רוח אנטבה או רוח עסקת שליט

ב-1976 נחטף מטוס "אייר פרנס" לאנטבה. לאחר סלקציה בין יהודים וישראלים לבין שאר החטופים, נותרו בידי החוטפים 105 איש. תמורת שחרורם דרשו החוטפים שחרור ארבעים מחבלים הכלואים בישראל. החוטפים הציבו אולטימטום והודיעו שיתחילו להוציא את החטופים להורג. ישראל ידעה שאם תשחרר ארבעים מחבלים, היא תבטיח את חייהם של למעלה ממאה ישראלים ויהודים. אך ישראל הבינה שכניעה לסחטנות תגביר את הטרור. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס החליטה לשלוח את צה"ל לפעולה מסוכנת ביותר באוגנדה הרחוקה. בפעולה נועזת, שהציתה את הדמיון של העולם כולו, צה"ל שחרר את החטופים. בכך נשבר טרור חטיפות המטוסים. ישראל זכתה לכבוד ויקר, כמי שלא נכנעה לטרור.

9 שנים מאוחר יותר, ב-1985, חתמה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה  פרס ושר הביטחון רבין על עסקת ג'יבריל שבה שחררה 1,150 מחבלים, ובהם רוצחים רבים, תמורת שלושה חיילי צה"ל שהיו בידי המחבלים. עסקה שערורייתית זו, מוטטה את תדמיתה של ישראל ויצרה לה דימוי של מדינה סחיטה, הנכנעת לטרור. ארגוני הטרור זיהו את הבטן הרכה של ישראל, והפכו את חטיפת ישראלים לנשק אסטרטגי נגד ישראל. עסקת טננבוים, עסקת רגב וגולדווסר ועסקת שליט, אוששו את הדימוי הזה והעצימו את נשק החטיפות.

מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי. הרמב"ם דיבר על דמים במובן כסף. קל וחומר כאשר מדובר בדמים במובן דם.

בעסקאות השבויים הסיטונאיות מאז שנות ה-80, רוב המחבלים ששוחררו חזרו לעסוק בטרור. בעסקת שליט שוחררו 1,027 מחבלים. 70% מהם חזרו לטרור. על פי נתוני דובר צה"ל, לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי משוחררי עסקת שליט, וביניהם שלושת הנערים גלעד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו בקיץ 2014 בגוש עציון ונרצחו לאחר מכן, שמאחורי חטיפתם עמד מוחמד קוואסמה, ששוחרר לעזה ותכנן משם את החטיפה. כן נרצחו ברוך מזרחי, דני גונן ומיכי מרק, בידי מחבלים ששוחררו בעסקה, וכן מלאכי רוזנפלד, שהפיגוע בו נרצח מומן בידי מחבל ששוחרר לירדן, החיילים יובל מור יוסף ויוסי כהן, שנרצחו בפיגוע בגבעת אסף, והתינוק עמיעד-ישראל איש-רן, שנרצח בבטן אמו בפיגוע בצומת עפרה.

בשבוע שעבר פרסמו אבירם שאול, אחיו של חלל צה"ל אורון שאול שגופתו נמצאת בידי חמאס, ומי שהיה רמ"ח שבויים ונעדרים בצה"ל סא"ל (מיל') אבי כאלו מאמר ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו "עסקה, עכשיו". במאמרם תקפו השניים את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, שיצא נגד העסקה המסתמנת.

אי אפשר שלא להזדהות עם כאבן וזעקתן של משפחות החטופים ומשפחות חללי צה"ל, שגופותיהם מוחזקות בידי האויב. כאשר גאולה כהן תקפה את עסקת ג'יבריל, היא נשאלה מה הייתה אומרת אילו בנה היה בין השבויים. תשובתה הייתה, שבמקרה כזה הייתה נלחמת כלביאה למען שחרור בנה ותובעת מן הממשלה לשלם כל מחיר שבעולם לשחרורו. אך היא מקווה ששר הביטחון היה אחראי דיו כדי לראות את התמונה הכוללת ולא להיענות לדרישתה. והראיה הכוללת, אינה רק חשבון המשמעות הלאומית של הענקת נשק החטיפות האסטרטגי לידי האויב, אלא גם מחיר דמים, פשוטו כמשמעו. יש לזכור זאת היום, כאשר שוב עולה על סדר היום עסקת חילופין. האחריות הזו, משמשת נר לרגליו של האוזר בגיבוש עמדתו.

מתוך הבנת המשמעות של השחרור הסיטונאי של מחבלים בעסקאות, הוקמה ועדת שמגר לקביעת כללים למו"מ לשחרור מחבלים. הוועדה הציעה שינוי דרמטי בכללי העסקאות. ראש הממשלה לא הביא עד היום את הדו"ח לאישור הממשלה. הגיעה השעה לפרסם את הדו"ח ולאמצו כהחלטת ממשלה מחייבת, כדי לשנות את משוואת הסחטנות הטרוריסטית.

* "שישי בגולן"