* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.
החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.
בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.
יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.
* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.
בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.
הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.
הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.
כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".
הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.
מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.
כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.
* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?
עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.
* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.
ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.
* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).
* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".
החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.
* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.
* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.
רקדי
ידך הניפי
את בתוך הקצב
את בתוך הקסם
רקדי
רקדי
רקדי
נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".
"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.
כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.
* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.
התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.
וכך גם עכשיו".
והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.
* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.
גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.
אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.
* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.
אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.
אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.
הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.
מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.
שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.
אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.
בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.
ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.
* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.
יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.
אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.
נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.
נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.
* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.
אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.
השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?
ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.
על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.
לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.
* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".
נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.
* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?
השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.
* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".
הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?
משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?
* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.
"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".
כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.
משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.
* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.
חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.
על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.
* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.
* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.
טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.
והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.
* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".
יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!
ברוך מציב גבול אלמנה.
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".
לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.
ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".
* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.
* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.
הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.
בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.
שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".
* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.
מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.
בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.
ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.
ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.
* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.
במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.
עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.
כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.
מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.
ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.
אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".
אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.
ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.
* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!
* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.
הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.
* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.
אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.
ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).
אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…
* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.
וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.
מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?
ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.
באסה.
* ביד הלשון
חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.
במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".
"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.
מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה.
שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.
והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".
לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.
הבלוג של אורי הייטנר 