מופת לאומי

מפעל המכינות הקדם צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.

במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוסכם על הגדלת התקציבים למכינות הקדם צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).

כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר, המייסד של מכינת רבין, שהנה מכינה חילונית:
"לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו".

האמירה הברורה הזאת, היא קרן אור באפלת הפלגנות הקיימת בחברה הישראלית, המועצמת בידי המערכת הפוליטית, ובראש ובראשונה בידי העומד בראש הפירמידה הפוליטית, ובידי התקשורת. מפעל המכינות הקדם צבאיות, שהנו מפעל מופת לאומי, מעמיד חלופה של חברה אחרת, המבוססת על ערכים של נתינה, משימתיות, אחריות לאומית, וממלכתיות; ערכים של ציונות במיטבה.

וכשאני מגדיר אותה כמפעל ציוני, עולה בדעתי האמירה היפה של עמוס עוז, שהציונות אינה שם פרטי אלא שם משפחה. הציונות אינה אחידה – יש ציונות דתית וחילונית, יש ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית, יש ציונות רוחנית, ציונית מדינית, ציונות מעשית. האתגר הוא לקיים משפחה ציונית אחת, המכילה את השונות, שהמחלוקת בתוכה היא לשם שמים ושהיא יודעת להיות מאוחדת, אף שאינה אחידה.

בימים אלה, שבהם כוחות צנטריפוגליים יוצרים חברה שסועה, קרועה, מחולקת למחנות עוינים הלוחמים ביניהם, וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הרדיקליים שלו, מציב מפעל המכינות הקדם צבאיות עוגן של לכידות חברתית, שהינה עוגן של חוסן לאומי. מפעל המכינות הקד"צ, יחד עם תופעות חיוביות בחברה הישראלית, כמו עולם ההתחדשות היהודית ועוד, מבטא תרבות-נגד לתרבות השסע, יוצר למדינת ישראל אופק חיובי ומחנך מנהיגות צעירה שבעשורים הבאים תצעיד את החברה הישראלית בדרך אחרת.

האחדות שמעבר לשונות, עמדה לא אחת בפני סערות וטלטלות שאיימו על לכידותה.

– כך היה בהתנתקות, שעליה הייתה מחלוקת חריפה בחברה הישראלית ובעולם המכינות, כולל בין ראשי המכינות.
– ההצהרות הקיצוניות והקשות של אחדים מראשי המכינות הקד"צ הדתיות, בנושאים כמו גיוס בנות לצה"ל והיחס ללהט"בים.
– האסון הנורא בנחל צפית, מתוך רשלנות פושעת של מחנכים במכינת בני ציון, שעורר חשבון נפש עמוק בעולם המכינות וגם חשף אותו לביקורת קשה, חלקה מוצדקת, וחלקה של מי שניצלו את האסון כדי לפגוע במפעל המכינות מתוך שלילה לרוח הציונית שלו.

היכולת של מפעל המכינות והנהגתו לצלוח את המשברים הללו ולהמשיך יחד, ואף לצאת מחוזקים מהם, מעידה על חוסנו של המפעל ועל האמת הטמונה בו.

זכיתי להרצות רק השבוע בפני ארבע מכינות קדם צבאיות. פגשתי מגוון רחב של החברה הישראלית – בני עדות שונות, בני שכבות סוציואקונומיות שונות, עולים חדשים וצברים, דתיים, מסורתיים וחילונים, בעלי השקפות פוליטיות שונות. בכל המפגשים הללו אני פוגש נוער נפלא, דור מצוין, המעורר בי תקווה ואמונה בעתיד החברה הישראלית.

גילוי נאות – אני שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

* "הזמן הירוק"

מפגש עם רפי פרץ

הרב רפי פרץ, ראש רשימת איחוד מפלגות הימין, התארח היום במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות לשרת כיו"ר העמותה וההנהלה שלה.

דבריו בפני החניכים היו דברים יפים מאוד, מסוג הדברים שערבים מאוד לאוזניי. דברים על אחדות ישראל, על אהבת ישראל, על רעיון והגשמתו במעשה, על שליחות למען הכלל. הרב רפי סיפר את סיפור חייו, איך בכל שלב ראה עצמו כשליח הממלא שליחות למען עם ישראל, בשירותו כטייס בחיל האוויר, בחינוך, בהתיישבות, בחזרה לצבא ועכשיו בהליכה לפוליטיקה. הוא התפעל מן הדברים שפגש במדרשת השילוב.

הוא דיבר יותר כאיש חינוך מאשר פוליטיקאי, ואני אוהב פוליטיקאים שהם יותר אנשי חינוך. דבריו היו ממש מרגשים אותי, אלמלא ידעתי שהוא האיש שנתן רהביליטציה לזוועה הכהניסטית, וחבר אתם להליכה משותפת לבחירות.

דיברתי אחריו, ואשתדל לשחזר את דבריי במלואם:

ברצוני להשמיע באוזניך דברים קשים, שבאים מכאב.
מדרשת השילוב היא מופת של אחדות ישראל, של אהבת ישראל. היא מוכיחה שניתן להסיר מחיצות בין חילונים ודתיים וליצור יחד שגדול מסכום כל חלקיו, והשליחות שלה למען עם ישראל היא להוכיח שהדבר אפשרי.

ההיפך המוחלט מדרכנו, הוא דרך ההקצנה, הקיטוב, הקנאות, השנאה וההסתה. הדרך של שותפיך החדשים.

אני מעריץ גדול של הציונות הדתית, של המפעל ההתיישבותי שלה, של המפעל החינוכי שלה, של תרומתה לצה"ל ולחברה הישראלית.

בשנות השמונים, כשהכהנא נבחר לכנסת, צעדתי עם חניכיי בתנועת הצופים נגד הגזענות והכהניזם. לצדנו צעדו חניכי השומר הצעיר והנוער העובד והלומד, בית"ר ובני עקיבא. זה היה מובן, שיהודים, ציונים, דמוקרטים, מגשרים על כל הפערים ביניהם ופועלים יחד נגד הכהניזם והגזענות.

בני עקיבא, שחינכו ופעלו נגד הכהניזם, ייצגו את דרכה של הציונות הדתית. גם המפד"ל ו"מורשה" של הרב דרוקמן, שהחרימו את כהנא, הצביעו בעד הוצאתו אל מחוץ לחוק ויצאו מאולם המליאה כשהוא דיבר, פעלו על פי דרכה של הציונות הדתית.

ועכשיו אתם חוברים לתועבה הכהניסטית. למה?

גם לכהניסטים יש רעיון והם מגשימים אותו במעשה. מי שהגשים במעשה את הרעיון הכהניסטי, הוא אלילם ומורה דרכם של שותפיך החדשים – ברוך גולדשטיין, המחבל, רוצח ההמונים. הוא הגשים את הרעיון הכהניסטי, כאשר חדר למערת המכפלה, וירה בגבם של מתפללים, קשישים, מבוגרים וילדים, שכל חטאם הוא שנולדו ערבים, וירה בהם ללא רחם, ללא הרף עד שהיה לו מעצור בנשק. הוא רצח 26 בני אדם ופצע עוד עשרות רבות. ומאז הוא הגיבור של שותפיך החדשים. הם מחנכים עליו ועל המעשה שעשה, כאיש מופת שעשה מעשה מופת. התמונות שלו תלויות בבתיהם ובמשרדיהם. הוא יישם את האידיאולוגיה הכהניסטית: "מוות לערבים", כפי שצווח האספסוף הכהניסטי בהפגנות שלהם, כפי שצעקו לאבותינו באירופה "מוות ליהודים".

אתה סיפרת לנו על השליחות שלך כל חייך, וזו שליחות באמת מרשימה. הברית שלך עם התועבה הכהניסטית מביישת את כל מה שעשית.

עד כאן דבריי. הרב פרץ אמר בתגובה, שאילו היה נער בתקופת כהנא, בטח היה צועד אתי באותה הפגנה. לא בכדי, כהנא הוצא מחוץ לחוק, אבל עוצמה יהודית היא חוקית והיא מאושרת בידי בג"ץ. אם בג"ץ לא היה מאשר אותה, לא היינו הולכים אתה.

הוא סיפר שבמו"מ עם עוצמה יהודית הוא הציב בפניהם שלושה קווים אדומים והם קיבלו אותם:
א. להביע התנגדות לפעולות "תג מחיר".
ב. להתנגד לכל פגיעה בחיילי צה"ל וזלזול בהם.
ג. לצאת נגד כל פגיעה בערבים חפים מפשע.

לטענתו, הם קיבלו את כל הדרישות שלו, ובעיניו זה הישג גדול של הציונות הדתית, שגרמה לעוצמה יהודית לצאת נגד פגיעה בערבים ונגד תג מחיר.

הרב פרץ הסביר שגם אחרי דבריהם רב המרחק בינו לבינם, אבל נוצר בסיס משותף למנוע זריקה לפח של שני מנדטים שהיו עלולים להעביר את השלטון לשמאל. הוא הבהיר שמדובר רק בבלוק טכני עד הבחירות, ומיד אחרי הבחירות הם יתפצלו.

על דבריו הגבתי במילה אחת: מיתמם.

אגב, לא ראיתי את הכהניסטים האלה עומדים מול המצלמות ומצהירים הצהרה ברוח דבריו (וגם אילו הצהירו, לא הייתי מאמין להם).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.8.18

* אח"כ הם מתבכיינים – ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היה זה הרגע היפה ביותר בתולדות האו"ם, שמימש את מהותו ומשמעותו ואת הצדקת קיומו, בכך שאפשר לעם היהודי לממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם, ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל.

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה הפוכה, על פיה הציונות היא גזענות. היה זה רגע השפל בתולדות האו"ם. שגריר ישראל באו"ם, לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, היטיב להגדיר את ההחלטה – אנטישמיות. הוא הזכיר שההחלטה התקבלה בדיוק ביום השנה לליל הבדולח, ואמר לנוכחים שהיטלר היה מרגיש כאן בבית. מדוע ההחלטה הזאת אנטישמית? כי רוב גדול של מדינות לאום החליט שתנועה לאומית של עם אחד בלבד, העם היהודי – בעצם היותה תנועתו הלאומית, היא גזענית. הייתה זו אי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

ב-16 בדצמבר 1991, במהלך מדיני מבריק שהובילו ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ דוד לוי ושגריר ישראל באו"ם יורם ארידור בשיתוף פעולה הדוק עם ממשל בוש האב, ביטלה עצרת האו"ם, בצעד נדיר, את החלטת הגינוי לציונות. האו"ם הסיר מעל עצמו את הקלון הזה.

וכעת, האו"ם עומד לחזור לסורו, אם תתקבל יוזמת הגינוי לישראל בשל חוק הלאום, והצגתו כאפרטהייד. זה אותו האו"ם הישן והרע, האו"ם האנטישמי, שגינה את הציונות ב-1975. זהו או"ם המגנה את ישראל על כך שצירפה לחוקתה את המהות של החלטת 1947 – היותה מדינה יהודית. את המהלך הזה יזמו במשותף האויב – אש"ף עם הח"כים הערבים. בניגוד להתנגדות המחנ"צ ו"יש עתיד" לחוק, שהייתה צעד טקטי, ציני, שנובע מחשבון פוליטי (שגוי), ההתנגדות של הרשימה המשותפת היא כנה, אידיאולוגית. הם אכן שוללים את קיומה של מדינה יהודית, כלומר את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עצם חברותם בכנסת, חרף התנגדותם העקרונית למדינה ופעולתם החופשית בה, היא עדות לכך שישראל היא דמוקרטיה ליברלית פתוחה וסובלנית, אולי יותר מכל דמוקרטיה ליברלית אחרת בעולם.

אך יש הבדל בין התנגדות למדינה בכלים הפרלמנטריים של הדמוקרטיה, לבין חתרנות מדינית נגדה. אח"כ הם מתבכיינים כשמגדירים אותם גיס חמישי.

אגב, התגובה הישראלית, של ממשלת רבין, על החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות, הייתה הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן. בכך יישם רבין את סעיף 7 בחוק הלאום, המושמץ כל כך בפי המתיימרים לשאת את מורשתו.

* מלחמה אינה משחק שחמט – אפרופו סוגיית אונר"א שעלתה לאחרונה לכותרות, להלן קטע ממאמר של חתן פרס ישראל עזריה אלון ב"למרחב" (בטאון תנועת אחדות העבודה – פועלי ציון), גיליון ערב יום העצמאות תשכ"ז 14.5.67, שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים: "מי שחי בעולם המציאות, ולא בעולם הדמיון, יודע, כי מלחמה אינה משחק שחמט, שעם סיומו אפשר להעמיד את הכלים מחדש על הלוח לפי הסדר הישן. תוך שנות המלחמה, לפניה ואחריה, נוצרה מערכת חדשה של עובדות, שאי אפשר לשנותן, על כל פנים אי אפשר לעשות זאת בכוחן של מחשבות טובות בלבד. נציין כאן רק אחדים מן השינויים המהותיים:

המדינה היהודית לא קמה, כפי שחזו אותה בעלי רצון טוב יהודים ולא-יהודים. היא קמה תוך מלחמה אכזרית נגד אלה, שראו רק סיום אחד אפשרי לה – הטלת כל היהודים לים. מראשית קיומה אין לה אף יום אחד של מנוחה ושל ביטחון בעתידה. אלא אם כן תעמוד בכוחה ובכוח אוכלוסֵיהַ נגד כל ניסיון להכרית אותה – רצון, המוצהר כל יום מחדש.

'המצב שלפני קום המדינה' איננו קיים בשום מקום בעולם – לא באירופה, לא בארצות ערב ולא בארץ ישראל, וממילא אי אפשר לחזור אליו, אפילו הוא נראה למישהו כמצב רצוי.

קיומו של העם היהודי וקיומם של היהודים בישראל תלויים בקיומה של המדינה. זכותו של אדם להיאבק על קיומו – אין עליה עוררין.

בעולם הערבי טופחה ומטופחת אידיאולוגיה אנטי יהודית, שכמותה לא הייתה, בהיקף ובעומק, לפני כן, והיא מוקנית יום יום לכל בוגר וילד בכל אמצעי התקשורת וההשפעה.

קיומן של מדינות ערב ככוח פוליטי וכלכלי הולך ועולה, ואין להן כל קושי עקרוני לפתור את בעייתם של כמה מאות אלפים מבני עמם, כפי שעשו עמים אחרים עם קרוביהם הפליטים.

… הכנסת חלק רציני מאוכלוסיה זו לתוך מדינת ישראל, פירושה הכנסת יסוד של חומר נפץ, שיש בו סכנה לקיומה. מכאן גם חוסר השחר בכל הדיבורים על 'מספר מוסכם של פליטים' או על 'מחווה של רצון טוב'. כמה זה 'מספר מוסכם'? מאה, מאה אלף, מיליון? אם המדובר במספר כזה, שלא יהווה בעיה במדינת ישראל – הרי במסגרת איחוד המשפחות כבר הוחזרו פליטים במִכְסָה, אשר לדעת אחדים היא מעבר למותר לנו… פתרון, ואפילו חלקי, של בעיית הפליטים ע"י החזרה למדינת ישראל ניתן רק בשני תנאים: או שיבואו ימות המשיח, וכל העמים יחיו בשלום ובשלווה, גם רוב ומיעוט בארץ אחד (יהודים וערבים בכלל זה) – או שנחליט לאבד את עצמנו לדעת. שני הדברים אינם ריאליים".

* השופטים התבלבלו – החלטת בית המשפט העליון לחייב את המדינה לאפשר מעבר חמש חולות סרטן מרצועת עזה, בנות משפחה של פעילי חמאס, לטיפול בישראל, היא החלטה שגויה, מזיקה וחמורה. זאת, ללא כל קשר לשאלה, אם החלטת הקבינט למנוע את המעבר צודקת או לא.

אני סבור שהחלטת הקבינט שגויה. מטרתה ראויה – מנוף ללחץ על חמאס לשחרור אזרחי ישראל הכלואים בידיו והחזרת גופות חללי צה"ל לקבר ישראל. אולם אני משוכנע שהצעד לא יקדם את המטרה. אדרבא, חמאס ימנפו זאת כדי לגרום לנזק תדמיתי ממושך ככל האפשר לישראל, גם במחיר מוות של החולות. ההחלטה הזו עלולה לגרום לנזק תדמיתי לישראל, לחשוף אותנו ללחצים. ומעל הכל, מסיבות הומניטריות אני בעד סיוע לחולים מעזה. והרי זו דרכנו – עם כל זעקות השבר על ה"מצור" המדומה, בתי חולים בישראל מטפלים בילדים עזתים חולים ולא רק בילדים.

אז למה אני שולל את החלטת בית המשפט? כי משמעות ההחלטה, היא שאנו נושאים באחריות לבריאותן של אותן חולות. ואיפה זה ייגמר? ישראל אחראית על בריאותם של תושבי עזה? ישראל נסוגה לחלוטין מרצועת עזה לפני 13 שנים. הנסיגה הייתה כרוכה בצעדים קשים וכואבים של חורבן חבל התיישבות ישראלי, גירוש אלפי ישראלים מביתם ונישולם מאדמתם. הנסיגה הייתה עד גרגר החול האחרון. במקום שקט ושלום קיבלנו טרור ומתקפות בלתי פוסקות. וכל זאת כדי להשיג מטרה אחת – התנתקות. אז לפחות שנתנתק. מה פירוש התנתקות? כשמה כן היא.

האחריות שלנו לבריאותו של עזתי, אינו שונה מאחריותנו לבריאותו של אזרח בגואטמלה, באלבניה או באתיופיה. אנו יכולים לסייע לתושבי עזה, כמחווה הומניטרית, כפי שאנו מסייעים לפצועים מסוריה וכפי שמשלחות ישראליות יוצאות לאתרי אסון בעולם. אבל זוהי מחווה אנושית, וולונטרית, שאינה נובעת בשום אופן מאחריות משפטית של ישראל למי שאינם אזרחיה ואינה נתונים לשליטתה. שופטי בית המשפט התבלבלו.

* בושה – איני מאוהדי ראש הממשלה, כידוע. אבל כאשר נתקלתי ברשומה (פוסט) התוקפת את נתניהו על כך שלא גינה את הלינץ' הגזעני של הפוגרומצ'יקים בחוף קריית חיים, זמן קצר לאחר הפרסום, הגבתי: "יש לך ספק שהוא יגנה ויוקיע את המעשה?" לא היה לי ספק שהוא יגנה, וראיתי באותה רשומה זריזה – בלתי הוגנת. אף חשבתי שהנ"ל מאוד הזדרז להוציא אותה, כדי להספיק רגע לפני הגינוי המובן מאליו. חלף יום. חלפו יומיים. שלושה ימים חלפו. ולמרבה הבושה – נתניהו שותק. מי שממהר להוציא ציוצים על כלום, וגינויים על סרק, כדי לקרוץ לבייס – בחר לשתוק. בושה.

אני מקווה שזה לא הלקח שלו מפרשת אזריה. אז הוא הציג, לצד יעלון ואיזנקוט, עמדה מנהיגותית ראויה, אך גילוי המנהיגות המפתיע החזיק מעמד 48 והוא נסחף כדג מת בזרם העכור.

יש לקוות, שלמרות האיחור המביש, ההוקעה תבוא.

* למה אנו מאושרים – מדינת ישראל, עם כל בעיותיה ועם כל הסכנות הביטחוניות שבה, היא מדינה טובה, שטוב לחיות בה. ולכן, שנה אחרי שנה, היא נמצאת במקומות גבוהים ביותר במדד האושר העולמי, ומותירה הרבה מאחוריה מדינות שאינן מתמודדות עם בעיות שהיא מתמודדת עמן. וזה מטריף את קהילת הטרוניה, אותם עורבים המקרקרים מהשכם עד הערב רק-רע רק-רע רק-רע. והנה, כתב אחד העורבים הללו פשקוויל, שבו הוא הסביר למה הישראלים מאושרים. כי הישראלים אוהבים מלחמה. וכיוון שנתניהו מספק להם מלחמת נצח הם בצמרת טבלת האושר.

נו, אז מי כתב את הפשקוויל? לא קשה לנחש. אנטישם פרטי – רוגל. אנטישם משפחה – אלפר.

* השוקניה נגד הקרן – מתקפה חריפה על הקרן החדשה. נחשו איפה? בשוקניה. למה? כי מנכ"ל הקרן מיכאל גיצין מתח ביקורת על התבטאויותיו האנטישמיות של ג'רמי קורבין. ועל כך נזעק יצחק לאור, מן הבולטים בדבוקת שוקן: "בורותו וגסותו של פטרון עמותות השמאל לא מעניינות, אבל אולי הגיע הזמן לברר מי בבריסל משתתפים במערכה נגד קורבין, וגם לומר לבכירי עמותות השמאל: לא נבחרתם, התמניתם, כמו מנהלי תאגידים. זה שהימין משמיץ אתכם לא מצדיק דברור של השמאל הישראלי בעזרת זדון כזה והתערבות בפוליטיקה הבריטית 'בשם העם היהודי' ".

ככה זה. לקיצוניות אין גבול. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד יצוץ קיצוני ממך.

* פייק דחליל – אור קשתי פרסם ב"הארץ" "תחקיר", המוכיח את דחליל ה"הדתה" בצה"ל. הוא סיפר שבמסגרת מדיניות חדשה, ארגוני יהדות פלורליסטית לא מורשים להופיע בפני חיילים, אלא רק בפני קצינים. לעומת זאת, ארגונים אורתודוכסיים מופיעים גם בפני חיילים. אכן, אפליה. והוא הדגים זאת בכך שחיילים מבקרים בעיר דוד, ונחשפים לאנשי עמותת אלע"ד. לעומת זאת, מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, יכול להופיע רק בפני קצינים.

אני קשור למכון "שיטים" ומפעם בפעם אף מרצה בשמו או בפני הצוות שלו ואנו עורכים פעילויות משותפות. הרמתי טלפון לערן ירקוני, מנהל המכון, ללמוד מה הסיפור. ובכן, כך.

אכן, צה"ל שינה את מתכונת העבודה של גופים חיצוניים בפעילות החינוכית לחייליו. צה"ל עמד בפני מתקפה חזיתית, מצד אחד מצד גורמים חרד"ליים כמו העיתון "בשבע", ומצד שני מצד גורמים חילונים מיליטנטים כמו הפורום החילוני ו"הארץ" (בעיקר אור קשתי ואורי משגב), שכל הזמן זינבו בו, על שהצד השני השתלט על צה"ל, שוטף את מוחות החיילים, עם כל מינֵי פייק-ציטוטים שהם הביאו, וכל הרצאה, שיעור, סמינר, יום עיון עורר מחאות מצד זה או מן הצד האחר. הרמטכ"ל הבין שצה"ל נקלע, שלא בטובתו, למלחמה על גבו ועל גב חייליו, והחליט לעצור הכל לבחינה מחודשת. והמסקנה אליה הגיע היא מסקנה, שבעיניי היא נכונה. לעצור את הפרטת החינוך בצה"ל ולהחזירו לידי המפקדים וחיל החינוך. הגופים החיצוניים בתחומים השונים יפגשו רק עם קצינים, להעשרה ולחשיפה של מגוון הקולות בחברה. ואכן, מכון "שיטים" מופיע היום רק בפני קצינים (אם כי, אמר לי ערן, גם קודם הוא הופיע, מבחירה, בעיקר בפני קצינים).

לעומת זאת, החיילים ממשיכים לבקר במוזיאונים ואתרי מורשת, אף שהם מנוהלים בידי ארגונים פרטיים ואף פוליטיים. כך גם הביקור בעיר דוד. האם החיילים מבקרים גם באתרים שמנוהלים בידי גורמים חילונים? בהחלט. למשל, מוזיאון ההגנה, בית הפלמ"ח, מרכז רבין, מכון בן גוריון, בית לוחמי הגטאות ועוד.

הנה, זאת תרבות השקר וההפחדה, זה דחליל ה"הדתה". ואנשים מאמינים לפייק הזה.

והאמת היא, שמה שמאיים באמת על הגורמים הדוסופובים כמו הפורום החילוני ואור קשתי, זה מה שמכון "שיטים" מייצג, כיוון שהדבר מערער את הטהרנות החילוניסטית.

* קלקול – עוד ארבעה אמריקאים תמימים נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* מחזור חדש למדרשת השילוב – זכיתי אתמול לכמה שעות של התרוממות רוח, עם הגעת חניכי מחזור ז' של מדרשת השילוב בנטור שבגולן, לשנת הלימודים החדשה. 57 חניכים חדשים, לצד 36 חניכי מחזור ו' שנשארו לשנה שניה. מדרשת השילוב הינה מכינה קדם צבאית, הפועלת במתכונת של ישיבה – עיקר עניינה לימוד תורה, באופן המשלב הרבה מאוד לימוד אישי, לימוד בחברותות, בקבוצות קטנות ובמגמות על פי עניין. הייחוד שלה, הוא שהיא בית מדרש משולב לדתיים וחילונים, בנות ובנים הלומדים יחד, כאשר כל אחד מביא את עצמו ואת עולמו, מכבד את העולמות האחרים ופתוח ללמוד מהם ולהכיר אותם. אך השילוב אינו רק במגוון המגזרי והמגדרי של התלמידים והמורים, אלא גם בארון הספרים של בית המדרש הזה. לימוד התורה אינו רק התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם וכתבי הרב קוק, אלא גם הרצל, ביאליק, בן גוריון, טבנקין, ברל, ז'בוטינסקי, אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, זלדה, אריסטו, אפלטון, ניטשה ומרקס. ולצד הלימוד – גם עשיה התנדבותית בקהילה. ולצד אלה, הכוונה לשירות משמעותי בצה"ל של כל החניכות והחניכים, דתיות ודתיים, חילוניות וחילונים כאחד.

אני קשור למכינה עוד משלבי החשיבה הראשוניים, שנים טרם הקמתה, אך זה המחזור הראשון מאז נבחרתי ליו"ר הוועד המנהל של העמותה. בשיחת הפתיחה אמרתי לחניכים, שאין זה בית מדרש רק של דתיים וחילונים, אלא גם של מי שאינם דתיים ואינם חילונים, ושל מי שהם גם דתיים וגם חילונים, ומי שאינו מוצא את עצמו בהגדרות הללו וגם מי שיחולו במהלך השנתיים תמורות לכאן או לכאן בהגדרותיו. זהו בית מדרש מגוון, חופשי ופתוח, שכל דבר יהודי אינו זר לו.

בעצם, בית המדרש הזה מתאים לכל מי שאינו מפחד מ"הדתה" או "החלנה" ואין לו עניין לקדם "הדתה" או "החלנה".

מחרתיים אדריך טיול של מחזור ז' בעקבות ההתיישבות בגולן.

* סגירת מעגל – לטקס הפתיחה של מחזור ז' הגיעו הורי החניכים. אבא של אחד החניכים היה חניך שלי, לפני 32 שנים, כשהייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד.

* ביד הלשון

הטעמה ספרדית – בבלוג עונ"ש (עונג שבת) של פרופ' דוד אסף, התפרסם מאמר של אליהו הכהן (שגרסה מקוצרת שלו התפרסמה ב"חדשות בן עזר" לפני כשנתיים): "עברית נזמרה: שירי זמר לעידוד הדיבור בעברית".

המאמר נפתח בשיר עברי – "עברית שפתנו" שכתב בשנת 1897 שלמה נפתלי הרץ יונס, אביהן של האחיות דבורה וחמדה, נשותיו של אליעזר בן יהודה. מה שהפתיע אותי במיוחד, הוא שהשיר הוא בהטעמה ספרדית, כלומר מלרעית, כבר באותה תקופה.

הכהן מתייחס לכך במאמרו, ובין השאר הוא מצטט מתוך מאמר משנת 1898 בעיתון "המליץ" שכתב אדם שכינה את עצמו "מורה חדש בארץ ישראל", שיצא נגד ההטעמה הספרדית: "תשעים ותשעה חלקים מאחינו (כן ירבו!), כותבים ומדברים על פי המבטא האשכנזי ויודעים את שפתנו וספרותנו הקדושה לא פחות מהספרדים, ומדוע לנו לחקות כקופים את המבטא הספרדי?"

ההברה הספרדית, המילרעית, גברה, והיא טבעית לנו, שנולדנו לתוכה. יש המצֵרים על כך. יורם טהרלב, למשל, כתב פעם שההברה המילעילית, האשכנזית, רכה ונעימה יותר.

למה ניצחה ההברה הספרדית? לדעתי, הסיבה לכך היא פשוט שזאת ההטעמה הנכונה, המקורית, של העברית. זאת, על סמך ההטעמה של טעמי המקרא, שהיא מילרעית.

* "חדשות בן עזר"