לגונן על הגבול

סיפור עמידת הגבורה של יישובי עמק החולה ועמק הירדן ב-19 שנות התוקפנות הסורית מהגולן, ההר שהיה כמפלצת, עד שחרורו במלחמת ששת הימים, כמעט ונמחק מן התודעה ההיסטורית. הזמן שחלף, התבססות עובדת הגולן הישראלי, אזורים אחרים שנמצאים במוקד העניין כמו יישובי הגבול עם עזה בעשרים השנים האחרונות, הם כנראה הסיבה לכך. מן הראוי לזכור ולהזכיר ולהעלות על נס אותה עמידה הרואית, אותה היאחזות עיקשת באדמה, לאורך הגבול, אותה נחישות ציונית המשלבת התיישבות וביטחון.

אחד היישובים הבולטים במאבק הזה הוא קיבוץ גונן. לפני שבעים שנה, בשנת 1951, ואם לדייק יותר בי"ג באב תשי"א 15 באוגוסט 1951, עלתה לקרקע בחרבת גורייבא, למרגלות הגולן, היאחזות הנח"ל נח"לאים ב', ההיאחזות השניה אחרי נחל עוז. אחד הגרעינים הראשונים ששירתו במקום, היה גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ תל-קציר, אף הוא קיבוץ ספר צעיר שספג לאורך שנים את נחת זרועו של האויב הסורי. חברי הגרעין התאהבו במקום וברעיון שהם ייסדו קיבוץ חדש. הם ביקשו להישאר במקום ולאזרח אותו, וכך, שנה וחצי לאחר הקמת ההיאחזות קם הקיבוץ. הייתה זו היאחזות הנח"ל הראשונה שאוזרחה. את שמו של הקיבוץ העניק לו זאב וילנאי; שם המבטא את משימתו הלאומית – לגונן על הגבול מפני התקפה סורית. עצם השם, גונן, מיתג אותו כיישוב ביטחוני, הנושא על כתפיו, לצד המשימה האזרחית של הקמת בית ומשק ומערכות חינוך – משימה ביטחונית כאילו היה מוצב צבאי. והאמת היא שכל היישובים לאורך הגבול מילאו משימה כזו.

במלאת חמש שנים לקיבוץ, נכתב בכתבה על אודותיו ב"דבר", מאת דוד שליו: "בימים אלה מלאו חמש שנים לגונן. הייתה, כמובן, חגיגה. צנועה אך לוהטת. חמש שנים בגונן שקולים כנגד חמש פעם חמש ביישוב אחר. זה אומר – חיים בצל לועי מקלעים דרוכים של מוצבים סוריים, 'הרוכבים' על גונן ובולשים כל תנועה. פירושו – סכנת נפשות, לילות שמירה ארוכים, דריכות, אבדות בנפש, ונזקים ברכוש. כאשר יצא לפני כשנתיים יעקב מינגובסקי ז"ל לציד בביצות החולה – רצחוהו הסורים נפש באכזריות פראית, גררו את גופתו לסוריה ועקבותיו לא נודעו. לאה'לה ותמי, בצאתן למרעה, לא תדענה אם תחזורנה בשלום הביתה עם הצאן, או בלעדיהן. לאה'לה ותמי רועות את צאן גונן בתל-זחמול, סמוך לגבול הסורי העוין. רחוקות הן מעין אדם ומתצפית ובידן הופקד רכוש יקר. הן הוסיפו לרעות גם כאשר נורו עליהן יריות מהמארב וסיכנו את חייהן. כך בפשטות מקיימות הן את ריבונות ישראל על שטח פראי ושומם זה. אף שני הפעוטות כבני שנה, שנרדמו בחדר הילדים המטופח – לא שיערו, כמובן, שיתעוררו בחשכת הלילה במקלט האפל והקר. הפלחים בזרעם את שדותיה אינם בטוחים אם יקצרו את יבוליהם או שמא ישלחו בו שכניהם אש זדונית. זוהי גונן, שעל העליה לקרקע לפני חמש שנים סיפרו העיתונים בצנעה בשולי הגיליון, שעה שבראש העמוד התנוססו כותרות ענק על מאורעות מדיניים וכותרות משנה הוקדשו לביקורן של כמה יפהפיות הוליווידיות בישראל.

… כלפי חוץ יש שתי גונן. גונן הידועה בציבור, כפי שהיא מופיעה בכותרות העיתון בעקבות תקריות גבול. ויש גונן שבחיי היום יום, המקופלים פנימה. גונן העובדת בשדות, במטע, ברפת ובמרעה העסיסי והעשיר. באחת התקריות, כשכדורי הצלפים הסוריים 'כיסו' את המשק בברד עופרת לוהטת, הביא חבר תמהוני עגלה עמוסה אבטיחים מהמקשה ונכנס לחצר המשק בשלווה סטואית שהדהימה אפילו את האמיצים ביותר. ברם אין ספק, שהעומס הביטחוני והתפרעות מצד הסורים משפיעים לרעה על התפתחות המשק. רצונכם לדעת אילו נזיקין? בבקשה. הנה המאזן: כארבעים כבשים וחמישים ושבע פרות ששדדו הסורים –חמישים ושמונה אלף לירות נזק. והקשיבו, הקשיבו! ארבעת אלפים לירות דמי החזקה לסורים!!! משונה, מה? שותפות מוזרה, לא כן? הבה אם כן נספר: כשהסורים שודדים עדר מגונן, הם מאכילים אותו ב'אדיבותם' הרבה. במקרה שאינם מספיקים לחסלו בזבח שמחה וכשהם מחזירים אותו, ועל פי רוב רק חלק ממנו – הם תובעים החזרת דמי כלכלת העדר. [לעתים, בהתערבות פקחי האו"ם הוחזרו חלק מן הפרות שנשדדו והיישוב נאלץ לשלם להם על המזון… א.ה.] זהו פשר הסעיף המוזר המופיע במאזן המשק. רוצים עוד? אם כן, שלושה עשר אלף ימי עבודה בשמירה ובביטחון הנאמדים במאה אלף לירות. החברים קוראים לגירעונות ולנזקים אלה בשם 'יהב-מגן'… ומסכמים, כי גירעונות אלה היו מספיקים לכיסוי כל החוב השוטף של המשק.

אם על אף התנאים האלה הצליחו אנשי גונן לבנות משק, הרי זה בזכות הרוח החלוצית (בלי מירכאות) המפעם בהם ובזכות סעיף אחד, שאינו מופיע אמנם במאזן, אך ערכו בל ישוער ולא יסולא בפז והוא: משק האדם! [ההדגשה – במקור א.ה.] אנשי גונן האמיצים והנועזים".

י. כנרות פרסם כתבה חגיגית לציון חג החמש ב"מעריב" ובו כתב, בין השאר: "אך שמא יסיחו הישגים ברוכים אלה את דעתך מהצד האחר של המטבע, מאותם קשיים ביטחוניים חמורים ובלתי פוסקים הכרוכים בכינון משק פורח שכזה על קו הגבול? הסב, אפוא, את עיניך אל הקיר שמנגד לטבלאות הסטטיסטיקה והדיאגרמות, והרי מגילת הסבל פרושה לפניך: קטעי עיתונים, גזורים וערוכים לפי סדרם הכרונולוגי, בהם חוזרת ומשתחזרת כל פרשת מאבקה הביטחוני המר של גונן, במשך חמש שנות קיומה, עשרות עשרות תקריות של יריות והפגזות, שוד עדרים והצתות שדות, מוקשים ומארבים, עד לחטיפתו של חבר גונן, יעקב מיגובסקי, שירד למעין בואכה דרדרה ונשבה ע"י חיילים סוריים בתוך שטח ישראל – ועד היום לא נודעו עקבותיו, ועד ל'קרב גונן' הידוע השנה. אף מכתבה של רעיית הנשיא, רחל ינאית בן-צבי, המביעה את דאגתה וחרדתה, לאחר ש'עיתון הערב 'מעריב' מספר על ליל הנדודים בגונן ועל ההיאבקות שנאבקתם בגבורה עם האש השלוחה אליכם מן הגבול…' – אף הוא מצרף עדותו כאן לצדם של קטעי העיתונים הרבים".

במסגרת מחקר שהתחלתי לפני שנים אחדות ואולי אחזור אליו פעם, ערכתי כרוניקה של האירועים לאורך הגבול בשנים 1956-1959. לא היה כמעט יום אחד של שקט. אמחיש זאת באירועים באותם שנים בתאריך של היום, 24 בדצמבר. ב-1957 היה ירי נק"ל ומקלעים שנמשך כעשר דקות על קיבוץ גדות. כוח של צה"ל פעל מעבר לגבול, ירה לעבר תחנת משטרה ופצע חייל סורי. ב-1958 הסורים גנבו רשתות דייג של דייגים טברייניים בחופה הצפון מזרחי של הכנרת. משקיפי או"ם מנעו סיור של קק"ל בשטח המפורז ליד קיבוץ דן. ב-1959 נהרג שוטר מג"ב בתקרית יוזמה בידי הצבא הסורי באזור תל קציר. במשך כשבוע חדר עדר צאן סורי לשטח ישראל.  ביום זה חדר עדר מלווה ב-7 חמושים. כוח מג"ב הגיע למקום ודרש מהם לחזור לסוריה. כל החיילים פתחו לעברם באש עזה, והצטרפו אליהם חיילים מבונקרים נסתרים באזור. הירי נמשך שעה ארוכה, וכעבור שעה וחצי נורתה אש חזקה לעבר קומנדקר שהגיע כדי לחלץ את גופת ההרוג. בסופו של דבר קומנדקר של משקיפי האו"ם הצליח לחלץ את הגופה.

כמעט בכל יום נוכל למלא עמודים באירועי "היום לפני" בגבול הסוער. קיבוץ גונן הוא אחד הקיבוצים המככבים בכרוניקה הזאת. לאורך השנים איבד הקיבוץ מספר חברים באירועים שונים.

לאחרונה התפרסמה כתבה שכותרתה "גונן: גבול על חוט תיל", בבלוג המצוין "נעמוש" בעריכת שלמה מן, העוסק בקרבות מלחמת ששת הימים על הגולן ובמציאות בשנים שקדמו לה. בכתבה סיפורים רבים, מעוררי התפעלות והשתאות על חייהם ואומץ לבם של תושבי גונן. כותרת הכתבה מבוססת על דבריו של אחד מוותיקי גונן, ביני יעקבי, שהתראיין לכתבה: "ממוצב גונן שהיה כ-400 מטר ממזרח לשער הקיבוץ, התמשך חוט תיל דרומה עד לעץ בדרבשיה. זה היה קו הגבול. היינו רועים את הבקר שלנו בלי בעיות בדרך כלל. הסורים היו מסתכלים עלינו מלמעלה בשוויון נפש, אבל היו מקרים שירו לעברנו לשם שעשוע כאילו, והיו מקרים ששדדו או ניסו לשדוד את העדר, והיו תקריות ששרפו לנו שדות מרעה, וכשהיינו מנסים לכבות את האש היו יורים, והיו כמה מקרים של הפגזות מרגמה שגרמו לנזק ברכוש".

תקצר היריעה לחזור כאן על הסיפורים, ואסתפק בסיפור אחד. "ב-1955 שדדו הסורים 32 ראשי בקר שרעו ליד מעיין גונן. אחרי מספר ימים, בעקבות תלונת ישראל לאו"ם, החזירו 26 פרות בלבד כשישראל נאלצה לשלם לסורים 2,000 לירות עבור הוצאות המזון. בתחילת 1956 גנבו הסורים 42 ראשי בקר ובסוף אותה שנה נעלמו מעבר לגבול 36 ראשים נוספים. הסורים הכחישו קשר לגניבות ובצה"ל הודיעו לחברי גונן כי אין בידם להושיע. בעקבות כך התכנסה אסיפה חשאית של כ-50 חברים לדיון על דרכי תגובה. המא"ז אליהו לוין חתר לבצע פעולה של החברים, בעקבות תשובות בכירי פיקוד צפון כי לא ייכנסו בעקבות כך להרפתקה צבאית. חברים הציעו לשדוד פרות סוריות בתגובה, ואחרים הציעו פעולה נועזת יותר. מספר לנו ביני יעקובי: 'הפרות שלנו רעו קרוב למוצב דרבשיה, הרועים שלנו התקדמו אליהם כדי להחזיר אותם והצבא הסורי ירה עליהם. הרועים שלנו ניסו להשיב אש, אבל נסוגו לאט לאט, ותוך כדי כך ניסו להוריד את העדר. את אלה שלא הצליחו להוריד, הסורים לקחו. זה הצטרף למקרה קודם שבו לקחו לנו 13 פרות. בישיבת ועדת שביתת הנשק בעקבות אותו מקרה, האו"מניקים שישבו בעמדה בנוטרה אישרו שהסורים שדדו את העדר והכריחו אותם להחזיר לנו. הסורים החזירו לנו פחות חמש פרות, ואמרו שהפרות האלה מתו מרעב. הבדיחה של החבר'ה הייתה שהפרות האלה מתו מהרעב של החיילים הסורים'. בעקבות הישנות המקרה וסירובם של הסורים להחזיר את הפרות שגנבו, הוחלט בקיבוץ שחייבים להגיב. המא"ז אליהו לוין נסע למפקדת גוש ראש פינה ודרש שצה"ל יגיב. מספר ביני: 'בגוש ראש פינה צחקו עליו ואמרו לא נוכל לעזור לך, לא ניכנס למלחמה בשביל כמה פרות. אליהו כינס אסיפת קיבוץ סודית והציע תכנית לתקיפת מוצב דרבשיה במטרה ללמד את הסורים לקח. התוכנית הייתה: מעל שדה המרעה היה מוצבון סורי שהיה מאויש בדרך כלל רק בשעות היום. כל בוקר היינו רואים בתצפית את החיילים הסורים נכנסים בשורה לתוך המוצב. הם היו למעשה מעל הרועים שלנו עד לשעות החשיכה ואז היו עוזבים. התכנית הייתה לעלות בלילה למוצב הזה, להתחבא בו וכשהסורים יגיעו בבוקר נתנפל עליהם, נתפוס אותם, נקשור אותם, נוריד אותם ונתמקח עם הסורים שאם הם רוצים את החיילים שלהם, שיחזירו את הפרות'. שלושה חברים עלו אל המוצבון הסורי לביצוע הפעולה: המא"ז אליהו לוין (לאווי), שהיה הוגה הרעיון, יואל אורן ויענקל'ה סנדור. לפי זכרונו של ביני, השלושה נעו בחשיכה למוצב הסורי בידיעה שהוא ריק. זו הייתה טעות. הסורים דווקא כן היו שם באותו לילה וצעקו 'מין הדא?' השלושה נעצרו על מקומם ולא ענו. הסורים פתחו באש, סנדור חטף כדור בכתף השמאלית והשלושה מיהרו לרדת. סנדור נלקח לבית החולים וחברי גונן סיפרו לרופאים שהוא נפצע מפליטת כדור. קמ"ן גונן, עמוס גלעד, אומר שהוא זה שבדק את הנעשה באותו מוצב וראה שבלילה הוא מאויש חלקית. ביני מסכם את האפיזודה: 'זאת לא הייתה אמורה להיות פעולת נקם, אלא ניסיון לרכוש תמורה לסחר חליפין עם צבא סוריה – עדר פרות תמורת החזרת חיילים שבויים'. אנשי ועדת שביתת הנשק, שעלו למקום התקרית למחרת, גילו מחסניות של סטן וסימני דם. הם נזפו באנשי גונן שעלו לשם בלילה. הם לא ידעו שזו הייתה למעשה התקפה מתוכננת".

בתשובה לשאלה על תחושותיהם לאחר רצח שני חברים השיב ביני: "שיהיה ברור שזה לא הזיז לנו שחבר'ה שלנו נהרגים. בשביל זה באנו. מי שלא חי אז בארץ, זה נראה לו היום מוזר. אשתי הייתה בחורה צעירה שהייתה עולה עם העדר אל קו הגבול עם נשק, ואף אחד לא חשב שזה משהו מיוחד". כשהוא אומר "לא הזיז לנו" הכוונה כמובן שזה לא סדק את הנחישות שלנו.

במלחמת ששת הימים הופגז הקיבוץ ונגרמו פגיעות בכמה מבנים. 17 פרות, שלוש עגלות ופר גזעי נהרגו, נשרפו 3,500 דונם מרעה, נפערו כ-60 בורות ברחבי הקיבוץ כתוצאה מפגיעות פגזים ועוד.

הסיוט שליווה את גונן מיום עלייתה לקרקע כהיאחזות, הסתיים עם שחרור הגולן ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים. כך מסתיימת הכתבה ב"נעמוש": "כיבוש הרמה הסורית והשחרור מאיומי הגבול היו אנחת רווחה גדולה לגונן ולכל משקי הקו. שטחי המרעה הורחבו וגדלו, ואויב לא עמד יותר מעליהם בנשק שלוף. תמה תקופה".

* "שישי בגולן"

השבת הגדולה

ב-5 ביוני, ימלאו 54 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. ביום החמישי למלחמה, יום שישי 9 ביוני 1967, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת, בשבת 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר, ועמו שוחררו יישובי עמק החולה ועמק הירדן שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.

הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי הגולן.

"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים", אמר אל"מ מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ("הנישא" בערבית) ששלט על היישוב והטריד אותו והפגיז אותו במשך 19 שנים. היום המוצב הזה הוא מצפה גדות, ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה המצויה שם, ובמסבירן האוטומטי שבמצפה. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה הכותרת של כתבה גדולה ב"מעריב" אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".

מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב… צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קִני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת… 42 השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת".

חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. בכך הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח.

בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן שרה מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.

****

הביטוי "ההר שהיה כמפלצת" שציטטתי בראש המאמר, לקוח משירו של יובב כ"ץ "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה בגדות שיצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק, אך אמה מרגיעה אותה בבשורה הגדולה: "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים אף להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא".

לפני שנתיים, במלאת שבעים שנה לגדות, הוסיף יובב כ"ץ בית נוסף לשירו המקסים:

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן

נושאת נכדתה על כפים.

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב… העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים… במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: אנחנו לא צריכים

אנחנו לא צריכים / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.21

אפתח את הפינה בחוב קטן מן השבוע שעבר. בפינה שהוקדשה למשוררת רחל, סיפרתי שהיא הספיקה בימי חייה לשמוע לחן של שיר אחד שכתבה; לחנו של יהודה שרת לשירה "ואולי". בעקבות הפינה כתבו לי, בנפרד, שני חוקרי הזמר העברי, אליהו הכהן ועופר גביש, שהשיר הוא "שי", ואת "ואולי" הלחין שרת אחרי מותה. האמת שידעתי זאת, אך זיכרוני תעתע בי, ואני שמח לתקן את הטעות.

ונעבור לשיר של השבוע הזה.

ב-11 בפברואר הלך לעולמו בגיל 76 הפזמונאי והמתרגם אבי קורן, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קורן היה פזמונאי פורה מאוד, שכתב למעלה מ-500 שירים, בהם שירים למבוגרים ולילדים, שירים לסרטים ולמחזות זמר, שלושה ספרים ובהם הספר "עומד לי… על קצה הלשון – שירים ארוטיים". בין שיריו: "שלווה", "שרה שרה שיר שמח", "אנחנו לא צריכים", "ימים טובים", "החיים יפים", "אין מלחמות שמחות", "יא ליל יא לילי", "באביב את תשובי חזרה", "חמש חמש", "בוא הביתה" ובין השירים שתרגם: "המנון לאהבה", "דו-רה-מי" ועוד.

קורן נולד ב-1945, שירת בלהקת הנח"ל ואף היה מפקדה ושם הכיר את הזמרת שולה חן עמה התחתן והיה נשוי לה שלושים שנה. קורן כתב לשולה חן כמה משיריה המוכרים ובמשך השנים אף הופיע לצדה. הוא היה עורך, מפיק ומגיש ב"קול ישראל" ובגל"צ, איש הפרסום של בנק הפועלים, דובר ומנהל הפרסום של מפעל הפיס וחבר בצוות המטה של ראש הממשלה רבין.

ב-2019 זכה קורן בפרס אקו"ם על מפעל חיים ותרומה ייחודית לזמר העברי ולתרבות הישראלית. עם זכייתו הקדשנו לו את הפינה והשמענו את האהוב עליי מבין שיריו – "שלווה", בביצוע צוות הסרט "הלהקה".

היום נשמע שיר נוסף של קורן שאני אוהב – "אנחנו לא צריכים", המוכר יותר כ"כבר יבשו עינינו מדמעות" או "את הגשם תן רק בעתו", בביצוע שלמה ארצי, מתוך אלבום הבכורה שלו "שלמה ארצי", שיצא בשנת 1970. ב-1998 הקליט ארצי גרסה חדשה של השיר. בשתי הגרסאות זכה השיר להצלחה רבה.

יום אחד ב-1969 התקשר הבמאי והמוסיקאי שמוליק אימברמן לחברו אבי קורן וסיפר לו שיש מנגינה שמתנגנת בראשו כבר מספר ימים והוא רוצה להשמיע לו אותה. הוא שרק לו את המנגינה בטלפון וקורן התלהב והשיב: "אל תזוז, אני בדרך אליך". כעבור חצי שעה קורן כבר היה אצלו ובידו דף נייר. "כתבתי תוך כדי נסיעה" הוא אמר לו.

מספר שמוליק בספרו האוטוביוגרפי "מייקינג אוף": "אני מתרגש, הוא מגיש לי את הנייר, שאקרא בעצמי. הטקסט מפעים אותי. ולא רק זה – הוא גם נראה כאילו נוצר ביחד עם הלחן שלי, ממש באותו מקום, ממש בידי אותו אדם!

"עכשיו התרגשותי הופכת להתפעלות רגשנית. ברור לי שימי מלחמת ההתשה האופפים אותנו משפיעים על שנינו, אבל נראה לי שכאן מדובר במיזוג מופלא במיוחד.

"'כתבתי את זה לזכר חבר שלי שנפל', הוא אומר לי. ושנינו עומדים זה לצד זה דקות ספורות אחוזי צמרמורת.

"אבי מבקש ללמוד את הלחן שלי ומיד קולט אותו.

"זהו, להיט נולד במקרה. או שלא. קראנו לו 'אנחנו לא צריכים' והצעתי לשלמה להגיע לשמוע את הלחן ואת מילותיו.

"שלמה שמע והתלהב. אחר כך הקליט את השיר. אחר כך כלל אותו באלבום הבכורה שלו באותה שנה".

את השיר כתב קורן על שני חבריו לגרעין "השומר הצעיר", האחד שנפל והשני שהוא התפלל שיחזור שוב לביתו. השנים הם יוסי ריין, חברו הקרוב ביותר מימי נעוריו, שהלך לקצונה ונשאר בצבא ואליעזר גרונלנד שכינויו לשקה.

"טוראי אליעזר (לשקה) גרונלנד נפל בקרב בסנהדריה בירושלים ביום השני של מלחמת ששת הימים, בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגיל 22.

מספר אבי קורן: "הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.

שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמוליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש".

הבדיחה של קורן נאמרה ליוסקה בתום כיתה י"ב. הוא אמר לו שבתמונת המחזור הוא נראה כמו "נפל במילוי תפקידו". אגב, אני מכיר את יוסי ריין. הוא חבר קרוב של יהודה הראל. בשנות ה-80 הם העבירו יחד סדנאות לחשיבה אסטרטגית ואני השתתפתי בסדנה. יוסי מופיע לא מעט בביוגרפיה של יהודה הראל, פרי עטי.

השיר "אנחנו לא צריכים", בעיבודו של בני נגרי, היה לשיר פופולרי מאוד, שמרבים לשיר אותו כתפילה בטקסי זיכרון והוא אף נכנס לסידורי תפילה בזרם הרפורמי. ציטוטים ממנו כתובים על מצבות של חיילים שנפלו.

לפני חודשיים וחצי נפטר אבי קורן. יהי זכרו ברוך!

כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם בלי קול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן שיחזור שוב לביתו,

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,

עמוק בפנים הסתרנו אנחה.

כבר יבשו עינינו מלבכות –

אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לה להיות שנית אתו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,

טמנו את ליבנו בין ברושים.

עוד מעט תפרוץ האנחה –

קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לנו לשוב ולראותו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

צרור הערות 10.6.20  

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

We cant breath since 1948

אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948.

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות".

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

מסתבר שמ.ג. שונאת גזענות ומזרחים.

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהייתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפיה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית־פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ־1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית".

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה". שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות… בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת. אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ… ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר הייתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעיה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטוח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת הייתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין), ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

ומה הייתה תוצאת המהלך, תוצאת הסכם אוסלו?

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

עד כאן הראיון של ביילין. מה הייתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הוביל את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחויבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, יהיה ישראלי. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה הייתה: "לא נסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו… אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, תכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפרסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופרסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעיה היא שיש לנו נטיה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה — להפריד בין דת למדינה — אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה". כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר הייתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא הייתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון

* הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה".

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם… חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

* "חדשות בן עזר"