צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.9.20

* על חטא שחטאנו – עיתוני סופ"ש, שהם קדימונים של עיתוני יום כיפור, מלאים בספורט לאומי חדש: מי צריך לבקש מאתנו סליחה. וכדאי לזכור שיום הכיפורים לא קיים כדי שנאמר מי צריך לבקש מאתנו סליחה, אלא כדי שנפשפש בעצמנו, כפרטים וכציבור, כדי לעשות את חשבון הנפש ולחשוב ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה.

מהותו של יום הכיפורים אינה הכאה על חטא על חזה הזולת, אלא על החזה שלנו. על חטא שחטאנו.

ודווקא בנושא הקורונה יש לכך משמעות רבה. נכון, כל אלה שהופנו אליהם האצבעות המאשימות צריכים, כל אחד, לעשות את חשבון נפשו. ועוד איך. אך במאבק בקורונה יש אחריות אישית לכל אחד ואחת מאתנו. וביום הכיפורים כדאי שכל אחד מאתנו כפרט ואנו כציבור, נשאל את עצמנו איפה אנו שותפים להתפשטות המגפה, מה אני עשיתי בנדון, איפה מרחתי, איפה סיבנתי, איפה עיגלתי פינה, איפה לא עטיתי מסכה, איפה לא שמרתי מרחק. ומה שיותר חשוב בעניין זה הוא לקיחת אחריות אישית מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה או עד מיגור המגפה (מה שיבוא קודם).

* במקום שבו אין מנהיגות – כישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וחוסר המנהיגות של נתניהו, בשום אופן אינם יכולים להיות אליבי או תירוץ המצדיק זלזול בהנחיות וצפצוף עליהן, אלא להיפך. במצב כזה אחריות הפרט רק גוברת. במקום שבו אין מנהיגות, היה אתה המנהיגות.

* מפגן של חוסר מנהיגות – הצהרת ה"אשמתם בגדתם" ו"אז אל תבואו אלינו (פתאום ה"אני אני אני אני ואני" הפך ל"אנחנו") בטענות" של נתניהו, היה מפגן מדהים של חוסר מנהיגות. בכל בית ספר למנהיגות ראוי להקרין אותה כהתגלמות חוסר מנהיגות – כזה ראו וכך אל תעשו.

* ענווה מול המגיפה – גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אלינו ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא גם מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. המסקנה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

* קרדיט למקבלי ההחלטות – הטענה שההחלטה על הסגר נובעת משיקולים פוליטיים זרים היא בלתי הגיונית. סגר ומגבלות הם צעדים שפוגעים בציבור בטווח הקצר ולכן הם בלתי פופולריים בעליל. אין מצב שפוליטיקאי יחליט על מגבלות ועל סגר על הציבור מסיבות פוליטיות. לכן, החלטות כאלו הן בהכרח החלטות ענייניות. החלטות ענייניות אינן בהכרח החלטות נכונות, אבל אלו החלטות שבעיני מי שקבלו אותן הן ההחלטות הנכונות לטובת העניין.

לא, איני מיתמם ואיני טוען שהחלטות של פוליטיקאים נטולים שיקול פוליטי. השיקול הפוליטי הוא הרצון בתהילה בזכות ההצלחה והפחד מהמחיר הפוליטי של כישלון. כלומר, מי שמקבל החלטה בלתי פופולרית על הגבלות ועל סגר, עושה זאת מתוך אמונה שזאת ההחלטה הנכונה, שתשתלם לו בטווח הרחוק.

דווקא החלטות על הסרת סגר, על הסרת מגבלות, על פתיחת ענפים בשוק, על החרגות מן הסגר, על התנגדות לסגר ומגבלות, עלולות להיות נגועות בפופוליזם. אך אין זה אומר שכל החלטה כזו אכן נובעת מפופוליזם. האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים היא למציאת האיזון הראוי בין השיקול הרפואי של המלחמה בקורונה לבין השיקול הכלכלי והחברתי של צמצום הפגיעה במשק ובחברה. שיקול רפואי נטו היה מביא לעוצר מוחלט למספר שבועות עד למיגור הנגיף. אבל צעד כזה היה ממיט אסון חברתי וכלכלי על המדינה ואסון נפשי על אזרחים רבים. מהו האיזון הנכון? על כך קיימת מחלוקת. ובחיפוש אחר האיזון הנכון, אנשים שונים יגבשו עמדות שונות ויקבלו החלטות שונות, ולבטח מקבלי ההחלטות לא תמיד יצדקו ויש לבקר אותם.

אך ראוי לתת קרדיט למקבלי ההחלטות, הן לדוחפים לסגר והן לשוללי הסגר, שהם עושים זאת בראש ובראשונה מתוך מחויבות לטובת הציבור.

* המכחישים – הידעתם? יש אנשים שעדיין מכחישים את הקורונה. בחיי.

* המחסל – ליברמן: אם הייתי ראש הממשלה הייתי מחסל את הקורונה תוך 48 שעות.

* דוגמה אישית – ראש הממשלה עדין לא פיטר את יועציו הבכירים שהפרו בידוד.

* ועדה ציבורית – הורדת שכר השרים והח"כים חשובה וראויה. אני שמח על בקשתם של נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון להוריד גם את שכרם. גם אם מבחינה כלכלית ההשפעה של החלטה זו שולית – יש לה משמעות ציבורית וערכית רבה.

עם זאת, דעתי נותרה כשהיתה, שחברי הכנסת אינם צריכים לקבוע את שכרם. יש להקים ועדה ציבורית קבועה, שזו תהיה אחריותה, וועדת משנה של ועדת הכנסת, שתוכל להגיש לה את המלצות הכנסת.

* ד"ש מהמילקי – מסתובב ברשתות איזה סרטון ויראלי הזוי, של איזו יורדת-מילקי מגרמניה (כמובן) שמשירה למצלמה מבט מזרה אימה, ומספרת לנו שהיא מזועזעת ממה שהיא שומעת על מה שקורה בארץ: מחסומי משטרה, עוצרים אנשים, כולאים את האנשים בבתים וכו'. ומספרת איך באירופה הכל פתוח וחופשי.

אין לי כלים מקצועיים לאבחן מה היא לקחה לפני הצילום אבל אני מתייחס אליו בשל הוויראליות של הפצתו. אז כמה עובדות. דווקא ישראל הייתה בין הראשונות להסיר מגבלות ולשחרר ענפים רבים במשק והקדימה בכך את מדינות אירופה. באירופה יש כעת עליה בגרף ההדבקות בדומה למה שהיה כאן ביולי ואם המגמה תימשך סביר להניח שצעדים כמו אלה שננקטים היום בישראל יינקטו בעוד שבועות אחדים באירופה, ואולי אנו כבר נהיה אז אחריהם. דווקא בגרמניה-שלה לפני שבועות אחדים החליטו לאסור על הפגנות, אך בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. בבריטניה נאסרה התקהלות של מעל 6 אנשים. אז יאללה.

אגב, מה מספר לנו מדד המילקי בברלין?

* שפיכות דמים ביום הקדוש – כתב הרב עקיבא איגר, מי שנחשב גדול הדור בזמנו, בשם ועד הכולירע של בני דת משה (קבינט מגיפת הכולירע), לפני כ-190 שנה: "יום כיפורים דאורייתא. ועל כן הגאב"ד [גאון אב בית דין] וביד"צ [בית דין צדק] יצ"ו [ישמרהו צורו ויחיהו] אינן יכולין להקל באופן כללי בעניין התענית. אולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לשאול בעצת רופא מיד עם הרגשת חולשה או שלשול ח"ו, יהיו שני רופאים נוכחים כל היום בחדר הקהל בתוך מקום מרכזי של כל בתי כנסיות דפה. הגאב"ד מזהיר עם זאת באזהרה חמורה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח"ו, אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה".

* בן של – הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, יצא בקריאה אמיצה ונרגשת לא להתפלל בבתי הכנסת ביום הכיפורים מפאת הקורונה. אולי הבן של עמוס עוז יוכל לשכנע את המפגינים להרגיע את הבלפוריאדה?

* בלי לסכן את שלום הציבור – אפשר לממש את זכות ההפגנה בלי לגרום להתקהלויות, בלי לסכן את שלום הציבור ותוך גילוי אחריות. למשל – הפגנת מרפסות. כמו שהיה מפגן מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים בגל הראשון, כך אפשר להודיע שבשעה מסוימת כולם מוזמנים עם שלטים למרפסות, לקרוא קריאות. הנה, טיפ בחינם. אני בטוח שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות.

* תפגינו בזום

* הסכיזופרניה של רוגל אלפר – רוגל אלפר הוא מופרע. אבל בעוד בעבר ניתן היה לחשוב שיש היגיון בשיגעון (שילוב קטלני של אוטו-אנטישמיות, אנטי ציונות, ליברטריאניות ואנרכיזם – שאיכשהו הסתדרו אצלו כמסר עקבי), הרי שלאחרונה מסתמנת סכיזופרניה. הוא משדר במסך מפוצל. מצד אחד, הכחשת קורונה קיצונית והצגתה כמזימה פשיסטית שנועדה לבטל את הדמוקרטיה (שלטענתו אף פעם לא הייתה כאן) ולהעמיד דיקטטור על המדינה ומצד שני קורונופוביה קיצונית כאשר מדובר בדתיים ובעיקר בחרדים – הם מפיצי מחלות, מחוללי הדבקה במזיד, סרבני סגר (הוא מעריץ סרבנים חילונים) וכלפיהם הוא בעד צעדים דיקטטוריים קשים של איסור תפילות וכו'.

וכעת יש לו מנטרה חדשה – הקורונה עימתה אותנו עם ה"אבסורד" של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובלשון הפשקוויל: "ההגדרה 'דמוקרטית ויהודית' היא סתירה לוגית, כי אתנוצנטריות וגזענות מפרות את הדמוקרטיה … אי אפשר גם וגם". מדינה יהודית זו מדינה שבה אסורות הפגנות אך מותרות תפילות. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מותרות הפגנות ואסורות תפילות. ובלשונו: "השיח סביב הסגר מתכנס למחלוקת העיקרית: הפגנות מול תפילות. אבל הרי זו המחלוקת המהותית בציבור הישראלי כבר שנים. הפגנות מול תפילות = 'דמוקרטית' מול 'יהודית' = ישראלים מול יהודים = ליברלים מול לאומנים = שמאל מול ימין".

אז הבה נעשה סדר. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. חופש הדת והפולחן אף הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. החופש לחיים ולבריאות הוא ערך דמוקרטי עליון וערך יהודי עליון (פיקוח נפש דוחה שבת) ולכן נכון לוותר באופן חלקי על מימוש חופש ההפגנה וחופש הדת.

ובחזרה לפשקוויל של אלפר. הוא מציג תמונה שקרית כאילו המדינה היהודית, ולפיכך הלא דמוקרטית, אוסרת על ההפגנות ומתירה את התפילות, בעוד שלמעשה אין בינתיים כל הגבלה על ההפגנות בעוד יש הגבלה על התפילות. והוא מסיים: "הוסיפו לכך את העוצר (אין להתרחק יותר מקילומטר מהבית), שעליו הצהיר גמזו בריש גלי שאין לו כל הצדקה אפידמיולוגית, ותיווכחו כי כל ההכרזות ש'כאן זה לא יקרה' מתבדות. כאן זה קורה עכשיו". שלושה שקרים בפסקה אחת: א. אין עוצר. ב. למעשה גם אין סגר, אלא סגר מאוד חלקי ומחורר. ג. רוני גמזו מעולם לא אמר שאין לסגר הצדקה אפידמיולוגית. הוא תומך בסגר אך פחות הדוק, בעיקר באשר למקומות עבודה, בשל המחיר הכלכלי של הסגר, אך מבהיר שמבחינה אפידמיולוגית נטו צריך סגר מלא.

* בגלל המצלמות? – בעבר הלא רחוק, כאשר נמתחה ביקורת על מיעוט המשתתפים בדיוני הכנסת או על תרבות הדיון הרדודה והצעקנית, נאמר שכך זה אמנם במליאה אך בוועדות זה אחרת לגמרי. באותם ימים, בניגוד למליאה, הוועדות היו סגורות לתקשורת. היום, כאשר גם הוועדות פתוחות לתקשורת, אנו רואים שאותה תרבות של המליאה מתקיימת גם בוועדות, אם לא למטה מזה. ואולי זה דווקא בגלל המצלמות?

* חרפה – סטאז'ר לרפואה הגיע לבצע בדיקות קורונה ביישוב יצהר בשומרון ולא הורשה להיכנס פנימה כי הוא ערבי. מספר פאדי, הסטאז'ר: "בכניסה ליישוב עצר אותי המאבטח ואמר שהוא לא מכניס אותי כי אני ערבי. אמרתי לו: אני כרופא לא מבדיל בין דת, גזע וצבע בעבודה שלי".

כיהודי, אני חש בושה עמוקה. אני יודע שמדובר במקרה חריג ביותר, וספק אם יש עוד יישוב אחד ביו"ש שדבר כזה יכול לקרות בו. אבל זה יישוב אחד יותר מדי.

* כנופיית ביריוני המיקרופון – קלמן ליבסקינד הוא אחד העיתונאים הטובים בארץ, הן כעיתונאי חוקר, הן כפובליציסט והן כשדר ומראיין ברדיו ובטלוויזיה. והוא גם ממש לא חשוד בסמולנות, רחמנא לצלן.

בשבוע שעבר קלמן, וכך גם עיתונאים חשובים אחרים בציונות הדתית, כתבו מאמרים שבהם הם קראו לנתניהו לפרוש מתפקידו במסגרת עסקת טיעון, בשל הנזק החמור הנגרם לחברה הישראלית מהמשך כהונתו. אגב, אני לא מסכים אתם, אני מתנגד לעסקת טיעון עם נתניהו וכתבתי על כך בשבוע שעבר בתגובה על מאמריהם.

בעקבות המאמרים האלה, הופעלה נגדם האינקוויזיציה של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו. מיד צצה תיאוריית קונספירציה אופיינית, שכל כולה שקר מתחילתה ועד סופה, על כך שמנדלבליט תדרך אותם והם פועלים בשם "מפלגת צלח א-דין". אלא שחלקם מעולם לא פגשו את מנדלבליט וקלמן פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים, אחרי מאמרי ביקורת שפרסם עליו. אבל תעשיית השקרים מורגלת לתאוריות קשר ושקר – זה הלחם שלהם.  וחבורת הזבל של תועמלני תעשיית השקרים הפיצו אותה באובססיה מטורפת לאורך השבוע, מתוך רצון לסתום את פיותיהם של הכותבים, לבצע בהם שיימינג, ובעיקר – להרתיע אחרים מלהעז לבטא את שעל לבם.

קלמן ליבסקינד אינו פראייר. במאמר חריף במעריב הוא חשף, דרך הסיפור האישי הקטן שלו, איך פועלת תעשיית השקרים, ההסתה והקונספירציות של נתניהו. זה מאמר מכונן. זה הסיפור החשוב ביותר על מה שקורה במדינה ומן הראוי שנלמד אותו ונשנן אותו. קלמן  חושף את השיטה של כנופיית בריוני המיקרופון, חבורת גידולי הפרא, כלשונו – שמעון ריקלין, ארז תדמור, אבי רצון, יעקב ברדוגו ואלי ציפורי.

קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמתי, מהטובים שיש, ולכן עצם קיומם של "עיתונאים", מן הזן הנחות של ברדוגו&ריקלין וחבורת הזבל שלהם, מעליבה אותו ואת המקצוע שלו, והוא תובע את עלבון העיתונות. כשקראתי את המאמר, ראיתי לעיני רוחי יינן משובח מבטא שאט נפש מ"ייננים" שמוהלים (ומועלים) מים ביין.

* חילול האיסלם – מזעזע! ילד בן 13 בניגריה נדון לעשר (!) שנות מאסר בעוון חילול האיסלם, כיוון שבוויכוח עם חבר "ביזה את אלוהים". עשר שנות מאסר! לילד בן 13. יש ביזוי גדול יותר לאלוהים משימוש בשמו לעונש נפשע כזה?

* מורשת מובארק – ירדן גינתה את איחוד האמירויות ואת בחריין על הסכמי הנרמול עם ישראל. איך מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום מרשה לעצמה לתקוף מדינות ערביות שחותמות עמנו על הסכמי שלום?

זו דרכו של עבדאללה מיום כניסתו לתפקיד, לפני 22 שנה. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק. כפי שמובארק הפך את השלום החם בין ישראל למצרים למלחמה קרה, כך עשה גם עבדאללה לשלום שאביו חתם עם ישראל.

נשיא מצרים א-סיסי, לעומת זאת, בירך על ההסכמים, ללמדך שגם אם השלום בין המדינות לא חזר לימיו הטובים בתקופת סאדאת, הוא כבר ממש לא במקום בו היה בתקופת מובארק.

* המחדל – לקראת יום הכיפורים, כבכל שנה אנו שבים ליום הכיפורים ההוא, מלחמת יום הכיפורים. כתמיד אני מרותק לכתבות בעיתונים. והשנה הופיע באמת גילוי חדש ומרתק – על מרגל מצרי בכיר שכינויו "גוליית" שהעניק לישראל מידע אמין ובזמן על הגל השני של המתקפה המצרית, ואפשר לצה"ל לחולל את המהפך במלחמה.

כבכל שנה, אנו מחמיצים את המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל שלוש שנים לפני שפרצה – קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו המצוין "התשה – המלחמה שנשכחה", יואב גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. הסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית הובילו לתוצאה הקשה – מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הצער, לא למדנו את הלקח. ע"ע מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

* סגר כשר ושמח!

            * ביד הלשון

גמר חתימה טובה – מהי הברכה הנכונה לקראת יום הכיפורים: "חתימה טובה" או "גמר חתימה טובה"? התשובה היא: כן. כלומר שתי התשובות נכונות. מדובר במנהגים שונים.

בעדות המזרח מקובל לברך "חתימה טובה" ובעדות אשכנז "גמר חתימה טובה". בחסידות חב"ד מקובל לברך "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" – בין יום הכיפורים להושענא רבה (שעד אז יש אפשרות ערעור על גזר הדין).

אני נוהג לאחל "גמר חתימה טובה", כי זו הגרסא דינקותא שלי. 

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: שני אלונים

שני אלונים / האחים והאחיות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 2.10.17

44 שנים מלאו בימים אלה למלחמת יום הכיפורים. אחד השירים המזוהים עם המלחמה, הוא שירו של נתן יונתן "שני אלונים". נתן יונתן איבד את בנו ליאור בקרבות מלחמת יום הכיפורים, בשעות הראשונות של המלחמה, עת פיקד על מחלקת טנקים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.

ליד מילות השיר "שני אלונים" בספרו של נתן יונתן "שירים על אדמה ומים", נכתב: "לזכר אמנון, חבר של ליאור".

אמנון שפירא מנס ציונה היה חברו של ליאור לטנק, שלחם לצדו של ליאור ונפל לצדו. השיר מדבר על שני אלונים שנגדעו, "את האחד הרעם פעם הכה צמרת / גזע אחיו קרוע, באו בו אש ורוח". שני האלונים, אם כן, הם שני החברים, ליאור ואמנון. והאב האבל סופד להם: "שני אלונים ידעתי, שם במורד הוואדי".

אולם השיר הזה נכתב 15 שנים טרם נפילתו של ליאור ופורסם בעיתון "משמר לילדים" (עיתון הילדים של "על המשמר" – בטאון מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי) ב-9.12.58.

השיר לא נכתב כאלגוריה, אלא פשוטו כמשמעו – כקינה על שני עצי אלון בקיבוצו של נתן יונתן, קיבוץ שריד; שני אלונים יפים וחסונים, שנגדעו.

לאחר נפילתם של ליאור בנו וחברו לטנק אמנון שפירא, קיבל השיר משמעות טרגית חדשה. נתן יונתן שייך את השיר לנפילת בנו וחברו.

בדומה לשירו "זמר לבני", אותו כתב לליאור בילדותו, כך גם "שני אלונים" התפרסם מחדש במשמעותו הטרגית. במקור, השיר נכתב על פי מנגינה רוסית, מנגינת השיר "עץ חוזרר דק", ולאחר המלחמה הולחן מחדש בידי גידי קורן ובוצע בפי "האחים והאחיות".

וכך כתבה על השיר צפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן ואמו של ליאור: "ליד ביתי בקיבוץ שריד שני אלונים. קוטי צוקר, מראשוני קיבוץ שריד, היא ששתלה אותם לפני שנים רבות. מאוחר יותר כתב נתן יונתן את השיר 'שני אלונים' לפי מנגינה רוסית שנקלעה בדרכי המוזיקלית.

בתחילה היה זה שיר תמים המתאר את שני האלונים שליד ביתנו, אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הפך לשיר זיכרון לליאור בננו ולחברו לטנק אמנון שפירא מנס ציונה, שנהרגו במלחמה זו".

להקת "האחים והאחיות" פעלה בשנים 1971-1982, הייתה פופולרית מאוד והניבה להיטים רבים. בשנת 2002 היא הוקמה בשנית ופעלה עשר שנים נוספות, אך הפעם ההצלחה לא האירה לה פנים.

הרכב הלהקה השתנה פעמים רבות, אך תמיד הוא מנה שני זמרים ושתי זמרות. את הלהקה הקים וניהל גידי קורן, שהלחין רבים משיריה ובהם שיר זה. גידי קורן היה אז סטודנט לרפואה ובמקביל ללימודיו ניהל את הלהקה וכתב את שיריה. שמה של הלהקה נקבע בהשראת להקת "האימהות והאבות" האמריקאית. בין להיטיה הגדולים: "עיר שלום", "אהבה ראשונה", שיר הילדים "שובי דובי" ועוד. "האחים והאחיות" הקליטו ב-1975 תקליט שלם משיריו של נתן יונתן, ובו בין השאר "חופים", "שיר אהבה ישן", "כמו בלדה", "אם העולם" ו"שירים עד כאן" בלחנו של גידי קורן (לחן יפה מאוד, אך לא שרד את מבחן הזמן, אולי בשל לחנו המאוחר יותר של נחום היימן, שהיה לקלסיקה).

גידי קורן הוא מלחין פורה, שהלחין כ-400 שירים, הן ל"האחים והאחיות" והן לזמרים אחרים, כמו שלמה ארצי שזכה בפסטיבל הזמר והפזמון בלחנו של קורן לשירו של אמיר גלבוע "שיר בבוקר בבוקר", המוכר יותר כ"פתאום קם אדם בבוקר". רבים מלחניו היו של שירי משוררים.

קורן, שהנו רופא ומוסיקאי, בחר ברפואה כדרך חייו ומקצועו הראשי. ב-1982 הוא ירד לקנדה, ואז התפרקה הלהקה. הוא עשה חיל בקריירה הרפואית, כפרופסור חוקר וכמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת טורונטו. בשנה שעברה, בגיל 69, הוא חזר לישראל וגם כאן הוא משלב מחקר במכון המחקר של קופת חולים "מכבי" עם הוראה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב.

לאחרונה נערך ערב מחווה לכבודו, במלאת לו שבעים ולכבוד חזרתו לארץ. האם הוא יחזור גם למוסיקה?

נשמע את הקלסיקה של "האחים והאחיות", לזכרם של ליאור ואמנון וכל חללי מלחמת יום הכיפורים.

פַּעַם עַל גְּדוֹת הַוָּאדִי
שְׁנֵי אַלּוֹנִים בַּסֶּלַע
שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי
שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי.

אֶת הָאֶחָד הָרַעַם
פַּעַם הִכָּה צַמֶּרֶת.
גֶּזַע אָחִיו קָרוּעַ
בָּאוּ בּוֹ אֵשׁ וָרוּחַ.

קַיִץ שָׁלַח שִׁנַּיִם
מֵי הַגְּשָׁמִים הוֹלְכִים הֵם.
אַךְ הֵם עוֹמְדִים הַשְּׁנַיִם,
שְׁנֵי אַלּוֹנִים אַחִים הֵם.

תַּם הַסִּפּוּר אֵינֶנּוּ.
מִי כָּאַלּוֹן יִתְּנֶנּוּ.
שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי
שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי

ברית במקלט

מלחמת יום הכיפורים היא הטראומה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הציבור הישראלי, ברובו המכריע, נפל לשפל של דכדוך וייאוש ולמכה מורלית קשה. אובייקטיבית, הניצחון הצבאי של ישראל במלחמה היה גדול. מלחמה שהחלה במתקפת פתע של כוחות עדיפים, בתנאי פתיחה קשים ביותר, הסתיימה במכה לאויב, כשצה"ל נעצר בפאתי דמשק וקהיר והאויב התחנן להפסקת אש. אולם הלכי רוח ונפש אינם עניין רציונלי, והעובדות אינן חזקות יותר מהתחושות.

היו סיבות רבות לאווירת הייאוש. בפרשת "לך לך" נמשל עם ישראל לכוכבים בשמים ולעפר הארץ. במסכת מגילה שבתלמוד דורש ר' יהודה בן עלאי: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים". אחרי האופוריה המוגזמת בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה של מעצמת על וצבא בלתי מנוצח, מוראות פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים הביאו לנפילה קשה ודרסטית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

ההפתעה, הפלישה של צבאות מצרים וסוריה לישראל, כיבוש שטחים בישראל, כישלונות צבאיים של צה"ל ובעיקר המחיר הכבד והכואב, למעלה מ-2,500 הרוגים, והתמונות המדכדכות, חסרות התקדים, של שבויי צה"ל הרבים בידי האויב; ולאחר המלחמה, חרם הנפט והמשבר הכלכלי הקשה – כל אלה יצרו את אווירת השבר, שהביטוי הקיצוני ביותר שלו היה גל ירידה גדול מהארץ.

את כל מוראות המלחמה חוו גם תושבי הגולן. גם ביישובי הגולן נפלו חללים רבים, וכל אחד מהתושבים – צעירים, בני דור הלוחמים, איבד רבים מחבריו. ועל כך נוספה טראומה נוספת, קשה ביותר – הפינוי ביום הראשון של המלחמה. חלוצים בתנופת ההקמה של יישוביהם, המובילים תנופת התיישבות ציונית גדולה, המעצבים את גבול המדינה, שנהנים מיוקרה רבה בקרב הציבור, מצאו עצמם בתוך שעות ספורות כפליטים בארצם, שאינם יודעים אם יזכו עוד לחזור ליישוביהם, ואם יחזרו – מה הם ימצאו. ולאחר ששבו, במשך למעלה משבעה חודשים נוספים חוו מלחמת התשה קשה, עם "טפטופים" יומיומיים של פגזים סוריים על יישוביהם, מה שחייב אותם לחיות למעלה מחצי שנה בעיקר מתחת לאדמה. באחת ההפגזות על רמת מגשימים נהרגה חברת המושב אסתר בן דוד, אמא לשלושה ילדים. ואת כל אלה ליווה מו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה, ואי ודאות קשה על עתיד הגולן. כל אלה יכלו להצדיק אווירת שבר, דיכאון וייאוש קשים יותר בגולן מאשר בכל מקום אחר בארץ.

אולם ככל שאני קורא את החומרים מהתקופה ומראיין את האנשים, אני נפעם מחדש לגלות תמונה מפתיעה – המורל בגולן היה גבוה, החוסן החברתי היה איתן, ועובדה זו הייתה משמעותית בעיני תושבי הגולן, שחשו בפער בין האווירה כאן וביתר חלקי הארץ, דיברו עליה ועסקו בה.

****

בחורף 1974, בתקופת מלחמת ההתשה והמאבק נגד הסדר ההפרדה, ביקרו חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בגולן ונפגשו עם המתיישבים. מוישיק גרליק, חבר רמת מגשימים וממנהיגי הגולן אמר להם: "שלשום חגגתי את טקס ברית המילה של בני במקלט. אם יהיה צורך בכך, אני מוכן לחגוג גם את בר המצווה שלו במקלט". כעבור 3 שנים התראיין מוישיק ל"מעריב" ואמר: "לא המלחמה ולא ההפגזות היומיומיות וגם לא המחבלים שחדרו לרמת מגשימים – לא ריפו את ידינו. איש לא עזב את רמת מגשימים. בתקופת ההתשה נטענו מטע ליד הגבול – בעוד חודש נקטוף שם דובדבנים".

הסיפור הזה הוא ביטוי מוחשי לרוח האיתנה של תושבי הגולן.

יומיים לאחר הפינוי, החלו לחזור ליישובים גברים שלא היו מגויסים למילואים. מיד לאחר הפסקת האש, חזרו הנשים והילדים. כשמנהיגי ההתיישבות בגולן התכנסו לדון במצב, פניהם היו לעתיד, איך לחזק ולהעצים את מפעל ההתיישבות בגולן – הכפלת ההתיישבות בגולן, יישוב מרכז הגולן, הקמת עיר הגולן ותחילה אפילו פעילות התיישבותית במובלעת הסורית שנכבשה במלחמה.

ארבעה ימים אחרי המלחמה, כתבה יואלה הר-שפי ב"ידיעות אחרונות" על חזרת תושבי הגולן הביתה, ואף היא התפעלה מרוחם האיתנה. היא באה לשמוע מהם על הטראומה והאסון שפקד אותם, ומצאה אותם מדברים על פיתוח ופריחה ומקרינים עוצמה, תקווה ואמונה. כך, למשל, במרום גולן. "יהודה , מזכיר המשק, מבקש למקד את השיחה לא בנזקי השעה, אלא בתכניות לשנים הבאות. … העיקר – העתיד. יהודה חושב שהמטרה העיקרית היא: הכפלת האוכלוסיה ברמת הגולן תוך שנה. יעד מינימום, לדעתו. חבר אחר מציע להזמין מחקר בדבר פיתוח תעשיה שתפתור את הבעיה הכאובה של תעסוקת נשים. מישהו מציע הקמת תחנת חקלאות ניסיונית. תעוזה, מעוף, רוח איתנה. במרום הגולן יש על מי לסמוך".

****

בתחילת ינואר 1974, קצת יותר מחודשיים מתום המלחמה, מיד לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, נפתח מו"מ על הסדר הפרדת כוחות עם סוריה, בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. ראש הממשלה גולדה מאיר ניהלה בתבונה ובנחישות מו"מ קשה על תנאי ההסדר, מול דרישה סורית נחרצת לנסיגה ועקירת יישובים.

תושבי הגולן יצאו, לראשונה מאז ראשית ההתיישבות, למאבק ציבורי ופוליטי נגד הנסיגה, שכותרתו: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". בדומה למאבק על הגולן של שנות התשעים, הצליחו תושבי הגולן להניע מאבק ארצי. פחות מאלף תושבים, ב-17 יישובים, הובילו מאבק שהעניק רוח גבית אדירה לכושר העמידה של הממשלה במו"מ והשפיע באופן משמעותי על תוצאותיו. אמנם הייתה נסיגה מסוימת מן הקו הסגול – הנסיגה מרוב שטחה של קוניטרה ומצומת רפיד, אך הגולן ברובו המכריע נותר בידי ישראל, כל היישובים נותרו על מכונם וכל הנכסים הביטחוניים והיתרונות הטופוגרפיים של ישראל לא נפגעו.

גולת הכותרת של המאבק הייתה הקמת קשת, בעיצומה של מלחמת ההתשה ומתוך רצון לקבוע עובדות התיישבותיות ולהשפיע על גבולות הסדר ההפרדה. בעיניי, עיקר החשיבות היא עצם הקמת יישוב חדש, יש מאין, בתוך שעות מרגע התקבל ההחלטה, ללא מוסדות מיישבים וללא תנועות מיישבות – איזו אמונה ואופטימיות נדרשות לשם כך, במצב כזה; איזה פער בין האווירה בגולן לאווירת הדכדוך, הייאוש והירידה בחברה הישראלית.

לא בכדי, השנים שלאחר המלחמה היו שנים של פריחה התיישבותית. מרכז הגולן השומם יושב. הוקמה קצרין – עיר הגולן. הוקמו יישובים רבים, גם של תנועות התיישבות שטרם עלו לגולן לפני המלחמה. שמונה שנים בלבד לאחר המלחמה, ביוזמה ובעקבות מאבק ארצי בהובלת הגולן, סופח הגולן לריבונות ישראל.

****

הרוח הגולנית המיוחדת, היא הנשק הסודי של מפעל ההתיישבות בגולן, מיום עלייתם של שמונת החלוצים הראשונים לעליקה חמישה שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, לאורך שנות היובל ועד היום. אני מאמין שהרוח הגולנית תמשיך ותישמר גם ביובלות הבאים, כיוון שהיא מדבקת וסוחפת לתוכה גם את התושבים החדשים, המצטרפים ליישובינו.

* "שישי בגולן" (גיליון יום הכיפורים)