צרור הערות 8.4.18

* קמפיין תמיכה בטרור – כל אויב פלשתינאי שינסה לחדור לישראל, הוא בחזקת מחבל בדרכו לפיגוע, וכך על צה"ל להתייחס אליו.

קמפיין ההמרדה של "בצלם", המסית את חיילי צה"ל להפר פקודות ולא לירות במחבלים, הוא קמפיין סיוע למחבלים ולפיגועים.

* חש צער עמוק – "מה, אינך חש כל צער על מה שקרה ביום שישי שעבר על גבול עזה"? נשאלתי. אני בהחלט חש צער. על כל חייל שלא הסב עם משפחתו לחוג את סדר פסח, כי הוא נאלץ להגן על תושבי הדרום, מפני חדירות מחבלים.

* עיד אל טאייר – מחסור בצמיגים ברצועת עזה, בגלל המצור האכזרי.

* אני תומך בנתניהו – ד"ר נתניהו הוא ראש ממשלה אחראי, שמתוך אחריות לאומית הוביל מהלך מדיני וחברתי חשוב לפתרון אופטימלי למשבר ההגירה.

מיסטר ביבי הוא פוליטיקאי ציני, שנבהל מטוקבקיסטים, כי הבין שהרגיז את אלה ששוכבים למענו על הגדר ונלחמים בשמו נגד שלטון החוק ומשטרת ישראל. הוא חשש שהם יתהפכו עליו ויילחמו בשחיתות. ולכן, הוא ביטל את ההישג הלאומי שהוא השיג.

אויבו הגדול של ד"ר נתניהו הוא מיסטר ביבי.

אני תומך בד"ר נתניהו.

* תעמולה נואלת – תמכתי ואני תומך במתווה נתניהו לפתרון משבר ההגירה. אני מאוכזב מהתקפלותו וביטול המתווה, שהוא יודע שאין טוב ממנו.

ועם זאת, אני שב וחוזר על דברים שכתבתי פעמים רבות בחודשים האחרונים – הקמפיין הנואל בסוגיית מבקשי המקלט, המשווה אותם ליהודים בשואה ולמעשה את ישראל לנאצים, הוא תעמולה אנטי ישראלית נפסדת, עלילת דם נוראה וסוג של הכחשת שואה, או לפחות גימודה.

* לא מעוקצך ולא מדבשך – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, הגשתי הצעה לקול קורא של הקרן החדשה, על תכנית מסוימת שערכנו בקריית שמונה.

מנכ"ל המכללה לשעבר, שהיה איש מרצ, עקץ אותי: "הייטנר?! שאתה תבקש תמיכה מהקרן החדשה?!"

השבתי לו, שתי תשובות. האחת, היא שכאשר אני עושה פעולה חשובה, כל מימון חוקי שאני משיג בעבורה רצוי ומבורך. השניה, היא שכאשר מדובר בקרן החדשה, כל אגורה שאני מוציא משם היא מצווה, כי אני יודע מה האלטרנטיבה של הכסף הזה…

הקרן עושה פעולות מזיקות מאוד של פוליטיקה רדיקלית, אך גם פעולות חיוביות וטובות למען החברה הישראלית, חלקן בשיתוף פעולה עם הממשלה. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר שכותרתו: "ד"ר קרן ומיסטר החדשה" שבו הצגתי את הדואליות הזאת (הדוגמה לפעולות החיוביות שהצגתי היא המרכזים לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית). קראתי להבחין בין סוגי הפעולות הללו.

היום אני רואה את זה קצת אחרת. גישתי היא "לא מעוקצך ולא מדבשך". פעילותה המזיקה מאפילה על פעולותיה החיוביות.

עם זאת, אין צורך לשקר. הטענה שהם שכנעו את רואנדה לבטל את ההסכם, היא סתם שקר של נתניהו, שנועד להסיט את תשומת הלב הציבורית מהתנהלותו העלובה בנושא.

ובאשר לוועדת החקירה הפרלמנטרית – המוסד הזה קיים לצורך הפיקוח של הכנסת על פעולות הממשלה, ולא לפיקוח של הממשלה על פעילות מתנגדיה.

אגב, בסוף לא קיבלנו את הכסף מהקרן החדשה…

* שלא יהיה מנוח לכף רגלם – עיריית חולון סירבה לאפשר את קיומה של הפרובוקציה המכוערת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – חינגה מאוסה של עיסת זיכרון משותף למחבלים וקורבנותיהם ולחללי צה"ל. אמנם הטיעון דבילי: "זה אירוע פוליטי". נכון, זה אירוע פוליטי, אך לא זו הבעיה. הבעיה היא חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל.

יש לקוות שכל הרשויות המקומיות בישראל תנהגנה באותה דרך. ויש לקוות שגם בעלי אולמות פרטיים לא ישכירו את האולמות שלהם לפרובוקציה הזאת, כי בצע כסף אינו מכשיר כל שרץ.

* גדעון לוי נגד ערפאת – ג'ורג' חבש היה ארכי טרוריסט, אחד הטרוריסטים המסוכנים בהיסטוריה. הוא הקים את ארגון הטרור הרצחני "החזית העממית לשחרור פלשתין", שאחראי למעשי טרור רצחניים ואכזריים נגד ישראל, נגד יהודים בעולם ונגד המערב, חלקם בשיתוף פעולה עם טרוריסטים לא ערבים, מרקסיסטים קיצוניים מגרמניה, דרום אמריקה, יפן ועוד.

בין פעולות ארגונו של חבש: חטיפת למעלה מעשרה מטוסים, תחילה של "אל-על" ולאחר שהדבר הפך לבלתי אפשרי, של חברות תעופה מערביות שהטיסו נוסעים לישראל וממנה. בין החטיפות המפורסמות: חטיפת מטוס אל-על לאלג'יר ב-1968. פיצוץ מטוס של "סוויסאייר" שהיה בדרכו לישראל, שבו נרצחו 47 איש (1970). מתקפת חטיפות מטוסים – 4 מטוסים ביום אחד (1970). הטבח בשדה התעופה לוד (לימים נתב"ג) שבו נרצחו 24 בני אדם ולמעלה משבעים נפצעו (1972). ניסיון לרצוח את איש העסקים היהודי אדוארד זיו (1973). חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה (1976). ההתקפה על בית התינוקות במשגב עם בה נרצחו תינוק וחבר הקיבוץ ושאר הילדים נחטפו לצרכי מיקוח (1980). רצח השר רחבעם זאבי (2001) ופיגועי התאבדות באינתיפאדה השניה.

ג'ורג' חבש הנהיג את האופוזיציה לערפאת, שנתפס בעיניו כ"מתון". הוא עמד בראש "חזית הסירוב" שהתנגדה לתכנית השלבים של אש"ף, שאמנם הייתה תכנית לחיסולה של ישראל, אך הייתה בנויה על שלבים שכללו נכונות למו"מ עם ישראל לצורך קבלת שטחים והקמת מדינה פלשתינאית על חלק מא"י. בעיני חבש המדיניות הזאת הייתה בגידה. כשהתקבלה תכנית השלבים חבש פרש מאש"ף, אך גם לאחר שחזר לאש"ף הנהיג את ההתנגדות לערפאת, שהיה "מתון" מדי.

לאחרונה יצאה ביוגרפיה של חבש. במוסף הספרים של "הארץ" התפרסם פשקוויל ביקורת של גדעון לוי על הספר. כותרת המאמר היא, לא פחות: "חבש צדק". במה הוא צדק, לדעתו של לוי? במחלוקת בינו לבין ערפאת. חבש ראה בערפאת בוגד, כזכור. במאמרו, מציג לוי את חבש באור רומנטי כאידאולוג ואידיאליסט ומהפכן הראוי להערצה. הוא צדק בכך שהוא היה "אויבן המר של הפשרות". הפשרות עם הישות הציונית כמובן. כי הרי "מה הועילו כל פשרותיו של אבו עמאר לעם הפלסטיני? … רק העמקת הכיבוש הישראלי והתחזקותו של מפעל ההתנחלויות". חבש צדק, כי "עדיף היה ללכת בדרכו הלא מתפשרת של חבש, שלא הסכים לשום משא ומתן עם ישראל… שחשב כי עם ישראל אפשר להתדיין רק בכוח". לוי מתרפק על חזון השמדתה של ישראל שנשא חבש: "חלם על מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית שבה יהיו היהודים שווי זכויות, ולא הסכים לדון בשום דבר אחר". מדובר כמובן במדינה שתקום במקומה של ישראל ועל חורבותיה. ועל כך, חוזר גדעון לוי על המנטרה, "חבש צדק".

לוי מצטט באהדה רבה דברים שכתב חבש על מלחמת השחרור, הנקראת בפיו של לוי "הנכבה": "אחז בי דחף לירות בהם עם אקדח ולהורגם, וכל זמן שלא היה עמי כלי נשק – השתמשתי במילה האילמת. צפיתי בהם מהצד ואמרתי חרישית: זו אדמתנו, כלבים, זו ארצנו ולא ארצכם, נשאר כדי להרוג בכם". הכלבים = היהודים, על פי חבש & לוי.

טוב, אפשר לומר לזכותו של לוי, שהוא נגד ערפאת.

* בריונות גזענית – מעשה הבריונות במלון באילת מחריד. על החברה הישראלית להילחם בבריונות הזאת. אבל כל הקלישאות המציגות את הבריונות הזאת כמאפיינת את הישראליות חסרות שחר. לא, היא ממש לא מאפיינת את הישראליות, היא ממש לא מאפיינת את הישראלים, תופעות כאלו יש בכל מקום וגם ברוב המקומות האחרים אין היא מאפיינת את אזרחי אותן מדינות. יש יותר מקורטוב של גזענות בהכללה הזאת.

ויש מי שחוגגים את הבריונות הזאת וקופצים עליה כמוצאי שלל רב. למשל, בריון המקלדת רוגל אלפר, פרסם בשוקניה פשקוויל בריוני גזעני, שבו מה שקרה שם הוא "הישראלים". כך "הישראלים" מתנהגים. עובדה – "בעזה" וזה.

אה, הוא קצת מיקד זאת. כך מתנהגים בעיקר "הישראלים בחופשה".

* הישראלי המכוער – אם הייתי צריך להגדיר אדם מסוים בתור "הישראלי המכוער", זה היה רוגל אלפר, ולו בשל תחביבו לבוז למשפחות שכולות, לנוד להן על אבלן ולפרסם פשקווילי שמחה לאידן.

* הבן הרשע תשע"ח – רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (שמות יב כו), לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח), לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

מיהו הבן הרשע תשע"ח? אותם עריקים משתמטים טפילים, שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו, בשם "לימוד התורה" כביכול, ומרשים לעצמם להשבית תורה כדי להתפרע ולשבש את חיינו. לכבוד פסח, 12 עריקים טפילים שהשתחררו מהכלא הוסעו במצעד ניצחון בירושלים בלימוזינות, וזכו לשבחים על… "מסירות הנפש", לא פחות.

רשעים מרושעים.

* מול קו מאז'ינו הסורי – העיתונאי והסופר מנחם תלמי הלך לעולמו בגיל 90. בהרצאות על תולדות הסכסוך בין ישראל לסוריה, אני מצטט לעתים מכתבה של תלמי ב"מעריב", ב-1964: "מי שרוצה לספוג אל קרבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. זה לא רחוק: 10 ק"מ בלבד מראש פינה… לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים החולשים על משק גדות יכסוהו בברד כדורים ופגזים… זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי… קומץ 'מטורפים': בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות 'מוזרים' בהלך רוח הכללי השורר היום ברחוב… האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: 'קו מז'ינו הסורי'… שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק… מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראיה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים… אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם.. יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר מנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפילים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש… כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים וכשמג'לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים 'לעשות שמח'!"

* לפטריוטים בלבד – את הערכתי העצומה לספרו הנפלא של אסף ענברי "הטנק" כבר הבעתי במאמר ביקורת על הספר. במאמר ב"ידיעות אחרונות" של יוני לבנה, הוא כתב: "לקוראים שנרתעים מספרות פטריוטית אין מה לחפש ב'הטנק' של אסף ענברי". לדעתי, זה לא רק מדויק, אלא זו מחמאה גדולה לספר.

* המפא"יניקים החדשים – מתוך מדור הטריוויה (האהוב עליי ועל ילדיי) "20 שאלות", במוסף "הארץ": "מה משותף לישראל ברצ'נקו, פנחס קוזלובסקי ויגאל פייקוביץ'?"
אלה שמותיהם המקוריים של שרי ממשלות ישראל ישראל גלילי, פנחס ספיר ויגאל אלון. אבל בתשובות נאמר: "שלושת שרי מפא"י". מבין השלושה רק אחד, פנחס ספיר, היה מפא"יניק. גלילי ואלון היו מ"אחדות העבודה".

* זיכרונותיי מאנצאר – ג'קי לוי הוא בן מחזור שלי בנח"ל. בטור שלו "בא בטוב" במגזין שביעי של פסח של "ישראל היום", הוא סיפר על החוויה שחווינו במחנה אנצאר בלבנון. היו אלה חמשת השבועות המחורבנים ביותר שלי בשירות הסדיר, ולכן אני זוכר אותם היטב.

היינו באמצע האימון של גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים הסדירה, בתקוע. פתאום הקפיצו אותנו בדחיפות, למשימה של 3-4 ימים במחנה אנצאר בגזרה הדרומית של דרום לבנון. מה לצנחנים ולמחנה מעצר? נאמר לנו שהתגלתה במחנה המעצר מערכת של מנהרות, ולכן הוחלט לפנות את המחבלים העצורים למכלאה זמנית ולרצף את המחנה. המבצע היה חשאי, ובשל חשש למהומות והתפרעויות בשעת המעבר, הוחלט להזניק לשם גדוד צנחנים.

בשעת הפינוי, הפלוגה שלי הוצבה על מגדלי שמירה. עשר שעות עמדתי עם חבר על מגדל שמירה, מאבטח את הפינוי, שעבר בשקט ובסדר מופתי. בשעת לילה הסתיים הפינוי.

אך במקום לחזור להמשך האימון, נשארנו עוד חמישה שבועות, שומרים על אלפי עצורים שרוכזו בתוך מחפורת ענקית, שוכנו באוהלים של הצלב האדום, ואנו שמרנו עליהם מעל סוללות עפר. במשך חמשת השבועות יָשַנּוּ באוהלי סיירים (אני הייתי עם חברי הטוב איציק פרג'ון), בחום בלתי נסבל ביום ובקור ולחות בלתי נסבלים בלילה. אכלנו מנות קרב קרות, ובמשך שעות רבות ביום ובלילה פטרלנו לאורך הסוללה.

צפינו בשגרת חייהם, בתחרויות הספורט ביניהם ובתגרות ההמוניות שהיו מעשה שגרה. ואני זוכר שקצת קינאנו בהם על הפיתות הטריות שהם קיבלו מידי בוקר… לא, לא היה מה לקנא בהם. אבל גם לא כל כך בנו.

הגענו לשם בסוף אוגוסט, ונשארנו שם 5 שבועות, כולל ראש השנה, יום כיפור וסוכות. במהלך התקופה, היה סבב בין הפלוגות, שיצאו לשבוע אימון קשה ומרוכז בתקוע.

חודשיים קודם לכן, חזרנו משירות קשה בלבנון, עליו כתבתי לא פעם, במוצג "גפן", מוצב הקצה של צה"ל בגזרה המזרחית, סמוך למתחם הסורי, כשנהר הרישי הפריד בינינו. הייתה זו תקופה סוערת מאוד ועקובה מדם. ולמרות כל הקושי, והכאב על אובדן חברים, חשנו שאנו חוד החנית של צה"ל, והיינו גאים מאוד בפעילותנו. ופתאום… מצאנו את עצמנו שומרים על עצירים. זאת משימה ללוחמים? לצנחנים כמונו? חשנו תסכול רב.

כמה זיכרונות מתקופת אנצאר. ביום הכיפורים בבוקר הקפיצו אותנו פתאום. הודיעו על חייל נעדר, חשש שנחטף או שהוא עלול להיחטף ולכן אנו במרוץ נגד הזמן. יצאנו לחיפושים בחום הלוהט בעיצומו של הצום. כעבור כחצי שעה הנעדר נמצא. מסתבר שהיה זה שריונר, "הסדרניק", מיחידת שריון שהייתה המעטפת שמסביבנו, שהלך מכות עם חבר, בעט בבטנו, נבהל, ברח והסתתר במערה סמוכה.

במוצאי יום הכיפורים כינס אותנו המג"ד הנערץ גיורא איילנד, וסיפר לנו את מורשת הקרב שלו ממלחמת יום הכיפורים והקרב על החווה הסינית. ישבנו דרוכים והאזנו לו בפיות פעורים. הייתה זו מורשת קרב ויותר מכך שיחת מוטיבציה והזרקת ציונות בלתי רגילה, כפי שרק גיורא ידע לעשות. לחיילים שחוקים במשימה כל כך לא סימפטית, שיחה מרוממת נפש כזו הייתה חשובה ביותר.

זיכרון נוסף הוא מאחד הימים הראשונים לשהותנו – התפטרותו של בגין. אני הייתי חיית אקטואליה, צמוד לטרנזיסטור, קורא את כל העיתונים וכל שאר החיילים ראו בי את "קשבנו", מדי פעם התעדכנו. אני הייתי מרותק לחדשות ולדיווחים באותם ימים, סביב ההתפטרות הדרמטית.

וזיכרון אישי – משפחתי. בראש השנה יצאתי לחופשה, והגעתי לאורטל. חברתי באותם ימים, עתליה, שהייתה חל"תיניקית מטעם התנועה ומרכזת שבת הצופים "רשפים" בהרצליה, הגיעה אף היא לאורטל. התקשרנו משם הביתה, והוריי סיפרו לי שדודי האהוב צ'יבי, מקיבוץ בית זרע, עבר התקף לב, והוא מאושפז ב"פוריה". ביום השני של החג, נסענו בטרמפים מאורטל הביתה לר"ג, ובדרך עצרנו לבקר את צ'יבי, שנראה ונשמע מאושש לגמרי.

בשבוע שלאחר מכן הפלוגה שלי הייתה באימון בתקוע. בדרכנו חזרה לאנצאר, היינו אמורים לעצור לפריסה בקיבוץ בית זרע, קיבוצו של חבר לפלוגה. אולם כשהתקרבנו לעמק הירדן, קיבלנו הודעה שאי אפשר לעצור בבית זרע, כי יש שם הלוויה של אחד החברים. הפריסה עברה לקיבוץ אפיקים השכן, קיבוצו של המ"פ שלנו, אמיר שדמי.

לאחר הפריסה המשכנו אל תוך לבנון, בחזרה לאנצאר. למחרת בבוקר קיבלתי הודעה דחופה משלישות הגדוד, על פטירתו של צ'יבי, ועל מועד ההלוויה, שנערכה אתמול.

* ביד הלשון

כפר חושן / ספסופה – ב-2003 החליטה ועדת השמות הממשלתית לשנות את שמו של מושב ספסופה שבמרום הגליל, בקרבת הר מירון, לכפר חושן. הנימוק לשם הוא העובדה ששמות הרחובות במושב הם של אבני החושן, האבנים על אפוד הכוהן הגדול.

אולם מה פסול נמצא בספסופה? זהו חידוש שמו של כפר יהודי מתקופת המשנה והתלמוד שישב במקום זה. הכפר הערבי שישב על חורבותיו נקרא סאפסאף ובכך הנציח את שמו המקורי והקל על זיהויו.

בעיניי, אין שם יפה ליישוב יותר מחידוש שמו של יישוב יהודי עתיק שישב באותו מקום וחרב.

המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מבולגריה ב-1949, אך ננטש בשל התנאים הקשים. במקומם יישבו את המקום חלוצים שעלו מתימן, וגם הם לא שרדו. העליה השלישית, שבניגוד לקודמותיה הצליחה, הייתה של חלוצים שעלו ממרוקו ומתוניס ב-1954.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.4.18

* לא מנהיג – אם מישהו היה זקוק להוכחה שנתניהו אינו מנהיג, הוא קיבל אותה בהתקפלותו המבישה ממתווה מבקשי המקלט. נתניהו קיבל החלטה נכונה, המשרתת את האינטרס הלאומי. כשהוא ראה שהחיילים שלו, הלוחמים למענו נגד שלטון החוק, אינם אתו, הוא התקפל כמו נמושה.

* הפתרון הראוי – כאשר נתניהו ראוי לשבח – אני משבח אותו בשמחה ובחפץ לב. כך כתבתי בדף הפייסבוק שלי זמן קצר לאחר מסיבת העיתונאים שבה הכריז על מתווה מבקשי המקלט:

"ראש הממשלה נתניהו ראוי לשבח על הפתרון הראוי לבעיית מבקשי המקלט, בעקבות ההסכם עם האו"ם. ראוי להתייצב לצדו ולחזק אותו מול המתקפות מימין.

זהו פתרון אחראי, מאוזן, הוגן ואנושי, העונה על האינטרסים הדמוגרפיים של ישראל ועל המחויבות הבינלאומית והאנושית בנושא הפליטים.

היו לא מעט שגיאות בדרך, אך השורה התחתונה היא הקובעת, ומקבל ההחלטה הוא האחראי, ולכן הוא ראוי לשבח.

הצעד החשוב ביותר בסוגיה היה הקמת הגדר לאורך גבול מצרים. זהו אחד ההישגים החשובים של ממשלת נתניהו. הגדר עצרה את האיום הדמוגרפי של שטף מסתננים המוני. מרגע שנבנתה הגדר, לא היה עוד איום דמוגרפי ונכון היה לגבש מדיניות הגירה ברוח הפתרון שנמצא. חבל על השגיאות שבדרך, אבל התוצאה – טובה.

מה שחשוב הוא שאכן, המהגרים יפוזרו ברחבי הארץ ויתבצע שיקום דרום ת"א".

… כל כך חבל שפרץ המנהיגות המפתיע החזיק מעמד שש שעות.

* גם זה סוג של מנהיגות – חז"ל הורו לנו ש"בעקבות משיחא… פני הדור כפני הכלב" (סוטה מט ב), "דור שבן דוד בא… פני הדור כפני הכלב" (סנהדרין צז א). מה פירוש "פני הדור כפני הכלב"?

יש אומרים, כמו הכלב שרץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כך ראשי העם, המנהיגים – במקום להוביל את העם ולהצעיד אותם קדימה, מביטים אחורה אל העם לראות לאן הוא פונה. במקום להוביל, הם מוּבלים.

* בנזיד אתרוגים – נתניהו השיג הישג מדיני וחברתי מרשים בהסכם עם האו"ם ובמתווה מבקשי המקלט. המתווה הזה עונה על האינטרס הישראלי. אין מי שיודע זאת טוב מנתניהו. אבל הוא מכר את האינטרס הלאומי בנזיד אתרוגים.

* והרי התחזית – להערכתי, זה התמרון החדש של נתניהו בנושא מבקשי המקלט: הוא ילך במודע למתווה בלתי חוקי, מתוך ידיעה ורצון שהוא יידחה בבג"ץ, וכך הוא "ייאלץ" לחזור למתווה הטוב אליו הגיע עם האו"ם. על הדרך, הוא ישלהב יצרים בהסתה נגד מערכת המשפט ובג"ץ.

* אמינות – נתניהו טוען שהקרן החדשה סיכלה את ההסכם עם רואנדה. אבל רק אתמול הוא טען שההסכם עם האו"ם טוב יותר מן ההסכם עם רואנדה, בין השאר כי במתווה הזה יגורשו 2,000 מסתננים יותר מאשר בהסכם הקודם.

* המפויס – כאשר ארדואן מאשים את ישראל ב"טבח", נשאלת השאלה האם פשקוויל השטנה של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, שהשתמש באותה מילה בעלילת הדם נגד ישראל, כבר תורגם לטורקית.

כזכור, כדי לפייס את ארדואן, ישראל התנצלה בפניו על התוקפנות שהפעיל נגדה במשט הטרור, ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים ששלח.

* אופוזיציה פטריוטית – אבי גבאי ראוי לשבח על העמדה החד משמעית והנחרצת שהביע בנושא פרובוקציית ה"שיבה" והגיבוי המלא לצה"ל (חבל רק שהוא התמהמה 48 ש'). בדבריו הוא הראה מהי אופוזיציה אחראית ופטריוטית, כלומר היפוכה של מרצ.

* הרגל שנעשה לטבע – העובדה שהאויב הפלשתינאי ממקד את מאבקו ב"זכות" ה"שיבה", כלומר אינו מסתפק במדינה לצד ישראל, אלא מתעקש להטביע במיליוני פלשתינאים את מדינת ישראל כדי לשים קץ לקיומה, מחייבת את המצדדים ב"פתרון שתי המדינות" לחשיבה מחדש על הפרדיגמה שלהם, לחיפוש פתרונות חלופיים, יצירתיים יותר, מחוץ לקופסה.

אך מי שמתעקשים לדבוק בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" – מן הראוי שיהיו הראשונים לצאת בכל תוקף נגד מאבק ה"שיבה"; נגד עצם הרעיון ונגד הפרובוקציה בגבול עזה. מן הראוי היה, שהם יהיו הראשונים לתת גיבוי מלא לחיילי צה"ל שעומדים על כך שהגבול שאליו נסוגונו בהתנתקות, כלומר קווי 49' – החלום הרטוב שלהם, הוא קו אדום.

אז למה הם אינם נוהגים כך? למה פשקוויל המערכת של "הארץ" מגן על הפלשתינאים ותוקף את ישראל? למה תמר זנדברג, מוסי רז ואנשי מרצ תוקפים את צה"ל ודורשים לפתוח בחקירה הזויה? למה מנכ"ל "בצלם" מפרסם ב-ynet פשקוויל בלע נגד ישראל?

כי התייצבותם לצד האויב ונגד מדינתם היא הרגל שהפך לטבע.

* הזכות לומר דברי בלע – הדברים שכתב קובי מידן הם דברי בלע מרושעים ומטומטמים. אבל ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, שחופש הביטוי הוא יסוד מוסד בה, ובמדינה כזו מותר לאזרח לומר ולכתוב דברי בלע מרושעים ומטומטמים. הזכות הזאת נתונה גם לשדרי רדיו.

מידן לא אמר את דברי הבלע המרושעים והמטומטמים שלו למיקרופון של גל"צ, אלא כתב אותם באופן פרטי.

מלכתחילה, לא האמנתי שמידן יפוטר, אבל עצם העובדה ששר הביטחון ניסה להלך עליו אימים באיומי פיטורין (ספק אם הוא מוסמך לכך, ואם כן – יש לשנות את החוק כך שהסמכות הזאת תישלל ממנו) היא מקארתיזם לשמו.

* שורשים – במלאת 140 שנה להקמת פתח תקווה, אם המושבות, מפרסם משרד החקלאות זמרירים על 70 שנות חקלאות בישראל…

* ביד הלשון

גן השלושה – שמו העברי של הסח'נה, הגן הלאומי ובו בריכת המים החמים בעמק המעיינות, הוא גן השלושה.

מיהם השלושה המונצחים במקום? חיים שטורמן וחבריו דוד מוסנזון ואהרון אתקין, שנפלו במאורעות תרצו-תרצט, עת עלו על מוקש במהלך סיור לאיתור קרקעות להתיישבות הקבע של קבוצת מעוז (ששינתה את שמה למעוז חיים, על שמו של חיים שטורמן).

השם הערבי סח'נה, פירושו – החמה, בשל המים החמים של הבריכה.

* "חדשות בן עזר"