הונאה אסטרטגית

לקראת שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים התפרסם ספר שנשא את הכותרת "1973" בקול תרועה רמה, בקמפיין יחצ"ני אדיר. המסר של הספר היה, שהמחדל המודיעיני והדבקות בקונספציה הם שוליים באחריות למחדל יום הכיפורים. היה זה, בראש ובראשונה, מחדל מדיני – ישראל דחתה הצעת שלום מצרית, שגובתה בתמיכה אמריקאית, ובכך אילצה, למעשה, את מצרים לבחור במלחמה. הספר סיפק את ה"אקדח המעשן" לטענות שנשמעו כבר בשנות השבעים והלכו והתגברו מאז. הטענות על הצעת השלום שנדחתה היו במהלך השנים למעין אקסיומה, מוסכמה שאין צורך להוכיח אותה. כאשר אהוד ברק ניסה בכל מאודו למסור את הגולן לאויב הסורי וכאשר הציע את הצעותיו המופקרות לערפאת, הוא חזר עד לזרא על המנטרה ש"כאשר אני מביט בתמונותיהם של ראשי הממשלה במשרדי ורואה את תמונתה של גולדה מאיר, אני מבטיח לעצמי שאני לא אחמיץ את השלום ולא אגרום למלחמה קשה". החגיגה עם צאת הספר על "האקדח המעשן" הייתה גדולה. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להתרשם מהרשלנות שלו. ניכר בעליל שכתיבת הספר הייתה כציור המטרה סביב החץ לאחר שנורה. ברור לאן חתר הכותב וניכר איך אנס את העובדות כדי שתתיישבנה עם הנראטיב.

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר שעוסק אף הוא באותה תקופה – "רהב". כתב אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, פרופ' יואב גלבר. ספר עב כרס זה, הוא השלישי בטרילוגיה שעסקה בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. קדמו לו הספרים "התשה – המלחמה שנשכחה" ו"הזמן הפלסטיני". זהו ספר רציני ביותר – הן במידע הרחב והעמוק שהוא מביא ובעיקר בניתוח המידע הזה. הספר הזה יצא ללא כל יחסי ציבור, ללא כתבות מקדמות-מכירות בעיתונים, ללא כתבות וראיונות ברדיו ובטלוויזיה, ללא מאמרי ביקורת. גם אני, שמעורה מאוד בשיח ההיסטוריוגרפי של ישראל, כלל לא שמעתי על צאת הספר ונתקלתי בו במקרה בחנות "סטימצקי"; לא בדוכן המבצעים ורבי המכר, אלא במדף ספרי ההיסטוריה. אך הספר הזה הוא הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר שיצא עד כה על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.

הספר הזה מפריך לחלוטין את תאוריית החמצת השלום; הוא טוחן אותה עד דק ולא משאיר ממנה אלא אבק. הספר מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה שהצעה כזו לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. ההיפך הוא הנכון. הספר מוכיח שההצעות המדיניות של מצרים היו רחוקות מלהיות הצעות שלום ובמקביל, הנשיא סאדאת התכוונן למלחמה, הכין את צבאו ואת החברה המצרית למלחמה, ואך ורק למלחמה.

מצרים לא הכירה בישראל. מצרים לא דיברה על הסכם שלום עם ישראל. מצרים לא הסכימה למו"מ עם ישראל. מצרים לא הסכימה להסדר נפרד עם ישראל. מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך "לפתרון צודק של הבעיה הפלשתינאית", כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה אלא בנוסף אליה. הכוונה היא לדרישת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שלא תהיה עוד מדינה יהודית.

כאשר מצרים דיברה על הסדר ביניים עם ישראל, היא לא הסכימה למו"מ עם ישראל כל עוד היא שולטת על אדמה ערבית כלשהי (כלומר לא רק מצרית), היא מותנית בקבלת תכתיביה מראש, והתמורה תהיה אי לוחמה. למעשה, מה שהמצרים דרשו הוא חזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים – שביתת נשק בקווי 1949. והרי זה בדיוק המצב שהביא למלחמת ששת הימים. לעומת זאת, דווקא ישראל, ובעיקר שר הביטחון דיין, הציעו עוד ועוד הצעות להפשרת הקיפאון ולהסדרי ביניים וגולדה ניסתה לשלוח שליחים לסאדאת, כדוגמת קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, כדי לחולל מו"מ בין המדינות, אך היד המושטת לא פגשה יד אחות.

מיום כניסתו לתפקיד, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, הנשיא סאדאת הכין את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות כפי שלא הייתה תוחלת לצלבנות. הוא סילק את הסובייטים מארצו כיוון שהם לא רצו במלחמה והוא רצה עצמאות להחליט על המלחמה. והוא רצה במלחמה "ערבית" שבה אי אפשר יהיה לטעון שלא היה זה ניצחון מצרי אלא סובייטי.

רק בקיץ 1973, בחודשים שקדמו למלחמה, צמצם סאדאת מאוד את הצהרות המלחמה, כחלק מתרגיל ההונאה האסטרטגית שנועדה להרדים את ישראל. גם המהלכים המדיניים שמצרים ניהלה מול ארה"ב היו חלק מאותה הונאה אסטרטגית. הם נועדו להרדים את ישראל, כדי להפתיע אותה במלחמה.

אם מישהו מבין מן האמור עד כה שזהו ספר אפולוגטי, שנועד לגונן על ממשלת ישראל בתקופה הנדונה – אין הוא אלא טועה. ההיפך הוא הנכון. הספר מבקר בחריפות רבה את כל הדרגים בישראל על היוהרה, השאננות והביטחון העצמי המופרז, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהביאו למחדל הנורא. שם הספר – "רהב", מעיד על תוכנו.

גלבר, שהיה חוקר בוועדת אגרנט, יוצא נגד השלכת המחדל בעיקרו על המודיעין הלקוי ועל הדבקות בקונספציה. הוא סבור שאי אפשר למצוא נקודה ארכימדית שתסביר את כל מה שקרה או את רובו, אלא ש"היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל". ואכן, הוא מוכיח זאת, אך אף על פי כן, דווקא קריאת הספר שכנעה אותי עוד יותר, שהכישלון המודיעיני הוא גדול המחדלים. עם זאת, הכישלון המודיעיני והדבקות בקונספציה נבעו מאווירת הרהב ועוד יותר מכך, קבלת הקונספציה בידי הפיקוד העליון והדרג המדיני, נובעת מאותה אווירה.

תקצר היריעה להזכיר כאן את רשימת הכשלים שאותם גלבר ניתח וגיבה בעובדות. אזכיר את חלקם על קצה המזלג: ההתמכרות לאשליית ההרתעה (גלבר מדבר אף על "פולחן ההרתעה") שנוצרה במלחמת ששת הימים, האמונה המשיחית בהתרעה שלבטח תהיה לנו לפני מלחמה ותאפשר התארגנות של צה"ל, הערכת חסר של צבאות ערב שהסתירה מאתנו את השינוי הדרמטי שחל בהם מאז תמונות החיילים שברחו יחפים בחולות סיני בששת הימים (כולל התובנה שאין לצבא המצרי יכולת לחצות את התעלה ואם חלקו יחצה הוא יושמד מיד), אי הבנת המשמעות העמוקה של סוללות טילי קרקע אוויר בצד המצרי של תעלת סואץ, ששינו את פני המערכה ופגעו קשות בשליטה האווירית של ישראל, הערכת יתר של כוחו של צה"ל, הערכת חסר ואף זלזול במנהיגותו ובנחרצותו של סאדאת. וכמובן הקונספציה שקבעה באלו תנאים מצרים תצא למלחמה, וכיוון שלא עמדה באותם תנאים, או אמ"ן העריך שאינה עומדת בהם, היה משוכנע שלא תהיה מלחמה. הקונספציה הזאת טימטמה את כל הדרגים. כאשר המלך חוסיין העביר לגולדה מאיר מידע על המלחמה, הגורמים המקצועיים הגדירו אותו כ"אלמריסט" ואת אזהרותיו כ"זאב זאב". וכך, האיום בנשק הנפט, שהיה חלק מן התכנון המדוקדק של המלחמה, הוסבר כתחליף למלחמה. וכך, הפניה למועצת הביטחון נגד ישראל, שבועות ספורים לפני המלחמה, שהייתה אף היא חלק מן ההונאה האסטרטגית, הוסברה כפניה לנשק המדיני מתוך אי היכולת לצאת למלחמה. וכך, סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. וכך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה"תרגיל המצרי הגדול", גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה"תרגיל" אינו אלא מלחמה.

גלבר יוצא נגד הצגת המלחמה כניצחון ישראלי ובעיקר נגד המנטרה שהיא "הניצחון הגדול ביותר של צה"ל". הוא מזכיר דברים שאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) חודשים לפני המלחמה, שכל מצב של תיקו או אי בהירות שישראל ניצחה במלחמה, כמוהו כתבוסה ישראלית. הוא מזכיר שגם בסוף המלחמה צבא מצרי גדול נותר בתוך סיני. כאן דומני שגלבר מחמיר בביקורתו. נכון, זה רחוק מלהיות גדול ניצחונותינו, אך הפולש הסורי גורש כולו מן הגולן וצה"ל הגיע לפאתי דמשק ולשיא החרמון ובדרום – למרחק 101 ק"מ מקהיר וכיתר את הארמיה השלישית. לא בכדי, לקראת סוף המלחמה המצרים הם שלחצו להפסקת אש מהירה ואילו ישראל רצתה לדחות את הפסקת האש לניצול ההצלחה. התוצאה של מלחמת יום הכיפורים, היא שכבר 48 שנים לא הייתה מלחמה כוללת נגד ישראל, והערבים אימצו במקומה את נשק הטרור, הטילים וכד'.

לא עם כל התובנות של גלבר אני מסכים. גלבר טוען שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת, כיוון שהיא הייתה תכלית תפיסתו של סאדאת. האם משמעות הדבר היא שגם אלמלא אותו רהב, שהוא היטיב לתאר, וכל המחדלים שנבעו ממנו, המלחמה הייתה פורצת בהכרח? האמירה הזאת יוצא מהנחה שיש רק שתי אפשרויות – שלום או מלחמה. אני מאמין שאילו ישראל הייתה ערוכה היטב ולא עוטפת את עצמה באופוריה, המלחמה יכלה להימנע.

גלבר טוען שבלי מלחמת יום הכיפורים, לא היה השלום עם מצרים. עד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב היו מושפלות עקב תבוסתן במלחמת ששת הימים, וסאדאת לא העלה על דעתו שלום עם ישראל בלי שיזקוף את קומתם של הערבים בניצחון על ישראל. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה, אך אין ספק שהמצרים הציגו אותה כניצחון גדול. עד היום, 6 באוקטובר הוא יום חג ממלכתי במצרים (גם רצח סאדאת היה במהלך המצעד הצבאי לציון 8 שנים למלחמה). אחרי המלחמה, סאדאת בחר בדרך שונה לגמרי מזו שקדמה לה. הוא הסכים למו"מ ישיר עם ישראל (מיד אחרי המלחמה, בשיחות בק"מ ה-101), לחוזה שלום ולא רק אי-לוחמה, לשלום נפרד, לפירוז סיני (לפני המלחמה הוא סירב לפירוז, אלא אם כן יהיה הדדי, בתביעתו לנסיגה ישראלית ללא שלום) ועוד. לטענתו, גם ישראל ירדה בעקבות המלחמה מחלק מתובנותיה: צליחת התעלה הוכיחה שתעלת סואץ אינה גבול ביטחון בלתי עביר, והמצור על באב אל-מנדב הוכיח ששליטה בשארם א-שייך אינה ערובה לחופש השיט של ישראל.

כרונולוגית, הספר מתחיל במקום שבו הסתיים הספר "התשה – המלחמה שנשכחה"; בהפרת הסכם הפסקת האש עם מצרים וקירוב סוללות הטילים לגבול. המהלך הזה היה הסיבה להסכמת נאצר להפסקת אש. ההבלגה הישראלית על הצעד שובר השוויון הזה היא, לדעתי, המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. לאחר שישראל לא פעלה צבאית נגד המהלך, היא התנתה כל מהלך מדיני בהוצאת הטילים וגם בכך לא עמדה. דומני, שעד היום, אנו לוקים בהתמכרות לשקט, בין אם בגבול עזה, מול הטרור החקלאי בישראל ואפילו מול המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלי.

הספר המצוין והמרתק הזה, מוקדש "להצלחת מאבקה של רעייתי רותי במחלת הסרטן". למרבה הצער, רותי הלכה לעולמה לפני שבועות אחדים.

גלבר יואב; רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973, הוצאת "דביר", תשפ"א 2021. 652 עמ'.

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: חום יולי אוגוסט

חום יולי אוגוסט / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.8.20

בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה. ב-8 באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש. בחסות הפסקת האש, הפרו המצרים בגיבוי הסובייטים את ההסכם וקרבו סוללות טילים לקרבת התעלה. מה ישראל תעשה? תחדש את המלחמה בגלל כמה טילים?  אחרי כמעט אלף הרוגים? אחרי התשה שהתישה את החברה הישראלית? ישראל הבליגה.

נאצר חתר להפסקת אש בדיוק כדי לקרב את הטילים האלה. את המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים, כאשר בשל אותם טילים ישראל איבדה את יתרונה האווירי. ההבלגה על קירוב הטילים – היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת ההתשה החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. את שמה נתן לה נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר בנאום שנשא במרץ 1969. עד אז בישראל כלל לא התייחסו אליה כאל מלחמה, אלא כאל תקריות גבול. אך היו אלה שלוש שנים של התשה אמתית, של מלחמה סטטית קשה בעיקר בגבול מצרים, לאורך תעלת סואץ, אך גם בגבולות ירדן וסוריה.

בתקופת מלחמת ההתשה שלמה ארצי היה חייל. הוא התגייס לשייטת, אבל בשל פחד גבהים פרש לפני קורס צניחה ועבר לתותחנים. הוא שירת שנה וחצי בתותחנים ובעקבות פציעה שהורידה את הפרופיל שלו עבר ללהקת חיל הים. ארצי עבר בהצלחה את הבחינות ללהקות הצבאיות עוד טרם גיוסו, אך בשל הפרופיל הגבוה שלו שובץ לקרבי. אבל האמת היא שטבילת האש שלו הייתה דווקא בלהקה הצבאית.

הימים היו ימי מלחמת ההתשה. הלהקות הצבאיות היו אז בשיא תהילתן. הן הופיעו בפני חיילי צה"ל במעוזים, כפי שנקראו אז המוצבים, לאורך תעלת סואץ. ולא אחת היו תחת אש. כך גם שלמה ארצי ולהקת חיל הים. אחת ההופעות הייתה במוצב "טמפו", המוצב הצפוני ביותר לאורך התעלה, אחד המוצבים שספגו יותר מאחרים הפגזות אין סוף. באותה הופעה המוצב הופגז.

18 שנים לאחר תום מלחמת ההתשה, חזר אליה שלמה ארצי בשירו "חום יולי אוגוסט".

שלמה ארצי צפה בסרט "פלאטון" של אוליבר סטון, שעלה לאקרנים ב-1986. סטון היה לוחם במלחמת וייטנאם ואף נפצע פעמיים וזכה באותות הצטיינות על גבורה שגילה בקרב. הסרט מספר את סיפורה של מחלקת חי"ר אחת שכל חייליה נהרגו. בהשראת הסרט, בשובו הביתה, הוא כתב את השיר, על מלחמת ההתשה. הוא סיפר בו את סיפורה של פלוגה אחת. שמו המקורי של השיר היה "הפלוגה".

שלמה ארצי מספר שהמסופר בסרט הוא שילוב של מציאות ודמיון, חוויות שהוא חווה, חוויות ששמע מאחרים, דברים שראה ודברים שפינטז. שמו של השיר השתנה בסופו של דבר, ונקרא על שם מילות הפתיחה שלו.

השיר נפתח ברעש של מסוק. בשיר מסופרים במקביל שלושה סיפורים: סיפורה של הפלוגה, סיפורו של ועקנין וסיפור האהבה של המספר והחברה שלו.

ועקנין הוא דמות אמתית, חייל מקריית גת ששכב במיטה לידו במסלול בתותחנים. הוא מציג אותו כמי שהיו לו נעורים על סף העבריינות או מעבר לסף, ורק בצבא, בפלוגה, הוא נרגע קצת.

השיר הוא מעין סיפור שאחד הלוחמים מספר אחרי שנים רבות לאדם אחר, שכותב את הסיפור. "תרשום בספר דף", הוא אומר לו בתחילת השיר. והוא מסיים בציווי "תרשום, תרשום", וחברו משיב "רושם, רושם". יש בכך ביטוי לכמיהה לפרוק את המטען שרבץ על הלוחם במשך שנים רבות; ברצון לספר את סיפורו האישי, את הסיפור של חבריו, את הסיפור של הפלוגה, את סיפורה של מלחמת ההתשה.

בשיר, המספר וועקנין היו לוחמים באותה פלוגה, הפלוגה עליה נכתב השיר, שישבה במוצב "טמפו".

המספר מבקש מן הרושם שירשום על פצועים שרועדים, וזה נורמלי. הנעורים יפים, הוא כותב, והאסוציאציה שלו ליפי הנעורים היא דווקא נעוריו של ועקנין, שהם אולי ביטוי של חופש, לעומת המסגרת הצבאית הנוקשה.

המספר אסוציאטיבי. הוא מכתיב לרשם את מה שהוא זוכר. "מרחפים באלונקות שניים בלי שם". והוא אומר, כבתיאור של פוסט טראומה, שבזמן האחרון חוזרות אליו תמונות משם. והוא אומר: " בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות", שזה נשמע תיאור קלסי של הלם קרב, שבאותה תקופה עוד לא היה בתודעה.

הוא ממשיך לתאר טראומה שחוזרת אליו מן המלחמה, שבה הוא שוכב לבד בשטח, מסוק נוחת ואח"כ נעלם והוא רעב. וכאן הוא לראשונה מכניס לשיר את בת הזוג: "מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח".

הבית הבא הוא בביתה של חברתו, באותו "בסיס האם" אליו הוא התגעגע. הוא יצא לחופשה וביקר את החברה. כל מה שהוא רצה היה להתנתק מן המלחמה ולהיות עם החברה. "סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה". אך פתאום אביה של החברה – אפשר לראות בו ניגוד למושג בסיס האם – נכנס לחדר ובפיו בשורת איוב: במוצב "טמפו" פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס (נגד סוללה). זאת הפלוגה של המספר. האם כל הפלוגה נהרגה? לא ברור. אך זו ההשראה של "פלאטון".

בבית האחרון הוא מדבר על הבריחה שלו לדיסקוטק, כשבגופו רק שד בוער, והוא הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

על כתיבת השיר סיפר ארצי בראיון ל"מעריב" לפני ארבע שנים: "כשחזרתי מהסרט הייתי בהלם. רציתי לכתוב דבר כזה, וכתבתי. בהתחלה קראתי לשיר 'הפלוגה'. באתי ללואי (המפיק לואי להב) ונכנסתי להקלטה שלו כשהוא עבד עם גידי (גוב) על 'דרך ארץ' ב'טריטון' (אולפן), הוצאתי אותו מההקלטה ואמרתי לו תראה איזה טקסט כתבתי. עוד לא השמעתי לו את המנגינה. הוא אמר לי שזה לא מספיק טוב. זה היה באמצע השבוע ובשבת חזרתי אחרי שעשיתי את התיקון וכבר הייתה לי מנגינה".

"חום יולי אוגוסט" היה שיר הנושא של התקליט "חום יולי אוגוסט", אחד התקליטים החשובים בתולדות הרוק הישראלי וכמובן בקריירה של שלמה ארצי. היה זה תקליט כפול, שמשלב שירים אישיים מאוד, משפחתיים מאוד עם שירים בעלי מסר פוליטי, מסר מחאה בימי האינתיפאדה הראשונה. זה התקליט הרוקי ביותר של שלמה ארצי. וכפי שהוא מעיד, זה היה התקליט שבו גם הקול שלו השתנה, לקול הצרוד המאפיין אותו עד היום. ביום שישי האחרון התפרסם ראיון ארוך עם המפיק המוסיקלי לואי להב ב"גלריה", והוא סיפר כיצד שינה את השירה של שלום חנוך ושל גידי גוב לשירה צרודה ומחוספסת, שונה משירתם עד לעבודתם אתו. עם גידי גוב היה זה ב"דרך ארץ" ועם שלום ב"חתונה לבנה". ושלמה ארצי מעיד שכך היה גם אתו.

התקליט היה מורכב מאוד וסיכון מסחרי, אך הוא הצליח מאוד, והניב כמה מלהיטיו הגדולים של שלמה ארצי ובהם: "ארץ חדשה", "טלפני, טלפני", "עבד הממהר", "באיזשהו מקום", "בגרמניה לפני המלחמה" "תחת שמי ים התיכון".

במלאת חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה, נאזין לשלמה ארצי ב"חום יולי אוגוסט".

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,

שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.

תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,

תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.

ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,

שרף צריפים, ברח לבית גוברין,

המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

מרחפים באלונקות שניים בלי שם,

בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,

בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר

מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.

כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,

מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,

סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה.

פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,

בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.

זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,

הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

תרשום תרשום, רושם רושם.      

צרור הערות 9.8.20  

* אסון האמוניה – הפיצוץ העז בנמל ביירות נוצר כתוצאה מפיצוץ מחסן ענק לאחסון אמוניה, כתוצאה משריפה שפגעה בו בעקבות פיצוץ במחסן זיקוקים בקרבת מקום.

אחת המחשבות הראשונות שעלו בראשי למראה האסון בביירות, היה מיכל האמוניה בחיפה, שרוקן ונסגר סופית ב-2017 בעקבות החלטת בית המשפט והמאבק של תושבי חיפה שהביא לסגירתו (ועדיין יש מצבורי חומרים מסוכנים במפרץ חיפה). בביירות ראינו איזה אסון עלול היה להיגרם כתוצאה מהימצאות מתקן כזה בעיר צפופה.

כזכור, חיזבאללה ניסה, במלחמת לבנון השניה, לפגוע במיכל ובבתי הזיקוק ולהמיט על ישראל אסון כזה, ונסראללה התרברב במשך שנים ביכולת של חיזבאללה לעשות זאת.

* קופץ בראש – ישראל הבהירה שאין לה כל קשר לתופת בביירות. לבנון הודיעה שאין לישראל כל קשר. חיזבאללה הבהירו זאת. העולם אינו מפנה אצבע מאשימה לעבר ישראל. אפילו "המקורות הזרים" אינם טוענים זאת.

אבל משה פייגלין קופץ בראש. הוא "מדווח" שמה שפוצץ הוא ארסנל הטילים של חיזבאללה שנועדו לשיגור לעבר ישראל, והוא בירך את מי שביצעו את הפיצוץ. הוא התענג על "מופע הפירוטכניקה המרהיב", והודה למפוצצים שהעניקו לנו מתנת-חג ליום האהבה, וציטט את חז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כטו באב (ויום הכיפורים).

איני יודע על איזה חומרים הוא היה כשהוציא את ההודעה. כן, רק בשנה שעברה הוא היה הפנטזיה ה"ליברלית" – היי, הרי הוא בעד לגליזציה! וכדמי לא-יתמודד נתניהו התחייב למנות אותו לשר. במקרה הזה, דווקא טוב שכדרכו הוא הפר את ההבטחה.

* מעצמה הומניטרית – ההצעה הכנה לסיוע הומניטרי לאויב הלבנוני בשעתו הקשה, היא המעשה האנושי והיהודי המתבקש. "ונברכו בך כל משפחות האדמה", נאמר כבר לאברהם אבינו, ואכן, ישראל היא מעצמה הומניטרית, שמגיעה ראשונה לכל מקום בעולם, מקצה הארץ ועד קצה, שיש בו אסון ויש לנו יכולת לסייע. קל וחומר כאשר מדובר בשכנים, גם כשמדובר באויבים.

לעומת זאת, הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל.

ובינתיים… הגאון סתיו שפיר צייצה האשמה כלפי ישראל על כך שאין יחסי שלום וידידות עם לבנון. גאון, כבר אמרנו?

(הגאון בטח לא יודעת, אבל ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון, ב-17 במאי 1983. אז חתמה).

* מפגן צביעות – קשה מאוד לגדעון לוי לראות את ישראל מושיטה יד לשכנה שפקד אותה אסון. הרי הצעד הזה ממוטט את התעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו, את מפגני השנאה היוקדת שלו למדינת ישראל, שבהן היא מוצגת כמפלצת נאצית אנטי אנושית. הוא פרסם פשקוויל אנטי ישראלי נגד "מפגן הצביעות המבחיל" של ישראל שלטענתו החריבה פעמיים את לבנון ומאיימת שוב ושוב על לבנון בצעדים שימיטו עליה אסונות. מה לא מופיע בכל הפשקוויל? איזו מילה, חצי מילה, אות – על הטרור מלבנון. על הטבח בקריית שמונה, באביבים, במעלות, למשל. על ירי הקטיושות על קריית שמונה והגליל, על היותה של לבנון מדינת טרור איומה. אפילו לא מילה. סתם שכנה שלווה שהמפלצת הישראלית סתם, מתוך תאוות רצח, ממיטה עליה אסונות. ובשל מפלצתיותה של המדינה השנואה עליו, הוא קורא ללבנון לדחות את הצעות הסיוע של ישראל. "האם הייתם מקבלים סיוע הומניטרי ממדינה כזו? היש מפגן צביעות מחליא מזה?" וכשאני קורא את הפשקוויל לא קשה לי לדמיין כיצד פניו מתעוותות משנאה ומתיעוב, כאשר הוא כותב על "מדינה כזו".

גדעון האו האו רוצה לראות את ישראל בדמותם של סמוטריץ' ופייגלין, המאוששים את האופן שבו הוא מציג אותה.

* מי צודק – מחלוקת בין המל"ל לרוני גמזו. המל"ל קורא להטיל סגר כדי להדביר את הגל השני של הקורונה. גמזו מתנגד, אך אומר שאם בתוך שבועיים התחלואה לא תרד, נאלץ לשקול הגבלות, כולל סגר.

נניח שבתוך שבועיים שלושה התחלואה לא תרד ויוחלט על סגר. מי צדק בוויכוח? לדעתי, גם אם לא יהיה מנוס מסגר – הצדק הוא עם גמזו. הנזק של הסגר – נזק כלכלי, חברתי, נפשי ותרבותי, הוא איום ונורא. ולכן, זהו נשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון. וגם אם ניאלץ להשתמש בנשק יום הדין, נכון לעשות קודם כל הניתן כדי להימנע ממנו.

* נתניהו נגד מדינת ישראל – על פי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן, יש לקבוע תקציב עד סוף 2021. זה לא תקציב דו-שנתי אלא תקציב שנתי טיפה יותר ארוך.

הסכמים – יש לכבד.

יש מקרים קיצוניים שבהם האינטרס הלאומי מצדיק את שינוי ההסכם, ובמקרים כאלה ניתן לעשות זאת בהסכמה של שני הצדדים. במקרה הנוכחי, ההפרה הגסה של ההסכם היא במזיד ובעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי של ישראל, דווקא בשיאו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי החמור ביותר בתולדות המדינה. בכאוס הזה יש צורך ביציבות, בדמות תקציב נורמלי. המרתו בבדיחת קרש של "תקציב" לחודשיים, מנוגדת לטובתה של מדינת ישראל. גם נתניהו יודע זאת, אולי יותר מאחרים. אבל הוא מחבל באינטרס הלאומי למען אינטרס אישי, זר, המנוגד לאינטרס הלאומי.

האינטרס האישי של נתניהו, המנוגד לאינטרס הלאומי, הוא רצונו הנכלולי לגנוב את הרוטציה, שהיא בסיס ההסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית, במפגן נוכלות מבאיש.

בניסיונו לגנוב את הרוטציה, שהדרך היחידה שמאפשרת לו לעשות כן היא מניעת תקציב ממדינת ישראל ופגיעה חמורה בכלכלה ובחברה, הוא מנסה לסחוט את גנץ באיומי בחירות.

הוא יודע שסיבוב רביעי של בחירות, הוא אסון לאומי, כלכלי וחברתי. הוא יודע שמדובר בשפיכת מיליארדים מיותרים. הוא יודע שמדובר בהעמקת השסע, הקרע והשנאה (שמהם הוא נבנה ולכן הוא מלבה אותם באמצעות תעשיית השנאה וההסתה בראשות בנו הג'ורה), הוא יודע שמדובר בעוד חודשים רבים ללא כל תקציב ולכן ללא כל יכולת לתת פתרונות למובטלים, לעסקים שקרסו. לא בטוח שהוא באמת רוצה בחירות בעת הזאת, כי הוא עלול להיכשל וליפול (איני חושד בו, חלילה, ששיקול לאומי כלשהו מדריך אותו ויגרום לו למנוע בחירות). לכן, להערכתי זהו איום סרק, שרק נועד לסחוט את גנץ, מתוך הבנה שהשם הנרדף של גנץ הוא אחריות לאומית, והוא מאמין שכדי למנוע בחירות גנץ עלול להיכנע לסחטנותו. אני מקווה שהוא טועה.

כותרת משפטו של נתניהו: מדינת ישראל נגד נתניהו, מתגמדת מול כותרת המהלך הנכלולי שהוא מוביל: נתניהו נגד מדינת ישראל.

ושיא הציניות היא שהוא עוד מכנה את עצמו, ללא בושה, המחנה ה…"לאומי".

* לחוקק את החוק – המציאות שבה נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה היא בלתי נסבלת. היא חוקית, כיוון שכך החליט המחוקק, ולכן גם בית המשפט העליון החליט פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, שאין כל עילה לפעול בניגוד לחוק. אולם מן הראוי שהכנסת תשנה את החוק.

החוק לא שונה, כדי שלא לסכל את הקמתה של ממשלת אחדות לאומית ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. אולם אם נתניהו עצמו פועל לפרק את ממשלת האחדות ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה, על הכנסת לחוקק את החוק הזה. יש לו רוב בכנסת.

* ישראל 2 – רחביה + קיסריה = ישראל השניה. 

* רוחות מלחמה – "המצור על בלפור", "נכבוש את ירושלים" – כך לא נשמעת מחאה דמוקרטית.

* ממשלת נפל – רון וייס מתאבל על כך שלא קמה ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, הלאומנית, הקנאית המשותפת, השוללת את עצם קיומה ואת זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור, פעילה ב-BDS. מפלגה שכאשר יורים עלינו טילים, מעזה או מלבנון, וכאשר מחבלים מתאבדים מתפוצצים כאן באוטובוסים ומסעדות כדי לרצוח כמה שיותר יהודים – היא בצד של האויב. די בכך שהמפלגה הזאת מסוגלת לשאת בתוכה את התועמלן האוטו-אנטישמי עופר כסיף כדי שהיא תהיה מוקצית מחמת מיאוס.

אני גאה בחבריי יועז הנדל וצביקה האוזר שהצילו את המדינה מהאסון הזה. אגב, ממשלת הפיגולים הזאת לא הייתה מחזיקה יותר ממספר שבועות, בשל ניגוד עניינים בלתי ניתן להסדרה בין מדינת ישראל לבין השוללים את קיומה. מהר מאוד היא הייתה נרקבת ונובלת והיינו נגררים לסיבוב רביעי, שבו הציבור הישראלי היה מגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל.

הייתי בעד ממשלת אחדות. נכון, ממשלה עם נתניהו אינה יכולה להיות ממשלת אחדות, כי כל ישותו של נתניהו היא פלגנות, שיסוי, שנאה והסתה, הפרד ומשול, הפצת שקרים וקונספירציות. אבל מול האלטרנטיבה של ממשלת הפיגולים התלויה בעופר כסיף – הממשלה הנוכחית היא הרע במיעוטו. ולמרות שמדובר בנתניהו, יש סיכוי שהרוטציה תתבצע וגנץ יהיה בנובמבר הבא ראש ממשלת ישראל.

* גדול עליו – למה נתניהו נבהל ולא הוביל להחלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות? מאותה סיבה שהוא לא החליט על הפצצת הכור האיראני.

החלטות היסטוריות משנות מציאות גדולות עליו. הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים גדולים.

* דין הצתה – שינוי חשוב (בתנאי שאינו חד פעמי) במדיניות התגובה הישראלית בעזה – צה"ל תקף ברצועה בתגובה על שיגור בלון תבערה.

מאז מרץ 2018 ישראל "הכילה" את טרור ההצתות. היא הגיבה על ירי רקטות, אך הבליגה על הצתות. בכך היא שידרה לאויב, שמותר לפגוע בריבונותה ולהצית את שדותיה.

סוף סוף צה"ל נהג על פי הכלל, שצריך היה להינקט מן היום שבו נשלח ה"עפיפון" הראשון: דין הצתה כדין רקטה.

* חמישים שנה למחדל – בימים אלה אנו מציינים חמישים שנה להפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה (7.8.70). היום הזה הוא גם יום היובל למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים. לא, איני מתכוון לפייק-היסטוריה על "החמצת השלום" כביכול. כוונתי היא לקירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה", הספר החשוב והטוב ביותר על מלחמת ההתשה, מבהיר פרופ' יואב גלבר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

בחתימת הסכם הפסקת האש באוגוסט 70' החברה הישראלית העייפה, המותשת, נשמה לרווחה. תמה המלחמה הקשה, שגבתה מחיר דמים יומיומי. הרגיעה סנוורה את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל וסימאה את עיניה. קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. זה הסיפור המטלטל של המחדל – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית. התוצאה הקשה הייתה במלחמת יום הכיפורים. 

* לעולם לא עוד – 6 באוגוסט 1945. לפני 75 שנה בדיוק, הוטלה פצצת האטום על הירושימה. שלושה ימים מאוחר יותר, היום לפני 75 שנה, הוטלה פצצת האטום השניה, על העיר נגסאקי.

לעולם לא עוד!

על העולם לעצור בכל דרך את התגרענות איראן.

* כי יותר מכל אדם לחכות ידעת – השיר "את חכי לי ואחזור", הוא בעיניי אחד משירי האהבה היפים, הטהורים והמרגשים; שיר על אהבת אמת, שאינה תלויה בדבר, שעומדת בקשה שבמבחנים, שמנצחת את המלחמה, את המרחק, את השבי.

"את חכי לי ואחזור", הוא שיר ממלחמת העולם השניה, שבו כותב חייל הצבא האדום לאהובתו בעורף, שגם כאשר כולם, כולל הוריו וחבריו הקרובים, יתייאשו מהציפייה לשובו וכבר ישתו כוס יין מר לזכר נשמתו, היא, אהובתו, תאמין ותחכה לו. בסופו של דבר הוא יחזור, בזכות הציפיה שלה. "איך ניצלתי, זאת נדע רק אני ואת, כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת".

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששרת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות המלחמה. הוא פרסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942.

במלחמה נהרגו מיליוני חיילים רוסיים, רבים מאוד נעדרו, הקשר בין החזית לעורף היה מינימאלי, ולעתים משפחה לא ידעה דבר על גורלו של בנה לאורך חודשים ושנים. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה העברית של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא (שבעצמו היה חייל בבריגדה הבריטית), של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי.

שלמה דרורי היה לוחם בצבא הבריטי, ביחידה ששמרה על נמלים ושדות תעופה, והופיע בלהקה צבאית של יחידתו, "מעין זה". את התרגום כתב בעת שמירה על נמל חיפה. הוא שר את השיר בהופעות הלהקה במחנות הבריגדה באירופה. אל אחת ההופעות באיטליה, הגיעה אמו שנסעה לחפש אותו, ופגשה אותו על הבמה, סמוך לשירת "את חכי לי".

וכך כתב על השיר יהונתן גפן, בשבוע שעבר ב"7 ימים": "…הנשים המחכות בארצנו. מחכות לגברים נעלים, ללוחמים שיחזרו. יש כל כך הרבה שירים על הנשים הממתינות לגיבור שיחזור, לפעמים נדמה לי ש'חכי' ו'חאקי' זו אותה המילה, כמו בשיר הנוראי 'את חכי לי ואחזור כי יותר מכל לחכות ידעת'. תודה רבה שלונסקי".

טוב, לזכותו של גפן ייאמר, שהוא לא כתב שזה שיר פשיסטי.

* השער לעולם התלמוד – הרב עדין שטיינזלץ הוא השער שלי לעולם התלמוד. ללא התרגום והפירוש שלו, התלמוד היה גן נעול בפניי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

מנאייכּ – אני ממליץ בחום על הסדרה "מנאייכּ" ב"כאן 11".

מהו מנאייכּ? אפתח ואומר שהופתעתי מכך שבשם הסדרה הסיומת היא באות כ'. אני מכיר את הכיתוב מנאייק. כך למשל, בשירו של יהושע סובול "נעמה", שרה חוה אלברשטיין "עוד שלוש שנים ורבע יא-מנאייק". וכך נכתב גם בגרפיטי בצבא.

המילה מנאייכּ או מנאייק – מקורה בסלנג הצבאי. משתמשים בה לספירת הפז"ם: "עוד שנה יא-מנאייק" או בגרסה מאוחרת יותר "למנאייק". וכן, מה שרלוונטי יותר לסדרה, הוא שם גנאי של החיילים ל"מם-צדיקים", השוטרים הצבאיים. בעבר כינו אותם "מנייאקים" ועם השנים זה השתנה ל"מנאייקים". בסדרה, ה"מנאייכ" הוא כינוי גנאי לחוקרי מח"ש בקרב השוטרים.  רוביק רוזנטל כותב באתר שלו, שבפועל הכינוי הזה למח"שניקים אינו קיים באמת במשטרה, אך להערכתו, בעקבות הסדרה הכינוי ישתרש.

ביטוי הסלנג מנאייכ הוא הכלאה של ביטויים באנגלית ובערבית. באנגלית מניאק הוא משוגע. בערבית מניוק הוא מזדיין (הקונוטציה היא לרוב למשכבי זכר). החיבור בין השניים הוא בסקס-מניאק, כלומר סוטה מין. ירד הסקס, נשאר המניאק, כאח תאום של מניוק, כלומר ביטוי עם קונוטציה מינית.

בסלנג של העבריינים מניוק הוא מלשן. כנראה שמכאן הוא גלש למם-צדיקים בצה"ל ומכאן התגלגל לסדרה.

בדקדוק הערבי, מנאייכ הוא צורת הרבים של מניוק / מניוכּ. בסלנג, וגם בסרט, השימוש בביטוי הוא כלפי יחיד.

ואם כבר מסיימים את המילה בכ"ף – למה לא כ' סופית, מנאייךְּ.

* "חדשות בן עזר"

לצעוד בעקבי התקוות

אירועי יום הזיכרון באורטל הוקדשו השנה לציון חמישים שנה למלחמת ההתשה.

מלחמת ההתשה, המכונה "המלחמה שלאחר המלחמה" היא המלחמה בין ישראל למצרים לאורך תעלת סואץ, שהחלה למחרת מלחמת ששת הימים ונמשכה עד הפסקת האש, כעבור למעלה משלוש שנים, באוגוסט 1970. במקביל נערכה מלחמת התשה גם לאורך הגבול עם ירדן, בעיקר נגד ארגוני המחבלים, עד סילוק הפת"ח מירדן בספטמבר 1970. בגבול סוריה, לאורך הגולן, נמשכה מלחמת ההתשה עד סמוך למלחמת יום הכיפורים, ב-1973.

החזית המרכזית במלחמה הייתה החזית המצרית. המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של המצרים על המוצבים הישראליים לאורך התעלה ופשיטות לשטח ישראל, ותקיפות של חיל האוויר הישראלי בצדו השני של התעלה ואף בעומק מצרים ופשיטות של צה"ל לשטח המצרי.

במלחמת ההתשה בגבול מצרים נפלו 367 חיילים ישראלים ונפצעו 966. בגבול ירדן נהרגו 141 חיילים ואזרחים ישראלים ונפצעו 800. לצערנו, לא מצאנו נתונים על מספר ההרוגים והפצועים במלחמת ההתשה בגבול סוריה.

****

כיוון שלא יכולנו לערוך השנה את הטקס במתכונתו הרגילה, אלא טקס ללא קהל ששודר במדיות הקהילתיות, החלטנו לקצר אותו מאוד. שרנו וניגנו שלושה שירים בלבד, כולם משירי מלחמת ההתשה.

אנחנו לא צריכים

מילים: אבי קורן. לחן: שמואל אימברמן. קורן ואימברמן כתבו את השיר במלחמת ההתשה. לימים אבי קורן סיפר שכתב את השיר לזכר חברו לגרעין הנח"ל אליעזר (לשקה) גרונלנד, שנפל במלחמת ששת הימים ובתקווה ואיחולים שחברו לגרעין יוסקה ריין, שהלך לקורס קצינים ונשאר בקבע כלוחם ומפקד במלחמת ההתשה, יחזור שוב לביתו.

יורם

מילים: עלי מוהר. לחן: יהודה פוליקר. השיר נכתב לזכר חברו של עלי מוהר, יורם ביאלר, שנפל במלחמת ההתשה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשכ"ט, 1969, בהיתקלות עם חוליה מצרית בתעלת סואץ.

מרדף

מילים: ירון לונדון. לחן: נחום היימן. השיר נכתב בתקופת מלחמת ההתשה, בתקופת המרדפים בבקעת הירדן, אחרי חוליות מחבלים שחדרו מירדן לביצוע פיגועים בישראל. השיר מסתיים בתקווה לסוף המרדף – השלום, ובאמירה שרגלינו לעד לא תלאינה לצעוד בעקבי התקוות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל