צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עמו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו…). נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעיה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צלו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים, כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ", אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכל כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה.

ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים – הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם". דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר".

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השניה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השניה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'. בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השניה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פרסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל", אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי.

אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכל, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעיה עם זה.

אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה.

ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה וילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח".

אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה… נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פאתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה.

אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת.

החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט.

אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס.

יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכל נפרץ הכל מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר".

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה – בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד.

ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פרסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא יבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא הייתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון היא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול". זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו.

אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה.

שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרויקטור להחלשת הכנסת.

חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת.

וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל לבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור".

הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל הייתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח.

התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ.

חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת…

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעיה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות.

הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן.

וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותיך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה".

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפניה של הממשלה הייתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ הייתה מוצדקת.

פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול.

אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת – מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור.

שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא ביג'י – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור הייתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה.

העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו. על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת הייתה בינהם, שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא, לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני.

אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא ביג'י". הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו.

יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית.  

          * ביד הלשון

שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו". כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל.

הפסוק המלא, ישעיהו ג, ו: "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'".

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק?

ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.5.21

* בידיים נקיות – גוש השינוי צריך לפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם הליכוד, בתנאי שלפיד, או כל מועמד של הגוש, יהיה הראשון ושתיקי המשפטים והבט"פ יהיו לכל ארבע השנים בידי הגוש. יש להציע זאת עוד היום, לקרוא לנתניהו למו"מ, לפעול באופן תקשורתי בכל העוצמה כדי לקדם את הרעיון. במקרה הטוב אכן תקום ממשלת האחדות. במקרה הרע – נלך לבחירות חמישיות כאשר יהיה ברור לכל שנתניהו אשם בכך או שגוש השינוי יקים ממשלת מיעוט בתמיכת רע"ם, אך ידי גוש השינוי תהיינה נקיות.

* לא חותמת כשרות – הניסיון של גוש השינוי ללכת בעקבות נתניהו ולהקים קואליציה בתמיכת רע"ם הוא שגיאה חמורה. ראשי גוש השינוי מבינים שפרעות הערבים מחייבות החזרת הריבונות הישראלית באזורים האקס-טריטוריאליים בגליל ובנגב ובערים המעורבות. החזרת הריבונות מחייבת פעולה קשה וממושכת. איך הם יעשו זאת כממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברע"ם, שגינתה את מבצע "חוק וסדר" למעצר פורעים ושמנהיגה השתתף ונאם בכנס הזדהות עם סגן מנהיג הפלג הצפוני השייח' כמאל חטיב, שנעצר בשל ההסתה לפרעות? העובדה שנתניהו ניסה להקים אתם קואליציה אינה מכשירה אותם.

* שתי אפשרויות גרועות – נפתלי בנט ניהל שני משאים ומתנים מקבילים; האחד להקמת ממשלת נתניהו בתמיכת רע"ם והשני להקמת ממשלת השינוי בתמיכת רע"ם.

שתי האפשרויות גרועות. יש להקים ממשלת אחדות רחבה ורוטציונית, שנציג גוש השינוי יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות (כי אחרת הרוטציה תיגנב).

* ליגה אחרת – לא אחת כתבתי שכל אדם נורמטיבי, פטריוט ועם שמץ אחריות לאומית, לו היה במקום נתניהו, והיה מבין שהוא תוקע את מדינת ישראל וחוסם בפניה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה, היה סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו ומאפשר הקמת הממשלה.

אבל לא רק אדם נורמטיבי. כל מנהיג אחר, גם אם היה נרקיסיסט ברמה חולנית ובעל אגו מטורף, לא היה מגיע לרמת הטירוף של נתניהו; לתאוות השלטון האובססיבית וחסרת הרסן והגבולות של נתניהו, והיה זז. כן, חסידיו השוטים צודקים – נתניהו הוא ליגה אחרת.

* עצם בגרון – אם ביום אחד לפיד, גנץ, בנט, סער, מיכאלי, ליברמן, עבאס, דרעי, גפני, עודה, סמוטריץ' והורביץ יפנו את מקומם – זה לא ישפיע כהוא זה על היכולת להקים ממשלה בישראל. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר ויזוז, בתוך 24 שעות תקום ממשלה חזקה, רחבה ויציבה לארבע שנים.

הראשון שיודע זאת הוא נתניהו. אבל מה אכפת לו?

* חמוצים – ככל שנדמה שעומדת לקום ממשלת השינוי, נותנים לנו הביביסטים הצגת תכלית מה זה באמת חמוצים.

* די – ב-29 במאי 1996, לפני 25 שנה, נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

די, שחרר!

גילוי נאות – באותן בחירות הצבעתי בעדו לראשות הממשלה, לצד בחירה בדרך השלישית לכנסת. בנתונים של אותן בחירות, זו הייתה ההצבעה הנכונה.

* איך היו נוהגים המועמדים האחרים – בעקבות ביקורת שמתחתי על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי טרור ההצתות ו"טיפטופי" הרקטות על הנגב המערבי, שדרדרה אותנו למתקפת הרקטות הגדולה בשבועיים האחרונים, נשאלתי – האם אני בטוח שראש ממשלה אחר היה נוהג אחרת? האם אני משוכנע שלפיד / גנץ / סער / בנט לא היו מבליגים?

תשובתי הכנה היא שאיני יודע איך היה נוהג מנהיג אחר. אבל אני יודע איך נהג נתניהו. מדיניות ה"הכלה" שלו התפרשה כחולשה, שחקה את ההרתעה והזמינה תוקפנות. ומי אם לא נתניהו עצמו הודה שהייתה זו מדיניות כושלת? הרי אם הוא הודיע שמעתה תשתנה המשוואה מול עזה, פירוש הדבר שהמשוואה הקודמת הייתה גרועה ויש להחליפה.

דבריי אינם חכמה שלאחר מעשה. אני טוען זאת בעקביות מאז מרץ 2018, כאשר חמאס הפר את השקט עליו שמר במשך 3.5 שנים לאחר "צוק איתן", בצעדות השיבה ובטרור ההצתות.

האם אני משוכנע שהמועמדים האחרים לראשות הממשלה היו נוהגים אחרת? איני משוכנע, אבל אני מאמין שכן.

* עמוד הקלון – "הארץ" עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע "שומר החומות", עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי.

אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האויב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר; בעיוות מוסרי חולני.

מה היה כאן? חמאס תקף את ישראל בארבעת אלפים ושלוש מאות רקטות שכוונו בכוונת מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, מתוך רצון להביא להרג של אלפי אזרחים וילדים ישראלים. סליחה שיש לנו כיפת ברזל שמנעה מהאויב לממש את זממו. חמאס ביצע כאן פשע כפול נגד האנושות – גם מתקפה מכוונת על אזרחים ישראלים וגם ירי רקטות מתוך אוכלוסיה אזרחית, מתוך כוונה להשתמש בילדים ובאזרחים כמגן אנושי וכבשר תותחים לתעמולת זוועה נגד ישראל, כמו זו של השוקניה.

לעומת זאת, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות בעולם. הדבר הגיע לשיא במבצע הזה, שבו, בזכות היכולות הטכנולוגיות המתקדמות, המבצע היה כירורגי יותר מתמיד. מעולם, באף פעולה צבאית של צבא כלשהו שנלחם בשטח בנוי, אחוז ההרוגים הבלתי מעורבים לא היה נמוך כל כך. ונכון, כואב על כל ילד שנהרג, בין אם כתוצאה מרקטות שנורו לישראל ונחתו ברצועה (אחת מ-680 רקטות כאלו נחתה בגן ילדים והרגה ילדים פלשתינאים שהם חלק מהשמות המוצגים בעמוד הקלון של "הארץ") או כנזק אגבי של התקפות חיל האוויר. אבל מלוא האשמה על מותו של כל ילד כזה – היא על חמאס.

מטרת תעמולת הזוועה הזאת היא לגרום לישראל לא להגן על אזרחיה מפני התקפות הטרור.

"הארץ" הולך בדרכו של הלורד האו-האו במלחמת העולם השניה, והופך שופר תעמולה של האויב; מכשיר תעמולה אנטי ישראלית שקרית בשירותו של ארגון טרור ברברי.

* ילד אסור ילד מותר – התירוץ להצדקת עמוד הקלון של "הארץ" הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש לגלות אמפתיה לילדים שנהרגו, באשר הם ילדים. אבל עמוד הקלון היה תרגום של כתבה (אנטישמית, יש לציין) ב"ניו-יורק טיימס", אך בכתבה הזו הוזכרו גם שני הילדים הישראלים שנרצחו ואילו ב"הארץ" הם הושמטו.

התירוץ היה שכבר נכתב על הילדים הישראלים, אז מה הטעם לכתוב עליהם שוב? וואלה, אמפתיה בהתגלמותה.

אבל כשעמוס שוקן, המו"ל של "הארץ", התראיין לערוץ 13, שאל אותו המראיין למה "הארץ" לא העמיד בכותרת הראשית שלו את רצח התינוקת שלהבת פס בחברון או את רצח ילדי משפחת פוגל באיתמר? תשובתו האמפתית של שוקן מדהימה. "כי במדינה מתוקנת הרווחה הייתה מפנה את כל הילדים שההורים שלהם הציבו אותם במקומות האלה".

איזה איש רשע ומכוער נפש. המסר שלו הוא ילד-אסור, ילד-מותר. יש ילד שמותר לרצוח אותו: ישראלי יהודי שחי ביהודה ושומרון או בגוש קטיף. לעומת זאת אסור לישראל להגן על עצמה כדי לא לפגוע בטעות בילדים המשמשים מגן אנושי לטרוריסטים רצחניים.

אני מבין שמדינה מתוקנת, אליבא דשוקן, צריכה לעקור מאות אלפי ילדים יהודים מהוריהם שחיים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

אגב, ישראל כבר גירשה את כל הילדים היהודים, הוריהם וסביהם מגוש קטיף. ובתגובה הקימו הפלשתינאים על חורבות יישובינו בסיסי טרור שמהם משוגרים רקטות לעבר הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, ת"א, ירושלים, באר שבע, מודיעין ונתניה.

במדינה מתוקנת, הרווחה הייתה צריכה להוציא את כל הילדים מן המקומות האלה מידי הוריהם המטורפים שהתיישבו בהם.

* ומה עוד הציעו לנו בשוקניה? – פשקוויל תמיכה מובהק בחמאס והערצה למנהיגיו הצודקים והגיבורים סינואר ודף, מאת גדעון לוי. סינואר הוא נלסון מנדלה בניגוד לפושעי המלחמה הממוגנים נתניהו וגנץ וכמובן טייסי חיל האוויר הרוצחים. הם מנהיגים "צבא יחפנים" אמיץ מול מכונת המלחמה של המעצמה האזורית. והם צודקים, כי הם נולדו במחנות פליטים אליהם גורשו בידי הציונים הוריהם ממג'דל (מה שהציונים מכנים אשקלון) וכוכבא (כפר סמוך לאשקלון) וכו' וכו' וכו'.

ורון חכלילי השתלח בח"כ רייטן שמכוניותיה הוצתו בידי אספסוף פורעים ערבי, על כך שהיא מתנחלת כובשת ביפו. הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בינה לבין לה-פמיליה, חוץ מזה שהיא אשכנזיה נחמדה שמדברת לשווא על דו-קיום ואולי אפילו תלמד לבקש בערבית בקלאווה, אבל היא כובשת אדנותית לכל דבר. והוא האשים את רון חולדאי בביצוע טיהור אתני של יפו. לפחות הוא היטיב להציג את האמת של הפורעים – שאין שום הבדל בין מה שעושה הגרעין התורני ביפו לבין מה שעושה רייטן, כי כל יהודי שמתנחל ביפו הוא קולוניאליסט.

* שינוי פרדיגמה – אורי משגב ("הארץ") מלין "שאחרי 15 שנות ירי מהרצועה ו–13 שנות מבצעי דז'ה־וו איש לא קם, דופק על השולחן וצועק שהגיע הזמן להחליף את כל הפרדיגמה". לפני 15 שנים דווקא החלפנו פרדיגמה. מסרנו את כל הרצועה (שמרובה – עזה והערים נסוגונו כבר ב-1994) ועקרנו את כל יישובינו כדי שלא תהיה להם עוד עילה לתקוף אותנו.

יכול להיות שבאמת צריך לשנות פרדיגמה, אבל בטח לא למה שמשגב מתכוון. כוונתי לכך שאם יהיה סבב נוסף, הוא צריך להיות "חומת מגן" 2.

* ילדים הם ילדים – למעלה מ-3,000 בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש נייראגונגו בקונגו בשבוע שעבר. עשרות אלפי בני אדם, רבים מהם ילדים, נמלטו והפכו לפליטים. לקראת התפרצות הר געש נוספת שצפויה לקרות בכל יום, ממשלת קונגו קראה לכל תושבי העיר גומה והאזורים סביבה לפנות את בתיהם ולהסתלק במהרה. האו"ם הזהיר כי כ-400 אלף בני אדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מהם כ-280 אלף ילדים, עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג ולהזדקק להגנה.

ולא רק בקונגו. מיליוני ילדים רעבים מצויים בארצות אפריקה ובעולם השלישי בכלל. התמונות של ילדים עם בטן נפוחה מרעב אינן תמונות ארכיון ישנות. אלו תמונות אקטואליות, המתארות את המציאות העגומה בימינו אלה.

ולמה להרחיק נדוד לאפריקה. אם נפנה מבט לשכנתנו מצפון, המתבוססת כבר למעלה מעשר שנים במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שגבתה חייהם של מאות אלפים, קרוב למיליון איש, ניווכח שמיליוני ילדים סורים, בסוריה עצמה או במחנות הפליטים מחוצה לה, נמצאים במצוקה נוראה.

גימנסיה הרצליה בת"א, לא טרחה למעשי סולידריות כלשהם עם הילדים האומללים הללו. אולם בית הספר רתם את הילדים, המורים וההורים למבצע התרמה של מזון ומצרכים אחרים למען הילדים שנפגעו ברצועת עזה.

מנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני שהתארח אצל ליאת רגב ברשת ב' אמר שאין זו פעולה פוליטית אלא הומניטרית. המסר שלו הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות, ילדים הם ילדים וצריך להוציא אותם מהמשוואה של המלחמות.

אם ילדים הם ילדים, מדוע בית הספר לא עשה דבר למען הילדים האומללים בקונגו או בסוריה, ופתאום הוא נרתם למען הילדים בעזה?

לא פוליטי? זאב דגני הוא איש שמאל רדיקלי, הרותם את בית הספר לקידום עמדותיו הרדיקליות. הוא מסרב לאפשר כניסת קציני צה"ל לבית הספר להסברה לקראת הגיוס לצה"ל ולהכנה לצה"ל. לעומת זאת הוא מזמין לבית הספר את פעילי "שוברים שתיקה" להפצת השקרים והעלילות שלהם ולהסתת התלמידים נגד מדינת ישראל וצה"ל.

אין שום דבר תמים ו"לא פוליטי" במבצע ההומניטרי. מטרת המבצע היא ליצור אצל התלמידים את התחושה שאנחנו אשמים בסבלם של אותם הילדים ולכן אנחנו צריכים להזדהות אתם ולפצות אותם על העוול שאנו עושים להם. קשה לצאת נגד גילוי יפה של סולידריות אנושית, אבל נכון לקרוע את המסכה התמימה מעל הפעולה החתרנית של דגני.

* הפיל האנטישמי בחדר הדמוקרטי – הנשיא ביידן נשא דברים נחרצים וחריפים בגנות גל האנטישמיות הפוקד את ארה"ב. היה זה נאום חשוב של מנהיג אומה דמוקרטית, שזוועה גזענית מתחוללת בתוכה והוא מוקיע אותה נחרצות.

אולם ביידן התעלם מהפיל שבחדר; מן העובדה שמוקד ההסתה הזאת היא בתוך מפלגתו, באגף ה"פרוגרסיבי" הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. האגף הזה הוא אגף יריב לביידן והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגינוי לתמיכתו של ביידן בישראל ובזכותה להגנה עצמית במבצע "שומר החומות". מן הראוי היה, שבנאומו נגד האנטישמיות יסיר ביידן את הכפפות ויוקיע את האגף הזה במפלגתו, אך הוא העדיף להתחמק מעימות, לחסוך מעצמו את המתקפות שהיה מעורר; הוא העדיף את השקט התעשייתי במפלגתו. בכך הוא לא נהג באומץ מנהיגותי.

חברות הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המועמד לנשיאות מול ביידן, היהודי חסר החוליות ברני סנדרס וחבר מרעיהם, הם מקור ההסתה הברוטלית והאנטישמית נגד ישראל, שהלהיטה את היצרים, הוציאה את האספסוף לרחובות להפגנות של תמיכה בחמאס ובמתקפת הרקטות על ישראל ושנאה נגד ישראל והיהודים ולמתקפות האנטישמיות החמורות.

נאומו של ביידן בגנות האנטישמיות חשוב, אך כל עוד הוא אינו מצביע על המסיתים ואינו מוקיע אותם, הוא טרם אזר אומץ למלחמה אמתית באנטישמיות.

* מתי פוקעת הדוגמה האישית – אחד ההישגים הגדולים ביותר של כחלון כשר האוצר היה חוק הגבלת שכר בכירי הבנקים. היה זה הישג חברתי ויותר מכך כלכלי גדול; התגוננות של החברה והכלכלה בישראל מפני הגרידיות המושחתת של הקרטל הגדול במדינה, קרטל הבנקים.

והנה, בדיוק שנה מסיום תפקידו, מונה כחלון ליו"ר חברת המימון החוץ-בנקאית יונט, בשכר של 112,000 ₪ בחודש + "בונוס" מובטח כשל 800,000 ₪ בשנה (מה משמעות הבונוס אם הוא מובטח מראש בחוזה ולא קשור לתוצאות?) ואופציות בשווי של 6.1 מלש"ח פרושות לאורך חמש שנים. כל זאת, על משרה של 80%.

יש לציין שהתנאים שיקבל כחלון אינם עבירה על החוק, כיוון שהחוק נוגע לבנקים בלבד, והוא אינו יו"ר של בנק. אבל החוק נועד להיאבק בדיוק בחזיריות הזאת של תנאי ההעסקה של כחלון. יתר על כן, אחת המלחמות הצודקות שניהל כחלון הייתה נגד הריבית הרצחנית של הבנקים, והנה הוא יו"ר ארגון הגובה ריבית רצחנית אף יותר. וסביר להניח שהסיבה העיקרית להעסקתו ולנכונות לשלם לו שכר ותנאים כאלה, היא, במידה רבה, קשריו כשר האוצר לשעבר.

כיוון שהיום כחלון הוא אדם פרטי ואין בהעסקתו עבירה על החוק, למה יש להלין עליו? כאן נשאלת שאלה כללית, החורגת מהמקרה הספציפי של כחלון, והיא מתי פגה הציפיה ממנהיגים לדוגמה אישית? האם ביום שבו הם פרשו מתפקידם הציבורי, הם פרשו מחובת הדוגמה האישית?

בעיניי, דוגמה אישית של מנהיג צריכה להיות לצמיתות. כאשר שר אוצר לשעבר פוגע בכלכלת המדינה בהתנהלותו הכלכלית הפרטית, הוא פוגע באמון הציבור במערכת, במנהיגים הפוליטיים ובמנהיגים המקצועיים (מה שמכונה בעגה הביביסטית "פקידים") ויוצר תודעה על פיה אין משמעות לתביעות שלהם כמנהיגים, שאינן אלא פוזיציה שתחלוף ברגע שיחליפו תפקיד. אובדן האמון במערכת, שגם כך האמון בה ירוד, היא מתכון לאנרכיה.

נכון שבעידן נתניהו נשמע מגוחך לדבר במושגים של דוגמה אישית, אך דעתי הפוכה – דווקא בעידן נתניהו, על הציבור להיאבק ביתר שאת על הערכים הציבוריים, ולא להסכין עם ריסוק כל הנורמות.

גילוי נאות – בבחירות 2015 בחרתי בכולנו בהנהגת כחלון. גם היום אני חושב שהייתה זו הבחירה הנכונה במצב הנתון. מול ההקצנה בין המחנות שהתבצרו כל מחנה תחת אותה סיסמה "הם או אנחנו" כחלון בא עם המסר: כולנו. יותר משתמכתי בו, תמכתי באלטרנטיבה שהוא הציג מול האחרים. בחרתי בו, כי ידעתי שהוא יצטרף לכל ממשלה שתבחר, בין אם תהיה זו ממשלת נתניהו או ממשלת הרצוג, ויהיה הגורם המאזן והממלכתי מול ההקצנה של המחנות. ובכך הוא לא אכזב; הוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית כאשר סיכל כמה מן המזימות הביביסטיות המסוכנות ביותר, כמו ריסוק השידור הציבורי, העמדתו של נתניהו מעל החוק ("החוק הצרפתי"), החוק לביטול למעשה של בג"ץ (פסקת ההתגברות הרדיקלית ברוב האוטומטי של ראש הממשלה) ועוד. בכך חשתי שקיבלתי תמורה הוגנת בעד האגרה ששילמתי בקלפי.

אך דווקא בשל תמיכתי בכחלון, אני חש נבגד ומרומה לנוכח תנאי העסקתו החזיריים.

* אפשר לחתוך את המתח בסכין – כססתי את ציפורניי ממתח. מי ינצח בבחירות בסוריה? אחרי שהגיעו קולות הימאים רווח לי. אסד שוב ניצח. כנראה שלא יהיה סיבוב שני.

* אילת מזר – הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 64, אילת מזר, ארכיאולוגית דגולה, מגדולי אוהביה, חוקריה וחופריה של ירושלים. אילת מזר נולדה אל הארכיאולוגיה, כנכדתו של הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.

מזר אחראית לכמה מהתגליות החשובות ביותר בחקר ירושלים – היא חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד, מתקופת ממלכת דוד, שאותו זיהתה כארמונו של דוד המלך (זיהוי שנוי במחלוקת בקרב הארכיאולוגים). היא מצאה בעיר דוד שלוש חותמות של דמויות מקראיות: יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה בימי צדקיהו, סמוך לחורבן בית ראשון, גדליהו בן פשחור, מאויביו של הנביא ירמיהו והחשוב מכל – חותמו של המלך צדקיהו, החותם היחיד שהתגלה עד כה, השייך לְמלך. היא גילתה גם חלקים מהחומה והמגדל שנבנו בימי נחמיה וחלקים מהחומה שנבנתה בימי שלמה. מזר פרסמה שלושה ספרים על חפירותיה בירושלים ומאמרים רבים בנושא וכן על חפירותיה באכזיב.

לצד עבודתה המחקרית עסקה אילת מזר גם בפעילות ציבורית. היא הייתה בין מייסדי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, שמורכב מאישי ציבור ורוח מכל רחבי הקשת הפוליטית ופועל להגנה על עתיקות הר הבית שהווקף המוסלמי פועל בשיטתיות להריסתם, בניסיון למחוק את הממצאים המאוששים את היות הר הבית מקום המקדש. בין החברים בוועד היו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת, המשורר חיים גורי, הסופרים יזהר סמילנסקי וא.ב. יהושע, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ואלופים ובהם גיורא אילנד, עמוס ידלין, צביקה זמיר ויצחק חופי וכמובן ארכיאולוגים רבים ובהם מזר, שהייתה מהפעילים ביותר בוועד ומדובריו הראשיים.

מזר כיהנה כיו"ר מועצת רשות הטבע והגנים.

היא השמיעה קול צלול וברור בפולמוס התנ"ך בין הארכיאולוגים והייתה מהבולטים באסכולה הרואה בתנ"ך מקור אמין למחקר הארכיאולוגי וההיסטורי.

יהי זכרה ברוך!

* פטור מצינון – מליאת המועצה האזורית גולן החליטה פה אחד לפטור אותי מחובת צינון של שנה וחצי מהתפטרותי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ההחלטה דורשת את אישור שר הפנים.

          * ביד הלשון

יאללה בלגן – למרבה הצער, גם השנה השיר הישראלי לאירוויזיון לא היה בשפתנו. עלה התאנה היה ביטוי הסלנג הישראלי ששולב בו, הקריאה: יאללה בלגן.

הביטוי הוא ישראלי, מעין קריאת עידוד להשתולל, אך הוא מורכב משתי מילים לא עבריות. יאללה, שמשמעותה בסלנג העברי היא קריאת זירוז, היא מילה ערבית שהנה קיצור של יה-אללה. בלגן, אחת ממילות הסלנג הוותיקות ביותר בשפה, משמעותה – אי סדר. מקורה הוא פרסי – צמד המילים bala chane – פירושו מרפסת ומכאן – בלקון (המוכר מהגששית: "הבלקון של הגזוזטרה של המרפסת"). המילה הפרסית הזאת התגלגלה לארצות ולשפות שונות, ובהן טורקית, השפות הסלביות ובהן הרוסית. ברוסית משמעותה – מחסן מעץ.

רוביק רוזנטל מסביר: "במחסנים כאלה הציגו הרוסים מאז המאה ה-18 הצגות קומדיה דל ארטה אתן סבבו בכפרים, וגם הן זכו לשם 'בלגן', בעקבות האכסניה. מכאן הושאלה המלה לציון עניין עליז, צבעוני ונעדר סדר. כך נדדה למתווכת היהודייה הפעלתנית, יידיש, ומכאן עשתה עלייה, והגיעה לארצנו, ארץ הבלגן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.5.21

* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא הייתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.

לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.

התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.

ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום הייתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.

הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.

כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכל נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכל כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.  

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.

בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.

"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?

ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא הייתה נופלת והכנסת הייתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.

"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.

כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.

כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגיה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרויקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת…

כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.

הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים… ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאויב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית", אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי". מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.

ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר הייתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהייתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.

בכל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.

מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות.

אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל הייתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר.

התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.  

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב.

עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים' ". הכל נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהייתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן?

זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות".

דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'.

עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפיה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו.

היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עמה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות?

אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.

יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פרסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי אתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.

כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור.

אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* ענו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים.

וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה". יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?" אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"

אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עמו בעול. שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים". שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

          * ביד הלשון

היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

* "חדשות בן עזר"

מדינה שמבליגה על הצתת שדותיה חוטפת טילים על בירתה

מתקפת הרקטות על ישראל, המהומות בירושלים, המאורעות במגזר הערבי והפרעות בערים המעורבות, לא צמחו בחלל ריק. הם פרי של מחדל מתמשך, מחדל ההבלגה וההכלה, שהתפרש כחולשה והזמין תוקפנות.

כך בתוך ישראל – במשך עשור לפחות, נשחקת ריבונותה של ישראל בגליל ובנגב. הממשלה לא בובילה מלחמה בטרור החקלאי, בנשק הבלתי חוקי וביזת הנשק והתחמושת בבסיסי צה"ל, בבניה הבלתי חוקית, בפרוטקשן, בביגמיה, באלימות הפנימית בתוך הרחוב הערבי. את התוצאה קיבלנו בפרעות תשפ"א.

הוא הדין בגזרת עזה. מדיניותה השערורייתית של ממשלת נתניהו הביאה לשחיקה בהרתעה, שהעניקה לפלשתינאים את החוצפה ואת הביטחון שהם יכולים להציב לישראל אולטימטום ולהתקיף את ירושלים, ולהמשיך בהתקפה על תל-אביב, אשקלון והנגב המערבי. האחריות למחדל הזה – כולה על נתניהו.

מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט בגבול, שאִפְשֵׁר שגשוג וצמיחה ביישובי הנגב המערבי. החל במרץ 2018, חמאס החל לבדוק את הגבולות ולאתגר את ישראל ב"צעדות שיבה", הטרדות על הגדר ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה של ישראל הייתה רופסת. ישראל הבליגה על טרור ההצתות ו"הכילה" אותן. היה זה מסר חמור, שמותר לפגוע בריבונותנו, מותר להצית את שדותינו, מותר להעלות באש את רכושם של אזרחינו. היה זה מסר של חולשה. ה"הכלה" וההבלגה התפרשו בידי האויב כמסר שמותר, שאו אש להצית – אין דבר. ההרתעה הישראלית נשחקה ומצב הביטחון הידרדר.

אך כשהגבול בוער, ההסלמה היא שאלה של זמן. הכלת ההצתות הביאה לירי רקטות. סיפרנו לעצמנו סיפורים על ירי של "ארגון סורר", או ירי "בטעות" בשל "פגיעת ברק". וכך הידרדרנו ל"סבבים" של מטחי רקטות, הפצצות של צה"ל והפסקות אש. ומה היו תנאֵי הפסקת האש? הפסקת ירי הרקטות וההפצצות של צה"ל. וההצתות? לאש הזו לא הייתה הפסקה. משמעות הפסקות האש הללו הייתה לגיטימציה ישראלית למתקפת טרור ההצתות, ואם ישראל הגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת. "הפסקות האש" הללו דרדרו אותנו לעוד ועוד "סבבים".

אבל אנחנו לא לומדים. לאחר הפוגת קורונה בשנה האחרונה, בשבועות אחרונים שוב שדותינו עלו באש ושוב הבלגנו. ושוב ירו עלינו ושוב הכלנו. ההבלגה הזאת היא ביזיון לאומי.

מדינה שאינה מכבדת את ריבונותה ומבליגה על הצתת שדותיה, חוטפת טילים על בירתה.

ההחלטה על הפסקת האש היא נכונה. ב-11 ימי המערכה הכינו את האויב מכה קשה והצלחנו לשמר את התמיכה האמריקאית ושל רבות ממדינות אירופה. זהו הישג מדיני שהוא מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי שלנו והייתה זו איוולת לסיים את המערכה בעימות עם הנשיא ביידן. התמיכה האמריקאית עד סוף המבצע חיונית יותר מההישגים שיכולנו להשיג בעוד יומיים שלושה של המבצע. אבל המבחן של הפסקת האש הוא הבוקר שלמחרת והמסר לעצמנו, לחמאס ולעולם. יש להבהיר לכל העולם ולגייס גיבוי בינלאומי למדיניות הפוכה לזו שהייתה לפני המבצע; למדיניות על פיה דין הצתת שדה אחד כדין מתקפת רקטות על ת"א וירושלים. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונותנו תתקל במכה קשה וכואבת כמו זו שחווה חמאס במבצע "שומר החומות".

* "ידיעות אחרונות". פורסם תחת הכותרת: "חולשה שמזמינה תוקפנות"

מלחמת מאה השנים

האם "שומר החומות" היה מבצע? מלחמה? מערכה? הסלמה? סבב?

אני מאמץ את הגדרתו של בוגי יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": מלחמת השחרור שלנו עוד לא הסתיימה.

מלחמת השחרור הזו לא פרצה בתש"ח, אלא היא מלווה אותנו מראשיתה של הציונות; הערבים שללו את הציונות מראשיתה ולחמו כדי לסכלה. המלחמה הזו היא מלחמה אחת, שאנו עדין בעיצומה וסופה אינו נראה באופק. צדק הנשיא ביידן שאמר השבוע, שלא ייכון שלום במזה"ת עד שהערבים לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

****

ביום שבו עקרנו את גוש קטיף ונסוגונו מרצועת עזה עד לקווי 49' (מה שקרוי בכיבוסית "התנתקות", אף שהדבר היחיד שלא היה שם הוא התנתקות מעזה) אמר מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בראיון טלוויזיוני נדיר: "יש בעברית ביטוי 'לך לעזה'. המשמעות שלו היא לך לגיהינום. ובאמת, עשינו לישראלים גיהינום בעזה עד שהם הלכו מפה. ועכשיו נביא את הגיהינום הזה לכל פלשתין". הנה, על רגל אחת תמצית המאבק הפלשתינאי. המטרה שלהם היא להפוך את חיינו לגיהינום כדי שנסתלק מכאן, כפי שהסתלקנו מעזה. יש סיבות טקטיות למתקפת הרקטות על ישראל: ביטול הבחירות ברש"פ, המהומות בהר הבית, אירועי שיח' ג'ראח, החולשה של מדיניות ההבלגה הישראלית, היציאה מהקורונה ועוד. אבל אלו זוטות, הנוגעות אולי לעיתוי המדויק של מתקפה זו או אחרת. המהות של המתקפה, היא אותה המהות של מאורעות 1920 בירושלים. הרצון לעקור אותנו מכאן.

אני זוכר את שר החוץ פרס בנאום זחוח אחרי אוסלו יורד על בני בגין שאיים שההסכם יביא לקטיושות על אשקלון. "שמעתם מה הוא אמר? קטיושות על אשקלון!!! תפסיקו עם ההפחדות שלכם! אנשי האתמול!"

ראינו. והרגשנו. וגם הרבה הרבה צפונה מאשקלון. ונשאלת השאלה, ממה נבע העיוורון של פרס? הוא פשוט האמין שהסכסוך הוא על שטח זה או אחר, שאם ניסוג ממנו יהיה שלום בדורנו. ראינו את התוצאות של אוסלו ושל ההתנתקות. מבחינתם, הנסיגה הישראלית הייתה הגשמת חלק מתכנית השלבים. לא בכדי הם זינבו אחרינו כשנסוגונו. לא בכדי, הם יצאו לצעדות "שיבה" ומשט "שיבה", כאומרים שהנסיגה שהם מצפים מישראל היא מארץ ישראל כולה, שעליה לשוב ל"בעליה".

וכפי שראינו בשבועיים האחרונים, זה חלומם של רבים מאוד בקרב ערביי ישראל. לא של כולם. אני רוצה לקוות שלא של רובם. אבל של רבים מאוד בתוכם. המאבקים שלהם אינם על שוויון או על שיפור במצבם הכלכלי או על דרישה (מוצדקת) להילחם בפשיעה. המאבק הוא על ארץ ישראל. במאורעות הדמים ראינו מעשה לינץ' ועוד עשרות ניסיונות לינץ', הצתת בתי כנסת, הצתת מכוניות ועסקים. אבל בעיניי הסמל של המרד הערבי, היה ההפגנה בלוד שבה הורדו מעל כיכר העיר דגלי ישראל והונפו תחתם דגלי פלשתין. זו מהות המאבק – מאבק להקמתה של פלשתין על חורבותיה של ישראל.

היום, כאשר רבים בתוכנו מכירים בתוצאות מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, עלינו להבין שאין זו רק בעיה של משילות, אלא של ריבונות. הטרור החקלאי אינו פשיעה פלילית, אלא ניסיון לעקור את ההתיישבות היהודית מאדמת ארץ ישראל מתוך ערעור הריבונות. אחת המשימות המרכזיות, אולי המשימה המרכזית של הממשלה שתקום (אם תקום…) תהיה השבת הריבונות הישראלית לנגב ולגליל, גם אם הדבר יגבה מחיר ואפילו מחיר דמים. אין לנו ברירה, כי זו עדין מלחמת השחרור, ואסור לנו לאבד את הנגב והגליל.

****

בשירו המקסים "כמו רקפות בין הסלעים", שכתב אריאל הורביץ במבצע "עופרת יצוקה", הוא כתב על הפנים היפים של הארץ שמתגלים בשעות משבר ומצוקה. וזה נכון מאוד. וראינו זאת בגדול גם במערכה האחרונה.

אבל המלחמה מגלה גם את הפנים המכוערים של הארץ, גם את הישראלי המכוער. הישראלי המכוער הוא הכהניסט. אלה המיליציות הכהניסטיות "לה-פמיליה", האש הזרה של להב"ה וההתלהמות של הח"כ הכהניסט; אלה שקפצו על ההזדמנות לפרוע בערבים.

אני מכיר את התרגיל הדמגוגי – מי שמוקיע את המעשים הנוראים שלהם, מיד מוצג כמי שממעיט מפרעות הערבים, לא מגנה מספיק את פרעות הערבים, עושה "סימטריה" וכו'. הדמגוגיה הזאת לא צריכה לרגש אותנו. עלינו, כבני אדם וכיהודים, להבחין בין טוב ורע ולהוקיע את הרע והמכוער שבקרבנו. את הסרטן הכהניסטי עלינו למגר.

****

במאבק על ארץ ישראל, אנו זקוקים מעל לכל לנחישות, לאורך רוח ולאמונה בצדקת דרכנו. אם נאבד את האמונה בצדקת דרכנו, שום חיל אוויר, טוב ככל שיהיה, ושום פצצות עומק שחודרות בטון ופורצות תעלות תת-קרקעיות, שום כיפת-ברזל, לא יעזרו לנו. הדרך היחידה להביס אותנו, היא לגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת הציונות.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשיר האחרון שכתב סמוך למותו, שבו חזה בעיניו הנבואיות את מארת הפוסט-ציונות:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 23.5.21

* בעד הפסקת האש ויצירת משוואה חדשה – אני תומך בהחלטה על הפסקת האש.

חילופי השלטון בארה"ב, והחלפתו של גדול ידידי ישראל טראמפ, שתמיכתו בישראל הייתה בלתי מסויגת, עוררו ציפיות גבוהות, אם לא אופוריה, בקרב אויבינו במזרח התיכון. אין זה מן הנמנע שתעוזתו של חמאס בהחלטתו לתקוף את ישראל, נבעה בין השאר מן הציפיה לכך שביידן יהיה נוח להם.

התמיכה שהעניק ביידן לישראל לאורך המבצע מרשימה מאוד. היא מרשימה במיוחד לנוכח האינתיפאדה נגדו של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, לאורך עשרות שנותיו בסנאט, והוא מגדיר עצמו ציוני. אך יש הבדל בין תמיכה בסנאט לתמיכה בבית הלבן. במבחן הגדול הראשון של ידידותו כנשיא, ביידן התגלה כידיד אמת.

התמיכה של ביידן בישראל היא נכס אסטרטגי אדיר, ועל ישראל למנף את התמיכה במבצע להידוק הברית עם ממשלו. לכן, טוב עשתה ישראל שתיאמה עם ארה"ב בהסכמה את סיום המבצע והפסקת האש.

הייתה זו איוולת מדינית, אם אחרי תמיכה כזו, המבצע היה מסתיים בעימות עם נשיא ארה"ב. המשך התמיכה האמריקאית חיוני לביטחון ישראל יותר מן ההישגים שניתן היה להשיג בעוד יומיים שלושה של לחימה.

ההחלטה על הפסקת האש נכונה, אבל המבחן שלה הוא באופן שבו תנהג ישראל בעתיד, מול הפרת הפסקת האש. מדיניות נתניהו כלפי חמאס בעזה נחלה כישלון צורב, והביאה עלינו את המלחמה הזאת. מדיניות ההבלגה וה"הכלה" פשטו את הרגל, כמו גם מדיניות הפרוטקשן בדמות מזוודות הכסף מקטאר.

המחדל החל במרץ 2018. מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט. במרץ 2018 חמאס החל לבחון אותנו, לבדוק גבולות, לחמם את הגבול; החל במצעדי "שיבה", המשך ביחידת ההטרדה שפעלה בלילות לאורך הגבול ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה הישראלית הייתה אומללה. ההבלגה נתנה לחמאס רשות לפגוע בריבונותנו ולהצית את שדותינו. הדבר הביא להסלמה, ל"סבבים" שהסתיימו בהפסקות אש אומללות שלא כללו את ההצתות. הקורונה יצרה הפסקה של שנה, אך גם בה חמאס שיגר "בטעות" בעקבות "פגיעות ברק" רקטות לעבר ישראל, וישראל "הכילה", כפי שהכילה את סיפורי המעשיות על "ארגונים סוררים". לפני שבועות אחדים שבו ה"טיפטופים" על מערב הנגב והתחדשו ההצתות וההבלגה נמשכה. מתקפת הטילים על ירושלים הייתה פרי הבאושים של המדיניות הכושלת והפחדנית הזאת.

כעת יש לנקוט בקו אחר לגמרי. לאורך שלוש השנים האלה תקפתי את מדיניות ההבלגה והצעתי להמיר אותה במדיניות של "דין הצתה כדין רקטה". אבל גם בכך לא די. המדיניות צריכה להיות דין הצתה כדין מטח רקטות על ירושלים ות"א. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונות של ישראל תביא לתקיפה קשה וכואבת, לא על עמדות נטושות, אלא מן הסוג של ההתקפות במבצע "שומר החומות".

אך גם בכך אין די. כפי שנוכחנו, חמאס מנצל את תקופות השקט להתעצמות. איננו יכולים להרשות זאת. ולכן, על ישראל לסכל את המשך ההתחמשות של חמאס ואת שיקום ה"מטרו".

על ממשלת ישראל להבהיר זאת לאזרחי ישראל, לחמאס ולעולם, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

ודבר נוסף – הר הבית חסום בפני יהודים מאז יום ירושלים. אולי ניתן היה להבין זאת בעיצומה של הלחימה, אולם יש לבטל לאלתר את ההחלטה הזאת. אסור שחמאס יוכל להתהדר בהישג של חסימת הר הבית בפני יהודים.

* המאזן – ברגע שהחלה המערכה, אפשר היה לשער השערות שונות על תוצאותיה, אבל דבר אחד ניתן היה לקבוע בוודאות – מה שלא יהיה, בתום המערכה חמאס יכריז על ניצחון.

לכן, לא צריך להתרגש יותר מדי מחגיגות הניצחון שלהם. מצד שני, צריך להבין שחגיגות הניצחון הן תחליף לחשבון נפש, והן אמצעי להכשרת דעת הקהל הפלשתינאית להמשך התוקפנות בעתיד.

היו לחמאס הישגים – ובראשם היכולת להתמיד בירי כמעט במלוא העוצמה עד הרגע האחרון, כולל שיגורים מקבילים רבים של רקטות ובתוכן רקטות ארוכות טווח. אך הישגי צה"ל היו גדולים ביותר – השמדת תשתיות הפיקוד והשליטה התת-קרקעיות, השמדת רוב תשתית השיגורים ותשתית ייצור הרקטות, הרג מחבלים רבים וסיכול ממוקד של חלק ניכר משדרת הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלמי והרס בתיהם של אחרים, סיכול ניסונות ההפתעה של חמאס באוויר ובים.. נכון שלא הצלחנו לחסל את ראשי הנחש – דף וסינואר, לא הצלחנו לעצור את ירי הרקטות ולא הצלחנו להשמיד את מאגרי הרקטות (האתגר הבא של המודיעין צריך להיות איתור מאגרי הרקטות).

הפעולה הכירורגית המוצלחת, המבוססת על מודיעין מצוין ומדויק, הביאה למינימום פגיעה אגבית בבלתי מעורבים. זאת עוד תבוסה לחמאס, שהופך את אזרחי עזה למגן אנושי ומנסה בכל עימות לגרור את ישראל לפגיעה מקסימלית באזרחים, בנשים וילדים; מה שמשמש אותם כנשק הסברתי וכדלק להמשך ההסתה וללגיטימציה להמשך התוקפנות.

איני שותף לחמיצות בעקבות המערכה, מתוך הבנה שבניגוד למלחמת תמרון בין צבאות סדירים, שבה הניצחון וההפסד גלויים לעין, במלחמה בין צבא לארגון טרור, עצם אי חיסולו המוחלט של הארגון ויכולתו להמשיך לתפקד עד סוף המערכה, מצטיירת בעיניו כניצחון. ואנו, שכמהים לנוק-אאוט, מתקשים לקבל מה שמצטייר כניצחון, גם אם ניצחון מוחץ, בנקודות.

בסופו של דבר, רק בעתיד, על פי התוצאות, ניתן יהיה לקבוע מי ניצח. אחרי מלחמת לבנון השניה, הייתי שותף לתחושות החמיצות והתסכול. בראש השנה תשס"ז, שבועות אחדים לאחר המלחמה, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, והגדרתי אותו כמנצח. בדיעבד, מלחמת לבנון השניה הביאה לנו 15 שנות שקט, בגבול שדימם ארבעים שנה, אחרי שכל דבר שניסינו כדי לעצור את הדימום – כשל. ומכאן אני מסיק שאת מידת ההצלחה נוכל לבחון רק בדיעבד. אחרי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", נמשך הטרור כמקודם, ולכן ניתן להגדיר את המבצעים הללו ככישלון. ב"צוק איתן" נהנינו מ-3.5 שנים של שקט, וניתן לראות בו ניצחון חלקי. כיוון שהמבחן הוא מבחן התוצאה, צריך להבין שהתוצאה לאורך זמן תלויה בנחישות שלנו להגיב בעוצמה על ניסיונות השחיקה של הפסקת האש. אם שוב "נכיל" הצתות, ירי בודד של "ארגון סורר" כביכול, ירי ב"טעות" בשל מכת ברק כביכול, מהר מאוד נידרדר, ונמסמס את הישגי המבצע.

ולטווח הרחוק – עלינו להכשיר את הלבבות בציבור הישראלי ובעולם לכך, שאם נידרש לשוב ולהילחם, לא יהיה מנוס ממבצע משנה מציאות ברצועת עזה, בנוסח "חומת מגן".

בעיניי, הבעיה העיקרית שצצה במערכה היא בעיית הגיס החמישי במגזר הערבי. הפרעות שחווינו הן תוצאה של מחדל ממושך, של לפחות עשור של התמוטטות ביטחון הפנים, וחוסר המעש מול הטרור החקלאי, הנשק הבלתי חוקי, ביזת הנשק והתחמושת במחנות צה"ל, הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי וכד'. כעת, הממשלה שתקום תהיה חייבת להציב בפניה כיעד מרכזי – שינוי מהקצה אל הקצה של מדיניות ביטחון הפנים ופעולה נחרצת לשמירה מבפנים על החומות.

* מודה בכישלון – כאשר נתניהו מצהיר שישראל תשנה את המשוואה מול עזה, הוא מודה בכישלון מדיניות ההכלה וההבלגה, שנקט בה עד כה. הרי אם המשוואה הייתה נכונה, למה לשנות אותה?

יש לקוות שההכרה תגובה במעשים.

* התמכרנו לשקט – ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, בראיון מרתק לאולפן שישי, היטיב להגדיר את מדיניותו הכושלת של נתניהו כלפי רצועת עזה, מדיניות ההבלגה וה"הכלה": התמכרנו לשקט.

התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על טרור ההצתות. התמכרנו לשקט ולכן קנינו את סיפורי ה"ארגון סורר" ורקטה שהתעופפה בטעות לת"א בשל פגיעת ברק. התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על "טפטוף" של רקטות בודדות. התמכרנו לשקט ולכן כשאי אפשר היה שלא להגיב, תקפנו דיונות ריקות. התמכרנו לשקט לכן אפשרנו העברת פרוטקשן במזוודות לחמאס. התמכרנו לשקט לכן לא העזנו לבצע מבצע ממלכתי של החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. התמכרנו לשקט לכן הבלגנו על הטרור החקלאי.

ומה התוצאה? צ'רצ'יל היטיב להגדיר אותה: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד".

* על רגל אחת – הנשיא ביידן אמר: "לא יהיה שלום במזרח התיכון כל עוד מדינות ערב לא יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית".

כך, במשפט אחד, תמצת ביידן את מהות הסכסוך בן מאה השנים.

* פשע נגד האנושות – אלה שתוקפים אותנו על חוסר הפרופורציה בין מספר ההרוגים של חמאס למספר ההרוגים שלנו צודקים. כיפת ברזל היא פשע נגד האנושות.

* חבלה במאמץ המלחמתי – הקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו יזם את המלחמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, אינה רק עלילת דם שפלה על נתניהו, אלא גם חבלה במאמץ המדיני וההסברתי של ישראל במערכה הזאת וסיוע לתעמולת הכזב של חמאס.

שעה שאנו מנסים בכל דרך להציג לעולם את העובדות הנכונות: ישראל הותקפה בפשע נגד האנושות – ירי מכוון של אלפי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית ויצאה למלחמת אין ברירה כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחיה, מקבל חמאס סיוע מתוך ישראל; הרי אם נתניהו יזם את המלחמה מטעמים אלה או אחרים, הרי שצודק חמאס שאנחנו התוקפן והם המתגונן.

* האבסורד שבקונספירציה – האבסורד שבתאוריית הקונספירציה על כך שנתניהו יזם את ההתלקחות, הוא שנתניהו נהג הפוך מכפי שמציירת אותו הקונספירציה. הוא עשה כל שלאל ידו כדי למנוע התלקחות.

אפשר לתמוך במדיניותו של נתניהו או להתנגד לה. אפשר להאשים אותו שמדיניותו נובעת משיקולים פוליטיים ואישיים. אבל מדיניותו היא ההיפך הגמור מהתאוריה.

אני, למשל, סבור שמדיניות ה"הכלה" וההבלגה שלו התפרשה כחולשה, ועודדה את התוקפנות נגדנו, הן מצד חמאס והן בקרב ערביי ישראל. אפשר לא להסכים אתי. אי אפשר לחלוק על כך שמדיניותו היא של הבלגה והכלה.

הקונספירציה היא שקר מוחלט, מתחילתה ועד סופה.

* איזה חומר הם בולעים – איזו "פעילה חברתית" הסבירה בתכניתה של קרן נויבך את המצב; מה גרם להסלמה שבעיצומה אנו נמצאים. "הכל התחיל מהצבת המחסומים בשער שכם".

הבנתם? חמאס יורה עלינו אלפי טילים, גם הארגונים בלבנון יורים עלינו וברחבי המדינה נערכים פוגרומים, כי מפקד משטרת ירושלים החליט להציב מחסומים בשער שכם.

אין גבול לאיוולת. לעתים אני תוהה, איזה חומר האנשים האלה בולעים.

ההחלטה על הצבת המחסומים נבעה משיקול דעת מבצעי, איך לשמור על הסדר בירושלים. כמו כל החלטה, יתכן ששיקול הדעת היה נכון ויתכן שלא. את העובדה שפרצו מהומות, אפשר לפרש כהוכחה לכך שההחלטה הייתה נכונה ולכך שהיא שגויה. מצד אחד אפשר לראות בפרוץ המהומות הוכחה לכך שהמצב היה נפיץ ונכון היה לבצע פעולות מנע כמו הצבת המחסומים. מצד שני אפשר לראות במהומות הוכחה לכך שהצבת המחסומים שגויה כי היא הבעירה את השטח. אם כך, ניתן היה לצפות שהסרת המחסומים תביא להפסקת המהומות. בפועל, היא רק הגבירה אותן. מכאן שהמחסומים היו רק תירוץ.

יתר על כן, גל ההסלמה לא החל כאשר הוצבו המחסומים, אלא בגל התקיפות של יהודים שצולמו בטיק-טוק והופצו באופן ויראלי. מכאן זה הלך והסלים.

* מה יספק אותו – בן גביר, כמובן, משתלח בממשלה על הפסקת האש. אילו צה"ל היה משמיד את כל רצועת עזה וערבי אחד היה נשאר בחיים, גם אז הוא היה תוקף את הפסקת האש.

* מצא שעיר לעזאזל – הזובור של אוחנה למפכ"ל אינו קשור, כמובן, להתבטאות זו או אחרת של המפכ"ל. פשוט, אוחנה מנסה להסיט את אש הביקורת על חוסר תפקודו וכישלונו הצורב לעבר המפכ"ל (שהוא מינה). מצא שעיר לעזאזל.

נתניהו מינה את אוחנה כדי להיות סוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט, והוא אינו מאכזב את שולחו.

ולגופה של המחלוקת, לכאורה, בין אוחנה לשבתאי – שניהם צודקים. אוחנה צודק שאין סימטריה ושברור שהצד התוקפן הוא הערבי. שבתאי צודק בכך שצריך לטפל בטרוריסטים משני הצדדים. הרי ברור שהכנופיות הכהניסטיות כמו לה-פמיליה ולהב"ה הן כנופיות טרור.

* ההיגיון של אוחנה – אם מחר בבוקר סתם יהודי ירצח ערבי, אסור לעצור אותו ולהעמיד אותו לדין כי אין סימטריה. כך, לפחות, על פי ההיגיון של אוחנה, השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל.

* סימטריה – כך יש לראות את סוגיית ה"סימטריה" שמעסיקה את השיח הציבורי בשבוע האחרון: יש הבדל בין המקרו והמיקרו. במקרו – אין סימטריה. ברור מהו האירוע שהיה כאן – בשעת מלחמה, כאשר ישראל הותקפה בירי רקטות על אוכלוסייתה, פתחו רבים מערביי ישראל במרד אלים שכלל פרעות ביהודים, לינץ' בלוד, ניסיונות לינץ' רבים, הצתת בתי כנסת רבים וכו'. ברור שאין סימטריה מבחינת "מי התחיל". ברור שאין סימטריה בכמות האירועים מצד ערבים נגד יהודים לכמות האירועים מצד יהודים נגד ערבים. ברור שאין סימטריה במספר המשתתפים בפרעות ביהודים לעומת מספר המשתתפים בפרעות בערבים. ברור שאין סימטריה בגינוי מקיר אל קיר בציבור היהודי ובכל המערכת הפוליטית לפורעים היהודים, לעומת מיעוט הגינויים בציבור הערבי ובקרב הנציגים הערבים במערכת הפוליטית.

אבל במיקרו – אין שום הבדל בין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' בערבי בבת-ים לבין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' ביהודי בעכו. אין שום הבדל בין פורע מלה-פמיליה לבין פורע ערבי בלוד. ועל המשטרה והמערכת המשפטית לנהוג בכל החומרה נגד כל הטרוריסטים, ערבים או יהודים.

* להחיל את הריבונות – אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים תחת ראש ממשלה אימפוטנט, הגיס החמישי שולט בצירי התנועה המרכזיים בנגב. המשימה המרכזית של הממשלה הבאה צריכה להיות החלת הריבונות הישראלית על הנגב.

* המחדל ותוצאתו – כאשר חיילים בכנופיות הטרור והפשע של הגיס החמישי בפזורה הבדואית חודרים לבסיסי צה"ל ובוזזים נשק ותחמושת ולא יורים בהם ואסור אפילו לנהל אחריהם מרדף, מה שאנו חווים היום הוא התוצאה הישירה.

* מנוח לכף רגלם – בראשית "גוש אמונים" ומאבקו למען ההתנחלות ביהודה ושומרון, עמדו מול פעיליו פעילי שמאל בקריאה: "לכו לגליל ולנגב". היה זה בימים שבהם "ייהוד הגליל" לא היה מילה גסה, אלא דרכה של תנועת העבודה והמדיניות המוצהרת של ממשלות המערך.

והנה, כאשר הציונות הדתית שולחת גרעינים תורניים לערי הפיתוח, לאזורי הפריפריה, לשכונות מצוקה, לערים המעורבות, לאזורים מוחלשים – רוצים לדחוק אותם גם משם, כי הם "מתנחלים", "משתלטים" וכו'.

שאלה לי לאלה שמפנטזים על עקירת ההתיישבות מיהודה ושומרון – איפה תרצו שיחיו העקורים?

כתב חברי דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות ופעיל מרכזי במפלגת העבודה: "‏הגרעינים התורניים, כמו קהילות המחנכים וקהילות בוגרי תנועות הנוער ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, הקיבוצים עירוניים, קהילות הסטודנטים ודומותיהן ראויות לפרס ישראל.

התקיפה של מי מהן והאשמתן באלימות הערבית בשכונות המעורבות היא שיא בלתי נסבל ובלתי נתפס בצביעותו של האשמת הקרבן על ידי שונאים וקנאים שתרומתם לחברה הישראלית לא מגרדת את קצה תרומתם של אנשים שבשנת 2021 ויתרו על רווחה אישית וחיי נוחות עם קבוצת הדומים, כדי להיות שותפים לגיוון דמותה של החברה הישראלית כחברה מגוונת והוגנת".

* זוהי יפו – בראש עמוד הדעות של "הארץ" הופיע מאמר של שני ערבים יפואיים, מאמר שקרי ומתבכיין המספר נראטיב אופייני כאילו מה שקרה ביפו הוא מתקפה של המשטרה ו"המתנחלים" על הערבים. אבל הדבר המעניין הוא, שהמילה יפו לא הופיעה במאמר. היא הופיעה כ"יאפא".

הם לא כתבו מאמר בערבית. הם כתבו מאמר בעברית. אבל במאמר בעברית הם התעקשו לא להשתמש בשמה העברי של העיר יפו עוד מימי התנ"ך (אתם מוזמנים לשאול את הנביא יונה), אלא בשם יאפא. וזה חשוב יותר מכל ערימת השקרים שהם כתבו, כי זו האמת שלהם. הבעיה אינה "ייהוד" יפו שהם מתבכיינים עליו, אלא הסירוב שלהם להשלים עם המציאות של קיומה של ישראל ושל קיום יהודי בארץ ישראל. לכן את המושג ערים מעורבות הם הכניסו למירכאות, כי בעיניהם אין ערים מעורבות, אלא ערים פלשתינאיות שיהודים פלשו לתוכם. וכאשר הם מתעקשים על הביטוי יאפא, הם מסגירים את כוונתם – יפו כעיר פלשתינאית ופלשתין במקום ישראל.

"הארץ" נוהג לכתוב יפו, והיה עליו להתעקש שבמאמר יהיה כתוב יפו. ואם הכותבים התעקשו שייכתב יאפא, לא צריך היה לפרסם את המאמר, שבלאו הכי לא היה אלא בליל של בדותות.

אגב, המאמר שמתחתיו באותו עמוד הוא של מכחיש העם היהודי שלמה זנד – מאמר של תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בפרעות הערבים. ומשמאלו, בעמוד המקביל, מאמר של מני מאוטנר, המסית לעריקה, או בלשון עדינה יותר לכך שהורים לא ישלחו את ילדיהם ליחידות קרביות.

* פגיעה בציונות – גל של פשעי שנאה אנטישמיים בארה"ב, והמענה המתבקש לכך הוא עליה לישראל, המדינה היחידה שבה יהודי לא יסיר את הכיפה ולא יעקור את המזוזות מפחד פורעים.

אופס. זה בדיוק מה שקרה בלוד.

מחדל ביטחון הפנים הוא פגיעה בציונות.

* מי שמכם? – ועד עובדי חברת החשמל הודיע שלא יספק חשמל לרצועת עזה עד השבת גופות הבנים הביתה.

זו הודעה חמורה מאוד, שמעידה על היבריס ושגעון גדלות. מי שמכם לקבל החלטה כזו, שמשמעותה המדינית והביטחונית מרחיקת לכת כל כך, ורק הממשלה יכולה להחליט עליה? מי אתם? מי שמכם? האם אתם תישאו באחריות לתוצאות של החלטה כזאת? אם החלטה כזו תגרום למתקפות רקטות על ישראל, למלחמה, למשבר הומניטרי בעזה, לנזק למעמדה של ישראל – אתם תהיו אחראים להתמודד עם תוצאותיה?

אני יכול להבין מכתב של ועד עובדי חברת החשמל לראש הממשלה, שבו הוא קורא לממשלה להחליט על הפסקת אספקת החשמל לרצועה עד החזרת גופות חללינו. גם אז, בעיניי, מדובר בהצעה פופוליסטית, אבל לגיטימית. אבל המחשבה שוועד עובדים יכול לקבל החלטה מדינית מרחיקת לכת, רק בשל הכוח שבידיו, היא חוצפה.

אני תומך בכל לבי ברעיון העבודה המאורגנת, אבל כאשר אני נתקל בוועדים חזקים שהשתן עלה לראשם ורואים בשלטר שבידם כוח חסר רסן – אני יכול להבין לרוחם של ליברטריאנים הלוחמים נגד עבודה מאורגנת. רעיון העבודה המאורגנת נועד לבזר ולווסת את חלוקת העוצמה במשק, כדי למנוע את חוק הג'ונגל לפיו החזק הוא השולט והוא יכול להשתמש בכוחו כדי לפגוע בחלש. "סוציאליזם" חזירי המייצר ג'ונגל חליפי, שבו אין איזון אלא השולט בג'ונגל הוא ועד העובדים, מנוגד לביזור הזה; הוא הצד השני של מטבע הקפיטליזם החזירי. וזה נכון לא רק כאשר מדובר במאבקים על דרישות שכר אלא גם כאשר מדובר בצעד שהמניע שלו הוא ערבות הדדית והזדהות עם משפחות החללים.

* רוצים להיות אויבים – חמאס רצח ערביה בלוד במטח רקטות. חמאס שיגר רקטות לעבר הפזורה הבדואית בנגב. ארגון טרור בלבנון שיגר רקטות לעבר שפרעם.

ערבים וערבים רוצים להיות אויבים.

* עם הגורמים הקונסטרוקטיביים – לא בנט סתם את הגולל על ממשלת השינוי אלא מנסור עבאס. כאשר בשעת מלחמה הוא לא התייצב בצד הישראלי ולא גינה את חמאס, הוא הבהיר שאינו כשיר להיות בקואליציה ישראלית. תחילה נתניהו ובעקבותיו גוש השינוי השליכו על רע"ם את יהבם, אך בשעת מבחן הקונספציה קרסה.

עם קריסת ממשלת השינוי והתמוטטות קונספציית רע"ם, חזרנו לנקודת המוצא של ארבעת סיבובי הבחירות – אין לנתניהו רוב להקים ממשלה ואין לגוש השינוי רוב להקים ממשלה. משמעות הדבר היא סיבוב חמישי, רעיון מופרע כשלעצמו, ומה תהיינה תוצאותיו? שוב תיקו. אז מה נעשה? נלך לסיבוב שישי?

ברור שהפתרון המתבקש לפלונטר, הוא שנתניהו ינהג באחריות ויעשה מה שכל אדם נורמטיבי היה עושה – משחרר. אבל כיוון שאין לכך סיכוי, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית רוטציונית, של כל הגורמים הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית, מימינה ועד יש עתיד, כולל הליכוד.

כמובן שהראשון ברוטציה חייב להיות נציג גוש השינוי (לפיד? גנץ? סער?). כמובן שהרוטציה תהיה אחרי שנתיים ולא יום אחד קודם לכן. כמובן שראש הממשלה הראשון יהיה עם 100% מהסמכויות, כלומר יש לדחות על הסף את הרעיונות ההזויים של נתניהו שחלק מסמכויות רוה"מ יהיו בידיו. על גוש השינוי לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידיו בכל ארבע השנים.

ואם נתניהו יסרב? אז כנראה שלא יהיה מנוס מסיבוב חמישי מיותר, באשמת נתניהו.

* הישראלית היפה – אני תומך במועמדותה של מרים פרץ לנשיאות המדינה.

מרים פרץ היא בעיניי התגלמות הישראלית היפה. היא הייתה לסמל לאומי ועממי של אהבת ישראל, של ממלכתיות, של אחדות לאומית. היא סמל לאף-על-פי-כן הציוני, כמי שחוותה ייסורי איוב – שכלה את שני בניה שנפלו בקרב על הגנת המדינה ואיבדה את בעלה, ואף על פי כן מעולם לא נשברה, שמרה על אמונה, שמחת חיים, אופטימיות ונחישות; והכל תוך גילוי של אהבת האדם, ללא כל שנאה. היא אישה שהכל יכולים להזדהות אתה – ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, מסורתיים וחרדים, יהודים וערבים. והיא יכולה להידבר עם כולם ולגשר ביניהם.

הביוגרפיה שלה היא הסיפור הישראלי של מי שעלתה בילדותה ממרוקו, גדלה במעברה, במשפחה ברוכת ילדים, במצוקה כלכלית, להורים שאינם יודעים קרוא-וכתוב, אבל התחנכה על הציונות, על אהבת העם והארץ, על גאווה במדינה, ועל עבודה קשה, חריצות, השקעה בלימודים וברכישת ידע והשכלה. היא אשת חינוך ומנהיגה-מחנכת והיותה מנהיגה-מחנכת מכשירה אותה לתפקיד הנשיאה.

נכון, אין לה ניסיון פוליטי והדבר עלול להקשות עליה בצדדים הפוליטיים של התפקיד. אבל היא תוכל ללמוד אותם. ובעיניי, הצדדים הללו אינם עיקר התפקיד. עיקר התפקיד הוא גילום הממלכתיות והאחדות הלאומית, בוודאי בימים אלה, שבהם המנהיג הפוליטי מגלם את האנטי ממלכתיות והאנטי אחדות.

איני שותף לְפופוליזם האנטי-פוליטיקאים, אבל בעת הזאת, לתפקיד הזה, אני רואה עדיפות בכך שדווקא דמות לא פוליטית תכהן בנשיאות. במשבר הפוליטי המתמשך והקשה ביותר בתולדות המדינה, מול השחיקה ההולכת וגוברת באמון הציבור במערכת הפוליטית, נכון שאדם שאינו פוליטיקאי, לא כל שכן אשת חינוך, יעמוד בראש המדינה. מתוך עשרה נשיאי ישראל עד כה, תשעה באו מן המערכת הפוליטית (למעט אפרים קציר שבא מעולם המדע), ונכון ששוב יהיה נשיא שאינו פוליטיקאי.

וסיבה נוספת – אחרי עשרה נשיאים גברים, הגיע הזמן שאישה תהיה האזרחית הראשונה, ולא רק בשל היותה אישה, אלא קודם כל כי היא מתאימה לתפקיד.

ביום העצמאות השבעים, הוזמנתי לטקס הענקת פרסי ישראל, שאחד מהם היה יהודה הראל (שהייתי בין שלושת הממליצים עליו והביוגרף שלו). באותו טקס זכתה גם מרים פרץ בפרס והיא התכבדה לשאת דברים בשם הזוכים. היה זה נאום מעורר השראה, מרגש מאוד; נשיאותי מאוד. נאום של מנהיגה חברתית, חינוכית, ממלכתית, לאומית.

וכשחזרה מדוכן הנואמים אל שורת מקבלי הפרס, לחצה בחום את ידיהם והתחבקה עם חלקם. ואני זוכר במיוחד את החיבוק החם והאוהב שלה עם הסופר דוד גרוסמן. הוא חילוני ואיש שמאל. היא דתיה ואשת ימין. שניהם הורים שכולים. והחיבוק שלהם היה, בעבורי, סמל לאחדות לאומית.

אני משוכנע שמרים פרץ תהיה נשיאה מצוינת. עם זאת, אני חושש מאוד שדווקא בשל היותה ממלכתית, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה, יחל מסע של רצח אופי כלפיה, כפי שנעשה לריבלין.

להרצוג יש בהחלט כישורים רבים והוא יכול להיות נשיא מצוין. אבל נשיא צריך לגלם באישיותו דוגמה אישית. מי ששמר על זכות השתיקה כשהיה חשוד בפרשת שחיתות, אינו ראוי להיות הנשיא. נכון שבעידן נתניהו וביחס שהוא הנחיל בקרב רבים בציבור של לגיטימציה לשחיתות, הערצה למושחתים ובוז למדינת החוק, נראה קצת מגוחך להיטפל להרצוג על מקרה שולי יחסית אחרי 22 שנים. אבל לדעתי, ההיפך הוא הנכון. דווקא באווירה הזאת, אם אנו רוצים להוביל מהלך הפוך, מהלך של היטהרות החברה הישראלית מן השחיתות, מהלך חברתי של דה-ביביזציה, יש להקפיד הקפדה יתרה, בוודאי במוסד הנשיאות.

זכות השתיקה נועדה לאפשר לעבריין לא להפליל את עצמו. איש ציבור אינו יכול לנהוג כאחרון העבריינים. מי שאין לו מה להסתיר, אינו זקוק לזכות השתיקה. מבחינה פלילית, כמובן שהרצוג בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית, מעצם השתיקה, הוא בחזקת מורשע. איש ציבור שבחר בזכות השתיקה אינו ראוי לנשיאות.

… להערכתי הרצוג יבחר לנשיאות.

מלכתחילה תמכתי בקהלני לתפקיד, כפי שכתבתי מספר פעמים, ואף פניתי אליו בנושא, אך משהחליט לא להתמודד אני תומך במרים פרץ.

* מסר של אחדות העם – קראתי רשומה של מישהי נגד מועמדותה של מרים פרץ לנשיאה. לטענתה, כיוון שמרים מתגוררת בשטחים "אקבושים" היא אינה יכולה לייצג את כל העם.

האם מישהו שחי בתל-אביב מייצג את כל העם? או בחיפה? או בנגב? או בגליל?

אני תומך במרים פרץ משלל סיבות, אותן כבר הצגתי, אולם בעלת הרשומה העניקה לי עוד סיבה – היותה תושבת יהודה ושומרון. זה מסר אמתי של אחדות העם – שיהודה ושומרון אינם מודרים, ומי שחי בהם ראוי לכהן בכל תפקיד. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתפקיד הנשיא, המגלם את אחדות העם. מסר שאיש אינו מודר בשל שנאת קיצונים או בשל מקום מגוריו.

לפני ארבעים שנה נעקרה מרים פרץ מביתה באופירה שבסיני ובנתה את ביתה ואת בית משפחתה בגבעת זאב.

כחלק מהפלורליזם הישראלי ואחדות ישראל, הגיעה השעה שיהיה בתפקיד לראשונה איש הציונות הדתית, מתנחל מיהודה ושומרון. קל וחומר – אישה.

אני משוכנע שזו הייתה דעתי גם אילו התנגדתי להתיישבות ביהודה ושומרון. אני סולד ממקארתיזם.

* אש נ"מ – איני יודע מי יבחר לנשיאות, מרים פרץ או הרצוג. אבל שניהם יהיו ממלכתיים. שניהם לא יהיו משרתים של נתניהו. ולכן, אין ספק שתעשיית השקרים וההסתה תנהג כלפיהם כפי שהיא נהגה ונוהגת כלפי ריבלין: הסתה, שיימינג. וכבר עתה, כשהם רק מועמדים, נורית לעבר שניהם אש נ"מ – נגד ממלכתיות. רונן שובל כבר פרסם ב"רוטר" פשקוויל מקארתיסטי נגד הרצוג וקשריו עם הדמון האולטימטיבי, "הקרן החדשה". ומיד כבר רצו תגובות כמו האם הוא יהיה "נשיא ישראל" או "נשיא ישראל החדשה". וגם כלפי פרץ החלה נורית אש נ"מ. הנה, פשקוויל מקארתיסטי מבחיל: "מרים פרץ היא אישה חיובית אבל… היא לא נשיאה של עמוד שדרה כפי שאתם מצפים. היא תמיד תשדר על הקו של הפוליטיקלי קורקט ותהיה מהאו"ם. היא נהנית מליטוף של השמאל הפרוגרסיבי וזה לא מעודד. פרץ לא מאוהדי נתניהו. פרץ שיתפה פעולה עם קרן תל"י מיסודה של הקרן לישראל חדשה". כלומר, הכישורים שנדרשים מהנשיא הם לתת חנינה לפני משפט לנתניהו. אלה צריכים להיות תנאי המכרז. מי שלא עושה כן הוא "מהאו"ם", "ליטוף מהשמאל הפרוגרסיבי" וכל הארנסל הביביסטי מעורר הקבס. אם היא תבחר, לא יחלפו ימים ושבועות עד שנתניהו יפיץ דרך המעי הגס שלו, ציוצי בנו הג'ורה, הסתה ברוח זו. אגב, תל"י אינה מיסודה של הקרן החדשה, כי היא נוסדה שנים רבות לפניה. היא החלה כתכנית לתגבור לימודי יהדות, בברכתו של זבולון המר. קרן תל"י שמה לעצמה למטרה לפתח, לקדם ולהעשיר את החינוך היהודי–ציוני במערכת החינוך הממלכתית בישראל ברוח פתוחה, סובלנית ופלורליסטית. הקרן מזוהה עם התנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי) והיא מופת של ציונות. יתכן שאחד ממקורות המימון שלה הוא גם הקרן החדשה. אם כן, תבורך הקרן על כך. כל שקל שהקרן תורמת למיזם ציוני כזה, הוא שקל פחות למיזם שמאל רדיקלי. אבל אצל הביביסטים המקארתיסטים די לנפנף במילת הקסם "הקרן החדשה" כדי לעשות שיימינג ולהסית. אין ספק – להיות נשיא המדינה בעידן נתניהו זה תפקיד התאבדותי. אני מקווה שפרץ תיבחֵר ושראש הממשלה שעמו היא תעבוד לא יהיה נתניהו.

* חופש הצבעה – סיעת הליכוד, ובעקבותיה סיעות נוספות בכנסת, הודיעו על חופש הצבעה לחבריהן בבחירות לנשיאות. זו אמירה חסרת משמעות, כיוון שחופש ההצבעה בבחירות הללו מובנה להלכה ולמעשה בכך שהבחירות הן חשאיות. בבחירות חשאיות אין ולא יכולה להיות משמעת סיעתית.

מה שבאמת חריג הפעם, הוא שרשמית הסיעות לא התייצבו מאחורי מועמדים.

רבים הביעו תמיהה על כך שנתניהו לא הכריז על תמיכה במרים פרץ, אשת הציונות הדתית, המתמודדת מול מי שהיה ראש האופוזיציה לנתניהו והתמודד נגדו בבחירות – הרצוג. יתר על כן, קיימת הערכה שנתניהו תומך בהרצוג. והחלו ספקולציות. שמעתי טענה שהרצוג הבטיח לנתניהו חנינה. מצד שני קראתי קונספירציה משעשעת, לפיה נתניהו שלח את עמית סגל להדליף שהרצוג הבטיח לו חנינה, כדי להביא ח"כים מהשמאל לתמוך במרים פרץ והיא הבטיחה לו חנינה (בחיי שקראתי את הבדיחה הזאת).

אני משוכנע שאף מועמד לא יעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. ואני משוכנע שנתניהו לא דיבר עם אף אחד על חנינה אחרי הרשעה או שהוא העלה על דל שפתיו את האפשרות שיורשע. יתכן שבלבו הוא עושה הערכות מי יש סיכוי רב יותר שיחון אותו במקרה כזה.

אני מפרש אחרת את שתיקתו. הוא מעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שהרצוג יבחר. מצד שני, הוא יודע שרוב העם תומך במרים פרץ. הוא אינו רוצה לתמוך במי שתפסיד, כך שהתוצאה תציג אותו כלוזר. הוא גם לא רוצה להתחיל את יחסיו עם הרצוג כנשיא, כמי שהתנגד לו. מצד שני, הוא אינו רוצה לתמוך בהרצוג, נגד המועמדת הפופולרית בציבור.

* לא תשמע אותי אומרת – שני ציטוטים מתוך ראיון של חוה אלברשטיין לבן שלו ב"גלריה":

ציטוט א': "לא תשמע אותי אומרת את זה. קודם כל, אני לא יכולה לסבול שאומרים 'אני לא מבין את זה'. הביטוי הזה, 'אני לא מבין', ביחס למוזיקה, בא לי לתת למישהו סטירת לחי. מה יש פה להבין? או שאתה אוהב את זה או שלא. מה זה 'אני לא מבין'? משפט מאוד מדכדך. זאת התחמקות מלהגיד 'אני לא אוהב את זה'. תגידו 'אני לא אוהב את זה' ".

ציטוט ב': "בזפזופים שלי בנטפליקס הגעתי למופע האחרון של ג'סטין טימברלייק. בלאס וגאס. ג'ונתן דמי ביים את זה. זה מתחיל בזה שהנגנים מציגים את עצמם. אני כבר בוכה. אתה רואה ערימה של שחורים, מפחדים. 'אני מנגן בטרומבון, אני בחצוצרה. הם מתחילים לנגן. מדהים. אתה לא יכול. המקצבים, הדיוק של הנגנים. והוא שר מדהים. והוא רוקד. זה פנומן. אבל מה אני אגיד לך, אני לא מבינה את המוזיקה הזאת. זה לא מלודי. ניסיתי להתחבר. הקשבתי בטוב. אבל שמתי לב שאני לא יכולה לשיר את זה. מה זה, נורא מוזר. חתיכות משפטים כאלה".

          * ביד הלשון

* מהוּמיוּת – מנחם בגין תרגם את המילה אנרכיה לעברית ל"מהוּמיוּת", והתכוון לשלטון הרחוב באמצעות מהומות. שמץ מן האיום הזה נגלה לנגד עינינו בערים המעורבות בשבועיים האחרונים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.5.21

* עם יד על הלב – הבה נהיה כנים עם עצמנו. אם האולטימטום של חמאס לא היה מביא לירי על ירושלים אלא למטחים על עוטף עזה, היינו יוצאים למבצע הזה?

זו שאלה רטורית.

איזה מסר זה של מדינה לאזרחיה, לטובים בבניה המיישבים את הגבול? ואיזה מסר זה לאויב – את מי הוא מורשה לתקוף.

* כמדינה ריבונית – בסופו של דבר מבצע "שומר החומות" יסתיים. אני מקווה שלא בהפסקת אש אלא בכניעה של חמאס, שיתחנן להפסקת אש ללא תנאי. כך או כך, המסר של ישראל אחרי המבצע, צריך להיות שאין תג מחיר נפרד ל"עפיפון תבערה" לעבר שדה בנגב ולמטח רקטות על ירושלים. כל הפרת ריבונות ישראלית תיענה בהתקפה במלוא העוצמה על חמאס. לא כאמירה בעלמא, אלא אכן לבצע זאת ברגע שהם ינסו אותנו. אך כדי שזה יהיה אפשרי, על ישראל להחליט על המדיניות הזאת, להכשיר לכך את הלבבות בתוכנו ולהבהיר את המדיניות הזאת לעולם באופן שאינו משתמע לשני פנים. ואם ב"טעות" תיירה רקטה כתוצאה מ"פגיעת ברק", ישראל תנחית "בטעות" אלפי "פגיעות ברק" קטלניות על חמאס. במילים אחרות, ישראל צריכה לנהוג כמדינה ריבונית.

* הישגים אדירים – ההישגים המבצעיים והמודיעיניים של צה"ל במבצע "שומר החומות" אדירים. איתור המנהרות שנועדו להוות מרכז העצבים של חמאס, מקום המסתור של לוחמיו ובעיקר מלכודת מוות ללוחמי צה"ל ומלכודת לחטיפת חיילי צה"ל או גופות חללי צה"ל – והשמדת חלק ניכר מהן היא הישג יוצא מן הכלל. הרס חלק ניכר ממשגרי הרקטות, סיכול רוב מוחלט של פיגועי הנ"ט (למעט 2) וחיסול החוליות בזמן אמת, הסיכולים הממוקדים של רבים בשרשראות הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלאמי והרס בתיהם של אחרים, כולל של מנהיגי "הזרוע המדינית" ובהם סינואר עצמו ועוד, הם מכה קשה וכואבת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, שיהיה להם קשה מאוד להתאושש ממנה.

עם זאת, דווקא מה שנראה תחילה כהישג הגדול מכל מתברר כהצלחה קטנה יותר. תרגיל ההונאה שנועד להכניס מאות מחבלי חמאס למנהרות וקבורתם תחתיהן בהפצצה הגדולה על המנהרות, לא הכניס מספר רב של מחבלים ורבים מהם ניצלו, למרבה הצער, מן הפעולה. ואף על פי כן, אין ספק שהייתה זו פעולה חיונית וחכמה, גם אם תוצאותיה לא היו כמצופה.

* מאוכזבי השבוע – שני סוגים של ישראלים התאכזבו השבוע. אנשי שמאל קיצוני שקיוו שביידן ינקוט במדיניות אנטי ישראלית ויכפה על ישראל את דרכם. אנשי ימין אוהדי טראמפ שקיוו שביידן יוכיח שהם צדקו בהציגם אותו כ"פרוגרסיבי" רדיקלי.

אני נהנה לראות את אנשי האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, בהנהגת היהודי חסר החוליות סנדרס, דופקים את הראש בקיר.

* הטריקולור האנטישמי – לצד התמיכה האמריקאית בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובמבצע המגן "שומר החומות", שבו צה"ל מגן על חומותיה של ישראל ושלום אזרחיה היהודים והערבים מפני תוקפנות חמאס, אנו נהנים מתמיכה גם של רבות ממדינות אירופה המצדדות בישראל ובמבצע. ביטוי מרשים לסולידריות הזו הוא הנפת דגל ישראל על משרדי ממשלות במדינות אירופיות ועל מטה מפלגתה של מרקל בברלין.

ובמקביל לתמיכה של מדינות אירופה, מתקיימות ברחבי אירופה הפגנות נגד ישראל ובעד חמאס. ומיהם המפגינים? כמובן, כוחות הקדמה, השלום, החופש וההומניזם באותן המדינות. אפשר להיווכח בכך בעליל על פי הכרזות והקריאות בהפגנות: "לפוצץ את תל-אביב… נצעד לירושלים ונשחרר אותה באש… פלשתין מהים ועד הנהר… יחי חמאס… לאנוס את הבנות של היהודים" וכד'.

אז מיהם שוחרי השלום והחופש המפגינים נגד ישראל? כרגיל, זהו השילוש הטמא; הטריקולור האנטישמי: אדום, שחור, ירוק. אדום – השמאל הרדיקלי האנרכיסטי שונא ישראל והמערב. שחור – הימין הרדיקלי, הפשיסטי, הנאו-נאצי. ירוק – האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי. ואל השילוש הזה מצטרפים הגורמים הבזויים ביותר, העלובים ביותר. על פי הגדרת "ידיעות אחרונות": "בין המפגינים היו גם ישראלים שנופפו בדגלי פלשתין". ועל פי הגדרה מדויקת יותר: אוטו-אנטישמים, שהם הזן השפל והנחות ביותר של אנטישמים.

* הבסיס לדו-קיום – בימים האחרונים צצו בכל רחבי הארץ יוזמות ברוכות לשיח בין יהודים וערבים, התארגנויות לתמיכה בדו-קיום בין העמים כאנטיתזה לשנאה ולאלימות.

ההתארגנויות כשלעצמן מבורכות, ואולי אף אצטרף ליוזמת שיח בגליל, אך זאת בתנאי שהן לא תישארנה ברמת הפוציניו-מוציניו של נגד אלימות משני הצדדים ובעד שכנות טובה וקירוב לבבות. זה חייב להיות דיון נוקב, שבו נאמרת אמירה ברורה וחד-משמעית: הבסיס לכל דו-קיום הוא ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

יהדותה של מדינת ישראל אינה נושא לדיון. אין ולא יהיה עליה מו"מ. אזרחי ישראל הערבים מוזמנים להשתלב במדינת הלאום של העם היהודי ולחיות בה כאזרחים שווי זכויות ובהדרגה גם שווי חובות. אבל עליהם להכיר בכך שהשותפות היא עם מי שרוצה להשתלב במדינה, לא לרשת אותה.

הסיסמה "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים" היא סיסמה יפה, אך היא תקפה רק על הבסיס הזה. מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר לקיומה של המדינה שהוגדרה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא אומר שאינו רוצה להיות אויב שלנו?

* הערבים היחידים – הערבים היחידים במזרח התיכון שנהנים מדמוקרטיה ומזכויות האדם והאזרח הם ערביי ישראל. אילו שמץ מההתקוממות הערבית בשבוע האחרון היה קורה בכל מדינה אחרת במזרח התיכון, כבר היו אלפי הרוגים.

* דמיינו – ההיסטוריונים נוהגים לומר שאין משמעות לשאלה "מה היה אילו". ובכל זאת, אני חושב שיש מקום לשאלות הללו, כי אם רוצים ללמוד מן ההיסטוריה, נכון לעשות את הסימולציות הללו.

אז מה היה אילו… לא היסטוריה רחוקה. בשבוע שעבר.

יום שני, 10 במאי, מוצאי יום ירושלים. מנהיג רע"ם ח"כ מנסור עבאס מכנס מסיבת עיתונאים, הוא פותח בהצהרה בעברית ובערבית.

"אזרחי ישראל!

היום הותקפה מדינת ישראל בירי רקטות מרצועת עזה.

הירי הזה הוא מעשה תוקפנות נגד אוכלוסיה אזרחית. זהו פשע נגד האנושות. זהו פשע נגד אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד.

אנו מגנים את חמאס על תוקפנותו.

למדינת ישראל זכות להגן על עצמה. אנו מגבים את ממשלת ישראל בהחלטתה לפעול ברצועת עזה להגנה על אזרחי ישראל.

בשבועות האחרונים היו פרובוקציות והתפרעויות חמורות בירושלים. הגורם להם היה הטענה שמסגד אל-אקצא בסכנה. אני קובע באופן חד-משמעי: אין שום סכנה למסגד אל-אקצא. אין כוונה לאיש לפגוע במסגד. ישראל שומרת על זכות הפולחן של כל הדתות. הטענה על הסכנה למסגד היא הסתה שקרית, שנועדה לחמם את השטח ולהביא להסלמה. תוצאות ההסתה הן ההסלמה הזאת, שתביא למרחץ דמים, בעיקר בקרב אחינו ברצועת עזה. אנו מגנים את ההסתה ואת ההתפרעויות.

בשעות האחרונות החלו מהומות אלימות במגזר הערבי, כולל פגיעות קשות ומכוונות ביהודים. אנו מוקיעים את הפעילות הזאת. רע"ם קוראת לאוהדיה ולפעיליה לצאת לרחוב ולעצור בגופם את המהומות.

רע"ם לקחה על עצמה לפעול למען אזרחי ישראל הערבים, לשפר את מצבם ולקדם את מעמדם בישראל. אנו נעשה זאת בדרכים דמוקרטיות, באמצעות פעולה פוליטית בכנסת ובממשלה. המעשים החמורים המתרחשים עכשיו עלולים להכשיל את מאמצינו ולפגוע בעיקר בציבור הערבי.

אנו נמשיך לפעול לטובת המגזר הערבי, באמצעות השתלבות ודו-קיום ושותפות אמת במדינת ישראל".

דמיינו!

איזה אפקט אדיר יכול היה להיות לנאום כזה.

מבחינה פוליטית, בתוך יממה הייתה קמה ממשלת השינוי שרע"ם הייתה שותפה מלאה בה; לא תומכת מבחוץ אלא משתתפת בממשלה עם שר או שניים.

מבחינה חברתית – נאום כזה יכול היה לחולל מהפכה תודעתית של ממש. גם אם האלימות הייתה נמשכת כפי שהייתה (וספק אם כך היה קורה אילו המוני אזרחים ערבים היו יוצאים נגדה) – נאומו של עבאס היה מאפיל עליה באפקט שלו על החברה הישראלית.

כמה חבל…

* איפה רע"ם? – למה רע"ם לא גינתה את השביתה נגד מדינת ישראל ובהזדהות עם חמאס שיזמה ועדת המעקב ולא קראה לציבור להפר אותה?

* יום הזעם – למה ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על שביתת מסחר? כיוון שביממה שלפני כן היא זיהתה דעיכה בפרעות של ערביי ישראל, והיא רוצה לשוב ולשלהב את היצרים.

* המעשה הטוב היומי – עברתי אמש בזרזיר ונכנסתי למסעדה. חשתי שזה "המעשה הטוב היומי שלי" (כפי שחונכנו בצופים) – לסייע לפרנסה של ערבי שמפר את שביתת המסחר נגד ישראל ובעד חמאס.

ארבע הערות על פרשת "סלקום" – א. אני נגד חרמות. אנחנו נלחמים נגד חרמות, והצטרפות לחרמות או קריאה לחרמות היא פגיעה באמינותנו ויצירת לגיטימציה לחרמות. ב. קראתי את הודעת "סלקום" – לא הייתה בה שום הזדהות עם השביתה הערבית, שום מסר אנטי ישראלי ושום דבר שיכול היה להצדיק חרם, גם אילו לא התנגדתי עקרונית לחרמות. ג. הפצת פייק-ניוז; הודעה מזויפת, כביכול בשם "סלקום", על שביתת הזדהות עם ערביי ישראל, היא מעשה נבלה. ד. השביתה שלהם הייתה אידיוטית.

* מי אתה אלקיעאן? – את איש העסקים הבדואי יעקב אלקיעאן הכרתי בפעילותי בתל"ם. הוא היה חריג בנוף שלנו, לא רק בשל היותו בדואי ואנו יהודים, אלא גם כיוון שבעוד אנו לבשנו ג'ינס וטריקו הוא לבש תמיד חליפה ועניבה. ובעוד הדיבור שלנו היה בגובה עיניים, הוא נהג לנאום בפאתוס, שבעיניי היה קצת פאתטי. עוד דבר שבו הוא בלט כחריג היה נטייתו לדברי חנופה לבוגי יעלון.

נאומיו היו ציוניים נלהבים, עם דעה פוליטית ימנית מובהקת. הוא התגאה בשירותו בצה"ל. הוא הציג את עצמו כמנהיג מוכר בעדה הבדואית שבכוחו להביא קולות רבים למפלגה בבחירות, אם יהיה מועמד מטעמה לכנסת.

למגינת לבו, הוא לא שובץ במקום ריאלי. במחאה הוא פרש מתל"ם וערב הבחירות (הסיבוב הראשון) הוא פרסם רשומה שבה קרא לערביי ישראל לא לתת את קולם למפלגה יהודית. אני כתבתי עליו בעקבות הרשומה הזאת דברים קשים וכיניתי אותו צבוע.

ובכל זאת הזדעזעתי מאוד כאשר נוכחתי שאלקיעאן הסית בלוד לאלימות נגד היהודים. איזה יצור דוחה, מגעיל וצבוע.

* כתב אישום על רצח – יגאל יהושע נרצח בלינץ'. כל מי שהיה שותף בלינץ' הוא רוצח. שב"כ והמשטרה צריכים להגיע לכל אחד מעשרות השותפים ברצח, ולהעמיד אותו לדין על רצח בכוונה תחילה. כל אחד מעשרות הרוצחים צריך להישפט למאסר עולם ולשבת מאחורי סורג ובריח עד אחרית ימיו.

על השב"כ והמשטרה להגיע לכל מי שהשתתף בניסיונות הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובניסיון הלינץ' של יהודים בערבי על מנת שיעמדו לדין. ניסיון לינץ' הוא ניסיון רצח. ולכן, כל מי שנטל בו חלק חייב לעמוד לדין בראש ובראשונה על ניסיון לרצח, לצד אישומים רבים נוספים כמו חבלה חמורה וגם אישומים בסעיפים פחותים בחשיבותם כמו התקהלות בלתי חוקית. מדובר במאות אנשים, ומן הראוי שכל אחד מהם יישב עשרות שנים בכלא.

* הסרטן הכהניסטי – אין סימטריה בין ערבים ליהודים במאורעות הדמים. ברור שמדובר במרד ערבי במקביל למתקפת הטרור של חמאס, הנובע מהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית ולנוכחות יהודית בארץ. ברור שגם כמותית וגם כרונולוגית, הערבים אשמים.

אין בעובדה זו כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הפשעים של כנופיות כהניסטיות נגד ערבים. והעובדה שבכל פעם שמגנים את התופעה קופץ ניסיון דמגוגי להציג את הגינוי כהצגת "סימטריה" או הקלת ראש בפרעות הערבים, לא צריכה להרתיע אותנו מללחום ברוע הקיים בתוכנו. הכהניזם הוא רע מוחלט, ולכן אין שום נסיבות מקלות שיש בהן כדי להמעיט בחובה הלאומית להוקיע אותו.

אי אפשר להכחיש שלסרטן הכהניסטי יש חלק בליבוי התבערה. בכל מקום שיש תבערה, החוליגן בן גביר והכנופיות הגזעניות שלו מגיעים לשפוך שמן לתבערה. ואין ספק שאחד החטאים החמורים ביותר של נתניהו, הוא לא רק הלגיטימציה שנתן לתועבה הכהניסטית, אלא הפעולה האובססיבית שלו כדי להחדיר את הכהניסט לכנסת. איני חושד חלילה בנתניהו שהוא תומך בכהניזם. אני בטוח שדעתו על הכהניסט זהה לשלי. אני בטוח שהוא מתעב אותם בכל נימי נפשו, ומזועזע מהאידיאולוגיה שלהם, מתורת הגזע הכהניסטית. אבל כיוון שהוא בטוח שהחוליגן הכהניסט יתמוך בכל יוזמה שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מן המשפט, הוא החדיר אותו לכנסת. כי כאשר יש קונפליקט בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, הוא אינו מתבלבל.

* מופת של אקטיביזם ציוני – קראתי פוסט מכוער של פעיל שמאל קיצוני, שהציג כמקשה אחת את כנופיות "לה-פמיליה" ו"להב"ה" עם מתנדבי ארגון "השומר החדש" הפועלים להגנה על התושבים היהודים המותקפים בערים המעורבות.

ההבדל בין "השומר החדש" לכנופיות הכהניסטיות הוא של יום ולילה. בניגוד לכנופיות העבריינים שמגיעים לאותם מקומות בניגוד לחוק, פוגעים בערבים חפים מפשע ומפריעים למשטרה בפעולתה, מתנדבי "השומר החדש" הם אנשי חוק, הפועלים בתיאום עם המשטרה כדי לסייע לה. הם מתנדבים לשמירה על היהודים, להפגנת נוכחות יהודית בשכונות ובתים שתושביהם ברחו, ומשיגים מידע מודיעיני שנמסר למשטרה ולשב"כ. "השומר החדש" הוא מופת של התנדבות ציונית, של אקטיביזם חברתי ציוני.

אני גאה בתנועת "השומר החדש". אני גאה בכך שרבים מראשי "השומר החדש" ובראשם מייסד התנועה והמנכ"ל שלה, יואל זילברמן, הם תושבי הגולן. אני גאה בקשר ההדוק של קיבוץ אורטל עם תנועת "השומר החדש". הקמנו באורטל פנימיה חקלאית של רשת "אדם ואדמה" השייכת לתנועת "השומר החדש". הנוער של אורטל, כמו הנוער בכל היישובים החילוניים בגולן, מתחנך בתנועת הנוער "התנועה החדשה" הפועלת יחד עם "השומר החדש" ומחנכת לערכי ההתיישבות הציונית והזיקה לאדמה ולחקלאות. קבוצות צעירים במסגרת תכנית "מאהל ומגדל" של תנועת "השומר החדש" עובדות בקטיף במטעי אורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים מרכזיים בתנועת "השומר החדש". בימים אלה של מאורעות, "השומר החדש" שב ומוכיח את חיוניותו, את גמישותו, את יכולתו להתארגן במהרה ולתת מענה מידי לצורך לאומי שצץ רק השבוע.

* עלבון לאינטליגנציה – לא צריך להיות אוהד נתניהו, ואיני חשוד ככזה, כדי לקבוע באופן חד-משמעי, שכל הסיפורים על כך שנתניהו וחמאס שיתפו פעולה בהסלמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, הם קונספירציות הזויות, מטורללות, אינפנטיליות ומרושעות. והעובדה שתומאס פרידמן קשקש את ההבלים הללו ב"ניו-יורק טיימס" אינה הופכת את הקונספירציה הזו לפחות הזויה, מטורללת, אינפנטילית ומרושעת.

אגב, המשמעות של תאוריית הקונספירציה הילדותית הזאת, אינה רק שנתניהו הזמין את ירי אלפי הרקטות על אזרחי ישראל כדי לסכל הקמת ממשלת השינוי, אלא גם שחמאס הסכים להרג בכיריו, הרס התשתית שלו והריגת מאות מאנשיו למען המשך שלטון נתניהו. הזוי.  

* הפרוטוקולים – נתניהו והחמאס יצרו במכוון את המלחמה הזאת כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי. השב"כ רצח את רבין כדי להעלות לשלטון את פרס ולהעליל על הימין את הרצח. המשטרה והפרקליטות הם ארגון פשע שמופעל בידי הקרן להשמדת ישראל, שתפרו תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. המוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001. אפולו לא נחתה על הירח, והכל בושל באולפנים של נאס"ה. ביל גייטס יצר את הקורונה והוא שולט בפייזר ונהנה מהרווחים של החיסונים. קבוצה של "זקני ציון" שולטת בעולם. יש בישראל "מדינת עומק" של אליטה שמנהלת אותה באמת ושולטת בצה"ל, בשב"כ, במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. רשימה חלקית.

* סיוון תמוז בלהבות – כותרת מאמר המערכת של גיליון שבועות של "ידיעות אחרונות", פרי עטו של עורך העיתון נטע לבנה, היא "סיוון בלהבות". לא צריך להסביר מה עומד מאחוריה, בימי סיוון אלה, ערב שבועות, כאשר ישראל תחת אש מבחוץ ומבפנים.

האסוציאציה המידית שלי, ואני משער שהיא הייתה גם במוחו של לבנה כאשר ניסח את כותרת מאמרו, היא "תמוז בלהבות".

"תמוז בלהבות" הוא שם ספרו המצוין של שלמה נקדימון על "מבצע אופרה" – השמדת הכור העיראקי, שנקרא תמוז.

זה היה בערב שבועות תשמ"א, לפני ארבעים שנה בדיוק. היה זה אחד ההישגים הביטחוניים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. הפצצת הכור העיראקי היא בעיניי גולת הכותרת של מנהיגותו של בגין, שהעז, בניגוד לאזהרות המומחים ואנשי הביטחון, מתוך ידיעה שהפעולה תזכה לגינוי חריף של העולם ושל ארה"ב (הנשיא רייגן הורה לתמוך בגינוי ישראל במועצת הביטחון), לקבל את ההחלטה הנועזת למען ביטחון ישראל.

קשה לדמיין מה עלול היה להיות מצב העולם, מצב המזה"ת ומצבה של ישראל, אילו חלילה סדאם חוסיין היה משיג נשק גרעיני. אני מאמין שבמנהיגות כמו של בגין ישראל כבר מזמן הייתה משמידה את הכורים האיראניים.

* נקודת זכות – אני רוצה למצוא נקודת זכות באופן בניית הטריבונות בגבעת זאב. לא ראוי לשבח אותם שלא קשרו את הטריבונות עם חוט דנטלי?

          * ביד הלשון

הסלמה – ההגדרה המקובלת לאירועי השבוע האחרון היא "הסלמה". אולי כי זה פחות ממלחמה ויותר ממבצע. מכל מקום, זאת ההגדרה שהתקבעה.

מקור המילה הסלמה הוא סולם. ההסלמה היא מעין עליה מדורגת בסולם, שלב אחרי שלב, מעימות בעוצמה נמוכה לעוצמה הולכת וגדלה.

המשורר אוריאל שלח, שכינויו הספרותי הוא יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית, הוא מחדש המילה העברית הזאת למושג הלועזי אסקלציה.

* "חדשות בן עזר"

תמונת ניצחון

"גם לך היו נקיפות מצפון על החגיגות שעשינו בשבועות, שעה שכל הדרום והמרכז תחת אש והתושבים יושבים ממ"דים?" שאל אותי חבר.

אכן, ישראל מותקפת בפשע נגד האנושות – ירי אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחינו בדרום ובמרכז נמצאים תחת מתקפה קשה. בנוסף לכך אחינו בערים המעורבות מותקפים בידי פורעים ערבים וגם בגליל יש יישובים נצורים. אין ספק ששמחת החג של כולנו נפגעת.

אך לא; לא זו בלבד שאין לי נקיפות מצפון על החגיגות, אלא אדרבא, דווקא עכשיו, יותר מתמיד, חשוב לחגוג את החג במלוא תפארתו. המטרה של הטרור היא להטיל אימה ולהשבית את חיינו. התשובה שלנו היא אף-על-פי-כן; דווקא עכשיו עלינו לחגוג ביתר שאת. ובחגיגות שחגגנו, חשתי שאנו חוגגים גם בעבור אחינו שאינם יכולים לחגוג השנה.

****

חגיגות שבועות, אחרי שנת הקורונה, היו נפלאות; החל בתיקון ליל שבועות, דרך סעודת החג המיוחדת במגרש הכדורגל ועד חגיגת הביכורים במטע. הייתה זו אורטל במיטבה; ארגון למופת, יחד אמתי וגאוות יחידה. היה זה מפגן עוצמה של הקהילה והקהילתיות, הקיבוץ והקיבוציות, אורטל והאורטליות.

****

לאחר טקס הביכורים באורטל, נסענו כבכל שנה לטקס הביכורים בנהלל (היישוב שבו יעל גדלה), שכותרתו השנה הייתה "מאה שנות קציר בנהלל". מושב נהלל, בכור מושבי העובדים, עלה לקרקע לפני מאה שנה. נהלל נוסד מיד לאחר מאורעות תרפ"א. והנה, גם בתשפ"א נמשכת המלחמה של הערבים לעקירתנו מכאן.

אם נבחן איפה היינו לפני מאה שנה ואיפה אנו היום, על אף כל המלחמות והטרור, יש לנו שפע מקורות לחוסן ועוצמה ולעמידה איתנה מול המשך המלחמה על הארץ.

****

במסגרת טקס הביכורים בנהלל נערכה תהלוכת טרקטורים, החל בטרקטור עתיק ששופץ לפני שנים אחדות וכלה במפלצות של פאר החדשנות במיכון החקלאי היום. ועל אחד הטרקטורים שבאמצע הדרך היה סטיקר דהוי – "העם עם הגולן".

כן, גם המאבק שלנו הוא אבן דרך משמעותית בתולדות ההתיישבות הציונית.

****

ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל איל בצר, שבירך בטקס בנהלל, אמר שהטקס הזה והפגנת העוצמה של החקלאות בעמק, הוא תמונת הניצחון שלנו. הסכמתי אתו והדבר נכון גם לטקס הביכורים באורטל.

אבל תמונת הניצחון הגדולה תהיה בחגיגות הביכורים בשנה הבאה ביישובי הנגב המערבי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 16.5.21

* מסר לאיראן וחיזבאללה – איראן וחיזבאללה צופים בעניין רב בעימות עם חמאס. עוצמת המכה בעזה תשפיע על ההרתעה של גורמים אלה. לכן, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות הוא איך להכות בחמאס בעזה מכה שתפתיע אותם ואת איראן וחיזבאללה. מכה שלא הייתה כדוגמתה מעולם. מכה שלא תדמה לשום דבר שהם חלמו עליו בסיוטים השחורים ביותר שלהם. מכה שתגרום להם ללקק את פצעיהם שנים רבות קדימה ותגרום לאיראן וחיזבאללה להבין שלא כדאי להתעסק אתנו.

זה לא סתם. זו לא מתיחה מסרט ישן. זה נכון. אנחנו במזרח התיכון.

* דמם בראשם – למה סינואר עוד חי? למה מוחמד דף עוד חי? מה המשמעות של "דמם בראשם"?

* בעד הפסקת אש – אני בעד הפסקת אש.

אבל רק אחרי שחמאס יחטפו מכה קשה.

מה שחטפו עד עכשיו זה קדימון.

* פיתרון מחוץ לקופסה – יש לי פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה לבעיית עזה: צה"ל ייסוג מן הרצועה עד המילימטר האחרון וישראל תעקור את כל יישובי גוש קטיף.

יש לי גם שם יצירתי לנסיגה ולעקירה – התנתקות.

אופס.

* ידיד בבית הלבן – מראשית מבצע "שומר החומות" נשיא ארה"ב ביידן תומך בישראל, בזכותה להגנה עצמית ובפעולה ברצועת עזה. נכון, הוא לא אוהד ישראל באותה רמה חסרת תקדים כמו טראמפ, אבל יש לנו בהחלט ידיד בבית הלבן.

האגף הרדיקלי בהנהגת האוטואנטישמי סנדרס מפעיל עליו לחץ אדיר והוא עומד איתן.

* האיומים התממשו – נתניהו לא החיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי הוא נבהל מהאיומים הפלשתינאיים.

הריבונות לא הוחלה, חלפו חודשים אחדים והאיומים התממשו.

* המתכון לאנרכיה – מחדל ביטחון הפנים, שעליו רבים, ואני בתוכם, מתריעים כבר לפחות עשר שנים, מתפוצץ לנו בפנים.

המחדל נובע מחוסר מנהיגות. מנהיגותו של נתניהו מתאפיינת בדחיינות, בחיפוש שקט תעשייתי, בפחד מהתמודדות עם אתגרים שניתן לדחות אותם.

נוסיף על כך את מלחמת החורמה שמנהל נתניהו נגד משטרת ישראל ושאר גורמי מדינת החוק בחמש השנים האחרונות; מהמצאת והפצת תאוריות קונספירציה חולניות המתארות את משטרת ישראל כארגון פשע שמוביל הפיכה שלטונית ותופר תיקים לראש הממשלה, דרך בוז ולעג למשטרת ישראל שיוצאת מראש הממשלה ומחלחלת עד אחרון האזרחים ועד הסתה ורדיפה אישית ברוטלית של מפכ"ל המשטרה ואח"כ אי מינוי מפכ"ל במשך שנתיים.

נוסיף על כך מינוי חדל אישים לתפקיד השר לביטחון פנים, מתוך ידיעה שהאיש אינו כשיר, רק כיוון שמדובר במי שמוכן לבצע בחדווה את העבודה המלוכלכת של מיטוט מדינת החוק; מינויו כסוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט.

התוצאה – אנרכיה, כפי שראש הממשלה בעצמו הודה בנאומו השבוע.

* בורח מאתגרים – בשנים האחרונות אני שב ומצביע על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן הריבונות והמשילות בגליל ובנגב ובמיוחד על הרפיסות במאבק בטרור החקלאי המופעל בידי קיצונים במגזר הערבי נגד ההתיישבות היהודית. הרפיסות הזאת הביאה אותנו למראות הקשים שאנו חווים, מאורעות תשפ"א.

כתב לי על כך בכנות חבר בפייסבוק: "שנים חשבתי שאתה מגזים. 'עוד פעם אורי מנגח את נתניהו', חשבתי. טעיתי. ראית את מה שלא זיהיתי עד שלשום".

השבתי לו: "האמן לי, אין לי שום עניין לנגח את נתניהו. לא בנושא הזה ולא בשום נושא אחר. אני מדבר על מה שרואות עיניי. בנושאים הללו, נתניהו פשוט בורח מאתגרים, דוחה אותם אולי הם יפתרו מעצמם. זה לא עובד".

* סגנון מנהיגות – אחד הביטויים הקיצוניים של מחדל ביטחון הפנים בעשור האחרון, הוא ההימנעות מטיפול בסוגיית הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. טענה נפוצה על כך, היא שלנתניהו לא אכפת מהמגזר הערבי, שמצדו הם יכולים להרוג אחד את השני וכו'. זה לא נכון. אם זה היה נכון, ממשלת נתניהו לא הייתה משקיעה בקידום המגזר הערבי יותר מכל ממשלה שקדמה לה. הבעיה היא במישור אחר. אחד המאפיינים של מנהיגות נתניהו היא הכמיהה לשקט תעשייתי והבריחה מהתמודדות עם אתגרים; דחיינות של החלטות קשות בתקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו מאליהם.

נתניהו נמנע מלהחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים כי הוא פחד ממתקפת טילים והתקוממות של ערביי ישראל. הוא לא החיל את הריבונות וכעבור חודשים אחדים קיבלנו את מתקפת הטילים ואת ההתקוממות של ערביי ישראל.

נתניהו הבליג על טרור ההצתות ו"הכיל" אותו, כי הוא פחד שתגובה ישראלית תביא להסלמה ומתקפות רקטות על אזרחי ישראל. הבלגנו וחטפנו את המתקפה.

נתניהו מכיל את הטרור החקלאי נגד ההתיישבות היהודית, כי הוא פוחד מהתמודדות שתביא לתבערה במגזר הערבי. הכיל, וקיבלנו את התבערה במגזר.

וכך גם בנושא הנשק. טיפול שורש בבעיית הנשק במגזר הערבי, אינו פיקניק. לא תעמוד בכיכר הכפר ניידת, תכריז שהציבור מוזמן להגיע למקום ולמסור את הנשק שבידיו, וההמונים ינהרו לכיכר וישמחו להיפטר מהנשק והתחמושת. לא. מדובר בפעולה יסודית, קשה ומסוכנת, של כניסה כוחנית לבתים, על פי המידע המודיעיני שבידי השב"כ והמשטרה, וחיפושים כוחניים של כלי הנשק והחרמתו בכוח. זאת פעולה שתתקל בהתנגדות אלימה. הח"כים מהרשימות הערביות, שתוקפים את הממשלה על אוזלת ידה בהתמודדות עם הנשק הבלתי חוקי, יהיו ראשוני המסיתים שיקראו לתושבים לצאת מהבתים ולהתנגד באלימוד ל"כיבוש" של הכפר. זאת פעולה שלבטח תבעיר את השטח. והשמאל הקיצוני בישראל יפגין נגד הממשלה הגזענית שמתעמרת בערבים. והאיחוד האירופי יגנה.

הפחד מהתגובות הללו משתקת את נתניהו, ולכן הוא נמנע מפעולה נגד הנשק הבלתי חוקי, כמו גם נגד הבניה הבלתי חוקית, כמו גם נגד הפרוטקשן, כמו גם נגד הביגמיה, כמו גם נגד הטרור החקלאי. והתוצאה?  השטח בוער כולל שימוש בנשק חם בלוד, בכבישי הנגב ועוד.

העדר המשילות, שחיקת הריבונות – כל אלה נובעים משיטת מנהיגות הבורחת מאתגרים. אלה תוצאות מנהיגותו של נתניהו.

* יישובים מופקרים – לפני חודשים אחדים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בקווי העימות. כל הפניות שלנו לא נענו. יועז הנדל ניסה לפעול בנושא – ללא הצלחה.

היום יישובים בגליל נצורים, אין להם נשק והמשטרה מתפקדת כפי שמתפקד ארגון מוחלש שהשלטון התעלל בו במשך חמש שנים.

זה עלול להיגמר באסון.

* להכניס את צה"ל – שר הביטחון והרמטכ"ל מתנגדים להכנסת צה"ל למוקדי פרעות ומהומות של ערביי ישראל, בטענה שאין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור.

נכון, אין זה מתפקידו של צה"ל לעסוק בשיטור. גם אין זה מתפקידו לעסוק בבריאות העם. אז למה צה"ל עסק בצורה אינטנסיבית במאבק בקורונה ואף תבע לקבל יותר ויותר מקום ואחריות במאבק הזה? האם הצנחנים התגייסו כדי לחלק מזון לתושבי בני ברק בסגר? לא, אבל הכל הבינו שיש כאן מצב מיוחד, מאמץ לאומי ראשון במעלה, אתגר שגדול בכמה מידות על מערכת הבריאות האזרחית, וצה"ל כצבא העם מחויב להיכנס תחת האלונקה ולהיחלץ למשימה.

ולהבדיל, האם זה מתפקידו של צה"ל לעקור חבל התיישבות ישראלי? זה אפילו מנוגד למהותו וייעודו. אבל הכנסת והממשלה, נציגיו הנבחרים של הריבון, קיבלו החלטה ואת ההחלטה הדמוקרטית יש לבצע, וצה"ל ביצע את המשימה.

אנו נמצאים בימים האחרונים בכאוס חסר תקדים בכל רחבי הארץ. דיכוי המרד והשבת המשילות הם משימה לאומית עליונה ודחופה מאוד. כפי שאנו רואים, המשטרה, שכה הוחלשה בשנים האחרונות, אינה מסוגלת להתמודד לבדה עם מכלול האירועים בכל רחבי הארץ. במצב כזה, יש להשתמש בצה"ל.

עצם הכנסת צה"ל היא מסר של נחישות לדכא את המרד. כאשר הפורעים נוהגים כגיס חמישי בשעת מלחמה, הטיפול בהם אינו עניין משטרתי בלבד, אלא משימה גם של צה"ל.

כאשר המדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, היא דוחפת אותם ליטול את החוק לידיים. מול חולשת המדינה, יש התארגנויות של גופים מסורים ואחראיים שמתנדבים להגן על תושבי לוד, כדוגמת ארגון "השומר החדש", אך האנרכיה מזמנת גם, להבדיל, ארגון טרור וחוליגנים כמו לה-פמיליה ולהב"ה, שמטרתם לשלהב את היצרים, להגביר את הלהבות וגם הם יוצאים לפרעות, הפעם נגד האזרחים הערבים.

אם יש מדינה – תופע מיד. ועד שהמצב יתייצב – באמצעות צה"ל.

* כך מממשים ריבונות – הציונות שלי אינה ציונות של מקלט אלא של ייעוד. כלומר איני מסתפק בכך שישראל תהיה מקלט לעם היהודי שיבטיח את הביטחון הפיזי של היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות ושאיפת הדורות לגאולת ישראל, במדינת לאום ריבונית שתממש את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל ותהווה מצע להתפתחותה ופריחתה של היהדות.

אך הציונות היא גם מקלט. כלומר, הרמה הבסיסית של קיומה, השלב הראשון בסולם מסלו הקולקטיבי, עוד לפני שמדברים על החזון והייעוד, היא להיות מדינה שבה לא מציתים בתי כנסת ומבצעים פוגרומים ביהודים. אם את ההגנה הזאת המדינה אינה יכולה לספק ליהודים, מה משמעות קיומה?

5 בתי כנסת הוצתו בלוד בארבעה לילות. איפה המדינה? המרד הערבי גדול על המשטרה, ויש לערב את צה"ל. האם אחרי הצתת ארבעה בתי כנסת לא ברור שהפורעים ינסו להצית גם את החמישי? ניתן היה להשכיב צלפים של יחידות מובחרות של צה"ל בקרבת בתי הכנסת בעיר. מתקרב מחבל עם בקבוק תבערה, ועוד בטרם יידה אותו הוא יראה את ראשו מתגלגל על הכביש. כך מממשים ריבונות.

* תמונת ראי – האירועים בבת-ים היו פוגרום של פורעים יהודים. כפי שיש להוקיע את הפורעים הערבים כך יש להוקיע את הפורעים היהודים. בלי "אבל" ובלי "מצד שני", בלי הנחות. ועל המשטרה לנקוט ביד קשה גם כלפיהם.

גם זאת תוצאה של אובדן המשילות בשנים האחרונות.

* גינוי חד משמעי – בצלאל סמוטריץ' הוקיע בצורה חד-משמעית וחריפה את ניסיון הלינץ' של פורעים יהודים בבת-ים.

שמחתי מאוד על דבריו.

עליו להתנתק לאלתר מהכהניסט.

* הגולם קם על יוצרו – בן גביר, הכהניסט הנתעב, משליך גפרורים לחביות אבק שריפה. הוא מגיע עם בריוניו החוליגנים לכל מקום שאפשר לשלהב בו את הרוחות, כדי להסלים את המצב. הוא תמונת ראי של המסיתים מן הרשימה המשותפת. זה האיש שנתניהו פעל באובססיה מטורפת להכניסו לכנסת. הוא הכניס אותו כקול בטוח לכל חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. עכשיו הגולם קם על יוצרו.

* מנהיג הפרעות – איימן עודה בערוץ 12. מסביר בקריצה שהוא נגד פגיעה בחפים מפשע בלה בלה בלה אבל… ואז פותח בנאום הסתה פרוע נגד מדינת ישראל, נאום הסתה שאת תוצאותיו אנחנו רואים במגזר הערבי ובערים המעורבות. שופך שמן לבערה. הוא המנהיג של הפרעות. הוא האשם הראשי בפרעות.

* בולט לטובה – מבין חברי הכנסת הערביים בולט לטובה ח"כ פריג' ממרצ, שמראשית הפרעות משמיע קול בהיר, תקיף וחד-משמעי, בלי גמגומים ובלי "תראה, מצד שני" נגד האלימות.

זה קול של מנהיגות אמתית, שיודעת להביט פנימה לציבור שלה ולומר דברי אמת.

כה חבל שהוא קול בודד בין הח"כים הערבים.

* גנבו לי את הכותרת – "ידיעות אחרונות" גנבו ממני את הכותרת הראשית של העיתון: "פרעות תשפ"א". האמת היא שזה לא מדויק. אני כתבתי "מאורעות תשפ"א". בתור אזרח במדינה ריבונית התביישתי לכתוב "פרעות". אבל הם צדקו ממני.

* יחי ההבדל – אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה – אדם אחד שר הביטחון ואדם אחר השר לביטחון פנים.

ראו איזה הבדל.

* אשליה שהתנפצה – נתניהו ניסה להקים ממשלה בתמיכת רע"ם. כל הליכוד תמך בכך. הוא שכנע גם את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונועם לתמוך במהלך. הוא גם שכנע רבנים להפעיל לחץ על סמוטריץ' שיסכים לכך.

החרה החזיק אחריו גוש השינוי שניסה אף הוא להקים ממשלה בתמיכת רע"ם.

ניתן היה לקבוע שלא ברור איזו ממשלה תקום, ממשלת נתניהו או ממשלת השינוי – מה שבטוח הוא שרע"ם תהיה בקואליציה.

הגורם לכך הוא כמובן המבוי הסתום הפוליטי וההבנה של שני הצדדים שאין להם דרך להקים ממשלה ללא רע"ם. אך הייתה לכך סיבה נוספת. היה זה הרצון העז בתוכנו לראות מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית וחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה. שותפות הגורל בין יהודים וערבים בישראל שבאה לידי ביטוי בקורונה, יצרה תקווה שיהיה לכך ביטוי גם במערכת הפוליטית. רע"ם, שפרשה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והעלתה את האג'נדה האזרחית על ראש שמחתה, נראתה כמי שמגשימה את התקווה הזאת.

נכון, עד לאחרונה רע"ם הייתה חלק מן הרשימה המשותפת ולא בלטה בעמדות מתונות משל חברותיה. נכון, רק לאחרונה רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין כי היא נגד שלום עם ישראל. נכון, רע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים, התנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה. ובכל זאת, כל כך רצינו להאמין שהנה, מתחולל שינוי.

ואז הגיעה שעת מבחן. בהסלמה הביטחונית הזאת, הייתה לרע"ם הזדמנות להוכיח שהציפיות שנתלו בה היו מוצדקות. אילו רע"ם הייתה מגנה ללא גמגום את חמאס ואת ירי הרקטות לעבר ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בירושלים ובעיקר – אילו הייתה מתייצבת בכל כוחה נגד הפרעות והמרד בקרב ערביי ישראל בעיצומה של המערכה, היא הייתה הופכת לשותפה ראויה ורצויה בכל ממשלה בתמיכת הציבור היהודי בישראל – רובו ככולו.

למרבה הצער, זה לא קרה. רע"ם לא גינתה את ירי הרקטות, לא את ההתפרעויות בירושלים, לא את הפרעות בלוד ובעכו. היא אפילו לא ניסתה לבצע איזשהו צעד בונה אמון עם הציבור הישראלי. אף לא שמץ של גילוי סולידריות. אחרי שלושה ימי פרעות שלוו בשתיקתה, קרא מנסור עבאס לרגיעה…

רע"ם הודיעה שלא תתמוך בממשלה שתתקוף בעזה או בממשלה שמפלגותיה תומכות בתקיפה בעזה. כלומר לא ממשלת נתניהו-גנץ ששלחה את צה"ל לתקיפה בעזה ולא ממשלת השינוי שמפלגותיה קראו לתקוף בעזה.

רע"ם הבהירה שאין היא פרטנר לאף ממשלה.

* אף על פי כן – דו-קיום – האף על פי כן הברנרי, הוא יסוד מוסד בציונות. זו ההכרה בכך שגם כאשר קשה, גם כאשר הגשמת הציונות כרוכה בסבל ובקורבנות, אנו נחושים לא לוותר, כי גם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.

אני מאמץ את רעיון האף על פי כן גם לנושא הדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בישראל. כן, דווקא בימים האלה, כאשר הרעיון הזה כל כך מנותק מן המציאות שאנו חווים, אסור לוותר עליו.

דו-קיום אינו פשרה בין מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין שלילת זכות קיומה. דו-קיום הוא השתלבות הערבים בישראל היהודית דמוקרטית. דו-קיום הוא שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה, במדינת הלאום של העם היהודי, ואין שמץ של סתירה בין זהותה וצביונה הלאומי של המדינה לבין שווין הזכויות האזרחי לפרט, ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית.

ראינו בשנה האחרונה תופעות יפות של ישראליזציה בקרב ערביי ישראל ושל דו-קיום; במאבק בקורונה, בגילויי הסולידריות היפים אחרי אסון הר מירון. יש לעודד ולטפח את המגמות הללו לצד מלחמה חסרת פשרות בגילויי אלימות וגיס חמישי בחברה הערבית.

יש לקדם את הדו-קיום באמצעות מפגשים חברתיים וחינוכיים, של נוער ומבוגרים. נושאי חזון הדו-קיום צריכים להיות מערכת החינוך, המתנ"סים, החברה האזרחית, המגזר העסקי. ההנהגה הפוליטית צריכה לעודד זאת.

לצערי, אין היתכנות לביטוי פוליטי של דו-קיום באמצעות השתתפות סיעה ערבית בקואליציה, כיוון שאין סיעה שמקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אין היתכנות גם כי אנו אומה במלחמה ולא יתכן שבממשלה שצריכה לנהל את המלחמה יהיו מי שתומכים בצד השני.

אבל אני מאמין שלא רחוק היום שבו לכמיהה הקיימת בקרב חלקים בציבור הערבי להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, כלומר להשתלב בה מתוך קבלת ההסדר המכונן שלה, יהיה ביטוי פוליטי. ועד אז יש לעודד ולטפח את המגמות הללו בחברה האזרחית.

* מעוררי גועל – הפגנה יהודית-ערבית ביפו נגד "האלימות משני הצדדים". ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף.

דגל פלשתין הוא דגל ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל והקמתה של מדינת פלשתין תחתיה. דגל אש"ף הוא דגל "המאבק המזוין" המקדש כל אמצעי טרוריסטי, להשגת המטרה הזאת.

צר לי לראות ערבים אזרחי ישראל מניפים דגלי אש"ף. אבל הרבה יותר חמורה בעיניי השתתפותם של יהודים במפגן הזה. אלה יהודים עלובי נפש, חסרי עמוד שדרה, נטולי אישיות. אלה יהודים מעוררי גועל.

* הקומץ – ידיעה: אלפים הפגינו בסכנין וצעקו: "נקריב את חיינו למען מסגד אל אקצא" ו"לא נעצור את המאבק".

זה "הקומץ". אלפים – רק בכפר אחד. בואו לא נרמה את עצמנו. אני בטוח שבקרב ערביי ישראל יש רבים שחפצים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אבל רבים מאוד לוחמים בה וגם אם לא רבים משתתפים בפועל בפרעות האלימות, רבבות שותפים למרד.

* קונספירציה חולנית – אני קורא את תאוריות הקונספירציה המטורללות של אורי משגב ב"הארץ" ("מבצע שומר המנדט"), איך נתניהו גרם למערכה הזאת בדיוק ביום המתאים כדי לסכל הקמת ממשלה חדשה, ואת כל ה"הוכחות", ונזכר בתאוריית הקונספירציה המטורללת על השב"כ שרצח את רבין. בדיוק אותה גישה הזויה כלפי המציאות, ובניית מציאות חלופית באמצעות פרשנות של כל עובדה באופן שיתאים למטרה שסומנה סביב החץ. זה בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת התיקים" לנתניהו. כמו התאוריות המטורללות על המוסד שעמד מאחורי אירועי ה-11 בספטמבר.

אנשים הזויים מקריצים תאוריות הזויות והמונים קונים אותן כ"עובדות" מתוך רצון שאלה תהיינה העובדות. כלומר, מי שרוצה להאמין שהשב"כ רצח את רבין או נתניהו זימן טילים על ישראל ופרעות ברחובות לסיכול חילופי השלטון, ישתו בצמא את הזבל המורעל הזה.

* תמצית פולחן האישיות – כותב אהוד בן עזר: "שונאי ביבי המתכוננים להדיחו

בממשלת הסמטוכה, יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים בקרב הערבים המתפרעים

ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה! כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות. תמשיכו לערער את מדינת ישראל. רק לא ביבי!"

שווה להקדיש דקה להבנת המשפט המוזר הזה. למעשה, אב"ע מאמץ את עיקר האמונה הראשי בפולחן האישיות של נתניהו: "המדינה זה אני". ולכן, מי שתוקף את המדינה ואת אזרחיה, משגר לעברה רקטות או מבצע בה פוגרומים, בעצם תוקף את נתניהו. ואילו מי שמבקר את נתניהו, בעצם תוקף את המדינה וחותר תחת קיומה. ומי שרוצים להחליף ("להדיח") את ראש הממשלה, למעשה רוצים להשמיד את המדינה, כי המדינה היא ביבי.

מה לגישה הזאת ולדמוקרטיה?

* אור באפלה – ובתוך החדשות המרות – בשורה חיובית. המשפחה השניה והשלישית עלו לרמת טראמפ.

זה הניצחון האמתי שלנו. על אפם וחמתם, אנו ממשיכים להגשים את הציונות וליישב את ארץ ישראל.

* מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ – בוריס שץ (1866-1932), היה פסל, צייר, מחנך, פובליציסט, מנהיג, איש חזון ומעש פורץ דרך ומעל הכל – ציוני נלהב, בלב ובנפש. בוריס שץ הוא הוגה רעיון "בצלאל", מייסד המוסד העליון לאמנות ומנהלו עד יומו האחרון. גם כאשר היה חולה מאוד, המשיך לנהל את המוסד ולפעול להבטחת קיומו חרף קשיי תקציב שמכל בחינה "רציונלית" חייבו את סגירתו.

בוריס שץ ראה בבית הספר "בצלאל" מכשיר תרבותי, רוחני, חינוכי ומקצועי להגשמת הציונות. כבר ב-1888, 9 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, בעודו בן 22 בלבד, החל שץ לרקום את חזון "בצלאל". במאמרו "מלאכת מחשבת" שפרסם בכתב העת "הצפירה" ב-1888 הוא הדגיש את תפקידה התעמולתי החינוכי של אמנות הציור בהגדרת הזהות הלאומית היהודית ובהעמקתה. ב-1903 נפגש שץ עם הרצל, שנה טרם פטירתו, והציג לפניו את חזון "בצלאל". הרצל התלהב וגילה אהדה לרעיון. ואכן, ההסתדרות הציונית היא שהקימה את המוסד ובוריס שץ פעל מטעמה וקק"ל רכשה את המבנים שבהם הוקם. "בצלאל" נוסד ב-1906. מראשיתו עמד בוריס שץ על כך ששפת הלימוד בו תהיה עברית וכיוון שרוב התלמידים לא שלטו בעברית, הוא הנהיג לימודי עברית כחלק מן התכנית החינוכית של המוסד.

את מיקומו של "בצלאל" רצה בוריס שץ לקבוע על הגבעה שהיום עומד עליה מוזיאון רוקפלר, כיוון שממנה ניתן להשקיף אל מקום המקדש. המיקום היה עקרוני ביותר בעבורו, שכן הוא ראה ב"בצלאל" את היסוד שיאפשר את הקמתו של המקדש השלישי, בהקבלה למפעלו של בצלאל בן אורי בהקמת המקדש (ומכאן שמו של המוסד – בצלאל).

אחד ממאמריו האחרונים, בסוף 1930, כשהיה חולה מאוד, נקרא "מכתב הפרידה שלי", שהיה מעין צוואתו הרוחנית. "באתי לארץ ישראל", כתב שץ, "כדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתיי באמצעות האמנות, כדי שלא יצטרכו למכור את כישרונותיהם לנוכרים ולעבד שדות זרים. שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם… רציתי לאסוף ניצוצות של אמנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, כדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה".

בפרוץ האירועים האלימים האחרונים, ערכו הסטודנטים הערבים ב"בצלאל" שביתת מחאה "נגד מדינת הטרור שבה אנו חיים". קבוצה של מרצים במוסד פרסמה הודעת הזדהות עם השובתים. "אנו מבינים היטב את הקושי ללמוד במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה".

מי יגלה עפר מעיניך, בוריס שץ.

* פרדוקס החיסון – FDA אישר את חיסון הקורונה גם לגילי 12-16. בקרוב מאוד משרד הבריאות יאשר זאת בישראל ויצא במבצע חיסונים.

סביר להניח שההיענות הפעם תהיה בשיעור נמוך לאין ערוך מההיענות המרשימה במבצע החיסונים למבוגרים, לפני כחצי שנה. הסיבה לכך היא שיעור התחלואה הנמוך ודעיכת הקורונה בישראל. אילו הקורונה הייתה במצב כפי שהייתה לפני חצי שנה, ההורים היו מריצים את הילדים שלהם להתחסן.

הגורם לדעיכת הקורונה הוא החיסונים. מכאן, שבשיקול רציונלי, ההצלחה האדירה של החיסונים צריכה להביא להתחסנות רבתי של הנערים. אבל ממתי השיקול הרציונלי קובע?

* רון ורד – רון ורד היה בן מחזור שלי בבית הספר "תל-גנים" (היום יאנוש קורצ'אק) בר"ג. למדנו בכיתות מקבילות. בילדותנו אהדנו אותה קבוצה – הכח מכבי רמת גן. הוא נשאר אוהד שרוף עד אחרון ימיו, והיה פעיל מאוד באגודת האוהדים, אולי הפעיל מכולם.

בשנים האחרונות נפגשנו בפייסבוק, בלא מעט מחלוקות פוליטיות בינינו, כולל בימים האחרונים.

נדהמתי לשמוע על מותו הפתאומי, מהתקף לב עת חיפש מחסה באזעקה על גוש דן.

בן 58 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לינץ' – לאסוננו, המילה לינץ' הפכה בימים האחרונים למושג בחדשות במדינת ישראל.

לינץ' הוא הוצאה להורג ללא משפט בידי המון.

מתוך ויקיפדיה: "המילה 'לינץ" נוצרה באנגלית כקיצור למושג 'חוק לינץ" lynch law)) שמשמעותו ענישה ללא משפט. המקור המדויק למושג אינו ידוע, אך ככל הנראה הוא נוצר במהלך המהפכה האמריקאית. לפי סברה אחת מקור המושג הוא בשמו של קפטן ויליאם לינץ' מווירג'יניה, שטען ב-1811 שהמילה נוצרה בהסכם שחתם עם שכניו ב-1780".

ודוק – לינץ' הוא רצח. אם הקורבן נשאר בחיים אין זה לינץ' אלא ניסיון לינץ'.

* "חדשות בן עזר"

ממשלת אחדות לאומית

תמונת המצב הפוליטית לפני שבוע-שבועיים הייתה של אי ודאות האם תקום ממשלת נתניהו או ממשלת שינוי, אך כל ממשלה שתקום תכלול את רע"ם.

הלגיטימציה לרע"ם כחלק מהקואליציה, כל קואליציה, נבעה בראש ובראשונה מהמבוי הסתום הפוליטי; חוסר היכולת של אף צד להקים ממשלה והרצון העז למנוע סיבוב חמישי. אך היא נבעה גם מהתשוקה הקיימת בנו לראות את ערביי ישראל משתלבים בכל מערכות החיים, כולל ממשלת ישראל. תחושת שותפות הגורל בינינו לבין ערביי ישראל בקורונה ולאחרונה גם אחרי אסון הר מירון, יצרה ציפיה שהנה, זה קורה. הרצון הזה פגש את פרישת רע"ם מהרשימה המשותפת, והשדר האחר של עבאס וחבריו מזה של הרשימה המשותפת – שדר של הצגת אג'נדה אזרחית תחת האג'נדה הלאומנית; סדר יום של השתלבות במדינת ישראל.

לכן, העדפנו להתעלם מן העובדה שעד אתמול רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת ולא הביעה קו שונה משל שאר השותפות לרשימה. "שכחנו" שרק לפני חודשים אחדים רע"ם הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהיא נגד שלום עם בחריין אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. העדפנו להדחיק את העובדה שרע"ם היא חלק מתנועת האחים המוסלמים; אותה תנועה שגם חמאס וארדואן הם חלק ממנה.

מתקפת הטרור והפשעים נגד האנושות של חמאס נגד ישראל, הייתה הזדמנות גדולה לרע"ם לאמת את ציפיותינו ממנה. אילו גינתה את ירי הטילים על ישראל, אילו גינתה את ההתפרעויות בהר הבית ובירושלים בכלל, אילו הוקיעה את הפרעות במגזר הערבי ובפרט בערים המעורבות ופעלה בנחישות להפסקתן – היא הייתה הופכת לשותפה רצויה ולגיטימית בכל ממשלה. למרבה הצער, היא לא נהגה כך. ברגע המבחן קרסה לחלוטין הקונספציה של קואליציה עם רע"ם, ולא תהיה לה תקומה.

ישראל היא מדינה במלחמה; מלחמה על הארץ, מלחמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. ברור שבממשלה ישראלית יכולות ליטול חלק אך ורק מפלגות שהן בצד הישראלי של המלחמה.

לכן, אין מנוס אלא לחשב מסלול מחדש.

****

מרגע שאופציית רע"ם ירדה מן הפרק, חזרנו למצב התיקו – אין לאף צד אפשרות להקים ממשלה. המסקנה המתבקשת מכך היא סיבוב בחירות חמישי. מיותר להסביר עד כמה זהו רעיון מטורף. וכי מה תהיינה תוצאות הסיבוב החמישי? בדיוק אותן דילמות, שתובלנה אותנו לסיבוב השישי. עד מתי?

כמובן שהפתרון המתבקש למצב, היה שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל פטריוט וכל אדם נורמטיבי לו היה במקומו; הוא היה משחרר, שומט, סר מדרכנו. וכך הייתה קמה בתוך יום ממשלה יציבה וחזקה לארבע שנים.

אך המציאות היא שהוא נאחז בכל כוחו בקרנות השלטון והמוני חסידיו מחזקים את אחיזתו ובכירי הליכוד מפחדים לעשות מעשה ומתקרנפים. עם המציאות הזאת, עלינו להתמודד.

הפתרון היחיד למנוע את הסיבוב החמישי, שיביא בהכרח לסיבוב השישי, הוא ממשלת אחדות לאומית. נכון, אך לפני שנה הקמנו ממשלת אחדות לאומית כדי למנוע את הסיבוב הרביעי, וראינו מה קרה. לכן, יש להפיק את הלקחים כדי למנוע חזרה על מה שקרה.

זו צריכה להיות ממשלת אחדות הכוללת את כל הכוחות שבין ימינה ויש עתיד: הליכוד, יש עתיד, תקווה חדשה, ימינה, כחול לבן, ישראל ביתנו, ש"ס ויהדות התורה. הייתי שמח לראות בממשלת האחדות גם את מפלגת העבודה, אך כאשר מרב מיכאלי עומדת בראשה, אין זו אותה מפלגת העבודה הקונסטרוקטיבית שהכרנו, ולכן סביר שהיא תישאר עם מרצ באופוזיציה.

ממשלת האחדות הלאומית צריכה להיות רוטציונית ופריטטית (אך בלי התואר חסר הערך של "ראש ממשלה חלופי"). הרוטציה צריכה להיות בין נתניהו ולפיד. למה לפיד? אמנם אני מבכר על פניו את גדעון סער או את גנץ, אך הוא ראש הסיעה הגדולה בגוש השינוי ואיני מאמין שהוא יסכים לוותר.

תנאי בל-יעבור להקמת הממשלה, הוא שלפיד יהיה הראשון ברוטציה. למה? התשובה ברורה. כי אם נתניהו יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

ויש לקוות שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יסתיים בזיכוי מוחלט מכל ההאשמות, נתניהו יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם לא – הליכוד יבחר מנהיג חדש.

ומן הראוי שבממשלה הזאת יכהן שר ערבי-ישראלי, שמקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, שואף להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, מתנגד לטרור ותומך במלחמה בו.

* "הזמן הירוק"