* מתנת פרידה – הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הוא מתנת הפרידה של טראמפ, גדול ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב. ברכות ותודות לטראמפ ולנתניהו על ההישג המרשים.
הסכם השלום עם מרוקו הוא בשורה גדולה לכל ישראלי שוחר שלום. עיקר חשיבותו הוא העובדה שמדובר בהסכם רביעי בחודשים האחרונים. יש לקוות שתנופת השלום במזרח התיכון תמשך.
מדינות ערב הולכות ומתנתקות מן הסרבנות הערבית ומהיותן בנות ערובה של האינטרס הפלשתינאי. תהליך השלום המבורך ריסק בצורה בלתי הפיכה את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של הכתבת תנאי כניעה התאבדותיים לישראל תמורת הבטחה לשלום עם כל מדינות המזה"ת.
יש לקוות שביידן ינהג בתבונה, ויבין שהאינטרס של שלום העולם, השלום במזה"ת, הידידות עם בעלת בריתו – ישראל והביטחון הלאומי של ארה"ב הוא להמשיך בנתיב המזרח תיכוני שהתווה טראמפ ולא לחזור לדרך הפייסנות כלפי האסלאם הקנאי של אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם.
* הפעם זה שונה – ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים ביניהם. ב-2000 ניתקה מרוקו את היחסים באופן חד-צדדי. כינון היחסים היה פרס של המלך חסן לישראל על הסכם אוסלו. ניתוק היחסים היה פרס של המלך מוחמד השישי לאש"ף על מתקפת הטרור הרצחנית נגד אזרחי ישראל. אותו מוחמד השישי כונן עתה ישראל יחסי שלום ונרמול עם ישראל.
אינני מזכיר זאת, חלילה, כדי להמעיט בגודל ההישג של חתימת ההסכם עם מרוקו. זהו צעד חשוב ביותר, המשך לתנופת השלום במזה"ת בחודשים האחרונים, שהיא הישג משמעותי לישראל, היא טובה לישראל, למדינות החותמות עמה על ההסכמים, למזה"ת ולשלום העולם. אך כדאי לזכור זאת, כי אנחנו פה במזרח התיכון, ועלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ועלינו להיות ערוכים לכך שאלה שאנו חותמים אתם על שלום יתהפכו עלינו.
איראן הייתה בעלת ברית של ישראל והפכה לאויב מספר 1 שלנו. טורקיה הייתה בעלת בריתנו הקרובה רק לפני כעשרים שנה והפכה לאויב מר של ישראל. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם מצרים בהנהגת הנשיא סאדאת שהפך למלחמה קרה בתקופת מובארק, וכמעט התמוטט לחלוטין עם עליית האחים המוסלמים לשלטון לפני עשר שנים. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין שהפך לשלום עוין וקר עם בנו עבדאללה. ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. ועל הסכמי אוסלו מטוב שלא להכביר מילים.
גם כשאנו מקדמים את השלום המבורך עם מדינות ערב, אל לנו להיות שאננים וכדאי שנזכור זאת.
עם זאת, אני אופטימי יותר באשר להסכמים הנוכחיים מאשר למקרים הקודמים. מה ההבדל בין ההסכם עם מרוקו היום להסכם עם מרוקו לפני 25 שנים? שאין זיקה בין ההסכם היום לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כאשר היחסים עם מרוקו היו תמורה על הסכם בין ישראל לפלשתינאים, אך טבעי שקרסו כאשר הפלשתינאים מוטטו את ההסכם. כאשר ההסכם אינו מותנה בהתפתחויות בסוגיה הפלשתינאית, ואין בו ציפיה ודרישה לנסיגה ישראלית או להפסקת ההתיישבות הישראלית או הקפאתה, וכאשר רק השבוע נחתמו הסכמים מסחריים נדיבים בין בעלי עסקים בבחריין עם עסקים ישראליים ביהודה ושומרון, ונחתם הסכם בין עסקים באיחוד האמירויות ליקב הגולן, יש לנו סיבות טובות להאמין שהפעם סיכוייו של השלום הללו טובים יותר. ואף על פי כן, לא נופתע אם הם יתהפכו עלינו.
* החלת הריבונות והאינטרס האמירתי – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל, כיוון שזה האינטרס הלאומי שלהן. נמאס להן להיות בנות ערובה של הפלשתינאים, במיוחד כשהן מבינות שאין באופק פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הן רואות בישראל בעלת ברית מול האויב האיראני המשותף, שהוא האיום הגדול ביותר גם עליהן. הן יודעות שישראל החזקה היא הגורם היחיד במזה"ת שיכול לעמוד בפני האיראנים. הן רואות בישראל גשר לארה"ב. ואיחוד האמירויות גם הרוויחה עסקת נשק שלא יכלה לחלום עליה ללא ההסכם עם ישראל ומסתמן שכך גם מרוקו.
לכן, אני מאמין שהן היו חותמות על ההסכם עם ישראל, גם אם ישראל הייתה מחילה את ריבונותה על בקעת הירדן וגושי היישובים, בדיוק כפי שהן עשו זאת למרות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
נתניהו ביטל את תכניתו להחלת הריבונות, בשל האיומים הפלשתינאיים והאירופיים. נוח היה לאיחוד האמירויות להשתמש בביטול החלת הריבונות כהישג מדיני, כלפי הבייס הערבי. וגם לנתניהו נוח היה שכך נראה זאת. לכן, עם כל ההערכה הרבה שלי למירון מדזיני (שאת הביוגרפיה המעולה שכתב על גולדה קראתי בהנאה הן בגרסה הראשונה והן בשניה), אני סבור שהוא טועה בהערכתו בנושא זה.
* זה שלום – כתב דני זמיר: "אין הסכמי שלום בין מדינות שלא לוחמות זו בזו". לפני שתקפצו, הרשומה שלו הייתה מאוד אוהדת להסכם, ממש לא חמוצה, אך הוא שלל את השימוש במושג "שלום" בהקשר שלו.
לדעתי, המסר הזה הוא של ראיה בקטן וטרמינולוגיה פורמליסטית. אילו היה מדובר בכינון יחסים עם מדינה אחרת באפריקה או מדינה באסיה או תנופה מדינית כמו כינון היחסים עם בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו בתקופת ממשלת שמיר, אכן, לא נכון היה לכנות זאת שלום. לא כן כאשר מדובר במדינה ערבית.
היחסים בין ישראל מדינות ערב לא היו סתם העדר יחסים דיפלומטיים, אלא יחסי סכסוך ומלחמה. הסכסוך אינו רק עם שכנותיה המיידיות של ישראל, אלא זהו הסכסוך הישראלי-ערבי. הליגה הערבית הובילה את המלחמה בישראל. יוזמת השלום הערבית לא הייתה באמת יוזמת שלום אלא תכתיב התאבדות, אבל מלכודת הדבש שלה הייתה הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב. פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינות ערב.
כל הסכם בין ישראל למדינה ערבית, הוא סדק בחומת האיבה לישראל. כל הסכם כזה מפורר את היוזמה הערבית המסוכנת. וכאשר מדובר כבר בהסכמים עם ארבע מדינות ערביות, זהו קידום משמעותי של השלום במזה"ת, ואני מקווה מאוד שתנופת השלום תימשך.
גם ההסכמים על איחוד האמירויות ובחריין הם הסכמי שלום, אך ההסכמים עם סודן ומרוקו הם עם מדינות שלחמו בישראל. מרוקו שלחה כוחות לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים שהשתתפו בקרבות נגד ישראל.
תהליך השלום במזה"ת בחודשים האחרונים הוא בשורה גדולה לכל שוחר שלום.
* שלום עם דמוקרטיות – אנשים מחמיצים פנים על אופי המשטרים שעמם אנו כורתים הסכמי שלום. אם ראוי לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שאנו יכולים לחתום אתה על הסכם שלום היא ישראל.
* לא בודק בציציות – כשוחר שלום אמתי, אני בעד שלום עם משטרים שאני סולד מהם (ואני סולד מכל משטר רודני, כלומר מכל מדינות ערב). אני בעד שלום אפילו עם הרודן רוצח ההמונים אסד, אם הוא יכלול הכרה הדדית בריבונות של שני הצדדים, כלומר הכרה סורית בריבונות ישראל על הגולן. תמורת שלום כזה אני מוכן לוותר על תביעת ריבונות על האדמות היהודיות בחורן, שבידי סוריה.
* קץ למנטרה – הדבר החיובי בחמיצות כלפי הסכמי השלום, הוא שהיא שמה קץ למנטרה של "שלום בכל מחיר" ושהשלום הוא מטרה המטהרת את כל האמצעים, כמו נסיגה מאזורים חיוניים לביטחון המדינה, כמו עקירת יישובים ישראליים וכו'.
* שלום על ישראל – במשך עשרות שנים אורי אבנרי הציג עצמו כהתגלמות מושג החתירה לשלום. בשנים האחרונות הוא תקף את מחנה השמאל, שאיבד את האמונה בשלום ושלצד מאבקו למען זכויות האדם הוא זנח את המאבק לשלום. הוא האשים את כל ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד היום בכך שאינם פועלים להשגת שלום. כבר בשנות החמישים הוא הציע הקמת "מטכ"ל לבן" – קבינט מיוחד שכל מהותו ותפקידו להביא שלום.
בשנות ה-90 הוא הקים את תנועת "גוש שלום" ועמד בראשה עד יומו האחרון.
כותרת ההודעה לתקשורת של "גוש שלום" ביום שישי בבוקר: "גוש שלום מגנה בחריפות את ההסכם עם מרוקו".
כנראה ש"גוש שלום" מתנגד לשלום עם ישראל ותומך רק בשלום על ישראל.
* מוסר כפול – בפשקוויל של "גוש שלום" נגד הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הם יוצאים נגד כיבוש סהרה בידי מרוקו. מעניין שאין להם שום בעיה להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן ולבצע טיהור אתני אכזרי שלו מתושביו היהודים, כדי למסור אותו לרודן הסורי צמא הדם שטבח בבני עמו ורצח קרוב למיליון סורים.
* צו נשיאותי – שתי הערות למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" "מרוקו בידינו".
ברנע כותב: "עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל… ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה – הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר… טראמפ שובר גם את המסורת הזאת".
תזכורת – אובמה בתקופה המקבילה קידם החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון ונמנע מהטלת וטו, מה שלא עשה בשמונה שנות נשיאותו.
כותב ברנע: "ההכרזה על ההכרה בסיפוח [סהרה המערבית א.ה.] הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: יתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן". ההודעה הראשונה על ההכרה בריבונותנו על הגולן אמנם יצאה בציוץ, אולם ההכרזה הרשמית נעשתה בצו נשיאותי שנחתם בטקס בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
* מחרחרי שנאה – במסגרת תכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז, פועלת המדינה לקידום אנרגיה ירוקה, ובעיקר אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. הממשלה אישרה מיזמים רבים להקמת חוות טורבינות רוח – 2/3 מהם בגולן, שהנו אזור עתיר ברוחות.
מיזמי חוות הרוח שנויים במחלוקת בגולן. אף שמדובר באנרגיה ירוקה, המיזם מעורר התנגדות בקרב ארגונים ירוקים, בטענה שיש בו פגיעה בנוף, מפגע רעש וסיכון לעופות ובעיקר לנשרים. הפגיעה בנוף היא כמובן טענה סובייקטיבית, שאלה של טעם. באשר לפגיעה בעופות – ניתן מענה טכנולוגי, בהשקעה של מיליוני ₪, למזעור הסכנה.
גם בקרב תושבים בכפרים הדרוזים בגולן יש התנגדות. ההתנגדות היא לגיטימית, כמובן, ויש בה טיעונים צודקים, אך למרבה הצער גורמים מיליטנטיים הפכו השבוע את ההתנגדות למאבק אלים.
כמו ערפדים, ברגע שהחלו להריח דם קפצו אנשי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי לנצל את המחלוקת להסתה נגד מדינת ישראל. ח"כ ג'אבר עסאקלה צייץ פשקוויל על פיו "פצועים ועצורים בעימותים של המשטרה עם התושבים הערבים הדרוזים ברמת הגולן, שמוחאים [העילגות במקור א.ה.] על הקמת טורבינות רוח על אדמותיהם החקלאיות. המדינה שוב גוזלת את אדמתם ופרנסתם של התושבים בשירות הקפיטליזם החזירי. אני עומד לצד התושבים ותומך במאבקם הצודק להגנה על אדמותיהם".
ערימה של שקרים. אין אפילו מ"מ של אדמה חקלאית דרוזית שהוקמה עליה טורבינת רוח. אין אפילו חקלאי דרוזי אחד שפרנסתו תיפגע ולו ליום אחד, בשל המיזם. כל המיזמים הוקמו ויוקמו אך ורק על אדמות של יישובים יהודים בגולן. הקפיטליזם החזירי הוא זה שנלחם, בכל העולם, נגד האנרגיה הירוקה, כי הוא נבנה על רווחי האנרגיה הישנה, המזהמת. אבל המנוול הזה, כמו שאר חבריו ברשימה האנטי ישראלית, לא יחמיץ הזדמנות להסית, לשקר, לחרחר שנאה, לעורר מדנים ולהעליל עלילות שפלות על מדינת ישראל, שאת קיומה הוא שולל. כאשר הוא מדבר על "הגנה על אדמותיהם", כאשר אין אף טורבינה על אדמה דרוזית, כוונתו היא שכל אדמה של יהודי בארץ ישראל היא גזל. הוא מקפיד להגדיר את הדרוזים "ערבים דרוזים", כיוון שבעיניו כל אדמות ארץ ישראל הן אדמה ערבית. כאשר חקלאי יהודי מקים טורבינה על אדמתו בארץ ישראל, כמו כאשר הוא מקים רפת, נוטע עץ או זורע שדה חיטה, בעיני שונאי ישראל אלה הוא גוזל אדמה ערבית.
היחסים בין יהודים ודרוזים בגולן מצוינים, והמחלוקת על תכנית אנרגיית הרוח היא גם בקרב התושבים היהודים בגולן. יש גורמים מיליטנטיים במגזר הדרוזי שמנסים לשלהב את היצרים ולפגוע במרקם היחסים בגולן. הרשימה האנטי ישראלית קופצת על ההזדמנות, כמוצאת שלל רב, ומסיתה את הדרוזים בגולן נגד מדינת ישראל ונגד שכניהם היהודים.
זו הרשימה התומכת ברודן אסד, איש הדמים, שטבח באזרחי מדינתו ורצח קרוב למיליון מתוכם בעשור האחרון.
* אלטרנטיבה ציונית – במשך שלושה סיבובי בחירות, לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו. באותם שלושה סיבובים, לא היה רוב לאלטרנטיבה שלטונית ציונית, כלומר לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שהתלכדו לקואליציה חלופית. כיוון שכך, היו רק שתי חלופות ריאליות – עוד סיבוב בחירות או ממשלת אחדות. אחרי שני הסיבובים הראשונים הלכנו לבחירות. אחרי הסיבוב השלישי, כחול לבן בראשות בני גנץ, מתוך אחריות לאומית עילאית, בחרה בממשלת אחדות כדי לא להיגרר לסיבוב רביעי, שתוצאותיו היו כנראה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות.
נתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה אתו ממשלה, ובכך הביא לנפילתה ולהקדמת הבחירות. משמעות הדבר היא ירידת כל אופציה של ממשלת אחדות בעתיד, כי מי פראייר ויחתום אתו על הסכם? יתכן שהיינו נגררים לעוד ועוד סיבובי בחירות עם ממשלת מעבר ובלי תקציב, וכשאני שומע את נתניהו מתפייט על הצלחת ממשלתו המהודקת בגל הראשון של הקורונה, יתכן מאוד שהוא מעוניין בזה. ויתכן שהייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו ובהשתתפות ימינה.
פרישתו של גדעון סער יצרה מפץ פוליטי אדיר. לראשונה יש אלטרנטיבה ציונית לנתניהו, כלומר יש סבירות גבוהה מאוד להקמת ממשלת רוב חליפית לנתניהו, ללא הסתמכות על הרשימה האנטי ישראלית.
לכאורה, ניתן היה לעשות כן גם ללא אותה פרישה, אם בנט היה מקים ממשלה עם מפלגות המרכז ולא עם נתניהו. אין לי ספק שהוא מעדיף ממשלה כזו. אבל ספק אם הבייס שלו מוכן לכך. כעת, כאשר סביר להניח שגם עם ימינה לא יהיה לנתניהו רוב להקמת ממשלה, גם הבייס של בנט ישמח להקמת ממשלה שתכלול מפלגה גדולה של גדעון סער ודרך ארץ, ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם, שלבטח לא תהיה ממשלת שמאל, ויבין שהשתתפותן של כחול לבן ויש עתיד בממשלה כזו, לא תהיה בעלת השפעה דומיננטית שלהן על דרכה. יתר על כן, ברגע שלא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה, גם ש"ס ויהדות התורה תהיינה חופשיות מהתחייבותן לבלוק של נתניהו.
נזכור את 8 בדצמבר 2020, יום פרישתו של גדעון סער, כיום המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המפץ של תום עידן נתניהו.
* דרך הישר – אני שמח מאוד על ההליכה המשותפת של דרך ארץ עם גדעון סער. כתנועה לאומית ממלכתית זו הבחירה הטבעית של דרך ארץ. אני שמח שהספינים על הליכה משותפת עם ימינה, לא כל שכן על הליכה של יועז וצביקה לא כמפלגה אלא כבודדים, ועל הליכה עם ימינה הכוללת את סמוטריץ', הוכחו כעורבא פרח.
* על כוונת השוקניה – השוקניה הציבה על הכוונת שלה את מנהיגי תנועת דרך ארץ יועז הנדל וצביקה האוזר. בגיליון יום שישי של העיתון, השתלחו בו בארסיות רווית הכט, יוסי ורטר ודורון רוזנבלום.
למה דווקא בהם ולמה דווקא עכשיו? יועז וצביקה הם מושאי השטנה, כיוון שהם גנבו להם את הצעצוע. הם מסומנים, ובצדק, כמי שסיכלו את החלום להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. ולמה דווקא עכשיו? כיוון שהם מבינים, שמפץ סער, שיועז וצביקה הם שותפיו המרכזיים, יוצר אלטרנטיבה שלטונית ציונית לנתניהו, שלא תסתמך על הרשימה המשותפת, והחלום הזה נגוז, קרוב לוודאי, אולי לצמיתות.
מה הם טוענים כלפי יועז וצביקה? שהם נבחרו בקולות השמאל, סיכלו את הקמת ממשלת גנץ כשהיעד המרכזי של כחול לבן היה הפלת נתניהו ושעכשיו כאשר הם הכריזו שאינם הולכים עם גנץ אלא עם סער, הם אינם מתפטרים מן הכנסת כמו סער.
נבחן את העובדות. כחול לבן לא קמה בשום אופן כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. אנשי השמאל שבחרו בה, עשו זאת כי הם יודעים שאין לשמאל שום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי ולכן העדיפו הצבעה אסטרטגית למרכז. הם אינם יכולים להצביע למפלגת מרכז ולהלין שאינה מפלגת שמאל. כחול לבן כמפלגת מרכז הקיפה מגוון רחב של דעות, בין עופר שלח ליועז הנדל. כחול לבן כללה את תל"ם בראשות בוגי יעלון, מפלגה ניצית לחלוטין, שיועז וצביקה הם מס' 2 ומס' 3 שלה, והם שותפים אידיאולוגיים של יעלון. חוסן לישראל ויש עתיד ידעו היטב מדוע הם הלכו עם תל"ם. למחרת היום שבו חוסן לישראל ותל"ם הודיעו על ריצה משותפת, גנץ קיבל תוספת של 7 מנדטים בסקרים.
את המצע של כחול לבן כתבו יחד עופר שלח ויועז הנדל. היה בכך מסר, שניתן לגשר בין שמאל וימין ולהגיע להסכמות למען שלמות העם ואחדות החברה הישראלית. יועז ועופר אמרו שהסכימו על 90% מהנושאים. ומי שיקרא את המצע של כחול לבן, למשל בנושא הגולן ובקעת הירדן ובנושאים אחרים, ייווכח שהמצע הרבה יותר קרוב לעמדותיו של יועז מאשר לעמדותיו של שלח. עם המסר הזה כחול לבן הלכה לציבור.
יועז וצביקה פרשו מתל"ם ומכחול לבן כאשר גנץ ניסה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת ויעלון נתן לכך את ידו. יש לזכור, שסוגיית ההישענות על הרשימה המשותפת הייתה מרכזית מאוד בבחירות והנושא המרכזי שבו נתניהו תקף את כחול לבן. כחול לבן התחייבה בכל דרך שלא תקים ממשלה כזו וכל דובריה תקפו את נתניהו שהוא מעליל עלילות שווא בנושא הזה. בוגי יעלון היה מתנגד חריף ביותר לרעיון. בכל הזדמנות הוא הציג את האבסורד בטענה ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם אישית למשפט בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה. כאשר יעלון וגנץ עשו סיבוב פרסה בניגוד להתחייבות לבוחר, יועז וצביקה סירבו להתקרנף, לא נתנו לכך יד, סיכלו את הפיגוע הזה ופרשו.
הייתי בין מייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. אני יכול להעיד באופן חד-משמעי, שלא היה שום פער אידיאולוגי בין יעלון ליועז וצביקה. יועז וצביקה הם תל"ם האמתית. וכזה גם אני, שפרשתי מתל"ם מאותה סיבה, שבועות ספורים לפני יועז וצביקה. וכפי שכתבתי לבוגי במכתב הפרישה, תל"ם עזבה אותי, לא אני אותה.
יועז וצביקה דיברו כל הזמן על ממשלת אחדות. גם כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. יאיר לפיד נהג לומר, שאחרי הניצחון הטלפון הראשון יהיה לליכוד. ההבטחה הייתה להקים ממשלת אחדות ללא נתניהו. שלוש מערכות בחירות הוכיחו שהדבר אינו אפשרי. אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או לא להקים ממשלת אחדות. אי הקמת ממשלת אחדות פירושה היה סיבוב בחירות רביעי, שלא היה צפוי להניב תוצאות אחרות. בסיטואציה הזאת, נאמן להבטחה "ישראל לפני הכל", גנץ קיבל החלטה אמיצה להקים ממשלת אחדות והוא מצא ביועז ובצביקה שותפים אמתיים. 2/3 ממצביעי כחול לבן תמכו בהחלטתו, בכל הסקרים.
הליכוד הפעיל על יועז וצביקה מכבש לחצים אדיר כדי שיקימו אתו ממשלה צרה. הקמת ממשלה כזו הייתה תלויה רק בהם. שניהם יכלו להיות השרים הבכירים ביותר עם שריון לקדנציות רבות. הם דחו את הרעיון בשאט נפש. כפי שהם סיכלו ממשלת מיעוט בחסות המשותפת כך הם סיכלו ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. גם ההבטחות שהוצעו להם כדי להיות שתי האצבעות שתאפשרנה את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת היו מפליגות. בכל המקרים הללו הם לא התקרנפו.
כאשר נתניהו עקץ את שותפיו, הם עשו עוד ניסיון למנוע בחירות, ב"עסקת האוזר", אך כשנתניהו המשיך לעקוץ, הם היו הראשונים בגוש כחול לבן שהבהירו – או תקציב או בחירות והראשונים שהחליטו לתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת.
ההליכה המשותפת של דרך ארץ וגדעון סער היא טבעית, בשל הקרבה הרעיונית הרבה ביניהם והעובדה שהם רואים עין בעין את מצב המדינה ואת הדרוש בה.
מדוע יועז וצביקה לא התפטרו מן הכנסת כמו גדעון סער? כי מצבם שונה משל סער. אם סער יפרוש מהליכוד ויישאר בכנסת, הוא יוגדר כמורד וישללו ממנו זכויות רבות והעיקרית שבהן – הוא לא יוכל לרוץ לכנסת הבאה בשיתוף פעולה עם מפלגה קיימת, כולל דרך ארץ. לכן הוא נהג נכון כשהתפטר. דרך ארץ, לעומת זאת, היא סיעה עצמאית, על פי החלטה פה אחד של ועדת הכנסת, כולל תמיכה של כחול לבן ושל יש עתיד-תל"ם. הרעיון שסיעה בכנסת תחסל את עצמה כדי לרצות את יריביה האידיאולוגיים ואת "הארץ" הוא רעיון הזוי.
* גדעון לוי מתעב את נתניהו ומעריץ אותו – את הפשקוויל שלו נגד גדעון סער פתח גדעון לוי במילים: "פלוגות הסער של הימין מסתערות על דעת הקהל בישראל". איכשהו, אם לא בפסקה הראשונה אז בשניה או לכל המאוחר בשלישית, הוא יגיע לנאצים. פלוגות סער, אלא מה? הרי ישראל היא נאצית.
וכדרכו בקודש יצא לוי נגד האהדה לסער של אנשי "רק לא ביבי", כלשונו. כמו בכל פעם שיש איום על נתניהו, אם זה מצד גנץ, לפיד, בנט ועכשיו סער. בכלל, גישתו של לוי לנתניהו היא שילוב של סלידה והערצה. הוא סולד ממנו בהיותו ראש הממשלה של המדינה שהוא שונא. אבל הוא מעריץ אותו. אולי כיוון שהוא רואה בו את האויב של השמאל הציוני השנוא עליו מכל, כי הוא אשם בעיניו באסון ה"נכבה", כלומר בהקמת מדינת האפרטהייד, בקיבוש באיטנחלויות וכו'. לא בכדי, אמנון לורד אירח אותו ברעיון מפרגן מאוד לפני חודשים אחדים ב"ישראל היום", והציג את גישתו לנתניהו כהתגלמות היושרה, בניגוד לשאר השמאל.
לוי האשים את יוסי ורטר ואחרים, שהביעו אהדה לסער, שעמדתם נובעת מ"שנאה עיוורת לנתניהו". הגיב על דבריו יוסי ורטר: "אם יש מי שלוקה בשנאה עיוורת זה לוי. לשמאל, לצבא, לשב"כ, לטייסי חיל האוויר, למערכת המשפט". ורטר צודק. אך לא זכור לי שהוא יצא נגד עמיתו המשתלח תדיר בשמאל הציוני, בצה"ל, בשב"כ, בטייסי חיל האוויר ובמערכת המשפט הישראלי, עד שלוי השתלח בו אישית.
ומה עוד כתב לוי בפשקוויל? "ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבי אבות הטומאה, והציונות הובילה לשם". הרי בכל אשמה הציונות.
* הפוליטיקלי קורקט המסרס – מילה אחת נעדרה מהפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "לבנון" בערוץ "כאן"11: מחבלים. צירוף המילים "ארגוני שחרור פלשתינאים", לעומת זאת, הופיע גם הופיע. (המילה מחבלים הופיעה בראיון מצולם עם בגין, אך לא בטקסט של הסרט). אפילו את הטבח בכביש החוף ביצעה "חוליה פלשתינאית".
אמנם הוצגו בסרט פיגועים רצחניים מלבנון, אולם נכון היה להדגיש זאת יותר, כדי להמחיש את ההיסטוריה. לא הוזכרו הטבח בקריית שמונה, טבח הילדים במעלות, הפיגועים הנוראים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, במלון "סבוי" בת"א ועוד. לא הוזכרו מטחי הקטיושות על קריית שמונה.
הפרק הסתיים במבצע ליטני. כל האירועים שהזכרתי קדמו למבצע.
* ענווה מול המגפה – לפני שבועות אחדים שודרה כתבת מגזין על דלית אל-כרמל וראש המועצה שלה רפיק חלבי, שניצחו את הקורונה, בלי הממשלה, רק בזכות ההנהגה המקומית. זו הייתה כתבה משכנעת ומעוררת השראה. מנהיגותו של רפיק חלבי הרשימה מאוד.
השבוע החליטה ועדת השרים להטיל סגר על המועצה המקומית דלית אל-כרמל, בשל היותה מועצה אדומה.
הלקח שלי הוא שראויה ענווה מול המגיפה, שאיננו יודעים באמת את אורחותיה. אין למהר להתהדר בהצלחות. ראינו זאת גם ברמה הארצית וגם בארצות אחרות.
התקופה שבה שודרה הכתבה הייתה כאשר התחלואה במגזר הערבי ירדה מאוד, הייתה נמוכה מאשר בכלל האוכלוסיה, זאת אחרי עונת החתונות שבה הגיעה לשיאה. גם אני כתבתי בשבחי ההתמודדות של המגזר הערבי ותוצאותיה המוכחות. והנה, המגמה שוב התהפכה. לכן, למשל, איני מזדרז להתרשם מהמצב הטוב, יחסית, בימים אלה במגזר החרדי.
זו מגפה מתעתעת.
* שיחדש – נתניהו הקליט קליפ דואט עם עדן בן זקן, גרסת כיסוי ל"יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. כאשר האיש שנבנה משנאה ומלבה שנאה שר "יש בי אהבה והיא תנצח", גם זה חלק מהשיחדש של תרבות השקר. שקר הוא אמת, שנאה היא אהבה. אגב, ביבי שר יפה. זמר – הוא לא. אבל הוא בהחלט שר יפה.
* נס חנוכה תשי"ט – שלושה ימים לפני חנוכה תשי"ט, 1958, כשהגולן היה תחת הכיבוש הסורי, פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי הגבול בגליל העליון. ההרעשה הייתה שילוב של ירי ארטילרי, ירי טנקים ונק"ל. בהתקפה הזו נהרג אסף פילר, חבר משמר השרון, שהתגייס לעזרת קיבוץ גונן, קיבוץ ספר צעיר, כביטוי לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית. יהי זכרו ברוך!
בקיבוץ שמיר נפל פגז בפגיעה ישירה בכיתה, דקות ספורות אחרי שהילדים, המורגלים בכך, ברחו מהכיתה למקלט, כששמעו את השריקה הראשונה.
כך נמנע אסון כבד.
בשבוע הבא, 14 בדצמבר, ימלאו 39 שנים להחלת ריבונות ישראל על הגולן.
* הנס של הלב האמיץ – חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.
אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.
וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.
כך בפיוט "הנרות הללו" שאנו שרים מידי ערב לאחר הדלקת נר חנוכה:
"הנרות הללו אנו מדליקין
על הנסים ועל הנפלאות
ועל התשועות ועל המלחמות
שעשית לאבותינו
בימים ההם בזמן הזה".
המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.
השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה-בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.
השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".
זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"
למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
* ביד הלשון
פצחנים – ישנן מילים שנכנסו לעברית המדוברת זמן רב אחרי שחודשו בידי האקדמיה, בזכות אירוע מתוקשר שבו כלי התקשורת השתמשו בתחדיש. כזו היא, למשל, המילה קלטת שהחליפה את המילה הנשכחת קסטה, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו ב-1993. השימוש במילה קלטת נועד להתאים לחרוז לוהטת. המילה מסרונים במקום סמסים, נכנסה לדיבור העברי בעקבות "פרשת המסרונים" – חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציג הרשות לניירות ערך עו"ד ערן שחם שביט.
אני מקווה שהדבר הטוב שייצא מפרשת הפריצה ל"שירביט", יהיה השתרשות המילה פצחנים במקום האקרים.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 