות מסכות.

מרד המסעדנים – התארגנות של מסעדנים לפתיחת המסעדות לאחר הוראה על סגירתן בגל השני. האיום הביא לביטול ההחלטה.

מרפסות – עידן הסגר בגין הקורונה, שחייב את האזרחים להישאר לבית, החזיר לתודעה את תרבות המרפסות שדעכה בעידן המזגנים. המרפסת הייתה הקשר לעולם החיצון והקשר החברתי בין האנשים. באיטליה החלה תופעה של שירת רבים מן המרפסות והיא התפשטה גם לשאר המדינות. בין האקטים של תרבות המרפסות – מחיאות כפיים בשעה מסוימת בכל רחבי הארץ לאות הוקרה לצוותים הרפואיים, תפילות כתחליף למניינים שנאסרו בבתי הכנסת, שירה משותפת בליל הסדר ועוד.

מרפקים – האיבר שידע עדנה בעידן הקורונה, כתחליף ללחיצת יד ולשימושים בכף יד, שעלולים להדביק במחלה.

משיכת החסינות – צעד שעשה נתניהו יום לפני הדיון בכנסת על בקשתו לחסינות, כשהבין שאין לה שום סיכוי להתקבל.

משפחה גרעינית – המשפחה המצומצמת המתגוררת באותו בית. השנה סדרי הפסח וחגים נוספים נחוגו רק במשפחה הגרעינית, בגין הקורונה.

מתחם הסבירות – ביטוי יסוד בתורת האקטיביזם השיפוטי, על פיו התנהלות הרשויות נבחנת לא רק על פי החוק היבש, אלא גם על פי הסבירות של התנהלות. הביטוי היה בכותרות בעקבות הודעתו של היועמ"ש מנדלבליט שמינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה היא מחוץ למתחם הסבירות.

מתווה ריבלין – מתווה שרקם נשיא המדינה כדי לאפשר ממשלת אחדות רוטציונית בין כחול לבן והליכוד, לאחר הבחירות לכנסת ה-22, שכללו יציאה לנבצרות של ראש הממשלה נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום, והפיכתו של גנץ לראש ממשלה בפועל בכל תקופת הנבצרות ועד הרוטציה, שבעקבותיה יהיה לראש הממשלה לכל דבר. המתווה כלל שינויי חקיקה כדי לאפשר זאת.

נאום ההפיכה –נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו לאחר החלטת היועמ"ש להגיש נגדו כתבי אישום, בו האשים את מערכות האכיפה בישראל בלא פחות מהפיכה.

נבצרות – מצב שבו ראש הממשלה אינו יכול לכהן בתפקידו, וסמכויותיו עוברים לממלא מקומו. בדרך כלל נבצרות מיועדת למקרים של מחלה (כמו התמוטטותו של שרון). על פי מתווה ריבלין, נתניהו ייצא לנבצרות אם יוגש נגדו כתב אישום.

נגיף – השם העברי של וירוס. במלחמת השפות הגיף הנגיף את הווירוס, והתאזרח בשפה המדוברת.

נהיה בסדר או שנהיה בסגר – סיסמה של משרד הבריאות שתבעה מן הציבור להקפיד על הנחיות הריחוק החברתי, המסכות והיגיינה עם היציאה מן הסגר הראשון.

נזרת – אחת ההצעות לשם העברי לקורונה, הקרויה כך בשל צורת הכתר. נזר הוא כתר. הצעה נוספת היא כתרת ויש הצעות נוספות, כולן במשקל מחלות (כמו נזלת, שעלת, חזרת, אדמת, חצבת וכן הלאה). האקדמיה ממליצה להיצמד למושג הלועזי קורונה.

נייר טואלט – מגיבורי משבר הקורונה. רבים אגרו ממנו ויצרו מחסור שעורר ביקוש וחוזר חלילה.

נמסטה – ברכה מקובלת בתרבות ההינדית, במחווה גופנית של קידה קלה והצמדת כפות הידיים כשהאצבעות כלפי מעלה. צוינה כתחליף אפשרי ללחיצת יד וחיבוק בעידן הקורונה.

נכה כלכלית – הגדרה ילדותי ומבישה של ראש הממשלה בפי ח"כ מיקי זוהר, כדי להצדיק את הקלות המס לנתניהו.

נרמול – או נורמליזציה. תהליך של יצירת יחסים נורמליים בין ישראל למדינות ערב. גולת הכותרת – הסכם השלום עם איחוד האמירויות ואחריו עם  בחריין.

סגר – במקור, סגירת חיצונית של יישוב פלשתינאי ביהודה ושומרון לצרכים ביטחוניים. בעידן הקורונה היה לְכינוי לכל סוגי ורמות הגבלות התנועה על אזרחי ישראל.

סיבוב שלישי – מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה, שאליה נגררה מדינת ישראל.

סיבוב רביעי – החרב המתהפכת מעל הפוליטיקה הישראלית והציבור הישראלי, שמא אי הכרעה גם בסיבוב השלישי של הבחירות ואי הקמת ממשלה בעקבותיו, תהפוכנה את הסיבוב הרביעי לבלתי נמנע. גם אחרי הקמת הממשלה, החרב עדיין מתהפכת.

סיפוח – החלת הריבונות בפי מתנגדי המהלך.

"סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" – קבוצת פייסבוק פופולרית ביותר, שבה לוחמים בתקופה שצה"ל היה בלבנון מספרים את סיפוריהם. הוקמה באמצע השנה ובתוך ימים הצטרפו אליה רבבות גולשים וסיפרו את סיפוריהם.

ספינת הקורונה – כינוי שניתן לספינת התענוגות "דיימונד פרינסס", שכל הנוסעים בה "נכלאו" למעשה בה ובחדריהם, עת עגנה לחופי יפן, כדי להגן עליהם מפני קורונה, לאחר שהתגלתה התפרצות שלה על הספינה. בפועל, הצעד הזה רק הרחיב את ההידבקות.

עובד חיוני – עובד שלמרות הסגר לא יצא לחל"ת אלא המשיך לעבוד כרגיל בשל חיוניות תפקידו ומקצועו. הפך לסמל מעמד.

עוצר – הוראה של גוף בעל סמכות האוסר תנועת אנשים ברחובות. בליל הסדר הוטל עוצר על מדינת ישראל מתוך חשש שהמפגש המשפחתי והקהילתי של הסדר יחולל הדבקה המונית.

עוצר לילי – צעד שקבינט הקורונה החיל על ארבעים ערים אדומות, אך לא הצליח לאכוף אותו.

עטיה – מילה במשלב גבוה של השפה העברית, שנכנסה לשימוש עממי בעקבות הקורונה: לעטות מסכות, לעטות כפפות. סוכן הביטוי הוא התקשורת. בהנחיות משרד הבריאות דובר על חבישת מסכות. אבל למרבה הצער הביטוי השכיח הוא "לשים מסכות".

עטלף – יונק הדומה לעכבר מעופף, שלפי ההערכות הוא האשם במגפת הקורונה. מקור ההדבקה הוא כנראה בעטלפים חולים שהדביקו כמה עשרות בני אדם בשוק לממכר בשר חיות בר בעיר ווהאן שבסין.

על סטרואידים – השימוש האינפלציוני בקונספירציה של "אכיפה בררנית" חייב את נתניהו להעלות את המינון לאחר הגשת כתבי האישום, והוא החל לדבר על "אכיפה בררנית על סטרואידים".

עסקת המאה – תכנית השלום של טראמפ, הפרו-ישראלית ביותר אי פעם.

עקומה – הגרף המצביע על קצב התפשטות הקורונה בישראל ובעולם.

ערים אדומות – הערים שמצב התחלואה בהם הוא הקשה ביותר, על פי תכנית הרמזור של רוני גמזו.

פיגוע לאומי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, על פי הגדרת נתניהו.

פיוס לאומי – צורך לאומי, שרבים קיוו שממשלת האחדות הלאומית תיצור לו מענה.

פלונטר – תיאור המערכת הפוליטית בעקבות הבחירות, שהסתיימו ללא הכרעה. ובשתי מילים: הפלונטר הפוליטי.

פסח לא יהיה פורים – סיסמה להצדקת העוצר בפסח, כדי למנוע הידבקות המונית בקורונה כפי שהייתה בפורים.

פעימה – הגדרת חלוקת הכספים לאזרחים / עצמאים / מובטלים / עסקים – לא בבת אחת, אלא בחלוקה למספר פעימות.

פרויקטור הקורונה – המשיח לו חיכינו חמישה חודשים, עד מינויו לתפקיד האחראי הלאומי למאבק במגפה, רוני גמזו. ימים יגידו האם הוא משיח שקר.

פרחה – ביטוי לנערה קלת דעת. ביטוי שאול מהסלנג של העולים ממרוקו, שנקלט בשפה העברית. עלה לכותרות השנה, כאשר "שיר הפרחה" של עפרה חזה זכה לגרסת כיסוי בפסטיגל, מעוקרת מהמילה המפורשת.

פריימריז בזק – תכנית של נתניהו לשריין לשנים קדימה את מנהיגותו בליכוד, ללא מתחרים, בסוג של הצהרת נאמנות. התכנית נגוזה דקות אחדות אחרי שהוצגה, בעקבות ציוץ של גדעון סער, עם רמז להתמודדות, שהבהיל את נתניהו.

פרקליטות בתוך פרקליטות – תיאוריית הקונספירציה של השר אוחנה, על קבוצה בתוך הפרקליטות שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון.

קבוצת סיכון – הגדרה של קבוצות באוכלוסיה שעלולות להיפגע קשה כתוצאה מהידבקות בקורונה – אנשים מבוגרים מבני 60 ומעלה, חולים וכו'.

קבינט הפיוס – ועדת שרים שעל פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות אמורה לדון במוקדי המחלוקת והקרע בחברה הישראלית ולחתור לפתרונות של פיוס. נתניהו לא הקים אותה.

קבינט הצללים – צוות מומחים למלחמה בקורונה שהקים ח"כ בנט, שאיתגר את הממשלה והציג אותו ככישלון במלחמה בקורונה.

קבינט הקורונה – ועדת השרים לענייני הקורונה.

קו אספקה – אופן העברת ה"מתנות" לנתניהו, על פי הגדרת מנדלבליט.

קואליציית החסינות – כינוי למפלגות התומכות בנתניהו ובחסינותו, שמטרת העל של נתניהו היא להקים עמן קואליציה כדי להבטיח שלא יעמוד לדין.

קורונה – ללא ספק – מילת השנה. שמו העממי של הנגיף קוביט 19 – מגיפה עולמית שהשביתה כמעט לחלוטין את העולם כולו וגם את ישראל.

קורונה כלכלית – הכינוי לנזק הכלכלי והחברתי הכבד שנוצר עקב הקורונה.

קוקפיט – כינוי לרביעיית ההנהגה של כחול לבן: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. פירוש המילה: תא הטייס. הקוקפיט התפצל עם הצטרפות כחול לבן לממשלת האחדות.

קיבינימט – ליברמן נשאל בראיון מה יעשה אם נתניהו יציע לו להצטרף לממשלת אחדות ברוטציה. ליברמן השיב שיאמר לו "לך קיבינימט".

קפסולה – קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה. מקור המילה לטיני: קופסה קטנה.

ראש ממשלה חליפי – הגדרה מוזרה בהסכם הקואליציוני של הרוטציה לאחד מהשניים – נתניהו או גנץ, כשאינו מכהן בפועל כראש הממשלה.

רוטציה – הבסיס לממשלת האחדות הלאומית, כמו ממשלת האחדות שהוקמה ב-1984, הוא הרוטציה בין נתניהו לגנץ במחצית תקופת כהונתה.

ריבונות – הפיכת שטח שלא חלו בו החוק והמשפט של המדינה, לחלק אינטגרלי של המדינה, עם החוק והמשפט שלה, בדיוק כמו שאר חלקי המדינה. התחייבות הבחירות של נתניהו להחלת הריבונות על בקעת הירדן ולאחר מכן תכנית טראמפ שעל פיה תוחל ריבונות ישראל על 30% משטחי יו"ש יצרו ציפיה לצעד מדיני משמעותי של החלת ריבונות, שבסופו של דבר לא התממשה.

ריחוק חברתי – ביטוי אוקסימורוני, על פיו בניגוד למצב שגרה, דווקא הריחוק בין אנשים הוא ביטוי לחברתיות, כי הוא מגן מפני הידבקות בקורונה.

ריסון מהודק – הגדרה של הפרויקטור רוני גמזו של הצעדים החריפים נגד הקורונה ובראשם הסגר השני.

רל"ב – ראשית תיבות של "רק לא ביבי". דרך נפוצה בקרב חסידי נתניהו להסות כל ביקורת על אלילם. "אה, זה רל"בניקים".

רמזור – תכנית של רוני גמזו, פרויקטור הקורונה, לדירוג היישובים בישראל על פי התפשטות המחלה בתוכן, על פי צבעי הרמזור, וטיפול שונה בין קבוצות היישובים על פי דירוגם, ובכך מניעת סכנה לסגר על כל הארץ.

רעיל – כינוי למנהיגותו של נתניהו בפי מתנגדיו: מנהיג רעיל.

שאננות – האווירה ששררה במדינה בעקבות ההקלות בסוף הגל הראשון של הקורונה, שסייעה מאוד להתפשטות הגל השני.

שגרת קורונה – כינוי למצב הביניים שייווצר בעקבות ההקלות ושחרור הסגר, כדי ליצור שגרה מסוימת, אך ממש לא שגרה שגרתית כתמול שלשום.

שוחד – הסעיף החמור בכתבי האישום של נתניהו, בתיק 4,000.

שיטוח העקומה – עצירת העליה בקצב ההדבקה בקורונה.

שימוע – אקט שבו ניתנת לחשוד הזדמנות להשמיע את דבריו בפני הפרקליטות טרם החלטה סופית על הגשת כתב אישום. נתניהו קיבל שימוע בתנאים ייחודיים – הוא נדחה לבקשתו עד אחרי הבחירות, הוא הוארך לבקשתו לארבעה ימים. היועמ"ש ניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה, שמע את כל הטענות והחליט להגיש את כתבי האישום.

שלום – מילה שיצאה מן האופנה בעקבות כישלון הסכמי אוסלו והתהליכים המדיניים עם הפלשתינאים וסוריה, וחזרה בגדול בעקבות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, והמדינות שככל הנראה בדרך.

שלום תמורת שלום – ביטוי שטבע יצחק שמיר, כמשקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום" וכנגד ההתייחסות למתנגדי הנסיגה כמתנגדי השלום. נתניהו הכתיר בביטוי זה את הסכמי הנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין.

שני מטרים – המרחק המותר בין שני אנשים כדי למנוע הידבקות בקורונה.

שר התורה – כינויו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, בקרב הציבור זה. והמהדרין יאמרו:  "מרן שר התורה". הכינוי פרץ לתודעה הציבורית הכללית, לאחר שרוני גמזו מתח ביקורת על הרב קנייבסקי, ועורר סערה בקרב מעריציו.

שרשרת ההדבקה – מהלך ההדבקה בקורונה מחולה אחד לשרשרת של אנשים שנדבקו ממנו וכל אחד מהם החל שרשרת הדבקה משלו. עצירת שרשראות הדבקה היא הצעד המשמעותי ביותר בעצירת המגפה.

תו סגול – אישור עבודה לעסק בתהליך היציאה מסגר הקורונה, אם הוא עומד בכללי הזהירות הנדרשים בידי משרד הבריאות.

תוך כדי תנועה – תיאור אופן קבלת ההחלטות באירוע הקורונה שבא במפתיע והיה אירוע מתגלגל.

תכנית טראמפ – תכנית השלום של נשיא ארה"ב. השם הזה נקלט בשיח הישראלי יותר מהכינוי שהדביק לה בעל התכנית: עסקת המאה.

תמותה – מספר או אחוז החולים שמתו מן הקורונה.

תעשו חיים – קריאה (נמהרת מדי) של נתניהו לציבור, עם ההקלות בסגר בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

תפירת תיקים – הקונספירציה המטורללת שבה מאשימים נתניהו וחסידיו את המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש ואו-טו-טו גם את בית המשפט.

תקציב דו-שנתי – תקציב שנתי (+חודשיים), להבדיל מתקציב חד-שנתי שהוא "תקציב" לחודשיים (או כלי עבודה לגניבת הרוטציה).

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תש"ף: בני גנץ

סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטלטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו. אנו נהיה קונקרטיים יותר.

מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית.

בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי ₪ נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני". לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?

נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה.

מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, הייתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן. איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השניה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.

התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.

רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. הייתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.

גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.

אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה הייתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותמנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.

בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.

אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא הייתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.

בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.

הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכל!

ההחלטה הזו הייתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.

****

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת. 

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל!

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

****

כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות.

הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן.

השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.

****

איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון.

אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר.

הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון.

ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.

* "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר"

גנץ צדק

"אמרנו לך!"

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

ממשלת אחדות? עם נתניהו?

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא הייתה תביעה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהרקע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה הוא הוא מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית. נתניהו עשה זאת, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות,  שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות ממצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.  

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

הייתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכל.

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בשבוע שעבר, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכל – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

הוא ידע שכל הפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, על כך שבתעלולים אלה או אחרים אפשר יהיה להוציא את נתניהו מבלפור ואז הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלת המיעוט, אינן אלא הזיה שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות.

הוא ידע שהייתה לו הזדמנות לממשלת אחדות בתנאים טובים הרבה יותר אחרי הסיבוב השני, על פי מתווה ריבלין, ושהוא טעה כאשר לא הלך על פי נטיית לבו אלא נכנע ללפיד, יעלון ושלח והחמיץ את ההזדמנות (שאילו בחר בה, היה כבר מזמן ראש הממשלה ללא קשקושי ה"חליפי" למיניהם). הוא לא רצה לחזור על הטעות ולדרדר את המדינה לסיבוב רביעי.

הוא ידע, שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה, קרוב לוודאי, זהות לתוצאות שלושת הסיבובים הקודמים; אף צד לא יוכל להקים ממשלה, והדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. מישהו צריך היה להיות המבוגר האחראי. גנץ לקח זאת על עצמו.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג מול התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, בשבוע שעבר, כאשר עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, הייתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן, שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמתית לנתניהו.

האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.

לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

* "דיומא"

צרור הערות 30.8.20

* עמק השווה בנצרת – פורום עמק השווה, בראשות הרב בני לאו והח"כית לשעבר איילת נחמיאס ורבין, כולל אנשי רוח ומעשה מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והלאומית בחברה הישראלית. הוא פועל ככל הניתן לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, ולקיום שיח מכובד ומכבד.

ביום שישי ערכנו ביקור בנצרת, בהובלתו של חבר הפורום יוסף חדאד. חדאד הוא פעיל חברתי, המייסד והמנכ"ל של עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" ופעיל בעידוד גיוס לצה"ל והתנדבות לשירות לאומי של צעירים ערבים. הוא עצמו לוחם בגולני שנפצע במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל גם במאבק ב-BDS. הוא סיפר לנו על מארב בלבנון שבו שכב לצד מפקדו רועי קליין ז"ל, על שיחה של הערבי והמתנחל בגובה עיניים. ועל כך שבסוף השיחה קליין לימד אותו את המכתם: "כל ישראל ערבים זה בזה", שהיה למוטו של חייו.

הסיור נפתח בהר הקפיצה ובתצפית על העיר נצרת בהדרכת יוסף. לאחר מכן ביקרנו במחוז צפון של לשכת עורכי הדין, ונפגשנו עם ראשיו. מצאנו שם מופת של שותפות ודו-קיום בין יהודים וערבים. סיימנו בבית הוריו של יוסף, שני אנשים מרשימים מאוד, העץ המסביר את פועלו של התפוח. הקשר היפה בין יוסף והוריו בלט לנוכח הסיפור של חבר הפורום, רס"ן (מיל') הישאם אבו-ריא, הקצין המוסלמי הלא-בדואי הראשון בצה"ל. הישאם סיפר איך משפחתו והסביבה שלו מחרימה אותו, ואיך ההורים של מי שהייתה ארוסתו כפו עליה לעזוב אותו. אצל הוריו של יוסף נערכה שיחה משמעותית מאוד של חברי הפורום עם מארחינו.

אחד החברים בפורום הוא אורי בנקי, אביה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה לפני חמש שנים. את אורי אני מכיר 35 שנים, כיוון ששירתנו יחד במילואים בגדוד 420, בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאז הרצח, אורי פעיל מאוד בקירוב לבבות בין חלקי החברה הישראלית. הוא אמר, שבאופן טבעי ניתן היה לצפות ממנו שהרצח יביא אותו לשנאת חרדים. אולם זה לא קרה כיוון שהוא ירושלמי, שכל חייו חי לצד דתיים וחרדים, והוא יודע שמלבד הלבוש אין שום דמיון בין החרדים לבין הרוצח. שרה רוזנפלד מכוכב השחר, שבנה מלאכי נרצח בפיגוע בעודו נער, אמרה דברים דומים על יחסה לערבים.

במפגש בלשכת עורכי הדין, נשאל היו"ר היוצא של מחוז צפון בלשכה, עו"ד חאלד חוסני זועבי, מה סוד ההצלחה של שיתוף הפעולה המוצלח והפורה בין יהודים וערבים במחוז. תשובתו הייתה שהם אינם נותנים דריסת רגל לפוליטיקה ולפוליטיקאים. גם בשיחת הסיכום נשמעו אמירות דומות בגנות הפוליטיקה. ההתייחסות שלי לנושא הפוליטיקה הייתה אחרת. כל עשיה ציבורית למען החברה, אמרתי, מן הסביבה הקרובה ועד הרמה הלאומית, היא פוליטיקה. כל פעולה לשינוי חברתי, כל רצון להשפעה על החברה, הם עשיה פוליטית. ההצטרפות שלי לפורום ופעילותי בו היא מעשה פוליטי. השאלה היא איך אנו יוצרים פוליטיקה אחרת; לא פוליטיקה משסעת ומפלגת, לא פוליטיקה של שנאה, אלא פוליטיקה של איחוי שסעים, של דיאלוג כן ואמתי אך מכבד; פוליטיקה שמכוונת לחברת מופת.

התייחסתי לדבריו של הדובר שקדם לי, מהנדס מכונות צעיר מנצרת ששמו פיטר. הוא סיפר שבסיבוב הבחירות הראשון הוא הצביע לרשימה המשותפת, בסיבוב השני הוא הצביע לכחול לבן ובסיבוב השלישי הוא נשאר בבית. אמרתי לו שבסיבוב השני הצבענו לאותה מפלגה, אך אני פרשתי מכחול לבן כיוון שהייתה מוכנה להקים ממשלה התלויה ברשימה שלה הוא הצביע בסיבוב הראשון, כיוון שאני שולל עקרונית כל שותפות ממשלתית עם מי ששולל את עצם קיומה וזכות קיומה של מדינה יהודית. הרשימה המשותפת אינה פתרון אלא היא ביטוי לבעיה. עלינו לראות בהצבעה הגורפת לרשימה הזו סימפטום, ועלינו להיכנס לעומק הבעיה. לראות מה האחריות שלנו לכך שהציבור הערבי לא ילך לדרך הקיצונית שהרשימה המשותפת מבטאת. עלינו לקיים הידברות, אך על דבר אחד לא נתפשר – על כך שישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית וכזו היא תהיה תמיד. על כך אין דיון. ואני מאמין שניתן להגיע להסכמה, בהידברות נכונה, עם רבים מערביי ישראל על העיקרון הזה.

יוסף חדאד התייחס אף הוא להצבעה לרשימה המשותפת. הוא אמר שכאשר כל המפלגות היהודיות, ממרצ ועד ימינה, לא מצאו ולו ערבי אחד כדי לשריין אותו בצמרת הרשימות שלהן – מה הפלא שהערבים מרגישים שהאופציה היחידה שלהם היא הצבעה לרשימה המשותפת? להערכתו, יש לפחות 4-5 מנדטים שהצביעו למשותפת והיו מצביעים למפלגות ישראליות אילו הציבו ערבים ברשימותיהם. אני מסכים עמו ב-100%.

אחרון הדוברים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אמר שליהודים ולערבים יש עיקרון יסוד שעליו לא יתפשרו לעולם. היהודים לא יוותרו על כך שישראל היא מדינה יהודית. הערבים לא יוותרו על תביעת השוויון. ואין שום סתירה בין שני העקרונות. כפי שעקרון המדינה היהודית קיבל ביטוי חוקתי בחוק הלאום, כך יש לתת ביטוי חוקתי לשוויון האזרחי, בין אם כחוק נפרד או במסגרת חוק הלאום. אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי ומתנגד לכך שרעיון השוויון יופיע בחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בשאלת זכויות הפרט, אלא בשאלת ההגדרה הלאומית. הכנסת סעיף השוויון לתוכו דווקא, כמוה כקבלת טענות השקר כאילו החוק סותר את השוויון וצריך "לתקן" אותו. 

שרה רוזנפלד הגדירה את העשיה שלנו "ייבוש ביצות", כמו ייבוש הביצות של החלוצים שבנו את הארץ והקימו את המדינה. אני מזדהה מאוד עם דבריה.

* והגית בו – אליקים רובינשטיין נשא בידיו ספרים כל היום, ובכל דקה פנויה הוא פתח דף גמרא ולמד. התורה אינה משה מידיו והוא מגלם את המושג "והגית בו יומם ולילה". תלמיד חכם אינו בהכרח מי שתורתו אומנותו, אלא דווקא מי שתלמודו מביא לידי מעשה.

* מה זה חשוב? – השחקנית והזמרת גלית גיאת חברה בפורום. גלית היא ממוצא חצי תימני וחצי אלג'ירי. בסיור למדנו ממנה שמשפחתה האלג'ירית היא במקור מהונגריה ומשפחתה התימנית היא במקור מגרמניה.

אז מה היא? "אשכנזית"? "מזרחית"? "ישראל הראשונה"? "ישראל השניה"? "פריבילגית"? "מקופחת"?

מה זה חשוב?

* הציונות תנצח – ארור מי שמפיח שנאת אחים בישראל. מי שמחיה בכוח שנאה עדתית רק כי זה מסייע לו אלקטורלית. מי שמסית, מדיח, משסה, מפלג, מעורר שדים, מבעיר בערות, זורה מלח על כל פצע. ארור מי שמוכן להחריב את החברה הישראלית למען אינטרס אישי.

זה לא יעזור לו. עם אחד אנחנו. בעוד דור לא יהיה ילד שיידע להשיב על השאלה המטומטמת אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". הציונות תנצח בעזרת האהבה, הנישואין והמשפחה את מחרחרי השנאה, מעוררי המדון. חבל רק שהתהליך הציוני של מיזוג גלויות חווה נסיגות, ונתקל במכשולים, בשל פוליטיקאים ציניים ומרושעים.

* אחריות המנהיגים לשלום הציבור – נתניהו ראוי לשבח על פנייתו לנשיא אוקראינה בבקשה שיגביל את כניסת חסידי ברסלב לאומן. בכך הוא גילה אחריות לשלום הציבור ובריאותו, כראוי לראש ממשלה בעת משבר רפואי.

חבל שבמקום לעמוד אחרי הצעד הנכון שנקט, הוא משקר ומכחיש, כדי להחניף למפלגות החרדיות (שכמובן אינן מאמינות לו). ולא פחות מצער, שמנהיגי המפלגות החרדיות אינם נוהגים באחריות כלפי הציבור שהם מנהיגים. הם היו צריכים להיות הראשונים לקרוא לחסידי ברסלב לא לנסוע השנה לאומן. הם היו צריכים לעשות כן מתוך אחריות מנהיגותית לבריאותם. חבל שגם הפוליטיקה החרדית פופוליסטית.

ואחרי שכמה חסידי ברסלב איימו על נתניהו שיפסיקו לתמוך בו, הוא החל לפעול אצל האוקראינים כדי לאפשר לחסידים להיכנס לאומן, ובכך הוא גילה חוסר אחריות לשלום הציבור ובריאותו, בניגוד לאחריותו כראש ממשלה בעת משבר רפואי.

* שעיר לעזאזל – אם נער השליחויות מיקי זוהר משתלח בפרופ' גמזו, ברור שנתניהו כבר סימן את השעיר לעזאזל.

* מתווה ברלין – הרבה השוואות עם גרמניה שמענו בחודשים האחרונים. איזה ניהול צנוע וענייני של המשבר. איזו מנהיגות נשית לעומת המנהיגות שלנו. איזה מופת של דמוקרטיה ליברלית אמתית.

והרי החדשות – בברלין נאסרו הפגנות בשל הקורונה. משטרת ברלין פרוסה לאורכה ולרחבה של העיר לאכוף את ההוראה, כיוון שהיו אלפי בקשות להפגנות.

דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה ליברלית אבל… אצלנו זה לא יעלה על הדעת. גם כאשר כל המדינה הייתה בסגר, רק ההפגנות הוחרגו.

אני נגד איסור על הפגנות אבל אני בעד הגבלתן. יש להגביל אותן כך שתתקיימנה תוך הקפדה על כללי הריחוק החברתי, כפי שהיה בהפגנות הראשונות בכיכר הבימה, כיכר רבין וגן צ'רלס קלור.

(בינתיים בית המשפט בגרמניה ביטל את ההחלטה).

* באוויר הפתוח – דני קושמרו אמר באולפן שישי שכיוון שההפגנות מתקיימות באוויר הפתוח, אין בהן הידבקויות. האם דבריו נכונים? איני יודע. אבל אם זה נכון, יש לבטל לאלתר את כל ההגבלות באוויר הפתוח. יש לאפשר הופעות המוניות בקיסריה, בפארק הירקון ובכל מקום תחת כיפת השמים, יש להחזיר את הקהל למגרשי הכדורגל, יש לאפשר תפילות המוניות בכותל ובכל מקום בשטח פתוח, לעודד את החתונות ההמוניות במגזר הערבי, שנערכות בחוץ. כי אין התקהלות המונית צפופה יותר מההפגנות בבלפור.

* בושה – הפגנות ומחאות הן נשמת אפה של דמוקרטיה; בין אם אני תומך במחאה זו או אחרת או מתנגד לה וגם אם היא מכעיסה אותי, כך אני רואה אותה. הדמוקרטיה אינה מסתכמת באקט חד-פעמי אחת לארבע שנים (או ארבע פעמים בשנה) של שלשול פתק לקלפי ומרגע זה מתן ייפוי כוח מוחלט לפוליטיקאים המקצועיים, אלא היא גם מעורבות פעילה של אזרחים שאכפת להם ורוצים למחות ולהשפיע. אני עצמי השתתפתי לאורך השנים במאבקים ציבוריים ובהפגנות רבות.

איני שותף למאבק בלפור ואני אף מתנגד לו, למרות שאני מסכים עם חלק מן הביקורת המוטחת בו. יש במאבק הזה צדדים יפים וצדדים מכוערים (בעיקר של קומץ אנרכיסטים שגוררים אותו למקומות שליליים ורעים).

אך הכל נכון כאשר אזרחים ישראלים במדינת ישראל נאבקים למען הדרך שהם מאמינים בה.

בשבת נערכה הפגנה מסוג אחר. "מפגן סולידריות עולמית להצלת הדמוקרטיה הישראלית". בברלין כמובן, קודם כל בברלין, אלא מה? ובערים אחרות בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. זהו מפגן עלוב של חבורה מנוכרת ומתנשאת שהדמוקרטיה הלאומית שלנו קטנה עליה; שרוצה להרגיש "גלובלית", קוסמופוליטית, אוניברסלית; אולי מתקנאת בגילויי סולידריות עם עמים מדוכאים שנרמסים תחת דיקטטורות אמתיות. עומדים אותם נמושות עלובי נפש במקומות שונים בעולם כדי להצטלם מפגינים נגד "הדיקטטורה הישראלית".

זהו מפגן מבחיל, מעורר קבס. במקום שיפגינו נגד הדה-לגיטימציה לישראל שמובילים ארגונים אנטישמים דוגמת ה-BDS, הם קופצים להפגין נגד מדינת ישראל ולבטח מסתפחים אליהם עוכרי ישראל שיקפצו על המציאה.

אם האפסים הללו חושבים שבדרך העלובה הזאת הם ישפיעו על דעת הקהל הישראלית, נכונה להם אכזבה – הם ישיגו רק את ההיפך.

התגובה הראויה למפגן השנאה העצמית המבחיל הזה, היא הקריאה הפופולרית בפי המפגינים: בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה!

* מחזק את ידי בנט – מתקפת ההשתלחויות של מירי רגב, דודי אמסלם ואחרים על בנט ושקד הססמולנים היא חלק מקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב. אחת הסיבות, אולי הסיבה העיקרית, להתקפלות של נתניהו ובלימת המהלך לסיבוב רביעי, הייתה הנסיקה של בנט בסקרים. ב-120 הימים הבאים נתניהו ינסה לבלום את בנט ולהחלישו ככל האפשר. בארבעת החודשים נשמע הרבה את הביטוי "ברית אחים". אני מחזק את ידיו של בנט. הצלחתו בסקרים תשרת את האינטרס הלאומי – הכלכלי והחברתי, למנוע סיבוב רביעי.

* כמעט – כתב חנוך דאום: "הנה עוד דוגמה לכך שאני במיעוט מזהיר: אני מחבב את גנץ. האיש הזה, החבוט, שאיבד את בסיס תומכיו, איבד את כבודו, נרמס מימין ומשמאל? וואלה, אני די מבסוט ממנו. אינני מדבר על הכישורים הפוליטיים ועל ההחלטות שלו, כל אחד זכאי לדעתו כמובן, אני אומר רק שבניגוד – תכלס, לכולם – אני רואה מול עיניי אדם שקול, ממלכתי, שמנסה בתנאי כאוס לשים את המדינה לנגד עיניו. וכן, חברים, אני מכיר בזה שאין כמעט קורא אחד שאומר לעצמו עכשיו, 'וואלה, גם אני מרגיש ככה' ".

וואלה, גם אני מרגיש ככה. כך שאם חנוך כתב שאין "כמעט" קורא אחד שמסכים אותו, הכמעט זה אני.

* לא כל האמת – ד"ר רן ברץ פרסם ב"מקור ראשון" מאמר המצדד בעמדת קיבוץ ניר דוד ותוקף את המאבק לפתיחתו של קטע האסי הזורם בו לציבור. המאמר כשלעצמו חשוב, אבל ברץ, שכתב אמת, לא כתב את כל האמת. הוא כתב את האמת שהשמאל הרדיקלי האנטי ציוני עומד מאחורי המאבק. הוא כתב את האמת שלא נחל האסי מעניין את מחוללי המאבק, אלא השנאה לקיבוצים, שמייצגים את הציונות. הוא אף ציטט את הודעת הקרן החדשה התומכת במאבק. אך הוא הסתיר את האמת, שהמתקפה נגד ניר דוד היא דו-ראשית, משמאל ומימין. ושגם ההתקפה מימין אינה קשורה למי האסי, אלא לשנאת הקיבוצים והסתה נגד הקיבוצים. די בשיטוט קליל בפרופילים ימניים ברשתות החברתיות כדי להיווכח בכך. די לקרוא את ציוצי הנאצה וההסתה של יאיר נתניהו כדי להיווכח בכך. והוא יודע שהמון שותה בצמא את ציוציו, מתוך הבנה שהוא רק הצינור. ולציוצים האלה יש יותר כוח מלפרסומי ההסתה של הקרן החדשה או של הקשת המזרחית.

* דמויות מופת – כשהציונות הדתית תתפכח ותצא מהסרט הרע שהיא קלעה את עצמה לתוכו בשנים האחרונות – מנדלבליט ואלשייך יוכרו כדמויות מופת, שעליהן הציונות הדתית תחנך את הטובים בבניה.

* מכחישי השואה בוחשים ביד ושם – על פי פרסומים בתקשורת, השר לשעבר אפי איתם הוא מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם. אני מכיר ומוקיר את אפי, תושב נוב שבגולן, וסבור שהוא ראוי לתפקיד. עם זאת, איני יודע מי המועמדים האחרים ולכן איני יודע אם הוא המתאים ביותר.

ניתן לתמוך במועמדותו של איתם או להתנגד לה, כמו לכל מועמדות. אבל בתגובות של מתנגדי המינוי, נאמרו דברים שמשמעותם היא התייחסות לישראל ולצה"ל כמצויים על הספקטרום הנאצי. כל אמירה באורח זו אינה אלא הכחשת שואה. מן הראוי שמכחישי שואה לא יתערבו בענייני יד-ושם, המוסד להנצחת זכר השואה.

* לקדם את הציונות המעשית – הציונות המדינית והציונות המעשית מגבות זו את זו ומשלימות זו את זו לאורך כל שנות הציונות. כאשר ערוץ אחד נחסם, הדגש עובר לערוץ האחר. רק לא לעמוד במקום ולעצור את תהליך הגשמת הציונות.

החלת הריבונות היא הציונות המדינית. אף שנתניהו טוען שהחלת הריבונות עדיין על הפרק, אני מתקשה להאמין לו (והלוואי שאתבדה). ולכן, יש לקדם את הציונות המעשית, את ההתיישבות. אם לא תוחל כעת הריבונות על בקעת הירדן, על הממשלה להחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן בשנים הקרובות.

ואילו הוחלה הריבונות? הייתי קורא למנף אותה לקידום הציונות המעשית ולהחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן.

* חוק חרדי – סמוטריץ' מעלה הצעת חוק חרדית לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. מעבר למניעת עליה מהאנשים שהוא רוצה למנוע את עלייתם, הוא גם מטיל דופי ביהדותם של רבים מן העולים מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות. החרדים בטוח יצביעו בעד הצעתו. אני מקווה מאוד שכל הח"כים הציונים, כולל אנשי הציונות הדתית, יורידו אותה מעל הפרק.

* על סמך ראיות – בימים הקרובים יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" הסרט "האיש שרצה יותר מדי", סרט תעודה על אולמרט. ב"אולפן שישי" הוקרן קטע מן הסרט שבו עו"ד, פעיל ימין, איש הארגון "משפטנים למען א"י", מספר איך הארגון שלו חיפש ומצא חומר מפליל על אולמרט כדי להפיל אותו, על מנת שלא יוכל לממש את התכניות המדיניות שתכנן לנסיגה מיהודה ושומרון. הנה, לכאורה, האקדח המעשן לטענתו של אולמרט שתפרו לו תיק כדי להדיח את ראש הממשלה הנבחר.

אכן, לא סימפטי לראות ארגון המחפש ואוגר חומר על יריבים פוליטיים, כולל יריבים פוטנציאליים, כדי להשתמש בהם בעת הצורך. יש כאן ריח לא נעים של סחטנות. ואני בטוח שגם בשמאל יש הנוהגים כך. אני מעדיף ארגון כמו "התנועה לאיכות השלטון", הלוחמת בשחיתות משמאל ומימין כאחד. אבל עצם חשיפת השחיתות היא אזרחות טובה.

בין הסיפור הזה לבין תפירת תיקים אין ולא כלום. אולי החומר שאותו ארגון אסף היה המצת לתחילת החקירות, אולם משהחלו החקירות, מה שעמד לנגד עיני החוקרים הן הראיות ואך ורק הראיות. והראיות הניבו כתב אישום, וכתב האישום הוליד הרשעה וההרשעה הולידה גזר דין של מאסר בפועל.

אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. הוא פושע שהורשע בפשעים חמורים וישב בצדק במקום שבו יושבים פושעים כמוהו. היותו ראש הממשלה אינה מעמידה אותו מעל החוק, אלא להיפך – כלפי מנהיג שאמור לגלות דוגמה אישית יש להחמיר יותר מאשר כלפי סתם עבריין קטן.

ההתקרבנות וההתבכיינות שלו לא מרגשת אותי. ומן הראוי שלא תרגשנה אף אזרח. 

* בזמן – לאורך השנה האחרונה עשיתי לי מנהג – בכל ראש חודש, או בימים הראשונים של החודש, קראתי את הפרק העוסק באותו חודש, בספרה של דליה מרקס "בזמן – מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי".

היה זה מסע מרתק ומעשיר בזמן היהודי-ישראלי-ציוני. מסע לעומקו של חודש, לתכניו, למועדים שבו ולתפילות והברכות הכרוכות בו. דליה מרקס היא רבה רפורמית ופרופסור לליטורגיה ומדרש. ליטורגיה היא מערכת הטקסים הפולחניים והתפילות של הדתות. ואכן, הספר עשיר ומעשיר בעיון עומק בתפילות; תפילות מסורתיות, תפילות עתיקות ותפילות חדשות ומתחדשות.

הספר בא מאהבה, ובנוסף לידע הרב ולהעמקה הוא שופע באהבה; אהבתה של המחברת לדת היהודית, למסורת היהודית, לעם ישראל על כל זרמיו ועדותיו, לארץ ישראל ולאדם באשר הוא אדם. הוא ספר דתי מאוד, הוא ספר ציוני מאוד והוא ספר הומניסטי מאוד. מרקס שוזרת בו לאורך לוח השנה את הזמן היהודי והזמן הישראלי, לא כשני קווים מקבילים אלא כשני קווים השזורים זה בזה ללא הפרד. דווקא לכן חסר לי מקומו של יום ירושלים בפרק על חודש אייר, שהוזכר רק כדרך אגב.

אני מקווה שבין קוראיו של הספר יהיו גם דתיים אורתודוקסיים; דומני שהם יופתעו לראות עד כמה רחוקה הדעה הקדומה על היהדות הרפורמית ממה שהיא באמת; לא תנועה המקצצת בנטיעות אלא תנועה המרחיבה את היריעה היהודית.

סיימתי השבוע את קריאת הספר ואני חש מוכן ומזומן לקבל את השנה הבאה עלינו לטובה.

            * ביד הלשון

דגנרלים – העיתונאי יוסי כהן, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו, כינה את גנץ ואשכנזי, במאמר ל"הארץ" – צמד הדגנרלים.

ביטוי הגנאי לקצינים בכירים, המחבר בין דגנרט לגנרל, הוא המצאה של עיתונאית השמאל סילבי קשת. היא הרבתה להשתמש בו בטורה "חץ מסילבי קשת" במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". דגנרט הוא שם נרדף (בסלנג שיצא מן האופנה) לטמבל. במובן המקצועי דגנרט הוא אדם מנוון מבחינה פיזית או מנטלית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.8.20

* רגשות מעורבים -רגשותיי בעקבות הפשרה בין הליכוד וכחול לבן מעורבים. מצד אחד, אני שמח מאוד שנחסך ממדינת ישראל סיבוב בחירות רביעי – מטורף, בזבזני בתנאי קורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. עוד סיבוב שספק אם בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים תהיה בו הכרעה. ועוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר, של העדר תקציב. וכל אותה חבלה במדינת ישראל, היא למען אינטרס אגואיסטי של נתניהו. אני שמח שישראל ניצלה מהבחירות.

מצד שני, מה פתאום צריך היה להגיע שוב לפשרה? הרי כבר הייתה פשרה והיה הסכם לפני שלושה חודשים בלבד. כל מה שדרוש היה הוא לכבד אותו. הפשרה הראויה היחידה היא לכבד את ההסכם. הרי כל המשבר נוצר רק כיוון שנתניהו צפצף על ההסכם ופעל בניגוד לו ובניגוד לרוחו מרגע החתימה עליו. אז מה תועיל עוד פשרה? מי לידינו יתקע שבאורח פלא הפעם הוא יכבד את ההסכם?

* תעלוליו הנכלוליים – מן היום הראשון להקמת הממשלה נתניהו מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. הוא מפר את ההסכם לקבוע תקציב עד סוף 2021. הוא מפר את ההסכם ומסרב להביא לאישור הממשלה את התקנון המעגן את העיקרון הפריטטי. הוא מפר את ההסכם כאשר אינו מקים את קבינט הפיוס שנועד ליצור הסכמה לאומית בסוגיות הקרע והשסע (ולא בכדי, כי הרי הוא נבנה מהשנאה, השסע והקרע). הוא ממדר את שר הביטחון ושר החוץ מן ההחלטות המדיניות והביטחוניות תוך הפרת הכללים הבסיסיים של ממשל תקין ומפיץ את השקר שהוא חושש מ"הדלפות". הוא ממשיך להסית נגד מערכת המשפט ובאופן אישי נגד אנשיה. והוא עומד במסיבת עיתונאים ומפיץ עלילה נבזית ושקרית, שהוא יודע שאין לה שחר, על שר המשפטים. האיש, שכל מהותו וכל התנהלותו – מרמה והפרת אמונים סדרתית משקר ומשקר ומשקר ומשקר.

והרמאי הזה עוד מקשקש ללא בושה (הוא לא יודע בושה מהי) על כחול לבן, שלמרות הכל, מתוך אצילות ואחריות פטריוטית, מנגבת את הרוק ומשלימה עם תעלוליו הנכלוליים, ב…"ממשלה בתוך ממשלה".

* הֵצילו את המדינה – כאשר כמעט קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, שני ח"כים סירבו להתקרנף, דבקו במצפונם ובהתחייבותם לבוחר, וסירבו לתת ידם למעל. יועז הנדל וצביקה האוזר מתל"ם – נאמנים לדרכה של תל"ם, הצילו את המדינה מממשלת הפיגולים הזאת, שלבטח לא הייתה שורדת יותר ממספר שבועות וגוררת את המדינה למערכת בחירות רביעית, קשה ואלימה. כיוון שהיו לשון המאזניים, הורעפו עליהם הבטחות מכאן עד הודעה חדשה אם יישארו, אך הם העדיפו את המצפון על הפיתוי. על רקע זה פרשו מכחול לבן והקימו את דרך ארץ.

דרכם הלאומית ממלכתית הביאה אותם לתובנה שממשלת אחדות לאומית היא צו השעה והיא החלופה היחידה לסיבוב רביעי. לכן הם הודיעו שלא יתנו ידם לכל תעלול מבית מדרשו של עופר שלח שנועד לסכל את ממשלת האחדות, ובלעדיהם לא היה רוב לתעלולים הללו.

נתניהו הציע להם הרים וגבעות, עד חצי המלכות וצפונה, אם יצטרפו לממשלת ימין צרה צרורה. הרי הם היו שתי האצבעות החסרות. הם השיבו בשלילה מוחלטת, וכך אילצו גם את נתניהו לבחור בממשלת האחדות הלאומית.

נתניהו החותר יום ולילה תחת ממשלת האחדות – ממשלתו, המשיך ללא הרף לנסות לפתות את יועז וצביקה לחבור לממשלת ימין בראשותו שתחליף את ממשלת האחדות, ושוב – בחיזורים פתייניים, אך שוב הם סירבו בתוקף.

וכאשר המדינה עמדה על סף פיצוץ הממשלה והידרדרות לסיבוב רביעי, הם הציעו את הצעת הפשרה ושוב הצילו את המדינה מאסון הסיבוב הרביעי.

כל הכבוד להם! כל הכבוד לדרך ארץ!

הבעיה היא שהים אותו ים ונתניהו אותו נתניהו וסביר להניח שהוא ימשיך לחתור תחת ממשלתו ללא ליאות. הלוואי שאתבדה.

* נתניהו מצמץ ראשון – ב-26.7 כתבתי: "במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכל. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכל. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו".

ברשומה אחרת כתבתי שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו של גנץ – מת מצחוק.

אז מי מצמץ ראשון? פשרת האוזר בעניין התקציב לא הייתה מצמוץ מובהק של אחד משני הצדדים, אלא סולם לשניהם ובסך הכל דחיה מאפשרת פתרון, אך גם משאירה על השולחן את האקדח של גניבת הרוטציה. אבל בין יום ראשון בערב ליום שני בערב, גנץ עמד איתן ונתניהו מצמץ ראשון.

ביום ראשון בערב נתניהו זימן מסיבת עיתונאים שבה דיבר נגד הבחירות שיזם ובהן איים כל הזמן, הסביר עד כמה הבחירות רעות לישראל, ומיד החל במתקפה ארסית על שותפיו לממשלת האחדות ובמחזור העלילה הבזויה על ניסנקורן ומנדלבליט. כשהציבור הישראלי נשם לרווחה מכך שסכנת הסיבוב הרביעי חלפה, הוא שב והצמיד אקדח לרקתו של גנץ, בניסיון של הרגע האחרון לסחוט מתן סמכות לנאשם לקבוע מי יהיה התובע שלו. הפעם גנץ לא מצמץ ועמד איתן. נתניהו הבין שהפעם גנץ הולך עד הסוף – והתקפל. הפעם נתניהו מצמץ ראשון. האקדח מת מצחוק. יש לקוות, שמעתה גנץ יחדל להיות אסקופה נדרסת. הבלגתו ושתיקתו עד כה לא הועילה ליציבות הממשלה אלא רק דרדרה אותה. אולי דווקא עמידה איתנה שלו תביא את הממשלה לתפקוד נאות.

* בגלל שהוא נוכל – למרות שאני מכיר היטב את תופעת עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו, אלה שמדקלמים בלי לחשוב את דפי המסרים של תעשיית השקרים – בכל זאת הופתעתי, כמעט נדהמתי, כשקראתי אותם מדקלמים אפילו את הטענות ההזויות על "ממשלה בתוך ממשלה" ועל כך שכחול לבן (!) מפרה את ההסכם הקואליציוני.

פעם לא הבנתי איך הם תומכים בו למרות שהוא נוכל. היום אני מבין שהם תומכים בו בגלל שהוא נוכל.

* אחריות מסוימת – על פניו, ברור בעליל ש-100% מהאשמה במשבר הממשלתי היא של נתניהו ו-0% של גנץ. אבל האמת היא שגם לגנץ יש אחריות מסוימת – מדיניות הושטת הלחי השניה רק הסלימה את ההתפרעות של נתניהו. רק כאשר פעם אחת עמד על שלו, נתניהו התקפל. אני מקווה שגנץ ילמד את הלקח.

* תקציב עכשיו – הארכת המועד להגשת התקציב ב-120 יום – אין משמעותה שחייבים להמתין עכשיו 120 יום. אם הרצון הוא באמת להיטיב עם מדינת ישראל ולא לחפש עוד מועד לגנוב את הרוטציה, אין שום סיבה לא להחליט בתוך ימים ספורים על תקציב עד סוף 2021.

* דוקטרינת השמאל – נתניהו והליכוד פרסמו מודעה (מודעת בחירות?) המשווה בין הסכם השלום עם מצרים (תמורת שטחים), הסכם אוסלו (תמורת פיגועים) וההתנתקות (תמורת טילים), לבין ההסכם של נתניהו – שלום תמורת שלום. וכך נכתב: "דוקטרינת השמאל נכשלה. לראשונה – הבאנו שלום – תמורת שלום. שלום מתוך עוצמה".

ועתה – לעובדות. דוקטרינת השמאל שהביאה את הנסיגה מסיני ועקירת היישובים הייתה של ממשלת הליכוד בראשות בגין.

דוקטרינת השמאל שעקרה את גוש קטיף הייתה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שנתניהו כיהן בה כשר האוצר ותמך בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת.

מי שהביא לראשונה לשלום תמורת שלום היה רבין בהסכם השלום עם ירדן, שלא הייתה בו נסיגה ולא עקירה.

בהסכם עם איחוד האמירויות אין נסיגה ואין עקירה וזה טוב מאוד וחשוב מאוד. אך תמורת ההסכם נתניהו ויתר על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות (אם כי להערכתי ההסכם היה הסולם ונתניהו ויתר על החלת הריבונות ללא קשר, כי הוא נבהל מאיומי הפלשתינאים והאירופים) והשותפה השלישית, ארה"ב, מספקת לאיחוד האמירויות נשק אסטרטגי מתקדם. מן הראוי לציין, שארה"ב שידרגה בגדול את צבא מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל.  

* שק חבטות – משטרת ישראל הפכה שק חבטות מכל עבר. קודם תעשיית השקרים של נתניהו העלילה עליה עלילה מרושעת ובזויה כאילו היא תופרת תיקים לראש הממשלה הצדיק כדי לבצע הפיכה שלטונית. עכשיו מתנגדי נתניהו מעלילים עליה שהיא משטרה פוליטית שמופעלת בידי אותו נתניהו כדי לדכא באלימות מחאה לגיטימית.

אלה ואלה משקרים, אלה ואלה מעלילים, אלה ואלה פוסט ממלכתיים.

משטרת ישראל מגינה על החוק והסדר בישראל, שהם תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כאשר יש לחקור שחיתות, גם של נשיא וראשי ממשלות, היא עושה זאת ללא מורא. וכאשר צריך לשמור על הסדר הציבורי כדי להבטיח את זכות ההפגנה, אך גם להבטיח שהיא לא תגלוש לאלימות, הפרת חוק וונדליזם, היא עושה זאת ללא משוא פנים. הכללים שעליהם הקפידה המשטרה במוצ"ש נקבעו בידי בג"ץ, שדחה עתירה של השכנים האומללים של משפ' נתניהו נגד המשטרה שמתירה את ההפגנות, אך קבע כללים וקווים אדומים לאותן הפגנות. וחבל שאחרי שבועות אחדים שבהן המחאה הייתה דמוקרטית, לגיטימית ועל פי חוק, שוב השתלטו עליה האנרכיסטים וגררו אותה לפריעת חוק אלימה.

* כאחרון הביביסטים – כאשר בוגי יעלון ממליץ לשוטרים לקרוא את הספר "ממלאי הפקודות" שעוסק בקצינים הנאצים שפעלו ברוח-המפקד של היטלר, וטוען שכך נהגו קציני צה"ל בשנותיה הראשונות של המדיה – הוא גם משווה את המשטרה לגרמניה הנאצית וגם מסית לסרבנות פקודה, אולי לקריאה לשוטרים לאפשר להמון להתפרע. בכך יעלון נשמע כאחרון הביביסטים.

אגב, הספר שעליו בוגי המליץ הוא ספר פוסט ציוני של פוסט היסטוריון.

* קחו אחריות – החלטתם להפר חוק ולפרוע סדר? קחו אחריות על החלטתכם, שלמו את מחיר ההחלטה ואל תתבכיינו ש"המשטרה אלימה".

* תרבות וולגרית – החלטתו של רון חולדאי למחוק את ציור המציצים ב"חוף מציצים" היא החלטה חינוכית, תרבותית וערכית נכונה וחשובה.

רמי מאירי, שצייר את היצירה, הוא צייר מעולה ואני אוהב מאוד את ציורי הקיר הנפלאים שלו המעטרים את רחובות תל-אביב. מאירי אמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהייתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו". איני מסכים אתו. אין שום דבר נאיבי בתרבות הזאת.

הסרט "מציצים" הוא סרט וולגרי, סקסיסטי אלים שמתעד תרבות וולגרית, סקסיסטית אלימה. העובדה שהוא היה לסרט פולחן אינה בדיוק תופעה תרבותית שראוי להתהדר בה.

* בהסכמה – "נאשם באונס ילדה בת 12. סניגורו: זה היה בהסכמה".

סניגורו?!

אתה אמתי?!

בת 12!

* על מנת להרוג – בכתבה בחדשות 12, שתיעדה את פעולת יחידת הצלפים של מג"ב על גבול הרצועה, הובהר באופן מוחלט שהצלפים יורים רק בקרסול של מיידי מטענים לעבר ישראל, ומקפידים לא להרוג אותם.

יכול להיות שיש הצדקה טקטית להוראה הזאת כדי להימנע מהסלמה. איני משוכנע בכך, אך זה שיקול לגיטימי. אך ברמה המוסרית, העקרונית, ברמת טוהר הנשק ומוסר הלחימה, יש לומר בבירור – יש זכות מלאה ומוחלטת לירות במיידה מטען חבלה על מנת להרוג.

* הצעה ידידותית לחמאס – חמאס מזועזע מהתוקפנות של ישראל נגד עזה על אף הקורונה. ואללה. יש לי הצעה ידידותית לחמאס. שיפסיקו להצית את שדותינו בזמן הקורונה, ויראו איך בבת אחת תיפסק "התוקפנות" הישראלית.

            * ביד הלשון

משוגעים רדו מהגג – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ הציג בוועדת הכספים את הצעת החוק שלו לדחיית התקציב וקרא לעבר מי שמדרדרים אותנו לבחירות: "משוגעים, רדו מהגג".

אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר השני בממשלת בגין הראשונה מסוף 1979 עד תחילת 1981, אחרי שמחה ארליך ולפני יורם ארידור. הורביץ שנכנס לתפקידו כשהמשק היה במשבר ובאינפלציה דוהרת, הנהיג מדיניות של ריסון תקציבי והתנגדות להעלאות שכר שהעניקה לו את הכינוי "יגאל אין לי". הוא קרא לשרים ולאיגודי העובדים לנהוג באחריות וצעק: "משוגעים, רדו מהגג!"

* "חדשות בן עזר"