צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

הונאה אסטרטגית

לקראת שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים התפרסם ספר שנשא את הכותרת "1973" בקול תרועה רמה, בקמפיין יחצ"ני אדיר. המסר של הספר היה, שהמחדל המודיעיני והדבקות בקונספציה הם שוליים באחריות למחדל יום הכיפורים. היה זה, בראש ובראשונה, מחדל מדיני – ישראל דחתה הצעת שלום מצרית, שגובתה בתמיכה אמריקאית, ובכך אילצה, למעשה, את מצרים לבחור במלחמה. הספר סיפק את ה"אקדח המעשן" לטענות שנשמעו כבר בשנות השבעים והלכו והתגברו מאז. הטענות על הצעת השלום שנדחתה היו במהלך השנים למעין אקסיומה, מוסכמה שאין צורך להוכיח אותה. כאשר אהוד ברק ניסה בכל מאודו למסור את הגולן לאויב הסורי וכאשר הציע את הצעותיו המופקרות לערפאת, הוא חזר עד לזרא על המנטרה ש"כאשר אני מביט בתמונותיהם של ראשי הממשלה במשרדי ורואה את תמונתה של גולדה מאיר, אני מבטיח לעצמי שאני לא אחמיץ את השלום ולא אגרום למלחמה קשה". החגיגה עם צאת הספר על "האקדח המעשן" הייתה גדולה. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להתרשם מהרשלנות שלו. ניכר בעליל שכתיבת הספר הייתה כציור המטרה סביב החץ לאחר שנורה. ברור לאן חתר הכותב וניכר איך אנס את העובדות כדי שתתיישבנה עם הנראטיב.

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר שעוסק אף הוא באותה תקופה – "רהב". כתב אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, פרופ' יואב גלבר. ספר עב כרס זה, הוא השלישי בטרילוגיה שעסקה בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. קדמו לו הספרים "התשה – המלחמה שנשכחה" ו"הזמן הפלסטיני". זהו ספר רציני ביותר – הן במידע הרחב והעמוק שהוא מביא ובעיקר בניתוח המידע הזה. הספר הזה יצא ללא כל יחסי ציבור, ללא כתבות מקדמות-מכירות בעיתונים, ללא כתבות וראיונות ברדיו ובטלוויזיה, ללא מאמרי ביקורת. גם אני, שמעורה מאוד בשיח ההיסטוריוגרפי של ישראל, כלל לא שמעתי על צאת הספר ונתקלתי בו במקרה בחנות "סטימצקי"; לא בדוכן המבצעים ורבי המכר, אלא במדף ספרי ההיסטוריה. אך הספר הזה הוא הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר שיצא עד כה על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.

הספר הזה מפריך לחלוטין את תאוריית החמצת השלום; הוא טוחן אותה עד דק ולא משאיר ממנה אלא אבק. הספר מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה שהצעה כזו לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. ההיפך הוא הנכון. הספר מוכיח שההצעות המדיניות של מצרים היו רחוקות מלהיות הצעות שלום ובמקביל, הנשיא סאדאת התכוונן למלחמה, הכין את צבאו ואת החברה המצרית למלחמה, ואך ורק למלחמה.

מצרים לא הכירה בישראל. מצרים לא דיברה על הסכם שלום עם ישראל. מצרים לא הסכימה למו"מ עם ישראל. מצרים לא הסכימה להסדר נפרד עם ישראל. מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך "לפתרון צודק של הבעיה הפלשתינאית", כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה אלא בנוסף אליה. הכוונה היא לדרישת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שלא תהיה עוד מדינה יהודית.

כאשר מצרים דיברה על הסדר ביניים עם ישראל, היא לא הסכימה למו"מ עם ישראל כל עוד היא שולטת על אדמה ערבית כלשהי (כלומר לא רק מצרית), היא מותנית בקבלת תכתיביה מראש, והתמורה תהיה אי לוחמה. למעשה, מה שהמצרים דרשו הוא חזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים – שביתת נשק בקווי 1949. והרי זה בדיוק המצב שהביא למלחמת ששת הימים. לעומת זאת, דווקא ישראל, ובעיקר שר הביטחון דיין, הציעו עוד ועוד הצעות להפשרת הקיפאון ולהסדרי ביניים וגולדה ניסתה לשלוח שליחים לסאדאת, כדוגמת קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, כדי לחולל מו"מ בין המדינות, אך היד המושטת לא פגשה יד אחות.

מיום כניסתו לתפקיד, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, הנשיא סאדאת הכין את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות כפי שלא הייתה תוחלת לצלבנות. הוא סילק את הסובייטים מארצו כיוון שהם לא רצו במלחמה והוא רצה עצמאות להחליט על המלחמה. והוא רצה במלחמה "ערבית" שבה אי אפשר יהיה לטעון שלא היה זה ניצחון מצרי אלא סובייטי.

רק בקיץ 1973, בחודשים שקדמו למלחמה, צמצם סאדאת מאוד את הצהרות המלחמה, כחלק מתרגיל ההונאה האסטרטגית שנועדה להרדים את ישראל. גם המהלכים המדיניים שמצרים ניהלה מול ארה"ב היו חלק מאותה הונאה אסטרטגית. הם נועדו להרדים את ישראל, כדי להפתיע אותה במלחמה.

אם מישהו מבין מן האמור עד כה שזהו ספר אפולוגטי, שנועד לגונן על ממשלת ישראל בתקופה הנדונה – אין הוא אלא טועה. ההיפך הוא הנכון. הספר מבקר בחריפות רבה את כל הדרגים בישראל על היוהרה, השאננות והביטחון העצמי המופרז, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהביאו למחדל הנורא. שם הספר – "רהב", מעיד על תוכנו.

גלבר, שהיה חוקר בוועדת אגרנט, יוצא נגד השלכת המחדל בעיקרו על המודיעין הלקוי ועל הדבקות בקונספציה. הוא סבור שאי אפשר למצוא נקודה ארכימדית שתסביר את כל מה שקרה או את רובו, אלא ש"היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל". ואכן, הוא מוכיח זאת, אך אף על פי כן, דווקא קריאת הספר שכנעה אותי עוד יותר, שהכישלון המודיעיני הוא גדול המחדלים. עם זאת, הכישלון המודיעיני והדבקות בקונספציה נבעו מאווירת הרהב ועוד יותר מכך, קבלת הקונספציה בידי הפיקוד העליון והדרג המדיני, נובעת מאותה אווירה.

תקצר היריעה להזכיר כאן את רשימת הכשלים שאותם גלבר ניתח וגיבה בעובדות. אזכיר את חלקם על קצה המזלג: ההתמכרות לאשליית ההרתעה (גלבר מדבר אף על "פולחן ההרתעה") שנוצרה במלחמת ששת הימים, האמונה המשיחית בהתרעה שלבטח תהיה לנו לפני מלחמה ותאפשר התארגנות של צה"ל, הערכת חסר של צבאות ערב שהסתירה מאתנו את השינוי הדרמטי שחל בהם מאז תמונות החיילים שברחו יחפים בחולות סיני בששת הימים (כולל התובנה שאין לצבא המצרי יכולת לחצות את התעלה ואם חלקו יחצה הוא יושמד מיד), אי הבנת המשמעות העמוקה של סוללות טילי קרקע אוויר בצד המצרי של תעלת סואץ, ששינו את פני המערכה ופגעו קשות בשליטה האווירית של ישראל, הערכת יתר של כוחו של צה"ל, הערכת חסר ואף זלזול במנהיגותו ובנחרצותו של סאדאת. וכמובן הקונספציה שקבעה באלו תנאים מצרים תצא למלחמה, וכיוון שלא עמדה באותם תנאים, או אמ"ן העריך שאינה עומדת בהם, היה משוכנע שלא תהיה מלחמה. הקונספציה הזאת טימטמה את כל הדרגים. כאשר המלך חוסיין העביר לגולדה מאיר מידע על המלחמה, הגורמים המקצועיים הגדירו אותו כ"אלמריסט" ואת אזהרותיו כ"זאב זאב". וכך, האיום בנשק הנפט, שהיה חלק מן התכנון המדוקדק של המלחמה, הוסבר כתחליף למלחמה. וכך, הפניה למועצת הביטחון נגד ישראל, שבועות ספורים לפני המלחמה, שהייתה אף היא חלק מן ההונאה האסטרטגית, הוסברה כפניה לנשק המדיני מתוך אי היכולת לצאת למלחמה. וכך, סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. וכך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה"תרגיל המצרי הגדול", גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה"תרגיל" אינו אלא מלחמה.

גלבר יוצא נגד הצגת המלחמה כניצחון ישראלי ובעיקר נגד המנטרה שהיא "הניצחון הגדול ביותר של צה"ל". הוא מזכיר דברים שאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) חודשים לפני המלחמה, שכל מצב של תיקו או אי בהירות שישראל ניצחה במלחמה, כמוהו כתבוסה ישראלית. הוא מזכיר שגם בסוף המלחמה צבא מצרי גדול נותר בתוך סיני. כאן דומני שגלבר מחמיר בביקורתו. נכון, זה רחוק מלהיות גדול ניצחונותינו, אך הפולש הסורי גורש כולו מן הגולן וצה"ל הגיע לפאתי דמשק ולשיא החרמון ובדרום – למרחק 101 ק"מ מקהיר וכיתר את הארמיה השלישית. לא בכדי, לקראת סוף המלחמה המצרים הם שלחצו להפסקת אש מהירה ואילו ישראל רצתה לדחות את הפסקת האש לניצול ההצלחה. התוצאה של מלחמת יום הכיפורים, היא שכבר 48 שנים לא הייתה מלחמה כוללת נגד ישראל, והערבים אימצו במקומה את נשק הטרור, הטילים וכד'.

לא עם כל התובנות של גלבר אני מסכים. גלבר טוען שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת, כיוון שהיא הייתה תכלית תפיסתו של סאדאת. האם משמעות הדבר היא שגם אלמלא אותו רהב, שהוא היטיב לתאר, וכל המחדלים שנבעו ממנו, המלחמה הייתה פורצת בהכרח? האמירה הזאת יוצא מהנחה שיש רק שתי אפשרויות – שלום או מלחמה. אני מאמין שאילו ישראל הייתה ערוכה היטב ולא עוטפת את עצמה באופוריה, המלחמה יכלה להימנע.

גלבר טוען שבלי מלחמת יום הכיפורים, לא היה השלום עם מצרים. עד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב היו מושפלות עקב תבוסתן במלחמת ששת הימים, וסאדאת לא העלה על דעתו שלום עם ישראל בלי שיזקוף את קומתם של הערבים בניצחון על ישראל. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה, אך אין ספק שהמצרים הציגו אותה כניצחון גדול. עד היום, 6 באוקטובר הוא יום חג ממלכתי במצרים (גם רצח סאדאת היה במהלך המצעד הצבאי לציון 8 שנים למלחמה). אחרי המלחמה, סאדאת בחר בדרך שונה לגמרי מזו שקדמה לה. הוא הסכים למו"מ ישיר עם ישראל (מיד אחרי המלחמה, בשיחות בק"מ ה-101), לחוזה שלום ולא רק אי-לוחמה, לשלום נפרד, לפירוז סיני (לפני המלחמה הוא סירב לפירוז, אלא אם כן יהיה הדדי, בתביעתו לנסיגה ישראלית ללא שלום) ועוד. לטענתו, גם ישראל ירדה בעקבות המלחמה מחלק מתובנותיה: צליחת התעלה הוכיחה שתעלת סואץ אינה גבול ביטחון בלתי עביר, והמצור על באב אל-מנדב הוכיח ששליטה בשארם א-שייך אינה ערובה לחופש השיט של ישראל.

כרונולוגית, הספר מתחיל במקום שבו הסתיים הספר "התשה – המלחמה שנשכחה"; בהפרת הסכם הפסקת האש עם מצרים וקירוב סוללות הטילים לגבול. המהלך הזה היה הסיבה להסכמת נאצר להפסקת אש. ההבלגה הישראלית על הצעד שובר השוויון הזה היא, לדעתי, המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. לאחר שישראל לא פעלה צבאית נגד המהלך, היא התנתה כל מהלך מדיני בהוצאת הטילים וגם בכך לא עמדה. דומני, שעד היום, אנו לוקים בהתמכרות לשקט, בין אם בגבול עזה, מול הטרור החקלאי בישראל ואפילו מול המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלי.

הספר המצוין והמרתק הזה, מוקדש "להצלחת מאבקה של רעייתי רותי במחלת הסרטן". למרבה הצער, רותי הלכה לעולמה לפני שבועות אחדים.

גלבר יואב; רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973, הוצאת "דביר", תשפ"א 2021. 652 עמ'.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

מגן הגולן

מגן הגולן

7777777.

מה אומר לכם המספר הזה – 7X7?

זה מספר טלפון.

לא נהוג לתת מספר טלפון בעיתון, אבל במקרה הזה, המספר לא מקרי ולכן גם בעליו אינו רואה בו סודי.

כי יש משמעות למספר הזה בעבור בעליו; אין זה רק מספר למען הנוחות, כי קל לזכור אותו, אלא הוא מבטא סמל.

ה-7 הוא חטיבה 7.

ה-77 הוא גדוד עז 77.

האיש הוא אביגדור קהלני.

ואף שאחרי שקהלני היה מח"ט 7 הוא מילא תפקידים בכירים יותר, כמו מפקד אוגדת געש (אוגדת הגולן) במלחמת שלום הגליל, מפקד אוגדה משוריינת, מפקד פו"ם וסגן מפקד חילות השדה, ובפוליטיקה הוא היה השר לביטחון פנים וחבר הקבינט המדיני ביטחוני, זהותו היא בראש ובראשונה כמג"ד עז 77 במלחמת יום הכיפורים.

אנשים נוהגים לחגוג ימי הולדת עגולים. בני שמונים חוגגים את הגיעם לגבורות. אפשר לומר שלגבורות קהלני הגיע קצת קודם… אבל הגיל "העגול" שקהלני חוגג הוא יום הולדתו ה-77. איך לא? והיכן הוא חוגג אותו? באנדרטה של גדוד עז 77 בעמק הבכא; המקום המזוהה אתו יותר מכל.

****

קהלני הוא גיבור ישראל. ספק בידי אם יש עוד לוחם ומפקד מעוטר כמותו בצה"ל. הוא עוטר בעיטור הגבורה – העיטור הגבוה ביותר בצה"ל ובעיטור המופת.

את עיטור המופת קיבל קהלני במלחמת ששת הימים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים כמ"פ בסיני. הטנק שלו היה הראשון שנכנס לחאן יונס. הוא נפצע והטנק שלו יצא מכלל שימוש אך הוא עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. בהמשך המלחמה הוא נפצע אנושות; פציעות מהן הוא סובל עד היום. במשך שנה היה מאושפז, עבר 12 ניתוחים, ולמרות הפגיעה חזר לצבא ולפיקוד.

את עיטור הגבורה קיבל קהלני במלחמת יום הכיפורים, כמי שניהל בגבורה ובכושר מנהיגות נדיר את קרב הבלימה בעמק הבכא, בו עצר כוחות שריון סוריים בעדיפות מספרית פי שלושה. במלחמה שכל קהלני את אחיו ואת גיסו. וכך נכתב בעיטור הגבורה שקיבל:

"סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד-טנקים בקרבות מלחמת יום הכפורים ברמת-הגולן. במשך 4 ימי-הבלימה, עד 9 באוק' 1973, פעל בגזרת קוניטרה והר חרמונית. ב-9 באוק' 1973 גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת-הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על-ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו. סא"ל אביגדור קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה, והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור. סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סוריים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז ארגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת. סא"ל קהלני, בכושר מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האויב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהוו עמדות-מפתח לגזרה כולה. לאחר כיבושן של עמדות הירי מחדש – הושמד הכוח הסורי, שמנה עשרות טנקים, וההתקפה האחרונה על רמת הגולן נשברה. במעשיו אלה מנע את פריצת החזית בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. סא"ל קהלני גילה מנהיגות מופלאה וגבורה אישית בקרב קשה ומסובך, אשר תוצאותיו שינו את פני המערכה ברמת-הגולן. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה".

****

ב-2013 הוענק לקהלני עיטור הנשיא. גם כאן היה זה בזכות גבורתו הצבאית. אבל אני מעריך לא פחות את גבורתו האזרחית. גם בחיים האזרחיים והפוליטיים, קהלני היה מגן הגולן. הפעם, מול איום הנסיגה, שעלולה הייתה לתת לאויב הסורי על מגש של כסף את הניצחון שאותו ניסו להשיג במלחמת יום הכיפורים.

אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר, נכנס לכנסת ומכאן היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.

במערכת הבחירות הטיל רבין על קהלני לעמוד בראש מטה מאוכזבי הליכוד, שנועד לשכנע ליכודניקים ומצביעי ימין לתמוך במפלגת העבודה בראשות רבין. בשליחותו של רבין, הצטלם קהלני בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שישראל לא תיסוג מהגולן ומהבקעה.

אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את שדולת הגולן ועמד בראשה, והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא העלה את חוק שריון הגולן, המחייב רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם כדי לסגת משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. הוא עמד בראש מבצע "עוז 94" – שביתת הרעב בגמלא, משיאי המאבק על הגולן. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו. הוא עמד בראש תנועת הדרך השלישית, נבחר מטעמה לכנסת וכיהן בטעמה בממשלה.

גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטורי המופת והגבורה. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.

במשך שנים רבות, מאז ניהל את רשת "עמל" אחרי שחרורו מצה"ל, מעלה קהלני מדי שנה אלפי תלמידים לגולן, למיזם החינוכי "בעקבות לוחמים". הוא נפגש עם התלמידים בעמק הבכא ומספר להם את סיפור הקרב. כמי ששמע את סיפורו של קהלני עשרות פעמים (לאחרונה במפגש של מתנדבי צח"י, לפני שבועות אחדים), עדין כאשר אני מאזין לסיפורו, אני חש כאילו אני אישית נמצא כרגע עמו בטנק. יכולתו לספר ולרתק משולבת עם יכולתו לרומם את רוח הציבור הצופה בו ולהעביר לתלמידים את המסר שעכשיו תורם להוביל את ההגנה על מדינת ישראל ולשאת את דגל השירות המשמעותי.

****

לפני שבועיים נבחר נשיא למדינת ישראל. אני סברתי שהאדם המתאים ביותר לתפקיד הוא אביגדור קהלני. אף שוחחתי עמו על כך לפני כשנתיים, כפי שעשו גם אחרים, אך הוא לא גילה בכך עניין. "די לי בכבוד של נשיא משפחת קהלני", הוא השיב.

אביגדור קהלני חוגג 77 שנים. אני מצדיע לו.

* "שישי בגולן"

שעת גבורה

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים" על קרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום הכיפורים, הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער שצפה בסדרה "שעת נעילה" תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה?

כאשר צפיתי בסדרה השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. וכמובן, שאלת המוטיבציה של הנער הצופה בסדרה היא ביטוי לשאלה הגדולה יותר – מה המסר של הסדרה?

הסדרה היטיבה להציג את מוראות המלחמה הקשה הזו, הקשה ביותר מכל המלחמות מאז מלחמת השחרור. אך מה הייתה המגמה האידיאולוגית של יוצריה?

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום".

וואלה?! מה אתה אומר? לפעמים בלתי נתפס עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם… וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של מהלך מדיני שנבע מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם רק נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי לעשות שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

היו מגמות פוליטיות בולטות בסדרה. למשל, דחיפת השסע העדתי אל תוך המלחמה, אל תוך הקרבות, דווקא באמצעות הייצוג הקיצוני של הפנתרים השחורים. והיה שם מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, כמייצג מגמה באותה תקופה. אך מצפן, ארגון רדיקלי אנטי ישראלי, שבמלחמת יום הכיפורים תמך בפלישה הסורית והמצרית, מנה בסך הכל כמה מאות איש ואף הוא התפצל לרסיסים כאמבה, והתוצר הבולט שלו היה ארגון הריגול והחבלה של אודי אדיב. איזו מגמה הוא מייצג? לאורך הסדרה, קשה היה שלא להבחין במגמות הללו מחלחלות בכל פרק. עובדה זו עוררה ביקורת על הסדרה, ואף להחרמתה.

אולם המגמות הללו היו בטלות בשישים בתמונה הגדולה של הסדרה. איני יודע האם ועד כמה המגמה המרכזית של היוצרים הייתה לדחוף אותם מסרים, אך המסר הגדול היה הפוך. בסופו של דבר, הסדרה האירה באור יקרות את ערכי הגבורה העילאית, אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הדבקות במשימה, הנחישות, הסולידריות הלאומית והחברתית, אחוות הלוחמים והרֵעות. הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, הם שעמדו לנו בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו, שהיו לוז הסדרה, מרגשים ומרוממי נפש.

כבר בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. וזה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה. איני יודע מה המסר המרכזי שהיוצרים רצו להעביר, אבל המסר שאני ראיתי, הוא שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם – בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת.

אחד השיאים של הסדרה היה נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבו הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית.

הסדרה הציגה את החיילים והמפקדים הזוטרים, שחשו שקיום המדינה מוטל על כתפיהם,

השליכו את נפשם מנגד והצילו את המדינה. והסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הסדרה, הוא אכן סיפורה של מלחמת יום הכיפור, שלמרות תנאי הפתיחה האיומים והנוראים, הסתיימה בניצחון ישראלי, כשצה"ל ניצב בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, ומדינות ערב לא שבו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת.

אם לחזור לשאלת הפתיחה – איך תשפיע הסדרה על הנער שצפה בה; איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

****

הסדרה עוסקת בקרבות בגולן, צולמה בגולן והיא מביאה אנשים רבים לבקר באתרי הגבורה בגולן. ואסיים את המאמר בהתייחסות לסדרה מזווית גולנית.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם, לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. וכפי שראינו בסדרה, הלוחמים על הגנת הגולן הבינו היטב את משמעות הלחימה בכל מחיר על הגולן. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים.

מרבית הסדרה צולמה כאן, בגולן. חלק מסצנות הקרב צולמו ממש על סף ביתי, בין השיפון ליוסיפון. וכאן, בגולן, אכן התנהלו הקרבות הקשים הללו.

והמחשבות שחלפו בראשי למראה הנופים הללו, היו שאין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

* "שישי בגולן"

שעת נעילה – יומן צפיה

עוד טרם החלה הסדרה, ידעתי שארצה לכתוב עליה. כדי לזכור, כתבתי לעצמי את הרשמים מכל פרק, כחומר גלם למאמר המסכם.

הכתיבה הזאת הייתה ליומן צפיה. ונדמה לי שנכון יותר לפרסם אותו במלואו.

פרק כפול, 1+2

*  סרט מטלטל.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (בסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

– נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

– בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. בין אם היוצרים רצו להעביר את המסר הזה ובין אם לאו – בעיניי זה היה המסר החשוב והמשמעותי ביותר בפרק.

פרק 3

– יהונתן גפן כתב פעם שהוא שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה. יוצרי הסרט הכניסו את המשפט הזה לפיו של מלאכי, הפנתר השחור שברח מהמעצר כי יש מלחמה ועלה בטרמפים לגולן. הוא הסביר שאינו עושה זאת למען המדינה אלא למען החברים שלו (אגב, הפאות של מלאכי אמנם מציגות באופן אותנטי את אופנת התקופה, אך חייל סדיר, בוודאי בשריון של שנות ה-70, לבטח לא הורשה ללכת עם תספורת כזו).

אני לא מאמין במסר הזה, כיוון שמלכתחילה החבר'ה, אלה משכונת העוני בירושלים ואלה מהקיבוצים, והבחורים הדתיים שהמלחמה תפסה אותם באמצע תפילת יום הכיפורים, אינם חברים טבעיים שהתקבצו מסיבה חברתית, אלא לוחמים שהתגייסו לצה"ל בהכרה מלאה, כדי להגן על המולדת, וקובצו ליחידה אחת. וביחידה עצמה הפכו לחברים. ובקרב – אחוות הלוחמים היא מרכיב חשוב ביותר, אך אינו עומד בפני עצמו, בלי המטרה הגדולה שלשמה הם לוחמים. ובשם המטרה הזאת, הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים והקצונה בדרגי הביניים, הם אלה שהביאו לנו את הניצחון הגדול. ומלחמת יום הכיפורים, בסופו של חשבון, הייתה ניצחון גדול.

– מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, הוא הדמות האזרחית, החיצונית למלחמה. הוא יצא לחפש את בנו, ותוך כדי הפרק השני אנו מבינים שיונתן הלום הקרב ש"סופח" לחבורת השיריונרים, שאינו אומר מילה, אולי אינו יודע מילה בעברית, הוא בנו.

הסרט מנסה להביא דווקא אותו, האזרח המבוגר שאינו רואה את המלחמה בעד עיני הלוחמים, כקול ה"אוביקטיבי", זה שמציג לצופה את האמת? הוא זלזל באמירה של דפנה שהערבים התחילו במלחמה, והאשים אותנו. האם כך לאורך הסרט, דווקא הוא, המצפניסט, יהיה האיש שמעביר את המסר של יוצריי הסרט? האם הפרשנות של מלחמת יום הכיפורים תוצג דרך עיניים של ארגון אנטי ישראלי עוין?

– לב הסרט, גם בפרק הראשון אך בעיקר בפרק השני, הוא הלומי הקרב. כל אחד מגיב בדרך אחרת. כספי, המפקד, הופך למסוכן, מסכן את חיי הלוחמים שלו, יורה על כוחותינו, שיקול הדעת שלו לקוי. אך נפשי יוצאת אליו, כי לתפיסתי, הוא לא איבד את המצפן. וגם החלטותיו השגויות ושיקול הדעת הלקוי, הם על רקע המצפן של קצין ולוחם שדבק במשימה ומבין מה המשימה ומה המטרה – להילחם כדי לנצח, כדי להגן על הבית, על הקיבוץ שלו ובראש ובראשונה על המדינה. הסרט מנסה להציג את הפטריוטיות והדבקות הזו בצורה נלעגת, כתוצאה של הלם הקרב. אבל אני מזדהה עם הרוח שלו.  

– "שעת נעילה" מנסה לשדר אותנטיות, בהצגת רוח התקופה, הסלנג, המוסיקה, התספורות. אבל היא לוקה פה ושם באנכרוניזם. למשל, מדי הא' של החיילות לא היו אז ירוקים אלא חאקי. המעבר שלהן מחאקי לירוק היה באמצע השירות הסדיר שלי, כעשור מאוחר יותר. גם הביטוי גלח"ץ, למשל, ראשי התיבות של גילוח-צחצוח, לא היה קיים אז. גם לא בשירות הסדיר שלי. אני הכרתי אותו רק כמילואימניק.

כנ"ל אנכרוניזמים לשוניים כמו "שחרר", "אין מצב", "אחי" ועוד.

– בניגוד לסיום שמאוד לא אהבתי של "אחרי נעילה" בעקבות הפרק הראשון – הביצוע המזעזע של "משירי ארץ אהבתי", השיר שסיים את "אחרי ינעילה" של הפרק השני היה נפלא – ביצוע מקסים של "מי מאש", שכתב לאונרד כהן במלחמה, בפי איתי פרל ומאיה בלזיצמן.

פרק 4

– בפרק אנו רואים מקרוב את זוועות המלחמה. ואנו רואים את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והרעות.

אני אמביוולנטי באשר לשילוב של השסע העדתי לסרט. איני מאמין שבקרב הלוחמים בשעת מלחמה, עסקו בכך.

עם זאת, המסר שאני קורא מן המתח העדתי בסרט, הוא דווקא ברית הדמים בין הלוחמים. בסופו של דבר מרקו ואלוש לא רק מורדים בכספי, אלא גם מצילים את חייו.

כספי, הלום הקרב, מאבד את שפיותו והדבר מגיע לשיא כאשר הוא יורה מעל ראשי חייליו כדי שיישמעו לו. עם זאת, ברגע שהוא רואה טייס צונח ועומד ליפול בשבי, הוא הראשון היודע שעליו לעשות הכל כדי להצילו. מרקו ואלוש הולכים אתו. וכששוב מרקו לוקח פיקוד, כספי מציית. ורוח הלחימה שלו מגיעה למצב שבו הוא נלחם בגבורה באבן ובידיים חשופות מול אויב סורי חמוש.

בסדרה הזו איננו רואים את האסטרטגיה הגדולה, את ההחלטות הגדולות של המפקדים הבכירים, אלא את גבורתם ועוז רוחם של לוחמים שנלחמים עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שאין גדולה ממנה. כך החבורה שנחלצה ממוצב החרמון ונתקלה במארב סורי וכך לוחמי השריון במרכז הגולן. אגב, היה מעניין לראות את השריונאים לוחמים כחי"רניקים לכל דבר.

– ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבנו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום". 

וואלה?! מה אתה אומר? עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם. וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של פעולה שנבעה מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הקטע הקיטשי שבו אבינועם והחייל הסורי ניהלו שיח של שלום, נועד להעביר את המסר ה"פיסניקי" הזה. הנה, דווקא אבינועם המוזר הזה ועמיתו הסורי הם השפויים היחידים בטירוף הזה. ומן הסתם הקטע נועד גם להוציא רע את יואב מזוז, מפקד המחלקה, שירה בסורי למוות. אך יואב עשה את הדבר הנכון במלחמה, גם אם יש קסם בקטע הקיטשי של שיח השלום האנושי של שני חיילים משני צבאות אויבים.

פרק 5

מה היה לנו בפרק החמישי?

היה לנו המשך טיפוח השסע העדתי, גם בתוך המלחמה, בצורה מגושמת ולא אמינה.

היה לנו ניסיון דמגוגי להציג את הפיקוד הצה"לי כסוחר בחיי אדם על פי מעמדות: טייס בראש, הרבה רמות מתחת הטנקיסטים ובתחתית הצנחנים. מי שבתחתית – לא מעניין אף אחד ולא יהיה ניסיון לחלץ אותו. תפקידו להיות בשר תותחים. ואולי דווקא יש היגיון בחילוץ קודם כל של הטנקיסטים, כאשר המספר הוא מוגבל, כי באמת ובתמים חסרים טנקיסטים. הרי אנחנו במלחמה קשה.

והיה המצפניסט, כמובן. מני בן דרור. מצפן היה ארגון שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני. במלחמת יום הכיפורים הוא צידד באופן ברור בסורים ובמצרים. זה ארגון שבאופן פעיל תמך תדיר באויבי ישראל. הארגון מנה לכל היותר כמה מאות עלובי נפש. ומראשית שנות השבעים הוא התפלג לרסיסי רסיסים. ממנו יצאה רשת הריגול והחבלה של פת"ח, בראשות הבוגד אודי אדיב. בבחירות 1973, רסיסי מצפן רצו יחד לכנסת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית" וקיבלו כאלף קולות. בראש הרשימה הם הציבו את רמי לבנה, חבר רשת הריגול והחבלה שעדין ישב בכלא. לשם מה צריך היה לדחוף את המצפניסט לסדרה? במקרה הטוב, מתוך כוונה להציג את פני החברה הישראלית באותה תקופה. אבל אין דבר רחוק יותר מאותו רסיס קיקיוני כדי להציג את החברה. במקרה הרע, הוא השליח של יוצרי הסדרה – דרכו הם מביעים את דעותיהם הפוליטיות.

אך כל אלה זוטות. לב לבו של הפרק, ובעצם של הסדרה כולה, הוא ביטוי הגבורה העילאית, אומץ הלב, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדבקות במשימה, הנחישות, ההקרבה, אחוות הלוחמים, הרעות; הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו מרגשים ומרוממי נפש.

פרק 6

השקעה כספית חסרת תקדים ושנים של עבודה על הסדרה, נועדו להציג את המלחמה בצורה האותנטית ביותר שניתן. ואכן, במובנים רבים זו הצלחה. אך איך אפשר להאמין לאותנטיות של סצנה שבה יושבים לוחמים תחת הפגזה כבדה, ומתעסקים בפוליטיקה הפנתרית, של חיפוש השטינקר בתוכם? דומני, שיותר משיש כאן תיאור אותנטי של המלחמה, יש כאן תיאור אותנטי של האג'נדה של יוצר הסרט. אג'נדה של ניסיון ללבות את הקרע והשסע העדתי.

ושמא האג'נדה מבוטאת דרך מני בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שמסביר לדפנה שהדבר החשוב ביותר הוא הקרובים לנו אישית, יואב החבר שלך ויונתן הבן שלי, "עם כל הכבוד לפרויקט הציוני". הסלידה באמירה "הפרויקט הציוני" מבטאת את רמת ה"כבוד" לפרויקט. המצפניסט האולטרה סוציאליסט, כביכול, מפריט בצורה הבוטה ביותר את האתוס של הסולידריות הלאומית והחברתית. איש לנפשו. כל אחד דואג לקרוב אליו ביותר. הוא מתערב כמתחזה לקשר כדי להסיט ב"פקודה" מזויפת יחידה ממשימתה, לחילוץ הכוח שבו נמצא בנו. הוא, שנטש את בנו וניתק ממנו מגע כל חייו, נזכר לפתע שהוא אבא, וכאבא – ש"הפרויקט הציוני" ישלם כל מחיר, כאשר המחיר הוא בנים לאבות אחרים, שלא נטשו מעולם את ילדיהם, העיקר שיחלצו את בנו. כאשר ניתנת לבן הזדמנות לדבר בקשר עם אביו, הוא ממאן להחליף עמו מילה. אני מבין אותו.

כמו בכל הפרקים, אני אמביוולנטי ביחסי לסדרה. מבחינה מקצועית זו סדרה נפלאה. מבחינת האג'נדה, יש מסר כפול. מצד אחד, שתי הדוגמאות שנתתי והמסר הפוליטי הרדיקלי הטמון בהן. אבל מי שמספר את סיפורה של המלחמה, את סיפורם של הלוחמים, לא יכול שלא להציג את הגבורה העילאית. את מסירות האין קץ. את אחוות הלוחמים. את הנכונות להקרבה של נערים שיודעים שקיומה של המדינה מוטל על כתפיהם, והם לוחמים בנחישות וגבורה בכל מאודם. ובסופו של דבר – זה המסר החשוב ביותר שהסדרה מעבירה; מסר שמאפיל על היסודות החתרניים המובלעים בהּ.

– החברות האמיצה שנרקמת בין יואב ואבינועם, שני אנשים שקשה להמציא ניגודים גדולים מהם, שמה שחיברה אותם זו המלחמה, הוא סיפור אנושי מאלף.

– סיפור הלוחמים המוצאים מחסה בבונקר המוצב, באזור שנכבש בידי האויב הסורי וממתינים לחילוץ שמבושש לבוא, הוא סיפור הגבורה של תל סאקי.

מעניין שהסצנות על תל-סאקי צולמו בתל-בזק, בעוד הסצנות על מוצב החרמון צולמו ב… תל-סאקי.

– בשיחה שלאחר הקרנת הפרק, בתכנית "אחרי נעילה", הסעירו אותי דברים שאמר רוני דניאל, ולא בפעם הראשונה. הוא, שלעתים הוא פוסטר של פטריוטיות, שדיבר בערגה על הקשר לאדמה, על כך שהאירוע שעיצב את חייו היה חריש לבד בלילה לאורך הירדן, כנער עולה חדש מעיראק בקיבוץ מעוז חיים; הוא, דווקא הוא, אומר שאינו בטוח שהוא רוצה שהילדים שלו יחיו בישראל.

איזו אמירה קשה!

מצד אחד, אם הוא הגיע למצב כזה, אנחנו באמת צריכים לבדוק את עצמנו, לאן הגענו, איך הידרדרנו.

אבל בראש ובראשונה אי אפשר שלא לראות את ההתבטאות הזה כביטוי לאליטה מנוכרת, מתנתקת. מתנתקת במובן של מנתקת את עצמה.

אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתנו בוערת.

– התכנית "אחרי נעילה" הסתיימה בשיר "אימפריות נופלות לאט". וחשבתי על התודעה העקומה של מי שבחר את השיר, מן הסתם קובי מידן. אנו רואים לוחמים במלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו, והוא מביא לי שיר על "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת". רק לדמיין את המלחמה הזאת אילו פרצה, חלילה, כשהגולן בידי האויב הסורי. את הטבח ההמוני והאונס ההמוני בקריית שמונה ובטבריה שהיו נכבשות בשעות הראשונות של המלחמה.

פרק 7

סצנת הסיום של הפרק הייתה מיוחדת במינה. חיילי המילואים מגיעים אל הבונקר הנצור לחלץ את הלוחמים, רובם פצועים. אליהם הצטרף מני, שחיפש את בנו יוני. יוני היה בין הלוחמים בבונקר. בין הפצועים. האב גוהר על בנו הפצוע, מרעיף עליו אהבה (אותה אהבה שלא ידע מעולם להקרין, בלשון המעטה, כפי שהוא עצמו סיפר לילה קודם לכן למילואימניקים שאליהם הגיע). הלוחם היה פתאום לילד.

וברקע – השיר "ציור", שירם הקסום, מאותה התקופה, של מתי כספי ושלמה גרוניך. "ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם". כמו בכל פרק, רצות בקטע הסיום תמונות אותנטיות ובמרכז – נראים מתי כספי וגיטרה ושלמה גרוניך על פסנתר (הוא אישית אינו בפריים) מופיעים בפני לוחמים באמצע שום מקום. ואם המתח והחיבור בין אימת המלחמה והרגעים האנושיים, שמלווים את הסדרה כולה ואף את הפרק הזה; אותו חיבור שנראה סוריאליסטי, מתגלה כסוריאליסטי גם בתמונות המציאות מהופעת הזמרים בפני הלוחמים בשדה הקרב.

– הפרק הזה תיאר את סיפור תל-סאקי (בסדרה המוצב נקרא 87); סיפורם של הלוחמים שנתקעו במקום, משוועים לחילוץ, מכותרים בצבא הסורי מסביב, והם תקועים בתוך הבונקר, שלבטח עומד בפני כיבוש בידי הכוח הסורי. מה עושים? נכנעים ונופלים בשבי או נשארים להילחם ולמות מות גבורה? בסדרה הלוחמים מעלים את הנושא להצבעה, וכולם זולת אחד מחליטים לא להיכנע.

אני שומע ביקורת רבה על המסר הפציפיסטי של הסדרה, וללא ספק יש גם מסר כזה. אבל הסרט מציג מעל הכל את גבורת הלוחמים. הדבר מתבטא בהצבעת הלוחמים, בנחישות שלהם לא להיכנע גם כשאין סיכוי, כמו גם בכך שלפחות חלקם נשארו במקום מתוך בחירה, כאשר באו לחלצם; כדי לא לנטוש את קומץ הצנחנים על התל.

הסרט משלב סיפורים אמתיים עם בדיון, וכך גם הפרק הזה. הוא לא מתאר אחד לאחד את אותו לילה נורא בבונקר בתל-סאקי. בסדרה פיקד על הלוחמים אלוש, לוחם מן השורה שתפס פיקוד. בפועל פיקד על הכוח המ"מ מנחם אנסבכר. האירוע של החייל שנשכב על הרימון החי ובמותו הציל את חיי חבריו לא היה באותו קרב, אך אירועים כאלו היו בתולדות צה"ל, כדוגמת סיפור גבורתו של נתן אלבז בשנת 1954 ושל רועי קליין במלחמת לבנון השניה.

אך בסך הכל – התיאור נאמן במידה רבה למקור. אכן, הלוחמים בבונקר אחזו בידיהם ברימונים, הוציאו מהם את הנצרות והמתינו לאויב, במטרה להשליך עליו את הרימונים ולגרום להרג מרבי בקרבו, באקט של "תמות נפשי עם פלישתים". אכן, אחד הפצועים ביקש שוב ושוב מים והפר את משמעת השקט, עד שעלול היה להביא לגילוי הבונקר. המפקד ציווה לחנוק אותו למוות כדי שלא יסכן את כולם. וחייל בעל תושיה חשב לפתע שאולי הפצוע אינו שומע. הוא כתב על חפיסת סיגריות (בסרט – על כף ידו) שאין מים, הסורים בחוץ ושישתוק. והחייל שתק וחייו ניצלו. כך היה במציאות. וכמו בסרט, גם במציאות אחד הלוחמים יצא מן הבונקר, הסגיר את עצמו לידי הסורים, סיפר להם שהם נותרו רק ארבעה, שלושה מתו ורק הוא נשאר. וכמו בסרט – הסורים האמינו. לקחו אותו בשבי וחיי חבריו ניצלו. בסרט היה זה גיבור הסרט, אלוש. במציאות היה זה לוחם השריון יצחק נגרקר. נגרקר הוא תושב קצרין, ושמעתי מפיו פעמים רבות את סיפור המלחמה; סיפור הקרב על תל-סאקי וסיפור השבי הסורי.

– אחד מרגעי השיא בפרק היה המפגש בין דפנה לאבינועם. אבינועם הוא איש המודיעין שהתייבש והתעלף בדרכו לחפש עזרה ליואב מזוז, קצין גולני, שפיקד על הקרב במוצב החרמון ועל החילוץ מתוכו. דפנה קצינת הנפגעים וגיבורה בפני עצמה, היא חברתו של יואב, שאינה יודעת על גורלו. בכיסו של אבינועם מצויה הטבעת שיואב השאיר בידיו כדי שייתן אותה לדפנה.

אבינועם ניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שהיה בסביבתו שיש לחלץ מיד את יואב, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היחידה שאולי הייתה עושה משהו זו דפנה. דפנה ששמעה שיש פצוע ממוצב החרמון הגיע אליו, אך דווקא אז הוא היה תחת טשטוש של זריקת הרגעה. ואולי ההחמצה הזאת תהיה החמצת חילוצו של יואב.

פרק 8

מראשית הסדרה, אני צופה בה ברגשות מעורבים. יש בה מרכיבים שמעוררים בי כעס רב ויש בה מרכיבים נפלאים בעיניי. אני סולד מהמסרים הפוליטיים הפציפיסטיים המושחלים לתוכה ומהניפוח של השסע העדתי בעיצומה של מלחמה, בעלילה שבתוך העלילה – סיפור שלושת הפנתרים. אני מזדהה מאוד עם סיפור הגבורה, המסירות, הנחישות, ההקרבה והרעות. ובסופו של דבר, הבחירה שלי היא לבור את המוץ מן התבן, כי אני באמת מוצא בסדרה, בראש ובראשונה, את ערכי הגבורה. אני מאמין שזה הסיפור האמתי שנחרט בתודעת הצופה ובעיקר בתודעת הדור הצעיר.

ביום שישי התפרסם מאמר ב"הארץ" של דורון נשרי, שהיה לוחם בשריון במלחמת יום כיפור, שכותרתו היא: "שעת אכזבה (וכעס)". הוא מבטא במאמר את אכזבתו וכעסו על סיפור הפנתרים במלחמה. "אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ-20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עליי ועל חבריי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב… חבריי לצוות היו דוד גולן מקריית שמונה, בחור מאיר עניים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחבר בנפש, מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו. ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה… אני, בן למשפחת פועלים מנשר… את מקומי בטנק תפס תותחן אחר, איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים… מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו… לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו".

אני מבין אותו ומסכים אתו, אך אני רואה אחרת את הסדרה. המסר המרכזי שלה שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם, בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת. ההרכב של הלוחמים בסדרה, בדומה להרכב שתיאר נשרי, הוא התשובה לדבריו הנלוזים של יאיר תהליכים גולן על אלה שלחמו ובנו… אלה שלחמו ובנו הם מכל שדרות החברה.

שיאו של הפרק השמיני, הוא נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבה הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החברה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית. וכאשר מני לעג לבנו ולחבריו, שהם הכירו רק כמה שעות, והם השיבו לו שהם אחים – הם אמרו אמת. הוא לא היה אתם בפלוגה. אכן, הם הכירו רק כמה שעות. אך הם לחמו יחד על המדינה ובקרב חושלה אחוות הלוחמים ביניהם.

היו בפרק הזה הרבה קטעי קיטש מלודרמטיים, החל בהצטרפות ההזויה של מני, האבא הפציפיסט, להיות מט"ק כדי להישאר עם בנו. קטע הזוי לחלוטין. וכך גם הריב בקשר הפנים של הטנק בין מלאכי וויקטור ועוד. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת הקטע שאותו ציינתי. הקטע של המתנדבים בעם, אותם נערה ונער שהיו מגש הכסף, גם ב-1973.

– הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה.

פרק כפול 9+10, פרק הסיום

הפרק הכפול הציג את קרב עמק הבכא.

עשרות פעמים זכיתי לשמוע את בעל עיטור הגבורה בגין הקרב הזה, אביגדור קהלני, עומד באמפי של עמק הבכא ומספר את סיפור הקרב. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור.

צפיתי פעמים רבות, גם עם קבוצות שהעליתי לגולן, בסרט התיעודי על הקרב, המוקרן באולם הקולנוע באל-רום, הקיבוץ הסמוך לעמק הבכא.

כמובן שקראתי את ספריו של קהלני "עוז 77" (אותו קיבלתי לבר מצווה וקראתי בשקיקה) ו"דרך לוחם".

צפיתי בפרק כמי שמכיר היטב את הסיפור. ואכן, הפרק הזה היטיב לתאר את הקרב. איך קומץ של לוחמים, במספר קטן מאוד של טנקים, בגבורה עילאית, בנחישות בלתי נתפסת, בהבנה שגורל המדינה ניצב על כתפיהם, בידיעה שהם אלה שעומדים בין הסורים לבין הדרך לת"א ולירושלים, בהבנה שהם מגִנים על האימהות שלהם – בלמו כוחות אויב גדולים מהם פי כמה וכמה. איך הטנקיסטים נכנסו אל תוך כוח האויב ומתוכו השמידו את טנקי האויב, בהקרבה עילאית ובמחיר דמים כבד.

מלחמת יום הכיפורים, כבדת הימים, כבדת הדמים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה אחרי מלחמת השחרור, הסתיימה בניצחון ישראלי. למרות ההפתעה ועל אף המחדלים, צה"ל סיים את המלחמה 101 ק"מ מקהיר ובפאתי דמשק. לאורך הסדרה סקרנה אותי השאלה, האם הסדרה תסתיים בתחושת התבוסה או בהצגת הניצחון. העובדה שהסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, העלתה בי את החשש שהניצחון יודר ממנה.

אני שמח שהתבדיתי. אמנם הסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, אבל בגבול סוריה היציאה מבלימה למתקפה הייתה ביום החמישי למלחמה, ב-10 באוקטובר. כאן הסתיימה הסדרה. אמנם המתקפה עצמה כבר לא נכנסה לסדרה, אך היא הסתיימה בנאום מוטיבציה של האל"מ שאותו מגלם אוהד קנולר, שבחלקו הראשון הוא הבטיח שאחרי המלחמה נהיה אנשים טובים יותר ומדינה טובה יותר, ובחלק השני הוא הלהיב את החיילים היוצאים למתקפה, בדרך לדמשק.

לאורך הסדרה צפיתי בה בשתי נקודות תצפית. האחת, היא מה אני רואה בעיניים הסובייקטיביות שלי (ועם מודעות שאני בוחר מה לראות) והשניה היא מה יוצרי הסדרה רצו להראות לי. וזה לא בהכרח אותו הדבר. יש לי תחושה, שכאשר הם הכניסו לפיו של המפקד את הדיבורים על מדינה טובה יותר, הם התכוונו לטובה יותר מהמסר הלוחמני של חציו השני של הנאום. ולא בכדי הם הציגו את עמי בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שכעת היה לאב שכול, שלחם באותו טנק עם בנו שמת בידיו – מסתלק אט אט לעבר הרכב שעמו יסע, ללא בנו, שעלה כדי לחלצו מן המלחמה, הביתה. נדמה לי שהם רצו להציג מסר של… הוא צדק. הנה, המיליטריסטים הללו לא הבינו דבר והם שוב שועטים לדמשק…

אך גם אם זה מה שרצו להראות לי – זה לא מה שראיתי. אני ראיתי נאום מוטיבציה אמתי, של מפקד שבאמת רוצה ומאמין שנהיה מדינה טובה יותר, ולמען המדינה הזאת ראוי להילחם וכעת – אחת המטרה, לנצח במלחמה. והניצחון הוא בעליה לדרך לדמשק. כן, עם אותם לוחמים שחוו קרבות קשים כל כך ואיבדו את הטובים בחבריהם לנגד עיניהם.

ובסיום – כתוביות שהציגו את סיום המלחמה. וגם אם המילה ניצחון לא הופיעה בכתוביות, נאמר היכן הסתיימה המלחמה בשתי הגזרות.

היו מחזות סוריאליסטיים בפרק הזה, שהציגו את הגבורה של האחרונים שציפינו לכך מהם. אבינועם, החנון האולטימטיבי, שיוצא לקרב, לוקח נשק, יורה על האויב שמשתלט על נגמ"ש ונופל בשבי. מני הפציפיסט, כמט"ק נחוש במלחמה, חדור רצון לנצח ומאושר על כל טנק אויב שהוא דופק. מלאכי, הפנתר שישב במעצר בעקבות הלשנה של חברו לפנתרים ולנשק, ששוב ושוב מקלל את "המדינה המזדיינת הזאת", מתגלה כמיני קהלני, שבסערת הקרב מוצא את נקודת התורפה של האויב, העובדה שהמפקדים מתחפרים בתוך הטנק ואין להם תפיסת מרחב, נושא נאום מוטיבציה ציוני ומוביל כוח מאולתר לטקטיקה הנועזת של כניסה אל תוך נחשול הטנקים הסוריים כדי להכות בהם מבפנים, ובסוף הפרק נאמר לו שהוא יהיה על הטנק הראשון שיכנס לסוריה. מני, המצפניסט, בשיחתו האחרונה עם בנו יוני, לפני הקרב האחרון שבו מצא את מותו, אומר לו שביומיים האחרונים הוא, הבן, נתן לו את השיעור החשוב ביותר בחיים. מן הסתם – על משמעות האבהות, והרי הוא היה אבא דפוק ומחורבן, על משמעות אהבת אב לבן. ואני בוחר להבין, שהוא גם הבין את משמעות הניכור שלו כלפי המדינה ואת המשמעות הבלתי מוסרית של פציפיזם, כשאתה בן לאומה הנאבקת על קיומה. אולי הוא הבין, דווקא במלחמה, שכל חייו היו טעות גדולה, כאב מנוכר, כישראלי מנוכר. ומן הסתם הפלייבוי הנהנתן שבו צפינו בפרק הראשון מבלה עם שתי בחורות במיטה, לא חוזר רק כאב שכול, אלא גם כאדם אחר, טוב יותר. הוא אולי עזב לאטו כאשר המפקד דיבר על השעיטה לדמשק, אך אולי הוא באמת יחזור להיות איש טוב יותר, כפי שאמר אותו מפקד בראשית דבריו.

בפרק הראשון, זיהיתי מיד את אבינועם כבן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים וגרם לנזק אסטרטגי כבד למדינת ישראל. בניגוד ללוינברג שנפל בשבי במוצב החרמון, אבינועם הצליח להיחלץ מן החרמון. אך הוא חזר לקרב ונפל בשבי. בניגוד ללוינברג, אבינועם עמד בגבורה ושתק. הוא שתק, בין השאר, כיוון שיואב, הקצין הגולנצ'יק, שעמו ירד ממוצב החרמון, שנפצע לצדו ושנפשו נקשרה בנפשו, הובא לפניו, שבוי קטוע רגל, כדי להפעיל עליו לחץ לדבר כדי להציל אותו, צרח עליו "אל תספר כלום". הוא הרי הבין מה אבינועם יודע. הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, והסרט היה מתקן את מעשהו של לוינברג. אבינועם הספיק לספר ליואב, שהוא נתן לדפנה את הטבעת שלו.

הייתה זו סדרה נפלאה, הן מבחינת העלילה והמשחק ובעיקר בכך שהעבירה לדורות הצעירים את סיפורה של אותה מלחמה, את הגבורה העילאית של הלוחמים שבלמו בגופם את הפולש.

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער הצופה בסדרה תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה. איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.9.20

* על חטא שחטאנו – עיתוני סופ"ש, שהם קדימונים של עיתוני יום כיפור, מלאים בספורט לאומי חדש: מי צריך לבקש מאתנו סליחה. וכדאי לזכור שיום הכיפורים לא קיים כדי שנאמר מי צריך לבקש מאתנו סליחה, אלא כדי שנפשפש בעצמנו, כפרטים וכציבור, כדי לעשות את חשבון הנפש ולחשוב ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה.

מהותו של יום הכיפורים אינה הכאה על חטא על חזה הזולת, אלא על החזה שלנו. על חטא שחטאנו.

ודווקא בנושא הקורונה יש לכך משמעות רבה. נכון, כל אלה שהופנו אליהם האצבעות המאשימות צריכים, כל אחד, לעשות את חשבון נפשו. ועוד איך. אך במאבק בקורונה יש אחריות אישית לכל אחד ואחת מאתנו. וביום הכיפורים כדאי שכל אחד מאתנו כפרט ואנו כציבור, נשאל את עצמנו איפה אנו שותפים להתפשטות המגפה, מה אני עשיתי בנדון, איפה מרחתי, איפה סיבנתי, איפה עיגלתי פינה, איפה לא עטיתי מסכה, איפה לא שמרתי מרחק. ומה שיותר חשוב בעניין זה הוא לקיחת אחריות אישית מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה או עד מיגור המגפה (מה שיבוא קודם).

* במקום שבו אין מנהיגות – כישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וחוסר המנהיגות של נתניהו, בשום אופן אינם יכולים להיות אליבי או תירוץ המצדיק זלזול בהנחיות וצפצוף עליהן, אלא להיפך. במצב כזה אחריות הפרט רק גוברת. במקום שבו אין מנהיגות, היה אתה המנהיגות.

* מפגן של חוסר מנהיגות – הצהרת ה"אשמתם בגדתם" ו"אז אל תבואו אלינו (פתאום ה"אני אני אני אני ואני" הפך ל"אנחנו") בטענות" של נתניהו, היה מפגן מדהים של חוסר מנהיגות. בכל בית ספר למנהיגות ראוי להקרין אותה כהתגלמות חוסר מנהיגות – כזה ראו וכך אל תעשו.

* ענווה מול המגיפה – גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אלינו ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא גם מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. המסקנה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

* קרדיט למקבלי ההחלטות – הטענה שההחלטה על הסגר נובעת משיקולים פוליטיים זרים היא בלתי הגיונית. סגר ומגבלות הם צעדים שפוגעים בציבור בטווח הקצר ולכן הם בלתי פופולריים בעליל. אין מצב שפוליטיקאי יחליט על מגבלות ועל סגר על הציבור מסיבות פוליטיות. לכן, החלטות כאלו הן בהכרח החלטות ענייניות. החלטות ענייניות אינן בהכרח החלטות נכונות, אבל אלו החלטות שבעיני מי שקבלו אותן הן ההחלטות הנכונות לטובת העניין.

לא, איני מיתמם ואיני טוען שהחלטות של פוליטיקאים נטולים שיקול פוליטי. השיקול הפוליטי הוא הרצון בתהילה בזכות ההצלחה והפחד מהמחיר הפוליטי של כישלון. כלומר, מי שמקבל החלטה בלתי פופולרית על הגבלות ועל סגר, עושה זאת מתוך אמונה שזאת ההחלטה הנכונה, שתשתלם לו בטווח הרחוק.

דווקא החלטות על הסרת סגר, על הסרת מגבלות, על פתיחת ענפים בשוק, על החרגות מן הסגר, על התנגדות לסגר ומגבלות, עלולות להיות נגועות בפופוליזם. אך אין זה אומר שכל החלטה כזו אכן נובעת מפופוליזם. האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים היא למציאת האיזון הראוי בין השיקול הרפואי של המלחמה בקורונה לבין השיקול הכלכלי והחברתי של צמצום הפגיעה במשק ובחברה. שיקול רפואי נטו היה מביא לעוצר מוחלט למספר שבועות עד למיגור הנגיף. אבל צעד כזה היה ממיט אסון חברתי וכלכלי על המדינה ואסון נפשי על אזרחים רבים. מהו האיזון הנכון? על כך קיימת מחלוקת. ובחיפוש אחר האיזון הנכון, אנשים שונים יגבשו עמדות שונות ויקבלו החלטות שונות, ולבטח מקבלי ההחלטות לא תמיד יצדקו ויש לבקר אותם.

אך ראוי לתת קרדיט למקבלי ההחלטות, הן לדוחפים לסגר והן לשוללי הסגר, שהם עושים זאת בראש ובראשונה מתוך מחויבות לטובת הציבור.

* המכחישים – הידעתם? יש אנשים שעדיין מכחישים את הקורונה. בחיי.

* המחסל – ליברמן: אם הייתי ראש הממשלה הייתי מחסל את הקורונה תוך 48 שעות.

* דוגמה אישית – ראש הממשלה עדין לא פיטר את יועציו הבכירים שהפרו בידוד.

* ועדה ציבורית – הורדת שכר השרים והח"כים חשובה וראויה. אני שמח על בקשתם של נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון להוריד גם את שכרם. גם אם מבחינה כלכלית ההשפעה של החלטה זו שולית – יש לה משמעות ציבורית וערכית רבה.

עם זאת, דעתי נותרה כשהיתה, שחברי הכנסת אינם צריכים לקבוע את שכרם. יש להקים ועדה ציבורית קבועה, שזו תהיה אחריותה, וועדת משנה של ועדת הכנסת, שתוכל להגיש לה את המלצות הכנסת.

* ד"ש מהמילקי – מסתובב ברשתות איזה סרטון ויראלי הזוי, של איזו יורדת-מילקי מגרמניה (כמובן) שמשירה למצלמה מבט מזרה אימה, ומספרת לנו שהיא מזועזעת ממה שהיא שומעת על מה שקורה בארץ: מחסומי משטרה, עוצרים אנשים, כולאים את האנשים בבתים וכו'. ומספרת איך באירופה הכל פתוח וחופשי.

אין לי כלים מקצועיים לאבחן מה היא לקחה לפני הצילום אבל אני מתייחס אליו בשל הוויראליות של הפצתו. אז כמה עובדות. דווקא ישראל הייתה בין הראשונות להסיר מגבלות ולשחרר ענפים רבים במשק והקדימה בכך את מדינות אירופה. באירופה יש כעת עליה בגרף ההדבקות בדומה למה שהיה כאן ביולי ואם המגמה תימשך סביר להניח שצעדים כמו אלה שננקטים היום בישראל יינקטו בעוד שבועות אחדים באירופה, ואולי אנו כבר נהיה אז אחריהם. דווקא בגרמניה-שלה לפני שבועות אחדים החליטו לאסור על הפגנות, אך בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. בבריטניה נאסרה התקהלות של מעל 6 אנשים. אז יאללה.

אגב, מה מספר לנו מדד המילקי בברלין?

* שפיכות דמים ביום הקדוש – כתב הרב עקיבא איגר, מי שנחשב גדול הדור בזמנו, בשם ועד הכולירע של בני דת משה (קבינט מגיפת הכולירע), לפני כ-190 שנה: "יום כיפורים דאורייתא. ועל כן הגאב"ד [גאון אב בית דין] וביד"צ [בית דין צדק] יצ"ו [ישמרהו צורו ויחיהו] אינן יכולין להקל באופן כללי בעניין התענית. אולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לשאול בעצת רופא מיד עם הרגשת חולשה או שלשול ח"ו, יהיו שני רופאים נוכחים כל היום בחדר הקהל בתוך מקום מרכזי של כל בתי כנסיות דפה. הגאב"ד מזהיר עם זאת באזהרה חמורה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח"ו, אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה".

* בן של – הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, יצא בקריאה אמיצה ונרגשת לא להתפלל בבתי הכנסת ביום הכיפורים מפאת הקורונה. אולי הבן של עמוס עוז יוכל לשכנע את המפגינים להרגיע את הבלפוריאדה?

* בלי לסכן את שלום הציבור – אפשר לממש את זכות ההפגנה בלי לגרום להתקהלויות, בלי לסכן את שלום הציבור ותוך גילוי אחריות. למשל – הפגנת מרפסות. כמו שהיה מפגן מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים בגל הראשון, כך אפשר להודיע שבשעה מסוימת כולם מוזמנים עם שלטים למרפסות, לקרוא קריאות. הנה, טיפ בחינם. אני בטוח שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות.

* תפגינו בזום

* הסכיזופרניה של רוגל אלפר – רוגל אלפר הוא מופרע. אבל בעוד בעבר ניתן היה לחשוב שיש היגיון בשיגעון (שילוב קטלני של אוטו-אנטישמיות, אנטי ציונות, ליברטריאניות ואנרכיזם – שאיכשהו הסתדרו אצלו כמסר עקבי), הרי שלאחרונה מסתמנת סכיזופרניה. הוא משדר במסך מפוצל. מצד אחד, הכחשת קורונה קיצונית והצגתה כמזימה פשיסטית שנועדה לבטל את הדמוקרטיה (שלטענתו אף פעם לא הייתה כאן) ולהעמיד דיקטטור על המדינה ומצד שני קורונופוביה קיצונית כאשר מדובר בדתיים ובעיקר בחרדים – הם מפיצי מחלות, מחוללי הדבקה במזיד, סרבני סגר (הוא מעריץ סרבנים חילונים) וכלפיהם הוא בעד צעדים דיקטטוריים קשים של איסור תפילות וכו'.

וכעת יש לו מנטרה חדשה – הקורונה עימתה אותנו עם ה"אבסורד" של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובלשון הפשקוויל: "ההגדרה 'דמוקרטית ויהודית' היא סתירה לוגית, כי אתנוצנטריות וגזענות מפרות את הדמוקרטיה … אי אפשר גם וגם". מדינה יהודית זו מדינה שבה אסורות הפגנות אך מותרות תפילות. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מותרות הפגנות ואסורות תפילות. ובלשונו: "השיח סביב הסגר מתכנס למחלוקת העיקרית: הפגנות מול תפילות. אבל הרי זו המחלוקת המהותית בציבור הישראלי כבר שנים. הפגנות מול תפילות = 'דמוקרטית' מול 'יהודית' = ישראלים מול יהודים = ליברלים מול לאומנים = שמאל מול ימין".

אז הבה נעשה סדר. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. חופש הדת והפולחן אף הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. החופש לחיים ולבריאות הוא ערך דמוקרטי עליון וערך יהודי עליון (פיקוח נפש דוחה שבת) ולכן נכון לוותר באופן חלקי על מימוש חופש ההפגנה וחופש הדת.

ובחזרה לפשקוויל של אלפר. הוא מציג תמונה שקרית כאילו המדינה היהודית, ולפיכך הלא דמוקרטית, אוסרת על ההפגנות ומתירה את התפילות, בעוד שלמעשה אין בינתיים כל הגבלה על ההפגנות בעוד יש הגבלה על התפילות. והוא מסיים: "הוסיפו לכך את העוצר (אין להתרחק יותר מקילומטר מהבית), שעליו הצהיר גמזו בריש גלי שאין לו כל הצדקה אפידמיולוגית, ותיווכחו כי כל ההכרזות ש'כאן זה לא יקרה' מתבדות. כאן זה קורה עכשיו". שלושה שקרים בפסקה אחת: א. אין עוצר. ב. למעשה גם אין סגר, אלא סגר מאוד חלקי ומחורר. ג. רוני גמזו מעולם לא אמר שאין לסגר הצדקה אפידמיולוגית. הוא תומך בסגר אך פחות הדוק, בעיקר באשר למקומות עבודה, בשל המחיר הכלכלי של הסגר, אך מבהיר שמבחינה אפידמיולוגית נטו צריך סגר מלא.

* בגלל המצלמות? – בעבר הלא רחוק, כאשר נמתחה ביקורת על מיעוט המשתתפים בדיוני הכנסת או על תרבות הדיון הרדודה והצעקנית, נאמר שכך זה אמנם במליאה אך בוועדות זה אחרת לגמרי. באותם ימים, בניגוד למליאה, הוועדות היו סגורות לתקשורת. היום, כאשר גם הוועדות פתוחות לתקשורת, אנו רואים שאותה תרבות של המליאה מתקיימת גם בוועדות, אם לא למטה מזה. ואולי זה דווקא בגלל המצלמות?

* חרפה – סטאז'ר לרפואה הגיע לבצע בדיקות קורונה ביישוב יצהר בשומרון ולא הורשה להיכנס פנימה כי הוא ערבי. מספר פאדי, הסטאז'ר: "בכניסה ליישוב עצר אותי המאבטח ואמר שהוא לא מכניס אותי כי אני ערבי. אמרתי לו: אני כרופא לא מבדיל בין דת, גזע וצבע בעבודה שלי".

כיהודי, אני חש בושה עמוקה. אני יודע שמדובר במקרה חריג ביותר, וספק אם יש עוד יישוב אחד ביו"ש שדבר כזה יכול לקרות בו. אבל זה יישוב אחד יותר מדי.

* כנופיית ביריוני המיקרופון – קלמן ליבסקינד הוא אחד העיתונאים הטובים בארץ, הן כעיתונאי חוקר, הן כפובליציסט והן כשדר ומראיין ברדיו ובטלוויזיה. והוא גם ממש לא חשוד בסמולנות, רחמנא לצלן.

בשבוע שעבר קלמן, וכך גם עיתונאים חשובים אחרים בציונות הדתית, כתבו מאמרים שבהם הם קראו לנתניהו לפרוש מתפקידו במסגרת עסקת טיעון, בשל הנזק החמור הנגרם לחברה הישראלית מהמשך כהונתו. אגב, אני לא מסכים אתם, אני מתנגד לעסקת טיעון עם נתניהו וכתבתי על כך בשבוע שעבר בתגובה על מאמריהם.

בעקבות המאמרים האלה, הופעלה נגדם האינקוויזיציה של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו. מיד צצה תיאוריית קונספירציה אופיינית, שכל כולה שקר מתחילתה ועד סופה, על כך שמנדלבליט תדרך אותם והם פועלים בשם "מפלגת צלח א-דין". אלא שחלקם מעולם לא פגשו את מנדלבליט וקלמן פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים, אחרי מאמרי ביקורת שפרסם עליו. אבל תעשיית השקרים מורגלת לתאוריות קשר ושקר – זה הלחם שלהם.  וחבורת הזבל של תועמלני תעשיית השקרים הפיצו אותה באובססיה מטורפת לאורך השבוע, מתוך רצון לסתום את פיותיהם של הכותבים, לבצע בהם שיימינג, ובעיקר – להרתיע אחרים מלהעז לבטא את שעל לבם.

קלמן ליבסקינד אינו פראייר. במאמר חריף במעריב הוא חשף, דרך הסיפור האישי הקטן שלו, איך פועלת תעשיית השקרים, ההסתה והקונספירציות של נתניהו. זה מאמר מכונן. זה הסיפור החשוב ביותר על מה שקורה במדינה ומן הראוי שנלמד אותו ונשנן אותו. קלמן  חושף את השיטה של כנופיית בריוני המיקרופון, חבורת גידולי הפרא, כלשונו – שמעון ריקלין, ארז תדמור, אבי רצון, יעקב ברדוגו ואלי ציפורי.

קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמתי, מהטובים שיש, ולכן עצם קיומם של "עיתונאים", מן הזן הנחות של ברדוגו&ריקלין וחבורת הזבל שלהם, מעליבה אותו ואת המקצוע שלו, והוא תובע את עלבון העיתונות. כשקראתי את המאמר, ראיתי לעיני רוחי יינן משובח מבטא שאט נפש מ"ייננים" שמוהלים (ומועלים) מים ביין.

* חילול האיסלם – מזעזע! ילד בן 13 בניגריה נדון לעשר (!) שנות מאסר בעוון חילול האיסלם, כיוון שבוויכוח עם חבר "ביזה את אלוהים". עשר שנות מאסר! לילד בן 13. יש ביזוי גדול יותר לאלוהים משימוש בשמו לעונש נפשע כזה?

* מורשת מובארק – ירדן גינתה את איחוד האמירויות ואת בחריין על הסכמי הנרמול עם ישראל. איך מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום מרשה לעצמה לתקוף מדינות ערביות שחותמות עמנו על הסכמי שלום?

זו דרכו של עבדאללה מיום כניסתו לתפקיד, לפני 22 שנה. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק. כפי שמובארק הפך את השלום החם בין ישראל למצרים למלחמה קרה, כך עשה גם עבדאללה לשלום שאביו חתם עם ישראל.

נשיא מצרים א-סיסי, לעומת זאת, בירך על ההסכמים, ללמדך שגם אם השלום בין המדינות לא חזר לימיו הטובים בתקופת סאדאת, הוא כבר ממש לא במקום בו היה בתקופת מובארק.

* המחדל – לקראת יום הכיפורים, כבכל שנה אנו שבים ליום הכיפורים ההוא, מלחמת יום הכיפורים. כתמיד אני מרותק לכתבות בעיתונים. והשנה הופיע באמת גילוי חדש ומרתק – על מרגל מצרי בכיר שכינויו "גוליית" שהעניק לישראל מידע אמין ובזמן על הגל השני של המתקפה המצרית, ואפשר לצה"ל לחולל את המהפך במלחמה.

כבכל שנה, אנו מחמיצים את המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל שלוש שנים לפני שפרצה – קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו המצוין "התשה – המלחמה שנשכחה", יואב גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. הסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית הובילו לתוצאה הקשה – מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הצער, לא למדנו את הלקח. ע"ע מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

* סגר כשר ושמח!

            * ביד הלשון

גמר חתימה טובה – מהי הברכה הנכונה לקראת יום הכיפורים: "חתימה טובה" או "גמר חתימה טובה"? התשובה היא: כן. כלומר שתי התשובות נכונות. מדובר במנהגים שונים.

בעדות המזרח מקובל לברך "חתימה טובה" ובעדות אשכנז "גמר חתימה טובה". בחסידות חב"ד מקובל לברך "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" – בין יום הכיפורים להושענא רבה (שעד אז יש אפשרות ערעור על גזר הדין).

אני נוהג לאחל "גמר חתימה טובה", כי זו הגרסא דינקותא שלי. 

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שני אלונים

שני אלונים / האחים והאחיות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 2.10.17

44 שנים מלאו בימים אלה למלחמת יום הכיפורים. אחד השירים המזוהים עם המלחמה, הוא שירו של נתן יונתן "שני אלונים". נתן יונתן איבד את בנו ליאור בקרבות מלחמת יום הכיפורים, בשעות הראשונות של המלחמה, עת פיקד על מחלקת טנקים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.

ליד מילות השיר "שני אלונים" בספרו של נתן יונתן "שירים על אדמה ומים", נכתב: "לזכר אמנון, חבר של ליאור".

אמנון שפירא מנס ציונה היה חברו של ליאור לטנק, שלחם לצדו של ליאור ונפל לצדו. השיר מדבר על שני אלונים שנגדעו, "את האחד הרעם פעם הכה צמרת / גזע אחיו קרוע, באו בו אש ורוח". שני האלונים, אם כן, הם שני החברים, ליאור ואמנון. והאב האבל סופד להם: "שני אלונים ידעתי, שם במורד הוואדי".

אולם השיר הזה נכתב 15 שנים טרם נפילתו של ליאור ופורסם בעיתון "משמר לילדים" (עיתון הילדים של "על המשמר" – בטאון מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי) ב-9.12.58.

השיר לא נכתב כאלגוריה, אלא פשוטו כמשמעו – כקינה על שני עצי אלון בקיבוצו של נתן יונתן, קיבוץ שריד; שני אלונים יפים וחסונים, שנגדעו.

לאחר נפילתם של ליאור בנו וחברו לטנק אמנון שפירא, קיבל השיר משמעות טרגית חדשה. נתן יונתן שייך את השיר לנפילת בנו וחברו.

בדומה לשירו "זמר לבני", אותו כתב לליאור בילדותו, כך גם "שני אלונים" התפרסם מחדש במשמעותו הטרגית. במקור, השיר נכתב על פי מנגינה רוסית, מנגינת השיר "עץ חוזרר דק", ולאחר המלחמה הולחן מחדש בידי גידי קורן ובוצע בפי "האחים והאחיות".

וכך כתבה על השיר צפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן ואמו של ליאור: "ליד ביתי בקיבוץ שריד שני אלונים. קוטי צוקר, מראשוני קיבוץ שריד, היא ששתלה אותם לפני שנים רבות. מאוחר יותר כתב נתן יונתן את השיר 'שני אלונים' לפי מנגינה רוסית שנקלעה בדרכי המוזיקלית.

בתחילה היה זה שיר תמים המתאר את שני האלונים שליד ביתנו, אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הפך לשיר זיכרון לליאור בננו ולחברו לטנק אמנון שפירא מנס ציונה, שנהרגו במלחמה זו".

להקת "האחים והאחיות" פעלה בשנים 1971-1982, הייתה פופולרית מאוד והניבה להיטים רבים. בשנת 2002 היא הוקמה בשנית ופעלה עשר שנים נוספות, אך הפעם ההצלחה לא האירה לה פנים.

הרכב הלהקה השתנה פעמים רבות, אך תמיד הוא מנה שני זמרים ושתי זמרות. את הלהקה הקים וניהל גידי קורן, שהלחין רבים משיריה ובהם שיר זה. גידי קורן היה אז סטודנט לרפואה ובמקביל ללימודיו ניהל את הלהקה וכתב את שיריה. שמה של הלהקה נקבע בהשראת להקת "האימהות והאבות" האמריקאית. בין להיטיה הגדולים: "עיר שלום", "אהבה ראשונה", שיר הילדים "שובי דובי" ועוד. "האחים והאחיות" הקליטו ב-1975 תקליט שלם משיריו של נתן יונתן, ובו בין השאר "חופים", "שיר אהבה ישן", "כמו בלדה", "אם העולם" ו"שירים עד כאן" בלחנו של גידי קורן (לחן יפה מאוד, אך לא שרד את מבחן הזמן, אולי בשל לחנו המאוחר יותר של נחום היימן, שהיה לקלסיקה).

גידי קורן הוא מלחין פורה, שהלחין כ-400 שירים, הן ל"האחים והאחיות" והן לזמרים אחרים, כמו שלמה ארצי שזכה בפסטיבל הזמר והפזמון בלחנו של קורן לשירו של אמיר גלבוע "שיר בבוקר בבוקר", המוכר יותר כ"פתאום קם אדם בבוקר". רבים מלחניו היו של שירי משוררים.

קורן, שהנו רופא ומוסיקאי, בחר ברפואה כדרך חייו ומקצועו הראשי. ב-1982 הוא ירד לקנדה, ואז התפרקה הלהקה. הוא עשה חיל בקריירה הרפואית, כפרופסור חוקר וכמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת טורונטו. בשנה שעברה, בגיל 69, הוא חזר לישראל וגם כאן הוא משלב מחקר במכון המחקר של קופת חולים "מכבי" עם הוראה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב.

לאחרונה נערך ערב מחווה לכבודו, במלאת לו שבעים ולכבוד חזרתו לארץ. האם הוא יחזור גם למוסיקה?

נשמע את הקלסיקה של "האחים והאחיות", לזכרם של ליאור ואמנון וכל חללי מלחמת יום הכיפורים.

פַּעַם עַל גְּדוֹת הַוָּאדִי
שְׁנֵי אַלּוֹנִים בַּסֶּלַע
שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי
שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי.

אֶת הָאֶחָד הָרַעַם
פַּעַם הִכָּה צַמֶּרֶת.
גֶּזַע אָחִיו קָרוּעַ
בָּאוּ בּוֹ אֵשׁ וָרוּחַ.

קַיִץ שָׁלַח שִׁנַּיִם
מֵי הַגְּשָׁמִים הוֹלְכִים הֵם.
אַךְ הֵם עוֹמְדִים הַשְּׁנַיִם,
שְׁנֵי אַלּוֹנִים אַחִים הֵם.

תַּם הַסִּפּוּר אֵינֶנּוּ.
מִי כָּאַלּוֹן יִתְּנֶנּוּ.
שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי
שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי