צרור הערות 8.12.21

* אם תלך ותחזור – מתוך ספרו של יואל פלגי, מצנחני היישוב באירופה הכבושה במלחמת העולם השניה, "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

מוקדש ללוחמת וללוחם שחיסלו את המחבל ובו ביום מצאו את עצמם בחדר החקירות של מח"ש. מורשת ועדת אור.

* השפלה לאומית – חקירתם במח"ש של הלוחמת והלוחם שחתרו למגע, גילו נחישות, הסתערו על המחבל ונטרלו אותו בתוך שניות, ובכך עצרו מסע רצח והצילו חיי אדם, היא ביזיון. אף שאני משוכנע שכבר בימים הקרובים תיקם ייסגר מחוסר אשמה ולראיה – כלי הנשק שלהם הוחזרו אליהם, אין זה מקרה של "סוף טוב – הכל טוב". לא הכל טוב, כיוון שהלוחמים הראויים לשבח הושפלו ועמם הושפלה משטרת ישראל ועמם הושפל עם ישראל.

שני הלוחמים נחקרו בשל נוהל המחייב חקירת מח"ש בכל מקרה של הרג מירי של שוטרים. מתברר שלא תמיד הנוהל מקוים. אם קיום הנוהל הזה הוא סלקטיבי, הרי שההחלטה לחקור את הלוחמים במקרה הזה – הזויה ושערורייתית שבעתיים. אולם עצם העובדה שיש נוהל כזה מחייבת את ביטולו המידי. בכל אירוע יש לקיים תחקיר משטרתי מבצעי שנועד להפיק לקחים. חקירה פלילית יש לבצע רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבאירוע הזה אין כל חשד כזה.

אנחנו מדינה במלחמה. מיום הקמת המדינה, היא במלחמה. האויב הטרוריסטי מנסה כדבר יום ביומו לרצוח יהודים. תפקידם של כוחות הביטחון, ובהם משטרת ישראל, לסכל את הטרור. נטרול מחבלים בפיגוע הוא הנורמה שעליה יש לחנך כל לוחם. חקירה פלילית ללוחמים המבצעים את משימתם, את חובתם, היא פגיעה בביטחון המדינה. מן הראוי שהממשלה, שירשה את הנוהל השערורייתי הזה, תבטל אותו לאלתר. ואם יש צורך בחקיקה לשם כך, יש לחוקק זאת מיד.

הלוחמת והלוחם אינם ראויים לצל"ש כי הם מילאו את תפקידם, הם עשו את המובן מאליו. אולם יתכן שעליהם לקבל צל"ש כדי להפגין את תודת המדינה אחרי ההשפלה שהם ספגו. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יזמנו את הלוחמים כדי לבטא את הערכת האומה וכדי להתנצל בפניהם על החקירה.

* מתי ראוי לחקור – לפני שנה וחצי נהרג איאד אל-חלאק, צעיר בעל צרכים מיוחדים שנחשד כמחבל, בירי שוטרים שערכו אחריו מרדף בתוך סמטה והגיעו אליו כאשר ניסה להסתתר בחדר אשפה.

זה מסוג המקרים שיש בהם חשד לפלילים ועל מח"ש לחקור אותם. החשד שמדובר במחבל היה אמתי. קראו לאיש לעצור והוא ברח. הוא נורה כאשר לא היווה באמת סכנה. בחקירה הסתבר שהשוטר ירה בחשוד למרות שמפקדו צעק לעברו שעליו לחדול. תיקו של המפקד נסגר. השוטר הואשם בגרימת מוות בקלות דעת. ככל הידוע לי, המשפט עוד לא החל ומכל מקום עוד אין פסק דין. השוטר טוען לחפותו ובית המשפט יכריע. תהיה הכרעת בית המשפט אשר תהיה, ברור שמקרה כזה חייב חקירה של מח"ש.

הפיגוע בשער שכם הוא התגלמות המקרים שבהם אין שום מקום לחקירה. כאן מדובר במחבל חמוש שנורה, נוטרל ונהרג תוך כדי פיגוע. אין כל חשד לפלילים. הפיגוע כולו מצולם וניתן לראות בעליל שהלוחמים פעלו כהלכה. זימון השוטרים, שפעלו היטב וביצעו את משימתם על הצד הטוב ביותר, לחקירת מח"ש, הוא ביזיון.

* זה ילד זה? – אילו המאבטחים שהרגו את המחבל שפצע ישראלי בפיגוע הדריסה היו שוטרים, הם היו נלקחים לחקירת מח"ש כחשודים בהריגת "ילד".

* המגנומטרים יחזרו – מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בניהול ענייני המדינה הייתה הפקרות שערורייתית. אולם אם זה נכון שהם לחצו על נתניהו להשאיר את המגנומטרים בהר הבית – נקודתית הם צדקו. בסופו של דבר המגנומטרים יחזרו להר הבית. כנראה שזה יהיה אחרי פיגוע קטלני על ההר; פיגוע שאי אפשר יהיה לומר שאי אפשר היה למנוע אותו.

* תשלובת הפשיעה הפלילית והלאומנית – אחרי העשור האבוד, ממשלת בנט מתמודדת עם הפשיעה במגזר הערבי. "ממגננה למתקפה" הגדיר זאת ראש הממשלה בביקור בנגב. כמובן שהממשלה תישפט על פי התוצאות, אך עצם הגדרת המטרות ותקצוב המערכה, הם התחלה טובה וחשובה.

במצב החדש, ברחוב שוקן צריך להחליף דיסקט. לא עוד התרסה נגד הממשלה שאינה פועלת נגד הפשיעה ושלא אכפת לה שערבים נרצחים כי זה מקדם את שאיפותיה הדמוגרפיות, אלא מתקפות על הממשלה על כך שהיא יוצאת למלחמה בפשיעה.

במתקפה חריפה בעקבות ביקור ראש הממשלה והשרים הבכירים בנגב, פרסמו נועה לנדאו ונדין אבו לבן פשקוויל, שבו הם הגדירו את הבעיה: הממשלה מתייחסת לפשיעה "כבעיה ביטחונית ולא כבעיה אזרחית". והמאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי, שכל עוד הממשלות לא ניהלו אותו הן הואשמו בגזענות ובאפליית הערבים, הוא הוא הגזענות ואפליית הערבים. "כי ערבים הם תמיד בעיה ביטחונית, וכי עוד לא נולדה הבעיה שממשלות ישראל לא ניסו לפתור קודם בכוח ואז בעוד קצת כוח". ושיא השיאים, התגלמות הגזענות, היא: "הגדילה לעשות איילת שקד שחשפה כרגיל את כל הקלפים הגזעניים בגלוי: 'אחרי שנים של הקפאה, סוף סוף נתחיל גם לבנות יישובים יהודיים חדשים בנגב', אמרה". כי התיישבות היא ציונות וציונות היא גזענות, מ.ש.ל.

הפשיעה במגזר הערבי היא שילוב של פשיעה פלילית וטרור לאומני. הנשק במגזר משמש לפשיעה פלילית ולאומנית. ראינו מה היה כאן במבצע "שומר החומות" ואנו יכולים רק לשער מה עוד צפוי לנו בסבב הבא או במלחמה הבאה. הטרור החקלאי שמשתולל כאן כבר למעלה מעשור, הוא בפירוש טרור לאומני המשולב עם פשיעה פלילית. אי אפשר להפריד בין המלחמה בפשיעה הפלילית והטרור הלאומני במגזר הערבי. הניסיון המלאכותי של השוקניסטים ליצור הפרדה כזאת, נובע מהצדקת הטרור הלאומני. הם מסיתים נגד ראש הממשלה וטוענים שאין לבנט "איזה עניין באלימות ובפשיעה שפוגעות בערבים עצמם". הנה, כאשר סוף סוף הממשלה נלחמת בפשיעה הערבית, הם ממחזרים את העלילה שלא אכפת לה מהרג ערבים.

כן, התיישבות ציונית בנגב היא חלק משמעותי במאבק בטרור ובפשיעה בנגב. בעשורים של הקפאת ההתיישבות היהודית, חדרו לוואקום הזה מאות אלפי בדואים בהתיישבות בלתי חוקית, בבניית 120,000 בתים בלתי חוקיים. אובדן הריבונות מתבטא בכך שהאזור הפך אקס-טריטוריאלי של ישראל והוא נשלט בידי כנופיות פשע וטרור. הסובלים הראשיים משלטון הכנופיות הם הבדואים עצמם. אי אפשר להתמודד עם הפשיעה הפלילית בלי להחזיר את הריבונות ולשבור את שלטון הכנופיות. מי שיוצאים נגד החזרת הריבונות – שלא יתבכיינו שהממשלה לא עושה דבר נגד רצח הערבים. די לצביעות.

ואגב, אלה שציטטו את דבריה של שקד על חידוש ההתיישבות היהודית, לא ציטטו את דבריה על ההסדרה לבדואים בנגב ועל הכרה בשלושה כפרים. כי הציטוט הזה לא מסתדר עם האג'נדה.

עיקר המתקפה נגד סיור ראש הממשלה והשרים, כהדהוד לדברי הבלע של איימן עודה וח"כי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, התמקדה בכך שנערכה תצפית על רהט ולא ביקור ברהט. אילו ביקרו ברהט, ברור אלו אמצעי ביטחון היו נלווים לביקור. ואז הם היו תוקפים את "כיבוש רהט" בידי כוחות הביטחון הישראליים.

* בחינה מפוכחת של מציאות מורכבת – ד"ר אורי ורטמן, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, פרסם ב"וויינט" מאמר, שהוא תקציר של מאמר מקיף שפרסם בכתב העת "עדכן אסטרטגי", ובו טען, שמטרת העל של רבין בהסכמי אוסלו לא הייתה שלום עם הפלשתינאים, אלא מניעת הסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה ישראל תאבד את הרוב היהודי המוצק של 80% מכלל האוכלוסיה במדינה. מטרתו של רבין, טוען ורטמן, הייתה להיפרד מהפלשתינאים כדי להבטיח את הרוב היהודי המוצק, תוך שמירה על בקעת הירדן, גושי היישובים וירושלים השלמה בידינו ולהבטיח שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה.

ורטמן צודק. לא בכדי, אלה הדברים שאמר רבין עצמו בנאומו הפרוגרמטי בכנסת חודש טרם הירצחו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשתו המדינית. צודק ורטמן בטענתו, שרבין לא נסחף אחרי חזון השלום האוטופי של פרס.

אולם ורטמן גם טועה. טעותו היא בכך שאינו מכיר בשגיאה החמורה של חתימת הסכם עם אש"ף, לא רק כיוון שזהו ארגון טרור רצחני שחותר להשמדת ישראל, אלא כיוון שמהותו היא ייצוג כל הפלשתינאים בעולם וכמובן כל "הפליטים". הן רבין עצמו עמד, עד זמן לא רב לפני חתימת הסכם אוסלו, על האבחנה בין "אש"ף שטחים" ו"אש"ף תוניס". אש"ף שטחים – פירוש הדבר נציגי הפלשתינאים החיים ביש"ע, שאיננו רוצים לשלוט בהם אלא להגיע אתם להסכם.

ערפאת לא "לא עשה מאמץ מהותי להילחם בארגוני הטרור הפלשתינאיים", כהגדרתו של ורטמן, אלא הוא עצמו הוביל את הטרור ואת הפיגועים, בין אם ישירות בידי פת"ח או באמצעות חמאס והג'יהאד האסלאמי כקבלני משנה. הסכם אוסלו היה הונאה של ערפאת, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ללב ארץ ישראל על מנת להמשיך במאבק המזוין ובטרור בתנאים משופרים. שגיאה חמורה נוספת של רבין הייתה, שהוא הסכים לכך שאחד הנושאים שיידונו בהסדר הקבע יהיה "בעיית הפליטים". היה עליו להתנות את הדיון בנושא בהצהרה פלשתינאית שהם מוותרים על טענת "זכות" השיבה. במקרה כזה, ניתן היה לדון בהתגייסות העולם לפתרון הבעיה במדינות ערב. הכנסת סעיף הפליטים למו"מ ללא התניה כזו, יצרה לגיטימציה לדרישת השיבה.

עצם ההיפרדות שלנו ממרבית האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היא אכן הישג חשוב, ולא בכדי גם ממשלות שבראשן עמדו מתנגדי אוסלו – נתניהו, שרון ובנט, המשיכו לשמור על קיומה של הרשות הפלשתינאית ולא ניסו להחזיר את הגלגל אחורה. אולם אי אפשר להתעלם מ-1,500 ישראלים שנרצחו בפעולות טרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו. אלמלא מבצע "חומת מגן" שהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוך שטחי הרש"פ, מרחץ הדמים הזה היה נמשך ומתעצם עד היום, גובה את חייהם של אלפים רבים בתוכנו והופך את החיים בישראל לסיוט, כפי שהיה במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה שלה "האינתיפאדה השניה". אילו המבצע נערך גם ברצועת עזה, כפי שתוכנן מלכתחילה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי ירי הרקטות על אזרחי ישראל, ועדין לא מאוחר לעשות זאת.

בחינה מפוכחת של מדיניותו של רבין ושל הסכמי אוסלו, צריכה לברך על התועלת שהם הביאו אך לראות גם את הנזק שלהם. שיפוט היסטורי אפולוגטי, המתעלם מן התוצאות השליליות של המהלכים, הוא שיפוט חלקי ורדוד. השאלה ההיסטורית שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם ניתן היה להשיג את התוצאה החיובית בלי לשלם את המחיר הכבד. ויותר משזו שאלה היסטורית, זו שאלה שעל פי מסקנותיה עלינו לכלכל את צעדינו בעתיד.

* המצע האינטלקטואלי של שיקום הציונות הממלכתית – לפני כ-15 שנים פגשתי בכנס "הקהל" באפעל את ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות ואז ראש מכינת פרת, והוא הציג לי חבר צעיר שעמד לצדו, שותפו במכינת פרת – מיכה גודמן. הוא ביקש ממני לזכור היטב את השם, כי בעוד שנים אחדות הוא יהיה הוגה הדעות החשוב ביותר והמשפיע ביותר בישראל. מאז אני עוקב אחרי מיכה, קראתי ספרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו, הזמנתי אותו להרצאות באירועים בגולן ובגליל ונפגשנו בכנסים של התחדשות יהודית. ואכן, מספר לספר הוא תופס מקום מרכזי יותר ומשפיע יותר בחברה הישראלית. בסופשבוע האחרון הוא התראיין לכתבת שער בת שמונה עמ' על אודותיו במוסף "הארץ", שהגדירה אותו כהוגה המשפיע ביותר על ממשלת ישראל. בכתבה תוארה השפעתו על דמויות מרכזיות במערכת הפוליטית ובראשן בנט, לפיד וגדעון סער וכן על ראשי המערכת הצבאית ואחרים.

מבין ספריו שקראתי, אני רואה ב"הנאום האחרון של משה" את אחד מספרי ההגות היהודית החשובים והמקוריים ביותר שנכתבו בעשרות השנים האחרונות, ספר מופת. מיכה קצת נפגע ממאמר ביקורת שכתבתי על ספרו "מלכוד 67", אך לא בצדק, כי ביקרתי עצים אך שיבחתי את היער. כותרת מאמרי הייתה "לשבור את הקופסאות" ובמאמר הבעתי הזדהות עם דרכו של מיכה, שאינו כובל את עצמו בקופסאות השחוקות והמשמימות של "שמאל" ו"ימין" אלא פורץ דרך של חשיבה עצמאית, שיש בה רעיונות מן המחנות הקיימים, אך היא מבקרת אותם ומציגה אלטרנטיבה, דרך שלישית ריאלית ונכונה יותר.

אין דבר מאוס על אנשי הקצוות יותר מאשר המרכז. נוח להם להילחם בתמונות הראי שלהם במחנה היריב, אך בעלי העמדות המורכבות, לא עמדות דיכוטומיות של "או-או" אלא עמדות של "גם וגם" מבלבלים אותם ומפחידים אותם. במאמר בעקבות הכתבה על מיכה יצא נגדו התועמלן הפנאט גדעון לוי במאמר משתלח. הוא סיים את המאמר באמירה שהוא "מעדיף את הלאומנים המוצהרים — לפחות הם ישרים". הוא אינו מסוגל להבין אנשים שאינם בתבנית שלו. קל לו להבין את איתמר בן גביר. שניהם חולקים אותה צורת חשיבה דיכוטומית, קיצונית, עיוורת לניואנסים ולגוונים. שניהם "ישרים". בעיניהם, המרכז מורכב מאופורטוניסטים חסרי עמוד שדרה, חפים מאידיאולוגיה.

כמי שמגדיר עצמו "מרכז קיצוני" ומאמין ברעיונות מורכבים של "גם וגם", אני שמח על כל הוגה מן הסוג של מיכה גודמן, שגם כאשר איני מסכים עם פתרונות אלו או אחרים שהוא מציע, אני מזדהה עם הכיוון שאליו הוא חותר ועם סיעור המוחות שאותו הוא מחולל. אני מאמין שמול התהליכים הצנטריפוגליים הקורעים את החברה הישראלית, רעיונות מן הסוג שהוגה מיכה גודמן, כמו גם ספריהם האחרונים של שי פירון וארי שביט, הם המצע האינטלקטואלי והאידיאולוגי לגיבוש ושיקום המיינסטרים הציוני הממלכתי בישראל.

הדבר ששימח אותי במיוחד בכתבה ב"הארץ" היה להיווכח עד כמה ראש הממשלה ומנהיגי המדינה הנוכחיים מחשיבים את גודמן, קוראים את כתביו, נפגשים אתו, מאזינים לו. זו בשורה מעודדת.  

* אפס אידיאולוגיה – כאשר הימין הפגין נגד אוסלו או נגד ההתנתקות, הייתה זו מחאת אמת, נגד דבר אמתי שהמפגינים התנגדו לו ויצאו נגדו.

נגד מה הימין מפגין היום? אלו הפגנות סרק נגד שום דבר. ממציאים דחלילים דמיוניים ומפגינים כביכול נגדם.

האמת היא שאלו הפגנות פרסונליות נטו. הפגנות של דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו.

אפס אידיאולוגיה. אפס מסר. עבודת אלילים נטו.

* ממשלת הצלה – מנדלבליט טועה. כלומר, הוא צודק כמעט בכל מילה בדבריו בפורום סגור שפורסמו בחדשות 12. הוא היטיב לתאר את הסכנה הממשית לדמוקרטיה הישראלית אילו חלילה הצליח נתניהו להקים את ממשלת החסינות. הוא תיאר במדויק את הפוטש שנתניהו תכנן – השתלטות עוינת על מערכת המשפט הישראלית כדי לחלצו מאימת הדין ולהעמיד אותו מעל החוק.

אז איפה הוא טועה? הוא טועה כאשר הוא מסביר שניצלנו בזכות חסדי שמים. לא. ניצלנו בזכות קבוצת מנהיגים בעלי אחריות לאומית, שהשכילו להציב גשר מעל תהום אידיאולוגית כדי להקים ממשלת הצלה; ממשלה להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

אל לנו לסמוך על חסדי שמים. עלינו לקדם חוקים אנטי ארדואנוקרטיים, ובראש ובראשונה החוק המונע הטלת הרכבת ממשלה על אדם שהוגש נגדו כתב אישום והחוק להגבלת קדנציות.   

* לסובב את ספינת הנורמות – הדיון הציבורי בעקבות הנסיעה לחו"ל של משפ' בנט, הציף דפוס אפולוגטי בעייתי, של ניסיון לגונן על כל פעולה של בנט באמצעות השוואה לנתניהו, ובמקרה הזה לשרה נתניהו.

מה אנו מצפים מההנהגה שלנו? בעיניי, עלינו, הציבור, להעמיד בפניה רף מוסרי וערכי גבוה, אמות מידה שעליהם להתאמץ כדי לעמוד בהן. לא תמיד הם יצליחו, הם בני אדם, יש להם חולשות ויצרים, אבל אם הציבור יציב בפניהם רף כזה והוא יעמוד לנגד עיניהם, הם יחושו מחויבות לחתור אליו.

תהיה זו טעות להציב בפני ההנהגה סף נמוך, של להיות מוסרי וערכי יותר מנתניהו. סף כזה יוצא מנקודת הנחה, שמה שנדרש מהנהגתנו היום הוא מעט מאוד, נמוך מאוד, להיות קצת יותר טובה מהנהגת נתניהו. אם בנט ישקר, לא נגנה את השקר אלא נזכיר שנתניהו הוא שקרן מוחלט והיום יש לנו ראש ממשלה שמשקר מדי פעם.

בעיניי, מה שנדרש היום מן ההנהגה הוא לסובב את ספינת נורמות השלטון והמנהיגות ב-180 מעלות. אנו רוצים ממשלת שינוי, לא ממשלת שיפור. ולא פחות משזה תלוי בראש הממשלה, זה תלוי בנו, האזרחים, וברף הציפיות שנציב בפניו.

* אלטרנטיבה מפוקפקת – כאשר רוגל אלפר יורד על "תקשורת המיינסטרים הפשיסטית-לאומנית" הוא מתכוון בראש ובראשונה לערוץ 12, אליו הוא משגר את מרבית חציו. זה אותו ערוץ שאותו מכנה הבּוֹאֵשׁ יאיר נתניהו: "ערוץ אנטישמי, אנטי־ציוני, פרו פלשתינאי, שעושה נזק לישראל רק פחות מאיראן".

בעיניי, המיינסטרים אינו מילה גסה. בוודאי אם האלטרנטיבה היא בדמותם של הטיפוסים המפוקפקים שציטטתי.

* למה גנדי לא היה מאובטח – האם יש להיענות לדרישתו של נתניהו להמשיך לאבטח את אשתו ובני משפחתו? זו סוגיה מקצועית שעליה יש להחליט על סמך הערכות מודיעיניות של השב"כ. אם אכן יש עליהם איום ממשי, יש להמשיך לאבטח אותם. אם אין איום כזה – אין לאבטח אותם. מכל מקום, אין להתייחס לאבטחה כאל סממן שלטוני, אלא אך ורק כסוגיה ביטחונית.

האמירה של נתניהו על כך שיש מי שיהיו מוכנים לעשות הכל כדי למנוע את חזרתו לשלטון, נראית יותר כניסיון ציני ומרושע להסית נגד יריביו ולהטיל בהם דופי.

במכתבו, נתניהו כתב שרחבעם זאבי נרצח אחרי שהוסרה ממנו האבטחה. לכאורה, כשהוא סיים את תפקידו הוסרה ממנו האבטחה והוא נרצח. אלא שזה ממש לא נכון. גנדי נרצח יום לאחר שהתפטר מתפקידו אולם בטרם נכנסה התפטרותו לתוקף, כלומר כשהוא עוד היה שר והיה זכאי לאבטחה. הסיבה שלא היה מאובטח הייתה סירובו העקרוני לקבל אבטחה. הוא טען שאינו שווה יותר מאף אזרח במדינה וכי אינו מוכן ש"ילד בן 18 ימות במקומו". על פי הסיפורים (איני יודע לקבוע את רמת אמינותם), כאשר עוד היה מאובטח, היה מתחמק בתרגילים שונים מן המאבטחים ובורח מהם.

* עוול – עכשיו, אחרי שהותר לפרסום ש"בנו של השר" החשוד בחטיפת ורצח הנער, הוא בנימין זאבי, בנו של רחבעם זאבי, כדאי שנזכור מיהם השרים לשעבר שעברו בראשנו כשניסינו לפענח את כתב החידה, ומכאן, איזה עוול יש בפרסומים מרומזים מסוג זה. יש לשאוף לפרסום מלא ושקוף מוקדם ככל הניתן, אך כל עוד יש צו איסור פרסום, יש להימנע ממסירת פרטים מזהים מן הסוג הזה.

* נושא באחריות – ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה בתכנית "פגוש את העיתונות", שהיא מתנגדת גם היום לשימוש באיכוני שב"כ לצורך המלחמה בקורונה, כפי שהתנגדה גם בראשית המגפה. אבל מנהיג המפלגה שלך ניצן הורוביץ הצביע בעד, הזכירה לה רינה מצליח, ורוזין גיבתה את עמדתו בכך שהוא שר הבריאות ונושא באחריות על בריאות הציבור.

מה משמעות דבריה? שהיא מכירה בכך, שמן הראוי שמי שנושא באחריות לבריאות הציבור יתמוך באיכוני שב"כ. מכאן, שהתמיכה באיכון שב"כ היא העֶמדה האחראית מבחינת בריאות הציבור. אם כן, היא עצמה מודעת לכך, שעמדתה חסרת אחריות ופוגעת בבריאות הציבור.

ההתנגדות לאיכוני שב"כ שנועדו להגן עלינו ועל בריאותנו, בטענה שאמצעי השב"כ מיועדים למעקב אחרי אויבים ולסיכול טרור וריגול, היא דמגוגיה לשמה. כמוה כהתנגדות לניתוחים כי המנתח משתמש בסכין וגם מחבלים משתמשים בסכין. אבל הרי הרופא משתמש בסכין  למען בריאותנו. הוא הדין באיכונים.

* והיו לאחדים בידך – באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השניה חלק מגרמניה). עיר זו הייתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". המילים הללו הן חלק מפסוק יז בפרק לז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

          * ביד הלשון

שלפים – שלפים הוא תופעה מיוחדת בהתיישבות בארץ – זו שכונה קהילתית משותפת לשני יישובים נפרדים. שלפים הוא הרחבה של הקיבוץ הדתי שלוחות ושל הקיבוץ החילוני של רשפים, קיבוץ של השומר הצעיר. שני הקיבוצים והשכונה שייכים למועצה האזורית עמק המעיינות. השכונה עצמה משולבת – יש בה חילונים ודתיים.

שם השכונה הוא הלחם של שמות שני הקיבוצים, שלוחות ורשפים.

* "חדשות בן עזר"