פינתי השבועית ברדיו: ארץ קטנה עם שפם

ארץ קטנה עם שפם / מאיר גולדברג
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.11.17

אנו חוגגים היום יום הולדת לאחד היוצרים המוכשרים והפוריים בישראל בארבעים השנים האחרונות, הפזמונאי מאיר גולדברג, שבשבוע הבא ימלאו לו שישים.

לפני 5 שנים זכה גולדברג בפרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי, על שם אהוד מנור. 4 שנים קודם לכן זכה בפרס שרת החינוך כתמלילן השנה. ב-2003 נערך מופע ממיטב שיריו בביצוע זמרים מהשורה הראשונה. כל אלה מעידים על מקומו המרכזי בעולם המוסיקה הישראלית ועל תרומתו הרבה לו, ביותר מ-200 שירים שכתב.

מאיר גולדברג, יליד גבעתיים, החל לכתוב שירים בגיל 6. הוא כתב שירים לזמרים רבים, ממובילי המוסיקה הישראלית. הראשונה הייתה יעל לוי, שעמה עבד וכתב לה מספר שירים, שהמוכר שבהם הוא "לך לאן שתלך", וכן "אימפריה של בושה", "פסקול ישראלי" ועוד. גולדברג כתב גם לרמי קליינשטיין ("בא הביתה"), גלי עטרי ("מה שאת אוהבת", "ערמונים מהאש"), תמיר כהן ("בעושר ובעוני"), דן תורן ("אימפריות נופלות לאט"), נורית גלרון ("להתראות מתוק", "ספינותיה"), יזהר אשדות, נתן סלור, מאיה בוסקילה, דודי לוי, דנה ברגר ורבים אחרים.

הזמרת המזוהה עמו יותר מכל היא קורין אלאל. הוא עבד אתה בשיתוף פעולה, ואף הוביל כיתות יוצר משותפות אתה. הוא כתב לה שירים רבים, ובהם כמה מלהיטיה הגדולים כמו השיר המקסים "זן נדיר", וכן "התעשיה האבירית" שיר סאטירי על פרויקט הלביא, "האדם", "כאחד האדם", "הטבעת נפלה" ואחד השירים המזוהים עמה ביותר, מתוך האלבום "אנטארקטיקה", שיצא ב-1989 – "ארץ קטנה עם שפם", בלחנה של קורין אלאל, שאותו נשמיע היום.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – "חצי סיכה על מפת העולם", "חצי סיכה בין סעודיה לים", "קליפת בננה על מפת העולם". ולמה עם שפם? היום הוא אולי היה כותב "ארץ קטנה עם שיער סגלגל", אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב". ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

"ארץ קטנה עם שפם" הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, "אנחנו פקק בפתחו של בקבוק". "צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות", כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע "אמת" אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. "כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. "רוב העם מתעסק בריגול" – יתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא "הכל מוכן למכירת החיסול", והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון"? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת "איראנגייט". מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה "כל המקומות קדושים", לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו "המדינה זה אני".

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: "השופטים שולפים כרטיס אדום". לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד.

ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים; הם חלק מן ההצלחה שלנו.

נאחל מזל טוב ועוד הרבה שנות יצירה למאיר גולדברג, ונאזין לקורין.

ארץ קטנה עם שפם
חצי סיכה על מפת העולם
שחקן קולנוע דופק על שולחן
אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן

ארץ קטנה עם חלוק
אנחנו פקק בפתחו של בקבוק
צריך לבלוע כפית בדיוק
לפני בחירות ובין שיהוק לפיהוק

כל המקומות קדושים
סיכויים קלושים לבנות חלום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום

ארץ קטנה עם תבלול
ורוב העם מתעסק בריגול
הכל מוכן כאן למכירת החיסול
הכל גלוי דרך חור המנעול

ארץ קטנה עם שעון
שמתקדם בצעדי חילזון
סוחר הנשק בונה לו ארמון
המדינה זה הוא בגוף ראשון

כל המקומות קדושים
סיכויים קלושים לתפוס מקום
אפילו הימים קשים
יותר קשים מיום ליום

ארץ קטנה עם שפם
חצי סיכה בין סעודיה לים
קליפת בננה על מפת העולם

כל השחקנים זרים
השופטים שולפים כרטיס אדום
אפילו הימים אומרים
יותר קשה מיום ליום.

 

פינתי השבועית ברדיו: עד העונג הבא

עד העונג הבא / המכשפות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 18.9.17

כאשר קראתי את הביוגרפיה המצוינת של מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, חשבתי על כך שאין אצלנו תרבות של כתיבת ביוגרפיות על אמני במה, על מוסיקאים. וחשבתי, שאולי קלדרון שכבר הרים את הכפפה, והתוצאה כל כך משובחת, ימשיך בדרך זו, ויכתוב ביוגרפיות נוספות על גיבורי הרוק הישראלי. חשבתי על שלום חנוך, אריק איינשטיין, שלמה ארצי או ברי סחרוף. שמחתי לשמוע, בראיון עמו, שהוא אכן עמל על ביוגרפיה חדשה של דמות חשובה ברוק הישראלי. אבל הופתעתי מאוד כששמעתי על מי הוא כותב – על ענבל פרלמוטר. ביוגרפיה היא סיפור חיים. ענבל פרלמוטר מתה בגיל 27 בקירוב, גיל שרוב הצעירים מצויים בו בין הטיול שאחרי הצבא לתחילת הלימודים באוניברסיטה. איזו גרפיה כבר אפשר לכתוב על ביו של 27 שנים?

חזקה על קלדרון שיש עומק ומשמעות לבחירה הזו. מן הסתם, הוא מכיר במקומה המרכזי, על אף גילה הצעיר, ברוק הישראלי בכלל וברוק הנשי הישראלי (הצעיר לפחות בעשרים שנה מן הרוק הגברי) בפרט. והוא לבטח מצא ביצירתה מומנטים אוטוביוגרפיים, שמצדיקים את הביוגרפיה. ואני מצפה בסקרנות רבה לצאתה.

לפני עשרים שנה בדיוק, ערב ראש השנה תשנח, נהרגה ענבל פרלמוטר בתאונת דרכים קטלנית, בהתנגשות עם מעקה בטון בגשר ראשון, בדרכה לסעודת החג בבית הוריו של בן זוגה, צלם הקולנוע שרק דה-מאיו, לאחר בילוי עם אמה ברחובות ועליה לקברו של אביה. עד היום ניתן למצוא ברשת תאוריות על כך שהיא התאבדה. שמועות אחרות הן שהיא נהרגה בתאונה כיוון שנהגה בהשפעת סמים. אכן, ענבל הייתה מכורה להרואין, אך בשנתה האחרונה עברה תהליך גמילה ובבדיקות המשטרה לא נמצאו בדמה סמים ולא אלכוהול.

התאוריות הללו מעידות על המסתורין שאפף אותה, כגיבורת תרבות ישראלית בלתי שגרתית, שמתה בנסיבות טרגיות כל כך בגיל צעיר כל כך. רבים הזכירו את גיל 27, כגיל מיתולוגי שבו הלכו לעולמם כמה מגיבורי הרוק העולמי, עובדה שהוסיפה להילת הגיבורה המיתולוגית שנקשרה לענבל. לאחר מותה, ניסו רבים לחפש רמזים מטרימים בשיריה על שאיפת מוות. יש לשער שקלדרון יעסוק בספרו בכל התיאוריות על מותה.

הוא יעסוק בוודאי בסיפורי האלימות שנקשרו אליה, כמו בעיטה בראשו של מעריץ בהופעה ומעצרה בחשד שדקרה בבילוי במועדון את הכוריאוגרפית אתי שגיא. וגם אלימות עצמית, כמו חירור אצבעותיה באולר, בתקופות השפל שלה. מה אמת ומה שמועות? קלדרון לבטח יטפל בכך. הוא בטח יסביר גם את הבחירה המוזרה, אך הסמלית, בשם "המכשפות", הטעון כל כך במשמעות האפלה שניתנה בתרבות המערבית לנשים מכשפות.

ענבל פרלמוטר הייתה משוררת רוק, מלחינה, זמרת וגיטריסטית. היא נולדה ב-1971 ברחובות, למשוררת עפרה שונית והמוסיקאי, הגיטריסט והמורה לגיטרה אברהם פרלמוטר. בגיל 8 החלה ללמוד כינור, ובהמשך הדרך עברה לגיטרות.

כוכבה דרך בגיל 21, עם הקמת להקת "המכשפות", תחילה המכשפות באות כ"ף, וכעבור כשנה שונה השם ל"המחשפות", באות חי"ת.

הלהקה פעלה במשך 5 שנים בלבד, אך היא הטביעה חותם של ממש ברוק הישראלי, הן בשל הצלחתה הרבה בזמן אמת, והן בשל השפעתה לאורך זמן, עד היום, 20 שנה אחרי מותה של ענבל.

ענבל פרלמוטר הייתה המנהיגה והרוח החיה של הלהקה. היא כתבה והלחינה כמעט את כל שיריה ואף ציירה את עטיפת תקליטה הראשון. יש לציין שהציור הוא לא ממש יצירת מופת.

שאר חברות הלהקה היו יפעת נץ, יעל כהן, ליעד שר, קרן ברנר והסולנית מלי שלום. בשנה השניה של הלהקה החליפה חן יאני את מלי שלום כסולנית הלהקה. אי אפשר להציג את הלהקה בלי להזכיר את האם הרוחנית שלה, קורין אלאל. קורין הפיקה ועיבדה את התקליט הראשון, "עד העונג הבא" ואף השתתפה בו כזמרת אורחת. כאשר מאזינים לשירי הלהקה, קשה שלא להבחין בהשפעה הרבה של קורין אלאל, הן בסגנון המוסיקלי והן בצורת השירה. קורין באותן שנים התעדנה ורחקה מן הרוק הכבד, ויתכן שהיא הביאה לידי ביטוי את הפן הזה ביצירתה, בעבודתה עם "המכשפות".

הלהקה נחלה הצלחה רבה, בעיקר תקליטה "עד העונג הבא" שהיה לתקליט פלטינה. אולם את פרסומה הגדול היא קיבלה דווקא בהופעה בפסטיבל עין גב, בראשית דרכה, בגרסת פאנק כסאחיסטית לשיר "קסם על ים כינרת". הלהקה הרבתה להופיע במועדונים, והופעותיה משכו קהל צעיר חובב רוק. ההצלחה ליוותה את הלהקה בחמש שנות פעולתה.

ב-1997 חדלה הלהקה לפעול, אך לא הכריזה רשמית על פירוק, ומעריציה ראו בכך הפסקה בלבד.

לאחר הפסקת פעילות הלהקה, החלה ענבל להקליט תקליט סולו, ליוותה כגיטריסטית את קורין אלאל והקימה את הצוות "ענבלאנס", עם רם אוחיון, שאף הם עבדו על הקלטת תקליט. שמו של ההרכב הוא משחק מילים בין שמה ענבל, לבין imbalance – חוסר איזון.

אך כאמור, ב-1 באוקטובר 1997, ערב ראש השנה, איבד עולם הרוק הישראלי את ענבל פרלמוטר, צעירה כל כך ומבטיחה כל כך.

אחרי מותה הוציאו חבריה של ענבל את התקליט "הקלטות אחרונות" – השבחה של סקיצות שענבל הקליטה לפני מותה.

בחרתי להשמיע את להיטה הגדול והמצליח של הלהקה, ושיר הנושא של תקליטה הראשון – "עד העונג הבא".

בשיר מתארת ענבל את הגאות והשפל בחייה. איך דווקא בתקופות של גאות, חושיה מתערפלים והיא הופכת למפלצת, אך גם לפיה הטובה שהיא גם מתוקה, אך גם דורסת. ואילו בתקופות השפל, כשתוקף אותה מזגה הרע, היא תפתח את חלונה ותרכב בדהרה אל השמים ותכריז בצחוק שהיא ניצחה במשחק. אבל… "אני נמצאת עכשיו עמוק במים". מה פירוש עכשיו? בעת כתיבת השיר, או בסיטואציה המתוארת בו בלשון עתיד? מכל סיטואציה היא זורמת הלאה עד העונג הבא. אבל מה גורם לה לעונג? המנגינה האקסטטית לקראת סוף השיר, וכן האש והעשן בקליפ של השיר, רק מעצימים את המסתורין ואת התחושה שחבוי בין המילים משהו אפל.

אז מה הפלא שמותה הטרגי עורר תאוריות אובדניות?

שוב זאת תקופה של גאות בחיי,
מים רבים שוטפים את חושי.
אני נמשכת, והופכת
לחית חושך, למפלצת רטובה,
לשדון לילה, לפיה הטובה,
מתוקה ודורסת את האור מכבה,
וזורמת הלאה –

עד העונג הבא…

ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע,
את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה
אל השמיים.
וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,
אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו
עמוק בתוך המים.

עד העונג הבא…

 

פינתי השבועית ברדיו: אהבתה של תרזה די מון

אהבתה של תרזה די מון / אילנית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 18.9.17

בפינתנו היום, אנו חוגגים יום הולדת 70 לחנה דרזנר. אני משער שלא רבים מן המאזינים מכירים את חנה דרזנר הנ"ל. אז מה החגיגה?

ואם נאמר שאנו חוגגים יום הולדת 70 לאילנית? סביר להניח שאין מאזין אחד שאינו יודע במי המדובר. ובכן, מדובר באותה זמרת.

אילנית הוא שמה האמנותי של חנה דרזנר.

לפני ימים אחדים שמעתי ראיון עם מוקי, שבו הוא נשאל אם יש עוד מישהו שקורא לו דני. "אשתי", הוא השיב.

איני יודע כמה קוראים לאילנית חנה, אך אין ספק שכזמרת, היא כבר למעלה מחמישים שנה אך ורק אילנית.

ומנין השם אילנית? נתחיל מהתחלה. חנה נולדה ב-1947 בישראל, אך בהיותה בת 5 הוריה ירדו לברזיל. הם שבו ארצה בהיותה בת 13. בגיל 15, היא השתתפה בתחרות כישרונות צעירים, ומאז דרך כוכבה.

שלמה צח, אחד מבכירי האמרגנים בישראל ואז זמר צעיר, הציע לה להחליף את גילה שפרשה מן השלישיה "גידי, צח וגילה" ומעתה נקראה הלהקה "גידי, צח וחנה". מיהו גידי? מיהי גילה? אפילו מידידי המלומד גוגל לא הצלחתי למצוא תשובה. מילא גוגל, גם יורם רותם לא ידע לספק לי את התשובה. גידי פרש מהר מאוד מן השלישיה ונותרו שלמה צח וחנה דרזנר. לצמד הם נתנו את השם "אילן ואילנית". גם תקליטם הראשון, שיצא לאור ב-1966 נקרא בשם "אילן ואילנית". ולפחות לגבי אילנית, המותג גבר על השם, וזהו שמה המסחרי כבר יותר מיובל.

לימים, אילן ואילנית התחתנו, ועוד יותר לימים, הם התגרשו. אילן חזר להיות שלמה צח. אילנית נשארה אילנית.

הצמד "אילן ואילנית" היה פופולרי מאוד. שיריו צעדו בראש מצעדי הפזמונים והם ייצגו את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים.

אילנית החלה קריירה של סולנית ב-1968, כשהקליטה את אחד מלהיטיה הגדולים, "כבר אחרי חצות". מאז, ועד שלהי שנות השבעים, היא הייתה הזמרת הפופולרית ביותר בישראל. במשך שבע שנים ברציפות היא נבחרה לזמרת השנה. היא כיכבה בראש מצעדי הפזמונים, וייצגה את ישראל פעמיים באירוויזיון; באירוויזיון הראשון שבה ישראל השתתפה ב-1973, שבו הגיעה למקום הרביעי והמכובד עם שירה "אי שם" וכעבור ארבע שנים – "אהבה היא שיר לשניים".

סיפור אישי-משפחתי שלי, יוכל להצביע על הפופולריות שלה באותה תקופה – ב-1974 עלו לישראל מרומניה קרובי משפחה שלי, שלבתם הבכורה, אז בת 8, קראו ליליאנה. זמן קצר לאחר עלייתם, כשליליאנה עוד בקושי שלטה בעברית, היא החליטה שהיא רוצה להחליף את שמה לאילנית, כשמה של הזמרת. ככל שניסינו להסביר לה שאילנית זו בעצם צפרדע, דבר לא עזר, וזה שמה בישראל. באותה תקופה ילדות רבות נקראו אילנית, וזוגות תאומים – אילן ואילנית.

משנות ה-80 ואילך, לא הצליחה אילנית לשמור על מקומה בפסגת הפופולריות, אולם מעולם לא איבדה את אהבת הקהל.

שני המוסיקאים המזוהים ביותר עם אילנית, שהלחינו רבים מאוד משיריה, הם כלת פרס ישראל נורית הירש ושייקה פייקוב. ומבין הפזמונאים – אהוד מנור.

אילנית היא בראש ובראשונה זמרת פופ. בין להיטיה המוכרים ולהיטי הצמד "אילן ואילנית" – "ושוב אתכם", "בוא ונשתגע בחולות", "רק הירח זורח", "כבר אחרי חצות", אי שם", "שיר בארבעה בתים", "שירו שיר לשמש", "אם ייפול הכוכב שלי", "ארץ", "אהבה היא שיר לשניים", "בללייקה" ועוד.

לאחרונה השמענו כאן שנים משיריה, מהתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים – "ללכת שבי אחריך" ו"אחיי גיבורי התהילה".

לצד להיטי הפופ, שרה אילנית גם שירי משוררים, כמו שירו של עמיחי "לאורך השדרה שאין בה איש", ובעיקר שירי משוררות. היא שרה מספר שירים מקסימים של המשוררת רחל שפירא, ובהם "שיר של יום חולין", "נחמה" ו"שיר על נחלים".

גם השיר שנשמיע הערב הוא של משוררת, לאה גולדברג. ב-1970 השתתפה אילנית בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום העצמאות. היא שרה את שירה של לאה גולדברג, ללחנה של נורית הירש, "אהבתה של תרזה די מון", וזכתה במקום השלישי, אחרי "פתאום עכשיו פתאום היום" של שלמה ארצי ו"רבי עקיבא" של רבקה זוהר. עוד שירים בפסטיבל זה היו "מים לדוד המלך", "ילדי איננו ילד" ו"שמלת כלולות".

השיר "אהבתה של תרזה די מון" ששרה אילנית, הוא הסונטה התשיעית מתוך מחזור של 12 סונטות, שכתבה לאה גולדברג. נורית הירש ואילנית העניקו לסונטה את שמו של המחזור כולו.

סונטה היא סוגה קלסית מימי הביניים, בעלת מבנה נוקשה מאוד, של 14 שורות, המחולקות לארבעה בתים, שהשניים הראשונים הם בני ארבע שורות והשניים האחרונים בני שלוש שורות. המשקל והחריזה בסונטה קבועים. שני הבתים הראשונים מתארים את המסגרת הנופית או הלך נפש מסוים והשניים הקצרים יותר, מתארים את התוצאה של המצב המתואר בראשונים. זו מסגרת נוקשה וכובלת מאוד, ויש צורך בכישרון רב כדי לעמוד בה ברמה גבוהה כל כך. לאה גולדברג אהבה מאוד את הסוגה, תרגמה סונטות רבות, ואף כתבה כאלו.

תרזה די מון היא דמות בדיונית של אצילה בת המאה ה-16, שמתאהבת במחנך הצעיר של ילדיה. האהבה לא הבשילה, ותרזה השמידה את שירי האהבה שכתבה לו. החוקרים נוהגים להציג את המחזור כאוטוביוגרפי, המתאר את אהבתה הנכזבת של לאה גולדברג לצעיר שוויצרי שלמד באוניברסיטה העברית, שבה היא לימדה ספרות.

בתחילת השיר, מתארת לאה גולדברג, בשם תרזה די מון, את אותו הנוף, הנשקף מאותו הגן, מחלונה וגם מחלונו של אהובה. הנוף המשותף, שעיני השניים מלטף, יוצר פוטנציאל לקרבה, בין שני אנשים החולקים את האהבה לאותם מראות. שניהם נהנים משירתו של אותו זמיר בלילה, והוא מרטיט את לבותיהם בחלומותיהם.

אך האהבה הזו לא התממשה, אולי בשל נורמה חברתית השוללת אהבה של אישה מבוגרת לגבר צעיר. ולכן, למרות שהמון דברים הם אהבו יחד, לא זרח באשנבו האור, עת בדידותה נגעה בבדידותו.

מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ
אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף,
וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ.

מוּל חַלּוֹנְךָ וְגַם מוּל חַלּוֹנִי
בַּלַּיְלָה שָּׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ,
וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי.

הָאורֶן הַזָּקֵן, שֶׁבּוֹ כָּל מַחַט
אֶת מַבָּטְךָ נוֹשֵׂאת כְּטַל טָהוֹר,
עִם בֹּקֶר יְקַדְּמֵנִי בִּבְרָכָה –

דְּבָרִים רַבִּים מְאד אָהַבְנוּ יַחַד,
אַךְ לֹא זָרַח בְּאֶשְׁנַבְּךָ הָאוֹר
עֵת בְּדִידוּתִי נָגְעָה בִּבְדִידוּתְךָ.

פינתי השבועית ברדיו: הן אפשר

הן אפשר / יפה ירקוני
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 11.9.17

לפני חמש שנים הלך לעולמו חתן פרס ישראל לזמר עברי, הפזמונאי, העיתונאי והפלמ"חניק חיים חפר.

יומיים לאחר מותו הקדשנו לזכרו את הפינה, והשמענו את שירו הראשון "בין גבולות". ובכלל, חפר הוא אחד היוצרים שהרבינו להשמיע מיצירותיו לאורך שנות התכנית. רובם ברוח הפלמ"ח, ואפשר לומר, דווקא במילות המנון הלח"י, "משורה ישחרר רק המוות" – רק במותו הוא עזב את הפלמ"ח.

את השיר שנשמע היום, כתב חפר, אז עדין חיים פיינר, כשהיה עדין פלמ"חניק בפועל, בתקופת מלחמת השחרור.

השיר הוא "הן אפשר", מהמנוני מלחמת השחרור. חפר כתב אותו בתקופה ההפוגה הראשונה. דוד זהבי, שבקרוב ימלאו ארבעים שנה למותו, וקרוב לוודאי שפינה זו לא תוכל לעבור על מועד זה בשתיקה, הלחין את השיר, כמו רבים משירי הפלמ"ח, והוא נכנס לתכניתה השלישית של להקת "הצ'יזבטרון", הלהקה של הפלמ"ח, "הפלמ"חניק מחפש את המחר", החל באוקטובר 1948. הוא זכה לפופולריות רבה באוהלי הפלמ"ח ומשם הלאה ברחבי המדינה הצעירה.

לאורך השנים זכה השיר לפחות לעשרים ביצועים, ובהם של שושנה דמארי, אריק איינשטיין, שמעון ישראלי, אילנית, בני אמדורסקי ויפה ירקוני, שאותה נשמיע. הוא גם הוכנס למחזה "הוא הלך לשדות" של משה שמיר.

מה הפך את השיר לכל כך אהוב? מה גרם לכזו הזדהות עמו?

בתוך הסיטואציה המטורפת של מלחמה, מבטא השיר רגש אנושי של אהבה וגעגוע ותקווה לחזור למציאות נורמלית. התקווה הזאת, האהבה הזאת, נותנת לחייל כוחות המסייעים לו להתמודד עם הקושי, הכאב והשכול. המנגינה הנוגה והקסומה מרעידה את נימי המאזין והשר, ומיטיבה לבטא את הגעגוע.

השיר מבטא גם את כמיהת הלוחמים לשלום, "וְעֵינַיִךְ יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת, כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם… הֵן אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר. הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר, שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר". הביטוי לשלום, למציאות שאחרי המלחמה, הוא האהבה, הזוגיות, המשפחה, המסמלים את החיים הנורמליים.

השיר הזה, שנכתב בידי לוחמים ללוחמים, היה לפופולרי בקרב הלוחמים ודרכם התפשט בקרב היישוב, מעיד על הכמיהה לשלום שפעפעה בקרב הלוחמים, לצד אמונתם היוקדת בצדקת המלחמה על חירות האומה, הקמת המדינה והגנתה. ואין כל סתירה בין האמונה הזאת ונכונות ההקרבה, לבין שנאת המלחמה והכמיהה לשלום.

השיר נפתח בתיאור של מציאות נורמלית בתוך התופת – בַּשַּׁלֶּכֶת נוֹשֵׁב כְּבָר הַסְּתָו, כלומר גם כאשר משתוללת כאן מלחמה כה קשה ועקובה מדם, הטבע מתנהל כסדרו, עונות השנה אינן מושפעות מסערות הקרב. יש בכך משהו מנחם, נורמליות שניתן להיאחז בה. והאחיזה הזאת היא ההשראה לביטוי הגעגוע לאהבה ולאהובה, ולסיום האופטימי המייחל לשלום – "הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ, גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר".

הלוחם מייחל שהחלום הזה יתגשם לאלתר: "הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר, שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר".

בשנת 2005, אחרי כמעט ששים שנה של מלחמות, טרור ואינתיפאדות, כתב חיים חפר בית נוסף לשיר:
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
אֲבָל יַם הַשִּׂנְאָה הָאַכְזָר
סְבִיב חַיֵּינוּ רוֹגֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
בְּאֵימָה, בְּחֵמָה וּבְאֵשׁ,

אֲבָל עֶרֶב וַדַּאי עוֹד יָבוֹא
וְכוֹכָב בְּעֵינַיִךְ יִזְרַח
וְאֶת חַג הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת
הוּא אֵלַי וְאֵלַיִךְ יִשְׁלַח.

חיים חפר לא איבד את האופטימיות.

מבין הביצועים הרבים, נשמע את הזמרת המזוהה ביותר עם מלחמת השחרור, כלת פרת ישראל יפה ירקוני.

בַּשַּׁלֶּכֶת נוֹשֵׁב כְּבָר הַסְּתָו
הָאָבָק בַּדְּרָכִים אַט שָׁקַע
וְהַיּוֹם רַק אֵלַיִךְ נִשְׂרָף
וְחוֹלֵם עַל פְּגִישָׁה רְחוֹקָה.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי עוֹד עֶרֶב יָבוֹא
וְהַשַּׁעַר יַחֲרֹק לוֹ דּוּמָם
וְעֵינַיִךְ יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת
כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם.

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי חַדְרֵךְ הֶעָצוּב
מְחַכֶּה בְּחִוְרוֹן קִירוֹתָיו
וְקוֹרֵא הוּא לִשְׁנֵינוּ לָשׁוּב
מִקְּרָבוֹת, מִדְּרָכִים וּמִסְּתָו.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ
בְּמִשְׁלָט אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר;
הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ
גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר.

הֵן אֶפְשָׁר…

פינתי השבועית ברדיו: בלדה לשוטר

בלדה לשוטר / אושיק לוי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 14.8.17

בעוד שלושה ימים ימלאו שלושים שנה למותו של שייקה אופיר. אתמול מלאו 75 שנים להולדתה של נורית הירש, תיבדל לחיים ארוכים. איך לחבר בין השניים? בהשמעת השיר "בלדה לשוטר".

ב-12 באפריל 2005, נערך אירוע הוקרה לקולנוע הישראלי. אחד משיאיו, היה מחווה לשיר שנבחר בידי הציבור לשיר האהוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. השיר הוא "בלדה לשוטר". זה היה אמור להיות היום הגדול של יוצרי השיר ומבצעיו. אולם למרבה הצער, באותו בוקר נפטר במפתיע מי שחיבר את מילות השיר, אהוד מנור, מדום לב. הוחלט לקיים את הערב למרות הבשורה הקשה, והאירוע, ששודר בשידור חי בטלוויזיה, היה לערב אבל לזכרו של אהוד מנור.

אהוד מנור כתב את השיר, נורית הירש הלחינה אותו, אושיק לוי שר אותו, אבל הגיבור הגדול של השיר הוא שייקה אופיר. אי אפשר להראות את הסצנה ברדיו, אבל אני בטוח שכל המאזינים מכירים אותה, ובכל מקרה, לשם כך יש יוטיוב, לא?

"בלדה לשוטר" שיר הנושא של הסרט "השוטר אזולאי", סרטו של אפרים קישון שכתב וביים אותו, שעלה לאקרנים בשנת 1971. הסרט זכה בהצלחה גדולה בארץ ובעולם, בפרסים רבים והיה מועמד לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר.

הסרט מספר את סיפורו של אברהם אזולאי, השוטר התמים, השלומיאל וטוב הלב, שמרוב טוב ותום נכשל בכל משימותיו. זהו סרט קומי טרגי, שבו הקהל הולך שבי אחרי אזולאי, בעיקר בזכותו משחקו הנפלא של גדול הקומיקאים הישראליים, הגאון שייקה אופיר.

שיאו של הסרט, ואחד משיאי הקולנוע הישראלי, הוא סצנת הסיום של הסרט, על רקע שיר הנושא. אזולאי מועלה סוף סוף בדרגה – ומפוטר. הוא יוצא אל המרפסת, לבוש במדיו וחובש את כובעו. מתחתיו, במגרש המסדרים, מתאמנים שוטרים טירונים בתרגילי סדר, ועל פי פקודה מצדיעים לעבר המרפסת. אזולאי חושב שהם מצדיעים לו, לכבודו, ומתרגש עד דמעות, פשוטו כמשמעו. לסתותיו רוטטות ועיניו זולגות.

המחבר והמלחינה, אהוד מנור ונורית הירש, זכו בפרס ישראל לזמר עברי. שייקה אופיר נפטר בגיל 59, אך אין לי ספק שאילו היה מאריך ימים, אף הוא היה זוכה בפרס, בתחום הקולנוע. ובאמת, הם הגדולים מכולם.

בפינה זו השמענו שירים רבים של אהוד מנור ושל נורית הירש, וגם דיברנו עליהם הרבה, אם בימי השנה למותו של אהוד מנור או לכבוד זכייתה של נורית הירש בפרס ישראל אשתקד.

אולם היום זו הופעת בכורה של אושיק לוי בפינתנו, ואני מקווה שלא אחרונה. אושיק לוי, זמר ושחקן, היה אחת הדמויות המרכזיות במוסיקה הישראלית של שנות ה-70. בין להיטיו הגדולים "חוזה לך ברח", "זה מכבר", "יונתן סע הביתה", "תקוות ימיי" ("פייטן פשוט") ואחרים.

אבל אין שיר שהעלה אותו לגדולה יותר משיר זה, שיר הנושא של "השוטר אזולאי" – "בלדה לשוטר".

כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו
שוב הוא לבדו שוב רק עם צילו
כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו
אין מה למהר או לאחר

לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן
איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו
רק להשיב ניתן את שחלף מזמן
איך העולם אז היה משתנה

עשר שנים לפחות הוא מהלך בין הצללים
שוב ושוב סובב בין הגלגלים
עשר שנים לפחות הוא מהלך בין הצללים
אין מי לאהוב או לעזוב

לו להשיב ניתן…

בוקר אפור באוויר הסמטאות כבר לא שלו
שוב אומרים לו לך, שוב אומרים לו בוא
בוקר אפור באוויר שוב משנה את התמונה
שמש אט יוצאת מנדנה

פינתי השבועית ברדיו: "היֹה היה"

היֹה היה / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 17.7.17

רבות מהפינות האחרונות, הוקדשו למלאת 50 שנה לאירועי 1967. הן הוקדשו לשירי מלחמת ששת הימים. הפינה הזאת מציינת אף היא 50 שנה, לאירוע שקרה באותם ימים, חודש וחצי אחרי המלחמה. ב-21 ביולי 1967 נפטר ממחלת הסרטן, גאון; אחד המוסיקאים המבטיחים והחשובים ביותר בתקופתו, זיגי סקרבניק, בגיל 24 בלבד.

כדי לסבר את האוזן ולהמחיש עד כמה, למרות גילו הצעיר, זיגי היה משמעותי בתולדות המוסיקה הישראלית, אציין שהוא היה הפסנתרן, המעבד ולמעשה גם המנהל המוסיקלי הבלתי רשמי של "החלונות הגבוהים", שתקליטם פורץ הדרך יצא לאור שלושה חודשים לפני מותו, וכל הנגינה בו, העיבודים והניהול המוסיקלי נעשו כשהוא כבר היה חולה מאוד.

אך בראש ובראשונה, זיגי היה הדמות המרכזית בסצנת הג'אז הישראלית של שנות ה-60, והחל לצבור שם ומעמד גם בג'אז העולמי, כפסנתרן ג'אז שנחשב לעילוי וגאון.

זיגי קרבסניק נולד ב-1943 ביערות אוזבקיסטן, לשם ברחו הוריו מפולין במלחמת העולם השניה. אחרי המלחמה הם חזרו לברסלאו שבפולין. הוא לא גדל במשפחה מוסיקלית, אך משחר ילדותו בפולין נמשך למוסיקה, והתבלט כבעל כישרון יוצא דופן. הוא לא למד מוסיקה, לא ידע תווים, אך כבר כילד בפולין לימד את עצמו נגינה על פסנתר, אקורדיון וכינור והצטיין בנגינתו.

בהיותו בן 14 עלה זיגי לישראל עם משפחתו. מיד החל לסייע לפרנסת משפחתו. הוא ניגן כפסנתרן במועדונים, את כל סוגי המוסיקה, אך במהרה בלט בעיקר כג'אזיסט, וכבר כנער נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז הטובים בישראל. הוא חבר למובילי הג'אז הישראלי של התקופה, כמו המתופף אהרל'ה קמינסקי, הבסיסט רוז'ה אברהם ואחרים.

כשעמד להתגייס לצה"ל כבר היה מוכר בסצנת המוסיקה הישראלית, ונחטף לתזמורת צה"ל. עם שחרורו מצה"ל, ב-1963, חזר לנגן במועדונים הנחשבים ביותר של תל-אביב, ליווה אמנים מובילים וקיים ערבי ג'אם מבוקשים, שאליהם הגיעו טובי הנגנים שרצו לנגן לצדו.

עוד טרם גיוסו של זיגי, ביקר בארץ פסנתרן הג'אז הנודע אוסקר פיטרסון. כשהוא שמע את הפסנתרן המוכשר בן ה-17, הוא הזמין אותו ללמוד במלגת חינם בבית הספר שלו לג'אז בניו יורק. זמן קצר לאחר שחרורו, מימש זיגי את המלגה, ולראשונה בחייו למד מוסיקה בצורה מסודרת. רק שם למד, לראשונה, תווים. לצד לימודיו, ניגן זיגי במועדוני הג'אז הנחשבים ביותר בארה"ב, לצד טובי הג'אזיסטים האמריקאיים של התקופה, ונחשב כוכב עולה בשמי הג'אז העולמי.

ב-1965 החל לסבול מכאבי בטן עזים. כיוון שלא נמצא הסבר לכאבים, ועקב הסבל הכבד שלו, החליט לחזור לארץ. כאן אובחנה מחלת הסרטן שלו.

על אף מחלתו, הוא המשיך לנגן בארץ במועדוני לילה, ללוות את האמנים המובילים. הוא הכיר את עדנה גורן וחשף אותה למוסיקת הג'אז. הם הרבו להופיע יחד, ועד היום היא נחשבת לזמרת הג'אז המובילה בישראל.

הוא גם הקים להקת ג'אז שנקראה "לארי זיגי וסאם".

באחת מהופעותיו במועדון "עומר כיאם", שמעו אותו אריק איינשטיין ושמוליק קראוס. הם התלהבו, והזמינו אותו ללהקה שלהם, "החלונות הגבוהים", כפסנתרן ומעבד.

אמר עליו אריק איינשטיין: "המלה 'גאונות', אנחנו משתמשים בה הרבה היום, לפעמים בצדק ולפעמים לא בצדק. אני חושב שבמקרה של זיגי היא התאימה. הוא היה פסנתרן מדהים, מוסיקלי כמו שד. רק מלהסתכל על האצבעות שלו יכולת להבין שיש כאן משהו מולד. החלק העליון, הכריות, היו ככה טיפה יותר רחבות מהרגיל. כאילו הידיים שלו נבראו לנגינה".

שנתיים אחרי מותו של זיגי, הוציא אריק איינשטיין את תקליטו "פוזי", שנחשב תקליט הרוק הראשון בישראל. את רוב הלחנים והעיבודים בתקליט כתב מישה סגל.

מישה השמיע לאריק איינשטיין יצירת בלוז שכתב. אריק הקשיב ופסק – את המנגינה הזאת נקדיש לזכרו של זיגי. והוא כתב לזכרו את מילות השיר "היה היה", ועל עטיפת התקליט נכתב: "היה היה (לזיגי)".

השיר הזה הוא השיר הכי פחות אריק איינשטייני של אריק איינשטיין. זהו שיר רוקנרול, כמעט רוק כבד, של זמר שאמנם היה בין מנהיגי מהפיכת הרוק, אך לא הרבה לשיר רוק, והוא בהחלט לא רוקר מובהק, כמו למשל שלום חנוך.

זהו שיר של 8 דקות, ולכן הוא כמעט ואינו מושמע ברדיו. משולבת בו הקלטה של זיגי, שאהרל'ה קמינסקי, חברו, הקליט בהופעה באחד ממועדוני הלילה. הנעימה הארוכה של הפתיחה, הוקלטה באופן שהמחיש את אווירת מועדון הלילה – הזזת כוסות, דיבורי רקע ושיעול אותנטי של אריק איינשטיין. שיאו של השיר הוא זעקה הבוקעת מגרונו של אריק איינשטיין. הזעקה הזאת היא אלתור של אריק בשעת ההקלטה, בתום קטע סולו של שמוליק ארוך בגיטרה.

השיר "היה היה" הוא הסיבה לכך ש"פוזי" נחשב לתקליט הרוק העברי הראשון. הוא מוערך מאוד בקרב הרוקרים הישראליים בתקופתו.

כיוון שהשיר הוא בן 8 דקות, וחשוב וראוי לשמוע אותו במלואו, לא אכביר עוד מילים, ונאזין לשיר.

היֹה היה
פעם מלך אחד
היֹה היה

היֹה היה
רחוק למעלה בכה אלוהים
היֹה היה

היֹה היה
ויהיה הוא לעולם.